מורה חכמה אמרה לי פעם שהילד הראשון משקף לנו את עצמנו, ולכן כל כך קשה וכואב לפעמים להיות אתו- כי אנחנו מזדהים אתו, כי הוא מעלה בנו בעוצמה את הילד/ה שהיינו, והזכרון המוחשי הזה מכאיב מאוד לפעמים, כי בילדות שלנו היה הרבה כאב (רונית סלע)

חשבתי על המשפט הזה הרבה מאז שנתקלתי בו כאן.
אחד הדברים שהכי קשים לי באימהות הוא לקבל את האפשרות שהדס (בת שלוש וחצי) תהיה כבדת תנועה, כמוני.
הייתי ילדה קְשָת תנועה, כבדה ומסורבלת. מעולם לא הצלחתי ללמוד לרכוב על אופניים (היום, אחרי המון ניסיונות, כל רכיבה מלוּוה אצלי בדריכות עצומה ובהרבה נפילות). כשאמא שלי ניסתה לרשום אותי לחוג ריקוד, מנהל המקום העיף בי מבט אחד ואמר "היא קצת כבדה בשביל בלט". מאוחר יותר, כשהתחילו לרקוד במסיבות, גיליתי לחרדתי שאין לי מושג איך עושים את זה. כאילו הכושר לרקוד לא כלול במטען הגנטי שלי.
כובד התנועה שלי עורר בי רגשות של בושה ונחיתות, ותחושה חריפה של החמצה, על עולם שלם של חוויות שאני לא מצליחה להתנסות בו ולהנות ממנו. אני מדמיינת לעצמי שזו טעימה ממה שמרגיש ילד דיסלקטי בכיתה, כשהוא לא מצליח להשתלט על מטלה חיונית שאחרים עושים בטבעיות.
אחד הפרוייקטים המתמשכים שלי כאדם בוגר היה (ועדיין) להיפטר מהבושה ומהמודעות העצמית, ולהרחיב באופן מתמיד את רפרטואר ההתנסויות התנועתיות שלי (כי יש כאן, כמובן, גם מעגליות: תחושת חוסר היכולת מובילה להימנעות מהתנסות, וההימנעות מקבעת את חוסר היכולת).
בשנה האחרונה נדמה לי שאני מזהה אצל הדס את הסירבול שלי, ובכל פעם מחדש מציף אותי כאב. רק עכשיו אני מתחילה להבין כמה משאלות לתיקון ליוו את לידתה, פנטזיות על ילדה ונערה שרוקדת בחן וללא מודעות עצמית. כמה כל הנושא הזה עדיין לא פתור אצלי, וכמה חיוני שאמשיך להתמודד איתו. ברור לי שאין כאן קיצורי דרך: כדי לאפשר להדס לקבל ולאהוב את הגוף שלה, אני חייבת לחשוב שהוא נהדר. כדי לחשוב שהגוף שלה נהדר, אני חייבת לסלוח לגוף שלי על מוגבלותו.

אני חייבת לסלוח לגוף שלי על מוגבלותו.

מצד אחד כמובן שזה הכי נכון, ומאוד כדאי, מצד שני אולי יש מקום לטפל במוגבלות - אם תרצי.
ובטח ובטח שתוכלי לעזור להדס כך שתרגיש הרי נוח שאפשר עם הגוף והתנועה שלה, היא הרי בתחילת דרכה ויש תמיד מקום "לשפר" ולחזק נקודות חלשות.

נועה, תודה על התזכורת. לפעמים יש לי תחושה שגורלה כבר נחרץ ונחתם, ואז משתלט עלי עצב גדול. טוב שהזכרת לי לחפש את המקומות שבהם יש מה לעשות, ולהתמקד בהם. אני מתכוונת לאו דווקא לשיפור היכולת הגופנית עצמה, אלא במובן הכי רחב, לכל מה שיכול לעזור לה לפתח יחסים טובים עם הגוף שלה.
כשאני מנסה לחשוב מה עזר לי, התשובה הראשונה שעולה בדעתי היא חוויות טובות. חוויות של הצלחה והנאה בהפעלת הגוף. רמי, המנהל-מאמן שלא קיבל אותי לחוג לבלט, עשה איתי חסד גדול. הוא ניתב אותי לחוג אחר (התעמלות קרקע ומכשירים) ולחוג הזה הלכתי בדבקות במשך שש שנים, פעמיים בשבוע. הפעילות שם הציבה לי אתגרים מדודים, והאווירה הייתה לגמרי לא תחרותית. יחסית לקבוצה הייתי במקום טוב באמצע, וזה היה מצוין. אני חושבת שלהיות זנב לאריות זו חוויה מכאיבה ולא בונה.
ההשתתפות בחוג הזה בנתה אצלי דימוי עצמי (אמנם שביר) של ילדה ספורטיבית. לפני כן שלחו אותי במשך כמה שנים ל'קייטנת ספורט' של אותו רמי, שם למדתי שחייה. גם זה עזר מאוד. בשיעורי ההתעמלות בבית-הספר, שלעיתים קרובות היו לי חוויה מביכה ומתסכלת, יכולתי לנחם את עצמי בהרגשה שבתחומים מסוימים בכל זאת יש לי יתרונות על פני ילדים אחרים (השווצתי בגלגלונים שלי בכל הזדמנות ). ואם לא יתרונות, לפחות היה לי FOR עליהם באימונים...

בעקבות המחשבות האלה, שממלאות אותי בימים האחרונים, התקבלה אצלנו החלטה משפחתית לנסות לתכנן את השבתות כך שיהיה בהן איזשהו מרכיב של פעילות גופנית. אתמול יצאנו לטיול עם חברים. תכננו מסלול קל ומשמח: פיקניק בים המלח והליכה לעין-בוקק. הטיול היה מקסים ושנינו נהנינו לראות את הדס הולכת בשמחה ותוך כדי טיול מפתחת דימוי עצמי של מטיילת ללא חת, שמוצאת בעצמה איך לעבור בקטעים המאתגרים של הדרך, ולא מפחדת לטפס על סלעים או לעבור על גשר מאולתר מאבנים.}

התשובה הראשונה שעולה בדעתי היא חוויות טובות.
נפלא! זו גם לדעתי הדרך היחידה.
יכולתי לנחם את עצמי בהרגשה שבתחומים מסוימים בכל זאת יש לי יתרונות על פני ילדים אחרים (השווצתי בגלגלונים שלי בכל הזדמנות)
גם אני הייתי כזו
אני גיליתי לאחרונה אצל ביתי שהיא בוחרת לבד בדברים שבהם היא רוצה לחזק את עצמה.
למשל: היתה לה עכשיו דלקת ריאות, ובימים שבהם הגוף כבר לא היה מותש מחום וחוסר שינה, היא התחילה בפעילות פיזית מוגברת היא עשתה לעצמה מסלול "אימון" בבית, כזה שבו היא עולה-יורדת-קופצת. בקיצור התאמצה מאוד! כאילו דרשה מהגוף שלה להתחמם, להזרים עוד דם, לייצר עוד חמצן שאולי היה חסר לה.
עוד דוגמא, היא מאוד אוהבת ללכת לגימבורי, ומבקשת בכל הזדמנות - אני מניחה שהיא מחזקת את עצמה שם ולכן מנסה לאפשר לה את זה..
ז"א הכוונה שלי היא להתבונן בבחירות שלה, לתת לה להוביל אל הפעילות הרצויה לה ולהאמין שהיא מחזקת את עצמה שהיא יודעת מה טוב לה - במקביל, אני גם בודקת אם יש פעילויות שהיא עדיין לא נחשפה אליהן שהיו יכולות להיות מהנות ונעימות עבורה. ומידי פעם אני מציעה לה/חושפת אותה.

הכוונה שלי היא להתבונן בבחירות שלה, לתת לה להוביל אל הפעילות הרצויה לה ולהאמין שהיא מחזקת את עצמה שהיא יודעת מה טוב לה.
תודה, זה מאוד מדבר אלי.
הגישה שלך מגדילה את הסיכוי למצוא פעילות שהדס תעשה בשמחה, וגם מכבדת אותה ומחזקת את אותו חלק באישיות שלה שקשוב פנימה, לרצונות שלה.
(מזכירה לעצמי שעודף התערבות, הכוונה ושיפוטיות עלולים לכבות את החלק הזה).

בת כמה הדס?
אינטואיטיבית נדמה לי שיוגה יכולה לעשות דברים מדהימים.

החוויה שלי כילדה היתה מאוד דומה לשלך, אלא שלצערי המורה שלי לא עשתה סלקציה, וכך מצאתי את עצמי עם 20 ילדות רזות וקלילות (וכמובן עם קוקו מתוח להתפאר, אבל זה כבר מסיפור אחר) שרקדו וצחקקו בטבעיות מרגיזה, וכאילו בכוונה, המורה היתה מעמידה אותי קבוע בשורה הראשונה, הכי קרוב למראת-האימים, כי זכרתי הכי טוב את רצפי התנועות.

התהליך שעברתי היה ארוך ומפותל, אבל מה שחיסל לחלוטין (כן, לחלוטין) את התחושה הזאת הם שיעורי היוגה.
נדמה לי שמשהו בתורה הזאת מאפשר לראש שלך להיות נוכח מאוד (ואף נחוץ) מצד אחד, ומצד שני מלמדת אותך לעזוב אותו לגמרי
ולהישאר כל כולך בגוף. ואחרי איזה זמן מצאתי את עצמי מחכה לרגעים האלה שבהם הראש כבר לא נדרש ואת באינטימיות מוחלטת עם הגוף שלך.
מהפכני מבחינתי.

ליה חוסכת ממני בדרך כלל את ההתמודדות הזאת כי היא קופצנית וקלילה וספורטאית כמו אבא שלה (מזל שאף פעם לא יהיה לה קוקו מתוח...)
אבל לפני שבוע היא שברה את רגל שמאל, והיא מגובסת עכשיו לגמרי, רק האצבעות בחוץ. הגבלת התנועה הפתאומית הזאת עוברת עליה
הרבה יותר בקלות מאשר עלי, עם מטעני העבר שלי. ברגע שהיא לימדה את עצמה לזוז קצת עם הגבס היא ביקשה "לעשות איתך יוגה, כמו שתמיד"
אז זה לא בדיוק כמו שתמיד, אבל זה מוצלח מאוד. והיא בת שנתיים וחצי.

יש קלפים כאלה (בחנות של דיאדה ראיתי לאחרונה) עם ציורים של תנוחות יוגה מול הדימויים שלהם (נחש, הר, עץ)
ומנסיוני עם אחייניתי כבדת התנועה - נורא כיף לשחק בהם. זה גם לא מאיים כי זה לא רק גופני.

אמא של ליה - כיף שהצטרפת. אני דווקא מאוד חושבת שאפשר ללמוד מניסיונם של אחרים. אחרת, מה אנחנו עושות פה בעצם?
הסיפור על מראת האימים הזכיר לי נשכחות. גם אני הלכתי פעם לשיעורים של איזו אושיה בתחום הריקודים עם רצפי התנועות, עם מראת אימים כנ"ל. אחרי שיעור או שניים לא נדרש שום רמז מצדה בעניין התאמתי לשיעורים: אני כבר הסקתי מסקנות בעצמי .
ובעניין היוגה: תודה, זה רעיון מצוין @}.

