לפני חודשיים בערך התחלתי לכתוב בפורום הזה. מאז קרו הרבה דברים שמי שרוצה מוזמן לעקוב אחריהם בדף לא רוצה ילדים, בינתיים דברים השתנו בחיי, אבל בנוסף לכל הדברים שהשתנו גיליתי גם שנעים לי להחשף בכתיבה בפורום הזה. נעים לי לכתוב לכם, ונעים לי לשמוע מה יש לכם לומר. ואז גיליתי את רעיון הלוג. מן יומן חשוף שמאפשר הצצה ותגובה והחלטתי שגם אני רוצה. אז הנה, יש לי עכשיו לוג פרידה. לפעמים אני אכתוב הרבה ולפעמים מעט. אשמח לראות אתכם כאן אצלי ביומן.

יומן פרידה אסוציאטיבי
אלמלא חששתי כל כך מברית המילה הייתי יולדת רק בנים. אבל המחשבה על האיבר הרך והרגיש הזה, שנותר רך ורגיש וענוג כחיה קטנה, גם כאשר כל יתר גופם משתער ומתקשח ומתקהה, המחשבה על האיבר הזה נתפס ביד גסה ונחתך על מנת לכרות איזו ברית עלומה עם כוח מסתורי, ברית שלעולם לא יהיה לך חלק בה, המחשבה הזו נראתה לי בלתי נתפסת.
לכן רציתי בנות.
כל זה בעצם לא שינה דבר, כיוון שבזמן הקרוב לא עתידים להיוולד לי לא בנים ולא בנות. הדם שזרם מבין רגלי הבוקר העיד על כך עדות סופית. אהוב ליבי מזה שמונה שנים קם ועזב אותי. פחד אחז אותו בדיוק מפני הילדים הללו. בחלומותיו הוא רואה אותם באים, מכסים את עין השמש, ילדים וילדים וילדות, מתעופפים סביבו כמו ארבה. מזמזמים חרש, מכרסמים בכל פה את עלי החופש שצימח בקושי רב כל כך על חלקות גופו.
שנים התחננתי לילד. ראש ליד ראש וגוף ליד גוף ישנו שמונה שנים. בחלומותיו מכרסמים הילדים את עלי החופש ובחלומותי אני, עולים העלים הללו מכל עבר מיד עם הופיעם. ילדי חלומותיו ארבה וילדי חלומותי פרפרים. ראש ליד ראש גוף נוגע בגוף תחת השמיכה, בבטני כמיהה לילד וחלציו מתכווצים מאימת אובדן החופש.
עד שקם והלך. אמר שחיכה, ואמר שהתאמץ, אמר שניסה, אמר ואמר ואמר והלך.
אני נותרתי לבדי במיטה. ילדי הפרפרים שלי הולכים ודוהים. בכל לילה מתרחשים סביבם דברים נוראים, ובבוקר אני קמה ויוצאת למרפסת ומוסיפה בדל סיגריה נוסף לערימה ההולכת ומתגבהת בתוך צלחת החרסינה של אחד העציצים. הצמחים שהיו פעם בעציצים מתו כולם. בחלקם נותר ציץ נבול, עור ועצמות של גבעול ועלים, בחלקם אפילו זה איננו. אדמה יבשה ותו לא.
הסימליות משגעת אותי. כל כך ברורה, כל כך פשוטה, כמו מעבורת החלל הזו שמכל המקומות בעולם בחרה לה להתפוצץ מעל פלסטין טקסס. כדי שכולנו נוכל לבצבץ בביצת הסימליות הזולה ולמלמל לעצמנו, לא יאומן, לא יאומן.
גם עליהם מילמלו המון. כל החברים והמשפחה והקרובים והרחוקים והידידים, כולם נעמדו בתימהון ושאלו אותה את אותן השאלות ששאלה את עצמה. איך זה יכול להיות? איך זה קרה? אבל כל כך אהבתם אחד את השני? ולמה הוא חיכה עד אחרי החתונה? איך הוא לא חשב על זה קודם? והוסיפו גם המון סימני קריאה. אני בשוק! אני לא מאמינה! אני לא מבין איך זה יכול להיות! כל כך לא מתאים לו!
ושאלת השאלות, הדובדבן שבקצה הקצפת שעל השוקולד המונח על עוגת השמנת: את חושבת שתחזרו?
בינתיים היא טסה מעל מסך כבד של עננים. האישה ליד אוכלת סנדוויץ עם ריח נורא של ירקות אמריקאיים ישנים. מדהים אותה עד כמה הכל עשוי מפלסטיק. המטוס מפלסטיק, והסנדוויץ מפלסטיק, אפילו העננים מפלסטיק. חסרי צורה. לובן חסר קווי גבול, אמורפי, שרוע למטה ותכלת גדולה מעל.
חושבת על אמא שלה. אמא שלה שיושבת עכשיו בארץ ודואגת. ורוצה, ורוצה , רוצה נורא שיהיה רק טוב. אבל איך אפשר להבטיח שיהיה טוב. איך אפשר להבטיח שיום אחד תגיע אהבה אחרת. ילדי הפרפרים עפו לפריזר של החלומות, מחכים לרגע אחר שיהיה בטוח לחזור ולהחלם. החלומות שהיא חולמת עכשיו הם חלומות של נטישות קטנות שהוא נוטש אותה. הם הולכים לבקר חברים ומחליטים להשאר לישון. היא הולכת למיטה ומגלה שהוא לא בא. רק כשהיא קמה בבוקר היא רואה אותו חוזר פתאום.
סוג חדש של תחושה מתרקמת לה. תחושה שוּרוּקית., מכווצת את השפתיים לנשיקה לא רצונית. אבִידוּת, נטישוּת, לבדוּת, ביחד עם העצבות המוכרת שאולי תוסב עכשיו להקרא עצִיבוּת.
כל הגוף מכוסה קצות עצבים חשופים, עצבים כמהים לחיבוק. איפה הילדה הקטנה שלא ילדתי שתבוא ותחבק אותי. איפה אהוב ליבי, החבר הכי טוב שלי, ציר חיי ומרכז עולמי שיבוא ויעטוף אותי. אינם, שניהם אינם, וגם אני אינני. נשארת עם המחשבות על ברית מילה והפרפרים והארבה האוכל את עלי החופש. יושבת במטוס מעל העננים ומנסה לחשוב על העתיד. עתיד של אחת ולא של שניים. חושבת לעצמי איפה הוא עכשיו? איפה הוא מתאבך לו בזמן שאני מרחפת מעל העננים? האם גם הכתפיים שלו כואבות מרוב כמיהה? האם גם הוא הולך בעולם כאילו תיכף יפקע הכאב את עורו והוא ישפך על הרצפה? ואולי לא? שהרי הוא הלך אל החופש. אולי, כמו שהפרפרים שלי עזבו אותי, כך עזבו אותו ילדי הארבה, עזבו, כך שעכשיו יוכלו שדות החופש שלו לפרוח.
אני לא יודעת. אסור לי לדבר איתו. אני בגמילה. כמו מסמים. כך שבנוסף לאבִידוּת, ולְבַדוּת ונטישוּת אני גם בהימנעות. הימנעות היא דבר נורא, כיוון שהיא דבר מתמשך. אתה לא יכול להמנע ארבע פעמים בשבוע למשך שעתיים ביום, אלא צריך להמנע כל הזמן ובאופן לא צפוי. אי אפשר לתכנן ולומר, היום בין שתיים לארבע אני אמַנע, אלא זה נוחת עליך לגמרי בלתי צפוי ומכיוונים לא מוכרים. ספר של טוני מוריסון מזכיר לי את הפעם הראשונה שהתאהבתי בה. איך שכבתי על המיטה בחדר הקטן בקומה השניה של מלון הפישפשים בקוסקו וקראתי את חמדת. איך מיד כשגמרתי את הספר רציתי להתחיל מחדש, אבל במקום להתחיל מחדש בעצמי נתתי לו לקרוא אותו, מקנאה בו על כך שהוא חווה עכשיו חוויה שאני כבר לא אוכל לחוות, ושמחה בשבילו שהוא חווה אותה. אז מה, עכשיו טוני מוריסון שייכת לו לנצח?
והשקיעות? מה יהיה עם השקיעות? כל כך נדוש, כל כך בנאלי, אבל הוא אהב אותן נורא. למה אהב? הוא בטח עדיין אוהב אותן נורא. אז אי אפשר לראות שקיעה בלי לחשוב עליו. איך אפשר, הרי כל יום השמש שוקעת. והרים עם שלג? ודיונות עם חול מתגלש? ועכבישים? כולם שלו?
ומוסיקה? מה עם מוסיקה? מזל שהאוזן שלי כל כך לא רגישה שיש שירים שאני אפילו לא יודעת שהוא אהב. אבל ברי סחרוף ושלום חנוך ואפילו מאיר אריאל, כנראה ישארו שלו לתמיד.
בכל פעם שאני חושבת על השאריות שלו שנשארו בתוכי עולה בי תשוקה אדירה לדעת אילו שאריות אני השארתי בו. האם יש שירים שהוא לא יכול לשמוע בלי לחשוב עלי? האם יש כבישים שהם אני בשבילו? למה זה חשוב? למה גם אחרי שהוא עזב והלך חשוב לי שתהיה הדדיות?
אין תשובה. אין תשובות. אין כלום.
העננים מתחת ממשיכים לכסות, לא רואים כלום. לא יודעת אם יש מתחתינו ים או יבשה. לחות האישה ליד סיימה לאכול את הסנדוויץ שלה והריח מסביב השתפר קצת. המטוס מתכופף או שהעננים עולים ועכשיו אנחנו טסים בתוך הלבן הלבן הזה. בקצה החלון מבצבצת התכלת, ואני חושבת לעצמי שכבר אפשר להגיד קריאת שמע של שחרית שהרי אני מבדילה פה בין תכלת ללבן, ומיד לועגת לעצמי על מערך האסוציציות המילוליות שלי שילווה אותי כנראה לנצח, מאז שהייתי בכיתה ד' או ה' ונחום לנדאו היה נותן לנו מסטיק בזוקה על כל משנה ופסק זמן על כל פרק. מכל הכיתה אני אכלתי הכי הרבה פסק זמנים, ולכן אולי יותר מכולם הראש שלי מלא בחלקי ציטוטים. ואי אפשר לראות שמיים שיש בהם תכלת ולבן מבלי לחשוב על הציצית ועל ברכות פרק א'. משונה, פתאום חשבתי לעצמי, אולי זה מה שישאר לו ממני. ציטוטים. הוא ישאר לי במוזיקה, ובנופים ובפלאי הטבע, ואני אשאר לו במילים.
זו גם הסיבה שאני אכתוב את כל המילים הללו ואשלח אליכם, והוא ישלח אלי מילים בודדות בלבד בכתב הכל כך אופייני לו. ואולי זו הסיבה לרעב שיש לי למילים שלו. לצורך שלי למצוא דברים שכתב ולהביט על האותיות כאילו האותיות מכילות אותו.
לא מכילות אותו. דבר לא מכיל אותו יותר.
נשארו רק הבדידות, העצִיבוּת, והכמִיהוּת. כולי כמִיהוּת.

אני רץ על הגשר
והילדים אחרי
יונתן
יונתן הם קוראים
קצת דם
רק קצת דם לקינוח הדבש
אני מסכים לחור של נעץ
אבל הילדים רוצים
והם ילדים
ואני יונתן
הם כורתים את ראשי בענף
גלדיולה ואוספים את ראשי
בשני ענפי גלדיולה ואורזים
את ראשי בניר מרשרש
יונתן
יונתן הם אומרים
באמת תסלח לנו
לא תארנו לעצמנו שאתה כזה (יונה וולך, יונתן)
גם אני רצה על הגשר ואתה אחרי. קצת דם, אתה מבקש, רק קצת דם לקינוח הדבש. אני מסכימה לחור של נעץ, אבל אתה מבקש ואתה אהובי ואני יונתן. ואז אתה כורת את ראשי בענץ גלדיולה ואוסף את ראשי בשני ענפי גלדיולה ואורז את ראשי בניר מרשרש. יונתן, יונתן אתה אומר, באמת תסלח לי, לא תיארתי לעצמי שאתה כזה.
אבל אני כזו. והחור של הנעץ הפך לראש כרות. והדבש נעלם כולו בתוך הדם שזרם לקינוח. ואני נותרתי מלאת שאלות. איך יכולת ככה אחרי כל הדבש לא להסתפק בחור של נעץ. איך יכולת אחרי כל הדבש הזה לכרות את ראשי ולתלות על הקיר. כמו ראשי האילים שראינו בחנות מכולת בדרום ארצות הברית. חנות קטנה ומצחיה מאחורי תחנת דלק שעל כל קירותיה סמוך לתקרה סביב סביב תלויים ראשיהם של בעלי חיים שניצודו, ודגים גדולים מיובשים תלויים להם שם לפאר את הצידים.
אני ראש על הקיר של חייך. ואתה? מה אתה על הקיר של חיי?
לא בטוח שיש לי קיר, כיוון שאם אני הראש התלוי, אז אתה פשוט הקיר עליו אני מונחת, מנותקת מהגוף שלי שפעם אהבת לאהוב.
והגוף שלך? הגוף היפה כל כך שאני לא יכולה שלא להרגיש את ההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם שאני חושבת עליו. חושבת לעצמי האם אי פעם יהיה לי עוד גוף יפה כזה שאוכל להרגיש שהוא שלי? האם בכלל הרגשתי פעם שהגוף הזה שייך לי?
אתה זוכר את השיחות הארוכות שהיו לנו במיטה כשהיינו שנינו ערומים ואני הייתי מתלוננת על היופי המופרז שלך? על כך שהוא מעמיד אותי בליגה אחרת. הליגה של כל אלה שנראים רק בסדר. ילדות חכמות רוצות שיגידו להן שהן הכי יפות בעולם, וילדות יפות רוצות שיגידו להן שהן חכמות.
אני תמיד רציתי להיות יפה נורא.
הכי יפה בעולם.
אולי בגלל זה התענינתי הרבה יותר בנשים יפות מאשר בגברים יפים. למה לחפש גברים יפים כשבמיטה לצידי לילה לילה שוכב כל היופי הנהדר הזה שלך.
קימורי הזרוע, העצמות שמתחת לכתפיים שלך שפעם היינו משחקים בלשים בתוך השקערוריות שלהן מים, ואני הייתי שותה ישר מתוך הכתפיים שלך.
בגלל זה אני נאכלת מקנאה, חושבת לעצמי על כל הנשים היפות שאתה עוד תשכב לצידן ועל כל הגברים הבסדריים שישכבו לצידי.
מי צריך את כל היופי הזה?
אני צריכה! אני אוהבת יופי, אוהבת ללכת במוזיאונים הגדולים של לונדון וניו יורק ולהסתכל על היופי הנפלא שמקיף אותי. יופי מסודר. סגור בתוך מסגרות שעושות לו עוול. ף פעם לא הבנתי למה צריך לשים תמונות כל כך יפות בתוך מסגרות כל כך מכוערות.איך אפשר לעצור את היופי הזה. למה לא לתולות את התמונות רק על הבד המתוח על מסגרת עץ כמו שתלו פעם כשהייתי בבית ספר יושבת ומסתכלת על דניאלה ואלון בונים בעצמם מסגרות ומותחים עליהן את הבד הלבן צהבהב ומהדקים במהדק גדול.
ככה צריך גם במוזיאון. תמונה כמו שהיא. יופי נטו.
כך גם אתה בשבילי. יופי נטו. הלחי שלי מתגעגעת כל כך אל הבטן שלך. בטן מזמינה התרפקות, שעל אף שהיא מתוחה וקשה יש בה איזה רוך. אולי השערות המתולתלות האלו המכסות אותה הן מה שהופך אותה לכל כך מתכרבלת.
להתכרבל. אין דבר שהייתי רוצה עכשיו יותר מלהתכרבל בך.
אבל במקום כרבול יש לי תסכול. איזה יופי של חרוז להנציח את הכאב. אולי במקום לכתוב יומן פרידה אכתוב שירה מחורזת. אכתוב מן דירה להשכיר לילדים גדולים. הלך הכרבול ובא התסכול. עולים מכל הדירות השכנים, עומדים סביבו מסבירים לו פנים. הנאים החדרים בעיניך? הנאה המסדרון בעיניך? והתסכול כמו היונה. הוא ישאר. למרות שהמסדרון אפל ומרובה בו הצל, ולמרות שמטבח איננו מרווח. השכנים טובים בעיניו. כך יגור לו התסכול ביחד עם העצבות מקומה ראשונה. כל היום על משכבה מתהפכת, היא כל כך שמנה שקשה לה ללכת. ועם הקנאה מקומה שניה שלא יכולה להפסיק ולחשוב על הקינים האחרים שאתה מבקר בהם עכשיו. עם הריקנות מקומה שלישית, ועם הכעס מקומה רביעית, שעולה קול פיצוח עד לב השמיים, איום ונורא מחריש אוזניים.
כך יגורו להם בעמק יפה בין כרמים ושדות בתוך מגדל היונתן שלי עם חמש קומות.
מה היתה לאה גולדברג אומרת? לא בטוח שהיה לה מה לומר, יתכן שהיתה שרה לי על הדרך היפה, הארוכה והקשה, ומציעה לי לשבת לנוח לצידה בצידה.
אבל עכשיו, אין זמן לנוח, צריך לסגור את שערי המגדל, להוריד את הראש מהקיר, ולהבריג מחדש אל הגוף , וכמו איל שחובר לו יחדיו לצאת לשוח בשדה לחפש אהבה חדשה.
כל כך קשה לחפש אהבה חדשה. העולם כולו גן נעול מעין חתום, חיפשנוה ולא מצאנוה, איננה, נעלמה, המען לא ידוע.
באך מנגן ברקע סונטות לצ'לו. כל כך עצוב הצ'לו. אולי סיגריה? לא, לא כדאי, כבר התקלחתי וציחצחתי שיניים, לא זמן סיגריה עכשיו.
כמה סיגריות כבר עישנתי בגללך. הרי כבר עין מה לדאוג להריון. ילדים לא יצמחו בבטן שלי. ריקנו, ריקנות, ריקנות. שמת לב פעם כמה המילה לבד קרובה למילה לבה. לא איזו קרבה לשונית אמיתי, אבל כשישבתי לי באיזה ערב של דיכאון והתחלתי למלא את הדף בלבד, לבד, לבד, לבד, לאט לאט שמתי לב שרק אות אחת מפרידה בין הלבד שלי לבין הלבה הרוחשת בתוכי. בעירה שקטה. לא נראית מבחוץ. לא הר געש מרשים מתיז ניצוצות כתומים כמו שראינו ביחד בצ'ילה, אלא זרימה תת קרקעית יוצאת בפרצים של כתיבה בלתי נשלטת. כתיבה לא ממוינת.
אתם רואים את הזוהר הכתום? או אולי אתם רואים רק גושים של בזלת אפורה ויבשה? לא יודעת. אינני גיאולוגית, ולא יעזרו כל הימים הרבים שביליתי אוחזת בלוח וטוש מול קבוצות מטיילים מדגימה להם עם ביצה קשה את מבנה כדור הארץ, ואיך המגמה הצמיגית יכולה לבקע את הקרום הקשיח.
כדור הארץ כל כך גדול והקרום כל כך דק. בכל רגע ורגע עשוי לקרות השבר, בכל רגע ורגע עשויה המגמה לעלות. בעוצמה או ברוך, לאט לאט או בהתפרצות אדירה. אבל כך או כך היא תשנה את פני השטח. תכסה את כולו בשכבה אפורה או שחורה. דבר לא יהיה עוד כשהיה. שנים אחר כך כשהגשם והרוח והזמן ילחכו את הלבה אט אט יתגלה אולי משהו מפני השטח הקודמים, אבל אפילו זה לא בטוח. הר יכול להפוך לעמק, ועמק יכול להפוך להר (והיה העקוב למישור) נפלאים רזי הגאולוגיה.
ומה עם הגיאולוגיה שלנו, האם יום אחד יגיע הגשם ויגלה מה היה פעם?
אינני יודעת.
מרוב גיאולוגיה וגשם ורוח נאחזתי צורך עצום להתקשר אליך. אבל לא אתקשר. תודה לאלוהי הזמן שיצר את הפרשי השעות בין הלילה שלי לבוקר שלך. ובכלל מה אגיד אם אתקשר? האם שוב תכעס עלי? תדבר אלי בקול החדש, הקשה שאימצת לך? תספר לי איך עשית הכל לטובה, איך הבאת את האוניה לחוף מבטחים כדי שלא תטבע בים. אין דבר שמתאר טוב יותר את ההרגשה שלי כרגע מאשר הדימוי של טובע בלב ים, נאחז בארון מתים ששרד ומחכה. אולי יבוא מובי דיק ויגמור את הכל, ואולי תבוא הספינה "רחל" ותמשה מן המים, ותסיע לעבר מחוזות חדשים.
אינני יודעת. אני לא ישמעאל. אני בסך הכל יונתן. והם רוצים, ואני ילדים והם יונתן.
ועכשיו אתה תסלח לי באמת. גם אני לא ידעתי שאני כזו.

אישה, את כותבת כל כך יפה. אני בוכה גם.

אישה, אין לי מילים, רק דמעה וחיבוק

ליבי איתך,ודמעותיי זולגות כמו שלך

וואו. הכאב הזה שלך מושך ומערבל גם אותי. חיבוק.

קשה לומר "תענוג לקרוא" או "אני נהנית" כי הדברים מקורם בסבל עמוק, אבל אמיתי וכנה כ"כ.
מרגש, טבעי, שופע, זורם, מעמיק, בלתי מתפשר.

את כותבת כל כך יפה, מביאה שילוב של מציאות פנימית וחיצונית. כל כך הרבה שאלות מתעוררות. בת כמה את? ומה את עושה בחייך? ומה משמעות האובדן שאת חווה עכשיו?

,

אישה עצובה השיר של יונה וולך,גם מולחן,ע"י שפי ישי,שהןא בעלה של יהודית תמיר,יש בדיסק הזה עוד הרבה שירים עצובים וטובים אחרים,מומלץ בחום,לכולכן.

אישה עצובה, מה שלומך?
את שם?

