עד מתי, אני שואלת, עד מתי.
זה לא פייר.
זה מעצבן, מתסכל ומאמלל.
כשאבא מאכיל את הילדים ("מאכיל" זה מין ביטוי כזה), אין סיכוי שיהיו ירקות על השולחן. וגם לא שום דבר אחר שדורש טירחה כלשהי. למעט אטריות, שהיא מנת הדגל כמו גם המאכל היחיד שאבא מכין: אטריות עם רוטב של רסק עגבניות.
אם זה לא אטריות, קרוב לוודאי שזה יהיה לחם לבן כלשהו עם שוקולד. ולקינוח גלידה.
כשאבא הולך לסופר, הוא קונה: כריות (באריזת חיסכון), שניצלים מוכנים בצורת דובונים, פסטרמה, גבינה צהובה, גלידה האגן דאז, שישיית בקבוקי שוקו.
כשהילד שמכור למחשב שואל את אבא אם הוא יכול ללכת למחשב, התשובה היא תמיד כן. לאבא אין בעיה שהילד ישרוץ ימים שלמים מול מסכים.
אדרבה; ככה לאבא יש שקט.
אבא גם מסכים לקנות כל מיני צעצועים, נחשו ממה הם עשויים, אשר מעסיקים את התכשיטים דקה וחצי לכל היותר.
ואמא?
אמא נודניקית.
לאמא יש כל מיני דרישות, ועקרונות, וכללים.
מה יוצא?
שאמא נדחקת עוד יותר לפינה הזאת. כי אם אתמול (כשאבא היה בבית) הילד בילה שעות מול המחשב, היום אמא רוצה שהוא יעשה דברים אחרים. ואם אתמול הילד אכל רק זבל, היום לאמא חשוב שהוא יאכל אוכל מחזק.
ואז נעלמים הצ'ופרים של אמא: הסנדביץ' (מלחם שיפון...) עם נוטלה לבי"הס, השעה-שעתיים מחשב בסוף היום.
בעצם, אמא נדחקת להיות יותר קיצונית ממה שהיא היתה רוצה, רק בגלל שהיא מרגישה הכרח לאזן קצת את ההשתוללות של אבא.
ואז אמא נתפסת עוד יותר כקשה, שלא לומר רעה. ואבא קוצר תשואות. במתירנות שלו, בכייפיות, במשוחררות.
אבא סבבא.
שאלות למחשבה:
מה אבא אומר על חלוקת התפקידים שנוצרה בינכם? איך זה מתבטא בתקשורת בינכם כזוג?
אני לא יודעת אם אני בכיוון (ואם לא אז תנפנפי חופשי) אבל נשמע שמדובר קודם כל, בחילוקי דעות בינכם כזוג, שמתפרצים בחזית מסויימת.
וגם
אולי זו תשובה "קרצייתית", אבל זה כלל לא מובן מאליו בכל משפחה שאבא הולך לסופר, שהוא מכין ארוחה, ושהוא בכלל מבלה עם הילדים שלו בפעילויות שגרתיות בבית, אפילו אם הפעילות היא שהילד במחשב כשהאבא קורא עיתון בסלון. לדעתי יש בכל זה שמחה גדולה וברכה גדולה לילדים. פסטרמה בהנאה מחזקת הרבה יותר מקינואה בלחץ. ברור לי שלא בא לך להיות קרציה ובאמת מתסכל שהילדים אוכלים אוכל לא בריא בניגוד לרצונך. במקומך הייתי מנסה לצאת ממצב התחרות המתסכל שגזרת על עצמך. את לא בתחרות. את אמא ואף אחד לא יקח את זה ממך. כמעט לכל אחד שתשאלי ישו זכרונות משעשעים מהארוחות שאבא היה מכין לעומת הארוחות שאמא היתה מכינה. זה טוב לילדים, ששני ההורים עוסקים בהזנה שלהם. אז מה אם זה אוכל שמוגדר לא בריא? יש לחשוב על הערך התזונתי שנוסף למזון בשל המעורבות של אבא בהגשה שלו.
מהכתוב נראה, שהבעיה האמיתית כאן היא לא החומר שהילדים מקבלים באוכל, במחשב, אלא הקינאה שלך באבא. עזבי אותך מזה. זו רעה חולה ובור שנפלת אליו. אולי בשביל הקטע, לראות איך זה משפיע עלייך ועל הבית, תתחילי
לשבח אותו. על כך שהוא מגיש להם אוכל ולא משאיר אותם רעבים. שעשה קניות אפילו שהיה עייף. לדבר עם הילדים על איזה חמוד אבא שהוא עושה ככה וככה איתם. לדעתי כאן טמונה התרופה לבעיה שאת מתארת. ובינינו, את אמא. את המלכה של הבית, וגם אם אבא יצליח להעביר אתכם דירה לתוך המפעל של האגן דאז, אין עלייך. ולכן מקומך אינו בשום תחרות אז זקפי נא גוו והרימי ראש ונשמי לרווחה.
ובקשר לירקות: ביום שהוא "מאכיל", הכיני לו מראש קופסא עם מכסה מלאה בירקות חתוכים גדול ומוכנים לאכילה- לא מתובלים - ובקשי ממנו רק להניח אותם על השולחן. כנ"ל עם פירות, רחוצים ומוכנים, שיהיו על השולחן. דעי שממה שאת מספרת, נשמע שיש לילדים שלך אבא אוהב.
לא מסכימה.
מה זה ההבדל המגדרי הכפוי הזה?
יש המון אבות שמכינים ארוחת ערב.... לשבח אותו? על מה?
זה חלק מתפקידיו ההוריים.
האם גם את האמא צריך לשבח בכל פעם שהיא עושה את זה?
לדעתי יש כאן חוסר כבוד כלפי האמא, שמשקיעה בתזונה ובחינוך של ילדיה, ואבא שלא שם ????? - ותגובות כגון זו רק מחזקות אותו.
אורורה
למה שלא תקחי על עצמך את המטלות שחשוב לך שיבוצעו בדרך שלך?
קניות למשל. אם חשוב לך שמזונות מסוימים לא יכנסו הביתה- תדאגי את לקניות, וכך יהיה בבית רק אוכל שמקובל עליך.
אולי לא מתאים שאבא ישגיח על הילדים? אולי עדיף למצוא פתרון אחר לשעות את לא נמצאת?
אני נגד מאבקים ונגד לחנך את הבעל. על אחת כמה וכמה אם התוצאה היא אנטי של הילדים כלפי העקרונות שלך.
אני חושבת שבמצבים כאלה כל צד צריך לבחור את המלחמות שלו. בחרתם להוליד ילדים ביחד למרות גישות שונות מאד- זה אומר שכל אחד מכם חייב לוותר על משהו. השאלה היא האם גם את מוכנה לבוא ולקראתו ולעשות ויתורים באמונות שלך? או שרק הוא חייב להתפשר על סוג האוכל שהוא קונה ומגיש וכן הלאה?
יש סרט בדיוק על המצב הזה, בכיכובם של ברוס וויליס ומישל פייפר. לפני שנים הוא יצא, ושם האישה מתחרפנת מזה שהוא כמעט ילד, משחק ומשתובב עם הילדים, שוכח למלא דלק, ולשלם חשבונות, תמיד מתיר הכל והיא - שלא מרצונה חייבת לקחת את הצד הנגדי. אני זוכרת שם קטע שהיא צועקת עליו בוכה, ואומרת בדיוק המ שאת אומרת כאן, שהיא אל רוצה להיות כל כך קיצונית וכל כך מציקנית אבל האופי שלו מחייב אותה. היא גם מותשת מזה. אני לא רוצה לספר את ההמשך והסוף, אבל אולי סתם יהיה לך כיף לראות מתוך הזדהות ואולי אם תראו את זה יחד, מהצד זה יכול ליצור אימפקט לא מבוטל לנושא הזה. לא הצלחתי להיזכר בשם, אבל משהו ם נישואין נדמה לי.. בכל מקרה חיפוש חכם בגוגל וזה יימצא אני מאמינה.
מה זה ההבדל המגדרי הכפוי הזה?
יש המון אבות שמכינים ארוחת ערב.... לשבח אותו? על מה?
זה חלק מתפקידיו ההוריים.
לא יודעת איפה אתן חיות, (כנראה שבמקום נעים, זו לא קנטרנות), אבל במציאות שאני מכירה סביבי, זה בהחלט, בהחלט _ לא מובן מאליו בכל משפחה שאבא הולך לסופר, שהוא מכין ארוחה, ושהוא בכלל מבלה עם הילדים שלו בפעילויות שגרתיות בבית, אפילו אם הפעילות היא שהילד במחשב כשהאבא קורא עיתון בסלון._
ההבדל המגדרי הכפוי הזה
הבדל מגדרי כפוי? למה, את טוענת שאבא ואמא, בהכללה, (בהכללה!) מתפקדים עם הילדים באופנים זהים, או דומים? ושזה מצב רצוי לשאוף אליו? דעתי היא הפוכה. אכן יש מצבים שבהם האב מנסה מאד לדמות לאם בתפקודו, כדי לרצות אותה או כדי להחליפה (כבר פגשתי מתנגדי הנקה כאלה, בשם שוויון או היפוך זכויות.), אבל אינני סבורה שבמצבים מאוזנים שני המינים יבחרו לתפקד באופן דומה.
האם גם את האמא צריך לשבח בכל פעם שהיא עושה את זה?
לשבח זה תמיד טוב 
אבל כשאמא עושה את זה, אז, בעולם שאני מכירה, זה איכשהוא יותר מובן מאליו. אם הוחלט במשפחה הספציפית הזאת שהאמא בעיקר בחוץ והאבא הוא עיקר הבית, והוא מאכיל אותם בעיקר ג'אנק ורק מושיב אותם מול המחשב, אז אולי יש מקום לדיון מעמיק בנושא התזונה והחינוך. אבל אז, אין לטעון ש יש כאן חוסר כבוד כלפי האמא, שמשקיעה בתזונה ובחינוך של ילדיה, כי היא מראש, מבחירה או שלא, פחות מדי שם. אם האבא אינו המטפל העיקרי, וממלא תפקיד זה רק מדי פעם, או מס' מועט של שעות בשבוע, יש מקום לגמישות וסלחנות וקצת העלמת עין. השאלה אם יש לזה מקום בלב. אולי אין, כי היא כועסת עליו, ומוציאה את זה על אופן הטיפול בילדים. (מי שלא סוחבת, מדי פעם - או כל הזמן- כעס על הבעל ומוציאה את זה עליו כאילו בגין משהו אחר שתבוא לפה עכשיו ונעשה לה שמיכה, או מפחיד מזה, סדנא רוחנית.) כי אם האמא באמת מבינה תזונה, היא ודאי יודעת שפסטרמה בהנאה זה יותר בריא מקינואה בכעס.
שוב, נראה לי שהאמא פה נפלה לסיפור של קנאה ותיסכול, על פניו כי האבא יוצא "יותר מאגניב". וזה מבאס אותה. אולי טעיתי בהבנת הסיפור. אכן סביר ש מדובר קודם כל, בחילוקי דעות בינכם כזוג, שמתפרצים בחזית מסויימת. ואת זה אפשר להגיד על כל דבר כמעט...ניהול הכביסה המלוכלכת, זוית המושב באוטו, הערוץ בטלויזיה...והטיפול בילדים...כר רחב ובלתי נדלה להוצאת קיטור על עלבונות וכעסים אחרים.
(וכל זאת בלי לזלזל בחשיבות של תזונה ראויה, לילדים. ולהורים.)
וככל שאני חושבת על זה, מתחדדת לי התחושה שאמא שמרגישה לא מוערכת על ידי אבא עלולה לפתח תחושות כאלה, של תיסכול על היותה האמא הנוקשה, האחראית, העושה מה שנכון ומה שצריך מול הבעל המגניב שעושה מה שכיף. אם אני טועה לגמרי את מוזמנת למחוק את ההערה הזו. אחרי הכל זה אינטרנט ויתכן שכל הכיוון שתפסתי מקורו בטעות.
אני חושבת שאת צריכה לקבל החלטה על מה את מוותרת ועל מה לא.
אם נניח את מחליטה (בצדק, אם את שואלת אותי
) שדובונים לא נכנסים הביתה או
כל ממתק אחר, אז זה לא נכנס הביתה. נקודה.
אם בעלך לא מסכים אתך, שבי , דברי איתו, תסבירי לו למה וכו'.
אם החלטת שאת מסכימה שהוא יקנה להם קישקושים מפלסטיק - סבבה.
העיקר לדעתי הוא למצוא את המקומות שאתם יכולים להסכים עליהם - ומשם להמשיך הלאה.
חוצמזה, אפשר גם לעזור לך אנרגטית ע"י כל מיני שינויים בבית. רוצה?
רוצה?
עונה בשם כל אלה שאמרו בלב "כן"
(
כן! )
קוסמת, מסכימה לפרט כאן עבור עוד קוראות?
אני אחכה שפותחת הדף תאשר.
קוסמת, הצעות לשינוי יתקבלו בתודה!
אני שמחה שנוצר פה דיון (אם כי, ציפיתי שאקבל מטר של תגובות צפויות ומונוטוניות בגישתן...). אכן, עולות גישות מעניינות.
אין ספק כי ביני לבין האבא יש קשיי תקשורת, שלא לומר חוסר תקשורת. זה נהיה כרוני. במקום שנסכם בינינו דברים בצורה רגועה, אנחנו "מתקשרים" רק בוויכוחים וריבים שמתפרצים מול הילדים. זוועה.
אני גם לא מוערכת על-ידו, בהחלט. גם באופן כללי, וגם ביחס לאימהות שלי. ואין מה לדבר על פירגון (ויש, לדעתי, על מה לפרגן). זה חורה ומתסכל.
לעומת זאת, הוא מת על עצמו. ממש מעריץ גדול.
הוא טוען תדיר שאני הנושאת באחריות לבעיות המשפחתיות, בהיותי עמוסת אידיאולוגיות.
הוא לא רואה שום בעיה באופן ההתנהלות שלו עם הילדים (וגם עם עצמו, האמת), אשר מושפע בעיקר משיקולי נוחות מיידית. כשם שהוא לא מצחצח שיניים בלילה, כך הוא לעולם לא מצחצח להם. הוא מעביר בד"כ יום שלם בלי לאכול, ותוקע בלילה שתי שווארמות, או ארבע פיצות; באופן דומה, הוא יתן להם יום שלם ממתקים ונישנושים מכל הבא ליד, כאשר הם יבקשו ממנו לאכול, ולא יארגן להם ארוחה מסודרת. הוא יימנע מלהגיש לעצמו - או להם - ירקות או סלט, אבל כשאני מכינה הוא יאכל (אלא אם כן הוא רוצה להעניש אותי!).
זה גם קטע מטרף: לעיתים קרובות הוא לא ייגע בירקות, כי לעצמו הוא לעולם לא יכין, ועלי הוא כועס כשאני שואלת אותו אם הוא רוצה שאכין לו צלוחית ירקות, כשהוא חוזר מהעבודה בעשר בלילה אחרי שטרף משהו בחוץ. הוא רואה בזה ניג'וס מצידי. יכול לעבור שבוע שלם מבלי שהוא ייגע בבדל מלפפון. אפס ירקות/פירות (והתברכנו בירקות אורגניים משובחים, אגב. חראם!). לעומת זאת, הוא עשוי לטרוף את כל קערת הסלט בעת הארוחה, בלי בכלל לשים לב שיש עוד אנשים שרוצים להנות ממנה. ואם ארמוז לו משהו על כך, הוא יימנע מלאכול סלט חודשים.
(הוא גם יטרוף מתוך רעב אשכול שלם של בננות , או חצי קילו שקדים, או ארבעה יופלה ונתח גבינת קממבר כמו שהיא, ולא יארגן לעצמו משהו סביר לאכול, וגם לא חלילה יאכל מהאוכל שלי).
הוא לגמרי לא שם לב מה הילדון עושה, העיקר שאפשר לקרוא עיתון או לשבת מול המחשב בשקט. כך, קרה למשל שהילדון ניסה להדליק גפרורים, או שהוא פיזר נעצים על הריצפה.
רוצה לומר: הוא לא מתפקד כמו אבא אחראי. מבחינת האחריות הוא כמו ילד בעצמו.
מעניין מה שאת כותבת. מזכיר לי דף אחר פעם שנפתח על אבא מסוג כזה.
האמת - נשמע די קשה...
אז קצת שיעורי בית בתור התחלה.
האם יש לך תמונות של נשים בודדות בבית? ואם יש, תארי לי את ההבעה שלהן. שמחה? עצובה? קשה?...
האם אתם במיטה משפחתית? אם לא? האם המיטה צמודה לקיר כך שאין למישהו מכם "צד" ליד המיטה?
מה יש לך הפינה הצפון מזרחית בבית? בסלון?
אשכול שלם של בננות , או חצי קילו שקדים, או ארבעה יופלה ונתח גבינת קממבר
דווקא נשמע נורא טעים ומזין. תגידי, אני מוכרחה לשאול אותך, מה את רוצה ממנו?
הוא יימנע מלהגיש לעצמו - או להם - ירקות או סלט, אבל כשאני מכינה הוא יאכל
הרבה אנשים ככה. (למה גם זה מכעיס? את אמורה לשמוח שהוא אוכל, לא? ואם הוא גומר קערה שלמה, זה משמח עוד יותר! ואפשר בצ'יק לחתוך עוד ירקות , מה הבעיה? )
את כועסת עליו על משהו אחר. די כבר להלביש את זה על קערות סלט כל הזמן. תטפלו בעצמכם.
כשהוא חוזר מהעבודה בעשר בלילה אחרי שטרף משהו בחוץ
אני מנסה לדמיין את סדר היום של האיש הזה, הוא גם מאכיל את הילדים ממתקים כל היום במקום ארוחות וגם חוזר מהעבודה בעשר בלילה?
הוא גם יטרוף מתוך רעב אשכול שלם של בננות , או חצי קילו שקדים, או ארבעה יופלה ונתח גבינת קממבר כמו שהיא, ולא יארגן לעצמו משהו סביר לאכול, וגם לא חלילה יאכל מהאוכל שלי
נשמע כמו אחד שאוכל לפי חשקים, לא לפי מה שיש או לפי מה ש"צריך". מאוד שכיח במשפחה שלי: לא מסוגלים לאכול משהו שאנחנו לא יכולים להסתכל עליו כרגע (דגש על "כרגע"). קשה לו להגיב לשאלות (אתה רוצה שאכין לך סלט?) אבל כן מגיב למראה של אוכל על השולחן (רוצה אותו או לא רוצה אותו).
הוא טיפוס ויזואלי? קולט יותר דרך העיניים מאשר דרך השמיעה? קשה לו באופן כללי עם אינפוט משמיעה?
את מתארת אדם שמעדיף לאכול "את מה שיש כמו שהוא" ומתקשה "להכין אוכל". זה מתאר אותו? כלומר, כשאת כותבת "לא יארגן לעצמו משהו סביר" את מתכוונת שהוא לא לוקח מרכיבים ומכין מהם תבשיל או סלט או משהו כזה?
אם כן, אז אני סקרנית אם תוכלי להסביר מה מפריע לך בזה, מה מכעיס אותך בזה? האם את יכולה לנסח?
האם מה שמפריע לך הוא מה שנראה לך כמו "אנוכיות"? כלומר, שאת טורחת במטבח והוא לא טורח במטבח? שאת מרגישה "שפוטה" במטבח והוא פשוט אוכל סתם מה שיש? שלך קשה ולו קליל? או שמדובר בפרשנות אחרת?
(אני שואלת ברצינות ואם תרצי אני גם אענה לך למה זה מעניין אותי).
נשמע קשה, נסי אם אפשר להפריד בינו לבין הילדים. זה שהוא לא מצחצח לעצמו שיניים בלילה (חוסר הגינייה) באחריותו. זה שהוא לא אוכל ירקות כנ"ל. הוא רוצה לאכול ג'אנק או לחילופין להרעיב עצמו לדעת, שיהיה לו לבריאות, הוא לא רוצה ירקות, לא צריך, במקומך הייתי מסירה לגמרי אחריות ממה שהוא עושה ואוכל כל עוד זה לא קשור לילדים.
בנוגע לילדים זה באמת מורכב, אולי תנסי לסמן לך קווים אדומים לגמרי למשל,
הוא לגמרי לא שם לב מה הילדון עושה, העיקר שאפשר לקרוא עיתון או לשבת מול המחשב בשקט. כך, קרה למשל שהילדון ניסה להדליק גפרורים, או שהוא פיזר נעצים על הריצפה.
זה נראה קו אדום, ביטחותית.
אבל גם אם הילדים אוכלים ג'אנק, כמה זה נורא בטווח הרחוק אם זה עומד מול ריבים וחוסר תקשורת של ההורים?
אין ספק כי ביני לבין האבא יש קשיי תקשורת, שלא לומר חוסר תקשורת. זה נהיה כרוני. במקום שנסכם בינינו דברים בצורה רגועה, אנחנו "מתקשרים" רק בוויכוחים וריבים שמתפרצים מול הילדים. זוועה._
אני גם לא מוערכת על-ידו, בהחלט. גם באופן כללי, וגם ביחס לאימהות שלי. ואין מה לדבר על פירגון (ויש, לדעתי, על מה לפרגן). זה חורה ומתסכל זה משפט מפתח, כואב.
נשמע שבאמת יש על מה לפרגן, נשמע שלקחת אחריות בצורה בלעדית בבית. ולו נשאר או להצטרף או לקחת את הצד השני בצורה קיצונית, והוא אכן בחר בצד השני, ואז יש אותכם כזוג, כל אחד מבוצר היטב בעמדה שלו, והילדים נשארים באמצע ודרכם (בין היתר) יוצאים העימותים.
קודם כל לפני הכל, חשוב לי להגיד שהייתי במקום הזה, לאו דווקא סביב המזון, אלא סביב נושא אחר, אני חושבת שרוב הזוגות מגיעים בשלב מסויים למקום של "עד כאן" שאחד מבני הזוג או שניהם מבינים שמשהו חייב להשתנות אחרת .........
במקומך הייתי הולכת לטיפול, לאו דווקא פסיכולוגי נטו, משהו שקשור בגוף-נפש. במקומך הייתי משאירה את הכל על הולד, ומתמקדת בעצמך, חוזרת למשפט שכתבת: "אני גם לא מוערכת על-ידו, בהחלט."
עוד כמה שאלות למחשבה - את מעריכה את עצמך?
מה נותנת לך האחריות הבלעדית על כולם (הילדים, הוא, המזון, סדר היום, הפעילות שלו איתם)?
מה יקרה אם תשחררי את האחריות הזו קצת?
רוצה לומר: הוא לא מתפקד כמו אבא אחראי. מבחינת האחריות הוא כמו ילד בעצמו
איך אמור בפנטזיה לתפקד אבא אחראי?
קוסמת אני סקרנית לשמוע ולהבין יותר ממה שכתבת, אפשר?
פלונית_אמא? התגובות שלך בוטות.
את כועסת עליו על משהו אחר. די כבר להלביש את זה על קערות סלט כל הזמן. תטפלו בעצמכם
אני מנסה לדמיין את סדר היום של האיש הזה, הוא גם מאכיל את הילדים ממתקים כל היום במקום ארוחות וגם חוזר מהעבודה בעשר בלילה?
קוסמת אני סקרנית לשמוע ולהבין יותר ממה שכתבת, אפשר?
מצטרפת.
פלונית_אמא?? התגובות שלך בוטות.
המממ. גם אני מסכימה. פלונית_אמא?, כתבת דווקא דברים חשובים וחכמים, יהיה נחמד אם תערכי את הניסוח כי הוא עלול להישמע תוקפני ואני בטוחה שלא התכוונת לפגוע. בסך הכל יש כאן אמא במצוקה שפתחה דף שהוא בעצם בקשה לשיתוף, לעצה ולעזרה. זה מצב רגיש.
נגיד (הצעת עריכה):
את כועסת עליו על משהו אחר. די כבר להלביש את זה על קערות סלט כל הזמן. תטפלו בעצמכם
אולי התכוונת לכתוב משהו כמו:
"לדעתי את כועסת עליו על משהו אחר. את מדברת על האוכל, אבל בעצם לא האוכל הוא הנושא האמיתי. אני חושבת שכדאי לכם לחשוב על ייעוץ זוגי". (סתם דוגמא לניסוח שונה).
לי נראה שהאבא הזה טעון רגשית. העצבים כבר הגיעו לו קרוב לקצה.
גם את אגב, אבל לא את עומדת למשפט
.
ואתם מזינים את העצבים האחד של השני במעגל קסמים. איך אפשר לקטוע את המעגל?
ברור שאני לא יודע, אך זה כיוון לחשיבה.
אפשר להתחיל בלברר אצלך ואולי אף לרשום את כל מה שמטריף אותך אצלו.
ומנגד, לבדוק מה מטריף אותו. סתם הימור שלי, יכול להיות שהוא יותר מוטרף מהעבודה מאשר ממך. כך שאין כאן עניין של אשמה שלך.
מה שמשבש לעיתים את ההבנה שלנו של אותם מצבים מסובכים וטעונים, ושבעיקר פוגעים בנו, זה שאנו נסחפים לשיפוטיות והצטדקות במקום לשאוף להבין את ההגיון שבעימות. כמו התגובה הזו, וסליחה, אין כאן כוונה להעליב את הכותבת:
מה זה ההבדל המגדרי הכפוי הזה?
יש המון אבות שמכינים ארוחת ערב.... לשבח אותו? על מה?
זה חלק מתפקידיו ההוריים.
טיעון זה גורר את הדיון לוויכוח ערכי סביב חלוקת העבודה בבית במקום להבין מה חורק כאן.
ומצטרף לפניה אל פלונית_אמא?, למתן מעט את אופן האמירה.
אני מצטערת אם דבריי פוגעים במישהו. (האם הם פגעו בך,
למה_ככה?? או שניחשת את הטון בו נכתבו?) כמובן שאין לי כלל כוונה לפגוע, להפך. אני כותבת באכפתיות עמוקה, כאשה לאחותה. מתוך האכפתיות עולים בדברי התרגשות תרעומת ורוגז. אז מה? אינני המטפלת של
למה_ככה? אלא "אחות זרה", אם תרצו, או אחות לצרה
בקונסטלציות אחרות, העולות בחיי הנישואין כל העת, שבחרה להיענות לקריאתה לתוך האפילה. אין כאן התחייבות להגיב רק בכפפות של משי. אינני מעוניינת לשנות את הניסוח (תודה על ההצעה בשמת ואילנית, שברור כי הערתן לי מתוך אכפתיות לדיון ולפותחת הדף).
תודה על ההצעה בשמת ואילנית, ואחד_אבא? כמובן, שעכשיו ראיתי את התוספת שלו.
למה ככה, כלכךכלכך מבינה אותך.
הייתי ממש עם סיפור דומה, היום את יכולה להציץ בבלוג שלי ולראות מה קרה
בכל מקרה, ברור שזו בעיה זוגית ביניכם, וגם בעיה אישית שלך עם עצמך (לבעיות האישיות שלו עם עצמו אני לא ממש רוצה \יכולה להיכנס)
הקטע הזה של הילדים והתזונה שלהם, הוא קשה ומעצבן אבל הוא רק סימפטום ולכן לא יעיל לטפל בו ישירות.
מצטרפת מאד להמלצה שקיבלת על טיפול זוגי, אבל משהו טוב שיהי עמוק ויסודי לשניכם יחד וכל אחד לחוד.
עד אז, מאחלת לך להרפות, לשחרר לגמרי את תפקיד הבוגרת, לפחות ליום בשבוע, או לחלק מהזמן. נניח, אם הוא עובד וחוזר מאוחר, אולי תנסי להחליט שאת האמא האחראית רק כשהוא לא בבית, וברגע שהוא מגיע, תחזרי לגיל 4. או לחלופין, תפני את השטח...צאי לחברה או משהו כזה, תשקיעי בלעשות לעצמך טוב. אבל זה דורש עצימת עיניים למה שהוא עושה או לא בינתיים עם הילדים. אבל זה ממש רק עד שדברים יתחילו להתבהר ולהגיע להבנות מסויימות דרך טיפול.
אין לי הרבה מה להציע כי אני קצת כמו the blind leading the blind , אני מתוך הטיפול שלי\שלנו הגעתי למסקנות לא ככ שמחות. אז אולי זה לא דוגמה אבל זה ממש סיבה לכך שאני אומרת בביטחון מלא שלא הבעיה של תזונת הילדיםהיא האישיו כאן. אין ספק שההתנהגות שלו בעניין הזה מעצבנת ולא בוגרת, אבל פחות מזיקה מאשר החוסר תקשורת ביניכם שתיארת. ואת זה הילדים מקבלים גם אם הם אוכלים קינואה...
אם את אוהבת אותו עדיין ורואה בו אפילו במקצת עדיין את הגבר שבו התאהבת, אפילו כשהוא מגיש לילדים פסטה מקמח לבן עם קטשופ, אז יש סיכוי.
בקיצור, בהצלחה
אני יודעת שזה ממש לא קל.
תודה לכולם. זמני על המחשב קצר, עכשיו ובד"כ. אשתדל להגיב בהמשך היום.
רק דבר אחד: פלונית אמא, הניסוח שלך בסדר מבחינתי, הוא יוצא מהבטן, ואני מרגישה כאילו את בשיחה פנים אל פנים איתי. אין לי בעיה עם הבוטות.
מה אכפת לי שהוא טורף אשכול בננות וכו': בכמה דקות נגמר מלאי הבננות של הילדים לשבוע הקרוב, או צנצנת השקדים שתמולא שוב רק עוד כמה שבועות. אכילה אימפולסיבית, שלא מתחשבת באחרים וגם לא בעצמו: הוא לא יאכל את הגבינה המסריחה (ריחנית, ריחנית...) עם לחם, כי הוא מתעצל לעשות ברכת המזון (בשנים האחרונות הוא התחייב לעצמו לברך בכל פעם שהוא אוכל לחם), אז הוא יאכל אותה בביסים, ישר מהעטיפה. והוא יישאר כמובן רעב, כי הוא לא אכל כלום מאתמול, אז הוא שוב יפתח את המקרר ויחפש דברים שניתן לטרוף אותם מייד.
ואם אני אציע להכין עבורו משהו, הוא בד"כ יסרב, לא ברור למה. ואני לא מדברת על עדשים מונבטים ברוטב טחינה.
כאמור, כזו היא גם צורת ההאכלה שלו את הגוזלים.
הגוזלים שאינם בבי"ס נמצאים איתי בבית. אבא חוזר הביתה אחרי שבע בערב, לעיתים קרובות מאוחר ממש. פעם בשבוע הוא מגיע מוקדם - בשש. הוא יכול להגיע בדיוק כשאנחנו מתכוונים לאכול ארוחת ערב, ולהוציא מהמקרר את מה שמתחשק לו לטרוף - והלכה ארוחת הערב שהכנתי (כי הילדים רוצים את מה שהוא אוכל). כך, גם בשבת, הוא שמח לדחוף להם חלה ועד חלה ועוד חלה. הם כמעט לא אוכלים כלום בשבת, חוץ מחלה. גם הוא עצמו, כמעט לא נוגע באוכל שאני מכינה, למרות השתדלותי.
יש פה, ללא ספק, סבך של כמה בעיות: קשיי תקשורת קשים ביני לבינו; ההתרכזות שלו בעצמו; הזלזול שלו בצרכים גופניים, שלו ושל ילדיו; המודעות שלי לתזונה טובה מול העולם שמשתולל שם בחוץ; ובטח עוד.
פעם נורא אהבנו. היינו ממוגנטים אחד לשני. אהבה ענקית ונפלאה. וגם די ממושכת (יותר משבע שנים).
מאז פרוץ הילדים, הכל השתנה. היום, עבורי, האהבה שלנו היא בגדר זיכרון בלבד.
אני לא חושבת שהעניין כאן הוא חוסר התאמה בדיעות של שני אנשים מודעים, אלא הפוך:
אמא שאכפת לה ומשקיעה, ומנהלת הורות מודעת בכל מיני תחומים, ואבא שלא אכפת לו בכלל איך מתנהלים חיי ילדיו.
זה לא שני ערכים שמתנגשים.
אני הייתי הולכת לייעוץ זוגי. זה יכול לעזור לכם מאוד לראות אחד את השני ולא רק את הכעס שישנו.
רק אני לתומי חושבת שאבא זה לא אמא, אבל אבא זה כן הורה ולא ייתכן שלא יכין ארוחות, ישמור ויטפל בילדים וכדומה?<
קוסמת, אכן, יש לנו שתי תמונות של נשים בודדות בסלון. אחת (שהיתה בבית סבתי ז"ל) של אישה, שנושאת תינוק בזרועותיה, והולכת במדבר - לא ברור לאן. ברור שמשהו עבר עליה, שהיא בורחת ממקום כלשהו או ממישהו. רואים את פניה בפרופיל, אבל ראשה רכון למטה כלפי תינוקה, ורואים רק את עינה. את שאר הפנים הזרוע שלה מסתירה. פניה, ליתר דיוק התמונה כולה, משדרות עצב ומסתורין.
בעיני זו תמונה יפהפיה. מלאה רגשות. רק עכשיו, כשאת שואלת, אני מתחילה להרהר...
התמונה השניה היא צילום של אישה הודית הולכת כשעל ראשה ערימה נאה של זרדים שאספה. היא מתרחקת, גבה למצלמה. לא רואים את פניה.
<גם זו תמונה יפה בעיני...>
המיטה שלנו היתה מיטה משפחתית עד שהילד השני היה בן שנה. ישנו כולנו ביחד.
היום, המצב נזיל, אבל בד"כ, אני ישנה עם שני ילדים במיטה המשפחתית, ואבא ישן עם שאר הילדים בחדר הילדים.
המיטה המשפחתית חסומה משני צידיה, בגלל הילדים. בצד אחד יש קיר, ובצד השני יש מיטת תינוק צמודה, אשר הורדנו לה דופן אחת. יוצא, שבשביל להיכנס למיטה המשפחתית, צריך לזחול מהצד היחיד הפנוי - הצד של הרגליים...
הפינה הצפון מזרחית של הבית היא בחדר הילדים. אין בה כלום, זהו רווח בין שידת מגרות לבין הסלון. לפעמים היא מאוכלסת בצעצועים תועים.
בפינה הצ"מ של הסלון יש רמקול, ועליו מונחת האישה ההודית שלי, אשר מנגנת בסיטאר. זהו פסל (יפהפה... כבר אמרתי?)מגבס, שקניתי בהודו לפני מיליון שנים. כפות ידיה נשברו במהלך השנים...
נו, נראה שהשאלות שלך קולעות על ההתחלה, קוסמת...
פעם נורא אהבנו. היינו ממוגנטים אחד לשני. אהבה ענקית ונפלאה. וגם די ממושכת (יותר משבע שנים).
מאז פרוץ הילדים, הכל השתנה. היום, עבורי, האהבה שלנו היא בגדר זיכרון בלבד.
קראת את
לבסוף_מוצאים_אהבה ?
אני מכירה את הכעס הזה של "אני הולכת וטורחת ומכינה ארוחה והוא נכנס למקרר ומסדר לעצמו אוכל תוך שניות". אני בעצם מקנאה נורא בבנזוג שלי שיכול לארגן לו ארוחת בוקר תוך שניות (גרנולה עם חלב), בעוד אני צריכה לחתוך את הירקות ולרסק את האגוזים ולשטוף את החסה בשביל הסלט שלי.
מקנאה וכועסת נורא.
אבל מה? זה לא הבעיה שלו. באמת. אני בוחרת לאכול סלט - אז זה מה שיש לי, לחתתוך אותו. והוא בוחר לאכול גרנולה ואין ולר צריכה להיות לי טענה אליו בגלל זה.
זה קשה, לוותר על ה"זה לא צודק! תפצה אותי!"
אבל אין לי ברירה
וחוץ מזה אני תוהה אם את לא לוקחת על עצמך יותר מדי את תפקיד ה"לחנך אותו", לדאוג לבריאותו וכו'. ואז זה מתערבב עם מה
שרצוי שהילדים יקבלו (סלט, נניח) ועם מה שהם
חייבים לקבל (צחצוח שיניים, נניח), ואת כבר לא יכולה לנהל אתו משא ומתן על ה"חובה" כי זה מתערבב לדייסה ונדבק עם דברים שעליהם היית אמורה, בעצם, לוותר.
<קראתי בקיצור וכותבת בקיצור. בכלל לא הייתי אמורה להיות פה הרגע>
תראי, אין ספק שהמפתח כאן הוא עבודה על הזוגיות שלכם. אבל אני מנסה לחשוב על פתרונות ביניים.
מה אם, למשל, תנהיגי חוק, שכל עוד את נמצאת (כלומר, לא כשהוא לבד איתם), מותר לאכול בשבת חלה רק בבוקר/רק בערב/רק שלוש פרוסות לנפש? זה החוק של הבית. אם הם כבר אכלו את מנת החלה שלהם בבוקר, בצהריים הם לא יכולים עוד. על אבא החוק לא תקף, מה לעשות, אבל עליהם כן. יעבוד?
ככה אולי תוכלי לשלוט יורת בענייני התזונה באמצעות חוקים כאלה (בצהריים אוכלים רק מבושל, דגנים אוכלים רק לארוחת בוקר וכד').
נשמע כמו ציור של הגר. בדיוק מה שעלה לי לראש,הגר במדבר לפני נטישת ישמעל (הולכת כדי לא לראות את בנה מת ברעב ובצמא)
אבא חוזר הביתה אחרי שבע בערב, לעיתים קרובות מאוחר ממש. פעם בשבוע הוא מגיע מוקדם - בשש. הוא יכול להגיע בדיוק כשאנחנו מתכוונים לאכול ארוחת ערב, ולהוציא מהמקרר את מה שמתחשק לו לטרוף
רציתי רק לתת זוית הסתכלות קצת אחרת על הנקודה הספציפית הזו. כשאני עבדתי שעות מטורפות בהיי-טק (לשמחתי נחלת העבר), שמתי לב שכשאני חוזרת הביתה הדבר הראשון שאני עושה הוא לפתוח את המקרר ולטרוף, וזה באמת לא היה כל כך משנה מה היה שם. זה לא שהייתי רעבה, אכלתי מצוין בעבודה. זו היתה הדרך שלי לעשות את המעבר מסביבת העבודה לסביבת הבית, כאילו הייתי צריכה לאכול משהו ששייך לבית כדי להרגיש שאני שם ולהחליף אווירה ולהוריד מתחים. בשיחה עם תזונאית אחת חכמה היא הכירה בצורך הזה ואמרה שאין לי מה להלחם בו, אבל אני יכולה להכין מראש חטיפים יותר בריאים שיהיו במקרר ואותם אני אוכל כשאני מגיעה הביתה. ההצעה הזו לא תמיד עבדה, אבל עצם המודעות לצורך הרגשי הזה גרמה לי לנסות לחפש מקורות רגיעה אחרים (שעה של בהיה בטלויזיה למשל) שעבדו גם. בכל מקרה, אני כותבת את זה כדי להאיר את תשומת הלב לכך שלפעמים אוכל משמש לצרכים נוספים רגשיים מעבר לצרכי התזונה. יתכן גם שכל מאבק איתו בנושא הזה הוא רגיש כל כך כי זה לא מאבק על צורת אכילה, זה מאבק על מילוי של צורך רגשי מסוים.
וגם אני מצטרפת ל קוסמת אני סקרנית לשמוע ולהבין יותר ממה שכתבת, אפשר? ישר בדקתי מה יש לי בצד הצפוני מזרחי. מה זה אומר?
נשמע כמו ציור של הגר. בדיוק מה שעלה לי לראש,הגר במדבר לפני נטישת ישמעל (הולכת כדי לא לראות את בנה מת ברעב ובצמא)
וואו, עוד לפני שהקוסמת תבוא, וואו. כמה הרבה אפשר לתקן אצלכם...
מאוד מעניין מה שאמרת על בעלך. מוזר הקטע הזה שהוא חוזר הביתה, ומתעלם מאוכל שאת מכינה. המממ. אין לי על זה שום תובנה כרגע.
מוזר הקטע הזה שהוא חוזר הביתה, ומתעלם מאוכל שאת מכינה. המממ. אין לי על זה שום תובנה כרגע.
דווקא לי יש תובנה. בעלי התנהג בדיוק ככה. ממש התנקם בי דרך האוכל אבל באופן ממש לא-מודע ולא מכוון, מעצבן עוד יותר.
וזה כל כך פגע בי במקום הזה של חוסר ביטחון שאני לא מבשלת טוב, לא מצליחה. כאילו הוא מוכיח לי שאמנם הוא לא ממלא את תפקידיו באופן מוצלח, אבל גם אני בתור אישה לא משהו.
לא יודעת אם זה מתלבש לך על בעלך, אבל אם את ככ יודעת מה הכי טוב לילדים ולך ולכולם, אולי הוא מנסה לצעוק לך שהוא יחליט מה הכי טוב לו, וזה לא התבשילים שלך...
אינפנטילים הגברים האלה...
<סליחה על הטון העצבני, אבל אני כל כך שמחה שאני כבר לא במלכודת הזאת, אפילו להיזכר בזה שוב מרתיח אותי...>
יקרה...
האם את מוכנה לשינוי?
ראש השנה זהו זמן
מעולה לשינויים. נתחיל עם התמונות כמובן.
תמונות אלו השאיפות שלנו. גם השאיפות של התת מודע שלנו, כך שאם על פניו נשאל אותך
את בטח תגידי שאת רוצה זוגיות טובה וכו' אבל התמונות של הנשים לבד
מראות שמאיזשהי סיבה פנימית ועלומה ה"לבדות" שלך מתאימה לך.
עכשו נשאלת השאלה לאן את רוצה להגיע...אם את רוצה להגיע למצב בו הזוגיות שלך תהיה
חזקה מהלבד שלך, אזי ממליצה לך קודם כל לשחרר את התמונות ואת הפסל.
יתכן וזה יהיה לך קשה אבל זהו אקט תרפוייטי ממדרגה ראשונה - לשחרר דברים מהבית.
לא לשים בבוידעם, לא מתחת למיטה, פשוט לשחרר, לזרוק.
קפיש?
דרך אגב, האישה עם הזרדים על הראש כל כך אופיינית לנשים שמרגישות שהן עומלות קשה
ולא משנה באיזה תחום...כאילו יש לך משהו על הראש כל הזמן...מציק...
רוצה להמשיך? האם תשחררי את התמונות?
פלונית_אמא??? התגובות שלך בוטות
לדעתי אגב, הן ממש בסדר, הרגשתי בצורה דומה למה
שלמה_ככה? תארה...
אני גם חושבת שקשה לייעץ באינטרנט בלי להיות קצת בוטה, או להתפס ככזה, כי תמיד זה כרוך באמירת דברים קשים ולא נעימים.
כי מי אוהב לשמוע שהוא טועה? או שחס וחלילה הזוגיות שלו בעצם בצרות.
מה שהכי בלט לי פה מהסיפור שלך ,
למה_ככה?, זה באמת ההתייחסות שלך אליו כמו אל ילד קטן. תניחי לו, תשחררי, קחי אחריות על מה שאת יכולה, הוא אדם מבוגר שיקח אחריות על עצמו (ואת זה הוא כנראה יצליח רק אם את תוותרי על האחריות הזאת)
הציעו לך פה טיפול זוגי וכו', אם זה כבד וקשה מדי כרגע (ואכן נשמע שיהיה קצת מסובך) אני יכולה להמליץ על העבודה של ביירון קייטי שאת יכולה לעשות לבד (לקנות את הספר ולהתחיל לעבוד, פשוט ככה, בלי ניחושים ולא דרך האינטרנט או מישהו אחר)
או את לבסוף_מוצאים_אהבה, או את שניהם, כמובן...
אני בעד פנג_שוואי?! מקום מצויין להתחיל ממנו.
שנה טובה!
אני גם לא מוערכת על-ידו, בהחלט. גם באופן כללי, וגם ביחס לאימהות שלי. ואין מה לדבר על פירגון (ויש, לדעתי, על מה לפרגן). זה חורה ומתסכל.
לעומת זאת, הוא מת על עצמו. ממש מעריץ גדול.
הוא טוען תדיר שאני הנושאת באחריות לבעיות המשפחתיות, בהיותי עמוסת אידיאולוגיות.
הוא לא רואה שום בעיה באופן ההתנהלות שלו עם הילדים (וגם עם עצמו, האמת), אשר מושפע בעיקר משיקולי נוחות מיידית.
חשבתי הרבה על הציטוט הזה...
אני מבינה ממנו שיש ביניכם הרבה חילוקי דעות בקשר למהי הורות נכונה ומהו חינוך נכון.
אני מבינה שהאידיאולוגיה שלו היא נגד "אידיאולוגיות" ובעד מה שקל ונוח.
ייתכן שהדבקות שלך בתזונה בריאה (ובעוד כמה דברים אני מניחה) נראית לו כבאה על חשבון הדברים שחשובים לו.
מה שאת מתארת הוא שהגעתם למצב של מאבק כוח בזוגיות, ובתוך המאבק הזה הוא מן הסתם מרגיש (בדיוק כמוך) שאת לא מכירה בצרכים שלו ולא מכבדת אותם.
אני מאוד מבינה מה מתסכל אותך בהתנהגות שלו, אבל מתארת לעצמי שהוא מרגיש מתוסכל וכבול לא פחות ממך.
לדעתי תוכלי ליצור שינוי אם קודם כל תצליחי לראות כל התנהגות שלו דרך עיניים אחרות.
במקום לחשוב "הוא שוב שם עלי פס", תנסי לחשוב "הוא שוב משתמש בהתנהגות הזו כדי להקל על הקושי שלו באבהות".
הקושי שלו יכול להיות למשל חוסר בזמן לעצמו, חוסר בפרטיות, קושי במעבר בין העבודה לבית, לחצים מכל מיני סוגים, תחושה שהוא לא באמת חלק מההתנהלות של המשפחה, חששות משיטות החינוך שבהן את נוקטת, יש המון אפשרויות...
ברגע שהפוקוס שלך הוא על הקושי האישי שלו בהורות, ולא על המלחמה שלו איתך, את מתקרבת אליו ומפחיתה את המתח.
אם תצליחי לדבר איתו על מה קשה לו בהתנהלות המשפחתית מתוך התעניינות אמיתית ורצון לתמוך, סיכוי גדול מאוד שהוא יתחיל לפרגן לך ולתמוך בך בחזרה... וגם לך מגיע פרגון ללא ספק!
פעם נורא אהבנו. היינו ממוגנטים אחד לשני. אהבה ענקית ונפלאה. וגם די ממושכת (יותר משבע שנים).
מאז פרוץ הילדים, הכל השתנה. היום, עבורי, האהבה שלנו היא בגדר זיכרון בלבד.
היה לי עצוב לקרוא את המשפט הזה, אבל בעצם זה דווקא נותן תקווה שיש למה לחזור, שיש בסיס חזק לקשר שאולי נשכח אבל אפשר להחיות אותו מחדש. והעובדה שהקשר התערער דווקא אחרי פרוץ הילדים מחזירה אותי למסקנה שהקושי שלו להסתגל ללחצים של ההורות הוא הדבר שצריך להתבונן בו בכדי להתקדם.
הולכת,
יופי של תגובה!!! אני כל הזמן מגלה מחדש איך כל הסיבות לבעיות שלנו עושות סיבוב ענקי בכל העולם, נחות פה, מתעכבות שם ובסוף חוזרות לחיקינו כדי שנפתור אותן באמת. בלי תירוצים.
למה_ככה?: האם לפני פרוץ הילדים, היו הרגלי אכילה אחרים? איך אכלתם אז? ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר " בעיות משפחתיות" ?
ואם אני אציע להכין עבורו משהו, הוא בד"כ יסרב, לא ברור למה. ואני לא מדברת על עדשים מונבטים ברוטב טחינה
בתור המומחית להפרעות אכילה כאן
ברור שהוא יסרב אבל לעומת זאת אם יהיה שם משהו מוכן הוא יאכל אותו
האכילה שלו ואכילה בכלל אינם ראויים לתשומה משמעותית של הלב או הדעת
בעיניך הם כן
ולכן ראי בכך את תפקידך להאכיל גם אותו באוכל מזין ובריא
(כן עולה השאלה מה הוא הילד שלי מה אני אחראית עליו ) ובמידה מסויימת התשובה על כך היא כן .
לעולם אל תציעי להכין לו משהו פשוט תדאגי שהמשהו יהיה מוכן
וכל זה נכון לגבי ילדים
אם מניחים לפניהם או לידם פיסת של מנגו ותפוח יאכלו אותו
ואם מניחים לפניהם פיסות של במבה וביסלי יאכלו אותו
ואת בתור המבוגר האחראי היחיד בבית צריכה לדאוג שמה שיונח לפניהם יהיה מקובל עליך
ובכל מקרה כדאי לך לספור אותו בין אלה שתזונתם תחת אחריותך (לפחות בתוך הבית)
ואם את יודעת שהוא יגיע בשעה שש כולו רעב ואולי גם עצבני דאגי שצלחת עם אורז ועדשים תעמוד שם כדי שיאכל אותה
ומתוך האכלה הזאת תוכל להכיל אותו
וסביר להניח שלא יאמר לך תודה ובכל זאת יודה לך
חזרתי הביתה ואל המחשב.
אילה, אם אגיש לו (או "במקרה" אדאג שתהיה מונחת על השולחן) צלחת עם אורז ועדשים, הוא ממש יתעצבן. והא לא ייגע בה, זה ברור.
זה ממש לא מתאים שאני אראה את עצמי אחראית על האוכל שלו בבית, זה פשוט לא יעבוד.
דוגמה: בארוחת ליל שבת האחרונה, הכנתי:
חומוסים ברוטב עגבניות
סלט תפ"א
אורז מלא עם מנגולד
טרטור/צזיקי
וגם:
תפ"א ללא רוטב
חומוסים ללא רוטב
אורז לבן.
מה הוא אכל מכל זה?
-כלום.
מה הוא בכל זאת אכל?
שניצלים מוכנים (מאמא עוף קפוא) וחלה.
ומה הילדים אכלו?
-כמוהו, וקצת אורז לבן.
קוסמת - יהיה לי קשה להוציא את הדברים האלה מהבית.
אני מקווה שתוך כמה ימים אצליח...
הולכת יקרה, דברייך מעניינים.
זה נשמע לי מתאים , נכון ואפקטיבי לשנות את נקודת המבט על הדברים.
אנסה ליישם זאת.
זה קצת קשה כרגע, בהיותנו בכסאח מתמשך וגם בכסאח נקודתי, וזה קשה גם לאור זה שהוא מחשיב מעצמו אבא לתפארת, אבל אני בכל זאת אנסה לצאת מתוך הענן-בלגן וללהחליף משקפיים.
אני מקווה שתוך כמה ימים אצליח...
אני גם מקווה בשבילך. תאמיני לי שאני יודעת כמה קשה לשחרר דברים
אבל דעי שככל שתמהרי לשחרר אותם כך ימהר השינוי להפציע בחייך.
אחרי שתשחררי אותם - אם תרצי נמשיך הלאה.
קוראת את הדף הזה ויש לי כמה דברים להגיד ואף לשאול.
קודם כל מסכימה עם כל מילה של
פלונית_אמא?. אני גם לא חושבת שזו מילת גנאי שיש חלוקת תפקידים בבית. אם הבעל עובד עד מאוחר מגיע לו על כך שבח, ואם האמא דואגת לילדים ולהזנתם ולכל צרכיהם האחרים, גם לה מגיע שבח. שום דבר לא מובן מאליו. למה לא לשבח את הבעל ולמה לא את האשה? למה לא לשבח את הילדים? מחמאות זה תמיד טוב ותמיד מועיל.
שנית, רציתי לשאול את הקוסמת - מה בדיוק את עושה ועל מה את מתבססת?
שלישית,
למה_ככה? אני רוצה לומר לך כמה דברים. ראשית, הציעו לך פה ייעוץ זוגי. זה נשמע רעיון טוב. הבעיה היא בינך לבין בן זוגך. את גם אומרת בעצמך שכך הם הדברים.
לפעמים הגברים מעצבנים אותנו כי הם לא מתפקדים. לפעמים הם באמת לא מתפקדים ולפעמים זה רק נדמה לנו. תראי, יש לי מכרה שבעלה באמת לא תיפקד. בהתחלה כולם התנפלו עליה שהיא לא מספיק עבדה על עצמה ושהיא סתם מציקה לו. אבל אחר כך התברר שהבנאדם הוא פשוט מוגבל נפשית! מסתבר שהיא נישאה לאדם מבלי לדעת על בעיות נפשיות שהיו לו בעבר! היו לה מקרים שהוא לא שמר על הילדים והילדים פשוט שיחקו עם מספרים (והילדה גזרה לעצמה את כל השיער), ופעם אחרת הוא פשוט "שכח" לקחת אותם מהגן!
כך, שברגע שזה מגיע לחוסר אחריות באופן אובייקטיבי, אז באמת צריך להיות עם יד על הדופק ולבדוק היטב מה קורה כאן.
אבל אם מדובר סתם בעצלות מצידו מכל מיני סיבות, כמו עייפות מהעבודה, או שהוא סתם טיפוס שלא אוהב לאכול מסודר וכו', אז כאן יש מקום לייעוץ זוגי בין שאר העיצות שניתנו לך פה (שעם כולם אני מוצאת את עצמי מסכימה).
תראי, אצלינו למשל, הבעיה היא קצת הפוכה. אני היא זו שבקלות מסוגלת לא לאכול כלום כל היום ואם כן אז רק שטויות. אני היא זו שלא אוהבת את המטבח ולא אוהבת להכין אוכל בכלל. אבל בגלל שבכל זאת יש לי חוש אחריות בסיסי, עבדתי על עצמי חזק מאוד כדי שכל יום תהיה ארוחה בריאה ומאוזנת ומגוונת (יש לי תפריט יומי על המקרר
), כדי שיהיו ירקות בבית תמיד ופירות תמיד וכל מיני סוגי ממרחים בשביל לשים על הלחם לילדים. החלטתי לעבור לאוכל מלא - אורז מלא, קינואה, עדשים, לחם מלא ועוד, באופן בלתי מתפשר (אולי באמת כי אני האמא ועלי מוטלת האחריות לארוחות).
כך שאני די מבינה את כל מי שמתעצל לעשות את כל זה.
לכן, אולי באמת אם רק בזה מדובר ולא בדברים חמורים יותר, אולי כדאי שתקחי על עצמך את עניין התזונה בבית ולבעלך תניחי לעשות דברים אחרים. למשל, תרגילי את המשפחה שתמיד יש במקרר אוכל מבושל ומגוון (לדוגמא, יום אחד אורז, יום אחר פירה, יום אחר תפוחי אדמה בתנור, מקרוני וכו') וכן ירקות מבושלים כמו אפונה, שעועית. עדשים, חומוס ועוד קטניות. וכן בשרים. שתמיד יהיה עוף או שניצל, בשר, קציצות, וגם דגים. כך שכל מי שרוצה לאכול ואת לא בבית, רק צריך להוציא ולחמם.
גם ההצעה על לחתוך ירקות ולשים בקופסה הוא רעיון מצויין.
אבל את גם אומרת שכאשר את מציעה כל זה לבעלך הוא לא רוצה ושגם בשבת הילדים רק אכלו ג'אנק....
אולי פשוט להוציא את הג'אנק החוצה?
אולי לנסות לתבל את האוכל הבריא בצורה אחרת כדי שיערב לחיכם? (אני לא אהבתי אורז מלא, אבל למדתי לתבל אותו כל כך טוב לדעתי, שאני אוכלת רק אורז מלא).
כשהבעל מגיע מהעבודה, אולי כדאי שהשולחן יהיה ערוך ומוכן והצלחת שלו גם כן מוכנה? אולי זה מה שיגרום לו לשבת ולאכול? אם את דואגת להוציא מהבית שטויות מוכנות, אז לא תהיה לו ברירה והוא יתרגל?
תראי, מנסה לתת עיצות בלי להכיר את המצב בבית, אז אולי אני בכלל לא בכיוון...
בקשר לילדים שנמצאים מול המחשב. אני חושבת שאת יכולה בהחלט להתייעץ עם אנשי חינוך בנושא (והכוונה גם עם אנשים פה באתר) כדי לדעת לתת להם אלטרנטיבות מספיק אטרקטיביות. נכון אמנם שאם אבא מרשה, אז סבבה להם ואז הם רוצים תמיד, אבל אם את לא אוסרת עליהם אלא מציעה להם משהו יותר טוב, אז זה יכול להיות פתרון. בני כמה הם? אולי תקני להם ספרים מעניינים? אולי תצאי איתם לטיולים בסביבה? אולי תפגישי אותם עם חברים?
מה קורה כשאתם אוכלים אצל אחרים או במסעדה? גם אז הוא לא אוכל תבשילים או שזה רק מה
שאת מכינה?
ומה קורה אם וכאשר את מדברת איתו על זה?
נראה שהוא עושה לך דווקא. ומילא שהוא עושה לך, אבל זה מערב את הילדים (שלא אכלו בסופו של דבר מארוחת ליל שבת שטרחת ובישלת לכולכם, חוץ מאורז לבן). מה יש לו להגיד על זה?
יכול להיות שזה לא טעים לו?
אולי אפשר להתפשר ולקבוע מראש מה אוכלים ומקובל על שניכם בארוחות כאלה.
נראה שהוא עושה לך דווקא. ומילא שהוא עושה לך, אבל זה מערב את הילדים (שלא אכלו בסופו של דבר מארוחת ליל שבת שטרחת ובישלת לכולכם, חוץ מאורז לבן). מה יש לו להגיד על זה?
נראה לי גם כן. מה באמת יש לו להגיד על זה? נראה לי שהמפתח להכל הכל הכל זה דיבור פתוח ביניכם..
אני חושבת שבמקרה הזה לא מדובר רק על איך להתגבר על בעל עייף עם השקפת עולם מנוגדת. נראה לי שהדברים כאן עמוקים יותר. ולכן הפתרונות הקונקרטיים של קופסת ירקות, עריכת שולחן מסוגננת וכו' נראים לי פחות רלוונטיים במקרה הזה.
יש הרגשה שהענין פה הוא מאבק הכוחות ביניכם, האם אתם מצליחים לדבר על זה? האם את יכולה להגיד לו את רצונותייך וכוונותייך? האם הוא מתיחס לכך ברצינות? בכבוד?
האם את יכולה לנהל שיחה שבה תגיעו לאיזשהן פשרות קונקרטיות והוא יסכים לעמוד בהן (לדוגמא: ימים מסוימים שבהם הוא מכין אוכל לילדים וימים מסוימים שאת, ובימים האלה הוא מוכן לאכול את מה שאת מכינה ובימים 'שלו' את לא רודפת אחרי כולם עם האוכל שאת הכנת, או משהו דומה).
לדעתי זה יותר בענין של כבוד הדדי, נראה שהוא קצת 'שכח' את זה.. ושלך זה כבר כל כך חסר שכל דבר קטן נוגע בעצב רגיש כל כך..
אני מכירה מקרוב בן זוג שמרוכז מדי בעצמו ושבקלות 'דורך' על היקרים לו מכל..
מחזקת אותך ומעריכה את האומץ שלך להתמודד עם הקושי, מקווה שיש לך פרטנר לכך
ומקווה בשבילך שתמצאו את דרככם חזרה ל'יחד' הרמוני ורגוע יותר.
לדעתי זה יותר בענין של כבוד הדדי
האם יכול להיות שאת לא מכבדת אותו מספיק? אולי הוא חש זלזול בו מצידך ולכן מנסה להשיג את זה בכוח?
נקודה_למחשבה?
לי נשמע שבתור התחלה את זו שצריכה לנסוע לאיזה שבוע, שיאכיל, שיתמודד. לא מעריך? שיתחיל להעריך. אפשר גם סוג של שחרור מתפקידייך בבית. לכבס רק לך ולילדים, להאכיל רק אותך ואת הילדים. ארוחת הערב עוברת לשעה שש בערב לכבוד שעון החורף וכשהוא מגיע בשבע אתם כבר אחרי. אכל את כל הבננות בבית? מצטערת ילדים, אין בננות, בשיא הענייניות ובלי האשמה, אם שואלים למה: אין כי אבא אכל את כולן.
לא מתוך כוחנות או מאבק כוחות אבל גם כי את לא מוכנה שידרכו עליך, את לא שטיח. בד בבד אפשר לעשות דברים שהציעו כאן: טיפול זוגי, לשחרר שליטה במקומות בהם אין לך כזו ובעיקר לדעתי להחמיא לו, אם את מסוגלת.
וכמובן להוציא את התמונות האלה מהבית, תמונה של הגר בורחת עם ישמעאל במדבר לא נשמע לי משהו.
שני גרוש קטנים מהצד...
קודם כל אני מזדהה עם הכותרת ועם מצב האוכל, אצלנו מצב דומה. הבעל שלי אוהב מאוד לקחת אותם לאכול פיצה או גלידה. זה בעיניו בילוי והוא אוהב להרגיש שהוא מבלה ושהם מבלים. הוא אפילו לא מרגיש כמה הרבה זה קורה, פעמיים ושלוש בשבוע (הוא חושב שזה פעם בשבוע). ואני בהדרגה, ממש כמוך, ביטלתי את הצ'ופרים שאני עצמי נתתי, כי אחרת זה יצא יותר מדי. אז קודם כל קבלי הזדהות. גם אצלנו זה מאוד תלוי בהערכות שלי. למשל הוא לוקח אותם בערבים לבריכה. אם אשים סנדויצ'ים ופירות בתיק שלהם, הם יאכלו אותם. אם לא, הם יאכלו פיצה. זה פשוט מאוד. מבעס, כי לא תמיד בא לי להכין, אבל הבחירה בידי.
אני גם חושבת שהכל טמון בקשר ביניכם, ואם היתה לכם כזו אהבה גדולה, אז על פניו נראה שיש סיכוי טוב.
אבל רציתי לכתוב לך משהו אחר. בתור ילדה ההורים שלי היו כמו בכותרת שלך - אבא סבבה ואמא קרציה. אבא לא מקפיד על כלום, אמא מקפידה על הרבה דברים (מן הסתם... מי שמגדל את הילד, מקפיד על דברים). וכבר מגיל די צעיר (8), לא היה לי קשר טוב יותר עם אבי. היה לי קשר טוב עם שניהם. מהר מאוד ידעתי להעריך גם את ההקפדות של אמא שלי וראיתי היטב שאבא שלי עוסק רק בפינוקים. נהניתי מהפינוקים אבל הערכתי את מה שאמא שלי עושה, והיתה לי תקשורת מצוינת איתה, וסמכתי עליה, והתיעצתי איתה.
אז ככה שאני לא חושבת שהקשר שלך עם הילדים יושפע יותר מדי מזה שאת לא מרשה להם לקחת לבי"ס לחם שיפון עם שוקולד, או לשבת מול המחשב שעתיים בערב. הם רואים שאבא מרשה הכל ואמא לא מרשה את הדברים הללו בכלל, מבינים שיש כמה גישות, ובתור בוגרים, יאמצו את הגישה שלהם, שתושפע ללא ספק גם מהגישה שלך.
הי לך,
מה שאת כותבת מאד מכעיס ומעציב. נשמע כאילו הגבר שבבית לא ממש הפנים את ההבדל בינו ובין ילדיו, לא לוקח אחריות, לא מבין שהוא אמור לשמש כ'ראש' למשפחה הזו (ביחד אתך), שיש לו תפקיד. אני לא חושבת שחשוב לו שהילדים יאכלו זבל או שישחקו במחשב הרבה, לא נראה שהוא רואה בכך ערך מיוחד על פני שהם לא יאכלו אוכל זבל או לא ישחקו במחשב. נשמע כאילו הוא מעולם לא הגיע לנקודה של לחשוב על זה אפילו. לכן הוא גם לא מסוגל להעריך את מה שאת עושה, להבין במה זה כרוך, לעמוד לצדך או בעדך.
כל כך ילדותי.
אני מבינה אותך מאד מאד, רק רציתי לכתוב לך.
אני חושבת שמי שזקוק כאן לניעור זה הוא, לא את.
את, יקירתי, זקוקה לתמיכה, איך לחיות עם אדם שמסרב להתבגר.
רק דבר אחד לא ברור לי, שאת כותבת שהוא מאד מעריך את עצמו. אדם שמעריך את עצמו דואג לעצמו, בין השאר בתזונה נאותה ובהקפדה על טיפוח עצמי (צחצוח שיניים למשל). קשה לי מאד לראות בין שורותייך אדם שמעריך את עצמו, ממש.
לא יודעת אם מה שאני כותבת יקדם אותך לאנשהו, רק רוצה להגיד שאני בעדך.
בדף הזה עלו כמה נושאים מעניינים. בינתיים אתייחס לנושא זה:
הוא מעביר בד"כ יום שלם בלי לאכול, ותוקע בלילה שתי שווארמות, או ארבע פיצות;
לעיתים קרובות הוא לא ייגע בירקות, כי לעצמו הוא לעולם לא יכין, ועלי הוא כועס כשאני שואלת אותו אם הוא רוצה שאכין לו צלוחית ירקות, כשהוא חוזר מהעבודה בעשר בלילה אחרי שטרף משהו בחוץ. הוא רואה בזה ניג'וס מצידי. יכול לעבור שבוע שלם מבלי שהוא ייגע בבדל מלפפון. אפס ירקות/פירות
מסכימה מאוד למה שכתבה לך אילנית:
נסי אם אפשר להפריד בינו לבין הילדים. זה שהוא לא מצחצח לעצמו שיניים בלילה (חוסר הגינייה) באחריותו. זה שהוא לא אוכל ירקות כנ"ל. הוא רוצה לאכול ג'אנק או לחילופין להרעיב עצמו לדעת, שיהיה לו לבריאות, הוא לא רוצה ירקות, לא צריך, במקומך הייתי מסירה לגמרי אחריות ממה שהוא עושה ואוכל כל עוד זה לא קשור לילדים.
מדובר באדם בוגר. זכותו לאכול מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. מציעה לך - ומאוד! - להפסיק "לנג'ס" לו (זה לא אני אומרת. זה הוא אומר לך). לדעתו זה ניג'וס. גם אותי זה היה מאוד מעצבן אם מישהו היה כל הזמן מעיר לי על איך ומה שאני אוכלת. מציעה לך להוריד אותו ואת האוכל שלו מהראש שלך. נזכרתי פתאום בתמונה של האישה עם הזרדים. תורידי את הזרדים שלו מהראש שלך. זה הגוף שלו, זה העסק שלו. ועכשיו הוא עושה לך "דווקא" - דווקא הוא לא יאכל מה שאת טורחת כל כך לבשל. ובעצם, מי ביקש ממך באמת? (בבקשה בבקשה נסי לשמוע את טון הדברים המאוד ידידותי שלי וחלילה לא תוקפני או מאשים או שופט!!! בבקשה!) זה כאילו את עושה חוזה בינך לבין עצמך: אני אבשל ואתה תאכל אוכל בריא. אבל את הרי צריכה לעשות את החוזה איתו! והוא לא מסכים לחתום עליו. אז לשם מה לך לטרוח כל כך הרבה??? ולזכות בכל כך הרבה עוגמת נפש בתמורה?
בארוחת ליל שבת האחרונה, הכנתי:
חומוסים ברוטב עגבניות
סלט תפ"א
אורז מלא עם מנגולד
טרטור/צזיקי
וגם:
תפ"א ללא רוטב
|
חומוסים ללא רוטב
אורז לבן.
מה הוא אכל מכל זה?
-כלום.
מה הוא בכל זאת אכל?
שניצלים מוכנים (מאמא עוף קפוא) וחלה.
|
לשם מה הכנת כל כך הרבה אוכל? הרי את מכירה אותו לא מהיום. זה כאילו את בישלת לך את האכזבה הנוראה. הוא רוצה שניצלים מוכנים וחלה? בתיאבון! פחות עבודה בשבילך! את יכולה לראות זאת כך: אני מורידה את הזרדים שלו מהראש, לא מקבלת ממנו "מחמאות", לא מבזבזת שעות במטבח, לא מבזבזת מזון, לא צוברת כעסים וטינה. את לא יכולה לשנות אותו, אבל את יכולה לשנות את התנהגותך: נסי לראות מה יקרה אם לא תבשלי לו, לא תכיני לו, לא תעירי לו מילה אחת על מנהגי האכילה שלו.
ועוד משהו: הוא לא הבן שלך!!! הוא לא באחריותך. כתבו לך כאן (אין לי חשק לחפש בדיוק מי) שתתייחסי אליו כאל הבן שלך ושהאכילה שלו היא באחריותך. ניסית זאת הרבה זמן: הצליח לך? אם עושים שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב אותו הדבר וזה לא מצליח, אולי כדאי לנסות משהו חדש?
- * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
נושא אחר לגמרי, שקשור לאכילה: זה שהוא אוכל את כל הארוחה של כל המשפחה, זה שהוא גומר את כל הבננות שמיועדות לילדים.
זה מה שלא בסדר! מציעה לך להתמקד אך ורק במה שבאמת לא בסדר. כלומר, מה שהוא אוכל - בעיה שלו. לא העסק שלך. אבל זה שהוא אוכל את האוכל של הילדים - זה ממש לא בסדר ועליך לומר זאת בצורה ברורה: זה האוכל של כל המשפחה. זה האוכל של הילדים.
(מאווווד מקווה שדבריי הובנו בטון ובכוונה שהתכוונתי. ושוב, לא חלילה כביקורת, אלא כעצה. תרצי - תקבלי. לא תרצי - זכותך).
חומוסים ברוטב עגבניות
סלט תפ"א
אורז מלא עם מנגולד
טרטור/צזיקי
וגם:
תפ"א ללא רוטב
חומוסים ללא רוטב
אורז לבן.
בעלי היה אומר על זה: כל כך הרבה תוספות, אבל אין מנה עיקרית? אני חושבת שרוב הגברים הלא צמחוניים רוצים לאכול בשר.
בעלי היה אומר על זה: כל כך הרבה תוספות, אבל אין מנה עיקרית? אני חושבת שרוב הגברים הלא צמחוניים רוצים לאכול בשר.
זו לא אני כתבתי????
גם בעלי כזה.....
טוב. אני לא יכולה להתאפק ואספר את הסיפור שסבתא שלי סיפרה לי המוני פעמים על השכנים שלה כשהיתה ילדה. לשכנים שלה היה ריטואל קבוע שחזר על עצמו יום יום: גברת X היתה טורחת כל היום במטבח ומבשלת ואופה ומכינה מיני מזון שונים ויקרים ביותר. מר X היה חוזר מהעבודה, מתיישב ליד השולחן, משלב ידיים ומסרב לאכול בטענה שהיא עיצבנה אותו (כל פעם היה לו תירוץ חדש). מרת X היתה פורצת בבכי מר, ומתחננת ממש שיסכים לאכול, מנסה לגרום לו רגשי אשמה (כל היום עמדתי על הרגליים במטבח וכו' הלכתי מוקדם בבוקר לחנות לקנות חומרי מזון טריים וכו'), צועקת, צורחת, נעלבת, ועושה סקנדל רבתי. ואחרי צרחות אימים וברוגזים נוראיים, לפעמים מר X היה עושה לה טובה ואוכל. ולפעמים לא. ואז היו עוד ריבים וויכוחים, ואז לבסוף הוא היה אוכל. או שלא.
זה אחד מהסיפורים שסבתא שלי סיפרה לי שוב ושוב ותמיד היינו צוחקות. משום שמהצד, זה היה ברור שיש כאן איזה טנגו נורא ששניהם משום מה רוצים לרקוד אותו. הרי מספיק שרק אחד מהרקדנים - עדיף אחת... - ירדו מרחבת הריקודים, והריקוד ייפסק מייד! אלא אם כן יש רווחים משניים לא מודעים מהריקוד הזה. כדאי לחשוב על זה.
רציתי לכתוב לך שזה שהוא בכוונה ובבצורה ברורה ומפורשת לא אוכל מה שאת מבשלת וגם אומר זאת במפורש שהוא לא אוכל מה שאת מבשלת - בקיצור, רציתי לומר לך שזה חוסר כבוד מצידו וחוסר הערכה וכו'. ופתאום נפל לי האסימון: את זו שלא מעריכה את עצמך! את זו שלא מכבדת את עצמך! (ושוב, לא אומרת זאת כהאשמה או כביקורת!) אם היית באמת באמת אוהבת את עצמך, מכבדת את עצמך, מעריכה את עצמך - לא היית עושה את זה לעצמך!!! לא היית מכניסה את עצמך לסיטואציות שכאלה! לא היית עובדת כל כך קשה, בשביל מה בעצם? בשביל מי שלא רוצה את עבודתך, לא מעוניין בתוצרי עבודתך. לא רוצה? לא צריך. שיאכל מה שהוא רוצה. פחות עבודה וצער ועוגמת נפש עבורך ופחות "מחמאות" מצידו. הרי אם לא "תנג'סי" לו (כך הוא תופס זאת), הוא לא יצטרך להדוף אותך שוב ושוב. מציעה לך להפסיק לשחק את תפקיד ה"קרציה", ובמקום זה להסכים לשחק את תפקיד המלכה.
לי_אורה, כל מה שכתבת יפה מאד ומעניין ונשמע גם ממש נכון, אבל איפה הילדים נכנסים לתמונה?
שואלת באמת לא בהתרסה. כל ההצעות האלה נראות טובות מאד אם אלה היו חילוקי דעות רק בין שניהם.
רק שכאן יש גם ילדים. הכנת האוכל, לדעתי, היא בעיקר בשביל הילדים. מה, להפסיק להכין גם להם אוכל? להפסיק לקיים ארוחות מסודרות?
בסוף ייצא שהילדים ייענשו ממאבקי הכוח של אמא ואבא.
מוסיפה ושואלת, ברשותך ורק אם:
האם הפערים בטיפול בילדים מתבטאים בעיקר בתחומים היקרים במיוחד ללבך, או שגם בהתנהלות הבסיסית יותר את מרגישה שהוא לא שותף? למשל - האם הוא מעורב או מפעיל שיקול דעת בנושא של טיפול רפואי בילדים, שיניים, חיסונים וכד'? האם מקפיד על נוהלי בטיחות ברכב, בבית? האם מתעניין במסגרות החינוך של הילדים, ברמה של מעורבות או הכוונה פעילה? האם יש דברים בבית או עם הילדים שאת סומכת עליו בהם לגמרי, ללא הרגשה שעליך לבדוק אחריו?
מקוה ששאלותי לא מכבידות עליך
הכנת האוכל, לדעתי, היא בעיקר בשביל הילדים. מה, להפסיק להכין גם להם אוכל? להפסיק לקיים ארוחות מסודרות?
לא, מה פתאום? הרי הסכמתי עם אילנית שצריך להבחין בין בן הזוג (שהוא אדם בוגר, לא הילד שלה, ולכן היא לא צריכה לקחת אחריות עליו ועל התזונה שלו) לבין הילדים שלה (שהם ילדים, ובהחלט באחריותה מה ואיך הם יאכלו). כבר הועלתה כאן ההצעה שהיא תבשל בשבילה ובשביל הילדים, ושהוא יאכל מה שבא לו ואיך שבא לו. כל עוד הוא לא לוקח מהמזון שהוכן לילדים.
עוד שאלה - מה אם סקס?
חוסר בסקס יוצר המון מתח, כעס וענישה שמתבטאת בדרכים שונות.
סליחה, אבל לא יכולה להתאפק... מה שתואר על דרך התנהלותו, הדרך שבה הוא אוכל וכו' - לא משיבה על השאלה?
הכנת האוכל, לדעתי, היא בעיקר בשביל הילדים.
לא רק הכנת האוכל, אלא גם אופן אכילתו. קיום ארוחות מסודרות, הקניית הרגלי שולחן וכד'. הכותבת הרי מספרת שהיא מכינה אוכל, אבל הילדים לא אוכלים ממנו כי הם רואים מה שאבא אוכל ואיך שהוא אוכל וזה הורס את מה שהיא בונה.
זה אבא שלהם. כל עוד ההורים ממשיכים לחיות ביחד באותו בית עם הילדים, הילדים יושפעו משני ההורים. היא לא יכולה להכריח אותו לאכול מזון שהוא לא רוצה או בדרך שהוא לא רוצה. שאלה אחרת היא, איך היא רוצה לחנך את הילדים. אבל כאמור, יש להם אבא וגם הוא משפיע על חינוכם.
ואגב, השאלה כמה חשיבות יש ל קיום ארוחות מסודרות, הקניית הרגלי שולחן
והשאלה עד כמה היא מוכנה ויכולה להילחם איתו על כך, והאם זה שווה.
שואלת שוב, כי לדעתי זה מאוד חשוב כדי להבין איפה ולמה זה התחיל ללכת כל כך עקום:
האם לפני פרוץ הילדים, היו הרגלי אכילה אחרים? איך אכלתם אז? ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר " בעיות משפחתיות" ?
מדהים איך כל הנושא הזה של האוכל, ובכלל ההתנהלות בין בני הזוג, דומה למה שהיה לי עם בן זוגי הכמעט לשעבר.
לומדת המון מהדף הזה. ממש השגחה פרטית.
תודה.
המשפטים האלה היו השורה התחתונה שלי:
רציתי לומר לך שזה חוסר כבוד מצידו וחוסר הערכה וכו'. ופתאום נפל לי האסימון: את זו שלא מעריכה את עצמך! את זו שלא מכבדת את עצמך!
מציעה לך להפסיק לשחק את תפקיד ה"קרציה", ובמקום זה להסכים לשחק את תפקיד המלכה.
מצידי, בשלב מסויים באמת הפסקתי לבשל לו, אבל זה לא עזר.
כמובן שהבעיה של האי-אכילה היתה רק משנית וסמלית לגבי הבעיה הזוגית האמיתית והקשה שהסתתרה מתחת.
למה-ככה,
יש פה בדף היענות עצומה ולא מעט תובנות חזקות בשבילך. הנושא הזה כנראה מהדהד וקרוב ללא מאט נשים.
והשאלה עד כמה היא מוכנה ויכולה להילחם איתו על כך, והאם זה שווה.
אם זה היה רק באוכל, אז אכן ספק אם זה היה שווה. אני חושבת שהאוכל הוא סימפטום לאדישות כללית שהכותבת מתארת, ובמצב כזה מאד קשה להגיע לעמק השווה. לאחד יש עקרונות ולשני אין. איפה זה נפגש? הרי כשלאדם אין שום העדפה (למשל באוכל של ילדיו), אז כל מאמץ נראה לו כמכשול מיותר ולא מוצדק, וכל שיחה נראית לו כיצירת בעיה יש מאין. במצב כזה קל לראות את מי שמחזיק בעקרונות ומתאמץ כטרדן ותככן, ואת מי שלא - כרגוע ושוחר שלום. ומכאן קצרה הדרך לצאת מהכלים, וזה כנראה מה שקורה שם לא מעט.
לכן שאלתי למעלה אם האדישות היא כוללת, או נקודתית לעקרונות מסויימים.
(מהדברים אני לא מבינה אם זה נקודתי לאוכל. אם כן, אולי באמת נדרשת גמישות כלשהי מצדך. אני, למשל, כבר מזמן שמתי לב שכשאני מגישה עודף דברים 'בריאים', אמנם אין דברים 'לא בריאים' על השולחן, אבל אחד מילדי אוכל רק לחם, ואחר כך בלילה קם להשלמות... )
ונאמר שמדובר באדישות כללית, אז אפשר להילחם בזה ולנצח?
וגם לא חושבת שזה מצב שבו
לאחד יש עקרונות ולשני אין - אלא מדובר בשני אנשים שונים, בעלי עקרונות שונים, בעלי גישה שונה לחיים.
אז איפה ניפגש? - זהו, שאי אפשר להיפגש בכוח. אם צד אחד לא רוצה להיפגש - אין מפגש, או שיש מפגש מאוד זועם.
מהדברים אני לא מבינה אם זה נקודתי לאוכל
האוכל הוא רק סימפטום.
אבל רעיון מעניין עלה במוחי תוך כדי קריאת התגובות האחרונות, במיוחד חשבתי על הסיפור עם השכנה:
בואו נצא מנקודת הנחה שיש בעיה בזוגיות. למעשה, בעיה מורכבת. נהמר על זה שכל אחד מהצדדים מרגיש לא מוערך, לא אהוב, מותקף ומוטרד.
הוא מרגיש שכל מה שהוא עושה לא טוב, היא לא מעריכה אותו, לא אוהבת אותו, רק תלונות יש לה, קרציה אחת (הוא
האשם_תמיד... וכמובן כל מה שהוא עושה, בעיניו, הוא רק "מחזיר לה" על העוולות הנוראות שהיא מעוללת לו, או "בורח" מההצקות שלה, ככה זה נראה בעיניו, אני מנחשת).
היא מרגישה שכל מה שהיא עושה לא שווה, הוא לא מעריך אותה, לא אוהב אותה, כל הזמן חותר תחתיה, מנוול אחד (וכמובן, כל מה שהיא עושה, בעיניה, רק נועד לפתור את השריפות שהוא מבעיר, או למנוע את הנזקים שהוא עושה, ככה זה נראה בעיניה).
עכשיו, האם האוכל הוא רק סימפטום?
כן, האמת, די ברור. זה לא האוכל. האוכל הוא רק המקום שבו היחסים באים לידי ביטוי על כל המאבקים והמלחמות.
למי זה נמאס?
ההימור שלי: למה_ככה?, היא האשה, היא כותבת פה, לה זה נמאס.
אז מי יכול לעשות את השינוי?
למה_ככה?. למה? כי היא פה, לא הוא פה... (ממליצה לקרוא את האשם_תמיד כדי לקבל נקודת ראות של גבר).
בהקשר הזה קריאה מומלצת:
בעלי_חושב_שאני_אמא_שלו
הבעל_שבתמונה_המשפחתית
תחזוקת_בעל
כעס_על_בן_הזוג
לוותר_על_הכעס
מה_נעשה_עם_הכעס_הזה
וזה רק קורס המבוא 
אז הנה הרעיון שלי:
אפשר להתחיל לעשות שינוי דרך האוכל.
אפשר להתחיל לעשות שינוי רק מהצד של האשה, כי היא הצד שאיכפת לו ושרוצה שינוי.
ההצעה שלי מהפכנית במידה כזאת, שהיא עלולה לגרום לך להיחנק על המקום. בתור אחת שחושבת בדיוק כמוך וגם היתה במקום שקצת מזכיר את שלך (אבא נותן זבל, אמא עושה מאמצים לתת מזון בריא, אז אבא סבבה ואמא קרציה ), העצה שאני עומדת לתת באמת זוועתית. אבל זה בהסתכלות לטווח הקצר.
כי מה המצב כרגע?
- הוא נאבק.
- הוא מסרב לאכול מה שאת מכינה.
- הוא משפיע על הילדים, והתוצאה: 1. הילדים לא אוכלים מה שהכנת. 2. הילדים אוכלים מה שהוא אוכל. 3. את נדפקת במובן זה שטרחת והכנת ולא אוכלים ולא מעריכים
4. אין ארוחות משפחתיות בכלל, לא מתקיים מה שאת רוצה. 5. את עוד יוצאת הרעה והקרציה, שכאילו "רודפת אחריהם". כאילו את רודפת אחריהם, גם אחרי הבעל וגם אחרי הילדים, לקבל יחס, הערכה, תשומת לב, אהבה, שיתבטאו בזה שהם יבחרו את האוכל שלך על פני שלו. והם כאילו בוגדים בך ומעדיפים את האוכל "שלו", או בעצם - לא שלך. אוכל שכולם יודעים מה את חושבת עליו.
אז העצה שלי מכוונת לשמוט את השטיח מתחת לרגליים של מה שקורה עכשיו, ולא בכיוון שאת מנסה. כי אם תנסי עוד ועוד לפתות או לשכנע או לשווק את האוכל "שלך" - את רק מתחפרת יותר עמוק במקום העלוב והמסכן של מי שרודף אחרי הערכתם ואהבתם.
במקום זה, אני מציעה את מה שהשכנה היתה צריכה לעשות: להפסיק לבשל לו. בכלל. לגמרי. לעזוב. שיבוא הביתה ולא יהיה אוכל. מה אז? נגד מי הוא יריב? נגד מי הוא יתנקם באכילת זבל? מה יקרה?
או, בגירסה תפורה עבורך: מה יקרה אם את, באופן חד צדדי, תוותרי לחלוטין על ארוחות מסודרות כשהוא בסביבה?
כלומר: אם את לבד עם הילדים - את מכינה אוכל לך ולהם, ואתם אוכלים (אני מבינה שכאן אין בעיה, נכון? תקני אותי אם אני טועה).
אם הוא צפוי לבוא (ארוחת ערב) או נמצא בבית (שבת), מה יקרה אם פשוט תזניחי לחלוטין את הארוחות? לא תכיני אוכל? תחטפי לעצמך משהו בלי להכין לאף אחד אחר?
זה אומר:
- את תהיי כמוהו. לא תחשבי על אף אחד, ויהיה ברור שאת לא מנסה לגרום לאף אחד לאכול משהו. אם ירצו משהו שאת הכנת רק לעצמך, יבקשו ממך (או לא, שיהיה ברור שאין לך שום אג'נדה ואת בסדר אם יבקשו ובסדר אם לא יבקשו).
- אם יהיה לך יותר נוח, אולי בכלל פשוט לא תאכלי ולא תכיני אוכל. נגיד, תאכלי אחרי שהם יהיו במיטות. לבד. תכיני מנות קטנות, רק לעצמך.
אם יש פה משחק שבו את "רודפת" והם "בורחים ממך", אז מה שאני מציעה הוא ניסוי: מה קורה כשאת פשוט מפסיקה לרדוף? אני קוראת לזה "לרדוף" כי זו התחושה הרגשית שמתקבלת ממה שקורה, לא שאני חושבת שאת עושה משהו לא בסדר. אני חושבת שאת בסדר גמור, אבל המצב גרוע, וצריך פיתרון יצירתי כדי לצאת ממנו, לא על ידי מלחמה או כפייה.
כיוון שאת מנועה כרגע מלעשות משהו
אקטיבי, אני מציעה לעשות משהו
פאסיבי: להפסיק לעשות. להמנע. להזניח. לנטוש. להפקיר.
להשאיר את הזירה לחלוטין לבעלך.
הוא לא רגיל לזה.
כל מה שהוא עושה, הוא עושה על הרקע של העשייה שלך. על הרקע של אמא שמבשלת ומכינה, מול ונגד ואנטי ודווקא האוכל הבריא והמזין.
אם אין פתאום אמא מבשלת, אין אוכל של אמא, אין אוכל בריא - יש ואקום.
מה יקרה בואקום הזה?
מה יקרה לטווח הקצר?
ניחוש, אבל יכול להתבדות: חגיגה פרועה. הילדים יאכלו המון זבל.
מצד שני, האם הם לא בוחרים באופן עקבי לאכול זבל כשהוא בסביבה? אז לא נראה לי שתגרמי הרעה בתנאים - רק תגרמי שהם יאכלו אותם דברים
בלי מאבק בך, בלי שזה על חשבונך, אלא כאילו "ברשותך". זה שומט את השטיח מתחת ל"אנטי". הם יאכלו אותו דבר, הבעל והילדים, אבל לא "על חשבונך".
מה יקרה לטווח הארוך?
המממ. מסקרן, לא? ממש אין לי מושג. כל האפשרויות פתוחות.
מה היה קורה אילו השכנה היתה פשוט מפסיקה לגמרי לבשל אוכל לשכן? מה היה קורה אילו היה מגיע הביתה ומוצא אותה נחה, שבעה, וקוראת עיתון? בלי שום אוכל מוכן? שום כלום בכלל?
נגיד שהוא היה מוצא סיבה חדשה לריב: "למה לא הכנת לי אוכל!!!"
נגיד שהשכנה היתה אומרת בנחת: "שמעתי בקולך".
מה היה קורה?
חוץ מאשר שהשמיים היו נופלים על ראשם, כמובן...
שולחת בלי לבדוק, אם אקרא שוב לא יהיה לי אומץ להוסיף לדף.
