אלודאה בלבן

מיצי_החתולה*
הודעות: 2041
הצטרפות: 21 פברואר 2005, 22:27

אלודאה בלבן

שליחה על ידי מיצי_החתולה* »

אפשר לפתוח לך דף בית אישי?
ולהגיד שאני נורא שמחה לראות אותך כאן?
שולחת (())
ומקצרת כי |יד1|
זוהר_אור*
הודעות: 92
הצטרפות: 15 יולי 2005, 11:17

אלודאה בלבן

שליחה על ידי זוהר_אור* »

ברוכה הבאה.
נראה לי כמו אחלה מקום לבטא את כשרון הכתיבה וכושר האבחנה שלך.
(())
חלון_לים*
הודעות: 66
הצטרפות: 04 ספטמבר 2005, 18:21

אלודאה בלבן

שליחה על ידי חלון_לים* »

ברוכה הבאה {@
תודה על הדברים שכתבת בדף שפתחתי, הם היו כל כך מדוייקים.
עוד רגע האתר יוצא לחופשה של כמעט שבועיים.
אני מקווה להמשיך את הדיון בדף הגיגים על רפואה ואמהות כשישוב.
בכל מקרה, המייל שלי הוא talia ב-actcom נקודה co נקודה il אם בא לך להמשיך לדבר עד אז.
בינתיים, שיהיה רק טוב לברק הגיבור ולאמא שלו אלודאה האמיצה (())
טליה
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

אני מוסיפה שני סיפורים.

14/07/2005

אני עכשיו במיון. הכל מהיר, זריז. אין מקום לטעיויות. מקסימום מחשבה, מינימום בדיקות, וקדימה - לשחרר או לאשפז. לפנות מקום לחולה הבא.
וילונות כחולים מסתירים אפנדיציט, כאבי ראש, תעוקת חזה, התקף לב.

הכל בתנועה, אין זמן לנשום.
הגב כואב, הרגליים דואבות, אבל אנחנו ממשיכים, בגאווה - קו החזית מול נחשול החולים המציף את חדר המיון מהעמוסים ביותר בארץ.

וכבר לא צורם לי להגיד "האפנדיציט בוילון 26", וכבר לא מפריע לי שאני לא זוכרת את הגיל המדויק של החולה שלי. העיקר - לחייך, ללחוץ את היד, להציג את עצמי, להשרות נינוחות על המטופל. לבדוק, לצלם, ולזוז, קדימה, לחולה הבא.

אין זמן לנשום.
אין זמן להזדהות.
אין זמן.
הגיעה היום אשה צעירה.
בלונדינית, יפה.
מפרכסת.
עם גידול מוחי ממאיר.
3 חודשים אחרי לידה.
ואין לי זמן.
אני לא מצליחה לבכות.
אני לא מצליחה לנשום.

אני חייבת לעבור לחולה הבא, לחייך ללחוץ את היד.

הצילו.
אני טובעת.
חסרת נשימה.
אין לי מקום להיטהרות. אין לי מנוחה. הנפש שלי עצובה ומקופלת.
איבדתי את הדמעות שלי.

הרי כאשר מגיעים לבית חולים - אתם רוצים למצוא מישהו אנושי (ואני לא מפרידה בין הרופא לאחות לפקידת הקבלה). בשבילנו - זה מקום עבודה, עם בדיחות ולוח מודעות וקופה קטנה שמישהי תמיד מצליחה להתחמק ממנה.

אתם רוצים ממני משהו שאני לא יכולה להגשים - להיות אמפתית, קשובה, לשמור על דיסטנס, לא להקשר לחולים, לא להזדהות (הקו השקוף בין אמפתיה לסימפתיה).
איך אני שומרת על עצמי ונותנת מעצמי למטופלים?

הייתי בטוחה שכבר עברתי את הגבול - שהפכתי אדישה וקרירה מדי לאנשים. הפכתי אותם למחלות שלהם, סימנתי אותם לפי בדיקות הדם והאק"ג.

והלילה הגיעה האמא הזו. היא לעולם לא תכיר אותי - אני רק החלוק הלבן שלקח ממנה דם בזמן שהיא היתה מחוסרת הכרה.
ואני לא מצליחה לשכוח אותה.
את הלק השקוף על הצפורניים. את סימני המתיחה הטריים.

היא התחלה של חיים, וסופם.