בסוף השבוע האחרון יצאנו לחופשה עם חברים. חמישה זוגות, תשעה ילדים. כשהילדים האחרים התרוצצו על הדשא, הדס נשאבה חזק לתוך ערוץ הופ (בבית יש וידיאו ו-DVD, אבל אין חיבור לטלוויזיה). היה לי לא קל עם זה. יש משהו בתמונה של 'ילדים מתרוצצים ומשחקים יחד' שמייצג בעיני את שיא הבריאות, הילדוּת הטובה בהתגלמותה, ואילו צפייה בטלוויזיה נקשרת אצלי להתנוונות גופנית, חברתית ושכלית.
הנטייה של הדס לפסיביות גופנית, לסירבול ולחוסר ביטחון גופני בלטה לעיני בחופשה הזו, והרגשתי עד כמה עדיין קשה לי להתייחס לנטייה הזו באופן ענייני ולא רגשי. פעם קראתי באתר הבחנה יפה של אורנה שפרון על כך שלעתים קרובות החולשה של הילד והסגולה שלו הם שני צדדים של אותו מטבע. אצל הדס זה בולט מאוד. העולם שלה מתנהל במידה רבה בפנים. התנועה אצלה היא פנימית, בדמיון ובמחשבות. מדי פעם אני צריכה להזכיר לעצמי שזו באמת סגולה, לא דבר שאני יכולה או רוצה לקחת ממנה.

עכשיו העלילה מסתבכת. אחרי כל המחשבות האלה על קבלה, שמעתי בהמשך החופשה מאחד החברים שלנו על אבחנה בשם DCD - תסמונת הסירבול המוטורי. ילדים שמקבלים את האבחנה הזו זכאים לריפוי בעיסוק דרך קופת-חולים. החבר סיפר שהבן שלו אהב ללכת לפגישות עם המרפאה בעיסוק, ושהפגישות עזרו לו באופן משמעותי.
כשחזרנו הביתה גיגלתי DCD ומצאתי ים של אינפורמציה. לפי המידע שקראתי אני מתארת לעצמי שהדס נופלת בקטגוריה הזו, בדרגת חומרה קלה יחסית. (הרבה מהתיאורים מתאימים גם לילדה שהייתי. ובאמת, לתסמונת יש מרכיב גנטי).
מתברר שבחוגים לריפוי בעיסוק יש תוכניות לימוד שלמות על הטיפול בתסמונת, ושוררת הסכמה לגבי חשיבות ההתערבות המוקדמת.
בעקבות המידע החדש העליתי בפני אורי את הרעיון שנבדוק את הכיוון הזה דרך רופאת הילדים שלנו. התגובה הראשונית שלו הייתה של רתיעה ורצון לגונן על הדס מהעולם הדורסני והמתייג שאנחנו חיים בו, עולם שבו כולם חייבים להיות מושלמים ולהתפתח לפי קצב אחיד.
אני אמרתי: "יש שם בחוץ המון ידע ואני רוצה להתחבר אליו ולראות מה אפשר לקבל ממנו. אם לא נוח לך שהדס תלך לריפוי בעיסוק, לא אכפת לי שנגדיר מראש שאנחנו מסתפקים בקבלת הדרכה על מה לעבוד איתה בבית".
אורי אמר: "אני בעיקר לא מוכן שידביקו לה את התווית הזו. צריך לשמור על הדס מכל משמר מחוויה שמשהו אצלה לא בסדר, שמנסים לתקן אותה כדי שתעמוד בתקן. צריך למצוא את שביל הזהב בין לחזק אותה בצד הגופני לבין לתת לה תחושה שהיא ילדה עם בעיה".
בסוף הסכמנו שהדימוי של שביל זהב הוא לא לגמרי מדויק. למעשה המשימה שלנו היא לא לחפש דרך ביניים בין שתי אפשרויות קיצוניות, אלא לקדם שתי מטרות במקביל – גם לקבל אותה לגמרי כמו שהיא ולשמור עליה מפגיעה בדימוי העצמי, וגם לחזק אותה בצד הגופני.
תוך כדי השיחה ניסינו להיזכר מה אנחנו כבר יודעים שעוזר להדס. ממילא ברור שגם אם נלך לריפוי בעיסוק, רוב המידע על הדס נמצא אצלנו, ועיקר העבודה היא שלנו, בתוך המשפחה. בינתיים חשבנו על שני כיוונים. הכיוון הראשון הוא זמינות של ציוד לפעילות גופנית. הדס קיבלה קורקינט ליום הולדת 3. במשך כמה חודשים היא כמעט לא נגעה בו, אבל עם הזמן הזמינות שלו בבית איפשרה לה להתנסות ברכיבה ולהעז יותר ויותר. היום היא רוכבת עליו המון, מנווטת בין עצמים שונים במסלולים מפותלים, ואין ספק שהוא קידם את היכולות שלה. אם יהיו עוד אביזרים בבית שהיא תוכל לגלות בקצב שלה, משוחררת מההשוואות שהיא עושה עם בני גילה ואפילו מעינינו הבוחנות - זה עשוי לעזור. הכיוון השני הוא ביקור בגינות משחקים. כשאנחנו הולכים לגינות משחקים, ובפרט כשהולכים לגינה לא מוכרת עם מתקנים קצת שונים מהרגיל, הדס מתנסה ומעזה, ובסופו של דבר משכללת את המיומנויות שלה.

אני יוצאת פנאטית נוראית וזה די מצחיק
(בהתחשב בעובדה שמאז שעברתי דירה לפני כחודשיים לא עשיתי אפילו שיעור יוגה מסודר אחד)
אבל אני מנסה לחזור לנושא היוגה. איפה אתם גרים? נדמה לי ששיעורי יוגה לילדים יכולים להתאים לכולם:
זאת מסגרת שאלמנט התחרות כמעט לא קיים בה, לראש יש תפקיד משמעותי כמו לגוף, והיא לא כרוכה בתיוג,
זה סתם חוג יוגה שנשמע לי שהדס תוכל לקחת ממנו את כל מה שריפוי בעיסוק היה נותן לה ואף יותר.

<אמא של ליה מוכנה להישבע שיש לה עוד תחומי עניין שההתפרצויות שלה לדף הזה אינן משקפות בשום דרך>

בסוף הסכמנו שהדימוי של שביל זהב הוא לא לגמרי מדויק. למעשה המשימה שלנו היא לא לחפש דרך ביניים בין שתי אפשרויות קיצוניות, אלא לקדם שתי מטרות במקביל – גם לקבל אותה לגמרי כמו שהיא ולשמור עליה מפגיעה בדימוי העצמי, וגם לחזק אותה בצד הגופני.

איזו תובנה יפה.
וגם אתגר לא פשוט - לחזק אותה ובו זמנית לא לשדר לה שיש בה משהו לא בסדר.
אני תוהה בקול רם - איך אפשר לעבור תהליך של אבחון ולאחר מכן להגיע לפגישות קבועות של ריפוי בעיסוק מבלי לשדר להדס שיש פה איזו "בעיה"? זו כמובן לא ביקורת אלא תהייה אמיתית.

@}

איך אפשר לעבור תהליך של אבחון ולאחר מכן להגיע לפגישות קבועות של ריפוי בעיסוק מבלי לשדר להדס שיש פה איזו "בעיה"? זו כמובן לא ביקורת אלא תהייה אמיתית.
גם אנחנו תוהים. אולי אפשר להתחיל בתהליך תוך מודעות להיבט הזה, לראות איך הדברים מתפתחים ולקבל החלטות בהתאם.
סיפרתי על כל העניין לחברה שלי שהיא רופאה (היא בדיוק התלוננה שזרקו אותה מקבוצת סקווש מקצועית בגלל רמה לא מספקת. כל אחד והעלבונות שלו ). היא עשתה פעם סבב במרפאה להתפתחות הילד, וטוענת שאין צורך באבחון יסודי כדי שהרופאה תפנה אותנו לריפוי בעיסוק. מספיק הדיווח שלנו ודיווח בכתב של הגננת.
הפגישות עצמן הן במתכונת של חוג וילדים מאוד נהנים מהן. אם הבנתי נכון, יש דגש גדול בהכשרה של המרפאות בעיסוק על יצירת סביבה מהנה, נעימה ומקבלת.

הסיבה שבגללה אני חושבת ששווה לנו לנסות את הכיוון הזה, היא שלא תמיד אנחנו יודעים איך לחזק את הדס ולעזור לה במקומות שבהם היא מתקשה. חשוב לי שלא נמנע ממנה את האפשרות לשפר את היכולות שלה בפועל, כי בסופו של דבר ההתקדמות בפועל משפיעה יותר מכל על הדימוי העצמי. בתור ילדה ונערה, הדברים שהכי עזרו לי הם חוויות של הצלחה והתקדמות ממשית. לעומת זאת, העובדה שלא הצלחתי ללמוד לרכוב על אופניים, למשל, הייתה מקור להמון כאב, תסכול ובושה.
מעבר לזה, הדס מודעת במידה זו או אחרת לסירבול שלה. אולי זו תהיה דווקא הקלה עבורה, להבין שיש לה בעיה נקודתית שאפשר לעבוד עליה?
_{בשיעורי ההתעמלות בבית-הספר היסודי תמיד ניסיתי להתחמק ולהימנע. לכן המורה ואני היינו שותפות לדעה שאני עצלנית ומפונקת. לו ידענו שתֵינו, שמה שעבור אחרים הוא מאמץ מתון, עבורי הוא מאמץ גדול, אולי היה אפשר להפוך את השיעורים האלה לחוויה טובה ומקדמת?}

חיבת להתפרץ גם אני לדף היפה שלך ולחזק את ידייך. בכורי המקסים בן ה 5 וחצי אובחן גם הוא כסובל מסרבול גופני ואנחנו החלטנו כן לאפשר לו לקבל ריפוי בעיסוק. לא בגלל שהוא צריך להתאים לאיזה תקן , פשוט חשבנו שאם יש דרך שתוכל לעזור לו ולקדם אותו והיא קלה ונעימה וכאמור ללא תשלום נוסף, אז למה לא. מבחינתו הוא פעם בשבוע הולך לשחק עם אביב (המרפא) הוא מאוד אוהב את המפגשים ומצטער כל פעם שמסיבה זו או אחרת יש ביטול, והכי חשוב המפגשים האלו קידמו אותו מאוד. מצחיק שכתבת על קורקינט כי גם אנחנו קנינו קורקינט ליומולדת 3 ורק עכשיו הוא מתחיל לגלות מיומנות טובה. כמוך גם אני הייתי ילדה מעט מסורבלת , עד היום קשר עין-יד זה לא הצד החזק שלי (באחת הפגישות אליהן באתי עם בני התלוצצתי עם אביב שלפגישה הבאה אני אצטרך לבוא עם אמא שלי...) ומה ש"הציל" אותי היתה היוגה שאני מתרגלת כבר למעלה מ16 שנה וגם מלמדת ומסכימה עם אמא של ליה שזה יכול לעזור, למרות שאני לא בטוחה לגבי יוגה לילדים, אני אמנם מלמדת ילדים כי יש לזה דרישה אבל אני חושבת וגם מסבירה להורים שילדים צריכים שיאפשרו להם והם כבר עושים יוגה לגמרי לבד ומעל ומעבר למה שמורה יוכל ללמד (למידה לאין שעור כבר אמרנו?). אבל אולי יוגה יכולה לעזור לך לקבל את עצמך ואת הדס ובאמת ליצור מרחב מאפשר. טוב נסחפתי קצת. מהקצת שאני מתרשמת ממך את כבר נותנת לה את כל זה ועוד הרבה יותר! שיהיה לכן בהצלחה - מה שלא תחליטו לעשות:-)

שכחתי לשתף אותך בזה שגם אני לא ידעתי לרכב על אופניים (היום כבר כן) וגם אני לא הסתדרתי עם המורים להתעמלות והיום אני בטוחה שיש תקוה!

