דף בית אישי
וגם דף מוצנע

{הגבירה בחום

שלום לכולם.
אני הגבירה בחום
אני צלמת ומורה ליוגה (כן כן, יש חיה כזאת)
למען הסדר הטוב, קודם הייתי צלמת ואז הפכתי גם מורה ליוגה. מתפרנסת כיום משניהם.
למי שמסתקרן יכול להציץ "באתר שלי" www.liatmandel.com
תמונות נוספות מהעת האחרונה, מתעדכנות כל הזמן בלינק הזה
ואפשר גם לבוא לבקר אותי בבלוג היוגה שלי, ממש "כאן" www.anandanow.com


בעקבות בעיות חוזרות ונשנות להיכנס לדף הזה, פיניתי את רובו הוותיק לשני דפים אחרים, עבור מי שרוצה להתעדכן בעבר:
הגבירה בחום ארכיון 1
הגבירה בחום ארכיון 2
השארתי את הדף קליל ומקום להתחלות חדשות

שלום חברות אהובות (וחברים)
אחרי כתיבה ארוכה למגירה, אני שמחה להזמין אתכן ללידת הבלוג החדש שלי.
זהו בלוג יוגה ובו אכתוב תכנים ומחשבות שיש לי בעיקר על יוגה, אבל גם על דברים אחרים, על החיים.
אשמח כ"כ אם תבואו לבקר ולפטפט איתי גם שם.
וכמובן שנמשיך להיפגש גם כאן. אז הנה הוא www.anandanow.com
@}

ואחרי שביקרתי אני יכולה לומר ש...וואלה,ממש יפה ! תתחדשי

יקירה, ברכות על הבלוג החדש. קראתי רק קצת אבל הוא ממש מקסים ונעים לעין. אמשיך לקרוא שם כשאהיה קצת יותר מרוכזת. @}

תודה על הקישור, איזה כיף! אקרא ברגע של פנאי ושקט (אייקון מחכך ידיים בסיפוק ובציפייה).
בינתיים, רק אומר גם אני שהעיצוב מאוד מאוד נעים. תכלת וחום זה אחד השילובים האהובים עלי. זה גם מאוד מתאים לדמות שלך בעיני.

וגם אני אשמח לשיחה בפורמט כלשהוא @}

איזה יופי של אתר! שלחתי לך משם הודעה עם האתר הקטן שלי...
אקרא לעומק במהלך הימים הקרובים.
רציתי לשתף אותך במשהו, לאחר שקראתי דברים שלך בדף של מארז אהבה לפני כמה חודשים, אבל לא בטוח שזה מתאים על גבי הדף פה.
אפשר דרך האתר שלך ששלחת לי?

כתבתי פוסט חדש בבלוג היוגה.
הנה תקציר שלו. בואו לבקר אותו (-:

פעמים רבות בזמן שעור בקבוצה, אני מנחה תנוחה מסויימת.
לכל תנוחה בד"כ יש כמה רמות תרגול. יש את הוריאציה הקלאסית שלה, וריאצייה מקדימה המיועדת להכנת הגוף לקראת התנוחה ולמי שמתקשה או עדיין לא בשל לבצע את התנוחה המלאה, ווריאציה מתקדמת למי ששולט בתנוחה ורוצה לנסות גרסה מורכבת יותר.
אבל מאחורי השונות ומעבר לרמת הקושי הפיסית, עומד אותו עיקרון. עומדת אותה מהות שהיוגה מנסה ללמד אותנו לחוות, ברמות שונות, ברבדים שונים של הקיום - תמיד אותה מהות.
לראות את המהות הזו בכל פעם מחדש, בכל סיטואציה או רמת תרגול בה אנחנו נמצאים, זה לתרגל יוגה. לפוסט המלא

שלום גבירה,
נכנסתי לאתר הבלוג שלך היום
ורציתי לומר לך שהוא מקסים בעיני והכתיבה שלך כרגיל יפה כל כך.
מאד נהניתי לקרוא בו.

כבר כמה זמן, מאז הקמת בלוג היוגה שלי, שהכתיבה שלי כאן הפכה מחושבת מאוד.
כשיש נושא חדש שנולד במוחי אני מחשבת לאן הוא מתאים. איפה יהיה המקום הנכון לשחרר אותו.
ואז מתחילות ההתלבטויות, מצד אחד, כאן יש לי חברות וקהל קוראות אהוב ונאמן, מצד שני יש לי בלוג חדש, שגם אותו צריך לפרנס.
מכיוון שהיוגה כפי שאני רואה אותה מחלחלת ומתעסקת בכל תחומי החיים ומשפיעה על כל רובד בקיום שלי, רוב הנושאים המעסיקים אותי בחיים באופן כללי קשורים תמיד ליוגה, וכל דבר שמעסיק אותי ביוגה קשור תמיד לחיים שלי, לאיך לחיות אותם נכון וטוב יותר, לחיפוש המשמעויות העמוקות בדרך שלי בחיים - מה שכמובן לא עוזר לי בכלל בהתלבטות האחרונה (-:
אבל שתי שיחות שיצא לי לנהל (עם אשה שמחה שלשום ועם נקודות ורודות אגדיות ממש עכשיו..) החזירו אותי שוב אל החלל האהוב הזה, הדף שלי בבאופן, שבו אין לי שום מחוייבות, שבו לא מוטלת עלי כתיבה סדורה או מעניינת של פוסט. שבו אני לא חייבת לומר דברי טעם, אבל יודעת שיהיה מי שמקשיב גם לדברי השטות.
שמחה להיות כאן ולתת לאצבעות ללכת במקומי