אני מתגעגעת לברק שלי.
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

31/07/2005 -

הלילה קיבלתי מתנה.
בגלל העומס במיון, אשפוז של אחד מהחולים שלי נדחה, ונדחה, ונדחה...
מתישהו נכנסתי לוילון שלו, סתם כדי לבדוק מה נשמע, וראיתי את אשתו אוכלת סלט ירקות.
"בתאבון, מאיפה הסלט?"
"מהחנות ליד הכניסה למיון. רוצה גם?"
"לא, תודה, אני חייבת לבדוק עוד אנשים, ואין לי כל כך זמן לשבת ולאכול..."
"אוי, אתם עובדים כל כך קשה..."
"נכון, אבל לא נורא."
עדכנתי אותם לגבי תוצאות הבדיקות, ויאללה, יצאתי להמשיך לדהור אחרי השעון.
חצי שעה מאוחר יותר האשה מופיעה מאחורי, נושאת שקית ניילון תכלכלה, ומושיטה אותה אלי.
"בשבילך," היא מחייכת.
"תודה, מה זה?" אני מסתכלת פנימה - סלט ענקי מבצבץ החוצה ושוחק אלי מתחת למכסה פלסטיק שקוף.
"אני לא יכולה לקבל את זה, זה נורא יקר..."
"תאכלי, תהני, זה מאיתנו שתהיי בריאה."

אכלתי,
נהנתי,
נשאר לי עוד.
הסלט הכי טעים שאכלתי בזמן האחרון.

אני לא יודעת אם קיבלתי את הסלט כי הזכרתי להם את הילדה שלהם, או כי הם ניסו למצוא חן בעיני בעל הסמכות בסביבתם, או מכל סיבה צינית אחרת.

אני רוצה לחשוב שקיבלתי מתנה באהבה, כי חייכתי אליהם, כי הקלתי עליהם את השהות בבית חולים ביום שבת בלילה.
אמא_ל_5*
הודעות: 871
הצטרפות: 09 יוני 2003, 09:39

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אמא_ל_5* »

תודה.
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

"זוכר את נובמבר? עננים-עננים בעיני..."
גלגל"ץ מזמזם מכל מקום - במיון ילדים, בזמן שנוסעים ל CT, ברנטגן....
אפילו אני כבר מתחילה לסלסל לעצמי "ואיך זה שאת לא.... בוכה?"

מכירים את הרגעים האלה, שבהם העולם נרעד לרגע ואז חוזר למקומו? אבל בעצם, אנחנו עדיין רועדים בפנים?

הגיעה ילדה יפה וחולה למיון. לא "באמת" חולה - רק כאבי ראש. והקאות.
ופרכוסים.
מהבוקר.
ובעצם....
כאבי הראש מעירים משינה.
ונורת האזהרה הקטנה מתחילה להבהב בכתום.
בחיי שהיא בריאה. באמת.
לא ראתה רופא.
או חדר מיון.
עד היום.
ובעצם....
גם היום לא ראתה חדר מיון כי היא מחוסרת הכרה כבר כמה שעות.
וכאשר היא מתעוררת היא מתחילה לפרכס.
ונורת האזהרה הקטנה מחליפה לאדום ומהבהבת חזק יותר, אבל אני עוצמת עיניים וסותמת אוזניים ומזמזת על העננים בעיניה של מירי מסיקה.
והיא מתחילה לפרכס מחוץ לחדר של ה CT, ואמא מתחילה לבכות ואני מנסה לחשב בכמה מ"ל סליין צריך למהול דורמיקום כדי להרגיע ילדה ששוקלת 16 ק"ג.
וכל הזמן אני משוכנעת שנמצא משהו קטן.
שאוכל להסתכל לאמא בעיניים.
הילדה מורדמת. אבא איתה בחדר. אני והרנטגנולוג מחליפים בדיחות של תורנים ביום שבת בצהריים.
והתמונות מתחילות לעלות.
ושנינו משתתקים.
מכירים את הרגע הזה? שבו העולם רועד?
נוסעים בחזרה למיון ילדים.
ההורים שואלים מה רואים ב CT.
ואני מסתכלת להם בעיניים ובוחרת להם עוד חצי שעה של שקט.
"אני מצטערת, אני לא מבינה ב CT. נחכה לתשובה מוסמכת של הרנטגנולוג."
חצי מוח מסונן, יא שקרנית!
עאלק לא מבינה ב CT. סתם פחדנית.
ואז השיחות עם הנויורוכירורג, ועם מנהל טיפול נמרץ, ומתי היא אכלה בפעם האחרונה, ומתי אפשר לארגן MRI, וכל מיני מילים עפות מעל הראש שלהם.
והילדה היפה, הבריאה, שהגיעה עם כאבי ראש, מופנית לניתוח חירום לפני שהמוח שלה ידחק לעמוד השדרה בגלל גידול ענק שתופס חצי מוחון.