מימה, תודה על המידע המעודד והמועיל. (אמא של ליה, תודה גם לך. ואגב, גם אני מוכנה להישבע שיש לך עוד תחומי עניין ).
התייעצתי אתמול עם רופאת הילדים הנהדרת שלנו. גם היא תמכה בחום באפשרות של ריפוי בעיסוק, אמרה שמניסיונה זו חוויה חיובית ולא שלילית, ובעיקר שזו חוויה מקדמת.

בינתיים אני מבלה את הימים בהתבוננות. מנסה להבין טוב יותר איפה הקושי (האם יש קושי גם במוטוריקה עדינה?), מה עוזר להדס ומקדם אותה, מה לא עוזר ולא מקדם.
האביב מאיר אלינו פנים. בימים האחרונים, כל החבורה הקטנה של הדס עוברת ישירות מהגן לפארק משחקים גדול שנמצא במרחק הליכה. אני רואה את הדס מנסה את כוחה כל פעם במתקן אחר. הפער בינה לבין האחרים בולט לעין, אבל היא מנסה ומעזה ויש לה חוויות של התקדמות והישג. גיליתי שהעזרה הכי טובה שאפשר לתת לה, היא לחכות שהדס תבחר בעצמה את הדבר שהיא רוצה להתנסות בו, ואז, במידת הצורך – לעודד אותה ולסייע לה. אתמול, למשל, הדס ביקשה שאעזור לה לרדת מגג שטיפסה עליו. עודדתי אותה לרדת משם בכוחות עצמה, אמרתי לה בביטחון שהיא מסוגלת לזה והסברתי לה מה לעשות. הדס שיתפה פעולה והצליחה לרדת לבד, וזו הייתה חוויה חיובית בשבילה. במקרים אחרים, שבהם אני פחות בטוחה למה היא מסוגלת, אני פשוט שואלת אותה אם היא רוצה לנסות. למדתי לא להגיד מראש "זה קל, את תצליחי", אלא להפך: "רוצה לנסות? זה קצת קשה". האמירה האחרונה נותנת לה לגיטימציה לא לנסות, מעצימה את תחושה ההישג אם היא מנסה ומצליחה, מרככת את האכזבה אם היא נכשלת.

והנה דוגמה להתנסוּת לא טובה: אצל סבתא של הדס יש תלת אופן (לנו היה אחד שנגנב, ועדיין לא קנינו חדש). הדס מתיישבת עליו פה ושם, אבל אין לה מושג מה לעשות עם הפדלים. היא מבקשת שידחפו אותה, או משתמשת בו כמו בבימבה. בכל פעם מחדש אנחנו מנסים ללמד אותה להשתמש בפדלים. זה מגיע לגמרי מאיתנו, לא ממנה (מתסכל אותי נורא לראות איך היא לא עושה דבר שנראה כל כך פשוט). הדס משתפת איתנו פעולה בחוסר חשק, לדקה או שתיים, ומפסיקה. ברור לי שזו חוויה לא טובה עבורה. היא מרגישה שהיא לא עומדת בציפיות שלנו ושל עצמה.
בימים האחרונים אורי נכנס לאמביציה. הוא יקנה לה אופניים עם גלגלי עזר – אם אפשר עוד השבוע - וילמד אותה לרכוב. אתמול אמרתי לו: "נכון, בכל פעם שאתה מעלה את הנושא היא אומרת שהיא רוצה שנקנה לה אופניים, אבל שים לב שהיא אף פעם לא מעלה את הנושא בעצמה". סיכמנו שנחכה שזה יבוא ממנה.

אני רושמת לעצמי שצריך לאפשר לה להתנסות במגוון רחב ככל האפשר של פעילויות מלהיבות. היומיום רווי באינספור הזדמנויות לאימון, אינספור פעילויות שכל אחת מהן מקדמת מיומנות תנועה אחרת. צריך, אם כן, לייצר הזדמנויות לפעילות: לצאת לטייל במרחבים מעניינים עם מתקנים, עצים או פסלים, לשחק במשחקים עם אלמנט של תנועה, לשחק בתחפושות (זה ההקשר שבו היא מתאמנת בשמחה על התלבשות והתפשטות), לשים חפצים אטרקטיביים במקומות שקשה לגשת אליהם, לגזור-להדביק-לצייר-ללוש-לבשל ביחד (היא כבר שוברת לבד ביצים לחביתה!).
לחפש אתגרים קטנים, שתפורים למידותיה ומספקים לה ולנו חוויה של הישג.
לתת לה לבחור, ליזום, להוביל, להתלהב, להנות. כמו בתפיסה של unschooling - לספק הזדמנויות, לאפשר בחירה, ולהיות זמינים לתווך בינה לבין העולם. לאפשר לה להשתמש בנו. לעודד בלי ללחוץ ובלי להסתבך בציפיות @}.

תגידי, את חיה ביקום המקביל שלי? מתחילת הדף שלך היתה לי הרגשה כזאת ועכשיו הסיפור עם האופניים... ממש כמו אצלנו!
אנחנו קנינו לבכורי אפניים עם גלגלי עזר כשהיה בן 4 והוא מצא את פעולת הדיווש מובנת יותר עליהם - על תלת אופן זה פשוט לא קרה, ועדיין רכיבה על אופניים היא לא פשוטה. אני חשבתי שכל הילדים ככה בהתחלה אבל אז התחלתי להבחין שילדים בני גילו של בני רוכבים בקלות ועוברים בקלילות מתלת אופן לאופניים עם גלגלי עזר ואחר כך בלי... אפילו המרכזי , שכמו שאת יודעת הוא בן 3 תופס את זה ממש מהר.
רציתי לשאול אותך איך הדס במים? היא אוהבת לשחות? ואת? כי אצלנו (ביקום המקביל(-; ) המים הם מקור לאושר גדול - כל הסרבול נעלם , שנינו מאוד אוהבים ומיטיבים לשחות, והנה עכשיו מגיע הקיץ אז זו עוד אפשרות לחשוב עליה.
ממשיכה לעקוב בדריכות וללמוד יחד איתך.

לתת לה לבחור, ליזום, להוביל, להתלהב, להנות. כמו בתפיסה של unschooling - לספק הזדמנויות, לאפשר בחירה, ולהיות זמינים לתווך בינה לבין העולם. לאפשר לה להשתמש בנו. לעודד בלי ללחוץ ובלי להסתבך בציפיות

@}

אני מעתיקה לכאן שיחה שהחלה בדף שלי, בתקווה לאפשר דיון והחלפת מחשבות ומידע בנושא הספציפי של סירבול תנועתי. אני מקווה שהדיון ימשיך לגעת בכל היבטי ההתמודדות עם הנושא.

מימה, איזה יופי שאת כאן ואפשר ללמוד מניסיונך.

הייתה לי מחלוקת עם אורי בעניין קניית האופניים. אני טענתי שאין טעם לקנות אופניים כל עוד אין לה מושג איך לדווש על תלת אופן, ואורי טען שיהיה לה קל יותר ללמוד לדווש על אופניים, וגם תהיה לה הרגשה שהיא מתמודדת עם אתגר של ילדה גדולה. הסיפור שלך גורם לי לחשוב שאורי צודק.

שנינו מאוד אוהבים ומיטיבים לשחות
באיזו מסגרת הבכור שלך למד לשחות? הדס מאוד חסרת ביטחון במים ואני חוששת לשלוח אותה לחוג שחייה רגיל.
(אני למדתי לשחות בקייטנה, בגיל 7. נהניתי מאוד במים. שחיתי לאט, אבל מאוד מדויק ועם הרבה ביטחון.)

הבוקר, בגן, גל הבן וגל הבת הזמינו את הדס לרקוד איתם. הם לא ממש רקדו אלא התנועעו באופן מגושם וחינני לצלילים של מוזיקה דמיונית. הדס נצמדה אלי ואמרה: אני לא יודעת איך עושים את זה .
בכל פעם אני מופתעת מחדש, לא כל-כך מהעובדה שכל הקשיים האלה עולים, אלא מהעובדה שזה קורה כל-כך מוקדם.

אני מנסה להשתמש במה שאני כבר יודעת על עצמי ועל הדס, כדי להבין מה יכול לעזור לה כאן. נדמה לי ששורש הקושי הוא שאין לה מושג איך לחקות תנועה. היא מצליחה לגלות בניסוי ותעייה איך להפעיל את הגוף שלה באופן פונקציונלי כדי להשיג מטרה מוגדרת (להשחיל חרוז או לטפס על מתקן), והיא יכולה לעקוב אחרי הוראות מילוליות. אבל שתי הטכניקות האלה לא רלוונטיות לריקוד.
אני חושבת לעצמי - אולי כדאי להשמיע בבית מוזיקה שעושה חשק לרקוד, ולומר להדס 'אל תסתכלי עלינו רוקדים, פשוט תעשי מה שמתחשק לך. לרקוד זה לזוז איך שרוצים'. אם יהיה לה את החופש לגלות בעצמה - ללא מרכיבים של הכוונה, שיפוט והשוואה - איך התנועה שלה יכולה להתחבר למוזיקה, אולי היא תצליח להגיע למקום משוחרר יותר, עם פחות מודעות עצמית.

שלום לך
לנו יש בת שעכשיו היא בת 10, שמאד מתאימה לתאורים של הדס (שלא הבנתי בת כמה היא?)
ואני מאד מתאימה לתאורים שלך את עצמך...
וחשבתי לשתף במה שאנחנו עשינו במשך השנים, ואיך זה נראה עכשיו:

הרגשנו את הסרבול וחוסר הבטחון התנועתי שלה כבר מגיל פצפון. נדמה לי שבערך בגיל 3 התחלנו לקחת את בתנו לפיזיותרפיסטית של הגיל הרך, בלי שום איבחון (שגם אותנו מאד הרתיע) - רק הפניה של רופאת משפחה. היא עבדה פעם בשבוע (וחלק מהשנים פעם בשבועיים) בעבודה אישית, שכללה את כל התחומים שהיו לה קשים - טיפוס, קפיצה, ניתוק מהקרקע, משטחים לא יציבים וכו'. זה נמשך עד גיל 6 בערך.
אח"כ היא היתה שנתיים בחוג התעמלות קרקע רך ולא תחרותי, ועכשיו היא מסיימת שנתיים נוספות בחוג מחול - גם הוא מאד לא תחרותי באופיו.
המטרה שלנו לאורך כל הפעילויות המובנות האלה היתה ליצור ערוץ פתוח לתנועה, מתוך הנחה שאם היא לא תצבור הצלחות בתחום העבודה והקשר עם הגוף - עם הזמן היא תצמצם את ההתנסויות שלה בתחומים האלה. ההנחה הזו מתבררת כנכונה ככל שהיא קרבה לגיל ההתבגרות, בו כל הענינים הגופניים ממילא מעוררים תחושות מורכבות, וגם ההשוואה לאחרים גוברת בבת אחת.
כיום המצב הוא שהיא לא יודעת לנסוע על אופניים ללא גלגלי עזר (היא כבר קרובה לזה מאד, אבל הפסיקה לנסות כי קשה לה שאחרים יראו אותה מתאמנת...), עדיין לא יודעת לשחות אבל מאד אוהבת להיות במים, אוהבת מאד לרקוד ורוקדת הרבה בבית, ומתקשה מאד בהתמודדות עם ריצות, משחקי כדור קבוצתיים וכאלה.

ההתמודדות עם הסרבול לא נהיית קלה יותר. וזה נפלא אם יש איזשהו תחום חוזק שאפשר להישען עליו, כמו שסיפרת על עצמך עם הגלגלון.