שוב במטוס. כן אני טסה הרבה. הפעם ניו יורקה (כמו ירושלימה, כמו תל אביבה). כמובן שגם טיסות מזכירות לי אותך. במיוחד המראות ונחיתות. הגוף מוצמד לאחור או נזרק לפנים. אתה הסברת לי על התאוצה ועל השאיפה של הגוף להמשיך בכיוון התנועה שלו. כל הכתיבה הזו שלי היא ניסיון להתנגד לחוק הפיסיקלי הזה (האם הוא אחד מחוקיו של ניוטון?) גם השאיפה שלי היא להמשיך בכיוון התנועה. התנועה שלי אליך. אבל אין יותר לאן לנוע. הלכת, שינית כיוון, וכך אני נותרת מתוחה, הראש והגוף קדימה באוויר, הרגליים באדמה, כולי נטויה. ואולי הפוך? הרגליים קדימה והגוף נטוי לאחור. לא יודעת. אני רק יודעת שזו תנוחה לא נוחה. הכתפיים כואבות מן המשיכה לשני כיוונים מנוגדים.
הטיסות מזכירות לי את המצב החדש שלי. עד עכשיו טסתי תמיד ממך או אליך, או הכי טוב- איתך. עכשיו אין ממך, ואין אליך ועל אחת כמה וכמה שאין איתך. אני נזכרת בחתונות שהיתי בהן, ואולי אפילו בחתונה שלנו שרו את זה. את השיר ששרים לירח "כשם שאני מרקד כנגדך ואיני יכול לגעת בך.." ואחר כך יש אויבים והגנה מפניהם, ואני תמיד חשבתי למה לשיר בחתונה שיר שמתאר את התסכול האולטימטיבי לאוהבים, את סיזיפוס היהודי, או אם תרצה את אביהם של אגממנון ומנלאוס (שאת שמו שכחתי) שהאכיל את אחיו בבשר ילדיו, ונענש בעונש שכולו תסכול, להיות כלוא בבוסתן פרי עם מעינות שופעים, וכאשר יקרב את פיו החרב ירחקו המים וירחקו הפירות. כמו משה רבנו, לראות את הארץ ואליה לא לבוא. כך אני עכשיו מרקדת כנגדך איני יכולה לגעת בך. ועוד שיר של חתונות מבצבץ ובא "צמאה, הוי צמאה, הוי צמאה, צמאה, צמאה לך נפשי, כמה, הוי כמה, הוי כמה, כמה, כמה לך ליבי". והצמא והכמיהה הם מנת חלקי עכשיו. יושבת במטוס וקר לי. תמיד קר לי במטוסים, ותמיד היית ליד והיינו מרימים את המוט המפריד והיית מחבק ועוטף אותי. כל כך הרבה זכרונות אהבה השארת לי, כל כך מעט כעסים. כמעט ואין לי רגעים רעים שאני יכולה לחזור אליהם ולהגיד, מזל, מזל שלא נשארתי עם החרא הזה. ואפלו עכשיו כשכל הנשמות הטובות אומרות לי איזה מניאק אתה או באמריקאית what a jerk אני לא יכולה לחשוב עליך ככה. אתה אהובי. אהובי המתוק, אהובי המקסים, הכי אהובי בכל העולם. אבל לא, זה נגמר. את הנעשה אין להשיב. מעוות שלא יוכל לתקון. אז מה עושים עכשיו עם כל האהבה הזו?
עושה הפסקה כדי לראות סדרה אמריקאית מטופשת במטוס. יחי הסדרות האמריקאיות הדביליות. המדיטציה המושלמת. בוהים בצרות ושמחות של אחרים ושוכחים מהבעיות הפרטיות שלך. הבעיה היחידה היא שאחר כך נכנסים לך לראש כל המשפטים שלהם, ובכל פעם שרוצים להגיד משהו על אהבה, או פרידה או זוגיות מרגישים כאילו הדברים כבר נאמרו מליון פעם.
זה משונה. מצד אחד הכל כבר קרה, מצד שני נראה לי כאילו כל מש שקורה עכשיו קורה רק לי. נכון, עוד אנשים אוהבים, עוד אנשים ננטשים על ידיד אהוביהם, אבל לאף אחד לא היתה אהבה גדולה כמו לנו, ולאף אחד לא היה כאב גדול כמו הכאב שלי. לכן אף אחד לא יכול להבין. אולי רק זרים. כי לזרים אפשר להאמין. אותם לא ראיתי עם אהוביהם ואמרתי לעצמי, יפה מאוד, נפלא וטוב, אבל האהבה שלנו יותר אמיתי, יותר כנה, יותר גדולה, יותר חזקה. כשזרים מספרים לי בחזרה סיפורי נטישה, קל לי יותר להאמין להם שחוו כאב כמו הכאב שלי או לפחות דומה, או לפחות על יד. אהובי וידידי, חברי הקרובים, מוכרים לי מידי. יסורי הפרידה שלהם נראים לי אחרים. לאו דווקא חלשים יותר, או פחות ראויים לחמלה, פשוט אחרים.
זה כמו שכשהייתי קטנה, מאוד העסיקה אותי השאלה האם כשאני וחברה שלי קוראות לצבע מסוים כחול ולאחר צהוב, פירוש הדבר הוא שאנחנו רואות בדיוק את אותו הדבר. הרי שתינו למדנו שלזה קוראים צהוב ולזה קוראים כחול אבל איך אפשר לגלות בדיוק מה זה זה? וכך בכאב, וכך באהבה. לעולם לא אדע אם צהוב הכאב שלי וכחול האהבה שלי דומים לאלו של האנשים האחרים שמקיפים אותי. שמונה שנים האמנתי לך שכחול האהבה שלך וכחול האהבה שלי הם אותו הכחול. לאט לאט כאשר דברים החלו להשתבש, והתחלת להגיד שאולי אין די באהבה, שאולי החופש חשוב יותר ממנה, נשבר בי שבר עצום לגלות, שלא היה זה אותו הכחול. שאלתי אותך שוב ושוב למה אתה מתכוון כשאתה אומר לי אני אוהב אותך, ואתה השבת לי בתשובה היחידה שליוותה אותנו בתקופת הפירוק "אני לא יודע". עד עכשיו אני משתגעת מזה. מה פירוש לא לדעת? זו בריחה ופחדנות. שב ותחשוב. שב בשקט או ברעש ותביט אל תוך עצמך עד שתדע, בשכל, בלב, בנפש או בכפות הרגליים, עד שתדע את עצמך ותתן לי לדעת איתך. אל תתקומם. אני יודעת שאתה רואה את העולם אחרת. גם אני רואה אותו היום קצת אחרת. הכנסת הרבה אני לא יודעת לתוך החיים שלי. אני לא אוהבת אותה את האני לא יודעת הזו. משתדלת לצמצם אותה עד כמה שאפשר. להתבונן לתוך עצמי ולדעת, תמיד לדעת. מאין באתי ולאן אני הולכת ולפַנַי אצטרך לתת דין וחשבון. למה לא נתת דין וחשבון לפניך? למה לא הרמת את הראש מן ההווה והתבוננת הלאה? למה לא להתבונן לעתיד בפניו? ואם לא אוהבים את פניו, הרי הוא מקיף אותך 360 מעלות סביב סביב, הטה את עצמך מעט ופניו משתנות, הפנה לו את גבך ותמצא עתיד אחר. בסופו של דבר כן עשית את זה. כולנו עושים זאת רגע רגע, שעה שעה, שהרי חוץ ממומו של מיכאל אנדה ומיהושע בן נון בשעתו אף אחד עוד לא הצליח לעצור את הזמן (וראה גם שירותי הבנים בבסיסים נבחרים בצה"ל). וגם עכשיו הזמן יחלוף, ואני עומדת במעגל ומביטה סביבי, ולא מצליחה להחליט מי מבין כל העתידות הניבטים אלי הוא החברה שלי. ומי החברה שלך? הכי קשה מהכל הוא אובדן החברות. לא היה לי חבר כמוך. חיי נחוו כסיפור שתיכף אשוב הביתה לספר לך כמו בשיר של אמיר גלבוע:
רציתי להגיד לך משהו
ובמקום שכחתי.
כבר כיסיתי את הילדות
שלא תצטננה.
טלי חיפשה את מחברת החשבון
נעלמה ואיננה.
לגילי צריך לקנות עיפרון חדש
מישהו לקח ממנה.
במעורר דרכתי את הזמן.
אולי לא אתעורר
בזמן.
אולי מחר אישן.
התחזית למחר הביל ומעונן.
רציתי להגיד לך משהו
ובמקום שחכתי.
כשאזכר אתעורר
ובמקום אבוא
עימך לספר.
אלא שאני לא שכחתי. ואתה נעלמת ואינך, וכמה שלא אדרוך את הזמן במעורר, בכל פעם שאתעורר אתה לא תהיה שם. כמו העיפרון החדש, מישהו לקח אותך, וכל בוקר חדש יהיה הביל ומעונן. (קצת מוגזם ההזדהות הזו, לא הכל צריך להתאים להכל). אני חייתי וחוויתי והכנתי סיפורים בראש לחלק אותם איתך. אין לי יותר עם מי לחלק. סיפורים אובדים, נשכחים. דברים שיכלו להעסיק אותי יום שלם, במי אמר מה למי, הופכים לשטויות. הרבה יותר מרתק להתהדהד בשאלה למה? למה? למה? למה?
היום הגיעו מכתבים עם השם שלך עליהם. גם אתמול, ובטח גם מחר. סתם פרסומות אמריקאיות מטופשות שממלאות את תיבת הדואר. האם חשבת על כך כשקמת והלכת? האם חשבת עלי חוזרת הביתה לבד, הולכת לתיבת הדואר ומוציאה את השם שלך מתוכה? אני בטוחה שלא חשבת. שהרי לא חשבת על השם שלך שאני נושאת עימי לכל מקום, על התמונות שלך שעל הקיר ובתוך האלבומים, על הפתקים הקטנים בכתב היד שלך שאני עוד מגלה פה ושם, התוכנות שלך על המחשב והשירים ששמרת עליו, הדיסקים שלך, השולחן והכוננית שצבעת, ארגז משקאות האנרגיה שקנינו במיוחד בשבילך ועוד לא הספקת לשתות, השניצלים הקפואים שלך ואפילו השוקולד והחמאה שאני לא אוכלת.
ומה עם הדברים שהיו שלנו, ביחד, עוגיות הקצף הצבעוניות שאתה אהבת והיו בסדר עם הדיאטה שלי, הווק, שהיה המתנה היחידה שההורים שלך קנו לי וששנינו נורא אהבנו, הכלים שקנינו ביחד, קערות לסלט עם ציורים של האלווין, מצחיקים את עצמנו בכל פעם שאנחנו אוכלים סלט. והתמונות מדרום אמריקה והתמונות מהחתונה. ושוב כועסת עליך שהשארת אותי לבד עם כל הזכרונות האלו והלכת לך קל כנוצה לארץ אחרת ולעיר זרה ולדירה חדשה שאין בה כלום ממני. מתי תיזכר בי? וזוב כועסת, הפעם עלי, למה את רוצה שיזכר בך? מה יצא לך מזה? עזבי אותו. פנייך אל העתיד לכי אל ההלאה, ממנו והלאה. אבל בינתיים רק אלכה ואשובה, אלך ואשובה כל הזמן. שבה אליך ואתה לא שם. נשבעת לעצמי שזהו ודי, ואין מה לחפור בעבר. מה שהיה היה. אבל בינתיים הוא היה, והוא הווה ורק מקווה נורא שגם אם תהיה בתפארה אני כבר לא אהיה שם כדי לראות את זה.
נורא מוזר, אני והיא והוא ואתה ואנחנו כולם רצים פה בערבוביה. לא ברור מי הוא מי. כמו בזמנים שאני מנסה להבין אותך לקבל את המעשה שעשית, גם מתוך העינים שלך וגם מתוך העינים שלי. להודות לך עליו. לא להודות על הכאב, אלא להודות לך על ההחלטה שהחלטת. ותוך כדי שאני מודה אני רוצה לצעוק, לא מודה, לא מודה, לא מודה כמו נאשם בבית משפט. הצעקה החוזרת שלוש פעמים. האם כך יהיה גם כשתעמוד מולי ברבנות ותגיד לי מגורשת, מגורשת, מגורשת ואני אמס לשלולית על הרצפה ואף אחד לא ישים לב. לא אתה ולא הרבנים מגלגלי הזקן ומסדרי הכיפה ותלכו לכם איש איש לדרכו ובערב תבוא המנקה או יבוא המנקה ובאבחת מגב ובלטיפת סמרטוט יסירו אותי מן הרצפה ויסחטו אל הדלי וישפכו אל הגינה. כי אפילו בחלומות רעים רעים על שלוליות צריך לחשוב על גינה ולא על ביוב.
עוד שעה נגיע לניו יורק. קר בניו יורק, קר גם במטוס, קר אצלי בפה. מוצצת קוביות קרח. איך זה היה מצחיק אותך כל פעם מחדש שאני מוצצת קרח ורועדת מקור ולא מפסיקה. נהנית מהקור הזה, נהנית להגיד לך "קפוא לי" ולשקוע בתוכך. כל כך התאמת לי, איפה אמצא עכשיו מחדש גוף שיקבל אותי כמו הגוף שלך?
יש משהו מרפא בכתיבה, אבל יש גם משהו חונק. כאילו מה שנכתב פעם אחת כבר לא יכול להיכתב שוב. והרי ישנם כל כך הרבה רגשות שמרגישים שוב ושוב ושוב ושוב, אז למה לא לכתוב? למה לא להזכיר עוד ועוד את אותם כאבים, את אותן כמיהות. לא רוצה להפסיק לכתוב. פוחדת שאם אפסיק לכתוב אתחיל לחשוב, ואם אתחיל לחשוב אמשיך לפחוד (כן, כן, לפחד אני יודעת).
אבל די. נקרא קצת ספר. מי זה נקרא? לא יודעת. אני ועצמי צד לצד יד ביד נשב לבד ולא נפחד.

כמה עדינות ורגישות צריכות להיות המאזנים שידעו לשקול את ההבדל בין המחברת הריקה לבין זו המלאה מילים.
במוזיאון בניו יורק מול תמונה של פיקסו אני חושבת על חשיבות הקריאה בשם. מלבנים ארוכים בצבעים שונים ורק המבט ימינה מגלה "איש נשען על שולחן". כך אתה, הולך בעולם ואומר לעוברים ולחולפים שנפרדנו, שאנחנו פרודים כרגע. והלב שלי צועק, לא, לא נפרדנו, אתה עזבת אותי, אני נעזבתי, ננטשתי לבדי. המביטים מן הצד יראו רק שני אנשים היושבים כל אחד לעצמו בארצות רחוקות. רק מי שיביט על התוית יגלה, מצד אחד נפרדנו, מצד שני ננטשתי. ושוב השאלה, למה זה חשוב? והתשובה – זה חשוב. בלי השלט הקטן המכריז, לפניכם איש נשען על שולחן כל משמעותו של הציור תתהפך. אם בבוקר יכנס עובד מוזיאון משועשע ויחליף את התווית באחרת, האומרת למשל "זוג אוהבים" תשתנה מקצה אל קצה חוויתם של המתבוננים בתמונה.
בכלל, קשה בניו יורק בלעדיך. הייתי כאן המון פעמים לבד, וכמה פעמים איתך. אבל גם כשהייתי לבד חוויתי את החוויות גם בשבילך. התקשרתי אליך כל ערב נרגשת לספר לך מה עשיתי ומה ראיתי. ועכשיו – אין למי לספר. בפעם האחרונה היינו כאן ביחד. היתה לי יומולדת ונסענו לחגוג אותה עם חברים בניו יורק. יום שלם הלכנו מרחוב 95 ועד צ'יינה טאון מחפשים בשבילך נעלי טיולים. יום שלם צועדים במורד ברואדווי, נכנסים ויוצאים מחנויות ציוד טיולים. אני הבאתי ספר לקרוא כדי לא להתעצבן או לעצבן אותך בזמן שאתה משקיע שעות בבחירת הנעל הנכונה. אחרי שעברנו כמעט את הרחוב כולו החלטת שהנעל בחנות הראשונה היא היא הנעל המתאימה, כך שבנו כל הדרך למעלה, ובששון ובשמחה קנינו לך נעליים. אך אויה, שוד ושבר, כעבור יומיים של הסתובבות ברחבי העיר החלטת שלא נוחות לך הנעליים. אז באמריקה, כמו באמריקה, הלכנו להחזיר אותן לחנות ולקבל את הכסף חזרה. למה אני מספרת את כל זה? כי אני מרגישה כמו הנעליים הללו. אתה מבחינתך החזרת אותן לחנות וקיבלת את הכסף חזרה. הכל טוב ויפה ותוכל לקנות לך נעליים אחרות בזמן אחר, אבל הנעליים, הן כבר ניזוקו, ולא בטוח שמישהו אחר יסכים לקנות אותן. אולי יקח אותן אחד המוכרים אל איזה מחסן אחורי וינסה לנקות אותן, עד תהיינה "כמו חדש", אבל קונים חדי אבחנה ודקדקנים יבחינו מיד שיש כאן מעשה רמאות. שאלו נעליים שמישהו כבר לבש ומא אותן לא ראויות.
אני יודעת, אני יודעת, אני לא נעל משומשת, ואני לא לא ראויה. אבל, תחשוב לרגע על הנעלים האלו, שכבר נבחרו, וכבר היו סביב הרגליים שלך, וחיממת אותן והן חיממו אותך בחזרה, ופתאום – לא, לא מתאים לי, רוצה את הכסף חזרה. רוצה לנסות משהו אחר, חדש, שונה, וכן, כמה שקשה לי לקבל את זה – משהו טוב יותר, נוח יותר, משהו שאוכל לחיות איתו בשלום טוב יותר.
מענין אותי מה היית אומר אם היית קורא את כל זה? בכלל מענין אותי בצורה בלתי נשלטת איפה אתה עכשיו? על מה אתה חושב? מה אתה עושה? מה משמעות חוסר התקשורת הזה מבחינתך? האם יש בך שמץ מן המתיחות שיוצרת בי ההמנעות מלדבר איתך? האם גם אתה מחפש סיבות להתקשר ואז מחליט שלא? אני לא חושבת. אני הרי עוד מחכה שתבקש ממני סליחה, יפה סליחה – כמו שאמרו כשהייתי קטנה והרבצתי לילד. אתה, איפה הסליחה שלך? נכון, כבר ביקשת, אפילו כתבת איזה "אני מצטער" אחד רו שניים על הפקסים בהם הסברת לי איפה הביטוח של האוטו ואיפה יש מברג, אבל אני עוד כל כך צריכה את ההצטערות שלך. כל כך צריכה לשמוע שכואב לך הכאב שגרמת לי. שאתה יודע אותו ומרגיש אותו. אני רוצה לדעת שאתה לא ישן בלילה מרוב צער על הכאב שגרמת. לא כי אני רוצה שיהיה לך רע, אלא כי אני רוצה הכרה בכאב שלי. לכן אני כל כך נפגעת בכל פעם שאני שומעת או קוראת אותך מסביר ש"נפרדנו". בעיני זהו אחד הדברים היות מעליבים שעשית לי. חוסר היכולת שלך לקחת אחריות מלאה ולומר עזבתי, הלכתי, אפילו נפרדתי. אבל בלי הנוּ, בלי הנוּ שמרמז כאילו גם לי היה חלק בהחלטה, כאילו גם אני אחראית עליה ועל תוצאותיה.
כואב לי נורא. יושבת על ספסל בתוך האנגר ענק שהוסב למוזיאון ומרגישה את הכאב זורם לי בתוך הגוף. מרכז של כאב בתוך הגרון שמגיר כאב חם ודביק כשעווה במורד הידיים שלי, וכאב קר ודוקר במורד הגב אל הישבן.
כמה אפשר לכאוב? מתי הכל יעלם? מתי אקם בבוקר ולא אתהה יותר של מי החיים האלה לעזאזל? ואז אצטרך להיזכר, שכן, אלו החיים שלי, ואין מה לעשות, אני צריכה להתמודד איתם ולחיות אותם. להביט על חצי הכוס המלאה וללכת הלאה. אבל מי רוצה ללכת הלאה? כל רצוני הוא להתחפר עמוק יותר מתחת לשמיכה ולא לצאת. לא לצאת אף פעם, עד שיעבור הכל. כמו הילדות בטיולים השנתיים שמתישבות באמצע העליה ומכריזות "אני לא זזה עד שמגיעים" וכולם צוחקים, וכולם יודעים, בלי תזוזה לא תהיה הגעה. אבל היא לא זזה, וכך גם אני. חכה ותראה, אולי נגיע?

שוב יושבת במטוס. חיכיתי שבוע לפרטיות הזו שתאפשר לי לכתוב עוד. שבוע שלם מוקפת אנשים ודווקא עכשיו שני גברים ישראלים במושב לידי נראים לי פולשניים כל כך, חודרניים כל כך, כאילו עיניהם קוראות העברית תוכלנה לקרוא את מה שאני כותבת גם אם אסתובב לצד השני ואסתיר במרפק.
שבוע שלם מחכה. שבוע שלם כותבת בראש את מה שאולי יגיע בסופו של דבר לכאן. במקום לספר לך מספרת לעצמי, מתכננת עם עצמי מה אכתוב כאן אחר כך. משמרת רגשות בתוך צנצנות מילים.
אתמול הלכתי לראות את "השעות" סרט שעשו על פי הספר של מיקל קאניגהם. הלכנו בשלג מתפעלים מן הדממה שנפלה על העיר שבדרך כלל רועשת ללא הרף. הסרט היה מקסים ונוגע ללב. כל כך יפה. הכל התאים להכל, כל תמונה ותמונה כמו צוירה ביד אמן והסיפור עצוב, עצוב, עצוב. קשה לי לראות סרטים יפים בלעדיך. קשה לי להכיל את כל היופי והעצב הזורמים אלי מן המסך, בלי להיות מסוגלת להעביר חלק מהם אליך. כמו במן חוק כלים שלובים שראיתי במעבדת כימיה, הצינורות מגדלים שונים ובצורות שונות מחוברים בתחתיתם לצינור אחד, והנוזל הצבעוני הניגר אל האחד עובר אל כולם עד שנוצר איזון. האיזון שלי הופר. הצינור שלי צר מלהכיל את כל היופי והעצב וההחמצה והחמלה המפעפעים מתוך הדמויות אל המסך והישר אל תוך ליבי. ואולי על כן ליבי עולה על גדותיו ויוצא בדמעות מתוך עיני. דמעות של צער עלי ועליהן, כלואות שם בתוך אהבה שאינה מספיקה. אהבה שלא תגן עליהם. כמו שהאהבה שלי לא מגינה עלי.
כמה צער, כמה קושי, להיות מוקפת אנשים. אנשים מלאים כוונות טובות, שאינם יודעים עד כמה מילה אקראית, אפילו מחווה יכולה ללחוץ על כפתורים של כאב. כיצד נגיעה אחת רכה בין אהוב לאהובה יכולה להפעיל מערכת שלמה של זכרונות המושכים בחוטי הלב עד שאלו נמתחים בכאב.
קשה לי לאכול בלעדיך. לא לדעת שתהיה שם לגמור, אם אני היום לא רעבה, לדעת שלא תהיה שם כדי שאוכל לטעום גם מהצלחת שלך.
חיים נטולי אינטימיות הם חיים שאינם נעימים לי. אני צריכה לחלוק, החלוקה מפרה אותי. ללא היכולת להתחלק עם אהוב ליבי כאילו נחסמים כל הקשרים שלי אל העולם, כאילו נפסקת יכולתי להביע את תחושותי בפני אחרים. ההתחלקות היא אחד השלבים הראשונים של הרביה. ללא התחלקות אין התרבות. ואין התרבות פירושה עקרות. ושוב חוזרים לילדים. הילדים הללו שלא יהיו לי. תחושת העקרות הולכת וגוברת. עקרות מילדים, עקרות מרגש, עקרות מהזולת. בגלות, עקורה מארצי וממולדתי ואהובי ואוהבי ומשפחתי וידידי, יושבת בפעם השמינית בשבועיים האחרונים על מטוס שעומד להמריא וכותבת אליך ועליך. בעוד שלושה ימים כבר אשב שוב על מטוס אחר בדרך לעיר אחרת באמריקה הגדולה. רוצה לדעת מתי תבוא ההקלה. מתי יפסיק בי הצורך לדבר איתך לשמוע את קולך, לדעת מה איתך, לדעת מי אתה? ועם מי אתה? מה אתה חושב, מרגיש, עושה בזמן שאני עוסקת במחשבות המעגליות שלי?
היום הוא היום בו היית אמור לשוב הביתה "אם הכל יהיה בסדר" איזה מן משפט זה "אם הכל יהיה בסדר"? איך יכול הכל להיות בסדר? ויש תקווה, תקווה מטופשת שבוודאי תכזיב, לשוב הביתה ולמצוא אותך יושב על המדרגות שטוף דמעות וצער, פותח את ידיך לחיבוק גדול ומשביע לכל חי רצון. ומבטיח שאתה אוהב, ומבטי שאתה רוצה אותי, ולתמיד ועכשיו וילדים ומשפחה ונחיה באושר ובעושר עד עצם העתיד הבא. אבל זה לא יקרה. אף אחד לא יחכה בשדה התעופה. מונית צהובה יקח אותי הביתה, שיעמוד אפל וריק, עם הריח הזה שהוא מקבל אחרי שבוע שעמד סגור. ועל המדרגות לא ישב אף אחד ובטח לא אתה. אולי הברווז מהאגם ליד, מחפש מקום להתחבא בו מהגשם. אז אם אני כל כך חכמה ויודעת שלא תהיה שם למה אני לא יכולה להפסיק לקוות? למה אני לא יכולה להפסיק לדמיין מה תלבש בעוד אתה יושב על המדרגות, שבוודאי אינך יושב ולא תשב עליהן? למה אני לא יכולה להפסיק לחשוב על השיער שלך, האם הוא קצר ורך כקטיפה, או אולי הוא מתארך ומתחיל להתקרזל וכולו צמרירי וכבשתי? ואיך תשב, עם משקפיים או בלי משקפיים? עם חולצה קצרה או ארוכה? והאם באמת דמעות יהיו בעיניך או אולי חיוך גדול? ושוב אומרת לעצמי, כלום, כלום מכל זה לא יקרה. למה להמשיך? למה לסרק את הבשר במסרקות הברזל של התקווה המטופשת, כמו לגרד פצע? בכל פעם שהגלד חוזר ונראה שיש סימני החלמה, לגרד שוב, לחשוף מחדש את הבשר החי הורדרד שעדיין אינו מוכן לחשיפה. לראות את הדם, טיפה קטנה ממנו מבצבצת מחדש, מתכוננת לנסות וליצור גלד חדש. וכשהגלד נוצר, גם הציפורן מתכוננת, לגרד, לגרד, לגרד. למנוע את ההחלמה, להשאיר את הסימן לכאב. אין גלד, אין סימן, כאילו לא היה כאב, ואצלנו אם לא היה כאב, כאילו לא היינו אנחנו, כאילו לא היתה אהבה.
אז אני אמשיך ואדמיין. יש לי עוד 5 שעות עד שאגיע הביתה. כמה דמיונות נכנסים ב5 שעות? כמה זכרונות נכנסים בהן?