וכל מה שעובר לי בראש...
"ואיך זה שאת לאאאא בוכה?"
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

מדהים עד כמה זכרונות ילדות נשכחים אנם נשכחים כלל, אלא מוטלים מקופלים ומאובקים, עד שמחשבה סוררת מנערת אותם ומציבה בקדמת הבמה.
זכרונות של ילדות בודדה, של בריחה, של חיפוש.
ילדת יומולדת שמפחדת לערוך מסיבה כי אולי איש לא יבוא.
שעד היום סופרת כמה חייכו אליה, וכמה התעלמו (ואולי לא התעלמו, אלא רק לא שמו לב?)
ובאחת לפנות בוקר, במקום לחגוג את האושר המצפה לי בעוד יום אחד ושלוש שעות בלבד - אני עוטפת הפתעות לילדים בני שנתיים,
לכפר על ילדות אבודה.
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

מרגישה שצריך קצת אור כאן...

הילדה ההיא, עם הגידול - שבועיים אחרי הניתוח כבר הולכת, צוחקת, שרה ועושה פרצופים (הכל חלק מבדיקה נוירולוגית סטנדרטית...). אפילו קיבלתי חיבוק ענק.
היומולדת היה נפלא - ברק הגיבור קיבל 3 סטים של פטישים, מברגים ומסורים, והוא כעת אחד הילדים המאושרים ביותר שיש. העטיפות היו הצלחה מסחררת. מסתבר שכולם אוהבים לקבל מתנות בעטיפות נוצצות מרשרשות....
אני עדיין לא יודעת לתפור - אבל לפחות הבנתי איפה משחילים את החוט.

יצאתי לחופשה של 18 שעות -
לא צריך לבדוק חמש פעמים את מינון התרופה
לא צריך לשחק עם החולים כדי שירשו לי לבדוק אותם
לא צריך להרגיש רגשות אשמה על כל בדיקה פולשנית
לא צריך לזכור בעל פה מתי הוא נולד ומה היה משך ההריון
לא צריך להסביר בפעם החמישית להורים למה חייבים לתת תרופות דרך הוריד לתינוק
לא צריך ללוות חולים לרנטגן ולשכנע שוב את התורן שילד שינק ונרדם ישן, גם אם לא דחפתי לו חומר הרדמה לפני ה CT

יצאתי לחופשה של 18 שעות-
עשיתי תורנות לבד בפנימית אחרי חודש וחצי בילדים.
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

אני מאמינה שתמיד צריך לשבח אנשים. על דברים טובים וקטנים שאולי לא שמים לב אליהם. על בדיקה פיזיקלית מעמיקה, על אנמנזה שנלקחה תוך הקפדה על הפרטים הקטנים, אפילו על מכנסיים יפים או תספורת חדשה.
בניסוח שונה - אני מאמינה שתמיד צריך למצוא משהו חיובי במישהו, ולהגיד לו את זה. לפחות פעם ביום.

וכל ההקדמה הזו בשביל מה?
בשביל להשאיר לעצמי תזכורת לבדוק את בלוג שוליית המיילדת - על ההתלבטויות, החששות, הספקות, ההצלחות, ההנאה, ובעיקר על האהבה המציפה את שני דפי הבלוג.
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

אני חושבת שאצלי הבעיה היא לא הרצון לעשות חינוך ביתי. מה הבעיה? מוצאים עבודה בערבים, ונשארים עם הילד בבית. הרי יש לנו תואר דוקטור, בטוח אפשר לעשות עם זה משהו בשכר מינימום.
הבעיה היא למצוא "קונטרא" לקשיחות של חיי היוםיום כרופאה.
אני מחפשת נקודת רוך בבית, אבל לא מספיק ש"רק" טוב לי עם ברק. אני צריכה משהו שיפצה על כל הרוך שלא מקבלים המטופלים "שלי".
זאת אומרת.....
חינוך ביתי כפיצוי על חוסר אהבה אצל אחרים?
<אני מתעלמת מהאידאולוגיה מאחורי החינוך הביתי>

ננסה ניסוח קולע יותר -
כדי להחזיק מעמד בעבודה כסטאז'רית בתל השומר (אני מסייגת לגבי "אני" ו"עצמי" בלבד), בניתי חומות הגנה כל כך גבוהות, שכדי למוטט אותן אחר כך אני אזדקק ל 24 שעות ביממה עם התינוק שלי.
נשמע הגיוני?
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

חמש בבבוקר, כל החולים הבריאו, המחשבים תוקנו, נגמר הקפה.
עכשיו יושבים ומדברים.
מסתבר שאחד האחים לומד מיילדות. מיד עולה השאלה האם הוא מכיר את... ומה הוא לומד....ובכלל מתחילה לבדוק עד כמה הבחור קשור ל"באופן"
(משפט מעולה - "מה את רוצה, שאשה בפתיחה של 10 (!) תקום ותסתובב במחלקה פתאום בזמן צירים?", מה שהכריח אותי לשאול האם הוא מפחד שהתינוק פשוט יפול החוצה בין הרגליים....)