עם זה, אני לפחות מנסה לא לשפוך לתוך זה את כל הקשיים שהיו לי כילדה. קושי זה חלק מחייו של כל אדם, כל אחד בדברים אחרים. וקושי זה גם צמיחה ומציאת פתרונות. אני אישית הרגשתי שההורי שלי אהבו אותי ללא תנאי כמו שהייתי, עם הקשיים שלי (אלה ואחרים) - וזה נתן לי בסיס מצוין לחיות עם הנתונים שלי. ונראה לי שלבת שלך יש את זה ובגדול!

מצטרפת..
גם אצלנו שניים (בן שלוש, בת שש) שנוטים לסרבול, אינם זריזים וגמישים כאחרים בני גילם.
אבל מה - אין להם מושג שזה המצב. שניהם בטוחים שהם אלופים מאין כמותם, חזקים ואמיצים ומסוגלים.
ובמידה מסויימת זה נהיה ככה - מאמינים בעצמם וביכולות שלהם, ומגלים אומץ וביטחון שמפתיעים אותנו כל פעם מחדש (בקפיצות, בטיפוסים). אפילו שבבסיס הם יכולים פחות, בזכות הביטחון מגיעים למקומות נהדרים.

אני חושבת שזה במידה רבה תוצאה (מבורכת) של היחס שלנו:
מגיל צעיר בחרנו לא לקחת לאבחונים וטיפולים וכאלו, אלא להתפעל ולחזק את מה שיש בתחום התנועה (אצלה האהבה - מה אהבה, התמכרות - לנדנדות, אצלו הכח). בחירה מודעת, בניגוד להמלצות של גננת-באמת-מוצלחת ועוד כמה מומחים.
למה? מכמה סיבות: נראה שמדובר בנטייה שהולכת ללוות אותם (כמו את אבא שלהם) לאורך שנים, וכמו ש מורינגה רותמית כתבה למעלה ההתמודדות עם הסרבול לא נהיית קלה יותר . אם כך, חשבנו שעדיף להשקיע בשביל שירגישו יכולים ובטוב עם הגוף שלהם, ולא להרויח מעט יותר התקדמות על חשבון תחושת בעייתיות שתישאר הלאה.
וגם כיוון שאני במקצועי מאבחנת, ומכירה כל כך את המצב שכשמישהו בא לאבחון כבר מוצאים על מה אפשר לעבוד, כי תמיד יש. ואז נהיה מסלול כזה של תיוג וטיפול שקשה לצאת ממנו.

בקיצור, מה שאני רוצה להגיד זה שאם אפשר למצוא מקום מבפנים לסמוך על הילדים, על מי שהם ועל מה שהם, זאת מתנה ענקית. כשהם מרגישים מסוגלים ובטוחים, יגיעו לכל מקום עם הזמן. ותחושת חוסר ביטחון וחוסר יכולת מפעפעת וקשה נורא לשנות אחר כך.

אני מכירה את זה מעצמי - תמיד חשבתי שאני זזה נהדר, למרות שהייתי, ועודני, שמנה ומסורבלת, וכל זה בזכות אמא שהעבירה לי את המסר הזה (באמונה אמיתית). ואת יודעת מה, אני באמת זזה נהדר

נדמה לי ששורש הקושי הוא שאין לה מושג איך לחקות תנועה.
שורש הקושי הוא לא החיקוי של התנועה- כי הרי ריקוד לא ניתן לחיקוי (וודאי לא מדויק) אלא, הצורך שלה להיות/לעשות כמוהם לרצות את מה ( או מי ) שהם.
פה יש נקודה רגישה של השוואה בינה לבין האחר, ואולי מזה צריך להיזהר ולהישמר יותר מכל.
כי ברגע שהיא מרגישה נחותה היא תפסיק לגמרי. וחבל.
(היתי שמה לב טוב טוב לא לדבר על הנושא לידה, נדמה מהכתוב שאולי זה מאוד מטריד אותך. יכול להיות ששמעה אותך?)

היא מצליחה לגלות בניסוי ותעייה איך להפעיל את הגוף שלה באופן פונקציונלי כדי להשיג מטרה מוגדרת (להשחיל חרוז או לטפס על מתקן), והיא יכולה לעקוב אחרי הוראות מילוליות.
שתי הטכניקות האלה לא רלוונטיות לריקוד.
הריקוד מאוד חשוב לה? אפשר להסביר לה על ריקוד חופשי ועל תנועה שזורמת עם המוסיקה.
'אל תסתכלי עלינו רוקדים, פשוט תעשי מה שמתחשק לך. לרקוד זה לזוז איך שרוצים'.
בדיוק!!
באמת שצריך לתת לה הרבה מזה - ולדעתי בעיקר לבד. להתחבר, לזרום, להנות.
אפשר קודם לנסות להתחבר למוסיקה, ואז כשהיא מדברת בגוף לרקוד, לשמוח, לזוז.

וקושי זה גם צמיחה ומציאת פתרונות
אהבתי.

רינ צ'י
אצלה האהבה - מה אהבה, התמכרות - לנדנדות
גם אצלנו זה הסיפור הנוכחי - יש לך תובנה בעניין? איפה או מה זה מחזק אצלה?

כל מה שכתבת פשוט מקסים!
ובעיקר זה:
כשהם מרגישים מסוגלים ובטוחים, יגיעו לכל מקום עם הזמן. ותחושת חוסר ביטחון וחוסר יכולת מפעפעת וקשה נורא לשנות אחר כך.


גם אני רואה קשיים אצל ביתי ומנסה לחפש להם פתרונות משחק מקוריים, מרגישה שכל הזמן היא מתחזקת ומתחדדת.
אני רוצה להדגיש את הנושא של ההשוואה עם ילדים אחרים, זו לדעתי הנורה האדומה בסיפור! (אופייני בחברה )
כל אחד הוא שונה ומיוחד, ובעיקר אהוב כפי שהוא.
אתמול מצאתי ספר שנקרא "נוני ארנבוני" (נדמה לי הוצאת יבנה בתרגום סמדר שיר)
בקצרה: הארנבון בעל אוזן אחת מקומטת ומרגיש "לא בסדר" ומנסה למצוא לעצמו דרכים מקוריות להעמיד את האוזן, כולם צוחקים עליו. בסוף הוא הולך לרופא שאומר לו שאין שום בעיה וכל אחד הוא אחר ומיוחד. הארנבון מרגיש נפלא ומזמין את כל הארנבונים למפגש התנסות בלהיות שונים.
נחמד. עם מסר חשוב.


אאל"ט כתבת פעם שהדס בת 4 (?) אולי כדאי להתייעץ איתה ולשאול כדרך אגב אם היא היתה רוצה עזרה להתחזק בתחום מסויים?
או חוג מסויים?

תודה על התגובות שלכן. קראתי בעניין ואני חושבת על כל מה שכתבתן. לעת עתה אני רוצה להגיב רק לכמה נקודות עקרוניות:

אני חושבת שמוסכם על כולנו שהמטרה אינה לגדל ילדים שעומדים באיזשהו תקן חיצוני, אלא לגדל ילדים שחיים עם עצמם בשלום ומרגישים נוח עם גופם. ההתלבטויות נוגעות רק לדרך הנכונה לקדם את המטרות האלה, וכאן אני חושבת שאין תשובות כלליות שנכונות לכל הילדים. אפשר רק לשרטט את השיקולים ואת היתרונות והחסרונות הפוטנציאליים של כל בחירה. מכאן, כל הורה צריך לבדוק מה מתאים לילד שלו, בשלב המסוים שבו הוא נמצא, ובמערכת הנסיבות הספציפיות.

מוסכם גם שהדבר החשוב והבסיסי ביותר הוא מסר של אהבה, קבלה ואמון. כל ניסיון לקדם ולחזק את היכולות החלשות יכול להתרחש רק על הרקע הזה.
עוד מרכיב שנדמה לי שנסכים על חשיבותו הוא יכולת לשים בצד את הרגשות שמתעוררים אצלנו נוכח הקשיים של הילד, ולהתפנות לראות ולהכיל את הרגשות שהקשיים של הילד מעוררים אצלו.

עכשיו עולות שאלות בנוגע לקידום היכולות הגופניות בפועל. עבודה בכיוון זה היא חיונית בעיניי. התקדמות ממשית ביכולות הגופניות עושה פלאים לשמחת החיים ולדימוי העצמי. לכן התחלתי להתבונן ולתעד את התובנות שלי בנושא, ואני שמחה שהצטרפתן אלי בכך. אני מקווה לגבש כאן מעין ארגז כלים של עקרונות ספציפיים וכלליים לעבודה עם ילדים שמתקשים בתחום המוטורי.

בנוגע לאבחון וטיפול: כל הנקודות שהעליתן נראות לי חשובות מאוד, וכאמור, אני לא חושבת שיש תשובה אחת שנכונה לכל הילדים. באופן אישי, עדיין לא קיבלנו החלטה סופית בנושא.
נראה לי כי ככל שהפער בין הילד לבני גילו גדול יותר, ככל שהוא מודע למצבו, חסר ביטחון ונוטה להימנע מפעילויות בתחום שהוא חלש בו - הכף נוטה לכיוון של אבחון וטיפול.
אני חושבת שגם במקרה שבו הילד מודע לכך שהמפגשים הטיפוליים נועדו לחזק אותו, הטיפול יכול להיות מלווה במסר: "תראה, זה לא שאתה לא יכול לעשות את מה שהאחרים עושים. אתה בסך הכל זקוק לקצת יותר הדרכה". בעיניי זה מסר מחזק ומשמח.

שלום אמא בלמידה, לא קראתי את כל הדף, אני מודה, אבל יש דבר פשוט שאת כאמא יכולה לעשות:
ריפוי בעיסוק באופן פרטני אצל מומחית - או - חוג התעמלות טיפולית בקבוצה קטנה.
לבת שלי היו קשיים במוטוריקה הגסה, הליכה מסורבלת ואיטית, ריצה מוזרה ומסורבלת, לילדה היה קשה מאוד וזה פגע בדימוי העצמי שלה, היום הילדה בת שבע ורוכבת על אופניים בלי גלגלי עזר כבר שנה.
אז נכון שהיא לא יודעת לדלג כמו האחרות אבל היא היתה הראשונה מבני גילה לרכב בלי גלגלי עזר (ובשבילי זה היה נצחון!), והיום רוכבת גם על רולר בליידס.
בגיל שמונה חודשים היא עברה פיזיוטרפיה ובגיל שלוש צירפנו אותה לקבוצה טיפולית (כפי שציינתי) של שני מורים וארבע בנות בסך הכל, הלכנו לזה באופן פרטי וזה עלה הרבה כסף (בצפון תל אביב) אבל זה השתלם.
היום את יכולה לקבל מימון חלקי אם יש לך כללית מושלם (או מורחב בכל קופת חולים אחרת).
זה חשוב לבטחון העצמי של הילד. תנסו.
לגבי ריפוי בעיסוק, מרפא בעיסוק את מבקשת מרופא המשפחה הפנייה. המרפא בעיסוק עושה אבחון ומגדיר על מה צריך לעבוד עם הילדה ואז מתחילה העבודה ואתם ההורים מקבלים הסברים על המשך עבודה בבית.
אנחנו עבדנו בבית המון עם הילדה על שיווי משקל וחיזוק חגורת הכתפיים ועוד....
אל תדחו, זה חשוב לבטחון העצמי של הילדה ולדימוי הגוף שלה.