הגעתי לשדה התעופה. מחכה למזוודה שתגיח ממערת המטען. כל הדרך דמעות בקרקעית עיני. קוראת ספר וסוגרת שפתיים חזק, שלא יברח הבכי דרכן. "צימאון" קוראים לספר, וצימאון יש בתוכי. אינו מרפה. נפשי חרבה, שפתי חרבות וכולי חורבן. חורבן התקווה. למה קשה היום יותר. האם עד היום דימיתי כאילו עדיין הכל בסדר? כאילו תשוב בתאריך הנקוב ותמלא מחדש את חיי בנוכחותך? אולי השיבה אל המראות המוכרים, אל המראות שהכרנו ביחד היא שגורמת לחידוד הבשר ולחידוד התחושות.
ההגעה אל שדה התעופה והידיעה שאתה לא מחכה לי בחוץ, וגם אף אחד אחר מלבדך אינו מחכה לי שם. עוד מונית צהובה שתיקח אותי הביתה.
מחכה למזוודה והיא לא באה. גם אתה לא בא. טיפשי איך הכל נקשר אליך, כאילו העולם מלא סמלים ומטפורות למצב הקיומי שבו אני נמצאת. אם הייתי קוראת את המטפורות הללו בספר, הייתי חושבת שהן מטופשות, בנאליות, כפויות. אבל במצב בו אני נמצאת כרגע, הכל סימלי, הכל מטאפורה, עולם שלם של סימנים שממחיש את קיומי. האנשים הלכו להם כולם לחפש את חפציהם בחלק אחר של האולם. גם אני צריכה לקום וללכת. אבל מי יקים אותי? מי ישלח לי יד וימשה אותי מנהר המילים שמתעקשות לצאת אל הדף הזה? איפה בת פרעה? איה מרים? מי ימשה אותי?

האהבה שלי אליך כואבת כמו כאבי פנטום של רגל קטועה. עקצוצים באצבעות שכבר מזמן אינן. האהבה הזו היא עוד חלק ממני, אף על פי שאתה כבר אינך איתי ואינך שלי.

כואב לי כל כך, אני מרגישה כאילו שאני רוצה להיות "הבמאי" וכבר להפגיש אתכם....והחיים זה לא סרט, לכן זה כל כך כואב.
סליחה אנחנו לא עוזרים באמת, חיבוק מישראל!

כנראה שאשתגע. מרוב געגועים אשתגע. געגועי אליך חורכים חור בליבי כמו החור הנפער בבגד בנפול עליו אפר הסיגריה הרומץ עדיין. כך אני רומצת. השעה אחת בלילה. שוכבת במיטה. קר מידי מחוץ לשמיכה, חם מידי בתוכה. כפות רגלי קרות ומזיעות. מסתכלת לשמאלי, למקום בו היית ואתה אינך. איה אתה? אני מתקשרת אליך. אסור, אבל מתקשרת. קול אישה אלקטרוני מסביר לי שאתה אינך זמין כעת. אינך זמין כעת. לא היתה יכולה להיות הגדרה טובה מזו. אני לעומת זאת זמינה מידי. קודם, אחר כך, ובמיוחד כעת. שוכבת במיטה ומתגעגעת. הבית שקט. התרמוסטט עצר את המזגן, המקרר נח, ואף אחד ממכשירי החשמל הרועשים האחרים אינו פועל. שקט. רק רעש העט החורט על הנייר. מה יש לי לכתוב פרט לכך שאני מתגעגעת? איך אפשר לפרוט את הגעגועים למילים? אפשר לדבר על השפתיים הנפשקות, המתייבשות ומחכות למגע הלשון המלחלחת, אפשר לדבר על העקצוץ בין המצח לאף, על הגירוד מאחורי האוזן. כולם אומרים געגועים. כולם אומרים חוסר, ריקנות. אני מתגרדת מרוב געגועים. נזכרת באיוב היושב בפתח ביתו לאחר שכלו אסונות המשפחה ואסונות הרכוש ובאו אסונות הגוף, יושב ומתגרד בפיסת חרס ומתגעגע. מתגעגע לאיזה מצב קודם. לפני בוא השליחים המודיעים על חורבן הקיים. לפני בו השליחים אשר בהבל פיהם היוצר מילים גורמים לעולם לשנות את צורתו. גם המילים שלך גרמו לעולם שלי לשנות את צורתו. באיזו צורה הוא עולמי כעת? מה קרה לכדור שלי העגול, הזוהר הקסום? למה הפך עם בוא המילים המשנות?
הגעגועים פורצים ממני בדמות פצעים על פני. שוב איוב המתגרד, שוב הגלדים שלא יחלימו בגלל רשעות הציפורן. צרעת, ספחת, גרדת, שחין. עשר מכות מצריים. הדם זורם והבהמות מתות, הכינים רוחשות, החיות הרעות מגיחות מכל עבר, חלקן חיות קטנות אך מעוררות גועל, וחלקן גדולות ומפחידות, והברד והחושך והגרועה מכולן מכת הבכורות. הבכורות שלא יוולדו לי. שוב עקרה.
שואלת את עצמי, אולי התעוררת כבר? אולי כרגע אתה מתמתח בארצך הרחוקה ובעירך הזרה? מתנתק משרעפי השינה. האם תהיה זמין כשאנסה שוב? האם עוד תהיה זמין בשבילי? הלב שלי כמו חור שחור שואב אותי אל תוכו. מרגישה אובססיבית, מודה לאל שנותן לי אפשרות להצטנף אל תוך החור השחור הזה רק כשאני לבדי. שמאפשר לי לעטות את מסכת ה"אני בסדר" בכל אחת מן השעות האחרות. כל מי שסביבי לא יודע דבר. מביט בי ואומר לעצמו, היא כל כך חזקה. הביטו וראו כמה היא חזקה. ראו כיצד היא מישירה מבטה אל העתיד. אינה מבוססת בעבר. לא אשת לוט היא, אלא אברהם העומד עם האלוהים על פסגת החרמון, שוכח את אור כשדים ומביט קדימה אל הארץ המובטחת, ויודע שאף על פי שאין לו זרע, לזרעו תינתן הארץ הזו. ויודע אברהם שעבד יהיה זרעו ברץ מצריים, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, ואף על פי כן בוא יבואו אל הארץ המובטחת, ולהם תהיה ולזרעם. אך לא אברהם אני. אני שרה, הצוחקת ולא מאמינה, אני אשת לוט, מוכרחה להביט לאחור ולראות את הלהבות מלחכות את מה שהיה ביתה. גם אני מביטה לאחור וגם אני הפכתי נציב מלח. פני אל סדום שהיתה לי בית, שאהבתי אותה. ניצבת על שפת ים המלח. ים המוות המלא חיים. כל קרן שמש עושה בו כבשלה, מולידה בו גוונים ובני גוונים של כחול וירוק וטורקיז. אני מביטה אל ים המלח של אהבתנו ואני רואה בעת ובעונה אחת את הדגים שאינם שוחים בו, אך גם את משחק הצבעים, את ערמות המלח הלבנות מכל לבן המתייבשות בקצותיו, ואת המעינות המפכים מעליו ואליו. המקום הנמוך בעולם. יותר נמוך מזה כבר אי אפשר לרדת. נזכרת בספרי הקומיקס של ילדותי, בהם ידעת שבכל פעם שנאמר "יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות? אות וסימן הוא שבריבוע הבא יתחיל לרדת גשם. גשם שיוכיח שיכול גם יכול. האם גם אצלי יכול להיות גרוע מזה? האם לא תמו שבע השנים הרזות? להיפך, הן רק מתחילות, שהרי שבע שנים שמנות של עושר שעולה על גדותיו כבר היו לי, לכן עת השנים הרזות היא העת הזו. ואני החרגול. כל הקיץ שרתי וניגנתי ועכשיו אפילו נמלה אין לי, ללכת אליה ולבקש מחסה מגשמי החורף. רק בראשי עוד יכולה לנגן לי את מנגינות הקיץ הקסום אך אלו לא ימלאו את בטני הריקה.
הלוואי והיתה ביטני ריקה. היא מלאה הרבה יותר מיד. מלאה עצב, מלאה געגועים מלאה ריקנות. האם יתכן כדבר הזה להיות מלאה ריקנות. כמו שהיינו קטנים ואמרנו אם אין כלום סימן שיש משהו, או בפעמים אחרות אמרנו גם כלום הוא משהו. אז הריקנות שבי ממלאה אותי מכף רגל ועד ראש, ריקנות, ריקנות, ריקנות. שוב החזרה המשולשת הזו. כמו בסיפורי עם – שלושה נסיכים, שלוש חידות, שלושה מפתחות לשלוש תיבות. איזה קסם יש בשילוש הלא קדוש הזה, עצב, ריקנות, בדידות. כולי מעקצצת מרוב געגועים. מענין איך רגשות יודעים לתרגם את עצמם להרגשות גופניות. זוכרת לא זוכרת את נעימות השמחה ואת חמימות האושר ואת מלאות האהבה. הם אומרים, כולם, שעוד מעט ארגיש אותם שוב, בקרוב מאוד, אולי לפני שאספור עד עשר תשוב השלווה לשכון במעוני, ושוב תשקוט הארץ ארבעים שנה, אבל כרגע נראה כאילו אין דין ואין דין, תוהו ובוהו ורוח אלוהים אינה מרחפת מעל פני המים.
אולי אמבטיה? מים חמים יעטפו את הגוף. ידמו לי כאילו אני מחובקת. לא, מאוחר מיד, והאמבטיה גדולה מיד, דקות ארוכות עד שתתמלא. לא הלילה, אולי מחר. ואתה, האם עוד תשמע קולי הלילה? האם אצליח להפר את האיסור להתקשר אליך גם בפועל, או שמא אתקל שנית בחומה הבצורה של המשיבון האוטומטי שלך שמכריז אל תוך הלילה שלי, שגם כעת אינך זמין.
שותה מים ואתה עדיין אינך זמין. לא יודעת מה לעשות. האם אכבה את האור ואלך לישון? האם אעשה את הדבר הנכון לעשותו או שמא אשאר ערה עוד שעה ועוד שעה מבזבזת את הלילה שלי בציפיה ללילה שלך שיגמר. מתי יגמר הלילה שלך? מתי יגמר הלילה שלי? מחריכה את עצמי להמשיך ולכתוב. הכתיבה תזרז את בוא הבוקר אל חלון חדרך. חדר שלא ראיתי מימי, אינני ידעת על איזו מיטה אתה ישן, האם יש לך שולחן? ארון? מדף? לא יודעת לאיזה צד פונה חלון החדר החדש שלך, מה נשקף ממנו?
אתה יודע אותי. יכול לדמיין אותי הולכת ובאה, פותחת את הדלת ואתה עומד מאחורי, גבוה ממני עד מאוד, ראשך נשקף מעבר לי, מביט אל הבית הריק. דברים מונחים בכל פינה באי סדר. מאז שבתי הביתה עוד לא ניקיתי אותו ניקיון של ממש. עשיתי כמה נקיונות כאילו, גורפת לכלוך גס מידי ומשליכה אותו אל הפח. לא רוצה להודות באחריות שלי על הבית הזה. אולי בעוד כמה שבועות כאשר אמא שלי תבוא לבקר אנקה אותו לכבודה. שהרי אינני רוצה שתדאג. בשבילה במיוחד צריך ללבוש את מסכת העוצמה. את מסכת הבסדר. אין היא יודעת להתמודד עם הצער והעצב, שומרת לי בדיחה לכל שיחת טלפון ומגששת בכאילו עדינות האם עדיין יש בי רגשות אהבה כלפיך. רוצה היתה לשרוף את הרגשות הללו בברזל מלובן מכוון כל כך עד שיהרוג רק אותם, ולא יותיר בי סימן. רוצה היתה לנתק אותך ממני וללוש אותי מחדש כמי שלא ידע אותך מעולם. אך זה בלתי אפשרי. איך אפשר לומר לאמא שרצונה אינו יכול להתקיים? איך אפשר לומר לה שכל כוונותיה הטובות רק חותכות בבשר החי? אי אפשר. צריך לחייך, לעלוץ בטלפון, ולספר אנקדוטות קטנות ומשעשעות מחיי היומיום, ולהודות לה עד מאוד על המון הטרחות הקטנות שהיא טורחת עבורי, ומפעילה את צבא חברותי לסייע לי בכל אשר אלך. אפילו לכתוב את זה מפחיד אותי. שהרי היא תקרא ותעלב. תקרא ותגיד בליבה רק לטוב התכונתי, ורק להגן עלייך רציתי, את בראש מעיני. וזה נכון, נכון מאוד, אלא שלא די בכוונות טובות. כמה כעסתי עליך כשאמרת עליה מילים רעות. בכי נורא בכיתי. קראתי לך כפוי טובה. והנה אני עצמי חוטאת באותו החטא. לא מצליחה להכיר לה טובה אמיתי על כל הטוב שהיא מנסה לעשות. רק חן וחסד כל ימי חייה. כמה רצתה שיהיה לנו טוב, כמה אהבה לדמיין ביחד איתי את הילד שלי הקטן רץ לו ברגליים לא מיומנות על המדשאה הגדולה בבית שלהם. איך נהנינו לדמיין ביחד את ארוחות השבת המשותפות שיהיו בהן אם ואימה וביתה ונכדתה כולן ביחד, כאישה אחת סביב השולחן. ילדתי, היא אומרת, את כל כך חסרה לי, מתכווץ לי מאז שעזבת אותי. הרחם שלי מתכווץ רק מצער, צער על הריקנות הממלאה אותו. צער על ילדי שלי שלא עזבו אותו. צער על ילדיך שלך שכנראה כבר לא יעזבו אותו לעולם. האם יום אחד בעוד שנים רבות תביט בילדיך שלך ותתהה איך היו אילו היו הילדים שלנו? האם תביט יום אחד בילדי ותחשוב איך היו אילו היו ילדיך שלך? האם יתכן עוד מצב דמיוני בו באמת יהיו מן ילדים כאלה, ילדים שלך שלי? אסור לחשוב על זה. אסור לשקוע בהזיות על מה שלא יקרה. אבל שנים רבות כל כך גידלתי את ילדינו הדמיוניים. ילדתי אותם, שיחקתי איתם, קראתי להם סיפורים, עשיתי להם בר מצווה יפה בחצר הבית וליוויתי אותם ביום הגיוס כשדמעות זולגות מעיני. נכון, אני עוד צעירה נורא, אבל כל כך רציתי ילדים, וכל כך לא היו לי, עד שנאלצתי לחשוב עליהם הרבה, ולשקול מה הם הדברים שאחליט לומר עליהם לא, ובאיזה טון אומר את הלא הזה. ובינתיים בא הלא הזה המוחלט שאמרת אתה וחצץ לנצח ביני לבינם. ועדיין באנציקלופדית החיים שלי ליד המילה אושר יש אמא ואבא וילד מחובקים בחיבוק גדול מקרינים אהבה אינסופית זה לזו לזה ולעולם שהעניק אותם אלו לאלו.
מתי כבר אשב על הספה עם ילד בחיק ואעין במחברת הזו בסיפוק של לאחר מעשה, כמו שהייתי מעיינת בשירים שכתבתי בתקופת המאבק הגדול שלי עם עצמי בגיל הנעורים. השירים שהיו נראים לי אז כפיסות חיות מגופי, מן פרפרים של דם ובשר, הפכו לפרפרי זכוכית על המדף. שבירים, נוצצים עדינים, אבל קפואים מייצגים דבר מה שהיה ואיננו עוד. דבר מה שגם ניתן להניח לו להעלות אבק. האם גם כל מילות העצב הללו תקפאנה ותוכלנה לשבת על המדף ולהתאבק לאיטן באבק השנים? האם גם אחרי המחברת הזו אוכל להמשיך ולומר שמעולם לא כתבתי דבר? שכן כך לוּמדתי בבית הספר. אם אינך דוסטויבסקי או ג'ויס או לפחות ש"י עגנון מוטב שתניחי את העט מידייך לפני שתעטי עלייך ועלינו כלימה. לכן מותר לכתוב רק למגירה, וגם זה בסוד גמור. מה שלא עומד בבדיקות האיכות הקפדניות של המועצה לכתיבה גבוהה, אין זה ראוי לו שיראה אור יום. אלו דברים שהשתיקה יפה להם. אפילו לך לא הראיתי את השירים מאותם הימים. כעת, אפילו איני יודעת איפה הם. שוב סמליות מחליאה, שהרי אינני יודעת איפה הם ואינני יודעת איפה אתה.
ועוד שיר: שיר אהבה של רילקה (ריינר מריה)
איך אעצור בנשמתי לבל
תיגע בנשמתך, ואיך ארים
אותה ממך אל יתר הדברים?
מה מאוד חפצתי כי אוכל
עם חפץ שאבד אותה הסתר
במקום דומם וזר, אשר
לא ירעד ברעוד מעמקייך
אך כל אשר נוגע בך ובי
לוכדנו, וכקשת הוא מביא
קול אחד מצמד מיתרים.
מה הכלי נמתחנו בו יחדיו?
מי הכנר שאנו בידיו?
הו שיר פִלאי.
וזהו שיר אכן פִלאי. אכן רציתי לעצור בנשמתי לבל תגע בנשמתי ולהסתיר אותה עם חפץ שאבד. אבל רציתי להסתיר אותה במקום דומם וזר שלא ירעד ברעוד מעמקי אני. שכן כל אשר נוגע בי מרעיד בי את מיתרי אתה, והקול היוצא לא קול אחד מצמד מיתרים הוא, אלא קול מיתרך הפנימי הנוגן לו לכוד בתוך מיתרי, לכוד בתוכי ואינו נוגע בך. מיתרך שלך נתרחק ממני וניתק ולא יודעים מעמקי לרעוד איתו. הכלי עליו נמתחתי אינו הכלי עליו אתה נמתח. שני כנרים מנגנים בנו כעת והם רחוקים מאוד. אין האחד שומע את מנגינת האחר. השיר פלאי הוא אך פלאו נורא, כואב, כפלא הברק אשר חורך כהרף עין עץ שלם, מותיר אותו שרוף מצמרת ועד שורש. בבת אחת. היה חי, והנהו מת.
ועוד רילקה אחד לסיום, לפני אשר אלך לישון, וגם אל אישוני תחדור עוד תמונה אחרונה ותגווע בליבי ותהיה לאַין.
הפנתר
מבטו עייף ממעבר
מוטות הכלוב בלי הרף מול עיניו;
נדמה לו, רק מוטות יש לפניו-
מעבר למוטות אין עוד דבר.
זה הילוכו הרך, גמיש ועז,
אשר בקטון המעגלים יסב,
הוא כמו ריקוד של כוח סביב מרכז
שבו רצון אדיר המום ניצב.
רק לפעמים, אין קול, יהי נפתח
מסך של אישונו, תחדור תמונה
בין אבריו, בשקט שנמתח –
ובתוך ליבו גוועת ואיננה.

בסוף דיברתי איתך. זה כבר היה בבוקר, כשהתעוררתי אחרי שעה וחצי של שינה. לא, לא אתה התקשרת. אני התקשרתי. ואמרת שאתה לא מתגעגע, ואמרת שכנראה אתה כבר לא אוהב אותי יותר, ואמרת שטוב לך עם הלבד, ושכשאחזור לארץ נתגרש. ושוב לא אמרת מספיק תודה בבקשה סליחה לטעמי, ושוב הרגשתי מתחננת על נפשי, ושוב בכיתי בכי היסטרי, אבל הפעם רק אחרי שכבר ניתקתי את הטלפון. והפעם הייתי שקטה כל הזמן, והפעם לא כעסתי ולא צעקתי, וגם אתה לא. רק דמעות שקטות זלגו על לחיי כל זמן השיחה. יש איש, אי שם בקצה העולם שאני כמהה אליו ואוהבת אותו יותר מכל ומתגעגעת אליו בכל ליבי, והוא לא אוהב אותי יותר ולא מתגעגע אלי. קראו לאחור, קראו את כל סימני השאלה. חלקם נפתרו. האהבה היא חד צדדית וכך גם הכאב. קשה כל כך להבין איך האיש האוהב הזה אינו אוהב יותר. צריכה לעבור ניתוח להסרת האהבה שלי. אולי בליזר הם עושים את זה היום כמו הניתוח החדש בעינים שכולם רוצים לעשות. אתה פוקח עיניים גדול גדול ועם כל כמה שזה מפחיד, באה קרן ליזר דקה, והופ, אתה רואה יותר טוב, רואה את העולם בבהירות שלא היתה לו מעולם. איפה יש מרפאה לעקירת אהבה בליזר או בצבת, הכל עובד. כי לחכות שזה יקרה באופן טבעי מפחיד נורא, וכואב נורא ועצוב.

אוי, נהייתה לי אמחת כאב כזאת בחזה. אז הוא לא אוהב...קשה לי עם המהירות שדברים כאלה קורים- מה להפסיק לאהוב זה באותה מהירות כמו להתאהב, אני כבר לא זוכרת....זו זכותו, אבל חוסר הסימטריה מול המצב כואבת.
תבכי תבכי תבכי , אני גם כמעט בוכה...
כבר בטח נמאס לך, עצובה שלנו, מהחיבוקים האלה שנראים שהם מרחוק ולא באמת. אבל כל היום אני חושבת עליך, וחזרתי למחשב לראות אם הצלחת לדבר איתו.
הוא בארץ? שנראה לו מה זה? סתם.. רצון לעשות משהו ולא להיות מהצד.

עברו כמה שעות. מנסה לשאול את עצמי איך אני מרגישה עם הבשורה הזו, האם הוקל לי. חברה אמרה לי שזה כמו ההבדל בין חייל מת לחייל נעדר, כשמישהו מת יודעים שדי וזהו ואין יותר, וצריך להתחיל ולחיות את האין ולא את התקווה חסרת התוחלת. מענין אם אני יכולה כרגע. אולי רק יותר מאוחר. אולי רק אחר כך תחדור ההכרה את סף הכאב ותאמר לי שזהו, שזה כבר לא תהליך, שזה נגמר. שכל מה שהיה היה ולא ישוב עוד. ומשהו בי צועק, שמונה שנים של אהבה מתחסלות ככה בחודש אחד של לבד, שהרי עד שבוע לפני שהלך עוד שב ואמר לי כל יום, אני אוהב אותך, הכי בעולם ולתמיד, ורק אולי לא יכול להתמודד עם המחויבות המפחידה הזו, ופתאום לא אוהב, ואולי עוד יותר מזה לא מתגעגע.
ושוב שיר. קצת יותר ארוך הפעם. ויסלבה שימבורסקה – אסירות תודה

אני חיבת הרבה
לאלו שאיני אוהבת
ההקלה שבה אני משלימה עם העובדה
שהם קרובים יותר למישהו אחר.
השמחה, שלא אני
הזאב של כבשותיהם.
שלום לי עימם
וחופש לי עימם,
את זה האהבה לא יכולה לתת
ולא יכולה לקחת.
איני מצפה להם
מהחלון עד הדלת.
סבלנית
כמעט כמו שעון-שמש
אני מבינה,
את שאין האהבה מבינה,
אני סולחת,
את שהאהבה לא היתה סולחת לעולם.
מהפגישה עד למכתב
לא חולף נצח.
אלא רק כמה ימים או שבועות.
המסעות בחברתם תמיד מוצלחים,
הקונצרטים נשמעים,
הקתדרלות מבוקרות,
הנופים ברורים.
וכשמפרידים בינינו
שבעה הרים ונהרות,
אלה הרים ונהרות
מוכרים היטב מהמפה.
הודות להם
אני חיה בשלושה מימדים,
במרחב לא-לירי ולא-רטורי,
עם אופק אמיתי, בגלל שהוא נע.
הם עצמם אינם יודעים,
כמה הם נושאים בידים ריקות.
"איני חיבת להם דבר"-
היתה האהבה אומרת
בסוגיה פתוחה זו.