בשמת, מסכימה לכל מילה. וזה בדיוק מה שהצעתי: להפסיק לבשל לו, להפסיק להציע לו אוכל, להפסיק להעיר לו הערות על אוכל, להפסיק "לנג'ס" לו (לפי הרגשתו). להפסיק. לעזוב אותו לנפשו. שיאכל מה שבראש שלו. או שלא יאכל. בעיה שלו.
וזה בדיוק מה שהצעתי: להפסיק לבשל לו
אני הסכמתי איתך, והלכתי צעד אחד קדימה. כי הפוקוס שלך היה
עליו אבל מבחינת פותחת הדף, לא הוא הבעיה העיקרית - הילדים, הילדים הם לב העניין.
ההצעה שלי מתייחסת לילדים: לבשל לילדים אך ורק כאשר הוא איננו בבית או אינו צפוי, אם נכון הדבר שכאשר אמא והילדים לבד, הילדים אוכלים מה שאמא מבשלת.
אם זה לא נכון, ויש בעיה אפילו כשרק אמא והילדים בבית, אז גם על זה צריך לחשוב.
אבל כשהוא נמצא - להשאיר לו את הזירה. לאפשר מכל הלב שהוא
יאכיל את הילדים ג'אנק, להתבונן ולחכות בסקרנות ובחמימות.
מסכימה עם החידוד שלך
זה נשמע לי מתאים , נכון ואפקטיבי לשנות את נקודת המבט על הדברים. אנסה ליישם זאת.
זה קצת קשה כרגע, בהיותנו בכסאח מתמשך וגם בכסאח נקודתי, וזה קשה גם לאור זה שהוא מחשיב מעצמו אבא לתפארת, אבל אני בכל זאת אנסה לצאת מתוך הענן-בלגן וללהחליף משקפיים.
את יכולה לשנות את נקודת המבט שלך בקשר אליו גם כשאתם בכסאח, אפילו אם אתם בכלל לא מדברים כרגע.
ההתקרבות נעשית בכל מקרה, כשאת מוכנה להסתכל על הדברים אחרת, לנסות לעמוד לרגע בנעליו, ולהשתכנע שמנקודת מבטו יש לו סיבות מספיק טובות להתנהגותו. לא אומרת שאת צריכה להשלים עם ההתנהגות הזו, אבל קצת "לרדת מהעץ", להזכר שלכל אחד יש את הצדק שלו... ואז יש סיכוי שלבך יתרכך ויפתח, ושיווצר מצע מתאים ליצירת שינוי ביחסים. השינוי במחשבה שלך ישפיע על האווירה גם ללא מילים.
בתכלס, אם הייתי במצבך, בטח הייתי עושה את מה ש בשמת_א ו לי_אורה מציעות ומפסיקה לבשל לו (אני מאלה שמחפשים לחסוך בעבודה מיותרת, ולמען האמת אני מניחה שלא הייתי מתמידה בבישול למי שלא רוצה לאכול כ"כ הרבה זמן...)
אם תצליחי לעשות את זה בכיף ולא בכעס, בדגש על הצורך שלך לא לבשל סתם ולא מתוך נקמה ודווקא, תרוויחי בגדול!
כתבת יותר מפעם אחת שהוא מחשיב מעצמו אבא לתפארת
תוכלי לפרט למה את מתכוונת? במה הוא גאה? איך הוא מבטא את זה? האם זה כרוך בהשוואה לאמהות שלך?
וזה באמת מעניין לשמוע מה יש לך לספר בנוגע למה ששאלה עופרי :
האם לפני פרוץ הילדים, היו הרגלי אכילה אחרים? איך אכלתם אז? ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר " בעיות משפחתיות" ?
וואוו. כמה מחמם את הלב לקרוא את התגובות האוהדות ואת הנסיונות הכנים לעזור.
אני רוצה לקרוא שוב את התגובות האחרונות, ולהגיב יותר לעומק. בינתיים תגובה ראשונית:
בעבר הייתי מכינה לו אוכל, דברים שהוא אהב, בעיקר פשטידות עשירות בגבינות. אבל בשנים האחרונות התחזקתי, כמו שאומרים, והפסקתי להכניס הביתה גבינה צהובה, וכך גם פסקו הפשטידות שהוא מוכן לאכול.
אני כבר מזמן לא מבשלת לו.
בד"כ אני מכינה אוכל שלצערי, מיועד בעיקר לעצמי.
מה שכן, אני מנסה להכין דברים שאולי גם הוא יסכים לאכול, אבל אני יודעת מראש שהסיכויים שהוא יסכים (שלא לומר - ירצה) קלושים.
גם עם הילדים הנושא בעייתי, כן. הם מוכנים לאכול מגוון קטן מאוד של מאכלים. וגם אותם אני לוקחת בחשבון כשאני מבשלת לי, משתדלת להכין דברים שאולי הם כן יסכימו לאכול, אבל גם איתם - הסיכויים קלושים.
מבחינת הרגלי אכילה, האמת היא שמעולם לא היו לנו ארוחות קבועות ומסודרות. גם לא לי, לפני שהפכנו לזוג.
לפעמים היינו מארגנים ארוחה (כלומר אני מארגנת, הוא לא גבר שמכין אוכל). לפעמים חוטפים משהו. בכל מקרה מעולם לא היה לנו הרגל לאכול ארוחת ערב ביחד, או לאכול פחות או יותר בשעה מסוימת.
פעמים רבות אמרתי לו, שכעת, כשאנחנו הורים, צריך לבנות מוסד כזה של "ארוחת ערב". הוא לא ממש הגיב.
עוד פרט רלוונטי: הוא גדל עם אמא ג'דה שגידלה הרבה הרבה ילדים ובישלה מצאת החמה עד צאת הנשמה. ובביתו היה נהוג לאכול המון בשר. והוא אוהב את האוכל של אמא שלו. כך שאני, הצמחונית והמפונקת (לא רואה את עצמי בתור עבד של הבית), טיפוס כמעט הפוך לטיפוס האמא שהוא מכיר.
ועוד פרט בתוך הפרט האחרון: גם באוכל של אמא שלו הוא לא אוהב הרבה דברים. היא תמיד טורחת להכין לו את הדברים שהוא כן אוהב. למשל, הוא לא ייגע באורז בשום צורה. כך גם לגבי הרבה מאכלים אחרים. אז זה קטע שלו שלא קשור אישית אלי.
אנקדוטה חמה מהיום: הוא התעצבן עלי בגלל משהו. אז כתגובה שבכלל לא היתה קשורה לריב ושנועדה אך ורק לעצבן אותי, הוא הביא לסלון את שקית הטופי שאמא שלו נתנה לילדים, ופיזר את הטופי בצהלות לכל עבר, כך שהילדים יוכלו לאסוף ולאכול (וכך הם עשו). (הגדול, מסכן, קרוע בינינו. הוא טרף כמה טופי בהחבא).
אגב, לפני כן, הוא נתן להם כריות וקרמבו.
איך הגבתי? גרוע ונמוך. אמרתי:
הכנתי להם נשיקות, תביא להם נשיקות, למה את החרא הזה.
רוצה רעל עכברים? תזריק להם ישר לוריד.
איזה אבא לתפארת. אין, אין עליך.
עוד שבת מחורבנת להפליא.
די, האורז המלא לא שווה את זה כשהוא מתובל בכל כך הרבה שנאה וכעס.
בהחלט. אבל גם הטופי לא מתוק כל כך כשהוא משמש כנשק.
שלום לך יקרה. כואב לי לקרוא את מה שקרה אצלכם בשבת. תראי אני מסכימה עם בשמת, אבל לאור מה שכתבת אני קצת מרימה גבה. את כותבת שהפסקת להכין לו פשטידות עם גבינה צהובה שהוא אוהב. למה? למה לא להכין לו מה שהוא אוהב? אני במקומך הייתי מאוד לוקחת אותו בחשבון, במיוחד בגלל שלא היו לכם ארוחות מסודרות. אז עכשיו את גם מפילה עליו ארוחות מסודרות וגם לא מבשלת לו מה שהוא אוהב? למה שלא תשאלי את אמא שלו מה היא בישלה לו שאהב? אפילו שזה בשבילך לא בריא, תאמיני לי שזה יותר בריא מהקשקושים שהוא קונה.
אם הוא אוהב פיצה, תכיני לו פיצה ביתית. את יכולה להכין מקמח מלא, לשים על הפיצה כל מיני דברים טעימים כמו אננס ותירס, בצל ועגבניות, הכל תוצרת בית. למה לא?
הייתי רוצה לשמוע ממך באמת מדוע אינך מבשלת לו אוכל שהוא אוהב, כי אולי בזה נעוצה הבעיה, זה באמת לא ברור לי. כי אם הוא עושה לך דווקא, אז השיטה של בשמת היא טובה, אבל אם מדובר פשוט בכך שהוא לא אוהב את הגישה היותר מדי בריאה שלך, אז לפי דעתי יש מקום להתפשר ולשנות. גבינה צהובה זה לא סוף העולם בהשוואה למה שאת מקבלת ממנו עכשיו, ואם את מכינה את זה בבית, את רק מרוויחה.
קוראת שוב את התגובות מהימים האחרונים, וממשיכה להגיב:
לפני הולדת התינוק האחרון, היינו בטיפול זוגי. ידעתי שאנחנו מוכרחים לעשות איזו עבודה, לטפל בעצמנו כמו שפלונית אמא אמרה. פחדתי שהשינוי המשפחתי - התווספות התינוק - יבוא כשאנחנו במצב רעוע ויחמיר את המצב.
הטיפול היה קצר, בן כעשרה מפגשים, והיה שטחי למדי. המטפל לא הצליח להיכנס לעומק הדברים, וגם אנחנו היינו פארשים; לא עשינו עבודה מעבר לשעה הזו בשבוע.
חלוק ביתי - וודאי שאני עושה עם הילדים דברים מעניינים שאינם רביצה מול מחשב (בדיוק מה שציינת: ספרים בשפע, טיול יומי, חברים מידי פעם). אבל הגדול שלי, שנחשף לעולם "בחוץ" על שלל מסכיו ושיגועיו, פשוט מכור.
<ואני חייבת לשאול אותך, איך את עושה אורז מלא?>
יול - גם בעיתות רגיעה אני לא מצליחה "להגיע אליו" כשאנחנו מדברים על ארוחות לילדים. הוא לא מתייחס ברצינות ובכבוד לטענות שלי או לנסיונות שלי למצוא אוכל שיערב לחיכם של הילדים ויחזק אותם בו בזמן. להיפך - זלזול וביטול.
גם אני, מאידך, לא מגלה כבוד רב כשאני מכנה ממתקים ומאכלי פלסטיק מוכנים שהוא קונה - "חרא".
ניסיתי להגיע איתו לאיזה סיכום שבועי של תפריטי ארוחות ערב. לא הצלחתי, הוא לא ממש רצה לשתף פעולה. הוא הציע שנאכל לחם, גבינה וביצים, או פסטה, וזה לא מתאים לי באופן יומיומי, במיוחד כיוון שהילד שלי שהולך לבי"ס ולצהרון אוכל בעיקר בצק לבן ושניצלים מפלסטיק במהלך היום.
כן, אני כנראה לא מכבדת אותו מספיק. אבל כמה ראוי לכבד אותו?
הוא כאמור חושב שהוא סופר אבא. האמת - הילדים מתים עליו. למעשה, ברוב הזמן שיוצא לו להיות איתם (בעיקר בשבתות) הוא מקדיש להם רק מעט תשומת לב. בשבת הוא בעיקר ישן וטוחן עיתונים. לפעמים הם ממש כמהים לקרבתו, לאחר שכמה ימים הם כמעט לא ראו אותו, והוא לחלוטין אדיש לכך, מתעלם מהם לגמרי.
לגבי תחזוקת הבית, העזרה שלו מאוד מוגבלת. יש לו תפקיד אחד קבוע, אותו הוא אכן ממלא במסירות: רחיצת כלים. וזהו. כשהוא כן עושה משהו נוסף, זה רק לאחר בקשות חוזרות שלי (אפילו לקחת את הזבל בבוקר, אני צריכה לבקש ממנו מידי יום, והוא הרי יודע שאני יוצאת מהבית תמיד עם כמה ילדים עלי או לידי).
זה שוב, שונה מאוד מהמודל שהוא גדל עליו: כשאבא שלו היה מגיע הביתה בערב, הוא היה מתיישב על הכורסה, ואימו - שעבדה עבודה פיזית קשה וסיזיפית כל היום - היתה חולצת לו את הנעליים ומשרתת אותו בהכרת תודה ובמסירות אינסופית.
אישה ואם - זה מאוד עודד אותי, מה שסיפרת על הגישות השונות של הורייך ועל יחסך אליהם!
פלונית, הוא אכן מ-א-ו-ד מעריך את עצמו, בתור אבא ובתור אדם בכלל, וזה כלל לא מונע ממנו לאכול ולשתות כמויות סוכר לא סבירות וכלל לא לחשוב על הנחיצות של צחצוח שיניים. מה לעשות. יש לו גישה ילדותית בנוגע לתחזוקת הגוף.
הוא מאוד מרוכז בעצמו. מתייחס בעיקר לצרכים ולרצונות שלו.
רמת המעורבות שלו ברוב הדברים שקשורים לילדים נמוכה עד אפסית. דוגמא קיצונית: הוא כלל לא התעניין מה קורה עם התינוק, שבקושי העלה במשקל ומרגע ששמתי לב לזה פקדנו כל 3 ימים את הרופאה למעקב. היו ביקורים קריטיים אצל הרופאה והוא לא שאל אפילו פעם אחת עליהם. לקח לו שבוע וחצי לשים לב שאני נותנת לתינוק תגבורים מפוקפקים של מטרנה, ותגובתו היתה רק: "וואללה? מטרנה?" ביודעו עד כמה אני סולדת מהאבקות האלה.
בנוגע לפירוט האוכל שבישלתי באותה שבת - כמו שתיארתי קודם, הנחתי שאני אהיה האוכלת העיקרית של רובו (ואכן, הוא החזיק אותי - ורק אותי - שלושה ימים...). הכנתי אותו מתוך שאיפה שאבא או הילדים יסכימו לאכול משהו, אבל הנחתי מראש שזה לא יקרה. כך, את הילדים עוד ניסיתי לשדל לטעום. אבל את אבא לא ולא. (שאלתי בענייניות: רוצה חומוסים? תפ"א?. נעניתי בשלילה, וזהו).
יש, כמובן, עוד הרבה מה לענות. אשתדל בקרוב.
<לקח לי למעלה משעה לכתוב עכשיו. בטח כשאשחרר את זה לדפוס הוירטואלי, אגלה שמאז ההודעה הקודמת שלי נכתבו עוד תגובות>
במצב כזה אני הייתי עוזבת לחלוטין את כל עניין האוכל הבריא, מביאה הביתה טונות ממתקים וגבינה צהובה וכל מה שהוא אוהב, מניפה דגל לבן ומכריזה על חודש שביתת נשק.
כן?
אוף...
חלוק יקרה - את הפיצה שתיארת, אין סיכוי שהוא יסכים לאכול...
הוא שונא כמעט כל דבר. אולי, באמת, אחזור להכין לו את הפשטידות של פעם.
האוכל של אמא שלו כולל בעיקר חיות. אני לא מכניסה חיות למטבח.
למה_ככה? יקרה, אין לי כל כך תובנות או עצות, אני רוצה בעיקר לחזק אותך ולשלוח לך
גדול.
נשמע שאת עושה מעל ומעבר כדי להבין ולפתור את המצב.
אני מסכימה עם הכותבות למעלה שכנראה יש דפוסים עמוקים שצריך לשנות או לשחרר אבל אני יודעת כמה קשה לעשות זאת.
וגם נראה שבמקרה הזה התהום כבר עמוקה והמרחק גדול.
אני רוצה לשאול אותך שאלה, אם זה בסדר (אם לא, כמובן אפשר למחוק):
במצב הזה, הנמשך והקשה, כשאת חושבת על עצמך, מה את רוצה? מה הרצון האמיתי והעמוק שלך? מה לדעתך יגרום לך אושר, סיפוק, שקט?
אני מניחה שהדבר הראשון שיעלה הוא הרצון שלך שהוא יסכים לקבל את דרך חייך ויקבל את הרגלי התזונה בבית,
אבל אני מתכוונת מעבר לזה, ברמה העמוקה, כשאת עוצמת עיניים, נושמת נשימה עמוקה ומדמיינת את עצמך ואת חייך,
מה את רוצה לראות שם?
קראתי רק את ההודעה הפותחת.
דעי, שגם אבא נדחף לקיצוניות מאותה סיבה: מה אכפת לו שהילדים יהיו כל היום במחשב, אם הוא יודע שמחר הם לא יהיו שם בכלל?
אני לא מכניסה חיות למטבח.
והוא כן? מותר לו להכניס את האוכל שהוא אוהב למטבח?
שניכם מתייחסים למטבח בתור המטבח שלך, של האישה. את הקובעת מה ייכנס/לא ייכנס למקרר, את המבשלת, את המטילה וטו, והוא משאיר לך את הטריטוריה הזו כמעט בלי להתערב (חלוקת תפקידים מסורתית, כמו בביתו כנראה).
אולי יש אפשרות להקצות לו אחד ממדפי המקרר או המקפיא (כמו שותפים בדירת רווקים), תוכלי להכניס לשם נקניקיות מוכנות קפואות (שצריך רק להרתיח כמה דקות במים) או שניצל קפוא (מפלסטיק, כמו שבנך אוכל בצהרון) - כל זה בתור מתן דריסת רגל גם לו במטבח, עם האחריות/המעורבות שנגזרות מכך.
כי למקרר הוא ממש לא נכנס, עובדה שהוא קונה סוכריות וטופי וכריות - דברים שלא צריכים אחסון בקירור. זה איזשהו כבוד לטריטוריה שלך, שכוללת מן הסתם גם את רוב המטבח. סתם מחשבה, מרחוק, מאהדה.
הטיפול היה קצר, בן כעשרה מפגשים, והיה שטחי למדי. המטפל לא הצליח להיכנס לעומק הדברים, וגם אנחנו היינו פארשים; לא עשינו עבודה מעבר לשעה הזו בשבוע.
אז אולי היגיע הזמן לעשות את זה "כמו שצריך". למענך ולמענו ולמען הילדים?
טיפול מתאים ורציני יכול באמת לעזור. למצוא דפוסי התנהגות חדשים, דרכי תקשורת יעילות יותר...
ובראש ובראשונה להתחיל לעזור לך לענות על השאלה ששאלה יול
אבל אני מתכוונת מעבר לזה, ברמה העמוקה, כשאת עוצמת עיניים, נושמת נשימה עמוקה ומדמיינת את עצמך ואת חייך,
מה את רוצה לראות שם?
עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לכותבות הנפלאות והחכמות בדף הזה, אני בספק אם באמת אפשר לעשות עבודה באינטרנט... (אולי אם היא מאוד נקודתית ומאוד ברורה)
כשאני נתקלת בדף כזה, עולות לי כ"כ הרבה שאלות שצריך לשאול וברורים שצריך לברר
גם עם הצד השני בשביל להבין את המקום שבו אתם נמצאים ולעזור לכם לסלול לעצמכם את הדרך שנכונה לכם, שאני מרגישה שאני נאלמת דום... לשלוף תשובה מהמותן נראה לי לא מספיק ולא רציני...
האמת - הילדים מתים עליו. למעשה, ברוב הזמן שיוצא לו להיות איתם
ברור שהם אוהבים אותו, לדעתי הם מבטאים ערגה, כמיהה לקשר, געגוע...
הם משדרים והוא לא קולט.
גם בעיתות רגיעה אני לא מצליחה "להגיע אליו" כשאנחנו מדברים על ארוחות לילדים. הוא לא מתייחס ברצינות ובכבוד לטענות שלי או לנסיונות שלי למצוא אוכל שיערב לחיכם של הילדים ויחזק אותם בו בזמן. להיפך - זלזול וביטול.
ניסיתי להגיע איתו לאיזה סיכום שבועי של תפריטי ארוחות ערב. לא הצלחתי, הוא לא ממש רצה לשתף פעולה. הוא הציע שנאכל לחם, גבינה וביצים, או פסטה, וזה לא מתאים לי באופן יומיומי, במיוחד כיוון שהילד שלי שהולך לבי"ס ולצהרון אוכל בעיקר בצק לבן ושניצלים מפלסטיק במהלך היום.
יש מחסום בקשר ביניכם לכן אין טעם להתייעץ איתו - את מנסה ומנסה משהו, ששוב ושוב לא מצליח לך - כרגע, בהווה את אחראית על התזונה, ( ונכון להיום, לא משנה מה היא, כי אתם במצב חירום), כי פשוט אין אפשרות אחרת (ההסבר בהמשך).
לגבי הקשר בינכם כזוג, כהורים וכצוות - את חייבת להיות הראשונה שתוביל לשינויים, תתחילי בדברים הכי הכי קטנים, יום - יום, תנהלי יומן אישי, על מנת לשים לב למעשים ולתגובות שלך, שלו ושל ילדייך.
למשל, בתחום המזון - כפי שהציעו לך, תכיני פשטידות שהוא אהב, מאפי בצק ממולאים (בצק פריך פשוט מאוד להכנה ועדיף על בצק עלים).
מכיוון שלדעתי הגעתם לשלב מאוד טעון עם השלכות הרסניות בקשר ביניכם, אני סבורה שנכון יהיה אם תאפשרי, מדי פעם, כניסה של בשר,דגים (וכך תוציאי את המאבק מביתך) - ואת לא חייבת להכין בעצמך. אם מתאפשר לכם מבחינה כלכלית, יש מסעדות עממיות במחירים סבירים שמכינים מאכלים בשריים. או שאת יכולה להיעזר בנשים שמבשלות ולקנות מהן. (אפשר לחלק למנות ולהקפיא).
מאחר ואת צמחונית (גם אני, אך לא משפחתי) אולי זה הזמן לשתף את ילדייך בהכנת האוכל, למשל הם יכולים להכין כדורי קציצות או להכניס בשר טחון לסיר ולערבב לתוך רוטב.
ומי יודע, אולי אם יהיה בשר, בן זוגך יהיה גם שותף להכנת האוכל בעתיד?
השינוי הוא ב*אווירה* שיש בבית, בטון דיבור, בשפת הגוף, בהערות שמסתננות,
אל תצפי לתגובות חיוביות מיידיות, תלמדי את עצמך בינך לבין עצמך (במה שמתרוצץ במוח) לומר מילים חיוביות (כל יום משהו),
התהליך הוא איטי מאוד מאוד,
אני מחזקת את מה שנאמר -הזוגיות הפגועה משתקפת במאבקים שבאים לידי ביטוי באוכל.
אני מאלה שנאנחות הרבה ואומרות - החיים קשים.
אבל, אם העבודה נעשית הם גם מתגמלים.
גדלים לצידך ילדים מקסימים, גם כשהם אוכלים ג'אנק הם עדיין יקירייך אהובייך פרי ביטנך, (הרעיון שלי הוא לשים לב ל*עיקר*),
הביטי עליהם, נשקי, לטפי את עורם הרך והמתוק, בכל הזדמנות...תתמלאי באהבה ....שחררי, את כל האיחסה שנדבק לנשמה.... הילדים גדלים מהר...
צאי מהלופ של אגו וכעסים - זה ממש ממש לא שווה לבזבז את האנרגיות.
<שאלה - לי יש תחושה שבן זוגך עובר משבר (פרט למשבר בנישואין, שזה בפני עצמו, עניין גדול מאוד), האם יש לו חבר/ים שהוא יכול להיעזר בו/בהם? >
כן, אני כנראה לא מכבדת אותו מספיק. אבל כמה ראוי לכבד אותו?
יקירתי, אני אכתוב דבר מאוד קשה:
ראוי לכבד אותו נקודה.
כי הוא האיש שאת נשואה לו (השתדלתי לא לכתוב את המלה "בעלך"
) והוא אבי ילדייך. ולנצח הוא יהיה אבי ילדייך, אפילו אם חס וחלילה תתגרשו.
אין אהבה בלי כבוד.
אין יחסים בלי כבוד.
ואת עיקר הבית, את לב הבית, ואת לא יודעת עד כמה. לכן את קובעת הכל והכל מתחיל ממך.
ממליצה לך על הדף
תחזוקת_בעל. אגב.
מה שאני כותבת לך הם דברים שלמדתי על בשרי. ועוד לא גמרתי ללמוד. אבל הכל אמת, אפילו אם בעטתי וצרחתי כל הדרך כשאמרו לי אותם
אין דבר חשוב יותר לגבר מאשר הכבוד מאשתו, והטיפוח מאשתו.
וגבר כמו שאת מתארת - פי אלף!
את יכולה לשנות הרבה מאוד אם את תשני את האווירה בבית. את.
לא לחכות לו. הוא מגיב לך.
ההצעה שלי להשאיר לו את זירת האוכל בבית כשהוא בבית כוללת את זה שתתני לו להאכיל את הילדים בטופי ולא תגידי כלום. כלום. כל מלה שלך כמו חרב בלבו, וכמובן רק מעודדת אותו לעשות לך דווקא.
עכשיו הבנתי: את צמחונית והוא קרניבור, כך שהוא רואה בבחירות שלך גם ביטול וזלזול במה שהכי חשוב לו ובדרך שבה גידלו אותו, שזה גם, על הדרך, זילזול במשפחה ובאמא שלו שנשמעת אגדית לגמרי. הו הו. זה לא עניין פשוט.
אני אגב מכירה כמה צמחוניות שמכינות בשר לגברים שלהן. או לילדים. מתוך אהבה, מתוך כבוד לבחירות שונות של אנשים. ברור ששניצל מעשה ידיך יהיה עדיף על שניצל של מאמא עוף, לא? אלא אם כן פשוט הנגיעה בחזה העוף מגעילה אותך פיזית ואז כמובן אני לא חושבת שזה בסדר שתצטרכי לגעת בדברים האלה (בעלי התחיל לבשל את הבשר בבית כשהסברתי לו לפני כמה שנים שאני באמת לא מבשלת הרבה בשר/עוף/וכו' פשוט מפני שזה די מגעיל אותי, ואני לא צמחונית בכלל).
צעד אחד מעבר ל"להשאיר לו את זירת האוכל" הוא:
להתחיל להכין לו אוכל שהוא אוהב. לדאוג שיהיה בבית בשפע האוכל שהוא אוהב. להפסיק מצדך כל מאבק, להמנע מלהגיד משהו שלילי על הבחירות שלו.
ולמצוא כל דבר שאת יכולה לכבד אותו עליו. הוא מפרנס? זה ראוי לכבוד. הוא עובד קשה למען המשפחה? תגידי על זה משהו מעריך. הכל מתחיל ממך, באמת. את לא חיבת להתייחס למה שאת לא מכבדת. תתייחסי רק למה שכן, אבל תתחילי להתמקד בחיובי.
עוד לפני שאת מוציאה פרוטה אחת על טיפול זוגי, זאת התחלה חדשה ברגל ימין.
אני יודעת, קשה לעזוב את הכעס. ויש לך ועוד איך על מה לכעוס. ברור. אני לגמרי רואה כמה הוא לא בסדר.
אבל אני מציעה לא להתמקד בזה. כי זה לא מוביל לשום דבר טוב. הריב על מי צודק ומי עולל יותר עוולות למי - שום טוב לא יוצא ממנו.
הי, "עוד דבר" ואני כתבנו לך ממש אותו דבר...
ולמצוא כל דבר שאת יכולה לכבד אותו עליו. הוא מפרנס? זה ראוי לכבוד. הוא עובד קשה למען המשפחה? תגידי על זה משהו מעריך. הכל מתחיל ממך, באמת. את לא חיבת להתייחס למה שאת לא מכבדת. תתייחסי רק למה שכן, אבל תתחילי להתמקד בחיובי.
ולקרוא את הספר של ליהיא לפיד אשת חיל ולנסות להבין את הצד של הבעל (בסיפור הנסיכה).
אני חושבת שיכול לתת לך המון תובנות.
הריב על מי צודק ומי עולל יותר עוולות למי - שום טוב לא יוצא ממנו.
אני אגב מכירה כמה צמחוניות שמכינות בשר לגברים שלהן. או לילדים. מתוך אהבה, מתוך כבוד לבחירות שונות של אנשים
הלו הלו הי הי! מה עם גברים?
בן זוגי הצמחוני מכין לילדה מרק עוף שחבל על הזמן בלי לטעום אפילו טעימונת
(ואני חייבת לציין איזה גיבור הוא כי הוא צמחוני מתוך אידאולוגיה,
בשר לא מגעיל אותו כלל וכלל והוא משתוקק לטעום ברגע שהוא מריח...).
אבל לענייננו, מה שאני רוצה לומר הוא שאת לא חייבת לבשל לו שום דבר שאת לא רוצה / מגעיל אותך מאיזה שהיא בחינה וכו'.
אבל בהחלט בהחלט צריכה לכבד אותו ואת בחירותיו.
זה אחד מעמודי התווך של כל מערכת יחסים, בפרט זוגית.
ויש לי עוד הרבה מה לומר אבל אסכם בקצרה:
מה שבשמת אמרה
הלו הלו הי הי! מה עם גברים?
פה אני משתדלת לשתוק, כי אני נשואה לבשלן חבל"ז...
כן, אני כנראה לא מכבדת אותו מספיק. אבל כמה ראוי לכבד אותו?
יקירתי, אני אכתוב דבר מאוד קשה:
ראוי לכבד אותו נקודה.
כי הוא האיש שאת נשואה לו (השתדלתי לא לכתוב את המלה "בעלך" happy ) והוא אבי ילדייך. ולנצח הוא יהיה אבי ילדייך, אפילו אם חס וחלילה תתגרשו.
אין אהבה בלי כבוד.
אין יחסים בלי כבוד.
בדיוק. בדיוק.
לא משנה בכלל כמה הוא לא אחראי, ולא מאמין בתזונה בריאה, ולא ממים בנזקי המחשב/טלויזיה/מיקרוגל או כל דבר אחר.
אין אמת אבסולוטית.
אני
במצב כזה אני הייתי עוזבת לחלוטין את כל עניין האוכל הבריא, מביאה הביתה טונות ממתקים וגבינה צהובה וכל מה שהוא אוהב, מניפה דגל לבן ומכריזה על חודש שביתת נשק.
לא צריך ללכת לקיצוניות ההפוכה.
אפשר להכין אוכל כמו שהוא אוהב, ועדיין להקפיד על מרכיבים איכותיים: למשל פשטידה ממוצרים אורגניים, גבינות עזים משובחות, ביצים וירקות אורגניים טריים, קמח מלא/קמח תירס, תבלינים וכן הלאה. שניצל ביתי מעוף אורגני/טבע עוף עם ציפוי מפירורי לחם מלא תוצרת בית. צ'יפס מתפוחי אדמה טריים אורגניים. וכו' וכו'.
אפשר לאפות עוגות ועוגיות ביתיות טעימות (עם ביצים ומוצרי חלב, כן) במקום למלא את הבית בממתקים.
אני מדברת מנסיון. גם לי יש בבית בן זוג שהשקפותיו על תזונה שונות מאד משלי. למדתי להתאים את הבישולים שלי גם לטעמו, כי חשוב לי לכבד אותו, וחשוב לי שיהיה לו נעים לשבת לשולחן. נעים לי לפנק אותו באוכל טעים. אז אני לא מכינה מזון בריאות שהיה עומד בקריטריונים המחמירים ביותר של מי שמאמיםן באוכל טרי מלא ואורגני בלבד ללא מוצרים מהחי, וגם לא ג'אנק פוד תעשייתי מפלסטיק, אלא משהו באמצע. כולנו כולל האיש והילד אוכלים בהנאה אורז מלא וירקות מבושלים ופשטידות נטולות מוצרי חלב וסלט ירקות טרי בכל ארוחה אבל יש אצלנו גם פסטה מקמח לבן וטוסטים עם גבינה צהובה וחביתה בארוחת הערב. ככה זה.
שוב חוזרת למה שבשמת כתבה: כל עוד לא תכבדי את הבחירות שלו, לא משנה כמה הן נראות לך שגויות, הוא לא יכבד את שלך. ואל תשכחי- את זו שבחרת אותו, על כל המטען שמגיע איתו שכולל גם חיבה לשניצלים מפלסטיק. יכולת להפרד ממנו, ולמצוא לך בן זוג בלוח ההיכרויות של אנונימוס, אבל בחרת בו. את יכולה לבוא בטענות רק כלפי עצמך אם הילדים שלך לומדים להעדיף שניצל מפלסטיק על פני חומוסים מבושלים ברוטב.
אני חושבת שבשמת וליאורה נתנו לך עצות נהדרות.
הי
למה_ככה?
קראתי את כל מה שכתבת, מהרהרת בדברים ומנסה למצוא את שורש הבעיה בין השורות, מעבר לפרטי הסיפור
בתיאורים שלך אותו את משתמשת בביטויים מאוד נחרצים ואפילו בוטים, למשל - העזרה שלו מאוד מוגבלת , כמויות סוכר לא סבירות _ , _יש לו גישה ילדותית, רמת המעורבות שלו ברוב הדברים שקשורים לילדים נמוכה עד אפסית, ועוד...
תראי, אני האחרונה שתגיד לך לקבל את כל השגעונות שלו ולחיות איתם כפי שהם.
אני בהחלט מסכימה איתך שיש צורך בהרבה שינויים בהתייחסות שלו, ואני מבינה את הכאב שאת מרגישה לנוכח מה שקורה ביניכם...
אבל באותה מידה אני חושבת שבמקרים כאלה צריך מאוד להזהר לא ליפול למלכודת הצדקנות.
לאף אחד אין מונופול על ההבנה מהי התנהגות ראויה, סבירה ובוגרת, ותכלס כולנו לוקים במידה מסוימת של התנהגויות מעצבנות, ילדותיות, לא מתחשבות וכו' - כל אחד בסטייל אחר, מקובל או פחות מקובל חברתית ותרבותית.
את חושבת שצריך ארוחות ערב מסודרות - והוא לא, או שתזונה טובה היא הבסיס העיקרי לבריאות גופנית ונפשית - והוא לא, את חושבת שצחצוח שיניים זה חובה - והוא לא... ההשקפות שלכם שונות בהרבה תחומים, אבל יש מקום לכבד את שתיהן, לפחות ברמת העקרון, וכרגע זה לא קורה.
נראה ששניכם נכנסתם עמוק לתוך מערבולת בה אתם מתייחסים זה לזו ב זלזול וביטול , כל אחד בסגנון שלו.
כדי לצאת מהפלונטר, הדגש עכשיו צריך להיות על הבנה של כל אחד מכם שהוא לא יותר טוב מהשני בכלום!
כרגע נשמע שכל אחד מכם נראה לשני מפונק, עצלן, מרוכז בעצמו, ואתם עסוקים בביקורת ושיפוטיות מהסוג המחמיר והקטלני ביותר
והאמת היא מן הסתם ששניכם מרגישים שאתם עושים מאמצים ומתאכזבים מהתגובות, שלשניכם יש ציפיות בלתי אפשריות, שלשניכם יש שיעור גדול בקבלה - קבלה האחד של השני, וקבלה של כל אחד מכם את עצמו (כי היחס שלנו לאחרים הוא תמיד השתקפות של היחס שלנו לעצמנו).
מתוך קבלה וכבוד הדדי, אפשר לדון בנקודות של אי הסכמה בצורה נקייה, ולהגיע לעמק השווה, לפשרות ששני הצדדים יכולים לחיות איתן בשלום.
אם את תתחילי בשינוי פנימי, זה ישפיע גם עליו. וגם בלי קשר אליו ולעתיד היחסים איתו, זה יעצים אותך מאוד,
כי מי שלומד להיות אמפטי לאנשים שיש לו בעיה איתם, בסופו של דבר לומד להיות אמפטי לחלקים שהוא לא אוהב בעצמו, ולהרגיש יותר שלם.
אני חושבת שאת צריכה להיות כנה עם עצמך - האם את רוצה להציל את הקשר איתו? האם את מאמינה שמעבר לתסבוכת יש תקווה? האם את מאמינה בתקפות האהבה הגדולה שהיתה שם פעם? אם את רוצה בכך, יש המון מה ללמוד והמון דרכים ליצור שינוי.
מאידך, מותר לך להחליט שאת לא רוצה להמשיך איתו, שאת לא נותנת אמון בקשר ביניכם, שאת מקבלת אותו כאדם אבל קשה לך באופן אישי לחיות איתו, שאת מכבדת את מי שהוא אבל בוחרת לחיות אחרת. דברים כאלה קורים, וזה לגיטימי.
אני מאמינה שבנוגע לקשר עם בנזוג, יש מקום ליותר בדיקה עצמית ומאמץ לשיפור מאשר במערכות יחסים אחרות, גם כי יש לכם ילדים, וגם כי סביר להניח שלא סתם בחרתם האחד בשניה לחיים משותפים.
מה את אומרת?
<יצא לי מרגיעון ממש מתאים: הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי>
תראי, אני האחרונה שתגיד לך לקבל את כל השגעונות שלו ולחיות איתם כפי שהם.
ולמה לא בעצם?
איך שאני רואה את זה, יש במצב כזה שתי אפשרויות:
אחת- לקבל את כל השגעונות שלו ולחיות איתם כפי שהם בלי לבקר אותו, בלי ללחוץ עליו להשתנות ובלי להתעצבן מהשגעונות שלו, מה שיש סיכוי שיוביל בסופו של דבר לאפשרות ליצירת דיאלוג ונכונות לפשרות משני הצדדים.
השניה- לארוז מזוודות וללכת. הבעיה עם האפשרות הזאת היא שכשיש בתמונה ילדים אי אפשר ממש ללכת. ההשפעה שלו על הילדים לא תעלם (להפך, פעמיים בשבוע רק הוא יהיה איתם ויהיה אחראי באופן בלעדי למה שהם אוכלים, משחקים ועושים).
אני לא רואה דרך ביניים. כל שינוי שיכול לקרות אצלו יקרה רק אם הוא יחליט להשתנות. ולמה שהוא יחליט להשתנות אם היא פוסלת ומזלזלת בכל מה שהוא עושה וחושב?
פלוניות, הוא לא מנוע מלהכניס הביתה בשר. הוא אכן עושה זאת. היתה תקופה קצרה שהוא קנה משהו (חזה עוף?) וצלה אותו על מחבת ככה, בלי כלום. לאחרונה הוא היה קונה בכל שבת כל מיני מנות בשריות מוכנות מחנות מקומית. היום הוא נוהג כאמור לקנות שניצלים קפואים ופסטרמה.
אני לא יכולה להכין חיות למאכל, זה דוחה אותי.
אני צמחונית מגיל 12 (היחידה במשפחה) וזה מטעמי אידיאולוגיה וגם היגעלות.
אני מקבלת, בגדול, את עצותיכן הנהדרות ושיוצאות מהלב, בפרט, כמובן, של בשמת.
אני צריכה לעבוד על עצמי, להמיס את פקעות הכעס והרגשות השליליים שיש לי כלפיו, אפילו רק לאפסן אותם בצד לבינתיים. זה לא מיידי.
היום אמרתי לעצמי שאנסה להיות חיובית כלפיו. ידעתי שאתקשה, אז אמרתי לעצמי - לפחות לא שלילית.
הוא הגיע ברבע לשבע מהעבודה (לא היה לי מושג מתי הוא יגיע; בבוקר שאלתי אותו והוא אמר שהוא לא יודע). אני והילדים בדיוק התיישבנו לאכול. בתפריט היה: פסטה מחיטה מלאה, ברוטב לבחירה: בולונז צמחוני (רק אני אכלתי...) או מלח, שמן זית ושקדיה (הבחירה של הגוזלים). וסלט כמובן. הוא הוציא לו מהמקרר אטריות שהוא הכין שלשום (ברוטב עגבניות) ואכל אותן ככה, קרות. לא הצעתי לו מהאטריות שאכלנו כי היה ברור שהוא יסרב וזה סתם היה יוצר מתח.
לא כל כך ידעתי איך ליצור אוירה חיובית, או על מה לשבח אותו. בפרט שהוא היה שתקן כזה, מסוגר בתוך עצמו.
אח"כ עבדתי עם ילד הבית-ספר על שיעורי הבית. הוא א-י-ט-י. גמרנו בשמונה וחצי. אמרתי לילד בוא נלך לצחצח שיניים, נתאמן בקריאה ואז אני אקריא לך סיפור. בדרכנו לחדר האמבטיה הילד חמק למחשב, איפה שאבא היה. קראתי לו, והוא סירב לבוא. צפה בחדשות עם אבא.
הלכתי לסלון להניק את התינוק. נהיה כבר קרוב לתשע. החדשות כבר הסתיימו ושמעתי את אבא וילד הבי"ס מתחילים לצפות באיזה פרק מסדרת טלוויזיה (באינטרנט). קראתי: אבא, כבר מאוחר. לילד יש בי"ס מחר. ואח"כ: אבא, הילד עדיין לא ציחצח שיניים ולא עשה את אימון הקריאה שלו.
אחרי קצת זמן אבא נמלך בדעתו ואמר לילד בוא לישון. נכנסו שניהם לישון. באתי ואמרתי, מה עם צחצוח שיניים? אין תגובה. דמעות של תיסכול מילאו את עיני, למה אני חייבת להיות "הרעה". ביקשתי מהילד יפה לבוא ולצחצח. הוא בא, בלי עניינים. אבא הלך לישון.
<ואילו אמא הלכה לסלון לעוד הנקה אינסופית, ואז שני גוזלים באו והצטנפו לידה. ילד הבי"ס ביקש סיפור, אמא אמרה שכבר מאוחר, ואולי בכל זאת, טוב בסדר. לילה טוב מתוקים>
אה, כן, גם החלטתי לחזור להכין לו את הפשטידות האהובות עליו.
גדלים לצידך ילדים מקסימים, גם כשהם אוכלים ג'אנק הם עדיין יקירייך אהובייך פרי ביטנך, (הרעיון שלי הוא לשים לב ל*עיקר*),
הביטי עליהם, נשקי, לטפי את עורם הרך והמתוק, בכל הזדמנות...תתמלאי באהבה ....שחררי, את כל האיחסה שנדבק לנשמה.... הילדים גדלים מהר...
צאי מהלופ של אגו וכעסים - זה ממש ממש לא שווה לבזבז את האנרגיות.
אהבתי.
<ואילו אמא הלכה לסלון לעוד הנקה אינסופית, ואז שני גוזלים באו והצטנפו לידה. ילד הבי"ס ביקש סיפור, אמא אמרה שכבר מאוחר, ואולי בכל זאת, טוב בסדר. לילה טוב מתוקים>
איזה חמודה את
איך הרגיש לך הערב? בין האותיות שלך הרגשתי שהיה יותר טוב מתיאורים אחרים שלך. זה רק נדמה לי? נראה כאילו אבא שיתף פעולה חלקית, אם גם תוך השתדלות לא להתייחס אלייך... אבל אולי משהו ששינית בפנים בכל זאת שידר אליו והוא קצת כן שיתף פעולה?
גם החלטתי לחזור להכין לו את הפשטידות האהובות עליו.
זה תהליך. זה לוקח זמן. אבל אנחנו כאן, לחזק את ידייך לאורך התהליך.
אה, כן, גם החלטתי לחזור להכין לו את הפשטידות האהובות עליו.
אחרי קצת זמן אבא נמלך בדעתו ואמר לילד בוא לישון. נכנסו שניהם לישון. באתי ואמרתי, מה עם צחצוח שיניים? אין תגובה. דמעות של תיסכול מילאו את עיני, למה אני חייבת להיות "הרעה". ביקשתי מהילד יפה לבוא ולצחצח. הוא בא, בלי עניינים. אבא הלך לישון.
שימי לב באיזה מידה
את זו שמעניקה לעצמך בהתנדבות את תואר "הרעה".
מהצד שלי, שלא נכחה בסיטואציה, בכלל לא היו שם רעים:
אבא
הקשיב לך ולקח את הילד לישון במקום לראות טלויזיה, כי הזכרת לו שמאוחר.
הילד
הקשיב לך ובא לצחצח שיניים כשבקשת.
כוכב_נגה, לדעתי עדיף תמיד קודם להשקיע. "קודם" בסדר הזמנים.
לוותר ולהרים ידיים, או לחילופין להבין שבאמת הנישואין האלה תמו, אפשר תמיד.
ובכל מקרה, גם אם מתגרשים, עדיף גם לזה להגיע עם יותר כוונות טובות והיסטוריה של השתדלות, מאשר עם סכינים. וכשיש ילדים, אז לצערי, מניסיונם המר של אחרים - הבעיות מחמירות, לפעמים למימדים מפלצתיים, כשיש אי התאמות כאלה. אז גם לקראת גירושין חשוב להשקיע בקשר...
אבא הקשיב לך ולקח את הילד לישון במקום לראות טלויזיה, כי הזכרת לו שמאוחר.
הילד הקשיב לך ובא לצחצח שיניים כשבקשת.
גם אני ראיתי את זה כמו
תזמורת_הים, ולכן נראה היה לי שהיה ערב מוצלח יותר מתיאורייך הקודמים.
תגובותיכן מעודדות אותי. תודה.
<חייבת ללכת לישון>
<איזה לישון, להניק. הוא צריך לינוק כל שעתיים, האפרוח שסירב להעלות במשקל>
<חוץ מבלילה, שאז אפשר לתת לו לישון רצוף אפילו 6 שעות, אמרה הרופאה>
<אבל עוד לא כדאי להכריז שכבר לילה, הוא לא ישן על בטן מלאה עכשיו, הציצים נותרו חצי מלאים אחרי ההנקה האחרונה. והוא גם לא קיבל את בקבוק האיכסה השלישי שלו. הוא צריך שלושה כאלה ביום, והוא גומע אותם בשקיקה ובקלילות>
<מתה לישון...>
איך שאני רואה את זה, יש במצב כזה שתי אפשרויות:
אחת- לקבל את כל השגעונות שלו ולחיות איתם כפי שהם בלי לבקר אותו, בלי ללחוץ עליו להשתנות ובלי להתעצבן מהשגעונות שלו, מה שיש סיכוי שיוביל בסופו של דבר לאפשרות ליצירת דיאלוג ונכונות לפשרות משני הצדדים.
השניה- לארוז מזוודות וללכת. הבעיה עם האפשרות הזאת היא שכשיש בתמונה ילדים אי אפשר ממש ללכת. ההשפעה שלו על הילדים לא תעלם (להפך, פעמיים בשבוע רק הוא יהיה איתם ויהיה אחראי באופן בלעדי למה שהם אוכלים, משחקים ועושים).
אני לא רואה דרך ביניים.
תזמורת, אני לא חושבת שצריך לספוג כל התנהגות של בן הזוג או בכלל.
במערכות יחסים יש מקום להעלאת רגשות של אי נוחות, והעניין הוא פשוט לדעת לעשות את זה בדרך שמקרבת ולא מרחיקה.
לפעמים דווקא דרך העיסוק בנקודות של אי הבנה מתרחשת העמקה של היחסים ונוצרת התקרבות גדולה יותר.
ברור שלהפעיל לחץ ועצבים זו לא הדרך היעילה ליצירת שינוי, אבל מכאן ועד קבלה מוחלטת של כל המעשים והשגעונות של מישהו, והמנעות מדו שיח וכל ביקורת שהיא יש עוד כמה אפשרויות בדרך.
אני על כל פנים לא היתי שורדת מערכת יחסים זוגית שאין בה אופציה לתקשורת פתוחה גם בנקודות רגישות ופחות נעימות.
הנסיון שלי אומר שבהחלט אפשר לגעת בדברים כואבים ואפילו לצמוח מתוכם, בלי לארוז מזוודות.
אבל כל זה באופן כללי.
באופן ספציפי אני גם מציעה ל למה_ככה? להתאמן כרגע על קבלה וחיוביות, בלי יותר מדי דיבורים. המצב הנוכחי נפיץ מדי לשיחות.
לא כל כך ידעתי איך ליצור אוירה חיובית, או על מה לשבח אותו. בפרט שהוא היה שתקן כזה, מסוגר בתוך עצמו.
קודם כל, כל הכבוד על הנסיון ועל הרצון הטוב. הכוונה מאוד חשובה!
את הדרך תמצאי לאט לאט, לבנות מחדש אמון ואינטימיות זה תהליך שלוקח לפעמים קצת זמן... עם סבלנות והתמדה אני בטוחה שתצליחי.
קראתי: אבא, כבר מאוחר. לילד יש בי"ס מחר. ואח"כ: אבא, הילד עדיין לא ציחצח שיניים ולא עשה את אימון הקריאה שלו.
אחרי קצת זמן אבא נמלך בדעתו ואמר לילד בוא לישון. נכנסו שניהם לישון. באתי ואמרתי, מה עם צחצוח שיניים? אין תגובה. דמעות של תיסכול מילאו את עיני, למה אני חייבת להיות "הרעה". ביקשתי מהילד יפה לבוא ולצחצח. הוא בא, בלי עניינים. אבא הלך לישון.
אני מבינה שאת מאוכזבת מכך שהוא לא לוקח את הילד לצחצח ולישון ביוזמתו או נענה ברצון לאיזכור שלך.
את רוצה שהוא יהיה שותף מלא לתהליך ההשכבה, ובטח שלא יהווה מכשול בדרך.
נראה שאם הילד ממילא משתף פעולה איתך, הכי יעיל זה לפנות לילד עצמו, ולוותר על הסצנה הידועה מראש בה את קוראת לאבא ומנדנדת לו ו"מחלקת לו הוראות".
כל זה רק מגביר את המתח כרגע, וסתם מתסכל אותך.
תתמקדי רק במה שעובד, כדי לחזק אווירה חיובית לאורך תקופה.
אני מאמינה שתראי פירות למאמץ הזה בהמשך.
בהצלחה!
כמובן שעד שכתבתי נוספו עוד תגובות
איך הרגיש לך הערב? בין האותיות שלך הרגשתי שהיה יותר טוב מתיאורים אחרים שלך. זה רק נדמה לי? נראה כאילו אבא שיתף פעולה חלקית, אם גם תוך השתדלות לא להתייחס אלייך... אבל אולי משהו ששינית בפנים בכל זאת שידר אליו והוא קצת כן שיתף פעולה?
גם לי נראה שיש תזוזה חיובית, ובכל מקרה זה כבר מורגש בצורת הכתיבה והתיאור שלך.
יאללה לישון! 
מה עם ההצעה של
קוסמת_מארץ_עוץ?? זה לא מסקרן אותך לבדוק איזה שינוי יתרחש אם תעיפי את התמונות והפסל? ואני סקרנית במיוחד מה יהיה ההמשך שתציע לך הקוסמת.
לסקרנית,
מציעה לשנות את המילה "תעיפי" במשהו יותר עדין, פחות אגרסיבי. בכל זאת מדובר על חפצים אהובים, יקרים (ללב). מרגיש לי אלים, "להעיף".
מציעה - לשחרר, לוותר, אפילו - להוציא.
אם את רוצה, אני יכולה לבצע טכנית את השינוי.
והוא גם לא קיבל את בקבוק האיכסה השלישי שלו.
אבל זה תמ"ל שהוא קיבל כי הוא צריך לעלות במשקל! זו תרופה מצילת חיים!
אני חושבת, על פי כמה רמזים די קלושים, שאחרי שנגמור לדסקס את עניין הבעל, יש פה גם אישיו רציני ביותר עם אוכל ששווה לדון בו. האם את מרגישה מותקפת על ידי אוכל שאיננו טוב, מלא ומזין לשיטתך? האם את חיה בשלום עם אוכל, עם מושג האוכל, או שיש לך מתחים ומריבות אתו?)
כי יש בכתיבה שלך המון ביטויים שליליים ודוחים מסביב לאוכל: שניצל פלסטיק, חיות מתות, בקבוק האיכסה, חרא, רעל עכברים... משהו סולד ומסליד, שמעבר לעובדה היבשה שאכן שניצל טבעול איננו, אהמ, מזין במיוחד.
במיוחד לא מזין יחסית לבשר ציד טרי שנשם אויר פסגות צלול וניזון מהמגוון האהוב עליו של עשבים ועלים. אבל זה עדיין לא מצדיק על פניו את שלל הכינויים החריפים האלה
וזה לא שנהפכתי פתאום לחובבת תמ"לים
תמרוש_רוש
את צודקת בהחלט וניסחת זאת נפלא!!! אני מרגישה בצורת הביטוי שלך,
למה_ככה?, עדיין את הילדה בת ה-12 שמפסיקה לאכול בשר בבית הוריה עם אותם נימוקים שאמורים לעורר תחושות נחותות אצל אלו בסביבתה שעדיין אוכלים בשר.
כל ההוויה שלךהיא דווקאית. למה? ככה!..
הוא רוצה בשר טוב, אוכל של אמא והתפשר, כשהתאהבתם, על פשטידות גבינה צהובה. אבל את התחזקת והוא לא יקבל אותן. או, לא אצלך במטבח. אצלך יש רק אוכל בריא, כאילו שזה מה שיזרז את הגאולה לביתכם. ולא שאת לא צודקת: אוכל בריא זה מצויין ...כשהוא בא מאהבה, כמו שכתבה כאן המגיבה הראשונה. צעדמלפני כן: בונים לאט ובהדרגה הרגלי שולחן נעימים. ואף פעם לא סוגרים חשבונות וכועסים בזמן האוכל: את זה אמא שלי לימדה אותי.
אבל, כשבעלך האומלל, ואני מתכוונת לזה: אומ-לל, בולע מאכלים קרים וערמות בננות, זה בגלל שהגוף שלו צווח: אני רוצה אוכל של אמא!!! רוצה אוכל טעים שאני אוהב!!! הוא כמעט הרים ידיים , כי הבין שאצלך זה רק נעשה כל הזמן יותר קיצוני (אולי היה ניצוץ תקווה כשראה תינוק שותה מטרנה).
כמו שבשמת הבינה כבר, האם- הרעיה היא מרכז הבית. או כמו שחכמינו אמרו: אשה בונה-אשה הורסת.
אז דבר ראשון תשאלי אותו (אפשר ב- מייל לעבודה, אם התקשורת כבר לא משהו), מה הכי בא לו לאכול היום בערב, כי את רוצה לשמח אותו לכבוד זה שהוא הרבה זמן לא נראה מאושר במיוחד. וכשהוא יגיד לך מה זה- תשיגי לו את זה!!!
או אצל אמא שלו או במסעדת פועלים טובה. ושתמיד יהיו במקרר שני סירים כאלו. בהתחלה בטח הוא ייקח לבד ויאכל קר ואחר כך תנסי בהדרגה להרגיל אותו שהוא מחכה 5 דקות, יושב עם הילדים, ואת בינתיים מחממת לו. הכל בכיף ובאהבה רבה לאיש הזה, שמפרנס אותך ומאפשר לך כבר כל כך הרבה שנים לעשות מה בא לך, למרות שלא יוצא לו מזה משהו.
תפסיקי כבר להתמרד! את כבר לא ילדה. תתמסרי..........תגלי שזה נורא כיף.
ועוד משהו
אם הגוזלים יכולים לבחור גם לו מותר..
בתפריט היה: פסטה מחיטה מלאה, ברוטב לבחירה: בולונז צמחוני (רק אני אכלתי...) או מלח, שמן זית ושקדיה (הבחירה של הגוזלים). וסלט כמובן
.
וגם- הוא לא ואהב פסטה מחיטה מלאה. לי זה כבר ברור.
שוב - לוקחת לתשומת ליבי את הערותיכן והארותיכן
(חייבת לציין שדבריה של עופרי עוררו בי קצת רוח מרד...)
אבא צפוי לחזור היום רק בחצות
קניתי גבינה צהובה, מתכננת להכין לו פשטידה
הוצאתי מהבית את שתי התמונות והפסל!!
חייבת לציין שדבריה של עופרי עוררו בי קצת רוח מרד...)
גם בי.. ואני סתם מישהי לא קשורה שמסתכלת על הכל מהצד.
תזכרי שעם כל העצות וההערות שניתנות לך פה, רק את יודעת מה נכון באמת. את היחידה שנמצאת בסיטואציה, את מכירה את הנפשות הפועלות, אלה החיים שלך.
תקראי, תקשיבי, תקחי לתשומת ליבך ובסוף תעשי רק את מה שאת רוצה. רק את מה שנראה לך שיעשה ל-ך טוב.
(אני יודעת שזה ברור ומובן, אבל פתאום אפילו לי, כקוראת מהצד, נהיה קצת קשה עם העצות המרובות כל כך בדף הזה, כולל אלה שאני בעצמי נתתי.. אז סתם חשתי צורך להזכיר.. )
(חייבת לציין שדבריה של עופרי עוררו בי קצת רוח מרד...)
גם אצלי הם עוררו קצת רוח מרד... ומצד שני, יש בהם כמה נקודות טובות למחשבה!
תשאלי אותו (אפשר ב- מייל לעבודה, אם התקשורת כבר לא משהו), מה הכי בא לו לאכול היום בערב, כי את רוצה לשמח אותו לכבוד זה שהוא הרבה זמן לא נראה מאושר במיוחד. וכשהוא יגיד לך מה זה- תשיגי לו את זה!!!
או אצל אמא שלו או במסעדת פועלים טובה. ושתמיד יהיו במקרר שני סירים כאלו. בהתחלה בטח הוא ייקח לבד ויאכל קר ואחר כך תנסי בהדרגה להרגיל אותו שהוא מחכה 5 דקות, יושב עם הילדים, ואת בינתיים מחממת לו. הכל בכיף ובאהבה רבה לאיש הזה
אני לא יודעת למה, אבל כנגד כל הציפיות שלי מעצמי - כשקראתי את הקטע הזה התחמם לי הלב
אולי כי משהו בניסוח הזה גרם לי לחשוב על הדאגה לרווחתו של הבעל כמו אתגר משעשע ולא כמו חובה מייגעת...
<גילוי נאות: אצלנו האיש הוא זה שמבשל בד"כ>
קניתי גבינה צהובה, מתכננת להכין לו פשטידה
הנכונות שלך ליצור שינוי ביחסים מעוררת השראה!
<שוב יצא לי מרגיעון מתאים: לפעמים הדרך לנצח היא להכנע>
חייבת לציין שדבריה של עופרי עוררו בי קצת רוח מרד...
איכשהו, היתה לי תחושה שזה עלול לקרות...
וגם אני לא יודעת למה התחמם לי הלב שקראתי
תתמסרי..........תגלי שזה נורא כיף.
אני מאוד מסכימה עם זה!
חייבת להוסיף ציטוט של פרופ' סטיבן קאבי (מחבר שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד):
אהבה זה פועל, משהו שעושים, בעקבות המעשים מגיעים הרגשות.
תאהבי אותו, הקריבי למענו, השקיעי בו. כמו שאת משקיעה בילדים ובעקבות ההשקעה מגיע הרגש והכל מתמלא מחדש.
זו לא רק ההתמסרות, זו היתה ההתייחסות לעניין כאל משחק, כמו התחושה וההתלהבות שיש כשמארגנים הפתעה למישהו...
<לא בטוח בכלל שלזה עופרי התכוונה, אבל זה מה שנדלק אצלי בקריאת דבריה>
אהבה זה פועל, משהו שעושים, בעקבות המעשים מגיעים הרגשות.
על פניו קשה לי להתחבר למשפט הזה.
אני מניחה שהוא טומן בתוכו חכמת חיים, אבל אני נוטה לחוות את הדברים אחרת.
<מה לעשות, אני סוג של רומנטיקנית כנראה >
אני חייבת להגיד שאני מדמיינת את עצמי מאוד כואבת וכועסת אם יום אחד בני יתחתן עם אשה שתתנהג אליו בכזו כפיה.
זה נכון שאני מחנכת את בני להיות עצמאי וגם האיש שלי עצמאי ומכין לעצמו אוכל ולא תלוי רק בי.
אבל האיש ש
את בחרת לא כזה וזו עובדה. גם לאמו הוא עשה מידי פעם בעיות באוכל ואני בטוחה, משום מה, שכל מה שבשלה יהיה טעים מאוד לרובינו כאן . אני מסיקה מזה שמה שמבשלים לו (חוץ מזה, שצריך להיות מה שהוא אוהב בלבד), מראה לו אם באמת אוהבים אותו / מתחשבים בו או לא. התלונות שלו מראות שהוא דורש יחס יותר אישי כלפיו.
אז מה עושים עם זה? מענישים אותו ואת כל המשפחה גם יחד, בגלל שהוא לא רוצה לאכול את המאכלים שאת בחרת כטובים וטעימים לך?
דמייני שהוא מתחזק בדת ואז כופה מנהגים בבית- כיצד היית מגיבה? למה כלפי התחזקות וכפיה דתית אנחנו מתקוממים וכלפי התזונה שלנו, שהיא בסיס קיומינו, את יודעת הרי כמה היא חשובה לך, נדמה לנו שאפשר לגרום לאדם לאכול מה שלא עושה לו תאבון בכלל???
ודרך א-ג-ב: אני מסכימה עם כל הדברים שכתבו לך, למרות שכמה מהם מייצגים גישות שונות. ע"פ הדברים שכתבת, הבנתי שאת והוא מכונסים בשתי בועות שונות ותחילת הפיתרון לבעיות שלכם, יהיה לתחושתי , קודם כל בזה שאת תכיני או תדאגי לו לאוכל שעושה לו שמח בבטן ובנשמה. אני בטוחה שאת רוצה לשמח אותו, זה ניכר בך. הבעיה שאת לא מבינה כמה האוכל שהוא אוכל חשוב לו!!!! את מפרשת את הבליסה הסטריאופונית שלו כחוסר יחס לאוכל ותזונה ואני מפרשת אותה כחוסר אונים ע נ ק י .
הילדים. אגב, לומדים מכם ברגעים אלו ממש, שבעזרת אוכל אפשר להעניש. מוכרות כמה בעיות חמורות שקשורות בכך כמו אנורקסיה למשל. תחשבי על זה. הדברים שלי אמורים לעורר אותך. לא להמריד. כנראה שאני מייצגת בשבילך אנשים, נגדם את מורדת כבר הרבה זמן.
את יכולה להשאר את עצמך, מיוחדת ומקסימה כמו שאת נשמעת ולאפשר לבחור החמוד שבחרת לך להנות לצידך.
דבריה של עופרי ממרידים כי הם שוביניסטיים.
וכו'.
דברייך מראים שאת חיה בתאוריה ולא בעולם המעשה.
על פניו רואים שיש כאן בעיה, ואת פשוט מוסיפה שמן למדורה.
פמיניזם זה יפה מאוד וגם שיוויון, אבל כשזוג מתנגש זה בזו, לא צריך להפוך את הפמיניזם לאליל שחייבים לסגוד לו.
בנישואים צריך לוותר ולהתפשר.
כפי שאולי שמת לב,
למה_ככה? מצהירה שהיא זו שמבשלת וכמו כן מספרת לנו שהאיש שלה עובד. היא לא סיפרה שהיא עובדת לפרנסה!
דבריה של עופרי ממרידים כי הטון שלה היה תקיף, אבל התוכן היה מדוייק להפליא וכלל לא שונה משאר העיצות שניתנו לה כאן, למשל מבשמת.
אני לא מבינה למה אשה נתפסת כמשרתת כאשר היא מכינה ודואגת לאוכל לבעל ולילדים, ולמה היא נחשבת "שיוויונית" אם היא עובדת לפרנסת הבית.
לומר דברים כמו
שתכין לה ולילדיה מה שטוב בעיניה, ואם יש לו בעיה עם זה, שידבר. זה ממש לחסל שלום בית ולהביא לגירושין!
מה בדיוק את רוצה להשיג בכך, פלונית? שגבר ואשה יחיו כמו שותפים זרים זה לזו והדבר היחיד המשותף להם יהיה סקס?? איני יודעת אם את נשואה, אבל אפילו אם בתאוריה היית צודקת (ואת לא!), אז במעשה זה פשוט לא משהו שהולך. גבר שונה מאשה באופן מהותי. זה שגבר יודע ויכול לבשל, לכבס וכו', עדיין לא אומר שכאשר הוא נשוי, הוא לא ירצה לקבל זאת מאשתו כאות לאהבה, כפינוק!
זה שאשה יכולה ומסוגלת לעבוד ולהיות מנכלי"ת חברה, ראש ממשלה, נשיאה ומה שתרצי, עדיין לא אומר שהיא תרצה לחלוטין לוותר על הכיף והתענוג בלטפח את ביתה במאכלים נעימים, בקישוט הבית, בניקויו ועיצובו, בטיפוח ילדיה וחינוכם!
זה שיש כאלה אנשים, לצערי היום זה כבר כמעט נורמה, זה לא אומר שזה הדבר הנכון!
ישנן הרבה מאוד משפחות אומללות דווקא בגלל שהן חיות לפי המתכונת שלך!
למה_ככה?, תראי את דבריה של עפרי כעיצה מבלי להתייחס לתוקפנות. אכן יש לך עבודה לעשות ואני חושבת שאת עושה נהדר. רואים שאת רוצה להשקיע וזה נפלא. אני חושבת שאת אשה מקסימה.
מה היה בסוף עם הפשטידה? הוא אכל בשמחה?
גם אם לא, אל תעלבי. אל תצפי שהשינוי יגיע מייד. תשקיעי זמן, בעקשנות, באהבה ובחיוך, ותראי שהשינוי יבוא.
פלוני
אלמונית
אני מצטטת את בשמת כתבה את זה יפה:
_ואת עיקר הבית, את לב הבית, ואת לא יודעת עד כמה. לכן את קובעת הכל והכל מתחיל ממך.
ממליצה לך על הדף תחזוקת_בעל. אגב.
מה שאני כותבת לך הם דברים שלמדתי על בשרי. ועוד לא גמרתי ללמוד. אבל הכל אמת, אפילו אם בעטתי וצרחתי כל הדרך כשאמרו לי אותם
למדתי על בשרי ממש, שיש הרבה מאוד גברים (מהסוג הגברי טיפוסי בד"כ) שאם נשאיר להם את המרחב לצמוח ולתקן דרכיהם, הכל פשוט יהיה יותר גרוע. הבית והיחסים יהפכו לחורבה אחת גדולה.
אני זו שבחרה לעצמה גבר מהסוג שלא עובד על עצמו, לא חופר ולא מודע. גברים מהסוג "הנשי" לא מושכים אותי.
עזרתי לעצמי בכך שקיבלתי את זה כעובדת חיים. ברגע שהבנתי שהשינוי יגיע ממני, הכל השתנה, באותו רגע ממש.
כאילו הכל חיכו לי. גיליתי שזה כיף להתמסר לגבר שלי. לעשות לו טוב על הלב. לרצות אותו בלי להרגיש מושפלת. חבל שלא גיליתי את זה מההתחלה. איזה בזבוז של שנים.
תקראי לזאת: מקומם, שוביניסטי, מה שתרצי. אני קוראת לזה עובדה.
לי יש בבית גבר גברי מאוד. חזק, שעיר, גבר של גברים, לובש רק כחול, ירוק ובז'. והוא מבשל יותר ממני, מתחלק איתי בניקיון חצי-חצי ואבא לילדינו לא פחות ממני, ולפעמים יותר. נותן להם המון סבלנות, חום, השקעה אינסופית. בדרכו הגברית, האבהית. שוויון מוחלט בחלוקת התפקידים, חצי-חצי מושלם. הרבה הרבה כבוד הדדי, לא לגבר באשר הוא, ירום כבודו, אלא כאדם (וגבר, ובעל, ואב) מצוין. שנינו מפרנסים את המשפחה. לא על חשבון הנשיות שלי, לא על חשבון הגבריות שלו. זה מודל קיים, אפשרי, בר השגה. אפשר לחיות את החלום (עם ויכוחים מדי פעם, כמו בכל זוגיות נורמלית. אבל בלי מאבקי כוח או ציניות).
אבא_סבבא_אמא_קרציה שנים הייתי בדעה שאצלנו בבית אישי עושה לבנות חיים קשים, ואני הולכת איתן ומקלה עליהן. היתה לי הזדמנות נפלאה ללמידה כאשר הן בגרו ואמרו שהן זוכרות אותו לטובה בגלל העקביות שלו.
ובהקשר למה שנאמר בדברים האחרונים:
הילדים אם יכלו לומר היו אומרים לכל אחד מכם שהם אוהבים אתכם בדיוק כפי שאתם.
אנו כהורים נותנים דוגמה אישית לילדים בכל מה שאנו עושים. במקום לחשוב על איך מה שאנו עושים גורם להם נזק אפשר להיות סלחנים לעצמנו על הטעויות שלנו, כך שאפשר יהיה לדעת בביטחון שדבר אחד טוב לפחות הם לומדים מאיתנו. -לסלוח לעצמם על הטעויות שלהם.
אהבה
למה ככה,
רוצה להגיד לך סחתיין!!
על הפשטידות, הנכונות לשינוי, והוצאת התמונות והפסל,
חזקי ואמצי
מה היה בסוף עם הפשטידה? הוא אכל בשמחה?
גם אם לא, אל תעלבי. אל תצפי שהשינוי יגיע מייד. תשקיעי זמן, בעקשנות, באהבה ובחיוך, ותראי שהשינוי יבוא.
למה_ככה? , כמה נכונות לשנות ולשפר כל הכבוד לך (בבקשה תקריאי את זה בנימה משתהה לנוכח הכוחות והיכולת שלך).
לגבי הדיון שנבנה כאן, לטעמי אין אמת מוחלטת, זה לא מדע עם תאוריות וסכמות מדוייקות, כנראה שכולן "צודקות" כאן ואת יכולה לקחת ולבחור לך את מה שעושה לך טוב מה שמקדם אותך אל עצמך ואל המטרות שבחרת לך.
ועוד משהו -
איפה את? מי מפנק אותך? איפה יש לך זמן פרטי שהוא אך ורק שלך?
את עושה מאמצים אדירים להחזיק את המשפחה שלך, לתת להם אוכל מזין, לשבור שכבות של קרח ומה איתך??
נשים יקרות, אהובות, אני שמחה לבשר:
אתמול היה חיבוק. גדול, אמיתי.
זה התחיל בנשיקה קצרה על השפתיים שהכרחתי את עצמי לתת לו כשהגיע הביתה בחצות.
הוא נורא הופתע.
אח"כ דיברנו. אבל מעט, למודי ניסיון מר: כל שיחותינו בזמן האחרון, גם אלו שהתחילו ברגיעה, הסתיימו בפיצוץ.
אז לעת עתה אנו מרגישים שלא צריך למהר ולדבר.
שלחתי אותו לראות מה השתנה בסלון. הוא אמר סחתיין על השינויים (אמרתי לו שהוצאתי את התמונות ואת הפסל בעקבות עצות שקיבלתי בבאופן). הוא הציע להוציא עוד תמונה שלי, צילום של אדם שהולך על שפת הים. הצילום נעשה ממרחק רב, ודמות האיש קטנטונת ואילו הים גדול וכהה...
הקיצר התחבקנו.
בלילה אמנם לא ישנו מחובקים כמו פעם (לפני שנהיינו הורים - לא היה לילה שלא הלכנו לישון מחובקים!), אבל החזקנו ידיים...
<וכעבור כשעתיים, כשהילד הגדול עבר למיטתנו ואבא נדחק אל הקיר, הוא עבר לחדר הילדים...>
איזה יופי. כל כך משמח לשמוע!
מרגש!!
מאוד מרגש!!!!
קבלי זר פרחים ענק!
למה_ככה?, מרגש ממש, בא לי לבכות.
כל הכבוד לך!
לי יש בבית גבר גברי מאוד. חזק, שעיר, גבר של גברים, לובש רק כחול, ירוק ובז'. והוא מבשל יותר ממני, מתחלק איתי בניקיון חצי-חצי ואבא לילדינו לא פחות ממני, ולפעמים יותר. נותן להם המון סבלנות, חום, השקעה אינסופית. בדרכו הגברית, האבהית. שוויון מוחלט בחלוקת התפקידים, חצי-חצי מושלם.
אני מאוד שמחה בשבילך. באמת! אפילו מקנאה בך ובנשים שהבעל באמת מתחלק חצי חצי.
אבל את בוודאי מבינה שלא רק שכל הגברים הם כאלה, אלא גם שאי אפשר לדרוש מהם להיות כאלה! בדיוק באותה מידה שאי אפשר לדרוש מכל אישה להיות קרייריסטית. באמת! אני תמיד סלדתי מהנשים ששואפות להיות מנהלות. כלומר, לא מהן באופן אישי, אלא מהגישה. תמיד הערצתי את הנשים ואת הגישה של מי שנשארת בבית עם הילדים. זה תמיד היה החלום שלי, וברוך השם אני גם זוכה להגשים אותו.
כך שלבוא ולומר בשם הפמינזם שהאשה חייבת לדרוש מבעלה להיות חצי חצי, זה עלול להיות הרסני להמון משפחות, וכמובן גם לא יעיל ולא מוביל לשום דבר חיובי (כלומר, את יכולה לחנך כך את ילדייך ואת יכולה לכוון את חברותייך הרווקות שישאפו לחפש כזה גבר, אבל לא יותר מזה).
למה_ככה?, בהצלחה! אני כולי נרגשת מההתקדמות שלך ומהחיבוק שהיה ביניכם, ממש בא לי לבכות.
אבל את בוודאי מבינה שלא רק שכל הגברים הם כאלה
הכוונה היתה כמובן ש"לא רק שכל הגברים הם
לא כאלה.
ממש התרגשתי וליבי פעם במהירות כשקראתי את מה שכתבת לאחרונה. נראה לי שכולנו נכנסנו עמוק איתך למשימת חילוץ בזמן חירום. את היית מוכנה לגמרי לשינוי ובגלל זה כתבת לנו הכל הכל בלי להסתיר כלום. כל הכבוד לך שהחלטת להציל את המשפחה.
אישית הרגשתי שיש פה מצב של או-טו-טו " גבר הולך לאכול אצל אשה לא שלו" ו "אשה מפרקת משפחה בגלל אוכל טבעוני", אז "עופרי אמרה מה שיצא לה מהבטן בלי להתחשב".
בשביל איזה אידיאל של "אישה כנועה" שששואפת תמיד להשביע את רצון בעלה
טוב, נראה לי די ברור שלאף אחת שכותבת בדף הזה אין סוג כזה של אידיאל
אבל תעזבו את כל הויכוחים, הנה למה_ככה? עושה שינוי ע-נ-ק ומוכיחה לנו שוב, שאהבה מביאה אהבה! 
אבל גם לא דורשת מאף אחת לוותר על חייה ועל מה שחשוב לה במטבח או בבית בשביל איזה אידיאל של "אישה כנועה" שששואפת תמיד להשביע את רצון בעלה.
לא זה מה שהשתמע מדברייך. ושנית, אין, ולא מדובר פה על "אשה כנועה".
מי שמעלה דרישות בינתיים זה את
איפה העליתי דרישות?
אבל תעזבו את כל הויכוחים, הנה למה_ככה?? עושה שינוי ע-נ-ק ומוכיחה לנו שוב, שאהבה מביאה אהבה!
|כן|
וואו...איזה יופי.
רוצה להמשיך?
מרגש ביותר!!
אבל תעזבו את כל הויכוחים, הנה למה_ככה?? עושה שינוי ע-נ-ק ומוכיחה לנו שוב, שאהבה מביאה אהבה!
זה מודל קיים, אפשרי, בר השגה. אפשר לחיות את החלום (עם ויכוחים מדי פעם, כמו בכל זוגיות נורמלית. אבל בלי מאבקי כוח או ציניות).
כן, אבל זה החלום שלך.
הוא לא שלי, למשל, ולפי רוח הדברים נשמע שגם לא של למה ככה.
לא רוצה לדבר בשמה - רק אומר שנראה שלה תזונה חשובה הרבה יותר מלו, שהיא נמצאת יותר ממנו בבית ושהיא דווקא שואבת סיפוק מטיפול בבית ובילדים (בתנאי שלא מרגישה שמכשילים אותה).
בכל אופן מה שאני מנסה לומר, דווקא כאישה פמיניסטית, זה שהמודל שלי למשל הוא לא לפרנס שווה בשווה, אלא להיות בבית בשנים הראשונות לחיי ילדיי (ובכלל עבודה ופרנסה זה לא איזה כלי מדהים בחיי להתפתחות אישית. לי יש כלים אחרים ודרכים אחרות).
זה אומר שבעלי מפרנס ומכורח הנסיבות לא מתחלק איתי שווה בשווה בעבודות הבית,
פשוט לא נראה לי לעניין כשמישהו עובד במשרה מלאה.
כל עוד בחרתי להיות בבית, רוב הנטל בבית הוא עליי וזה נראה לי נורמלי.
ודווקא אצלנו מי שאחראי על הבישולים זה הוא.
יש כל מיני מודלים, כל מיני אנשים, כל מיני שותפויות.
חבל לדחוק את המציאות לתור מסגרת צרה של אידאלים.
זה התחיל בנשיקה קצרה על השפתיים שהכרחתי את עצמי לתת לו כשהגיע הביתה בחצות.
תני לו גם חיבוק אחד בכל יום למשך שבוע (גם אם קשה לך), לרכך את האווירה, שניכם זקוקוים לזה.
נו, אז העניינים ממשיכים בסדר.
עדיין לא מדברים על הדברים החמים, אבל מצליחים לרסן את עצמנו במצבים שקודם היו מתלקחים מייד. משתדלים להתחשב אחד בשני. וגם מתקרבים פיזית.
אתמול הגדול ראה אותנו מתחבקים (בעקבות בקשת סליחה גלובלית של אבא ממני - לכבוד יום כיפור - ובקשה מקבילה שלי). אז הוא העיר "חיבוק של אהבה", רוצה לומר, "וואוו!!!!!!".
אגב, בסלון נותרו תמונות מעניינות לענייננו: שני צילומים שלנו מהחתונה, צעירים ויפים, שיכורים ורוקדים את האהבה שלנו.
וכן, שני ציורים בסגנון אפריקאי של זוג (גבר ואישה) - באחד הם מנגנים ביחד, ובשני הגבר מושיט לאישה פרח. מעניין, שקניתי את שני הציורים האלה לפני כשנה, ולא נתתי את דעתי לכך שמצוייר בהם זוג וכו'.
קוסמת - אני איתך.
אה, וגם: הוא מה זה נהנה מהפשטידה!...
מרגש ביותר!!
טוב. אני קצרה בזמן.
רק מחר אכנס שוב. ספרי לי מה יש בפינה הדרום מערבית בבית.
מה יש בפינה הדרום מערבית בסלון, בחדר שינה...
ועוד דבר, מקווה שלא תסתבכי.
עמדי במרכז הבית ושאלי את עצמך.: " אם לבית היו עיניים, מאיפה הוא היה מסתכל?"
תארי לי מה נשקף בחלון שמייצג את העיניים של הבית.
שבת שלום לך
מלא בטוב
הוא מה זה נהנה מהפשטידה!...
את אלופה!!
עדיין לא מדברים על הדברים החמים
לא הייתי ממהרת לדבר עליהם. תני לדברים עוד זמן להרגע, להתרכך, להיות שם עד שידעכו. אז אפשר יהיה לדבר על הדברים ממקום נבון ובוגר יותר.
שנה נפלאה וחג שמח
מחמם את הלב להיכנס לפה, למקום של התמיכה המאסיבית הזאת, האהדה, ההתעניינות...
העניינים היו מחורבנים ביומיים האחרונים. שוב ריב סביב האוכל: התעצבנתי שבעת שהתחלתי להכין ארוחה ביום שישי בצהריים, חביתה וסלט, הוא הוציא את החלה, הסלמון המעושן וגבינת השמנת שקנה והתחיל לאכול, וכמובן שהילדים הצטרפו אליו. מה שהכנתי להם נותר מיותם. הגבתי בכעס רב, והוא הגיב בכעס רב מאוד בחזרה, ושוב המכניזם הדפוק הזה השתלט על האוירה בבית.
שנינו עשינו נסיונות פיוס קטנים במהלך השבת, אבל כל פיוסון שכזה התפוגג במהרה עם ריב/ויכוח חדש.
אנחנו צריכים להגיע להסכמות עקרוניות בנוגע לכל מיני דברים, ופשוט לא מצליחים להסכים.
מצטרפת לכל הברכות על ההצלחות והנכונות לשינוי שהוכחת.
בכל זאת חושבת שזה הזמן, לאור הפוסט האחרון שלך, לחשוב ברצינות על הכיוון של טיפול.
הצלחות קטנות זה יופי, אבל זה לא מעלים את הבעיות הגדולות שעדיין לא נמצא להן פיתרון. וההצלחות הקטנות האלו לא יעמדו מול בעיות כאלו.
טיפול טוב באמת יעזור לכם להבין ולראות לאילו
הסכמות עקרוניות צריך להגיע ואיך.
טיפול כזה יכול להרבות אהבה, ולפתוח ערוץ תקשורת. לתת לכם את הכלים לפתרון בעיות בהמשך.
בהצלחה.
קוסמת, בפינה הדרום-מערבית של הבית נמצאת דלת הכניסה. זה מין הול קטנטן כזה, בערך מטר על מטר, שיש בו גם מתלה לתיקים וכובעים (ובחורף - מעילים) על הקיר. ההול הזה מתחבר מייד לסלון.
בפינה הד"מ של חדר השינה נמצאת המיטה המשפחתית (מה שנקרא אצלנו "המיטה הגדולה"), אשר צמודה לשני הקירות של הפינה הזו.
בקשר ל"עיניים של הבית" - האם הכוונה לחלון או קיר חיצוני כלשהו? או שאפשר גם נקודה פנימית בבית?
אם אפשרי לדבר על נקודה פנימית, אז מדובר, להרגשתי, על מקום מרכזי בבית - מפגש של הסלון, המטבח והמסדרון שמוביל לשאר חדרי הבית.
האם הכוונה לחלון או קיר חיצוני כלשהו? או שאפשר גם נקודה פנימית בבית?
אם אפשרי לדבר על נקודה פנימית, אז
ברור קיר חיצוני. תחשבי כמו שאת מדמיינת בן אדם. הגיוני שהוא יסתכל דרך העיניים ולא דרך הטחול..נכון?
התעצבנתי שבעת שהתחלתי להכין ארוחה ביום שישי בצהריים, חביתה וסלט, הוא הוציא את החלה, הסלמון המעושן וגבינת השמנת שקנה והתחיל לאכול, וכמובן שהילדים הצטרפו אליו. מה שהכנתי להם נותר מיותם.
תראי, זאת נפילה.
בדיוק חשבתי עלייך במשך השבת ורציתי להיכנס לפה ולכתוב לך תזכורת:
שגם אחרי שתחליטי לפנק אותו באוכל, ותחליטי להשאיר לו את זירת האוכל בשלווה ובחמימות (רגע, הסבר:
(זאת אומרת, שכאשר הוא מוציא את החלה, הסלמון וגבינת השמנת ומתחיל לאכול, את עוזבת את הסלט והחביתה. את תמשיכי אותם אחר כך.
בינתיים את מוזמנת או פשוט לעזוב, להסתלק מהמטבח באמצע ההכנה וללכת לעשות משהו אחר, או, יותר טוב, להצטרף אליהם ולאכול משהו מזה - את גבינת השמנת את יכולה לאכול? כפית אחת? או קצת חלה, ככה בידיים?
פשוט לעשות ההיפך.
במקום להתעצבן ולריב, לנשום עמוק, להזכיר לעצמך "אני עוזבת לו את זירת האוכל עכשיו" ולעזוב. ושוב, אפילו להצטרף. תראי לו ולילדים שאמא מצטרפת לאבא. תשברי מהצד שלך את הריב על זה. תהפכי את זה ל-נון אישו. תקלפי את שכבות האנטי מזה. לאט לאט, גם הוא ייקח אותך בחשבון. במיוחד אם תצטרפי, ככה שהוא יתחיל להתרגל שהוא לא אוכל לבד. שאם הוא מארגן אוכל, אז הכוונה שהוא מארגן אוכל לכולם. אבל בלי ציפיות. פשוט שייצא ככה מעצמו. שיתחיל להבין שמה שהוא מכין לעצמו, זה האוכל לכולם. זה יתחיל כדור שלג של שינוי.
יחד עם זה שאת מתחילה להכין לו את האוכל האהוב עליו, שכן מתאים למה שאת מוכנה לגעת בו).
סגרתי סוגריים וממשיכה:
גם אחרי שתחליטי את כל ההחלטות המוצלחות, ואפילו תצליחי לבצע כמה מהן, ואפילו תראי תוצאות מיידיות -
יהיו נפילות.
את תחזרי להרגלים הישנים. את תכעסי (אבל הפעם כבר תדעי מייד אחרי, או אפילו תוך כדי שאת צועקת עליו, ששוב נפלת להתנהגות הרגלית שלא הביאה אתכם לשום דבר טוב ולכן היא בעצם חסרת תועלת ומיותרת, לא משנה כמה את צודקת).
ותסלחי לעצמך.
לפעמים אני אפילו במצב כל כך מתקדם שאני מתחילה לצחוק באמצע הריב. אני נשמעת כל כך מגוחכת לעצמי עם השטויות שיוצאות לי מהפה. הרי כבר נשבעתי מיליון פעם שאני לא אגיד דברים כאלה יותר! או שאני אומרת "פוס, רגע, אני רוצה לנסח מחדש" ואז אני אומרת משהו אחר. נגיד אני מתחילה לצרוח "למה...." (לא משנה מה אומרים אחרי ה"למה" המפגר הזה, ברור שכבר עשיתי טעות) ואז אני תופסת את עצמי ואומרת לו בקול רם "אוף אני נשמעת כמו אמא שלי. זה לא היה חכם. התכוונתי לומר, שכאשר אתה משפריץ סבון על האורז שהשריתי לבישול, זה ממש מבאס אותי. חשוב לי שלפני שאתה מתחיל לשטוף כלים, תזיז משם דברים שהכנתי".
אז אין דבר כזה שהכל יצליח לנו כל הזמן.
אנחנו נשכח כל פעם מחדש וניפול לדפוסים ישנים.
אבל זה תהליך הלימוד! הוא תהליך. כשמו כן הוא. לאט לאט מצליחים יותר פעמים מאשר נופלים
פשוט צריך לקחת את זה בחשבון, להתכונן לזה, ולסלוח לעצמנו. בפעם הבאה נקום יותר מהר, או ניזכר בשלב יותר מוקדם בדפוס החדש
נ.ב. אם לא היה מובן מדברי: אני כרגע לא בעד הסכמות עקרוניות. אני בעד צעדים בוני אמון מצדך, ושינוי דפוסים מצדך.
אני לא יודעת אם בשלה השעה שהוא יהיה מוכן ללכת לייעוץ, מה גם שלא קל למצוא ייעוץ טוב ומתאים.
הסכמות עקרוניות אומר שצריך לדבר איתו על הנושאים. לדעתי אין סיכוי עכשיו.
אני חושבת שמעשים יהיו רעיון יותר טוב מאשר מלים.
מעשים: להשאיר לו את הזירה ברגע שהוא עושה משהו כמו להוציא אוכל מהמקרר בכוונה לאכול, להצטרף אליו במידת האפשר במה שאת מסוגלת כשהוא יוזם אכילה, להכין עבורו מאכלים אהובים.
זאת אומרת, שכאשר הוא מוציא את החלה, הסלמון וגבינת השמנת ומתחיל לאכול, את עוזבת את הסלט והחביתה. את תמשיכי אותם אחר כך.
בינתיים את מוזמנת או פשוט לעזוב, להסתלק מהמטבח באמצע ההכנה וללכת לעשות משהו אחר, או, יותר טוב, להצטרף אליהם ולאכול משהו מזה
אבל למה לעזוב את הסלט והחביתה?
בעיני, במצב כזה פשוט תמשיכי להכין את הסלט והחביתה, אם זה מה שבא לך לאכול, תערכי אותם על השולחן
ליד הסלמון, ותשבו לאכול כולכם ביחד.
בלי ויכוחים מי אוכל מה.
פשוט לאכול ביחד ולא להסתכל לאף אחד בצלחת אם הוא אכל את האוכל של אבא או של אמא.
זה לא משנה
אני רוצה לספר סיפור מחיי הזוגיות שלי, שהיום פתאום הבנתי שמה שקרה בו הוא בדיוק מה שבשמת ועוד נשים חכמות פה אומרות שעשוי לקרות אצלך.