לפעמים צריך לשתוק וללמוד את השיעור בשקט -
התחלתי לספר על הלידה של ברק הגיבור . אמרתי שקיבלנו זירוז. "למה?" כי הייתי בשבוע 41+5, מיד מגיעה היריה הראשונה "ברור, למה חיכת כל כך הרבה זמן?"
המשכתי לספר שהלידה הסתיימה בואקום "אה כי לחצת שלוש שעות ולא היתה התקדמות."
לא, הלידה הסתיימה בואקום בגלל מצוקה עוברית.
"איך את יודעת?"
היו האטות מאוחרות.
"לא נכון. זה היתה ואריאביליות נורמלית בדופק. לא יכול להיות שחיכו כל כך הרבה זמן עם האטות מאוחרות".
אתה רוצה להתווכח עם פענוח של שלושה רופאים? (כבר הייתי ממש מעוצבנת).
ומתישהו עלתה שאלת האפידורל, וכל מה שהספקתי לומר שקיבלתי אפידורל. יריה שלישית "אני לא מאשים אותך לידה זה כואב וקשה ואני רואה המון נשים שלא מוכנות בכלל לכאבים ואני לא חושב שהנשימות עוזרות במשהו".
אז זהו, שלא. ביקשתי אפידורל כאשר התחילו לדבר על ניתוח קיסרי ואני לא מוכנה ללדת בהרדמה מלאה.
"ואז המיילדת אמרה לך מתי ללחוץ, נכון?"
לא - ילדתי בואקום!!!! ולא הייתי צריכה שיגידו לי מתי ללחוץ כי ברגע שהיתה פתיחה של 10 והחליטו ליילד ואגינלית ביקשתי שיסגרו את האפידורל ולמה-לעזאזל-הוא-לא-מקשיב-למה-שאני-מספרת-לו-כבר-חצי-שעה????

לפעמים צריך לשתוק וללמוד את השיעור בשקט
  1. החולה יספר לך מה שאת צריכה לשמוע בקצב שלו. לשאול שאלות רק מבלבל אותו ומבלגן את הרצף הטבעי של הדברים.
  2. אל תעלי השערות ואל תמתחי ביקורת על החלטות רפואיות שלא היית שותפה להן.
  3. תקשיבי לחולה.
  4. תשתקי.
לילה טוב.
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

חוויות תורנות (אחרונה במיון ילדים!) -

הזמן נחלק לשני חלקים - זמן "אמיתי", שבו חיים, אוכלים, עובדים, מתנשקים, מחבקים, ישנים, אוהבים.
וזמן תורנות - זמן סהרורי שבו השעון החיצוני לא משפיע עליך. את מבלה שעות בחושך פלורסנטי, עטופה בקולות שאיבה, סחיטה, הנשמה ממוכנת. את צועדת בכאב גב מתמשך וקרסוליים דוקרים. פרצופי החולים נמהלים אחד בשני לבליל שמות ומחלות. הכל מאבד את משמעותו והופך ליחידה אחת - תורנות.
דברים הזויים נראים במסדרונות בית החולים בשעות כאלה. אין חולים - רק סטאז'רים, אצים ממקום למקום כדי להגיע בדיוק דקה אחת אחרי שהחולה כבר עבר למחלקה אחרת. טלפון מצלצל כדי להזמין רופא לייעוץ במחלקה שלא קיימת. בתורנות אחת התקשרתי לחמש מחלקות כדי למצוא פנימאי וכל שמצאתי הם סטאז'רים בודדים במכונת תל השומר.
לפעמים נדמה שמדובר במלחמת התשה ארוכה, שבה כוח עליון בודק מי יישבר ראשון - הרופאים או הפקידות. אלו מרגישים שהם לא מספיקים לבדוק את כל החולים ולהעניק להם טיפול ראוי, ואלו רואות את העומס במיון ומנסות להעביר כמה שיותר חולים למחלקות כדי שיוכלו לקבל טיפול ראוי.
ובינהם?
הסטאז'ר. זה שמקבל את החולה במיון, זה שמלווה אותו למחלקה, זה שמקבל אותו במחלקה וזה שיושב לידו וטווה את סיפור חייו בארבע לפנות בוקר, זמן תורנות.
לילה טוב.
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