---

ואם כבר הכשרתי את הקרקע לדברי שטות, זו שעת כושר טובה לשחרר כמה.
השטות שלי הפעם קשורה לארוע מטופש וחשוב כאחד - כמו רוב הארועים בחיים (למעט כמה ממש ממש חשובים, בלי שמץ שטות וכמה ממש מגוחכים בטפשותם בלי שמץ חשיבות)
לאורך שנות הזוגיות הארוכה שלי, יש ביני ובין בנזוגי אנקדוטה שעולה ומרחפת באוויר מידי פעם. היא נסובה סביב העובדה שאף פעם לא יצא לנו לצאת לשתות ולהשתכר ביחד לבד שנינו.
רוב הבילויים המשותפים שלנו איכשהו כוללים אוכל, מסעדות, חברים, ים פיקניקים והפעמים המועטות מאוד, שיוצא לנו לשתות לשוכרה, תמיד כוללות חברים וסיטואציות חברתיות.
ולא שזו כזאת אבן דרך שמוכרחים לעבור דרכה, אבל אחת לכמה זמן, מרחף בחלל המשפט: "איך זה יכול להיות שעוד לא יצאנו לשתות שנינו אף פעם?"
אז אתמול בערב, משנפסלו וירדו מהפרק כל שאר האופציות להעברת הערב, נותרנו פתאום ככה, שנינו והמשפט הזה מרחף בינינו באוויר. וככה, כשאנחנו אפילו נבוכים מהעובדה שזה מעסיק אותנו, יצאנו לשתות.
הגענו אל בר לא רחוק ממקום מגורנו ומכיוון שלא הזמנו מקום, חיכינו בחוץ עד שהמארחת תבשר לנו שהתפנה שולחן. חיכינו בחוץ, נשענים על עמוד תאורה, בוחנים את השלט האומר שהכניסה לבר מותרת לבני 24 ומעלה, בוחנים את האנשים המתקבצים בפתח שזה עתה מלאו להם 24 והם רצים לממש את זכותם להכנס לפאב, ומסתכלים אחד על השני, תוהים על קנקנו של הבילוי המצפה לנו.
כשהגיע תורנו להכנס, קיבלנו מעין פינה צדדית בפאב עם שתי כורסאות. וממש תוך כמה דקות הגיע אלינו בחור צעיר ונמרץ (בעל המקום/ הברמן הראשי/ או מנהל המשמרת/ מנהל המקום) והתחיל להרצות לנו על האלכוהול המגוון, להמליץ לנו על טעימות ולהסביר לנו בפירוט את תהליכי התסיסה והעיבוד השונים של כל מה שאנחנו עשויים לטעום.
בסופו של דבר אני הזמנתי וויסקי, אותו אחד שאני אוהבת להזמין כשאני כבר יוצאת לשתות והאיש הזמין את אחת הבירות שהומלצו לו בחום, בעלת תהליך ייצור מורכב ומשובח במיוחד שגורם לה בסופו של דבר להיות עם אחוז אלכוהול כפול מבירה סטנדרטית.
אחרי כמה דקות חוזר הבחור הנלהב ובפיו התנצלות שהוויסקי שהזמנתי, כבר כמה חודשים חסר במלאי (גלן פידיך 12 למי שמוכרח לדעת (-:) מפאת המחסור בוויסקים מסוג סינגל מאלט ולכן הזמנתי אחד אחר, יקר יותר מהראשון והבחור הנמרץ הודיע לי בחגיגיות שבגלל אי הנעימות בעקבות המחסור, הוא יתן לי כמות גדולה וגם ישווה את מחירו עם זה שהוזמן מראש.
אמר והלך וגבו המתרחק לא שמע אותי קוראת אחריו שלא יביא לי כמות גדולה כי אני שותה ממש מעעעעעט.
ההזמנות הגיעו. האיש קיבל את הבירה הבלגית המיוחדת שלו, ואני נוכחתי לגלות שידידי הברמן שלח לי כוס שתיה סטנדרטית מזכוכית שמלאה כמעט עד שפתה בוויסקי משובח (בניגוד לכמות המקובלת שנמכרת של רבע כוס או משהו...) והמלצרית הבלונדינית במיני וגופיה ראתה לנכון לציין ש"הברמן פינק אותי במנה."
טוב... אמר לי האיש, באת לעבוד לא לשחק, תתחילי לשתות. וכך זה התחיל, ערב השתיה המשותף הראשון שלנו מזה 9 שנותינו יחד.
ההשפעה כמובן לא אחרה לבוא. וויסקי נקי בגוף של בחורה שלא שותה כמעט, עושה את שלו תוך דקות, ואיתו מגיעים הצחקוקים, החיוך התקוע בלסתות והנפילה העקבית של כל דבר שאני מחזיקה בידיים.
שני אנשים שמכירים כל פינה וחור אחד אצל השני, יושבים שפוכים מצחוק על כלום, ומבלי לדבר, אם להוציא מחשבון את חרחורי הצחוק, רואים את החיים באותן עינייים ומבינים אחד את השני מצויין.
בין לבין נפל מבטינו על אנשים אחרים. ראינו את אלה שנראים כמו בדייט הראשון שלהם: היא משועממת והוא מחפש מה לומר. ואת הבנות על הבר שמקוות שמישהו יגש אליהן, ואת זה שבסופו של דבר ניגש אליהן, וישבנו לנו שם בשכרותנו, מבסוטים מעצמינו, מזה שאנחנו כבר לא שם, רק באנו לבקר.
יש לציין שנהגתי בגבורה עם הוויסקי שלי. אחת לכמה זמן הרים האיש את הכוס שלי מול האור העמום כדי לבדוק איך מתקדמת השתיה והאם אני מתכוונת להמשיך, ובסוף, אחרי שהשתלטתי על שני שליש מהכמות (שזה המון), תוהה מה לעשות עם עוד שליש כוס, צונחת הכוס מידי, הוויסקי המשובח והיקר שלי מתפשט בשלולית מתחת לכורסא ואני מניחה כוס ריקה למשעי על השולחן.
זהו, המשימה הושלמה. זה סופו של עידן ותחילתה של תקופה חדשה. ומהיום לא נוכל יותר לומר: "איך זה שאף פעם לא יצאנו לשתות?"
וככה, כשמאחורינו עוד ארוע מטופש למדי אבל עם עוקץ של משמעות עבורנו, יצאנו מתנדנדים אל האופק.

נשמע כיף הערב! בעיקר ה-מבסוטים מעצמינו, מזה שאנחנו כבר לא שם, רק באנו לבקר
מה-זה-מזדהה עם זה

_אבל מה היא היוגה עם לא UNION. למה או-או? אולי אפשר גם-וגם...?
לפחות חלקים מהפוסט, או כולו, או שורה ככה כטיזר להזכיר שיש אתר... (ככה החדש יפורנס יפה)_
גם אני חושבת כך. שהיוגה היא הכל. היא הרצון להיות ערים ולהבין איך לחיות מתוך מינימום סבל ומקסימום אושר. אבל בפועל, מסתבר שזה לא פשוט להעביר קהל קוראים למקום חדש.
ויכול להיות שאפשר גם וגם... לא תמיד יש שפע כזה של רעיונות ומילים כדי למלא שני בלוגים ולא תמיד נוח לי עם תחושת ההפצה וה"פרסום" של בלוג היוגה...
אבל אני מאמינה שאמצא לאט לאט את מינוני הכתיבה הנכונים ואת קהלי הקוראים המתאימים (-:

מצחקקת לי פה בעצמי מהסיפור והולכת למזוג לי כוס יין (איך שיחות קראה לזה? היא כתבה שהיא חזירת חקיינות אוכל או משהו כזה, שהיא רואה דברים שאנשים אוכלים אצלם בבית ואז חייבת גם. אז אני אותו דבר, אבל מספיק שאלו רק תיאורים של אוכל. או שתייה. או טיול בחוף הים או כל דבר, בעצם ).

ואני כבר הגעתי מראש עם פחית בירה (נכון זה לא ברמה של איזה שיכר בלגי מושקע אבל זה מה שהיה בבית ואני אחרי טראומה אז יש לי תירוץ לא להיות בררנית) ונהינתי מאוד לצאת אתכם וירטואלית.

הגעתי בול בזמן, אני רואה, כי הסיפור הזה הצחיק אותי ביותר

איזה יופי של התרעננות. ממש לקראת הקיץ. מרגיש קליל וזורם.