תגובה ספציפית לדברייך, נועה:
שורש הקושי הוא לא החיקוי של התנועה- כי הרי ריקוד לא ניתן לחיקוי (וודאי לא מדויק).
התכוונתי לחיקוי לא מדויק, חיקוי כללי של סגנון התנועה. ואולי את צודקת וריקוד אמור לבוא לגמרי מבפנים (אין לי מושג, כי אצלי זה לא קרה מעולם).

_פה יש נקודה רגישה של השוואה בינה לבין האחר, ואולי מזה צריך להיזהר ולהישמר יותר מכל.
כי ברגע שהיא מרגישה נחותה היא תפסיק לגמרי. וחבל._
לצערי היא לא רקדה מעולם. אני זוכרת את הדס בגיל שנה וחצי, מסתכלת במבוכה על פעוטות בני גילה שרקדו, ומסרבת להזמנה להצטרף אליהם.

הייתי שמה לב טוב טוב לא לדבר על הנושא לידה, נדמה מהכתוב שאולי זה מאוד מטריד אותך. יכול להיות ששמעה אותך?
אני נמנעת לחלוטין מדיבור על הנושא לידה.
אגב, אני מרגישה שהכתיבה כאן עוזרת לי לחשוב על הנושא בצורה בהירה ומרוכזת, וגם לתחום את מסגרות הזמן שבהן הוא במוקד מחשבותיי.

רולר בליידס! וואו! לטוס על רולר בליידס תמיד נראה לי שיא הכיף ותחושת המסוגלוּת.

תודה על עצותייך הטובות, רוני @}.

הנה למשל תרגילים לעבוד עם הילדה:
(זה מאוד אינדיוידואלי לגבי מה שהיא צריכה אבל אלו תרגילים שעזרו לבת שלי)
(אבל חשוב לא להכריך אותה, אולי לעשות זאת תוך כדי משחק ולשתף חברה שלה או אח או דוד).

1. באייס קנה ובנה מוכרים לעציצים ריבוע קטן מעץ עם גלגלים (כתחתית לרמקולים או לעציצים), הילדה צריכה לשכב כאשר הבטן שלה על העץ וצריכה להגיע ממקום למקום בעזרת הידיים והרגליים בלבד.
2. ספסל עם ארבע רגליים ללא משענת, יש להניחו כאשר שני רגליים קדמיות מונחות על מדרגה נמוכה (או רצפה) והרגליים האחוריות על מדרגה גבוהה (או על שני מזרונים). הילדה צריכה לשכב עם הבטן על הספסל ולהחליק עליו עם הידיים בלבד, מצידו הנמוך של הספסל לצידו הגבוה. זה קשה.
3. שיווי משקל על הספסל או חומה נמוכה בגן השעשועים.

בחוג הטיפולי זה היה מדהים כי יש להם את כל המכשירים והמורים מצליחים לדרבן את הילדים, מגוון העזרים והאביזרים שהם משתמשים בו צבעוני ומקסים והילדים לרוב שמחים מאוד שם כי מקבלים פידבקים ועושים גם דברים שהם אוהבים, נותנים להם גם לאלתר פה ושם. הילדה שלי מאוד נהנתה. מומלץ! וגם כך בתך תבין ותראה שיש עוד ילדים כמוהה וזה לא אומר שהם פחות טובים מהאחרים, כי הנה גם הם מצליחים והם בחוג התעמלות.
מ ו מ ל ץ ב ח ו ם!!!

לטוס על רולר בליידס תמיד נראה לי שיא הכיף ותחושת המסוגלוּת.
זהו שהיא עדיין לא ממש טסה (יותר טסה על האופניים שלה) אבל רוכבת על הרולר יפה מאוד בעצמה ובצורה מהירה יחסית, עם כסדה וכרית בישבן, ומגיני ידיים וברכיים ומרפקים.... משהו מוזר כי היא מפחדת ליפול למרות שעדיין לא נפלה... אבל בלב (שלה ושלנו) יש גאווה וזה הכי חשוב!!

אם תמשיכו לעבוד על הדברים הדס שלך עוד תגיע רחוק, אבל חשוב לפנות למישהו מיקצועי. זה נראה לי חשוב לפני כתה א' ששם כבר יש שיעורי התעמלות וזה הופך להיות תחרותי בבית הספר היסודי.

אמא בלמידה מתמדת,
מכיוון שנראה ממה שכתבת שאת מתענינת ומעונינת בנסיון והמחשבות של אמהות אחרות - אני מוסיפה עוד משהו שחשבתי עליו אחרי שכתבתי כאן אתמול:
שבתחום של גרוי לתנועה ופעולה של הגוף, עדיף מאד שמי שיעזור לילדה לא יהיה מישהו שאצלו זה צד מאד חלש, או לא פתור.
כמו שלרופא שיניים עדיף שילווה את הילדים מבוגר שאין לו טראומות מטיפולי שיניים... הצלקות שלנו יכולות להדביק את הילדים בדברים שבמקור אין אצלם בכלל, וסתם להעצים בעיות או תחושות מעכבות.
אז אם נאמר בן זוגך יותר זורם בתחום הפיזי, או עם דימוי עצמי טוב יותר בתחום זה - אולי כדאי שהוא זה שיבלה איתה במשחקי כדור, ריצות, ריקודים וכאלה? (סתם אני זורקת רעיונות, בלי לדעת את הנסיבות הספציפיות כמובן).

וגם רציתי לומר לך, שלפי מה שראיתי, ילדים צעירים לא בהכרח מתייחסים לריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה כאל תיוג או בעיה אצלם. מבחינת הבת שלי זה היה כמו חוג או פעילות מיוחדת, שהיא גם אהבה אותה למרות שהתמודדה גם עם קשיים. זה הרבה ענין של איך מציגים את זה - גם ההורים, וגם המטפל/ת.
דווקא בגיל בוגר יותר, אם מתחילים בטיפולים, זה יותר קשה לילדים להתמודד עם ענין הדימוי, ודורש יותר חוכמה תקשורתית מצידנו.

ילדים צעירים לא בהכרח מתייחסים לריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה כאל תיוג או בעיה אצלם. מבחינת הבת שלי זה היה כמו חוג או פעילות מיוחדת,
נכון מאוד. ויש בפירוש חוגים כאלו.

_בתחום של גרוי לתנועה ופעולה של הגוף, עדיף מאד שמי שיעזור לילדה לא יהיה מישהו שאצלו זה צד מאד חלש, או לא פתור.
כמו שלרופא שיניים עדיף שילווה את הילדים מבוגר שאין לו טראומות מטיפולי שיניים... הצלקות שלנו יכולות להדביק את הילדים בדברים שבמקור אין אצלם בכלל, וסתם להעצים בעיות או תחושות מעכבות.
אז אם נאמר בן זוגך יותר זורם בתחום הפיזי, או עם דימוי עצמי טוב יותר בתחום זה - אולי כדאי שהוא זה שיבלה איתה במשחקי כדור, ריצות, ריקודים וכאלה?_

מורינגה, תודה, אני בהחלט מודעת לנקודה שאת מעלה. כרגע אני מרגישה שהנושא מספיק פתור אצלי (טראומות וצלקות נראות לי מילים חריפות מדי בהקשר זה), כלומר, שאפשר בעבודה זהירה ומודעת להימנע מלהכניס את המטענים שלי לתוך הסיטואציה.
יותר מכך, אני מרגישה שההתמודדות הזו היא הזדמנות לעבודה וצמיחה גם בשבילי.
(בהקשר זה, ציטוט מעורר השראה מדף הבית של עירית לוי:
"הורות מודעת היא פעילות מרפאת שבה השיחות והמטלות הרגילות נעשות אמצעים לצמיחה רגשית ורוחנית.
כאשר ההורה מספק את צרכיו של ילדו, הוא גם מטפל בעדינות בריפוי פצעיו שלו, ועל-ידי כך משלים מעגל של אהבה גדול בהרבה משניהם."
_{הארוויל הנדריקס והלן האנט מתוך "הורות מודעת" (Giving The Love That Heals).})

ועוד מברג קטן לארגז הכלים:

כשאנחנו מבלות במרחב שמזמין פעילות גופנית, גיליתי שיש יתרונות רבים בהתמקמות רחוק יחסית מהדס. במקום לעמוד ממש בסמוך אליה, אני יושבת על הדשא עם הורים אחרים או שקועה באינטראקציה צמודה יותר עם אחותה הקטנה.
כשאני רחוקה מהדס, אני מנטרלת את הסיטואציה מהטעינוּת, הציפיות והשיפוט שאני עלולה להכניס לתוכה. בשולי שדה הראייה שלי, הדס חופשייה לנפשה לבחור במה שמושך אותה, להתנסות ולהיכשל.
עוד יתרון חשוב: כשאני זמינה באופן מיידי, הדס מרבה לפנות אלי ולהיעזר בי. כשאני רחוקה יותר, הדס מנסה להתמודד לבד עם האתגרים הגופניים שעומדים בפניה.
(למשל, במקום לקרוא לי שאעלה אותה לנדנדה, היא מטפסת לתוכה בכוחות עצמה).

אני חושבת שמוסכם על כולנו שהמטרה אינה לגדל ילדים שעומדים באיזשהו תקן חיצוני, אלא לגדל ילדים שחיים עם עצמם בשלום ומרגישים נוח עם גופם. ההתלבטויות נוגעות רק לדרך הנכונה לקדם את המטרות האלה,
כמובן, כמובן. מצטערת אם יצא כאילו אני מבקרת את הדרך שלכם, זו ממש לא היתה הכוונה שלי.
כואב לי מאוד על ילדים שמרגישים חלשים בחברתם של ילדים אחרים, ומהמקום הזה דיברתי.
כואבת לי ההשוואה בין הילדים וזווית הראיה שבוחנת את היכולות שלה בהשוואה לאלו של אחרים.
מהמקום הזה אני מאוד מנסה להימנע, וחשבתי שיהיה נכון להאיר אותו.
אני גדלתי במקום כזה ששופט כל הזמן בהשוואה ל... (מישהו אחר) וזה מה שאני רואה לצערי שקורה לילדים במסגרות.

סיפרת על המקרה בגן:
_הדס נצמדה אלי ואמרה: אני לא יודעת איך עושים את זה
בכל פעם אני מופתעת מחדש, לא כל-כך מהעובדה שכל הקשיים האלה עולים, אלא מהעובדה שזה קורה כל-כך מוקדם._

ואח"כ כתבת:
לצערי היא לא רקדה מעולם. אני זוכרת את הדס בגיל שנה וחצי, מסתכלת במבוכה על פעוטות בני גילה שרקדו, ומסרבת להזמנה להצטרף אליהם.

אני חוזרת על עצמי (קצת:-)) - האם לא כדאי לדעתך לדבר איתה על הקושי הזה, לשאול אותה אם היתה באמת רוצה לרקוד ומה לדעתה כדאי לעשות כדי שתוכלו לעזור לה להרגיש הכי טוב שאפשר בעולם עם מי שהיא?
@}

האם לא כדאי לדעתך לדבר איתה על הקושי הזה, לשאול אותה אם היתה באמת רוצה לרקוד ומה לדעתה כדאי לעשות כדי שתוכלו לעזור לה להרגיש הכי טוב שאפשר בעולם עם מי שהיא?
אני צריכה לחשוב על זה.
לעתים קרובות אני שואלת אותה מה היא חושבת שיכול לעזור לה עם קושי מסוים. אני מאוד אוהבת את הגישה הזו, את האמונה שאם נדע לשאול ולהקשיב, הדס עצמה תגלה לנו מה היא צריכה.
בנושא הזה, אינטואיטיבית אני לא בטוחה שזה מתאים. לשאלה הראשונה אני מנחשת שהיא תשיב שהיא לא רוצה לרקוד; והשאלה השנייה נראית לי כללית ומופשטת מדי בשבילה. לשמחתי, נראה לי שבאופן כללי היא מרגישה טוב מאוד עם עצמה.