כמה פעמים ציטטתי לו את השיר הזה כדי לומר לו על דרך ההיפוך כמה משמעותי הוא בשבילי, כי הוא האיש שאני אוהבת, ועכשיו בעוד אני חיה במרחב לירי רטורי ומטפורי, הוא חי בבאר שבע, ובעוד ביני לבינו מפרידים הרים וגבעות גאיות וצוקים נישאים נהרות גועשים וים, בינו לביני האוקינוס האטלנטי, והים התיכון ושפלת החוף. אצלי נצח, ואצלו רק כמה ימים או שבועות. הוא הזאב של כבשותי, ואני בשבילו ידיים ריקות. איך אפשר לחיות עם חוסר ההדדיות הזה. מי יפרש לי אותו, מי יפשר בתוך נפשי בין ידי הריקות מולו לבין נוכחותו המלאה עבורי.
זהו, זמן חדש היום. היום בו למדתי שאהובי אינו אוהבי עוד. היום בו לראשונה מזה שנים רבות ובוודאי לראשונה בתור אדם בוגר אני מביטה פנים אל פנים במראה באהבה נכזבת, מביטה בה ואומרת, חידלי, את משתטה, איספי את עצמך וצאי לחפש אהבה. עזבי את ביתך ותלי על הדלת שלט
יצאתי לחפש אהבה, תיכף אשוב.

מוזר מאוד. אתמול ישנתי שעה וחצי בלילה, ועכשיו שוב אחת בלילה ואני עדיין ערה. לאן הלכה לה שנתי? רחל אומרת שזה הhigh של הlow, מקבלים עודף אנרגיות מרוב דיכאון. איך אפשר לישון כשכל כך בדיכאון. היום לא הלכתי לעבודה. מחר אין ברירה, צריך ללכת. יש לי פגישות עם אנשים, יש טלפונים שצריך לעשות, מכתבים לכתוב, ארגונים לארגן. עולם שלם סובב שם בחוץ ולא אכפת לו מן העצב הפרטי שלי. אתה הפכת להוא. לא עוד אתה, לא עוד גוף שני נוכח, אלא גוף שלישי זר. האצבע לא יכולה עוד להצביע ולומר אתה, כן, אליך אני מתכוונת. רק המילים יכולות לרחף, לצייר את ציור דמותך, במילה אחת קצרה, הוא.
הוא הלך, הוא לא אוהב, הוא לא מתגעגע.
מוזר איך בשעת העצב והכאב חזרו אלי כל השירים של נעורי. מאז גיל 18 לא אהבתי משורר חדש. מקסימום הכנסתי תחת כנפי שירים חדשים של משורר אהוב ישן. ואחר כך נטשתי גם אותם. עומדים על הקיר, לפעמים יוצאים החוצה כי צריך לכתוב עבודה – מקום ובית בשירתו של חזי לסקלי, ידידות וכלכלה בשירה מודרנית, סונטות של דוד פוגל. או יוצאים לחגיגות משפחתיות. יומולדת 70 לסבא, ויסלבה שימבורסקה תבוא לצטט, הקדשה על ספר, ברכה לחתונה, יוצאו הספרים מן הארון ידופדפו, ויתנו את מנת המילים שלהם. מילים של אחרים מנהלות דיאלוג עם המילים שלי.
ועכשיו פתאום הם חוזרים כולם. המילים מרפרפות בראשי. מופתעת לגלות כמה מהם אני יודעת בעל פה. כמה מהם אני זוכרת את מהותם גם מבלי לזכור את המילים המדויקות. מריצים אותי מן המיטה אל ארון הספרים בחדר הסמוך. יושבת על יד המחשב, הנורה שרופה, מסובך לי מידי להחליף לבדי. מזל שאמריקה. מחר אתקשר לאנשי האחזקה החביבים שיבואו להתקין לי נורה חדשה. לא אשב עוד ליד אורו הכחלחל של המחשב באפלה ואעתיק לתוכו את ויסלבה. שוב ויסלבה. איך זה שמשוררת פולניה זקנה יכולה לדבר מתוכי – נקמת היד בת התמותה. למדתי לאהוב שירים מתוך כאב ועצב. אז היה זה עצב על עצמי, על מי שאני, אל שאיני חכמה ומקסימה כמו כל מי שסבב אותי, שמילותי אינן מלוטשות כמילותיהם. לכן נאחזתי במילותיהם של אחרים. מילה שלהם, מילה שלי, פינג פונג בין הכותב לקוראת ובין הקוראת הכותבת לכותב הנקרא ונכתב מחדש. טקסטים מדברים זה עם זה ומדברים איתי ומדברים עלי ואני עליהם. עכשיו שהוא הלך נשארו לי רק המילים. שבע מאות ספרים ויותר שלחתי בדרך הים מארץ ישראל לארץ אמריקה, ולא ידעתי כמה אשמח בהם וכמה אצטער על שהם מוסיפים לכובד מטעני. כולם צחקו. למה לך ספרים שכבר קראת? ולא ידעו, הספרים הם ידידי האמת, הם לא ינטשו, לא יחליטו פתאום שאינם אוהבים ואינם מתגעגעים. מילותיהם לא תשתנינה. קבועות לנצח בדפים הלבנים. יכולה לחזור אליהם שוב ושוב, והם כשהיו.
זוכרת את עצמי נערה, יושבת בתחתית המגדל (מגדל אמיתי – לא מטאפורי), מעשנת עוד סיגריה ועוד סיגריה ועל בירכי יונה וולך, מסבירה שססיליה חסרת יוזמה ומוכרחה, ושלעולם לא תשמע עוד את קולו המתוק של אלוהים – ואני מהנהנת הנהון פנימי בהסכמה. את דן פגיס שם את חווה בקרון החתום עם הבל בנה וגלגלי הרכבת הולמים במילותיו, ולוויזלטיר יש סימפטיה לאומנות קונספטואלית בתל אביב, ואת אהרון שבתאי תחפשו בתחת של זיווה. יהודה עמיחי אוהב את תמר כשקוהלת מוחק עוד שורה מספרו ואני מחכה שמישהו יאהב גם אותי ככה. וחזי לסקלי, חזי לסקלי המתוק מספר על סוניה וסוזנה ואורי ועל העכברים ולאה גולדברג. ורילקה, וקארבר ושימבורסקה כמובן, ואלכסנדר פן ואמיר גלבוע וזלדה ורחל ורוני סומק וביאליק, כולם שם עם אלתרמן ואורי צבי משוחחים זה עם זה במקהלה ואני מנצחת עליהם. אומרת להם עכשיו אתה, ועכשיו את ותעשו מקום למאיה בז'ראנו, ואל תשכחו את נתן זך. מרגישה כמו בטקס פרסי האוסקר או בנאום תודה בהזדמנות אחרת. מפחד לשכוח מישהו, לשכוח להודות לאחד מהם שהעניק לי את שיריו, שהרי יש מהם שרק עברו חלפו בחיי ולא השאירו ספר על המדף. רטוש, ואבות ישורון ויאיר הורוביץ ורביקוביץ', קראתי אותם מעל מדף הספרים של דניאלה ובספרית בית הספר השאלתי אותם, אך אצלי לא נותרו. אולי יום אחד יתווספו לספרייתי. לספריה הגדולה גדולה שאני מדמיינת לעצמי בבית שלי. ספרים מקיר לקיר. מקיפים במילים טובות, מילים מוכרות. שואלת עצמי, העוד יבוא משורר חדש בקהלם, העוד אמצא אהבה חדשה. רק לעיתים נדירות עוד מוצאת בי את הכוח לקרוא שיר חדש. כמו גדשה הסאה. סיפורים אפשר להוסיף, אך שירים, רק להזכר באלו שכבר יש.
מה כל זה קשור לפרידה? הרי זהו יומן פרידה? ואולי כבר לא יומן פרידה? אולי יומן עצמי. יומן פרידה מעצמי והיכרות מחודשת עם עצמי החדשה. הרי את מקודשת לי בשיר זה כדת משה וישראל, שהרי גם משה קידש את ישראל במילה הכתובה.
די לכתוב, עכשיו לקרוא קצת. מי ינחם אותי הלילה? מי רוצה לצאת מן הארון ולבוא אלי אל המיטה?
כיבסתי סדינים, החלפתי בחדשים, ואת הבית עוד לא ניקיתי. אולי מחר. ערמות ספרים בכל הבית. לקריאה, לעבודה, לעתיד, לעבר, להווה. שלושה ספרים בבת אחת. אחד לסיגריה, אחד למיטה ואחד לדרך, שמא תזדמן דקה של פנאי ואצטרך לקרוא בה. רגע בלי ספר הוא רגע בלתי מנוצל. חייבת להרגיש את מגע המילים בעיני, את מגע הדפים בידי, מחליפים בשבילי אולי את מגעו שלו שלא ישוב.
מחפשת איש להחליף איתו כמה מילים. אולי יש לך מילים להחלפה? אתן לך משלי ותתן לי משלך, ונבנה לנו מילים משלנו. איפה אתה איש חדש שלי? שלח אלי את מילותיך לפני תבוא אתה. היכן אתן מילים, הביאו איש חדש על כנפיכן.
העולם נברא במילה.
ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור.
הלוואי יהיה קצת אור.

לבד. יושבת בבית קפה מול מזרקה לבד. אז מה? מה את בוכה? יש המון אנשים לבד. יש אנשים שכבר שנים, ואת חודש אחד ובוכה? יש אנשים שמתים להיות לבד. הנה הוא נטש אותך כדי להיות לבד ותראי כמה טוב לו. אפילו לא מתגעגע. אבל אני כן מסכנה. תראו! אני לבד שנגזל ממנו ביחד. צועדת במדרחוב בשמש הקופחת ונכנסת לחנויות בגדים. קונה, קונה, קונה. מה את קונה? כל מה שתקני תצטרכי אחר כך לסחוב איתך לארץ. תפסיקי לאגור. באוטו מחכה לך ארגז מלא ספרים שקנית ומי יודע אם אי פעם תקראי. למי יש זמן לקרוא כל כך הרבה ספרים? ובכל זאת קונה. קונה ומתחרטת. קונה ואמרת לעצמי, את מסכנה אז תשקיעי בעצמך. קונה ואומרת, מה את כל כך מסכנה? יש צרות אמיתיות, אנשים עם סרטן, אנשים בלי כסף לתת אוכל לילדים, אנשים עיוורים, אילמים, פיסחים, מה קרה לך? אהובך נטש אותך? אז מה? כל יום בוודאי נוטשים אלפים אם לא מליונים של אהובים את אוהבותיהם, והעולם ממשיך להסתובב. תני לעצמך סטירה, די להתמסכן. הביטי סביב, הביטי פנימה, אמרי תודה על הכאב הזה. תודה על העצב שמלמד להעריך את השמחה, תודה על העייפות שמלמדת להערי את השינה. חשבי קדימה – מחר, שבוע הבא, בעוד חודש, בעוד שנה, תמצאי אהבה אחרת, או תמצאי את עצמך. את מכירה את עצמך בכלל? יודעת מי את? אין לי מושג בכלל מי אני לבד. גיל 26, פעם ראשונה לבד. הולכת לסופר לבד. אל תרימו גבה. כבר הלכתי לסופר לבד לא פעם ולא פעמיים, אבל לא קניתי ללבד. כמויות האוכל הנזרק לאשפה הולכות וקטנות. לומדת לאט לאט איך קונים לאיש אחד. תקני לשונך – לאישה אחת. אני אישה אחת שאוהבת בנים, יושבת באיזור הכי הומוסקסואלי באמריקה (אולי לא הכי, אבל בטח ברשימת חמשת הגדולים) ומחכה לגבר יחייך אליה. רק בחורה אחת עם הפופיק בחוץ עוברת ומחייכת. מסתכלת מסביב על השולחנות שליד, מנסה למיין, מי בן זוג של מי? מי חבר? מי סתם ידיד בידידות אמריקאית נטולת אינטימיות. כמה הם נבוכים מן האינטימיות שלי, מן הקלות שבה אני חושפת את עצמי, את החולשות, את הפגיעות.
נזכרת איך פעם ישבתי בבית שלו ואבא שלו העליב נורא נורא את אחותו הגדולה. אמר לה שהיא לא יכולה להחליק על הקרח, והיא חלמה שהיא יכולה ורצתה להגשים את החלום, והוא אמר, וחזר ואמר והתעקש, ולא היה מוכן לוותר. היא כל כך רצתה שרק יגיד שאולי היא יכולה, שאפשר לנסות, אולי עם עזרה, אולי בזהירות, אבל הוא צעק, אל תגידו לי, אני יודע. ואחותו רצה לבכות למעלה, וכולנו נשאנו למטה וניסינו להתווכח והוא צעק עליו. ואני נעלבתי איתה, ודמיינתי את הילד שלנו. ומה אם הוא יהיה שמן? או גומלני? או שסתם פתאום לא יצליח לו משהו? גם עליו יצעקו? גם אותו יעליבו עד שורשי נשמתו ויגידו לו שהוא לא יכול? וכל כך נעלבתי את עלבונו של הילד הדמיוני הזה שלי ושלו שהתחלתי לבכות. בחי חזק עם אנחות ומשיכות באף. ולא ברחתי למעלה. ישבתי במטבח וכולם סביבי ובכיתי. רציתי להראות לו את הבכי הזה, לאבא הזה שלו, שלא רואה אנשים בוכים כי כולם בורחים מפניו. רציתי לבכות לו בפנים. להראות לו את העוצמה שבפגיעות, את הכוח בחשיפה של רגשות. והוא באמת נבהל וברח ונסגר בחדר, ואחר כך הלך לישון ולא בא להגיד לנו שלום כשהלכנו. כל הכעס שאני לא כועסת עליו אני כועסת עליהם. על ההורים שלו. וידעת שזה לא פייר ועדיין כועסת. שהיו דגם כל כך מחורבן של זוגיות. על אבא שלו שבגד באמא שלו בכל רגע של פנאי וכולם ידעו, ושהרשה לעצמו בחיוך מגעיל להגיד – ככל שהפטיש יותר כבד המסמר נכנס יותר עמוק – בכל פעם שאמרו לו שאולי הוא שמן מידי וצריך קצת לשמור. על אבא שלו שצעק כל כך בכל פעם שמישהו לא הסכים איתו עד שאי אפשר היה לעשות מולו שם מרד נעורים. ועל אמא שלו שהיתה כל כך מסכנה ושקטה ולא מתווכחת וסובלת בשקט את היותה בודדה ובגודה שגם מולה אי אפשר היה למרוד. לך תמרוד בסלע ולך תמרוד בעשב, שניהם לא קרב הוגן. לכן אפשר למרוד רק בי. נכון, נכון, זו פסיכולוגיה בגרוש, חומר לכתבה במגזין נשים אמריקאי בין טיפים לדיאטה לבין עשרת המקומות המגניבים לסקס. ועדיין, חשוב לי לפסכלג אותו קצת. לשים אותו בין קווים היוצרים עמודות. הנ"ל התגרש מאשתו לאחר חמישה חודשי נישואין ושמונה שנות אהבה כיוון שדרוש היה לו מרד נעורים. הנ"ל חיה עד לאחר החתונה כדי שיהיה לו מוסד אמיתי לנתץ. סתם להיפרד, מסתם חברה לא יכול להחשב מרד. אבל להתגרש, ועוד אחרי החתונה הכי יפה בעולם, ואחרי הצהרות אהבה מפוארות, זה כבר משהו אחר. זה כבר דומה מאוד ללהתפקח מהאשליה שההורים שלך מושלמים.
זוכרת את עצמי בערך בת שלוש עשרה רוכבת על אופניים בשביל ההיקפי של הקיבוץ וצועקת בתוך הראש שלי, שההורים שלי מניאקים, שההורים שלי חארות, שאף אחד לא מבין אותי ולכן אני כבר אראה להם מה זה. והראיתי להם מה זה. 4 שנים נוספות הראיתי להם ולכל העולם מה זה. תמיד אמרו לי כל מורי ומדריכי שסבלו את עוקצנות לשוני וחציפות מעשי לאורך גיל ההתבגרות שלי, חכי תראי מה יהיה כשיהיו לך ילדים משלך. והנה, לא חיכיתי ולא ראיתי ובכל זאת זכיתי במרד נעורים לעילא ולעילא.
שלום, אני בורח מהבית, אני לא אוהב אותך יותר, אף אחד לא מבין אותי, רוצה להיות לבד, לא צריך אף אחד.

יו, כמה שאת כותבת יפה!

אוי . אנחות עמוקות . אני קוראת . אולי זה עוזר . אני קוראת את המילים שלך.

"מתוך השטפון תעלה יבשת חדשה" משפט שנתקלתי בו לפני המון שנים והוא משרת אותי כל פעם כשהכל מתמוטט. כשאני רואה איך את הופכת כאב ליצירה, ואיך את מצמחת עולם חדש מופלא, אני די מקנאה!

"היי שקטה
כאילו אין בך דופי
כאילו האויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה"

עוד מלים של השיר הנפלא הזה אפשר למצוא בדף שירים לא ברורים.

עוד לילה מתחיל עכשיו. קצת מצחיק להתייחס לרבע לאחת בלילה כאל תחילתו. אבל כמו בכל דבר, רק אנחנו קובעים התחלה אמצע וסוף, כך שמבחינתי זו תחילתו, וסופו מי ישורנו. משהו מטפטף במקלחת, ואין לי כוח ללכת לסגור. אומרת לעצמי, שיש להם כאן כל כך הרבה מים בארץ הביצות הזו שטיפה פה או טיפה שם לא תחסר להם. בכל מקום אגם, בכל מקום תעלה, מזרקה. והגשם, אף פעם אין בארץ גשם כזה. יורד כמו דליים מן השמיים. היום בבוקר קמתי אל תוך גשם כזה. קמתי ולא מצאתי מטריה. נזכרתי איך כשרק הגענו הנה, עוד לפני שהיה לנו בית, הלכנו לקנות מטריות להגן עלינו מפני הגשם. שוב סמליות בנאלית, אובן ההגנה. חשופה לטיפות הנופלות משמיים, כבדות ותכופות, מתעטפת במן צעיף גדול שסבתא שלי קנה לי פעם, רצה לאוטו, שואלת את עצמי האם יכול להיות שהוא לקח איתו את המטריות. מה פתאום. למה לו מטריות במדבר? בכלל כל שאלת המה לקח, מה השאיר חוזרת אלי כל היום.
החלטתי לנקות את הבית, שפירושו לשאוב אבק מן השטיחים המכסים אותו, ושואב האבק נמצא בחדר הארונות, ובחדר גם כל הדיסקים שלו שהזזתי מהמדף, וספרי הלימוד שלו. והתמונה הגדולה של שנינו מחייכים שקיבלנו מהילה לחתונה, וכתוב תחתיה The Beginning – התחלה. פני התמונה מוסבים אל הקיר, שלא אצטרך לראות את הפרצופים הקרחים המחייכים בשמחה אמיתית ותמימה של ראשיתה של אהבה סודית. המסמר והקיר מסמנים לי כל יום את המקום שהיתה תלויה בו, ואם אעצום חזק את העיניים בזמן שאני מביטה אראה את האותיות על הקיר – The End. תמיד אמרו לי כל סוף הוא התחלה חדשה, ואכן התחלה חדשה, שכן הכל זורם, קורה כל הזמן ללא הפוגה. לכן ברגע שחתכת ואמרת סוף, מיד אתה נאלץ להתחיל מחזור חדש ולסמן בראשו התחלה. מהי ההתחלה הזו? המון שאלות יש לי. טקסט עמוס סימני שאלה. מנסה לחשוב על ספרים שקראתי, האם יש בהם אלו המלאים גם הם בסימני שאלה? שוב שאלה.
מחרתיים עולה על מטוס חדש. מחר אלך לקנות מצלמה, כי זו שהיתה לנו היתה שלו, והיא אצלו עכשיו, עם תמונות אחרונות של אושר משותף באי קריבי. גם האושר ההוא היה רווי דמעות, אבל עדיין היה תחת הכותרת של אושר. כשישבתי מול הים, קוראת ספר, והבטתי אל תוך השמש, מנסה לזהות אותו בין הדמויות השכובות על הגלשנים במים, הרגשתי מאושרת. הרגשתי בת מזל. לא ידעתי שייתכן וברגעים אלו ממש הוא מדמיין כיצד יפליג על הגלשן שלו למחוזות רחוקים שאינם כוללים אותי בתוכם.
טוב, אם הוא מפליג, גם אני צריכה להפליג, אבל לאן? לאן? המצפן אבד, האצטרולב איננו ואפילו החבל ועליו הקשרים המודד את מהירות השייט, אפילו אותו אינני מוצאת.
אומרת לעצמי שדי, ולא נורא, ועוד חודשיים וחצי חוזרת הביתה. אבל הביתה למה? מה מחכה לי שם בביתה הזה? לא משנה. העיקר שהנוף מוכר והשפה שפתי ואחרי החורף בא קיץ, ובקיץ לא יורד גשם. לפחות בארץ אפשר לסמוך על מזג האוויר. בקיץ לא ירד גשם.
מה עוד יקרה בקיץ? חוזרת לעבודה הישנה שלי. אבל חוזרת אחרת. מה יאמרו כל אלו שהיו בחתונה, שחוו את השמחה האדירה שהתרחשה שם, את החיבור הגדול, ואת האהבה שלי אליו. ואני רוצה להאמין, שגם שלו אלי, ואת האהבה של המשפחה והחברים והקרובים והידידים. חגיגה עצומה של אהבה תחת ירח מלא, המאיר את הסלע הלבן. חושבת הרבה מה חושבים החברים שלו. כל אלו שרקדו שם בשמחה וחיבקו ואהבו ושרו. מה הם חושבים עכשיו? מה הם אומרים לו? מה יגידו לי אם יפגשו אותי ברחוב? שלום אישה, היינו חברים שלך, כי היינו חברים של האיש שאהב אותך, אין בליבנו מקום בשבילך. כשעזב אותך עזבנו ביחד איתו, שיהיו לך חיים טובים ומאושרים. אפילו לא לגמרי בטוחה מה חושבים החברים שלי. החברים הנפלאים שלי שחיבקו ועטפו אותי כשהייתי בארץ. שהקפידו על האיזון הנכון בין מה לומר ומה לא לאמר. כמה הם חסרים לי החברים שלי. אז אולי אליהם אני שבה. אל האנשים שעדיין אוהבים אותי, אלו שיש ביני לבים הדדיות, היזון חוזר, הקשבה, אמפטיה, כל המילים הטובות בעולם.
כן, העולם מלא בטוב.
אמא שלי, המאמינה הגדולה בשמחה ובאופטימיות, רואה תמיד את הכוס המלאה. לא את חצי הכוס המלאה, אלא את הכוס מלאה כולה. הפעם לא הצליחה. נמלאה כעס. החמיצה בתוכו. כועסת, כועסת, כועסת. אולי אפילו כועסת עלי שאינני כועסת מספיק.
מתוקה שלי, אני כועסת עלייך? מתכווץ לי הרחם בכאב, מתרחב לי הלב באמונה בך, עיני דומעות על סבלך וידי נשלחות אלייך. אבל כועסת? מה פתאום.
קשה לקבל פתאום את ההורים שלי, שיהיו רק שלי. כל כך הרבה שנים אני חווה אותם כמשפחה שלי ושלו, ופתאום רק אני, לבד מולם.
גם זו פרידה. פרידה מהגנות. שכן גם מהמשפחה האוהבת והתומכת בעולם שנפלה בחלקי, ואולי דווקא מכיוון שהם המשפחה האוהבת ותומכת בעולם, אני צריכה מהם הגנה, תחום חציצה שיגדיר לי, כאן אני נגמרת וכאן אתם מתחילים, כאן אתם נגמרים וכאן אני מתחילה.
המים ממשיכים לטפטף. בקומה למעלה מישהו רואה טלוויזיה. ערפילי קולות חודרים מבעד לרצפה ומבעד לתקרה ומגיעים אלי. האם גם הם שומעים אותי. האם הם תוהים לאן נעלמו קולות האהבה שהיו עולים מן הדירה הזו? האם הם שואלים את עצמם לאן הוא נעלם? לא נראה לי. אמריקה כאן, ואיש איש בעניניו, ואיש איש לעצמו. אין שלטים על הדלתות ואף אחד לא יודע מי גר מעליו ומי מתחתיו. מה למעלה, מה למטה, רק אני אני ואתה. אבל לא. רק אני ואני ואני ואני.
לא נעימה ההתרכזות הזו סביב האני. כמו נקודת כובד המכריחה את הכל לנוע סביבה. אולי בגלל זה צריך עוד מישהו. מישהו שיכניס מרכז כובד נוסף ויוריד קצת מעול האני מעל כתפי.
נושאת את עצמי כעול. הכורח הבלתי פוסק לעסוק בעצמי.
אז תגידי לי, איך את מרגישה? מה זה עושה לך הנטישה הזו? ויותר מכל, מי את? מי את אישה לבד?
שאלות ללא תשובות.
אבל די.
הגיע זמן לישון.
ליל מנוחה.