ברכות על הסדר והנקיון @}

יופי על הרענון של הדף @}

<מנסה לקבל השראה למעון הלא וירטואלי שלי שנמצא עכשיו במצב קשה,קשה מאוד אפילו...>

נכנסתי הפעם מהאקספלורר במקום עם המוזילה,ואני רואה בצד את המלבן הכחול רחב מהרגיל כלומר יש שתי אופציות.. א. הדף נפתח גרוע יותר מקודם
ב. הגבירה מחקה והדף ריק.. שימי לב שהמחשבה הראשונה היתה שלילית לחלוטין קטנת אמונה שכמותי
בכל אופן אחרי ההקדמה המייגעת הזאת, איזה כיף שעשית סדר, ועכשו אין בעיה לבוא לביקור
אז היום הבאתי והתה עלייך או בעצם לימונדה יותר מתאימה ליום הדביק הזה.
אהבתי את הפתיחה עם הבלוג , התחלות חדשות...
@}

איזה חמודים אתם עם השתייה, אחלה ערב
התגעגעתי אלייך!
ותתחדשי על הניקיון

תודה יקירותיי
התגעגעתי לאורחים (-:

---

ולמשו אחר...
ליד הבית של ההורים שלי, יש חנות של דלתא, והתפתחה אצלנו מן מסורת שכזו שבכל פעם שצריך לחדש את מלאי התחתונים, גרביים, חזיות וכ', אמא שלי ואני הולכות ביחד, מודדות מלא דברים שאף אחת מאיתנו לא צריכה, קונות מה שצריך, ובסוף רבות ליד הקופה כשאמא שלי תמיד מתעקשת לשלם על כ--ל הקניה.
בכל אופן, היום הביקור בחנות כלל חידוש מלאי לבנזוג, שמסוגל ללכת חודשים עם תחתונים וגרביים במצב כ"כ מדורדר, שבחוגים מסויימים לא היו אפילו משתמשים בהם כסמרטוטים לניגוב אבק (-:
עשינו את מה שעשינו, רכשנו הר של גרביים ותחתונים עבור הבחור ובסוף כמו בכל פעם, התווכחנו בחן ליד הקופה כשהוויכוח כולל קריאות: "קרצייה מעצבנת", "תשתקי ותחזירי את האשראי שלך לארנק" ועוד פנינים, כשבסוף מול עיניהן המתמוגגות של המוכרות אמא שלי מספרת שוב שאני מורה ליוגה ושאני באה כבר 4 שנים פעם בשבוע ללמד אותם יוגה. "אז מה, לא מגיעה לה מתנה??" "מילא מתנה לי", אמרתי, "אבל האיש הוא זה שמוציאים עליו כאן מאות שקלים"
ובתגובה לזה אומרת אמא שלי: "אז מה, מגיע גם לו! הוא בחור טוב, ולכבוד הוא לי לממן לו תחתונים. רק תמסרי לו שזה מחייב אותו לחשוב עלי בכל פעם שהוא לובש אותם" 0-:
הסתכלתי עליה בשוק, לא מבינה מאיפה זה בא לה וכשיצאנו החוצה שאלתי אותה מה עובר עליה ונענתי: "הייתי צריכה לחשוב מהר על משהו שיגרום לך ללכת, זה הדבר הראשון שבא לי לראש, מה אפשר לעשות..."

גדול.
אלופה אמא שלך.

אח הבירה הבלגית הזו...היא מהמשקאות האלכוהולים היחידים בודדים בודדים שאני מסוגלת לשתות. פשוט ...מעוללללללה!

אלופה אמא שלך.
ממש.

D-:
תתחדשי על הסדר. באמת תענוג

איזה קטע מעולה גדולה אמא שלך.. סיפרת לבחור?? או או..

איזה קטע מעולה גדולה אמא שלך.. סיפרת לבחור?? או או..
ברור! (-:
הוא אספן כפייתי של כל הפנינים של אמא שלי (מתכנן לכתוב עליה תסריט יום אחד...)

צ'מעו, אפשר ממש לההיפך לאספנית תרבות פה. אז אני מחכה כבר לספרים (למשל של אשה שמחה ושל נוסעת סמויה ) ולסרט של הגביר ולעוד כל מני. קשה קשה....

קשה קשה....
בואי ואקל עליך. אלה מסוג ההצהרות שנזרקות באוויר נוסח "חייבים לעשות על אמא שלך סרט יומאחד" שלא נראה לי שממש יקרמו עור וגידים. בינתיים אוספים פנינים ומטבעות לשון, אז נראה לי שאת יכולה להפסיק לכסוס ציפורניים בציפיה (-:
מצד שני, גם האמירה: "חייבים יום אחד לצאת לשתות יחד, נאמרה במשך שנים בקלות ראש והשאר היסטוריה.... (-:
ומצד שלישי, לספרים המדוברים לעיל, גם אני כבר מחכה!
קשה קשה....

לפעמים אני מרגישה שיש תקופות שבהן אני נוטה כלפי חוץ, ופחות פנימה.
רוצה לומר בזאת שכל האנרגיות והחושים שלי מכוונים החוצה, אל העולם החיצוני, אל העבודה, הפרנסה, אל האנשים שמסביבי, אל הדברים ש הם אומרים, אל מה אני אומרת להם ופחות אל מה קורה לי, מה אני אומרת ל עצמי
התקופה הזו, מביאה איתה דברים טובים, הרבה עשיה והתקדמות וכתיבה, יצירה חדשה וביחד איתה גם קשיים.
ההליכה שלי החוצה והרצון להתקדם, להתחבר למקומות ואנשים אחרים, ביחד עם ההתקדמות החיצונית בחיים לפעמים גורמת לי לאבד את החבל שקשרתי אי שם לבאר שלי בפנים כשהתחלתי לטפס החוצה, ועכשיו אני כאן על פני השטח ואין לי חבל לרדת חזרה. ואז אני לא מחוברת, מנותקת, תלושה. תלויה יותר באחרים, בלוחות הזמנים שלהם, מנותקת מאלה שלי, מתעסקת בדברי האנשים, נפגעת מהם, ופוגעת. יש מן חוסר תקשורת עם העולם, אנשים מפרשים את מעשיי אחרת מהאופן אליו אני מתכוונת, ואני לא מבינה אותם.
דברים שאני עושה בתום לב, שורטים אנשים אחרים, ומחוות שאחרים עושים כלאחר יד, דוקרות אותי ומעליבות. חוסר תקשורת חיצוני, שאני מבינה שנובע מחוסר התקשורת הפנימי.
בימים האלה נדמה לי כאילו כולם מצפים ממני לפעול על פי לוח הזמנים הנכון להם, להיות נגישה בכל זמן, גמישה, קשובה, נחמדה ואילו אל לוח הזמנים שלי אין שום חשיבות.
אני קובעת דברים עם אנשים ולאור הקביעה הזו משנה, מזיזה ומארגנת את כל לוח הזמנים שלי ומהצד השני נדמה לי כאילו אף אחד לא יזוז או ישנה את סדר העדיפויות שלו. אף אחד לא ימהר כי קבע איתי, אני הרי יכולה לחכות...., מה זה חצי שעה איחור, או שעה וחצי, כל אחד מתנהל כטוב בעיניו, ולזמן שלי אין כלל חשיבות.
אתמול, כששמתי לב שככה, במשך תקופה יש רגישות סביב הנושא הזה, ואני מסתובבת רוב הזמן פגועה או ופוגעת, הבנתי ששוב איבדתי את החבל אל המרכז שלי.
מי שצריך לקבל ממני הקשבה היא אני. אני מנסה לשנות ולהזיז דברים בחוץ, האם אני יכולה לשנות דברים בפנים?
אני כמו סוסים עם כרכרה שאיבדו את העגלון, רצה קדימה בלי כיוון, בלי גיבוי מאחור, מתנגשת בדברים, נכנסת בקירות ובאנשים, משנה כיוונים בלי מסלול.
ומשם מגיע התיסכול, ומשם אי התקשורת. אני צריכה למצוא שוב את החבל לבאר, ולרדת פנימה, להיזכר שוב בבסיס, במקור הזה של כוח וחיים ויצירה ואז אולי שוב אפשר יהיה לטפס למעלה ולצאת עם חבל קשור מסביב למתניים, עם רשת ביטחון תמידית, עם חיבור למקום.