סיימתי שלושה רבעים מהסטאז'. את כל מחלקות החובה ואת חודש החופש.
מעכשיו עוד שלושה חודשי בחירה, וזהו - הולכים הביתה.
ופתאום - אני לא מבינה לאן נעלם הזמן שלי. רוצה לתפוס את המושכות ולעצור לרגע. הלו! איפה החיים שלי?
ברק הגיבור כבר בן שנתיים, הולך מדבר ושר, הבעל הולך ומאמיר מבחינה מקצועית, ואני?
רוצה לעשות סיכום ביניים - מה הספקתי בתשעת החודשים האחרונים.
הריון ולידה.
התחלתי בתור אשה צעירה, מחייכת, מפוחדת, מבוהלת, אופטימית, פסימית. לא רוצה להיות רופאה בכלל - רוצה להגיע כל יום בארבע להוציא את ברק מהגן.
גמרתי חבילה אחת של קרם ידיים, 2 קופסאות של קרם פנים ושלושה שפתונים - עכשיו אני כבר יודעת שאם שותים מספיק מים הידיים לא מתקלפות.
ישנתי 37 פעמים במיטות פלסטיק קרות נטולות אהבה - עכשיו אני כבר יודעת איפה מוצאים סדינים ושמיכות.
בליתי שני זוגות נעליים - עכשיו אני כבר יודעת שצריך לשבת בכל פעולה שעושים כדי שהברכיים לא יכאבו בסוף היום.
היו לי ארבע החייאות, מתוכן בשתיים אני הייתי הרופאה הבכירה (לזמן קצר) - עכשיו אני כבר יודעת את מי להזעיק כאשר המוניטור מפסיק לצפצף.
אני כבר לא מפחדת לקחת חולים קשים למחלקות לטיפול נמרץ,
אני כבר לא מפחדת להשאר לבד בפנימית בלילה,
אני כבר לא מפחדת מילדים מפרכסים,
אני כבר לא מפחדת.

התחלתי את הסטאז' במטרה אחת - להתאהב ברפואה מחדש.
אני חושבת שהצלחתי.

עכשיו הגיע הזמן ללכת הביתה.
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

שלוש וחצי לפנות בוקר. אני בירוק וחלוק, היא עם הבת והחברה -
"שלום, אני אלודאה, אני רופאה כאן במיון. אני מתנצלת אם אני מדברת לאט מדי, אני פשוט מאד עייפה."
"זה בסדר שאת מדברת לאט, קל יותר להבין כך."
"אני מדברת לאט? אני מתנצלת - אני עייפה. למה הגעת לכאן?"
"כי הלחץ דם.... (משמיטה את החלק האסור לפרסום לפי חוק זכויות החולה וההגינות הבסיסית)...."
"סליחה, את מוכנה לחזור בבקשה, אני פשוט קצת עייפה, וקשה לי לעקוב..."
"בוודאי. הלחץ דם... (שוב משמיטה, החוק וכו')..."
"אה, הבנתי, הגעת לכאן כי הלחץ דם....?"
"כן".
"אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן, פשוט - אני עייפה, אני עובדת משמונה בבוקר." מלווה בחיוך התנצלות קטן.

"אני יכולה לבדוק אותך, בבקשה?"
"כן".
"הבטן כואבת לך?"
"לא."
"וכאן?"
"לא."
"וכאן?" (חוזרת לנקודה שבדקתי לפי 20 שניות).
"לא, כבר אמרתי לך."
"אה, סליחה, לא שמתי לב. אני פשוט..."
הבת מתערבת - "כן, הבנו - את מאד עייפה."
"סליחה, כבר אמרתי שאני עייפה? לא שמתי לב שאמרתי את זה, כי אני פשוט מאד עייפה..."

כן, אני יודעת שעשיתי את מה שאני שונאת, ולא שמתי לב למה שהיא אמרה, אבל פשוט, אתם מבינים, הייתי מאד עייפה....
פיצה_והתוספות*
הודעות: 629
הצטרפות: 28 מרץ 2005, 22:52

אלודאה בלבן

שליחה על ידי פיצה_והתוספות* »

אז תעשי אלקטיב ברפואת משפחה.
נורא חשוב- לבחור מישהו טוב להיות איתו. אני במקרה נפלתי על מלך מלכי המלכים- הוא הראה לי את מה שהוא עושה, הוא אוהב את החולים שלו, היה לו אכפת שאני אראה הכל ואשתתף בהכל, הוא נתן לי יד חופשית, הוא כוון אותי בקריאה, הוא צחק איתי וקצת עלי, הוא הקשיב לי, הוא ואשתו המקסימה ושלושת הילדים שלהם ארחו אותי כשחיכיתי שפיץ יבוא לאסוף אותי. הוא גרם לי להתאהב במקצוע. הוא לימד אותי תוך חודש יותר (מבחינת הגישה לחולה והתמודדות עם חומר מקצועי) מכל אלה שהשמש זורחת להם את זוכרת מאיפה במהלך 6 שנים ושנת הסטאז' ביחד. תמצאי אחד כזה ולא תצטערי!
ההתמחות ברפואת משפחה נראת לי אחרת ממה שאת מתארת. פיצי בהחלט יראה את אמא שלו! תכתבי לי מייל אם את רוצה פירוט.

