^{דף מומלץ}

---

הנה ציטוט (ודיון בו) שהתחיל בדף ושוב מהתחלה.

מישהי כתבה כאן פעם ש"את יולדת כמו שאת חיה"
מה זה אומר על איך שאני יולדת? |פרצוף תוהה|

מי שנהנית מהחיים - נהנית מהצירים? מי שלא מתרגשת משום דבר, לא מתרגשת גם מהכאב? (את)
מי שהכל עושה בצ'יק - גם יולדת בצ'יק? (אני)

כנ"ל אני (כמו המסעדה), וגם אביב חדש - קצר, יעיל, ענייני, ועם חום, רגש ואהבה?

אביב - זה משפט ש נירית שפירא אומרת, אבל אני אימצתי אותו, אני חושבת שבמובן קצת אחר. אני הרגשתי שהלידה אצלי "הקצינה אותי" - כלומר, הדגישה לי דברים שביומיום הם מוסווים. למשל, הקושי שלי בבקשת עזרה, בלידה הגיע עד לאבסורד של קושי לבקש שיעבירו לי בקבוק מים (בקשה טריוואלית ללא ספק, שהיו נענים אליה בשמחה, וידעתי את זה), וכל פעם שאני חושבת על הלידה שלי, אני מגלה עוד דברים.

אם פי 3, אני מעריצה אותך על ההקפדה על ציטוט דברים בשם אומרם אבל נאלצת לתקן אותך. זכויות היוצרים על "את יולדת כמו שאת חיה" שייכות כנראה לכריסטיאן נורתרופ, מחברת "גופה של אשה - תבונתה של אשה". אני אנסה לקחת אותו בספרייה בימים הקרובים - מזמן כבר הייתי צריכה לקרוא אותו.

מקבלת את התיקון - ובכל זאת נירית אומרת את המשפט הזה הרבה... (-; (ואני בדרך כלל לא זוכרת מיהו ה"אומרם" ולכן לא מקפידה על ציטוט, אבל הערצה - חופשי (-; )

תשמעו - זו וואחד רקורסיה:
גופה-תבונתה, עמ' 297, בפרק "נשים יולדות בתוך כך שהן חיות", כתוב: " גייל פטרסון, בספרה Birthing Normally, מציינת כי נשים יולדות באותו אופן שבו הן חיות".

למה רקורסיה? זו פשוט העתקה מהעתקה מהעתקה מהעתקה....

מה שהביא אותי להגיד רקורסיה זה - ציטוט בתוך ציטוט בתוך ציטוט.

וואלה....עכשיו יורד לי האסימון..למה הלידות שלי הן איטיות!!!
תמיד היתה בי הרגשה שכמו כל דבר בחיי אני צריכה באמת להרגיש אותו. ושניה לפני שאני נשברת...אני מצליחה !
יו רגע זה עשה לי תובנות בעניין אחר לגמרי!! אולי אפתח דף נוסף....

אז החיים שלי הם קיסרי חירום שלושה חודשים לפני הזמן?
(בחיים האמיתיים אני ממש לא חובבת דרמות).

זה לא תרגום של אחד לאחד, אבל יכול מאד להיות שאם תבדקי, תראי שהיו דברים בחיים שלך, שהובילו אותך דווקא ללידה כזאת. ויכול גם להיות שלא.
בכל מקרה, באופן שאני קוראת את המשפט הזה (ולא בטוח בכלל שזו הכוונה המקורית), זה יכול להתקיים רק בלידה טבעית - ואז את מגלה על עצמך כל מיני דברים מעניינים, שהיו שם תמיד, אבל הלידה מוציאה אותם החוצה בהגדלה.
לידה בהרדמה, לא בהכרח תעשה את זה.

משפט מדהים שעושה לי סדר בראש.
אני מבטיחה לצטט אותו לכל יולדת חרדה.
גם מסביר לי כמה דברים על הלידות שלי (אני מאלה שבאות, מחכות שיעבור החלק של הצירים בלי התרגשות ו10 דקות אחרי שיוצא התינוק אני כבר על הרגליים בדרך למקלחת...) ככה אני גם בחיים, מאד קשה לייאש אותי. עבודה קשה/כאב/משהו שלא עשיתי אף פעם לא מפחידים אותי ולא מאתגרים אותי. אני באה עושה את העבודה והולכת. והכי חשוב לא מאבדת את הפוקוס תוך כדי וככה גם בלידות אני יודעת מה קורה בכל רגע ושולטת בענינים.

ואצלי הכל לאט לאט. אני מה זה שוורית- שינויים מסעירים אותי וקוסמים לי אבל גם מפחידים אותי ולוקח לי זמן לעכל ולהתרגל. ברגע שהתרגלתי- אני לגמרי בעניין ומתפקדת סופר. בלידה הראשונה באתי ממקום כל כך מודחק ויהיר. סרבתי להתעמת עם העובדה שלידה היא תהליך ושיש בו גם כאב. באתי ממקום של "אני? קטן עליי" ומצד שני הייתי מחוסרת שליטה ומפוחדת. וככה התגלגלתי לקיסרי לא מובן.
בלידה השנייה היה לי מאד קשה להתמסר לצירים בשלב מסויים(אחרי 12 שעות בערך)ושנאתי אותם. דווקא מאד רציתי כבר לסיים את ההריון ולהפרד ממנו ובאמת יום לפני נפרדתי באהבה ובשמחה עמוקה. אבל עדיין היה בי פחד מהלידה ומהלא נודע. זה השור שבי. ובאמת מהרגע שהגעתי לפתיחה של 4-5 העניינים טסו. אם לא הייתי מקבלת אפידורל הייתי יולדת מאד מהר.
אני מקווה שבלידה הבאה כבר לא אפחד מהלא נודע. מעניין איך אז יתקדמו העניינים.

אני חושבת שאני מסכימה עם האמירה הזו. ילדתי את שני ילדי בניתוחים קיסריים מוזמנים ואני חושבת שגם בחיים אני נמנעת מהתמודדות עם דברים ובורחת בכל פעם שקשה.

אני ילדתי את זוהר בקיסרי תחת הרדמה מלאה, עקב דלקת תוספתן בחודש תשיעי.
אחר כך אמא שלי אמרה לי: ככה את יולדת, את בכלל לא שם כשזה קורה.
חשבתי על זה בהקשר של המשפט הנדון כאן, וזה התחבר לי: לא קשורה למציאות,
'ממציאה' מחלות כדי להתנתק, מעדיפה אובליביוס עמוק - חוסר ידיעה, מין תהום נשייה מבורכת.
כך שלדעתי המשפט הזה בהחלט יכול להיות אמור גם לגבי יולדות בקיסרי, כי גם המצב בניתוח יכול להיות שונה,
בין מי שמורדמת חלקית, מלאה, נהנית מהמצב, סובלת קשות מהמחשבה על מה שמתבצע בה, וכן הלאה.
עכשיו אני שוב בהריון, בחודש חמישי. חושבת על הפעם הבאה, כי הסיבה לניתוח, כאמור, לא מחייבת ניתוח חוזר.

דווקא לא מזמן חשבתי על זה, בעקבות חברה שילדה בדיוק כמו הגישה שלה לחיים (מסובכת, תלותית, חרדתית), אבל לא הצלחתי לאמר את זה לעצמי במשפט אחד כזה מדויק: "את יולדת כמו שאת חיה".
אני מאוד מאמינה שלידה היא השתקפות לאיך אנחנו רואות את החיים.

א. אנחנו משתנים במהלך החיים, וגם לידותינו.
ב. כמו שכבר כתבתי - זה לא אחד לאחד, תרגום מדעי. אבל יש אלמנטים מתאימים. היה גם אפשר לומר את חיה כמו שאת חיה - רק שלידה מדגישה את הדברים.
יש עניין של אמון בסמכות (רפואית ובכלל) לעומת אמון בעצמך (לא שיפוטי, רק הבדל בגישה שמשתקף היטב בלידה), ושוב, אני יותר מתייחסת להתנהגות שלי בלידה, שהאירה לי את עצמי, מאשר לאופן הלידה.

פלוני,
העובדה שייתכנו הבדלים כה דרמטיים בין לידה אחת לאחרת אצל אותה האישה לא מצביעה על כך שהתיאוריה בהכרח לא נכונה. אולי זה מרמז על כך שהאישה חווה באותה תקופה איזשהו שינוי גדול, משבר

אני מנסה לחשוב מה זה אומר לגבי. אני ללא ספק חיה אחרת לגמרי מאיך שחיית לפני שנולד בני. האם זה אומר שהלידה הזו תהיה שונה מהקודמת? הלוואי הלוואי.

אנחנו באמת יולדות כמו שאנחנו חיות. מי שמאמינה "בחזרה לטבע" תלד בבית או בבי"ח עם גישות טבעיות כמו ביות. מי שהולכת בזרם בלי לחשוב אולי אפילו לא תעשה השוואה בין בי"ח. מי שלוקחת באמת אחריות לגורלה ולמעשיה תעשה זאת גם בלידה.
פלוני - בכל כלל יש יוצאים מהכלל ולהפך.