אני צריכה למצוא שוב את החבל לבאר, ולרדת פנימה, להיזכר שוב בבסיס, במקור הזה של כוח וחיים ויצירה ואז אולי שוב אפשר יהיה לטפס למעלה ולצאת עם חבל קשור מסביב למתניים, עם רשת ביטחון תמידית, עם חיבור למקום.

תודה שהזכרת לי...

אני צריכה למצוא שוב את החבל לבאר, ולרדת פנימה, להיזכר שוב בבסיס, במקור הזה של כוח וחיים ויצירה ואז אולי שוב אפשר יהיה לטפס למעלה ולצאת עם חבל קשור מסביב למתניים, עם רשת ביטחון תמידית, עם חיבור למקום.

בדיוק מתחבר למה שכתבתי, אצלי פעם בחודש אני בבאר הזו, אן ארצה ואם לא

מאד מכירה את המצב שאת מתארת...
נדמה לי שאני בפתח של תקופה כזאת שפונה יותר החוצה, ואני מרגישה איך זה יכול לנתק אותי ממה שקורה בפנים. תודה על התזכורת

איזה יופי של הבחנה בין החוץ לפנים.
אני מאד אוהבת את הדרך בה הבהרת/ניתחת את המצב. זה עושה מן סדר בראש שלי.
כתבת ממש יפה, תודה

באמת יפה.
וסחטיין אחותי על פרסום המאמר בפורטל היוגה. גם שם כתבת מאוד יפה וגם התמונה פצצות.
נשיקות , חיבוקים ואהבה.

תודה יקירותיי @}
למצוא אתכן פה תמיד מעודד אותי
ויו... איזה קטע מימוש שראית את זה... זה אפילו קצת מביך אותי שזה עומד שם מאמר ראשון... ככה חשוף בצריח (-:
תודה לכולכן על כל האהבה והתמיכה

מזל טוב על הבלוג החדש והיפה.
אהבתי מאד.
פה או שם - כיף לקרוא
מקסימה את@}

סחטיין אחותי על פרסום המאמר בפורטל היוגה.
תני קישור, אל תהיי כזותי...

תני קישור, אל תהיי כזותי...
זה בסה"כ פוסט מהאתר שלי, שפורסם גם שם....(אפילו אחד שאת הגבת אליו) (-:
ובשמחה, הנה קישור גם לפורטל היוגה
@}

תרנגול שמתנהג כמו נסיך
פוסט חדש בבלוג שלי - תקפצו לקפה (-:

היי הגבירה בחום, עוד לפני שאני קוראת את הסיפור.. רוצה להחמיא לך מאד על התמונה בבלוג שלך, האישה היפה שמתבוננת במראה.. איזה יופי. יש משהו בפנים האלה, וההבעה הזאת.. זה שובה...

רוצה להחמיא לך מאד על התמונה בבלוג שלך, האישה היפה שמתבוננת במראה.. איזה יופי. יש משהו בפנים האלה, וההבעה הזאת.. זה שובה...

גמני אוהבת את התמונה הזאת,יש בהתבוננות הזאת סוג של כנות,אוהבת

השיר הזה מסתובב בלב שלי כבר שבוע, מחולל שם סערות ולא מוצא מקום לנחות.
זה שיר שיושב אצלי בבית בתוך אלבום שכולו מצויינות טהורה, אבל השיר הזה.. איכשהו כבר משמיעה ראשונה דקר אותי בפינות לא ברורות.
כבר שנתיים לא שמעתי את האלבום הזה, ולפני שבוע, כמו משומקום בנסיעה תמימה על הכביש, פתאום הוא קפץ מהרדיו, בלי הודעה מוקדמת והתנפל עלי.
לא יודעת מה הסיפור עם שירים מסויימים שמהצליל הראשון גורמים לעיניים שלי לנצוץ. כאילו סך כל הזכרונות שעברתי ואלו העתידיים + סך כל הגעגוע, וצביטות הכאב והעונג התכנסו יחד למשימה משותפת.
אז אתמול הגיעה שעת הכושר.
ישבתי בגינה בשעת בין ערביים במצבי הרגיש בימים האחרונים (נושא שלא אפרט בו כרגע) והקשבתי לכל הדיסק שגורם לי להתגעגע למשהו שאין לי מושג מהו
ואז גמלה ההחלטה שהשיר הזה יגיע אל הנחלה שלו גם כאן.

העונג כולו שלי

אחלה שיר.

לא יודעת מה הסיפור עם שירים מסויימים שמהצליל הראשון גורמים לעיניים שלי לנצוץ. כאילו סך כל הזכרונות שעברתי ואלו העתידיים + סך כל הגעגוע, וצביטות הכאב והעונג התכנסו יחד למשימה משותפת.
יפה תיארת את זה

והקשבתי לכל הדיסק שגורם לי להתגעגע למשהו שאין לי מושג מהו
כן כן, כל כך מזדהה!

ואיזה שיר מקסים!

תודה אשה שמחה ועדינה.
כיף שאתן מזדהות (-:
לא שלא היה כיף אם לא הייתן, אבל תמיד כיף להרגיש שמישהו מבין בדיוק בדיוק על מה את מדברת (-:

---

והנה פוסט חדש מהבלוג שלי
התלבטתי אם לכתוב אותו כאן, (אני תמיד מתלבטת, איפה להטיל את הפוסטים שלי (-:) ובסוף נראה לי מתאים לשם
יום אחד אכתוב פשוט גם פה וגם שם, בינתיים... לא יודעת למה, לא אוהבת כפילויות...
@}

היי גבירה, מאד מבינה את זה :
_בינתיים... לא יודעת למה, לא אוהבת כפילויות...
flower_
הדבר כאילו מאבד מכוחו ומערכו כאשר הוא משוכפל, כל דבר.
.. הלינק הזה הוא בסדר גמור. ויופי שאת מקשרת אותנו לשם בפוסטים חדשים.

היי זאת שיר. (-:
זוכרת אותי? מה שלומך.
תבואי לבקר לעיתים.
@}@}@}@}

אחחח... הרגת אותי עם "צרות טובות"
עוד כאלו
תודה

חשבתי על הקשר האפשרי בין הדברים שכתבת על ההתמסרות לטיפול בהורים לבין "דחיית הקץ" בעניין האימהות.
אני בטוחה שזה לא קשר פשוט שאפשר לנסח במשפט. סתם, אולי משהו להתבונן בו.

קוראת גם את הבלוג היפה שלך @}.

באתי להגיד שבת שלום ונתקלתי בשיר האחרון שקישרת פה.
בדיוק השבוע שמעתי אותו מתנגן איפשהו וניסיתי להיזכר של מי הוא. יופי של שיר.
אז שבת שלום. @}

יופי, תודה
שבת שלום @}

אהלן גבירה יקרה
נעים להכיר
ראיתי שגם את מורה ליוגה ואני עוקבת בעניין אחר עיצות שאת נותנת ביחד עם אום שלום ו מי מה ליוגה, זה תמיד מעניין.
במצב טרום אימהי (דוחה את הקץ...) D-: מזדהה...