יש לנו שלושה ילדים. לאחר לידת הראשון, אני חושבת שעברו 10 חודשים עד שהרגשתי שבן הזוג שלי הוא אבא מתפקד, לא רק בצד הכיפי של לשחק עם הילד וכו', אלא גם בצד הטיפולי, שאומר לקחת אחריות עליו מרגע שהוא נכנס הביתה ולתת לי מנוחת_אחריות, לטפל בעוד דברים שקשורים בבית וכו'.
כשנולד בננו השני, הרגשתי שאני עושה הכל והוא לא עושה כלום, וזה היה נורא. כששוחחתי איתו על זה, הוא אמר שהוא עוזר המון ולא הבין על מה אני מדברת (באמת הרגיש כך, כן?), ואני רציתי למות. הרגשתי ממש בודדה במערכה. לאט לאט זה השתנה, ככל שבננו השני גדל.
כשהריתי בשלישית, ממש הכנתי את עצמי לזה שבחודשים הראשונים אני ארגיש לבד ויהיה לי קשה, כי זה היה הנסיון שלי בפעמיים הקודמות. עכשיו (איזה קטע, ממש עכשיו) הבנתי, כשקראתי פה, שבעצם מה שעשיתי, היה להגיע למצב שיש לי כמעט אפס ציפיות ממנו בנידון. ציפיתי שיהיה קשה, שאחוש בודדה, שארגיש שאני מחזיקה בעיקר הנטל לבד. הזכרתי לעצמי שתוך כמה חודשים הוא מתאפס וזה עובר.
ואת יודעת מה קרה? אני חושבת שלא היתה בינינו שוויוניות כזו בטיפול בילדים ובענייני משק הבית, מאז שיש לנו ילדים. הוא מנקה, הוא מבשל, הוא מטפל בילדים, הוא מטפל בי. כשהקטנה רק נולדה, זה היה ממש אינטנסיבי ויומיומי, הייתי עייפה כל הזמן כי היא ינקה המון. ככל שהיא גדלה יכולתי לחזור לתפקד ולקחת ממנו חלק מהאחריות. פתאום אני מוצאת את עצמי רוצה לעשות דברים לבד כדי שהוא ינוח, והוא כנראה מרגיש את זה, וממש לא בא לו לנוח.
אתמול, לדוגמא, הבית היה מבולגן, מלוכלך, היו תיקים וצידניות לפרוק מחופשה שחזרנו ממנה, והוא היה ממש עייף, וגם נכנס נורא עם הגדול לאיזה משחק מחשב שריתק את שניהם. החלטתי לתת להם לעסוק בשלהם, ולנסות להעסיק את הקטנה והבינוני, ותוך כדי גם להשתלט על הבית. אמרתי לו שאני מתכוונת לסדר ולנקות. הדבר היחיד שביקשתי ממנו, זה שמתישהו עד שהיום ייגמר, יסדר עם הילדים את חדרם. במהלך היום, הוא ניקה וסידר את המטבח, הוריד כביסה, מילא את המכונה והפעיל אותה פעמיים, תלה כביסה, ושטף את המטבח אחרי שטאטאתי אותו.
אני מבינה עכשיו, שאפס הציפיות שלי, הוא כנראה חלק ממה שעורר את רצונו לנהוג כפי שנהג - אתמול, ובכלל בחודשים האחרונים.
עכשיו, אני לא רוצה שתחשבי שאנחנו חיים לנו כמו איזה נסיכים, happily ever after, אנחנו בתקופה טובה, ובהחלט יש תקופות פחות טובות. והמצב של בן-זוגך נשמע מאד קיצוני, ובמקביל לתרגילים שמוצעים פה, חשוב בעיני שתמשיכי לטפל בעצמך, ותבדקי כל יום אם זה המקום שאת רוצה להיות בו. אם כן, כמובן שכדאי שתעשי את כל המאמצים שיהיה לך שם הכי נעים בעולם.
שכאשר הוא מוציא את החלה, הסלמון וגבינת השמנת ומתחיל לאכול, את עוזבת את הסלט והחביתה. את תמשיכי אותם אחר כך
גם אני לא חושבת שאת צריכה לעזוב. אפשר לצרף את כל המזונות יחד וכל אחד בוחר ממה שבא לו.
חשבתי אולי לפני שאת מתחילה להכין, תשאלי אותו מה מתאים לו לאכול היום בצהריים. אבל אני לא בטוחה שזה מתאים, סתם רעיון שעלה בי
האם הוא בכלל מעוניין בייעוץ. אצלנו כשהזכרתי ייעוץ על כל מיני בעיות שהיו לנו, הוא התחלחל והפך אנטי עוד יותר.
לא הייתי ממהרת לדבר עליהם. תני לדברים עוד זמן להרגע, להתרכך, להיות שם עד שידעכו
מצטטת את עצמי
אבל למה לעזוב את הסלט והחביתה?
אך ורק מפני ש
כרגע הם בד אדום לפני שור.
כרגע, הסלט והחביתה הם "האוכל הבריא שמקובל על למה ככה" ומה שהוא מוציא מהמקרר
מתנגד לאוכל הזה.
אני לא בעד להשאיר שני מחנות. לקבע "אוכל שלו" מול "אוכל שלה" זה שני מחנות, זה מקבע את הריב.
פשוט לאכול ביחד ולא להסתכל לאף אחד בצלחת אם הוא אכל את האוכל של אבא או של אמא. זה לא משנה
אבל במשפחה הזאת, אצל למה ככה, זה כן משנה! העובדה היא שזה לא עובד אצלם ככה. זה כן משנה.
אני בעד להעביר את עניין האוכל לזירה שלו כל פעם שהוא נכנס לזירה.
לעזוב את שלה. כרגע.
זו דעתי.
למה ככה בכל מקרה תעשה מה שמתאים לה, אבל גם לשאול אותו (הידחפות), גם להביא את האוכל "שלה" (התערבות) - זה הכל ייראה כמו המשך של מה שהיה קודם.
מה שאני מציעה הוא שינוי.
מובן שהכל בגבולות ההיגיון: אם הסלט כבר מוכן לגמרי, אז אפשר להצטרף אליו ולהביא איתך את הסלט. וצלחות. אם יש כבר חביתה אחת, אפשר גם לצרף אותה. לא להמשיך לעשות. להצטרף כולם לשולחן, ולחלק את החביתה לפי מספר האנשים ולהציע למשל לכל אחד את החתיכה שלו. קודם לחלק, אחר כך לשאול משהו נייטראלי כמו "ראובן, אתה רוצה את החלק שלך בחביתה?" ואם כן, אז לשים לו בצלחת. כמובן כדאי לשאול ראשון את מי שאוהב חביתות... ככה יש סיכוי שכולם יצטרפו, כי מחלקים עוד משהו.
בקיצור:
ההצעה שלי מדברת על עיקרון, אבל להיזהר בו.
לעבוד עם מה שיש, כאשר הכיוון ברור.
הכיוון:
לעבור מייד ל"מחנה" שלו.
למה ככה לא חייבת לאכול את מה שלא מקובל עליה לאכול, אבל בהצעה שלי היא מפסיקה מייד לעמוד במטבח ו"לעבוד על אלטרנטיבה בריאה למה שהוא אוכל".
היא תרגיש לאן הרוחות נושבות:
- האם לקיחת הסלט איתה לשולחן תתפרש כשתלטנות? כהתערבות? כניסיון לכפות עליו ועל הילדים "אוכל בריא" כשהם רוצים סלמון וחלה? (זה היה החשש שלי, זו ההרגשה שלי ממה שלמה ככה סיפרה). אם יש חשש כזה, אז לא להביא כלום לשולחן!
- האם לקיחת הסלט איתה לשולחן תתקבל בטבעיות וככה כל אחד יאכל את החלה שלו עם גבינת שמנת וסלט? אחלה. להביא.
- אם ההכנות שלה בכלל באמצע, אין סלט עדיין, אין חביתה אחת אפילו, רק שמת מחבת על האש והביצה טרופה בקערה - אין מה להביא. לעזוב. אחר כך תמשיכי להכין סלט וחביתות. ואז, כשאת מגישה אותם, את קוראת למשפחה "בואו לאכול, יש מנה שנייה". או כל וריאציה על הנושא.
שייראה כמו המשך, לא כמו "אוכל של אבא" מול "אוכל של אמא".
יאכלו כמה שיאכלו. אני מנחשת שאת תאכלי פחות מהאוכל "שלו" ולכן תאכלי יותר מהאוכל "שלך". אבל זה לא משנה. משנה השינוי: לבטל את המלחמה בין האוכל "שלו" ל"שלך".
מקווה שהרעיון שלי קצת יותר ברור.
וואו. כמה אני לומדת מהף הזה.
תודה, למה_ככה? על פתיחת הדף!
ותודות לכל מי שענו לה.
המון בהצלחה בדרך! ושנה טובה!
אבא שיחק אותה בקניות אתמול (זה הוא, אגב, שבוחר לעשות בעצמו את הקניות). קנה בשר לשניצלים וגם פירורי לחם, וטיגן שניצלים (לראשונה בחייו, אני חושבת).
אממה? הילדים לא אהבו...
קשה להאכיל ילדים. קשה!
זה קרה לפני שעתיים: עשר בלילה. אבא והילדים יושבים כבר שעות רבות מול המחשב. זה התחיל בשני סרטי ילדים, והמשיך בתכניות טלוויזיה (נפלאות האינטרנט).
נגמרת תכנית. אני אומרת: ילדים, מי שרוצה לאכול ארוחת לילה מוזמן למטבח. אח"כ מתקלחים ולישון.
כמובן, אף אחד לא זז. מחכים שתתחיל התכנית הבאה (שהיתה פרק של "המקום", שכבר התווכחתי עם אבא לגבי זה שהיא לא מתאימה לילדים).
אני ניגשת לרמקולים ומאפסת הווליום.
אבא מתנפל עלי.
אני מתכעסת. יוצאת מהחדר.
דינמיקה מייאשת שאנחנו לא יוצאים ממנה.
בשמת, התחלתי לקרוא את הדף "תחזוקת בעל". הזדהיתי כמובן עם הכעס שלך בראשית הדף (הדברים נכתבו לפני, נדמה לי, ארבע שנים). השבלונות המקובלות של אישה שדואגת לבית מול בעל שדואג רק לעצמו, ולא ובנוסף לא מבין מה רוצים ממנו... וכו' וכו'.
עדיין לא קראתי את המשך הדף. אבל מעניין שהיום את לא מביעה (בדף הנוכחי) תחושות דומות, אלא נוקטת בגישה מפוייסת ומפייסת. האם זה מתוך השלמה עם המצב, ורצון לשלום בית לפני הכל? היכן הכעסים?
<נו, כאן צפויים לעלות שמות של עוד דפים רלוונטיים ומומלצים... לא עומדת בקצב!!>
קוסמת, לגבי העיניים של הבית -
כמובן, זהו החלון הגדול שבסלון. הוא פונה אל המרחבים. רואים בו מעט גגות של בתים סמוכים, אבל הם נמוכים (כי הבית שלנו בנוי על צלע הר, והוא גבוה יותר מהבתים ההם). רוב שדה הראייה כולל מרחבים פתוחים וגם הרים רחוקים.
למה_ככה?, את מוזמנת למחוק אבל אני נאלצת לשפוך קצת בשלב זה, ואני מודעת לזה שדבריי מושפעים מאד מההתרחשויות בחיי, ולא בכדי.
נראה שהבעיה פה היא ממש לא רק אוכל.
מעניין אותי לשמוע עצות לגבי האירוע האחרון, האם גם פה צריך לעזוב לאבא את המגרש ולתת לו לבחור עבור הילדים את תוכניות הטלוויזיה\מחשב, ואת שעות הצפייה? הכל רק לא להגיע עם כבודו לעימות? האם מתישהו באמת יתחיל שינוי הדפוסים שתקבל על עצמה האישה להביא ליחסי כבוד (הדדי??), ואולי יש גברים שאצלם הבעיה היא חמורה יותר עד בלתי פתירה, ואולי הם פשוט צריכים אישה שבאמת תוכל ללכת אחריהם בעיניים עצומות ולקבל על עצמה את אורח חייהם ללא התנגדות וללא דעתנות, גם כשזה לא מתיישב עם אורח החיים שלה? ואולי לא כל אישה צריכה להקריב כל כך הרבה עבור כל בעל, או במילים אחרות, אולי כל עצות השלום בית למיניהן ולגווניהן, טובות רק עבור מי שבאמת מוכנה לוותר על כמעט הכל מתוך אהבה לבנזוגה. כלומר זה ממש צריך שזה יהיה שווה את זה.
אותי זה מאד מקומם, עוד מלפני כמה וכמה פוסטים.
עדיין לא קראתי את המשך הדף
תקראי תקראי
הדף הזה משקף תהליך הבנה ושינוי, גם אם הוא צונזר בהרבה מקומות (במלים אחרות, מחקתי דברים שכתבתי, כדי לשמור על פרטיות אחרי שהדיון נגמר).
לגבי השניצלים - וואו! זה חלק מהשינוי שדיברתי עליו. שימי לב שיש פה שני חלקים שציפיתי להם: אחד, הוא התחיל לקחת על עצמו יותר אחריות אבהית, כמובן לפי התפיסה שלו. שתיים, הוא מגלה שזה לא כל כך פשוט כמו שהוא חשב (עד כה הצליח "למכור" לילדים את מה שהוא אוכל בקלות).
אני ניגשת לרמקולים ומאפסת הווליום.
אבא מתנפל עלי.
אני מתכעסת. יוצאת מהחדר.
הכל רק לא להגיע עם כבודו לעימות?
תראי, כוכב_נגה, מה שאת כותבת בא מהמקום האישי שלך, ומה שאני כותבת בא מהמקום האישי שלי. האם את מרשה לי להזכיר מה היתה הבחירה האישית שלך בסיטואציה מקבילה? או אולי תזכירי בעצמך?
הגישה שלי שונה מאוד.
היא איננה אומרת, להתחפר בכעס, להתחפר בצדק שלי (בצדקנות, למעשה, כמו שהסבירה ניצן_אמ בצורה כה מאלפת ובהירה בדף שפתחה חלוקית_נחל, תרגול_בתקשורת_מקרבת_בקשת_עזרה? ) ולהיכנס לעימותים.
הגישה שלי אומרת, בגדול, ולא אכנס לזה כרגע כי אין לי זמן עכשיו:
- לבנות רגשות טובים בנושא הכי קריטי.
- להשתדל לעשות שינוי באווירה בבית, שינוי שיבוא ממי שרוצה שינוי (פה זו האשה, בדף האשם_תמיד זה היה הגבר).
- לשים לב לדינאמיקה של המריבות שלנו (פה לדוגמא: אבא פועל, אמא באה ודורשת, אף אחד לא מגיב, אמא פועלת נגד כולם ללא תיאום עם אבא, אבא מגיב בתוקפנות, אמא מגיבה בכעס אבל בנסיגה).
- לשים לב לשים לב לשים לב. לבדוק איפה אפשר לעשות שינוי קטן. להתמקד באווירה הטובה - להתמקד בחיובי כי זה הפתח, זו הפירצה, שדרכה יתחיל שינוי.
לדוגמא, וזה רק בקטן, בזעיר אנפין, רק כיוון: בתקרית הזאת שניכם פעלתם בעצם בתוקפנות. והכנסתם את הילדים באמצע.
הדרך לטפל בזה היא (שוב, רק כיוון כיוון כיוון, לא מתכון כרגע): להגביר את האווירה הטובה סביב נושא האוכל. אחרי ארוחה נעימה שבה יש לשניכם רגשות חיוביים והילדים
כבר הלכו לישון ועדיין הרגשות החיוביים באוויר - אז להגיד משהו כמו "אני נורא מודאגת משעת השינה של הילדים. בדיוק קראתי שהורמון הגדילה עובד רק עד חצות ולכן נורא חשוב שילדים יישנו בשעות המוקדמות של הלילה" או משהו אחר כזה, אולי משהו שידבר אליו. את צריכה לחשוב על טיעון שידבר אליו, שיהיה איכפת לו ממנו. אולי הזמן הזוגי. לא יודעת. משהו לחשוב עליו. אבל "את נורא מודאגת" (מה שנכון ומדוייק ביותר!) ותו לא.
אחרי "אני נורא מודאגת", ואולי טיעון (אולי הכי חכם במקרה שלך לא להציג שום טיעון! גם זו אופציה חשובה!), את אומרת בחוסר אונים (חוסר האונים שאת מרגישה אבל מבטאת עד כה בצורת כעס, ולכן תלכי לקרוא את
תחזוקת_בעל עד הסוף
) "ואני לא יודעת מה לעשות".
וזהו.
זהו.
בכלל הכי חשוב ללמוד מתי לשתוק כשיש בעיות בזוגיות (וגם עם ילדים, האמת).
מדברים רק כשיש אוירה חיובית מאוד ביניכם.
מעלים דאגה.
מבטאים חוסר אונים לגבי הדאגה.
וזהו.
חס וחלילה לא להגיד שום הצעה לפיתרון גם אם יש לך.
חס וחלילה אלף פעמים לא נכנסים שוב לסרט שבו "הכל בגללך" ו"אתה אשם".
ואם התגובה שלו היא "את....." כלומר האשמה מופרכת שלך בנושא (תכיני את עצמך מראש לכל מיני תגובות שהוא עלול להגיב, שאחת מהן היא להרגיש אשם ולכן לתקוף אותך איכשהו), את מקשיבה בתשומת לב, ואומרת בהירהור (לא משנה מה זה): "אז אתה חושב שזה בגלל שאני עושה X? באמת? אני צריכה לחשוב על זה."
וזהו.
בעיקר נותנת לו לדבר. ככל שהוא ידבר יותר, המצב יהיה טוב יותר.
גם אם הוא נכנס להאשמות, את "חושבת על זה". לא מתחייבת לכלום, לא מכחישה, לא מאשרת, כלום.
המטרה בשיחה כזאת היא להעלות את הנושא נקודה.
הוא גבר-גבר, הבעל שלך, ולכן אם את מודאגת ואובדת עצות, הוא יחשוב על עצה. והעצה תבוא ממנו. ולכן הוא ידאג לביצוע שלה.
האם הוא יגיד לך שאין שום בעיה שהילדים הולכים לישון מאוחר?
אולי!
אם את תקפידי לא לענות ולשמור על כל הכללים שציינתי בלי ליפול - הוא כבר יגרום לעצמו לשנות את דעתו, כי הרי שתינו יודעות שבסתר לבו הוא יודע היטב שילדים צריכים לישון מוקדם. הוא פועל נגד זה מתוך אנטי נגדך ופופוליזם לילדים.
במקום ללכת נגד, את תגייסי אותו.
אבל כמו שראית, זאת שיחה שאסור ליפול בה.
לכן זה תרגיל למתקדמים.
תתקדמי עוד קצת עם האוירה הטובה, ותתאמני בקטן על נושאים לא חשובים לעשות דברים כגון לשתוק במקום להגיב בכעס, או להמנע מלהגיד "בגללך" וכאלה. תתאמני תתאמני. בסוף תהיי מוכנה לטיפול יותר מורכב.
אלה לא עצות שלום בית.
אלה לא עצות להקריב את עצמך.
ממש לא.
זו הבנה לא נכונה לחלוטין של מה שאני מציעה.
אם ככה רואים את זה, אז באמת מגיעים לכעס תהומי ולא רואים שום דרך מלבד גירושין.
אני נגד הקרבה עצמית. אבל אני בעד אל תהיי צודקת תהיי חכמה.
בסוף, כשאת חכמה ומוותרת על ה"צדק" (והרי מי צודק? גם את מתנהגת לא יפה ובתוקפנות פה...
) אז הוא עובר שינוי.
זה לא "תעשי מה שהוא אומר לך ובסוף הוא יתנהג יפה".
מצד שני אני מוטרדת מזה שאפשר להבין כך את מה שאני כותבת. יכול להיות שיש דברים שאני צריכה לנסח יותר טוב כדי שלא יובן כך? אשמח אם מישהו יראה לי (
כוכב_נגה?) איפה בדברי אפשר לפרש כהקרבה עצמית.
לדעתי יכלת גם להגיד פשוט שאת הולכת לישון. לקחת לעצמך מנוחת אחריות. ולא מתוך כעס אלא באמת פרגני לעצמך שהוא האבא שלהם ומותר גם לו להחליט לגביהם ( סה"כ בחרת אותו לא? הרגשת שהוא האדם שאת יכולה לעשות איתו ילדים ולחיות איתו כל חייך נכון? )
אחרי פעם אחת כזאת (או אולי גם כמה פעמים אבל די מהר) הוא יחזיר לך את האחריות על השכבת הילדים. (באחריות
)
וכל מה שבשמת אמרה... וכל הכבוד לך שאת מנסה לשנות אצלך כי לשנות מישהו אחר זה בלתי אפשרי. רק נשארים כועסים ומרירים...
ואולי ,בשמת, את יכולה לתאר קצת את התהליך הפנימי של עזיבת הכעסים והצדקנות כי זה נראה לי עצם העניין...
(עוברת בעצמי תהליך כזה אבל לא מול בעלי..)
אשמח אם מישהו יראה לי (כוכב_נגה?) איפה בדברי אפשר לפרש כהקרבה עצמית. נראה לי שזה פשוט עניין של גישה. אם אני עושה את הדברים תוך תחושת הקרבה, באמת אהיה קרבן. אם אני אומרת - אני עושה עכשיו ניסוי, במסגרתו אני אקבל את האוכל שבן-זוגי מכין באהבה. אבל באמת אקבל, ובאמת באהבה. לא מן השפה לחוץ. לא שאמשיך לחטוף קריזה מהתזונה שהיא בעיני קלוקלת, אבל אשמור הכל בבטן, אלא אצליח לשחרר באמת ובתמים - אז הנה אני לא צודקת, אלא חכמה.
תראי, כוכב_נגה, מה שאת כותבת בא מהמקום האישי שלך, ומה שאני כותבת בא מהמקום האישי שלי. האם את מרשה לי להזכיר מה היתה הבחירה האישית שלך בסיטואציה מקבילה? או אולי תזכירי בעצמך?
אני אזכיר בשמחה, למרות שאני לא יודעת אם הסיטואציה באמת מקבילה. לא יודעת אם אפשר להשוות בין איזשהם בני זוג בכלל.
בכל זאת, הבחירה הסופית שלי היתה לנטוש. בחירה שבאה מתוך הבנה שלא עם הגבר הזה אני רוצה לחיות את חיי ולהזדקן. הבנה שתבנית היחסים הקיימת לא תוכל להשתנות באופן מהותי, לא מצידי- שכן לא אוכל לכבד אותו כפי שראוי לכבד בעל, כפי שגםבשמת ציינה שראוי, וגם לא מצידו - כי הבנתי שיש קווים מסויימים באישיות שלי שמהווים איום במהותם עבורו, ולא אוכל לבטל אותם מבלי לבטל את עצמי. כדוגמה אביא רק עובדה יחידה וקטנה, אך בכנות זו אחת מני רבות. באופיי אני שכלתנית, חובבת ספר ויש לי קרבה גדולה למילים ולשפות. זה תחביב וכישרון, ואת זה רציתי גם להפוך לעיסוק מקצועי. אלא מה, לאחר הנישואין הסתבר שבעלי דיסלקט לא מוצהר. כלומר אני אבחנתי שיש לו בעיה רצינית בקריאה וכתיבה, כששאלתי אותו (לגמרי באופן ענייני ומתוך רצון לעזור, אם כי בתמיהה מסויימת איך לא הזכיר זאת לפני כן), הסתבר שהוא מתכחש לכך לגמרי, מתבייש בכך עד עמקי נשמתו, וכועס מאד לשם העלאת הנושא. ניסיתי בתמימות לומר לו שדיסלקציה זו ממש לא בושה, ולרוב אלה אנשים מוכשרים מאד וכו', ושחבל שבגלל שהוא לא מוכן להכיר בבעיה הוא יוצר לעצמו קושי בתחומים מסויימים של החיים. קושי שעם טיפול נכון היה נעלם. היה אפשר ללמוד איך וכו'. כל זה גרם למריבות רבות, ולהעמקת רגשי הנחיתות שלו מולי, רגשות שגם בהם, אגב, אין לי ספק שהוא לא הכיר. לקח לי לפחות שנה וחצי -שנתיים להשלים עם זה שאני חיה עם אדם שמעדיף לעצום עין בפני בעיותיו על פני לטפל בהן. ולא, לא חשבתי שאני זו שצריכה לגרום לו לטפל בבעיות שלו, אבל גם הבנתי כעבור עוד תקופה ארוכה איתו, שגם אם אוכל לקבל ולכבד אותו עם בעיותיו, לא אוכל לקבל ולכבד את הרצון שלו לחוסר מודעות. לתסמונת בת היענה. אדרבה, הבנתי שאם היה בא ומודה ללא עכבה ובושה - אני כזה וכזה (מה שמחילה מכולם, גם אני וגם הרבה א\נשים סביבי מוכנים בחיוך סלחן לעשות לגבי עצמם), כי אז היה לי הרבה יותר קל לכבד. היה לי מאד קשה להמשיך להתעלם מהבעיה ולשחק את המשחק שאת כלליו הוא קבע (יש סיטואציות שהדבר הביא ממש למבוכה חברתית, ודווקא זה שהתעלמו מכך - למשל, כשהוא נדרש לעשות קידוש מול אנשים אחרים, וכל הקידוש היה רצוף טעויות, או שהוא היה מסרב לעשות קידוש ואנשים ניסו להפציר בו. וכל זה היה צריך להחליק כאילו לא קרה כלום והכל כרגיל, מול מבטיהם השואלים של האנשים...)
כל זה רק כהקדמה- בתחילת נישואינו הייתי לקראת סיום תואר ראשון. נשארה לי עוד שנה +עבודות. את שנת הלימודים סיימתי בקושי - גרנו בתל אביב כי זה היה לו נוח יותר (היה לו אז עסק שם), ואני הסכמתי שאת ה3 או 4 פעמים בשבוע שצריך, אסע ללימודים בירושלים. מיותר לציין שכל מימון הלימודים + הנסיעות נעשה ע"י הוריי, ולא על ידו. שיתוף הפעולה שלו בנידון היה רק הסכמתו העקרונית שאשתו (זאת אני...) תיסע להשלים את לימודיה בירושלים. גם מבחינת מטלות הבית, לא היה שום שיתוף פעולה מצידו, וכשהייתי חוזרת הביתה לאחר יום לימודים +נסיעות באוטובוסים, הייתי צריכה לדאוג לארוחות +כל מטלות הבית כרגיל בלי שום עזרה מצידו. את השנה סיימתי ועבודה אחת כבר הגשתי, אך אז נולד בננו הבכור. היו לי עוד 3 עבודות להגיש. הדברים התחילו להתחבר לי בראש. התחלתי להבין את כל מה שעכשיו אני כותבת כמסקנות. הבנתי גם שבמצב זה יהיה לי קשה מאד להשלים את חובותיי לאוניברסיטה. הבנתי גם שכל הלימודים האקדמיים שלי מהווים עבורו איום אינטלקטואלי רציני. חשבתי לי - הרי עכשיו נולד לי תינוק, ומה באמת הכי חשוב לי - תואר ראשון שאוכל למסגר ולא יהווה כלי אמיתי לפרנסה אם לא אמשיך אותו למסלול לימודים נוסף וכו', או טיפול בתינוק ובבית והתמסרות לבעל. בסתר ליבי קיוויתי שאם ארד מרעיון התואר אצליח גם להוריד את מפלס המתח שהיה בינינו, מתח שנוצר בשל אותו איום מדובר.
כך, בלי רצון להתקרבנות אלא להתקרבות, בלי כוונה להתמסכן אלא להתמסר, הסכמתי לבטל פן שלם של אישיותי. הסכמתי לוותר על התפתחות אישית, מקצועית, על היכולתשלי לתרום מבחינת פרנסה בבית (שכן הבנתי גם שהוא מאד רוצה להיות מפרנס יחיד, וחוסר יכולתו לפרנס גורמת לו לבושה גדולה ולרגשי עצומים), ועל העניין האינטלקטואלי האישי שיש לי בשפות ובמילים.
לפחות ניסיתי. ארבע שנים. עד שהבנתי (לקח לי זמן
) שהניסיון שלי היה טעות ביסודו. שהתבטלות כזו היא שגויה. ושגם "התבטלות נכונה" לא תצלח מולו, אם הוא כשלעצמו לא יעשה את התהליך שהוא צריך בשביל להיות מסוגל לכבד את אשתו. וכן, אפילו מבחינה הלכתית, כשם שיש חיוב על האשה לכבד את בעלה, כך גם יש חיוב על הבעל לכבד את אשתו. רק שמשום מה לא רבים מקפידים על תפקיד זה של הבעל. ועל אלה אני בוכיה...
אחרי ארבע השנים האלו, החלטתי לסיים את התואר. הדבר התאפשר בצורה של השגחה גלויה, והיה חלק מתהליךשל טיפול. הדברים התחילו להתבהר ולהתברר לי בראש. אבל זאת היתה רק ההתחלה. עברתי עוד שנה וחצי של טיפול משני סוגים +טיפול הומאופטי שנצרכתי לו עקב מחלה שהתפרצה לי וסימנה לי שמהו, כח אדיר בי מודחק, ומתפרץ בצות עצבים. הרשו לי להחשיב גם את הכתיבה בבאופן שהתחלתי סביב תקופה זו כחלק חשוב בתהליך הטיפולי
ואז, כלומר ממש לא מזמן, הגעתי אכן להחלטה להתגרש. וזאת היתה מבחינתי גאולה פרטית. וזה לא קל בכלל אבל ברור לי שזאת החלטה נכונה וברוכה, גם אם קשה. וכמובן שזה בא אחרי כל נסיונות ההצלה האפשריים לזוגיות הזו. מבחינתי לפחות הגעתי לנקודת האל-חזור.
בשמת_א , מה שהשתמע לי מדברייך כהקרבה וכו', אולי באמת מתפרש לי כך לאור חוויתי האישית. אך צורם לי מאד עניין הטלת משימת השינוי על כתפי אחד מבני הזוג. (במקרה זה האישה). כואב לי שהיא נדרשת לכבד ויחד עם זאת למחול לגמרי על כבודה (גם אם באופן זמנני). אבל, אני מודה שיכול להיות שזה משתלם. אם היא אוהבת אותו ורוצה אותו מספיק. אם היא רוצה את כינון המשפחה שלה איתו. אצלי, כאמור, זה לא היה המצב.
זהו, יצא ארוך אבל הייתי יכולה להמשיך עוד. אני חסה עליכם
ונכון, הנושא טעון לי ורגיש לי, ומקומם אותי החלוקה של - או שתעשי "את העבודה" ותשיגי את הברכה בביתך, או שלא תעשי ולכן תפרקי. כלומר, אכן אישה בונה אישה הורסת, אך יש מקרים שבהם רצוי להרוס, ולא הורסת מתוך חוסר עבודה רוחנית, אלא דווקא מתוך הבנה חדשה.
למה-ככה, אם כל הבלוק הזה לא מתאים לך פה, עשי בו כרצונך...
בשמת_א , מה שהשתמע לי מדברייך כהקרבה וכו', אולי באמת מתפרש לי כך לאור חוויתי האישית
וואו, לא הכרתי את כל הסיפור שלך, אבל באמת, אני מסכימה איתך. את הקרבת הרבה מאוד במלוא מובן המלה!
אכן יש מקרים שבהם הגירושין הם גאולה משיעבוד. טוב שיש אפשרות כזאת!
אך צורם לי מאד עניין הטלת משימת השינוי על כתפי אחד מבני הזוג.
אוקיי, אז פה אני רוצה לדייק:
אני לא מטילה משימות על כתפיה של למה_ככה?. למה ככה רוצה שינוי. היא פנתה בדף הזה לבקש עזרה, ואני תורמת רעיונות לעזרה וכמוני גם כל האחרות.
למה ככה לא עומדת בשום משימות מטעם מישהו אחר.
היא חופשייה לבחור, ובידה האפשרות להחליט לאיזו עצה להקשיב, מה ליישם, מה לעשות, ואם בכלל כדאי.
אני משתפת מניסיוני ומניסיונם של הרבה אחרים, שאפשר ואפשר להציל זוגיות באמצעות עבודה של אחד מבני הזוג בלבד - עד רמה מסוימת (כשמגיעים לרמה הזאת, לרוב בן הזוג כבר מוכן לשתף פעולה בהצלת הזוגיות, כי הוא כבר מבין בעצמו שהוא אוהב את בת הזוג ורוצה בכך).
אם יש אפשרות למצוא את האהבה והכבוד שכוסו בערימת כעסים, עדיף להציל את המשפחה מאשר לפרק אותה.
או שתעשי "את העבודה" ותשיגי את הברכה בביתך, או שלא תעשי ולכן תפרקי
אני ממש לא רואה את זה כך.
המצב רע.
האם למה ככה רצתה בכלל פירוק? האם המחשבה הראשונה שלה היתה גירושין? האם זו אופציה ראשונה בכלל, כשיש ילדים? ואם הכאב הגדול הוא שהבעל נותן לילדים אוכל זבל, והבעל משאיר את הילדים שעות מול מחשבים וטלביזיה, והבעל מאפשר לילדים ללכת לישון מאוחר והטיפול שלו בהם חסר אחריות הורית מינימלית - איך גירושין יפתרו את הבעיות האלה?
גם אם היא תתגרש, היא עדיין תעמוד מול אותן הבעיות, והפעם במצב הרבה יותר חמור. הרי הוא אבא שלהם, גם אם לא יהיה יותר בעלה.
לכן המצב במשפחה היה גרוע. לא היא הגורם לפירוק - אם הנישואין האלה היו מתפרקים (או אם הם יתפרקו בעתיד), האחראים לכך יהיו שני ההורים, שני בני הזוג. איפה בדברי מצאת משהו שעלול היה ליצור את הרושם שיש פה איום על הנישואין שמונח על כתפיה?
אין פה איום: או שתעשי מה שאני אומרת ויהיה עתיד ורוד, או שלא ואז תהיי אשמה בגירושין.
יש פה משהו אחר: המצב רע. האם יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לשפר את המצב? כן, יש.
לא חייבים להסתפק באיוורור התלונות שלנו. בסך הכל רבות מאיתנו היינו שם, ויודעות שאם כל מה שנעשה יהיה רק להתלונן באוזניים תומכות על הצרות שהבעל עושה לנו, שום דבר טוב לא ייצא מזה. להיפך.
לגבי "תעשי את העבודה ותשיגי את הברכה בביתך" יש לי מה לומר, ואני אגיב בהקשר של הציטוט הבא:
כואב לי שהיא נדרשת לכבד ויחד עם זאת למחול לגמרי על כבודה
שוב, צורת ההסתכלות שלך, כוכב_נגה, שונה לגמרי מזו שאני מציעה. מאוד חשוב שהצגת את הדברים בצורה ברורה כי באמת זה נותן לי הזדמנות לחדד את ההבדלים. אני מסכימה איתך לגמרי בגישה שההקרבה היא רעה, וגם אני קופצת ישר אם אני חושבת ש"למה ככה" "נדרשת" לעשות משהו.
לכן חשוב לי להבהיר שוב: לא נדרשת. רוצה.
אם היא בוחרת.
ולמה רוצה? כי היא רוצה לתת צ'אנס לנישואין, ובכל מקרה, היא רוצה לשפר את היחסים עם אבי ילדיה כי כך או אחרת הם אלה שיחנכו ביחד את הילדים שלהם.
האמת, כאשר מתגרשים, לפעמים קורה שלא זו בלבד שהאמא נאלצת להמשיך לחנך את הילדים המשותפים ביחד עם כל הדברים של הבעל שבגללם היא התגרשה ממנו, אלא שלפעמים צצה שם אשה אחרת, שעכשיו משתפת פעולה עם בעלה לשעבר כדי לחנך את הילדים שלה לא כמו שהיא רוצה!
שלא תהיה לנו אשליה כאילו רק נתגרש ומייד יפסיקו להפריע לנו לגדל את ילדינו "כמו שצריך"...
(כי הרי רק אנחנו מגדלות את הילדים כמו שצריך, והעזר שכנגד מהווה בעיקר, נו, שכנגד )
(לא, זו כמובן לא האמת, אל תקפצו לי פה , אני רק מתארת איך זה נראה לנו - לנו כולל אותי לחלוטין - כאשר אנחנו בסערת רתיחה, ובטוחות שמחר אנחנו מגישות תביעה לגירושין, כי אנחנו לא מוכנות לחיות עם הדבר הזה עוד יום אחד נוסף!)
[הדבר הזה = אהבת חיי, זה שבחרתי בו, והתחתנתי איתו, ובחרתי ללדת את הילדים שלו ולא של אף אחד אחר.... ]
במלים אחרות: הדברים נראים לגמרי אחרת כשכועסים וכשרגועים... ולא הוא השתנה. הכל מהראייה שלנו והפרשנות שלנו.
אז למה ככה לא נדרשת לכבד.
אני מציעה לה לכבד, כי היא צריכה את זה.
למה ככה לא נדרשת "למחול על כבודה". היא לא מוחלת על כבודה. היא באמצע תהליך שיקום של יחסים, והיא תעשה בחירות ביניים שנועדו להביא שמחה לחיי המשפחה שלה.
יתרה מזאת:
הטענה המרכזית שלי (והיא מתקשרת לעניין "תעשי את העבודה") היא שכל הדברים שאני מציעה אינם טקטיקה ומניפולציה לעשות דברים רעים בשביל להשיג מטרות.
הדברים שאני מציעה הם הדרך להבראה של למה_ככה? בעצמה. כל מה שהיא תעשה, כל שינוי שהיא תצליח לעשות, ישפר אותה באופן ישיר.
מה זה ישפר אותה? יעשה תיקון לה. לאופי שלה, להתנהגות שלה, יעשה אותה אדם שהיא בעצמה תכבד אותו יותר.
איך אני אגיד את זה אחרת? התהליך שאני מציעה, שנראה לך, כוכב_נגה יקירתי, כאילו היא "נדרשת לכבד גבר שלא ראוי לכך" ולשם כך "מוחלת על כבודה", כלומר מקריבה את כבודה - ככה זה נראה רק בעיניים של הכעס והצדקנות. כי הכעס רוצה רק שהצד השני ישתנה ולא אני, והצדקנות רוצה רק שהצד השני יודה שהוא טעה ואני צדקתי, ולא מעלה בדעתה שיש פה סימן שאלה ענק: האמנם הוא טעה? האמנם אני צדיקה?
אני אומרת, שאדם שמתחיל לכבד אחרים במקום להתייחס אליהם בחוסר כבוד - מתחיל לכבד את עצמו.
(להתייחס בחוסר כבוד לאנשים: לצעוק עליהם! לבוז להם! להאשים ולבקר! אף פעם לא לתמוך, להעריך או להגיד מלה טובה! להתערב להם בשתלטנות - וכן, גם אני עושה את זה, אבל לכבות למישהו את המחשב/הטלביזיה כשהוא צופה בהם ורוצה להמשיך לצפות בהם, זו כפייה, תוקפנות ושתלטנות וכבר אמרתי שאני עושה את זה בעצמי? רק שיהיה ברור שאני לא מדברת פה מבמת הכבוד של המושלמת והצדיקה. אבל אני רק מתארת דברים שלמה ככה אמרה בעצמה שהיא עשתה, ואת הכל אני מכירה אישית).
כשאני אומרת את שלי בצורה מכובדת, בקול רגוע ולא בצרחות, בתקשורת מקרבת ולא בהאשמות וביקורת - אני מכבדת את עצמי קודם כל. אני אדם מכובד.
כשאני מגיבה באופן שקול (למשל, שותקת בתגובה לפרובוקציה ואומרת בקול רגוע "אתה חושב? הממ, אני צריכה לחשוב על זה"), לא מהטייס האוטומטי שלי שמגיב מתהומות החסכים של הילדות שלי - אני מכבדת את עצמי. אני אדם מכובד.
כאשר אני אדם מכובד, אני ראויה לכבוד וגם בעלי יתחיל לכבד אותי.
כי בהתנהגותי ובמעשיי אני אוכיח שאני ראויה לכבוד.
זה ריקוד, ולריקוד שני צדדים.
כרגע שני הצדדים לא מכבדים זה את זה, ושני הצדדים מתנהגים באופן לא מכובד, ושני הצדדים לא מכבדים את עצמם.
עכשיו, יש פה עוד נושא שאת מעלה, כוכב_נגה, והוא נמצא מאחורי כל דברייך: את שואלת "אבל למה היא ולא הוא, למה היא קודם?" כמעט אפשר לשמוע "אבל הוא התחיל".
אני אומרת: זה בכלל לא משנה מי התחיל.
משנה רק מי מוכן ברגע זה לעשות שינוי. לא חשוב אם הגבר או האשה. מי שמוכן לעשות שינוי הוא מי שאנחנו מדברים איתו.
אם בעלה ירצה לעשות שינוי הוא ימצא את הדרך.
אם הוא יבוא הנה נעזור לו באותה מידה.
ללמה ככה יש אומץ, אדיר ונדיר! לכן השינוי שהיא יוזמת הוא שינוי חיובי למשפחה.
יש אנשים שמגיעים למצוקה בזוגיות ועושים שינוי לא חיובי. בגידה למשל.
השינוי שעושה עכשיו למה_ככה? חשוב וטוב לא רק לזוגיות.
הוא חשוב לא פחות, ואולי יותר, לילדים, שהם כל כך חשובים לפותחת הדף הזה. מי אם לא הילדים שווים את זה שאמא תתן דוגמא ומופת חיובי להתנהגות מכובדת? מי אם לא הילדים ירוויחו מזה שאמא ואבא יפסיקו להיות בכסאח מתמיד?
מי אם לא הילדים ירוויחו מזה שבטווח הארוך אבא ימצא את עצמו משנה את גישתו לאוכל ואולי משתף יותר פעולה עם אמא, פשוט מפני שאמא עשתה את הצעד הראשון לקראתו והראתה רצון טוב ואהבה? אם היא תמשיך, היא עוד עשויה למצוא אותו יום אחד מציע סלט לילדים! או מקפיד איתם שיאכלו את האוכל של אמא! מי יודע מה יכול לקרות!
מי אם לא הילדים ירוויחו מזה שאמא תהיה מסוגלת לנהל שיחה משותפת עם אבא, בלי צעקות והטחות אשמה וסיום שבו כל צד רק רוצה להתנקם בשני? מי אם לא הילדים ירוויחו מזה שאבא יפסיק לשחק את הבייביסיטר שמתחנף לילדים בזה שהוא מרשה להם להישאר ערים עד מאוחר, ויתחיל להיות אבא שלהם?
מי אם לא למה_ככה? וילדיה ירוויחו מזה שהיא תתחיל לבטא את הרגשות האמיתיים שלה (דאגה, עלבון, חוסר אונים, לתת רק שלוש דוגמאות) במקום את הכעס שמסתיר אותם? מזה שאמא מביעה כעס בדרכים לא מועילות ופוגעות הילדים לא לומדים שום דבר חיובי ובן הזוג לא יגלה שום אהדה. אבל כאשר אמא מביעה בכנות ובכבוד רגשות אמיתיים, אפשר ללמוד מזה גם אם לא מגיבים כלפי חוץ. זה יוצר שינוי גם אם אנחנו לא נראה אותו מתבטא מיידית.
לכן אני רואה פה יריעה רחבה. לא רק אשה וגבר, והקרבה למען הגבר.
אני רואה אשה שיש לה מה ללמוד, ויש לה לאן להשתפר בעצמה, ומה יותר טוב מאשר ללמוד את השיעור כשבן הזוג שבחרנו לנו לחיים "מאלץ" אותנו ללמוד את השיעור הזה?
אני רואה פה משפחה עם ילדים, כשהילדים צריכים את השינוי הזה אצל אמא.
למה_ככה?, אני מחזקת את ידייך.
אז ככה
פינה דרום מערבית היא פינה זוגית. חשוב שיהיה בה סימבול זוגי.
את כתבת שזה בכניסה, ויש שם כל מיני כובעים מעילים וכאלה, נכון?
אולי תחפשי את הפינה הדרום מערבית בסלון?
לגבי העינים של הבית, סבבה. אם יש מרחבים ממול מעולה. העיניים הם הפיניקס שלנו - יכולת
הראייה לטווח ארוך וחשוב באמת שיהיו שם מרחבים ולא קיר.
עכשו אני רוצה לבדוק את ה"צב".
על מנת שאדם ירגיש ביטחון בחייו, ירגיש שיש לו "גב", צריך שיהיה "צב" אז אם את עומדת מול העיניים(מתוך הבית כמובן)
ספרי לי איזה מבנה יש מאחוריך, כלומר מאחורי הקיר יש בטח עוד בניין או בית.
האם הוא יותר גבוה מהבית שלך?
כלומר אני אבחנתי שיש לו בעיה רצינית בקריאה וכתיבה, כששאלתי אותו (לגמרי באופן ענייני ומתוך רצון לעזור, אם כי בתמיהה מסויימת איך לא הזכיר זאת לפני כן), הסתבר שהוא מתכחש לכך לגמרי, מתבייש בכך עד עמקי נשמתו, וכועס מאד לשם העלאת הנושא. ניסיתי בתמימות לומר לו שדיסלקציה זו ממש לא בושה, ולרוב אלה אנשים מוכשרים מאד וכו', ושחבל שבגלל שהוא לא מוכן להכיר בבעיה הוא יוצר לעצמו קושי בתחומים מסויימים של החיים. קושי שעם טיפול נכון היה נעלם. היה אפשר ללמוד איך וכו'. כל זה גרם למריבות רבות, ולהעמקת רגשי הנחיתות שלו מולי, רגשות שגם בהם, אגב, אין לי ספק שהוא לא הכיר. לקח לי לפחות שנה וחצי -שנתיים להשלים עם זה שאני חיה עם אדם שמעדיף לעצום עין בפני בעיותיו על פני לטפל בהן. ולא, לא חשבתי שאני זו שצריכה לגרום לו לטפל בבעיות שלו, אבל גם הבנתי כעבור עוד תקופה ארוכה איתו, שגם אם אוכל לקבל ולכבד אותו עם בעיותיו, לא אוכל לקבל ולכבד את הרצון שלו לחוסר מודעות. לתסמונת בת היענה. אדרבה, הבנתי שאם היה בא ומודה ללא עכבה ובושה - אני כזה וכזה (מה שמחילה מכולם, גם אני וגם הרבה א\נשים סביבי מוכנים בחיוך סלחן לעשות לגבי עצמם), כי אז היה לי הרבה יותר קל לכבד
כוכב_נגה, לא כביקורת עליך - הסיפור הזה על בעלך העלה אצלי הרבה חמלה כלפיו... בסך הכל לא קל להתחיל לפתוח פצע שהיה סגור שנים, שהיה מלא אשמה ובושה. זה כמו מישהו ששנים חשב שיש לו אף ארוך או שהוא נראה נורא או שהוא טיפש, ופתאום דורשים ממנו להודות בזה בקול רם, לתת לזה שם "איבחוני" ("אני לוקה בתסמונת האף הארוך"), וגם להפגין ולא להתבייש בזה בפני זרים... זה מצד אחד נראה כצעד בריא ומבריא, ומצד שני לבי יוצא אליו, שהוא סחב שנים את הגיבנת הזו ולא יודע מה לעשות אתה.
<אפשר למחוק אח"כ או בכלל>
אינם טקטיקה ומניפולציה לעשות דברים רעים בשביל להשיג מטרות.
תודה שהבהרת את הנקודה הזאת, בשמת.
כשקראתי אותך בהקשר הזה גם בדיונים אחרים (נדמה לי שזה היה ב
האם_להגביל_אכילת_ממתקים), אכן חשבתי שזו מניפולציה (לא כדי
לעשות דברים רעים אלא כדי
להשיג מטרות טובות), ואחרי ההסבר הזה, אני אוהבת ותומכת בגישה הזאת הרבה יותר. החידוד היה במקום
ניסיתי בתמימות לומר לו שדיסלקציה זו ממש לא בושה, ולרוב אלה אנשים מוכשרים מאד וכו', ושחבל שבגלל שהוא לא מוכן להכיר בבעיה הוא יוצר לעצמו קושי בתחומים מסויימים של החיים. קושי שעם טיפול נכון היה נעלם.
לא כל קושי יכול להעלם עם טיפול נכון, ומי שסובל מדיסלקציה לא יוצר לעצמו קושי בתחומים מסויימים - אלא נולד אתם. אמנם, אפשר לעשות הרבה על מנת להקל בחלק מן התחומים, אבל פעמים רבות המאמץ גדול והתוצאה זניחה, וגם הדיסקלט המשקיען ביותר, ספק אם יוכל להגיע למצב של קריאה רהוטה ונקיה של קידוש, למשל.
אני קוראת את הדברים שכתבת, כוכב נגה, בהרבה אמפתיה. אני רוצה לשתף אותך שמנסיוני עם גבר לא פשוט בכלל, שגם לוקה בכך וכך לא חסר, הבנתי שהרצון שלי שהוא יקום ויודה בשלל מגרעותיו, והאמונה שזה לכאורה יפתור את בעית חוסר המודעות העומדת ביננו, עומדים בבסיסם במקום מאד ילדותי אצלי, שמשרת את אגף ה"אני צודקת" ותו לא. נכון, יש דברים שב-ר-ו-ר שהוא לא עושה טוב, למשל להקריא לילד סיפור. הרי האוזניים יוצאות מהמקום כשמקשיבים לו. אז מה, זה יעזור לי שהוא יודה בכך שהוא לא קורא טוב? שיצהיר בפני הילד? שיסרב לקרוא לו? מה בדיוק לעשות עם זה? למה אני מצפה? שילך לטיפולים מכאן ועד הירח כדי שיום אחד יוכל לקרוא לו טוב? מה?
אני חושבת שאצלי, ואולי גם אצל אחרים, הבעיה היא לא שהוא 'מודה' או 'לא מודה' באשמה. אין בכך דבר. הבעיה היא שגבר שחי בחוסר מודעות עם עצמו, שמעברי האינפורמציה שלו עם עצמו, במקום הכי ראשוני שלהם, פגומים כבר שם, ששנים מרפד את עצמו בשכבות של התעלמות ממי שהוא, גבר כזה (או גברת, לא משנה) הופך להיות אדם שמאד מאד קשה לתקשר אתו. הרי אפילו עם עצמו הוא לא מתקשר, איך יתקשר החוצה? איך יקלוט מסרים מהסביבה, אם מעצמו הוא לא מצליח? וגם - הנושא של רגשי הנחיתות. מאד מאד כואב. אם אדם לא מסוגל להבין שהוא סובל מלקות שמגבילה אותו, והציפיות שלו לא מסונכרנות עם אותה ההגבלה, הרי שכל חייו הוא שב ונכשל באותן משימות וכועס ומאוכזב מעצמו מחדש. תארי לך כמה קשה!
בקיצור, רוצה לספר לך שזה נראה לי יומרני ומתנשא מצדי לצפות שהוא "יפתור את כל הבעיות שלו ויהיה נורמלי ונפלא כמוני", ויש לי עוד הרבה עבודה בתחום, אבל עם נושא חוסר התקשורת אני אוכלת ח צ ץ.
הבעיה היא שגבר שחי בחוסר מודעות עם עצמו, שמעברי האינפורמציה שלו עם עצמו, במקום הכי ראשוני שלהם, פגומים כבר שם, ששנים מרפד את עצמו בשכבות של התעלמות ממי שהוא, גבר כזה (או גברת, לא משנה) הופך להיות אדם שמאד מאד קשה לתקשר אתו. הרי אפילו עם עצמו הוא לא מתקשר, איך יתקשר החוצה? איך יקלוט מסרים מהסביבה, אם מעצמו הוא לא מצליח? וגם - הנושא של רגשי הנחיתות. מאד מאד כואב. אם אדם לא מסוגל להבין שהוא סובל מלקות שמגבילה אותו, והציפיות שלו לא מסונכרנות עם אותה ההגבלה, הרי שכל חייו הוא שב ונכשל באותן משימות וכועס ומאוכזב מעצמו מחדש. תארי לך כמה קשה!
אני חייבת לספר לכן שאני התחתנתי עם גבר כזה, לפני 15 שנים. נכון שהוא היה ילד אז, וגם אני אכלתי הרבה חצץ.
אבל יש תקווה! לאט ובסבלנות הדברים משתנים והיום אנחנו שנינו במקום אחר לגמרי.
זה התחיל מעבודה שלי רבת שנים ומשמעותית ורק כשבאמת הפנתי שרק את עצמי אני יכולה לשנות ורק אם אשנה את הדרך שאני מסתכלת עליו הוא יהיה מסוגל לתפוס את עצמו בצורה שונה, רק אז הדברים התחילו לזוז.
בהמלצת בשמת, כאן, הלכתי אל
תחזוקת_בעל ואני חייבת להמליץ פה לכולכן, אחרי שקראתי את הכל כמו ספר טוב, ללכת גם, לקרוא ולהחכים.
בנוסף- כל מה שהתחילו לכתוב כאן בנוגע לבעלים האישיים מאוד מתאים לדעתי להגיע אל
תחזוקת_בעל כיוון שזהו דף מאוד ראוי להיות פעיל כל הזמן וזמין לכולנו כשאנחנו נתקלות בקשיים עם הבעל. מאוד יכול לתמוך ולהועיל.
לגבי בעייתה של למה ככה- איכשהו הדיון כבר לא נמצא בסוגית האוכל ואני הייתי רוצה להחזיר אותו מעט לשם.
אני עדיין חושבת שאם בעלה של למה ככה לא יאכל בביתו את מה שהוא אוהב, הוא ימשיך להתנקם בה בדרכים שונות.
כשאני לדוגמא מכינה פשטידה צמחונית, בעלי מסתכל עליה, נאנח קלות והולך להכין לעצמו ארוחה לעילא ולעילא. אין סיכוי שהוא יאכל פשטידה ומאידך- הוא יודע להכין היטב כל דבר שתרצו ולכן, הבעיה המרכזית היא שלא תהיה לו באותו "ערב פשטידה", ארוחה זמינה כשהוא נכנס הביתה רעב . הוא צריך עוד להכין אותה.
(אני עוד אספר על הבעיות האמיתיות שלי איתו בתחזוקת_בעל?...).
לעומתו: בעלה של למה ככה לא יודע להכין ארוחה. כך לפחות אני הבנתי. בפעם האחרונה ששמענו על מעלליו הוא ניסה להכין שניצלים:
קנה בשר לשניצלים וגם פירורי לחם, וטיגן שניצלים (לראשונה בחייו, אני חושבת).
אממה? הילדים לא אהבו...
למה הילדים לא אהבו, נשאלת השאלה...
(ילדים תמיד אבל תמיד אוהבים שניצלים!).
למה ככה: בבקשה בחרי או מלאי את התשובה הנכונה :
- הוא ממש לא יודע להכין אותם והם יצאו שרופים/ קשים / מלוחים מידי...
- הם החזירו לו על כך שהוא לא אוכל את האוכל שלך (כלומר הרגישו ע"י זרמים בלתי נראים שתשמחי אם יעשו כך)
- מלאי את התשובה הנכונה לדעתך
בקיצור: חשוב לדעת מה היה שם באותו ערב מיוחד בו הוא טיגן שניצלים( וזו ממש התקדמות
לכל הדיעות !!!!) כיוון שבאותו ערב ממש הוא עשה דווקא וצפה בסרטים עד מאוחר וגם(!) לא הגיב כשביקשת מהילדים לישון.
אני חושבת שיש קשר בין שני המקרים וטעות היא להפריד אותם לשני קטעים נפרדים (גם כתבת אותם בהפרש של כמה דקות אחד מהשני, כלומר : את רוצה להפריד ביניהם אבל עדיין לא רוצה להשלים עם כך שהם רצף אחד).
אני ממשיכה לקרוא בעיון את הארותיכן.
משתדלת לאמץ גישות ורעיונות שנראים לי.
אני מרגישה שאני מצליחה, אבל רק מעט, לעקוף פיצוצים.
עדיין אנחנו רבים, מידי יום.
מרגישה מצידו מין זיג זג: יש צעדים חיוביים, ויש התנהגויות מקוממות. לפעמים אני מרגישה שהוא ממש נהנה להשפיל אותי.
אני כותבת את זה, ונזכרת בדבריה הכמעט אחרונים של בשמת, לגבי לכבד את עצמי. וזה מזכיר לי עוד, שלא מזמן יעצתי לעצמי לומר 3 פעם ביום: "אני מלכה... אני מלכה!!!".
היום, למשל. בחול המועד אבא אמור לא לעבוד. אבל היום היתה לו פגישה בארבע. אז הוא הלך בשעה אחת, כי לדבריו היתה לו עבודה נוספת לפני הפגישה. לפני שהוא יצא שאלתי אותו מתי יחזור (עוד מוקד של ריבים: הוא לא מסוגל לקבל את זה שחשוב לי וגם לילדים לדעת מתי -בגדול - הוא חוזר מהעבודה!). אז הוא ענה "כשהפגישה תיגמר". שאלתי אם מדובר בסדר גודל של שעה או של ארבע שעות, והוא ענה: "את יודעת מה? אני חוזר באחת עשרה בלילה!". התכעסתי, אז הוא הודיע שהוא לא חוזר בכלל הלילה.
חזר בשבע וחצי בערב. קנה פסטרמה ופירורי לחם, וטיגן שניצלים עם הפירורי לחם החדשים, כי את הקודמים הילד הגדול לא אהב עקב הימצאות "ירוקים" (אין הכוונה לדולרים).
שוב הילדים לא אהבו. <עופרי, אין לי מושג למה הם לא אהבו, אני כידוע לא מבינה בשניצלים, אבל ברור שזה אותנטי, כלומר לא מניפולציה או תגובה למשהו. בכל אופן, הם כן אוהבים את השניצלים של אמא שלי, והם מתים על שניצלים תעשייתיים>.
המשך אבא: אחרי הארוחה הוא הלך למחשב. <הערה: כמעט כל הבוקר, עד שהלך לעבודה, הוא בילה מול המחשב <הרג את הרעים>>. ילד הבי"ס הלך אחריו. קראתי לילד: ילד, מה עם השיעורים? קיבלת מלא שיעורים לחופש ועוד לא התחלת. אבא הבין את הרמז, והלך לשבת עם הילד על השיעורים. ישב איתו שעה. שיחק אותה.
בינתיים חתול תעלול לקח טושים וטייל איתם בבית. בטיוליו עם טושים הוא דואג טוב טוב שיהיה אפשר לראות את המסלול שעשה. פה יש עוד נקודה עקרונית של חילוקי דעות/התנהגות ביני לבין אבא: אני, שכידוע נמצאת בבית עם הקטנים, מנסה להקפיד על כמה חוקים, לא חוקי ברזל אבל לפחות בהתכוונות. למשל: לא מסתובבים עם טושים פתוחים <או עם שוקו...> ברחבי הבית. אבא בועט בכל החוקים. באופן קבוע, אני מרגילה את הילדים למשהו והוא בא ואומר להם שזה בסדר לנהוג הפוך.
ובכן, כעסתי על חתול תעלול על שצייר על הגוף ועל רהיטים, והזמנתי אותו לנקות את זה איתי ואז להביא דף. אבא שיחרר אלי גערה ששתלה אותי ישר בעלבון: מה את מתערבת, עד שבאת היה שקט.
נפגעתי, ישר באו הדמעות הידועות. לא הגבתי במילים. הסתגרתי.
אח"כ אמרתי לעצמי: הוא זבל, ואת לא צריכה להיפגע ממנו.
למה ככה, דעתי האישית אם תורשה לי:
הוא זבל, ואת לא צריכה להיפגע ממנו.
וזה בלי לומר את כל מה שאני חושבת
היום בבוקר ניסיתי לפנק את עצמנו בארוחת בוקר משפחתית (אירוע נדיר ביותר). שאלתי את אבא מראש אם הוא רוצה דיסה חמה ומתוקה. לשמחתי הוא ענה שכן.
הכנתי סופר דיסה משיבול שועל, עם: הל, מוסקט וקינמון; תמרי מג'הול, צימוקים ובננות; שקדיה לילדים ואגוזים להורים.
אבא אכל כמי שכפאו השד. גמר לאכול כשהילדים עוד היו בהתחלה, וחזר אל משחק המחשב.
הילדים אכלו מעט, או מעט מאוד.
אמא אכלה בתאבון מנה ועוד מנה.
בתאבון ובאכזבה.
בריב/ויכוח שהיה לנו בעקבות השאלה מתי הוא חוזר מהעבודה:
<מדובר בשלב שני, שלב המטא-ריב, שנפתח בהזמנה שלי לבחון את הדו-שיח האמור>
ובכן:
אמרתי: זה לא לעניין שאין לי מושג מתי אתה חוזר מהעבודה. גם הילדים שואלים ואני לא יודעת מה לומר. יראו אותך לפני השינה? לא יראו? אתה לא מתנהג כמו אבא, בעל משפחה.
אבא: אה, כן? אני מפרנס!!
רוצה לומר: סתמי ת'פה ותגידי תודה.
אין צורך לומר <פה בבאופן> שאני, בבית, עושה עבודה לא פחות חשובה מכבודו, שמפרנס.
רק למען הפרוטוקול, וגם בתשובה לתהייה שעלתה פה פעם, אציין: כשהתינוק התורן בן כחצי שנה, ויכול להסתדר כמה שעות בלעדי, אני נוהגת לחזור לעבוד. גיחות של כמה שעות, פעמיים-שלוש בשבוע. וכן עובדת מהבית.
אמרתי: זה לא לעניין שאין לי מושג מתי אתה חוזר מהעבודה. גם הילדים שואלים ואני לא יודעת מה לומר. יראו אותך לפני השינה? לא יראו? אתה לא מתנהג כמו אבא, בעל משפחה.
במקום זה אפשר לומר:
"נורא חשוב לילדים ולי לדעת מתי אתה חוזר מהעבודה" (וכאן למנות את הסיבות למה זה חשוב לכם, בלי האשמות )
זה לא לעניין שאין לי מושג מתי אתה חוזר מהעבודה. גם הילדים שואלים ואני לא יודעת מה לומר. יראו אותך לפני השינה? לא יראו? אתה לא מתנהג כמו אבא, בעל משפחה.
שוב העברת עליו ביקורת.
אני זוכרת את הימים שהייתי מבטיחה לילדה שלי שאבא יבוא בשעה מסויימת והוא היה מאחר (ואנחנו מדברים על אבא שלא רק שלא מפרנס, אלא גם רואים אותו רק פעם בשבוע לשעות ספורות, כן?) והבנתי שאני לא יכולה להסביר בשמו.
אני אומרת את האמת: אני לא יודעת מתי אבא יבוא, את יכולה לשאול אותו בעצמך.
אל תתערבי ביחסים ביניהם, הם רוצים לדעת מתי הוא יבוא שישאלו אותו בעצמם.
כמה שיותר תדאגי לעצמך ולעניינייך , כמה שפחות תתערבי ביניהם (ואפילו אני, או בעיקר אני, יודעת כמה זה קשה).
בקשר לגערה שלו, הוא כל כך מצליח ללחוץ לך על הכפתורים.
תגובה של מלכה במקרה הזה: אני מבקשת ממך לא לדבר אלי בצורה כזו, אני דיברתי לחתול תעלול, לא אליך.
אחד הדברים שאני שמה לב ביחסים עם קרובים לי עד כמה אני נוטה לדחוף את ענייני לעניינים לא לי, ועד כמה אני מאפשרת לאחרים להתערב בענייני כשלא ביקשתי.
אני חושבת שאחד הדברים שהכי קשים לעשות הוא להתחיל להפריד.
ועוד משהו שאמרתי כבר למעלה בדף: לתת לו מחמאות, הכי שאת יכולה. כל דבר שנראה לך חיובי וטוב, תגידי לו.
הוא מכין שניצלים (גם אני צמחונית שלא יכולה לדמיין בשר אצלי בבית) : איזה יופי שחשבת על הילדים והכנת לכולכם אוכל. איזה יופי שאתה מבשל.
כי גם אם את לא אוהבת את מה שהוא הכין, הרי שאת רוצה שיתמיד בעצם הרעיון של לקיחת אחריות כלפיהם, שהוא חושב עליהם ושהוא מנסה לבשל בעצמו.
אל תקחי כמובן מאליו את מה שהוא עושה.
בקשר לדייסה- את מצפה ממנו להודות לך. הכנת משהו, את עושה את זה בשביל עצמך, לא בשביל שבחי תודות.
טוב, אני חושבת שאני כותבת כאן בפעם האחרונה כי דברי הולכים לאיבוד בדרכם אל אוזנך הלא כרויה (לי).
את דעתי אמרתי: את מוזמנת לקרוא שוב טוב טוב את מה שכתבתי.
אפשר להתחנחן ולהגיד לך שאת מדהימה ועושה עבודה ענקית וגדולה וזו תהיה התחנחנות מוצדקת, כי את באמת בתהליך מסוים ושהוא זבל ולא צריך להפגע ממנו וזה גם מוצדק, כי הוא מתנהג כרגע כמו זבל.
את לא רוצה להבין דבר בסיסי אחד: סוג האוכל שאת אוהבת לא מדבר אליו ולעולם לא תצליחי לגרום לו לאהוב אותו. כשאת מציעה דיסה: הוא מפנטז על דיסת סולת קלאסית ואילו את שמה בפנים את כל מה שאת אוהבת כולל הל.
זה לא בא לו טוב .
בעלי אותו דבר בדיוק. אבל אני לא מתעקשת כמוך להאכיל אותו בדברים האלו שאני אוהבת. ומידי פעם כשאני בכל זאת עושה נסיון: 90% כישלון.
אז ענית לי שהשניצלים שלו לא היו טעימים לילדים ולכן בחרת בתשובה מספר 1.זה אומר שהבן אדם לא יודע לבשל לעצמו ולכן הוא מצוי במלכודת- הוא יכול לאכול אוכל טוב רק מחוץ לבית. זה מתסכל אותו ומבאס אותו עד מאוד, כי הוא רוצה לשבת לאכול עם הילדים ואיתך בכיף והוא גם רוצה שאת תראי לו שאת מתחשבת בו בהכנת האוכל. (כתבתי למעלה גם למה אני חושבת כך). את רוצה להיות מלכה? זו באמת התנהגות של מלכה: מרוכזת רק במה שאת אוהבת.
ומה איתו? הוא גם רעב כרוני בביתו הוא (אפילו שהוא טורף- אלו לא דברים שהוא אוהב), גם צריך לאכול בחוץ וזה ממש לא כיף לאכול לבדך כשיש לך ילדים ואשה בבית, הוא מודאג שאם לא יראה לילדים צד שני (קיצוני בהתרסה),הם יהפכו להיות טבעוניים כאלו (נא לקרוא בלגלוג כמו שטורפים חושבים על צמחונים) בדיוק כמו אמא שלהם ולמרבה הפלא הוא גם לא צועק עליך את כל זה (כנראה גבר גבר). הכל בפנים עמוק ויוצא מידי פעם בהתפרצות זעם.
ההתנהגות הזבלית שלו צריכה לשמח אותך כי זה מראה התרסה. בדרכו שלו, הוא רוצה שתשימי לב שלא טוב לו. עדיין אכפת לו ממך והוא רוצה שתשני את התנהגותך כלפיו, שיהיה אכפת לך ממנו וממה שעובר עליו. אלו רק דברים פשוטים, בסיסיים, נמוכים. אולי הוא אפילו מתבייש להגיד אותם בקול רם כדי שלא תיזעקי לשמיים כמה נמוך הוא יכול להגיע.
אבל זה הבסיס לאי הנוחות הכללית שהוא מרגיש בקרבתך.
אוף כתבתי וכתבתי והמחשב הישן שלי נתקע והכל הלך
אנסה לשחזר איכשהו:
בריב/ויכוח שהיה לנו בעקבות השאלה מתי הוא חוזר מהעבודה:
<מדובר בשלב שני, שלב המטא-ריב, שנפתח בהזמנה שלי לבחון את הדו-שיח האמור>
ובכן:
אמרתי: זה לא לעניין שאין לי מושג מתי אתה חוזר מהעבודה. גם הילדים שואלים ואני לא יודעת מה לומר. יראו אותך לפני השינה? לא יראו? אתה לא מתנהג כמו אבא, בעל משפחה.
אבא: אה, כן? אני מפרנס!!
רוצה לומר: סתמי ת'פה ותגידי תודה.
חוץ מזה שאני מסכימה עם הצעה, רוקדת וגם די עם עופרי (עם העיקר, פחות עם הניסוח ), אני רוצה להגיד שוב את המלה "פרשנות". את רואה את הפרשנות שלך, והיא רק פרשנות. אפשר את הכל לפרש לגמרי אחרת. וכאשר מפרשים את הסצינה הזאת לגמרי אחרת, אני (שרואה לגמרי איך הוא מתנהג זבל) אומרת לך בחיבה ובכנות, שאת יצאת זבל והוא יצא בציון "עובר".
מדהים, נכון?
רגע, קודם השיחזור:
- לא כדאי להיגרר לריב. תיזהרי מלפתוח נושאים שאת כבר יודעת שיובילו רק לריב. תנשמי, תהרהרי בעניין מכל צדדיו לפני שאת מדברת, תחשבי מהי מלכה? איך מתנהגת אשה שמכבדת את עצמה? אני אתן לך רמז, אף על פי שזה ממש מכאיב: את לא באמת יודעת. מעטות מאיתנו יודעות. אין לנו דגם לזה.
- לא כדאי לגרור את הילדים. כמו שאמרו לך, את מערבת מה שלא שייך. זה לא עניינך. גרוע מזה: זה נשמע כמו מניפולציה. הוא קולט שמשהו פה לא תקין, ומה שהוא מרגיש, בלי לדעת, זה שכאילו את עובדת עליו. הוא מרגיש כאילו יש לך איזו אג'נדה נסתרת, בעיקר אג'נדה שתלטנית - המחשבה של הגבר כשאשתו רוצה לדעת לאן הוא הולך ומתי הוא חוזר היא "את לא אמא שלי ואני לא חייב לך דין וחשבון". אני אדם חופשי, אל תשתלטי עלי! האם זו הסיבה שאת רוצה לדעת? יש כמה אפשרויות, אני ארחיב בהמשך.
- לא כדאי להיגרר לביקורת. מה שיוצא הוא שאת רק משפריצה כעס.
תיכף אשכח כל מה שאני רוצה להגיד אז אנסה לכתוב הכל בבת אחת:
ראשית, מה התסריט של הפרשנות שאפשר לפרש את הסצינה שתיארת?
- ריב: קודם כל אמרת לו קודם מסר אחד ויחיד: אתה לא בסדר. נדמה לך שהנושא הוא שעת החזרה. בפועל, הנושא לא חשוב בכלל. המסר שלך אחיד בכל נושא, והוא: אתה לא בסדר. שלא לומר, אתה רע. או כמו שניסחת, "אתה זבל". זה מה שאת חושבת וזה מה שאת אומרת לו בהסוואות ובוריאציות שונות. האם את חושבת שזה ראוי, הגון וצודק להגיד לבעל "אתה זבל"? (לי יש מלים גרועות יותר, אל דאגה, מקווה שלא יעברו יותר את דל שפתי להבא) האם את חושבת שזה חכם להגיד דבר כזה? האם היה לך נעים להיות בצד שאומרים לו דבר כזה? האם את בעד הלל הזקן? (אני כן, "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך")
- בשלב הבא, את עושה מה שכל גבר שונא: את רוצה עוד לדבר על הריב... עוד שיחת "תשב ותקשיב לי כמה אתה לא בסדר", שבה התפקיד שלו אמור להתמצות בלהודות כמה הוא לא בסדר (שיואו, ואנחנו עוד מצפות שזה מה שיקרה בשיחות המוטיבציה האלה! מאיפה לקחנו את התסריטים שרצים לנו בראש בתור המודל לחיי נישואין?)
- בשלב הבא, העברת את הביקורת בשתי צורות, שתיהן קטלניות. אחת "זה לא לעניין" - ביקורת עליו במקום לדבר על מה ש את מרגישה. השנייה, פסלת את האבהות שלו. "אתה לא מתנהג כמו אבא". שני חיצים מורעלים מכוונים היטב.
ואז התגובה שלו, שבהתחשב בפרובוקציה היא ממש אנמית ("אני דווקא כן גבר! אני דווקא כן שווה! אני מפרנס! יש לי ערך!"), מקבלת אצלך
פרשנות כל כך שלילית - הרי זה לא מה שהוא אמר. זה מה שאת עשית ממה שהוא אמר. אלא אם כן לא אלה היו המלים שלו, והוא האשים אותך וביקר אותך כמו שאת האשמת אותו וביקרת אותו (נגיד: "זה לא לעניין שאת מכינה את האוכל לציפורים הזה, את לא מתנהגת כמו אמא לילדים").
אני ממליצה ממש בחום ללמוד תקשורת מקרבת. כולל בקורס (לא מספיק לקרוא באתר, ממש ממליצה לך ללכת לקורס קצר, שווה!).
על רגל אחת, בתקשורת מקרבת, במקום להאשים אותו "זה לא לעניין"... את מדברת על עצמך ומתארת קושי רגשי שלך (לא ביקורת עליו אלא קושי שלך), למשל "קשה לי שאני לא יודעת מתי אתה חוזר מהעבודה".
במקום להטיח בו ביקורת, אתה ככה ואתה ככה ואתה לא בסדר - תגידי מה את רוצה, אבל בניסוח חיובי: "חשוב לי שתגיד לי מתי תחזור, אפילו בערך".
עכשיו שאלת השאלות: למה? למה זה חשוב לך?
אני אסביר. גבר גבר, כאשר האשה "מנדנדת לו" (מנקודת מבטו) ורוצה לדעת לאן הוא הולך ומתי הוא חוזר, תופס אותך ואת השאלות האלה כניסיון לשלוט בו.
עכשיו השאלה: האם באמת את מנסה לשלוט בו?
ואם לא, אז למה באמת את רוצה לדעת מתי הוא חוזר?
עכשיו אני שואלת ברצינות גמורה. אני מבקשת ממך ללכת לחשוב, למה את רוצה לדעת?
למה זה חשוב לך?
אם יש כמה תשובות שעולות לך בראש, בואי תכתבי אותן פה, ונחשוב עליהן. התשובות שלך חשובות. הן מפתח למשהו. ולפי מה שתעני, אנחנו נוכל לברר מה בעלך צריך לדעת ומה הוא צריך להבין כדי שבמקום לריב הוא יוכל לתקשר איתך.
רגע, שולחת כדי שלא יילך לי הכל אם המחשב ייתקע. תיכף אמשיך.
עופרי, דברייך לא הולכים לאיבוד.
אני מבינה את מה שאת אומרת.
דברייך מציירים רק חלק קטן מהתמונה.
היחס של אבא לאוכל הרבה יותר בעייתי ומסובך.
את רוב הדברים שאת מעלה בדעתך, הוא לא יסכים לטעום. כולל דברים שאמא שלו מכינה.
היא מכינה לו במיוחד את מעט הדברים אותם הוא כן מסכים לאכול.
דוגמא קטנה, על מנת לשבור את הציור הסטראוטיפי שאולי מצטייר לך בראש: אם זה קצת חריף, הוא לא ייגע בזה. (אני הפוכה: אוהבת חריף).
את התמרים וכו' שהיו בתוך הדיסה, הוא דווקא אוהב.
יש לו, אני חושבת, קומפלקס של תסביכים שקשורים לאוכל.
בכל מקרה, אני אכן מנסה (גם אם לא יוצאת מגדרי) להכין לו דברים שיענמו לחיכו.
זה קשה עקרונית, וקשה במיוחד לטורפת-חסות-שלא-נוגעת-בחיות-למאכל כמותי.
כמו כן, הוא דווקא כן שוטח מילולית את טענותיו בנושא האוכל. הן מתמצות בזה: בריא וטעים אלו שני ניגודים.
בשמת,
למה חשוב לי לדעת מתי הוא חוזר?
כי קשה לי (יום שלם, בד"כ) לבד עם הילדים.
כי הילדים שואלים וזה נראה לי מפגר שאין לי מושג.
כי אני מנסה ליצור תחושה של משפחה, ומשום כך, אני מייחסת חשיבות להימצאות שלו בבית בערב. הוא לא אורח שבא והולך כרצונו, אלא הוא חלק ממשפחה, וכן (YES), יש לו אחריות.
מנסה לשלוט בו?
לא יודעת. אולי.
אני ממליצה ממש בחום ללמוד תקשורת מקרבת. כולל בקורס (לא מספיק לקרוא באתר, ממש ממליצה לך ללכת לקורס קצר, שווה!).
מצטרפת להמלצה.
עם כל הכבוד ל"ייעוץ" באינטרנט, אנחנו לא מכירות אותך ולא את בעלך ולא מסוגלות לראות את כל התמונה.
הדבר היחיד שאני מצליחה להבין מהדף הזה הוא שאתם לא מצליחים להבין האחת את השני וההפך. אתם זקוקים למתרגם... זה נשמע אולי מצחיק או סתם מעצבן, אבל זה בעצם התפקיד של מטפל טוב, לנסות ולעזור לזוג לגשר על הפערים בתפיסת העולם כפי שהם משתקפים בהתנהגות ובדיבורים.
עפרי מנסה לעשות את זה בשביל בעלך, פה בדף הזה וזה ממש קשה במציאות ועוד יותר במדיה הזאת.
ולכן אני שבה ומציעה לך: תמצאי עזרה אמיתית, בשר ודם. תצילי את הנישואין שלך, את האהבה שלך.
יש לך יכולות מדהימות ללמוד ולהשתפר ואני חוששת שאנחנו פה, עם כל המאמצים והכוונות הטובות, ידנו קצרה מלהושיע.
למה זה חשוב לך?
בשמת, זוכרת שדיברנו על ניסוח שאלות עם "למה" בהתחלה? זה בתוקף גם פה...
כדי שיהיה קל יותר להבין ולהשיב על השאלה:
מה ישתנה כשתדעי מתי הוא חוזר?
או בפרוט: מה ישתנה במחשבות, רגשות ומעשים שלך כשתדעי מתי הוא חוזר?
או בניסוח פחות מוצלח: מזה יתן לך, מה תרוויחי מזה שתדעי מתי הוא חוזר?
על רגל אחת, בתקשורת מקרבת, במקום להאשים אותו "זה לא לעניין"... את מדברת על עצמך ומתארת קושי רגשי שלך (לא ביקורת עליו אלא קושי שלך), למשל "קשה לי שאני לא יודעת מתי אתה חוזר מהעבודה".
בתור מי שחולקת את הקושי הזה, הייתי מוסיפה גם משהו כמו "זה גורם לי להרגיש [נטושה, בודדה, מפוחדת]"
עכשיו אני רוצה לעבור לעוד נושא:
מה המטרה של האמירה לעומת מה הסיבה.
כאשר את אומרת לו "ההתנהגות שלך לא לעניין, אתה לא בסדר, אתה זבל" (לא משנה באיזה נושא ובאיזה מלים מדוייקות), זה מתפרץ ממך. אין כאן סוף מעשה במחשבה תחילה. את פשוט אומרת מה שעולה לך בראש בלי מחשבה. את מאוד כועסת עליו על המון דברים, ואת כל הזמן מבטאת את הכעס הזה.
אני מאלה שלא מסכימים לתיאוריה, שצריך לבטא את הכעס. כעס רק מוביל לעוד כעס, כי את לא מבטאת אותו באמת. ובכלל, הכעס הוא סיגנל שמצביע על זה שפגעו בנו, אז זה לא תירוץ לפגוע באחרים.
מה שאת עושה זה לפגוע בו.
במקום להגיד לו, "פגעת בי". או "נפגעתי ממה שעשית עכשיו", שזו האמת, את מתפרצת.
באמת. זה כמו להרביץ לו. כל מלה שלך היא מכה, פיגיון בבטן, חרב בלב, חץ לרקה. אתה רע אתה רע אתה רע.
איך יכול לצאת מזה משהו טוב?
לבטא כעס בצורה נכונה זה למשל, להגיד: "אני כועסת מאוד על זה שזילזלת בי מול הילד שלנו. זה היה מעליב ופוגע, וגם לא צודק כי אני מנסה לשמור על הבית שלנו ולא הגון לזלזל בזה ולתמוך בהרס וקילקול". זה ארוך מדי, אבל אני בעיקר מנסה להבהיר לך נקודה פה ולא לתת לך משפט שלם להגיד לבעלך. וכשאומרים משפט מעין זה, אומרים אותו בשקט, בצורה מכובדת. לא צועקים ולא רבים ולא מטיחים ולא משתמשים במלים לא יפות.
הפינג פונג הזה של את אומרת משהו פוגע הוא אומר משהו פוגע את אומרת משהו פוגע הוא אומר משהו פוגע - למה זה טוב?
עכשיו, הסיבה למה שאמרת ואיך שאמרת ברורה: כעסת, ורצית לזרוק עליו אגרטל. אז זרקת מלים רעות.
מישהי (יונת?) כתבה פעם באתר משהו על זה. היא כתבה, שאם זורקים אגרטל אז הוא נשבר, לא נורא. אבל מלים רעות, הן נדבקות ונשארות ואי אפשר לקחת אותן בחזרה. זאת פגיעה קשה מאוד.
עדיף לזרוק כריות. באמת.
עדיף לך להיזהר ממלים כמו מפני אש, ורק להגיד בתיסכול "אני כועסת אני כועסת אני כועסת" אפילו בלי להסביר, ולזרוק כריות. רצוי על קיר. אפילו בתגובה למשהו שהוא אמר והכעיס אותך.
כאשר מתחילים לעבוד על תקשורת טובה יותר, מתחילים לשאול את השאלה "לשם מה אני אומרת את זה?", "מה המטרה של דברי?", "מה אני רוצה להשיג?"
זה מתקשר לשאלה, למה את רוצה לדעת מתי הוא חוזר. זה מתקשר לשאלה, מה את רוצה. את צריכה פתאום להתמודד עם השאלה "מה את רוצה" (הדגש: אני, הצרכים שלי, מה חשוב לי, מה אני מרגישה) במקום עם השאלה "מה הרגיז אותי" (הדגש: הוווווווא. מה הוא עשה. כמה הוא לא בסדר).
ואז את בונה את הדברים שאת אומרת מן התשובה אחורה.
למשל: את רוצה שהוא יגיד לך מתי הוא חוזר.
אז האם ביקורת על מה שהוא עושה תעזור לך? ממש לא. היא תכניס אותו למגננה ותגרום לו א. להרגיש רע, וב. להתקיף אותך. זה יביא אותך למטרתך? לא. אז למה בכלל לפתוח את הפה? לאוורר את הכעס שלך? ובשביל מה זה טוב? כעס רק מביא עוד כעס. ריב רק מביא עוד ריב. ומה יוצא מזה? רע לך ורע לו. ורע לילדים.
אם את באמת ובתמים רוצה לדעת מתי הוא חוזר, לא רק רוצה "להיות צודקת" ולהבהיר לו כמה הוא לא בסדר, את חייבת להתחיל קודם כל להבין אותו. באמת להתבונן בו. מה מניע אותו? האם באמת הוא רואה את השאלה שלך כשתלטנות והתערבות חסרת כל מטרה חוץ מלמרר לו את החיים?
מה יקרה אם פשוט תשאלי אותו?
את יודעת, יכול להיות שהוא יענה! אם תשאלי מתוך כוונה אמתית להבין אותו. פשוט תגידי,
תשמע, חשבתי על השיחה שלנו. אני באמת לא רוצה לריב איתך, אבל ממש מציק לי העניין הזה של שעת החזרה שלך. אני חושבת, שאולי זו אי הבנה. למה בעצם אתה כל כך כועס עלי שאני שואלת? מה מפריע לך בזה? לי זה נראה משהו בסיסי במשפחה.
הטון חשוב פה. את חייבת להבהיר שאת באמת רוצה לדעת, באמת רוצה להבין אותו. ואז באמת תקשיבי לתשובה שלו. ואז אל תעני לו. אל תגידי "אבל" ואל תגידי "איך אתה לא מבין" ואל תבקרי את מה שהוא יאמר בשום פנים ואופן. ככה תגרמי לזה שהוא לא ירצה לענות לך שוב בחיים.
תשאלי עוד שאלות, אבל כאלה שאת מרגישה שהוא יהיה מוכן לענות עליהן. תתענייני. למה הוא חושב כך. אל תתני קונטרה ואל תעני. רק תחפשי להבין אותו, ותשאלי עד שתביני.
בשיחה אחרת, או כל עוד האווירה רגועה, והוא מסכים להסביר לך למה זה מפריע לו ולמה הוא מסרב (תמיד צריך גם לקחת בחשבון שאולי הוא בעצמו לא ממש יודע, ויש עוד אופציות), את יכולה להגיד לו שממש לא ניחשת שככה הוא רואה את הדברים. שאת ממש רואה אותם לגמרי אחרת. למשל, את רוצה להכין לו את הפשטידה האהובה עליו, ובשביל זה חשוב לך לדעת למתי לתכנן שהיא תצא חמה מהתנור בדיוק כשהוא יגיע. או, את צריכה לצאת לרופא שיניים וחשוב לך לדעת אם הוא יהיה בבית עם הילדים או שצריך לחפש בייביסיטר.
או לא משנה מה, את תשמעי משהו על איך שהוא רואה את העולם (לגמרי אחרת ממך, זה בטוח) והוא ישמע משהו על איך שאת רואה את העולם.
במקום לריב, תשתפו זה את זו בהבדלים גדולים בתפיסה שלכם, ותבינו שכדי לגשר על הפערים האלה, כדי לבנות גשר בין שני כוכבים כה רחוקים, מוכרחים ליצור מכנה משותף. והמכנה המשותף הוא לגלות זו לזה את מה שמניע אתכם. את המטרה שלכם. את התוכנית שלכם.
הוא רוצה תחושת חופש ואת רוצה מידע לתיכנון? אז איפה אתם יכולים להיפגש באמצע הדרך, ככה שהוא יקבל את החופש שלו אבל יתחשב בצרכים שלך לתיכנון, ואת תקבלי את המידע הדרוש לך אבל בצורה כזאת שתאפשר לו את החופש שלו (או כל דבר אחר, סתם המצאתי כאן באופן פרוע צרכים דימיוניים לשניכם).
זה בקצרה.
ממליצה לך לחפש לעצמך איזה יועצת קואצ'ינג או משהו כזה, ללמוד קודם כל תקשורת מקרבת, ואחר כך לפרק סיטואציות ולבדוק שוב ושוב איך להגיב בצורה חכמה ללחיצות על הכפתורים שלך.
ודבר ראשון, לא לבקר.
ברצינות אני אומרת לך.
זה מרעיל אותך מבפנים.
לא לבקר.
כשאת תופסת את עצמך מבקרת, ישר בתור מחיקה לביקורת תגידי משהו חיובי עליו, ותחשבי בראש חמישה דברים חיוביים ונפלאים עליו. מכל הבא ליד. לדרוך על תיכנות הביקורת הזה שטבוע לנו בגנים.
יש לו, אני חושבת, קומפלקס של תסביכים שקשורים לאוכל
או, עוד אחד כמוני
מהזוית שלי (של אחת עם קשיים שקשורים לאוכל), מה אני אגיד לך, זה ממש עוזר כשמבינים אותך ומתוך אהבה משתדלים למענך וטורחים למענך ומצילים אותך
.
וזה גורם תחושת בדידות עמוקה כשבן הזוג לא רוצה לעזור לך ואתה תקוע עם המצוקה שלך ואפילו לא מחשיבים כמה זה קשה לך.
למה זה חשוב לך?
בשמת, זוכרת שדיברנו על ניסוח שאלות עם "למה" בהתחלה? זה בתוקף גם פה...
צצצ, מיכל_שץ, למה ככה הבינה אותי מצויין וגם נתנה כמה תשובות מצויינות. הנה אני רוצה להתייחס אליהן:
למה חשוב לי לדעת מתי הוא חוזר?
כי קשה לי (יום שלם, בד"כ) לבד עם הילדים.
כי הילדים שואלים וזה נראה לי מפגר שאין לי מושג.
כי אני מנסה ליצור תחושה של משפחה, ומשום כך, אני מייחסת חשיבות להימצאות שלו בבית בערב. הוא לא אורח שבא והולך כרצונו, אלא הוא חלק ממשפחה, וכן (YES), יש לו אחריות.