לגבי ההערה שנפתחה ב"בולשיט"...
לא כל כך...
יש לי שכנה שילדה ראשון בקיסרי בגלל מחלה של אי קרישת דם. ניתחו מבעוד מועד מה שנקרא...
לידה שנייה היא ספרה איך היא "לקחה" ולא "חיכתה שיתנו". היתה בבי'ח וילדה וגינלית.
בלידה השלישית היא היתה אחרי הריון לא קל, מאוכזבת משהו, מתה ללדת כבר משבוע 32 בערך. נורא לחוצה. היא נפתחה ל-10 ס'מ, לחצה שעה וחצי והלכה לקיסרי.
אז אני מסכימה עם אם פי 3 שאנחנו לא בהכרח חיות באותה צורה כ---ל החיים. יש דינאמיות. הבחירה במקום הלידה ובאופן הלידה בהחלט נגזרת מהמקום שבו אנחנו נמצאות באותו רגע כאדם ובמיוחד כאישה.

אני חושבת שהשוני בין הלידות רק מדגיש את נכונות המשפט, שהרי כמעט תמיד מי שהיית לפני הלידה הראשונה הוא לא מי שאת בשניה, ולכן מאד הגיוני שהן תהיינה שונות.

אצלי, בכל אופן, זה היה ממש ככה: לידה ראשונה קצרה, פאסיבית, מכוונת להיות "ילדה טובה" ולעשות רושם טוב על כל סביבותי ולידה שניה הרבה יותר חווייתית, אקטיבית ובטוחה (בעצמי).

ונושא משמח אותי לחשוב על זה!

אני מאמינה שאת חווה את הלידה כמו שאת חיה ולאו דווקא יולדת איך שאת חיה. הלידה שלי היתה ארוכה ומתישה ואף מאכזבת במידת מה כי תכננתי ללדת בבית והגעתי לב"ח, אבל זרמתי עם השינויים ולא נפלה רוחי. הבנתי בלידה את אחד השיעורים החשובים שהורים צריכים ללמוד באיזה שהוא שלב, שהילדים הם לא שלנו, הם רק עוברים דרכנו ושאני יכולתי רק לתכנן ולרצות בשביל תינוקי את הטוב ביותר, אבל, הוא זה שבחר כיצד להגיע לעולם.

ציפורה - אהבתי.

כבר שמעתי את המשפט הזה בעבר והוא מאוד הטריד אותי מכיוון שילדתי בקיסרי מתוכנן עקב מצג עכוז.
ותהייתי מה זה אומר לגבי...?
התוכניות שלי היו אחרות (לידה כמה שיותר טבעית, כבר היתה לי דולה וכו'), וכאשר הילד לא התהפך, והתוכניות השתנו ובעצם הכל היה ידוע (תאריך, שעה) זה מאוד שימח אותי.
אני יכולה לראות שגם בחיים אני מאוד מתוכננת וקשה לי עם ספונטניות...
נוכחתי לדעת שבגידול ילדים זה לא תמיד יהיה איך שאנחנו מתכננים, ואני מקפידה לשנן לי זאת לאורך הדרך.

זו היתה הבחירה שלך להימנע מלידת עכוז. כיודוע לך זה לא מחוייב המציאות. אמא שלי ילדה פעמיים בלידת עכוז רגילה ולא ניזוקה וגם לא אנחנו.

כמה שקשה לי להודות בזה , זה נכון.
הלידה שלי התחילה בבית (48 שעות צירים) והסתיימה בכניסה לחדר יולדות...
למרות שעשיתי את הכל בעצמי (ללא התערבות רפואית) הרגשתי בטוחה רק שמיסבבי נאונים וחלוקים ירוקים.
ובאמת בחיים הרבה פעמים אני לא סומכת על עצמי ועל היכולת המופלאה של הטבע.
מקווה שבפעם הבאה ...

מסכימה עם המשפט.
ילדתי בצימר של אילנה שמש, מתוך ידיעה שלידה בתנאי בית חולים שבה לא בטוח שאהיה אדון לעצמי אינה הדרך בה אבחר. למעשה לפני הלידה הפחיד אותי שנאלץ מאיזו סיבה שהיא להגיע לבית החולים, והרעיון שיסממו אותי עם אפידורל היה מבהיל.
גם בחיים אני כזאת מתעבת מסגרות, שונאת שאומרים לי מה לעשות, אוהבת להיות אדון לעצמי (גם בעבודה, אני עצמאית ועובדת הרבה מהבית). מצד שני יש בי גם צד שחשוב לו לעשות דברים ללא סיכון מיותר, ולכן נסענו לאילנה (מאחר והמרחק בנינו לבית חולים הוא כ-35 דק' נסיעה- ליתר ביטחון...)

עולה בי השאלה, ומה לגבי התינוק עצמו?
קשה לי קצת להסביר אבל אני אנסה.
מאמינה שלתינוק גם יש רצונות, מחשבות וכוונות משלו, עוד ברחם.
איך אתן חושבות שההשפעה שלו על הלידה?
לדוגמה - קראתי פעם סיפור לידה על עובר שהיה בתנוחת עכוז, ולא התהפך. ניסו את כל השיטות, קונבנציונליות ולא, שום דבר לא עזר.
בסוף, בלידה הקיסרית, התברר שלאמא איזה בעיה נדירה שאם היתה לידה רגילה רוב הסיכויים שלא היתה יכולה ללדת שוב, וגם האמא עצמה היתה בסיכון, ובזכות הקיסרי המתוכן - תוכל ללדת שוב והלידה הסתיימה בשלום. כמובן של יכלו לדעת את זה קודם.
אז זאת דוגמה מאוד ברורה איך העובר כאילו כיוון את הלידה לקיסרי כדאי להגן, ממש התעקש על זה. זאת דוגמה שהדברים מאוד ברורים, כלומר ידועים בסוף (לפחות באופן חלקי).
אבל הרבה לידות מכוונות לדרכים שונות.
אני שואלת את עצמי עד כמה אנחנו (באיך שאנחנו חיות וכו') קובעות, ועד כמה הילדים שלנו קובעים - מה הם רוצים לעבור, ואיך הם מחליטים לעבור את זה.
גורם לי גם לחשוב על הלידה שלי עצמי (הכוונה - כשאני נולדתי) - פתאום קשה לי להבין איך אמא שלי קשורה לכל העיניין הזה... (ולא שיש לי זכרונות מהארוע)

מקווה שהבהרתי את הכוונה (מבולבל לי בראש)

מעניין, בספר של ג'נין בייקר היא כותבת על הלידות של ששת ילדיה ועל איך שחלק מהלידות שיקפו את היחסים שלה עם הילדים האלה גם אחר כך בחיים. אני זוכרת את זה במיוחד לגבי הלידה של בנה שהיה תינוק גדול, והיא איבדה סבלנות ודחפה כדי שהוא "יצא כבר". היא כתבה שגם אחר כך תמיד היא הרגישה שהוא גדול מדי, תופס יותר מדי מקום, ושהיא מרגישה שהיא זאת שדחפה אותו לצאת מהבית.

מעניין מאד. אבל גם יש את הנקודה שהתינוק/נשמה בוחרים בהורים מסויימים מסיבות מוד מאד מסויימות. כל אחד מאיתנו הגיע להורים שלו "לא סתם אקראי". ככה שגם תהליך וחווית הלידה הם חוויה הן של נשמת התינוק והן של האם ואורח חייה/אמונותיה.

וואו זה כל כך נכון המשפט הזה ממש ממש נכון ברגע הלידה אנחנו השתקפות של עצמנו באותה נקודת זמן בכל אופן נכון לגבי

יונת , אני אשמח לדעת איך נקרא הספר של ג'נין ואיפה אוכל להשיג אותו. ככה שגם תהליך וחווית הלידה הם חוויה הן של נשמת התינוק והן של האם ואורח חייה/אמונותיה. כשאני מסתכלת על הדרך שבה אוריה בחר להגיע לעולם אני יכולה לראות את האופן שבו הוא חי או תופס את הסביבה שלו . אוריה פילס לעצמו את הדרך לאורך 4 שעות בכוחות עצמו כשהוא יוצא לתוך בריכת מים. מבחינתי הייתי התעלה והתומכת הנלוות .היום כשהוא בן 10 וחצי חודשים אני יכולה לראות את הבחירה שלו להגיע אלינו על מנת שנאפשר לו את החופש לממש את הפוטנציאל הגלום בו , הוא המוביל והמובל מתוך בחירה שלו , כך היה גם בלידה.

קשה לי "להפיל" על העובר את הבחירה בקיסרי במצב של מצג עכוז, שהרי ניתן ללדת נרתיקית במצג עכוז, וכך היה דורות רבים (בסיכון קצת יותר גדול, אולי בכאב יותר גדול, אבל בדרך כלל בהצלחה). רק בשנים האחרונות מאד, מסרבים בתי החולים לילד תינוק במצג עכוז, וממליצים על ניתוח. בלי להכנס לויכוח מה עדיף, לא נראה לי שהעובר מודע (ולו בתת מודע) לשינויי המדיניות בבתי החולים.