טוב, מעדכנת שמאד אוהבת את הצילומים שלך
וגם שהאתר יוגה נעים ויפה
בקיצור סחת'ין !

חופשי! גם אני מצטרפת
גם לתוכניות ט"ו באב של דרי האחו?

גם חשוב לציין שהגבירה מאותגרת נהיגה למקומות מרוחקים (כמו הרי ירושלים)
טוב אז יש לי כמה הצעות אם הערב שלך יהיה פנוי:

1. לקחת טרמפ עם מישהו מהמרכז (תוכלי להגיע עד המרכז ולהמשיך עם מישהו)
2. להגיע באוטובוס לאזור שלי (אני אאסוף אותך), ולחזור עם מישהו מהמרכז.
3. להגיע באוטובוס לאזור שלי (אני אאסוף אותך), ולישון פה, ואני אביא אותך לאוטובוס יום אחרי.

את בטח מכירה את הסינדרום הזה, אחרי הפוסט האחרון, שמרגישים שזו הפעם האחרונה שמישהו יבוא לקרוא, אחריה לא יהיו עוד

מכירה אותו טוב, אותו ואת כל בני משפחתו וחבריו ומכריו.

וגם אני אוהבת לשוחח אתך, ולבקר אותך בבתייך (ככה כותבים?) השונים

הבטחתי לעצמי שאקום היום שמחה. בלי סיבה, בלי הקשר, שמחה נקודה.
הבטחתי לאלוהים שאשמח בו בכל מחיר, במה שהוא מחולל, במה שהוא נותן. הבטחתי שאגיד תודה על המתנה הנדיבה שקיבלתי.
אבל גם הבוקר, הילדה שבי מתעוררת ומוצאת בסלון מתנה מרשרשת עטופה בנייר אריזה מקושט, ומשהו בה בילדה הזו, על אף רצונה להגיד תודה לדוד,
מעקם את פרצופה ודוחף את המתנה הזו הצידה. מאוכזב.
מה היא מצפה לקבל שם? ממה האכזבה? היא לא יודעת לומר, היא עוד ילדה קטנה.
היא רק יודעת שזה לא זה. וזה כשלעצמו מעלה בה דמעות.
אז אתמול לקחתי אותה שוב לשיחה, ואמרתי לה תקשיבי, זה כן זה. זה זה בדיוק. כל אוצרות העולם מוגשים לך כאן ממש בקופסא:
שאיפה, נשיפה, אור וצל מרצדים, משב רוח קלילה, ולב מתרחב.. ומחשבה.
והיא ניתנת לך כל יום מחדש, ונשארת שם בסלון, למרות הדחיה, מחכה שתתרצי, שתסכימי כבר לקבל אותה.

כל יום בתקופה האחרונה, אני משדלת אותה, את הילדה הקטנה, לקבל את הדבר היחיד שהיא צריכה.
אז אתמול קיבלתי ממנה הבטחה: לקום שמחה. בלי ציפיה לשום מצב חיצוני שיבוא ויציל אותה.
אז עכשיו כבר בוקר, ולקיים קשה יותר מלהבטיח.
הבטחת, אני אומרת לי ולה, הבטחת שתקומי מלאת מרץ ושמחה אל יום חדש.
הבטחת שתהפכי את היום הזה ליום מלא גילויים והרפתקאות קטנות, למשחק מענג.
הבטחת לשמוח בכשלון ובהצלחה בדיוק באותה מידה.
אז הבטחתי, היא עונה.

אז הבטחתי, היא עונה


אולי (וזו רק הצעה):
"תקשיבי, כל מה שתרגישי זה כן זה. זה זה בדיוק. אם את מאוכזבת, או מרגישה שלא קיבלת את שרצית - זה האוצר בקופסא..."
"תקומי בדיוק כפי שאת. תבטיחי לי שתקומי כך, עם מה שיש לך בלב, ככה בדיוק"

"תקומי בדיוק כפי שאת. תבטיחי לי שתקומי כך, עם מה שיש לך בלב, ככה בדיוק"
אולי (-:
<הגבירה ג'וניור, קדה קידה ואומרת תודה>
@}

מנסיוני עם ילדות קטנות (הבת שלי, כמובן, אני הרי מבוגרת לגמרי ), הן מסוגלות להבטיח דברים כאלה מתוך אמונה שלמה, ולא תמיד יכולות לקיים. ולפעמים אין ברירה, צריך לוותר להן.

אוההה .. כן. ימים כאלה . אפשר להתנחם בכך שהם עוברים .. ובאים חדשים במקומם , כן באמת , באים אחרים .

אוהבת

תודה חברות אהובות.
אי היציבות של ימים שכאלה הוא העוגן שבו אני נאחזת. אני יודעת שבאים אחרים.
באים ימים אחרים, ובאות שעות ודקות אחרות.
והחרב היחידה שאני יכולה לנצח בה את המלחמה הזו, היא חרב ההתבוננות והקבלה שלי.
קבלה שכך הם הדברים עכשיו, קבלה שאלה המשקפיים שדרכם אני רואה עכשיו את העולם, קבלה שבפנים בעומקם של הדברים יושבת מציאות נקיה מפילטרים שכשתיגמר הסערה בנהר שלי, והעכירות תשקע, אני אוכל לראות בצורה צלולה.
ועצם הזכירה של זה מאפשרת ניקיון קטן מקומי.
@}

והחרב היחידה שאני יכולה לנצח בה את המלחמה הזו, היא חרב ההתבוננות והקבלה שלי.

ואולי כדי לקבל כדאי להחליף את דימוי המלחמה (שכל כולו מזמין מאבק) בדימוי של קושי שהדרך להתגבר עליו עובר דרך נכונות להיות בו, להשלים איתו. אולי כמו דימוי הסערה.
@}

והחרב היחידה שאני יכולה לנצח בה את המלחמה הזו, היא חרב ההתבוננות והקבלה שלי.
נלקח היישר משיווא, לא? או לפחות מעולם הדימויים הזה...

כדאי להחליף את דימוי המלחמה (שכל כולו מזמין מאבק) גם אני חשבתי מחשבות דומות... אפשר גם הליכה ביער סבוך, שיודעים שצריכים לעבור אותו, בסוף יוצאים ממנו אל אחו מוריק

והחרב היחידה שאני יכולה לנצח בה את המלחמה הזו, היא חרב ההתבוננות והקבלה שלי.
כן, גם אצלי זה ככה.