הגננות של הדס ביקשו מן המטפלת בתנועה שמעבירה חוג בגן, להעריך את התפקוד של הדס בחוג ובכלל. לשמחתי היא הייתה מאוד אופטימית בנוגע אליה, ואמרה שהיא זקוקה בעיקר לאימון. נוסף על העצות שכבר נכתבו כאן (גינות משחקים), היא הציעה-

• ללכת הרבה על חול ים (עדיין לא דיברתי איתה ישירות, כך שאני לא בטוחה בנוגע להיגיון שמאחורי ההצעה).
• לחפש דרכים לעזור להדס לעשות סוויץ' ממצב סביל לפעיל.

לא חשבתי על זה קודם באופן הזה, אבל היא באמת צודקת. לפעמים קורה משהו שמעביר את הדס כמעט בִּן-רגע מפסיביות ולאות לעוררות ואקטיביות. (החיפוש אחר הסוויץ' נועד להגדיל את כמות השעות שבהן היא מפעילה את הגוף).

היום אחר-הצהריים הלכנו לקנות סנדלים. הדס ירשה מהבת-דודה שלה סנדלים מצוינים במידה 27. בקיץ שעבר הם עוד היו טיפה גדולים עליה, אבל בימים האחרונים התעורר אצלי חשד שהם כבר לוחצים לה. התברר שהם קטנים ועוד איך: יצאנו מהחנות עם סנדלים במידה 29. בקצב הזה, אוטוטו אנחנו שותף (במלעיל, כן?) בנעליים .
בחנות נדהמתי לגלות שבעוד ש כל סנדלי הבנים מותאמים לריצה וקפיצה, הרבה דגמים של סנדלי בנות לא ממש מתאימים לפעילות גופנית. למשל, אלה אלה ואפילו אלה עם העקב הנמוך.
הדס התבייתה דווקא על דגם מהסוג האחרון, אבל הצלחתי לשכנע אותה שיהיה לה קל יותר להתרוצץ ולשחק עם עקב שטוח.
_{(למרות זאת, ממליצה על חנויות העודפים של נימרוד. אפשר לקנות דגמים מעונות קודמות בהנחות גדולות).}

אחרי שקנינו סנדלים, חלצנו אותם מיד בפארק המשחקים הקרוב לגן.
בהתחלה הדס ביקשה שאנדנד אותה על אחת הנדנדות. הפעם שמתי לב שהנידנוד עשה אצלה את הסוויץ' מפסיביות לאקטיביות. התנדנדות היא חוויה פסיבית, מצד אחד, אבל מצד שני היא מעוררת ועושה חשק לנוע.
בהמשך עוד הספקנו לתפוס חבר מהגן, והם שיחקו והשתוללו ביחד. הייתה לי נחת גדולה לראות את הדס בעקבותיו, מנסה ומעזה. כשהוא קפץ בביטחון מהשלב הרביעי של הסולם, היא ירדה לשלב השני וקפצה משם בהיסוס, ונראתה מלאת אושר ופליאה כשנחתה בשלום על הקרקע. בהשפעתו המבורכת היא גם הצליחה בפעם הראשונה לשכב ישר על הדשא ולגלגל את עצמה סביב ציר האורך במורד. יום מלא אופטימיות לכוחותינו @}.

אמא בלמידה מתמדת, אותך לחוגים לריפוי בעיסוק. עוד מעט את מגיעה עם הבת שלך לרמת ההבנה שלנו, רק מהתבוננות והקשבה וחקירה. כל הכבוד!

למשל:
שמתי לב שהנידנוד עשה אצלה את הסוויץ' מפסיביות לאקטיביות. התנדנדות היא חוויה פסיבית, מצד אחד, אבל מצד שני היא מעוררת ועושה חשק לנוע.
וההסבר: תנועה ליניארית מעוררת את מערכת העצבים. בהרבה טיפולי רב"ע מתחילים את הטיפול בתנועה ליניארית, כדי להמריץ ולעורר, ואז קל יותר לגוף לתפקד וללמוד יכולות חדשות.
מה זאת אומרת מעורר? זה אומר גם שטונוס השרירים עולה באופן זמני (וטונוס נמוך מאוד מקושר לסרבול), וגם לכך שהמערכת מקבלת יותר גירויים, ולכן היא איכשהו "קשובה" יותר. דרוכה יותר.

שהדס תבחר בעצמה את הדבר שהיא רוצה להתנסות בו, ואז, במידת הצורך – לעודד אותה ולסייע לה.
בדיוק זו הדרך.
בנוסף, כל מתקן שהיא בוחרת, אפשר להשתמש בו בכמה וכמה דרכים. וכך תמיד אפשר להרחיב את הפעילות על אותו מתקן: "אולי עכשיו תנסי הפוך? מהצד השני? בישיבה/עמידה/שכיבה על הגב/ על הבטן" וכו'. זה גורם לה להתנסות במשהו חדש - אבל על מתקן מוכר ואהוב, וגם גורם לתחושת שליטה. או להציע לה להמציא משהו חדש. מאוד מאתגר, ומצד שני אם היא אפילו ממציאה רבע תנועה חדשה - זו כבר הצלחה.

היו לי עוד דוגמאות אי שם למעלה, אבל אני מתעצלת למצוא ולצטט.

אה, כן: אמרת שאם את במרחק מסוים ממנה היא יותר פונה למשאבים האישיים שלה במקום ישר לבקש ממך עזרה - וזה נכון. כמרפאה בעיסוק, אני תמיד מנסה לזכור את הנטייה שלי להיות all over the child, כי הרי אני צריכה ללמד, אז אני מלמדת ומלמדת ומלמדת... והדברים הכי חשובים קורים כשאני תופסת מרחק ואומרת: תן גז, אני לא מתערבת עכשיו. או לפעמים אפילו יוצאת מהחדר לחמש דקות.

בחנות נדהמתי לגלות שבעוד שכל סנדלי הבנים מותאמים לריצה וקפיצה...
מה שנקרא: השפעת הסביבה החומרית על התפקוד. כמה שהמסביב הזה משפיע! תנסי להמשיך בקו הזה, להסתכל על כל המרכיבים של הסביבה ואיך הם משפיעים על הדס: הימצאות מרכיבים שונים (מתקנים, דשא, טלויזיה, אוכל), פיזור במרחב (צפיפות או ריווח), בבית או בחוץ, גובה, צורה, התאמה לגודל הגוף שלה (בייחוד כפות ידיים וגובה של מתקן יחסית לגובה הברכיים), מרקמים, תאורה, רעש. גם ביגוד שהיא לובשת, וכמובן, הסביבה האנושית: את, גננות, ילדים אחרים....

אחרי שקנינו סנדלים, חלצנו אותם מיד בפארק המשחקים הקרוב לגן.
כל פעילות גופנית, מתחילה לא מהאיבר שמבצע אותה (ידיים, למשל), אלא מהיציבה של הגוף, והיציבה מתחילה מהבסיס שעליו הגוף מונח. בהליכה, ככל שהמשטח מחוספס יותר, כך הוא נותן יותר גירויים לכפות הרגליים: מרקמים משתנים, בליטות, שיפועים, פידבק שונה בהתאם לדרגת הרכות / הקושי שלו. לעומת זאת סוליות נעליים נותנות גירוי אחיד לאורך זמן. הגירוי המשתנה גורם להליכה (כפעילות עצבית) להיות אקטיבית יותר, כי כל הזמן מערכת העצבים צריכה לקלוט את השינויים, לעבד אותם ולהגיב עליהם בהתאם. והפעלת שרירי כפות הרגליים משפיעה מיידית על כל היציבה (והתנועה) עד למעלה. גם ביוגה אומרים את זה. ככל שכפות הרגליים אקטיביות יותר - כן ייטב.
(סתם טיפ כללי - אם לפעמים מרגישים עייפות מנומנמת, באמצע העבודה - חליצת הנעליים מעוררת ומרעננת)

הרהורים על עידוד:
המטרה הרשמית שלי, כשעבדתי עם ילדים (גם "רגילים" וגם בחינוך המיוחד) היתה לשפר את התפקוד שלהם בתחומים שונים.
המטרה האמיתית שלי היתה לשפר את תחושת הערך העצמי והמסוגלות. הנכונות להעז, לפגוש את העולם באמצע הדרך, להסתכן ולנסות.
לפעמים זה בא ביחד, לפעמים לא.
אני רושמת פה כל מיני זכרונות טובים, מהקטעים המוצלחים שלי בעבודה. מרפאה בעיסוק בלמידה מתמדת:

הוא היה נורא נורא נורא מגושם. וגם לא רצה לנסות דברים. אני לא יכול!!!! והוא פחד.
או שהיו לו בעיות בתכנון תנועה, וקושי מאוד גדול להמציא משהו חדש, או לעכל דרך חדשה, או בכלל לקבל שינויים.
או שהוא היה גם חלש מוטורית, גם בעיות בתפיסה חזותית ומרחבית, גם קושי ענקי בפתרון בעיות, והערכה עצמית קרובה לאפס.

התגובות שלי היו:

• (הוא לא רוצה לנסות משהו שאני מציעה, זה קשה מדי) "טוב, בשבוע הבא בטח תעשה את זה" "בשבוע הבא אתה תצליח" "בפעם הבאה תגיע עד כאן". אותה תגובה, שבוע אחרי שבוע. אחרי כמה שבועות הוא אשכרה התחיל לנסות.
• (כשהוא קפא על המתקן, רועד לחלוטין, או פשוט סירב לעשות משהו): אתה אמיץ!!! אתה מעז. למרות שזה מפחיד, אתה מנסה בכל זאת!
• (הילד במבוי סתום עמוק, אין לו מושג מה לעשות) אה, בטח תמצא איזו דרך לעשות את זה (מסתובבת לצד השני של החדר ו"עסוקה בענייני". פוזלת מדי פעם אחורה כדי לא לתסכל יותר מדי, ולעזור כשבאמת צריך).
• בוא תמציא משהו חדש. איך אתה יכול לעלות על הסולם בצורה אחרת? בדרך אחרת?
• רעיון טוב, לא חשבתי על זה.
• (הוא רוצה לרדת מהמתקן או לטפס, ומבקש עזרה) איך תוכל לעשות את זה? מה אתה יכול לעשות עם הרגל שלך? לאן תזיז את היד הזאת? אלה שאלות מכוונות, אבל הוא מוצא את הפתרון, מעצב אסטרטגיה, מיישם ומפיק לקחים.
• נפילה מצויינת!!!

(אתם חושבים שליפול זו לא מיומנות? ילד צריך לדעת שיש לו את היכולת להושיט את כפות הידיים קדימה תוך כדי נפילה, וכך להגן על הראש. או להושיט רגל קדימה וכך לבלום ולצמצם נזקים וחבלות. אם את יודעת את זה הנפילה מפחידה פחות, ופחות נתפסת ככשלון. פעם הבאתי את זה עד אבסורדום, עם ילד שלא היה לו את הרפלקס הזה, והיה עלול לנחות על הפרצוף כמו קרש. יום אחד הוא ניסה ללכת עם קביים, הם נתקעו במזרון, והוא התחיל ליפול כמו בהילוך איטי, הגוף מקובע לחלוטין, ידיים בגובה הראש. הפיזיותרפיסטית מאחור ואני מולו, לא מצליחות להגיע אליו, והוא נוחת עם הפנים על המזרון. איך שהוא מגיע לשם אני אומרת לו: "יופי! כל הכבוד שהצלחת ליפול על המזרון ולא על הרצפה!" זה היה מקרה ממוזל, כמובן, אבל מה לא עושים כדי למצוא מרכיב חיובי בסיטואציה, למנוע מהנפילה להפוך לטראומה)

• עכשיו תאסוף את הלגו עם היד החזקה שלך (נאמר לילד עם שיתוק חלקי, והכוונה היתה ליד החלשה שלו. כן, זו שהוא כמעט לא השתמש בה).