מבחינתי הייתי התעלה והתומכת הנלוות .היום כשהוא בן 10 וחצי חודשים אני יכולה לראות את הבחירה שלו להגיע אלינו על מנת שנאפשר לו את החופש לממש את הפוטנציאל הגלום בו , הוא המוביל והמובל מתוך בחירה שלו , כך היה גם בלידה

אבל זה לא רק הוא!
זו גם את (אתם?) שמאפשרת לו את זה!
ז"א - מה שאת מתארת (כמו שאני רואה את זה) הוא מערכת יחסים ביניכם שנראית במציאות כמו בלידה, ולא רק אופיו של אוריה.
(בעצם - אולי את התכונת לאותו דבר?)

אני חוויתי שהמשפט הזה הוא אמת מצד אחד שלה (ועוד רגע אסביר) וגם אמת שהמצד של התינוק - אולי משהו כמו אתה נולד כמו שתחיה...
ומערכת היחסים היא הדדית אם כי לא פעם מה שהתינוק מביא אל חיינו הוא זה שאיתו עלינו להתמודד.
במיוחד חוויתי את זה עם בתי השלישית. לידת בית חולים (אחרי לידת בית), גיל 35, תחושה שלי שמותר לי להעזר, שאני יכולה לבקש את מה שאני רוצה גם במקום זר ולא מוכר. שאני יכולה להיות בעולם אני עצמי, גם אם הוא לא הבועה המוגנת שיצרתי לעצמי. חוויה משחררת בפני עצמה שרק סימנה תחילתו של תהליך של שיבה לעולם - לאנשים, למשפחה המורחבת, לחברים.. היא נולדה בקלות, בעוצמה ובמהירות, שמצד אחד הפתיעה אותי והשאירה אותי המומה, כאילו לא הספקתי לעבור את התהליך של ההפתחות וכבר היא היתה שם. יראת כבוד מול הכוח והאסרטיביות שלה, שסימנו בדיוק את מה שהיה עלי ללמוד. אני אומרת עליה שהיא חיברה אותי מחדש לעולם ולחיים.

התכוונתי לומר שאופן הלידה היווה עבורי כמו עבור אוריה עוד שיעור במסכת השיעורים של כולנו.וברור לי לגמרי שהבחירה לא היתה רק שלו אלא של כולנו . הוא אכן נולד כפי שהוא חי.
לא נראה לי שהעובר מודע (ולו בתת מודע) לשינויי המדיניות בבתי החולים יכול להיות שהוא לא אבל אנחנו הנשים כן ולנו ניתנת הבחירה ללדת כפי שאנו מאמינות או רוצות ואם אנחנו מספיק שלמות אם הבחירה אנחנו לומדות שגם ניתוח קיסרי במצב עכוז הוא אותה מתנה שהלידה של הילד הספציפי הזה באה לתת לנו, זה חלק מדרך החיים שלנו לא???

לחוויתי את יולדת כמו שאת חיה וגם את/ה נולד כמו שאת/ה תחייה (או כמו שאת/ה במהותך). זו חוויה של שיתוף שכוללת שתי נשמות שבחרו לעבור תהליך ביחד. הלידה היא חלק מהתהליך המשותף והיא השתקפות של השילוב בינהם.

רציתי לשמוע מה דעתכן על הרעיון הבא ואולי גם ההתנסות שלכן עם ילדיכן אופיים וחיות הלידה שלהם.
בספר "בצעקה הראשונית החדשה" מדברים הרבה (לזכרוני, קראתי את זה די מזמן) על חוית הלידה ואיך היא מעצבת את האופי. לדוגמא תינוק שעבר לידה ארוכה, "נאבק" והצליח לצאת בכוחות עצמו - יאמין בכוחו להשיג דברים בחיים, יתאמץ ויצליח. לעומתו תינוק ש"התעייף" בדרך והוצא החוצה עם עזרה - לא יאמין ביכולתו ויתיאש או יזדקק לעזרה לפני השגת המטרה.

ואולי האופי הזה של "החותר והמצליח" או "זקוק לעזרה" הוא לא ביטוי של הלידה, אלא להפך הלידה היא ביטוי של אספקט מסוייים של הנשמה שייבוא לידי ביטוי בגילגול הזה.

ואיפה נופלים הקיסריים המתוכננים?

אין לי תשובה ברורה. אני פתחתי את זה לדיון כי עוד לא גיבשתי דעה מוצקה בעיניין. בינתיים יש לי ניסיון רק עם הבן שלי ונראה לי שהאופי שלו תואם את הלידה, אבל זה רק מקרה אחד והוא עוד תינוק ויכול להתפתח בכל מיני כיוונים. חברה אחרת עם שני ילדים אומרת שהם בדיוק כמו הלידות שלהם - שתי הלידות היו מאוד דומות וארוכות. אחת נגמרה בקיסרי- והילד צריך יותר עזרה ופחות עצמאי (הבכור) והשניה - כבר התחילו לדבר על קייסרי נוסף והיא הרגישה איך הילד מפלס את דרכו והוא יצא. הוא מאוד עצמאי ומתעקש לעשות דברים לבד - וגם מצליח.
אני לא זוכרת אם בספר יש התיחסות ללידה קיסרית מתוכננת.אפשר גם לחלק את זה ללידה מתוכננת בגלל בעיה ידועהשיש או כי האמא רוצה ולא רוצה לחוות לידה. אז בטח יש לזה השפעה/משמעות אחרת. אני מכירה בחורה (בשנות ה 30 שלה) שנולדה עמוק עמוק בחודש עשירי לא התפתחה לידה והיא נולדה בקיסרי. היא אומרת שהיא מרגישה שהיא באמת דוחה דברים ומחכה שיעשו בשבילה.... זה עדיין לא אומר מה קדם למה - האופי שלה השפיע על הלידה אן הלידה על האופי שלה.

אני חושבת שאת הילדים שנולדו בקיסרי מחלקים לשניים: אלה שהכל הולך להם בקלות וללא מאמץ ואלה שמלווה אותם התחושה ששום דבר הם לא מצליחים או יכולים לעשות לבדם.

לגבי קיסריים...יש משוואה מרתקת לדעתי. כמה מכן נולדו בקיסרי ועברו לפחות קיסרי אחד בחיים?
לבת שנולדה בקיסרי יש יותר סיכויים להפוך ליולדת בקיסרי. משהו שקשור בידע התת מודע שאמא מעבירה לבת שלה לגבי יכולתה ללדת באופן רגיל.

כמה מכן נולדו בקיסרי ועברו לפחות קיסרי אחד בחיים?
נולדתי בקיסרי מתוכנן (מצג עכוז, תינוקת גדולה, אחרי לידה וגינלית שנגמרה לא טוב)
ילדתי בקיסרי חרום אחרי השראה וזרוז
ויש לי מחשבות על זה שאולי בגלל ההפתעה (הגעתי לבית חולים לא בגלל צירים) לא הייתי מוכנה ועצרתי את הלידה. (אבל הניתוח לא באשמתי. זה הפיטוצין אשם...)

בצעקה הראשונית החדשה אומר ד"ר ג'אנוב שחוויות לידתינו משאירות עלינו חותם לכל החיים. זה בהחלט משתלב עם "את יולדת כמו שאת חיה" שמגיע מד"ר נורתתרופ. הלידה היא טנגו שמתייחס אל המקום בו נמצאים השניים -האם והעובר. בראיונות עם נשים גיליתי שרבות מהן יולדות את ילדן הראשון (לרוב) בדיוק כפי שנולדו (נתקעים באותו שלב...). לפעמים התנהגות הסביבה שונה וזה מוביל לסיפור לידה אחר (ממהרים לזרז, ואקום, קיסרי או להפך סבלניים ותומכים יותר). כאילו הלידה של ילדינו מאפשרת לנו לעשות תיקון לחווית הלידה שלנו. "את יולדת כמו שאת חיה" בהחלט לא מתייחס רק ללידה ואגינלית או טבעית, הוא משפט שמתייחס גם ליולדת שבחרה להיות פאסיבית, לא לקחת אחריות או כן לקחת אחריות, להעניש את עצמה ואת העובר מתוך אמונה שזה מה שמגיע לה וגם למשל כן להגיע לניתוח קיסרי ולעשות זאת תוך כדי שירה ולדרוש להשאר עם העובר אח"כ וכו -כלומר ניתוח קיסרי אינו גוזר את דינה של האישה כחלשה ואינו בהכרח שלילי כי הביטוי לזהות בין אופי הלידה לאופי האישה קשור להתמודדות הנפשית שלה עם מה שעובר עליה. שווה להציץ בהקשר זה בספר שכתבה מדריכת רייקי בשם" בנתיב העוצמה" היא מתארת את לידותיה ומגלה תובנות לגבי הבחירה לשמירות הריון, לידות מוקדמות ועוברים זעירים לפני השינוי שעברה בחיים באיפשר לה ללדת עובר בשל. (נכתב על ידי שרה מתוקי נעמן וקשור לכתבה שאכתוב פעם שנושא -הכנה נפשית ללידה).
אגב על ילדים שנולדו שנולדו בניתוח קיסרי אומרים שהם לעיתים רבות מתקשים במעברים. אני מצליחה לא פעם לזהות אותם (כבוגרים), כשאני שומעת אשה מתלוננת על שינוי בחיים וכמה היא לא יודעת להתארגן אליו וכמה קשה ומפחיד -כאילו לא קיבלה את הכלים ללקיחת אחריות על השינוי במעבר בתעלת הלידה. לכל אופן לידה יש השלכות על התינוק וכן אולי לכל תינוק יש השלכות על אופי הלידה. ממליצה בחום לקרוא גם את "הצעקה הראשונית החדשה" מעניין מעניין ביותר