שבע בבוקר ונגמרה לי השינה. אני, שכל כך אוהבת לישון, שכל כך שמחתי שכאן אני יכולה לקום כל יום בשמונה ורבע ועדיין להגיע לעבודה בזמן, מסתפקת עכשיו בחמש שעות שינה במקרה הטוב. שינה טרופה מלאת חלומות עליו. על איך הוא עוזב ונוטש בעשרות אירועים קטנים. שוב עוזב ושוב נוטש. כאילו חזרתי חודש אחורה, או לפחות שלושה שבועות לתקופה שרק חזרתי הביתה. אז כל בוקר הייתי נבעטת מתוך שנתי, רק כדי למצוא את עצמי נבעתת מכך שאלו הם החיים שלי. ואז חזרה השינה למסלולה. עוד היו געגועים, עוד היה כאב, אבל לפחות יכולתי לישון בשקט.
והנה, תאריך אחד וארבע מילים – לא אוהב, לא מתגעגע – התחילו הכל מחדש. וכאילו מרגישה שהריקנות שהיתה בי קודם, התעצמה עכשיו עשרת מונים. אנשים ריקים לא ישנים טוב, אין להם מספיק נפש כדי להדביק את קליפת הגוף למיטה. קליפת הגוף? אני הרי אף פעם לא חשבתי שהגוף הוא קליפה. אהבתי גוף. הגוף שלי, הגוף שלו, אהבתי אותם והתענגתי עליהם. עכשיו אני מזניחה את גופי, והוא מזניח אותי. עור הפנים שלי פורח בעשרות פצעונים, אולי כדי לתת גם לי פרצוף של גיל ההתבגרות.
מנסה לשכנע את עצמי שאם בפעם הקודמת חזרה לי בסופו של דבר השינה, סימן שגם עכשיו היא תחזור בסוף. הנה עוד פעם הסוף, הסוף, הסוף. ומה עם מה שאמרתי ממש קודם, כל סוף הוא התחלה חדשה. ומה אם כל התגברות על משבר תלווה בהתפרצותו של גל משברי חדש. שוב לא רוצה ללכת לעבודה. שוב חייבת. אומרת לעצמי, רק עוד חודשיים וקצת, רק עוד חודשיים וקצת – ואז, אז מה? אני אשוב לארץ והכל יהיה טוב? מה פתאום. הרי השיבה לארץ יכולה גם היא לסמן את תחילתו של משבר חדש. השיבה לארץ פירושה התמודדות עם קרבתו הפיסית. הסיכוי, הקלוש אמנם לפגוש אותו במקרה, הסיכוי הוודאי להיפגש איתו ברבנות. נשיאת חותמת הגרושה, כמו הכתרים המעליבים ששמו לפושעים בימים עברו (ישו הנוצרי מלך היהודים). אולי בכלל יתקעו אותי על עמוד קלון – יד, יד, רגל, רגל – כדי שהעוברים והשבים יוכלו לעבור ולהצביע עלי, ולנוד בראשם ברחמים. הנה היא, הנה זו שבעלה לא אוהב אותה יותר, אפילו לא מתגעגע. לא יכולה לחוש את המועקה הממלאת אותי מבלי לחשוב על הקלילות המלווה אותו. כי כשאני קמה ואומרת לעצמי, הוא לא אוהב, הוא לא מתגעגע, הוא קם ולא אומר דבר, ולא חושב דבר, פשוט קם כאדם שקם אל יומו, ויוצא אל יומו בלב בהיר.
דם זורם בעורקיו ולא עופרת. ראשו יושב זקוף וקל על כתפיו ולא מלא בשעווה חמה, כבדה.
חושבת לעצמי כמה קל להיות הוא. והידיעה, הידיעה שהוא עושה את הדבר הנכון, מי ייתן לי ידיעה, תכניסני תחת כנפיה ותהיה לי אם ואחות. ויהי חיקה מפלט ראשי, קן תפילותי הנידחות. ביאליק בא פתאום. גם הוא לא אהב, והתגעגע רק לאימו.
כל הלילה, גם בחלומות כעסתי שוב על אמא ואבא שלו. כעסתי על כל המשפחה הזו שדרסה אותו, והוא בתמורה דרס אותי. שלא נתנה לו מקום לחשוב בשביל עצמו, עד שנאלץ לבחון את גבולות העצמי שלו, לא מולם אלא מולי. אם יום אחד הוא יקרא את כל זה, הוא יגיד שאני מגזימה, לא מבינה, מפרשת לא נכון, סתם שונאת אותם. לא שונאת, אבל כועסת.
הם לא אשמים. אתה אשם. פתאום אתה יוצא כאן, ומייד יידחף חזרה אל התיק. לא עוד אתה. הוא.

..."הביטי עוד אלי בטרם נפרד
ונשתדל הסתר את הדמעה.
כבר האוהב מקדם שוא ישאל להד,
גם הדיבור בפינו כשל זרים נשמע.

ימינו השתלבו צמדי חיים לעד.
עכשיו נתחיל שנית,איש איש את חוט
חייו יטוה,יאמר את שמו בלבד,
ושנינו שוב נתעה ביחידות.

איני מטיל ספק- זמן מה נסבול,
נחיה אני ואת,לחוד ונפרדים
אחר תבוא השכחה ותען את הכל,
בתוך קהל גדול נהיה שני יחידים.

הן כבר נכנסת את אל עברי,ורק
מקרה יהא אם נפגש ברחוב
בלי לחצות המדרכה אביט בך ממרחק,
ובשמלות לא הכרתין-דמותך תחלוף.

הזמן ימוג ושוב לא נתראה פנים,
וחדשות עלי ישמיעו ידידים כמה
עליך בת אושרי מקדם הימים
אני אשאל פשוט : ומה שלומה?

אכן תחילה חולמים היינו שנינו
לבנו הגדול,הה מה קטון ורך
התזכרי קסמי טרוף ימינו?
זו כל האהבה- דבר של מה בכך.

שפתינו עת הרחישו "אהבה"
דימינו כי תיכון היא עד עולם
אך זה ערכה,מה משפילה המחשבה
כי גם אנחנו,אף אנחנו כמו כולם....

פול ז'ירלדי

בכלל כל שאלת המה לקח, מה השאיר חוזרת אלי כל היום
כשעזבתי את בית הורי ועברתי לחיות לבד (חייתי לבד לבד מגיל 24 עד 32), בעידודם ובעזרתם של הורי, אמא שלי שלחה כל יום את אבי ואת אחותי לצלצל אלי ולשאול אותי אם לא לקחתי לה את זה או את זה.
לא דיברה איתי. לא ביקרה אותי. רק שלחה אחרים לבדוק אם לא לקחתי לה משהו.
ולא, לא לקחתי שום דבר ממה שהיא חיפשה.
לקח לי אולי שש שנים להבין מה לקחתי לה.
לקחתי לה אותי.

וכשהבנתי, זו היתה הפעם הראשונה בחיים שתפסתי שאני חשובה לה.

היום קראתי שצער זו הזדמנות לגדילה. מתוך המקום הבור השחור לצמוח.
מתוך קלפי הטארוט של אושו: " לזמנים של צער גדול יש פוטנציאל להשתנות עצומה. אך כדי שהשתנות תוכל להתרחש, עלינו ללכת עמוק, עד שורשי כאבנו, ולחוות אותו כמות שהוא, ללא כל אשמה או רחמים עצמיים".

יום השישי, ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, וישבות אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.
על הגבול בין שישי לשבת מנסה לעשות סיכום ביניים. האם כיליתי את כל מלאכתי? האם הכלתי את כל שיש להכיל? האם אוכל סוף סוף לשבות? כנראה שעדיין לא.
העובדה שהשעה אחת וחצי בלילה ואני עדיין ערה, מהרהרת הרהורים על שישי ושבת מוכיחה שעוד לא הגעתי לזמן ולמקום בו אוכל לשבות מכל מלאכה. עוד יש המון דברים לעשות. עוד צריכה לשאול את עצמי ולדבר אל עצמי ולנקות את עצמי ולטפל בעצמי. רואה אותי כפולה ומכופלת. אחת שוכבת על מיטה לבנה. מכוסה בשמיכה לבנה. בתוך חדר לבן. האחרת מתרוצצת סביבה, מגישה תה חם, מטפיחה כריות, מותחת סדין. עוד אחת יושבת על כורסא בצד. מביטה בשתיהן. לאה. נטולת כוחות. אחת אחרת נמצאת שם על הרצפה, שעונה על הקיר, לא מביטה בהן כלל. עיניה נעוצות בספר והיא קוראת. יש גם אחרות. רבות אחרות. חלקן אינן נמצאות בחדר, הן נמצאות במקומות אחרים. שוכבת על עשב רך מביטה בשמיים, מתפשטת ונכנסת למימיו הקרירים של הבניאס, מסתובבת ברחובות תל אביב, לבד בבית על הספה בוכה, אוכלת ספגטי וחושבת על משהו אחר. כולן בבת אחת. אילו יכולתי, הייתי כותבת לכל אחת סיפור משלה, ומבקשת מן הקורא את הבקשה הבלתי אפשרית, קרא את כל הסיפורים בבת אחת. לא עמוד מזה ועמוד מזה, גם לא מילה מפה ומילה משם, אלא בבת אחת. כמו במוזיקה. החליל הכינור והנבל נשמעים בעת ובעונה אחת. נפרדים ומלוכדים. סינרגיה – השלם גדול מסכום חלקיו. אי אפשר במילים. מילים יוצרות סינרגיה לאורך. בו זמניות רק בדיעבד. מילים כמנהרה שאתה עובר בה לאט, זוחל בתוכה, לא רואה, רק מרגיש, ובכל פעם מרגיש רק את הדנות שמעליך ומתחתיך ומצדדיך, לא יכול להרגיש מה שהרגשת קודם, ומה שתרגיש אחר כך. יכול לזכור את השריטות ששרטו אותך הזיזים החדים לפני דקה, ולצפות בפחד ובהתרגשות לטיפת המים שאולי תטפטף עליך עוד רגע. אבל כל דבר בעיתו. מוזיקה כמו נוף פתוח מראש הר. ואפילו יותר מזה. גם לה יש זמן וקצב ובכל רגע נתון שומעים רק צליל אחד, אבל הצליל הזה יכול להיות מורכב מאינסוף צלילונים הרמונים ודיסהרמונים, מכוונים לנגינה ביחד, או מצטלבים במקרה. הקולות, הגבהים והטונים משתלבים זה בזה. אולי בגלל זה קשה לי עם מוזיקה. זוכרת שירים רק לפי המילים. יכולה לשמוע שיר שכבר שמעתי אלף פעם ולא לזהות. צריכה לחכות שתבוא המילה. המילים הללו עכשיו מצילות אותי, מאפשרות לי לנקות את עצמי לפני השינה כמו צחצוח שיניים, וניקוי אוזניים במקלון דק עם צמר גפן בקצהו. כך ניקוי הנפש לפני שתצנח אל השינה. שינה קצרה הלילה ביודעין. צריכה להשכים קום ולנסוע אל שדה התעופה כדי לטוס שוב. מכאן לשם, משם לכאן לבדי, ממני אלי. לא משאירה איש מאחור, לא הולכת לעבר איש לפנים. מאחור אחורי, מפנים פני, ואני הולכת איתי. שמה לב שהניקוי הנפשי הזה הולך ומתקצר, מביטה בעוצמות של תחילת המחברת ורואה את התרופפות הרגש. האם טוב שיתרופף לו? האם הדבר מסמל התקדמות בתהליך הפרידה? האם באמת הוא מתרופף? אינני יודעת. טובות לי המילים הללו. טוב לי הזרם הזה השוצף ויוצא ממני. פוחדת שיגמר, פוחדת שאשאר לבד ואפילו המילים תעזובנה אותי. פוחדת מאוד.

שוב טיסה. יושבת במטוס ברגליים מקופלות על הכסא. דיילים עוברים ומחלקים אוכל ושתייה. אומרת לא לאוכל. יש לי בחילה. חוסר שינה בתוספת דיכאון, רק לערבב ולהגיש. מועקה יושבת בגרון. בעל כורחי עולים בי זכרונות . לא של אירועים מסוימים, להיפך דווקא אירועים חוזרים, שגרתיים. דברים שקרו לנו אלף פעם, ומי בכלל חשב עליהם. שוכבים על הספה ביחד הוא עלי או אני עליו (כמה מאמץ כדי לא לכתוב אתה). שרועים על שמיכה בים, חיבוק כפיות של לפני השינה. אהבה, רוגע, רוך. חושבת על כל המקומות בגוף שלו שכל כך אהבתי. אוהבת, אהבתי – לא יודעת. הרווח בין קו הזקן לאוזן, פס צר של חלקת רכות ילדותית, קימור הישבן, הכתפיים השפתיים, הבטן. והזרועות, הזרועות הגדולות חזקות ורכות כאחד, להרגיש את העוצמה והעדינות האצורות בהן. חושבת על אהוב ליבי החדש. כולו דמיוני לגמרי. חוששת, אולי לא ישאר לי מה לאהוב בו. הן כבר אהבתי עיניים, שפתיים, כתפיים, זרועות ובטן וגב וישבן. מה נותר לי לאהוב? ומה עם הדברים האחרים. הן כל התנוחות כבר נוסו. כבר שכבתי על דשא וראשי על בטנו של אהובי וידו בוחשת בשער ראשי, כבר הנחתי לחיי על לחיו ולחשתי מילות אהב. והמילים? כל מילות האהבה כבר נוסו. משומשות הן נחות בתוכי. הרי בכל פעם שאומר מלאך שלי, אהוב שלי, מתוק שלי, יציצו המילים החוצה ויאמר, מה פתאום, זה לא זה, זה לא הוא, וכמו שלא מחליפים פתאום ואומרים לחתול ייקרא כלב, ולכלב חתול, כך גם את לא יכולה לשלוח אותנו שנים כה רבות אליו, ואז לומר פתאום המען שונה, מעתה ואילך, כשאתן יוצאות למסע מן הלב אל הפה אל האוזן, תפגושנה איש אחר שם בחוץ. ואם תתקוממנה? מילות אהבה הן מילים חזקות. תאמרנה לא ולא. או ההוא, או בכלל לא! אבל מה אני מדברת שטויות. הן תבאנה מילים חדשות, ותנוחות חדשות, מקומות חדשים זכרונות חדשים לגמרי נגזרים מעתיד שיהיה לעבר.
שימרי על אופטימיות יקירתי, אמנם עכשיו זו רק את ואני, אבל עוד יבוא, עוד יבוא.
והקנאה, מה יהיה עם הקנאה? מרימה את ראשה הירקרק ושואלת, ומה תעשי כשתדעי שמצא לו אהבה חדשה? צעירה ממך ויפה ממך, וקלילה ממך, ולא לוחצת, ולא דוחקת ומתאימה ובדיוק. אהבה שאיתה יישאר , אותה לא ינטוש. מה תעשי עם הידיעה הזו? קנאה מרה, מררה בגרון. שונאת את עצמי על הקנאה הזו. שנים חשבתי על עצמי כקנאית קטנה מאוד. כולי פתיחות, כולי שמחה בחלקי – עשירה, עשירה. ופתאום קנאה. מה יש לקנא, איזה רגש לא רציונאלי, מה אכפת לך מה יש לו? תתרכזי בעצמך, מה יש לך, מה אין לך. לא. אני רוצה כמו הלא אמא בסיפור שלמה המלך – גם לי גם לך לא יהיה. אבל לא לגמרי נכון, אולי אפילו לגמרי לא נכון. הרי לי, וודאי ווודאי שאני רוצה שיהיה, ולך, יום אחד כנראה גם אוכל לחיות בשלום עם העובדה שגם לך תהיינה אהבות חדשות. בלגן שכזה. תבליל רגשות מתערבל בתוכי. עיסה משונה. לא חנות של מכולת בה צנצנת הכעס עומדת ליד קופסת העצב ושתיהן מעל שקית אבקת הקנאה ומתחת נוזל התקווה. לא. הכל ביחד, בסיר אחד: כעס, עצב, קנאה, תקווה, אהבה, שנאה, מעורבבים לבלי הפרד. בלילה אחת חומה סמיכה, מבעבעת בקלחת. מה יקרה כאשר תכבה האש? האם יקרשו כולם לגוש אחד – קשה, לא אכיל, דוחה את העין והלב? או אולי יתפרדו מחד למרכיביהם המקוריים כמו באיזה ניסוי מדעי, ויעמדו נוצצים וגבישיים? הכעס האדום והשנאה הצהובה, העצב הסגול והאהבה הכחולה, הקנאה הירקרקת, היאוש האפור והתקווה הלבנה, גבישים גבישים, נוצצים ושקופים ישובו אל חדרי ליבי, לשימוש חוזר בהזדמנות אחרת, או לאיכסון ממושך במחסנים אחוריים.
מחכה לשוב ולהרגיש אושר. להרגיש את הלב שעכשיו הוא כבד כל כך, גושי כל כך, להרגיש אותו מתפוגג, להרגיש את החיוך קורע את זוויות שפתי. שוב להצחיק את עצמי, שוב לרקוד בבית ולשיר באוטו. לשכב במיטה ולהרגיש את הזרמים החמים שיוצאים במקביל ובו זמנית מן הלב והפה שולחים חיוכים קטנטנים ואצרצים, צחקקניים, לקקניים, לכל אורך הגוף.
מרגישה כמו אדמה בבצורת מכחה לגשם. זוכרת מפעם, פעם, לפני המון זמן את התחושה.
לא בבת אחת, לא כברוש, אלא כגשם טיפות טיפות. בתחילה נגיעות קלות , פה ושם תיפול טיפה על האבק. תרים בנפילתה ענן קטון. אז תבאנה עוד ועוד, תשנינה את צבע האדמה כולה. תתכהה, תתעשר. והריח, ריח הגשם, ריח האושר יבוא באפי. וכשהגשם יימשך, תתרחב האדמה. יסגרו מחדש חריצי הבצורת והאדמה תהייה לגוף אחד. מרבד אדמה אחד גדול ורטוב ומחייך. גוף מלא אושר. רק מלכתוב את זה נעשה לי טוב. כמעט מחייכת כאן לבדי במטוס.
דמייני את האושר. דמייני אותו בא. דמייני איך את שוכבת לך על הספה, עושה שום כלום באופן מיוחד, ולפתע, דפיקה בדלת. מי זה יכול להיות בשעה כזו? לא הזמנתי אורחים, אפילו פיצה לא הזמנתי? ובכל זאת, אני כאן, והדפיקה בדלת, אלך ואפתח. פותחת. ובדלת האושר. אינני יודעת איך יראה לך, אבל הוא יעמוד שם, ואור בעיניו ולאט יעלה החיוך בזוויות פיו, יעלה מעלה מעלה, כנמשך בחוטים נסתרים הנמתחים במתינות, עד שבבת אחת יפציע מתוכו אור האושר, יפציע וייגע בך. כמו קרן שמש החודרת מבעד ענני גשם כבדים – מטאפורה בנאלית – אבל תאמרו אתם, היש תיאור מתאים מזה. וברגע הזה, תרימי עיניך מאחוריו ותראי את הקשת בענן, קשת שלמה על כל צבעיה, שתאמר לך, זיכרי את הברית, המבול לא ישוב, לא עוד יוחרב העולם. הנה בא האושר ועומד בדלתך, וחום אורו מחמם את כולך. פיתחי לו את הדלת, הכניסיהו. או טוב יותר, צאי את אליו, צאו שניכם ועימדו בחצר, והרימו פניכם אל קרן השמש הבאה מבעד לעננים, וחייכו אליה, וחייכו אל עצמכם.
אושר, אושר, מתי תבוא. מתי כבר תנקוש על דלתי? אני מחכה. שמתי מיץ במקרר, גם קניתי חלב אם תרצה לקפה, ויש עוגיות ותותים אדומים. רק תבוא. רק תבוא.