בכל ההחייאות שהשתתפתי בהם בתוך ומחוץ לביה"ח אחת היתה מוצלחת והסתיימה בפטירה תוך 48 שעות. כל האחרות הסתיימה לפני...
יש לי חולשה לנושא הזה. זה לא אהבה למקצוע כמו הנקה, זה בעיקר פחד שיקרה משהו למישהו לידי ולא אדע מה לעשות.
אני מתכננת להתנדב ליחידת חילוץ.
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

עכשיו נרגעתי מספיק בשביל לכתוב ולא להקליד על מקשים בזעם.
אוף, אוך ועוד אוףףףף אחד!
העלבון, הכאב, הסומק.
לעזאזל.
בסך הכל הסתכלו עלי מלמעלה וצעקו עלי מול אודיטוריום מלא אנשים.
למה אני נפגעת מזה כל כך?
לסיכום יום שנושאו בריאות הנפש הוזמנו מספר מומחים, בינהם שני אנשים הקשורים לסדרה עעל פסיכולוג ומטופליו.
אני, כמשקיפה מהצד, רואה איך השחקן מתפרץ, מחצין רגשות, מתפאר בכמות הטיפולים הפסיכולוגים שעבר אשר בסיומם החליט ש הכל בולשיט . והיוצר (תסריטאי? במאי?) לעומתו, נחבא מאחור, שלווה קורנת מפניו, מדי פעם מרסן את השחקן במילה או שתיים.
ואני רואה יחסי אב-בן, סימביוזה הפוכה ומשונה, שבה הצעיר הוא הבוגר והמבוגר הוא הילד. שבה המוחצן נשלט והמופנם שולט.
פסיכולוגית חובבת שכמותי, צעירה פותה, מרימה את היד ושואלת מה הפסיכולוגים שבצוות חושבים על היחסים בין היוצר והשחקן.

בום, טראח.
הפסיכולוג התפוצץ, השחקן רתח.
איך אני מעזה לשאול שאלות כאלה? איך אני לא מתבישת? אני לא ב-א-מ-ת מצפה שיענו לי, נכון?
והשחקן - מתחיל לברבר מילים מופרדות לגבי קהילת ההומואים, ועל יציאה מהארון.
מה?
למה?
בסך הכל רציתי כמה אבחנות בגרוש על הקשר בין יוצר לשחקן.

עכשיו אני מבינה ש...
א. כל אחד מעוות את מה שהוא שומע בהתאם לעולם הערכים הפנימי שלו ולמה שמעסיק אותו באותו זמן.
ב. אני צריכה ללמוד להתנסח בבהירות רבה יותר.
ג. הם מאוימים ממני כי אני צעירה ויפה ולהם יש כרס וקרחת (זו לא באמת תובנה - רק משהו שאמור לגרום לי להרגיש טוב יותר).

וחוץ מזה -
נרקסיזם זה דבר נחמד, אבל בפעם הבאה שאני ארצה לדבר כדי שכולם יקשיבו - כדאי שאני אשתוק.
פיצה_והתוספות*
הודעות: 629
הצטרפות: 28 מרץ 2005, 22:52

אלודאה בלבן

שליחה על ידי פיצה_והתוספות* »

אלודאה (()) ועוד (())
לגבי התובנות- זה קורה, זה הכל!
קרה גם לי ויותר מפעם אחת.
תעבירי הילוך, תוכלי גלידה, לכי לטייל עם ברק ביום שמש, תחשבי על נסיעה למקום נחמד בלב היער (רוצה הכוונה לאחד כזה :-)?) ותתחילי להרגיש איך הנשימה נרגעת והמילים הופכות לאיטיות יותר והמחשבות פונות למשהו אחר.
(())
דשא_ירוק*
הודעות: 45
הצטרפות: 15 יולי 2005, 20:54

אלודאה בלבן

שליחה על ידי דשא_ירוק* »

ביקרתי אצל זוהר אור וראיתי שחיפשת - לזה התכוונת? תמיכה באמהות טריות
סליחה על ההידחפות. במילא רציתי לומר שלום ושהיה כיף לראות אותך בשבוע שעבר ושאחותך מדהימה.
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

שקט הוא דבר יחסי.
לפעמים הוא זוחל מתחת לדלת הסגורה ומתגנב למיטה המשפחתית ההומה.
הוא נוזלי וחמקמק - בכל פעם שאני מהדקת ידי סביבו הוא זולג בין האצבעות הקפוצות, אולם כאשר אני פורסת את כף ידי הוא נפרש מעלי כחופת כנפי פרפר.
פעם מצאתי שקט במעגל.