ואולי כדי לקבל כדאי להחליף את דימוי המלחמה (שכל כולו מזמין מאבק)
אני לא ממהרת לשלול לחלוטין את דימוי המלחמה.
יש כל מיני סוגים של מלחמות, ואני חושבת שהחיים שלנו לגמרי מורכבים מהיכולות שלנו לדעת להרפות אבל גם לפעמים בהחלט להאבק. יש טקסטים מרכזיים מאוד ביוגה שמתייחסים לחיים האלה כמלחמה גרידא כשהשאלה היא איך יוצאים אליה.. (-:
ובכלל כל עולם היוגה והמדיטציה שעיקרה הוא השחרור, מלאה בדימויי לוחמים, חרבות ושאר אביזרים. השאלה היא לא האם להלחם, זו עובדה, אנחנו כאן בעולם הזה, ואנחנו צריכים לפעול בתוכו ולהגיב, לפעמים גם להילחם, זה בלתי נמנע. השאלה היא איך. לפעמים המאבק (כמו במקרה הפרטי שלי) הוא להרפות (-:

אני חושבת שזה כוחו האמיתי של איזון. והיכולת לדעת לעשות ולעזוב. לא לוותר (לפעמים להאבק) ולשחרר.. @}

נלקח היישר משיווא, לא? או לפחות מעולם הדימויים הזה...
הממ.. דווקא קרישנה יושב לי חזק מאחורי הדימוי הזה. קרישנה בבהגווד גיטא, לגמרי מדבר על החיים האלה, ועוד יותר מזה על תהליך המדיטציה של המחפש הרוחני, כמלחמה. מלחמה שצריך לנצח בה את כוחות החושך ולאפשר לכוחות האור בתוכנו ומחוצה לנו לשלוט (-:

אפשר גם הליכה ביער סבוך, שיודעים שצריכים לעבור אותו, בסוף יוצאים ממנו אל אחו מוריק
אפשר. גם זה לפעמים סוג של מאבק. אני לא אומרת שתמיד חייבים להאבק, להיפך, מאבק תמידי, לא יוכל להוביל אותנו לשחרור, אבל גם הרפיה תמידית לא תוכל. אני רק אומרת שהמאבק הוא חלק מהחיים שלנו. וכמו שאפשר לראות ביוגה ובטקסטים שלה, המדיטציה בכבודה ובעצמה היא מאבק. כתבתי על זה אפילו פוסט בבלוג היוגה שלי (-:
וכן, לפעמים אחרי שאנחנו נאבקים בפחדים שלנו, באגו שלנו ובשאר כוחות אפלים שבנו, אנחנו יוצאים מהצד השני שלהם אל אחו מוריק @}

ותודה על הדיון הזה...

רק שיהיה ברור: זה דימוי שלך, לא שלנו, כן? אז מה שמשרת אותך זה טוב, ובינתיים תודה על הרחבת הדעת.
(זה פשוט קפץ לי לעין, הניגוד בין "מלחמה", "חרב", "לנצח", לבין "קבלה")

הולכת לקרוא את הפוסט בבלוג היוגה שלך.
< נוסעת >

לוקחת אתי במיוחד את זה:
התגובה הנכונה היא להתבונן, לשאול, לבחור ולהיות שלימה עם הבחירה הזו, ללכת איתה עד הסוף, להיות בוחרת בכל רגע ורגע. להיות מודעת לכך שמעבר לבחירות הארציות שלי שבאות מתוך שיקולים ארציים של רווח והפסד, יש איזו דרך גדולה, ייעוד, שככל שאני מרבה להסתנכרן איתו כך גדלה ההרמוניה בחיי, כך פוחתים הפחדים והסבל.

< נוסעת >

רק שיהיה ברור: זה דימוי שלך, לא שלנו, כן?
זה אחד הדימויים שלי כרגע... יש עוד דימויים רבים, שמשרתים אותי בכל מיני סיטואציות שונות בחיים.
ואני חושבת שלאנשים שונים יש דימויים שונים, לא תמיד הם מדוייקים עבורם וזאת בדיוק ההבחנה המבדלת שצריך לעשות כל הזמן. להבין האם הדימוי שלי משרת אותי כרגע. האם הוא מדוייק לי.
מה שכן אני חושבת שיש מן תופעת כזו (מוטעית בעיני), שבה נוטים לפעמים לחשוב שצריך לזנוח כל פרור של מאמץ ורק להרפות, לעזוב ולקבל (זה אחד הדימויים הרווחים של היוגה, של איזו דמות נרפית בשאנטי), אבל החיים שלנו מורכבים מצמדי ניגודים, בכל דבר, וכדי להתקדם קדימה, צריך לשאוף להגיע לאיזון.
ביוגה יש שני מושגי מפתח: אביאסה (עשיה, אקטיביות) ו- ואירגיה (הרפיה, אי צמידות), כדי להתקדם בדרך שלנו, צריך את שניהם.
אם נהיה שקועים כל היום במאבק מתמיד, בהחזקה ובצורך לעשות לא נוכל להתקדם, מהצד השני אם רק נרפה את הכל כל הזמן, כפי שהוא ונותיר את כל חיינו לחסדי שמיים ללא עשיה, ללא מאמץ מצידנו לראות להתבונן, להסיר מחסומים, לבנות חוזק וחוסן, לא נוכל באמת לראות.
הסיפור הוא לדעת לעשות את שניהם ולשלוט מתי נכון לשחרר ומתי להחזיק, ולמצוא את האיזון הנכון עבורנו בכל רגע בין עשיה לעזיבה, בין התעקשות על מה שאנחנו רוצים לשנות ותלוי בנו ובין שחרור והרפיה של מה שאינו תלוי בנו, ועצם ההתבוננות המתמדת הזו ושאלת השאלה מה הוא המעשה הנכון במינון הנכון, מאפשרת לנו להתקדם בדרך שלנו.
ומה שאני מגלה על עצמי עם השנים ובכל רובד בחיי, הוא שהשחרור הגדול (והמיוחל) בא מתוך שליטה מקסימלית.
כשאני חזקה וגמישה (פיסית, נפשית ומנטלית), כשאני שולטת בגוף שלי, בנשימה, בסוגי האנרגיה השונים בתוכי ומחוצה לי - אז, שום דבר לא מגביל אותי, ואני משוחררת.

(כותבת ונזכרת לעצמי. מודה לכן שוב, על השיחה שמאפשרת לי להמשיך ולהתבונן)

לפעמים אחרי שאנחנו נאבקים בפחדים שלנו, באגו שלנו ובשאר כוחות אפלים שבנו, אנחנו יוצאים מהצד השני שלהם אל אחו מוריק
בדיוק!
אבל החיים שלנו מורכבים מצמדי ניגודים, בכל דבר, וכדי להתקדם קדימה, צריך לשאוף להגיע לאיזון
עוד יותר!
שהשחרור הגדול (והמיוחל) בא מתוך שליטה מקסימלית מתה על הפרדוקסים שאנחנו חיים בהם.

הנה עוד פרדוקס מדף אחר:
סבא שלי זכרונו לברכה תמיד אמר שכדי לחוות אושר גדול צריך לדעת טעמו של כאב גדול
^{(רויטל S)}

מתה על הפרדוקסים שאנחנו חיים בהם.
כן... הממ.. גם אני מתה עליהם, בעיקר תאורטית (-:
לפעמים אני יותר מתה מהם... (נו כבר אמרנו, תקופה כזו...בסדר, יעבור לי..)
סבא שלי זכרונו לברכה תמיד אמר שכדי לחוות אושר גדול צריך לדעת טעמו של כאב גדול
לגמרי... (לב שבור הוא לב שלם...אמרנו?)
והעיקר (חוץ מלא לפחד כלל) הוא לראות אותם באים והולכים ולנסות לא להיצמד אליהם כ"כ, לזכור שהם ימשיכו לבוא וללכת, להיות יציב בתוכם, קצת יותר שווי נפש...
@}

להיות יציב בתוכם, קצת יותר שווי נפש... אמן

אני מאד מתחברת למשמעות הרבה של מאמץ מתמשך, עבודה, עשייה. לְמה שהם תורמים לחיינו כשהם בפני עצמם ונעשים מתוך הכוונה הנכונה, בלי להתמקד יותר מדי בתוצאות שהם מביאים או לא מביאים.
ובכל זאת - מאמץ, עבודה, עשייה, לא בהכרח חייבים להתקיים עם איכות של מאבק. זו לא נגזרת הכרחית. אפשר, למשל, שתהיה להם איכות של התמסרות.
לכן אני מציעה להסתכל על זה, על הבחירה לראות זאת כמלחמה דווקא.