בתור מי שחולקת את הקושי הזה, הייתי מוסיפה גם משהו כמו "זה גורם לי להרגיש [נטושה, בודדה, מפוחדת]"
מיכל, את החלק הזה שבאמצע דחיתי לשלב שלמה ככה תענה לי. היה לי חשוב לשבץ פה את התשובה שלה.
אז אני רוצה להתייחס למה שכתבת (בינתיים לא מתייחסת לעובדה שכתבת שאולי גם לשלוט בו. לדעתי אין צורך להתייחס: פה העיקר שאת ראית, בינך לבין עצמך, בלי לחץ, שאולי יש פה גם רצון לשליטה מצדך. מספיק שאת רואה את זה בשביל שתשימי לב לזה להבא).
- קשה לי לבד עם הילדים - בואי נתרגם את זה למשהו שאפשר להגיד לו: "חשוב לי לדעת מתי אתה חוזר כי קשה לי הרבה שעות לבד עם הילדים ואני ממש מחכה לעזרה שלך".
- כי הילדים שואלים וזה נראה לך מפגר - פה תעשי סוויץ' בראש. את לוקחת על עצמך אחריות שלא שייכת לך בכלל. רצוי לשניכם לעשות את ההפרדה, מה העסק שלך ומה לא העסק שלך, מה העסק שלו ומה לא העסק שלו. הילדים שואלים? אומרים להם, "אני לא יודעת". את גם לא יודעת אם יירד גשם בשבוע הבא. הם יכולים להתקשר לאבא ולשאול, לא? וגם אם לא, אז לא. שהם ישאלו. אם תגידי מספיק פעמים, "אני לא יודעת" בשלווה, אולי הם יתחילו לשאול, ואולי להם הוא כן יענה!
- מנסה ליצור תחושה של משפחה. אהה. זה נושא מורכב. וכללת בו ביקורת מרומזת על זה שהוא אנוכי. הסעיף הזה בעייתי. אם חשוב לך שהוא יחזור עד שעה מסוימת בערב כי את מייחסת חשיבות להימצאות שלו בבית בערב, מבחינת ערכי המשפחה שלך, אז הדרך לבטא את זה היא לא לשאול אותו מה הוא חוזר, אלא להגיד לו מתי חשוב לך שהוא יחזור. לא "לפלוש" למרחב שלו על ידי שאלות פולשניות (ניסוח מדוייק: שעלולות להיראות פולשניות בעיניו) אלא לתאר לו את החלום שלך ולהשאיר בידיו את הבחירה אם להיות האביר שלך על הסוס הלבן, או לא.
זה כמו לא להגיד לו "אתה תקנה לי פרחים ביום שישי?" אלא להגיד "אני מאוד אוהבת פרחים לשבת, הפנטזיה שלי היא שאני פותחת את הדלת והנה בעלי בא עם זר פרחים בשבילי"
אז אם את רוצה לבטא את הנושא הזה, את צריכה לחשוב טוב טוב איך לנסח ככה שזה לא ייצא כביקורת ("יש לך אחריות", "אתה חלק ממשפחה" - כל אלה ניסוחים מאוד ביקורתיים, ששוב אומרים את המסר האחיד: "אתה לא בסדר". אתה חסר אחריות, אתה מתנהג כאילו אין לך משפחה, אתה מתנהג כאילו לא איכפת לך מאיתנו בכלל).
למשל, "חשוב לי מאוד שתחזור עד שש בערב, כי זאת שעת ארוחת הערב וזה מאוד משמעותי בעיני שנאכל אותה ביחד כמשפחה".
ואז מחכים לתגובה שלו.
למשל, הוא יכול להגיד "אני לא יודע אם הפגישה תיגמר עד אז".
אז את יכולה לחשוב על כמה אפשרויות: האם הוא יכול להשתדל לפחות? האם הוא יכול לצלצל אלייך כשהפגישה נגמרת כדי שתדעי שהוא כבר בדרך הביתה ולהכין את הארוחה ככה שתחכו לו קצת? האם תרצי לאכול בזמן אבל להכין עבורו אוכל לשעה שהוא יגיע, לא איתכם?
כל מיני פתרונות יש לזה, אבל מה שחשוב הוא, שאם את אומרת מה חשוב לך, במקום
לשאול, אז את מציעה מיטה נעימה, לא כורה לו מלכודת שייפול בה.
(זה תיאור של הרגשה, שיכולה להיות ההרגשה שלו, לא תיאור אמיתי
אם כי גברים רבים נענים באופן מאוד מפתיע לרמזים של הרעיה, שהיא רוצה שהוא יחזור הביתה מוקדם מפני שהיא מצפה לו במיטה
).
בשמת, אני מאוד מעריכה את ההשקעה שלך. את כותבת פה הרבה מילים עם הרבה מחשבה.
אני בטוחה שעוד הרבה נשים נתרמות מזה.
אם כי גברים רבים נענים באופן מאוד מפתיע לרמזים של הרעיה, שהיא רוצה שהוא יחזור הביתה מוקדם מפני שהיא מצפה לו במיטה ).
תמיד אבל תמיד זה עבד לי. (בתקופה הלא כל כך טובה שלנו, היום אני כבר לא צריכה את זה )
בשלב הבא, את עושה מה שכל גבר שונא: את רוצה עוד לדבר על הריב... עוד שיחת "תשב ותקשיב לי כמה אתה לא בסדר", שבה התפקיד שלו אמור להתמצות בלהודות כמה הוא לא בסדר (שיואו, ואנחנו עוד מצפות שזה מה שיקרה בשיחות המוטיבציה האלה! מאיפה לקחנו את התסריטים שרצים לנו בראש בתור המודל לחיי נישואין?)
זו שאלה מצוינת! ההורים שלי בטח לא היו מודל כזה והתנהגתי כך במשך רוב חיי הנישואין שלנו .
אני חושבת שזה מגיע מתקופת החיזורים והשנה-שנתיים הראשונות: כמו שאנחנו מצליחות ליצור אצלם אשליה של נסיכות אצילות, לא צועקות,תמיד נראות טוב, משקיעניות, כותבות מכתבים מבושמים וכו'....כך גם הם מצליחים להשלות אותנו בגבריותם הג'נטלמנית, נאמנים ושייכים לנו כמו כלבים מאולפים, מחבקים אותנו באהבה כשאנחנו מזילות דמעה אחת בלבד ומבטיחים שלא יפגעו בנו שוב (שלא לדבר על הז.. שאחרי המריבה, שכבר לא קורה כי אחרי כמה שנים עם מריבות איומות ,כבר לא משלימים באמת).
למה ככה. נעים לשמוע שאזנך כרויה לי למרות הניסוח העצבני. זה בגלל שאני עצבנית עליך ובטוחה בצדקתי . כמובן שיכול להיות שאני לא צודקת. בכל זאת: תנסי לרצות אותו לגמרי בענין האוכל לפחות למשך שבועיים..
כבר כתבתי לך שהוא בעייתי באוכל ושזה ממש אישו אצלו, אז את לא מפתיעה אותי כשאת מפרטת מה הוא אוהב ולא אוהב. מצד שני: גם עליך אפשר להגיד אותו דבר. 90% מהאנשים שתפגשי ברחוב יחשבו שאת מאוד בעיתית באוכל. אבל את יודעת להכין לעצמך והוא לא. אם לקחת על עצמך את משימת ההזנה בבית שלכם את צריכה לדאוג, לדעתי, שכולם יקבלו את מה שהם אוהבים (כמובן שזה צריך לכלול את אבות המזון וכל הוויטמינים והמינרלים). זה הבסיס, כי אוכל זה בסיס.
מעל זה תבני תקשורת מגשרת לפי עצותיה של בשמת.
אני מכירה מעט מאוד ילדים שיאהבו את סוג הדייסה שבישלת לילדייך לא מזמן. ילדים צריכים לאכול בתאווה ובכיף ולכן צריכים להכין להם אוכל טעים (לחיכם) ומזין כדי שיקבלו את כל מה שנחוץ להם לגדילה. לכשיגדלו, הם יבשלו לעצמם (מצויידים באותה תאווה וכיף לאוכל ולחיים בכלל) את המזון שהם אוהבים.
בשמת, אני לא יודעת מה מקצועך, אבל את בהחלט יכולה להיות בין לילה יועצת ומגשרת לבני זוג. אני מאוד מסכימה עם כל מה שיעצת וגם מתפעלת מהניסוח......
אוף כתבתי וכתבתי והמחשב הישן שלי נתקע והכל הלך
אם תסמני ותעתיקי את מה שכתבת לפני שאת שולחת, תחסכי לך את עוגמת הנפש הזו.
וכשהכל ימחק, תוכלי פשוט להדביק ולשלוח עד שיצליח.
מניסיון אישי וכואב.
כמובן שנשמע שיש בעיות בזוגיות, זה לא חדש לך.
כשגבר הולך ולא מסכים להגיד לאן ומתי חוזר - לרוב יש בגידה או מחשבות על בגידה, שתבוא בקרוב.
את יכולה למחוק אם לא מתאים לך לחשוב על זה עכשיו, אבל אני רואה מחויבות להציע את הניסיון שלי.
חזקי את עצמך. תגיעי למצב שאת שלמה בלעדיו ויכולה לעמוד על הרגליים בלעדיו. מהדברים שלך אני קוראת זלזול בך, בעבודתך בבית, ברעיונות שלך, כמו שאמרתי בך. לפי דעתי את זה אי אפשר לתקן.
מחזקת את ידייך. כל הכבוד על הניסיונות.
שלחתי אותו לראות מה השתנה בסלון. הוא אמר סחתיין על השינויים (אמרתי לו שהוצאתי את התמונות ואת הפסל בעקבות עצות שקיבלתי בבאופן). הוא הציע להוציא עוד תמונה שלי, צילום של אדם שהולך על שפת הים. הצילום נעשה ממרחק רב, ודמות האיש קטנטונת ואילו הים גדול וכהה...
הקיצר התחבקנו.
אתמול הגדול ראה אותנו מתחבקים (בעקבות בקשת סליחה גלובלית של אבא ממני - לכבוד יום כיפור - ובקשה מקבילה שלי). אז הוא העיר "חיבוק של אהבה", רוצה לומר, "וואוו!!!!!!".
אה, וגם: הוא מה זה נהנה מהפשטידה!...
אני גם חושבת שיש פה מצב מסוכן אבל גם מרגישה מהכתוב שהוא ממש לא רוצה שה יקרה. יש פה הזדמנות לשינוי. הוא עדיין אוהב אותה, את הילדים ואת הבית שלו.
אבל כל אדם רוצה להרגיש בנוח בבית שלו. לעשות את מה שהוא אוהב ולא לקבל כל הזמן ביקורת על התנהגותו. כשאדם לא מרגיש בנוח בביתו הוא מתחיל לחשוב על בית אחר, בנפרד.
צצצ, מיכל_שץ, למה ככה הבינה אותי מצויין וגם נתנה כמה תשובות מצויינות. הנה אני רוצה להתייחס אליהן
אני לא מסכימה איתך. תשובות שמתחילות ב"כי" בד"כ לא חושפות את המנגנון האמיתי.
אני יודעת שאת יודעת מה זה מטה-מודלס ואיך חושפים מבני עומק. ושאלות שמתחילות בלמה ברוב המקרים פשוט לא יעילות. הן מאפשרות לבנאדם להמשיך לתת לעצמו את אותן תשובות ולספר לעצמו את אותם סיפורים.
בגלל זה לא שואלים "למה את כועס?" כי א' איך את יודעת שהוא כועס? ב' יש סיוכי טוב שתקבלי תשובה כמו "כי את מעצבנת אותי"
ג' אני מאמינה שמה שאת באמת רוצה לדעת זה "מה מכעיס אותך בהתנהגות/דברים שלי?" או טוב יותר "איך אתה מרגיש כש..." "מה זה גורם לך להרגיש" וכו'
בכל מקרה, אני אכן מנסה (גם אם לא יוצאת מגדרי) להכין לו דברים שיענמו לחיכו.
זה קשה עקרונית, וקשה במיוחד לטורפת-חסות-שלא-נוגעת-בחיות-למאכל כמותי.
קומץ הצעות, מקוה שיהיו לעזר:
האם האיש אוכל רק בשר?
אולי אפשר להגיע למצב נעים בו את מכינה את המסביב והוא אחראי על קניה או הכנה של המנה העיקרית.
גם אם הוא מעדיף שהמסביב יהיה צ'יפס, למשל, או משהו אחר שפחות נראה לך, סביר שזה לא יגעיל אותך.
עוד הצעה: להרים טלפון לאמא שלו ולהתייעץ אתה, איך היא מכינה את מה שהוא אוהב.
עוד: מה עם קינוחים? ניחוחות עוגה נאפית שעולים מהתנור ופושטים על הבית כולו, בעיקר בבוקר ששי, יכולים לעשות נפלאות לבטן וללב
בהצלחה
מיכל_שץ, בעיקרון מסכימה איתך כמובן, אבל לא בעיקרון, באופן מעשי, אני מרגישה שהעומק שאת מגיעה אליו דורש יותר עבודה אישית, יותר מודעות, יותר חפירה לעומק, ולא מתאים לאינטרנט כי צריך ממש לפתוח ולחפש. אני בעצמי לא בטוחה שהייתי יכולה לענות על רמת השאלות שאת שואלת
זה כמו לא להגיד לו "אתה תקנה לי פרחים ביום שישי?" אלא להגיד "אני מאוד אוהבת פרחים לשבת, הפנטזיה שלי היא שאני פותחת את הדלת והנה בעלי בא עם זר פרחים בשבילי"
פה ניסחתי משהו שלא נראה לי קולע כשכתבתי, אבל שלחתי בכל זאת.
אז עכשיו הבנתי.
אנחנו לא שואלות "אתה תקנה לי פרחים ביום שישי?" - זה לא הניסוח העלוב הרגיל שלנו שמעלה לו את הסעיף וגורם לו לא לקנות לנו פרחים הניסוח שלנו הרבה יותר מזהיר (דמיינו טון מתלונן ומאשים): "אתה אף פעם לא קונה לי פרחים! למה לי אתה לא קונה פרחים לשבת?" והמגדילות לעשות אפילו מוסיפות השוואה לפופי השכנה/הגיסה/לא חשוב מי שבעלה, הוא הנפלא, תמיד קונה לה פרחים לשבת! (אבל זה באמת בפולניות מתקדמת, לא?)
התרגיל שאני מציעה הוא שכל אחת תגיד לעצמה, קודם את "אתה אף פעם לא קונה לי! למה לי אתה לא קונה?"
ואחרי זה את "אני מאוד אוהבת X, הפנטזיה שלי היא שאני פותחת את הדלת והנה בעלי בא עם X בשבילי".
נכון מרגיש לגמרי אחרת?
ואיפה יש סיכוי יותר גדול שמישהו ירצה לשמח אותנו? כשאנחנו מתלוננות ומבקרות, או כשאנחנו טוות פנטזיה?
אם תסמני ותעתיקי את מה שכתבת לפני שאת שולחת
לא עבד, המחשב ממש נתקע לי באמצע. לא נורא, תיכף אבא שלי יוצא מבית החולים ומעביר לי מחשב פחות ישן
כשגבר הולך ולא מסכים להגיד לאן ומתי חוזר - לרוב יש בגידה או מחשבות על בגידה, שתבוא בקרוב.
[...]
חזקי את עצמך. תגיעי למצב שאת שלמה בלעדיו ויכולה לעמוד על הרגליים בלעדיו. מהדברים שלך אני קוראת זלזול בך, בעבודתך בבית, ברעיונות שלך, כמו שאמרתי בך. לפי דעתי את זה אי אפשר לתקן.
זה דבר שאני נמנעתי מלהגיד, לא מפני שאין אפשרות כזאת בתיאוריה, אלא מפני שאני לא בעד הכנסה של דברים כל כך שליליים למשוואה.
ואגב, מניסיוני, "לרוב" ממש לא נכון פה.
יש הרבה סיבות לגבר לא להסכים, והנפוצה בהן היא השנאה ל"התערבות בענייניו".
ומניסיוני, בחלק ניכר מהמשברים בזוגיות מה שעולה הוא זלזול הדדי בתרומה וברעיונות של השני, ואפשר ואפשר לתקן.
במיוחד אחרי שקראתי את התיאורים של תגובת האיש של למה ככה לשינויים שהיא עשתה - אפשר ואפשר לתקן. איכפת לו, זוגתו חשובה לו, המשפחה חשובה לו, הבית חשוב לו, יש סיכוי.
מה שכן, כמה חבל שאנחנו יוצאים לחיים בלי הכישורים הכי בסיסיים, והדבר היחיד שמניע אותנו לעשות שינוי בהרגלים הלא מוצלחים שלנו (ההרגלים האלה להאשים, להתלונן, לראות את חצי הכוס הריקה, לזלזל, ללעוג) הוא משבר גדול.
כמעט כתבתי "חבל שביזבזתי שנים בבית הספר בלי אף קורס בנושא הזה", אבל אז נזכרתי: האם לא בבית הספר צפיתי כל היום באנשים שעסוקים בלהאשים, להתלונן, לזלזל וללעוג? איפה קיבלנו דוגמאות יומיומיות לקטלנות ביקורתית וחוסר הערכה? איפה הרגשנו הכי חזק איך זה להיות כל הזמן מאויימים שיתפסו אותנו, שיבחנו אותנו וניכשל, שאנחנו תחת מיקרוסקופ ומישהו "מחכה לנו בפינה" כל הזמן?
יש הרבה סיבות לגבר לא להסכים, והנפוצה בהן היא השנאה ל"התערבות בענייניו".
הדוגמא הפרטית שלי אומרת שזה הרבה פעמים מהפחד לאכזב. מה יקרה אם הוא לא יגיע בשעה שהבטיח?
לרוב זה גורם לי להגיב עוד יותר גרוע... (היום למדתי רק לשתף ברגשות החרדה שזה גורם לי... פעם הייתי שוטפת אותו) מה עדיף?
אולי שווה לנסות להזכר מה קרה כשהוא איחר מהשעה שאמר שיגיע?
לדעתי סקס הוא צורך מאוד מאוד מאוד קיומי אצל גברים!!!!!
כשאין אינטימיות הגבר מתרחק מהאישה - ויש לכך הוכחות בספרים רבים בנושא זוגיות.
ואז כל דבר במערכת היחסים מהווה סכסוך.
לכן הפתרון הוא באמת בטיפול זוגי.
ויש כאן מילכוד - כי האשה נענית לסקס ויכולה להכיל קירבה אינטימית כשהגבר שלה מכיל/ מקשיב ומשתף פעולה (כלומר בסיכרון איתה), ואילו הגבר בדיוק להיפך (כלומר קודם סקס ואחר כך קירבה/הכלה/הקשבה וכ'ו).
זה מה שקורה ברוב המקרים.
שאלה - למה ככה, האם שוחחת עם בן זוגך על עתידכם? מה לדעתו הבעיות? מה לא מוצא חן בעינייו? מה לדעתו הפיתרון?
יש מישהו שיכול לעזור לכם? חברים טובים?
אני מודעת לכך שיש לך תינוק ואת מניקה (מה שמקטין את החשק והצורך לסקס - במיוחד כשיש בעיות).
לכן הפיתרון מורכב - מאחר והכעסים והבעיות הצטברו ונערמו לכדור שלג ענקי....
אתם זקוקים לעזרה (לא להיסתפק בדיון בדף זה).
אם תמשיכו במצב זה - הילדים ישלמו מחיר גדול.
במקום לומר לעצמך שאת מלכה עדיף לדעתי לומר "אני בהפסקת אש - לא נלחמת" ופשוט לא לעשות עניין מכל דבר...
כפי שבשמת הציעה - לנשום ולנשום עמוק - להתרחק, לצאת מהחדר....או אפילו החוצה לצעידה.
נפגעתי, ישר באו הדמעות הידועות. לא הגבתי במילים. הסתגרתי.
בעקבות אמירה מסויימת של בן זוגי לא מזמן, במקום להגיב בדיוק כמו שהייתי רגילה בעבר
נפגעתי, ישר באו הדמעות הידועות. לא הגבתי במילים. הסתגרתי.
שאלתי את עצמי מה אני מרגישה. והתשובה שעלתה לי הייתה
אני עצובה . בהמשך לשיחה הפנימית הזו אמרתי לעצמי: אני הולכת עם העצב הזה .ולבני הבית ששאלו בארוחת החג מה קרה אמרתי אני עכשיו עצובה. ההבדל מבחינתי בין עצב להסתגרות הוא שכאשר הסתגרתי לא ידעתי מה אני מרגישה. מבחינת ההתנהגות זה נראה דומה מאד.
ואולי זה גם קשור לטיפול האייפק שאני עוברת
ספק קל לגבי העבודה העצמית על "אני מלכה", "אני עצובה וכועסת" ולשדר את זה - נראה לי כמו מעבר מאגרסיב לפאסיב-אגרסיב, לא? כמו הילדים האלה בבית הספר שהיו יושבים מכונסים על הרצפה במקום מרכזי וחיכו שייגשו אליהם וישאלו למה הם בדיכאון. אחרי כמה פעמים כשהחידוש ידעך אולי הוא לא יגיב. כי התגובה שלו תלויה ברמת הרגישות שלו מראש.
איפה הרשימה המעולה על מהי מלכה? האם הקישור הוא מהדף
תחזוקת_בעל?
הוויה של "מלכה" אין פירושה שתלטנית, גאוותנית, שחצנית, חושבת את עצמה, מלאה בעצמה, פוקדת פקודות וצודקת תמיד. זאת המלכה מעליסה בארץ הפלאות
הוויה של "מלכה" פירושה שיש לך כבוד עצמי, יש לך ערך עצמי, יש לך ביטחון שקט בעצמך, את לא נזקקת לדרמות לא מכובדות, את לא עושה הצגות.
יש בזה מן הצד הנשי של חכם זן. זה המקום הזה המפוקס, הממוקד, המחובר בכל רגע ורגע לרגשותיו ויודע איך לבטא אותם בצורה מכובדת ומאופקת. לא מסתגר, לא כולא בפנים, וגם לא זקוק להתפרץ או לפגוע בכבודו של אדם אחר בכל צורה. יודע להציב גבולות, כאשר משהו לא מתאים לו, בצורה ברורה ומכובדת.
שוב אומרת:
אין לנו דוגמא!
אני לא מצליחה לחשוב על דוגמא. אולי צריך לנסות לדמיין מה היתה הנסיכה גרייס ממונאקו עושה במצב זה או אחר, אבל קשה. היא לא האדם שמישהו היה מטיח לעברו האשמות גסות
וזו עוד תובנה לגבי המלכה:
כשאני מתנהגת כליידי, או כמלכה, מתייחסים אלי ככה אוטומטית.
כשלי יש שלמות מסוימת בתחום מסוים עם עצמי, אף אחד לא חושב אפילו לפגוע בשלמות הזאת.
כשאני חלשה וחסרת ביטחון ולא מאמינה בערך שלי בעצמי, פוגעים בי, מתעללים בי, מנסים לחצות את הגבולות שלי.
כשאני שלמה עם עצמי והולכת בעולם מלאה בידע הזה, מכבדים אותי!
"אני עצובה" - לא לשדר. להגיד! לשדר פירושו לשתוק ולתת לאחרים לנחש ולעשות פעולות שמהן אפשר להסיק, ובעיקר לסבול ממך.
"אני כועסת" - להגיד! אני כועסת כי שברו לי את הכוס האהובה שלי בגלל רשלנות. זהו. אמרתי. ואני גם עצובה, כי הכוס האהובה עלי נשברה. זה לא לצעוק על מישהו, לא להאשים (למה שברת לי!), לא לעשות שום דבר אלים או תוקפני - זה להגיד. להודות ברגש. וכך להיות מסוגלת פשוט להיות איתו. להחזיק אותו בגוף, להקשיב לו, להתבונן בו, ואז הוא יכול ללכת.
כי כשאנחנו מחוברים באמת לרגש, ומבטאים אותו ישר כמו שהוא, כמה זמן הוא כבר יכול להתקע שם... כעסתי, הייתי עצובה, די, נגמר. הכוס שבורה ושום דבר לא יחזיר אותה לחיים.
אין לנו דוגמא!
אני לא מצליחה לחשוב על דוגמא
אורנה!
(מה זה אין דוגמא! הנה! יש! אתמול דיברתי עליה עם מישהי ושתינו הסכמנו שיש לה הילה)
לדעתי מלכה זה לא ביטוי מתאים למה שהיינו רוצות להיות כי זה תמיד יתסכל אותנו. אף פעם לא הופכים להיות באמת מלכה אם לא נולדים מלכה (או מתחתנים עם נסיך שיהפוך אותנו ביום מן הימים למלכה).
אני מכירה מלכה כזו. אספר לכם קצת על חייה: היא ממש כזו מאז שנולדה. ממשיכים להיות חברים שלה גם אם לא תתנהג הכי יפה. כשכועסים עליה זה עצוב לה אבל היא תמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת. היא ממש לא מתאימה את עצמה לאחרים אבל היא גם לא פוגעת בהם-כי היא לא מתוסכלת בכלל. היא בכלל לא שואלת את עצמה לרגע אם היא אהובה.היא יודעת שהיא כן. ממש לא אכפת לה מה חושבים עליה. היא גם לא מהרהרת בזה בכלל. מספיק לה מה שהיא חושבת על עצמה.
אז כמה כאלו אתן מכירות? האם אי פעם תהיו כאלו? אפשר לנסות, אבל ממש מתסכל לגלות בכל פעם שאנשים לא ממש ממליכים אותך (ולמי שלא מלכה באמת מספיק רק אחד כזה כדי לתסכל).
אני חושבת עדיין מה מתאים יותר במקום הערך הלא מושג הזה. עוד לא מצאתי.
ממשיכים להיות חברים שלה גם אם לא תתנהג הכי יפה.
צצצ. זה בכלל לא בכיוון.
מה שאת מתארת היא לא מלכה. אולי סנובית, אבל לא מלכה.
נו, איפה הקישור הזה? מי זוכרת?
שאנשים לא ממש ממליכים אותך
שוב, ממש ממש לא. המלכה שאני מדברת עליה לא מולכת על אף אחד לעולם, חוץ מאשר על עצמה. אמרתי הגירסה הנשית של חכם זן, האם זה עוזר לך?
גם אני לא מדברת עליה. אבל אני חושבת שזו ההגדרה האמיתית למלכה. למה שאת מתארת צריך לקרוא בשם אחר. איזה שם? זו שאלה. המושג מלכה צריך להשאר כמו שהוא כי הוא בא לתאר מלכה אמיתית (לא סנובית כי סנובית זו אחת שמנסה לחכות "התנהגות" של מלכה, וזה נובע מחוסר בטחון עמוק).
למה שאת מתארת צריך לקרוא בשם אחר. איזה שם?
אצילית?
תגידי למה ככה, עכשו אני שואלת בתור קרן ולא בתור יועצת...חשבת על האפשרות
של להפרד ממנו?
נראה לי שתצטרכי להוריד את עצמך לרצפה כדי שבעלך ירגיש טוב עם עצמו.
גם לאדם עם סופר מודעות עצמית קשה להשתנות, על אחת כמה וכמה אדם כזה...
יש מצב שרק זעזוע קשה כמו פרידה יעורר אותו...
אני לא רוצה לדכא, ואשמח לעזור לך עם היעוץ אבל כל כך הרבה דברים שאת כותבת
מראים איזה טיפוס קשה הוא...
הדף הזה הצליח להעיר אותי. למי שזוכרת, מהדף
הזוגיות_שלנו_משתפרת .
בשמת, דברייך הכנים והמושקעים מעוררים מחשבה ומאוד סייעו לי אז.
בתהליך שעברתי ניסיתי כמה דברים, שאולי יועילו כאן:
להתמקד בעצמי ובמה שאני צריכה ולא בו.
למלא צרכיי בלעדיו. אם אני צריכה חיים חברתיים - לדאוג שיהיו לי כאלה גם אם הוא לא מעוניין. להפגש עם חברות, לדבר, להזמין ולצאת.
לוותר על ציפיות שישתנה, ולהתמקד במה שאני יכולה לעשות, ומציאת דרכים להסתדר איתו. למשל, לבקש באופן ברור, קצר ומפורט כל דבר קטן שרציתי שיעשה. למשל "אני צריכה לצאת לעבודה בחמש. בבקשה תהיה בבית בארבע ארבעים וחמש". לקבוע גבולות אדומים שלא עוברים אותם.
במקום להלחם על שותפות ולהתנדנד בין כעס על בדידות לנסיונות עקרים לחלץ ממנו יוזמה - לשתף אותו בכל רעיון / יוזמה שלי, לקחת אותו בחשבון כשותף אבל בלי להכריח: אם לא מעוניין - להרפות ולהחליט לבד לפי מה שמתאים לי.
לנהל את חיי המשפחה בעצמי, למעשה כאמא חד-הורית, ולהציע לו בכל פעם להצטרף - ולכבד כל בחירה שלו - להיות חלק מהמשפחה או להשאר סולו.
לוותר לחלוטין על ביקורת, האשמות, ציניות וזלזול.
להתמקד במה שחיובי בו, לבטא הערכה.
(לא הכל השגתי, אני עוד בדרך).
מצד אחד, המצב השתפר במובן שאני פחות כועסת ואומללה. מצד שני, חסרה לי זוגיות שמתאימה לי. אני מנסה לבחון עדיין האם אני יכולה להפיק סיפוק מסוג הזוגיות הזה. עד כה, ללא הצלחה רבה. ניסיתי לחשוב מדוע השינוי הדרמטי ממש אצלי לא חולל שום שינוי בו. עוד אין לי תשובה. אבל הנה אחד ההרהורים:
בשמת יקרה, בדברייך אליי אז, התייחסת בצדק לחלוקת תפקידים בינינו של גבר-גבר ואישה שתלטנית כועסת, בדומה למה שנפרש בדף הנוכחי. אלא שהיה פספוס חשוב, שייתכן שמקורו במדיה האינטרנטית אבל אולי לא רק, וחשוב לי לשתף.
הכיוון שהצעת, גם לי לפני שנתיים, וגם כעת ל'למה ככה', הוא שמה שיעזור הוא שינוי התפקידים לאישה חסרת אונים ונזקקת (מה שהכעס והשליטה מכסים ומסתירים) שמאפשרת לגבר-גבר האביר לבוא ולהציל אותה. אבל מה שלא לקחת בחשבון, שאלו לא תבניות התפקידים היחידות המתקיימות בזוג. יש עוד כל כך הרבה חלוקות אפשריות!
החלוקה בינינו, התגלתה בסופו של דבר בין נער מתבגר שמסרב לעבור שלב בהתבגרות ולהפוך לאיש, ואישה שנכנסה באופן עמוק ויסודי לתפקיד האמא הנודניקית. (בדף כאן היו הרבה דברים שנשמעו דומה להתנהגות שלי: הביקורתיות, ההאשמות, ההתערבות, ועוד ועוד).
מתישהו הפסקתי להאשים. הבעתי עצב. אמרתי לו שאני זקוקה לחברתו, לשותפות איתו. ניסיתי ללמוד את השפה שלו לקירבה - שפת הגוף, ולוותר על השפה שלי - שפת המילים, שבשבילו היא שפה זרה.
אבל, לצערי העמוק מאוד מאוד - הנסיונות שלי להיות אישה נזקקת לבעלה ולא אמא רודנית עבורו - לא הניבו כלום. כלום כלום כלום.
כי הוא בתפקיד לגמרי אחר. הוא בכלל לא אביר. הוא פיטר פן. אין לו שום רצון להשתנות, שום רצון לגדול. אני ודאי חשובה לו מאוד. הוא רוצה שאני אהיה מרוצה ממנו. כמו שאמא מרוצה מהילד שלה.
הוא לא מעוניין להיות שותף. הוא לא מעוניין להיות אחראי. שום שינוי שלי לא הזיז את זה. כי זה ממש לא משנה לנער מתבגר, אם מי שלצידו היא אישה כועסת ומתוסכלת או אישה עצובה ובודדה. זה לא מעורר שום תגובה אמפטית, כי נערים מתבגרים לא מתעניינים באמא שלהם מעבר לפונקציונליות שלה כלפיהם.
אני רואה את המקום שלי היום, ואולי זה יכול לסייע ל'למה ככה', הוא לבדוק האם דפוס יחסים שהתפתח של אמא חד הורית לילדיה הביולוגיים + נער מתבגר מאומץ מתאים לי לחיי משפחה, והאם המחירים של גירושין גבוהים יותר מרווחיהם. אני לא נפרדת כי כיום גירושין יהיו גרועים יותר, אבל זה לא מייצר זוגיות רצויה עבורי.
נראה לי, למה ככה, שכדאי לנסות לזהות מה דפוס היחסים ביניכם, אילו תפקידים כל אחד לוקח, זה הרי לא נגמר באוכל - ואיזה תפקיד אחר היית רוצה בשבילך. על התפקיד שלו אין לך שום השפעה.
החלוקה בינינו, התגלתה בסופו של דבר בין נער מתבגר שמסרב לעבור שלב בהתבגרות ולהפוך לאיש, ואישה שנכנסה באופן עמוק ויסודי לתפקיד האמא הנודניקית
כל העצות שלי נועדו עבור
האשה.
כלומר, אם את מוצאת את עצמך בתפקיד האמא הנודניקית, בתפקיד האמא בכלל, בתפקיד חסרת האונים, לא משנה מה - הרעיונות שלי הם עבורך.
בעצם, מה שאני כותבת מיועד למי שכותב
לפי מה שהוא או היא מתארים.
נגיד, אם אני קוראת תיאורים של אשה מאשימה, מבקרת, מתערבת איפה שאין צורך שתתערב, או לחילופין קורבן, שותקת במקום לעמוד על שלה, לא משנה מה - אני אצביע על המקום שבו האשה מאבדת את עצמה, לא משנה לאיזה כיוון, ואיך היא יכולה לחפש את עצמה, לא משנה באיזה כיוון.
נגיד, אם היא יותר מדי קורבן, אני מצביעה על המקומות שהיא מקריבה את עצמה.
אם היא יותר מדי מאשימה ומבקרת, אני מצביעה על זה.
ולרוב היא שניהם כאחד, ואני אצביע על שניהם
אין פה שום כוונה לאפיין את הזוגיות או אחד מבני הזוג.
רק אחרי שצד אחד עושה שינויים ורואה מה קורה, רק אז אפשר לבדוק מה עם הזוגיות.
אני מסכימה עם הקוסמת_מארץ_עוץ, שלפעמים הדבר היחיד שמנער את הבעל הוא עזיבה או צעד רציני אחר לכיוון גירושין.
יש כאלה שעד שלא מנופפים את החרב מעליהם, לא זזים.
צעד כזה עשוי לשכנע אותם ללכת לייעוץ זוגי, או לחילופין, להתגרש. אשה ששוקלת לעשות צעד כזה חייבת לדעת שזו לא מניפולציה קלילה וזה לא משהו שעושים בתור ניסוי או בתור שיטה לגרום לו "להשתפר".
אשה שעושה צעד לקראת גירושין צריכה לקחת בחשבון שאולי בעלה נמצא כפסע מגירושין בעצמו. אולי זה יהיה הדבר האחרון שידחוף אותו לעזוב את הבית, לפתוח תיק ברבנות נגד האשה, לרוקן את חשבון הבנק המשותף ולהסתלק עם המאהבת שתופיע לפתע.
בקיצור, זה לא משהו שעושים בקלות ראש.
גם אפשר לעשות הרבה תהליכים ולגלות שפשוט אין מספיק אהבה. שבן הזוג לא באמת אוהב אותך ולא מעוניין בך.
אי אפשר לדעת אם כך הדבר כל עוד אני אשה מרירה, מבקרת, מאשימה, לא מעריכה, מלאה בוז ולעג כלפי בעלי ודרכיו (חסר אחריות, אנוכי, ילדותי, נער מתבגר, לא דואג לבריאות הילדים), שמתפרצת בקלות ולא יודעת להתמודד עם ההתפרצויות של הצד השני בצורה טובה (כי הן לוחצות לי על כפתורים ואני מגיבה אוטומטית).
הזוגיות היא ריקוד.
היא ריקוד בין שני אנשים, שלא במקרה בחרו זה או זו.
מעבר לזה, לבסוף_מוצאים_אהבה.
אולי אני לא מבינה שום דבר, אולי. הרי אני חד הורית, לא בזוגיות ובמוצהר לא ממש מבינה בזה.
אישית, אני עם בשמת (רק לא יודעת אם הייתי מסוגלת ליישם אפילו דקה ורבע).
אישית אלה שרומזות על בגידה, על עזיבה את הבית וכו' נראה לי רואות רק חלק מהתמונה כרגע.
כלומר, אני לא אומרת שבגידה לא אפשרית או שהמסקנה להיפרד לא תגיע מתישהו, אבל באה כאן אישה שביקשה עזרה ביחסים עם בעלה. לא הביעה רצון להיפרד, להיפך, היא עושה מאמצים כדי לשנות.
באה אישה שעל מאמצי העל שהיא עושה, בן זוגה מגיב בדרכים שאני כקוראת (וברור שאני לא נמצאת במקומם) רואה כחיוביות, הוא מגיב כמו מי שרוצה לשקם את היחסים בעצמו ולא כמי שויתר.
אז דווקא בתור אחת שזה לא הולך לה ודווקא בתור אחת שצופה במחולות האלה מהצד אני אומרת: לפרק זה מאד קל.
למה לרפות את ידיה של למה_ככה? ? היא כרגע מטפסת איזשהו הר ובמקום לעודד אותה היא מקבלת ההיפך, אפשר לומר שיש כאן כאלה שבשם טובתה מרפות את ידיה. היא לא ביקשה לפרק, היא לא ביקשה לעזוב, היא לא ביקשה להתנקם ונראה שהיא התחילה איזו דרך. אולי היא צריכה טיפול רציני ואולי השינוי שהיא תעשה בעצמה יספיק להם, אני לא יודעת. אני רק יודעת שמן הראוי לעודד בדרך שהיא בחרה בה, גם אם מישהי חוותה את זה אחרת ממנה, גם אם מישהי אחרת נכשלה, מה יוצא לכן מלהגיד- אני ניסיתי ונכשלתי? עוד צדק לצדכן?
בתור אחת שלא מבינה כלום בזוגיות אני אומר מה שרק מי שמהצד יכול להזכיר:
המשפחה היא דבר יקר וכדאי לשמור עליה ע כמה שניתן. אני לא אומרת בכל מחיר בשום אופן, אבל אני אומרת ששווה לנסות, בעיקר כשיש כאן לפנינו מישהי שמנסה, מזיזה דברים, זוכה לאיזשהו שיתוף פעולה וראבאק: תנו לה צ'אנס לעשות את הדרך שלה בעצמה.
חזרתי.
לא ביקרתי כאן איזה שבוע.
לפני הכל, אני רוצה שוב להודות לכן, זו הרגשה נפלאה, לקבל תמיכה רצינית וכנה שכזו.
ובמיוחד אני מודה לבשמת, שמשקיעה מעומק הנשמה.
אז כן, הרבה מאוד מהדברים שנכתבים כאן תורמים לי כך או אחרת.
לצערי אני יכולה להגיב רק למעט מהם.
המצב עדיין נפיץ. מתכסחים לעיתים קרובות. מנסים להשלים אחרי יום בערך, ולא לגרור כל ריב ימים ארוכים. אבל בד"כ ההתפייסויות הן שטחיות ומתוך הבנה של המצב בו אנו נמצאים: בוץ טובעני שמושך אותנו, וילדים שסובלים מזה. מנסים רק לא לטבוע. כמעט כל שיחה שאנחנו מנהלים באוירה רגועה בכוונה תחילה, מגיעה לפיצוץ. לא מצליחים לתקשר באמת. מנסים לשרוד את היום יום.
משגע אותי שהוא מדבר כמו עורך דין, בחלקלקות ומניפולטיוויות. זה בדיוק הפוך ממני, בוקית שקופצת ראש לכל מלכודת וגם טומנת לעצמה בורות.
מנסה להפסיק לבקר, כעצתה הראשית של בשמת. זה קשה ביותר. אני אכן אדם ביקורתי. אבל, כדברי וודי אלן, זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי??
מה, כשהוא נכנס לישון בפעם השלישית היום, יום שישי (בתשע בערב - שנת לילה. אחרון הילדים הלך לישון אחרי עשר וחצי), אני אמורה להימנע מ"מחשבות שליליות" לגביו?
וכשהוא ער בשבת - זה הוא והעיתונים. לא מעניין אותו משפחה, ילדים. להוציא אותו לטיול קטן בשכונה (הוא לא נוסע בשבת) זו משימה כבדה ביותר, שמצליחה אחת לכמה שבועות. ואז הוא מרגיש שהוא מה זה שיחק אותה. מבחינתו, שהילדים ישרצו מול המחשב כל השבת, רק שיעזבו אותו לנפשו.
היום אמרתי לו בבוקר, בדחילו ורחימו, שאני מקווה שתהיה לנו שבת נעימה. הוא יודע שמשגע אותי שהוא ישן בלי סוף בשבת. אחר כך אמרתי שקשה לי עם הילדים לבד. מה היתה תגובתו? "קחי את התינוק וסעי לאמא שלך. אני אסתדר". בטח יסתדר. יסתדר מצוין במיטה ויאפסן את הילדים מול המחשב.
הילד הגדול כמה לתשומת לב. הוא שותה בצמא כל מילה שההורים מפנים אליו, עיניו ניצתות עם כל חיבוק, נפשו יוצאת ליחס חם. אחרי הכל, הוא היה ילד יחיד למשך ארבע שנים, והיה מחובק באופן תמידי ובלעדי. עכשיו הוא מקנא באחיו הקטנים, שמבלים הרבה על הידיים או במנשא וזוכים להתייחסות אינטנסיבית. וכמובן, המצב הרעוע של ההורים לא בדיוק מחזק אותו. אתמול אבא ואני דיברנו על זה. דבר אחד שהסכמנו עליו ושנגע ללב שנינו.
היום היתה לאבא הזדמנות פז להעניק קצת לילד הגדול. בבוקר הילד היה בבי"ס, ואבא ישן והתפנן להנאתו. בצהריים נוצר חלון הזדמנויות: חתול תעלול, שבד"כ דבוק לאבא, ישן. אבא בא לילד הגדול והרים אותו לחיבוק. התחבקו להם חיבוק נפלא. שתי דקות אחר כך הם היו בגינה, הילד מנסה ללכוד את תשומת לב אבא, אבל אבא כבר נעול מאחורי עיתון. עוד דקה חלפה, והילד כבר התייצב מול המחשב, באישור אבא כמובן.
לא מתסכל???
מנסה לא לבקר. לא מצליחה. וכן, מרגישה שזה אוכל אותי מבפנים.
מנסה, בתגובות שלי, לדבר על מה שאני מרגישה, ולא לדבר עליו ולהאשים.
בשיחה שלשום (עוד ניסיון לא מוצלח ליישב ריב) אמרתי לו <בניגוד חד להמלצות לתקשורת מקרבת...> שהוא אגוצנטרי. הוא השתולל מזה. התעקשתי שזה נכון. בסוף הוא אמר, את יודעת מה, נכון, אני אגוצנטרי. ואני צריך אישה שתאהב אותי ושתכרכר סביבי. את מוכנה לזה?
לשנינו ברור שאנחנו צריכים זמן זוגי. רק שנינו. כמעט שאין לנו את זה. לא מכירים את המושג של בייבי סיטר, לא גרים קרוב למשפחה. אז ננסה כן להשיג בייבי סיטר ולצאת. עלה הרעיון לקבוע יציאה שבועית קבועה.
באחת השיחות שלנו (שיחה שבה באופן יוצא דופן לא התכתשנו) הבנו ששנינו אנשים של "לבד". לא ממש צריכים/רוצים חברה. ולמעשה, גם אחד עם השני, אף פעם לא היינו ממש קרובים. בשנים הארוכות שלפני הילדים, היתה לנו אהבה עמוקה ונפלאה, היינו צמודים <ישנו על כרית אחת, עם שמיכת יחיד אחת. הייתי מחכה לו בערבים בחלון. לא היה מצב של להימצא זה סמוך לזו ללא מגע. היינו ממוגנטים>. ובכן, גם בימים הרחוקים-אלפי-מילין ההם לא היינו מאוד תקשורתיים מילולית אחד עם השני. אבל לא הרגשנו בשום חסר. הולדת הילדים שינתה את הכל. התקשורת החלקית התגלתה כליקוי תקשורת רציני. הקשיים של היום-יום נידפו את האהבה. אני הפכתי מחייכנית <בימים היפים הוא היה קורא לי "איבתיסאם", חייכנית בערבית> למרירה...
איך הייתי רוצה, יא אללה,<בעודי כותבת הזכרונות והרגשות צפים ועולים> שנהיה משפחה אוהבת שכזו, כמו שהיינו בזוג - אז בגירסא מורחבת עם ילדים...
את צריכה לדאוג, לדעתי, שכולם יקבלו את מה שהם אוהבים (כמובן שזה צריך לכלול את אבות המזון וכל הוויטמינים והמינרלים).
ילדים צריכים לאכול בתאווה ובכיף ולכן צריכים להכין להם אוכל טעים (לחיכם) ומזין כדי שיקבלו את כל מה שנחוץ להם לגדילה.
עופרי, זה נשמע כל כך קל, כשאת אומרת את זה...
זה באמת בא לך כל כך בקלות?
הרי יש כמעט סתירה מובנית בין מה שילדים אוהבים לאכול (ובאותה צלחת נשים גם את אבא) לבין מה שנחוץ להם לגדילה וכו'!!
לגבי היפרדות:
כשהתחתנו, היה ברור שאלה נישואים קתוליים. שלמעט מקרה יוצא דופן, אין מה לדבר על גירושים.
זה היה היחס שלו לחתונה. אני דווקא הייתי בעמדה יותר קלילה, אבל הצטרפתי לעמדה שלו.
היום, הוא עצמו העלה את האופציה של גירושים. אמר שהוא לא רוצה למצוא את עצמו בגיל 65 חי חיים מבובזים.
מפריע לו שכועסים עליו הרבה. שבאים אליו בטענות. שאין אהבה.
אני אומרת, ונראה שהוא מסכים, שלא צריך למהר להתגרש. האופציה הזו לא בורחת. ושצריך לקחת בחשבון שהתקופה הזו, עם ילדים רכים, היא תקופה שמועדת למשברים, ושצריך לנסות לצלוח אותה. בהמשך, מתוך איזושהי התייצבות, אפשר לקבל החלטה שקולה לגבי המשך החיים המשותפים.
האמת? הופתעתי, כשהוא העלה את האופציה של פרידה.
לילה טוב לך.
מחר יום גשום ויכול להיות מבאס. מחזקת אותך מפה ומקווה שלא תרגישי לכודה מידי בבית הסגור עם הבעל הנוכח-נעדר.
הייתי מנסה לחשוב מעכשיו על תוכנית לשימוח המשפחה מחר, בלי לצפות שהוא יהיה חלק פעיל ממנה. אם ירצה להצטרף- יתקבל בשמחה כמובן.
רק אל תצפי ממנו לכלום כדי לא להתאכזב ולהטיח בו את זה. חבל על הילדים.
לאט לאט. דברים לא משתנים בשבוע. התחלתם לדבר. התקדמות מצוינת. אתם עוד תחזרו להתמגנט זה על זה. הילדים שלכם ירוויחו. נשיקות לגדול שלך. ליבי עליו.
ליל מנוחה ושבת של שלווה והרמוניה
זה באמת בא לך כל כך בקלות?
כן. מכינה להם אוכל טעים רגיל ( שיש בו חלבונים+פחמימות+ירקות).אישית מבשלת גם בשר ועוף. לתוך המזון תמיד דוחפת בקטנה, כל מיני מצרכים בריאותיים אך לא אהובים, בלי שירגישו : נבט חיטה או סובין בציפוי לשניצלים, קינואה בתערובת הבשר לקציצות ואורז מלא (חצי) בתוך האורז הלבן הרגיל. כל מיני תרגילים כאלו בלי לדבר על זה בכלל. אם מדברים: יש סיכוי שיגידו " לא טעים". הם מתים על שניצלים מירקות (כמו פרוסות קישוא שמצפים אותם כמו שניצל ומטגנים).
עכשיו הולכת לישון באמת. איזה כיף- רעמים בחוץ.
דרך אגב: כתבתי בתחזוקת _בעל איך זה מרגיש לי לקבל כל הזמן ביקורת ותלונות. בפעם האחרונה, לפני שבוע, איימתי בגירושים (למרות שאני לא באמת רוצה) ואפילו התחלתי לחפש ... דירה. הייתי באטרף. מאז- השתנה היחס אלי. לא מרגישה יותר רדופה בביתי שלי. זו הייתה הרגשה מחורבנת.
הייתי מנסה לחשוב מעכשיו על תוכנית לשימוח המשפחה מחר, בלי לצפות שהוא יהיה חלק פעיל ממנה. אם ירצה להצטרף - יתקבל בשמחה כמובן.
הי, מסכימה עם עופרי
אני תוהה איך לנסח. הממ. טוב, אנסה כך:
אני מכירה באופן אישי כמה אמהות (שלוש קופצות לי ישר לראש, ויש עוד) שמצאו את עצמן באותו מצב עם הבעלים שלהן. הבעל "אגוצנטרי", אנוכי, רק רוצה את השקט שלו עם העיתונים/הטלביזיה/המחשב (מחקי את המיותר או לחילופין all of the above ), כאילו שהוא רווק עליז - והילדים מה? כרגיל, "רק אמא".
זה לא רק הילדים הקטנים שאומרים "רק אמא רק אמא!"
זה גם הבעל (זה שנשאר ילד קטן) שאומר "רק אמא רק אמא". בגירסה יותר מוסווית, אבל בדיוק אותו המסר.
והרי גם הוא ילד קטן. ובאמת, הוא רוצה בעצמו "רק אמא".
הוא רוצה שאשתו תהיה אמא מטפלת רכה ואוהבת
בשבילו. האמת, קשה לו מאוד שהיא מטפלת בילדים. למה הוא מקופח? הוא מרגיש מאוד מקופח. גם הוא ילד קטן! למה לא מניקים אותו? הוא כועס מאוד, כועס מאוד מאוד, שלא מניקים אותו. אז הוא מתנקם. שתדע לה! אני לא אעזור לה! אני אשחק בצעצועים שלי עכשיו, כי מגיע לי!
(גיל שלוש בערך? המממ. הניחוש שלכן טוב בדיוק כמו שלי).
בקיצור, די להתבדח אני באמת ערה למצוקה של הבעלים האלה.
מצד שני, עם כל הכבוד לעולמם הרגשי הפגוע, מי שמשלם את המחיר הוא הרעיה.
אז מה עשו האמהות שהצליחו לצאת מזה? (טוב, חלק מהן עדיין בשלבים)
בדיוק את העצה של עופרי.
הן הפסיקו לצפות. לגמרי.
הן עשו חשבון והגיעו למסקנה שחבל על העצבים והאכזבה, ועוד יותר חבל עליהן ועל הילדים.
את רוצה לבלות שבת נעימה עם הילדים בטיול בשכונה? אז למה לגרור את אבא שבכלל לא רוצה. לא יהיה כיף בכלל. הוא לא יתייחס לילדים. הוא ירצה הביתה כמו ילד קטן סרבן. הוא יעשה פרצופים. יהיה בכלל לא נעים!
עדיף לתכנן טיול בלעדיו. אולי עם חברים? טיול שבו את מתייחסת לילדים יפה, מקשיבה להם, מחבקת, ממציאה להם משחקי כיף וחיבוק לפי התור, כל מיני דברים נינוחים וכיפיים. או ביקור נעים. או כל דבר שמתחשק לך, איך שמתחשק לך.
וכמובן - מציעים לו בשמחה להצטרף.
"תראה, הילדים ואני יוצאים לטיול כיפי בשכונה. אתה לא חייב להצטרף, אני יודעת שאתה אוהב לנוח בשבת ולקרוא, וזה ממש בסדר מצדי. אבל כמובן אם תרצה נשמח מאוד שתבוא איתנו".
שהוא יידע שהוא יתקבל בשמחה אם ירצה - אבל ממש לא צריך.
כאשר את באמת מנקה מעצמך כל ציפיה, ובאמת מקבלת בהשלמה ובברכה את הצורך שלו להתחפש לרווק ולקרוא עיתונים, באמת ובתמים, בלי שום שאריות - זה נותן לו מקום לצרכים שלו בלי שהוא מרגיש שהוא צריך להילחם עליהם, או להשיג הכל בהתנגדות.
מהמקום הזה, עם הזמן, הוא אולי ירצה להצטרף לפעמים.
כל עוד הוא קורא עיתונים כשאת רותחת על זה והוא יודע שאת רותחת על זה, אז הוא מלא ב"מגיע לי!" ו"תמיד היא מבקרת אותי!" וכל זה. מהמקום הכועס הזה, אין רצון להיות משפחה.
כשהוא זוכה לקרוא עיתונים בשקט כי נתנו לו באהבה, בקבלה, בכיף, בחיוך - פתאום הוא יושב לו שם בשקט ומתחיל להתגעגע. מתחיל להרגיש שהוא מחוץ לעניינים. שכולם הלכו לג'מבו ג'מבו ג'מבו ורק אותו השאירו ילדה קטנה לבד... ואז נכנסים רגשות חדשים, ונכנס רצון חדש להיות עם כולם.
אבל זה יכול לקחת זמן.
לפעמים שנים. באמת.
כי גם ממך צריכים לרדת משקעים. וגם ממנו.
והציפיות, משניכם.
והלמידה שלך איך לנסח את התוכניות בטון המדויק, שבאמת פוטר אותו ומקדם אותו בברכה בעת ובעונה אחת.
ותודה לך. באמת. שלא תחשבי שאני לא צריכה לסלק מעצמי ציפיות מגוחכות לגבי האיש שלי. ושאני אף פעם לא מבקרת (אני האמ-אמא של הביקורתיות. אבל בגמילה שלום, קוראים לי בשמת ואני ביקורתית. "אוהבים אותך בשמת" ).
כאשר את באמת מנקה מעצמך כל ציפיה, ובאמת מקבלת בהשלמה ובברכה את הצורך שלו להתחפש לרווק ולקרוא עיתונים, באמת ובתמים, בלי שום שאריות
איך אפשר, בחייך?
את אחרי ימים שלמים של טיפול בילדים ותשומת לב, וגם ציצי כל רבע שעה, ורוצה לנוח. בנוסף, את קולטת את הילד הזה שכמה ליחס, ואת הילד ההוא שכמה לאקשן, ואת זה ששניהם נענים בהתעלמות.
ראציונלית, אני אולי מבינה, אבל איך עוקפים את רגשות התסכול?
ולמה, לעזאזל להשלים עם זה? הוא לא רווק צעיר! הוא אבא, לכל הרוחות!
<עם זאת, ההבנה, שזו תופעה גברית נפוצה, יש בה מן הנחמה...>
<נחמת טיפשות>
לילה טוב לציפורות הלילה. אני צוללת למיטה.
<הלוואי שאשמע רעמים, כמו עופרי...>
הוא יודע שמשגע אותי שהוא ישן בלי סוף בשבת. אחר כך אמרתי שקשה לי עם הילדים לבד. מה היתה תגובתו? "קחי את התינוק וסעי לאמא שלך. אני אסתדר". בטח יסתדר. יסתדר מצוין במיטה ויאפסן את הילדים מול המחשב
הי למה_ככה?
אני מצטטת כאן משפט ממה שכתבת שנראה לי משפט מפתח בכל העניין.
נשמע לי שבעלך קורא תיגר על הנטייה שלך לשפוט מהי הדרך הראויה והנכונה להיות עם הילדים.
מצד שני, כשאת מבקשת בפשטות זמן לנוח הוא כן משתף פעולה...
אני חושבת שהייתי לוקחת את ההצעה שלו בשתי ידיים!
הוא מציע לך לקחת את חלקו בעבודה ולהיות עם הילדים (אני מבינה שעם היונק הקטן זה לא אפשרי טכנית) בזמן שאת נחה.
למה לך להכנס לו לורידים ולהתמרמר על הדרך בה הוא בוחר להעביר את הזמן שלו איתם?
הרי אם תמשיכי להתעקש שזה יעשה רק בדרך שלך, העול ימשיך ליפול עלייך בלבד.
זה כמו הנשים שלא נותנות לבעל ולילדים לנקות בבית כי הם לא מנקים טוב כמוהן, ואח"כ מתלוננות מדוע הן צריכות לעשות הכל לבד...
עוד אני חושבת שבסה"כ לכל אדם, גבר או אישה, נחוץ ומגיע זמן לעצמו, זמן שבו הוא נניח קורא עיתונים, גולש באינטרנט, צופה בטלויזיה, או עושה כל דבר אחר שנחשב כ"בטלה". לא כולם מתחברים למדיה, יש כאלה שירצו לעשות ספורט או מדיטציה או לישון...
זה אולי נחשב יותר בריא, אבל זה עדיין אותו זמן שאדם לוקח להתנתקות מה"צריכים" למיניהם ולמילוי מצברים.
שיפוטיות לגבי אופי הפעילות מוכר לי משני צידי המתרס, ככזו שעשויה גם לתת וגם לקבל ביקורת מהסוג הזה. שניהם לא נעימים
תראי, אני ממש מבינה את האנטי שלך לשקיעה שלו בעיתון.
כל אדם - ילד, אישה או גבר, מעדיפים שמי שנמצא בסביבה יהיה איתם או יעשה משהו לידם במקום להיעלם לתוך מחשב או ספר.
יש משהו במדיות האלה ששואב אותנו לגמרי וגורם לנו להיות לא נוכחים, ואז מי שנמצא לידנו עלול להתרגז.
אבל אם בכל זאת תצליחי להוריד את האנטי לעיתונים ולמחשב שלו, ואולי תרשי גם לעצמך לקחת זמנים שאת בעניינים שלך, אני בטוחה שזה יהיה טוב לכל אחד מכם וגם ליחסים ביניכם.
הוא נכון לשתף פעולה ולפנות אותך, אז לכי על זה!
תודי ליקום על מזלך הטוב שחנן אותך בבעל שמאמין בחלוקת תפקידים שיוויונית
את העבודה של להיות עם הילדים או כל דבר אחר הוא ילמד לעשות בצורה טובה יותר ככל שיתנסה בכך יותר.
הוא כבר יגלה לבד שלפעמים טיול בחוץ כיף וקל יותר מלראות סרטים, ויחפש את הגיוון בפעילויות בעצמו.
שאלה קטנה שמכניסה פה קצת נושא חדש. אם לא מתאים אפשר למחוק.
עם כל ההבנה הזאת של "חוסר שיתוף פעולה בהסכמת האישה ולטובת האווירה", איך מסתדר עניין הסקס?
הרי לה*דיין עם ילד קטן וסרבן זה לא ממש כיף. מניסיוני, נוצרות תקופות ארוכות מאד של יובש מיני ונוצר מעגל כשפים של ריחוק.
בכלל חוסר שיתוף הפעולה והניתוק מהעשייה המשותפת, משפיע על כל מערכת היחסים.
אישית הגעתי למקום של מסוגלות לחיות לבד - מסתדרת בכל התחומים בלעדיו, ונמנעת עד כמה שאפשר מלהיכנס למיטה איתו. גם כשכבר נכנסתי זה היה בחוסר חשק מורגש.
מצב רע.
שאלתי היא (בעיקר לבשמת) איך בעצם ליצור את הניתוק הזה מהבעל ומהשיתוף הפעולה הרצוי איתו, מבלי שזה ישפיע על הרגש שלי כלפיו? כלומר גם אם אצליח שלא לכעוס על זה (עוד ארוכה הדרך), הרי שבכל אופן זה יוצר אצלי דחיה עמוקה ממנו. לא יכולה להתייחס אליובקבלה והבנה בתור ילד קטן בכל מה שקשור לענייני תחזוקת הבית והילדים, אבל להתייחס אליו כמו גבר ראוי לי בחדר המיטות. האמת שזה די מרתיח אותי אם זה מה שמצפים ממני.
מסכימה עם ההולכת.
בנוסף, רציתי לציין שהוא לא כזה גרוע! בוא נראה מה הדברים הטובים:
ממה שאני קוראת הוא נמצא לא מעט עם הילדים, מבלה איתם זמן איכות כל ערב (נכון, מול המחשב. אז מה? הם עם אבא ביחד, עושים משהו איתו, יושבים עליו ונמצאים בחברותא). מכין איתם שיעורים. אוכל איתם ביחד. מכין להם אוכל. מציע לך לנסוע לאמא ולהישאר איתם. עובד קשה. לא צועק על הילדים, מדבר איתם יפה, לא מעליב אותם ולא מזלזל בהם. לא אבא כל כך גרוע בעיני!
שנית, יש לכם בסיס מאוד חזק. אהבה גדולה וממושכת (לא איזו הידלקות של חצי שנה שעלולה להיעלם בצ'יק).
מה שחסר זה קבלה שלו כמו שהוא. הוא לא יכול להיות את. האבהות שלו לגיטימית כמו שהאמהות שלך לגיטימית. הדרך שלך לא יותר טובה או נכונה מהדרך שלו. הוא יכול להיות אבא רק כמו שהוא חושב שאבא צריך להיות. הוא לא יכול להיות האבא שאת רוצה שיהיה. השאלה אם את רוצה שתהיו משפחה אוהבת או אם את רוצה שתהיו משפחה כמו שאת חושבת שמשפחה צריכה להיות. האפשרות השניה כוללת בתוכה את זה שהוא צריך להשתנות. זה לא יקרה.
מישהי אמרה לי לא מזמן, "ככה זה עם ה-[שם של עדה מסוימת]. אמא שלהם לימדה אותם שאהבה זה אוכל. ואם האשה שלהם לא מכינה להם אוכל, סימן שהיא לא אוהבת אותם". !!!
שימי לב שגם מול אמא שלו הוא בררן באוכל. זה לא רק מולך (ספרי מה הוא אוהב שאמא שלו מכינה לו). אני הייתי מחפשת חמישה מאכלים שהוא והילדים אוהבים ושאת מוכנה להכין ושהם גם מזינים, ומכינה אותם בסבב שבועי. אני בטוחה שאם נאמץ יחד את המחשבה נוכל למצוא. (למשל: תפוחי אדמה ובטטה אפויים בשמן זית ורוזמרין. פסטה עם רוטב. קציצות סויה ברוטב - יש לי מתכון מעולה. פירה. כרובית ברוטב לבן בתנור. כל פעם מוגש לשולחן עם סלט טעים בלי יותר מדי תוספות "בריאות".)
כל אחד ואחת זכאי לחיים מאושרים. גם לך מגיע להיות מאושרת לא רק לילדים ולו. גם את עלולה למצוא את עצמך בגיל 65 מרגישה שביזבזת את חייך בזוגיות לא טובה ומתאימה - כדאי שגם הוא יזכור את זה.
שאלתי היא (בעיקר לבשמת) איך בעצם ליצור את הניתוק הזה מהבעל ומהשיתוף הפעולה הרצוי איתו, מבלי שזה ישפיע על הרגש שלי כלפיו? כלומר גם אם אצליח שלא לכעוס על זה (עוד ארוכה הדרך
הממ. אין פיתרון אינסטנט. באמת.
וקודם כל צריך לעבוד על ניקוי הכעס, וחידוד המקום של "מה אני רוצה לעצמי" בלי קשר אליו. אני רוצה לבקר את בת דודתי? ולו יש תמיד תירוצים למה לא עכשיו? אז אני אסדר ביקור אצל בת דודתי, כי
אני רוצה. הוא לא חייב לבוא!
באמת לנקות כעס, לנקות ציפיות, לנקות את המקום שמצפה שהוא יהיה מישהו שתפור לצרכייך במקום הגבר שהתאהבת בו כמו שהוא.
זו לא עבודה ליום אחד.
לדעתי צריך עזרה, לא באינטרנט.
עובדים על זה לאט, מסתכלים על הדברים אחרת.
המפתח לתשובה נמצא בדברים שלך: "גם אם אצליח שלא לכעוס על זה".
כיוון שאת עוד בתוך הכעס, את לא יכולה לראות איך זה נראה מהחוף השני. כשתתחילי לשוט, תתחילי לראות. וגם אז, אוהו, המון עבודה.
זה עונה לך קצת?
הולכת וטרה יקרות, אתן מציירות לעצמכן תמונה ורודה מידי שלו כאבא.
מצד שני, אתן גם אומרות את דבריכן באופן עקרוני (לקבל אותו כמו שהוא).
כל בן אדם צריך את הזמן החופשי שלו, וזכאי להעביר אותו לפי רצונו, אני מסכימה. אבל זה נראה לי מוגזם שהזמן הזה כולל כמעט את כל יום שישי ואת כל יום שבת. מה, הילדים לא זכאים לבלות קצת עם אבא? ולא מגיע למשפחה לבלות ביחד?
נראה לי לא לעניין, שאבא חושב ששבת נועדה למנוחה אישית שלו, לבד, להתנתקות מהמשפחה. זה במיוחד לא מתאים כי במשך השבוע הילדים לא רואים אותו הרבה, וגם כי אני, לעזאזל, רוצה גם כן לנוח, ולא להיות על תקן הורה יחיד.
ולהיות עם אבא מול המחשב, אגב, זה לא אטרקציה גדולה. בד"כ אבא פשוט מחנה את הילד/ים עליו או לידו, ומשחק במרץ (הורג את הרעים). הוא מהופנט לגמרי למסך, ומתעלם לחלוטין מהשאלות הנרגשות של ילד הבי"ס. או שהוא רואה תכניות שאינן מתאימות לילדים. אין פה שום "ביחד".
והעיתון הארור הזה - שלא תבינו לא נכון, גם אני נרקומנית של עיתון. קוראת כל יום באדיקות. אבל ברגש, כמו שאומרים. לא ננעלת מאחוריו, ולא מבלה שעות על שעות.
אז פשוט לקבל את זה? באמת?
בקשר לאוכל: אכן, אוכל חופשי מתקשר עם אהבה. אני יודעת שאני קצת הסתבכתי עם ההאכלה של המשפחה ושל הילדים. זה נושא בפני עצמו. בכל אופן, למצוא חמישה מאכלים שכולם אוהבים זו משימה קשה ביותר, אלא אם כן מדובר בפיצה (מפיצריה), או אטריות ברוטב רסק, או שניצלים קפואים. אז או קיי, נגיד ערב אחד בשבוע יוקדש לפיצה. ועוד ערב, נאמר לאטריות ושניצלים מוכנים (זוועה, לא?? וילד הבי"ס אוכל תפריט כזה כמעט כל יום בצהרון!). למצוא מאכלים נוספים שאפשר להסכים עליהם זה אתגר ענק. אבא שונא אורז, לא מסכים לאכול את רוב הגרסאות של תפ"א, מסרב לכל ירק מבושל (למעט ברוקולי), כמעט לכל הקטניות (לפעמים מסכים לאכול חומוסים ללא שום רוטב, לעיתים רחוקות עושה טובה שאוכל מג'דרה). בעצם, טופו (עם רוטב סויה) הם לעיתים קרובות מסכימים לאכול.
מבין המאכלים שהצעת, טרה, אבא - וגם ילד הבי"ס - היו מסכימים לאכול רק את האטריות.
המאכלים שאבא אוהב לאכול אצל אימו, כוללים חיות, ולכן אני לא יכולה להכין אותם.
<טרה, אני מאוד רוצה לשמוע על קציצות הסויה. אולי הן יזכו למעט יחס אוהד , מי יודע>
<<התחלתי לכתוב כאן לפני למעלה משעה>>
כל אחד ואחת זכאי לחיים מאושרים. גם לך מגיע להיות מאושרת לא רק לילדים ולו. גם את עלולה למצוא את עצמך בגיל 65 מרגישה שביזבזת את חייך בזוגיות לא טובה ומתאימה - כדאי שגם הוא יזכור את זה.
נכון. אבל...
אפילו אם לא נצליח ליישב את המחלוקות בתקופה הקרובה, אולי עוד עשר שנים, נניח, תהיה לנו עדנה, האהבה הישנה תפרוץ מחדש והכל יראה אחרת?
מי מבטיח לי שאמצא בן זוג איתו כן אהיה מאושרת? אולי אבלה את שארית חיי בחיפושים אינסופיים מתסכלים <גרושה עם שלושה ילדים>?
אולי גם אעדיף דווקא להיות לבד, זה אולי אפילו יותר סביר. אבל קל זה לא יהיה. לא ולא.
ולילדים זה בוודאי יהיה מאוד מאוד מאוד קשה.
זה גם, במידה רבה, נראה לי לא הוגן כלפיהם.
רצות לי ברקע מחשבות שהצרות שלי הן צרות של עשירים, ושעלי להודות על מה שיש ולהפסיק להיות רוגזת ומתוסכלת.
<האושר מתחיל בתוכי>
<האושר הוא הפלצה אמריקקית>
<האושר נמצא רק באגדות>
<האושר טמון בקטנות יומיומיות. חיוך של תינוקי מתוקי, ילד שאומר לי "איזה מזל שיש לי אותך">
אז פשוט לקבל את זה? באמת?
לדעתי זה באמת לא פשוט.
אפשר ורצוי לקבל, כל עוד מדובר ב-, איך נקרא לזה, בחירות
לגיטימיות של בן הזוג: לאכול אוכל תעשייתי, לשחק במשחקי מחשב דביליים, לקרוא עיתונים שעות על גבי שעות, כל אלה בחירות לגיטימיות בעיני, כל עוד הן לא פוגעות בהתנהלות התקינה של הבית.
אם כל מה שמפריע לך בזה שהוא קורא עיתונים כל השבת הוא שזה לא מסתדר עם האידאל שלך של משפחה שמבלה ביחד זו (בעיני) בעיה שלך עם עצמך, שאת צריכה לפתור לבד, של התאמת הציפיות שלך למציאות.
לעומת זאת אם זה מפריע לך כי מעייף אותך לבלות את כל השבת לבד עם הילדים שבוע אחר שבוע בלי עזרה- אז בעיני לא נכון לקבל את זה. נכון שאת יכולה למצוא דרכים לעזור לעצמך בלעדיו ופשוט לא לצפות ממנו להיות נוכח בשבתות אף פעם, אבל לדעתי זה רלבנטי רק אם את מרגישה שאת מקבלת ממנו דברים אחרים שמפצים על מה שחסר, ואת
מוכנה להסתכל רק על חצי הכוס המלאה. השאלה היא האם יש אצלכם חצי כוס מלאה?
הבעיה הבסיסית לדעתי היא שאין ביניכם תקשורת. אם את לא יכולה לבקש דבר טריויאלי כמו שיעזוב את העיתון ויקח את הילד לשעה לגן השעשועים, בלי שזה יהפוך לאישיו ומריבה וצעקות ויתפס כהתקפה וביקורת, אז הפתרון בעיני הוא לא פשוט לקבל את זה, אלא לבדוק איך אתם כן מתחילים לתקשר, כדי שתצליחי לשנות את זה. איך תקשרתם בעבר?
אני לא חושבת שאת צריכה לקבל כל דבר. בכלל לא...
מהפוסט שכתבת הצלחתי להבין שאם את מבקשת ממנו לתפקד בצורה עניינית, מבהירה שאת זקוקה גם כן למנוחה, ולכן מצפה ממנו להיות יותר פעיל, אז הוא כן משתף פעולה.
אם אני טועה, והוא מתעלם מבקשתך לעזרה או נכנס לעימות בגלל זה, אז בוודאי שלא הייתי מקבלת את זה.
אני ממש לא בעד הגישה של "להסתדר לבד" ולתת לו את כל המרחב כאילו הוא ילד. אני חושבת שבן זוג צריך להיות שותף, ולתרום למשפחה בדרך בה הוא יכול (מעבר לפרנסה).
כתבתי את מה שכתבתי כי איכשהו בין המילים שלך אני שומעת את המצוקה שלך מחוברת לפער שבין "הדרך שלך" ל"דרך שלו".
המחשבה שלי היתה שצריך לנטרל את המתח הזה, ליצור תחושה שכל הדרכים לבלות ולאכול הן לגיטימיות, כל עוד אין פגיעה מוכחת (=שאיננה רק עניין של טעם) בהתנהלות השוטפת.
נראה לי לא לעניין, שאבא חושב ששבת נועדה למנוחה אישית שלו, לבד, להתנתקות מהמשפחה. זה במיוחד לא מתאים כי במשך השבוע הילדים לא רואים אותו הרבה, וגם כי אני, לעזאזל, רוצה גם כן לנוח, ולא להיות על תקן הורה יחיד.
אז איך יצא שהוא הציע לך לנסוע לנוח בעוד הוא עם הילדים? מה פספסתי? 
הוא מהופנט לגמרי למסך, ומתעלם לחלוטין מהשאלות הנרגשות של ילד הבי"ס.
דיברתם על זה פעם? הוא שם לב ומבין שיש מצב שהילד נפגע מההתנהלות שלו? מה הוא אומר על זה?
נכון. אבל...
מי מבטיח לי שאמצא בן זוג איתו כן אהיה מאושרת? אולי אבלה את שארית חיי בחיפושים אינסופיים מתסכלים <גרושה עם שלושה ילדים>?
אולי גם אעדיף דווקא להיות לבד, זה אולי אפילו יותר סביר. אבל קל זה לא יהיה. לא ולא.
את מזכירה לי את עצמי לפני כך וכך שנים. גם לי היו פחדים נוראיים לפני שהחלטתי סופית להתגרש. ותאמיני לי שהחיים שלי היו בגיהנום. הרבה יותר גרוע ממה שאת מתארת והייתי בטוחה שיהיה לי קשה, שאף אחד לעולם לא יאהב אותי ושנאתי את המושג "גרושה". מאוד.
המציאות הוכיחה לי שיותר גרוע ממה שהיה לא יהיה יותר לעולם, ולא רק זה: שהרבה הרבה יותר קל לי בלי לסחוב את המשא הקשה הזה של הבעל שלא רק שלא עוזר, אלא מפריע לי בניהול חיים תקינים ובחינוך הילדים. במציאות קיבלתי המון אהבה עוד לפני שהתגרשתי (כשהייתי כבר פרודה) מהסביבה שלפתע הפכה להיות מחבקת ותומכת. וכן, אני מדברת גם על גבר שאהב אותי (מאז כבר יש לי אהבה חדשה ונהדרת. מי חלם על זה בכלל כשהייתי בתוך ביצת הפחד והייאוש הנורא שהיו חיי הנישואין שלי?
ושלא תחשבי, אני לא טוענת שאת חייבת להתגרש ושאז חייך יהיו נפלאים. אולי לא. אבל בטוח שהם יהיו הרבה יותר נעימים מעכשיו. את לא יכולה לדעת מה יקרה, את שרויה בפחד נוראי מהעתיד, וסך הכל אני רוצה להפיג את הפחדים שלך. גירושין הם לא דבר נורא כל כך. יש חיים אחרי הגט . גם אני לא האמנתי בזה. התגרשתי רק כי כבר לא יכולתי לסבול דקה אחת נוספת איתו. והנה, אני גרושה ומאושרת. וכל כך שמחה שעשיתי את הצעד הנבון הזה.
ולילדים זה בוודאי יהיה מאוד מאוד מאוד קשה.
זה גם, במידה רבה, נראה לי לא הוגן כלפיהם.
נראה לי שאת משליכה את החששות והפחדים שלך, על הילדים שלך. איך את יודעת שיהיה להם קשה? לפי מה שאת מתארת, הם לא כל כך מקבלים אהבה מאבא שלהם, וכל מה שהם רואים זה אמא מרוגזת וכועסת כשאבא לא נמצא, ואמא מרוגזת וכועסת כשאבא נמצא, אבא שאיננו, וכשהוא נמצא הוא כועס ומרוחק.
אולי במרחק מאבא, בחיים רגועים ושלווים עם אמא חייכנית ורגועה יהיה להם הרבה יותר טוב?
אולי אבא שלהם דווקא יתגעגע אליהם בימים שלא יראה אותם, ואז ייתן להם הרבה יותר? כי אז הרי לא תהיה אמא נרגנת ומצפה בצד. אולי אז הוא כן יתן מעצמו?
אולי כן, ואולי לא. מה שבטוח זה שלילדים שלך לא טוב עכשיו כשאתם ביחד.
גם אם תחליטי להשאר, נראה לי לא הוגן לומר שאת לא נפרדת מבעלך למענם כי "יהיה להם קשה".
המרגיעון שלי: שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו.
רצות לי ברקע מחשבות שהצרות שלי הן צרות של עשירים, ושעלי להודות על מה שיש ולהפסיק להיות רוגזת ומתוסכלת.
כמה שהייתי רוצה להסכים למשפט הזה אך נראה לי שהמחשבות על פרידה מפחידות אותך בעוד שאת כרגע מאוד לבד מאוד מתוסכלת. ערגה ועדנה זה חשוב אך האם ממלא?
זה גם, במידה רבה, נראה לי לא הוגן כלפיהם.
אולי עדיף והוגן לך ולילדיך שני הורים שחיים בנפרד אך לא מתוסכלים זה מזה וכן מאושרים מאשר הורים שחיים בייחד ימי, שבועות, חודשי ושנות תסכול ומרחקים.
לא כדאי לפסול את האושר או את השקט הפנימי רק בגלל שהמחשבה על הדרכים שמובילות אליו מפחידות. שינויים תמיד מפחידים אך לרוב בדיעבד לא בצדק . אתאמא שילדיה חשובים לה כך שגם לבד ואולי ביתר קלות תצליחי בכך נכון אף אחד לא מבטיח אושר עם גבר אחר במידי אך אולי הבחירות שלך בפעם הבאה היו יותר מבינות ויותר דומות למי שאת ולמה שאת מייחלת.
אני לא מציעה להתגרש כרגע אך זאת אפשרות בעיקר שאת מדברת על מצב שמתקיים שנים רבות ומציינת כי האהבה מתה וזה קורה. ניתן להחזיר האהבה בשביל כך צריך לעמול ולוותר רבות בעיקר במקרה שלכם וויתור והתעלמות מהתנהגויות מסוימות זה המפתח ליציאה מתסכול והאפשרות ללבד נטול צפיות ותסכול ממנו ומכם הינו אור אפשרי ובמקרים מסויימים רצוי למימוש למען כולם.
הוא מהופנט לגמרי למסך, ומתעלם לחלוטין מהשאלות הנרגשות של ילד הבי"ס.
נו, אפילו את זה אפשר לראות באופן חיובי: הוא לא ממרכז את הילדים! הם צופים בו כעדים ונחשפים לתהליכים חברתיים בשבט שלהם! הוא לא צריך לרקוד סביבם, זה דווקא טוב אם הם מתעניינים במה שהוא עושה ורוצים לראות אותו בפעולה. את יכולה לתת להם את מה שלטעמך חסר אצלו, וכך תשלימו זה את זה.
יקירתי,
רק את יודעת מי הוא באמת.
רק את יודעת מה היתרונות והחסרונות שלו.
רק את יודעת איך זה באמת לחיות איתו.
רק את יודעת כמה את מסוגלת להתגמש, ומה המחיר של התגמשות מול אי-התגמשות.
את יכולה לשנות רק את עצמך. הוא יצטרף לשינויים או שלא.
יש לך את כל הנתונים, ורק את יכולה להחליט מה את עושה (או לא).
מאחלת לך הרבה אושר ושלווה, בכל החלטה שתחליטי.
ורד
הוא לא ממרכז את הילדים!
יש הבדל (לפעמים דק) בין אי-מרכוז לבין התעלמות מעליבה.
מסתבר שיש כאן כמה "פלוני אלמונית" אבחר שם חדש ואמשיך מאוחר יותר
רק את יודעת מי הוא באמת.
רק את יודעת מה היתרונות והחסרונות שלו.
מצטרפת לכל מה שכתבה
פלוני_אלמונית ורוצה להוסיף:
ורק את (והילדים) חיים את הבחירות הנוכחיות שלך
ורק את (והילדים) תצטרכי לחיות עם הבחירות הבאות שלך, לכאן או לכאן.
מאחלת לכם הצלחה וחיים טובים בכל בחירה שתבחרי.
ושעלי להודות על מה שיש ולהפסיק להיות רוגזת ומתוסכלת.
את צריכה להבין, שלהפסיק להיות רוגזת וכועסת - זה לטובתך בעיקר. בעיקר. זו לא טכניקה לשינוי/ריפוי המצב,
זה יוריד ממך חמש טון מינימום מהכתפיים. אין לך מושג (או שמא יש?) כמה אנרגיה זולל לך הכעס, הטינה, הציפיה......את תהיי הרבה פחות עייפה, הרבה יותר שמחה, בוודאות.
באיזו תכנית הורות מישהי דיברה על הטבה ביחסים - עם הילדים בבית ועם אבי ילדיה "בזכות" הגירושין.
כיוון שהיתה גרושה,
כיוון שכשהילדים בבית תחת אחריותה הבלעדית, לא היתה הציפיה הטורדנית הזו שמישהו יגיע ויקח מידיה את המושכות. היא לא היתה בהמתנה, היה ברור שהכל עליה, היא מספרת על הקלה גדולה מאוד מהבחינה הזו..
אז כשאני מרגישה כבר מותשת ומפנטזת על גירושין, אני "מחזירה" לעצמי וחושבת על אותה אישה חכמה. נו טוב, חוכמולוגית, עכשיו את גרושה. קומי להכין ארוחה/להשכיב אותם בעצמך (או כל מטלה אחרת שאין לי הכוח הנפשי לבצע אותה).
אבל איך עוקפים את רגשות התסכול?
למשל, להפסיק להסתכל עליו. יום אחד חמותי צועקת על חמי, משלל סיבות שונות. בסוף הוא כועס: תפסיקי להסתכל עלי! נשמעת לי הצעה טובה :)
ברגע שאני מפנה את המבט אליו יותר מדי, אני רואה את כל מה שהוא לא עושה בסדר. אני מוצאת סיבות תסכול חדשות והוא, שיהיה בריא, מספק אותן ללא הרף. מצאי נקודת מיקוד אחרת....למשל, כשאני מתוסכלת כי הוא הבטיח להרדים אותם וכבר כמעט עשר בלילה (אני משכיבה בשבע, ולמחרת יש גן....) וזה אחרי שהוא רב איתי למה הוא צריך להרדים אותם כי זו כבר פעם שלישית השבוע (!!!) אני מפסיקה לחרוש עליו מזימות, ופשוט מסתכלת על הילדים העייפים, שזו לא אשמתם שאף אחד לא מרדים אותם. לא אשמתם שהם צריכים לישון 12 שעות רצוף ומחר שוב נאחר לגן ונתארגן ב"יאללה" ו"קדימה להזדרז". פתאום יש לי עוד קצת כוח להיות אמא, אז אני מכניסה אותם לפיג'מות, מתחילים לצחצח שיניים, לפעמים הוא מצטרף ולוקח פיקוד, לפעמים הוא שקוע בנאשיונל (יכולה להתפוצץ פצצת אטום והוא לא יניד עףעף) ואני משתדלת לא לראות אותו. אני מעודדת את עצמי. הם צריכים לישון. זו זכות להשכיב אותם. אם את עייפה אז לכי לישון ואל תרדמי שוב מול הטלוויזיה. תראי איזה חיוך ממיס. עוד 10 שנים את תתגעגעי לזמן הזה. הקטנה הצליחה למרוח לעצמה משחה היום - איזו מותק! אבל למה האינפנטיל הזה נח עם רגליים מורמות?! אני ערב משש בבוקר כדי להספיק הכל!! מסכן. זה הזמן הכי יפה ביום, הוא לא יודע מה הוא מפסיד (אח"כ אני אספר לו כמה נהניתי, באמת, להשכיב אותם).
אני גם רואה את עצמי קצת, שגם אני רואה אותם בתור "מטלה" שאני אשמח להשתחרר ממנה. אז גם הוא. אני לא "טובה" יותר.
רוב העצות שקראתי ברפרוף כל כך אמורפיות, על סף הססמאות. קחי את המשפטים שהכי הדליקו אותך (קבלי אותו, אל תצפי ממנו ושות') וקראי אותן כמה פעמים. אני בטוחה שתמצאי בהן את מה שנכון לך ויותר מזה, איך ליישם אותן.
<עוד פלונית, וטוב לי עם זה>
כל בן אדם צריך את הזמן החופשי שלו, וזכאי להעביר אותו לפי רצונו, אני מסכימה. אבל זה נראה לי מוגזם שהזמן הזה כולל כמעט את כל יום שישי ואת כל יום שבת. מה, הילדים לא זכאים לבלות קצת עם אבא? ולא מגיע למשפחה לבלות ביחד?
נראה לי לא לעניין, שאבא חושב ששבת נועדה למנוחה אישית שלו, לבד, להתנתקות מהמשפחה. זה במיוחד לא מתאים כי במשך השבוע הילדים לא רואים אותו הרבה, וגם כי אני, לעזאזל, רוצה גם כן לנוח, ולא להיות על תקן הורה יחיד.
את לגמרי צודקת.
הוא "לוקח" לעצמו זמן מוגזם, נכון.
הילדים זכאים לבלות עם אבא, נכון.
מגיע למשפחה לבלות ביחד, נכון.
לא לעניין, שאבא מתנתק מהמשפחה גם בשבת.
לא לעניין, שאת נחה פחות מדי, וגם, שכואב לך הלב כשהוא כבר "איתם" כי זה לא איתם.
את לגמרי צודקת, ואני לגמרי מבינה אותך.
האם זה משהו שיכול להשתנות? להערכתי, ממה שסיפרת, כן.
האם בהוקוס פוקוס? ממש לא.
האם זוגיות היא משהו שצומח על העצים? לדעתי, ממש לא.
בזוגיות, אין רק "את" כאדם נפרד ו"הוא" כאדם נפרד. יש שני אנשים שמגיבים זה לזה, ומה שנוצר ביניהם זו הריאקציה הכימית של התגובה של שני האנשים זה לזה. משהו בתוכך "מייצר" התנהגויות מסוימות אצלו, ומשהו בתוכו "מייצר" התנהגויות מסוימות אצלך.
כדי להתחיל להבריא את המערכת, את צריכה להפריד את פסי הייצור.
להתחיל לחיות כאשר את מתחילה להפריד בין מי שאת ואיך שאת רוצה לחיות, לבין מי שהוא ואיך שהוא רוצה לחיות.
את תולה כל דבר אצלך - בו.
יש לך ציפיות ממנו, וציפיות לחיי משפחה, וציפיות מהילדים, וציפיות לאבהות, שכולן גורמות לך לא לאושר בחיי המשפחה שלך אלא לסבל. וכמובן, גם לו.
לטובתך, יש דברים אצלך שאת יכולה לשנות כדי לשפר את המצב שלך.
את מתייחסת אליו כאל מישהו שהוא "ככה וככה". זה לא דבר מקובע. זה לא חקוק בסלע. הוא "ככה" (כמו שהוא כרגע) בין היתר כי את "ככה" (כמו שאת כרגע). אבל אי אפשר להפוך את הכל בבת אחת, ובוודאי שאי אפשר להפוך את הכל רק ב"להגיד לו", שזה הדחף הראשוני של רוב הרעיות - מין אשליה כזאת בראש, שאם רק "נוכיח לו" שאיך שהוא מתנהג זה "לא לעניין" כי זה לא צודק בלה בלה בלה, אז ברור שהוא מייד ישתכנע ויתחיל להתנהג כמו בן אדם...
תראי כמה את רוצה להפסיק להתנהג בצורה כועסת, וכמה זה קשה לך - כשזה בא ממך, ואת רוצה לעשות שינוי... מי כמוני יודעת, שאפילו הכוונות הטובות לא תמיד מספיקות
ממליצה לך לחפש לעצמך ייעוץ. יש כמה סוגי ייעוץ שיכולים להתאים לך. אולי כדאי לך לחפש בספריה ירחון של "חיים אחרים" ולהתחיל להסתכל על האפשרויות שיש, ואז לקרוא באינטרנט על כל השיטות. תראי מה מדבר אלייך.
סליחה על הבוטות...
אבל קוראת ולא יוצאת לי השאלה מהראש-
יש לו מישהי אחרת?