שקט הוא ההפסקה לשאיפה אוויר בזמן בכיו של תינוק, או ההפוגה בין צלצולי טלפון מהורים מבועתים.
לפעמים שקט הוא רק חמש הדקות של שתית כוס מים, ולפעמים הוא יכול להמשך שעה שלמה בין קבלה לקבלה.
שקט נמתח ומשתנה בהתאם לסביבה בה מחפשים אותו - "תורנות שקטה" בכירורגיה היא תורנות שבה הסטאז'ר במחלקה השכנה עובד כל הלילה, ואת זוכה לשינה ארוכה הנקטעת רק על ידי החיאות או חולים המתעוררים משנת משככי הכאבים. "תורנות שקטה" במחלקה היא תורנות שבה הגיעו פחות מחמישה חולים, כולם לפני הארוחת הערב, והאחיות לא העירו אותך באמצע הלילה כדי לתת הוראה ששכחת. "תורנות שקטה" במיון היא תורנות שבה הצלחת לדבר עם חולים, שתית מספיק, אכלת מספיק, והלכת לישון לפני אחת לפנות בוקר.
"תורנות שקטה" בבית היא תורנות שבמהלכה ברק הגיבור ישן כל הלילה, ולא התחיל לחפש את אמא ברחבי הבית הריק.
ויש את השקט אחרי תורנות - שעוטף אותי לאחר שחזרתי הביתה, התקלחתי, אכלתי, צחצחתי שיניים, ואספתי את ברק מהגן. הוא צונח ברכות מעלינו כאשר שנינו מתכרבלים במיטה החמימה מתחת לשמיכת הפוך, מחכים לאבא שיחזור.

אני רודפת אחרי השקט כאילו הוא שמיכה דקיקה, שאם רק אצליח לגעת בו - אם רק אוכל להניח את ידי על פיסה זעירה של שקט היא תצליח למלא אותי.
ואולי, אם אצליח לתפוס את השקט הנוזלי, אוכל להניק אותו לברק, ולהשכיח ממנו את כל הלילות בהם התעורר וחיפש אותי, בזמן שאני הייתי ב"תורנות שקטה".
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

אני לא מכירה מספיק שירי ילדים. זכרוני הרעוע מספק לי מדי פעם דקלום נשכח או שירון נושן, אבל לרוב הבצורת שולטת ואני ממחזרת את אותו שיר במגוון מילים (אמא יקרה לי...לה לה לה...).
לאחרונה הגיבור התחיל לעזור במחזור. להלן כתיבת שיר במהלך נסיעה :
גיבור - אמא, שיר!
אמא - "האוטו שלנו קטן וכחול...."
גיבור - לא! האוטו שלנו אפורררר!!!
אמא - האוטו שלנו ארוך ואפור. לאוטו שלנו אין מגב מאחור..."
גיבור - יש מגבים מקדי-מה.
אמא - האוטו שלנו ארוך ואפור. לאוטו שלנו יש מגבים מקדימה, אבל אין מא...
גיבור - יש חור! (בעליצות)
אמא - האוטו שלנו ארוך ואפור, לאוטו שלנו אין מגב מאחור, אבל יש לו חור!; בבוקר נוסע, בערב הוא שב, מביא לברק את אמא עם חלב (מזכיר נשכחות מימי השאיבה בלימודים...)
גיבור - ברק יונק ציצי, לא לנשוך ציצי של אמא!
אמא (מנסה לסיים את השיר ללא עזרה_) - האוטו שלנו ארוך ואפור, לאוטו שלנו אין מגב מאחור אבל יש לו חור, בבוקר נוסע לוקח את ברק לגן, בערב הוא שב ומחזיר את ברק משם! (_בנעימת ניצחון מאושרת)
גיבור - אמא! הגענו!!! (מסב את תשומת ליבי לעובדה שאנחנו כבר עומדים בחניה של הבית מספר דקות...)
פיצה_והתוספות*
הודעות: 629
הצטרפות: 28 מרץ 2005, 22:52

אלודאה בלבן

שליחה על ידי פיצה_והתוספות* »

אמא! הגענו!!! (מסב את תשומת ליבי לעובדה שאנחנו כבר עומדים בחניה של הבית מספר דקות...)
צחקתי. הגיבור מקסים. האמא גם!
אפשר לשלוח אליו את הקטניה לשיעורים פרטיים בענין הנשיכות?
{}
מיה*
הודעות: 246
הצטרפות: 09 ינואר 2003, 16:07

אלודאה בלבן

שליחה על ידי מיה* »

וואו! אלודאה, איזה דף מקסים!
מזכירה לך לבדוק בשבילי על רופא/ת ילדים בגישה טבעית בכללית.
תודה @}
Maiayani#zahav.net.il
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

ניסיתי למצוא דרך לסכם את השעה האחרונה בתורנות האחרונה במיון בסטאז' (יש עוד 5-6 בפנימית בחודש הבא). הנה, מצאתי:
ברפואה הסינית למשל טוענים שחשוב לישון לפני 11 בלילה, כי אם ערים אחרי זה יש איברי גוף שאמורים לנוח ולא זוכים במנוחה, ואז הם יוצאים מאיזון וגם משפיעים על איברים אחרים לצאת מאיזון, ונכנסים למעגל של עייפות שקשה לצאת ממנו
בשמת מתוך - איך מפסיקים הנקה לילית
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