והעיקר (חוץ מלא לפחד כלל) הוא לראות אותם באים והולכים ולנסות לא להיצמד אליהם כ"כ, לזכור שהם ימשיכו לבוא וללכת, להיות יציב בתוכם, קצת יותר שווי נפש
אמן ואמן @}

ובכל זאת - מאמץ, עבודה, עשייה, לא בהכרח חייבים להתקיים עם איכות של מאבק. זו לא נגזרת הכרחית. אפשר, למשל, שתהיה להם איכות של התמסרות.
בהחלט. מסכימה.
ולא חושבת שזה סותר אחד את השני. האופן שבו אנחנו רואים את התמודדותם של הכוחות השונים שבנו זה מול זה, לא משנה את המהות של המפגש ביניהם.
זו עדיין מלחמה, אפשר לצאת אליה מתוך התמסרות מוחלטת, לצאת אליה מתוך אמונה גדולה שבעשיית המעשה הנכון, לשחרר את היצמדות לתוצאות שלה, הצלחה או כישלון. הניצחון הוא זה שיצאנו אליה בניסיון לעשות את הדבר הנכון.
עדיין, צד אחד צריך לגבור על הצד השני כדי שנוכל להוביל את עצמנו קדימה והלאה (גם אם לפעמים נראה לנו שאנחנו הולכים אחורה), כדי שנוכל להשקיט את הרעש הזה בראש ובסופו של דבר להתעלות מעל צמדי הניגודים החולפים.
זו עדיין מלחמה. עדיין, כל יום בחיינו אנחנו עדים למפגש הזה בין כוחות של אור שמושכים אותנו למעלה ובין כאלה שמושכים למטה, ועדיין המפגש ביניהם יוצר התנגשות. זו מלחמה. השאלה הגדולה היא איך לצאת אליה. ובהקשר הזה, גם אני מאד מתחברת למשמעות הרבה של מאמץ מתמשך, עבודה, עשייה. לְמה שהם תורמים לחיינו כשהם בפני עצמם ונעשים מתוך הכוונה הנכונה, בלי להתמקד יותר מדי בתוצאות שהם מביאים או לא מביאים. (-:

כל יום בחיינו אנחנו עדים למפגש הזה בין כוחות של אור שמושכים אותנו למעלה ובין כאלה שמושכים למטה,
אני למדתי שהכוחות האלה פוגשים אצלינו משהו מוכר ומזוהה ובשל כך הם באים אלינו. הם תלויים בנו, אנחנו מושפעים מהם.

ובכלל.. נראה לי שכולנו מסכימות פה, והדיון היחיד הוא על השימוש במילה מלחמה
אותי אישית המילה הזו לא מפחידה. אני עדה כבר שנים למלחמת האור והחושך בתוכי, ושמחה בכל פעם שאני מצליחה להכחיד או לפרק כוחות שליליים שבאים מתוך האגו שלי, מתוך הפחדים שלי וגורמים לי להיות צרת עין וקטנת אמונה.
אם המילה הזאת לא עובדת לכן, תחליפו אותה במה שכן. (התמודדות, מפגש, עימות, דו שיח...?) עדיין המהות היא אותה אחת @}

אני למדתי שהכוחות האלה פוגשים אצלינו משהו מוכר ומזוהה ובשל כך הם באים אלינו. הם תלויים בנו, אנחנו מושפעים מהם.
אני חושבת שהם המרכיבים הבסיסיים שלנו. מהם אנחנו מורכבים. מאגו, אנטלקט, גוף, תודעה ומאותו חלק בנו (ששמותיו רבים כמו שמו של אלהים כי הוא אותו אחד) שלא משתנה, שלא חולף, שנשאר יציב בתוך כל סערת הרגשות, המחשבות והתבניות שלנו. אותו חלק שאיתו אנחנו רוצים לבוא יותר ויותר במגע. אותו חלק בנו שאנחנו רוצים לזכור שיש בנו ותמיד יהיה כשההכרה שלנו סוערת.
ותודה פלוניתה על ה-

_ובכל זאת - מאמץ, עבודה, עשייה, לא בהכרח חייבים להתקיים עם איכות של מאבק. זו לא נגזרת הכרחית. אפשר, למשל, שתהיה להם איכות של התמסרות.
לכן אני מציעה להסתכל על זה, על הבחירה לראות זאת כמלחמה דווקא._
נוסעת, הצלחת לדייק לי את התחושה שלי. גם קשור לחיי, תודה.

זו עדיין מלחמה... אני רואה את זה קצת אחרת. לאיכות של מלחמה הגוף שלי מגיב בצורה מסויימת ולהתמסרות - כמעט הפוך.
ואני מבינה, דרך הדיון כאן, ש"התמסרות למלחמה" - זה לצאת למלחמה באופן שלם, יודע, בטוח.
אבל אין שם את האיכות העדינה של התמסרות...
טוב, עוד צריכה לדוש בכך עם עצמי.

מודה לכן שוב, על השיחה שמאפשרת לי להמשיך ולהתבונן גם אני

ולמשהו אחר...

החתול שלי, מאוהב בקופסא שלו. אתם יודעים, קופסת הפלסטיק, עם דלת סורגים (שלא נאמר כלוב) שבה משתמשים לנשיאת העולל כשהולכים לוטרינר או עוברים דירה.
אחותו ז"ל, כשהיתה רק שומעת ממרחק את דלת המחסן נפתחת, כדי להוציא משם את הקופסא, היתה מזנקת ותוחבת את עצמה למקום הכי עמוק, חשוך ובלתי נגיש (נגיד מתחת למיטה בסוף של המיטה ליד הקיר) ולא היתה יוצאת משם בעד שום פיתוי שבעולם, עד שהיתה מופעלת כנגדה ארטילריה כבדה (מקל מטאטא שהיה משדל אותה קלות אל עבר הפתח (-:)
אבל הוא, אין לו שום זיכרון מביקורים אצל הוטרינר, ולא מנסיעות בהן צווח עד לב השמיים ליציאה על התנהגות טובה. הוא עושה delete לכל אלה ברגע שהם נגמרים, וכשאנחנו צריכים לקחת אותו בקופסא, אנחנו מכניסים אותה הביתה, פותחים את הדלת שלה, ועוד לפני שמספיקים לעשות משו הוא כבר בפנים, מקופל ומכורבל, מרגיש מוגן ומאושר. גם כשהסורגים נסגרים, הוא לא מרגיש בשינוי, וגם כשהוא נישא בקופסא אל האוטו, עדיין נשמעים קולות של שלווה עמוקה. איפשהו בשתי דקות הנסיעה שמפרידות בין הבית לוטרינר, נופל לו האסימון והוא פוצח בקריאות הצילווווווווווו, נחטפתי.
לפעמים כשאנחנו חוזרים מהווטרינר, אנחנו משאירים את הקופסא בחוץ ליד הדלת (סתם מתוך עצלות ללכת למחסן) ולפעמים כשהחתול בבית הוא נתקף פתאום דחף בלתי נשלט לצאת לצאת לצאת, ואז הוא מתחיל לייבב נמרצות ונעמד מתחת לידית הדלת, מיירט מבטים ביני ובין ידית הדלת ומנענע את הישבן, דרוך לזינוק ברגע שתיפתח הדלת וכשזו נפתחת הוא נורה החוצה כמו מתותח, נעמד וסוקר את הסביבה במבט של טיגריס רעב. ואז... נכנס אל הקופסא שלו, מתקפל בתוכה ומגרגר עד לב השמיים, שלא נאמר נוחר תוך שינה עמוקה.