אנחנו מה שאנחנו חושבים שאנחנו.

עוד מעט את כבר ברמת המיומנות שלנו (עם הבת שלך), רק מהתבוננות והקשבה וחקירה.

תמר, אין לך מושג כמה שימחת אותי עכשיו (או כמו שהדס אומרת בעגה של פרחות: "את לא מאמינה!!!").

תודה ענקית על ההסברים, הרעיונות, ההרהורים, והרוח הטובה שמנשבת מדברייך. אני בטוחה שלא רק אני שותה אותם בצמא.

אפשר לנצל את ההזדמנות ולבקש ממך כמה טיפים? (מה שנקרא "אני רק שאלה" ).
הסירבול של הדס בולט במיוחד כשהיא רצה. התנועות שלה לא מתואמות. הרגליים נזרקות לאחור בכיוונים מנוגדים, ופלג הגוף העליון כפוף קדימה. היא רצה לאט ומתעייפת מהר. יש לך מושג איך אפשר לעזור לה בזה?

תנועה ליניארית מעוררת את מערכת העצבים.
את יכולה להיזכר בעוד דוגמאות לתנועה ליניארית? נגיד, משהו שאפשר לעשות בבית?

כל מתקן שהיא בוחרת, אפשר להשתמש בו בכמה וכמה דרכים.
אולי יש לך רעיונות לאביזרים שאפשר להביא הביתה, ויכולים לשמש לאותה מטרה? (כלומר, אביזרים שאפשר לגלות בהדרגה דרכים שונות להשתמש בהם). בינתיים חשבתי על כדור פיזיו. כדאי?

הרבה הרבה תודה @}

ללכת הרבה על חול ים.
זה בעצם ללכת על משטח שהשיפועים ומידת היציבות שלו משתנה כל הזמן, ומכריח את הגוף להתאמן בשווי משקל בזוויות משתנות.
כשאנחנו הולכים עם נעליים, או אפילו יחפיםאבל על שטח מרוצף - אנחנו עושים כל הזמן את אותה פעולה. לעומת זאת הליכה על חול (וגם על סלעים, עם נעליים) זה גם גרוי, גם פיתוח מיומנות של תיכנון תנוטעה, וגם אימון (זה בכלל לא קל! תנסו ותראו שאחרי כמה זמן הרגליים מאד מתעייפות - כי אלה שרירים שאנחנו לא מפעילים כמעט).
וזה גם נורא כיף...

אני חושבת לעצמי - אולי כדאי להשמיע בבית מוזיקה שעושה חשק לרקוד, ולומר להדס 'אל תסתכלי עלינו רוקדים, פשוט תעשי מה שמתחשק לך. לרקוד זה לזוז איך שרוצים'.
אולי כדאי לרקוד יחד איתה באופן ממש לא מסודר. כלומר להרשות לעצמכם להיראות לא מתואמים, עם איברים זרוקים באוויר לכל עבר. לא לרקוד "יפה". פשוט לזרום עם המוסיקה (מה שאת מציעה לה), לתת לה יד תוך כדי, ולהתמסר למין ריקוד של "חסרי המודעות".

וחוץ מזה שוב דף נפלא, אני בטוחה שהרבה יוצאים נשכרים ממנו.
@}

וואו, כמה הרבה יש לי לספר לך...
כבר רציתי קודם לענות על כמה שאלות אבל לא הזדמן (בדף שלי מוסבר למה) אבל טוב שכך , בנתיים נוספו כמה תובנות.
שאלת לגבי השחיה, אני למדתי לשחות בגיל צעיר ומאוד אוהבת, לכן רציתי שילדי יאהבו לשהות במים ולקחתי את כולם "לשחות" כבר בגיל כמה חודשים. אני משתדלת כמה שיותר מהר להעביר אליהם את האחריות לבטחונם במים - כלומר הם מחזיקים בי ולא אני בהם. בשום שלב לא מעודדת/משדלת/מפצירה או חלילה מכריחה להכניס את הראש למים זה מגיע בזמנו. הבכור למד לקפוץ למים כמו שהוא לומד כל דבר: כמה פעמים יחד איתי (במקרה של קפיצה למים זה אומר להחזיק שתי ידיים) כשזה הפך קל ונעים החזיק רק יד אחת, ורק כשהיה מוכן - בלי ידיים. שמתי לב שבתחילת העונה היינו צריכים לחזור על התהליך אבל זה כבר היה ממש בקיצור - תוך יום אולי. כל זה היה לפני כמה שנים בקיץ שעבר וגם בזה שלפניו הוא כבר זכר את היכולות שלו ולא היה זקוק לי כלל. מקריאה בדף הזה אני מבינה שגם אני סבלתי מסרבול תנועתי. היום כאדם בוגר אני יכולה לנתח את זה ולהבין שאהבתי למים נבעה כנראה מזה שבמים הסרבול נעלם - הגוף נהיה קליל יותר וגם המים מניעים את הגוף בזמן שאני לא מניעה אותו.
לגבח הריקוד אני חושבת שכיוון המחשבה שלך, שחוזק ע"י משתתפות נוספות בדף הזה, הוא מצוין - פשוט לשים מוזיקה כייפית שעושה לכם חשק לרקוד. אצלנו (ביקום המקביל (-; )זה היה השיר you realy got me של הקינקס. פשוט רקדנו והשתוללנו איתו. זה עזר, הוא גם לא היה כל כך כבד אז ואפשר היה להניף אותו באויר...
רציתי גם להתיחס לדברים אחרים שנכתבו פה:

מאמינים בעצמם וביכולות שלהם, ומגלים אומץ וביטחון שמפתיעים אותנו כל פעם מחדש (בקפיצות, בטיפוסים). אפילו שבבסיס הם יכולים פחות, בזכות הביטחון מגיעים למקומות נהדרים.
עד שהגננת לא הפנתה את תשומת ליבי לסרבול אני בכלל לא שמתי לב אליו. כל פעולה של בני היתה מתקבלת אצלי בהתלהבות ומכיון שגם לו עצמו יש אופי נלהב הוא בטוח שהוא גיבור על וחזק מאוד. ועדיין מעבר ללקבל , לעודד ו לאהוב לא נראה לי בעיתי גם ללכת בכיף לרב"ע.
לגבי חוף הים - תומכת נלהבת. קצת לפני יומולדתו הרביעי שבר בני את הרגל בשני מקומות והיה נתון בגבס 7 שבועות ארוכים. בעוד שלגבס הוא הסתגל די מהר ומצא אופני התקדמות מופלאים על הישבן וחלקי גוף אחרים, לחזור ללכת לאחר הסרת הגס היה לו קשה. אינני יודעת את הסיבות הפיזיולוגיות אבל עובדה היא שכל ביקור בחוף הים קידם אותו חזרה להליכה באופן משמעותי ונראה לעין (חוץ מזה זה כייף!)
יש לי עוד אבל נגמר לי הזמן. אמשיך בהזדמנות

אמא בלמידה, תודה.

לגבי השאלות: תזכירי לי בת כמה הדס? לא מצאתי למעלה.
ועוד כלל בסיסי: לעולם לעולם לא לדבר על ילדה שלא ראיתי בעיני. זה לא מקצועי. אז נא להתייחס מלה שאני כותבת בעירבון מוגבל, להעביר הכל דרך המסננת שלך.

לגבי הריצה: כללית, הגיל שבו מתגבשת הריצה לפעילות מוטמעת ואוטומטית ברפרטואר התנועתי שלנו, זה איזור גיל חמש (עם טווח הנורמה הענק הרגיל...). קל לנחש שהדס בגיל שבו הריצה ממילא עוד לא מבוססת, כך שברור שרואים את הקשיים שלה דווקא שם, ולא בפעולות "ותיקות" יותר.
התיאור של הריצה מכיל המון המון אינפורמציה, כמה שהוא תמציתי. אז יש פה כמה עניינים "נפרדים":
א. רצה לאט ומתעייפת מהר - נשמע כמו טונוס שרירים נמוך, שכבר ידוע לך שילווה אותה כל חייה. אז בשביל זה פשוט צריך אורח חיים שיכלול פעילות גופנית כחלק מהיומיום.
ב. התיאור על הגב הכפוף והרגליים המתנפנפות, ביחד עם עוד כמה תיאורים שנתת למעלה, מעלים אצלי סימני שאלה לגבי תכנון תנועה. כי DCD זה מין שם משפחה כללי (מדי). הוא יכול להיות תוצאה של טונוס שרירים נמוך, כאשר הטונוס הנמוך גורם לכך שהילד לא יכול להפעיל את השרירים שלו בצורה מיטבית: הוא חייב לגייס קבוצות שרירים גדולות יותר ולהתמץ יותר כדי להשיג את אותה התוצאה, וזה פוגע בַּדיוק של התנועה. מצד שני, יש את התחום של תכנון תנועה. כלומר את היכולת לתכנן, ליזום, ללמוד, לחקות, לתקן ולשפר תנועות שונות. בשביל זה את צריכה מרפאה בעיסוק (כלומר אבחון), שתגיד לך אם להדס יש קושי גם בזה, ותיתן כיוונים להבנה יותר מעמיקה של הקושי ולעבודה בבית. אם יש לה בעיה בתכנון תנועה - ההתמודדות שלה ושלכם הופכת להיות טיפה יותר מורכבת, סביר להניח שהיא נזקקת ליותר הדרכה ו/או להדרכה יותר מדויקת כדי ללמוד לתפעל את הגוף, בייחוד בסיטואציות חדשות.

עכשיו מילה בקשר לאבחון וטיפול:
המדריכה שלי (כשהייתי סטודנטית) אמרה תמיד שלכל טיפול יש מחיר. המחיר משתנה מילד לילד, ותמיד צריך לשקלל את התועלת של הטיפול מול המחיר שהילד משלם. עכשיו, לי יש בעיקר ניסיון עם ילדים בעלי רמת צרכים כל כך גבוהה, שהיה ממש צריך להתאמץ כדי להעמיס הרבה יותר מדי טיפולים, או להביא אותה באינצידנטים ממש חסרי רגישות, כדי לעבור את הגבול שבו המחיר גבוה מהתועלת. אני לא יכולה להעיד מניסיוני על המחיר שזה גובה מילד שתפקודו די קרוב לנורמה. פשוט לא יודעת.
אבל, יש דברים שאפשר לעשות כדי לצמצם את המחיר וזה פשוט לעבוד בעיניים פקוחות ומתוך בחינה ובחינה מחדש, שאת זה את עושה ממילא. אני חושבת שלתהליך של אבחון שבו מרפאה נפגשת אתכם פעם-פעמיים למשך כשעה, יש מחיר די קטן, כי זה אירוע חדפעמי. אחרי האבחון תשבו ביחד, תשמעי את מה שיש למרפאה להגיד, תבקשי ממנה לחזור פעמיים על כל מה שלא הבנת בתוספת הסברים והבהרות, תראי מה יש לה להמליץ, ואז תלכי הביתה ותחשבי על כל העניין. ממילא המערכת תאלץ אותך לחשוב על זה, כי עד כמה שידוע לי יש כיום תורי המתנה בקופות החולים. הם אמורים לתת לך המלצות וכיווני עבודה לקחת הביתה ליומיום, וזה הכי חשוב, יותר מהעבודה המבודדת בחדר הטיפולים. יכולה להיות גם אופציה של ליווי של פעם בחודש.