כדאי מאד להמנע מהפשטות מרחיקות לדת (התכוונתי ללכת אבל בחיי שזה מה שהאצבעות שלי הקלידו) והכללות. אין לי ספרק שהלידה משפיעה עלינו חותם שלא יימחה ובהקשר הזה יש הרבה ספרות, במיוחד של ריברת'רים שמצמידים דפוסי לידה לדפוסי חשיבה והתנהגות, בצורה שפוקחת עיניים. אבל כמו שאמרה ארני, זה רק מרכיב אחד, חשוב אמנם במי שאתה. והרבה תלוי ב"פרשנות" שאנחנו מצמידים לסיפור לידה כזה או אחר. אתה יכול להתקע או שאתה מחכה בסבלנות.
ובכל הקשור לאופן שבו אנו יולדות - תמיד מעניין לגלות את ההיבטים שבאים לידי ביטוי בלידה וקשורים לחיים שלנו - בגלל שהם קורים בגוף, והגוף בדרכו מבטא אמת. אם זה לא קורה, זה לא קורה, לא משנה כמה פעמים תעשי מדיטציה ותחשבי שהשתנית. והגוף נושא בתוכו גם את הגורל - אותו חלק בלתי מודע לנו, שקשור לדברים ששכחנו שקרו לנו ומגיעים אלינו כבשורות מבחוץ - מהעולם ומהגוף.

קראתי את הדף הזה לפני שנה. וחשבתי על הלידה שלי ועל החיים שלי.
ילדתי לידה טבעית אבל בבית חולים. לא נתתי חיסונים אבל הלכתי לטיפת חלב. הגעתי לבית חולים עם פתיחה של 5 ואחרי 3 וחצי שעות ילדתי.
בתחושה שלי אני זה שאני הולכת בקצוות של השביל אולי סוטה לפעמים מהשביל - אבל מה שנקרא על בטוח.
אני כאילו מרגישה את הכל קצת. אין עוצמות חזקות.
הרי רציתי ללדת בבית - אבל זה היה יותר מדי לפעם ראשונה, יכולתי להגיע לבית חולים בשלב יותר מאוחר - אבל לא סמכתי על עצמי עד הסוף.
אפילו בבית חולים אחרי הלידה - אני זוכרת שהיתה שם אמא שהתחילה לדפוק בחוזקה על הדלת של חדר התינוקות ולצעוק - שיפתחו לה כי היא רוצה להניק ולא מעניין אותה שעות הביקור. ואני אמרתי לעצמי - הלוואי והיה לי אומץ לעשות את זה.
אני התכוננתי הרבה מאוד בכדי שאני יוכל ללדת טבעי - ושלא יפתיעו אותי בכל מיני משפטים שאני יאבד את הביטחון שלי.
הייתי רוצה ללדת - בלי להתכונן יותר מדי. פשוט לחוות את זה ולא לדעת מראש על כל חוויה שתבוא. הייתי רוצה להרגיש את החיים במלוא עוצמתם. בלי הגנות ומעצורים.

ובכן מים שקטים אני מבינה לחלוטין על מה את מדברת, ילדתי את בתי לפני חודשיים, וגם אצלי אותו סיפור, התכוננתי מכל הכוונים, קראתי, ביררתי, שאלתי נשים מליון שאלות, הקשבתי לטיפים, קראתי מה שאתן כתבתן בפורומים האלה, כל מה שאני יודעת על הלידה שאני נולדתי בה הוא שנולדתי ביום העצמאות ו"איך שיצאת" ציטוט של אמא שלי " התחילו הזיקוקי דינור ואני הייתי כל כך מאושרת שנולדה לי בת"... ובכן.....אני לא יודעת,עד גיל -4 הייתי בטוחה שמקשטים את העיר לכבודי בכל שנה... היום היחסים שלי אתה מעורערים, ...בטח לא הייתי הבת שרצתה,היא רצתה בלרינה, אני הייתי טום בוי, נסעתי על סקטבורד, שמעתי רוק כבד, רציתי לנגן תופים, הרבה פיצוצים:-) אולי זה קשור לזיקוקים... בכל מקרה, ילדתי את בתי בבית יולדות למרות שנורא רציתי בבית, אבל החלטנו על "קפלן" כי אחותו התאומה של רוני בן זוגי לחיים מתמחה שם בגיניקולוגיה, אז איפשהו לא ידעתי איך יהיה אבל סמכתי על זה שיהיה בסדר- אני בידיים טובות, ידעתי שאני רוצה טבעי לגמרי וכך היה, הגעתי עם פתיחה של 7 ס"מ ותוך שלוש וחצי שעות היא היתה בחוץ, רק שאני בכל הצירים החזקים רקדתי , שרתי, התקלחתי, התבדחתי עם כולם...ואין לי מושג כמה זה משקף את האופי שלי , בבוקר שלפני, כשהתחילו לי סימני לידה ראשוניים חטפתי התמוטטות עצבים שכללו לבכות, לצרוח, לבעוט בכל מה שזז ( או שלא זז.. ) לשנוא את עצמי ואת כולם, ודווקא כשהכל התחיל לזוז, ההתרגשות איפסה אותי לגמרי...ואין ספק, היתה לנו לידה מדהימה, שהפתיעה אפילו אותי בעוצמה שלה, למרות שאחכ"ך קצת התלוננתי שרציתי לידה קצת יותר ארוכה...ממש נהניתי מכל התהליך ( אחלה סאטלה @}) רק שכשהגעתי לשלב הלחיצות, הרגשתי שאני לוחצת ולוחצת ומשהו עוצר את התינוקת...אמרו לי "אל תדאגי זה נורמאלי אצל כולן שהתינוק חוזר קצת אחורה אחרי כל לחיצה ( זה נכון?) כי אפילו שהיא יצאה מהר יחסית ( 40 דקות ) , באמת הרגשתי נכון,:-0 הרגליים שלה שתיהן הסתבכו בטבור שמשך אותה אחורה כל הזמן...אז מה אתן חושבות על כך שבתי כבר בלידה עשתה באנג'י?:-D ומה זה אומר עליה?...טוב נחייה ונראה, מה שבטוח זה שלי לא אכפת אם תהיה בלרינה או טפסנית עצים, תנגן על תופים או על פיקולו או על כלום או הכל ביחד, איזה יופי:-]@}!

_מישהי כתבה כאן פעם ש"את יולדת כמו שאת חיה"
מה זה אומר על איך שאני יולדת? |פרצוף תוהה|_
זה צטוט שלי עצמי מראש הדף...
אז מה זה אומר עכשיו? מעניין. אני צריכה לחשוב על זה קצת.

הייתי רוצה ללדת - בלי להתכונן יותר מדי. פשוט לחוות את זה ולא לדעת מראש על כל חוויה שתבוא. הייתי רוצה להרגיש את החיים במלוא עוצמתם. בלי הגנות ומעצורים.

מים שקטים, לכל אחד הגבולות שלו והיכולות שלו, ולמען האמת - אני מקווה מאוד שתהיה לי לידה כמו שאת מתארת. קלה, מהירה ובטוחה.

(הרעיון של לידה בבית התגלגל אצלי, אבל ירדתי ממנו בגלל ההבנה שאני דורשת מעצמי יותר מדי בתחום הזה, וששלוות נפש במידה הדרושה ללידת בית זה לא משהו שקונים במכולת. או שיש או שאין. עכשיו המטרות שלי הן אחרות: לידה קלה ולא טראומטית, שמירת תחושת שליטה/אחריות על מה שקורה לי למרות שהלידה תהיה בבית חולים, בלי לצבור סיבות להתמרמרות על בעלי הסמכות. אם זה יעבוד כך, זה יהיה הישג נהדר בשבילי והרגשה ש"עשיתי את זה").

לכל אחד הגבולות שלו והיכולות שלו

זהו שאני מאמינה ומרגישה שיודעת (גם אם זה נשמע סותר) שהגבולות והיכולות שלי (ואני מעיזה להגיד של כולם) יכולים להיות הרבה יותר רחבים ממה שאני מרשה לעצמי.
עובדה שהרחבתי את הגבולות האלה - לפני עשר שנים לא הייתי חושבת שאני יכולה לעשות מה שאני עושה היום, אבל לעומת זאת אני זוכרת בתור ילדה שהאמנתי שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה. לא היו גבולות.
משהו נדפק באמצע. והיום אני רוצה להרגיש את התחושה הזו שוב - ששום דבר (כולל אני ) לא יכול לעצור בעדי לעשות מה שאני מרגישה שנכון לי באותו רגע.