למה ככה יקרה, אשמח אם תציצי במה שכתבתי היום בדף
עזרה_בזוגיות_בעיתית? כי שמתי שם לינקים שיכולים להועיל לך פי אלף מכל מלה שאני אכתוב.
סליחה על הבוטות...
אבל קוראת ולא יוצאת לי השאלה מהראש-
יש לו מישהי אחרת?
למה את חושבת שיש לו מישהי? לא כדאי להעלות סתם רעינות קשים כאלה לראש בלי ביסוס. זה לא אחראי.
לא כדאי להעלות סתם רעינות קשים כאלה לראש בלי ביסוס. זה לא אחראי.
לכן גם לא כדאי להעלות כאן בדף רעיונות של גירושין באופן לא אחראי , מכיון שהם לא באו מפותחת הדף אלא מאלה שחושבות שהן יודעות טוב ממנה מה נכון לה.
ולך למה_ככה? , אני רוצה להגיד, בהמשך לדבריי הקודמים שכמי שמסתכלת מהצד אני מציעה לך להקשיב לנשואות ולא לגרושות, כי הן אלה שמבינות באמת בזוגיות. לא שכל מי שנשואה מבינה בזוגיות וכל מי שגרושה לא היתה לה סיבה טובה ואמיתית, אבל בכל זאת נדמה לי שבענייני זוגיות הייתי מקשיבה למי שעובדת על זה ולא למי שהרימה ידיים. פשוט מפני שזה המקום שאני שומעת אצלך, של רצון ללמוד ולעשות תהליך עם מה ומי שיש.
בענייני זוגיות הייתי מקשיבה למי שעובדת על זה ולא למי שהרימה ידיים
לגמריי!
כמו שלא הייתי הולכת לעשות סדנת הרזיה אצל מישהי שמנה.
לא שזה אומר שהיא אשמה שהיא שמנה...
אני לגמרי מבינה שזה קורה.
עדיין, מעדיפה להקשיב לעצות של מי שחזקה לא רק בתיאוריה.
נקרא לזה
יצר_לשימור_עצמי
מעדיפה להקשיב לאנשים, שבפרמטר הזה, עליו מייעצים, נמצאים במקום אליו הייתי רוצה להגיע,
או מרגישים כמו שהייתי רוצה להרגיש.
אחרת לאן נגיע? <שאלה רטורית>
פלונית,
לא יכולה להתייחס אליובקבלה והבנה בתור ילד קטן בכל מה שקשור לענייני תחזוקת הבית והילדים, אבל להתייחס אליו כמו גבר ראוי לי בחדר המיטות. האמת שזה די מרתיח אותי אם זה מה שמצפים ממני.
קודם כל, אף אחד לא מצפה ממך לכלום.
את לא במבחן.
אפשר להרגע
השאלה היא רק אם את רוצה לחוות אהבה.
האם את מוכנה להסכים ולחוות אותה עם הגבר הזה, שחי איתך יחד.
במידה וכן - יש ויש מה "לעשות",
מהמקום של "אני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת",
שהוא חי ופועם אצל כל אדם.
לגבי תפישתו של הבעל כ"ילד קטן" - זו בריחה מהמציאות.
ברגע שתפסיקי לקרוא לו "ילד", במיוחד בינך לבין עצמך,
תוכלי לראות אותו כפי שהוא באמת,
כאדם ששווה לך, גם אם אינו מעניין אותו הניקיון.
קחי שיר
אם תרצי לראות שאת לא רק עקרת בית,
לא רק סירים ורצפות וילדים,
שאת גם אישה משל עצמך,
שלא שופטת את כל העולם דרך הפריזמה של שיתוף
או אי שיתוף הפעולה עם הדרך בה רוצה להנהיג את הבית -
אז יש סיכוי שתהיי מאהבת לוהטת לאותו הבעל המצוי אצלך בבית.
תרגיל הכי פשוט בהפרדת המאהבת מעקרת הבית:
לצאת מהבית.
עם הבעל.
שהעשיה המשותפת שלך איתו תהיה מוקדשת לו ולך,
ותהיה פאן.
אבל לעשות חיים זה לא לעבוד, כן?
זה קשה...
רק טוב שיהיה לך
לכן גם לא כדאי להעלות כאן בדף רעיונות של גירושין באופן לא אחראי , מכיון שהם לא באו מפותחת הדף אלא מאלה שחושבות שהן יודעות טוב ממנה מה נכון לה.
ולך למה_ככה?? , אני רוצה להגיד, בהמשך לדבריי הקודמים שכמי שמסתכלת מהצד אני מציעה לך להקשיב לנשואות ולא לגרושות, כי הן אלה שמבינות באמת בזוגיות. לא שכל מי שנשואה מבינה בזוגיות וכל מי שגרושה לא היתה לה סיבה טובה ואמיתית, אבל בכל זאת נדמה לי שבענייני זוגיות הייתי מקשיבה למי שעובדת על זה ולא למי שהרימה ידיים. פשוט מפני שזה המקום שאני שומעת אצלך, של רצון ללמוד ולעשות תהליך עם מה ומי שיש
רוקדת, אם תשימי לב, זו הייתה התגובה הראשונה שלי מאז פתיחת הדף, אותו אני מלווה מאז.
אבל עכשיו היא העלתה את רעיון הגירושין, אבל פוסלת אותו בגלל שיהיה לה קשה, לפי דבריה, וגם בגלל שלילדים שלה יהיה קשה. על סמך המילים האלה מותר גם לי, גרושה שכמותי, שלא עבדה על הזוגיות שלי, להראות צד אחר של הגירושין.
זה לא שאני העליתי את הרעיון הבלתי אחראי בעליל של גירושין בדף הזה, אלא פותחת הדף. ובמקום הזה מותר גם לי, הגרושה, המגורשת, האיכסה פיכסה, לספר על החיים אחרי הגט מהזוית האישית שלי. אני ממש לא חושבת שאני יודעת מה טוב לה, או מה טוב לאנשים אחרים שהם לא אני בכלל. אני רואה את ההודעה שלך פוגעת ומכאיבה לי ואני בטוחה שלעוד נשים כמוני.
ואני רוצה לאחל שאף אחת לא תגיע למקום הנורא בו הייתי וכתוצאה ממנו הגעתי לגירושין. אמן.
ואני רוצה לאחל שאף אחת לא תגיע למקום הנורא בו הייתי
אנהאטה יקירתי, הגירושין במקרה שלך היו הצלת נפשות ממש. יש גברים שבאמת ההתלבטות לגביהם היא אם להתגרש או לשלם לאחד מהמאפיה, אם את מבינה את כוונתי ...
רוקדת לאור ירח יקרה,
לא כל מי שנמצאת בזוגיות ולא הרימה יידים חייה חיי זוגיות ומשפחתיות טובים, לעיתים ישנן מערכות ייחסים אף הרסניות כך שלא מגיע צל"ש למי שנמצאת בכוח בקורבנות זוגית רק בכדי להגיד לעצמה שהיא בזוגיות או "חלילה להיקרא לא עלינו גרושה".
יקירה, שאני התגרשתי עשיתי את הצעד הכי נבון ונכון בחיי! משפחתי הפכה למשפחה הרבה יותר שמחה ושלווה.
לימים הכרתי את בן זוגי לחיים היום. חיי וחיי ילדי מהזוגיות הקודמת והנוכחית חיים חיי משפחתיות מלאי הערכה, האהבה וכבוד הדדי.
למדתי מה טוב לי, מה אני רוצה, מה אני מייחלת לעצמי ועם מי אני יכולה להגשיםאת כל זה ולשמחתי הבחירה שלי היתה הרבה יותר מושכלת, בוגרת (נישאתי בגיל מאוד צעיר) ומוצלחת והלקחים שלמדתי באו וסייעו לי להיות מאושרת במקום הכי חשוב בבית!
כך רוקדת לאור ירח, כנשואה וכגרושה בעבר אני חשה שיש לי יכולת מבט ונסיון רחב ממנו אני יכולה לייעץ, אני פשוט יודעת מזה לחיות חיי זוגיות כושלים וגרושים.
לעיתים ישנן מערכות ייחסים אף הרסניות כך שלא מגיע צל"ש למי שנמצאת בכוח בקורבנות זוגית רק בכדי להגיד לעצמה שהיא בזוגיות או "חלילה להיקרא לא עלינו גרושה".
אבל להבדיל ממך ומאנהאטה,
למה_ככה? לא נמצאת ביחסים קורבניים (אנהאטה, אני זוכרת את הסיפור שלך, ואין בכלל מה להשוות!).
למה_ככה? חיה עם מישהו שרואה אחרת כמה דברים. למעשה, כפי שאני קוראת כאן רק ממה שהיא תיארה, ואולי אני טועה, לו אין כל כך הרבה תלונות,
למה_ככה? היא זו שמבקרת אותו ואת דרכו (והוא מגיב להתקפות).
אני יכולה להבין שמי שבחרה להתגרש נפגעה ממה שכתבה רוקדת, אבל אני הבנתי ממנה שהתכוונה להגיד: אם פניך לשמר את הנישואים- הקשיבי לעצותיהן של אלו שעושות זאת ומצליחות. אני מסכימה איתה.
כאחת שמחשבות על גירושים חולפות במוחי מידי פעם, אני נמלאת מוטיבציה לשיקום המערכת, למקרא אלו שעובדות על המערכת ודיסמוטיבציה כשאני קוראת את אלו שהתגרשו והצליחו.
תסכימו, שקודם כל צריך לעשות ה כ ל כדי להציל. במיוחד, כשיש ילדים קטנים וגירושים, יפים ככל שיהיו (ובדרך כלל הם לא מצליחים להיות כאלו) גורמים להם טראומה נוראית. לא תמיד אנחנו מבחינים בזה. גם נישואים נוראים גורמים להם טראומה נוראית אבל אמא ואבא עובדים על היחסים נותנים להם חוויה מתקנת . כך אני מאמינה ולכן מוסיפה את תמיכתי ברוקדת.
אם לא מצליח ולדעתי היא עדיין לא ניסתה מספיק ולמשך זמן רב כדי לדעת, אפשר להתגרש.בינתים צריך להתרכז בבניה ושיקום.
בדברי לא התייחסתי ללמה ככה? אלא לדברי רוקדת.
למה ככה בהחלט לא קורבנית אלא לא טוב לה והאדם שאיתה שונה ממנה ומהדרך שהיא רואה כרצויה ונכונה או מגיב להתנהגויות שלה.
שוב, דברי לרוקדת!
האמת? הופתעתי, כשהוא העלה את האופציה של פרידה.
שאלת אותו מדוע הוא העלה את האפשרות הזאת?
כפי שנאמר כאן - גם כשמתגרשים צריכים ומחוייבים לשמור על תיקשורת בסיסית טובה, נשארים בקשר כל החיים (בהנחה שהוא רוצה לשמור על קשר עם ילדיו) והשאלות הן:
- האם הוא יכול לראות בדמיונו את המצב של פרידה? אם כן מה הוא רואה? מה הוא מרגיש? איך הוא חושב שתתמודדו עם מצב כזה? אם הוא לא דמיין את המצב אז לבקש ממנו שיעשה זאת - ולשוחח.
- האם יהיה לו יותר קל לתקשר איתך ברוח טובה (ולדאוג לכך שתוכלי לסמוך עליו) כזוג פרוד?
אם הוא יהיה מוכן לעשות מאמץ כזוג גרוש נשאלת השאלה מדוע הוא לא מוכן לעשות אותו מאמץ בהווה?
<שאלה - אתם דתיים/שומרי מסורת? האם שיחה עם רב תעזור?>
אני יכולה להבין שמי שבחרה להתגרש נפגעה ממה שכתבה רוקדת, אבל אני הבנתי ממנה שהתכוונה להגיד: אם פניך לשמר את הנישואים- הקשיבי לעצותיהן של אלו שעושות זאת ומצליחות.
בדיוק לזה התכוונתי. האמינו לי שאני מכירה חלק מהצדדים ועובדה שבכל זאת אני חיה לבד, ללא בן זוד ואמא. אני מכירה את הצדדים הטובים ואת הצדדים הפחות טובים הן של זוגיות והן של הורות לחוד (אם כי לא מכירה יד ראשונה הורות בתוך זוגיות, מודה).
גם לא באתי בטענות לאף אחת שפירקה את נישואיה, להיפך, אני בהחלט חושבת שמי שסובלת בתוך קשר ורוצה לפרק, שתעשה זאת.
אני לא שומעת שזה המקרה, אני שומעת כאן מישהי שבאה להתייעץ איך לשפר את נישואיה וקיבלה כל מיני עצות איומות על איך לפרק, איך לחשוד בדברים שהיא בכלל לא חושדת ואיך היא מבזבזת את זמנה לריק.
אני חושבת שאכן בתור מי שרוצה זוגיות היא צריכה להקשיב לנשואות, כפי שכאשר אני רוצה להתייעץ בנושאים של משפחה חד הורית, אני לא אלך לבשמת כמקור ראשון (עם כל הערכתי הרבה אליה) אלא לנשים שנמצאות בסיטואציה קצת יותר דומה לשלי. להגיד למישהי לפרק זה הכי קל, אותי מקומם שאני רואה שזה נעשה כאן בדף מתוך עיניים שרואות רק את חוסר ההצלחה לשקם יחסים לנגד עיניהן. זה מקומם אותי גם כי אני עצמי הייתי פעם בזוגיות ארוכת טווח (בלי ילדים) והייתי מאד צודקת כל הזמן ובבית היה בלתי נסבל מהרבה בחינות. היום אני רואה את הדברים קצת אחרת, לא שאני מתחרטת על הפירוק (ממש לא) אבל אני כן יכולה לראות שאילו אשכיל להשתנות בתוך קשר, מי שתרוויח מזה תהיה אני קודם כל.
וקיבלה כל מיני עצות איומות על איך לפרק, איך לחשוד בדברים שהיא בכלל לא חושדת ואיך היא מבזבזת את זמנה לריק.
באמת? אני לא מצאתי הצעות חד משמעיות שכאלו. לא קראתי אף תגובה "איומה" שמציעה לוותר ישר ולהתגרש גם אם הם לא מסתדרים כבר הרבה מאוד זמן והיא מציינת שנעשו כל מיני נסיונות תיקון. אני קוראת בתגובות שלי ושל היתר רק ניסיון להרגיע שאם זה יהיה המצב, זה לא יהיה כה נורא. כן, גירושין לא תמיד נוראים ובמקרים מסויימים עדיפים. לא בטוח שבמקרה הזה. אני בעד ההצעות האלה:
1.יקירתי,
רק את יודעת מי הוא באמת.
רק את יודעת מה היתרונות והחסרונות שלו.
רק את יודעת איך זה באמת לחיות איתו.
רק את יודעת כמה את מסוגלת להתגמש, ומה המחיר של התגמשות מול אי-התגמשות.
את יכולה לשנות רק את עצמך. הוא יצטרף לשינויים או שלא.
יש לך את כל הנתונים, ורק את יכולה להחליט מה את עושה (או לא).
2.ורק את (והילדים) חיים את הבחירות הנוכחיות שלך
ורק את (והילדים) תצטרכי לחיות עם הבחירות הבאות שלך, לכאן או לכאן.
מאחלת לכם הצלחה וחיים טובים בכל בחירה שתבחרי.
גירושין לא תמיד נוראים ובמקרים מסויימים עדיפים
על זה נוכל להסכים ולדעתי זה השתמע גם מדברי הקודמים ולמי שלא הבינה אז הנה, אני ממש מסכימה עם המשפט הזה.
למה כהה? יקרה, אני חושבת עליך
למה ככה יקרה.
אני מחבקת אותך. ומקווה שיהיה לכם טוב.
אני מאוד מעריכה את כל המשקיעות שכותבות תשובות מפורטות מנסיונן העשיר ומהרהורי ליבן הפורה (לא בציניות)
אבל אני חושבת שהכי טוב זה ללכת לטיפול זוגי. או לפחות אישי. נראה לי שיש פה קצר בתקשורת שבאמת מול מחשב הכי קל זה לשפוט ולהגיד מה הוא עשה לא בסדר ומה את עשית לא בסדר. אבל זה לא העניין ולא בהכרח יביא לשיפור ארוך טווח.
אני חושבת שטיפול נכון יכול באמת לעזור לכם. אפשר גם טיפול משפחתי.
אפשר גם לשאול אותו מה הוא מציע. באמת ובתמים אולי יש לו דרך להקל ( לפני שנפרדים)
בהצלחה רבה
שלום לכולן. מצטערת שנעלמתי.
נכון לעכשיו, מזה כמה ימים, העניינים בסדר. אין ריבים, יש רגיעה. יש גם מגמת התקרבות של שנינו.
אמשיך לעדכן ולספר.
טוב לשמוע ממך.
שמחה לשמוע שהעניינים בסדר ויש התקרבות.
ברוכה השבה, חשבתי עליך רבות.
אז כאמור, בימים האחרונים המצב יחסית בסדר - מעל פני השטח, לפחות.
בשיחה שהתקיימה לפני יומיים אבא ואני החלטנו שאבא יכין יומיים בשבוע ארוחת ערב.
היום היתה הארוחה הראשונה.
התפריט כלל אטריות ברוטב עגבניות.
זהו.
אף לא פיסת ירק אחת, או כל דבר אחר.
אבא רצה גם להכין נקניקיות. ביקשתי נואשות שלא יעשה זאת. הילד הגדול כבר "מקולקל" מהעולם שם בחוץ, הוא מת על נקניקיות, אבל הילדון מעולם לא טעם נקניקיה, וסביר להניח שההתוודעות אליהן תהיה בלתי הפיכה... והוא תמיד יבקש.
היה טעים, בטח.
שמחה שחזרת ואת מעדכנת. נשמע ששניכם רוצים שינוי לטובה וה מעודד.
היום היתה הארוחה הראשונה.
התפריט כלל אטריות ברוטב עגבניות.
זהו.
אף לא פיסת ירק אחת, או כל דבר אחר.
אבא רצה גם להכין נקניקיות. ביקשתי נואשות שלא יעשה זאת. הילד הגדול כבר "מקולקל" מהעולם שם בחוץ, הוא מת על נקניקיות, אבל הילדון מעולם לא טעם נקניקיה, וסביר להניח שההתוודעות אליהן תהיה בלתי הפיכה... והוא תמיד יבקש.
מה שקפץ לי - סיכמתם שהוא מכין ארוחת ערב?
(התקדמות גדולה! שהוא לוקח אחריות על העניין).
עזבי אותו בשקט. תני לו להכין מה שהוא יודע ורוצה.
בלי לבקש ולהתחנן לשינויים בתפריט ובלי לבקר (אפילו בלב) את מעשיו או בחירותיו.
זה קשה, אבל זו לגמרי עבודה שלך.
היה טעים, בטח.
זה חשוב מאוד מאוד.
בלי ציניות.
בהצלחה לכם
אף לא פיסת ירק אחת, או כל דבר אחר.
לא נורא. לא קרה כלום. תני לו - שיכין, אל תעבירי ביקורת.
בקשר לנקניקיות, אני קצת חלוקה איתך לגביהם. לטעמי, בשביל שלום בית, לא יקרה כלום אם הוא יכין נקניקיות.
את הירקות והאוכל הבריא את יכולה לספק לילדים בשעות אחרות של היום. למשל, לשים להם בתיק לגן או לבית הספר, להכין להם צלחת עם מלפפונים לחוד, עגבניות לחוד, גזר לחוד, חתוכים יפה על השולחן אחר הצהרים ושיאכלו כמו חטיף, לקחת להם לגינה שיאכלו שם, יש אפשרויות.
ובכלל, אני דווקא מאוד משתדלת להכין אוכל בריא - אורז מלא, לחם מלא וכו', אבל המון פעמים יוצא לי להכין איטריות ברוטב עגבניות וזהו! אז מה? לא קרה כלום, זה טעים, זה משביע וזה לא מזיק.
אם סיכמתם שהוא מכין ארוחת ערב, את צריכה להרפות.
מצד שני, אני חושבת שזה מאד לגיטימי לבקש מראש שאת, עבורך, מבקשת שיהיו גם ירקות על השולחן בזמן ארוחת הערב. לא להגיד "סלט", לא לבקש שזה בשביל הילדים. בשבילך. כמו שאת משתדלת להכין אוכל שהוא יאהב ויהיה לו טעים, ככה לבקש עבורך, מראש, באופן כללי.
בזמן שהגיש את האוכל- התחשב או לא התחשב בבקשה שלך, תשחררי ואל תעלי ביקורת.
נשמע שיש התקדמות.
מאד מאד קשה לשחרר, מי כמוני יודעת, ובכל זאת כדאי להשתדל.
יופי של התקדמות!
ואת יודעת, עגבניות מהרוטב של האטריות - הן ירק
ויש אפילו הטוענים שהליקופן "שווה" יותר מבושל מאשר חי. אבל על זה אני לא חותמת... רק מצטטת
נשמע לי ממש שינוי ענק, מהכיוון שלו. אז גם אני מצביעה "לשחרר" מהכיוון שלך. תפרגני. גם רומא לא נבנתה ביום אחד...
הי למה ככה.
חשבתי שאולי כדאי לך לשנות את שם הדף למשהו יותר חיובי. מה את אומרת?
מילים הרי מייצרות מציאות...וזה יכול לתמוך בתהליך...
(ואם את רוצה "להדר" אולי גם לשנות את הניק..).
ביקשתי נואשות שלא יעשה זאת
אם משהו כל כך חשוב לאחד מבני הזוג, במקרה של למה ככה? אי אכילת חיות, זה לא בוטה בעינכן שהוא מתעלם מהבקשה הנואשת שלה?
לאחר דיון סלוני בביתנו שוכנעתי שתגובתו לא בהרכח בוטה
תודה בכל מקרה
הקטע הוא לאו דווקא חיות... הנקניקיות הן אוכל הזבל הכי גרוע מכל מוצרי ה"חיות".
איזה דף! קראתי ברצף
ואם לא השעה הייתי רצה מיד לקרוא את
תחזוקת_בעל...
בינתיים קיבלתי המון רעיונות שאני צריכה ליישם.
וגם צריך לישון...
ורק מחשבה קטנה:
בין השורות של הסיפורים של
למה_ככה? נראה לי שיש איזה בעיה בהנקה, אולי לא בעיה גדולה אבל כן מקשה עוד קצת: הרבה שעות ציצי, הנקות תכופות, תוספת תמ"ל וזה רק מה שאני זוכרת כרגע. יכול להיות שכדאי לנסות להעזר ביועצת הנקה בשביל להוריד קצת מהסטרס.
אני יודעת שהעייפות והקשיים האובייקטיבים שיש אצלנו כרגע מאד מגבירים את הנפיצות שלנו, וכמה שאנחנו נפיצים היום... לא סתם אני פה עכשיו
לילה טוב
למה ככה? מה שלומך?, "נעלמת".
מקווה שאת לא חשה חוסר פירגון העצות כאן למענך! לא נגדך!
משבר גדול.
אבא ניכס לעצמו את חדר הילדים. העביר את כל הבגדים שלו לארון בחדר הילדים, והעביר את הבגדים שלהם לחדר שינה ולסלון. פירק את המנעול של הדלת של החדר, על מנת להתקין חדש כך שיוכל לנעול אותו. <החבאתי לו את המנעול החדש שקנה>.
דווקא היה יחסית רגוע בזמן האחרון. פוטנציאל הנפיצות היה באויר, אבל שמרנו על עצמנו.
פתאום, ביום שישי האחרון, יש מאין, פיצוץ ענק.
אבא השתגע.
היתה אצלנו הבת של אחותו. ישנה אצלנו בחמישי, ובשישי אחה"צ היתה לה איזו פגישה בעיר.
התכוונתי להקפיץ אותה לשם. ביקשתי מאבא את המפתח של האוטו החדש.
פאוזה: אבא קיבל אוטו חדש מהעבודה. למעשה, כרגע זהו אוטו זמני בשכירות, עד שיגיע הקבוע. לעומת הגרוטאה שלנו זה אוטו דה-לוקס. אבא מאוד גאה באוטו, ותופס עליו תחת. לי יצא לנהוג עליו, כולל כשהיינו בבית הוריו של אבא בשבת/חג ואני נסעתי באמצע, כפי שסיכמנו מראש, לבקר אצל הורי.
חזרה לסיפור: אבא סירב לתת לי את המפתח לאוטו, בתואנה ששבת נכנסה.
פאוזה נוספת לעניין שמירת השבת הסלקטיבית: אבא חזר זמן קצר קודם לכן ממשפחת חברים, אצלם הוא השאיר את הילד הגדול, והילד היה אמור לחזור איתם בערב, בדרכם לארוחה משפחתית, הרבה אחרי כניסת השבת. חוץ מזה, אבא כידוע מעודד את הילד לשחק במחשב בשבת, מבוקר עד לילה.
לא התאים לי לקחת את הגרוטאה. חיפשתי את המפתח של האוטו החדש ומצאתי. כשקראתי לחתול תעלול, להלביש לו נעליים (הוא היה אמור לבוא איתנו) אבא פתאום קלט שלקחתי את המפתח, ודרש אותו בחזרה. סירבתי. הוא העיף לי את הנעל מהיד וחזר בתקיפות על דרישתו. שוב סירבתי. בינתיים חתול תעלול, שפרץ בבכי, הלך והביא לי את הנעל. אבא שוב העיף אותה באלימות, הפעם מהילד. אבא הודיע, שאם אני יוצאת עם המפתח, אני לא חוזרת.
חתול תעלול היה בהיסטריה.
יצאתי עם המפתח.
מאז אבא ואני לא מדברים, למעט חריגות, כמו:
החבאת את המנעול שקניתי?
יכול להיות.
אה, אנחנו משחקים בלגנוב דברים? גם אני יכול לגנוב לך.
אם אתה תשאיר אותנו פה בבית עם חדר נעול, אני אדבר עם אמא שלך ולכולנו יהיו פאדיחות.
אוי אוי אוי לא מוצאת מילים אחרות. איתך...
חמודה שלי, האלימות הזאת, זה פעם ראשונה??? כי אם לא, אז אולי תתחילי לבדוק קצת מסביב מה קורה, אולי את חיה עם גבר אלים? ספרי לנו עוד מה קורה. נשמע לא טוב.
לא, הוא בד"כ לא אלים.
הפרץ הזה בא לו בפתאומיות.
המממ, בכל אופן כדאי שתעשי בדיקה. האם יש אלימות מילולית? זלזול בך? לפעמים אלימות פיזית מגיעה אחרי הרבה זמן של אלימות מילולית. יש פה כמה דפים על זה, כדאי שתיכנסי ותבררי לך מה קורה באמת בבית (כלומר, אולי לא הכל סובב סביב נקניקיות ואורז מלא).
נשמע מצב ממש קשה, הרבה זמן לא כתבת, כך שאף אחת כאן לא יודעת מה הוביל אתכם להתמוטטות עצבית כללית. זה שהוא חטף את הנעל וזרק פעמיים מצביע על עצבים חזקים מאוד ותסכול מתמשך. גם אני מצאתי את עצמי כמה פעמים בחיי מגיבה במין אלימות כבושה כזו מתוך תסכול רב. האם זה הופך אותי לבן אדם אלים ומסוכן? לא! לא! ולא!!!
אולי באמת שווה לערב איש מקצוע. מישהו שתלכי אליו להתייעצות.
התרגום שלי, רק מקריאת הדברים שנכתבו עד כה (לא בטוחה שאני צודקת, קחי מה שמתאים לך):
אני הייתי מחזירה לו את המנעול. אם זה מה שהוא רוצה לעשות בביתו שלו- את צריכה לאפשר לו את זה. שינעל את עצמו. את יכולה, אם תרצי, לעשות כמה צעדים שירגיעו אותו ויחזירו לו את ההרגשה שיש לו שליטה על חייו. יתכן והוא מרגיש שאת פלשת לכל תחום בחייו ואין לו יותר שליטה עליהם, בגלל זה היה לו חשוב למצוא טריטוריה פנויה, להשתלט עליה וגם לסגור עם סוגר ומנעול אחריו. בגלל זה היה לו חשוב שלפחות לגבי הרכוש שלו (המכונית שקיבל) הוא יוכל לאשר או לא נסיעה בה. עניין השבת זה רק תירוץ. המטרה היא שליטה בחייו.
אולי לא הכל סובב סביב נקניקיות ואורז מלא
זה ברור עוד מראשית הדף.
למה, לי יש דווקא שאלה אלייך, אבל אני לא כלכך מעיזה לשאול.
לעומת זאת אני גם חושבת שהאלימות הזאת לאו דווקא מעידה על אלימות באופן כללי.
רק את יודעת כי רק את יודעת מה התדירות והמידה של זה בחיים שלכם.
בכל אופן
מישהו שתלכי אליו להתייעצות נשמע לי רעיון טוב.
קודם כל הנה לינק להיכנס אליו:
קיר בחדר השינה
המאמר עוסק באופן כללי באלימות, אבל יש שם קטע מדהים על בעל שהחליט לבנות קיר באמצע חדר השינה כי הוא לא רוצה לראות את אשתו. השופט החליט שגם זו אלימות. זה מאוד מזכיר לי את מה שאת כותבת על כך שהוא העיף את הילדים מהחדר שלהם ואת הבגדים. יש חוק נגד זה. אסור לבעל למנוע מאשתו וילדיו לחיות את חייהם בנחת!!!
אני כן חושבת שצריך לבדוק אלימות. אולי זה לא היה עד עכשיו, אולי לא שמת לב לכך, אולי זו רק ההתחלה. אבל אין שום ספק בכך שלהוציא את הילדים מהחדר שלהם ולקנות מנעול חדש וכו' זו פשוט אלימות! וזה מנוגד לחוק. בבקשה תעשי כמה בדיקות בנושא.
זכותך לחיות בביתך בנחת מבלי לסבול מבעלך, ולא משנה כרגע אם הוא אוהב או לא אורז מלא וקטניות, או שהוא מעדיף נקניקיות ברוטב עגבניות קנוי בסופר!
ולא, הוא לא אבא סבבה, בכלל לא! גם תעלולי כבר לא חושב כך, נכון?
גם אני חושבת שזו אלימות, הרבה יותר מההעפה שלו את הנעליים של תעלולי.
לא מדובר פה בווילה עם שמונה חדרים. זו דירה קטנה, חדר ילדים, חדר שינה וסלון.
להשאיר אותי עם הילדים מידי יום בדירה עם חדר ילדים נעול, זה להציב באמצע הבית מונומנט אימתני לחרא העמוק שאנחנו נמצאים בו.
השארתי לו היום בבוקר מכתב שבו כתבתי את זה. וכתבתי גם על גודל המצוקה שהילדים חווים, ושאולי ננסח איזה כללים שיעזרו לנו לנהל את הג'יפה שלנו ללא נוכחות הילדים.
הוא לא הגיב.
הוא גם הוריד את טבעת הנישואין שלו (לראשונה).
<אני, מאז אחד ההריונות, שלא יכולתי לסבול טבעות, הורדתי את כולן, ולא החזרתי>
תעיפי אותו לכ הרוחות!!!
(אלימות שחבל על הזמן! כלפייך וכלפי הילדים. רק לחשוב מה הם עוברים כשמנסים להסתיר מהסביבה את מה שמתרחש בבית. רחמנות. אני גדלתי בבית כזה. איך לומר בעדינות: לא ממש בנה אותי)
ראי:
בן_זוג_מתעלל_מילולית
אני חושבת שהרבה אנשים היו מגיבים כך אם הם מרגישים שהשתלטו להם על החיים
אין להם מילה, והם לא יכולים אפילו להחליט החלטות שנוגעות לעצמם בלבד.
אם הוא רוצה חדר לבד- אז מה?? שחררי!! את לא אמא שלו
מחביאה לו דברים?? מה נסגר
אמנם יש לזה השלכה על הילדים (לחדר החדש שלו) אבל לפעמים צריך לבלוע צפרדעים, ואם הוא נקט בדרך הזו סימן שהוא במצוקה גדולה מאוד. וזה שיעור גדול לילדים בלראות - איך אמא תומכת באבא כשקשה לו. הם לא ימסו מכמה ימים בסלון.
לא נראה לי שהוא מתעלל בך לפי כל הסיפורים שבדף, אלא שיש קצר רציני בתקשורת שנובע מחוסר אמון, עודף בקורת (שהיא הרעל הכי חזק שיש) וראש קטן שלו.
אמנם הוא לא אוכל בריא, כמו 90% מהעולם אבל לא על זה כדאי לפרק חברות של שנים.
תעיפי אותו לכ הרוחות!!!
איך אפשר בכזו קלות לומר עצה כזו נוראה? אנשים מתמוטטים לפעמים וזה הזמן ל"ביחד" - כי אם לא אז - אז מתי?
אם אנחנו מתגרשים, הילדים (לפחות הגדול) יתמוטטו.
זה ישבור אותו (את הגדול) נפשית, ירסק לו את האמון באנשים, בעולם.
יעשה אותו עצוב להחריד.
עדיף, בעיני, לנסות להגיע לאיזה מצב של "הרע במיעוטו", עם אבא בבית.
חכי עם להעיף אותו, בינתיים תבדקי באמת מה קורה.
נכון שמצד אחד צריך לתת לו את המרחב, אבל צריך גם לשים לב שלא מדובר בהתנהגות שחוזרת על עצמה, את זה רציתי שתבדקי. תבררי עם עצמך אם לא היו מקרים קודמים של אלימות מכל סוג שהוא, תבדקי באופן כללי איך היחס שלו אלייך וכו'. נתנו לך פה שמות של דפים שכדאי לקרוא שם, אולי זה יתן לך תובנות.
מאחלת לך בהצלחה.
אם אנחנו מתגרשים, הילדים (לפחות הגדול) יתמוטטו
מאוד דרמטי, המונים מתגרשים ויתגרשו ועוד לא יתמוטטו גם לא ילדך הגדול.
בית עם אוירה עכורה יגרום לו לקושי יותר רב מאשר גירושין.
בהקשר החדר, לפי מה שאת כתבת מזמן, הבנתי כי את זו שבוחרת לישון עם הילדים בחדר השינה שלכם וכי האבא נדחק לחדר הילדים.
המצב הזה לא הגיוני, נראה כאילו את זו שגירשת אותו מזמן לחדר הילדים, הוצאת אותו מחדר המבוגרים לטובת שינה עם ילדך, לפחות כך הבנתי ממה שכתבת. אני נסמכת גם על תיאור הבית לקוסת היקרה שניסתה לעזור.
המיטה שלנו היתה מיטה משפחתית עד שהילד השני היה בן שנה. ישנו כולנו ביחד.
היום, המצב נזיל, אבל בד"כ, אני ישנה עם שני ילדים במיטה המשפחתית, ואבא ישן עם שאר הילדים בחדר הילדים.
אני לא רואה במנעול ובהעפת הנעל אלימות, אני רואה תיסכול. ממש כפי שאני רואה תיסכול ולא אלימות באמירות קשות שאת אמרת לו בעבר בהקשר האוכל שהוא נותן לילדים.
מודה גם אני מוצאת עצמי מביעה זעם.
יש הבדל בין כעס לבין אלימות.
אולי כדאי לחשוב על כך שאם את בוחרת לקחת מפתחות של רכב של אדם דתי ביום שבת זוהי גם אלימות, אולי אגוצנטריות.
השיח בניכם חולה.
ממחלות ניתן לפעמים להבריא ואף להתחסן לבאות.
אופס, שוב לא עבר ההומור המעוות שלי. קראתי לעצמי ורדה ע"ש ורדה רזיאל ז'קונט וחיקיתי אותה.
לא באמת התכוונתי שתקומי ותעיפי אותו כאן ועכשיו.
אבל את צריכה לדעתי לעשות בדק בית מאוד רציני, כי גם אם את באמת קרציה - לא כל אחד מגיב בכזאת אלימות.
וזו נשמעת סיטואציה סופר אלימה.
שבטווח הרחוק דווקא היא יכולה להרוס לבכור וגם לשאר את האמון באנשים, בעולם, או לרסק לו את הבטחון העצמי, או ללמד אותו שאלימות זו דרך... או.. או... או...
לשחרר שליטה
על נקניקיות, על ניקיונות, על כל השטויות.
תסלחי לי - אבל אלה שטויות.
האוכל זה לא רק מה שנמצא על השולחן.
האוכל זה מה שאת ובעלך מאכילים אחד את השניה והילדים נחנקים מהפירורים.
על הבובי שלו השבת, בסדר?
לא אכפת לו מהשבת, הכל תירוצים.
וגם את מבינה שזאת לא השבת, ולא האוטו, ולא המנעול.
זאת השליטה.
על החיים, על הבית, על עצמו.
כמה נעליים צריכות להתעופף באויר לפני שהמסר יעבור?
בת של אחותו, שהוא יסיע אותה.
או לא יסיע אותה.
אין דודה או בת דודה, או נעל דודה בעולם ששווה את שלום הבית.
אבל מי מחפש שלום בבית הזה?
רק כמה ילדים קטנים.
אין ביכולתם לתקן את מה שלא הרסו.
אז בינתיים בורחים אל המחשב.
זה הכל בידיים שלך.
עדיין.
בעלך לא מקולקל, הוא רק בן אדם.
אם רק היית יכולה להנמיך את הציפיות שלך - ממנו, מהילדים, מעצמך...
מי יתן ובעוד חודש תצחקו על הרעיון הדבילי הזה של חדרים ומנעולים.
כולנו אלימים בדרך זו או אחרת
פה מדובר בתיסכול ומצוקה של אבא שנדחק לא לחיי בדידות, אולי הוא מנסה להראות דרך הקצנה של סגירת החדר את שהוא חוו ביום יום גם בלי מנעול למיטת המבוגרים
כולנו אלימים בדרך זו או אחרת
פה מדובר בתיסכול ומצוקה של אבא שנדחק לא לחיי בדידות, אולי הוא מנסה להראות דרך הקצנה של סגירת החדר את שהוא חוו ביום יום גם בלי מנעול למיטת המבוגרים
את יודעת מה? מרוב עיצות סותרות, באמת אי אפשר לדעת.
מה שברור זה שאתם חייבים לרוץ לאיזה יועץ או פסיכולוג או מישהו שקצת ישוחח איתכם על הנישואין שלכם, ורצוי שזה יהיה בדחיפות. מציעה לך להתחיל למצוא אישה - מטפלת בזוגיות, יועצת ואחר כך גם לצרף אותו (או למה שאת עושה או לייעוץ זוגי אחר שיהיה מקובל על שניכם). באמת דחוף, כי חבל בעיקר על הילדים.
המעבר שלו לישון במיטה בחדר הילדים (כבר מזמן) - בחירה שלו.
הוא בעד שהילדים, כל עוד הם רוצים, יישנו עם ההורים.
כשנהיה צפוף במיטה המשפחתית, הוא פשוט היה קם ועובר למיטה פנויה.
ועם הזמן הוא העדיף מלכתחילה ללכת לישון במיטה בחדר הילדים.
מי יתן ובעוד חודש תצחקו על הרעיון הדבילי הזה של חדרים ומנעולים.
למרות הכל הבאתם לאחרונה לעולם תינוקי, כנראה שאינטמיות היתה בינכם לאחרונה.
מסוגלת להחיות ולהחזיר את האינטמיות?
הוא גם הוריד את טבעת הנישואין שלו (לראשונה).
בד"כ זוהי התנהגות שמבשרת על סוף.
כדאי להתכונן נפשית, להכין את הקרקע לרעיון.
במצבים כאלו חסרות לי בשמת ורוקדת.
למה ככה? כדאי שתנסי להסביר יותר מה גרם למצב לחזור לנפיצות כך נוכל לעזור יותר
שולחת לך כוחות
אם אנחנו מתגרשים, הילדים (לפחות הגדול) יתמוטטו.
זה ישבור אותו (את הגדול) נפשית, ירסק לו את האמון באנשים, בעולם.
יעשה אותו עצוב להחריד.
את לא יודעת את זה. מנסיוני, אחרי תקופת המשבר דוקא יש פריחה אצל הילדים, יש שחרור. ילדים מרגישים אלימות, והולכים על ביצים לידה בלי שהם ידעו לקרוא לזה בשם. ילדים מפנימים אלימות כדרך חיים. ובעיקר כוחניות.
אני דוקא חושבת שלילדים יכול לצאת טוב מפרידה שלכם, כי כרגע הם גדלים עם דגם רע מאוד של משפחה ויחסים. כדי שלבנך יהיה אמון באנשים ובעולם הוא צריך קביעות ועקביות, רוגע ושלווה, הרבה יותר ממה שהוא צריך אבא בבית.
נראה לי ברור כשמש, לכל אורך הדף הזה, שאת צריכה לפנות בהקדם לייעוץ, וזה חייב להיות מישהו שמבין את התחום של אלימות במשפחה. רק מי שמבין את התחום הזה ידע להנחות אותך, כך שיהיה לכם סיכוי לשקם את המשפחה.
מנסיוני עם כמה פסיכולוגים, הם לא מכירים את התחום של אלימות במשפחה, והייעוץ שאני קיבלתי מהם רק החריף את המצב אצלנו. כשהגעתי למומחה לאלימות במשפחה הבנתי איפה היו הטעויות שלהם, וקיבלתי סוף סוף הדרכה ראויה.
ההדרכה הזו לא עזרה בסופו של דבר לשמור את המשפחה שלי מפירוק, למרות נסיונות כנים, אבל הפירוק מיתן מאוד את הכוחניות והאלימות של האקס. לצערי לא מיגר אותן לחלוטין.
בנות מה זה התגובות האלה?
תעיפי אותו לכ הרוחות!!!
אלימות שחבל על הזמן!
מחביאה לו דברים?? מה נסגר
אפשר לכתוב כל דבר בצורה פחות קיצונית.
אתן לא נמצאות שם, אתן לא יודעות באמת את כל הפרטים, לא צריך להיסחף.
לא נראה לי שהוא מתעלל בך לפי כל הסיפורים שבדף, אלא שיש קצר רציני בתקשורת שנובע מחוסר אמון, עודף בקורת (שהיא הרעל הכי חזק שיש) וראש קטן שלו.
אני לא חושבת שיש כאן אלימות כלל. הבחירה היתה שלך, באופן מודע לגמרי.
לא התאים לי לקחת את הגרוטאה.. אבא הודיע, שאם אני יוצאת עם המפתח, אני לא חוזרת. חתול תעלול היה בהיסטריה. יצאתי עם המפתח.
למה ציפית?
תביני - האיש שלך באמת עושה רושם מאד ילדותי, מתנער, לא אחראי, וגם יכולת הביטוי שלו דפוקה לגמרי (מתחבא מאחורי השבת במקום להגיד מה באמת, למשל). אני מבינה לגמרי למה ההתנהגות הזו כל כך מקוממת אותך. אבל אם נפריד רגע בין הטבע הזה שלו למה שקרה לו אצלכם בבית, אני חושבת שלגבר הזה אין שום רווח בבית להיות גבר. את לא מכבדת אותו בגרוש, את מבטלת את בקשותיו והעדפותיו ואת רכושו, את רומסת אותו עד עפר. לאיש הזה אין זכות על האוכל שלו, המיטה שלו, הרכב שלו... איך ירצה לעשות משהו למענך, איך.
כשקראתי לחתול תעלול... הוא העיף לי את הנעל מהיד וחזר בתקיפות על דרישתו. שוב סירבתי. בינתיים חתול תעלול, שפרץ בבכי , הלך ו הביא לי את הנעל . אבא שוב העיף אותה באלימות , הפעם מהילד. חתול תעלול היה בהיסטריה .
זה לא יותר גרוע מגירושין?
עד עכשיו נמנעתי מלהביע דיעה, כי באמת בעיני כל מה שכתבת ניתן לגישור.
אבל ברגע שהפגיעה היא כבר בילדים? ובגלל כעס עליך? לא לא לא
על כבודי אני מוכנה למחול. אבל אם בעלי יפגע בילדים... לא מוחלת ולא עוברת לסדר היום. לא יודעת אם פרידה היא הפתרון (מישהי כבר ציינה למעלה שאז הם יהיו יום או יומיים בשבוע רק איתו ואת לא תוכלי להשגיח בכלל על מה שקורה...), אבל בהחלט לא להעלים עין.
לא נכנסת למינוח של כן אלימות לא אלימות.
העובדה היא, שהבנאדם ברגע של כעס פשוט איבד את הראיה, הבן שלו הפך שקוף בעיניו.
עכשיו הוא העיף לו את הנעל, פעם באה יעיף לו סטירה...
וזאת שלא קופצת למסקנות- זה שהוא חטף את הנעל וזרק פעמיים זה מינוח עדין... הוא העיף את הנעל מתוך היד של הילד. זה שונה לגמרי מלחטוף ולזרוק...
פה אני נדחפת בשביל בכל זאת לשאול את השאלה שלא העזתי,
ואני מקווה שלא יסקלו אותי:
למה-ככה יקרה, מתי עשית חשבון נפש עם עצמך לנסות להבין האם באמת ועד כמה את רוצה לחיות עם האדם הזה.
כמו שאני חווה מהדף הזה - הכל תלוי בך. לא, הוא לא אליםממש, הוא במצוקה וזה פשוט מתפרץ לו ככה. ולא שזה מוצדק, אבל אם יש פה נורות אזהרה הן מאותתות על גבר שעוד רגע בגלל כבודו הרמוס רומס את הבית ושובר את הכלים, ולא על אישה שחווה אלימות. את לא נשלטת, את שולטת, ולא מעט בכלל.
וזה בסדר גמור אם את מחליטה אחרי מחשבה רצינית שאת פשוט לא אוהבת, לא רוצה וכו'. ויכול מאד להיות שיש לך את כל הסיבות בעולם. יכול להיות שזה פשוט בלתי אפשרי לך ליישר קו עם אדם שאת דעותיו ככ קשה לך לכבד. מותר לך להחליט שאת לא רוצה אותו כבעל עד סוף ימייך, אבל בבקשה אל תנסי להפיל עליו את כל התיק. הוא בסה"כ נשמע אדם פשוט שלא ככ מבין מה קורה ולמה אשתו הנחמדה והרכה שבטח ענתה לו אמן פעם בקלות, פתאום נהיתה כזאת דעתנית, וכל דבר צריכה בדרכה שלה דווקא. לא נראה לי שבזמן הקרוב הוא ייעצר וינסה לפתור את החידה הזאת. הוא פשוט יעשה מה שיוכל כדי לשנות. וזה לא הרבה.
כן, מותר לך לבחור אורח חיים שונה ממנו (בריאות וכו') אבל אם את
אוהבת אותו, אז אפשר לגשר על הכל. אם את באמת רואה בשמחה את שארית חייך לצידו.
ובבקשה, אל תישארי רק בשביל הילדים. אני ממש לא מאמינה בזה. אם את לא שמחה , אם את נשארת איתו מתוך קרבן לילדים, זה יחזור אלייך כמו בומרנג בעוד 20 שנה. וגם, לא באמת תוכלי מתוך התקרבנות כזאת לעשות עבודה אמיתית על הזוגיות. תרגישי כל הזמן שויתרת על משהו. לא נדיר בכלל במצבים כאלה למצוא גברים שאחרי 10-20 שנה מרירות שכאלה, הלכו להתנחם במתיקות של זרועות נשיות אחרות. ואז איזו תחושת בגידה לאשה ש"הקריבה" את חייה, דעותיה, אמונותיה, סגנון האכילה שלה, החינוך שהאמינה בו, העדפותיה המוזיקליות ומה לא.
בקיצור, תחשבי טוב, ותשארי רק מתוך רצון אמיתי לאיש הזה ונכונות לקבל אותו כמו שהוא עכשיו, ולא כניסיון עקיף לשנות אותו. אם את לא יכולה - זה לגיטימי - אבל אז תעזבי, ותני לילדייך הפוגה ממשחקי השליטה הנוראיים שבהם כמעט תמיד ידה של אמא יוצאת עליונה - שזה כשלעצמו גם לא משהו.
אולי נשמע לך דברים קשים שאמרתי, אבל זה ממש מניסיון.
חיבוק ענק
כשנהיה צפוף במיטה המשפחתית, הוא פשוט היה קם ועובר למיטה פנויה.
ועם הזמן הוא העדיף מלכתחילה ללכת לישון במיטה בחדר הילדים.
גם כאן, אב הבית נדחק לקצה התחתון. קודם מחכה שכולם יסתדרו במיטות הרצויות, אחר כך הולך למיטה הפנויה שנשארה. ואני רוצה להגיד, שאישה שרוצה את הגבר שלה אתה במיטה, קטנים הסיכויים שהוא היה מעדיף מקום אחר. בכלל אני חושבת שהרבה דברים קשורים למיטה, אבל כאן אפילו מיטה אין.
זה לא יותר גרוע מגירושין?
אני לא קוראת את למה_ככה? מחפשת גירושין. היא מתארת את המצב הזה במילים מאד קיצוניות - התמוטטות, התרסקות האמון בעולם, שבירה נפשית. נקודתית, המצב שתואר לא יותר גרוע מגירושין, נו באמת. כולה ריב, דבר פתיר (נקודתית, כן?). אני חושבת שלמה ככה מחפשת דרך לחיות חיי אהבה והערכה, חברות ושותפות וכל הדברים הטובים שבעטים מתחילים עם זה בכלל. אני חושבת שבדרך היא זקוקה להרבה תמיכה והבנה, ובעיקר הכוונה. אני חושבת שתמיכה זה לא בהכרח להתלהק סביבה ולהאשים את הבעל במקהלה, אני חושבת שמצב כזה יכול להיות מאד מסוכן - מין הדף של כעס שתומך בצד אחד במשוואה ועשוי לדחוף אותו למעשים קיצוניים הרבה יותר ממה שהתכוון בהתחלה. העזה תוך עידוד הקהל ביציע, אבל מה הקהל ביציע יודע בכלל, ומה ל"כ יודעת על אותו קהל שמניע אותה.
אני לא קוראת את למה_ככה?? מחפשת גירושין.
לא חשבתי ככה. אם היא הייתה מחפשת גירושין היא לא הייתה כאן, מחפשת פיתרון, עושה עבודה (נותנת לו שליטה על ארוחת הערב! צעד גדול!) והכל...
ולא אמרתי שגירושין הם המוצא היחיד.
אמרתי, שעם כל התסכול שבעולם, הילדים לא צריכים להיות שק החבטות (המטאפורי) שעליו מוצא התיסכול הזה.
אדם שלא מבין את זה, זה בעייתי.
דורש טיפול.
כזה או אחר.
את לא מכבדת אותו בגרוש, את מבטלת את בקשותיו והעדפותיו ואת רכושו, את רומסת אותו עד עפר.
חייבת לציין שגם לי יש תחושה דומה. אולי לא בניסוח כה חריף, אבל זה מאד בולט שגם כשאת כביכול נותנת לו קרדיט את מסתכלת בזכוכית מגדלת על כל מה שהוא עושה לא בסדר. לדוגמה: ההערה על העדר הירקות בארוחה שבישל, במקום להעריך את זה שהוא בישל במקומך, או פשוט להחליט (בלי התקטננויות ובלי התחשבנויות) שאת אחראית בלעדית על הבישולים, או לפחות על הכנת האוכל הבריא בבית.
אני חושבת ששניכם זקוקים ליעוץ זוגי דחוף. הילדים שלכם חווים כרגע אלימות וזוגיות לא מתפקדת (בני זוג שמחביאים זה מזה דברים- זו לא זוגיות בעיני). להמשיך לגדל אותם באוירה הנוכחית זה בטח לא לטובתם...
תביני - האיש שלך באמת עושה רושם מאד ילדותי, מתנער, לא אחראי, וגם יכולת הביטוי שלו דפוקה לגמרי (מתחבא מאחורי השבת במקום להגיד מה באמת, למשל).
אדם דתי לא מתחבא מאחורי השבת.
אדם דתי מכבד את השבת.
לנהוג ברכב של אדם דתי בשבת זה לפגוע בכבודו באופן מודע לחלוטין.
אין מה להתפלא שהתגובה היתה קשה.
ככה זה שאדם לא מרגיש שמכבדים אותו הוא מרגיש שהוא צריך להשמיע את "קולו", נוכחותו, אמונותיו יותר חזק.
בקיצור לא רק מילים לא יפות הן אלימות
לא רק העפת נעל היא אלימות
גם רמיסת אמונות של מישהו היא אלימות
לא נראה לי שאת מכבדת את בעלך, שלא נדבר על אוהבת אותו.
מרגיש שאת מפחדת להישאר לבד כמה ימים בשבוע עם הילדים.
חשוב לזכור שיש כמה ימים בשבוע לבד עם הילדים ויש גם כמה ימים לבד בשבוע עם עצמך, עם חברותיך, עם התחביבים שלך, המיטה, המשפחה, הטלוויזיה ועוד.
אם אני טועה ואת אוהבת אותו אז תנסי לתקן.
אדם דתי לא מתחבא מאחורי השבת.
אדם דתי מכבד את השבת.
אויש, נו באמת...
גדלתי בבית דתי, מכבדת מאוד דתיים, אבל :
- אדם דתי לא מעודד את ילדיו לשחק במחשב בשבת. נראה שהוא שומר שבת רק תחת האינטרסים שלו.
- ההורים שלי דתיים. אני לא. וגם אפילו בגיל ההתבגרות, עם כל מה שעשיתי- הם הביעו צער, כעסו, אבל מעולם לא פגעו בי בצורה כזו. והיום כמו שאני מכבדת את עובדת היותם דתיים הם מכבדים את העובדה שאני לא.
בכל מקרה לא הייתה לו זכות להתפרץ כך.
ההודעות שמגנות על (ולא את) הבעל נשמעות כמו "הגיע לה שהוא יבגוד בה, היא לא שכבה איתו" או "הגיע לה שירביץ לה, היא עיצבנה אותו"...
ובכל מקרה בכל מקרה זה לא אמור לצאת על הילדים (וצריך להשתדל שגם לא בסביבת הילדים)
אדם דתי לא מעודד את ילדיו לשחק במחשב בשבת. נראה שהוא שומר שבת רק תחת האינטרסים שלו.
נו ומה רע בזה שבן אדם דתי מחליט מה כן "מתאים" לו לקיים ומה לא?
יש להם גם גורטא שכפי שאני מבינה היא לא שלו, אם הוא לא יאפשר לה ליסוע בגורטא בשבת אז זו כפיה אך אם מדובר ברכב שלו והוא לא מוכן שהיא תיסע בה בשבת אז אני לחלוטין מבינה אותו.
לגבי תגובות ליד הילדים על שניהם להימנע מכך, אין בכלל ספק.
כפי שהזכירו כאן גם למה ככה פוגעת בו בנוכחות הילדים.
את מעגל הכשפים הזה צריך לעצור.
<אני, מאז אחד ההריונות, שלא יכולתי לסבול טבעות, הורדתי את כולן, ולא החזרתי>
ומה קרה מאז?
לא וויתרת מזמן בעצמך!
מקווה בשבילך שאת במצב כלכלי טוב.
ההודעות שמגנות על (ולא את) הבעל נשמעות כמו "הגיע לה שהוא יבגוד בה, היא לא שכבה איתו" או "הגיע לה שירביץ לה, היא עיצבנה אותו"...
לא זוכרת שקראתי פה פוסטים שמגנים על ההתנהגות שלו.
למה-ככה בטח שלא אשמה, ולא "מגיע" לה לסבול.
מגיע לה כל הטוב שבעולם.
נקודה.
אין שום הצדקה להתנהגות פסיכית שלא בתוך הפסיכי.
אין דבר כזה "היא עיצבנה אותו".
כל אחד מתעצבן בזכות עצמו,
לא מזרימים לו הורמונים בגוף.
בלי שום קשר, גם לבעלה מגיע כל הטוב שבעולם.
ומכאן החיים בזוג הם אתגר ...
כשיש דילמה כלשהי, כל אחד בחייו מחליט,
מה יותר חשוב: נקניקה פעם בשבוע או שלום בית?
לנסוע באוטו חדש או שלום בית?
יש דברים שלא שווה להתפשר עליהם, אבל אי אפשר להתעקש על כל-דבר-כל-דבר...
פשוט כל אחד מחליט לעצמו מה "שווה את הריב", או את המחלוקת,
ומה אפשר לחפף.
אי אפשר לחלוק על הכל, צריך גם זמן לנוח מהאמוציות.
אחרת זה מעגל שמחמם ת'עצמו.
קרקר נגד קרקר.
כשנהיה צפוף במיטה המשפחתית, הוא פשוט היה קם ועובר למיטה פנויה.
ועם הזמן הוא העדיף מלכתחילה ללכת לישון במיטה בחדר הילדים.
זה סימן אזהרה גדול מאוד.
המיטה המשפחתית היא יופי - אם היא משפחתית.
אם זו אמא עם הילדים אבל לא כמו ביפן, אלא בצורה שמסלקת את אבא מהמיטה הזוגית - זה רע.
זה מצב שאמא, אם היא אוהבת את אבא, חייבת לעצור.
למשל, להוסיף מזרונים בחדר השינה, שכולם ישנו על מזרונים במיטה אחת גדולה אבל יהיה מקום לאבא! או, שהגדולים יישנו ביחד בחדר הילדים, והקטנים ישנו עם ההורים במיטה הזוגית. או משהו.
אבל לתת לאבא כדבר המובן מאליו לוותר על המיטה שלו?
על המקום שלו ליד רעייתו?
זה סמלי לכל הנישואין.
ולגבי האוטו, ממש לא הבנתי מה קרה. את רצית להחזיר את בת אחותו הביתה? והוא לא רצה? אז את רצית דווקא את האוטו החדש, בזמן שיש לכם אוטו שלכם, ישן? למה? אין שום הסבר. לא ברור לי למה הוא לא רצה להחזיר את אחייניתו הביתה. היא היתה אמורה להישאר אצלכם? ולא ברור לי למה לקחת דווקא את האוטו שלו מהעבודה, שהוא לא רוצה שייקחו (וזכותו), ולא לקחת את האוטו המשותף, שאיתו אין בעיה. למה לריב איתו? למה לחטוף לו? כל הסיפור ממש לא היה מובן לי. הבחירות שלך לא היו מובנות לי.
בכלל לריב עם גבר על אוטו, זה בערך שווה ערך ללהגיד לו ש"של השכן" גדול יותר...
למה_ככה?, דחוף דחוף ללכת לייעוץ זוגי. ואכן רצוי אצל מטפל/ת שמתמצאים באלימות במשפחה. כך או כך יש במשפחה שלכם מאבקי שליטה קשים, ואני בכלל לא בטוחה שממה שכתוב בדף הזה כל כך קל להבין מי הוא מי.
זה מצב שאמא, אם היא אוהבת את אבא, חייבת לעצור.
לי קשה לקרוא כאן אהבה.
למה ככה, יש אהבה?
יש מה להציל?
מה ז"א?
תמיד יש אהבה.
זה בסיסי.
יש רק להסכים לה.
אם אנחנו מתגרשים, הילדים (לפחות הגדול) יתמוטטו.
זה ישבור אותו (את הגדול) נפשית, ירסק לו את האמון באנשים, בעולם.
יעשה אותו עצוב להחריד.
יקירה, הגזמת! נשמע סחיטה ריגשית שאת עושה לעצמך בכדי לשכנע את עצמך להישאר בזוגיות הזו.
תמיד יש אהבה.
זה בסיסי.
יש רק להסכים לה.
לא מדובר על אהבה רוחנית אוניברסלית. בהחלט יש מקרים של גבר עם אישה שאין ביניהם אהבה. יש שם כל מיני דברים אחרים. לפעמים האהבה יכולה להתפתח גם מהם, ולפעמים לא. זוגיות זה לא תמיד גן של שושנים, וסליחה על הקלישאה. יש מקרים שאפשר למצוא את עצמך עם בנזוג מסויים מהסיבות הלא נכונות. ואז אין שם אהבה, וסיכוי סביר שגם לא תהיה.
אולי לנסח את השאלה אחרת, וזאת בכל מקרה שאלה פרטית של למה -ככה, ואת צריכה לדעתי לברר אותה עם עצמך, ורצוי במסגרת טיפול אישי (חוץ מהטיפול הזוגי שנחוץ לכם אם כן
). והשאלה היא - האם את רוצה לחיות עם אדם זה, כפי שהוא כרגע, את שארית חייך? האם את רוצה ללמוד לשמוח בו?
כי ממה שעולה מהדף הזה, זה לא נראה כך, אבל דף באינטרנט, מנתח ותומך ככל שיהיה אינו יכול להוות מדד למציאות. לא סתם את איתו. יש לכם שיעור יחד. עכשיו אם את נשארת זה כדי ללמוד ולהשתלם בשיעור הזה. ואם את עוזבת זה צריך להיות מאותה סיבה. כלומר לא כדי לברוחממנו אלא כדי לחזור לעצמך. ממליצה לך מאד איזשהו סוג של טיפול שמוצא חן בעינייך לבירור הנקודה הזאת.
מצטערת אם יצא קצת ארוך ופלצני.
הרבה הצלחה
כוכב_נגה כתבת מקסים
עכשיו אם את נשארת זה כדי ללמוד ולהשתלם בשיעור הזה. ואם את עוזבת זה צריך להיות מאותה סיבה. כלומר לא כדי לברוחממנו אלא כדי לחזור לעצמך. ממליצה לך מאד איזשהו סוג של טיפול שמוצא חן בעינייך לבירור הנקודה הזאת.
גם אני מצטרפת להמלצה הגורפת - ייעוץ בשבילך, קודם כל.. ואם יהיה שיתוף פעולה מצידו אז ייעוץ זוגי.
קט_קטית,
אני חושבת בדיוק כמוך,
התגובה שלי הייתה תוצר של כמה מהתגובות האחרונות שאמרו שהוא לא אלים, אלא התגובות שלו הן תוצר של התעלמות מצרכיו וכו'...
הכוונה בדברים שלי הייתה שאין הצדקה להתנהגות אלימה.
התגובה לא באה בגלל ההצעות לאחות את הדברים. כמובן שעזיבה היא לא הפתרון היחיד או האופטימלי, כל אחת (ובטח שאני) נתקלת בסיטואציות לא קלות בנישואין, ולא צריך להרים ידיים כל כך מהר.
נראה לי שפשוט אני לא מובנת כל כך בכתב...
התפקידים של למה_ככה?? ובעלה היא שהוא עובד ומרוויח כסף עבור המשפחה, והיא מטפלת בבית ובילדים עבור המשפחה.
לא ממש. היא העידה שגם עובדת חלקית.
ולגבי המכונית שהבעל קיבל ממקום עבודתו, זו הטבה שכלולה במשכורת. חלוקת התפקידים של למה_ככה?? ובעלה היא שהוא עובד ומרוויח כסף עבור המשפחה, והיא מטפלת בבית ובילדים עבור המשפחה. בדיוק כמו שזה לא הופך את הילדים או את הבית לרכושה הפרטי, גם המכונית הזו אינה עומדת בלעדית לרשותו של בעלה, אלא לרשות שניהם (ודאי בסופי השבוע, כאשר היא לא משמשת אותו לצרכי עבודתו).
מדבריה אני הבנתי כי כן משתמשת ברכב העבודה, הבעיה נוצרה כאשר היא רצתה להשתמש ברכב ביוםשבת והוא דתי.
בכל מקרה הכל כאן סיפטומים של בעיה הרבה יותרת חמורה.
בעיה של חוסר תקשורות
אי כבוד
דעות שונות
ועוד.
ובעיקר כמו בשיר "אהבה מתה".
<נראה לי הברחנו אותה...>
הנה אני.
אני לא מוברחת, אל דאגה...
אני פשוט לא מבלה הרבה מול המחשב, בעיקר כשאני עם הילדים.
ואני עם הילדים בערך משבע בבוקר ועד עשר בלילה... כל יום, גם כשאבא נמצא.
עכשיו שני הקטנים ישנים.
אז מה לומר?
ראשית, עדכון מצב.
הוא לא קנה מנעול חדש לדלת, כפי שהכריז שיעשה.
היום בבוקר הורגשה הקלה. עידכנו אחד את השני בטון פחות צונן מאתמול (שהיה התקדמות לעומת שלשום...) לגבי עניינים פורמליים-לוגיסטיים. הוא שתה את התה שהכנתי לו (אתמול ושלשום הכוס נשארה מלאה על השולחן). <תה הבוקר הטעים שלנו הוא אולי המסורת היציבה ביותר בהרגלים הקולינריים המשפחתיים שלנו>.
לפני צאתו הוא אפילו אמר לי "יום טוב". עניתי לו אותו הדבר.
היום בלילה הוא אמור לפגוש חבר מאוד טוב שלו, שהפך להיות חבר שלנו, שדיברתי איתו אתמול. מקווה שהוא ירגיע אותו.
כמו בעבר, אני קוראת את הדברים שנכתבים כאן, ובחלקם הגדול הם נותנים לי חומר למחשבה (למשל מושגי המפתח: כבוד, כפיה, ביקורתיות...). אתייחס אליהם ככל שאספיק. לגבי יעוץ/ טיפול: וודאי שאנחנו צריכים כזה. עכשיו התינוקי היונק כבר בן יותר משלושה חודשים, ואולי יהיה אפשר למצוא סידור שיאפשר לנו ללכת לפגישות שבועיות או משהו. כמו שסיפרתי, לפני הלידה האחרונה הלכנו לסידרה של פגישות יעוץ, בעקבות ההרגשה שהיתה לי שאנחנו מוכרחים לפתור את הבעיות המרכזיות לפני פרוץ התינוק. לא ממש הצלחנו בכך, ואכן, בתקופה הרגישה הזו של אחרי הלידה, קורים משברים בסדר גודל שלא הכרנו.
אני גם מחפשת משהו עבורי. אולי אתחיל בלימודי ימימה.
אני גם מחפשת משהו עבורי. אולי אתחיל בלימודי ימימה
תפור עליך ימימה.
בכלל לדעתי יעזור מאוד שאת תבלי קצת זמן לבד,
וגם קצת זמן איתו - בלי הילדים.
כי אם את כל הזמן בבית, ורואה אותו רק בבית,
אז הכל סובב סביב ענייני הבית-
אין לכם פנאי לעצמכם, רק את והוא.
וזה לא חייב להיות במסגרת של טיפול וחפירות,
גם אם תצאו פעם לשבוע למסעדה אחרי שבועיים תרגישו בהקלה
רק טוב שיהיה לך
אנחנו לפעמים יוצאים לפגישה על ספסל ברחוב (בשעות הערב המאוחרות-בשביל הרומנטיקה)
(מסעדה זה לא בתקציב שלנו- אבל אפשר לקחת ביד תרמוס קטן עם שתיה חמה ושקית עוגיות)
מומלץ בחום
מסעדה זה יותר זול מטיפול...
למה ככה?
מה לגבי האהבה היא עדין קיימת?
היום בלילה הוא אמור לפגוש חבר מאוד טוב שלו, שהפך להיות חבר שלנו, שדיברתי איתו אתמול. מקווה שהוא ירגיע אותו.
הוא יודע שדיברת עם החבר שלו?
כדאי להיזהר מכך שאולי הוא יתפוס זאת ככניסה לתחומו.
למה_ככה?
ממליצה לך ולו את הספר: לבסוף מוצאים אהבה.
עולה 60 ש"ח דרך האינטרנט.
אני ובעלי הגענו לכמעט גירושים ואני חשפתי פה רק עשירית מהכל כדי לא להיחשף.
אנחנו קוראים זה לזו פעם בשבוע בערך וזו חוויה בפני עצמה. מדברים על זה בכיף ומנתחים בזמנינו החופשי. לא בלחץ ובכפיה. מדהים מה אני מגלה על עצמי בזמן
אני עוברת עכשיו תהליך קשה של פרידה מהבעיות הזוגיות שלנו(מלווה בחרדות אפילו)..כל כך התרגלתי אליהן... וגם על זה הספר מדבר.
הספר פשוט טוב ומאוד מתאים לכשבני הזוג מתקשרים גרוע וכשהיחסים הגיעו למצבי עוינות.
תגידי לו שאת רוצה להקריא לו סיפור שיעזור לכם לפני השינה....תגיעי אליו לחדר החדש שלו.. ותשאלי אותו אם אפשר להקריא לו סיפור לפני השינה..(תבואי בלי הספר ורק אם יסכים תביאי אותו)...תדגישי את זה שהספר יעזור גם לך להשתנות
...תמצאי דרך חמודה שלא תעורר אצלו הרגשה שאת כופה משהו עליו.
בהצלחה
אני מנסה לחשוב (מילה מכשילה... להרגיש? חסרה פה מילה בעברית) אם יש עוד אהבה.
סיפרתי כבר שהיתה לנו אהבה ענקית ונפלאה, שהחזיקה באינטנסיביות כמה שנים. לאחר שהפכנו להורים, הדברים החלו להשתנות.
היום קשה לי לחוש באהבה.
אבל אני לא יכולה לומר בנחרצות שאין אהבה.
צריך להעלות אותה, לטפח אותה.
היו פעמים, לאחרונה, שהרגשתי כלפיו ממש שנאה.
אבל אני מבינה שזה לא סותר.
<התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני 4 שעות... המשך יגיע>
כתבו לך כאן הרבה דברים ואין לי הרבה להוסיף מבחינת "מי צודק" וכו'.
כן ממליצה על "לבסוף מוצאים אהבה".
חוץ מזה משהו שעלה לי שאני אומרת הרבה פעמים בהקשר של יחס לילדים, אבל במקרה שלך אני מדברת עליו:
נסי בכל יום להקדיש כמה דקות ליחסים שלכם, רצוי בערב לפני השינה.
סוג של דמיון מודרך- חשבי עליו ועל כל הדברים שאת אוהבת בו. בהתחלה תעשי את זה אפילו טכנית ותרשמי לך על דף 5 דברים חיוביים שקשורים אליו, רצוי אפילו דברים חיוביים שקרו באותו יום. לא חשוב מה, תגרדי מתחת לשטיח. תנסי לדמיין אותו בתוך סיטואציה חיובית, חשבי על הדברים שאת מחבבת/אוהבת אצלו ותני להם מקום.
מניסיוני האישי זה תרגיל שעושה פלאים.
תכבדי את הגבר שלך.
הייתי עדה למערכות שבהן גברים נפלאים הפכו למפלצות בעקבות יחס מזלזל מצד האישה. גבר צריך להרגיש גבר בבית.לא סתם אמרו חז"ל: אישה צריכה לכבד גבר ביותר מידי\
מרגיש לי שזו מערכת יחסים שצריך לקטוע אותה לפני שהדברים יהפכו להיות הרבה יותר מכוערים.
אין פה אהבה, אין כבוד, אין פה משיכה והילדים נפגעים מהג'יפה שלהם.
סיפרתי כבר שהיתה לנו אהבה ענקית ונפלאה, שהחזיקה באינטנסיביות כמה שנים. לאחר שהפכנו להורים, הדברים החלו להשתנות.
היום קשה לי לחוש באהבה.
אבל אני לא יכולה לומר בנחרצות שאין אהבה.
אם היתה אהבה שכזו בתחילת הדרך- היא קיימת מתחת לכל השכבות.
אני יכולה להגיד לך מנסיוני כמה דברים (ואני השתלטנית בבית, כן?):
דבר ראשון, יש לכם כמה ילדים והם קטנים ודורשים המון אנרגיה בתקופה הזו. המון המון אנרגיה. זה אומר שאת מותשת ועייפה ורעבה לחום וזקוקה לבעלך שיתן לך עזרה בבית כמו שאת רוצה שיהיה, שזה טבעי לגמרי כי את זו שמנהלת את הבית. יכול להיות שאת "מתעלת" את כל התחושות האלה לכעס וביקורת במקום להציף לו את התחושות האמיתיות שלך. (ואת זה אני חוויתי מנסיוני. לקח לי זמן רב עד שהבנתי שבמקום לכעוס ולהאשים אותו אני צריכה לספר לו מה אני מרגישה).
דבר שני- אני בהחלט זוכרת את התקופות האלה שבהן כבר לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיו (וגם הוא לא היה בטוח). לאט לאט יצאנו מזה וחזרנו להיות החברים הכי טובים אחד של השני. זה היה שילוב של כמה וכמה דברים שעזרו לנו. הילדים גדלו והעומס פחת, קראתי את לבסוף_מוצאים_אהבה, הלכתי ללימודי ימימה ויזמתי שיחות שבהן סיכמנו איך נשוחח בינו.
מהצד שלו התפתחה בגרות מקסימה והפתחות לשיחות עם חברים (הוא מאד מופנם, ז"א היה מופנם). בשיחות האלו הוא גילה שזה קורה לא רק אצלנו, למד מנסיונם של אחרים וזיהה את המרכיבים המנצחים להמשך הדרך.
דבר שלישי- למדתי לתת לו "ספייס" והרבה. אמנם היו תקופות ש"התקרבנתי" והרגשתי שהוא נהנה יותר מהחיים אבל גם זה עבר, תודה לאל. היום אני נהנית לראות איך הוא פורח בעמותה בה הוא מתנדב ובבטחון העצמי שעלה אצלו.
מקווה שזה עוזר לך קצת.
דבר ראשון, יש לכם כמה ילדים והם קטנים ודורשים המון אנרגיה בתקופה הזו. המון המון אנרגיה. זה אומר שאת מותשת ועייפה ורעבה לחום וזקוקה לבעלך שיתן לך עזרה בבית כמו שאת רוצה שיהיה, שזה טבעי לגמרי כי את זו שמנהלת את הבית. יכול להיות שאת "מתעלת" את כל התחושות האלה לכעס וביקורת במקום להציף לו את התחושות האמיתיות שלך.
נכון, זה דורש המון אנרגיה אך גם לעבוד ולפרנס דורש המון אנרגיה ואז שאתה חוזר הביתה ומכין לילדים ארוחת ערב (דבר שלא בשיגרה) אתה חוטף על כך שלא הגשת "פיסת ירק" זה מוציא את החשק לחיות עם אותה "קרציה" שלא משנה מה יעשו למענה תמיד תראה את המה לא עשו למענה.
בחרת לנהל בית, אז תנהלי כמו מנהלת מוצלחת, מזה מנהלת מוצלחת תחליטי את.
לפלוני/ת- אין בכלל מה להשוות. יש להם כמה ילדים קטנים וזה קשה פי כמה מכל עבודה בחוץ (מנסיון), במיוחד קושי נפשי.
לנהל לא אומר לעשות הכל לבד. זה בלתי אפשרי אם גם יש הנקה של תינוק בנוסף לשאר הילדים. חוץ מזה, זאת לא יוזמה שלה שהוא יכין ארוחת ערב. הוא לא אוהב את מה שהיא מכינה.
תלוי מה סוג העבודה!
מה זה משנה של מי היוזמה (ואם אני לא טועה הם החליטו על כך ביחד) עצם זה שהוא שותף לבית לא אומר שמותר לבטל ולסרס את שהוא עושה.
ציטטתו פה מקודם שבריר מתאים משיר "אהבה מתה".
במקום האהבה שהיתה לפני הרבה שנים (לפני שהילדים נולדו כפי שכתבה) (אנחנו גם יודעים שיש להם ילד ביה"ס) באו התחשבנויות למי יותר קשה, מי ישן עם מי, מי אוכל מה וכמה ואיך.
בקיצור לא עסקינן כאן בניהול אלא בפיקוח ובקרה.
פלונית, התמונה שאת מציגה מאוד פסימית אמנם,
אבל היא רק פרשנות.
אני רואה הרבה אהבה ורצון טוב
(לצד השנאה וההתפרצויות, כמו שאמרה
למה_ככה? - זה לא סותר)
האהבה לא מתה, יש לה חלושעס
הי
למה_ככה?
היום בבוקר הורגשה הקלה. עידכנו אחד את השני בטון פחות צונן מאתמול (שהיה התקדמות לעומת שלשום...) לגבי עניינים פורמליים-לוגיסטיים. הוא שתה את התה שהכנתי לו
מצוין! טוב לשמוע שיש התקרבות. ואיזה יופי שהמשכת להכין לו את התה כרגיל ולא נשברת כשהוא לא שתה...
המריבה שתיארת נשמעת ממש אחת הקשות, אבל אני דווקא מאלה שחושבות שזה לאו דווקא סימן לפרידה עכשיו.
נורא קל לקרוא תיאור כזה באינטרנט ולהזדעזע.
לי יש הרגשה ששניכם פשוט שני טיפוסים דרמטיים למדי, וכמו שהייתם מאוהבים בטירוף אתם גם יודעים לריב בלהט...
לא שהייתי ממליצה להתעלם מהסכנה שבזה ולהמשיך ככה...
ברור לגמרי שהדינמיקה הזו מבהילה את הילדים ושוחקת אתכם פיזית ונפשית.
בכל מקרה, לדעתי אי אפשר להתעלם מזה שאת ממש אחרי לידה!
לא קלטתי את זה קודם, שרק לפני שלושה חודשים וקצת ילדת.
איכשהו מהכתיבה שלך נוצר לי רושם של איזו בלבוסטע מתוקתקת עם קטנצ'יק סביב גיל שנה...
ברור לגמרי שהנתון הזה מפר את האיזון. את בטח רגישה ותשושה ונוחה להתרגז הרבה מעבר לרגיל.
האם יש אצל שניכם מודעות לעניין הזה, לכך שאת זקוקה לתמיכה מיוחדת אחרי לידה?
אם אני הצלחתי לפספס את זה, אני מניחה שאת באמת לא משדרת את זה החוצה כל כך.
אולי את מצפה מעצמך להיות איזו סופרוומן מדהימה, מנהלת מוצלחת כמו שאמרו כאן?
זה רעיון נחמד באופן כללי, אבל אני באמת חושבת שאחרי לידה צריכה להיות איזו תקופה של חסד כלפי היולדת.
את לא סתם עובדת יותר קשה, גם ההורמונים חוגגים והגוף אומר את שלו.
אני גם מחפשת משהו עבורי. אולי אתחיל בלימודי ימימה.
גם אני ממליצה על זה. עוזר לבנות המון שקט וכוח פנימי.
אני ממש חושבת כמו רוזמרין - לפעמים העומס הכרוך בגידול כמה ילדים קטנים ממש שוחק את האהבה והקירבה.
אבל יש דרכים לצאת מזה ולהזכר באהבה מחדש.
היו פעמים, לאחרונה, שהרגשתי כלפיו ממש שנאה.
אבל אני מבינה שזה לא סותר.
נו, זה אומר שאת עדיין לא אדישה אליו
וברצינות - בין בני זוג, אומרים שאפשר להרגיש שנאה רק אם עדיין יש אהבה וכמיהה להזכר באהבה הזו.
היו פעמים, לאחרונה, שהרגשתי כלפיו ממש שנאה.
אבל אני מבינה שזה לא סותר.
נו, זה אומר שאת עדיין לא אדישה אליו
וברצינות - בין בני זוג, אומרים שאפשר להרגיש שנאה רק אם עדיין יש אהבה וכמיהה להזכר באהבה הזו.
הולכת יקרה, תמיד כיף לשמוע את דבריך!
לגבי אהבה / שנאה- כאן ממש קשה לי להסכים אתך רבים מאוד בימינו מבינים ששנאה וחוסר האהבה יכולים להוביל לסיום קשר ולא בכדי.
לגבי התקופה לאחר לידה ובכלל גידול ילדים בבית:
אין ספק שזה קשה נפשית וגם פיזית (בעיקר: לכבס, לתלות, לקפל, לשטוף את הבית שוב ושוב, לרוץ אחרי אבק, להחליף מצעים, לבשל והרשימה עוד ארוכה)
אך יחד עם זאת במידה וזו חלוקת תפקידים בין בני הזוג אז רצוי לצלוח אותה באהבה (כל עוד זה מבחירה)
חשוב לזכור כי לא מדובר גם בשלושה חודשים האחרונים למה ככה מתארת מצב של שנים מהולדת הילד הראשון, כמובן שאחרי לידה הדברים התעצמו אך האם בגלל הרגישות לאחר הלידה או בגלל שהקרקע היתה בשלה?
בהמשך לדבריה של
ההולכת_בדרכים (גם אני בצלחתי לפספס את זה שאת מיד אחרי לידה) נזכרתי שבערך 3 חודשים אחרי לידה יש מין מנה גדולה כזו של הורמונים שמציפה ובהחלט בהחלט משפיעה מאד על מצב הרוח (אצלי זה היה בכי כל היום) ובעיקר כשיש עומס כזה רגשי זה ממש לא פשוט.
את חייבת להרפות ולאפשר לו להיות שם עבורך.
חברות יקרות, כדי להזכיר שוב שהיא לא עשתה צעדיםמשבר אלא הוא: קנה מנועול, העיף את הנעל וכו.
יכול להיות שהוא מגיב למשהו שהיא לא מספרת או בעצם משהו שהיא כן מספרת במחשבה שניה (יודעת שהוא דתי ולמרות שהוא מסרב לוקחת את הרכב) אך לא מדובר כאן בהורמני.
אסור ולא כדאי לבלבל אותה שזה רק הורמונים.
גמני מצטרפת אל קודמותיי: שנאה היא רמז לאהבה, העיקר לא מדובר באדישות.
אפשר לתקן, רצוי לתקן, אבל קודם כל -לנוח מהמלחמה,
לנוח מהניקיונות, ובכלל לותר על חצי מה"חייבת" וללכת לישון.
כשהאישה רגועה הבית רגוע.
שרק לפני שלושה חודשים וקצת ילדת.
אז התחלת את הדף כשהתינוק היה בן חודש? 
אני באמת חושבת שאחרי לידה צריכה להיות איזו תקופה של חסד כלפי היולדת.
מציעה לך בחום ובאהבה להיות פתוחה לאותו החסד
ובענין אחר - איך את עם טמפה, טופו, סויה?
יש על זה פרק נהדר בספר של פיליס גלזר "המטבח של פיליס" ויש עוד המון מקורות אחרים. בסופר למשל, איפה שכל הקפואים, יש מגשיות של סויה טחון קפוא, ואפשר להכין מזה קציצות, בולונז, לזניה, ממולאים - מלא דברים (לפעמים צריך לעזור לזה קצת להידבק, אולי להוסיף ביצה או טיפה שמן). טעים, חם, מזין, בריא,
לגמרי מנה עיקרית ואהוב מאד גם על כל הקרניבורים שבחנתי!
ואחרון - עם התינוק הקטן שלי, בשבועות שאחרי שנולד, הזמנתי פעמיים מבשלת מוכשרת הביתה. את לא מתארת לך איזה פינוק והקלה מבורכת זה גרם לי! מומלץ!
אכן, פתחתי את הדף בהיות התינוקי בן פחות מחודשיים.
הבלגנים אצלנו הולכים ומתעצמים ככל שמתווספים ילדים.
הבלגן הנוכחי, אם אפשר להפריד אותו על ציר הזמן, יש לו שורשים עוד בלידה האחרונה.
התמיכה של אבא היתה דלה מידי; הרגשתי לבד.
ילדתי בבית, ובערך חצי מהזמן (נגיד יממה, מתחילת הצירים החזקים) הוא נעלם לישון וסגר את הדלת (שוב - חדר הילדים...), מבלי אפילו לשאול אותי.
<הילדים היו אצל הורי, אשר גרים בעיר אחרת>
ליוותה אותי דולתי היקרה, אשר עזבה לפרקים לביתה בשביל להניק את התינוקת שלה ולאסוף כוחות.
המיילדת הגיעה כשעתיים לפני הלידה.
הקיצר, חלק ניכר מהזמן ביליתי לבד מול הדלת הסגורה.
באיזשהוא שלב הערתי אותו, היה לי כבר נורא כואב והייתי זקוקה לתמיכה.
אפילו בכיתי מרוב כאב; מה שלא קרה בלידות הקודמות.
אני זוכרת את המבט האטום בעיניו לנוכח הכאב שלי.
הימים שאחרי הלידה היו ממש קשים. סבלתי מכל מיני עניינים (אין לי חשק לפרט. היה סבל ניכר).
הוא גילה אפס אמפטיה. שום התעניינות, גם לא עזרה פיזית.
(בפעם הראשונה שהייתי צריכה להשתין, ביקשתי שיעזור לי ללכת. היו לי תפרים. אח"כ משלא הציע הפסקתי לבקש).
למעשה, הוא היה ברוגז איתי. הסיבה? הוא נורא נעלב שאמרתי לו שהזדקקתי לו בלידה והוא לא היה שם בשבילי.
הוא הרגיש את עצמו מלך העולם, בעל למופת, כיוון שלקח חופשה מהעבודה ודאג לבית.
הוא היה מפעיל רבע מכונת כביסה חמש פעמים ביום; פשוט אהב את הפוזה הזאת, ללכת עם סל הכביסה.
קל לדמיין איזה אוכל הוא היה נותן לילדים. המטרה היתה להשיג שקט תעשייתי מצידם, ולא דאגה אמיתית להם.
כלפי הוא נשב רוח מקפיאה, ניכור שקשה להאמין שאישה במצב של אחרי לידה יכולה לספוג.
כלפי הוא נשב רוח מקפיאה, ניכור שקשה להאמין שאישה במצב של אחרי לידה יכולה לספוג
מתוקה, יכול להיות שהוא בעצמו עובר משהו כמו דכאון או הלם או חוסר אונים כללי ונגמרו לו ה"בטריות" כדי לעזור לך. וגם יכול להיות שהוא לא מודע לזה בעצמו ונוטה להשליך את התחושות האלו עלייך (את אשמה) או בכלל לא לשוחח על כך.
היות ולא תוכלי לפרוש כאן את
כל העניינים, אני חושבת שכדאי לך לחפש גם יעוץ לא וירטואלי. תבדקי איתו אם הוא רוצה ואם לא- אז רק לך בינתיים. שניכם עוברים תקופה קשה מאד. כדי לצאת מחוזקים ממנה, אתם צריכים להזכר איך עובדים ביחד ופותרים בעיות ביחד. שניכם כנגד הבעיות, ולא אחד מול השני בתחרות השלכת ביצים סרוחות. אל תתיאשי, אפשר לעבור את זה.
קל לדמיין איזה אוכל הוא היה נותן לילדים. המטרה היתה להשיג שקט תעשייתי מצידם, ולא דאגה אמיתית להם.
כשבעלי במילואים (ie אני אחראית לבד על מה שקורה בבית, ויש לי פחות זמן וכח מאשר לשני אנשים יחד), הילדים שלי מקבלים אוכל הרבה פחות טוב מכרגיל.
וזה בדיוק באותה מטרה: להשיג שקט. עדיף שיהיו שבעים מזבל מאשר רעבים. זה תקף גם לגבי. וכשכולם שבעים אפשר לשקול את המשך צעדינו. (למשל להצליח להרדים או להפעיל מכונה).
החבר שלכם הצליח לעזור להרגעת הרוחות?
אותי זה ממש מקומם.
אשה אחרי לידה זקוקה לאהבה וחיבוק.
זה לא רק הילד שלך שנולד שם, נכון?
ייעוץ זוגי, גם אני חושבת, יוכל להוסיף המון או לפחות לברר לאן נושבת הרוח.
האם את יכולה לסלוח לו על זה, או לא?
לי לקח מעל שנה לסלוח על דברים שקרו אחרי הלידה, יותר נכון על דברים שהוא עשה.
כן, הלב נשבר למשמע התיאור.
זה מחזק את ההנחה שמשהו שם נשבר/ נגמר.
למה ככה יקרה, התיאור שלך של הלידה מאד עצוב.
גם מאד עצוב שבהתחלת הדף את מתארת את הבעיות של אי העליה במשקל של התינוק, ואת מניקה, ונאלצת לתת תוספות כנגד רצונך, ואת נושאת בכל זה לבד לגמרי. המשוב מבן זוגך הוא שלילי, לוקח אנרגיה במקום נותן אנרגיה, וכל זה מאד קשה ומקומם ולבי יוצא אליך.
מגיעה לך אהבה גדולה ועזרה מבן הזוג, ואלו לא מגיעים בצורה הנאותה.
אני רוצה לנסות ולכוון אותך למשהו שאני מרגישה שעולה מאד חזק מתיאורייך.