אני קצת כמוהו.
מחוברת לבית שלי בעבותות, מתקשה לצאת ממנו וכשאני בחוץ, אני רק מחכה מחכה מחכה לרגע שאוכל לשוב אל הקופסא שלי ולהתקפל בתוכה,
ואז כשזה סוף סוף קורה, והדלת נסגרת אחרי, אחרי שהספקתי להתפרק מנשקי ולהשתבלל, פתאום הכוך שלי מתחיל להרגיש לי כמו כלא, ואני מתחילה להסתובב בו כמו ארי מאחורי סורג. תנו לי לצאת, אני אומרת. בבקשה עונים מהרשויות, הדלת פתוחה, את חופשיה. וכשהדלת נפתחת, גם אני טורפת במחשבתי את כל העולם, קורעת בדמיוני כבישים ושבילים נדחים ואז... נכנסת הביתה, מתקפלת ומתחילה לגרגר (-:

אני רואה את זה קצת אחרת. לאיכות של מלחמה הגוף שלי מגיב בצורה מסויימת ולהתמסרות - כמעט הפוך
זה כמו שאמרת קן לציפור, זה הכל הפרשנות שאנחנו נותנים למילה מסויימת בראש.
כשאת שומעת את המילה מלחמה היא יוצרת אצלך סוג מסויים של אנרגיה, והמילה התמסרות יוצרת אנרגיה אחרת שמאפשרת לך להיות במצב תודעה אחר.
עבורי המילה מלחמה בהקשר הספציפי הזה משחררת בי את אותה האנרגיה של המילה התמסרות. אני מתמסרת ודבקה בדרך שלי, מתמסרת ודבקה בהתבוננות, מתמסרת ודבקה בניסיון לקבל, לשחרר, לגרש את החושך עם האור. מתעקשת להשאר צלולה, מחוברת למרכז, למרות שיש כוחות אחרים שפועלים עלי, מורידים אותי למטה ומפזרים אותי. ובאופן הזה, זו המלחמה הפנימית שלי. ואני חושבת שלכל אחד יש את המלחמות/ מאבקים/ התנגשויות האלה יום יום, לא חשוב איך נקרא להם. מפגשים שמאלצים אותנו לעשות בחירות כל יום, כל רגע... מפגשים שבזכותם אנחנו נאלצים לשאול את עצמנו מה הבחירה הנכונה.

ניסוח מצוין. עוזר לי עוד לדייק ולהתדייק. תודה

מפגשים שמאלצים אותנו לעשות בחירות כל יום, כל רגע... מפגשים שבזכותם אנחנו נאלצים לשאול את עצמנו מה הבחירה הנכונה.
נו.... לא יכולה להסכים יותר . תודה

קראתי חלק, לא הצלחתי לעקוב אחרי כל מילה אבל הכל נשמע מאד קרוב בתחושה ובעיתוי.
קבלי שיר סתווי, המתנה הגדולה ביותר וחיבוק גדול

תודה קן לציפור על השיחה והדיוק
ו בן השמשות תודה על ה"מתנה הגדולה", אני זקוקה לאחת (-:
לשניכם

תודה.
אני גם מאד אוהבת לקרוא אצלך, למרות שלא תמיד משאירה סימנים (מסמנת בשפת החתולים)...

עבורי המילה מלחמה בהקשר הספציפי הזה משחררת בי את אותה האנרגיה של המילה התמסרות. אני מתמסרת ודבקה בדרך שלי, מתמסרת ודבקה בהתבוננות, מתמסרת ודבקה בניסיון לקבל, לשחרר, לגרש את החושך עם האור. מתעקשת להשאר צלולה, מחוברת למרכז, למרות שיש כוחות אחרים שפועלים עלי, מורידים אותי למטה ומפזרים אותי.

אולי הדימוי הזה, של מלחמה, חשוב ומועיל לך מפני שהכוחות שצריך לגבור עליהם מדי יום מאד נוכחים (עכשיו או בדרך כלל), ודימוי המלחמה עוזר לך לגייס אנרגיה, התלהבות והשראה להתמודדות איתם (הנה גם אני השתמשתי עכשיו בדימוי מתחום הלחימה: לגייס).

אני רק מציעה להיות מודעת - באמת באמת רק להיות מודעת - בהקשר זה לעובדה המוכרת שהדימויים שלנו לא רק משקפים את המציאות הפנימית אלא גם מעצבים אותה, ובאופן ספציפי - מה שמתמקדים בו נוטה לתפוס יותר מקום ("My experience is what I agree to attend to", כדברי וויליאם ג'ימס). כלומר, טוב שיש לך דימוי שמשקף את הנוכחות העזה של המכשולים בעולם הפנימי שלך ("כוחות החושך"), אבל כדאי גם לזכור שהדימוי הזה פועל להנכחה שלהם.

תודה על הדיון המקסים הזה @}
מתמודדת בעצמי עכשיו עם מידה גדושה של ערפול, בלבול וחוסר חיבור.

אבל כדאי גם לזכור שהדימוי הזה פועל להנכחה שלהם.
כן, הכל כמובן עניין של איזון. אני חושבת שבתקופות שונות בחיים שלנו יש צורך בדימויים שונים. לפעמים אנחנו נתפסים לדימוי שכבר לא משרת אותנו, ואז באמת אנחנו נאחזים בדימוי וחיים מתוכו את חיינו. לדוגמה: מי שרואה את כל החיים האלה כמלחמה אחת גדולה, שבה הוא כובש או נכבש, ולכל מקום שהוא הולך הוא נלחם באנשים, נאבק בהם, מדמה שמנסים לסדר ולרמות אותו בכל הזדמנות ושולף ציפורניים ושאר כלי נשק.... (מישהו מכיר כזה סוג של אנשים??? בטח לא...(-:)
אני אישית נמצאת כרגע בתקופה שבה יש חוסר של אותם כוחות עשיה, וכמו שהיטבת לתאר, יש בי צורך לגייס את לוחמת החופש שלי כחלק המניע בי והמעודד לעשיה הנכונה (במקרה שלי כאמור, העשיה הנכונה היא שחרור, עזיבה (-:)

ושוב תודה תודה תודה על הדיון המקסים הזה
מאחלת בכל ליבי שהערפל יתפזר במהרה ומאחוריו יתגלו שמיים כחולים וצלולים @}