ואני בכלל טוענת שאת חיה כמו שנולדת - כלומר תהליך הלידה שלך עצמך מסביר את אופן התנהלותך בחיים.
קצת אחר ממה שנטען בראש הדף (אני מסכימה - לפחות לגבי עצמי), אבל עוד זווית חשיבה. @}

ילדתי לפני חודש וחצי (סיפור הלידה בכתיבה כרגע) ואני עוד צריכה לחקור מה בחיי בא לידי ביטוי בלידה אבל בינתיים שמתי לב לקשר הבא: הלידה הייתה ארוכה וקשה וממש לא כמו שרציתי. אני יודעת שאחת הסיבות לכך הייתה כי אני לא רציתי שתצא , פחדתי מאוד מהרגע בו היא תיוולד (הייתי מודעת לפחד הזה ושיתפתי בו רבים תוך כדי ההריון), בנוסף לכך גם היא לא רצתה לצאת, היה לה טוב ברחם שלי. אני רציתי לעבור את רוב הצירים בבית וללדת במרכז לידה באווירה נעימה יותר מאשר בחדר הלידה הרגיל, אך הלידה החלה בירידת מים בבית ונמשכה בהשגחה בבית החולים ובלידה בחדר לידה רגיל. מירידת המים עד ליציאתה של ביתי עברו 40 שעות, התשישות גרמה לי להיות חסרת סבלנות ועל כן בשלב כלשהו לקחתי אפידורל, אחרי המון שעות שלא הייתה התקדמות המיילדת הבהירה לי שאם לא אקח זרוז הרופאים יתחילו להתערב ולהציק אז הסכמתי.
אני יודעת שבין היתר מה שגרם ללידה להתארך כל כך הוא ההמצאות בבית החולים. למעשה בהריון חשבתי כל הזמן על לידה בבית, לו הייתי יולדת בבית סביר להניח שהייתי יכולה לזרום עם הגוף שלי והלידה לא הייתי נתקעת. מה שגרם לי לוותר על רעיון הלידה בבית היה ההתמודדות עם הסביבה הקרובה, ויתרתי על כך כי כולם אומרים שלידה ראשונה היא קשה יתר וגם כי לא היו לי כוחות להסביר למשפחה שאלד בבית ולהתמודד עם ההתנגדות שתיווצר. כמו כן, לא הרגשתי מספיק בנוח בבית שלי כדי ללדת בו, בעיקר פחדתי שהשכנים ישמעו אותי צועקת ויחשבו שאני 'קוקו'.
אז בינתיים למדתי מהלידה שלי שמה שעוצר אותי בחיים ובלידה זה הפחד מלהתמודד עם מה אנשים יגידו עלי. הפחד הזה לא מאפשר לי להיות מי שאני באמת ולא מאפשר לאנשים להכיר את מיכלולה האמיתית. המחיר ששילמתי על הפחד הזה בלידה היה גבוהה מדי. הלידה שלי למדה אותי שאני צריכה לחיות אחרת - לחיות עד הסוף את מי שאני ללא חשש מתגובות של הסביבה.
וגם למדתי שאני צריכה לאהוב את הבית שלי גם אם כרגע הוא לא הבית המושלם עבורי, ואכן אחרי הלידה חזרתי הביתה ומיד הרגשתי שזה המקום שלי, ואז פתאום אותו בית ושכונה נראו לי אחרתי לגמרי.

שמחה שמצאתי
תכנסי ל אופן הלידה ואופי התינוק שמדבר קצת יותר על מה שאת מעלה.

מיכלולה-|Y| @}

מעניין מאוד. מקווה שיש דברים בגו. אני בינתיים בציפיה לקראת הבאות (שבוע 28)...

הי מיכלולה
אני חושבת שאנחנו מכירות , ד"ש לך ולתינוקת המתוקה שלך .
אני ילדתי בבית . רציתי לידת בית בכל ליבי : לא דימינתי את עצמי יושבת באוטו (ואפילו יש לנו אוטו די גדול ), עם צירים .
בלידה הראשונה הצירים שתפסו אותי במכונית , בעומס תנועה בזבוטינסקי היו מהגרועים .
היו גם צירים ששכבתי אז עם המוניטור וגם בלתי נסבלים .

אבל עם בן זוגי סיכמתי שניסע לב"יח . מילה זו מילה , אבל אני זו שצריכה ללדת .

עכשיו לא בא לי לרדת למטה , אני בהסתגרות בבית , בהתאוששות מהלידה , כי באמת שצריך לשבת בבית וגם כי כאן כל השכונה שמעה אותי וזה מביך .

בבנין יש מסורת של מודעת מזל טוב למשפחה שילדה . כאילו 'אנחנו יודעים'.
עד עכשיו אף אחד לא תלה שלט .

לא יודעת , אולי זה מה שמבורך כל כך בלידת בית - הלידה נהיית חלק מהחיים , מחיי הקהילה .
אולי הלידות של היום מתבצעות תוך כדי עשיית כל המאמצים לשמור על שקט תעשיתי : הרחקת היולדת לב"יח , חדר לכל יולדת , אפידורל / קיסרי , הרחקת התינוק מהאם תוך זמן קצר והצווחניה המרכזית (כשעבדתי שם , הייתי עם הצווחות של התינוקות באוזניים כמה שעות אחרי המשמרת , זה יותר טוב מפגיה , אז שומעים את הציפצופים של המוניטורים).

יש משהו טוב לדעתי , ערכית , מוסרית , בכך שה'שכונה תדע' , תינוק בא לעולם בכאב , במאמץ כביר , החיים האלה שווים את זה .
יש כל כך הרבה זילזול בחיים , אלימות , החברה צריכה להיזכר ,או ללמוד איך לשמור על האוצרות שלה = כל אחד מאיתנו .

ובכל זאת לא ממש מתחשק לי לחלוק את זה עם כולם .

אוי איזה דף מדהים.
זה ממש נכון.
אני אוהבת ללכת עד הסוף עם הכל.
לשתף את כולם.
אני ילדתי בבית.
הדלת היתה פתוחה לכל אורח.
שכנים נכנסומדי פעם.
חמותי וגיסי עיסו לי את הגב כשהשמנצ'יק שלי יצא לעשן.
כשצוצקה נולדה כולם התנפלו עלי ועליה בנשיקות.

אולי זה מה שמבורך כל כך בלידת בית - הלידה נהיית חלק מהחיים , מחיי הקהילה
אני ממש ממש מסכימה.

אילה
מזל טוב, ברחוב שלנו לא שמעו אותך
את יודעת שהיתה עליך ידיעה בynet?

חדשה פה, אבל מאד מסכימה עם מה שנכתב פה. לגבי הלידה שלי אני קצת לא סגורה על מה אני מרגישה, א' כי רק לידה אחת הייתה לי והיא הייתה טובה וב' נראה לי שהלידה שלי הייתה טובה מהדרך שבה אני חיה(הלידה שלי תחילה בירידת מים כמו פריצת סכר, בשבוע ה 37 - (אני ביקשתי מהבת שלי שתצא כי נורא אהבתי את התאריך החמישי לחמישי 2005 יום חמישי. והיא הקשיבה לי), נשארתי בבית כמעט 10 שעות אחרי הירידת מים, ידעתי שאם אני יגיע מוקדם מדי לבית החולים אני אשגע אותם והם אותי, הגעתי ללא פתיחה בכלל ועם צוואר מחוק רק שבעים אחוז, נורא רציתי לחזור הבייתה לא נתנו לי, מיד הודעתי להם שאני לא רוצה אנטיביוטיקה אם יעבור זמן עד הצירים, שאני לא מעוניינת שיפתחו לי ווריד לא מעוניינת באפידורל ועוד הרבה לא.... בסוף הסכימו להכל הייתה לי לידה מדהימה - כאשר לאורך כל הלידה בן זוגי שיחייה היה פעיל ומבין, חווה איתי ציר אחרי ציר הוא ממש יילד אותי, ילדתי תוך 4 שעות בלי חתכים או קרעים ואחרי שעתיים הייתי במקלחת וכל מה שרציתי זה לרקוד.) הילדה שלי קצת תואמת אולי את הלידה היא רגועה להפליא, לא בוכה וכאילו מסופקת בעולם - אני אדם מאד לא רגוע.
אבל אני משייכת את זה לזה שלא נפרדנו אפילו לא לשנייה מאז שהיא נולדה לא הסכמתי שהיא תהייה בתינוקייה. בכל מקרה כתבתי נורא מבולגן ואולי אני צריכה לחשוב עוד קצת על החוויה המדהימה שהייתה לי ועל הילדה המדהימה שיש לי... ועכשיו שאני כותבת את זה אולי אני לא חושבת שמגיע לי כל כך טוב??.

אולי זה מה שמבורך כל כך בלידת בית - הלידה נהיית חלק מהחיים , מחיי הקהילה
תלוי מיהם השכנים/קהילה. השכנות שלי התלוננו בינן לבין עצמן על הרעש שעשיתי בלידה(כולה שעה). אבל כנראה שבאמת את יולדת כמו שאת חיה כי אני סובלת מהן כל יום.