בעלך לא עושה שום דבר נגדך. ממקרא דברייך, וקראתי מספר פעמים, לא עולה ולו דבר אחד שנעשה באופן מכוון נגדך. הוא מתגונן, הו זה בטוח. אבל ממש לא בטוח שהוא לא אוהב, לא רוצה לעזור, לא מוכן להתגייס. הוא פשוט לא יודע איך. את מבינה את הכיוון שלי? הרי גם אם הוא היה שונא אותך, הרי גם אם הוא היה זר לך לגמרי, אם האדם הזה היה מבין מה קורה לידו, לא יתכן שהוא לא היה עוזר לך בלידה והולך לישון. אין דבר כזה, זה לא נכון ולא יתכן. לאישה יולדת צריך לעזור. הגבר שלך נס על נפשו מעוצמת ההתרחשות והתחפר במיטת הילדים שלו. הוא היה אבוד.
בתחושת העלבון שלו, בדיעבד, הוא מעצים כל כך את תחושת האובדן שלו, את הבריחה מההכרה בחוסר התפקוד שלו.
אני בטוחה שיש דברים שאת יכולה לשפר ביחס אליו. ההתגוננות והמוצפות שלו בעורקיכם. אבל, כך אני מרגישה ואולי אני טועה, הצעד הגדול של שינוי צריך לבוא ממנו. הוא לא מפותח רגשית. הוא מאד לא מפותח רגשית. זה דבר בר שינוי, אבל לא בידייך. מה שכן בידייך זה המוטיבציה, לגרום לו לרצות לשנות. או להבין שזה המצב ולהתרגל אליו, אבל זה דבר שרק יחידות סגולה יכולות לשמוח בו.
אני ממשיכה בעוד דבר. אני חושבת שאין טעם לכעוס עליו בכלל, כי הוא לא מסוגל. לא כרגע, לפחות. מבחינתו הצרה, הוא עשה את אשר נדרש ממנו: לקח יום וחצי (יומיים?) חופש מהעבודה, תקתק כביסות ובטח גם כלים, אולי עוד דברים. יכול להיות שהיה עושה הרבה יותר לו היית מבקשת ממנו, ועובדה - עזר לך ללכת לשירותים כשבקשת, קם אליך בלילה כשבקשת, אולי חיכה לבקשות נוספות והיה נעתר להן לו היו מגיעות, אבל בגלל שלא בקשת באופן מפורש הוא חשב שאת לא זקוקה לו והלך לישון. הוא אדם פסיבי, וזה ברור, אין לצפות ממנו ליזום שום דבר בעצמו, כולל לשאול אם את זקוקה לעזרה בענין זה או אחר. (שוב, ניתוח אישי שלי).
את כותבת שהוא חושב שהוא מלך העולם ושהוא הסתכל עליך במבט אטום, ואני חושבת שאולי הוא מרגיש ככה קטן, ואולי המבט שלו היה מבוהל ומבולבל. יכול להיות, מי יודע, שהוא חש לעצמו בוז היסטרי עמוק עמוק, ומחפה על זה בגאוה מזויפת (אני חוזרת על עצמי, כתבתי לך כך ב- 3.10).
אבל אני רוצה להגיד לך עוד דבר, שיכול להיות שמעבר לכל זה, חי אתך איש שמאד מאד אוהב אותך, ומעריך אותך, וגאה בך, או לפחות שהיה יכול להיות כזה אם הוא לא היה מרגיש מאוים וחייב להתגונן (האופי שלו, לא בהכרח האשמה שלך). אני חושבת שאם היית מספרת שהוא פגע בך באופן מכוון, שעשה משהו נגדך באמת, או שהוא מסוגל לדברים אבל החליט למנוע ממך, זה היה הרבה יותר מייאש. אבל זה לא ככה, את מבינה למה אני חותרת? האופי שלו מצד אחד, והאהבה ביניכם מהצד השני. אין שום הוכחה, לכל אורך הדף, שהאהבה שלו אליך נפגעה. אני חושבת שיש המון תקוה, ים של תקוה, בתוך המערכת הזו. אם תחליטי לתת לה צ'אנס, יהיה לך שותף. זו ההרגשה שלי.
האם זו היתה בחירה של שניכם ללדת בבית? האם זו היתה בחירה של שניכם להביא עוד ילד לעולם? נשמע שהמשפחה שלכם במצב קשה, אך גם נשמע לי שאולי הבחירות היו שלך והוא "נאלץ " להשתתף ולשאת בעול, אולי היה לו קשה לעמוד מולך. יתכן ואני טועה ואם כן מתנצלת מראש.
למה_ככה?, הפוסט האחרון שלך באמת היה עצוב, והזוי וגם מכעיס...
בכל אופן, מעבר לתגובה הראשונית, אני נוטה להסכים עם מי שכתבו שההתנהגות המוזרה שלו בלידה נובעת מקושי אישי שלו,
ולאו דווקא מתגובה אישית אלייך.
למרות שנהוג היום שהבעל נוכח בלידה, לא כל גבר מסוגל להכיל את ההתרחשות ולקלוט מה הוא אמור לעשות ולהיות שם.
יש כאלה שזה ממש גדול עליהם... את יודעת שיש תרבויות שלגבר ממש אסור להיות נוכח בלידה כי האנרגיה שהוא מביא ממש לא מתאימה?
אז נכון שהיום יש גברים מקסימים ורגישים שמלווים בצורה מדהימה את נשותיהן היולדות, אבל זה ממש לא ריאלי לצפות את זה מכולם.
אני ממליצה לכל יולדת שמרגישה שהגבר שלה לא מתחבר לעניין לשחרר אותו מזה באהבה ובלי כעס, ולקבל את התמיכה המתאימה מאישה.
גם אני תוהה - האם הוא הרגיש נוחות ובטחון עם ההחלטה ללדת בבית?
אולי הוא חווה פחד ששיתק אותו לגמרי?
איך הוא היה בלידות הקודמות?
בכל מקרה, הבחירה שלו להתחשבן איתך ללא התחשבות במצבך המיוחד לאחר לידה ממש מבאס,
ומראה על חוסר הבנה גמור של תהליך הלידה וההתאוששות ממנה.
אבל זה לא קטע ייחודי רק לו... התרבות כולה מייצרת מצב של בורות בעניין זה.
תראי למשל איך אפילו אמהות וחמיות (שהן בוודאות נשים שעברו לידה בעצמן) מתנהגות לפעמים בחוסר רגישות ליולדת
ואילו חשבונות ולחצים הן מפעילות מולה, ותביני עד כמה לא נהוג לייחס חשיבות מיוחדת למצב הסופר רגיש של אישה אחרי לידה
המערכת הזוגית מושפעת מאוד מהחוויות המשותפות סביב הלידה.
אני מכירה סיפורים של נשים שהתאכזבו קשות ונסגרו בפני הבעל במשך שנים, עד שהמצב הדרדר לגירושין,
ומהצד השני סיפורים של זוגות שהקשר ביניהם הפך להרבה יותר טוב וחזק אחרי חוויה חיובית של תמיכה ואמון בלידה.
אני חושבת שעברתם בלידה הזו חוויה מאוד קשה, כל אחד עם עצמו, והתעלמות מזה תגרור הדרדרות.
את צריכה למצוא את הדרך לפתוח את הנושא הזה ביניכם, אבל בלי האשמות וטינה.
למצוא דרך להביע את הכאב שלך והפחד שפגשת, לדבר על מה שקרה לך, בלי לרדת עליו.
אולי תצטרכו איש מקצוע בשביל זה, אבל נראה לי שווה את ההשקעה, ולו בשביל עצמך -
שלא תגררי חווית נטישה ועלבון מחלישים בתוכך למשך שנים.
תומכת מאוד בדברי פלונית וגם של ההולכת בדרכים.
כל הקטע של "אני אבא טוב" וההרגשה שהוא נותן לך שהוא מלך כביכול (שאת כמובן מתרגמת בזלזול רב), מגיעה כדי להתגונן מפני הלעג שהוא מרגיש ממך על כל צעד ושעל שלו. בכל ההתבטאויות שלך אודותיו (עד כה בדף זה), תמיד הכנסת נימת לגלוג וציניות. נדמה לי שכל מי שקוראת דף זה לא פיתחה יותר מידי טינה לאיש שלך. הוא אמנם לא יודע לבטא את הקשיים שלו בדרך בונה, אבל גם את לא . (להתבטא בלגלגנות ובחוסר שביעות רצון תמידי, לא בדיוק בונה יחסים).
את צריכה לעשות עבודה גדולה על עצמך ומתוך כך יבוא השינוי הגדול. אומרת זאת מנסיון אישי בזמן אמת!
בעלך אדם טוב וחיובי. הוא אוהב אותך עדיין. כך אני מרגישה. תניחי לו לאהוב אותך ואת הילדים בדרכו שלו ושחררי אותו לחפשי מציפיותיך הכבדות ומעקרונותיך הרבים והמגוונים. אין לך רשות לגעת ולנסות לשנות את האהבה שלו לילדיו ולך. אל תתערבי בכלל. עשי הכי טוב את מה שאת צריכה לעשות וכל השאר- שטח פרטי: הכניסה אסורה.
עופרי, את מדהימה!
הדבר היחיד שקשה לי להסכים איתו זה שהוא עדיין אוהב אותה, חוץ מזה כאילו כתבת את מחשבותי.
אני בטוחה שהוא אוהב עדיין, במיוחד כשאני קוראת על צעדי המחאה שלו (הורדת טבעת, כעס רב, מעבר לחדר אחר). הוא משדר לה שהוא רוצה שינוי, שהוא במצוקה (גם אני עשיתי דברים כאלו בעבר, כי שום דבר אחר לא עזר לבן זוגי להבין שהמצב קשה לי, שאני נחנקת מתסכול). היום למדתי שיש דרכים אחרות אבל במצב שכל אחד מתחפר בעלבונו, רק צעדים קיצונים גורמים להתחיל לבדוק מה קורה בצד השני.
אני אדאג מאוד מאוד אם היא תספר שהוא חזר הביתה רגוע ואדיש אליה..
עופרי ופלוני אלמוני,
אולי יש משהוא בדבריכן אבל אפשר לומר את זה בצורה יותר בונה. בכל מערכת יחסים יש שנ י אנשים. אני בטוחה שהביטויים של למה_ככה? באים מתסכול ופגיעה של שנים.
למה_ככה?,
אני מבינה אותך מאוד במיוחד בקשר לכעס על טיפולו בילדים. הסיפור על ההתנהגות שלו בלידה ממש מקומם. בקשר לציפיות ממנו שישאל מה את צריכה, מנסיון, זה לא קורה. אם רוצים משהו צריך להגיד לו. זה מאוד מציק אבל צריך להחליט אם להיות חכמה או צודקת. אישית החלטתי לנסות להיות חכמה. ממליצה מאוד על לבסוף מוצאים אהבה והעבודה של ביירון קייטי כדי לתת לך כיוונים חיוביים למחשבה. זה מאוד עזר לי לשנות גישה.
הי למה ככה? מה שלומך, איך החיים?
חרא.
בימים הקרובים יהיה לנו מפגש ראשון עם יועצת זוגית.
ביום חמישי האחרון דעתו פשוט נטרפה עליו. הוא נהג איתי ועם הילדים באוטו החדש שלו, עם עיניים שאיימו להיעצם כל רגע מעייפות, אבל הוא לא רצה שאני אחליף אותו בנהיגה (שנמשכה שעה), כי האוטו שלו.
היה לי יום הולדת באותו יום. דווקא המצב בינינו היה בסדר בימים האחרונים.
אמי הציעה שנבוא לישון אצלם, כדי שהם יוכלו לשמור על הגוזלים ואנחנו נוכל לצאת.
הוא הגיע מהעבודה בערב, ובאופן פתאומי נבח עלי על איזו שטות. יצר ריב סתם סתם סתם. (חתול תעלול העדיף שאבא יגזור לו ציפורניים <שהיו באמת ארוכות כמו של חתול; הוא סרבן גזירה>, אז אמרתי לו את זה, ואז הוא התחיל לגזור לו כשאני הייתי באמצע החלפת בגדים לתינוק, וכשהוא פקד עלי לבוא לעזור לו - להחזיק את ח.ת. המשתולל ומצווח - אמרתי לו שאני צריכה לגמור להלביש את התינוק, והוא התרגז נורא).
ואז הוא אמר שאין טעם לצאת ככה, ואמרתי לו שאי אפשר לנהל את ההורים שלי לפי הקפריזות שלו; הם מחכים לנו.
אז נסענו, שותקים וכועסים. הוא היה נורא עייף, אחרי שבלילה הקודם ישן רק מעט. הוא ממש נאבק שלא להירדם.
לפני כשבועיים נסענו ביחד לחברים, מרחק כחצי שעת נסיעה, והוא אמר שהוא עייף ושכואב לו הראש. אמרתי לו שאני יכולה להחליף אותו בנהיגה, והוא ענה במבט א-לה ז'וז'ו הגבר - זה הדבר האחרון שאני רוצה.
גם אז היינו במצב רגוע יחסית - והיציאה הזאת שלו, מפגרת ככל שתהיה, פגעה בי עמוקות והחזירה אותנו ל"ברוגז" מר.
אז הפעם לא הצעתי לו להחליף אותו. רק רמזתי על האופציה. הוא התעלם.
(בטרנטה שלנו היינו נוהגים לפעמים אני ולפעמים הוא, בהתאם למצב העייפות והחשק. לא היה לו שום קטע של אני נוהג משמע אני גבר).
הגענו להורי, העברנו את הילדים למיטות, ח.ת. התעורר, אבא נרדם ביחד איתו.
שמחתי; לא היה טעם לצאת במצב הזה (אמא שלי הציעה, לאור זה שהוא נרדם, שנצא בבוקר לאיזה בית קפה, במקום).
פתאום הוא התעורר, והתפלא למה אנחנו לא יוצאים.
אז יצאנו.
ישבנו פרצוף תחת זה מול זה בבית קפה.
אמרתי לו שאחרי הנסיעה הזאת צריך להגיד את ברכת הגומל (על כך שנשארנו בחיים).
אחרי חצע שעה חזרנו לבית הורי.
היה ממש לא נעים מולם.
מאז אנחנו בברוגז עמוק.
ואמרתי לו שאי אפשר לנהל את ההורים שלי לפי הקפריזות שלו; הם מחכים לנו.
מצטערת, כאן הייתי חותכת. מרימה טלפון להורים, מתנצלת, מודיעה להם שהוא מאוד עייף ושהמצב לא מתאים ליציאה חגיגית, ונותנת לו לישון. הוא היה קם מפויס הרבה יותר.
גמישות זה לא "קפריזות". אם הוא סובל מחוסר שינה כרוני ובנוסף רבתם לפני כן (מן הסתם כי הוא עייף ולחוץ לקראת ערב עמוס), אין טעם לצאת לחגוג, אפילו אם זה יום ההולדת שלך (בעיקר אם זה יום ההולדת שלך, כי את רוצה אותו נעים ומפרגן ולא זאב עייף וכועס).
אבל אני מניחה שכדי לבצע דבר כזה צריך להיות זוג ביחסים טובים, שביטול היציאה לא "מאיים עליו" ושלא כל תקרית מטילה צל על כל החיים המשותפים.
מסכימה ולא מסכימה עם קרוטונית.
אני, מהצד השני, נורא נעלבתי שזה קרה הפוך - הייתי עייפה ועצבנית ולא היה לי שום חשק לצאת, ועוד ללכת להוריו גם - והוא מאוד מאוד כעס עליי.
הרגשתי שאין לי לגיטימציה להרגיש רע בכלל, ואמרתי לו את זה.
גם אנחנו היינו ברוגז די הרבה בגלל זה.
אבל אבל מהצד השני....
גם את מרגישה שביום ההולדת שלך הוא היה צריך לגלות גמישות ולהתעלות על עצמו וכמה שהוא עייף - לפחות להשתדל לא לריב ולהיות נחמד.
ביום ההולדת שלך, לפחות.
אני לא יודעת. נראה לי שדווקא הצדק עם
למה_ככה?. זה לא שמדובר פה במצב רגוע ושפוי בו באמת לפעמים פתאום אין כוח וחשק ללכת להורים, אלא במצב בו הבעל עושה כמעט הכל על מנת למרר לאשתו את החיים כמה שיותר. הוא ילדותי מאוד מאוד וההתמודדות איתו קשה מנשוא.
למה_ככה?, עדיף שתלכו ליועץ ולא ליועצת. גברים כאלה לא מקשיבים לנשים בדרך כלל, אפילו שהן נורא טובות ומוצלחות. אלא אם כן הוא זה שהציע אותה והוא זה שרוצה ללכת דווקא אליה.
מאוד מקווה בשבילכם שתגיעו לעמק השווה.
הוא התחיל לגזור לו כשאני הייתי באמצע החלפת בגדים לתינוק, וכשהוא פקד עלי לבוא לעזור לו - להחזיק את ח.ת. המשתולל ומצווח - אמרתי לו שאני צריכה לגמור להלביש את התינוק, והוא התרגז נורא
אגב, לגבי זה. לפעמים צריך לעורר את תשומת ליבם של האחרים לכך שבאמת איננו יכולים לבוא ולעזור, אבל זה צריך לבוא מהם. למה הכוונה? אם הוא אומר לך לבוא לעזור, היה עלייך לענות לו בצורה אחרת - או לשאול אותו אם לפי דעתו זה בסדר להשאיר את התינוק לא לבוש על השידה לבד (לא לשאול באירוניה, אלא באמת). או לומר לו - בסדר אני באה, ואז לתת לו לחכות עד שתלבישי את התינוק. אם הוא צועק שתבואי עכשיו מייד, חזרי שוב על כך שאת באה מייד.
תשמעי, על הילדה שלי זה עובד. היא לא מבינה שאמא עושה משהו באותו רגע שהיא צריכה אותה, אז היא בוכה ומשתוללת על כך שאני לא באה מייד. אז אני שואלת אותה - מה אמא עושה עכשיו? או - את רוצה שאשאיר את התינוקת לבד ואלך אלייך? לפעמים התשובה שלה היא פשוט "כן", אבל היא ילדה. אבל לפחות מתקיים דו שיח בנושא והיא לומדת להבין שיש לאנשים אחרים צרכים אחרים משלה ושעליה ללמוד לכבד אותם. או שאני שואלת אותה, לאחר שכבר אמרתי לה "לא" על משהו והסברתי לה למה, והיא בכל זאת מבקשת שוב - "מה אמא אמרה?"
טוב, הייתי מרחיבה אבל עלי ללכת כעת.
תשמעי, על הילדה שלי זה עובד. היא לא מבינה שאמא עושה משהו באותו רגע שהיא צריכה אותה, אז היא בוכה ומשתוללת על כך שאני לא באה מייד. אז אני שואלת אותה - מה אמא עושה עכשיו? או - את רוצה שאשאיר את התינוקת לבד ואלך אלייך? לפעמים התשובה שלה היא פשוט "כן", אבל היא ילדה. אבל לפחות מתקיים דו שיח בנושא והיא לומדת להבין שיש לאנשים אחרים צרכים אחרים משלה ושעליה ללמוד לכבד אותם. או שאני שואלת אותה, לאחר שכבר אמרתי לה "לא" על משהו והסברתי לה למה, והיא בכל זאת מבקשת שוב - "מה אמא אמרה?"
נכון שלפעמים מבוגרים מתנהגים כילדים, אבל הפתרון הוא לא להתנהג חזרה כאילו היו ילדים.
לדעתי, הבן זוג של למה_ככה? ממש לא צריך הכוונה של אישתו בדמותה של אם.
נכון שלפעמים מבוגרים מתנהגים כילדים, אבל הפתרון הוא לא להתנהג חזרה כאילו היו ילדים.
לא ממש מסכימה, סליחה. מדבריה של
למה_ככה? ניכר שהוא ממש החליט לעקוץ אותה. והוא בעצמו הציע לגזור לו את הציפורניים עד כמה שהבנתי. פרט לכך, שהתייחסות כזאת לבעל כמו לילדים, עדיין לא אומרת שזה מזלזל, זה פשוט על מנת להעיר את תשומת ליבו לכך שהיא כרגע עושה משהו ולא יכולה לגשת. ליצור אצלו מודעות לכך. ואת זה עושים גם עם מבוגרים, במיוחד אם אין להם כל רגישות לצרכיהם של אחרים כפי שאצל
למה_ככה?.
ואז הוא התחיל לגזור לו כשאני הייתי באמצע החלפת בגדים לתינוק
והוא בעצמו הציע לגזור לו את הציפורניים
הוא לא הציע, הוא פשוט גזר בלי להיות מתואם
ללמה_ככה?, שבאותו רגע החליפה בגדים לתינוק.
והבקשה לא היתה כל כך פשוטה, וכדי להצליח לבצע אותה מסתבר שהיה צורך דחוף בעזרה, אז הבעל ביקש ממך לבוא לעזור לו - ואת סירבת. לא התנצלת, לא ביקשת לחכות לך. למה, זו בעיה שלך שצריך להחזיק את הילד שאת ביקשת לגזור לו ציפורניים?
עכשיו בעלך עומד בסיטואציה מאוד מעצבנת, שלא הוא יזם אותה ואין לו מושג איך להמשיך אותה. לא מפתיע אותי שהוא התרגז נורא.
למה ככה לא ביקשה, היא אמרה שהילד מעדיף שהאבא יגזור.
אני מתארת לעצמי שבדרך כלל צריך שניים בשביל לגזור לילד ציפורניים,
אז מדוע האבא לא חיכה לאמא?
<התשובה - כשיש בעיות ביחסים מאבדים פרופורציות >
כך או כך, העובדה היא שבקשתו הדחופה לעזרה לא נענתה.
הצדק עם מישהי, לדעתי.
לפעמים כן שווה לפנות לאדם מבוגר ולהסביר לו דברים כמו לילד - אם מדובר באדם מבוגר שמתנהג כמו ילד...
משמח לשמוע שרגשותיו המעורבים בנוגע לטיפול התפוגגו.
מעניין להבין מה גרם לו לשנות את דעתו.
בכל מקרה זה סימן לכך שהוא לא וויתר.
מזל טוב ליומולדת
אני רוצה לספר לך שאני מכירה כמה גברים שמאד מאד נלחצים מיום ההולדת של בת זוגם, ומרמת הציפיות שאולי נלווית ליום הזה, וכמעט שחזקה עליהם לאכזב. ידיד אחד שלי, למשל, למרות שלא יודה בכך, יצר ריב כמעט לפני כל יומהולדת של אשתו, ותמיד יצא שגם בסוף לא הגיע לחגיגה/בילוי שתוכנן, וגם האשים אותה בכך ש'בגללה' ו'באשמתה' ושהוא כל כך רצה ואם היא לא היתה הורסת ברגע האחרון... ככה כל שנה
פלונית,
זה לא נשמע שיש לו בעיה ולחץ, זה נשמע שהוא בן אדם ילדותי ודי נורא שדווקא ביומולדת רב עם זוגתו ולא יכול להתגבר על עצמו.
פתטי, אם את שואלת אותי.
מה היה קורה אם היה הפוך? מעניין?
הימי הולדת שלנו (המבוגרים) בקושי נחגגים, בד"כ. אנחנו לא עושים מזה עניין. אנחנו בקושי מציינים אותם, אבל כן קונים מתנה.
<הפעם לא קיבלתי מתנה... אני אקנה לעצמי!>
<האמת, דווקא מתפתח בי רצון לעשות משהו חגיגי בימי ההולדת האלה... לפנק ולהתפנק>
בימים שחלפו מאז אותו יום אומלל, הוא מבוצר עמוק בברוגז. יש לנו רמות שונות של ברוגזים, וזה ברוגז קשה.
תחושתי היא, שהוא חושש לשדר מסר של פייסנות, לבל ייחשד כי הוא מרגיש שלא היה בסדר. הוא מודע לזה שחצה את הגבול באותה נסיעה, כשהתעקש לנהוג על סף הירדמות כמעט, והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. אני מאמינה שהוא מדחיק את זה גם בדיאלוג שלו עם עצמו.
אני חושבת שאת האירוע הזה לא כדאי לדסקס עם היועצת הזוגית בפגישה הראשונה. אחכה עם זה, וכשנהיה במצב רגוע בינינו, וכשתחזור רמה כלשהי של פתיחות, רק אז אעלה את זה, מולו לבד או בנוכחותה. ברור לי שאם אדבר על זה בפגישה הקרובה, הוא ינפנף את זה, ואני מניחה שהוא יכופף את העובדות לא רק כלפי חוץ אלא גם בתודעתו הוא.
למה ככה, מזל טוב !!
בטח שתקני לעצמך מתנה, אפילו תארגני לך יום פינוק שיכלול אם אפשר מסאז' טוב '+ שינה טובה.
מאוד בולט איך הוא נאחז ברכב החדש, כאילו שומר לעצמו משהו שהוא רק שלו, ועוד איזה משהו: רכב, נהיגה- הובלה - הוא לא מוכן בשום אופן שתתקרבי למקום הזה. אם אני מנסה להיכנס לרגע לנעליו אולי הוא מרגיש שזה התחום "בבית" (בחלוקת התפקידים בינכם) שבשום פנים ואופן לא תדרכי בו. וככה מרחוק נראה לי שאולי עדיף לא לגעת בזה עד שירגעו הרוחות, עד שהוא ירגיש פחות מאויים.
לגבי כל ההתרחשויות, מזל גדול גדול שככה זה נגמר ואין לי עצות מעשיות, זה הרי מורכב כל-כך. אני מקווה שהטיפול הזוגי יועיל ויטיב.
איך בימימה?
למה_ככה?, אני שולחת לך חיזוקים, נשמע שקשה לך.
רציתי להגיד משהו, שאני לא בטוחה שיעזור, אבל אולי.
תחושתי היא, שהוא חושש לשדר מסר של פייסנות, לבל ייחשד כי הוא מרגיש שלא היה בסדר. הוא מודע לזה שחצה את הגבול באותה נסיעה, כשהתעקש לנהוג על סף הירדמות כמעט, והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. אני מאמינה שהוא מדחיק את זה גם בדיאלוג שלו עם עצמו.
השבוע היה לי ריב עם בעלי ואמרתי לו איך מה שהוא עשה (לא משנה כרגע, אין לי כוח לפרט וגם לא נראה לי הכרחי) היה מעצבן ולא לעניין. הוא לא ענה. אחרי כמה שעות באתי ברוח הבודהיזם ואמרתי שכנראה שגם אני עושה את אותו דבר מעצבן לפעמים ואני מצטערת. עדיין הוא לא ענה. חשבתי לעצמי שהוא הפנים את מה שאמרתי ופשוט לא מתחשק לו להמשיך לדון בכך, קיבלתי, והמשכנו הלאה. אחרי כמה ימים פתאום נזכרתי ושאלתי אותו מה הוא חושב על אותו עניין. מסתבר שהוא נפגע ממני, שהוא בכלל לא הסכים עם איך שאני רואה את הדברים ובטח לא מרגיש שהוא היה לא בסדר במשהו.
מה שאני רוצה להגיד שהתחושות שלנו הן לעיתים מוטעות. זה קשה כשלא מדברים או כשכל אחד מתבצר בעצמו ובעמדתו. יתכן שבעלך לא מודע לכך שחצה את הגבול באותה נסיעה. אני חושבת שיעזור למצוא דרך לדבר. לכולנו.
מה שלומך? משהו השתנה? מקווה שקנית לעצמך מתנה!
ובכן, המצב הרעוע-אך-נסבל נמשך. מנסים לא להיקלע לעימותים, אפילו משתדלים להאיר פנים אחד לשני כשאנחנו לא "ברוגז". מידי פעם יש איזה פיצוץ, ברמות חומרה שונות.
הולכים לטיפול. נדרשנו לבחור אם להתמקד בזוגיות שלנו או בהורות. בחרנו בזוגיות.
אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו בקושי מתקשרים זה עם זה, גם במישור של שיחות חולין, שיתוף וכדומה.
חייבים לפתוח את המדיום הזה בינינו.
ואי אפשר בלי איזו דוגמא לחיכוך. אבל הפעם, חיכוך שלא הידרדר לריב.
הכנתי לארוחת ערב פנקייקס. זה חדש אצלי. המוטיבציה היא כמובן לענג, וגם לגרום לחתול תעלול לאכול ביצים. אמרתי לעצמי, אם הוא יאהב את זה, אני אכין את זה לעיתים קרובות.
ערכתי על השולחן מיני מילויים: חמאה, סילאן, ממרח ערמונים, שקדיה. קראתי לכולם.
אבא בא, ראה מה יש, ואמר שהוא רוצה נוטלה. התחננתי אליו (אני יודעת שזה נשמע מוגזם, אבל - אכן, בקטעים כאלה אני מוצאת את עצמי מתחננת) שלא יוציא את הנוטלה. הנוטלה, נכון לרגע זה, היא אדמה לא נודעת עבור חתול תעלול (הגדול מקבל לפעמים נוטלה בסנדביץ' לבי"הס), וברור כי ברגע שהוא יגלה את דבר קיומה, הוא ידרוש ממנה לבלי די. ברור גם, כי אבא ייתן לו נוטלה לבלי די.
ובכן, ביקשתי מאבא שיוותר, תוך שאני מנסה להעביר לו בקודים את כל הדברים הנ"ל.
ראו על אבא שהוא חוכך בדעתו.
בסוף הוא היה גיבור ונמנע מחשיפת הנוטלה. אבל הוא אכל רק פנקייק אחד, ככל הנראה מתוך הפגנת מחאה.
למה_ככה?, לא מנסה לשפוט אותך בכלל. אבל רציתי לומר לך שכאשר מדובר באהבה, צריך לאהוב את האדם ממול כפי שהוא היה רוצה שיאהבו אותו ולא כפי שאת רוצה לאהוב. כך שאם את מכינה לו אוכל שאינו אוהב, אפילו אם את צודקת בכך שהאוכל בריא וכו', אינך אוהבת אותו. וזה קריטי. כי הוא חש בכך וכמובן מתמרד.
הייתי אומרת אפילו שלצורך העניין תרדי לגמרי מהנושא של אוכל בריא לילדים. באמת! תאמיני לי, ילדים נחשפים בשלב זה או אחר לכל הזבל שיש בעולם, ובינתיים את הורסת את שלום הבית שלך. לא יקרה לילדים שלך כלום כלום כלום אם יאכלו נוטלה, איטריות עם רוטב עגבניות, פלאפל ועוד. באמת שכלום! כרגע מה שחשוב זה הבית שלך ולא מה הילדים יאכלו! העיקר שלא יהיו רעבים. חולים הם לא יהיו מזה, תאמיני לי! מה גם שאת די דואגת להם באופן כללי לאוכל בריא, אז פה ושם קצת זבל לא יזיק להם בכלל.
מה שכן מזיק זה החוסר אהבה שלך לבעלך (באופן בלתי מודע מצידך אמנם) בכך שאת עדיין מתעקשת על אוכל בריא.
אני מציעה לך להניח לזה, וגם להניח לעניין של העיסוק של הילדים כאשר האבא מטפל בהם (מול המחשב או לא). בינתיים תהיי עסוקה בלעשות מה שבעלך אוהב!
בטיפול את רשאית להעלות את עניין האוכל, המחשב וכל מה שמציק לך, אבל בבית - אל תעשי את זה.
חוסר התקשור נובע פשוט מחוסר הבעת אהבה. וזה בא לידי ביטוי גם באוכל שאת (לא) מכינה לו.
אני מאוד מסכים עם מה שאמרה
חלוק_ביתי
הייתי אומרת אפילו שלצורך העניין תרדי לגמרי מהנושא של אוכל בריא לילדים. באמת! תאמיני לי, ילדים נחשפים בשלב זה או אחר לכל הזבל שיש בעולם, ובינתיים את הורסת את שלום הבית שלך. לא יקרה לילדים שלך כלום כלום כלום אם יאכלו נוטלה, איטריות עם רוטב עגבניות, פלאפל ועוד. באמת שכלום!
הי, יש כאן בעיה. זה לא שהאיש לוקח אחריות על דברים אחרים ורק באוכל יש ניגוד אינטרסים. לכל אורך הדף עולה תמונה של אדם מאד פסיבי, כזה שלא מביע דיעה על כלום (כמובן שאנחנו קוראים כאן רק צד אחד, אבל זה מה שהצד המספר מציג), שההתנהלות שלו היא של אדם שמחפש בעיקר שיניחו לו, וכשהוא כבר כן עושה משהו מכוון זה בעיקר להראות כמה הוא פגוע וברוגז.
אני לא יודעת מה הפתרון, אני בטוחה שמקום של אהבה ודאגה לכל אחד מבני הבית, גם ובעיקר לגדולים שבהם, יכולה להביא תועלת רבה. אבל יש גם אחריות הורית, שכרגע נראה שהכותבת נושאת בה כמעט לבד, וצריך לשקול היטב אם הרפיה באחריות הזו (ומה לגבי שאר הדברים? גם שם להרפות? בכולם?) היא זו שתביא לתועלת המיוחלת.
לא יקרה לילדים שלך כלום כלום כלום אם יאכלו נוטלה, איטריות עם רוטב עגבניות, פלאפל ועוד. באמת שכלום!
זה לא פייר האמירה הזו. הנחת היסוד של האם היא שהאוכל הזה כן מזיק לילדים!
אלא מה? במצב הקיים צריך לנהל סיכונים ולקבוע סדרי עדיפויות. ובמצב הקיים, הנזק שנגרם לילדים מהפלאפל קטן מאוד לעומת הנזק שנגרם להם ולהורים מחוסר שלום בית.
למה ככה? נעלמת לנו?
מקווה שהכל שפיר.
המצב פחות או יותר כמו שעידכנתי בפעם האחרונה:
ובכן, המצב הרעוע-אך-נסבל נמשך. מנסים לא להיקלע לעימותים, אפילו משתדלים להאיר פנים אחד לשני כשאנחנו לא "ברוגז". מידי פעם יש איזה פיצוץ, ברמות חומרה שונות.
הולכים לטיפול. נדרשנו לבחור אם להתמקד בזוגיות שלנו או בהורות. בחרנו בזוגיות.
אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו בקושי מתקשרים זה עם זה, גם במישור של שיחות חולין, שיתוף וכדומה.
חייבים לפתוח את המדיום הזה בינינו.
אנחנו תוהים לגבי האהבה שלנו, שנראית היום כמו איזה כישוף שתפס אותנו, עד כמה היא היתה עמוקה, במובן של קירבה והיכרות ושיתוף. ישנו פער ענק בין שני המישורים האלה. וכשהכישוף נמוג - נשארנו עם הבור.
אני מפנטזת לי שפעם נהיה משפחה הדוקה, עם זוג הורים אוהבים וקרובים זה לזה. ומגובשים כהורים. שנצלח את המשבר הזה ונשתדרג ביחסינו כתוצאה ממנו.
את באמת מלאת תקווה או פוחדת מהאפשרי?
גם וגם.
אבל אם לוחצים אותי אל הקיר, יש לי בבסיס הבטן תקווה-אמונה שהדברים, מתישהו, יסתדרו. אולי לא תהיה פה אידיליה, אבל נגיע לאיזשהו שקט.
אני מפנטזת לי שפעם נהיה משפחה הדוקה, עם זוג הורים אוהבים וקרובים זה לזה. ומגובשים כהורים. שנצלח את המשבר הזה ונשתדרג ביחסינו כתוצאה ממנו.
זה אפשרי! אומנם לא היינו במקום קשה כמו שלכם, אבל הגענו למקום שאת מפנטזת עליו.
<קוראת אותך מההתחלה>
אבל אם לוחצים אותי אל הקיר, יש לי בבסיס הבטן תקווה-אמונה שהדברים, מתישהו, יסתדרו. אולי לא תהיה פה אידיליה, אבל נגיע לאיזשהו שקט.
מחזיקה לכם אצבעות. איכשהו מרגישה שיש לכם עוד המון תכנים, רגשות ודברים משותפים להיבנות מהם. אולי הגיע הזמן לשנות את שם הדף ואת הניק, ובהזדמנות זו גם למחוק חלק גדול מהדף, בשביל לא להיתפס לתיעוד של המתחים שהחלו להתפוגג?
למה ככה? מה שלומך מזמן לא שמענו ממך.
מקווה ששלומך טוב.
חוזרת, לצערי עם עדכונים מחורבנים.
בחודשים האחרונים לא היה הרבה מה לחדש (ולא התחשק לי לטחון זאת כאן) - היו ברוגזים מתמשכים אבל רגועים יחסית ואף פסקי זמן של נורמליות למראית עין. אבל הכל היה נפיץ.
עשינו טיפול זוגי. הוא לא ממש קידם אותנו, לא יצאנו עם תובנות גדולות. הצליח לקרב אותנו רק בזמן הטיפול עצמו, כשיצאנו החרא חזר.
לא הצלחנו לדבר בצורה רצינית, לסכם מדיניות הורית, להגיע לעמק שווה. לא כל שכן שיחות אישיות.
ובכן, בזמן האחרון חלה רגרסיה, ויש מגמה מתמשכת של החמרה. הוא נהיה עצבני בטירוף. הוא חזר לעשן (אחרי שנים של הפסקה), ובמקום שזה ירגיע אותו זה דווקא מציף לו עצבנות. בשבתות, בהן הוא לא מעשן, הוא ממש בלתי נסבל, פקעת עצבים שקשה לשהות במחיצתה.
ובכן ובכן, בשבת (היום) חלה עוד קפיצת מדרגה ברמת הסיבוך בינינו. הוא גילה שבישלתי קפה.
המצב הוא כזה: אני שותה אך ורק קפה ערבי, מבושל בפינג'אן. אדוקה בקטע הזה. בשבתות אני תמיד כמהה לקפה. הוא הרי שומר שבת. בעניינים כמו הפעלת חשמל הוא "מעניק" לי חופש, אבל אש מבחינתו זה דבר שלא יעשה (יודלק) בביתנו (אם כי כשחברים שמעשנים מבקרים, הם מעשנים בגינה חופשי).
אז היום: אני מתה לקפה, הוא כמעט כל השבת ישן (נחשו מי עם הילדים). אני אומרת לעצמי, לעזאזל, אעמיד לעצמי איזה פינג'אן קטן, מה, אני לא בן אדם.
אחה"צ בעת עירות הוא קולט שבישלתי קפה. הוא כועס. אני אומרת לו - אדם לא יכול להיות רשע בעצמו ולדרוש מזולתו להיות צדיק.
בהמשך הוא מודיע לי (בנוכחות הילדים) - את לא קיימת (כלומר, מבחינתו, מעכשיו ואילך).
בערב נתתי לו לקרוא מכתבון שכתבתי לו אתמול. אמרתי לו, שזה נכתב לפני ההתפרצות האחרונה שלו. כתבתי לו שהתחושה היא שלאחרונה הוא נמצא על רכבת דוהרת של הרס עצמי. ושאני מאמינה שהוא מודע לכך. ושלמרבה הצער הוא גורר איתו לרכבת הזאת את המשפחה שלו, את הזוגיות, את הילדים. מה הוא חושב שיקרה? איך אפשר למנוע הרס? מה הוא היה רוצה לעשות? האם הוא רוצה לעזוב את הבית? מה יהיה?
הוא לא הגיב, אבל הוא קרא את המכתב כמה פעמים.
לפני כחודשיים הוא הסכים, פעם יחידה, לפתוח ביחד את הספר "לבסוף מוצאים אהבה". עשינו תרגיל מהספר. כל אחד היה צריך לכתוב את תמונת הקשר הרצוי לו.
אני מביאה כאן את הרשימות שכתבנו (הערה: לפני כתיבת הרשימות האישיות, כל אחד נדרש להגיב על רשימה דומה המופיעה בספר, כך שאפשר לומר שהרשימה המובאת כאן היא חלקית בלבד, וכוללת רק סעיפים שלא מופיעים ברשימה שבספר).
הוא:
שהבית יהיה מסודר; חיי מ. סוערים; שיהיה אוכל טעים ומזין <מ-ז-י-ן, כן, כן>; כבוד הדדי; חוסר שיפוטיות; דרגה לאחר; קבלת האחר; יכולת לקבל ביחד החלטות.
אני:
שתהיה אהבה נוכחת; שיהיה מגע פיזי אוהב, חם באופן יומיומי; שתהיה תחושת ליכוד של המשפחה, בהובלת ההורים; שלילדים יהיה נעים להתבונן בהוריהם; שיהיה לנו חלק בעולם הפנימי אחד של השני; שיהיה כבוד הדדי; שיהיו לנו דברים שנאהב לעשות ביחד; שנתקשר מילולית לעומק.
למה לא המשכתם עם הספר? הוא התנגד או שהעניין "נזל"?
אם יש עניין עם "לא עכשיו" אולי ראוי למצוא זמן קבוע , יום ספציפי ושעה , אחת לשבוע בה אתם יושבים עם הספר יחד?
רציתי למסד שעה כזאת. הוא נפנף אותי.
דרגה לאחר צריך להיות: דאגה לאחר.
רציתי למסד שעה כזאת. הוא נפנף אותי.
מה הוא מציע? ראוי לשאול אותו מה כן ולא מה לא. שיציע הצעה לשיפור המצב. אולי נוח לו ככה, אבל ראוי שיגיד מה הוא חושב שכדאי ולא רק מה לא.
הוא קרא את הספר או שישר התחלתם עם התרגילים?
אני יודעת (מנסיון) שהתרגילים האלה, כשהם באים משום מקום, יכולים לעורר התנגדות ותחושה מלאכותית ומעושה.
(קרה לי כשהצעתי לבן זוגי לנסות. את התרגילים הוא לא הסכים עד היום, נראה לו אידיוטי, אבל את הספר בסוף השתכנע לקרוא, הוא לא התרשם עמוקות אבל זה כן עולה לפעמים בשיחות בינינו ופתח אפיקים חדשים של התיחסויות ומודעות קצת אחרת שלו למה שקורה בינינו).
אם הוא לא קרא, אולי יסכים לקרוא? לפחות חלק? יכול להיות שזה יעורר אותו להרהר, לתהות, מה קורה איתו? אתכם?
ואז אולי הוא יסכים להמשיך עם התרגילים?
אין לי תובנות ...קוראת אותך בשקט ....מוסרת חיבוק , נשמע לא קל ...
אני קוראת שוב את הדף, מההתחלה, כל פעם קצת (איזה דף ארוך!), ונזכרת בעצות הטובות.
אני איתך. בעזרת הדף מבינה כמה מזלי (ובן זוגי) טוב ומודה על כך, אך לא מסתפקת בזאת ולוקחת הרבה דברים לתשומת לבי ולעבודה משמעותית-מקווה..
מאחלת לך הרבה כוח להתמודד ואמונה בעצמך
אני נכנסת עכשיו לדף לראשונה מזה עשרה ימים, המחשב שלי מקולקל ואני כרגע אצל הורי.
המצב מחורבן, לא מצליחים לתקשר בלי להתעצבן.
אפשרות הפרידה עולה מידי פעם, גם במהלך ריב, בגסות רבה.
להקיא עלינו.
היום הלכתי לפסיכולוגית על מנת לשמוע את דעתה בנושא. מקווה לחזור אליה לפגישה נוספת בקרוב, אשר בה יהיה לה יותר מה להגיד. היום היא בעיקר הקשיבה.
היא אמרה שדמות האב שיש לבעלי בראש (אב להרבה הרבה ילדים אשר יוצא להביא פרנסה וזוכה להמון כבוד, ויש דיסטנס, והאישה שקורעת את התחת בבית היא בגדר מובן מאליו) רחוקה מהמצב בפועל, כלומר מ"דמות האב" שמצוירת סביב בעלי. בנוסף, הוא מרגיש מחוץ לבית, למשפחה, לעניינים (בין אם זה ביוזמתו או לא), ובנוסף, יש לו תכונה של נוקשות. כל אלה טרפו אצלו את הקלפים, כהגדרתה.
היא אמרה עוד דברים ידועים: שהילדים זוכים (ממני) לטיפול ולהתייחסות של 100 אחוז ואילו הזוגיות - אפס, שאני עמוסה וכורעת תחת הנטל, שחייבים לסדר את הדברים באופן דחוף.
זוכרת שהצלחתם לתקשר יותר טוב בעבר בכתב? האם אתם ממשיכים עם זה? שווה לנסות.
קוראת אותך.
נשמע ממש קשה.
על מנת לשמוע את דעתה בנושא
מה את מצפה לשמוע מהפסיכולוגית? מה היית רוצה לשמוע ממנה?
למה_ככה? , קראתי את כל הדף ומשהו קפץ לי לראש: את יודעת באיזה משחק מחשב הוא משחק?
ענבלולי - וואללה, באמת נוח לי לתקשר איתו לפעמים בכתב. תודה שהזכרת לי את האופציה.
גםקוראת - ציפיתי שהפסיכולוגית תגנה את התנהגותו ותסביר לי על הפתולוגיות הפסיכולוגיות שלו... לצערי זה לא קרה.
פלוני - הוא משחק במיני משחקי מלחמה מתוחכמים כאלה, command and conquer בעיקר. למה?
בשבת שעברה נשארנו רק עם התינוקי, הגדולים בילו אצל הורי. ניצלנו זאת לשיחות. היו לי כמה רעיונות כיצד לא לשקוע בבוץ הקבוע של דיאלוג שמוביל להתעצבנות אחד על השני, וחזרה בפעם האלף על אותם ארגומנטים.
ואכן הצלחנו לתקשר.
אז שנינו מסכימים על כך שלא טוב לנו כרגע ביחד, ושאנחנו ממררים את חיי הילדים.
שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך.
הוא רואה בעיקר ערך סנטימנטלי לאהבה הענקית (והממושכת) שהיתה לנו בעבר. אני רוצה לראות בה גם תיקווה לכך שעתיד אחר אפשרי עבורנו.
אני מעדיפה לראות את המצב הנוכחי בתור מצב קשה אובייקטיווית, מבחינת היותנו הורים לילדים קטנים. משוכה שצריך לעבור אותה.
כאשר הוא כנה, הוא מגלה הבנה לקושי שיש לי עם התפקוד שלו כמו דוד מאמריקה שבא לבקר עם שלל פינוקים, ולא כמו הורה.
הוא אפילו גילה פתיחות כשתיאר את האופציה של פרידה - שבאופן פרדוקסלי דווקא אז הוא יאלץ להתחיל לתפקד בתור הורה, לטפל בילדים באופן מלא וכו'.
האמת, הוא הפתיע אותי עם ההיתכנות הגבוהה שהוא מעניק לאופציית הפרידה. דווקא הוא הרי החזיק תמיד במושג של חתונה קתולית, והנחיל אותו גם לי. והוא גם אומר שזה יתקבל גרוע מאוד בקרב הוריו ומשפחתו. ומבחינה כלכלית זו תהיה קטסטרופה. ומה שזה יעשה לילדים (בעצם דווקא על זה הוא לא דיבר. למרות שהוא באמת אוהב אותם). על אף כל המחשבות הללו, הוא בכל זאת מדבר קונקרטית על אופציית הפרידה.
הוא זה שהעלה את הצורך שיש לנו להיות ביחסים טובים, גם אם ניפרד, שהרי יהיה לנו "פרוייקט משותף" להפעיל ביחד: הילדים.
אני העליתי אופציית ביניים (בניגוד לאופציות המוחלטות שהוא העלה): שהוא יעזוב לא מתוך הכרזה שמתגרשים, אלא לשם בדיקה. שנוכל לבדוק מה זה עושה לנו.
הוא חזר על צורך שיש לו, וחידד אותו: הצורך שיאהבו אותו ושיעריצו אותו. הוא הזכיר איך בשנים הארוכות שהיינו ביחד לפני שנהיינו הורים הייתי מחכה לו בחלון בלילה. אכן, הייתי מטורפת עליו. היינו כל הזמן עטופים אחד בשני. בכל אופן הוא אומר שהוא צריך לא רק אהבה, אלא גם הערצה. ופה הוא פירט: שיהיה וואוו על כל פלוץ שלו. שייקחו את הנעליים שלו בשימחה ממרכז הסלון אל החדר. שיכינו לו אוכל שהוא אוהב (עפרי, אם את קוראת יש לך וודאי ויברציות), שיגישו לו ויפנקו אותו.
זאת אומרת, בסכמות סטראוטיפיות, הוא רוצה את האישה הקטנה והביתית שמתייחסת לבעלה כאל קיסר.
יש לו אפילו אקסית כזאת, והוא הודה שהוא מהרהר בחיים שהיו יכולים להיות לו איתה.
עם זאת הוא ציין כי הוא לא היה משלם בשימחה את המחיר (שוב, זה דיבור קטגורי גס) - שהאישה אולי פחות משכילה וכו'. הוא הפתיע אותי כשהוא ביטא, בהקשר הזה, הערכה להשקעה התרבותית שלי בילדים.
אני אמרתי לו שלדעתי, אם אנחנו נפרדים, זה חייב להיות רק אחרי שעשינו מאמצים באמת גדולים להישאר. זו חובתנו הבסיסית כלפי הילדים שהבאנו לעולם. בהקשר הזה הוא דווקא רואה את הדברים בצורה אגואיסטית: רוצה לדאוג קודם כל לעצמו.
בכל אופן, סיכמנו על ניסיון של חודש הודנא.
עבר כבר שבוע. זה לא קל. לפעמים מתפלק לנו אבל אנחנו מצליחים לא להתפוצץ אחד על השני.
היום למשל, כשהוא נכנס למיטה בעשר וחצי בלילה והשאיר אותי עם כל הילדים ערים, וזה אחרי שהוא ישן שעתיים בצהריים וגם אחרי שבוע שהוא לא עבד (הוא בחופש) - אמרתי לו - וכשאני משחזרת את זה עכשיו אז אני שמה לב שאמרתי לו בקול חנוק, מתוך עצבים שעוד רגע נשפכים לבכי - שזה לא מתאים וזו התנהגות אגואיסטית וכו'. אז הוא לא הגיב. זאת אומרת, הוא היה יכול לנבוח עלי ולהתחיל ריב. אבל הוא נמנע מזה.
היום כשעשיתי יוגה, ניסחתי לעצמי שלושה דברים, שאני צריכה לחזור ולשנן, כמה פעמים ביום:
לנשום. כי אני אשכרה לא נושמת.
אני מלכה. לא להנמיך את עצמי לגובה סמרטוט. לשמור על אצילות ועל כבוד עצמי. מלכה אני. מלכה.
אהבה. מה שצריך לעמוד כל הזמן לנגד עיני זה המתוקים שלי.
מעבירה את התינוק שישן פה קרוב אלי למיטה, מקווה שהוא לא יתעורר.
הולכת לישון.
<מה מחכה מחר? אם אני לא יוזמת ופועלת, הילדים מקבלים מאביהם אישור - ואף ברכה - לשרוץ מול המחשב מרגע ההתעוררות ועד בכלל.>
<למה ככה, הא?????????>
<לנשום, מלכה. לנשום>
הי למה ככה? דבריך היו כה מוכרים לי מהדף הזה בעבר ואכן חיפשתי ומצאתי את שכתבת והיה זכור לי.
כתבת את האמור ב 25.10.08:
לגבי היפרדות:
כשהתחתנו, היה ברור שאלה נישואים קתוליים. שלמעט מקרה יוצא דופן, אין מה לדבר על גירושים.
זה היה היחס שלו לחתונה. אני דווקא הייתי בעמדה יותר קלילה, אבל הצטרפתי לעמדה שלו.
היום, הוא עצמו העלה את האופציה של גירושים. אמר שהוא לא רוצה למצוא את עצמו בגיל 65 חי חיים מבובזים.
מפריע לו שכועסים עליו הרבה. שבאים אליו בטענות. שאין אהבה.
אני אומרת, ונראה שהוא מסכים, שלא צריך למהר להתגרש. האופציה הזו לא בורחת. ושצריך לקחת בחשבון שהתקופה הזו, עם ילדים רכים, היא תקופה שמועדת למשברים, ושצריך לנסות לצלוח אותה. בהמשך, מתוך איזושהי התייצבות, אפשר לקבל החלטה שקולה לגבי המשך החיים המשותפים.
האמת? הופתעתי, כשהוא העלה את האופציה של פרידה.
למה ככה? אני קוראת אותך די מההתחלה.
נשמע לא פשוט בכלל.
רצות לי מחשבות שאולי גם לך עדיף בלעדיו או בהמשך עם בן זוג שיותר מתאים לך.
טיפול זוגי אצל מטפל/ת מעולה יכול לעזור לכם להתקדם!! מנסיון... אני מניחה שאתם לא אופטימיים לגבי טיפול? יכול להיות שעשיתם בעבר טיפול לא מוצלח אז אתם סקפטיים? לא קל למצוא מטפל טוב וכזה שיש כימיה טובה איתו לשני בני הזוג, אבל אפשר למצוא, וכשמוצאים זה נורא עוזר לצאת מהתיקעון. תגידו לעצמכם שאתם הולכים לשתי פגישות נסיון, לא טוב - מחליפים מטפל וכך הלאה עד שמוצאים מישהו וטסים איתו. מה דעתך על זה? פשוט כ"כ קשה לצאת מהמצב הזה לבד, ואני שואלת, למה לא להיעזר?
לפני כשנה וחצי היינו בסדרת פגישות עם מטפל זוגי, וזה לא ממש עשה משהו.
ולפני כחצי שנה גם היינו אצל מטפלת (יקרה פחד!), למשך כעשר פגישות, וגם היא לא הצליחה להזיז דברים. תוך כדי המפגש היינו אולי מצליחים קצת לעורר רגשות אחד כלפי השני, ולגלות מעט הבנה ואמפטיה אחד אל השני, אבל כבר בדרך חזרה הביתה היינו חוזרים לדפוסים המוכרים והמייאשים...
היום הצעתי לו ללכת למישהו שיצא לי לשמוע אותו פעם, והוא הרשים אותי. וגם המליצו לי עליו. אז הוא ענה שהוא צריך לחשוב על זה.
אני חושבת שמטפל מוכשר, רציני ומנוסה, יכול לתפוס אותנו ולנער אותנו, להצליף איפה שצריך, לתת הנחיות חדות לגבי איך עלינו לתקשר אחד עם השני.
עד עכשיו לא הייתם אצל מטפלים מנוסים?
הם היו מנוסים, בעצם אולי לא מאוד, לא יודעת.
לפני כשנה וחצי היינו בסדרת פגישות עם מטפל זוגי, וזה לא ממש עשה משהו.
ולפני כחצי שנה גם היינו אצל מטפלת (יקרה פחד!), למשך כעשר פגישות, וגם היא לא הצליחה להזיז דברים
המטפלים לא אמורים לעשות משהוא, או להזיז דברים. מי שאמור לעבוד קשה על היחסים הם את ובין זוגך, המטפל שם לכוון, לשקף ....
ולהתחיל קודם כל עם עצמך.. לא כי חלילה את לא בסדר אלא כי את האדם היחיד שאת יכולה להביא אצלו שינוי.
תנסי לבדוק לבד, או עם מטפל מה בעצם לא עבד עד כה. למרות כל המאמצים שעשית ושעדיין את עושה. איפה את/אתם בעצם תקועה/תקועים?
בהצלחה.
המצב רעוע באופן יציב. מנסים לשמור פחות או יותר על ההודנא, עברו שבועיים, נותרו עוד שבועיים. לפעמים בורח לנו איזה פיצוץ מול הילדים אבל אנחנו עוצרים אותו.
היום שכחתי להזכיר לעצמי:
לנשום.
אני מלכה.
אהבה (לגוזלים).
הוספתי עוד שלושה:
כבוד לעצמי.
כבוד לאחר.
שמחה.
לפני כשנה וחצי היינו בסדרת פגישות עם מטפל זוגי, וזה לא ממש עשה משהו.
ולפני כחצי שנה גם היינו אצל מטפלת (יקרה פחד!), למשך כעשר פגישות, וגם היא לא הצליחה להזיז דברים
נשמע שנתקעתם יותר מדיי זמן בטיפול שלא התאים לכם וזה באמת לא עושה חשק לנסות שוב. אבל אני רוצה להאיץ בכם לעשות זאת!!! כפי שכתבתי: פגישה אחת או שתיים - אם לא מתאים ממשיכים למטפל הבא וכך הלאה. לא להתקע! אתם במצב ככ נפיץ בלי עזרה.
נותרו עוד שבועיים.
נותרו חיים שלמים... יללה, למה את מחכה? תקתקי עניינים.
למה ככה? מלבד "באופן" את נעזרת בחברים או במשפחה? נשמע לא קל ופשוט לעבור את כל החוויות והמסוכות האלה לבדך.
למה ככה? מה שלומך?, מזמן לא שמענו ממך.
בדיוק יצאנו אני ובן זוגי מתקופה קשה בזוגיות. כמה דברים שהייתי רוצה לשתף מהחוויה שלי: בעיות בזוגיות אינן בעיות בזוגיות. כן, יכולים להיות ימים קשים, רגעים מאד מאד קשים שאין שום תקשורת ורק ארס יוצא משני הכיוונים, ויש מקום לשפר תקשורת, אבל במובן רחב יותר זה משקף קשיים שלנו בחיים שלנו עם עצמנו.
הבעיות תופענה בדרך זו או אחרת, אני מאמינה, ולכן אחרי שעברנו את המכשול הנוכחי, אני באמת מלאת תודה לשנינו.
בלי שום קשר לקושי בזוגיות
אני עוברת תקופה קשה. ורק אני יכולה לשפר את המצב שלי קודם כל.
אבל זה קשה קשה קשה. והזוגיות מציבה לנו את הקושי שלנו עם עצמנו והקושי להכיל את עצמי ישר מול הפרצוץ וזה פשוט סיוט.
האם את מעיזה להגיד לו מה את חושבת עליו?
האם יש לך
לא ברור, מול עצמך ומולו ומול הילדים?
האם את אוהבת אותו?
מה שכתבת שהוא אמר
הוא חזר על צורך שיש לו, וחידד אותו: הצורך שיאהבו אותו ושיעריצו אותו. הוא הזכיר איך בשנים הארוכות שהיינו ביחד לפני שנהיינו הורים הייתי מחכה לו בחלון בלילה. אכן, הייתי מטורפת עליו. היינו כל הזמן עטופים אחד בשני. בכל אופן הוא אומר שהוא צריך לא רק אהבה, אלא גם הערצה. ופה הוא פירט: שיהיה וואוו על כל פלוץ שלו. שייקחו את הנעליים שלו בשימחה ממרכז הסלון אל החדר. שיכינו לו אוכל שהוא אוהב (עפרי, אם את קוראת יש לך וודאי ויברציות), שיגישו לו ויפנקו אותו.
לדעתי יש בזה הרבה יותר מאשר שהוא רוצה שתנשקי לו את הרגלים ותעריצי אותו, יש פה חוסר עמוק שאף אחד לא יכול למלא אצלו מלבד הוא עצמו, לא את ולא אף אישה. אבל אי אפשר להגיד לו את זה ככה ישירות כמובן כי זה פוגע, כן אפשר לנסות להכיל את עצמך. וכשקשה - לטפל בעצמך בכל דרך אפשרית.
מבין השורות נשמע ששניכם מאד השתניתם עם השנים, ואין לי עיצה טובה איך גדלים עם השינוי, אני גם לומדת על בשרי כל יום.
אנחנו לא מי שהיינו כשהכרנו, אנחנו אנשים חדשים כל יום נולדים מחדש. צריך (אם רוצים) לנסות לראות את הבן אדם מ-חדש. בסגנון
מה_חדש
עוד מבין השורות נשמע שאתם כן מחוברים ויכולים לעזור אחד לשני לעבור את הקשיים שכל אחד עובר.
האם בעלך קורא את הדף הזה. אחרי הכל, מה כבר יש להפסיד...
זה על קצה המזלג
מבינה מאד את המשפט - אני מלכה. פעם אמר לי מישהו, אם את רוצה להיות מלכה, עשי את בן זוגך מלך ולא משרת
אני מנסה לזכור את זה בלי למעוך את עצמי, כן להעצים אותו וזה חוזר אלי ומעצים אותי, אבל בלי ליפול למניפולציות הילדותיות שלו...
מבולגן... מקווה שעוזר
למה ככה. אני עדיין קוראת ואני בעצמי עוברת תקופה של פירוק ובניה מחדש של מערת היחסים שלי.
אני עוברת ניסיון מאוד קשה : האם אני מסוגלת לאהוב אותו ולכבד אותו למרות הרבה מאוד "אבל" ו"למה"?
בלי צל של ספק, שלכל גבר ואשה דרושה מידה מסויימת של הרגשת "כבוד" (אוהבים אותי כמו שאני, מתחשבים בי, לא כועסים עלי ).
הבנתי שבן זוגי לא ישתנה לעולם מעצמו ואני היחידה מתוך שנינו שיודעת להשתנות. להתפרק ולהנות מחדש.אני מאמינה שאם אצליח הוא ילך בעקבותי.
החלטתי לשנות גישה ולהתייחס אלי הבעיות שאנ רואה בבן זוגי כעל נכות מסויימת . אני מתפקדת ע"פ הנוסחה שקבעתי לעצמי: קבלה טוטאלית שלו ללא ציפיות בכלל וללא מתיחת ביקורת מעליבה, הערכה רבה (אך לא מתרפסת ומתחנפת מידי) לכל מה שטוב בו , שמירה הדוקה על הגבולות שלי- בצורה מכובדת ולא מיללת ומתבכיינת .
כל זה דורש ממני מחשבה תחילה. אני ממש משתדלת לא להגיב מיד, אלא לשבת ולחשוב מה ההשלכות של כל תגובה ומה תהיה התגובה שהכי תועיל לי.
יש שיחשבו שזה מאמץ- על , לא טבעי לי ולא יחזיק מעמד לאורך זמן. אני החלטתי שהמצב שלי שווה התאמצות. אם זה יביא לשיפור המיוחל, אני אהיה אסירת תודה. כל פיתרון אחר כמו גירושים, ידרדר את מצבי וידרוש ממני מאמצים הרבה יותר קשים.
אני חייבת להגיד שבינתיים זה עובד כמו קסם. הייתי רוצה לכתוב את זה גם בעוד חודש.
איך אצלכם?
תודה עופרי, נטע.
אצלנו חרא מתמשך. מצב צבירה של נתק, של תקיעות, ומעל זה יש עליות ומורדות.
אתמול למשל הוכרז על פרידה. זה קרה כשאמרתי לו שאני מקווה שאלוהים (שלו) יגמול לו, על כל מה שהוא עושה לי ולילדים. הוא הגיב קשה, הודיע שזה דיבור נגוע ושעלינו להיפרד לאלתר.
היום בבוקר הוא אמר לי "בוקר טוב" קטן, ובכך הרים דגל לבן.
בתקופה הזו הסרבנות מופגנת מצידו בעיקר, הוא קשה עורף ביחסים בינינו ומתייחס לאופציה של גירושים בחיבה. עם זאת הוא משתדל להימנע מלעשות דברים דווקא.
<קשה לי כרגע לכתוב, טכנית וריכוז, עם חמישה בנים מסביבי (חברים של הילדים אצלנו) מתברדקים ומפרקים את הבית. שלושת ילדי בית הספר מביניהם היו ממוגנטים אל המחשב מאז תשע בבוקר, במשחקי מחשב מורכבים, שכוללים טנקים, פצצות אטום, וכוסית שמופיעה לפרקים על המסך ואומרת בהכנעה "כן, המפקד". לפני כחצי שעה הפקעתי מהם את המחשב ומאז הם חגים סביבי בעצבנות. לפחות הם לא מציצים לקרוא!>
נשמע שמאד קשה
מקווה שהתקופה הקשה תעבור כבר! ותראי יותר בבהירות מה את רוצה ומה נכון לך
למה ככה
בעלי גם מקבל חררה אמיתית מתגובות דרמתיות מעין אלו (אלוהים שלך וכו'). אלו תגובות שנובעות מחוסר אונים אמיתי ופגיעה קשה. את צריכה ללמד את עצמך לא להגיע למצבים הריגשיים האלו וזו מלאכת מחשבת משל עצמה.
האם ניסית פעם לאורך שבועיים לפחות את הנוסחה שלי?
צריך מאוד להאמין בה. האמונה שלי בה אומרת לי שאני צריכה לחשוב עליו כמו שאני חושבת על ילדי ולא כמו על אויב. להתחשב בו, לכבד אותו ובעיקר לא להעליב.
היום בכל פעם שאני מתאפקת מלהגיב כמו אז, אני המומה מעצמי כמה הייתי מעליבנית בתגובותי. ולאחר שהייתי עולבת בו בעוקצנות מרירה הייתי מתפלאה למה הוא כזה קשה עורף. מה שאני אמרתי נראה לי כל כך שולי שבכלל א נראה לי קשור להשתלשלות העניינים.
למה_ככה?, גם אני עוקבת אחרי הדף שלך ומחכה לעדכונים
למה_ככה? - תודה רבה רבה על הדף הזה, שאפשר לי להסתכל על עצמי מהצד.
- להבין איך ביקורתיות נראית מהצד מתנשאת ומבטלת את הצד השני (אצלך זה בנושא החינוך והתזונה, אצלי בנושאים אחרים) ולהבין למה בעלי מוציא את הקוצים כשאני מבקרת, גם אם בעדינות, והולך ישירות לכיוון השני, דווקא (כולנו ילדים של החיים..). זה ככה שנים ונראה לי שאני מתחילה לנטרל את העוקץ הזה.
- להבין שרוב הבעלים באמת שונים מהנשים, לא שותפים מלאים בבית, נמצאים די הרבה ב מנוחת_אחריות כשהם בבית גם כשהם עוזרים, וכל אלה שיש להן בעלים שהם שותפים מלאים ונפלאים (ויודעים לתמוך במהלך לידות ) הן מיעוט מכלל האוכלוסיה. (צרת רבים?)
- להעריך יותר מה שהוא כן עושה שזה המון גם בחוץ וגם בבית, ולא לבוא אליו בטענות כשעוזר בגלל שלא עוזר כפי שהיתי רוצה. (מקריאה בדף ראיתי בעל מעורב, נוכח, אוהב את ילדיו, שעוזר בבית, ומול זה סופג המון טענות - ולא שאני יותר טובה בהכרת הטוב.)
- תודה על התזכורת בדף לנושא של לראות עצמי כמלכה.
מנסה להניח לו בעקבות הדף. לתת לו לחיות גם אם לא לפי העקרונות שלי. וגם אני - לחיות כפי שאני רוצה.
לבקש עזרה - לפי מה שצריכה עכשיו ולא לפי עקרונות שוויוניים אמורפים. (ואז העזרה תמיד מיידית, ובשמחה! כשמבקשת עזרה כי מתעצבנת שאין בינינו שוויון לא מקבלת עזרה אלא כאב. המרגיעון:
השוויון האפשרי הוא שויון הנפש )
רואה שינוי לטובה (במיוחד ברוגע שלי! שחרור הציפיות שלי ממנו שחרר אותי. עדיין מקווה לשינוי, אבל ממקום משוחרר לא דורש). בכל זאת, כמובן האתגרים יומיומיים ומתחדשים .
למה_ככה?
אני ממליצה לך בחום על לימודי_ימימה בכל מקרה, שיעזרו לך לשמור על שפיות בבלגן של החיים.
וגם לעשות לעצמך המון המון המון טוב בזמן הקרוב!!! לקחת בייבי סיטר וללכת לים/לטייל לבד/למספרה/לרפלקסולוגיה/ לשבת לבד עם מחברת ולכתוב ולכתוב /לשבת עם חברה טובה. כל יום לעשות לעצמך טוב. זה יעזור לך לקבל החלטות מושכלות ולא להיגרר אחר העומס.
שיהיה בהצלחה לכל מי שצריכה ובמיוחד לך למה_ככה? יקרה ואם תגובתי פגעה בך את מוזמנת למחוק.
למה_ככה?? מה שלומך? תוכלי בבקשה לשתף מהן המזלות שלך ושל אישך?
למה_ככה? אני מקווה שאת חשה בטוב?
פלונית, תודה על התובנות הן עוזרות לי בקושי.
אני חוזרת לאחר שלא הייתי פה זמן רב.
השתבללתי לי.
המצב רע. הוא רוצה להיפרד.
קרו בתקופה הזו כל מיני דברים, חלקם טובים ומעוררי תקווה.
למרות זאת הוא אמר כבר כמה פעמים שהוא רוצה להיפרד.
השבוע הוא אמר בגילוי לב, שלא חשוב מה אני אעשה וכולי, אנחנו פשוט לא מתאימים, והוא רוצה להתחיל בחיים חדשים.
ככה, כאילו זה קוביות - בונים, מפרקים, בונים חדש.
הילד הקטן שלנו בן שנה וקצת.
על מנת לצאת ידי חובה, הוא מוכן ללכת לייעוץ זוגי. אבל הוא גזר בדרקוניות שנעשה רק 6 מפגשים. והוא הכריז שהוא רואה 2 אחוז בלבד לאופציה שנישאר.
השבוע הוא אמר בגילוי לב, שלא חשוב מה אני אעשה וכולי, אנחנו פשוט לא מתאימים, והוא רוצה להתחיל בחיים חדשים.
ככה, כאילו זה קוביות - בונים, מפרקים, בונים חדש.
וואו. קשה מאוד.
מה קרה בתקופה הזאת? האם קרו דברים בלתי הפיכים? ואם קרו דברים טובים, מדוע הוא עדיין רוצה להיפרד?
גם אני מתגרשת, ביוזמתו, ויש לי ילד. לא קל.
אוי!
חשבתי על הדף הזה כמה פעמים, והנה את מגיעה עם עדכונים עצובים.
כמה ילדים יש לך? שניים או שלושה?
ו... האם את רוצה להישאר בנישואין?
אולי גם לך זאת הזדמנות לחיים יותר טובים? הרי לא תוכלי לספק את הרצון שלו ב
שיהיה וואוו על כל פלוץ שלו. שייקחו את הנעליים שלו בשימחה ממרכז הסלון אל החדר. שיכינו לו אוכל שהוא אוהב (עפרי, אם את קוראת יש לך וודאי ויברציות), שיגישו לו ויפנקו אותו.
זאת אומרת, בסכמות סטראוטיפיות, הוא רוצה את האישה הקטנה והביתית שמתייחסת לבעלה כאל קיסר.
מה את, בעצמך, רוצה?
מה ילדים יש לך? שניים או שלושה?
סליחה. קראתי קצת שוב את הדף, והבנתי שיש לך ארבעה ילדים לפחות. זה באמת מקשה על הפרידה.
אבל את בכל מקרה לבד איתם כל היום, לא?
במקרה של פרידה הוא יצטרך סופסוף לטפל בהם פעמיים בשבוע.
3 ילדים, וכעת כולם במסגרות עד הצהריים.
אני הייתי רוצה להישאר בנישואין ולעבוד עליהם.
אחד הדברים שקרו בתקופה הזו, זה שההורים שלו, ששמעו שברצונו להיפרד (ועבורם זה בלתי נתפס) קראו לו לשיחה ונתנו לו על הראש. אחרי שהוא חזר הוא כתב לי מכתב ארוך ומלא רגש, אחרי תקופה ארוכה בה היה סגור בפני. היה גם חיבוק אחד בעקבות המכתב.
מהר מאוד הוא נחסם שוב.
בקריאה חוזרת במכתב אפשר להבחין שהוא לא ממש מתייחס שם לאופציה של להישאר ביחד. והוא מדבר על פרידה בתור אקט שנחליט עליו שנינו, כמעט בחיוכים ובשימחה. כאילו אנחנו בני שש עשרה. לא מוזכרת עבודה שעלינו לעשות על מנת לנסות להישאר ביחד.
המתוקים בבית. נדבר בלילה.
אוף איזה כעסנית אני בתקופה הזו. כמה אני צועקת עליהם. למות.
נשמות טהורות כאלה, ילדים טובים, מתוקים, מלאכיים.
עכשיו שלושתם ישנים, נרדמו לא מזמן. באיזשהו שלב בסוף הערב, במקלחת, הודעתי שעכשיו לא מדברים איתי. אני שותקת. די, אין לי כוח.
צרחתי אפילו על הקטן, שטבל מלוא השרוול את היד בדלי מלא מים, דקה אחרי שהחלפתי לו חולצה.
גם אבא שלהם צועק הרבה בתקופה הזו, זאת אומרת כשהוא בבית. צועק גם עלי.
במיטה, בשעת ההרדמה (ציצי לקטן וסיפור לכולם) לא התחשק לי לקרוא להם משהו, עדיין היה לי צורך לשתוק. למרות זאת רציתי להנעים את הזמן, שיצללו לתוך סיפור וירדמו בתחושה טובה.
אז היתה התלבטות שגרתית: לקרוא את מומו, שהגדול (כיתה ב') ואני קוראים עכשיו ביחד (לפעמים אחד מאיתנו מקריא לשנינו ולפעמים הוא קורא בלב), אבל אז האמצעי משתעמם, או לקרוא משהו שמתאים גם לאמצעי. בסוף הגדול קרא את מומו לעצמו, ואני קראתי לאמצעי את טרופותי, בלחש.
אלה היו רגעי חסד, לראות את הגדול שקוע כולו בתוך הספר (זו פעם ראשונה שהוא צולל לתוך ספר ברמה כזו) והאמצעי מעיין בכזה עניין בתמונות ומקשיב רוב קשב, ושואל שאלות ומוסיף מדימיונו ועושה פרצופים מפחידים.
לילה טוב מתוקים שלי.
אין תגובות... התייאשתן ממני?
אין תגובות... התייאשתן ממני?
חס וחלילה. דעי לך שיש המון קוראות, שפשוט לא כותבות.
אני פשוט "חיכיתי" לעוד פירוט. לראות מה קורה.
קוראים אותך. כתבי, שפכי הכל. זה עוזר.
אני הייתי רוצה להישאר בנישואין ולעבוד עליהם.
חשבתי על זה רבות. האם את סבורה שיש סיכוי שהוא יפסיק להתנהג כמו אפנדי? או שתחזרו להיות בתקשורת?
ובקשר לצעקות, לא נורא. זה קורה. אבל תנסי להימנע מזה כדי לא להוסיף לנאחס שאת בכל מקרה נמצאת בו. כדי להישאר יותר צלולה. משום שהצעקות האלה גם יוצרות אצלינו ייסורי מצפון איומים, מעבר לייסורים .של התפרקות הנישואין.
מתי אתם מתחילים את הטיפול?
חס וחלילה. דעי לך שיש המון קוראות, שפשוט לא כותבות.
אני פשוט "חיכיתי" לעוד פירוט. לראות מה קורה.
קוראים אותך. כתבי, שפכי הכל. זה עוזר.
גם אני קוראת את הדף ועוקבת ומחזקת אותך.
גם אני תוהה אם אפשר לחדש תקשורת אחרי שנים של מרירות. את עוד אוהבת אותו? או לפחות יכולה לדמיין שאוהבת אותו? ומה נראה לך שהוא מרגיש?
גם קוראת פה. את גם יכולה להזמין לפה את בשמת ואחרות. אולי לא שמו לב שחזרת...
אוי יקירה, חיבוקים גדולים ומנחמים, כמה לא פשוט!!
ורוצה להזמין אותך להתקשר אם מתאים לך, ולא חשוף מדי. או/ו להפגש - אני מגיעה לאזורך אחת לשבוע -
אפשר לשבת באיזה בוקר לקפה אם מתאים.
תתקשרי?
תודה לכן. (אילנית - חיבוק, ובטח שאשמח להיפגש! נהיה בקשר)
עדיין לא התחלנו את הטיפול. מחפשים מטפל. קיבלנו כמה המלצות, מקווה שנתחיל השבוע.
האם אני רואה עתיד ביחד?
בדימיוני אני יכולה לראות, אם כי עולה לי תמונה של המשפחה ולא של שנינו בלבד. אני יכולה לצייר אותנו כמשפחה מאושרת, מלוכדת, שמחה.
אני לא יודעת איך להגיע לשם.
מבחינת רגשות, אני לא חשה אליו אהבה.
עם זאת, ראוי אולי להזכיר, כי היתה לנו אהבה נפלאה וממושכת, בפרה-היסטוריה.
יש בי כמובן הרבה רגשות שליליים, כעס, אפילו שנאה. (ויש את הגישה שאומרת שאני לא יכולה לשנוא מישהו שאינו חשוב עבורי).
משתי בחינות אנחנו נמצאים באופן אובייקטיבי בתקופה חשה בחיי כל זוג: השלב בו ילדינו עדיין קטנים, והטיפול בהם אינטנסיבי, ואנחנו - מה לעשות - לא התגבשנו עדיין כצוות הורים. והקושי האובייקטיבי השני: משבר גיל ה-40 שלו.
בשיחתנו האחרונה (בה הוא הודיע שנפרדים, ואני חזרתי שוב על הטענה כי זה לא אחראי כל עוד לא ניסינו חזק, והוא הסכים לשישה מפגשי ייעוץ, ואף כימת - לא זוכרת אם סיפרתי - את סיכויינו להישאר ביחד, מבחינתו, ב-2 אחוזים בדיוק!) הוא הכחיש קיומו של משבר כזה.
דקה אחרי זה הוא טען שעכשיו זה שלב בו הוא יכול לבנות לעצמו חיים חדשים. עוד 5 שנים זה כבר יהיה אחרת לגמרי.
הוא טוען כי אין אישה באופק. אני מאמינה לו.
וכעת לתיאור של ריב-שבת מכוער מהיום. הסבר מקדים: בשבת הוא הוא הופך למפלצת, כיוון שהוא נמנע מלעשן. בשנה האחרונה הוא חזר לעשן, והוא מעשן המון, ובשבתות נגנב לו המוח, והקשיים הרגילים שלנו בשבתות - עם התיסכול שלי מזה שהוא בין הכריות או בין העיתונים כמעט כל הזמן - קפצו מדרגה.
ובכן, בשמונה בערב הוא פרש לישון, והשאיר אותי עם שלושה מתוקים עירניים להפליא. כהרגלו בשנה האחרונה, הוא ישן במיטת הילדים (זו מיטה נפתחת; הקטן ישן איתי במיטה הזוגית). בערך בתשע אמרתי לעצמי שאני מתעלמת ממנו ומקריאה לילדים סיפור במיטה כרגיל.
הוא התעורר, ואז היה איזה אינסידנט מטופש עם כריות, שבעקבותיו הוא צרח עלי בטירוף, ואני עניתי לו שהוא מטורף, והוא החזיר - מטומטמת. מטומטמת.
והילד הגדול התחיל לבכות, והאמצעי נצמד אלי (בד"כ הוא מעדיף את אבא), והכל היה נראה דפוק ומייאש.
בכל שבת יש לו התפרצויות כאלה, שהוא צורח עלי, התחלתי לקרוא לו מפלצת שבת.
סליחה מראש, אין לי כוונה לפגוע אבל...
זה נשמע כמו סיוט מתמשך
את בטוחה שלא יותר טוב להיפרד?
מה שאת מתארת הוא לא מצב שהתחיל לפני רגע. מצב מתמשך כבר שנים שהילדים בגילאם רכים גדלים בו. מה שלא תעשו, אתם צריכים להציל להם את הילדות, שלא יגדלו בתוך צעקות ומתח. אפילו גירושים נראים עדיפים. נכון שיהיה פרוייקט משותף לגדל אותם אבל כל הורה והתורנות שלו, וההורה השני ילמד לכבד.
נכון שיש זוגות גרושים שרבים על הגב של הילדים ועושים אחד לשני דווקא. בגלל זה צריך ייעוץ זוגי או הורי גם אם מתגרשים. אבל לפחות לחסוך את הסבל היומיומי לילדים, שלא ילכו לישון ויקומו ויאכלו וישתו וישחקו עם כל הרעל הזה ברקע.
סליחה אם משהו מזה פוגע. אבל אם יש דבר שאתם מסכימים עליו זה ששניכם אוהבים אותם ורוצים שיהיה להם טוב. אתם גדולים, הם קטנים, אתם אחראים עליהם, במשותף וכל אחד לחוד.
אני מסכימה שהמצב הנוכחי בלתי נסבל. השאלה היא אם אפשר לעבוד על הבעיות ולהגיע לתוצאה משביעת רצון מבלי לפרק את הנישואים.
אוי!! גם אצלנו השבתות אייומות וגם אצלנו הפרידה באוויר.
אולי את ואני נעשה קומונת אמהות? (:
אין לי עצות בכלל. רק המון אמפתיה והזדהות עמוקה (אם כי ממקום שונה).
עוד חיבוק לדרך.
באמת? אני מצטערת לשמוע. קיוויתי שאצלך המצב יותר טוב...
קומונת אימהות - רעיון מדליק!!
לעזאזל הגברים!
קיבלנו המלצות על כמה מטפלים.
היום דיברנו על זה. כרגיל, הדינמיקה של השיחה היתה דפוקה מההתחלה ("למה אתה שואג עלי 'מטומטמת' לפני הילדים? וזה לא היה במצב של קריז לסיגריה בשבת, זה קרה [שוב, וללא התגרות מצידי] אחרי שכבר עישנת!" - אין תגובה. "אתה זבל". - אין תגובה. - "זבל מסריח!!" אני מתחממת. אז למה את רוצה להישאר איתי?).
כהרגלו, הוא מיהר להכריז שאין טעם לנסות להמשיך. כהרגלי, טענתי שזה חסר אחריות כלפי הילדים.
אני כל הזמן בעמדת חולשה פה.
שיגע אותי החיוך המלא שביעות רצון עצמית שלו. שאלתי אותו אם זה רק פאסון או שככה באמת הוא מרגיש. הוא לא ענה.
הוא סיכם את השיחה בכך שאין טעם לקבוע במצב הזה פגישות אצל מטפל.
אחרי שהוא הלך אמרתי לעצמי שאני לא צריכה כל הזמן לרקוד לפי החליל הקריזיונרי שלו, והתקשרתי למטפלים. אחד חרדי, שטענו שהוא מדהים, וקיוויתי שהוא יוכל להרביץ בו קצת ערכים, אמר שהוא מלא. מטפלת אחרת ששוחחתי איתה באה בחשבון, אבל לדעתי היא צעירה למדי מבחינת ניסיון - ופה מדובר בצומת הרת גורל.
מחר אמשיך לחפש.
אני זו שאמרתי לך במעלה הדף לא לפרק ולעשות הכל כדי לשקם את היחסים.
כמו שאת מתארת את היחסים כרגע הייתי אומרת לך דווקא לנפנף אותו.
שירוץ הוא אחרייך אם הוא רוצה. רוצה ללכת? בבקשה, הדלת פתוחה.
וכן, אני יודעת כמה זה לא פשוט לגדל ילדים לחוד/לבד וכן אני בעד לנסות לשקם יחסים, רק שמניסיון החיים שלי כשמישהו מחליט שהוא לא רוצה, מה שתעשי כרגע לא ישנה ולכן עדיף לך לטובתך האישית פשוט לפתוח את הדלת ולהגיד לו שאת משחררת אותו. את הטיפול הייתי משאירה יותר לגישור כדי שהצעדים הבאים שלכם לא יהיו הרסניים לילדים ולכם (בעיקר לך).
רוקדת_לאור_ירח
מצב מחורבן כזה.
אני במצב רוח מעוך, לא רחוק מדיכאוני. כל היום אני מתעסקת עם זה, בלילות אני מתעוררת ומתקשה להירדם.
איך, איך הוא יכול להרוס את החיים של שלושת ילדינו.
ואת החיים שלי.
ומה הולך להיות. קשיים עצומים עומדים בפנינו בבניית החיים בגירסתם החדשה.
כשאני עם הילדים, פתאום מציפות את עיני דמעות ואני עושה מאמצי על להסתיר אותן.
הוא, לעומת זאת, לא נראה סובל בכלל. להיפך.
והבנזונה הזה גם משפיל אותי בכייף מול הילדים, כאילו ששורה עליו רוח סדיסטית. "תלכי מפה" הוא צועק עלי, האפס הזה, כשאני מלבישה ילד ומבקשת ממנו לעזור לי עם ההרדמה.
והדימוי שיש לו כלפי חוץ? ההיפך הגמור. אדם כריזמטי, מרשים, עושה רושם מאוד ערכי ומוסרי.
חרא כזה.
יש בי יצר לפגוע בו, ואני לא יודעת איך. אני לא מגיעה אליו.
חשבתי, אם הוא עוד פעם קורא לי מטומטמת לפני הילדים, לכתוב לו בטוש על אחד מספרי התורה היקרים שלו - "מטומטמת נישאה לצדיק", או משהו כזה.
הבעיה, שזה יפתח עידן חדש והרסני של פגיעה ברכוש האחד של השני, ואני ממש לא רוצה בזה.
פלונית שהזכירה למעלה פסיכולוג - אשמח לקבל המלצה (ללא פרטים המסגירים איזור).
עזבי אותך משטויות. תתקשרי כבר מחר בבוקר לאיתן יעקובוס, 0528701714, בדכ צריך להשאיר הודעה והוא חוזר.
עזבי אותך משטויות. תתקשרי כבר מחר בבוקר לאיתן יעקובוס, 0528701714, בדכ צריך להשאיר הודעה והוא חוזר.
מצטרפת להמלצה! הוא מקבל גם בירושלים וגם בתל אביב, והוא הבן אדם הכי נעים, אמפתי, קשוב ורגיש בעולם.
וכמובן מטפל מעולה.
בהצלחה.
חשבתי, אם הוא עוד פעם קורא לי מטומטמת לפני הילדים, לכתוב לו בטוש על אחד מספרי התורה היקרים שלו - "מטומטמת נישאה לצדיק", או משהו כזה.
לא כדאי לך, כי זה ילכלך אותך בעצמך ותגעילי את עצמך.
אבל, אולי כן כדאי לתת לו לצאת מהבית לתקופה. זה שהוא קורא לך "מטומטמת" בכלל וליד הילדים בפרט זה חמור ביותר! הוא יודע שאת ממש לא רוצה להתגרש, אז הוא מעז לנקוט באלימות מילולית. אולי תראי לו שאת לא מפחדת יותר מהפרידה.
הוא קורא לך מטומטמת, את קוראת לו זבל מסריח
הוא קורא לך מטומטמת, את קוראת לו זבל מסריח
כן.. את יכולה לעזוב אותו אבל רוב הסיכויים שמערכת היחסים הבאה שלך תראה אותו הדבר. לפחות אם היית מנסה להתנהג אליו כמו שאת רוצה שיתנהג אלייך אפשר היה להבין למה את מתקרבנת, אבל כל עוד שניכם מתנהגים כמו בהמות ליד הילדים, באמת אין לכם סיכוי.
אין ספק שהוא מתנהג רע, אבל ההתנהגות שלך לא טובה יותר.
חבל שלא אמרתי את זה לחברה שלי לפני שהיא התחילה עם הליכי הגירושין, ואני מתנצלת על הבוטות, אבל אולי היא תועיל. אם לא, תמחקי. את חייבת להשתנות כדי לשנות.
אחרי שהוא הלך אמרתי לעצמי שאני לא צריכה כל הזמן לרקוד לפי החליל הקריזיונרי שלו, והתקשרתי למטפלים.
למה ככה? למה? למה? למה? להכריח אותו להישאר אתך אם לא טוב לך ולו אחד עם השניה.
המצב לא טוב גם לילדיך שאת כה דואגת להם.
אתם בסחרחרה כל כך הרבה זמן לא כדאי שתצילי את חייך וחיי ילדיך לחוד ממנו?!
תהליך גירושים זה קשה ומדכא כפי שציינת שאת מרגישה וכפי שחוו כמה מחברותי, כנראה שיותר קשה מכך זה חיים שלמים מררים נטולי אהבה וכבוד הדדי.
אם בכל מקרה את מחליטה ללכת למרות כל הסיכויים אז גם אני ממליצה על איתן יעקובסון בחום וחשוב לזכור שהוא לא קוסם הכל מתחיל ונגמר בכם.
תשתדלי להרים את רוחך מעלה, נסי לדמיין חיים חדשים וטובים.
איך, איך הוא יכול להרוס את החיים של שלושת ילדינו.
ואת החיים שלי.
גירושים הינה תוצאה של הרס מערכת זוגית ולא הפוך ייתכן וחייכם ישתפרו בעתיד כתוצאה מהפרוד.
שירבה בך האור
יש לי תחושה שאת תופתעי מכמה החיים שלך ישתפרו אחרי המשבר הזה.
לפה או לשם, הרי ככה זה לא יכול להמשיך.
והשנקל שלי: החיים שלי, כבת להורים גרושים, היו הרבה יותר יציבים אחרי שההורים שלי התגרשו.