יושבת בשדה התעופה. החמצתי טיסה. זמן של החמצה הזמן הזה. שוב, העולם כולו מתגייס למולי להציב לי מראה מטאפורית למצבי הנפשי. חושבת הרבה על החמצה. האם שמונה השנים שביליתי איתו הוחמצו. כרגע אני חמוצה, אולי אפילו מרירה. אך היו אלו שמונה שנים של אושר גדול ואהבה עצומה, אבל היה בהן שקר, והן הרחיקו ממני את האפשרות למצוא לעצמי איש לחיים, איש משפחה. ואם היו נותנים לך את האפשרות, כמה היית מוחקת? עד הסוף? שנתיים אחורה? שלוש? חמש? קשה לי להחליט. גם קצת טיפשי. הרי רק בספרי מדע בדיוני אפשר לחזור אחורה ולהתחיל מחדש. וגם שם בדרך כלל מעורב איזשהו פרדוקס. אבל המחשבה מענה בכל זאת. יש להן נטייה מרגיזה למחשבות להחשב על מה שמתחשק להן, בלי להתחשב בי, החושבת, בלי לחשוב עד כמה זה מעיק עלי לחשוב מחשבות שאני יודעת שהן חסרות תוחלת. והנה היא באה מחדש, נו, אז על כמה היית מוותרת? ואני רוצה לומר שהייתי מוותרת על הכל. מעדיפה לא להתאהב בו בכלל, מראש, לא להכניס אותו אל חיי כלל וכלל כי מה הטעם. אבל קול אחר בא ואומר, אבל למה? כל כך אהבת אותו, כל כך טוב היה לכם ביחד, ככה מוותרים על הכל? אוקי, אז שנה אחת. שנת האהבה הראשונה וזהו, אז הייתי צריכה לשלח אותו לדרכו וללכת למצוא את דרכי, שהיתה אז אולי אחרת.
מועקה ענקית. ככל שאני מתרחקת מהבית גוברת המועקה. הבית כמרכז. כנקודת גרביטציה של ביטחון. הבית מגונן, מכסה, מחפה. לשבת בשדה תעופה זר בלב טקסס מביא את הדמעות לקרקעית עיני. הידיעה שתכננו לעשות את הנסיעה הזו ביחד. דיברנו איך ניקח את האוטו וניסע וניסע וניסע צוברים חוויות משותפות של דרך. אין יותר דרך, אבדה דרכנו.
חושבת על הסכיזופרניה שבכתיבה שלי. רגע אושר על גבי רגע דיכאון. מילים של אמונה רודפות מילות יאוש וחוזר חלילה.
רוצה הביתה. רוצה לשבת בבית קפה תל אביב עם חברה, לעשן סיגריה, ולאכול סלט, ולהרגיש שליטה בחיים. טקסס לא נותנת לי שליטה. זרה, גדולה, מנוכרת מאיימת. איפה תל אביב, ירושלים, אשקלון, מקומות שנוכחותי טבועה בהם. מקומות שאינם מטביעים אותי בגודל הנורא שלהם. ארורה אמריקה. גדולה מידי. אין בה בית, אנשים בתנועה מתמדת וכאילו לא הולכים לשום מקום. תטוס שעה, שעתיים, חמש ושש ועדיין אתה באמריקה. אותם השלטים יקדמו את פניך כשתנחת. רוצה הביתה. לארץ קטנה. ארץ מוכת, ארץ שעל אף טירופה חוקיה מובנים לי, ידועים לי בעומק נפשי. לא יכולה להתמודד כאן עם הכל ביחד. כל כך מסובך שחיי השתבשו עלי דווקא במקום שסדריו והליכותיו מראש לא היו לגמרי נהירים לי. הזמן לא זז. רעשים של שדה תעופה. טלוויזיה מדווחת על שריפה גדולה עם עשרות הרוגים. מזכירה לעצמי – פרופורציות – מאות משפחות איבדו עכשיו אדם היקר לליבן, איבדו באופן סופי – מת. ומזכירה לעצמי את המשפט שהייתי אומרת לאמא שלי – מה אכפת לי כל מסכני העולם, רעבי סומליה, רצוחי רואנדה, עניי ברזיל, כשאני עכשיו עצובה ונעלבת וכואבת כי לא נוסעים לסרט. מעולם לא הייתי חזקה בפרופורציות, אין לי את הראיה המרחבית הנדרשת. מסרבת להכרה בקטנות הסבל שלי, רק משם שאחרים סבלו יותר. זה סבלי, וזה סבלם, וגדל סבלם וגודל כאבם אינו משפיע על זה שלי.
תראו, הנה זה שוב, דבר והיפוכו, דבר והיפוכו, כמו ליצן על טרמפולינה, פעם מתהפך לפה ופעם מתהפך לשם. בכלל החיים שלי קצת קרקס עכשיו. הולכת על חבל דק, ונאלצת להכניס ראשי ללועו של הנמר, ללהטט בלפידי האש החדשים הללו שהטיל לידי. הטיל ונעלם. הוא יהיה הקוסם. חותך את האישה, אבל שוכח לשוב ולחבר. ואז נכנס לתוך ענן עשן ונעלם. אפילו שפן בכובע לא השאיר.
כמה עוד אוכל לעסוק בזה? כמה זמן מחזיק מעמד יומן פרידה. כבר יותר מחצי מחברת כתבתי. אבל על המחשב, רק 25 עמודים. אולי קצת יותר. נראים מכווצים כאלה, מסכנים. ואם אצמצם את הרווים בין השורות ואקטין את גודל האות, יקטנו עוד ועוד ועוד ועוד. אולי אפילו יוכלו כל המילים להכנס על עמוד אחד, על קליפת ביצה, על ראש סיכה. צמצום הכאב, קטן, קטן, קטן. כתיבת כל הסיפור כולו על גרגר אבק והפרחתו באוויר – פו.
אבל זוב, אולי הפוך? אולי צריך דווקא להגדיל? לתת לכל מילה עמוד, לכל אות, לרצף את הבית מן המסד עד הטפחות במחשבות המתרוצצות בי. לצאת מן הדירה, לכסות את הבנין, את הכביש, את האגם, את הדשאים, את השמיים. מטוס קל יטוס מעל, נושא על זנבו במקום פרסומת לפיצה כרזה ארוה ארוכה. ואנשים יעמדו על מקומם על הכבישים המהירים וירימו מבטם אל השמים, ויקראו את סיפורי העצוב והמר ויזילו דמעה. ותמלא הארץ דמעות.
מה את חושבת לעצמך? שהסיפור שלך כל כך טרגי? כבר אמרי ואשוב ואמר. בכל יום ויום, בכל רגע ורגע, עוזבים אהובים את אוהבותיהם ואהובות את אוהביהן וכל יתר השילובים האפשריים והעולם ממשיך לנהוג כמנהגו. הגשם לא הופך סגול והים לא מאדים כדם. כדור הארץ סובב על צירו והלבה סביבו. אז תירגעי תיכף ומיד. את נהית הרבה יותר מידי מלודרמטית.
תהליך מענין מתרחש לנגד עיניכם. שימו לב. האתה – גורש והוחלף בהוא, אך כדי להחליפו הומרה האני באת. צריך מאזין נוכח. צריך מישהו לדבר אליו, מישהו להפנות אליו את שטף המילים הקדחתני. מישהו לכעוס עליו, לחנך אותו, להסב את תשומת ליבו למתרחש סביב. אז אם הוא הלך לו, ואי אפשר יותר לדבר איתו, וגם אין על מה, אז אני עכשיו מדברת עם עצמי. כמו שסבא שלי אומר – צריך בן זוג אינטליגנטי לשיחה. ונזכרת פתאום בסבא שלי השני. איך היינו אחיי ואני, ישנים בבית שלו ושל סבתא, והוא היה בא ומעיר אותנו בבוקר ושר "קשה לי לקום, קשה לי לקום, קשה לי לקום בבוקר" געגועים לילדות. לזמנים בהם העולם היה נראה אחרת, וראיתי את עצמי בגיל 22 עם שני ילדים. עמדתי מול המראה ומדדתי כיסויי ראש. מה יתאים לי יותר, כובע או מטפחת? ואם כובע, אז איזה? שחור ומגונדר כמו שיש לסבתא לחגים, או אולי דווקא משהו קטן ופשוט? למה פיתחתי את אובססית החתונות הזו?
בינתיים קילקלתי את העט פתאום. לחצתי חזק, וזהו. נכנס למאורתו ולא יצא ממנה. רוצה לומר כל מה שאני נוגעת בו מתקלקל. אבל יודעת שזה לא באמת נכון.

והרי את ודאי יודעת שאין כל טעם במחשבות של 'האם היית מוותרת?' ו'על כמה?'
כי גם אם עכשיו רע ועצוב וקשה עדיין, לולא אותן שנים ואותן התנסויות לא היית מי שאת היום. גם בתוך הסבל אפשר לראות את הטוב, את מה שיש עכשיו. את מה שאת מסוגלת אליו. את המקומות בהם ביקרת בזכות ואולי בגלל אותו הקשר. ואני לא מתכוונת רק למקומות פיזיים (למרות שגם), אלא למקומות בתוך עצמך, בהוויה של העולם, במהות האהבה, הקשר, החיבור וגם חוסר החיבור. בתוך הדפוסים של עצמך ושל אחד שמגיב מולך.
זה חשוב! וראוי להערכה!

יום שלם התאפקתי מלכתוב. ויום שלם סבבה הרכבת בראשי. לא אוהב, לא מתגעגע, לא אוהב, לא מתגעגע. קוטפת עלה כותרת אחד אחרי משנהו ולא משנה היכן יגמר הפרח, התשובה תמיד אחת, לא אוהב, לא מתגעגע. שדה שלם של חרציות כיליתי בראשי ושקשוק הקרונות על הפסים לא פסק לרגע. הולכת ברחוב, מוקפת באלפי אנשים חוגגים. עוד שבוע יתחיל צום ארבעים הימים והקולות חגים סביבי, לא אוהב, לא מתגעגע, לא אוהב, לא מתגעגע. מנסה לשקוע אל תוך דברים אחרים, אבל גם בתוך המים עולות הבועות למעלה בקול פכפוך מונוטוני, לא אוהב, לא מתגעגע, צפות אל פני המים למעלה ומתפוצצות בקול בעבוע. עוד סיגריה ועוד סיגריה והעובדות לא משתנות. הרחק הרחק ממני, מעבר למישור, לביצה להרים ולים, נם הוא את שנתו ונעור ממנה וחוזר לישון וכל אותו הזמן, לא אוהב, ולא מתגעגע, אין חידוש וגם לא יהיה. חיה בתוך השלילה. שלילה מוחלטת. סובבת ברחובות הלוך וחזור, הלוך ושובה, ובכל מקום מקיפה אותי הבועה ודפנותיה מהדהדות כלפי, לא אוהב, לא מתגעגע. וקול רוצה לזעוק בתוכי, לשכנע, לפתות, להתחנן, לדרוש משפט חוזר, לערער, לומר שלא יתכן. שלא יתכן שזהו המצב. שאי אפשר לחיות את השלילה הזו. אבל אפשר, מסתבר, אני עדיין כאן. והרכבת מכה על הפסים בקצב אחיד, ועלי הפרחים נתלשים ומציפים את הרחוב, והבועות עולות ומתנפצות, קרקוש, בעבוע, פכפוך, שקשוק. לא אוהב, לא מתגעגע, וחוזר חלילה.
כל רעשי הסביבה נבלעים בתוך הרעש הפנימי שלי. קולות הג'אז והסקסופון מתעוותים, משמיעים בראשי שוב ושוב את ארבע המילים הללו. כל שירי האהבה והיגון העולים מתוך המועדונים, מתמזגים לכלל זמזום מונוטוני חוזר. אורות צבעוניים מרצדים אל תוך הלילה, המיסיסיפי זורם וזרימתו אומרת לי, לא אוהב, לא מתגעגע. מן ההרים הוא מגיע וזורם אל הים. ספינות הנהר שטות עליו, עשן עולה מארובותיהן וגלגלי ענק משיטים אותן הלאה, טופחים על פני הנהר, וכל מכה מעלה את אדוות המילים באזני. כרכרות רתומות לפרדים משקשקות ברחובות העיר ההומים וקול הפרסות על אבני הרחוב עונה לקול המים, לא אוהב, לא מתגעגע. מרגישה שקופה. מתמזגת עם עשן הסיגריות שנושפים החוגגים על הבירות שהם לוגמים, ובכל נשיפה, ובכל לגימה מתאשרות לי המילים מחדש.
אנשים צוהלים, רוקדים ברחובות ורגליהם רוקעות את המנגינה. מניפים ידיים אל על ואלו מציירות את המילים באוויר. לכל אשר תפני מבטך לא תימלטי מפנינו. אנחנו מעליך ומתחתיך, סביבך ובתוכך. לא תוכלי לנו, אנחנו חזקות ממך. איכלי ושתי, היכנסי וצאי, ולכל אשר תלכי ולכל אשר תבואי שם נהיה. מחייכות ויושבות על הבר, מגחכות אליך מתוך חדרך, לא אוהב, לא מתגעגע. וגם אם תאמרי זאת מאה ואלף ומליון פעמים הכאב ימשיך. כל פעימה של הלב תאמר לך מחדש, כל נשיפה וכל שאיפה תזכיר לך שוב.
אין לאן להימלט. יחכו לך בנפץ הטיח, בחירוק הרצפה בלילות. באשר תלכי ילכו, אם תיימיני יימינו, ואם תשמילי ישמילו. איתך בכל מקום. איתך בכל זמן. ואם יהיו לך רגעי שכחה. רגעים בהם תחשבי על דברים אחרים לגמרי. אפילו רגעי אושר קטנים, ותלכי ברחוב וחיוך על פנייך, בפינת הרחוב הבאה תשגרנה אליך חיוך. הנה הן שבות המילים הבטוחות, משלטי הרחוב מאורות הדרכים, מחכות לשניה הבאה של חוסר תשומת הלב ואז מגיחות, מפתיעות מחדש, ואומרות לך, שלום, חזרנו, הביטי – לא אוהב, לא מתגעגע.

חוסר הרמוניה. יושבת במסעדה בעיר זרה, מעבר לרחוב מנגנת להקה צלילי ג'אז וכאן הפעיל מישהו מוזיקה אחרת. מתערבבות זו בזו. קול הזמרת ברדיו בקולו של זמר הג'אז. מביאים לה עוד כוס מים והיא שותה. לפניה נקרש האוכל. לא, לא תאכל אותו. לא רוצה. גרונה חסום. כשהתיישבה חשבה שתרצה לאכול. חשבה ששעת הצהרים תפתה אותה. שהשיבה בשמש תעשה לה טוב. אבל לא. מחשבותיה מתערבבות כמו המוזיקה מסביב. צליל הסקסופון חודר אל תוך השירים הנשמעים מן הרמקול. קקפוניה. גם בתוכה קקפוניה. הנה נחלש השיר, לרגע צלילי הבס והתופים חוזרים לשלוט, מעליהם נישא הסקסופון. אנשים חולפים, משייטים מסביב. ההרמוניה חוזרת אל הרחוב. מוטב כך. קולו של הזמר משתלט על הרחוב. רחוקה מיד, אינה יכולה לפענח את המילים מעל צלילי כלי הנגינה וקולות הרחוב. כמה זמן עוד לשבת? מתי יגיע הזמן לקום? לצעוד אל המכונית ולנסוע אל שדה התעופה. לעבור מעיר זרה לעיר זרה אך מוכרת, שלה יקרא בית כעת. צליל אחרון נשמע. איך יודעים במוסיקה כי מגיע כעת סו. השיר? איך אילפנו אוזנינו לדעת, אפילו בשיר לא מוכר, שיר שלא שמענו מעולם, לדעת שהוא בא אל קיצו? למה בחיים לא ידעה לזהות את הקץ? למה לא ידעה להניח את אצבעה על אקורד הסיום? מה הטעה אותה לחשוב שהמנגינה עודה זורמת ותמשיך לזרום? לא שיר חדש, אלא אותו השיר הלאה והלאה. ופתאום סוף. ללא הכנה – סוף. ואולי היתה הכנה. אולי הלכו כל הצלילים כולם והתכנסו אל הסיום, אלא שהיא לא שתה ליבה לכך. התענגה כל כך על המוזיקה שלא שמה לב שהקצב השתנה. שהמתופף מכה בעוצמה אחרת והסקסופון מכין את עצמו לאקורד סיום ארוך. עד שתשיר הגברת השמנה לא תבוא האופרה על סיומה. אם כן, כנראה שרה, ואני לא שמתי לב. לא הרגשתי. חשבתי שאני זורמת בנהר המיסיסיפי והוא לא יגמר לעולם, והנה נגמר, נשפך אל הים, ולא ניתן עוד להפריד מים ממים. לומר אלו מימי ואלו מימיהם של אנשים אחרים. מי נהר המיסיסיפי החומים אובדים בים הגדול, נסחפים הלאה והלאה ממני, מתערבבים ונמהלים. אולי טיפה קטנה מהם תעבור את הדרך הארוכה, תחצה את המיצרים,ותגיע אל חופי הים התיכון שם תשטוף אולי את גופו. האם הוא הולך לים? הולך לבד, עם אחרים? לא עוד איתי. כמה אהבתי את שעות הים שלנו יחד. זה לצד זה על סדין צבעוני מתמכרים לשמש. מדי פעם הוא מציע להכנס, ואני מסרבת בהתפנקות, לא, המים קרים, תיכנס לבד, תשחק עם חברים. אני איני זקוקה למגע המים, רק לקולם, לריחם, לידיעה שהם נמצאים בסמוך, הופכים את החול לחוף. מול כמה ימים שכבנו כך ביחד? הים התיכון, והים הקאריבי, והאוקינוס האטלנטי וים סוף וים כנרת שכלל אינו ים, ואין בו את ריח המלח ואת האופק האינסופי. מים אל ים נדדנו. והיו הימים שהייתי מולם לבדי האוקינוס ההודי והאוקינוס השקט. לא, לא נכון, באוקינוס השקט היינו ביחד. שטים בספינה קטנה בין האיים. בתוך חדר קטן בבטנה שהיה צר מלהכיל את מלוא גודלו. לא בעמידה ולא בישיבה ולא בשכיבה. גדול מידי. יוצא אל הסיפון, חושף את גופו לשמש ולים. יוצא לצלול בין הדגים ואני איתו. אלא שלי אין האוויר מספיק. תנועותי תזזיתיות, מכלות את האוויר במיכלים מהר מידי, על אף שראותי קטנות בהרבה משלו. הוא נע במים לאיטו, אינו מזיז יד או רגל. גם כעת הוא נע לאיטו בעוד אני משתוללת בתזזיתיות. מחשבותיו נעות לאט. לא נזרקות קדימה, לא מיטלטלות בתוך ראשו ברעש. איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. אני מתרשרשת, מתקשקשת, לא יכולה להפסיק לחשוב. רכבת קיטור מחשבותי, מכונית מירוץ, טסות קדימה והלאה, מסיגות אותי שוב ושוב. אני רצה אחריהן וקוראת, חזורנה, האטנה. התאמנה את הקצב לצלילי הג'אז האיטי. שוב הפעיל מישהו את המוזיקה מעל לראשי, שוב צרי הסקסופון להאבק כדי לחדות את הקולות. הפעם קולו של גבר הוא השר. מדוע לא יניחו לג'אז לנגן לבדו.
צריך לקום, להתארגן, לחשב את הזמן שיספיק, לא לאחר, לא להחמיץ. אין צורך להזמין את העולם לספק סמלים למצב הנפשי. להפך, מוטב להלחם בו. לנצח. לשלוט בו. שליטה חיצונית אולי תביא לשליטה פנימית, תמגר את היאוש והעצב. במלחמה כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים.
יש לעזוב את המיסיסיפי מאחור ולשוב אל גדות האוקינוס. אוקינוס הטורקיז של הבית עליז הרבה יותר מנהר הבוץ החום המתפתל כאן. מוזיקה לטינית מהירה במקום הג'אז. תחושת המוכרות, הידיעה. יודעת את הים טוב יותר משאדע את הנהר. הגם גדול ורחב ידיים, אין לו התחלה ואין לו סוף, אין כיווני זרימה. מונח שם. מראת טורקיז ענקים. שמיים במים ומים בשמיים. ואין לו גבול ואין לו סוף. טוב להביט בים. מזכירה לעצמי שעוד חודשיים וקצת, כבר אוכל לשבת לחוף הים התיכון ולנכס אותו לעצמי מחדש. הים שלי. לא עוד הים שלנו. כמו שאצטרך לנכס מחדש נופים שלמים, דרכים, הרים, נחלים, פרחים, כולם יצרכו להחוות מחדש כדי להיות שלי. הדרך ארוכה היא ורבה, רבה.

לא רוצה לכתוב וכותבת בכל זאת. יושבת במטוס. מטוס אחרון בדרך הביתה. חושך בחוץ. קראתי עכשיו מאמר שמסביר שיש נטייה לנשים לכתוב בגוף ראשון, כתיבה מעין יומנית, כיוון שהן אינן חשות שכתיבתן ראויה, ולכן היא נכתבת במסווה של כתיבה אישית, פרטית, נטולת יומרות. קראתי גם שנשים מתפרקות הרבה יותר מנטישתו של גבר מאשר להפך, כיוון שהן מבנות את זהותן וערכן העצמי על מערכת היחסים שלהן, עם בן זוגן, הרבה יותר מאשר עושים זאת גברים. קראתי וקראתי ואמרתי לעצמי: הנה את, הביטי, ראי עד כמה את חסרת ייחוס, ראי כמה בקלות את נכנסת תחת הכותרת נשים. נשים כותבות, נשים ננטשות. מממשות דפוסים קיימים, נוצקות לתוך תבניות שחיכו רק לנו. השעווה הניצוקה לתוך תבניות אינה יודעת שיש לה ברירה. אינה יודעת שבר ניצוקו עשרות ומאות דוגמאות בדמותה. היא חשה זורמת, נשפכת ומתהווה, ובעצם רק מימוש של התבנית הקיימת.
כמה צעקתי על כך שאיני מממשת תבניות, שזכותי כאישה לבחור לי כל דרך שאחפוץ, ולא משנה אם לא נבחרה מעולם, או אם הלכו בה כבר מליארדי אחרות לאורך הדורות. טענתי שיש בחירה. ועכשיו, עכשיו אני לא בטוחה. לא מרגישה בוחרת. מרגישה כפויה, מוכרחת, כפופה, אנוסה, תקועה בתוך מצב שלא יצרתי ופונה לאפשרויות פיתרון שנקבעו עבורי על ידי אחרים.
אבל שוב עולה בי קול להתנגד. לא יכולה להסכים עם עצמי. יש לי בחירה. אולי את המצב לא אני יצרתי. לא אולי. לא את יצרת. אל תקחי אחריות על מה שלא עשית. אבל הפתרונות הם בידי ויש לי הזכות לבחור בכל פיתרון אפשרי, ואם בחרתי לבחור בפיתרון שכבר בחרו בו עשרות ומאות ואלפי נשים לפני, עדיין זו בחירתי, ואם היא מושפעת משנים של דיכוי, רע הדבר, אך עדיין זו בחירתי. אז אולי גם בחרתי בדרך שהובילה אותי על הנטישה. אולי גם אני בחרתי לא להביט לעתיד בפניו ולראות את העומד לבוא. כאן שוב רוצה לומר לא. אני הבטתי בפניו. בפניו של אהובי ולא בפני העתיד. הבטתי בפניו והאזנתי לקולו והאמנתי לו. האמנתי לו שהוא אוהב אותי, ושיאהב אותי לנצח. האמנתי לו שהוא רוצה להיות איתי לתמיד. הים הוא יאמר שלא הקשבתי לו עד הסוף. שבחרתי שלא לשמוע את הפחד העצום שהיה לו (וכנראה יש לו עדיין) מפני ילדים. חרדת אחותו שורה עליו. חרדת הוריו שסירסו את חייו בחייהם המסורסים. שוב יוצא הכעס עליהם, שוב נזכרת ברמיסות שהייתי עדה להן, בעלבונות שהוטחו, בחוסר האמון, ובצד השני המתגמד, מסתתר, נאלם ונעלם. שנים גם הוא נאלם ונעלם, ואז החליט לעבור אל הצד המכאיב, אל הצד הצועק, אל הצד הצודק. איך אפשר לעשות ילדים כאשר כל חייך תפחד שתתנהג אליהם כמו שאביך התנהג אליך, או שירחמו עליך כמו שאתה ריחמת על אמא שלך. האם ריחמת עליה? או שאולי אני מעבירה את רחמי שלי אליו? אולי כל זה שטויות, פסיכולוגיה בגרוש, שתסייע לי להרגיש שליטה בעולם. אבל הדברים חוזרים. זכרונות הזלזול, חוסר השיתוף, חוסר האינטימיות, היינו שואלים את עצמנו אם ההורים שלך בכלל יודעים לדבר זה עם זה על רגשות ועל פחדים, האם חשפו אי פעם איש בפני אישה את פנים חדרי הלב? ולנו היתה אינטימיות, ולנו היתה חשיפה, וקרבה ורגישות וגילוי, אבל כנראה לא מספיק כדי לנצח את הפחד. הפחד להיות כמוהם. הפחד להיות החמצה מהלכת. שומרים על הביחד כי כך צריך, כי מפחיד להיות לבד. והוא לא רצה להיות איתי כי צריך, ואני חשבתי שהוא איתי כי הוא אוהב, אבל הוא לא אוהב ולא צריך, ולא רוצה ולא מתגעגע ולא ולא ולא ולא.
וזה שאני אהבתי, ורציתי, ועודי מתגעגעת, כל זה לא משנה.