האמת שקצת קשה לי עם המשפט הזה. אני חושבת עליו המון. חשבתי עליו המון גם לפני הלידה. מתאים לי מאוד מבחינה הגיונית ומבחינה רגשית. אבל איך שהו, קשה לי להסכים אתו בקשר ללידה שלי. בדברים מסויימים, יש באמת דמיון, הלידה שלי היתה מאוד טוטאלית, מאוד דרמטית. ככה אני גם חיה. מצד שני, אני תמיד חווה דברים עד הסוף, ועיקשת על הדרך שלי. זה לא היה לי בלידה. בסופו של דבר לקחתי אפידורל. למרות שהייתי משוכנעת שלא אקח, והיה לי חשוב להרגיש את כל הכאב. הצירי לחץ שלי היו מאוד ארוכים. למרות שחשבתי שאני אדע איך ללחוץ. דוקא בחיי, נראה לי, כשאני מחליטה משהו, הוא באמת קורה. במיוחד אם זה משהו שמאוד חשוב לי, או ארוע שמאוד חשוב לי.
מה שכן דומה, אולי, הרגע חשבתי, שאני תמיד בורחת רגע לפני שתקופה נגמרת, לדוגמה- רגע לפני סיום הלימודים. אולי גם פה בעצם הלקיחה של האפידורל היתה הבריחה רגע לפני. וזה היה ממש רגע לפני, עד כדי כך שבסופו של דבר הוא לא חסך לי שום כאב, ורק גרם לעיכוב הלידה, ולפיצ שלי ירידה בדופק וטשטוש.
שעל זה אני לא יודעת אם אני אי פעם אסלח לעצמי.
בכלל, אני מאוד מאוכזבת מהלידה שלי, וקצת כועסת על עצמי...
בכל הדברים האחרים בחיי, לא משנה כמה קשים הם היו, החלטתי והלכתי עם ההחלטה שלי עד הסוף. בלידה- לא.
אולי, אם אני מסתכלת על הלידה שלי בתור חוויה של סיום תקופה- ההריון, אני יכולה באמת להגיד שילדתי כמו שאני חיה.
אבל אם אני מסתכלת על הלידה שלי כמו חוויה בפני עצמה- היא מאוד שונה בהרבה דברים מאיך שאני חיה.

רגע, אם "את יולדת כמו שאת חיה" אז מה זה אומר לגבי הגברים?
ועוד יותר מזה, מה זה אומר לגבי הנשים שלא יולדות?

פיץ הדף הזה מלכתחילה מתיחס למי שיולדת ולא למי שלא יולדת. ובדרך כלל (להוציא שוורצנגר כזה או אחר מהמשוואה) אלו נשים.
ובכלל- תבוא הביתה נריב פה.
<פדיחה>

נסיכת שום יקרה ,
גם לי אחרי האפידורל ( בלידה ה1) ,באיזה שהוא שלב היתה לעובר ירידת דופק קצרה .
מה שעוד היתה לי זו מילדת חברה טובה ואוהבת שלא נתנה לי לרגע להתבלבל : היא הרכיבה לי חמצן לאף , השכיבה אותי על צד שמאל ,ובדקה אותי , בבדיקה היא הרגישה איך הראש מתקדם למטה ובעצם הלחץ של עצמות האגן מפעיל על העובר רפלקס וגאלי - ירידת דופק .

את אף פעם לא תדעי איך זה היה יכול להיות , אם היית עושה כך או אחרת .
את יכולה לנתח ולחשוב על הלידה כתהליך שבו את ועוד אנשים השתתפו , מה היחסים ביניכם ? , מה קרה שם בלידה , האם מי שהיה איתך היה טוטאלי כמוך ? , היה שם בשביל להיות ב100% איתך , או שמא היה שם בשביל משהו אחר , עסוק בפחדים של עצמו , עסוק בלעשות רושם על הצוות ...
אולי האווירה של אותו יום היתה כזו שכבר בבוקר ידעת שזה לא יום שבו את 'ירדת מהמיטה עם רגל ימין ' , מה שמסביר את התחושה של 'לא אני' , מה גרם לזה ? היית עיפה מאוד , כי פיזרת את האנרגיות שלך בלהתרוצץ , ולא שמרת , כי בעצם את יכולה ללדת כל יום ואת צריכה להיות במיטבך בלידה .

ללמוד , להיות בתהליך , לי זו נראית כמו שאיפת השאיפות בחיים .
אכזבה היא מקום טוב מאוד ללמוד על התהליך שמבקשים לעשות .
היא עוקצת בדיוק במקום שבו אפשר לצמוח ולפרוח .

את אישה צעירה (ילדת לאחרונה , וגם מגיע לך מזל טוב ) , הלידה לא מסכמת את חייך , הלידה היא שיעור , עוד שיעור , אחד החשובים שבהם .

אולי זה שיעור שלילד שלך חשוב שתלמדי , כדי שתהיי אמא יותר טובה בשבילו , לא יודעת .
אני בטוחה שאת תדעי בזמן ובמקום שהכי יתאימו .

ולגבי גברים : לידה שיכת גם להם . הם מתחילים להיות אבות כשהנשים בהריון .
יש גבר שידע לעסות את הרגלים הבצקתיות בעדינות , ללטף את הבטן ולשיר לעובר /ית , ישתדל להרים את הסלים והתיקים בכל מצב ולומר לה שהיא סקסית כל כך.
ויש אידיוטים שנראה להם לא כזה מושך אם פתאום לנערה הרזה צמח פס שיער על הבטן \פסי מתיחה . זה גורם להם לאימפוטנציה .
הם בוגדים בנשים דווקא אז, לא עוזרים בשום דבר , נעלמים , מבקשים שתשקול הפלה . יש כל מני טיפוסים . אפילו שמעתי על כלכלן מוכשר אחד שמאיץ באישתו לדבוק בעבודה שהיא עבודה פיזית קשה , כדי שתוכל לקבל חופשת לידה כאילו הכסף הזה משמעותי יותר מהבריאות של אישתו והילד ,איזה מן מפרנס אתה אם אתה לא סומך על עצמך שתעשה עוד כמה שעות נוספות ותוכל לקנות מה שצריך בשביל התינוק והאישה ?! .

אילה, תודה על הדברים שכתבת לי, הם נגעו לי מאוד! את מוזמנת לבקר בדף סיפור הלידה שלי סיפור הלידה של פיצ .
ולי יש מזל שהגבר שלי הוא מאלו שעושים מסג בסוף היום כשהגב דואב, שנותנים מחמאות גם שאני מרגישה הכי רע עם עצמי, ושהחזיק אותי ותמך בי לכל אורך הלידה למרות שאחרים במצב שהוא היה בו היו מתייאשים אחרי לא הרבה זמן...
אבל זה באמת אולי קשור ל אתה עוזר לאשתך בלידה כמו שאתה חי

אילה, בקריאה שניה, זה נשמע קצת שאת מדברת על עצמך. מצטערת על החוסר רגישות בתגובה שלי לדברים שלך.
אולי תפתחי פה דף בית ותספרי קצת על מצבך?
אפשר למחוק את ההוספה הזאת אחרי שאת קוראת אותה. היא לא קשורה לדף הזה.

אחרי קריאת חלקים מהדף הזה, שוב התחלתי לחשוב.
סה"כ 15 שבועות בהריון שלישי לקראת ילד שני (או ילדה שניה?), ואני מוצאת את עצמי מתעסקת בלידה כל הזמן. מתעניינת בלידות בית <עוד לא הוחלט בינתיים בסוגיה המעניינת הזאת>, קוראת ורואה סיפורי לידה ובעיקר מנתחת מעכלת ומנסה להבין את הלידה הראשונה לפני כמעט 3 שנים.

האיש שלי אומר - איך תלדי בבית? הרי בכאבים כאלה תהיי חייבת אפידורל. וככה גם אני חשבתי אחרי הלידה הראשונה. הגעתי לביה"ח עם ס"מ אחד מסכן וכאבים עם השמיים ואחרי ששלחו אותנו פעמיים לשעתיים של סיבוב, כבר ראיתי כוכבים מרוב כאבים.
בגלל שכל חדרי הלידה היו תפוסים, אמרו לי שאני אקבל חדר רק אם אבקש אפידורל. ביקשתי וקיבלתי (אחרי 3 נסיונות דקירה. אאוצ'!!) - רק 2.5 ס"מ פתיחה. אחרי שהאפידורל השפיע הודיתו לממציאו והרגשתי נהדר. אבל הלידה נתקעה והייתי צריכה לקבל במקביל פיטוצין. 9 שעות בחדר לידה (לא ישנתי דקה), פחות מחצי שעה של לחיצות והילדונת היתה בחוץ.
משלב הלחיצות הייתי מאוד מרוצה ולכן התעלמתי מכל התקדמות הלידה וכל מה שהיה בזמן הצירים הכואבים, ומבחינתי זו היתה לידה קלה וטובה, ובלי בעיות לעשות את זה שוב באותה צורה, רק אולי יותר קצר...
במחשבה כזאת המשכתי הלאה עד לא מזמן. סיפור הלידה לאט לאט נראה לי לא הגיוני. לא מה שאני רוצה לפעם הבאה. איך יכול להיות שאני לא יכולה להתמודד עם צירים ב 2.5 ס"מ? אני חייבת להתכונן לפעם הבאה.
והאמת היא שהרבה השתנה בי מאז שהפכתי לאמא ( חלק מזה כתוב פה גלגול שלישי ), ואני מקווה שהשינוי הפנימי הזה יוביל גם ללידה אחרת. אם בבית או בבי"ח... להתכונן טוב ולקחת עזרה.
אבל הפחד מהכאב ההוא לא לגמרי עוזב אותי. אני יודעת מה אני רוצה אבל לא בטוחה שאוכל להתמודד עם כזה דבר. שאני אוכל לסמוך על הגוף שלי לא להכניס את עצמי להיסטריה של כאבים ולהגיע לאותו מצב כמו לפני 3 שנים.
מצד שני אני מנסה איכשהוא לסמוך על הסטטיסטיקה שלא תפסח עלי והלידה השניה תהיה קצרה יותר ותתקדם מהר יותר כי הגוף אמור לדעת. האם אכן הוא יודע?