רוצה הוסיף משהו.
רוצה להסביר למה אני עדיין במיון, כמעט שעה לאחר סיום התורנות.
בחודשים האחרונים אני במצב סיכום מתמיד. מה למדתי, מה שכחתי, מה קיבלתי, ומה השארתי מאחור.
חוזרת לילדות המוקדמת, מנסה להזכר באהבה הראשונית לכתיבה, לדיבור, למשחקים.
צופה בגיבור מהצד, באבא שלו.
רוצה, רוצה, רוצה.
זקוקה לחיבוק חזק מאהובי, מחברי, מחברה. לחיבוק של אמא, אוהב, מזוקק.
צריכה שמישהו יקח על עצמו אחריות, שיקום ויחליט בשבילי מה טוב לי.
הולכת לאיבוד ללא תוכניות, אבל מסרבת לשרטט אותן.
הולכת לאיבוד מרוב דיבור.
ושתיקה.

צריכים רופא - לא אני.
אני אחרי תורנות.
הולכת הביתה.
אלודאה_בלבן*
הודעות: 942
הצטרפות: 13 ספטמבר 2005, 00:47

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אלודאה_בלבן* »

חזרתי אתמול מארוחת צהריים, ועל השולחן חיכה לי פתק עם מילים כחולות מחבקות, וצעצוע מצפצף מאחד התינוקות במחלקה (ואמא שלו גם).

שאלה -
שמונה תורנויות בחודש זה גדול, קטן או שווה חיוך של ילד חולה?
מיצי_החתולה*
הודעות: 2041
הצטרפות: 21 פברואר 2005, 22:27

אלודאה בלבן

שליחה על ידי מיצי_החתולה* »

קודם כל, ממש לא רמז. לא בוער שום דבר.
חוצמזה, חגיגות - אחותי, בכיף. העניין הוא שמאז שאבד לי הטלפון הנייד אין לי את מס' הטלפון שלך. אני אנסה לחפש באימיילים עתיקים את טלפונך. או שאבקש אותו מ זוהר אור או משהו. ואת טלפוני אשלח לך במייל. אנחנו פנויים בכל ערבי החג להדליק אתכם נר. אני מתנדבת להביא סופגניות ולטגן אצלך (אפשר להפיל על ר', הוא חזק בטיגונים והוא לוחץ עליי כל הזמן להכין סופגניות).
אפשר גם אצלנו אם תעדיפו.

נשיקות.
אמא_ל_5*
הודעות: 871
הצטרפות: 09 יוני 2003, 09:39

אלודאה בלבן

שליחה על ידי אמא_ל_5* »

אוי, זמן...
אף פעם אין לי זמן...הנה היום ביטלתי את כל העבודה שלי וביליתי עם אמא שלי 10 שעות במיון ... (בסוף אושפזה עם כולציסטיטיס).
אז עכשיו מחקים לי מחר ומחרתיים גם כל אלו שבוטלו היום.
אבל אני אעשה כל מאמץ להתקשר. אולי תתקשרי שוב למרפאה ותשאירי שם את מספר שלך? אני אחזור אליך.
חלון_לים*
הודעות: 66
הצטרפות: 04 ספטמבר 2005, 18:21

אלודאה בלבן

שליחה על ידי חלון_לים* »

אחותי, קודם כל |בלונים| |עוגה| |מתנה| |גזר| |בלונים| |מתנה|
(נכון, אני לא טועה?)
בקרוב אעדכן קצת מהחזית.
אגב, עשיתי את כל מה שהצעת - פשוט כנראה זה היה מעט מידי, מאוחר מידי...
חלון_לים*
הודעות: 66
הצטרפות: 04 ספטמבר 2005, 18:21

אלודאה בלבן

שליחה על ידי חלון_לים* »

אה, לא עשיתי תורנות לבד (זה באמת מלחיץ!). רק השאירו אותי כמה שעות לבד בזמן שכולם ירדו לניתוח, המתמחה הבטיחה לי שתהיה זמינה (מה שהסתבר כלא נכון...), אבל כן היתה רופאה מהמחלקה במיון שהתייעצתי איתה (הייתה תורנות על טהרת המין הנשי :-)). הדבר היחיד שהיה קצת מלחיץ זה פרפור שהופיע אצל אחת המטופלות, אבל היא הייתה סה"כ יציבה והמשיכה כהרגלה לשיר שירי עם ברוסית (הזמנתי יועץ פנימאי), שאר העניינים היו די שגרתיים. באופן מפתיע היה בזה משהו מספק.
שליחת תגובה

חזור אל “דפים אישיים”