שוכבת במיטה ונזכרת בקריאת שמע. ודיברת בם. ואהבת את אדוני אלוהיך בכל נפשך ובכל לבבך ובכל מאודך והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך ושיננתם לבניך ודיברת בם בשכבך ובקומך והיו לטוטפות בין עינך וקשרתם על מזוזות ביתך ובשעריך. ואני אהבתי אותו בכל נפשי ובכל לבבי ובכל מאודי, ועכשיו הדברים האלה אשר אנוכי ציוויתי אותי אז, נמצאים על לבבי ואני משננת אותם לעצמי, ומדברת בם איתי, בשכבי ובקומי, והם יושבים, בין אם ארצה ובין אם לא, בין עיני, וקושרים אותי אל מזוזות הבית ואל השער. ודיברתי בם שוב ושוב, בבואי ובלכתי. נוסעת באוטו ומדברת בם, ונכנסת אל חנות הספרים והם שם, ויוצאת אל הגשם והם נוטפים על פני, דוחפת עגלה בסופר והם בין עיני, ורק בנים אין לי לשנן להם את הדברים, לכן אני משננת אותם לעצמי שוב ושוב ושוב. מקווה שאם שמוע שמע את הדברים אשר אנוכי מצווה אותי היום יבוא מטר ארצי בעיתו, יורה ומלקוש וישקה את דגני ותירושי ויצהרי, והכל יצמח בי מחדש, כי אם לא אעשה כמצוותי, וכמצוות אנשים מלומדה, אז יבוא כל הרע. אז אקווה לעשות ענבים ואעש באושים. לא כבשת הרש היתה האהבה הזו. לא כך הרגשתי. הרגשתי עשירה ושמחה בחלקי, וכבשת האהבה רועה באושר ובעושר עם כבשת המשפחה וכבשת העבודה וכבשת הלימודים. כולן צחורות, נקיות, מוצלחות, רועות בשדה חיי. והנה פנתה לה כבשת אהבתי ותלך לה, וכל הכבשים האחרות האפירו, או שמא הוריקו והן נבלעות והולכות בשדה חיי, והשדה נדמה כריק. כאילו איןבו עוד דבר. כאיו אם הלכה כבשת אהבתי הלכו איתה, פועות, כל הכבשים האחרות. כבשת המשכוכית היתה. פעמון על צווארה, והיא מסמנת לעדר כולו את הכיוון בו ילך. נזכרת איך פעם לפני שנים, ירדנו שלוש בנות ממרומי הגולן אל הכנרת. בשדה ירוק, על גבעה תלולה, ולא ידעתי אז, שאהבת חיי ליפול עוד עלולה. ירדנו וירדנו ופגשנו בכבשים בדרך, ופחדנו מהן ולעגנו לטפשותן, וכשהגענו למטה איש לא חיכה לנו. האיש והג'יפ נתקעו בבוץ ואנחנו לבד בתחנת אוטובוס על יד הכינרת. אבל צעירות היינו אז ובטוחות. הרמנו יד, ונסענו אליו הביתה. הוא כמובן לא היה, אבל אחותו הקטנה האכילה אותנו והביטה בנו במבט החוקר שלה, ורשמה רשימות בראשה למחקר שעשתה, שאולי היא עדיין עושה על העולם. כמה כעסה עלי שלקחתי לה אותו. את אחיה הגבוה, היפה, החכם. האם היא שמחה עכשיו? שמחה בשימחתו על החופש שזכה בו? מה אכפת לי, מה אכפת? אכפת. אינני דוכיפת.
עוד תפילות באות. עלינו לשבח. למי עלי לשבח כרגע, ועל מה? על המועקה שאינה משתחררת? על השינה שאינה באה? שלא שמנו כגויי הארצות ולא עשנו כמשפחות האדמה? מי יתנני גוי ארצות, מי יתנני משפחת אדמה. מי יתנני עזובה, שבוקה, נטולת זכרונות. איך נוטלים זכרונות? רק ליטול ידיים אני יודעת. זוכרת את המנהגים השונים. יש הנוטלים קודם יד אחת ואז השניה, ואחרים לסירוגין. מפיות בד קטנות רקומות בקופסאות מיוחדות בחדר האוכל ליד הכיורים. מה עושים פה פתאום כל זכרונות הילדות? תורה תורה ציווה לנו משה מורשה תהילת יעקב. כמה מורשה? כמה תהילה? כמה זיכרון. זכור את אשר עשה לך עמלק. זכור את יום השבת לקדשו. האם אני צריכה לזכור אותו כפי שהיה פעם? האם אני צריכה לזכור את האופן המעליב בו עזב אותי? לא עוזר, לא מתעניין, לא מציע פתרונות. פשוט קם והלך. רוצה לדבר איתו. לספר לו על הכאב. לשנן לו. לדבר בו. אך מה הטעם? הוא במקום אחר. לא אוהב ולא מתגעגע. מנטרה חוזרת. ושיננתם.
כמה אפשר לשנן? כמה אפשר לחזור שוב ושוב על אותן מילים, על אותן הרגשות? כבר גס בהן הלב, ועדיין הן שבות ובאות. מחכות לרגע שיחול בו השינוי, לרגע בו אוכל לומר, מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. אשרי נטושה אני. זה יוכל לומר רק מוטל בן פייסי החזן. אני, לשלב האשרי עוד לא הגעתי.
מה עוד אוכל לומר. קדיש יתום? יתגדל ויתקדש שמי רבא, מעל הקבר הפתוח של האהבה. איפה יעקב שלי, יבוא, ולבדו, יגול את האבן על פני קבר האהבה, ויגול אבן נוספת מעל פתחה של באר אהבה חדשה. איננו יעקב, עסוק כרגע, רועה את עדרי הכבשים שלי שנעלמו ואינן.
מה את רואה? אני רואה סיר נפוח ופניו אלי, כי ממני תפתח הרעה. ממני תפתח, ואם ירצה השם, ממני גם תיסגר. די לרעה הזו. היכן אתם נביאי הנחמה. אמא שלי נביאת הנחמה הגדולה מכולן תתייצב ביתי בעוד שבוע. תמחה דמעותי, תבטיח הבטחות לטוב. עוד יבואו יורה ומלקוש בעיתו, עוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים, עוד ישמע בהרי יהודה קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. איפה הן הגילה, רינה, דיצה, וחדווה, ואהבה, ואחווה ושלום ורעות שהבטיחו לי כולם במשך שנה שלמה. שנה תמימה חגגו את בוא החתונה. שנה שלמה של מסיבות בחיק הטבע ובחיק המשפחה. על מצוק במדבר ובשדה פורח, שבים ומאשרים את האושר, שבים ואוהבים את האהבה. והנה, האהבה מת, והידיעה שבעתיד היא תתעורר מחדש לא מעודדת בכלל. מילים של אחרים חודרים לתוך מילותי שלי. צחוק עושות לי המילים. נשפכות ממני ונשפכות אלי. המחברת כבר קרבה ובאה אל סופה. ואני, אפילו מחצית מילותי לא כיליתי. אפילו לא רבע, עשירית, אחוז. רק בתנ"ך יודעים לספר סיפור של על אהבה ושנאה ונטישה וחזרה בחמש מילים ויהי בוקר והנה היא לאה. ואני השכמתי בבוקר, והנה אני אחרת, והנה אני בודדה, ואכן גם אני לאה. לאה עד מאוד, והשינה לא באה. רוצה לצעוק כלפיו, הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי. אבל לא מתים כל כך מהר, והא, בנים כבר לא ייתן לי. אפילו את עצמו לא ייתן. מאומה לא ינתן לך. בצורת עכשיו, ומלאה הארץ חמס.

אני עושה הפסקת יומן ושואלת, מישהו שומע אותי, אתם שם? תשאירו לי איזה סימן. שתהיה משמעות בשבילי לכך שהדברים נכתבים במן חצר העיר, ולא סתם בתוך מחברת. מקווה שזו לא בקשה חצופה, אבל התגובות הן המעניקות משמעות לכתיבה. אתם יודעים, אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, וכו'

אנחנו מקשיבים, אולי בפער של כמה שעות, אבל אנחנו איתך!
היי בטוחה בנו...הכאב שלך מלווה אותי מידי פעם במשך היום, פתאום משהו מזכיר מה שכתבת ואז שוקעים באווירה נוגה.

רציתי לכתוב לך קטע משיר של סילביה פלאת, בתרגום סבינה מסג

---

בוקיצה

אני יודעת את הקרקעית, היא אומרת. אני יודעת אותה בשורשי השפודי;
זה הדבר ממנו את פוחדת.
אני לא פוחדת מזה. הייתי שם.

האם הים הוא זה שאת שומעת בי,
אי שביעות רצונו?
או רחש הכלום, שהיה שגעונך?

האהבה היא צל.
איך את שוככת וכואבת אחריה
הקשיבי, אלו פרסותיה, היא שעטה מכאן כמו סוס.

...

בתוך תוכי שוכנת צעקה.
היא מתעופפת בלילות
מבקשת, בקרסיה, משהו לאהוב.

איך הוא מפחיד אותו החשוך הזה
המתהפך בי בשנתו;
כל היום אני חשה את שינויי התנוחה הנוצתיים שלו, את זדוניותו.

...

---

לא כתבתי הכול, גם כי זה ארוך וגם בגלל זכויות יוצרים.
אישה יקרה, דרך המלים היפות שאת כותבת נעשית דמות כמעט ממשית בחיי. אני מהרהרת בך, כועסת ומנסה להבין למה ומזדהה עם כאבך.
אני גם חושבת שאת כותבת נפלא ומלותייך ראויות לראות אור (ולא אור מרצד של מחשב, אלא אור שמש על דפי נייר).

אישה עצובה יקרה !

אתמול בשעת חצות ישבתי לקרוא את בלוג הפרידה שלך.
כאבתי והוקסמתי והרגשתי קרוב אליך. לתחושיך המורכבות המתוארות ביד אומן, ההולכות ומתפתחות כמו עלילה מרתקת, מתנתם של החיים עצמם. שיעור עצמי וזוגי ועצמי שמלווה אותך באינטנסיביות זה זמן רב. ולא יכולתי להפסיק ולקרוא גם כשנתאחרה השעה והדמעות זלגו להן כמו מעצמן בתחושת שותפות וירטואלית כנה. עד שלוש בבוקר ישבתי מרותק למסך המרצד, ואז התחלתי לכתוב לך. הכל ירד לטמיון עם נפילת התקשורת, ומשנתחדשה נפל גם האתר משום מה. מתחזקים. לא אספתי כוחות לחכות ונפלתי נפוח עיניים למיטה. וכעת לאחר ההכנות לשבת ישבתי סוף סוף לשחזר.

רציתי להודות לך על האמפטיה שעוררת אצלי. אמפטיה פשוטה ואמיתית ללב שבור שהולך ונשלם בתוך עצמו. כה קרוב הרגשתי אליך לא בגלל כאב הפרידה. אפילו לא בהיזכרי בנערה שאהבתי עד כלות כמה שנים - ויום אחד נפרדו דרכינו, כך כולם אמרו, אבל שנינו ידענו שאני נפרדתי ממנה - והיא עד היום, זה 15 שנים טרם מצאה את אהבתה. קשה לי לדעת היום (וגם אז בוודאי) אם שמרה לי טינה או כעס על שעזבתיה, ושמרתי איתה על קשר כמה שנים. עד שהבנתי שלטובתה עדיף להפריד לחלוטין את החבילה ולתת לה את השהות לאסוף את שבריה ולבנות את עצמה מחדש. אולי כך גם מרגיש בן זוגך החופשי. אולי קשה לו כמוך הניתוק וזכרונות נעימים שלא ימחקו במהרה מטרידים את מנוחתו בלילות, אבל משקיבל את ההחלטה הוא מבקש להקהות את כאבך ולתת לך את מה שאת באמת צריכה כדי להיבנות. ויש לך את זה. קורצת מחומרים נדירים של חספוס קיבוצי עם מפיות רקומות בחדר האוכל, עולם אסוסיאציות עשיר ושליף באופן מעורר הערצה, ואנרגיות אדירות המכוונות כקרן לייזר לחיים עצמם. רובנו חיים את החיים שלנו על יד החיים, ואילו את מרחפת בתוכם, חווה אותם באופן עז ואמיתי, עם הכחול והצהוב האמיתיים בשבילך. אח, לו יכולתי לראות את עומקו של הכחול שאת רואה בליבך !

אך לא בגלל אלה הרגשתי קרוב. הרגשתי שאת מחייה את הקשר שבין עבר לעתיד, בין ילדות לנערות ולבגרות, בין החינוך שקיבלתי ובין מי שאני, מי שאת. הרגשתי כאילו מכיר אני אותך שנים רבות, כאילו גדלנו באותו הקיבוץ, עם אותם המשוגעים והמניירות, עם אותם זוגות הורים חצי משותפים ופסק זמנים שמחולקים למשנני המשניות והפסוקים. מלמלתי את הפסוקים ביחד איתך, את במטוס ואני בבית, את בכאב ואני באמפטיה לאותו הכאב עצמו.

לא באתי לנחם אותך, כי אין בכוחן של מילים לנחם. כבר אמרת בעצמך שהחיים מלאים משברים ופרידות, חלקן סופיות יותר או פחות, וכולן כואבות במידה שלהן. וכאבו של כל אחד לעצמו הוא כאבו, ואין להשוותו לאחר. רק הזמן ירפא ויגליד את הפצעים שדומה כי לא יסגרו לעולם. יום אחד תתעוררי ותראי שלפתע עלתה ארוכה על פצעך, זור וחובש ורוכך בשמנו של הזמן החולף, ואו אז תאספי את עצמך אל חייך, וכמו עוף החול הפלאי תנסקי אל מסלול חדש, מצוידת בשיעור הגדול ביותר שהענקת לעצמך, ותודי לעצמך ולאהובך משכבר, שיוותר כזכרון רחוק ונפלא, שהביאך להיות מי שאת, שלמה יותר, בוגרת אהבה קטועה. ומאחל שתמצאי את האושר מחכה בפינה, באחד הצמתים בחיים שלא חלמת שתגיעי עדיהם אי פעם.

מנקר בראשי כל הלילה השיר המצורף שנכתב בוודאי לנערה עם יופי פנימי כשלך.

---

ספרי איילת אהבים
על מה כיסית ראשך צעיף סגול
על מה ריסייך עצובים
וצווארך שחוח כגבעול

בכלולותי ענד דודי
טבעת פז ואודם על ידי
עם ליל הפליג בספינתו
את לבבי נשוא נשא איתו

ספרי, איילת אהבים
למי, למי נועדו עקבותיו
מה תחזי בכוכבים
ומה שלח דודך ממסעיו

שלח איגרת לבנה
מעיר נמל אשר בחוף צפון
כתב אשוב כתום שנה
חכי לי, יפתי, אני אבוא

שווא תחזי בכוכבים
כבר ארוכים הערבים
רוח נושבת בעבים
הקיץ כבה

גם אם ירחיק דודך לנדוד
ותארך דרכו מאוד
איכה יוכל למצוא לו עוד
זוג עיניים כזה

ספרי, איילת אהבים
על מה כיסית ראשך צעיף סגול
על מה ריסייך עצובים
וצווארך שחוח כגבעול.

הכל ממוזג. טמפרטורה קבועה, לא משתנה. גם אני לא משתנה. לא משתנה, לא ישנה, לא משנה. המזוודה מלפני שלושה ימים פוערת אלי פה מלא ממרגלות המיטה. למה לי לפרק אותה? בעוד פחות משבוע אטוס שוב לעיר זרה. שוב שדה תעופה, מטוס, שדה תעופה, מכונית, כבישים לא מוכרים, מפות ושלטי דרכים. דבר לא ישתנה. דבר לא השתנה. ובכל זאת הכל השתנה. אני שונה ולא ישנה. שוב כמעט שתיים בלילה ואני במיטה כותבת. שוב ברז מטפטף במקלחת ואני לא אקום לסגור אותו. אין לי כוח. אין לי חשק. פרסומות בטלוויזיה מראות לי כדורים נגד דיכאון. אמריקה כאן, והפיתרון לכל בעיה נמצא תמיד בהישג יד. מפרסמים תרופות לכל בעיה, גלולות לכל דורש. רק שאל את הרופא שלך,והוא, הרופא הטוב, ייתן לך מרשם, יישכח את כאביך, ישכיח את צרותיך. אולי גם אני אלך לרופא, ירשום לי כדורים נגד כאב לב, נגד געגועים, נגד אהבה ריקה מאהוב, כדורים נגד בדידות. מדמיינת מעבדות לבנות וקרירות, בהן מזריקים לעכברים בודדים חומר חדש שפיתחו. ופתאום, במהירות הבזק הם אינם בודדים יותר. עדיין לבד, ואינם בודדים. עכברים מאושרים רצים על גלגל, מכרסמים גבינה ומרוצים מן החיים. גם אני רצה על גלגל. סובב, סובב לו הגלגל, ואני רצה ואיני מגיעה לשום מקום. כיצד אפרוץ מן הגלגל? הגלגל בכלוב, והכלוב במעבדה, והמעבדה במרתף, והמרתף בבנין גדול מאוד מוקף חומה. אי אפשר לפרוץ החוצה, מוטב להמשיך ולרוץ על הגלגל. אם לא נגיע, לפחות נרוץ. רוצי, רוצי, איש לא קורא לך, ובכל זאת המשיכי לרוץ.

ייסור יסרני יה, ולמוות לא נתנני. לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה.
נזכרת איך היינו שוכבים בחושך ומדברים מה נעשה אם השני ימות. אני הייתי אומרת שאם הוא ימות אני אמות גם. לא כי ככה יפה להגיד, אלא כי למי יש כוח להתחיל דבר חדש, אם יש כרגע דבר נפלא כל כך. בכל פעם שהיה הולך למילואים הייתי מדמיינת את עצמי בהלוויה שלו מספידה אותו. אומרת עליו דברים נפלאים. מספרת לכולם איך הוא היה הלחם של חיי. פשוט אבל הכרחי. איך היה המים שלי, אי אפשר לחיות בלעדיו, צורך ראשוני יותר מכל תשוקה. והייתי מדמיינת איך אחרי מותו אני עולה על האוטובוס היורד מירושלים למדבר יהודה, ויורדת בתחנה של מצוקי דרגות, מחכה לטרמפ או עולה אט אט במעלה התלול עד שמגיעה אל שפת המצוק הנישא מעל נחל דרגות וקופצת. כי עם בוא סופו יבוא סוף עולמי. אבל עכשיו פתאום, ייסור ייסרני, בשוטים, בעקרבים, בכאבי לב ומדאובי נפש ובכל זאת רחוק ממני המוות מאוד. והרי באמת לא המתים יהללו יה, ולא יהללו גם שום דבר אחר, ואני עוד רוצה להלל, ואני עוד רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יופי העולם, ואני עוד רוצה שמחה ורוצה אהבה וממש ממש לא רוצה למות. טוב לדעת את זה. טוב לדעת שחלק מהבטחות המיטה שלי לא תתקיימנה. ונכון, קשה לקום בבוקר. הבוקר הוא החלק הקשה של היום. ההכרה המחודשת בהכרה שלי, הידיעה שאלו הם חיי החדשים, ואחרי היציאה מן המיטה צריך גם לצאת מהבית. קשה לצאת מהבית, הבית מגן, הבית עוטף, הבית לא דורש ממני להיות נחמדה ויעילה ומאורגנת. אפשר ללכת ולשוב, ולבוא ולחזור וכל הזמן הזה להיות בתוך הלבד המוגן שלי. יכולה להאריך את היציאה מהבית עוד ועוד. להחליף עוד בגד, לעשן סיגריה, להתקלח לאט לאט, לשתות עוד כוס של דיאט קולה (איזה מן מנהג מגונה, דיאט קולה על הבוקר), רק לא לצאת אל העולם, רק לא לעמוד נוכח פני הכולם הללו שנמצאים שם בחוץ. ויוצאת בכל זאת יוצאת כי אני עדיין מחכה שיבוא הרגע שראוי להלל לו. ונזכרת כמה אהבתי את ימי ההלל כשהייתי ילדה. ימים מיוחדים בגן ובבית ספר. ראשי חודשים וחגים. ימים שבהם מגיעים כל השירים החגיגיים. מה לך הים החוזר ומשר בקול עמוק ואחריו ההרים המרקדים מרקדים כאילים והגבעות כבני צאן. הרבה מילים קשות היו שם, מסוג המילים שרק שנים אחר כך אתה מגלה שלא באמת הבנת מה נאמר. ופתאום אתה מבין. כך גם אני מבינה עכשיו מחדש את מושג ההלל, את מושג ההללויה. השירה הנפלאה המהללת את החיים. בפעם האחרונה שהיינו בניו יורק ביחד הלכנו ביום ראשון בבוקר לכנסיה בהארלם לשמוע גוספל. והן עמדו על הבמה נשים שחורות רחבות חזה לבושות מן חלוקים סגולים ושרו בקולות גדולים הנובעים ממעמקי הבטן “Hushshshs, who is calling me? Somebody is calling my name” שוב ושוב חזרו על השורה הזו וכל פעם כמו עלתה ממעמקי תהום עמוקה יותר ונישאה אל גבהי מרומים. ועכשיו אני שואלת, מי יקרא בשמי, עם מי אדע כי גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי הוא עימדי? ואולי עכשיו, גם כשאלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אני עימדי? או שאולי אירא רע? כי מדוע לא לפחד מן הרע, גם כשהולכים בגיא צלמוות וגם כשלא מותר לפחד מן הרע, אבל באותו הזמן גם לחכות, גם לצפות לנאות הדשא אליהן אגיע, נאות הדשא בהן ארבוץ לי מביטה על שמיים כחולים נקיים מענן, מפנה מבטי לאחור אל הקירות הגבוהים הסוגרים את גיא צלמוות, קירות שכבר עברתי דרכם ואין לי כל סיבה לשוב אליהם.

בעקבות תגובתך על דברי, הגעתי להכרה כי אכן אין מקומם כאן. סלחי לי, יותר לא אומר דבר. קבלי התנצלות מכל הלב, המשיכי בדרכך וחזקי ואמצי.

פתאום הרגשתי טוב. רציתי לספר גם את זה. ישבתי בבית, קראתי ספר, ראיתי סרט מטופש בוידאו והרגשתי טוב. לא טוב ענק, שמש מאירה מתוך הבטן אל הפנים, מפציעה חיך גדול. אבל טוב קטן, נחמד, נעים. הסתכלתי במראה ואמרתי לי, בסך הכל אני אוהבת אותך, בסך הכל אני מרוצה ממך. תראי. לובשת ג'ינס ישן וגופיה והמצב לא רע בכלל. חכי אהובתי עוד יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד. עוד יהיה לנו אור, עוד תהיה לנו שמש. עוד יבואו חיוכים גדולים מאלה. נכון, המועקה עוד שם קיימת. אבל כבר יש רגעים שאני יכולה להביט בה מבחוץ. להביט לה בעיניים. להחזיק אותה על הברכיים, לערסל ולומר לה, נכון, עכשיו אנחנו ביחד, שתינו כאן, אני ואת, אבל צר לי לומר לך, את זמנית, את תלכי ותדעכי לך ואני אצמח, אני אפרח. נכון, עכשיו סתיו. אבל עוד יבואו גשמי ברכה. עוד תפרחנה בי כלניות ואחריהן הנוריות והפרגים והחרציות של האביב. ותעלה בי הקידה השעירה עם פריחתה הצהובה והריח המשכר. זוכרת את רמת הגולן? איך היתה צהובה כולה בקיץ, חרוכה לעיתים, ואיך החורף היה מביא לה ארוכה? זוכרת איך היו עולים הצמחים הירוקים של העונה החדשה? בתחילה קטנים, לא נראים, מוסתרים על ידי הצהוב הגדול, אבל לאט לאט, הצהוב כופף ראשו, הירוק עולה ומתרומם והצבעים יוצאים. תורמוסים סגולים, צנון וורוד. כמה השקיעו בללמד אותנו את השמות של כל הפרחים. מה אכפת השמות. העיקר הצבע, העיקר הריח. עוד חודשיים תשובי אל הריחות הללו, אל הצבעים. אין כמו הצבעים של הבית. מחלונות המטבח של ההורים שלי רואים את מטעי האפרסקים. עומדים ערומים בחורף וכשהאביב קרב ובא, עולה בהם הצבע, מוורידים הענפים, שולחים אישור אל השמיים לשמחת האדמה. והפרחים באים. הפרחים על העצים הערומים, פרחים לפני עלים ואחריהם הפרי. אפרסקים גדולים, עסיסיים, רכים. גם לי יצמח האפרסק. וריח הדרים של האביב עוד ילווה גם את המשך חיי. כן, לא תם הטוב. העצב הנוכחי לא מבטל את אפשרות השמחה. רוצה להגיד תודה. תודה לאמא שלי שגידלה אותי על דשן של אופטימיות אינסופית. שלא הפסיקה להגיד לי, היינו צריכים לקרוא לך זוהר, כי אור פנימי קורן ממך. נכון, עכשיו עננים מכסים את האור. אבל עננים סופם להתפזר, ואילו השמש, נשארת, היא שם גם כאשר עננים מכסים עליה. יודעת שרגע האושר הזה גם הוא לא מבטל את אפשרות הצער. יודעת שהמועקה עודנה כאן. היא לא הלכה. אך לצידה יושבת התקווה. תקווה רכה, מלטפת כמו ים קריר ביום קיץ חם. איזה הבדל יש בין חום המדבר לחום הים. במדבר לא תמלט ממנו. באשר תלך ילך איתך החום הזה. אבל בים תמיד יש אפשרות במים. תמיד אפשר לקום מן החול הלוהט ולפסוע אל תוך הגלים. הים הוא אנושי יותר, על אף גודלו האינסופי הוא מקבל. המדבר, לא נועד לאנשים. אפשר לבוא, לבקר, להיות אורח לרגע במרחבי הזמן הגיאולוגיים. לגעת בכל מה שחשוף, לשמוע שקט מוחלט. אבל הים מדבר. הגלים מכים על קו החוף, ומכים זה בזה. הים מדבר איתי עכשיו, על אף שאינו בחלון ביתי. שומעת אותו, מביטה בו והוא מקבל אותי. שוחה בים התקווה, צפה עליו כשפני אל השמש. מבטיחה לעצמי שמיד כשאשוב אלך לים. אביא ענבים קרים כצידה, וספר טוב כצידה אחרת, אפרוש לי סדין ישן על החול ואשכב לצידו. אשמע אותו אומר לי, עוד יבואו ימים מופזים של אור, עוד יביאו גלים בקבוקי אוצרות, עוד תצאי למסע בין גלי. למדתי פעם, הים פלחים שקופים של געגוע. אפילו לא יודעת מי כתב. רק זוכרת שהיתה זו דוגמא למטפורה, אכן מטפורה. אכן, פלחים שקופים של געגוע. הגעגוע ישנו, הוא כאן, איתי, ולא תמיד כל כך רע להתגעגע. לא תמיד הוא מרוקן. לעיתים הוא ממלא. אפילו געגוע למה שלא ישוב עוד, אבל הוא היה, וטוב שהיה, וטוב שהיה טוב. אני מקווה שהלילה נכונה לי שינה טובה, רכה ומערסלת עם חלומות של ים.