הי נסיכה יקרה , היי כולם
ממש לא כתבתי על עצמי או על הבחור שלי . יש מסביבי כל כך הרבה דודמאות לגברים שפשוט אני מתחרפנת !!
מזעזע אותי עם איזה בחורים האחיות שלי התחתנו !! לא מגיע להם נשים נהדרות כאלה .
את מה שכתבת לי אחרי 'קריאה שניה ' , אני לא מוחקת , נראה לי שיש באתר רוח של התחשבות ועדינות , השקעת מחשבה אמיתית.
יש בטח משהי שמוצאת שזה נוגע לה ומזדהה , יהיו פה באתר אנשים שיקראו אותה . בטוח .

מהלידה של חברה שלי הגעתי למסקנה אחרת:
את יולדת כמו שהחֶבְרה שלך חיה.

החברה שלי שקלה אולי לידה טבעית, אבל לא היתה סגורה על זה.
בארץ היא היתה יולדת עם אפידורל, כמעט בטוח.
אבל מה לעשות שהיא חיה באוסטרליה? הגיעה לבית החולים (הסטנדרטי!), התייחסו אליה בנחת, עודדו אותה לחזור הביתה ולהתקלח, לא מיהרו אותה לשום מקום, לא בדקו אותה ואגינלית בכלל עד פתיחה קרובה למלאה, עזרו לה להחליף תנוחות, הציעו לידת מים (היא ממש לא רצתה) וכשהיא ביקשה אפידורל, המיילדת משכה אותה עוד קצת ועוד קצת - וכשבדקה את הפתיחה היא כבר היתה פתיחה מלאה, והיא כבר ילדה ככה.
אחר כך היא קצת כעסה על המיילדת, שמשכה אותה בלי האפידורל.
אבל בסך הכל הלידה היתה חיובית.

בקיצור - בארץ היא היתה יולדת אפידורלית ומי יודע כמה עוד התערבויות, פה היא ילדה טבעי בלי למצמץ, למרות שבכלל לא היתה לה אוריינטציה ללידה טבעית. או יותר נכון: לא היתה לה מספיק אוריינטציה לזה בשביל ללדת טבעי בארץ.

אני בכלל לא מתחילה לדבר על ביות כנורמה בסיסית (גם אם לתינוק יש צהבת - אסור לשחרר את האם מבית החולים בנפרד ממנו!) ועל ערמות העזרה וההדרכה שהיא קיבלה, גם להנקה וגם לכל היבט אחר של הטיפול בתינוק.

הלידה של פיצקי הייתה ארוכה. ומורכבת. מקום עצום ולא קל בשבילי. אני לא בטוחה שבשלתי להתמודד ולהתבונן בכל התהליך. הוא עוד מונח בהמתנה.
דבר אחד צף לי בבהירות: יש לי הרגל לחשוב על עצמי שאני מאוד מהירה. מגיבה מהר, יודעת. מתנסחת. שועטת קדימה אל לב הסערה בלי פחד.
זה נכון ברבדים מסוימים, אבל למדתי לראות שבדברים החשובים באמת, אני צריכה זמן. התהליכים המהותיים בחיים שלי דורשים קצב אחר, ונשימה אחרת.
הלידה הייתה שיעור מהזן הזה באופן ברור. לאט. לאט. הרבה זמן של להיות בתוך התהליך בלי לראות את הקצה. בלי לרדוף כבר אחרי השלב הבא.
רק להיות.
שיעור מאלף.

זה לא שאני עוקבת אחרייך או משהו , אבל את כזאת מדהימה , מתי דף בית ?
את בכלל אותה אוריה ממא חדשה בהלם ?
חבעצם אין מצב שלא .

[-:

אוריה אימצתי את מה שכתבת

גמני נהנית לקרוא אותך בדפים השונים אוריה @}
לי בלידה קרה בדיוק ההיפך...חשבתי שיהיה לאט,כי אני בדרך כלל לוקחת את הזמן בדברים שאני עושה בחיים.אבל בלידה נחשף הרובד המהיר והאימפולסיבי שלי דווקא.
בדיעבד ראיתי איך ילדתי כמו שאני חיה,אבל זה לא היה דומה למה שניסיתי לתאר לעצמי לפני הלידה.
במקרה שלי זה דווקא יצא טוב,כי מה שפחדתי ממנו-לידה "תקועה"-לא קרה.
ואני עד היום מקווה שזה בין השאר בגלל הכנה רגשית די מאסיבית שעשיתי במהלך ההריון לקראת הלידה.
ובהחלט,כמו שכתבה נסיכת השום יש גם מקום לדף אתה תומך באשתך בלידה כמו שאתה חי ולחילופין אתם יולדים יחד כמו שאתם חיים וכו'

אתה תומך באשתך בלידה כמו שאתה חי? ולחילופין אתם יולדים יחד כמו שאתם חיים?
מסכימה לגמרי.
זכיתי.
הוא גם חי וגם תומך וגם יולד..
עם כל המורכבות של הלידה, היה דבר אחד שהיה נוכח כל הזמן. איזה מזל וזכות יש לי שהוא פה לצידי.
הוא כל מי ומה שיכולתי לבקש שם.
וגם פה..

שנה טוב לנו. שיבוא יום הכיפורים לנקות את הלב.
שיהיה היום הזה הזדמנות להתבונן פנימה ולהיות שייך.

מסכימה עם אתה תומך באישתך כמו שאתה חי, בן זוגי שיחייה היה שם בשבילי הרבה מעל המצופה (בעצם לא ציפיתי כי לא ידעתי מה זה ) רק ידעתי שכל מה שאני צריכה כדי ללדת טוב ונעים זה אותו שם, מחבק, לוחש נוגע ומסתכל לי בעיניים. ואכן כך היה, ותודה לך אישי היקר שהוכחת לי שוב שאנחנו נשמות תאומות.

קוראת ומנסה לחשוב מה זה אומר עלי -
ילדתי בקיסרי מתוכנן בגלל מצג רוחבי אבל האמת היא שממש לא ניסיתי לבדוק שיטות לסובב את הילדה אלא נתתי לה את הזמן שלה.והיא מצידה התחילהלהיסתובב ואז התחרטה וחזרה לנוח לרוחבי.
ילדתי בקיסרי עם אפידורל ובן זוגי שיחיה בחר שלא להיות איתי בניתוח אלא לחכות לילדה והצטרף אליה מרגע שמוציאים אותה מחדר הניתוח.
הייתי לבד אבל עם צוות נהדר מסביבי ועברתי ניתוח בו הייתי חלק עד כמה שניתן.
התאוששתי מהר מאד וכבר בערב הסתובבתי לבדי אל התינוקיה ובחזרה.
מנסה לחשוב מה זה אומר עליי , עלי הילדה, עליו, ולא הכל מסתדר לי מול מי שאנחנו עכשיו.
אולי כי עבר זמן וכבר התחלתי לשכוח מי היינו לפני שהיינו הורים.
אני זוכרת אבל זה לפעמים כמו להיזכר במכרה ישנה וחביבה עם המון שטויות בראש שהיום לא "יושבות" לי עם הדימוי שלי.
מנסה לחשוב על הלידה הבאה ומחכה בקוצר רוח לראות מי יבחר בנו כהורים ואיך יחליט לצאת..