המריבות האיומות האלו גרמו לכזה חוסר ביטחון. אלה פשוט חיים בחרדה מתמדת.
הגירושים היו שבר נוראי אבל הכרחי. בדיעבד אני שמחה שהם קרו.
קשה לי לוותר על החלום שנהיה משפחה מאושרת, שמחה, מלוכדת.
אני חושבת שצריך להזיז הרים במאמץ לשקם את הזוגיות ואת המשפחה, על מנת למנוע גירושים.
כמו שכבר אמרתי, להמשיך בשיגרה של מריבות ומתחים זה בוודאי לא רצוי לאף אחד.
חשבתי, מאחר ואני לא מצליחה למצוא יועץ זוגי טוב, חזק (שבעלי - אשף המילים והרושם - לא יוכל לסובב אותו על האצבע הקטנה), מנוסה ושיכול לעשות את העבודה במהירות, אולי לנצל את ההסכמה שלו ללכת לייעוץ ולשלוח אותו לבד לפסיכולוג. עבודה שלו עם עצמו יכולה אולי לטלטל אותו ולהאיר בפניו שורשים של דפוסי התנהגות שלו, או פתולוגיות למיניהן, וגם להביא אותו להכרה שיש לו מתחת ליד פוטנציאל למשפחה נפלאה.
וכעת, לתלונת היום.
אמש הוא יצא לבלות, כפי שהוא נוהג לעיתים קרובות. חזר בשש בבוקר. כהרגלו, לא טרח חלילה להתקלח, גם לא לרחוץ ידיים או פנים או לצחצח שיניים. רק פשט בגדים ונכנס כמו שהוא - מריח כמו מאפרה עמוסה - למיטה של הילדים.
כל בוקר אני מאווררת את חדר הילדים, שמריח כמו פאב. הילדים שלי מעשנים פאסיביים כל לילה.
אולי כן כדאי לתת לו לצאת מהבית לתקופה.
אולי תראי לו שאת לא מפחדת יותר מהפרידה.
אני מאוד מפחדת מהפרידה. אני רואה איזה לילות מסויטים עוברים על שני הילדים שרגילים לישון איתו (כשהוא אינו במיטה איתם - כמו אמש - הם מתעוררים וקוראים לו ומאוד קשה להרגיע אותם). אני מדמיינת את הילדים מתפרקים לי מול העיניים. כל מיני התנהגויות שנובעות ממצוקה, אלימות בבית וגם בבית הספר או בגן, הרטבה במיטה, פחדים עמוקים שלא מרפים.
הם אוהבים אותו וקשורים אליו, ועזיבה שלו את הבית תפצע עמוקות את נפשם. זה יהיה בשבילם משבר אמון נוראי עם העולם. הם לעולם לא יוכלו יותר לבטוח באף אדם, וגם לא יעריכו יותר את התא המשפחתי.
יש בי אמנם דחף לבעוט לו בתחת, "אתה רוצה ללכת? לך!!". אבל ברור לי כי אם הוא יעזוב, הוא לא יחזור. הוא יחגוג את חיי החופש החדשים שייפתחו בפניו.
הרצון שלו לחזור עשוי להתעורר רק אחרי שנים, כשהוא יבין מה הוא הפסיד ומה גרם לו ללכת.
למה ככה, ההתנהגות שלו מראה בבירור שהוא בורח מהבית. לא טוב לו, ממש רע לו.
אם את רוצה שינוי, את זו שצריכה לשנות את עצמך כי אינך אחראית לשינוייו אלא לשלך.
לפי תיאור המצב, כפי שאת מספרת, נראה שאת אחראית לא פחות ממנו על המבוי הסתום שהגעתם אליו.
אולי לנצל את ההסכמה שלו ללכת לייעוץ ולשלוח אותו לבד לפסיכולוג. עבודה שלו עם עצמו יכולה אולי לטלטל אותו ולהאיר בפניו שורשים של דפוסי התנהגות שלו, או פתולוגיות למיניהן, וגם להביא אותו להכרה שיש לו מתחת ליד פוטנציאל למשפחה נפלאה.
אולי תלכי את ליעוץ לבד? תנסי לטפל רק בעצמך ותראי אם זה משפיע לטובה גם על השאר?
לפי מה שאת אומרת, נראה שהוא לא באמת רוצה לטפל בבעיה כי הוא כבר החליט שפרידה זה הכי מוצלח בשבילו.
יכול להיות שהטיפול שלך בעצמך יכלול גם ראיה יותר אופטימית לעתיד, גם אם תפרדו.
על פניו, מקריאה חוזרת של הדף מתחילתו, נראה לי שיש לך התנהלות לפי השקפות עולם מאד נחרצות (אפילו נוקשות) כך שכל חריגה ממנה נראית לך כ"אסון". בתחילת הדף דיברת יותר על מזון בריאות ועכשיו על חזון שלמות המשפחה. לי זה נשמע כמו חרדה גדולה מכל יציאה מעולם ברור ומסודר שבראת בדמיונך.
האם זה נכון או שאני מפספסת?
אחרי שהוא הלך אמרתי לעצמי שאני לא צריכה כל הזמן לרקוד לפי החליל הקריזיונרי שלו, והתקשרתי למטפלים.
זה מאבק שליטה חריף מצדך - הרעיון של עזיבה הוא רעיון מצוין. אבל את לא יכולה לשאת שהרעיון הזה יבוא ממנו. לכן את מתנגדת לו.
אני מאוד מפחדת מהפרידה. אני רואה איזה לילות מסויטים עוברים על שני הילדים שרגילים לישון איתו (כשהוא אינו במיטה איתם - כמו אמש - הם מתעוררים וקוראים לו ומאוד קשה להרגיע אותם).
זה לא בגלל הפרידה... זה בגלל האי-פרידה.
למה_ככה?, הלב יוצא אלייך. נשמע שאת חיה בתוך סיוט.
הפתרונות?
אולי להתחיל להיות הכי נחמדה שאת יכולה כדי לתת לזה צ'אנס אחרון ולתת לו לרדת מהסולם. מה יש לך להפסיד? הרי אם תתגרשו, הם יאכלו ביסלי מול המחשב כשהם יהיו איתו. אז תני לו לתת להם ביסלי וזבל כמה שהוא רוצה, ותשאלי איך היה בפאב, ותהיי מקסימה. לא יילך? לפחות ניסית.
או אולי להתחיל להתכונן נפשית לפרידה. יש סיכוי שאת לא רוצה לחיות עם מישהו שוביניסט שרוצה הערצה מוגזמת מהאשה. קשה לי להאמין שישתנה.
אני מבינה אותך. לי לקח שנים להתרגל לרעיון הגירושין. עדיין לא התרגלתי, אבל בטוח שיהיו לזה גם יתרונות.
והשנקל שלי: החיים שלי, כבת להורים גרושים, היו הרבה יותר יציבים אחרי שההורים שלי התגרשו.
המריבות האיומות האלו גרמו לכזה חוסר ביטחון. אלה פשוט חיים בחרדה מתמדת.
הגירושים היו שבר נוראי אבל הכרחי. בדיעבד אני שמחה שהם קרו.
למה_ככה? אני מציעה לך לקרוא שוב ושוב את המשפט שציטטתי למעלה שכתבו לך כאן
להשאר ביחד בשביל הילדים זו טעות קלאסית ומי שסובל מזה הם כמובן - הילדים!
תבחני שוב לעומק את האמונות שאת מחזיקה עמוק בפנים וגורמות לך סבל רב ("העבודה" של ביירון קייטי - כבר המליצו לך כאן בדף בטוח)
אני נמצאת היום בתהליך פרידה מתקדם ומאמינה בלב שלם שהילדים שלי רק ירוויחו מזה
לך יש הזדמנות גם להכנס לזוגיות חדשה וטובה בעתיד כך שהתמונה שלהם על זוגיות יכולה להתאזן יום אחד
וגם לא יעריכו יותר את התא המשפחתי
והיום הם כן מעריכים את התא המשפחתי?? המצב שאת מתארת הוא בלתי נסבל לילדים וזו בטוח לא זוגיות מאושרת המהווה להם דוגמא לאיך זוגיות טובה אמורה להראות
ועזיבה שלו את הבית תפצע עמוקות את נפשם. זה יהיה בשבילם משבר אמון נוראי עם העולם. הם לעולם לא יוכלו יותר לבטוח באף אדם, וגם לא יעריכו יותר את התא המשפחתי.
זה סיפור שאת מספרת לעצמך שתוקע אותך במקום. חייך וחיי הילדים עשויים להשתפר באופן ניכר אחרי שיעזוב
כל מה שכתבתי זה כמובן ממקום שלא מכיר אותך כלל ולא את משפחתך, אני כותבת רק על סמך הרושם שהתקבל אצלי מקריאת הדף כך שאת מוזמנת לזרוק את זה לפח אם זה לא מתאים לך. אני כותבת מאכפתיות עמוקה ומפרגון, מקווה שלא יצא ביקורתי מידי בטון.
למה ככה יקרה
איך שכולנו רוצות לעזור לך...רוצות לעזור לעצמנו בעצם..
פתאום הבנתי את סוד הקסם של הדף הזה. הוא מרתק אותי ברמות גבוהות מאוד
וכנראה גם את שאר הקוראות כאן. אנחנו פשוט מאוד מזדהות איתו. יש בו כל כך הרבה צדדים ותת צדדים ונראה לנו שאם נפצח את הבעיה הסבוכה הזו,אולי גם לנו יבוא מנוח.
אני למשל,מאוד מזדהה עם אבא סבבה. מצאתי את עצמי כל כך הרבה פעמים רוצה לנוס, להתחיל מחדש. לא חופשיה לעשות את מה שאני רוצה בביתי שלי. תחת ביקורת תמידית ורק כשאני מתפרצת ויוצאת מדעתי מופיעה רגיעה לזמן מה. כבר כתבתי לך על כך.
מצד שני- אני גם מאוד מזדהה איתך בעומדך מול ההתנהגות הזיבלית שלו, חסרת הרחמים, האגואיסטית שאולי רק גברים יכולים לה: לישון מסריח מסיגריות במיטת הילדים, להיעלם עד שש בבוקר, לישון כל השבת, לצרוח מטומטמת ליד הילדים. זה ברור לי שלכל בית יש את הגרסה הפרטית שלו.
מצד שני, המצב שאת מתארת הגיע לקיצוניות שבטח לא פיללת שאת תגדלי את ילדיך באווירה כזו. אולי בגלל שהצד היותר מתוסכל במערכת הוא גבר. מאצ'ו לא קטן ודי אגואיסט .
אני חושבת שהגיע הזמן לפרידה זמנית לכמה חודשים.תתפלאי כמה זה מסדר את הראש ומרגיע את הנפש. תתפלאי איך תגלי אצלך הרבה צדדים סבביים שהדחקת לידו. תתפלאי איך הוא יתנהג כקרציה לילדיו כשאת לא לידו. יש מלחמת כוחות חזקה מאוד ביניכם ואתם חייבים לגלות את עצמכם מחדש אחד בלעדי השני, כדי לדעת איפה אתם מתחילים ואיפה נגמרים .
אני לא רוצה להרחיב בפרטים אבל אני עברתי כזו פרידה זמנית (פרידה פיזית ) לכמה חודשים.
אל תפחדי שהוא לא יחזור כי דווקא מהחוסר מבינים יותר מה היה. אם עתידכם להיפרד, יהיה לשניכם הרבה יותר קל להיפרד תחילה לכמה חודשים.
התגובות הקיצוניות של הילדים זה בגלל שהם במצב חרדה תמידי ולא בגלל שהם קשרים אליו.
אני יודעת שאת תצליחי להחזיר להם רוגע ושלווה הביתה. אני חושבת שאני אפילו מכירה אותך ואם זו את...את אישה מדהימה. תחזרי לעצמך והוא לא יוותר עליך.
תבקשי פרידה זמנית. שולחת לך חום ומגע אוהב
ויאללה..קומונת נשים...רעיון מעולה...
הי, זה הכל,
למה_ככה?? בלי עדכונים? אנא ספרי מה קורה ומה שלומך.
קבעתי לנו פגישה אצל יועץ זוגי.
בינתיים המצב חרגיל, אולי מעט פחות מעיק עבורי ביומיים האחרונים. לא מתוך סיבות משכנעות, סתם ככה.
<קוראת, את רוצה לספר איך זה אצלך? באיזה שלב אתם? מה מצב היחסים ביניכם? מה את מרגישה, חושבת, חולמת?>
קוראת, את רוצה לספר איך זה אצלך? באיזה שלב אתם? מה מצב היחסים ביניכם? מה את מרגישה, חושבת, חולמת?
אנחנו פרודים כבר שנה. ביוזמתו. ילד אחד, אצלי. שומרים על יחסים מאוד מאופקים רוב הזמן. המריבות ביננו לפני כן גם היו יחסית מאופקות, אבל הקשיים של החיים (חובות, היחסים עם החמות ועוד) מאוד הקשו על הקשר. אני לא רציתי להיפרד, והוא כל הזמן אמר שהוא רוצה ולא האמנתי. בסוף הסכמתי להיפרד (אפילו שהוא פתאום התחרט, אבל היה לי ברור ברוב כאב שהוא אחרי זה שוב יחזור להגיד שהוא רוצה להיפרד, אז כבר לא הסכמתי להאמין לו שנישאר יחד).
עברנו גם ייעוץ, שלא עזר לנו להישאר יחד. בהתחלה כן, אבל אז הוא שוב רצה להיפרד. ייעוץ כן מכריח כל אחד להכיר בבעיות שלו. אבל, כמו שהמטפלת אמרה, מאוד קשה להכריח מישהו להישאר בנישואין.
אני לא רוצה לייאש אותך. מן הסתם, כל מקרה הוא ייחודי.
זהו. אני בכאב לב גדול מאוד מאוד.
אבל, יש גם יתרונות. לדוגמה, המון מתח ירד מהחיים שלי. המון. וכל הזמן זה הופך ליותר קל.
אני מציעה לך לא לוותר על היחסים ולעשות הכל כדי להישאר ביחד. אבל המצב הזה שבו הוא זה שרוצה להיפרד ובעצם בעל הכוח, הוא מאוד גרוע לשניכם. את חייבת להראות לו שלא תמותי אם הוא יעזוב. אני כל כך פחדתי להגיד "או.קיי. אם אתה רוצה להתגרש, שלום" שזה במידה רבה היווה אלמנט הורס ביחסים. זה אפשר לו להיות תמיד עם רגל אחת בחוץ.
אני חושבת גם שאולי אתם כן צריכים להיות תקופה לחוד. אולי הוא יראה מה הוא מפסיד. אולי גם לא, אבל עכשיו נראה שמה שבחוץ נראה לו מקסים. ואם הוא יחזור לדירה עלובה וריקה, זה כבר לא יהיה לו כל כך סבבה. הוא גם לא ימצא כל כך מהר מישהי שתסכים לקבל מישהו עם שלושה ילדים שצריך לשלם להם המון מזונות, וגם שרוצה שיעריצו אותו כל הזמן. הסיכוי שהוא ימצא הוא אפסי!! מישהי צעירה בלי ילדים לא תהיה מעוניינת בכל התיק הזה. מישהי יותר מבוגרת עם ילדים משלה, לא יהיה לה כוח לטפל בעוד "ילד".
בקיצור, הוא צריך לקבל קצת אומדן מציאות.
את צריכה להביא את עצמך למצב שבו את יכולה לחשוב שתיפרדו ועדיין להבין שלא תמותי מזה. ואז תפעלי מתוך כוח פנימי ולא מתוך היסטריה וחולשה.
עדכני מה קורה בייעוץ.
אני מציעה לך לא לוותר על היחסים ולעשות הכל כדי להישאר ביחד. אבל המצב הזה שבו הוא זה שרוצה להיפרד ובעצם בעל הכוח, הוא מאוד גרוע לשניכם. את חייבת להראות לו שלא תמותי אם הוא יעזוב. אני כל כך פחדתי להגיד "או.קיי. אם אתה רוצה להתגרש, שלום" שזה במידה רבה היווה אלמנט הורס ביחסים. זה אפשר לו להיות תמיד עם רגל אחת בחוץ
לזה בדיוק התכוונתי. שיראה שאת לא מפחדת מפרידה, את לא בכיס שלו ומצידך הדלת פתוחה. אין לך מושג מה זה יעשה לו.
רוקדת.
טוב. אז העניינים הידרדרו והסוף בפתח.
דווקא היה לנו מפגש עם יועץ זוגי בשבוע שעבר, והיינו אמורים להמשיך השבוע, אבל היה לנו ריב גדול ביום חמישי ובעקבותיו מעט הרסיסים שעוד נותרו ספק מחוברים התפרקו סופנית.
ביום חמישי חזרתי מהעבודה (הרחוקה) באחת עשרה בלילה. מצאתי אבא וילדים צופים בסרט.
כמו שהוא הודיע לי מראש, הוא תכנן לצאת. ואכן כשהגעתי, עייפה ומתה לישון, הוא התלבש והתכוון לצאת. אמרתי לו שלא מקובל עלי שהוא יוצא ומשאיר לי ילדים ערים בשעה כזאת. כצפוי הוא התעלם. אז השערתי את המפתחות של האוטו אצלי.
פאוזה: מדובר באוטו שהוא קיבל בשנה האחרונה מהעבודה, חדש ויפה, בניגוד לגרוטאה הפרטית שלנו. הוא "מרשה" לי להשתמש בו רק כשהוא "מרשה". כלומר עלי לבקש יפה רשות. זאת בסתירה לכך שכשהתלבטנו אם לקבל אוטו מהעבודה שלו או לחילופין לקבל העלאה במשכורת ולקנות אוטו חדש, מעולם לא עלה טיעון כזה, שישנה הגבלה על השימוש שלי ברכב (כאשר הרכב לא בשימוש שלו).
הוא נגנב מזה שאני לא נותנת לו את המפתחות. הוא פירק לי את התיקים בניסיון למצוא אותם. התחיל לפרק לי את הארון. פשוט שפך הכל על הרצפה (ואגב כך שבר כלי זכוכית יקר שירשתי מסבתי).
לא מצא אותם. "תני לי את המפתחות". "תן לי לפחות להתקלח". "תני לי את המפתחות!!!".
התכונן לצאת מהבית, אולי לחפש את המפתחות באוטו. בן ה-3 שאל אותו, אבא לאן אתה הולך, והוא ענה - אני הולך בכלל.
הלך. חזר.
שאל אם אני רוצה שהוא יעשה לי חיפוש צבאי - כמו שעושים בבתי פלסטינים, ספק חיפוש אמיתי ספק ונדליזם לשמו. עשה. ארון שלם, גדול, על בגדי הילדים והמצעים והכל, נגרף אל הריצפה.
הגבר הישראלי הטיפוסי, שאולף להיות כובש אלים בצעירותו.
נכנסתי להתקלח. הוא נעמד בפתח המקלחת, שזה צמוד לחדר הילדים. הילדים בינתיים כבר נרדמו, למרבה ההקלה. הוא הדליק סיגריה ועישן, מטר מראשי הילדים. "תני לי את המפתח". "סדר קודם את הבלגן שעשית".
יצאתי מהמקלחת, נכנסתי למיטה. הוא חטף את הכריות ובעט בהן "את לא הולכת לישון!!". "שאני אזמין משטרה?". "כן, תגידי להם שגנבת לי את האוטו".
התכסיתי, חטף לי את השמיכה והעיף אותה.
נשארתי במיטה. הוא התייאש ועזב, נסע עם האוטו הפרטי שלנו.
למחרת, יום שישי, תיקתקתי את הילדים בבוקר לבד, הוא ישן. באחת עשרה וחצי יצאתי למסע האיסוף הרגלי, הוא עדיין ישן. עשינו טיול קטן, חזרנו בצהריים, הוא איננו. נעלם עם האוטו הקטן (המפתחות של האוטו שלו היו עדיין אצלי). לא השאיר פתק. הנייד היה כבוי. שלח לי סמס שלא יגיע לשבת. עד עכשיו אני לא יודעת היכן היה, הוא הרי שומר שבת. בכל אופן הוא לא היה אצל ההורים שלו, ועם הגרוטאה שלנו הוא בטח לא נסע רחוק.
מאז אנחנו בנתק. אמרתי לו אתמול שלשנינו יש אינטרס לא לדרדר את העניינים עוד יותר, מה שרק יאמלל את כולם יותר, ולשמור על ערוץ תקשורת מינימלי. הוא לא ענה.
הבוקר שאלתי אותו מה עם הפגישה עם היועץ הזוגי. הוא אמר שאין טעם. שאלתי אותו מה הוא רוצה, הוא ענה להתחיל תהליך של גישור (במסגרת פרידה). אמרתי לו שלמרות התקף האי שפיות שלו ביום חמישי אני מוכנה לתת עוד סדק של הזדמנות, הוא ענה שהוא לא רוצה. "אז זה סופי ומוחלט מבחינתך?" - "כן".
שאלתי אותו אם הוא רוצה להתחיל מייד את הפרוצדורה של גירושין, או קודם להיפרד ללא צעדים פורמאליים. הוא ענה שלא חשב על זה.
אז זהו. אחרי 15 שנים איתו, ואהבה ענקית של כמה שנים טובות, אני הולכת למצוא את עצמי גרושה עם שלושה ילדים קטנים. ושבורי לב.
למה_ככה?, כואב לקרוא. לא יודעת אם לכתוב ולא רוצה לפגוע, את מוזמנת למחוק.
הרי אם תפרדו, את גם כך תצטרכי להשכיב את הילדים לישון לבד כשתחזרי מהעבודה. לא היה עדיף לשחרר ולתת לו את המפתח ובכך לחסוך את הסאגה? האם את לא יכולה לנסות לשחרר אותו לגמרי בעודכם יחד, לחיות את חייך ללא ציפיות ממנו, ובכך לנקות קצת את השטח והמרירות שביניכם?
לקבל במידת הצורך עזרה חיצונית בשכר כדי להתנתק מהתלות בו?
ממש ממליצה לך על איזה שהוא טיפול אישי בלי שום קשר אליו! האם את מטפלת בעצמך?
עבודה שלו עם עצמו יכולה אולי לטלטל אותו ולהאיר בפניו שורשים של דפוסי התנהגות שלו, או פתולוגיות למיניהן, וגם להביא אותו להכרה שיש לו מתחת ליד פוטנציאל למשפחה נפלאה.
ומה איתך?? מה עם עבודה שלך עם עצמך? יקירה, במבט מהצד באמת שגם את זקוקה לזה! לעצמך, גם ללא קשר לזוגיות! (שוב, אם לא מתאים לך תמחקי - זה נכתב ממקום אכפתי!)
מאחלת ומתפללת שתזכו את וילדייך להמון אושר שמחה ואהבה
אוי. באמת שובר את הלב.
מאחלת לך שתמצאי כוחות ותעברו את זה בשלום..
למה_ככה? יקרה, לא ייאמן מה שעת עוברת. זה שובר את הלב.
חשבתי וחושבת עליך כל היום.
קודם כל את אישה מדהימה, את יודעת, נכון??
ואני מצטרפת לדברים החכמים של דיצה, לשחרר אותו פיזית ורגשית - זה כל כך ברור ששדה הקרב בינכם כבר איבד את הגבולות. ואת נחלשת.
חזקי את עצמך - בכל דרך אפשרית. שימי את עצמך במרכז, התזונה של הילדים והשגרה שמופרת פחות חשובים.
קשה לי לכתוב יותר כרגע,
חיבוקים עוטפים.
אם במקרה קבעתם אצל איתן, אני מאד מאד ממליצה לך (מנסיוני) ללכת אליו לבד. זה יכול כ"כ לתמוך בך בזמן הקשה הזה, לעזור לך לצמוח מכל זה. פרגני לעצמך, מגיע לך.
חיבוקים.
גם אני פה במחבקות. אני חושבת שזה צעד נכון עכשיו כי
זה כל כך ברור ששדה הקרב בינכם כבר איבד את הגבולות. ואת נחלשת.
בסיטואציה הנוכחית את מאוד חלשה והוא רק מחפש לצאת מהמסגרת. אם יש איזשהו סיכוי לנישואין זה אם לא תגורו יחד, ותפעלו מבחוץ. כמו שעכשיו, כשאתם בתוך בוץ עמוק, אתם לא יכולים לראות שום דבר מעבר לבוץ. הוא בטח שלא יכול לראות כלום. הוא רק רוצה החוצה. כשיהיה בחוץ, אולי הוא ירצה לחזור. אבל כמו שזה נראה לו עכשיו, הוא רק מחפש את הדרך לצאת.
את לא צריכה את זה. זה מחליש אותך מאוד. אולי זה יעזור לך להבין שעכשיו אין ברירה, צריכים לפצל את הכוחות. לפעמים כשיודעים שאין ברירה זה עוזר.
מחזקת את ידייך.
ספרי מה קורה
אם במקרה קבעתם אצל איתן
אם במקרה מדובר על איזה איתן אחד מאיזור תל אביב, אז אם במקרה קבעתם אליו, תבטלו.
זו ההמלצה שלי.
מדובר על איתן יעקובוס שעליו דובר והומלץ במעלה הדף.
הוא מאזור ירושלים אבל מקבל מדי פעם גם באזור תל אביב.
בשמת, על איזה איתן את מדברת? אמירה כמו שלך יכולה לבלבל.
איתן יעקובוס הוא מטפל מצויין, אמין ואחראי וחבל סתם להטעות.
אני הייתי מתיעצת עם עורך דין. כדי שלא תגלי שכמו שאסור לך להשתמש באוטו, פתאום גם אין גישה לכסף משותף....
אני הייתי מתיעצת עם עורך דין. כדי שלא תגלי שכמו שאסור לך להשתמש באוטו, פתאום גם אין גישה לכסף משותף....
למה לבלבל?: מדובר בסופו של דבר בכך שלמה ככה? לא איפשרה לאישה להשתמש באוטו של העבודה שלו, היא זו שהעלימה לו את המפתחות לפי התאור ליומים.
למה ככה, התנהגות כזו מזכירה איסור/ התניה לילד של מתנג כיאות. אני מסכימה עם הנאמר כאן בדף שכדאי גם לך לטפל בעצמך וכי במקרה שלך מדובר בפרידה נדרשת למען ביתך.
ילדיך כעת אומללים יש סיכוי שגרושים יקלו עליהם ועליך.
מדובר בסופו של דבר בכך שלמה ככה? לא איפשרה לאישה להשתמש באוטו של העבודה שלו, היא זו שהעלימה לו את המפתחות לפי התאור ליומים.
היא גם זאת שחזרה ב-23:00 מהעבודה לילדים ערים שצופים בסרט, ואז היא צריכה להשכיב אותם בעוד שבעלה יוצא לבלות. גם את זה צריך לזכור.
אם במקרה מדובר על איזה איתן אחד מאיזור תל אביב, אז אם במקרה קבעתם אליו, תבטלו.
בשמת, אם יש לך אזהרה מפני מישהו, הגיוני לרשום את שמו המלא וגם הסבר. "איתן אחד" זה קצת חסר טעם וכפי שפרח כתבה, יכול לבלבל.
היא גם זאת שחזרה ב-23:00 מהעבודה לילדים ערים שצופים בסרט, ואז היא צריכה להשכיב אותם בעוד שבעלה יוצא לבלות. גם את זה צריך לזכור.
ואז מה זה אומר שצריך להעניש את הבעל על כך שהילדים לא נרדמו? לאסור שימוש ברכב או להחביא רכוש של האחר זה בגדר כוחניות.
זה לא נשמע לי כוחניות כמו שזה יאוש.
ובצדק.
הוא משאיר אותך לבד הרבה. כתבו את זה בדף אחר, אבל עדיף כבר להיות לבד באמת מאשר לבד בצורה כזו. כשמלחמה ניטשת בינכם.
עוד מעט, כשהוא יצא מהבית, את גם תרגישי הקלה. בחיי. רק תחזיקי מעמד עד אז.
אז זהו. אחרי 15 שנים איתו, ואהבה ענקית של כמה שנים טובות, אני הולכת למצוא את עצמי גרושה עם שלושה ילדים קטנים. ושבורי לב.
זה לא אסון להתגרש ובמקרה שלכם זה אולי אף לטובה.
הוא אמר שאין טעם. שאלתי אותו מה הוא רוצה, הוא ענה להתחיל תהליך של גישור (במסגרת פרידה).
ואם כבר להתגרש אז כדאי אם כמה שפחות מלחמות, גישור יכול לסייע כאן מאוד.
אם במקרה מדובר על איזה איתן אחד מאיזור תל אביב, אז אם במקרה קבעתם אליו, תבטלו.
המלצתי עליו לאור הנסיון שלי.
כפי שכתבתי בעבר מייעצים זוגים אינם קוסמים.
שולחת חיבוקים והצלחה בדרך.
בשמת, אם יש לך אזהרה מפני מישהו, הגיוני לרשום את שמו המלא וגם הסבר
אין לי מושג מה שמו המלא.
זו אזהרה.
ואני לא מעוניינת לכתוב הסבר, כדי לא להפר פרטיות של אנשים.
זה אומר, שאם
למה_ככה? בכל זאת תבחר ללכת אליו - שתשים לב טוב טוב אם היא מרגישה שמדובר ביועץ זוגי תומך, מבין, מעצים, שרואה נכוחה - או באדם שמטיל את ראייתו הסובייקטיבית והשגויה על בני הזוג.
אוי מה שאת עוברת עכשיו וצריכה עוד לעבור! שולחת אליך הרבה חוזק.
הוא עכשיו במצב של יציאה מכל הגבולות של עצמו ומרידה בכל המוסכמות ביניכם. לא הייתי משחקת איתו בכלל. התגובה שהכי הייתה מתאימה לי באותו רגע (שנכנסת וראית את ילדייך רואים סרט ב 11 בלילה והוא עוד מתכנן יציאה לילית ומשאיר אותך עם כל הברדק), זה אחורה פנה ולהיעלם עם המכונית שלו לכל אותו לילה... אבל לא הייתי עושה את זה כי זה היה מבהיל נורא את הילדים ומי יודע איך הוא היה מגיב כלפיהם. קצת מפחיד אותי להביא אנשים לקצה, במיוחד שהיציבות הנפשית שלו לא משהו בכלל, לאור איך שהוא מתנהג לאחרונה.
אני תומכת ממש בפרידה פיזית לתקופת מה אבל, לדעתי תני לו ליזום את זה (אם בכלל), כדי שלא ירגיש צורך להתנקם בך גם על כך. בינתיים תתנהגי כאילו שאתם כבר פרודים- בכבוד ובשחרור מוחלט שלו ללא ציפיות.
זה קשה מאוד לא לרצות לפרק אותו לגורמים, כשהוא מתנהג בצורה כזו, אבל אם תצליחי לספור עד 10 (אולי 100 במקרה הזה) ופשוט לקבל את זה, שהוא עכשיו מפורק ומתפרק בעצמו.
הוא כבר החליט שיהיה הכי טוב אם תיפרדו. נכון לעכשיו זה נראה סופי ומוחלט, אבל זה לא אומר שלעולם לא תוכלו להיות ביחד יותר. לדעתי קודם כל צריך לנסות לשחרר אחד את השני מציפיות.
יקח הרבה זמן עד שהוא ימצא דרך חדשה ונורמלית שתוביל אותו לאן שהוא רוצה ללכת. כנ,ל לגביך אבל להבדיל ממך, יש הרבה בדידות וזעם במצב כזה שמוביל מישהו להיפרד מביתו וילדיו ולצאת לדרך חדשה (זה מצב שאנחנו, הנשים, לא צריכות לעבור, תודה לאל).
תנסי לפחות לתמוך בעצמך ע"י טיפולים שונים וגם תוספת מולטי ויטמינים, כדי שלא תמצאי את עצמך בסוף התקופה הנוראית הזו במשבר נפשי ומצב גופני ירוד בגלל שהמתח כילה אצלך את כל המאגרים.
ובכן.
השבוע האחרון עבר רגוע יחסית, לא היו ריבים ודיברנו זה עם זו ברמה הפונקציונלית ("עושים לילד מסיבת יומולדת ביום שישי בגן, צריך להביא דברים") ולעיתים אף טיפה יותר מזה ("גדולי, סיפרת לאבא איזה חגורה קיבלת היום בקרטה?"). היה סוג של הפסקת אש, הוא לא עשה דברים מתוך כוונה לעצבן אותי, אבל המשיך עם מנהגים נלוזים, למשל לשחד את הילדון בסוכריות על מנת שיעזוב אותו ויתן לו לצאת לעשן, או להסכים לגדול להתיישב מול המחשב בתשע בלילה.
אני תלויה באויר, וזה מצב מטופש ומקומם, לא יודעת מה הוא מתכנן לעשות ומתי, או לחילופין מה הוא יעשה באטרף הבא, ללא תיכנון.
אתמול שאלתי אותו: אתה מחפש דירה? מצאת דירה? אתה עוזב בשבוע הבא? בשנה הבאה? מה קורה?
הוא אמר שלצורך ההחלטות האלה עלינו להסכים על מה שיקרה לאחר הפרידה. שאל אם מתאים לי לשוחח על כך עכשיו. הסכמתי.
הוא התחיל עם משמורת: אצל מי יהיו הילדים? אמרתי, כמובן שאצלי. <זה מטריף אותי , הקלות שבה הוא מעלה את האפשרות שהילדים יהיו אצלו. משחק אותה סופרמן, כאילו קטן עליו לגדל אותם. מתעלם מזה שהוא נגנב אחרי כמה שעות איתם>. איך יתנהל התקציב? את זה אני כרגע לא יכולה להגיד <אני כרגע עובדת מעט - עבודה חלקית שהתאימה לי בשנים האלה שבהן הבאתי ילדים ונשארתי איתם זמן רב בבית. אני צריכה למצוא עבודה חדשה, אינטנסיבית יותר. כרגע לא מוצאת>. תדירות הפגישות שלו עם הילדים: פעמיים בשבוע וכל שבת שניה. לי חשוב שהוא יאסוף אותם מהמסגרות, דהיינו בצהריים.
בעבר הוא העלה רעיון, כי הילדים יישארו בבית וההורה יתחלף. יש בכך משום הקלה עבורם. אז בשיחה הזו הבעתי את הסכמתי, אבל בשני תנאים: האחד, אני לא רוצה להיות מגורשת מביתי יומיים בשבוע. רוצה שתהיה לי האופציה לישון בבית. השני, בבית יהיו כללים. לא נוקשים, אבל בכל זאת. למשל, לא נכנסים למיטות מסריחים מסיגריות. הילדים במיטות עד שמונה וחצי. לא מכניסים לפ טופ למיטה.
הוא לא הסכים. זה באמת פרדוקסלי, הרי היום המחלוקות סביב הסוגיות האלה אחראיות, באופן חלקי, לקרע בינינו. אז אין סיבה לצפות שהוא יסכים לקיים את הכללים שאני אכתיב אחרי שניפרד.
אז הצעתי שהוא יחזיר את הילדים בלילה לישון בבית. הוא לא הסכים. רוצה שהם יישנו אצלו, ורוצה לקחת אותם למסגרות למחרת בבוקר. <לי זה נראה לא ריאלי שהוא יארגן דירה שיהיה ראוי להלין בה את הילדים, כאשר במצב הנוכחי אנו לא גומרים את החודש>.
נושא חלוקת הרכוש: הבהרתי שאני רוצה להמשיך להשתמש באוטו שלו (של העבודה) לנסיעות בינעירוניות, הרי באוטו הפרטי שלנו אנחנו לא משתמשים לנסיעות בינעירוניות. הוא צחק, מה פתאום. הזכרתי לו שלפני קבלת האוטו שלו התלבטנו האם הוא יבקש העלאה במשכורת ונקנה אוטו, או לחילופין הוא יבקש אוטו. <הערה למען הסדר הטוב: האוטו הזה של העבודה, לפי מה שהבנתי, אינו מיועד רק לצורכי עבודה, אלא מוגדר כהטבה אישית או משהו כזה, כלומר לגיטימי לגמרי להשתמש בו שלא לצורכי עבודה, מחוץ לשעות העבודה>. אז כאן הוא התלכלך. הוא סיפר סיפור שונה על איך שהשתלשלו העניינים עם האוטו. זה ממש הרגיז אותי, ואמרתי לו שהוא מתחיל עם מניפולציות מלוכלכות. הוא לא הגיב.
אח"כ הוא אמר, שעוד זמן קצר אמורה להשתחרר לו איזו קרן עם 80 אלף שקל, ושנתחלק בה חצי-חצי ואז אני אקנה אוטו. אמרתי - נקנה אוטו ובמה שיישאר נתחלק. הרי המצב הזה שפתאום אני נשארת ללא אוטו הוא תודות לך.
ביקש שבפנסיה שלו אני לא אבקש להתחלק איתו. לא השבתי.
מגעיל. כל העסק הזה מגעיל.
אני מקבלת עצות לפיהן המצב הנוכחי, אפילו ללא ריבים, מזיק לילדים יותר מאשר אם הוא יצא מהבית. שכדאי לי דווקא לדחוף אותו לעזוב.
נורא קשה לי לעשות את זה. העזיבה שלו תהיה טראומה אדירה למתוקים שלי. הם יאבדו אמון באנשים, בעולם בכלל. הם יתפרקו.
מצד שני רק נס יכול לסדר את העניינים מבלי שהוא יצא מהבית. המצב הנוכחי באמת מחורבן לכולם, ומשהו צריך לקרות, לכל הרוחות. אם לא נס, אז פרידה.
גם היחס שלי אליו סכיזופרני: מצד אחד, שנאה. מצד שני, אין לדעת, אולי בכל זאת יהיה לנו עתיד משותף. קשה לי לראות, למשל, איך הוא חי כמעט רק על סיגריות וקפה. או איך ימים שלמים הוא לא מכניס לפה שלו חתיכה אחת של פרי או ירק. לא כי הוא שונא, אלא כי הוא עצלן פתולוגי בדברים האלה וגם דפוק בשכל.
היום, בשעת רצון טוב, שאלתי אותו אם הוא רוצה מלפפון. הוא הסכים. הבאתי לו.
קיבלתי הצעה נדיבה ומפתה לנופש עם הילדים בחול המועד פסח. עכשיו, אני לא יודעת מה להשיב. אם זה תלוי רק בי, אני קופצת על זה בשתי ידיים. אבל אני לא יכולה לעשות זאת ללא הסכמה שלו. ולא תהיה הסכמה שלו, כי לא תישמר שם הכשרות (לפסח). אם אני בכל זאת אקח את הילדים לשם, זו תהיה הזמנה למלחמת עולם מולו, בגלל נושא הכשרות. אבל לעזאזל, אין לי הרבה הזדמנויות לחופשה משפחתית (אנחנו יצאנו אולי אחת לשנתיים לחופשה משפחתית), מתאים לי להתאוורר ולאוורר את הילדים, ובכלל, למה אני צריכה לדפוק לו חשבון אם הוא עומד לפרק את המשפחה??
אני כל הזמן מוצבת בעמדה פאסיבית, מחכה לראות קודם כל מה הוא יחליט, מה הוא יעשה.
הנופש הזה אמור להתקיים עוד 3 חודשים, ואילו אני צריכה לתת תשובה כבר עכשיו. מה עושים?
הנופש הזה אמור להתקיים עוד 3 חודשים, ואילו אני צריכה לתת תשובה כבר עכשיו. מה עושים?
ברור שלצאת לנופש!! אין פה בכלל שאלה. למה את צריכה את ההסכמה שלו?
מה פתאום לוותר על הזדמנות פז נדירה ליהנות סופסוף מהחיים ולהראות לילדים שהחיים יפים בגלל ענייני הכשרות הטפשיים שלו (כן, זה מה שחשוב. להפריד בשר וחלב או לא לאכול חמץ (נאמר בציניות). אולי חשוב קודם כל להיות בנאדם?). הרי הוא הפריד את גורלו מגורלך. אז הוא גם יעזוב וגם תמשיכי לסבול מהשגעונות שלו?
את יודעת כמה זה חשוב בימים קשים לעשות כיף עם הילדים. להראות להם שאפשר לשמוח? מניסיון, זה ממש ממש חשוב. זה מה שהציל אותי ואת הבן שלי מלשקוע למנכוליה.
אין פה התלבטות.
חוץ מזה, את צודקת. הוא חייב לצאת מהבית. לא להמשיך עוד דקה ככה.
ביקש שבפנסיה שלו אני לא אבקש להתחלק איתו. לא השבתי.
סורי, המושג "פנסיה שלו" לא קיים. הפנסיה שהופרשה ממשכורתו במקום העבודה בזמן שהייתם נשואים, שייכת בחציה לך.
החוק מכיר בתרומה שלך להשגה של הפנסיה הזו.
מאחלת לך למצוא דרך חיובית לצאת לחופשה הזו
מה שהכי חשוב זה מאיזה מקום פנימי, מנטלי,
תצאי/לא תצאי לחופשה הזו.
כל החלטה שתקבלי ממקום שפוף, אכול אשמה וייסורים, תביא למלחמה והשפלות.
ככל שתצליחי לקבל החלטה ממקום זקוף, שלם ומעובד וכך תודיעי לו עליה, כך זה יתקבל יותר בכבוד.
קודם כל תכבדי את עצמך. ואח"כ אותו. גם וגם. לא או או.
[הולכת לנסות ליישם את אותה עצה בעצמי ]
רק דבר קטן לחשוב עליו, אם אתם עומדים להתגרש ברבנות, יכול להיות שחופשה לא כשרה עם הילדים תעמוד לך לרועץ..
אין לי מושג אם זה נכון, פשוט לדעת שיש השלכות שונות לפעולות שלאו דווקא נראות במבט ראשון..
ככל שתצליחי לקבל החלטה ממקום זקוף, שלם ומעובד וכך תודיעי לו עליה, כך זה יתקבל יותר בכבוד.
רק דבר קטן לחשוב עליו, אם אתם עומדים להתגרש ברבנות, יכול להיות שחופשה לא כשרה עם הילדים תעמוד לך לרועץ..
אין לי מושג אם זה נכון, פשוט לדעת שיש השלכות שונות לפעולות שלאו דווקא נראות במבט ראשון..
מסכימה עם מישהי. הרבנות נוטה להיות לרעת האישה. אם אכן אתם מדברים על פרידה - הזדרזי ותפתחי תיק בבית המשפט לענייני משפחה (רצוי בלווית עו"ד טוב).
אמרת פעם, שבעבר שהוא הביע רצון לעבור גישור לפני הפרידה.
אולי עדיף להזכיר לו את זה כפיתרון הגיוני לסבך הרגשי שאתם נמצאים בו. תביעי בפניו את הבעיתיות שאת רואה לנסות לפתור את הבעיות האלו בעצמכם.
לגבי הנופש- האם זה הגיוני מבחינתך להזמין אותו להצטרף אליכם ליום- יומיים ולאחר מכן לקחת את הילדים מהנופש לכמה ימים למקום אחר אולי כשר..?
אני לא יודעת מה האפשרויות שלכם, אבל הכוונה שלי זה קודם להציע לשתף אותו בחופשה הזו, כדי למנוע ממנו כמה שאפשר להכנס למצב לוחמה בך.
משהו כמו "הציעו לנו להגיע לנופש כך וכך ואני מאוד מאושרת מהרעיון שנשנה קצת אווירה..ומצד שני אני לא חושבת ששומרים שם פסח כשר...וזו תהיה בעיה בשבילך..
אז אולי תבוא איתנו ככה ליומיים ונצטייד באוכל כשר..." וכו'
נדמה לי שאם תעשי את זה במומנטום טוב ובצורה כזו, הוא ישיב רק על ההצעה שהצעת לו ולא ישלול בכלל את הליכתכם לשם.
לכי תדעי- אולי הוא יחשוב שזה רעיון טוב בשבילו לשנות אווירה ואז אולי אפשר למצוא איזה מגשר מוצלח באיזור הנופש ולשלב הכל עם הכל.
סה"כ הבית שלכם מסמל את כל החילוקים ביניכם ובמקום ניטרלי אולי יהיה קצת חופש מהם.
הוא אמר שלצורך ההחלטות האלה עלינו להסכים על מה שיקרה לאחר הפרידה
תפרידי בין לאחר הפרידה לבין לאחר הגירושין במה שאת מסכמת איתו. כל עניין ההפרשות רכוש משמורת - לא לסגור כלום לפני התייעצות ובירור זכויותייך. ראי למשל מה שסאלוש כתבה על הפנסיה. כרגע לא נשמע שאתם במצב לנהל מו"מ שפוי בכל מקרה.
אז הצעתי שהוא יחזיר את הילדים בלילה לישון בבית. הוא לא הסכים. רוצה שהם יישנו אצלו, ורוצה לקחת אותם למסגרות למחרת בבוקר. <לי זה נראה לא ריאלי שהוא יארגן דירה שיהיה ראוי להלין בה את הילדים, כאשר במצב הנוכחי אנו לא גומרים את החודש>.
בני כמה הילדים? יכול להיות שבתור התחלה את בכלל לא חייבת להסכים שישנו אצלו. כדאי שתתחילי לתעד את הרגלי האי- אכילה בריאה שלו ותסבירי שזה מזיק לילדים להיות במחיצתו יום ולילה כאשר הוא לא דואג להם באופן מינימלי לארוחות מסודרות. הייתי מציעה לך מנסיון לבקש פקיד סעד שיפסוק בדבר. אפילו לשבתות לא כדאי לך להוציא אותם אליו כרגע. תלוי מה הגיל שלהם, אבל לפי מה שנראה על פניו, אדם לא אחראי בתכלית, אין שום צורך שיאביס את הילדים שלך בשטויות שלו. ואגב, הייתי ממליצה לך לשנות את שם הדף סוף סוף, כי האבא הזה הוא בכלל לא סבבה ואת בכלל לא קרציה. הוא נשמע אבא חסר אחריות ואדיש.
אח"כ הוא אמר, שעוד זמן קצר אמורה להשתחרר לו איזו קרן עם 80 אלף שקל, ושנתחלק בה חצי-חצי ואז אני אקנה אוטו. אמרתי - נקנה אוטו ובמה שיישאר נתחלק. הרי המצב הזה שפתאום אני נשארת ללא אוטו הוא תודות לך.
צודקת במאה אחוז! בכלל, תנסי להוציא אותו מהבית כמה שיותר מהר, ממש לא טוב שהוא נשאר שם. אמנם לא מדובר בבעל אלים, אבל אולי בכל זאת צריך לשקול מצב של צו הרחקה. לא בטוח שיתנו לך כמובן, אבל כדאי שלפחות תלכי להתייעץ עם עובדת סוציאלית ותסבירי לה את המצב הבלתי אפשרי ושגם הילדים ניזוקים ממנו כעת.
העזיבה שלו תהיה טראומה אדירה למתוקים שלי. הם יאבדו אמון באנשים, בעולם בכלל. הם יתפרקו.
לא מסכימה איתך. זה בראש שלך. אם אמא סובלת, גם הילדים סובלים. כשהוא יצא, תתחילי לפרוח וגם הם יפרחו. אם ישאלו שאלות תאמרי להם את האמת לאמיתה. זהו.
קיבלתי הצעה נדיבה ומפתה לנופש עם הילדים בחול המועד פסח.
לא יכולה לייעץ לך לצאת לנופש. זה יצור יותר מדי בעיות אחר כך, לא כדאי לפי דעתי. תמצאי פתרון אחר.
כל העניינים של נופש לבד עם הילדים ותוכניות אחרות תשמרי לאחרי הפרידה או הגירושין, את תרגישי חופשיה יותר.
בהצלחה!
כדאי שתתחילי לתעד את הרגלי האי- אכילה בריאה שלו ותסבירי שזה מזיק לילדים להיות במחיצתו יום ולילה כאשר הוא לא דואג להם באופן מינימלי לארוחות מסודרות. הייתי מציעה לך מנסיון לבקש פקיד סעד שיפסוק בדבר.
איפה את חיה?
את יודעת כמה משפחות נורמטיביות יש שבהם מאכילים את הילדים בג'אנק / מעשנים לידם?
לא נראה לי שאי פעם הרחיקו אדם מילדיו מסיבות כאלה.
הקוראת שכתבה את שתי ההערות האחרונות היא לא הקוראת, אני, שכתבה לאורך כל הדף.
קוראת נוספת, לא נהוג לאמץ ניק שכבר בא לידי שימוש בדף.
תודה
האבא הזה הוא בכלל לא סבבה ואת בכלל לא קרציה. הוא נשמע אבא חסר אחריות ואדיש.
מסכימה עם
מתחילה_להיבנות?.
ומתחילה יקרה, מה שלומך את?
למה ככה יקרה
האם את רוצה לענות על כמה שאלות?
אני כותבת את השאלות ואם לא מתאים לך תמחקי
- מה את רוצה?
- האם את מרגישה ראויה לאהבה? לאהבה שלך את עצמך?
- מה החלום שלך? האם את יכולה לצייר את עצמך וילדיך בתוך החלום הזה?
- האם יש בו בן זוג? מה מקומך בתוך הזוגיות שאת חולמת עליה?
סליחה, לא שמתי לב. החלפתי.
אני חושבת שהשאלה האם הילדים יאכלו כשר
דומה לשאלה האם הילדים יאכלו בריא.
יש פה מין משוואה מקבילה:
כמו שאת רוצה לקבוע כללים בענייני בריאות,
הוא רוצה לקבוע כללים בענייני כשרות.
לך הכשרות נראית מיותרת ומעצבנת ומחרבת מסיבות,
לו ההקפדה על בריא נראית מיותרת ומעצבנת ומחרבת מסיבות.
את יכולה לקדם (במעשים ודיבורים) את הקונספט של כל אחד עושה בזמנו החופשי כראות עיניו:
את מאכילה אותם לא כשר ובריא, הוא מאכיל אותם לא בריא וכשר.
את יכולה לקדם במעשים ודיבורים את הקונספט של כל אחד מכבד את מה שחשוב לשני:
שנינו מאכילים אותם בריא וכשר.
לי נראה שהאפשרות השניה מיטיבה יותר
לך ולו ולילדים.
ולכן נראה לי שעדיף לא לקחת אותם לחופשה לא כשרה.
לכן נראה לי שעדיף לא לקחת אותם לחופשה לא כשרה.
לדעתי, וסלחו לי אם אני טועה, מי שממליצה להימנע מהחופשה לא מבינה מהי חד-הוריות, או להיות לבד עם הילדים בתהליך פרידה. מי שלא מעודדת אותך לצאת לחופשה לא מבינה מה זה להיות ימים שלמים בבית עם הילדים בלי שהאבא יהיה גם או יבוא לעזור חומרית ומורלית.
הדבר הכי חשוב בתקופות פרידה הוא לשמור על מורל גבוה. וחופשה נחמדה זאת דרך מצוינת. לדעתי, זאת הזדמנות פז.
היתרון של הפרידה הוא שאת לא צריכה להתחשב בו. את עצמאית עכשיו במידה רבה וצריכה לדאוג לשפיות שלך ולכוחות שלך. לצאת לחופשה זה לאגור כוחות.
בעצם, אני רואה שגם מתחילה_להבין? מתלבטת בעניין. אבל אני בכל זאת עומדת על דעתי.
ש פה מין משוואה מקבילה:
כמו שאת רוצה לקבוע כללים בענייני בריאות,
הוא רוצה לקבוע כללים בענייני כשרות.
אני ממש לא מסכימה. עם כל הכבוד, יש הבדל בין לדאוג לבריאות של הילדים שיש לה קשר ישיר וברור לאוכל בריא או זבלי, לבין כללי כשרות שהם פחות או יותר המצאה של רבנים ופרשנים שלא מבינים דבר וחצי דבר בבריאות הגוף. שלא נדבר על כל מפעל הכשרות המדכא והמטורף והפוליטי בישראל.
וחוץ מזה, למה_ככה? היא המטפלת העיקרית בילדים. 99% מהטיפול בהם עליה. והם שלושה וזה קשה. אז היא ממש לא צריכה להערים על עצמה קשיים מטורפים בגלל ענייני אמונה של מי שרוצה לפרק את המשפחה.
סליחה, לא שמתי לב. החלפתי.
תודה!
מי שלא מעודדת אותך לצאת לחופשה לא מבינה מה זה להיות ימים שלמים בבית עם הילדים בלי שהאבא יהיה גם או יבוא לעזור חומרית ומורלית
בחופשה עם ילדים "עובדים" בערך אותו הדבר כמו בבית עם ילדים, ולפעמים יותר, מבחינת התרוצצות אחרי פעוטות, למשל. גם הקשיים הלוגיסטיים המובנים נשארים אותו הדבר - מבחינת מבוגר אחד לבד על כמה ילדים, כולל צרכים מתנגשים. אלא אם תהיה לה עזרה בחופשה, שזה סיפור אחר.
אני ממש לא מסכימה. עם כל הכבוד, יש הבדל בין לדאוג לבריאות של הילדים שיש לה קשר ישיר וברור לאוכל בריא או זבלי, לבין כללי כשרות שהם פחות או יותר המצאה של רבנים ופרשנים שלא מבינים דבר וחצי דבר בבריאות הגוף. שלא נדבר על כל מפעל הכשרות המדכא והמטורף והפוליטי בישראל.
זה לא האישיו פה.
בגלל הסתכלויות חד צדדיות כאלה הגענו פה עד הלום (אני לא כותבת את זה בשיפוטיות אלא בצער).
ללמה_ככה? חשוב שהוא יכבד את מה שחשוב לה כשהוא אחראי על הילדים.
לכן כדאי לה לכבד את מה שחשוב לו כשהיא אחראית על הילדים.
אולי זה לא יצליח. אולי הוא יראה שהיא מכבדת את מה שחשוב לו ובכל זאת יתן להם אוכל ג'נק.
אבל מצד שני, אם היא לא מכבדת מה שחשוב לו, אין לה שום סיכוי שהוא יכבד את מה שחשוב לה.
לעניות דעתי (ונכון שאני לא חד הורית) יש לנו
מצד אחד - חופשה
מצד שני - סיכוי לסלול דרך של פרידה שפויה תוך כבוד הדדי, תוך שיתוף פעולה מירבי בנסיבות
נראה לי עדיף לא לצאת לחופשה ולא להתחיל פה הסלמות של מי רומס יותר את מה שחשוב לשני לרגל הפרידה.
נראה לי עדיף לא לצאת לחופשה ולא להתחיל פה הסלמות של מי רומס יותר את מה שחשוב לשני לרגל הפרידה.
זה ממש לא עובד ככה בגירושין. ממש לא. מה שמונע הסלמה זה לא התחשבות יתר על חשבון העצמי. מה שעובד זה שלמות עצמית, בהירות עצמית ורוגע.
אני אומרת את זה מניסיון
לצאת לחופשה עם ילדים זאת לא רמיסה. נהפוך הוא. ואם צד אחד יוזם פרידה, הצד השני צריך לנהוג באופן עצמאי בזמן שיש לו עם הילדים. היא יכולה להגיד באופן הכי פשוט, נעים ומכבד "אני יוצאת לחופשה עם הילדים בתאריך זה וזה. אתה מוזמן להתקשר אלינו מדי יום כדי לדבר עם הילדים." זהו.
אם היא לא תציג את זה כרמיסה זה לא ייחשב כרמיסה. ואם זה ייחשב כרמיסה, אז זה אומר שכל דבר
שלמה_ככה? תעשה ייחשב כרמיסה.
לא ייתכן שבזמן שיש לה עם הילדים היא תתפתל ותוותר על מה שנראה לה כהזדמנות נהדרת בגלל ההעדפות של מי שבוחר להיפרד ממנה.
אני באמת חושבת שמי שלא עברה פרידה עם ילדים לא יכולה להבין את זה.
שוב, מה שמונע מריבות זה בהירות וגבולות, לא התפתלויות.
בחופשה עם ילדים "עובדים" בערך אותו הדבר כמו בבית עם ילדים, ולפעמים יותר,
הרבה פעמים זה ככה באמת. אבל לפעמים הילדים מוצאים ילדים לשחק איתם ונותנים לנוח. בכל מקרה, אני פשוט התייחסתי לאיך שלמה_ככה? מציגה את החופשה. נראה שבשבילה זאת הזדמנות נהדרת:
קיבלתי הצעה נדיבה ומפתה לנופש עם הילדים בחול המועד פסח... אם זה תלוי רק בי, אני קופצת על זה בשתי ידיים. ... אבל לעזאזל, אין לי הרבה הזדמנויות לחופשה משפחתית (אנחנו יצאנו אולי אחת לשנתיים לחופשה משפחתית), מתאים לי להתאוורר ולאוורר את הילדים
כדאי שתתחילי לתעד את הרגלי האי- אכילה בריאה שלו ותסבירי שזה מזיק לילדים להיות במחיצתו יום ולילה כאשר הוא לא דואג להם באופן מינימלי לארוחות מסודרות. הייתי מציעה לך מנסיון לבקש פקיד סעד שיפסוק בדבר.
איפה את חיה?
את יודעת כמה משפחות נורמטיביות יש שבהם מאכילים את הילדים בג'אנק / מעשנים לידם?
לא נראה לי שאי פעם הרחיקו אדם מילדיו מסיבות כאלה.
אבל שווה לה לנסות. סך הכל, אבא אמור להיות אחראי, אמנם זו לא סיבה להרחיק אותו מהילדים, לא לגמרי, אבל בכל מה שקשור ללינה למשל, אם מבקשים שפקיד סעד יפסוק בעניין הזה, הוא לא ימהר לתת לאבא את הילדים ללינה ולשבת אם הוא יבין שיש כאן בעיות שגובלות בהזנחה.
מה שבטוח זה שצריך פה עורך דין ממש טוב שייעץ.
אגב, הרווחה גם מציעה קישור וגישור בין ההורים על מנת שיגיעו למצב בו הם יסכימו ביניהם לגבי הילדים. זה יכול להיות מועיל במקרה של
למה_ככה?. במקרה שלי למשל, זה לא מועיל, כי יש אצלי חוסר שיתוף פעולה באופן קיצוני. אבל לא נראה לי שאצלה זה המצב.
למשל, הדוגמא של האוכל הכשר והבריא גם יחד זה דבר שהם יוכלו להגיע איתו להסכם.
יש הבדל בין לדאוג לבריאות של הילדים שיש לה קשר ישיר וברור לאוכל בריא או זבלי, לבין כללי כשרות שהם פחות או יותר המצאה של רבנים ופרשנים שלא מבינים דבר וחצי דבר בבריאות הגוף.
חייבת למחות על דברייך. כללי כשרות הם לא המצאה של רבנים ופרשנים וחוץ מזה, בכללי הכשרות יש הבנה מאוד רחבה שקשורה לבריאות הגוף דווקא, פרט לבריאות הנפש.
זה לא המקום לדון בכך, אבל הייתי חייבת למחות על דברייך שאינם נכונים מעיקרא. אם תרצי, נדון על כך במקום אחר. לא על חשבון הדף של למה_ככה?.
ובכל אופן, לא נראה לי, על פניו, שבעלה של למה_ככה? מקפיד מי יודע מה על כשרות. מדובר פה יותר על כשרות בסיסית, וכאן בארץ אין בעיה בכלל לשמור על זה. אני מבינה שבקשר לפסח כן יש בעיה, השאלה אם אפשר לפתור אותה באיזושהי צורה. האם מדובר בנופש בחו"ל, או באיזה בית מלון שלא שומר כשרות? (דווקא רוב המלונות בארץ שומרים על כשרות לפסח לפי מיטב ידיעתי, אולי לא מהודרת, אבל מינימלית לפחות, ואם אפשר נניח שלמה_ככה? תצא לנופש שהציעו לה, רק במלון שכן שומר כשרות, אולי זה כן יפתור את הבעיה?).
זה ממש לא עובד ככה בגירושין. ממש לא. מה שמונע הסלמה זה לא התחשבות יתר על חשבון העצמי. מה שעובד זה שלמות עצמית, בהירות עצמית ורוגע.
אני אומרת את זה מניסיון
אבל היא עדיין לא גרושה! יש הבדל! היא אפילו לא פרודה, הם עוד גרים יחד. דווקא אני מנסיוני גיליתי שהחופש האמיתי שלי החל כשבעלי אז עזב את הבית וכמובן שתחושת החופש ההכי אמיתית היתה אחרי הגט. כי אז יש כבר הסכם ופסק דין וכבר די ברור מה אפשר לעשות ומה לא ומהן הזכויות והחובות. כאשר עדיין נמצאים בהתחלה, דברים כאלו עלולים לסכן מאוד את תהליך הגירושין. אם למה_ככה? מחליטה לעשות דווקא ולצאת לנופש למרות שבעלה מתנגד, זה עלול להיות נגדה אחר כך וחבל. למשל בנושא הכשרות, אבל לא רק. אני חושבת שהיא צריכה להתאזר בסבלנות, לנשום עמוק מאוד מאוד ולחשב את צעדיה בזהירות מרובה ולא לפעול מתוך אימפולסיביות.
ומתחילה יקרה, מה שלומך את?
ברוך השם, בסדר גמור. מתלבטת עדיין מה להמשיך לכתוב בדף שלי. כרגע אין לי בכך צורך, אבל אולי בהמשך. מקווה שבינתיים אני מועילה איכשהו בדף הזה. מקווה שלא מפריעה יותר מדי....
כדאי לפתוח תיק בבית המשפט לענייני משפחה לפני שהוא יפתח ברבני. להצטייד גם בעו"ד טוב, אבל לא כזה שמחרחר ריב.
אני קוראת את התגובות שלכן בתשומת לב. קשה ומסורבל להגיב כאן לכל אחת, אני בד"כ מגיבה ביני לבין עצמי.
אז אתמול, ככה, בלי ממש להתכונן, מתוך שלחצו עלי לתת תשובה אם אני באה לנופש או לא, סיפרתי לו על ההצעה המפתה. הוא שאל מה יהיה בחג פסח עצמו, אם אפשר שהילדים יהיו איתו (אצל הוריו). אמרתי לו שכן (רק הקטן יהיה איתי). אז אם ככה אין לו בעיה שבחול המועד ניסע לנופש.
לא הזכיר את עניין הכשרות.
הנופש הוא לא בבית מלון, אגב, אנחנו נכין בעצמנו את רוב האוכל, ויהיו שם אנשים שאין להם עניין להימנע מחמץ. <גם לי באופן אישי אין עניין כזה, אגב>.
וכמו שנאמר למעלה, עבורי זו לא תהיה חופשה במובן המקובל של המילה. לדאוג לשלושת מתוקי לבדי, כולל תפעול מלא במישור הגסטרונומי זה לא קל. יהיו שם עוד משפחות עם ילדים קטנים, ולכל מבוגר יהיו את הקטנים הפרטיים שלו, כך שאני לא צפויה לקבל עזרה רצינית.
הסימטריה בין הדרישה (מצידו) לאוכל כשר לבין הדרישה (שלי) לאוכל בריא <או שמא מוטב לומר - לאוכל שאינו על טהרת הממתקים והג'אנק> מתבקשת, כמובן. אפשר לעשות בה שימוש בהסכמים שנעשה בינינו.
משהו שרציתי לספר ושכחתי: לפני שבועיים הוא עשה שבת אצל הוריו. לקח איתו את שני הגדולים. אז אחרי השבת הוא לא רצה לספר איך היה, אבל בכל זאת הצלחתי להבין שהיתה לו שבת לא קלה ולא פשוטה, מבחינת השהייה עם הילדים. ראשית, המסכים בבית הוריו מושבתים בשבת, והוא לא היה יכול לשלוח את הילדים למחשב. אז הם בטח חגו סביבו בשיעמום והטריפו אותו. ברור, עם זאת, כי הוא לא יצא איתם לטייל או לקח אותם לגני המשחקים החביבים שיש באיזור. נוסף על כך, אני מתארת לעצמי שאמא שלו, שהיא דמות נערצת עבורי, שידרה לו (באלגנטיות ובעדינות שלה) שאין מצב שהוא משאיר לטיפולה את הילדים ונעלם לישון. מה לעשות, היא זקנה וקשה לה, והיא כבר טיפלה בעשרות צאצאים. אני מאמינה שהיא רצתה להעביר לו פה מסר שקשור לפרידה: שלא יחשוב שהוא יוכל לנחות בשבתות אצל הוריו עם הילדים ולהסתלק מאחריות. <כאשר כולנו עושים שם שבת, המסר שונה בתכלית: שהוא יישן כמה שהוא רוצה, לילדים יש אמא, ברוך השם...>. אז היתה לו איזו טעימה קטנה ממה שמצפה לו לאחר הפרידה, וזה ללא הילד הקטן ובלי בכלל לדאוג לאוכל לילדים.
ההורים שלו, אגב, במשבר רציני בעקבות הרצון שלו להיפרד (הם יודעים על כך ממני). הם לא מצליחים לעכל את זה. הם גם לא רגילים לתופעות כאלה. עבורם משפחה היא ערך עליון. אמא שלו אמרה לי - מה זה, הוא עושה אותנו חולים. וזו לא אמירה של פולנייה, בחיים לא שמעתי ממנה אמירה מהסוג הזה. היא אמרה גם שאבא שלו בוכה כל היום. שני ההורים שלו דיברו איתו שיחות רציניות וקשות, ומדהים אותי שהוא לא זז מעמדתו (שהוא רוצה לעזוב, רוצה לבנות לעצמו חיים חדשים).
ועידכון צדדי - הקטן (שנה וחצי) נגמל מהנקה. ככה יצא, בלי שתיכננתי. בחודשים האחרונים הוא היה יונק רק פעם ביום, והחלב התמעט מאוד, ושלשום הוא לא ינק בכלל, ואתמול כשהוא רצה זה לא התאים לי וגם הרגשתי שכבר אין חלב... אז זהו.
וזה מביא לי דמעות עכשיו...
לעולם לא אניק עוד...
טוב, אז בשביל לא לסיים בדמעות אני אכתוב עוד דבר אחד קטן ומשמח - אותה שבת שעבורו היתה קשה (מצד הוריו ומצד ילדיו) - עבורי היתה אחלא. הייתי עם הקטן אצל הורי, ישנתי כיד המלך, הענקתי זמן איכות לעצמי כולל סדנא שווה וביקור בחנות ספרים. אז זהו.
יקירה, לא פשוט.
מה שאת מספרת על מה שקורה עם ואצל הוריו עוד יותר מחזק את זה שהוא זקוק כרגע לשחרור.
אל תיאבקי בו. רע לו בבית, שילך. יכול מאד להיות שיהיה רגע שהוא ירצה לחזור ואת כבר לא תרצי אחרי כל מה שעברת ותעברי. כרגע, נראה שהוא נחוש בדעתו. הוא החליט ואף אחד לא יזיז אותו. את לא תלויה בו, יכול להיות שמאד תצמחי מהפרידה הזו, גם אם תהיה זמנית.
נשמע טוב הסופשבוע אצל ההורים שלך. אספי לך כוחות ואספי לך חוויות חיוביות שיחזקו אותך.
מסכימה עם
רוקדת_לאור_ירח, נראה שהוא נחוש בדעתו. כדאי שתזכרי לעצמך שגם לך לא היה טוב במשך השנים האחרונות, אולי כך תחושי פחות ננטשת.
למען ביתכם וילדיכם הפרידה היא צעד נבון. תשתדלי לא להילחם בו על חשבון ילדיך.
לעולם לא אניק עוד...
כרגע אין לי ספק שהכל מרגיש סוף. אין לדעת, זה באמת יהיה תלוי רק בך!
הנושא של הדף הזה השתנה מובהקות לאחרונה. בהתחלה הדף היה מקום של שיתוף עבורי בתסכול שאני חווה עקב העדר שיתוף הפעולה הזוגי של ההורים, ועקב החוויה השונה שיש לילדים מאמא לעומת אבא.
כעת הדף הוא מקום בו אני פורקת את הזעם ואת הצער העמוק מכך שאבא החליט לעזוב אותי.
כעת אני מבינה כי כבר מזה כשנה הוא מתבשל עם ההחלטה לעזוב. ובעצם הניסיונות שלנו לשקם את הזוגיות, שנעשו תמיד ביוזמתי, מלכתחילה לא הלהיבו אותו והוא לא בא אליהם עם מוטיבציה.
אני במשך התקופה הזו לא התייחסתי ברצינות לאיתותים שלו (על היפרדות) כי לא האמנתי שזה אפשרי. מה זאת אומרת, אנחנו משפחה, ואנחנו זוג עם היסטוריה מפוארת, אין מצב לחורבן כזה. עושים עבודה ופותרים את הבעיות!!
בימים האחרונים עלה בראשי תסריט שדי מפחיד אותי. הוא עוזב, ובהתחלה חווה קשיים צפויים אבל בו בזמן חוגג את רווקותו המחודשת. לאחר תקופה הוא מתחיל לקלוט מה עשה, כמה צער גרם לילדיו ולהוריו, באיזו פזיזות וחוסר אחריות פירק משפחה. איך הוא פעל מתוך סולם ערכים קלוקל. וגם צער על עצמו: הניכור והכעס אשר יהיו מנת חלקו מצד ילדיו, ההיוותרות ללא משפחה יציבה ובריאה, הפחד להזדקן לבד...
ואז, מתוך סערת רגשות כזאת, הוא עלול להעמיק בדתיות שלו, מה שקוראים להתחרד. להפוך שחור. לנסות להתקרב לאלוהים בשביל למצוא מזור לנפשו. זה מפחיד אותי בעיקר משום שזה יטלטל את המתוקים שלי עוד יותר: על סרגל הדתיות, המרחק בין שני הצוות - אני לעומת אבא - יגדל מאוד. והם יהיו עוד יותר מבולבלים.
ימים האחרונים עלה בראשי תסריט שדי מפחיד אותי.
למה ככה, יקרה, אחד הדברים הכי חשובים בתקופות כל כך קשות הוא פוקוס. התרכזי אך ורק בלעבור את התקופה הזאת בצורה הכי טובה לך ולילדייך.
את ממש לא יכולה לנבא מה יקרה. בדיוק כמו שחשבת שלא תיפרדו, אין לך כל יכולת לדעת אם יתחרד, או אם הדת תפסיק לעניין אותו. יש הרבה הפתעות בחיים.
על כן, עזבי את זה. התמקדי בעיקר. אין כל סיבה לסבול מדברים לא ממשיים. אל תדאגי, יש לך מספיק סיבות ממשיות לסבול...
בימים האחרונים עלה בראשי תסריט שדי מפחיד אותי. הוא עוזב, ובהתחלה חווה קשיים צפויים אבל בו בזמן חוגג את רווקותו המחודשת. לאחר תקופה הוא מתחיל לקלוט מה עשה,
יקירתי, שתדעי לך שמה שאת עוברת זה תהליך מאוד טבעי. אבל יחד עם זאת, עם הזמן את תלמדי להתרכז בעצמך ולא לחשוב עליו בכלל. הייתי ממליצה לך ללכת לטיפול שקשור לגירושים, איך עוברים את זה בצורה נכונה. שם תוכלי באמת לפרוק את כל התסכול שלך וגם לקבל הכוונות נכונות לגבי אופן ההסתכלות שלך על החיים לאחר הפרידה.
אני עוברת את התהליך הזה עכשיו (למעשה בחצי שנה האחרונה) עם העו"סית שלי וזה ממש מדהים כמה שאני לומדת ואיך הצלחתי באמת להתנתק ממנו ומהמחשבות עליו שכללו בין השאר מחשבות בסגנון שאת העלית (טוב, אצלי זה הפוך - הוא מראה סימנים של חזרה לחילוניות....).
העיקר תהיי חזקה ותתמקדי בעצמך ובמה שאת יכולה להעניק לילדייך.
בימים האחרונים עלה בראשי תסריט שדי מפחיד אותי. הוא עוזב, ובהתחלה חווה קשיים צפויים אבל בו בזמן חוגג את רווקותו המחודשת. לאחר תקופה הוא מתחיל לקלוט מה עשה,
הגיע הזמן להפסיק לחשוב עליו ולהתחיל לחשוב על עצמך. כאלה תסריטים לא נותנים לך כווח. אם יקרו- יקרו. אין לך שום שליטה עליהם. נסי להתעסק ולטפל במה שיש לך שליטה עליו: את, הטיפול בילדייך ואיך להתחזק מכל הסיטואציה.
אוי, כל כך לא קל
אהבי אותו, על מה שהוא, בלי למה ובלי מה אם ובלי מחר
אהבי אותך, כמו שאת, עם כל מה שבא
אהבי, והישארי מפוקסת
הכל יסתדר לטובה, אני בטוחה
וואללה. יחסית בסדר. לא יותר מידי בדאון, בהתחשב בנסיבות.
אני מבולבלת.
מצד אחד, עברתי כבר איזו השלמה ראשונית עם זה שנפרדים.
ברור לי שהוא חייב לעזוב, זה בוער בעצמותיו.
רצון מצידו לחזור להיות ביחד, לא יכול להגיע ככה סתם, אלא רק בעקבות עזיבה שלו, שהוא יתבונן בדברים מבחוץ, מרחוק.
אבל אני לא יכולה לדמיין את הרגע שהוא עוזב. זה יפרק את הילדים.
את הנקודה הזו, של העזיבה, אני רואה כצעד בלתי הפיך עבור נפשם הרכה, אפילו אם מתישהו בעתיד הוא יחזור.
פה יתחולל משבר האמון שלהם כלפי העולם. אם הדבר הכי בסיסי בעולם - שיש בבית אבא ואמא, ואנחנו משפחה - נחרב, הרי שלא ניתן להאמין יותר בשום דבר אי פעם. ולא ניתן לסמוך על אף אחד.
אז משגע אותי הקטע הזה, שבשביל שהוא יבחר להיות ביחד, עליו לעזוב.
ברור לי גם שהוא חייב טיפול פסיכולוגי. יש לו שריטות עמוקות שעליו לטפל בהן, והמהלך שהוא הולך לעשות (העזיבה) הולך לטלטל אותו קשות מבחינה מוסרית מתישהו בעתיד. אבל כרגע זה נראה לו בזבוז כסף.
עשינו, ביוזמתו, טיוטה של הסכם. והוא גם עשה חלוקת תקציב. אנחנו דווקא מסכימים על הרבה דברים. הילדים אצלי, הוא לוקח אותם פעמיים בשבוע וכל שבת שניה. אני מבקשת שהוא יאסוף אותם מהמסגרות, דהיינו מהצהריים. הצעתי שהם יחזרו לישון כאן. הוא רוצה שהם יישנו אצלו.
הוא העלה את חודש יולי כמועד לעזיבה. בדיעבד אני מבינה שאחד השיקולים הוא שיש סכום כסף שאמור להשתחרר לו בקיץ. אלא שכנראה רוב הכסף הזה ילך על רכישת אוטו עבורי.
בינתיים אנחנו רגועים אחד עם השני, רוב הזמן אין ריבים.
חלק מהבלבול שלי קשור לכך שהוא אמנם גר כאן, אבל עם רגל אחת בחוץ. אז למשל, אני מבשלת לעצמי קפה בשבת, מה שבכל השנים של נישואינו לא עשיתי, כי כיבדתי את בקשתו שלא להדליק אש בשבת (זה ליגה אחרת לעומת הפעלת חשמל). אני שותה רק קפה ערבי, ובשבת אני תמיד בקריז בגללו, אז לאחרונה אני מרשה לעצמי.
<נדחפת לי כאן אתנחתא גסטרונומית: היום הכנתי, לראשונה, גבינה לבנה קשה. קלי קלות וטעים. שמתי מעט מלח אז יצא כמו גבינת קש, מי שמכיר. בעקרון זו אמורה להיות גבינה מלוחה. מרכיבים: חלב, יוגורט, חומץ, מלח. בישול וערבוב מתמיד>
כמה דברים שקרו בשנה וחצי האחרונה, ואשר בדיעבד ניתן לראות כי הם קשורים באופן ישיר או עקיף למשבר: הולדת הבובון השלישי, עם כל הלחצים שתינוק חדש מביא למשפחה. התחושה שלי שהוא לא "היה שם עבורי" בלידה (קראתי את התיאור שכתבתי פעם פה בדף, והאטימות שלו היממה אותי מחדש). החזרה שלו לעישון סיגריות, והאינטנסיביות (ביום טוב זה רק חבילה). האוטו שהוא קיבל מהעבודה, ושעורר אצלו שדים רדומים. וכמובן, יש את משבר גיל הארבעים, אשר עומד בפתח.
אומרים לי שבפרידה חד צדדית, עריכת הסכם הגירושים עתידה להיות מסובכת וקשה.
ברור לשנינו כי לשנינו יש אינטרס שהדברים ייעשו בקלות ובהסכמה ככל האפשר.
המצב הרצוי במקרה של גירושים הוא, כי שני בני הזוג יחליטו על הצעד הזה ביחד. אז כדאי לו "לשכנע אותי" להתגרש. אבל אני נעולה עדיין בעמדה שלמרות הכל, עלינו לעשות - למען ילדינו - מאמצי על למנוע את הפירוק.
הוא לא מעוניין בשום מאמצים, וודאי שלא על.
אז אני תקועה פה. לא רוצה להתגרש, אבל אם זה בכל זאת קורה, רוצה שזה יקרה עם כמה שפחות מאבקים. מצד שני, התסכול שלי מזה שהוא הורס את חיי ואת חיי ילדי במחי יד, לא יכול להתאדות לו, וצפוי להתפוצץ בעת עריכת ההסכמים.
תהיי חזקה ותשחררי אותו, וגם אותם מהחובה לרצות אותך ולהתפרק בעקבות עזיבתו. זה לא יחזיר אותו ולא יציל אותם.
מה שקשה לילדים זה לא שלא יהיה בבית אבא. יש הרבה ילדים שגדלים במודלים משפחתיים שונים, שלא כוללים אבא, לפחות לא צמוד. על זה הם יתגברו -
אלא אם ממש תצפו מהם לתגובה קשה (ילדים נוטים להיענות לציפיות אפילו כמוסות של הוריהם). מה שקשה לילדים זה מתח היום יומי (אפילו כזה שלא קשור לפרידה של הורים).
רק תביאו אותם לחוף מבטחים שבו אין ריבים, יש בית, יש אמא, יש אבא ויש סדרים, ותסמכי עליהם, הם יסתגלו ויפרחו. במאה אחוז.
הילדים יסתגלו ויפרחו. אולי לא מיד, אולי יהיו רגעים קשים, אבל אם לשניכם יהיה טוב לחוד אז הילדים יחיו עם זה.
אני שומעת אותך מוכנה ללכת לקראתו גם עכשיו כדי למנוע מאבקים. אני לא אומרת להיות קשה ומגעילה אבל כדאי שתזכרי שנשים שנפרדות/מתגרשות בדרך כלל יורדות מאד במעמד הכלכלי שלהן. טוב מאד שאת מתעקשת על רכב עבורך. אל תוותרי אל רכוש, אל תעשי שטויות כמו לוותר על חלקך בשביל לא להיכנס למאבקים. את המחיר את תשלמי אחר כך ותהיי ממורמרת על כך שויתרת, אם חלילה תהיי במצב כלכלי בעייתי שנובע מהסכמים בעייתיים. כנ"ל לגבי דברים שקשורים לילדים. אל תסכימי על דברים שאת לא שלמה איתם. אני לא יודעת בני כמה הילדים מלבד התינוק, אבל לאורך זמן זה לא רעיון רע בכלל שהם יישנו אצלו, זה יתן לך אויר, אפשרות להיפגש עם חברה, לצאת לדייט (אני יודעת שאת עוד לא חושבת על זה כרגע) או סתם לנוח.
מחזקת אותך.
ברור לי גם שהוא חייב טיפול פסיכולוגי.
ואת? את הולכת לטיפול? זה יכול לעזור לך לחיות יותר בשלום עם המתרחש...
[והמרגיעון מזכיר: כולנו זקוקים לחסד]
למה ככה, את נשמעת יותר רגועה. זה טוב.
לדעתי, לחכות כל כך הרבה זמן עד שהוא ייצא מהבית זה לא רעיון טוב. זה בטח לא יקדם את הזוגיות שלכם. אם הוא רוצה להיפרד, שייצא מהבית. זה סוג של התעללות עצמית מבחינתך להישאר עם מישהו שכבר לא רואה עצמו מחויב לך.
זה גם לא טוב לילדים לראות את זה.
כן, גירושין זה משבר עצום לילדים. אני עשיתי הכל כדי שזה לא יקרה. הפרידה גם לא היתה יוזמה שלי. אבל, מנסיוני, אם האמא שומרת על מורל גבוה יכולים להיות להם חיים טובים ביותר.
חזקי ואמצי ועדכני אותנו.
אה. ואל תוותרי על אגורה. אני מצטערת על כל אגורה שוויתרתי עליה כדי לשמור על יחסים טובים. המחיר על זה הוא עצום!
אבל אני לא יכולה לדמיין את הרגע שהוא עוזב. זה יפרק את הילדים.
חברה שלי אומרת שהדבר הכי טוב שקרה לה זה שהוריה נפרדו. היא היתה בת 7. היא אומרת שהרבה יותר גרוע היה כשהם היו יחד ורבו וצעקו מעל ראשם שלה ושל אחיה. מסקנתה: טוב הורים מאושרים מהורים נשואים. יכול להיות שהילדים שלך יגיבו הרבה פחות קשה ממה שאת חושבת.
ואל תוותרי על אגורה
לא צריך להגזים. מותר לוותר פה ושם כדי לקצר תהליכים, אבל לא על סכומים משמעותיים ולא על דברים עקרוניים. עדיף כמה אלפים פחות בבנק מאשר מריבות שנגררות. לדעתי בכל אופן אסור לסכם שום דבר כלכלי או הרה גורל לעתיד מבלי להתייעץ עם עורך דין.
למה ככה
פתחת את הדף עם בעיות בחיי נישואיך והנה לאחר שנתיים, את עומדת בפני פרידה. האם בדיאבד יש משהו שלא עשית ואת מצטערת עליו? בתחילת סיפורך לא היה כזה רצון מצידו לעזוב. מה בעצם קרה לדעתך?
את עוד זוכרת את זה? זה היה אחרי שהכנת פשטידה שהוא אוהב.
למה_ככה?? (07.10.2008 11:18):
נשים יקרות, אהובות, אני שמחה לבשר:
אתמול היה חיבוק. גדול, אמיתי.
זה התחיל בנשיקה קצרה על השפתיים שהכרחתי את עצמי לתת לו כשהגיע הביתה בחצות.
הוא נורא הופתע.
אח"כ דיברנו. אבל מעט, למודי ניסיון מר: כל שיחותינו בזמן האחרון, גם אלו שהתחילו ברגיעה, הסתיימו בפיצוץ.
אז לעת עתה אנו מרגישים שלא צריך למהר ולדבר.
שלחתי אותו לראות מה השתנה בסלון. הוא אמר סחתיין על השינויים (אמרתי לו שהוצאתי את התמונות ואת הפסל בעקבות עצות שקיבלתי בבאופן). הוא הציע להוציא עוד תמונה שלי, צילום של אדם שהולך על שפת הים. הצילום נעשה ממרחק רב, ודמות האיש קטנטונת ואילו הים גדול וכהה...
הקיצר התחבקנו.
בלילה אמנם לא ישנו מחובקים כמו פעם (לפני שנהיינו הורים - לא היה לילה שלא הלכנו לישון מחובקים!), אבל החזקנו ידיים...
<וכעבור כשעתיים, כשהילד הגדול עבר למיטתנו ואבא נדחק אל הקיר, הוא עבר לחדר הילדים...>
יש לי תובנות לגבי הסיפור שלכם אני עצובה שכך זה הולך להיגמר.
ובכן, אני מבולבלת.
מצד אחד מבינה שהוא חייב לעזוב, בין אם נתגרש ובין אם נחזור להיות ביחד.
מצד שני אני חרדה מהעזיבה שלו, אשר תהיה - כמו שאני רואה את זה - טראומה נוראית ילדים.
לפני כמה ימים דיברנו. היתה לנו דווקא הזדמנות לדבר ללא ילדים בבית.
אמרתי לו שאני חושבת שכדאי לו לעבור טיפול פסיכולוגי. מטפל טוב יוכל לשפוך לו אור על תהליכים שהוא עובר, על זרמים תת קרקעיים.
הוא הלעיג: כן, העובדה שאני בן שלישי הביאה אותי למשבר משנולד בני השלישי (יעני תובנה פסיכולוגית).
אמרתי לו, אתה הולך לעשות צעד כל כך קשה עבור הילדים שלך, כדאי לך לברר עם עצמך לעומק את הדברים קודם למעשה.
הוא שוב ניפנף, ואמר כי הילדים יסתגלו, וכל אדם מגיב אחרת ובלה בלה בלה שהוא משכנע את עצמו בשביל להדחיק את ההשלכות על הילדים.
אז ניסיתי לכוון לאגואיזם שלו. אתה עלול להתחיל כאן כדור שלג, סדרה של תהליכים שעלולים להוביל אותך למצב קשה של בדידות וניכור. כדאי לך לקבל עזרה חיצונית לפני שאתה ממהר לעשות מעשה.
הוא - אני לא ממהר, זאת לא קפריזה. זה כבר תהליך של איזה שנה שאני מתבשל בו.
אני - אתה בטוח לגמרי שאין לנו שום סיכוי לשקם את הזוגיות שלנו?
הוא - לא בטוח.
אני - אז למה אתה לא רוצה לנסות??
כאן הוא הביא כמה טיעונים. בעלי אופי שונה מאוד זה מזה.
הראשון - את לא אוהבת אותי.
נכון, האהבה נעלמה, אבל עם ההיסטוריה המפאורת של האהבה שלנו יש לה תקומה. אנחנו צריכים לעבוד על זה. מאז שנהיינו הורים כמעט שלא בילינו רק שנינו, למשל.
אכן, לא תיחזקנו את הזוגיות.
המשך: כמה פעמים אמרתי לך שאת צריכה למצוא עבודה.
אני אכן מחפשת. אבל אתה שוכח שבשנים האחרונות הבאתי ילדים לעולם, ונשארתי איתם בבית זמן רב (בהסכמת שנינו), ובכל זאת הצלחתי בשנים הללו לשמור על עבודה קבועה וחביבה בהיקף קטן. עכשיו אני מחזיקה בשתי עבודות קטנות ומחפשת עבודה נוספת.
הלאה: כמה פעמים ביקשתי ממך לא לזרוק זבל מהחלון. ואת בכלל לא ספרת אותי! זה מרסק!!
<הסבר, ורק בפורום הזה אני יודעת שיהיה מי שיבין אותי ואף יחייך בהזדהות: היתה תקופה שהייתי זורקת את הזבל האורגני דרך החלון אל הגינה האחורית של הבניין, רצועת אדמה שוממת ומלאת עשבים, שאף אחד לא מתעניין בה ולא דורך בה. זה לא פי אלף יותר שפוי מלזרוק אותו ביחד עם דברי פלסטיק לערימות ענק??>
לא יכולתי לזרוק את קליפות המלפפונים עם כל הניילונים וכו'. הסידור המקובל של הזבל הוא שעקום!
אבל איך יכולת לנהוג בצורה כל כך לא מתחשבת ולא נורמטיבית??
ממתי אתה מקדש את הנורמטיביות??
<שנינו אינדיווידואליסטים דעתניים כאלה, כל אחד בכיוון שלו>.
<כן, אני יודעת, הוא מדבר על התחשבות בו ובבקשתו, ואני מתייחסת רק להיבט הגלובאלי>.
אלה היו, פחות או יותר, עיקרי הדברים.
אני מניחה שזה משקף את המוזרות של המצב. מצד אחד הוא מאוד נחוש. מצד שני אי אפשר להתכחש לפוטנציאל שיש פה לעבודה נכונה שתוביל לשיקום. לא?
למה_ככה? יקרה,
רוצה להציע לך, מניסיוני, הצעה לא פשוטה ליישום, אך שעשויה לתרום ליציאה מהמצב ה"מוזר" הזה:
- להחליט, בעיקר בינך לבין עצמך, אם את רוצה לסיים את המערכת יחסים שלכם, או לשקם אותה.
להחליט!
מהכתוב נראה שאת מנסה "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה": גם להישאר איתו וגם לנסות לשנות אותו. זה לא יילך.
הדבר היחידי שאת יכולה לשנות זה את עצמך.