שמתי ג'אז במערכת. נכנסתי למיטה. תופים רודפים פסנתר, משחקים משתוללים. הסקסופון נכנס, צוחק איתם, צוחק להם, רצים, מתגלגלים. ג'אז הוא מוזיקה שלי. עוד מלפני, מאהבות קודמות. כל אהוב הביא באמתחתו את המוזיקה שלו, ואני בתמורה הענקתי להם מילים, ספרים. כמה את קוראת? למה את קוראת? ככה אני, אני קוראת.
הבאתי לי ספרים חברים ליד המיטה, לשחק איתם, למצוא בהם אור. אין כמו מילים להאיר את הלב. פוגשת את יהודה עמיחי שאומר, נפשי שקטה ובהירת עיניים כתיירוּת אחר העונה. וכך נפשי, שקטה, ובהירת עיניים ואכן חלפה עברה עונת התיירות. ריק פה עכשיו. בבתי הקפה של ליבי, אנשים בודדים, יושבים איש איש אל שולחנו. מביטים ברוח המעיפה עלים יבשים על הטיילת. לא עוד המולה, צמר גפן מתוק, אורות נוצצים והמוני אדם. אבל שלווה. שלווה – וזה בהחלט לא מובן מאליו.
שלווה. ליל שישי עכשיו, ומחר שבת. לא צריך לדרוך את הזמן במעורר. לא צריך שום דבר. את התריס סגרתי שלא יכנס אור. שתישאר לי השינה עד מאוחר, ורק אז אצא אל היום. אצא לאט, בקצב שלי, לא חייבת שום דבר לשום אחד. יכולה להיות איתי בשקט. אם שמש אז שמש, אם בית אז בית. כל האפשרויות פתוחות. טוב, לא כולן, אבל מספיק בכדי לעורר תקווה ליום של נעימות מלטפת.
ושוב יהודה עמיחי:
באיזשהו מקום
נפסק הגשם, אך לעולם
לא יצא לי לעמוד בגבול,
שבו רגלי האחת עדיין
יבשה והשניה נרטבת בגשם
או בארץ שבה שוב
לא מתכופפים
אם משהו נופל.
ואני רוצה לומר לו, הנה, הבט, אני עכשיו בארץ הזו. רגלי האחת יבשה והשניה כבר נרטבת בגשם הטוב. אמנם עדיין לא הגעתי לארץ בה לא מתכופפים אם משהו נופל, אבל אני כבר מתכופפת פחות. משתדלת להביט מלמעלה על מה שנפל, להביט בו מתרחק ממני ולנפנף לו לשלום. לומר לו, דרך צלחה, אהבתי אותך, אתה יוצא למסע, מי ייתן ותצלח דרכך, מי ייתן ותצלח גם דרכי, כאן בגבול בין היובש לגשם. ורוצה שוב להלל. הללויה לדברים הפשוטים, הללויה למילים הפשוטות המתארות הדברים הפשוטים. הללויה לשזיפים של ויליאם קארלוס ויליאמס, שרצה להיות אוביקטיבי בשירה כמו ברפואה ויצאה לו הפואטיקה הנפלאה של הדברים הקטנים.

רציתי רק לומר
שאכלתי
את השזיפים
שהיו
בארגז הקרח
ושיש
להניח
ששמרת אותם
לארוחת הבוקר
תסלחי לי
הם היו נהדרים
כה מתוקים
וקרים.

גם לי יש זיכרון של שזיפים. זיכרון משותף שלי ושלו על השזיף הכי טעים בעולם. איך נתקענו פתאום ליומיים בעיירה קטנה על גבול צ'ילה ארגנטינה. עייפים ויגעים ובלי בגד אחד נקי לרפואה, עצרנו ליום של כביסה ויום של ייבוש. קראנו ספרים ובישלנו על תנור עצים ויצאנו לתור את רחובות העיירה. ולפתע, חנות ירקות ופירות. אז קנינו שזיף. שזיף כזה לא אכלתי מעולם, לא לפני ולא אחרי. שזיף עם ריח של מתיקות אינסופית, וטעם שמפציע בלשון ומפעפע אל החיך ויורד אל הגרון, וצובע את הגוף כולו באדום הסגול שלו. ואחר כך, ימים וחודשים ושנים היינו שבים ונזכרים בשזיף הזה שאכלנו, וידענו ששום שזיף לא ישווה לו. והנה ויליאם קארלוס ויליאמס השיב אלי את השזיף הזה. שעכשיו אני זוכרת אותו לבדי, ולא יכולה להסב מבט ולומר, זוכר? זוכר? ובכל זאת יש לי את הזיכרון, והרוק ממלא את פי, אפילו שאני לבד. אכן, יש דברים שנותרים מאחור והם טובים אף על פי שעכשיו לא כל כך.
ופתחתי את זלדה, לראות מה שלומה, וגיליתי שאת ספר שיריה קניתי לו במתנה, ואיחלתי לו בדף הראשון שיהיה זה יום אחד ספר שלנו בספריה המשותפת שלנו, וכך היה, לשנתיים שלוש, והנה, ספר שלי, אצלי. ובספר מסומנים דפים בסימניות קטנות מקרעי נייר, וכולן מסמנות שירים שנראים כמנבאים את העתיד, שהיום הוא עבר. מי סימן? אני. למה סימנתי? מי יודע. לימודים, עבודה, משפחה. כל השירים על אובדן אהבה, כל השירים על עצב. מה ידעתי אז על מה שיהיה עתה? לא ידעתי דבר. ובכל זאת, העולם מסמן סימנים, משוחח איתי בשפה של סמלים. המוסיקה תמה. אולי שוב יורד לו עצב של לילה. בא עם החושך אל תוך המיטה. לא נורא. בוא אלי עצב. שב איתי כעת, כדי שתוכל ללכת אחר כך. כדי שאוכל לומר כמה התעצבתי, כדי שאוכל לדעת את השמחה שתבוא אחריך.
ממשיכה לדפדף בצידי הספרים. מוצאת לי שיר ערש אכדי. לחש נחש מכשפי ממסופוטמיה העתיקה. יעניק אולי גם לי שינה של שקט.
לחש:
יושב אפילה, לא רואה אור שמש,
יצאת וראית אור שמש.
לו תנוח כמו מי אגם,
לו תנוח כמו עופר בן צביה,
עד אשר תזרח השמש, תתיר קורי שנתך.

שוב, תודה לך על השיתוף.
בעקבות שאלתך מלפני כמה ימים, אני איתך. אם היה מדובר בפרוזה הייתי אומרת לך שכבר הבנתי את "הרעיון", ואפשר לעבור לדבר הבא. אבל מכיוון שאנחנו איתך בזמן אמת, אז קחי לך את הזמן. תשתכשכי לך בכאבך, תתפלשי בו עד שיתאדה, עד שתמאסי בו.
אבל אם את רוצה לשפר לעצמך את ההרגשה אפילו רק לכמה שניות או לאזור כוח, את יכולה לנסות להשתמש בתרגיל הבא:
לעמוד ברגליים מעט פסוקות, עם ראש ישר, למתוח ידיים למעלה, ולהפנות את כפות הידיים לשמיים (במאוזן). אפשר לעמוד ככה כמה שניות או כמה דקות, תוך שימת לב למה שזורם דרך כפות הידיים. הסינים קוראים לזה צ'י. (ואם לא בא לך שיהיה לך תרגיל ניו-אייג'י ביומן, תמחקי).

אבל ראי
^{כמה מוגזמתֶ}

אבל ראי, כמה מוגזמת עתה הפרידה ליד הפגישה.
לא עוד אחיות תאומות, לא עוד אחיות,
לא עוד נצבות יחדיו,
אלא עלה הפגישה, פרפר השהות
מול שמי הפרידה ולארך הדרך שאין בה זכירה,
אלא האויר החם והקטן שבפי האהובה,
אלא פנים כף ידו של ילד
בתוך הסערות הסתוויות, בין קמרונות החורף הרמים,
אלא העין הקטנה והחומה
בתוך המרחב הנורא, הנראה.

ראי מה שעושות העונות לשדות ולהרים,
מה שעושות המלחמות לערים,
ומה שלא עשו דברי לך,
ואיך ידי לא שינו את גון שערך.
ואיך הפרידה!

אישה עצובה.
אני מקווה שאת כבר אישה שמחה, כי עבר הרבה זמן. וזמן בד"כ עוזר. אני יושבת כאן קופאת מקור, מין בוקר כזה שבכלל לא תכננתי עליו, אבל פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. אני מסתכלת על המקלדת ואין לי על מה ללחוץ. אין לי מלים שאני מצליחה לחשוב עליהן. הייתי אומרת לך "וואו זה פשוט סיפור מדהים" אבל זה לא בדיוק סיפור ולא בדיוק מדהים. אולי מה שמדהים בעיניי זה ההרגשה הזו, של להיכנס לתוך הראש (הלב אולי?) של מישהו אחר. אני לא יודעת מי את ואני מרגישה עכשיו כל כך קרובה אלייך. הרגשה נורא מוזרה, ובכל זאת ככה זה מרגיש. לשבת ולקרוא את היומן הזה, שהוא כל כך אישי ואמיתי וכתוב מקסים, אני מוצאת את עצמי ברגעם מסוימים מלאה דמעות אבל אח"כ מחייכת לדברים קטנים כאלה שכתבת. מעניין אותי אם הייתי מכירה אותך ב"עולם האמיתי", אם הייתי אי פעם נתקלת בבפנים הזה שלך, או שגם את כמו רובנו, מחזיקה לפחות 2 אנשים בגוף, שאחד אחראי על ה"בחוץ" ואחד אחראי על ה"בפנים".
אני באמת מקווה, וגם מאמינה האמת, שאת כבר לא אישה עצובה יותר. המון אהבה. וזה לא משהו שאני נותנת בקלות...

הגעתי לדף הזה לגמרי בטעות.
למעשה, רציתי להתחקות אחרי אישים מפורסמים שהנהיגו לעצמם משטרי שינה מחזוריים; ליאונרדו דה-וינצ'י למשל, ניסה לישון במחזורים של 4 שעות, רבע שעת שינה בכל מחזור.
אז חיפשתי בגוגל "מחזור" ו- "שינה". כך הגעתי ליומן שלך, ומהרגע שנכנסתי, לא יכולתי להסיט את עיני. רוב הלילה קראתי, מוצא את עצמי מתרגש, נעצב, חסר-אונים, מתפעם, ומורד כליל במשטר השינה שלי.
מעבר לרגשות שהצלחת לעורר, היומן הזה מדהים בעושרו, החל ברמה המילולית ועד לרמת הארמזים מהתנ"ך, השירה והתפילות.
אני אשמח אם תכתבי כאן איך ניתן לכתוב לך ישירות. וגם, כמו כל המבקרים כאן, אני מקווה (ומאמין) שאת כבר לא אישה עצובה.

הגעתי לכאן כמעט בכוונה אך הכוונה שלי עוד נעלמה מעיני. עכשיו שקראתי והזדהתי אני יכולה להרגיש בנוח לשפוך את הדמעות והכאב והמילים שלי גם. נפרדת, עוזבת, נשארת במקום בו התנועה של מי שאהבתי לא משאירה סימנים בתוכי. אני מתגעגעת ואוהבת ובכל זאת יודעת שהטוב שבי בוחר לא להיות שם יותר.
איך אפשר להסביר ללב שלנו שהכאב שהוא עובר הוא לטובתו. ? אני מוצאת את עצמי מערסלת אותו. הולכת ברחוב כמו אדם רגיל אך ידי תומכת בליבי שרה לו שיר ניחומים שרק בעלי הניסיון שכבר נפרדו-התגברו-ופגשו אהבה מאמינים לו.
לב קטן גדול ואהוב שלי, אולי גם אתה עכשיו בתוך חזי מקשיב למה שאני לוחשת למחשב. אני לא רוצה להכאיב לנו, אני יודעת שאהבה לא נגמרת, לא צריך להתעצב הניחוח בתוכנו, לא צריך להצבט
אולי תנשום ממש עמוק וזה יגע אליך פנימה
ובתוך הנשיפה תוכל לראות גם קצת קדימה
לב יקר ענוג שלי, אני כותבת ואתה בוכה ובין האמיתות הרוחניות של אהבה חסרת גבולות לבין הבשר המלחש את צריבת הגעגוע ...אצלך זו פשוט שפה אחרת , של הרגש ששואל מדוע....?
איך מדברים עם רגשות......איך נותנים להם מקום בלי שימלאו את כל היקום?

שיר / ו' ה' אודן (במקור, funeral Blues)

עצרו את כל השעונים, נתקו את הטלפון,
שתקו כלבים נובחים שלופי לשון,
השקיטו פסנתר ותופים, תנו לדממה כבוד,
הביאו את ארון הקבורה והרשו-נא לאבל לבוא.

קראו למטוסים לעוף מעל לראשינו,
ולצייר בשמיים שתי מילים: הוא איננו.
קשרו סרט אבל על צוארי היונים בכיכרות,
ולשוטרי התנועה, לבשו כפפות שחורות.

הוא היה הצפון שלי, מזרח ומערב,
יום החול שלי, ימי החג, אביב וסתיו,
הוא היה השיר, הירח, וכל כוכב אשר ראיתי
חשבתי שנאהב לנצח, וטעיתי.

מי צריך עכשיו כוכבים. כבו אותם.
כסו את השמש, ואת הירח גם.
רוקנו את האוקינוס, עקרו את היערות,
כי מעכשיו שום טוב כבר לא יכול לקרות.


תרגום: יהונתן גפן
(מתוך חתולשלאפאחד , הוצאת "דביר", ת''א 2000)

זה מה שהרגשתי כשקראתי את היומן מתחילתו. אישה עצובה, איפה את? האם היו לך עוד רגעי טוב? מה נארע לך בשנה וכמעט חודשיים מאז שכתבת כאן לאחרונה?

טוב, את כבר לא כותבת. נראה שהלכת, ופרפרי הזכוכית הלכו גם הם, עפו, כציפורי נוד לארצות עלומות. שם אולי ממתינות הן, כאגממנון ואלף אוניותיו, לרוח הטובה שתבוא . ולא תדרשי כמוהו להקריב את אפיגניה בתו, ולפייס בכך את האלים המשועממים; איך נישא אז קולה: "פדרה פדרה" (אבא אבא), על מצע העלים שביער התגלגלה זעקתה, זר דפנה עיטר את מיצחה היפה, ומקל קיסוס בידה. את הרי כמו ילדה שלי , וכל כך צעירה.
היא תבוא, האהבה, אחרת תהיה. את תמתיני, חדדי את חושיך, עמדי על קצות האצבעות, בטרמינלים ליד המסועים, הביטי בחצרות הבתים, מתחת לגשרים ומובילי המים, באסמים שבשדות השלף, במרחבי הארצות אליהם את נוסעת, הביטי בחלונות הערב שבבתים, במסדרונות, בין הישיבות וההחלטות והארגונים שצריך לארגן ובתוך ה"עולם השלם שסובב שם בחוץ" זה יגיע , אחרי שקיעת האלים באים אחרים יפים וחכמים מקודמיהם, הם יעלו שנית, אולי מן הים, אולי מהמדבר יבואו, באשמורת הלילה התיכונה רוכב הנסיך הקטן על סוסו גוגל, בארץ המסתורין של האינטרנט, מעיר במטה קסמים את הנפשות המתות, זורה על ראשם שבבי כסף, גחליליות של זהב מסתוריים.
המתיני, הוא יבוא .... "איש איש כניסותיו ויציאותיו הוא..."

10 ליוני 2004

בלוג – תשובה לאישה עצובה



גרסה שניה לנ"ל

את כבר לא כותבת, נראה שהלכת, ופרפרי הזכוכית הלכו גם הם, עפו, כציפורי-נוד לארצות עלומות. שם אולי ממתינות הן, כאגממנון ואלף אניותיו, לרוח הטובה שתבוא, ולא תדרשי כמוהו להקריב את אפיגניה ביתו, ולפייס בכך את האלים המשועממים. איך נישא אז קולה "פדרה פדרה" (אבא אבא), על מצע העלים שביער התגלגלה זעקתה, זר דפנה עיטר את מיצחה היפה, ומקל קיסוס בידה.
את הרי כמו ילדה שלי, וכל כך צעירה.
היא תבוא האהבה, אחרת תהיה, את תמתיני, חדדי את חושיך, עמדי על קצות האצבעות, בטרמינלים ליד המסועים, הביטי בחצרות הבתים, מתחת לגשרים ומובילי המים, באסמים שבשדות השלף, במרחבי הארצות אליהם את נוסעת, הביטי בחלונות הערב בבתים, במשפחות המהוגנות, במסדרונות השיש, "ביד המחזיקה בחרב מכה בפסל המלך חתום העפעפיים", בין הישיבות והארגונים שצריך לארגן, ובתוך ה"עולם שסובב לו בחוץ" - זה יגיע, אחרי שקיעת האלים באים אחרים יפים וחכמים מקודמיהם, הם יעלו שנית, אולי מהים, אדוניוס יפה-עיניים מהמדבר יבוא, מבין ההדסים האדומים שבמצולה יצוף, מביט אל תכלת השמים, מאזין לשירת העשבים, שוכן חררים, קוטף עלי שיח באשמנים.
באשמורת הלילה התיכונה, רוכב הנסיך הקטן על סוסו גוגול, מרחף בארץ המסתורין של האינטרנט, מעיר במטה קסמים את הנפשות המתות, זורה על ראשם שבבי כסף, גחליליות של זהב בעיני הילדים.
עוד מעט וידל האור וינצו שלושה כוכבים בשמים ואנחנו נברך על האש, ועל הבשמים ונבדיל בין קודש לחול , נאכל משור הבר והלויתן, נשתה מהיין המשומר, נאזין לקול מצהלות חתנים מחפתם ונערים ממשתה נגינתם....

המתיני הוא יבוא..... "איש איש , כניסותיו ויציאותיו הוא....."

אישה עצובה אני קוראת ובוכה, אני מחבקת אותך ואוהבת אותך,אני מבינה אותך,אני מחזיקה לך אצבעות,לצערי רק הזמן יעביר את הכאב שלך וגם את שלי

אני מוחזרת לכאן שוב ושוב...במין חוטים של קסם ישן....אין לי דרך לחמוק מלפגוש בך שוב ושוב.
את ידעת לכתוב בעוצמות שגדולות מהבכי הפרטי שלי....
את ומיכל הסקעתית הנפלאה, החזרתן אותי לכאן, לקרוא עוד כמה מילים, לשוב אל הכמיהה...באמצע עוד יום אפרורי של עבודה.
ספרי לנו אשה עצובה ( ילדים סקרנים...) וכשפתחת החלון - היתה שם ציפור קטנה, כתומת-מקור שבאה לבקר?

מחר תזרח השמש. מחר הוא יום חדש.

היא תבוא האהבה, אחרת תהיה, את תמתיני, חדדי את חושיך, עמדי על קצות האצבעות, בטרמינלים ליד המסועים, הביטי בחצרות הבתים, מתחת לגשרים ומובילי המים, באסמים שבשדות השלף, במרחבי הארצות אליהם את נוסעת, הביטי בחלונות הערב בבתים, במשפחות המהוגנות, במסדרונות השיש, "ביד המחזיקה בחרב מכה בפסל המלך חתום העפעפיים", בין הישיבות והארגונים שצריך לארגן, ובתוך ה"עולם שסובב לו בחוץ" - זה יגיע, אחרי שקיעת האלים באים אחרים יפים וחכמים מקודמיהם, הם יעלו שנית, אולי מהים, אדוניוס יפה-עיניים מהמדבר יבוא, מבין ההדסים האדומים שבמצולה יצוף, מביט אל תכלת השמים, מאזין לשירת העשבים, שוכן חררים, קוטף עלי שיח באשמנים.

עידו, אתה כותב יפה לאללה.

הלב כואב הלב בוכה אני מרגישה בכאבך

הנה אני כאן, כותבת אחרי שצמתי, אחרי שניקיתי את כל המקומות האפלים,
אחרי שדיברתי והתפללתי לבורא הראשוני, אחרי שביקשתי מפורשות לקבל מסר ברור למה אני באמת רוצה.
אבל בכל זאת ,אני עם אותן התחושות, אותו הבלבול,
אני מרגישה שעליי לעשות את הצעד הזה, להפרד, הוא נכון לי,
אבל במקום אחר, מאד קרוב לו, אני שומעת הדהודים של אולי לא...
אני יודעת שלפחד יש מקום של כבוד בתחושה הזאת, אבל האם זה רק הפחד?
או שהאהבה שאני מרגישה לבן זוגי, שהיא אמנם לא אהבה אינטימית, לא אהבה גופנית, אבל אהבה בת 20,
משאירה בי את התחושה שאולי כן נכון וכדאי להשאר ביחד...
ויש עוד כל כך הרבה גורמים שתורמים לבלבול שלי ולחוסר יכולת שלי להחליט החלטה חד משמעית,
יש את הילדים שלנו, שבוודאי זאת הולכת להיות בשבילם מכה מכובדת, ויש בית חדש שאנחנו אמורים לעבור אליו תוך מספר שבועות,
ויש לי את האהבה שלי שקיימת ומזינה אותי מהמקום שלה, משקפת אותי בכל כך הרבה מובנים, ממלאה אותי, מראה לי את עצמי כמו שאני אוהבת,
מראה לי מקומות בעצמי שאני אוהבת.
יחד עם זאת בן זוגי המתוק המקסים, האוהב כמו שאף פעם אף אחד לא אהב אותי!!
מוכן לכל מה שאני מבקשת, מוכן לפתיחות, מוכן לתת לי את החופש שאני רוצה,
מוכן שתיהיה לי מערכת אינטימית שהיא לא הוא!!!
כל זה העיקר שאשאר איתו, בביתנו, בסביבת חייו,
ניסיתי, כל כך ניסיתי, כבר כמה חודשים לחיות ככה, על פי ה"הסדר" הזה, אבל עדיין אני מרגישה לא שלמה!
מרגישה שאני צריכה את הלבד, את הביחד האחר, מרגישה מנותקת ממנו ולא כל כך מוכנה להתקרב אליו,
מרגישה שאני רוצה לבלות את כל זמני הפנוי עם האהבה האחרת שלי,
למרות שאין שום כיוון לקשר ממוסד, וטוב שכך, נראה לי, ברגע זה!
למרות שזה שאני עוזבת זה לא אומר שאני עוברת ישר חלפאזה זוגית אחרת (למרות שבתוך תוכי מאד הייתי רוצה שזה יקר, אבל זה לא פשוט משום כיוון...)

אז , הנה אני כאן, כותבת אולי כדי לקבל פידבק שיראה לי את התמונה שאני לא מצליחה לראות בעצמי,
אולי כדי לפרוק את כל מה שיש בי ,
למרות שיש לי למי לפנות ועם מי לדבר ואני לא מרגישה בודדה או עזובה, לגמרי לא!
אני מרגישה שאנילא ממש יודעת מה אני רוצה,
שאולי אני משחקת במשחק מסוכן שמחירו יהיה גבוה מאד ויפגע בהמון אנשים מלבדי, ולא הייתי רוצה שזה יהיה כך,
מצד שני, למה להשאר במקום שאני לא מרגישה בו שלמה?!
זה מבלבל אותי מאד.
ואז כשאני כבר מרגישה שאני יודעת שאני רוצה לעזוב וזהו זה,
מגיע שלב המחשבה, איך לומר לו, ומתי?
האם לפני שנעבור?
ואז תיהיה פצצה עולמית אבל לפחות נחסוך מעבר נוסף?
או לעבור ביחד, להתארגן, להרגיע את הבלגן ואז ממקום של סדר, לומר לו ולעזוב?

אני מצטערת אם אני נשמעת מפונקת או מתעסקת בשטויות, או משעממת, כי אני חוזרת על עצמי שוב ושוב
אבל זה כל מה שממלא אותי כרגע,
ההתלבטות הזאת, ההסתכלות על הילדים המקסימים האלה,
המחשבה שאני כל כך אכאיב למישהו מבלי שהוא או הם יעשו שום דבר (Bכון זה לא אני פוגעת בהם, אבל הם ייפגעו בגלל מעשה שלי...)
זהו זה, בבקשה, אם תקראו את הדף הזה, תגיבו לי?
תודה ממש!
אני