נולדתי בקיסרי, אימי סיפרה לי שהצירים לא התקדמו במשך זמן רב, ואז נתנו זירוז, ולבסוף ,בשל מצוקה שהייתי שרויה בה, ניתחו בדחיפות. אימי היתה כמובן במצב הרדמה כשנולדתי.
יש בי עד היום כעס, שקשה לי להשתחרר ממנו, כלפי אימי, אני יודעת שזה נשמע לא פייר אבל זה קיים שם במערכת היחסים שלנו.
על חוסר האונים שלה, זה לא משהו שאפשר להסביר באופן הגיוני.
לפני זמן מה השתתפתי במפגש נשים של rebirthing ובמהלך מדיטציה שההנחיות היו התחברות לחלק הנשי שבנו, לרחם
חוויתי פתאום באופן מאוד לא צפוי, חוויה קשה של מחנק , תחושה של להיות לכודה בחלל צר ולוחץ. חוויה רגשית קשה. שמיד חיברתי אותה לסיפור הלידה שלי.
בלידה של בתי הבכורה מאוד חששתי שלא אצליח ללדת. היתה ירידת מיים ונסענו לירושליים למשגב לדך. לפני שמונה שנים, המודעות ללידה טבעית פה היתה דיי בחיתוליה. בהתחלה לא היו צירים והייתי מתוחה מאוד , חששתי שהם לא יגיעו, חששתי מתסריט שקרה לאימי. לאחר כשעתיים התחלתי להרגיש אותם מגיעים ונשמתי לרווחה.
הלידה עברה די טוב. אמנם לא עמדתי בעוצמות הכאב ולאחר לילה של צירים ביקשתי אפידורל, הדבר שחששתי ממנו יותר מכל היה לקבל זירוז - וזה לא קרה לשמחתי. כשהגיע זמן הלידה עצמה לא הרגשתי את צירי הלחץ. והמיילדת הורתה לי ללחוץ בכל זאת. אחר כך היתה חוויה לא נעימה עם רופא שלא היתה לו סבלנות לחכות לשילייה ולחץ לי על הבטן , הכאיב והתייחס אלי באטימות.
לפני הלידה השנייה פחדתי הרבה יותר- הכרתי כבר את עוצמת הכאב
אבל גם נערכתי הרבה יותר טוב. הצטיידתי בכל האמצעים האלטרנטיביים ובחברה מיילדת שליוותה אותי.
בלידה השנייה הייתי יותר מחוברת לעצמי ידעתי יותר טוב מה אני רוצה ועמדתי על כך בשלמות. לא נתתי לאף רופא להתקרב לאיזור
הרגשתי שאני זורמת עם הגוף שלי, עם התחושות, כמו חיה המחוברת בצורה שלמה אל גופה. ובן זוגי תמך בי בצורה מדהימה, יחד עם החברה שליוותה אותי- שנוכחותה נתנה לי כח לעמוד בכאב ולא להשבר.
אמנם ילדתי בבית יולדות, כי לא הייתי בטוחה שאצליח לעמוד בכאב, אבל הפעם הצלחתי, והייתי ממש גאה בעצמי, הרגשתי אחרי הלידה כמו מנצחת
זאת חוויה כל כך מחזקת, לעבור דרך הכאב ולהתחשל בו. הייתי בהיי שבועות לאחר מכן.
כל לידה היא שונה ומיוחדת ,נקודת מפגש מפתיע וחדש- עם ילדך עם אישך ועם עצמך. לדעתי צריך לבוא פתוחה לפגוש את מה שיבוא, לפגוש את עצמך, את הרבדים העמוקים ביותר, את עוצמת הרגש, לזרום עם מה שקורה, בקבלה ואמונה בעצמך בכוחות הנפש הטמונים בך. להביט על הכאב כידיד, לבוא אליו בפתיחות , אל המפגש איתו.

אור אהבתי מאד והתחברתי מאד אל הסיפור שלך ואל דברייך.
<גם אני נולדתי בקיסרי>

אחרי הלידה הראשונה (קיסרי חרום בחודש שביעי ) הדף הזה עורר בי הרבה התגדות , כתבתי פה ומחקתי וכתבתי ומחקתי.
אחרי הלידה השניה הבנתי קודם כל שהשינוי בין הלידות הוא קודם כל השינוי שחל בי .

וחוץ מזה אני רוצה לצטט את אחותי :
זה לא רק שאת יולדת כמו שאת חיה את גם מתחתנת כמו שאת חיה , נוסעת לחופשה כמו שאת חיה , מגדלת את הילדים כמו שאת חיה ובקיצור , את היא מי שאת , את חיה כמו שאת חיה , או במילים אחרות , את לא כל כך משתנה כשאת הופכת לאמא .

בדיוק!

ארני ש (-:(-:
אני ילדתי לפני 4 חודשים (היום!), בבית, בלידה זריזה של 3.5 שעות מאז שהחלו הצירים. עודני מפנימה ומעכלת את החויה העוצמתית. ילדתי ללא מילדת כיוון שהיא לא הספיקה להגיע (המגבה ליתר דיוק). הילד המתוק שלי רצה כנראה לצאת מהר, לבד, ללא עזרה. כמוני. קשה לי לבקש שיעזרו, להיתמך.
אני כבר אסתדר לבד... מוכר? והאמת שהסתדרתי, אני, בעלי המקסים שיחיה, ודולה - חברה שלנו.
צירי הלחץ עברו בפחד ולחץ כי הבנתי שהוא הולך לצאת ככה, לבד.וההבנה הזו היתה מפחידה. רציתי שישאר עוד קצת עד שהמלווה תספיק להגיע... אבל הוא לא רצה ותוך 3 לחיצות הוא היה בידיים של הדולה. כדי להוכיח? להראות שאפשר לבד? שזה בסדר?
תובנות והבנות עוד אין (פרט לעובדה שבלידה הבאה אדאג שהמגבה תדע איפה אני גרה...!), אבל העיכול בעיצומו ובינתיים אני נהנית מילד מקסים ...

הדף הזה עורר בי הרבה התגדות , כתבתי פה ומחקתי וכתבתי ומחקתי
גם לי זה קרה.
ומרגישה שבאמת אחרי הלידה למדתי המון, וחל בי שינוי, ושאת הלידה הבאה אדע יותר טוב איך לקבל.

איזה דף מעניין...אני ילדתי בקיסרי,הרדמה מלאה,חודשיים לפני הזמן,תינוקת קטנה לגיל ההריון בחצי כמעט....
מאוד משקף את מי שהייתי אז. במהלך כל ההריון (גיליתי בשבוע 12 וילדתי בשבוע 31) כל הזמן אמרתי שאני רוצה לישון מתחילת חודש תשיעי. כל כך פחדתי לכאוב...לא רציתי להרגיש שום כאב - אז "קיבלתי" הרדמה מלאה. לגבי משך ההריון-אף פעם לא סיימתי דברים אפילו בבית ספר אני זוכרת שאף עבודה שלי במלאכה לא סיימתי...קטנה לגיל ההריון - טוב זה ממש משקף לדעתי את הפחדים שלי להשמין שמלווים אותי כל ימי חיי...אני גם מאמינה באופן מוחלט שכל דבר משקף בחיינו אותנו או איזה צד בנו אפילו ניסתר ביותר...אינשאללה פעם הבאה זה יהיה אחרת...בעצם בלי אינשאללה.
פעם הבאה זה יהיה אחרת.

את יולדת כמו שאת חיה או את יולדת כמו חיה - מרוכזת במשימתך, קשובה, מחוברת לעצמך.
בזמן ההריון שהשיא שלו זאת הלידה האינטואיציות של האישה מאד חזקות . אם את קשובה להן הגוף יגיד לך מה לעשות ומתי, בדיוק כמו אצל החיות. מתכון בדוק ללידות מופלאות!!!

את יולדת כמו שאת חיה או את יולדת כמו חיה
אוף, כל כך רציתי שזה יהיה ככה אבל הפחדים והקושי להיות שונה הביאו אותי לבית חולים ושם כבר קשה ללדת כמו חיה.

הדף הזה מרתק, כשקראתי אותו לפני הלידשה חשבתי לעצמי שהדף ממש מעניין, עכשיו אחרי הוא הרבה יותר מעניין כי גם אני למדתי מהלידה שלי המון על עצמי.

אחר כך היא קצת כעסה על המיילדת, שמשכה אותה בלי האפידורל.
אני דוקא יכולה להבין את זה (את הכעס). אני חושבת שהדגש החשוב צריך להיות לא על הלידה הטבעית או לא טבעית. כל אחד בוחר את מה שמתאים לו. הדגש צריך להיות על זכות הבחירה ועל הכבוד לבחירות שאת בוחרת. (לא יכולתי להתאפק מלהגיב).

בהקשר של הדף הזה - אם אני חושבת על זה לעומק הלידות שלי היו בדיוק כמו שחייתי - הראשון - יצא אחרי 12 שעות, כשהגעתי עם ירידת מים ופתיחה גדולה. שתי הבאות בתור - התעוררתי בלילה בצירי לחץ ו-20 דקות מרגע ההגעה לבית החולים היו בחוץ. הייתי במרוץ מטורף אז בחיי. הרביעית הייתה לידה רגועה ומודעת. (ממש הרגשתי את הפתיחה מתחילה) וכן - הייתי מאד מחוברת לעצמי. הרבה יותר מבהריונות הקודמים. ידעתי מה אני רוצה ולאן אני מכוונת ולא סתם יריתי באפלה. שלושת הלידות האחרונות היו טבעיות (למעט העובדה שהיו בבית חולים. רק בפעם האחרונה באמת עשיתי בחירה ללדת בבית חולים).