אם את רוצה לשקם את המע' יחסים הזה את צריכה ללכת על זה בהחלטיות ובנחישות ולהסכים גם לוותר על דברים ולשלם מחירים.
את יכולה גם לבחור להיפרד ולשלם את המחירים של זה.
אי אפשר גם וגם
- אם את מחליטה לשקם את מע' היחסים, תקחי אחריות על ה"טעויות והפיספוסים" שלך.
למשל: זה
ש_אכן?, לא תיחזקנו את הזוגיות._
נכון, גם הוא הזניח את הזוגיות.
ובכ"ז - קחי אחריות על החלק שלך. על ההזנחה שלך.
(אני מכירה היטב את הטעות הזו. גם אני עשיתי אותה
)
טעות אחרת: אי
התחשבות בו ובבקשתו. שוב, את מוכנה לקחת על זה אחריות? להשתדל לנהוג אחרת?
אזהרה חשובה: אל תצפי "שבתמורה" הוא ייקח אחריות על הטעויות והפיספוסים שלו.
תראי את זה בתור הזדמנות לעשות עבודה חשובה של "תיקון המידות" שלך עם עצמך.
- אם את לא רוצה/יכולה לעבוד על עצמך במע' היחסים הזו [וזה באמת קשה],
עזבי אותו ונסי להבין שכנראה באמת נוצרה ביניכם דינאמיקה שהיא בלתי אפשרית עבורו וכנראה גם עבורך.
- בכל החלטה שלא תהיה, גלי כלפי עצמך הרבה חמלה וקבלה.
בהצלחה
הי,
אולי במקום להיות הפסיכולוגית שלו, ולנתח בשיחות שלכם כמה שהוא דפוק וכמה שהוא זקוק לעזרה, תתחילי להיות חברה שלו?
אני מניחה שזה נחמד ונעים לזכות פה לאהדה, ולקטר עליו בלי סוף ולשמוע כמה שאת צריכה לשמור על זכויותייך וכמה שאת צודקת, אבל באמת... נראה לך שזה מה שיחזיר אותו לזרועותייך? התובנה שאת צודקת בהכל ולך מגיע הכל, והוא צריך להשתנות מקצה לקצה?
שימי לב לשיחה האחרונה ביניכם. את מנצלת את אחד הרגעים הנדירים, כנראה, ששניכם בבית והילדים לא, וממהרת להסביר לו - שוב - כמה שהוא לא בסדר, וזקוק לטיפול, ואגואיסט. הוא, מצדו, מצביע על דברים נקודתיים ופשוטים בהרבה - את (!!!) לא אוהבת אותו, את לא מחפשת עבודה, ואת זורקת זבל מהחלון. ברשותך, הטענות שלו נקודתיות, פתירות והוגנות לאין שיעור לעומתך!!
הנה הפתרונות:
- את לא אוהבת אותו? בררי עם עצמך אם הוא צודק. אם לא - גרמי לו להבין שהוא טועה.
- עבודה - שתפי אותו בעבודות שכבר יש לך, בחשבונות, בהערכות. אולי הוא צודק ויש מקום לדחוף עוד משהו, אולי המעורבות שלו תוכל לייעל משהו, ואולי הוא יבין שאת עושה יותר ממה שנראה לו.
- זבל - אספי את הקליפות וכד' לתוך שקית, ושפכי את השקית למקום הזה בגינה כשאת יורדת. שלא לדבר על לעשות פח קומפוסט כמו בן אדם. שמירה על הכדור לא מחייבת התנהגות ברברית, בטח ובטח לא כשהיא פוגעת בבן הזוג!
חוץ מזה אישית בכלל לא נראה לי שהדחיה ליולי קשורה לכסף. גבר שרוצה ללכת - הולך. ככה זה עובד. אם הוא דוחה את העזיבה לעוד חצי שנה, יתכן שהוא מקוה שיחול שינוי בזמן הזה. האם את מוכנה לשינוי הזה?
מקוה שכן
למה_ככה? יקרה, אין לי תובנות מי יודע מה. רק לי נראה שהנקודות שהוא העלה - אלו תירוצים ולא הסיבות האמיתיות.
אני נוטה להסכים עם
ראויה_לאהבה?.
לזרוק לך פצצה בסגנון "את לא אוהבת אותי" - נשמע מאוד מוצדק מצידו כביכול, אלא שהוא בוודאי לא חושב שעליו להיות גם ראוי לאהבה מצידך. זו בוודאי לא סיבה להתגרש, אלא איזשהו תירוץ קלוש שנשמע נורא טוב ומוצדק.
לומר לך שאת לא מחפשת עבודה - גם לא נשמע טוב וגם לא סיבה בכלל. הרי הוא מודע לכך שאת עובדת יותר ממנו בבית עם הילדים, ואת גם מתעסקת עם כמה דברים. אז מה הוא רוצה? גם נשמע תירוץ.
שאת זורקת זבל מהחלון? עוד לא שמעתי סיבה מגוחכת כזאת. מילא, אם היה טוען שאת דוחה אותו, שאת לא שומרת על היגיינה בסיסית. אבל זה?
אז טוב, הוא בעצם אומר לך שאת לא מתחשבת בו ובדעותיו. זה יכול להיות. מתוך מה שקראתי בדף שלך אכן נראה שיש לך נטיה שלא להתחשב בו. אני לא אומרת שזה לא בסדר. אני בטוחה שיש לך סיבה. אנו הנשים דווקא אוהבות להתחשב בדעתם של הבעלים. אלא ברגע שהם לא מתחשבים בנו ומזלזלים בנו, התגובה שלנו היא גם לזלזל בהם. מכאן זה נובע לדעתי. ואצלך אולי גם.
אני רוצה לומר משהו בזהירות, ואם זה פוגע, אז את רשאית למחוק את מילותיי אלו. לי נראה כבר זמן מה, מתוך מה שאת כותבת למעלה על ההתנהגות שלו, שיכול להיות שיש לו איזו מישהי מהצד.
אחרת לא נשמע הגיוני כל התירוצים שהוא מעלה.
את מדברת איתו על בדידות וניכור, והוא מבטל את דברייך. האם יתכן שהוא יודע למה? הוא כנראה יודע שהוא לא יהיה לבד....
כשאני הייתי בתהליך הגירושין, לא האמנתי להמון דברים ששאלו אותי לגבי בעלי לשעבר. אחד מהם היה - בגידה. לא האמנתי כי מדובר באדם דתי. אבל היום אני יודעת שאני יכולה להאמין עליו כמעט כל דבר. אמנם עדיין איני יודעת אם היתה לו מישהי או לא, וזה גם לא חשוב לי. ופרט לכך, לא בטוח שהיתה לו מישהי מסויימת, אולי סתם כל מיני. אבל מסתבר שמה שחשבתי עליו תמיד בתמימותי - לאו דווקא נכון.
מקווה שלא פגעתי בך. אם כן, אנא סלחי לי. אני פשוט רואה מבחוץ דברים ומרחמת עלייך שאת כל כך מתעקשת להישאר איתו.
בכל אופן, אם מהשיחה הזאת יצא משהו טוב ויש לכם סיכוי ביחד - אז לכי על זה לחלוטין. אין דבר יותר חשוב מלשמור על חיי נישואין עד כמה שאפשר.
למה ככה יקרה,
אם לא מתאים או לא נעים מה שאכתוב, את מוזמנת למחוק
האם חשבת לפעמים - להתחשב בדעותיו? ברצונותיו? בבקשותיו?
מתוך מה שנקרא - ורפרפתי עכשיו על כל הדף - אין לך כבוד לצרכים שלו. נכון שגם הוא לא טלית שכולה תכלת, וגם הוא לא בא לקראתך, וילדותי לעיתים, וחסר אחריות לעיתים. אבל על פניו, נראה, שבשום בקשה/צורך שלו את לא מתחשבת. אולי זה לא נכון, אי אפשר להכי חיים שלמים מתוך הסיפורים שאת מספרת. אבל כך זה נראה, ממה שאת בעצמך מספרת. אני מאוד יכולה להבין אותו, את ההתרסקות שלו, מכך שאת לא מכבדת את בקשתו וזורקת זבל מהחלון. יש בזה באמת משהו מזלזל, גם בו, גם בסביבה (וכבר כתבה מישהי, תאספי בשקית ותורידי למטה. באקט של השלכה מהחלון, יש משהו וולגרי, גם אם אף אחד לא רואה וגם אם החלקה שם מוזנחת). יכולת להתחשב בבקשה הזו - זה לא היה מזיק לילדים, כמו בנושאי האוכל או המחשב. אז קצת זבל אורגני היה הולך למזבלה. האאאלוווווו, פרופורציות.
כמה דברים שקפצו לי מתוך הדף,
ציפיתי שהפסיכולוגית תגנה את התנהגותו ותסביר לי על הפתולוגיות הפסיכולוגיות שלו... לצערי זה לא קרה. נראה שלא באת לטיפול כמו לטיפול, עם מוכנות לעבור בעצמך תהליך, אלא כ יודעת מה נכון ומה לא, וכמה הוא צריך להשתנות (ולא את חס וחלילה). האם את מוכנה לפתוח את הראש לאפשרויות חדשות, או שאת יודעת הכל ותמיד צודקת? כי אם את לא מוכנה להשתנות, באמת אין טעם לטיפול.
שנינו מסכימים על כך שלא טוב לנו כרגע ביחד, ושאנחנו ממררים את חיי הילדים. אז למה להמשיך? נראה לך, לאור כל השתלשלות העניינים, שיש סיכוי לשינוי?? (מהצד - לא נראה שבמצב זה יש סיכוי לשינוי. רק אחרי שהוא יעזוב, ורק אחרי טיפול מאוד רציני - קודם כל שלך בעצמך - וגם זוגי, וגם אז רק אולי. ואם אין פרטנר לטיפול זוגי, אז - זה המצב. אין פרטנר.)
איך הוא יכול להרוס את החיים של שלושת ילדינו. זה לא הוא שהורס. קודם כל, הדרמטיות הזו לא עוזרת לך, וגם לא בהכרח נכונה, כמו שהרבה כתבו לך. ולך יש חלק בזה, את לא יכולה להאשים רק אותו.
והתקשרתי למטפלים. אחד חרדי, שטענו שהוא מדהים, וקיוויתי שהוא יוכל להרביץ בו קצת ערכים, את רוצה ללכת לטיפול רק כדי לתקן אותו. ומה איתך?
והבנזונה הזה גם משפיל אותי בכייף מול הילדים, כאילו ששורה עליו רוח סדיסטית. "תלכי מפה" הוא צועק עלי, האפס הזה, כשאני מלבישה ילד ומבקשת ממנו לעזור לי עם ההרדמה. מה יש לך לחפש איתו?? למה את לא פשוט נותנת לו ללכת? זה נשמע רע, רע. לילדים לא טוב לראות אמא מושפלת.
תביני, אני לא חושבת שהוא אדם נפלא ואת מחרבת את הכל. אני חושבת שהוא לא קל, לא עוזר, ועם כמה וכמה בעיות לא פשוטות. אבל בפיצוץ ביניכם גם לך יש חלק, וגם את לא עוזרת לדברים ללכת לכיוון טוב אלא להיפך.
ואני ממש לא מבינה למה את מתעקשת להישאר. התירוץ של "הילדים יתרסקו" - כבר כתבו לך כמה שהוא לא נכון. האם זה שוב תירוץ לשליטה?
את מוזמנת למחוק הכל. השתדלתי לכתוב את מה שאני חושבת, בעדינות יחסית, ואם לא הצלחתי מתנצלת.
אתם עוד תחזרו לאהוב..כך אני מאמינה.
להרגשתי אין לו אף אחת אחרת.
תעזרי לו...תחבקי אותו כמו פעם. תנשמי אותו אליך עמוק ותראי מה זה עושה לך. הריח שלו מזכיר לך דברים טובים? כן?
אל תדברי, רק תראי לו שאת מתגעגעת
אל תצפי לקבל, רק תשדרי לו מסר שיש בך הרבה לתת לו..
ואם לא..
אז שחררי אותו לחופשי. הוא רוצה אשה שתאהב אותו, שתתחשב בו, קצת.
גם לך מגיע מישהו שתאהבי באמת.
אמרו כאן כל מיני דברים , חלקם הפוכים זה לזה.
מה שבטוח זה שאת מנסה לשנות אותו ומנסה להראות לו כמה שהוא דפוק.
את רוצה שינוי לכי את לטיפול. זה שאת שולחת אותו לטיפול מראה שאת חושבת שאצל הכל בסדר, את צודקת ורק הוא שבעייתי כאן. יש בזה חוסר הגינות כי מן הסתם הוא הולך כי לא טוב לו. לא טוב לו כי את לא מקבלת אותו מנסה לשנות אותו ומתייחסת אליו כאילו שהוא דפוק שצריך דחוף שינוי.
לדעתי הוא לא דפוק אלא פשוט רוצה ללכת ממקום שלא טוב לו בו.
ולא שאני חושבת שהוא מושלם, בהחלט ברור מהסיפורים שלך שהוא ילדותי, לא תומך ועוד. מצד שני אם את אוהבת אותו אז למה את מנסה לשנות אותו, ואם את לא אוהבת אותו אז מה איכפת לך שילך לאלפי עזאזל?!
והגיע הזמן במקום כל הזמן לדבר על הילדים ומה זה עושה או יעשה להם לחשוב על עצמך: את רוצה אותו, לא רוצה אותו. נמשכת אליו, לא נמשכת אליו. אם את רוצה אותו לידך נסי להקשיב לו וללכת לקראתו. אם לא, שלום וביי. בכל מקרה כדאי לך ללכת לטיפול.
למה_ככה?? (19.07.2009 23:16):
לפני כחודשיים הוא הסכים, פעם יחידה, לפתוח ביחד את הספר "לבסוף מוצאים אהבה". עשינו תרגיל מהספר. כל אחד היה צריך לכתוב את תמונת הקשר הרצוי לו.
אני מביאה כאן את הרשימות שכתבנו (הערה: לפני כתיבת הרשימות האישיות, כל אחד נדרש להגיב על רשימה דומה המופיעה בספר, כך שאפשר לומר שהרשימה המובאת כאן היא חלקית בלבד, וכוללת רק סעיפים שלא מופיעים ברשימה שבספר).
הוא:
שהבית יהיה מסודר; חיי מ. סוערים; שיהיה אוכל טעים ומזין <מ-ז-י-ן, כן, כן>; כבוד הדדי; חוסר שיפוטיות; דרגה לאחר; קבלת האחר; יכולת לקבל ביחד החלטות.
אני:
שתהיה אהבה נוכחת; שיהיה מגע פיזי אוהב, חם באופן יומיומי; שתהיה תחושת ליכוד של המשפחה, בהובלת ההורים; שלילדים יהיה נעים להתבונן בהוריהם; שיהיה לנו חלק בעולם הפנימי אחד של השני; שיהיה כבוד הדדי; שיהיו לנו דברים שנאהב לעשות ביחד; שנתקשר מילולית לעומק.
תודה על התגובות. אתן, כרגיל, עוזרות לי, והקשת של הדעות מעניינת.
אני ממש לא מסכימה עם רוב ההערות האחרונות. רבאק. יש פה בעל אגואיסט בצורה קיצונית, ילדותי, שהודה שהוא רוצה אשה מהסגנון הישן, כלומר, הוא גם שוביניסט.
ולמה_ככה? היא לא שיפוטית. היא פשוט רואה את העובדות.
וזכותה להבין את זה וגם להצטער על הפרידה ולא לרצות להיפרד.
אבל לא זכותה לדרוש ממנו להשתנות.
אבל לא זכותה לדרוש ממנו להשתנות.
בוודאי שזכותה אם הוא מתנהג בחוסר אחריות כלפי הילדים, שגם הוא אחראי להבאתם לעולם.
הוא יכול לא להסכים ולעזוב.
כל הגישה הזאת שהכל סיפור של שניים, היא לא תמיד נכונה. לפעמים צד אחד הוא פשוט לא בסדר. נקודה. יכול להיות שעדיף לנקוט בשיטות רגועות ומתוחכמות פסיכולוגית כדי לגרום לו להשתתף במשפחה ולהיות אבא סביר. אבל, זה נראה שמה שהוא רוצה זה להמשיך להיות ילד ושיטפלו בו כמו ילד ולישון כל היום ולהיות חסר אחריות. כמו שעכשיו הוא רוצה להיות עם רגל בחוץ, כך שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל להישאר לגור בבית.
אני לא מסכימה עם התפיסה הזאת.
אבל אוקיי,
נגיד שזכותה לדרוש ממנו להשתנות.
נו? אז? היא יכולה לשנות אותו?
כל אדם יכול לשנות רק את עצמו. אם הוא רוצה להשתנות, יופי. אם הוא לא רוצה להשתנות, לא יעזור לה כלום.
ובמקרה הזה הוא אומר מפורשות שהוא מעדיף לעזוב מאשר להשתנות על-פי דרישה (ממה שהבנתי מבין השורות של הדף, אולי יש בו נכונות להשתנות אבל לא על-פי דרישה. גם אני לא הייתי מסכימה. זה לא נעים כשדורשים ממך להשתנות).
לפעמים צד אחד הוא פשוט לא בסדר. נקודה.
אבל במקרה הזה ללמה_ככה? בעצמה מודה שגם היא לא בסדר בדברים מסוימים. כלומר גם לה יש מה להשתנות. הרבה יותר יעיל לעשות שינוי עצמי מאשר לנסות לשנות את האחר.
לפעמים צד אחד הוא פשוט לא בסדר. נקודה.
אז למה להתעקש להשאר איתו?
טוב לילדים להשאר כשההורים מזלזלים אחד בשני?
הוא:
שהבית יהיה מסודר; חיי מ. סוערים; שיהיה אוכל טעים ומזין <מ-ז-י-ן, כן, כן>; כבוד הדדי; חוסר שיפוטיות; דרגה לאחר; קבלת האחר; יכולת לקבל ביחד החלטות.
אני:
שתהיה אהבה נוכחת; שיהיה מגע פיזי אוהב, חם באופן יומיומי; שתהיה תחושת ליכוד של המשפחה, בהובלת ההורים; שלילדים יהיה נעים להתבונן בהוריהם; שיהיה לנו חלק בעולם הפנימי אחד של השני; שיהיה כבוד הדדי; שיהיו לנו דברים שנאהב לעשות ביחד; שנתקשר מילולית לעומק.
רבאק. יש פה בעל אגואיסט בצורה קיצונית, ילדותי, שהודה שהוא רוצה אשה מהסגנון הישן,
אני שמה לב פה למשהו מעניין.
הוא רוצה בית מסודר.
מה הוא מוכן לעשות בשביל זה? הוא פשוט רוצה שהיא תסדר.
חיי מ. סוערים. שוב - המיקוד עליו. הוא רוצה משהו לעצמו.
אוכל טעים ומזין. שהיא תבשל לו כמובן.
אחר כך יש גם כבוד הדדי, חוסר שיפוטיות (כלומר, אחרי שקיבל מה שהוא רוצה בלי לתת כלום, הוא גם מצפה שלא תהיה פה שיפוטיות).
והיא?
מדברת על אהבה, מגע פיזי אוהב (לא חיי מ. סוערים). אחר כך על המשפחה, על הליכוד שלה, על הילדים, על החלק הפנימי שיהיה להם זה בזו. שום דבר לעצמה!
אכן. נראה שיש פה בעל באמת אגואיסט בצורה קיצונית, ילדותי וכו'.
מה עושים עם זה?
לא יודעת.
זה ממש קשה.
אם הוא היה רוצה להישאר - הייתי אומרת לה ללכת על זה ולנסות בכל הכוח.
אבל אם הוא ממילא לא רוצה?
למה להתעקש?
אולי, למה_ככה? יקרה, תבדקי טוב טוב עם עצמך למה.
שאלות אפשריות:
- נניח הוא יעזוב ולילדים יהיה נורא קשה וטראומתי. איך זה ישפיע עלייך? איך זה ישפיע על הסדר יום שלך, על התחושות שלך?
- אם הוא עוזב ואת נשארת לבד. מה זה עושה לך? מה זה אומר עלייך?
- איזה השלכות מעשיות יש לעזיבה שלו על חייך?
כשיהיו לך תשובות לאלו, אפשר יהיה לשאול עוד שאלות.
לפעמים, הדמיון שלנו מטעה אותנו. אנחנו מניחים דברים מבלי באמת לבדוק אותם במציאות. אנו מסיקים מסקנות או נוטים לתייג את עצמנו בצורה מסויימת מבלי באמת לברר על סמך מה אנו חושבים מה שאנו חושבים.
אולי יש כאן סוגיה דומה אצלך. נסי לדמיין את העזיבה שלו מכל הבחינות ולכתוב את זה. אחר כך תשאלי את עצמך מה כל הדברים שכתבת אומרים לגבייך. מה את חושבת על עצמך, מה אחרים חושבים עלייך (לפי דעתך), מה המסקנות שלך לגבי עצמך.
למשל, את יכולה לחשוב שהגירושין אומרים עלייך שנכשלת בחיי הנישואין, או שאת אמא לא טובה, או שאת לא מספיק מושכת.
אחר כך תנסי לבדוק עד כמה המחשבות הללו שלך מציאותיות והאם באמת הם נכונות.
נסי לחשוב מה את כן, ולא מה את לא.
מתוך הדף שלך עדיין קשה לי להבין למה את רוצה להישאר איתו ומה באמת מפריע לך שהוא יעזוב. התיאורים האחרונים שלך על מה שהיה עם האוטו ועם הארונות שהוא הפך הזכירו לי עד אימה סצינות מחיי שלי שאני כל כך שמחה שכבר מאחורי, ושאלתי את עצמי איזו אשה רוצה עדיין להמשיך לחיות בצורה כזאת.
אז אין ספק שלא מדובר פה במצב דומה לשלי ויש פה עוד אלמנטים שלא חשפת. לכן נסי לחשוב קצת עם עצמך. דמייני עתיד בלעדיו ורשמי את כל התחזיות הכי שחורות וכל המסקנות הכי גרועות שלך לגבי עצמך. אחר כך אם תרצי - תשתפי ונראה הלאה.
ילדים לא רוצים לחיות בשדה קרב. במיוחד אם הקרב הוא בין אמא שלהם לאבא שלהם.
הפרידה לא תמיד תמנע את הקרב.
הוא יכול להמשיך ולהתנהל מרחוק.
הילדים עלולים להפוך לתחמושת.
מתחילה להבין, כתבת דברי טעם
הילדים עלולים להפוך לתחמושת.
וואו!
ב-4 מילים ניסחת מה שהילדים שלי עברו
עכשיו פחות
הוא:
שהבית יהיה מסודר; חיי מ. סוערים; שיהיה אוכל טעים ומזין <מ-ז-י-ן, כן, כן>; כבוד הדדי; חוסר שיפוטיות; דרגה לאחר; קבלת האחר; יכולת לקבל ביחד החלטות.
אני:
שתהיה אהבה נוכחת; שיהיה מגע פיזי אוהב, חם באופן יומיומי; שתהיה תחושת ליכוד של המשפחה, בהובלת ההורים; שלילדים יהיה נעים להתבונן בהוריהם; שיהיה לנו חלק בעולם הפנימי אחד של השני; שיהיה כבוד הדדי; שיהיו לנו דברים שנאהב לעשות ביחד; שנתקשר מילולית לעומק.
וגם - שיפרנס אותך. את מצפה ממנו שיפרנס אותך, ושיתן לך באוטו של העבודה, ושיתן לך את חלקו בפנסיה שלו, ושימשיך לפרנס אותך גם כשאתם לא ביחד. וגם כשכל השאיפות שלו לא יהיו רלוונטיות כבר.
מדהים איך עולה ומתגבש כאן קונצנזוס לגבי הטפיליות, האגואיזם וחוסר התרומה הקיצוני שלו למשפחה, ונשכח הפרט החשוב הזה. כן, אתם בחרתם ככה, שאת על הבית והילדים והוא על העבודה, כלומר את בחרת והוא הסכים. אז למה זה מופרז מצדו לצפות ממך לארוחה מזינה כשהוא חוזר? למה זה הופך אותו, שהסכים לבחירה שאת בחרת, לבחור מהעולם הישן, הפרימיטיבי, השוביניסטי?
אם יש כאן משהו קיצוני, ברשותך, זה חוסר הכבוד אליו, וחוסר ההערכה אליו, והזלזול המתמשך בו. והציניות שעולה מדברייך בכל פעם שאת מצוטטת את מה שאמור להיות רגשותיו, אמונותיו, מחשבותיו או מילותיו. ואני, אני לא מכירה אותו ולא יודעת עליו מעבר למה שכתבת. ואולי חוסר הכבוד אליו מוצדק, מאין לי. מקוה שלא אכפת לך שכתבתי.
(יש איפשהו באתר תאור של טיפול בזוגיות שכתבה מיכל משהו, אם אני לא מתבלבלת, תאור מאלף ושווה קריאה. מישהו יכול לעזור ולכוון אליו?)
אם יש כאן משהו קיצוני, ברשותך, זה חוסר הכבוד אליו, וחוסר ההערכה אליו, והזלזול המתמשך בו.
גם אני מרגישה כך.
את כותבת פה ומתארת את הדברים מן הצד שלך, ללא ספק באופן בלתי מחמיא לגביו, ובכל זאת ליבי יוצא אליו דווקא.
לאיש שאין לו מקום בביתו שלו
שמישהו ישן במיטה שלו
מעיף החוצה את הדייסה שלו
ושובר את הכסא (המטפורי) שלו.
וגם - שיפרנס אותך. את מצפה ממנו שיפרנס אותך, ושיתן לך באוטו של העבודה, ושיתן לך את חלקו בפנסיה שלו, ושימשיך לפרנס אותך גם כשאתם לא ביחד. וגם כשכל השאיפות שלו לא יהיו רלוונטיות כבר.
מדהים איך עולה ומתגבש כאן קונצנזוס לגבי הטפיליות, האגואיזם וחוסר התרומה הקיצוני שלו למשפחה, ונשכח הפרט החשוב הזה. כן, אתם בחרתם ככה, שאת על הבית והילדים והוא על העבודה, כלומר את בחרת והוא הסכים. אז למה זה מופרז מצדו לצפות ממך לארוחה מזינה כשהוא חוזר? למה זה הופך אותו, שהסכים לבחירה שאת בחרת, לבחור מהעולם הישן, הפרימיטיבי, השוביניסטי?
די,זה ממש מקומם.
לפני שעשינו ילדים, אני הכנסתי כמעט כמוהו. אחרי כן, לשנינו לא התאים לזרוק את התינוק הקטן לידיים זרות תמורת תשלום. וכהילדון התורן התחיל ללכת למסגרות, הן היו רק עד הצהריים. שנינו לא רצינו שהילדים יבלו את רוב היום במסגרת. בכל זאת הצלחתי בכל השנים האחרונות, בהם עשינו ילדים, לשמור על עבודה אחת, חלקית וטובה.
אז כן, היתה פה חלוקת עבודה ברורה. איך אפשר לרמוז כאן על טפיליות??
ולגבי האוטו שלו מהעבודה - סיפרתי, שהדילמה שניצבה בפנינו היתה אם לקנות אוטו חדש (לאחר שהוא יבקש העלאה במשכורת), או אם לדרוש מהעבודה אוטו. האופציה השניה התממשה. ואין מדובר באוטו שמיועד לצרכי עבודה בלבד, אלא זה חלק מההטבות האישיות שהעובד מקבל. כשהתלבטנו בין שתי האפשרויות היה ברור שכל נסיעה בינעירונית, שלי ו/או שלו, תתקיים באוטו החדש, הפרטי או זה של העבודה.
ובקשר לציפיה שתחכה לו ארוחה כשהוא חוזר <אהבתי את ה"מזינה">- הלוואי שהוא היה מאפשר לי לעשות זאת. הוא לא משתף פעולה בעניין הזה. יש לו פתולוגיה משלו עם אוכל, וקטונתי מלפתור אותה. הבית יכול להיות מלא באוכל חם, טרי ומגוון, והוא מתוך קפריזה או ג'וק כלשהו יסרב בתוקף לאכול. גם אצל אמא שלו, שהוא אומר שהוא מת על האוכל שלה, הוא מסרב לטעום כמעט מהכל.
לאיש שאין לו מקום בביתו שלו
שמישהו ישן במיטה שלו
מעיף החוצה את הדייסה שלו
ושובר את הכסא (המטפורי) שלו.
במקרה הזה, נראה שהבנאדם החליט שלא למצוא לעצמו מקום משלו בבית שלו. החליט להוציא את עצמו מהמיטה שלו. ולשבת לבד בחושך.
הרי אם יש ילדים וצפוף במיטה, אפשר להביא עוד מזרון (זה מה שבנזוגי עשה כשנמאס לו מהצפיפות).
אפשר להינות מהדייסות שיש, או לבשל בעצמך.
אפשר לעשות מלא דברים אם רק רוצים.
או שאפשר לשבת בהתרסה לבד בחושך, ולהתלונן על זה.
אני איתך
למה_ככה? חזקי ואמצי.
במקרה הזה, נראה שהבנאדם החליט שלא למצוא לעצמו מקום משלו בבית שלו. החליט להוציא את עצמו מהמיטה שלו. ולשבת לבד בחושך.
או שאפשר לשבת בהתרסה לבד בחושך, ולהתלונן על זה.
אני איתך למה_ככה?? חזקי ואמצי.
פלונית_אחת? ומ_י?,
תגידו, מה עובר עליכן?
האם יש דבר יותר קשה מלגדל שלושה ילדים, שאחד מהם תינוק?
והיא גם עובדת!
וגם חוזרת הביתה ב-11 לילדים ערים מול הטלוויזיה.
פלונית_אחת?, עלה בדעתך לבחור ניסוחים יותר יפים ובונים? או שאולי את נהנית להיות כל כך בוטה? כי אם את רוצה לעזור, זאת בטח לא הדרך.
האם יש דבר יותר קשה מלגדל שלושה ילדים, שאחד מהם תינוק?
והיא גם עובדת!
גם אני. שלושה, אחד תינוק, שניים הרגע היו. ובבית. ועבודה מלאה. אבל איך זה קשור לדברים שנאמרו? האם אני, או מישהו אחר כאן, טען שזה לא קשה?
(ואם כבר אז כן, יש דבר יותר קשה, וזה לגדל אותם לבד. אבל נעזוב זה רגע)
איך אפשר לרמוז כאן על טפיליות??
לא את כתבת את זה, אבל אלו ההדים שעלו בעקבותייך. במשפט כזה, למשל:
אבל, זה נראה שמה שהוא רוצה זה להמשיך להיות ילד ושיטפלו בו כמו ילד ולישון כל היום ולהיות חסר אחריות
והביטי, אני לא יודעת מי צודק כאן, ואם יש דבר כזה בכלל, ואני לא יודעת כלום באמת עליך ועליכם. אבל את כתבת שאת לא רוצה בפרידה, ואני קראתי אותך, וחשבתי שאולי יהיה במקום לכתוב לך את מה שמשתקף, בעיני, מדברייך. וקראתי גם למעלה יותר, ואני מבינה היטב שגם אם תשארו ביחד, יהיו דברים שיקשה עליך לסלוח, או לשכוח, או להבין, וזה מובן. אבל כדי להמשיך ביחד כדאי, גם אם זה קשה, להסתכל קדימה ולא אחורה, ולחפש את הנתיב החדש, הבריא יותר, והמתאים יותר לשניים. ואני חושבת שגבר שמוערך, ואהוב, ורצוי, ומכובד, הוא גבר שהרבה יותר מיטיב עם המשפחה שלו, ושיש לו הרבה יותר מוטיבציה להשתדל למענה, ושזה הרבה יותר חזק מאשר מילים תיאורטיות, שמצפות מהצד השני למשהו בסגנון "תבין למה מה שאתה עושה שגוי, ולמה אתה חייב להשתנות".
ואם מפריעים לך דברים שכתבתי, את מוזמנת למחוק את כולם. אני רוצה בטובתך, ואינני יודעת אם את מוצאת את דברי אלו כנושאי טעם.
גם אני. שלושה, אחד תינוק, שניים הרגע היו. ובבית. ועבודה מלאה.
אז ייתכן שיש לך יכולות שלאחרות אין.
אני רוצה בטובתך
באמת? אז למה הניסוח הכל כך בוטה? כל דבר אפשר להגיד גם בצורה מכבדת!
אני רוצה בטובתך
באמת? אז למה הניסוח הכל כך בוטה? כל דבר אפשר להגיד גם בצורה מכבדת!
קוראת יקרה, את מגזימה בתוגבתך!
רוב הנשים בארץ אמהות לכמה ילדים ועובדות במשרה מלאה, כמעט אין בית בישראל שיכול לאפשר לעצמו את הפריוולגיה שלהתפרנס ולחיות בפחות משתי משכורות מלאות.
קוראת, אם את חפצה להעיר על בוטות של הכותבות כאן שימי לב שבהערתך אינך פועלת באופן דומה.
ריבוי דעות הגיוני במצב שכזה!
למה_ ככה מה שלומך? איך עוברת עליך התקופה המורכבת הזאת?
הבלבול ממשיך.
לפעמים אני נתקפת השתאות: איך הוא יכול לעשות את זה, לפרק את המשפחה שלו??? מה יש לו יותר יקר ובעל ערך מזה?
ולפעמים אני מואסת בו, יאללה שילך.
ובכל מקרה אני משותקת מאימה מהרגע שבו הוא יעזוב את הבית. אימה בגלל המשבר שאני צופה אצל המתוקים, הנשמות הקטנות, הטהורות והתמימות האלה, שנאלצות לאכול את החרא שלנו המבוגרים.
ריב של שבת.
כבודו פרש לישון (בלי לומר מילה) ביום שישי אחה"צ, כרגיל, תוך התעלמות מכך שיש לו משפחה וכו'. הוא היה עייף, שכן לילה קודם הוא יצא לבלות.
אני המשכתי לבשל.
לא הדלקתי פלטה לשבת.
בערב הוא קם, וגילה שאין פלטה. השתולל אבל כלפי פנים. כלפי חוץ - התעלמות רועמת (ממני).
כינס את הילדים לארוחת שבת. קידוש וכו'.
בשבת בבוקר המשיך להפגין עוינות, בלשון המעטה.
אני בישלתי לעצמי קפה, כמו שאני אוהבת. בזמן האחרון אני מרשה לעצמי לעשות זאת, אחרי ששנים נמנעתי מלהדליק אש בשבת, לבקשתו.
בהמשך אמרתי לו - חשבתי לנסוע להורי עם הילדים.
אמר לי - בעיה, הגרוטאה (האוטו הקטן, הפרטי שלנו) מתחמם.
נכון. יש לך פתרון? <כמובן, ברקע ניצב האוטו "הגדול">
סעי בטרמפים.
עם הילדים?
כן.
<כן, כן, אותם נושאים שחוקים: האוטו "שלו" מול שימוש משפחתי; המנהג שלו בשבת לישון כיד המלך ולקרוא עיתונים בשאר הזמן; השיעמום של הילדים בבית, והרצון שלי לעשות איתם משהו>
סיפרתי להורי שאין לנו את האוטו. הם הודיעו שאבי יבוא לקחת אותנו ובערב יחזיר אותנו. (הם גרים במרחק כשעה נסיעה).
אחרי זמן קצר אימי מתקשרת. אחותה אושפזה במצב קשה. היא שואלת אם יש מצב שאגיע עצמאית, בכל זאת.
הגדול שומע את כל זה, ואנחנו מדברים על מה שקורה. אני שואלת אותו אם יוכל ללכת לאבא (מצב אופקי, במיטה) ולהסביר את המצב ולשאול אם אפשר בכל זאת לקחת את האוטו. <כן, אני יודעת, אותי ליצחק קדמן>
אבא מסכים.
לאור הנסיבות (עם דודתי), אני מחליטה להשאיר את הילד הקטן בבית, לקחת רק את שני הגדולים. משאירה שתי צלחות אוכל על השולחן ועל השיש.
גדולי, תכבה את המחשב, שים נעליים.
יאללה גדולי.
נו!!
אבא קם. אומר לילד - אני מבקש שתישאר בבית.
הילד אומר, טוב.
אני אומרת, אבל למה, סבא וסבתא שלו לא ראו אותו כבר חודש!
שלא יראו!
איזה מין דבר זה?!
יאללה עופי, עופי!
אני והילד האמצעי יוצאים. אני אומרת לאבא - לקטן יש קקי (בחיתול).
יוצאים. הדלת נסגרת.
בום.
אני פותחת לראות מה קרה. מסתבר שאבא הטיח בדלת איזה משחק בחמת זעם.
אתה מטורף? שאני אזמין משטרה??
עופי מכאן!!
רק היום בבוקר הצלחתי לדבר איתו ללא נוכחות ילדים.
אמרתי לו - האלימות שלך מדאיגה אותי.
אני מניחה שעכשיו אתה מבין שאתה צריך איזה טיפול, עבודת עומק עם עצמך, בלי קשר לעתיד שלנו.
אי אפשר שתעשה דברים כאלה שוב.
הוא לא הגיב.
קוראת מה שאת כותבת.
אני לא מתייחסת פה לאיך הוא התנהג איך את התנהגת, כי כעת זה במלחמה כמו במלחמה, מצדו ומצדך.
ובמלחמה לא נחמדים, במלחמה עושים טריקים מלוכלכים. כך שהוא גועלי ואת גועלית גם כן. וכשמישהו לא גועלי עד הסוף רק חצי הוא נדהם מזה שהשני לא מתעלף מעומק המחווה, ומיד מחליט כן להיות גועלי עד הסוף, וכך נכנסתם בכייף למשחק בוא-נראה-מי-יכול-להיות-יותר-גועלי..
והסוף ידוע.
רק שלא בטוח שאת רוצה בסוף הזה. ונראה לי שגם הוא לא בטוח רוצה בסוף הזה. ולכן זה טקסט עצוב, מה שכתבת פה.
אבל גם אם כן תפרדו בסוף (כמו שזה נראה, אף אחד מכם לא תופס את העניינים בידיים כדי למנוע את זה).
עדיין, אם נתמקד במה שחשוב לך:
מה שחשוב לך, לפי מה שאני מבינה, זה הטראומה שהילדים עומדים לחטוף.
כלומר, היית רוצה להקטין אותה ככל האפשר.
כדי להקטין אותה, ברור שעדיף מבחינת הילדים שהפרידה תהיה תוך מינימום ביזוי הדדי שלכם אחד את השני.
ברור שקל יותר לילדים לראות אבא ואמא שמכבדים אחד את השני ואפילו מחבבים אחד את השני למרות שנפרדו, מאשר אבא ואמא שמתייחסים זה לזו גועל.
וכמובן, שזה לא רק ענין אסתטי, אלא מהותי: כי הילדים עצמם הם הוא ואת, שני היסודות, וברור שעדיף להם לראות ששני היסודות, מהם הם עשויים, יכולים להסתדר. יכולים לכבד את השני.
אז לאור כל זה נראה לי שהרבה יותר חשוב לך לכבד אותו מאשר לבזות אותו.
מה עדיף: לא לשים פלטה ולעשות לו נאחס, או לשים פלטה ולהראות - לו ולילדים - שאת מכבדת את מה שחשוב לו. שאת מכבדת אותו. ואם את לא יכולה להכנס למוד של לכבד אותו, אולי כן תוכלי להכנס למוד הזה אם תזכירי לעצמך שהוא אבא של הילדים שלך ולבריאות הנפשית שלהם חשוב מאד שתכבדי אותו.
מה יוצא לך מן הנאחס הזה? אולי עונג של נקמה. אבל לא מקדם אותך לשום מקום. ממש לשום מקום, הרי לא קשה לך לשים פלטה, זה לא שפה את משתחררת מאיזה עול. (נניח לגבי הקפה שאת מבשלת לעצמך, עוד אפשר לומר, לפחות את עושה מה שאת רוצה, מפסיקה להקריב קרבנות למענו. אבל לשים פלטה? איזה מין קרבן זה? סתם לעשות נאחס).
אין לי מושג מאיפה תקחי את כוחות הנפש כדי לא להגרר לתוך בוא-נראה-מי-יכול-להיות-יותר-גועלי
אבל מקווה מאד שתתעוררי ותמצאי אותם.
אולי אפילו תצליחי לנסות במקום זה את אני-אכבד-אותך-על-אפך-ועל-חמתך-ולא-חשוב-כמה-רחוק-תלך, ולו רק פשוט בגלל שאתה-אבא-של-הילדים-שלי.
מה רע? כאן לפחות יש סיכוי לתוצאות מפתיעות...
למהככה,
קשה לקרוא את מה שאת מתארת.
קשה גם לבחור את המילים לכתוב לך.
קשה גם להמשיך להתייחס אלייך, כשנראה שאת לא מתייחסת לדברים שנכתבים אלייך. כשנראה שאת לא מסתכלת על חלקך בעניין.
כשאת שולחת אותו כל הזמן לטיפול, ולא הולכת לטיפול בעצמך (ואם את כן הולכת, אז התנצלותי).
אני מאחלת לך שתמצאי את הדרך לחיים ראויים, שמחים, מכבדים.
סליחה אם אני קצת חדה, המטרה היא לסייע, אפשר למחוק אם זה לא.
שה גם להמשיך להתייחס אלייך, כשנראה שאת לא מתייחסת לדברים שנכתבים אלייך. כשנראה שאת לא מסתכלת על חלקך בעניין.
דלעת, צורת הביטוי שלך די מרושעת. אם לך קשה להתייחס זה עניין שלך, אל תפילי את זה על
למה_ככה? ואל תאשימי אותה. וגם אל תדברי באופן כללי.
לי, למשל, ממש לא קשה להתייחס אל
למה_ככה?. ההיפך הוא הנכון.
היא נשמעת לי במצוקה קשה. אני לא חושבת שהיא צריכה להדליק בשבילו פלטה לשבת. ממש לא. הם צריכים להיפרד. הוא צריך לעזוב את הבית. וכל עוד הם גרים ביחד--החיים נפרדים ככל האפשר. לא ייתכן שהוא יודיע על כוונתו להתגרש והיא תמשיך לדאוג לו תוך אימה מהיום שיעזוב את הבית.
למה_ככה? יקרה, האמיני לי שהיום שבו יעזוב את הבית יהיה יום של אושר ושחרור בעבורך.
מתי זה אמור לקרות?
היא נשמעת לי במצוקה קשה. אני לא חושבת שהיא צריכה להדליק בשבילו פלטה לשבת. ממש לא. הם צריכים להיפרד. הוא צריך לעזוב את הבית. וכל עוד הם גרים ביחד--החיים נפרדים ככל האפשר. לא ייתכן שהוא יודיע על כוונתו להתגרש והיא תמשיך לדאוג לו תוך אימה מהיום שיעזוב את הבית.
למה_ככה?, חזקי ואמצי. אני מסכימה שאת לא מושלמת, אבל מי מאיתנו כן? צריך לזכור שאם מישהו נחוש להרוס, קשה מאד לתקן.
דלעת, צורת הביטוי שלך די מרושעת.
לא מסכימה אתך, קוראת.
אני דווקא מסכימה עם דלעת. עם כל מילה. בכלל לא נראית לי מרושעת.
הם צריכים להיפרד. הוא צריך לעזוב את הבית.
באיזו נחרצות את כותבת! אפשר לחשוב שיש לך מהלכים בעולמות העליונים. גם המילים האמיני לי שהיום שבו יעזוב את הבית יהיה יום של אושר ושחרור בעבורך.
תמוהות.
אני מוכנה להמר שכל הפרודות מלבות פה את הפרידה ומשליכות על הבנזוג של למה_ככה? את הסיפור האישי שלהן לצד חרא של בעל
וכל אלה שלא נפרדו חושבות שיש עדיין מה לעשות ומשליכות על למה_ככה? את הסיפור האישי שלהן ואת ההבנה שלהן שבזוגיות יש שני צדדי.
אני מוכנה להמר שכל הפרודות מלבות פה את הפרידה ומשליכות על הבנזוג של למה_ככה?? את הסיפור האישי שלהן לצד חרא של בעל
וכל אלה שלא נפרדו חושבות שיש עדיין מה לעשות ומשליכות על למה_ככה?? את הסיפור האישי שלהן ואת ההבנה שלהן שבזוגיות יש שני צדדי.
איזו הכללה מעליבה.
אני, כשהייתי נשואה הייתי אומרת די בחופשיות לחברות שלי לזרוק את בני הזוג שלהם, כי לא היה לי מושג כמה זה קשה בחוץ. מבפנים הכל נראה אחרת. והיום, אחרי שהתגרשתי, אני אומרת לכל אחת ואחת להיאבק על הנישואין שלה כמה שרק אפשר. רק לאחרונה ממש שכנעתי חברה להילחם על הנישואין שלה כי אמרתי לה שאין לה מושג כמה להתגרש זה כואב.
ומי אמרה לי תמיד להילחם על הנישואין שלי כמה שאפשר? אחת החברות הכי טובות שלי ש...התגרשה. ועכשיו אני נזכרת שחברה אחרת שהתגרשה לפני שנים רבות והיום טוב לה עם בעל חדש, אמרה לי לפני שהתגרשתי שמה שהיא יודעת היום אולי היה גורם לה להישאר בנישואין הראשונים.
ממש נעלבתי בשם הגרושות והפרודות
ובקשר לסיפור של הדף הנוכחי: אני גם חושבת שאולי כדאי שהבעל יעזוב קצת כדי להרגיע את הרוחות. פשוט נראה שהוא לא רוצה להישאר בפנים עכשיו ואי אפשר להכריח אותו. לא נראה שבתוך כל הסמטוכה אפשר להגיע למשהו. אולי זה דווקא יראה לו איך זה בחוץ.
הכל נשמע מאוד כואב ומאוד קשה.
אני כן מסכימה שפותחת הדף אולי תרגיש
שהיום שבו יעזוב את הבית יהיה יום של אושר ושחרור בעבורך כי לפחות המלחמות והאלימות לא יהיו בתוך הבית והילדים יהיו פחות חשופים להן (אם בכלל. כי אפשר לסדר סידורי ראייה עם מינימום חיכוך).
באיזו נחרצות את כותבת!
קוראת_בצער?,
את קולטת שהוא נוהג באלימות? שזאת לא הפעם הראשונה? את קולטת שהפעם הראשונה (שמסופרת פה) היתה לפני שנה וחצי כאשר:
אבא ניכס לעצמו את חדר הילדים. העביר את כל הבגדים שלו לארון בחדר הילדים, והעביר את הבגדים שלהם לחדר שינה ולסלון. פירק את המנעול של הדלת של החדר, על מנת להתקין חדש כך שיוכל לנעול אותו
ואחרי זה העיף לה את הנעל של הילד מהיד תוך כדי שהילד בוכה?
היש משהו יותר נחרץ מאלימות? כשיש אלימות צריך להיפרד. הוא רוצה לעזוב. כשהוא מחוץ לבית ואין אלימות, אפשר להתחיל לעבוד.
את קולטת שעכשיו הוא צורח עליה ליד הילדים "עופי מפה" וזורק דברים על הקירות?
גם המילים האמיני לי שהיום שבו יעזוב את הבית יהיה יום של אושר ושחרור בעבורך.
תמוהות.
למה_ככה? מספרת שהיא
משותקת מאימה מהרגע שבו הוא יעזוב את הבית.
כשהוא יהיה בחוץ, והיא תראה שהיא מצליחה לנשום גם ככה, אז אולי הם יוכלו להתחיל לעבוד על משהו. כעת, כשיש אימה ופחד מצדה שיעזוב, היא נמצאת במצב חלש, והוא במצב אלים.
אני מוכנה להמר שכל הפרודות מלבות פה את הפרידה ומשליכות על הבנזוג של למה_ככה?? את הסיפור האישי שלהן לצד חרא של בעל
וכל אלה שלא נפרדו חושבות שיש עדיין מה לעשות ומשליכות על למה_ככה?? את הסיפור האישי שלהן ואת ההבנה שלהן שבזוגיות יש שני צדדי.
על זה אני אפילו לא אטרח להגיב.
את יודעת מה? אני כן אגיב. אין מלים. אלה מלים כל כך כל כך לא יפות ולא נכונות. ואני נחרצת? קראת את מה שכתבת? "כל הפרודות מלבות?"
הם צריכים להיפרד. הוא צריך לעזוב את הבית. וכל עוד הם גרים ביחד--החיים נפרדים ככל האפשר. לא ייתכן שהוא יודיע על כוונתו להתגרש והיא תמשיך לדאוג לו תוך אימה מהיום שיעזוב את הבית.
אבל היא הרי לא רוצה להיפרד. ומתנהגת כאילו היא כן. ומאשימה אותו בזה שהוא רוצה להיפרד. אבל לא עושה דבר כדי לתרום לאיחוד מחדש.
היא הרי לא רוצה להיפרד. ומתנהגת כאילו היא כן. ומאשימה אותו בזה שהוא רוצה להיפרד. אבל לא עושה דבר כדי לתרום לאיחוד מחדש.
מסכימה עם כל מילה.
ולכן,
למה_ככה?, אני שואלת אותך שוב:
מה את רוצה להשיג?
אם מה שאת רוצה זה שהוא יודה שהוא אלים, יילך לטיפול, יחזור מתוקן ותחיו באושר ועושר, אז, למרבה הצער, זה לא יקרה
למען הילדים, שלא אמורים לחיות בשדה קרב, הבהירי לעצמך מה את רוצה ונסי לבדוק איזה פעולות תורמות לכיוון שאליו את שואפת.
זה לא פשוט.
נראה שהזעם שלך עליו משתלט עלייך ומצמצם את יכולתך לפעול בהגיון ובשיקול דעת.
לצערי, גם אני חוויתי רגעים כאלה.נסי לצמצם אותם.
למען הילדים, שלא אמורים לחיות בשדה קרב, הבהירי לעצמך מה את רוצה ונסי לבדוק איזה פעולות תורמות לכיוון שאליו את שואפת.
אתם בספירלה של מתח מסלים במעגלים. הצילי את הילדים מהמתח המתמשך הזה! החליטי על כיוון ודבקי בו, בלי קטנוניות ובלי סגירת חשבונות. או שתבחרו להיות ביחד בטוב, ואז גם ובעיקר את תהיי מחוייבת לעבוד קשה מאוד כדי לשקם את הקשר, את הכבוד ההדדי ואת נפשך שלך (ושהוא ידאג לקשר, לכבוד ההדדי ולשיקום נפשו שלו); או שתבחרו לחתום את הקשר, וליצור לילדים סדר עולמי חדש שאפשר לחיות בו.
כל האוכל הבריא שבעולם לא יכול לאזן את הנזק מחיים במתח מתמיד. הכי גרוע אם הם יתרגלו לצרוך מתח כזה ויפנימו את המודל שאתם מציבים להם. אנא, התעלי על עצמך ועליו ועל כל הריבים, למענך ולמען המתוקים שלך, שבאמת לא חטאו לסבול ככה.
שלום לך למה ככה
אני לא מכירה אותך בכלל אך מרשה לעצמי לנחש ש:
את אדם עם שאיפות , כשרונות, חלומות, ערכים , תשוקות , תובנות , ודיעות משלך.
ש:
בשנים האחרונות כל אלו " זזו הצידה " כי היית עסוקה בלהיות : "אמא של..." ו"אישה של.."
ש:
לפחות רבע מחייך כבר חלפו להן ויש לך עוד הרבה מה לתת לעולם הזה ומה לקבל ממנו.
אז אולי מתוך התקופה המרה והכואבת הזו תמצאי את עצמך מחדש.
זה נפלא להיות אימא ואישה , ויש תקופות שזה מספיק ומספק.
אבל יש רגעים שמזיזים אותנו הלאה...
בהצלחה!
מה עדיף: לא לשים פלטה ולעשות לו נאחס, או לשים פלטה ולהראות - לו ולילדים - שאת מכבדת את מה שחשוב לו. שאת מכבדת אותו. ואם את לא יכולה להכנס למוד של לכבד אותו, אולי כן תוכלי להכנס למוד הזה אם תזכירי לעצמך שהוא אבא של הילדים שלך ולבריאות הנפשית שלהם חשוב מאד שתכבדי אותו.
מה? היא שפחה שלו? אם הוא רוצה פלטה, שישים בעצמו. אף אחד לא עוצר אותו.
בחיי, אני לא מבינה את התגובות כאן. הבחורה חיה עם בן זוג שרומס אותה ומשפיל אותה עד עפר. למה הכבוד שלו צריך להיות בכלל במוקד הדיון? הדבר הכי חשוב כרגע שהיא צריכה לעשות - זה להציל את עצמה.
שניהם כנראה מוצפים ופועלים מתוך קושי גדול ובלתי נסבל. ההבדל העיקרי ביניהם כרגע, כמו שעולה מהדברים, הוא שהיא לוקחת אחריות על הילדים, בזמן שהוא נותן לקושי שלו לנטרל אותו, ולא לוקח אחריות לא על הילדים ולא על הפה שלו. זה באמת מאד מאד מקומם, וגם לא ממש מעורר כבוד.
השאלה היא איך אפשר לשנות את זה. להיות חכמה ולשנות את זה, ומה התמורה. זה כמובן מאד קשה לבקש ממנה, בנוסף לכל מה שהיא עושה גם ככה ושהוא לא, גם לחשוב על הכבוד שלו. למרות זאת, אני ממשיכה לחשוב, וכנראה שלא רק אני, ששמירה על כבוד האב תעשה טוב גם לסיכוי לשקם את הזוגיות, גם ליחסים ולהתנהלות במידה ותהיה פרידה, וגם, בכל מקרה, לילדים.
זה מובן שלמה-ככה רוצה לתבוע את עלבונה ולקבל חיזוקים על כמה הוא לא בסדר. אבל זה לא בהכרח מה שיעזור. ואם באמת מה שהיא צריכה כרגע
זה להציל את עצמה , אז על אחת כמה וכמה כדאי להמנע מלפגוע בו. גם מובן שהיא לא פנויה לשמוע אם וכמה היא לא בסדר, בגלל העומס הרובץ עליה. ספק בעיני מי מאיתנו היתה פנויה לכך במקומה.
ולדעתי הוא כל כך פגיע כי הוא כל כך מקוה שהקשר ימשיך, וגם למה-ככה מקוה, לפי מה שכתבה, וכן - אנשים יכולים לשנות את ההתנהגות שלהם מקצה לקצה כשמעריכים ואוהבים אותם. אז יללה כבר נו <לב>
אין ספק שלסיפור יש שני צדדים, וזה לא
שלמה_ככה? היא כליל השלמות ובן-זוגה הוא התגלמות הרוע עלי אדמות. אבל למה היא צריכה לבטל את הרצונות והשאיפות שלה, ובמקום זאת לנסות "להיות חכמה"? האם זה לא משליך אותה שוב לעמדה כנועה? למה היא זאת שצריכה לפשר ולגשר, בזמן שבנזוגה (יהיו סיבותיו אשר יהיו) לא מוכן לצעוד לקראתה?
אני תמיד בעד דרכים חכמות, התפכחות, אהבה וכיוצא בזה. אבל לא בכל מחיר. ובמקרה הזה, למה_ככה? משלמת מחיר כבד מדי.
בכלל לא מדובר ב-
לבטל את הרצונות והשאיפות שלה , כי אלו, כפי שעולה מדבריה, כוללים הגנה על הילדים, על עצמה מן הסתם, ואם אפשר - שיקום הזוגיות.
וחוץ מזה למה? כי כשהאחד מתחיל
לפשר ולגשר , זה עשוי לעודד את השני להצטרף.
אני חושבת שאם למה-ככה תנהג בדרכי שלום, אהבה וחמלה, ועדין תתקל בהתנהגות עויינת מהצד השני, אז יתכן שלא יהיה טעם להמשיך בקשר. אבל גם אז, הילדים יהיו מורווחים, יחסית לעכשיו, מדרכיה אלו. וגם היא, כי דרכי שלום טבען לעשות שלום, גם בין האדם לעצמו פנימה.
לא?
למה היא זאת שצריכה לפשר ולגשר, בזמן שבנזוגה (יהיו סיבותיו אשר יהיו) לא מוכן לצעוד לקראתה?
כמובן, היא לא "צריכה". נכון.
היא בהחלט יכולה לבחור להתגרש גירושין מכוערים,
לזהם את החיים שלה בסיפור מגעיל,
להווכח איך שני אנשים שלא-צריכים-לפשר-ולגשר יכולים לקחת אהבה ענקית שפעם היתה כאן ולחרבן עליה,
ובתור דובדבן מלמעלה גם להגדיל את הטראומה לילדים שהיא כל כך חוששת ממנה.
בכייף. העיקר שהיא לא תעשה שום דבר שהיא לא "צריכה" לעשות עבור בן זוג שלא מוכן לצעוד לקראתה (יהיו סיבותיו אשר יהיו)
והכי חשוב, לשמור על ראש גאה ולא להפוך לשפחה ששמה פלטות.
לקחת אהבה ענקית שפעם היתה כאן ולחרבן עליה,
והכי חשוב, לשמור על ראש גאה ולא להפוך לשפחה ששמה פלטות.
קוראת_בצער?, הניסוחים שלך ממש, אבל ממש, אבל ממש לא לעניין. הם לא יפים, הם לא בונים, הם ציניים, הם אגרסיביים.
וגם האירוניה (להגיד משהו שאת לא מתכוונת אליו כמו הכי חשוב, לשמור על ראש גאה כשאת בעצם מתכוונת לההיפך) היא סופר-אגרסיבית.
מה את מרוויחה מהאגרסיביות? כדאי לך לברר את זה. אולי את נהנית מזה (זה מתחיל להיראות שאולי באמת האגרסיה מסבה לך הנאה, כי אחרת ברור שזו לא דרך מוצלחת להעביר מסר).
זה בטח לא יעזור ללמה_ככה? להתקדם בתהליך.
הי אמא,
אין שום דבר בעולם שמצדיק התנהגות אלימה אלייך. (וגם לזרוק חפץ על דלת זו התנהגות אלימה אלייך)
והוא לא ילך לטיפול כי את הוכחת לו במעשים שזה מה שהוא צריך.
זה שהוא לא מגיב זה הרבה אבל לא מספיק.
ויש לך סיבה טובה לפחוד כשהוא לא יהיה זה מאד מפחיד להיות לבד
אני איתך
חיבוק
וגם לזרוק חפץ על דלת זו התנהגות אלימה אלייך
למה ללבות? הוא זרק חפץ על דלת סגורה, ברגע שהיה בטוח שזה לא יפגע בה, אבל שהמסר יעבור. ומי שקיבל את השדר הכי ברור זה הילדים שגם ראו את הכעס מתפרץ.
דווקא בשבועיים האחרונים (עד השבת הבוערת הזאת) הצלחנו להיות די בסדר. כלומר: להתנהל כמעט ללא חיכוכים, תוך דיבור ברמה הפונקציונלית ולעיתים אף יותר מזה (אפילו שיתוף בנושאים אישיים, למשל סיפרתי לו על איזו בעיה עם הציון בקורס שלקחתי, הוא סיפר על דילמות בעבודה). המצב היה כזה: הוא עוזב, הוא החליט על כך באופן סופי, אבל זה צפוי לקרות רק עוד כמה חודשים. אני מבועסת מהתחת, מתקשה להבין מדוע הוא מסרב לתת לעצמנו צ'אנס נוסף. התקשורת בינינו קורקטית, וכשיש חלון הזדמנויות לשוחח ללא ילדים - הוא ניצל זאת לדיבור על הסכמי הפרידה. יש גם קורטוב של עוינות הדדית מופגנת, אבל לצידה ניסיון להעביר את הזמן המשותף בלי לסבול יותר מידי ובלי לאמלל את הילדים.
מבחינתו העסק סגור, הוא נחוש, מנוי וגמור. זה מהצד הקיצוני והטוטאלי שקיים בו.
זה לא שהוא פנוי לשינוי ביחס להחלטה לעזוב.
בתקופה האחרונה הוא חיזק את דפוס ההתנהגות החביב עליו: בלילות לצאת לבלות (פאבים) או לחילופין לשחק במחשב עד השעות הקטנות, ולסירוגין - אם הוא בא הביתה מוקדם - ללכת לישון בערב, כששלושת המתוקים ערים ובועטים, בבחינת "אני לא מכאן אני. זה רק שבמקרה המיטה שלי פה".
כך, כשהלך לישון באותו יום שישי אומלל אחה"צ, הרגשתי שאני לא יכולה לשים במקומו את הפלטה, שיש גבול כמה הוא יכול להתעלם מהסביבה (המשפחה) ובו בזמן לצפות שמה שחשוב לו יתבצע עבורו על ידי אחרים. קיבינימט, הוא לא חושב על כך שלמעשים שלו יש השלכות?!
והאמת? לא ציפיתי שהוא יגיב כל כך בחריפות.
אני מאוד לא רוצה שניפרד בכסאח. זה ברור.
מצד שני, אני כל כך כועסת על הפרידה הזאת, שאצטרך לעשות עם עצמי עבודה ענקית בשביל לא לירוק אש.
ביומיום הנוכחי אני במצב מעוך: מבינה שאי אפשר לשנות את החלטתו, ובכל זאת משתוקקת לתפוס אותו באוזניים ולצרוח מה אתה עושה.
כמעט הייתי אומרת: מסתובבת אבלה וחפויית ראש.
התנהגות חיובית מצידי, כלומר כבוד כלפיו וכדומה, היא אכן חיובית, ובוודאי תיטיב עם האוירה בבית, אבל ההחלטה אצלו - כאמור - נפלה. זהו.
אני לא מבינה אם הוא החליט למה הוא לא הולך.
אני לא בעד למשוך. אני מבינה שלעיתים יש זמן שלוקח לדברים, אבל אני חושבת שזה צריך להיות אינטרס שלך שאם הוא החליט ללכת אז להגיד לו אדון יקר, קח את חפציך ואל תמשוך אותי באף. או כמו שאמרתי לאקס שהחליט לעזוב פעם "אני לא מחסן" יענו קח את חפציך ולך לך לדרכך.
אני חושבת שאת רק מקשה על עצמך ועל הילדים. יהיה לך הרבה יותר קל בלי הנוכחות שלו. אני חושבת שאולי ניתן היה לשקם את היחסים אבל אם באמת נפרדים אז יאללה, לא למשוך, זה רק עושה רע לכולם.
אני עוקבת אחרי מה שאת כותבת כאן, את בטח שבסיטואציה מאד קשה ואני לא שופטת אותך.
אני מציעה לך לנטרל את "מה זה יעשה לילדים" ו"איך הוא יגיב" ועוד כל מיני שאלות שכאלה. אני מציעה לך לחשוב על מה זה יעשה לך. כשאת מדברת איתו לא לדבר על מה הוא צריך אלא על מה את מרגישה ומה חשוב
לך . עזבי אותו: אתה צריך טיפול. אז את צודקת, אז מה? הרבה יותר טוב : "לא נעים לי שאתה מדבר אלי ככה" ו"אני מבקשת שתשכיב את הילד לישון" "אני רוצה לנסוע עם הרכב להוריי" וכו' . יהיה לך יותר קל כשתהיי יותר ברורה. זה לא פשוט לעבור לתקשורת כזו, ממש לא. אבל אם תשתדלי, זה יקל עליך את החיים מאד. אם הוא יגיד לך "לא מתאים לי להשכיב את הילד" לפחות תדעי למה לא לצפות.
בכל מקרה במקומך, אם את מבינה שהוא ויתר על היחסים, הייתי מעדיפה שהוא לא יישאר בבית, כרגע זה הרסני לכולם.
אני כל כך כועסת על הפרידה הזאת
יקירה,
קודם כל חיבוק
אם את רוצה, מציעה לך להתחבר למה שעומד מאחורי הכעס הזה.
אני קוראת שיש שם פחד גדול, מהשינוי, מהעתיד, מהאי-ודאות ואולי עוד.
הצורך הגדול שעומד מאחורי פחד הוא ביטחון? שליטה? ודאות?
נסי למצוא אותם בתוכך, במשפחתך, בקשר עם חברייך.
אולי עומד מאחורי הכעס הזה כאב גדול, חד, עמוק.
לאט-לאט, בעדינות, בזהירות, נסי להיות איתו בקשר.
אם את רוצה, שתפי אותנו, או חברה, או את "יומנך" האישי...
אצלי, אחד הרגעים החשובים בעיכול הפרידה היה כשישבתי עם חברה בבית קפה,
והיא שאלה אותי למה אני נלחמת על קשר עם האיש (הקשה) הזה,
אחרי כמה זמן הבנתי:
בשבילי, הזוגיות והמשפחה שחיה יחד בשלום הם החלום שלי מילדות,
הם הדבר שהכי היה לי חסר בילדות והכי רציתי לתקן,
ופתאום ראיתי את החלום הזה מנופץ לרסיסים קטנים קטנים.
זה היה כואב. בכיתי במשך שעות.
אפילו עכשיו עולות לי שוב הדמעות.
ועם זאת, ההבנה הזו, והמגע עם הכאב שכרוך בה, שיחרר אותי מההיאחזות הנואשת בקשר שבעצם אין בו כלום.
עכשיו, בעודי כותבת לך, אני מבינה שבפרידה מאבי ילדיי התקרבתי לחלום שלי,
כי אני וילדיי אכן חיים יחד בשלום, אהבה ושמחה.
הרבה יותר מאשר כשאביהם היה איתנו.
נכון, זו לא התמונה שעליה פינטזתי. אבל זו התמונה שלי.
תודה לך שאת משתפת.
המצב היה כזה: הוא עוזב, הוא החליט על כך באופן סופי, אבל זה צפוי לקרות רק עוד כמה חודשים.
למה_ככה? יקרה, זה מצב בלתי נסבל.
לא יעלה על הדעת שהוא עוזב ונשאר בבית. זה מאוד מאוד מאוד מאוד:
- משפיל אותך. את אשכרה חיה עם בנאדם שחושב שאת כבר לא טובה בשבילו. זה הורס לך את הביטחון העצמי.
- מחסל את הסיכויים שתחזרו להיות ביחד. ככל שיעבור הזמן זה מה שהוא יזכור מהיחסים, אחרי שהוא סופסוף יעזוב את הבית. ככה גם אין לו למה להתגעגע (הרי את שם) וגם הוא משתמש בבית כ מחסן . יוצא בערבים לבד ונהנה מחיי רווקות בלי החסרונות שבהם.
- גרוע לילדים לראות את האבא כל כך מנוכר לאמא. בחיי שהם קולטים הכל (מניסיון ) והם רואים שיש פה מצב כוחני בלתי נסבל, שבו את בשפל המדרגה.
הוא ממש אבל ממש חייב לעזוב עת הבית עכשיו.
הלב יוצא אלייך.
ובכל זאת משתוקקת לתפוס אותו באוזניים ולצרוח מה אתה עושה.
אחד הדברים שיועצת חכמה אמרה לי הוא שאי אפשר להכריח מישהו להישאר בנישואין. אי אפשר. אם הוא יחזור, זה רק מבחוץ לא מתוך הגיהנום העכשווי.
אל תסכימי שיישאר בבית! יאללה, היי חזקה ואמיצה. מי שלא רוצה להיות נשוי לך, שלא יגור איתך.
מסכימה עם קוראת.
יש נטייה אנושית מאד לא לסגור אפשרויות. לא לרצות לעשות דברים שהם מוחלטים וסופיים. אבל נראה לי שכאן עדיף, במיוחד אם הוא טוטאלי ולא יתחרט. אם רוצים, לפעמים אפשר גם לשקם יחסים מבחוץ, או שפתאום תראי שהחיים יותר נעימים בלעדיו. (כלומר, בלעדיו כמו שהוא עכשיו.)
בדיוק קראתי משהו שבשמת כתבה בדף
מילים_הורגות?. אי אצטט:
מה שקורה אצל הרוב המכריע של המטפלים הזוגיים, שהם מאמינים לתוקפן וחושבים שהוא מסכן ושפוט של אשה שמכתיבה לו מה לעשות - אז התוצאה היא שמחזקים את המתעלל ואת הלגיטימציה להתעללות שלו ומחלישים ומערערים עוד יותר את הקורבן, שממילא מרגיש אשם ונחלש מחיים שבהם גורמים לו לא להאמין בעצמו ולחיות בתוך מציאות מוכחשת.
מצטטת עוד, לטובת הכותבות והקוראות כאן:
"_נראה לי שייתכנו גם מצבים שבאותה סיטואציה א' עצמה הוא גם הופך להיות מתעלל. כלפי אותו אדם שהתעלל בו_
לא.
יש הבדל מהותי בין הקורבן שיכול להתנהג בתוקפנות (בהחלט! למשל, לצעוק על התוקפן, או להתפרץ וכדומה) לבין התוקפן. ד"ר איירין מסבירה את זה, גדול עלי כרגע. כמו כן, הקורבן מסוגל להתנקות מההתנהגויות שלו מאוד מהר, כשמתברר לו שהוא מתנהג בתוקפנות (יוצא מהערפל). התוקפן לא.
הקורבן לא מתעלל. הוא עשוי להגיב בתוקפנות על התקיפה שלו, אבל הוא לא מתעלל."
אל תסכימי שיישאר בבית! יאללה, היי חזקה ואמיצה. מי שלא רוצה להיות נשוי לך, שלא יגור איתך.
קל לתת עצות, הרבה יותר קשה להיות שם ולחיות את זה, אבל להעמיד תנאי, אתה עוזב מחר או שאתה שותף מלא כל זמן שאתה כאן.
עם עט ונייר ובצורה מפורטת.
כל זה פלוס מה שכתבה קוראת.
למה רק עוד כמה חודשים? כמו שזה נקרא זה רק גורם נזק והוא החליט כבר שהוא עוזב ממילא.
מצטרפת לקריאה
אל תסכימי שיישאר בבית! יאללה, היי חזקה ואמיצה. מי שלא רוצה להיות נשוי לך, שלא יגור איתך.
דברו עם הילדים, הסבירו את המצב, ויאללה, התחילו לגלגל עניינים.
היי חזקה.
לדעתי הוא כבר לגמריי עזב.
אם בלילות הוא יוצא גם ככה, ואם הוא לא שותף ולא עוזר גם ככה - שילך.
מזונות את תקבלי, גם ככה את עושה הכל לבד, אז שיילך....
זה לא שהוא לגמרי פורק כל עול בבית.
למשל, הוא עדיין מחזיק בגבורה במשימה של הכלים. כל יום בבוקר הוא שוטף את כל הכלים (של אתמול...). זה התפקיד שהוא בחר לעצמו מזמן, כשהבהרתי לו שיש משימות בבית שחייבות להיעשות.
ובבוקר. אתן יודעות מה זה לקום ולתקתק את שלושת המתוקים? תיק רציני מאוד. הקטן קם בבכי. רוצה חיבוקי. האמצעי וגם הקטן קמים רעבים כמו פיל שלא אכל שבוע. הגדול, שמשימת ההגעה לבית הספר בזמן נראית בכל יום מחדש בלתי אפשרית עבורו, ממשיך לישון כמו אבן וצריך להפוך ת'מיטה בשביל להעיר אותו.
ואני, לוקח לי לפחות שעה להתעורר באמת. עושה מה שצריך בעודי חצי ישנה.
תה (בימים אלה זה ג'ינג'ר, לואיזה ומרווה) לכולם (חוץ מלאבא, שכבר לא רוצה להשתתף בטקס), ארוחת בוקר לקטנים, ארוחות לקטנטן ולגדול בטייק-אוואיי. את אלה אני עושה.
ובד"כ הוא מעיר את הגדול (או חולק איתי את המשימה המפרכת), מחבק את הקטנטן המצווח, מחליף חיתולים.
מצמרר אותי לחשוב שיהיה עלי להתמודד עם הבקרים לבד. אטרף. צרחות (שלי).
וגם היחס שלו אלי הוא לא תמיד כזה רע (אני יודעת, זה נשמע רע מאוד...). לעיתים הוא כן משתדל קצת להפגין כלפי כבוד.
המציאות הזאת היא עדינה ומורכבת, היא לא שחור מול לבן.
ראויה_לאהבה? יקרה, גם אני קודם כל מאוכזבת עד עמקי נשמתי מהישברו של החלום על משפחה מאושרת ויפה. זה, דומני, המרכיב העיקרי בתוך סבך הרגשות שלי. אבל בניגוד למה שאת כנראה חווית, אני כן חושבת שיש לנו פוטנציאל להיות משפחה כזאת! זה מה שהורס אותי. הוא חטף ג'ננה בשנה האחרונה (עוד חודש הוא בן 40, זה קשור?). וכמובן, שנינו התנהלנו בצורה מחורבנת בתוך הקשר הזוגי שלנו בשנים האחרונות. אתן עזרתן לי לראות את חלקי הפעיל בהכשלת הזוגיות. בכל זאת אני עדיין מאמינה שעבודה מעמיקה של שנינו יכולה להוביל אותנו לבנייה מחדש. הורס אותי שהוא מוותר על הניסיונות האלה.
למה_ככה? יקרה,
אני מאמינה אתך שיש לכם פוטנציאל להיות משפחה כזאת.
מצער אותי שממהרים פה להציע לך לוותר
אני אישית מאמינה שאם את מאמינה ש"עבודה מעמיקה של שנינו יכולה להוביל אותנו לבנייה מחדש."
יש הרבה שאת עצמך עדיין יכולה לעשות.
אני אישית מאמינה, שבידייך לשנות את המצב
(ולא בגלל שאני מזלזלת בחומרת המצב. אני מבינה שהמצב כרגע חמור מאד).
אני חושבת שאלה הם ימים קריטיים.
אני רואה אותך על סיפון ספינה הדוהרת בנתיב של התרסקות
על הסיפון אתך נמצא איש צוות נוסף, שיכור, מסרב להתעורר, שוכב שם, משהק ועושה נזקים
בתוך הספינה פנימה
ילדים אהובים
אהבה גוססת
את רואה את הספינה הדוהרת וכואבת את זה שאיש הצוות השני מסרב להתעורר
אני חושבת שזה הזמן לחשוב בבהירות המקסימלית:
מה את יכולה לעשות כדי לתפוס בהגה?
מה את יכולה לעשות כדי להאט את מהלך הספינה ולשנות את כיוונה?
מאיפה את מגייסת כוחות כדי לעשות זאת, כדי להתמודד תוך כדי עם הרגשות, הכעסים, הצרכים שיעלו?
מחזיקה לך אצבעות.
מחזיקה לכם אצבעות.
הוא חטף ג'ננה בשנה האחרונה (עוד חודש הוא בן 40, זה קשור?).
למה_ככה? את מתארת בדף זוגיות קשה במשך שנים שהחלה מהתקופה שהבאתם ילדים לעולם.
אני מבינה שיש לכם כבר "ילד ביה"ס" כך שבמינימום מדובר בכשש וחצי שנים לא קלות.
כמו כן כשאת מספרת ומפרטת בדף על המחלוקות בינכם לא ניתן להתעלם מכך ששניכם בעלי תפיסות ואורחות חיים שונים זה מזה.
למה_ככה? , הייתי ממש מופתעת לקרוא -
"זה לא שהוא לגמרי פורק כל עול בבית.
למשל, הוא עדיין מחזיק בגבורה במשימה של הכלים. כל יום בבוקר הוא שוטף את כל הכלים (של אתמול...). זה התפקיד שהוא בחר לעצמו מזמן, כשהבהרתי לו שיש משימות בבית שחייבות להיעשות."
נראה לי שאנחנו לא מקבלות ממך תמונה מלאה ומאוזנת. וזה ממש לא אחראי לייעץ על בסיס התרשמות חלקית כל כך. העצה הכי בטוחה לתת לך היא השינויים שאת יכולה ליזום בעצמך, בלי תלות בו. השינויים שיבואו מצדך בכל מקרה יצרו הקלה, בין אם פניכם לפרידה או לשיקום.
יש המון אבות שמכינים ארוחת ערב.... לשבח אותו? על מה?
זה חלק מתפקידיו ההוריים.
האם גם את האמא צריך לשבח בכל פעם שהיא עושה את זה?
כן
כך הילדים לומדים להעריך ולהוקיר תודה....
נכס יקר לכל החיים.
תודה - המפתח לשפע.
למה_ ככה?
אני חושבת עליך רבות
מקווה ששלומך טוב ומצב רוחך מרומם.
מסוקרנת האם בחרת בסופו של דבר לצאת לנופש בפסח בלעדי אישך?
תוהה כיצד עוברת תקופת שהייתו בבית עד עזיבתו / או שמא כבר עזב?
מאחלת לכולכם חג שמח
לא קראתי הכל, אז אני מצטערת עם מה שאני כותבת הוא לא רלוונטי
מצמרר אותי לחשוב שיהיה עלי להתמודד עם הבקרים לבד. אטרף. צרחות (שלי).
כשיהיה שינוי בבית הוא ישפיע על כולם.
הדינמיקה שביניכם מחלחלת אל הילדים.
אם הוא לא יהיה בבית, ולא תהיה את הדינמיקה הזו, גם אצלם יהיה שינוי.
כולכם תסתגלו ותמצאו את הדרך שלכם להתנהלות בוקר שנכונה לכם.
זה ייקח זמן, אבל זה יקרה.
גם אני קודם כל מאוכזבת עד עמקי נשמתי מהישברו של החלום על משפחה מאושרת ויפה. זה, דומני, המרכיב העיקרי בתוך סבך הרגשות שלי. אבל בניגוד למה שאת כנראה חווית, אני כן חושבת שיש לנו פוטנציאל להיות משפחה כזאת! זה מה שהורס אותי. הוא חטף ג'ננה בשנה האחרונה (עוד חודש הוא בן 40, זה קשור?). וכמובן, שנינו התנהלנו בצורה מחורבנת בתוך הקשר הזוגי שלנו בשנים האחרונות. אתן עזרתן לי לראות את חלקי הפעיל בהכשלת הזוגיות. בכל זאת אני עדיין מאמינה שעבודה מעמיקה של שנינו יכולה להוביל אותנו לבנייה מחדש. הורס אותי שהוא מוותר על הניסיונות האלה.
לפעמים צריך לוותר, להרוס, לשבור (וכו') לפני שיהיה אפשר להעריך את מה שהיה, ולראות את הפוטנציאל של מה שיכול להיות.
ולמרות זאת, אל תיפרדי ממנו מתוך תקווה לזה שהוא יחזור עם חרטה ורצון לעבוד על הקשר שלכם.
תיפרדי מתוך הבנה שזהו, זה נגמר.
אי אפשר לדעת מה יהיה אחרי זה.
מאחלת לכם חג שמח
גם אני חושבת עליכם.
מאחלת חג שמח, חג של מנוחה ושלום.
אני עדיין מאמינה שעבודה מעמיקה של שנינו יכולה להוביל אותנו לבנייה מחדש
מאחלת שכך יהיה
חג חרות שמח
היינו בנופש. חזרנו אתמול.
ארבעה ימים הייתי לבדי (כלומר בלעדיו) עם הילדים. היה לא קל.
אנשים מסביב עזרו לי. שמרו על ילד אחד, לקחו ילד לטיול. בכל זאת היה לי עמוס.
לא באמת נפשתי. גם הייתי עצבנית. וכעסנית.
עולה לי תמונה עכשיו: אני בצימר הסמוך, של אחי ומשפחתו, באה לקחת את הנעליים של הגדול או משהו כזה.
הגדול מגיע מהצימר שלנו יחד עם הבנדוד שלו (שחי בניכר) ושניהם אוחזים משני הצדדים את הקטנצ'יק. מתוקים כאלה.
אני צועקת בחרון: מה הבאתם אותו?? עד שהכנסתי אותו לצימר! אוף!!
הגדול מצטדק: אבל הוא רצה לצאת...
ומייד הוא ובנדודו עושים אחורה פנה, נזופים, אוחזים בידיים הקטנטנות של התעלולון הקטן.
נתתי לקטני גם הרבה לבכות. אפילו שאנחנו לא בבית, ולא נעים להרעיש וכולי. לא היו לי עצבים. אני צריכה ללכת לתלות כביסה, לקלח ילד, להכין משהו, או לשבת כמה דקות להרגע בחוץ. אז שיבכה, מה לעשות.
באחד הימים עשינו את נחל בצת. בדיעבד אני אומרת סחתיין עלי שעשיתי את זה. יום קודם החבר'ה עשו את נחל כזיב. אני נשארתי במושב עם שני קטני, והגדול הצטרף לאחי. אז בנחל בצת הקטנצ'יק היה במנשא על הגב שלי לאורך כל המסלול, והקטן הגדול דרש שאתן לו יד כל הזמן, אני ולא אף אחד אחר. ולמרות הקושי, והעלייה הגדולה בסוף, עשיתי את זה. וגם החמודון בן השלוש יצא גבר, הצליח ללכת את הכל לבד, למרות כמה רגעי משבר.
הילדים שלי שיחקו עלא כיפק עם בני דודם ועם ילדים אחרים שהיו שם. היה להם כייף, אבל הרגשתי שכשמתכנסים עם אמא בצימר זה בעסה. אמא לחוצה, כעסנית, דורשת כל הזמן (לשתות, לסגור את הדלת, לשמור על האח הקטן, להתקלח). גם נאמר לי, שכשהילדים בלעדי הם הרבה יותר מבסוטים מאשר איתי.
היו לי בכל זאת פה ושם רגעי קסם עם המתוקים שלי.
הקטנים ישנים, אני והגדול על המיטה לצידם, גדולי בתהליכי הירדמות. אני והוא מדברים קרוב קרוב, צוחקים, מתלטפים. במהלך היום הוא בדרך כלל נוקשה ומתחמק מנשיקות. עכשיו הוא רך, נמס, אוהב, מבקש את המגע כמו חתלתול מתפנק.
אני והקטנטן עושים ביחד ג'קוזי בצימר. (האמצעי פחד, הסכים רק לטבול רגליים). הוא בעננים.
אני ושני הקטנים מטיילים במושב. רואים סוס פוני, תרנגולות צפופות, ביצים, הרבה טרקטורים כמו של סבא אהרון (הספר, אגב, מכונה אצלנו "הטרקטור שנעלב").
אני מנדנדת את האמצעי בנדנדה. בכל פעם שהוא מתקרב, אני מתכוננת לתת לו נשיקה. ואז הוא נסוג לאחור. איזה צווחות של גיל, אין, הילד באקסטזה...
בגדול לא אכלנו חמץ, אבל פעם או פעמיים, כשהתארחנו באיזה מקום והילדים שלי לא רצו לאכול שם כלום אז הכנתי להם (זאת אומרת לשני הקטנים) פיתה עם טחינה <או עם קוטג', אם לא הצליח לי עם הטחינה>. הגדול (כיתה ב') קיבל כנראה הנחיות ברורות מפורשות מאבא שלו להימנע מלאכול חמץ והקפיד על זה.
אבא לא תבע זאת ממני (שהילדים לא יאכלו חמץ), אבל הוא התנה את זה שאני אקח את האוטו שלו בשמירה על הכשרות-לפסח של האוטו. ועל כך באמת שמרתי.
היה אינסידנט לא נעים באחד הלילות. האמצעי ישן, הקטן והגדול במיטה גם כן, לקראת שינה. הקטן, שהוא פרחח רציני ומכפכף את אחיו הגדולים בלי חשבון וללא רחמים, מוריד בומבה אדירה לגדול, ישר בעין. הגדול תופס ת'עין ומתחיל לבכות, בכי שמבשר לא-טובות.
כואב לך מתוק שלי?
אני לא מצליח לפתוח את העין!
תראה לי.
העין עצומה, העפעפיים מבולבלים זה בזה.
הבכי מתגבר. הילד מפוחד וכואב לו.
אני מתבלבלת, כיצד להגיב. לוקח לי רגע לחבק אותו, לכסות את העין גם עם היד שלי, ולהרגיע אותו. לאפשר למקום להשתחרר, להרגע, לא לאמץ את העין.
מתחבקים, אני מרגישה שזהו, תיכף הכל מאחורינו.
ואז הוא ניתק באחת מהחיבוק ומתחיל לבכות מחדש, ביתר שאת.
איה כואב לי!!
אני מסתכלת על העין. זה נראה רע. העין מתחילה להתנפח. הבכי גובר.
אני מגיעה להכרה שצריך להגיע לאיזה בית חולים או משהו. עוזבת את הילד והולכת להביא את הטלפון. מתחילה לצלצל.
ואז, כן אז, העפעפיים משתחררים והעין נפתחת...
איזו הקלה, יא אללה.
לחשוב על זה, אם חס ושלום צריך ככה פתאום להתפנות לטיפול רפואי דחוף. ואני לבד עם הילדים. אין אבא שיישאר לשמור עליהם. את מי אני מזעיקה? אין לי קרובי משפחה שגרים באיזור. יש חברים, אבל לא קרובים ברמה כזאת שאפשר לבקש מהם לבוא להיות עם הילדים בשתיים בלילה.
מצב דפוק כזה, המשפחה נטולת האבא (או אמא). כל כך הרבה רגעים קטנים וגדולים שצריך שני מבוגרים פעילים היו בנופש הזה, שיותר מכל הוא המחיש לי כמה שהולך להיות קשה לבד. כל הזמן נזקקתי לטובות.
עכשיו אני לבד בבית. חג שני. אבא לקח את שלושת הילדים להוריו.
למעשה, כל החג דבר עלינו במפוצל. בליל הסדר היינו חמשתנו אצל ההורים שלו. בלילה נסעתי הביתה והוא והילדים נשארו שם. (הייתי אמורה לעשות את הסדר עם ההורים שלי אצל קרובי משפחה, בסוף החלטתי לעשותו עם גוזלי). אמא שלו היקרה כמובן הזמינה אותי להישאר שם, אבל הסברתי לה שזה לא מתאים במצב שבו אנו נמצאים (יש גבול כמה אני יכולה לשחק שהכל כרגיל, כשאני יודעת שעוד 3 חודשים הוא מפרק את המשפחה). היא תמהה על זה ששלושת הילדים נשארים איתו, ואמרתי לה שהוא עמד על כך.
למחרת אחרי צאת החג נסעתי להביא אותם.
למחרת נסענו לנופש, אני והילדים. ארבעה ימים. עד אתמול.
בשלושת הלילות של הנופש לא הצלחתי לישון כמו שצריך, למרות עייפותי הרבה. לא יודעת מה הסיבה, אבל בטח העובדה שישנו ארבעתנו במיטה זוגית אחת, כאשר אני נלחמת על הסנטימטרים הספורים שנשארו לי, לא עזרה. וגם מידי פעם איזה ילד תקע לי ברך לצלעות או משך מאחיו את השמיכה או נתפס להתקפת שיעול, לא ממש תנאים אידיאליים.
היום אחר הצהריים דפקתי שינה של מלכות. שעתיים וחצי ישנתי כמו תינוקת.
הולכת עכשיו לישון עוד שינה מתוקה שכזאת. לבד.
לילה טוב.
לא באמת נפשתי. גם הייתי עצבנית. וכעסנית.
נדמה לי שניבאתי את זה לפני מעשה... לא מתוך היכרות אישית איתך אלא מתוך הכרה קרובה של המצב הרגשי הזה. כשאת לבד, אבל לא משלימה באמת עם המצב הזה, עולים העצבים והכעס. ומן הסתם הם יוצאים על הילדים. יכולת גם להסתכל על החצי המלא של הכוס (אתם בנופש, יש לך עזרה וכולי) אבל זה לא קרה, בגלל אותו חוסר השלמה עם המצב.
גם נאמר לי, שכשהילדים בלעדי הם הרבה יותר מבסוטים מאשר איתי.
פרשנות לא נכונה בעיניי. סביר יותר שעם אנשים אחרים הם "שמים את הבעיות שלהם בצד" ו/או לא מרשים לעצמם להתפרק ולהראות צדדים לא נעימים, כפי שהם מרשים לעצמם כשהם אתך.
לחשוב על זה, אם חס ושלום צריך ככה פתאום להתפנות לטיפול רפואי דחוף. ואני לבד עם הילדים. אין אבא שיישאר לשמור עליהם.
למה ככה? לצערנו המקרים הללו לרוב תופסים אותנו בגפנו. האבות גם לאחר הגרושים תמיד ממשיכים להיות לשרות הילדים, חברים ושכנים טובים תמיד כדאי שהיו.
חושבת על כך שיש כל כך הרבה משפחות בהן אין הורה אחד כקבע.
שלא תדעו צורך
הגעת לדף זה בעקבות