רק הצצתי בדף ולא קראתי את כולו, בכל זאת רוצה לשתף אותך.
יש לי ילדה מאד פעלתנית. למעשה, הפעלתנות שלה נובעת לפעמים מחוסר יכולת לנוח. אבל, למרות זה יש לה עיכוב בישיבה למשל ובכלל איזה חוסר ביטחון בגוף. קשה לי להסביר את זה בדיוק, זה נראה סותר אבל זה לא.
בכל אופן רציתי לספר לך שהתחלנו ללכת לחוג. מאד היססתי לפני שבאנו בכלל כי היה ברור שיש לה משהו נגד המדריך. היינו אצלו באבחון פרטי וחודש ומעלה מאוחר יותר איך שנכנסנו איתו לחדר היא פרצה בבכי. אנחנו מדברים על תינוקת בת שנה שמאד אוהבת אנשים ולא בוכה ונבהלת מכל אחד. כשבאו הילדים האחרים היא טיפה נרגעה, אבל היה לא פשוט. בפעם השניה שבאנו שוב איך שהיא ראתה אותו היא בכתה בכי מר אבל ההשתתפות או ההיענות שלה לחוג היתה הרבה יותר גבוהה. מרוב שהיא פעלתנית אמא אחת אמרה לי "מה? לה יש בעיה בישיבה?" כי הסתבר שביום הזה כולם היו עם בעיות ישיבה במקרה וכולם היו יחסית כאלה שלא זזים והיא כל הזמן התרוצצה בזחילה לא נחה לשניה אז חושבים שהיא נורא מפותחת כביכול.
בכל אופן זה מדהים אבל אני כבר רואה שיפור בבית באיך שהיא זזה. אני רואה שהיא כבר מנסה להתיישב, אני רואה שהיא נענית יותר ויותר לחלק מהתרגילים שעשינו שם שאני מתרגלת איתה בבית ואחרי פעמיים אני כבר ממש שמחה שהלכנו למרות החשש שלי מהיחס שלה למדריך ומזה שבהתחלה הרגשתי שאני מכריחה אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה בכלל ושלא נעימים לה.
כתבתי על זה באתר גם כשהיא היתה בת חודשיים-שלושה (ואז באמת ויתרתי ולא הלכתי) ושוב לאחרונה. אני מקווה שזה ימשיך ככה אבל אני בהחלט חושבת שזה יכול לתת להדס שלך המון ביטחון וגם לך.
אנחנו הלכנו לחוג של שיטת שלהב ויש לי הרגשה שבעוד כמה ימים אני אוכל לבטל את התור לפיזיותרפיה שקבעתי, יש לנו הפניה מהרופאה שלה אבל תור עוד המון זמן ונראה לי שתוך שבוע מקסימום כבר לא יהיה צורך ואני גוררת את זה חודשים.
מתנצלת שהתפרציתי ואם לא מתאים תמחקי, פשוט חשבתי שאולי מה שאנחנו עוברות בימים אלה עשוי להיות לך מידע מועיל או מעודד.

דף מרתק. האינקובטורית הקטנה שלי בת שלוש ורבע, גם היא במסורבלים. יש לי חברה שבתה קטנה ממנה בשנה, אתמול הילדות נפגשו ובבירור התנועות של החברה זורמות יותר, היא נעמדת על קצות האצבעות סתם ככה, קופצת, מסתובבת, הולכת אחורה, אצל הגורה שלי כל הפעולות הן פונקציונליות לחלוטין. היא לא תרוץ סתם כך בשביל הכיף. וכמה שצחקתי/בכיתי בהזדהות כשכתבתן על תלאות התלת-אופן.

היו לנו כבר שלוש פגישות עם פיזיותרפיסטית מדהימה בתכלית. ויש כל פעם התקדמות קטנה, פתאום שמתי לב שהריצה שלה כבר לא מתברווזת כל כך, שהיא מטפסת יפה ומצליחה גם לרדת בלי לזעוק לי להוריד אותה. היא עובדת דרך הראש, הילדונת, היא צריכה להבין מי ולמה ואז מנסה לנוע בהתאם - אין לה את התנועות הספונטניות ואת ה"ריצה לשם ריצה" של אחותה, שמסוגלת לרוץ ולרוץ בשמחה.

תרגיל לדוגמה: לבחור חיה (צפרדע, ברווז, דוב, סרטן) ולתרגל "הליכה" של אותה חיה (קפיצות צפרדע, הליכת דוב)
ועוד - ללכת על קורה על הרצפה, מתחילים בהליכה רגילה כשהיא לופתת את היד שלי, אחר כך מפזרים צעצועים קטנים על הקורה כשהיא צריכה לעבור מעליהם, ואז להרים אותם.
ועוד - לעלות במדרגות כשהיא מחזיקה כדור גדול (כלומר לא יכולה לאחוז במעקה).

נסו פלדנקרייז. המוטו של פלדנקרייז: להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, את האפשרי לקל ואת הקל לאלגנטי. יש מורים לפלדנקרייז שמתמחים בעבודה עם ילדים. הניסיון שלנו עם השיטה היה מצויין. למזלנו מצאנו מורה מעולה (בסרסוטה, פלורידה).

הדברים שמצאנו ממש במקרה שמגרים לתנועתיות : *פוף , מהסוג הרך והגדול. כיף לרוץ לתוכו ולפול בלי לחשוש ומצוין לימים שנשארים בבית .

• תחפושות :גלימה שמתעופפת מאחור כשרצים מהר ,תחפושות של חיות שכמובן 'נכנסים לדמות שלהן'

• אצלנו לא גיליתי ששירים ברדיו עושים לו את זה , אני מאוד אוהבת לרקוד אם פתאום יש שיר יפה , אבל בשבילו אני שרה. יש שירים שמעודדים תנועה : רוץ בן סוסי ,למשל.יש מי שכלי הקשה קשורים לצאוור ישמחו את ליבם ויתנו קצב ברגליהם.

• מצטרפת להמלצה על פלדנקריז. אני חושבת שעיקר הדגש חייב להיות בכל מקרה בעבודה היומיומית עם הילד/ה , כלומר תסחטי את המורה /מדריך /פזיוטרפיסט לגבי סוג התנועות , הכיוון ותרגילים .מה שקורה בשיעור הוא כמעט חסר חשיבות לתנועתיות.

אני אישית הולכת לאחרונה לשיעורים אצל מורה נהדרת וככל שמשתפרת ההבנה שלי את התנועה ותווך התנועה משתפר , אין לי דרך אחרת לומר את זה , זה פשוט כיף.

אני חושבת שעיקר הדגש חייב להיות בכל מקרה בעבודה היומיומית עם הילד/ה אכן, למרות שצריך להפעיל יצירתיות כדי שלא תרגיש שאני "עובדת" אתה.

היום אצל הפיזיו' ניסינו להתחיל ברכיבה על תלת אופן. אבל הרגלים שלה קצרות וקשה לה, והיא לא הסכימה. עם הרבה יצירתיות הפיזיותרפיסטית המקסימה הגביהה לה את הדוושות וממש הדביקה את הסנדלים שלה כך שהדיווש יהיה לה קל יותר. אני תרמתי את חלקי כשהבאתי בובת פילון צהוב ושכנעתי את הילדונת להסיע את הפילון לטיול. הילדה היתה שיכורת הצלחה אחרי שכל הנסיעות הקודמות שלה על התלת-אופן היו מתסכלות למרות כל המאמץ שהשקיעה.

עם מוסיקה אין לנו הצלחה כי היא פשוט מקשיבה מהופנטת, מרוכזת כולה במוזיקה, ותזוזה היא הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות. אבל היא טפסנית מעולה.

טיפוס על עצים. אין עליו.

< קוראת בהתרגשות, מעכלת לאט >
תבואו כל יום. כולכן.
חשבתי שנבנה כאן ביחד ארגז כלים, אבל עכשיו זה נראה לי יותר כמו תיבת אוצר.
@}@}@}

השבוע הייתה לי חוויה הזויה - אנחנו כל כך בשוּונג של גינות ולנסות גינות חדשות, שבביקור השבועי אצל אמא של אורי הצעתי שנלך כולנו לגינה הקרובה לביתה.
וכך מצאנו את עצמנו בגן של קברי הסנהדרין בסנהדריה, בל"ג בעומר, מוקפות בעשרות רבות של ילדים חרדים, יידיש מכל הכיוונים, בגן לא הכי מתוחזק ובעיקר מלא פסולת ושיירים של מדורות. זה לא הפריע להדס ואיה להנות עד הגג, כמובן. (היו שם משטחי טיפוס עשויים טבעות פלסטיק מחוברות בצפיפות, ושוב חזרה החוויה של ניסיון מהוסס שמסתיים בקריאות שמחה: "אמא, תראי אותי!").

השוונג הזה עושה המון טוב. בשבועיים-שלושה האחרונים אני מרגישה שהדס במצב רוח מצוין, מלאת עירנות ומרץ. כשהגוף מלא שמחה ואנרגיה, יש חשק להמשיך לזוז והתנועה הופכת להרגל. הדס ואני רצות, מדלגות, מטפסות, מתנדנדות, קופצות ומתגלגלות, ואיה בכלל עוסקת בענפים שונים של ספורט-אקסטרים (קפיצות ראש למגלשות מהסוג הסגור, טיפוסים לגבהים בלתי אפשריים, הליכות שיווי משקל על חומות תוך סירוב נחרץ ליד: "איה לבד! לבד!!!").
אני מרגישה את הזרימה המבורכת גם בגוף שלי, כאילו התעוררנו יחד משנת החורף.

לפני כמה חודשים כתבתי ש כדי לאפשר להדס לקבל ולאהוב את הגוף שלה, אני חייבת לחשוב שהוא נהדר. כדי לחשוב שהגוף שלה נהדר, אני חייבת לסלוח לגוף שלי על מוגבלותו.
עכשיו אני מרגישה ביתר שאת וממקום חיובי, עד כמה הצמיחה שלי ושלה שזורות זו בזו @}.

איזה נפלא לשמוע

השוונג הזה עושה המון טוב.
יש חשק להמשיך לזוז והתנועה הופכת להרגל.
אני מרגישה את הזרימה המבורכת גם בגוף שלי,

בדיוק. בדיוק.
אמרתי לך, יש לך את זה. לשלב את התנועה בחיים, לא להשאיר אותה במקום של פעילות מבודדת. "שיעור מחשבים" "שעור שחייה" "שיעור פיזיותרפיה".

עוד מילה אחת קטנה על טיפול (בשאיפה שלא יהיה צורך ):
שכחתי להגיד לך שעד גיל שש, טיפולים התפתחותיים ממומנים לא רע מתקציב הבריאות. אבל מגיל שש יש נפילה בתקצוב שלהם, זה מגיע לרמות מגוחכות של "יש לך סדרה של שבעה טיפולים" ולכי תספיקי לעשות עם זה משהו. אז גם זה משהו שכדאי להביא בחשבון...

פעילויות ביתיות:
תנועה ליניארית: הכי קלאסי זה לקפוץ על המיטה של ההורים . כל מזרון קפיצים יעבוד לצורך העניין. אפשר גם טרמפולינה, אבל אני אוהבת לעבוד עם מה שיש.
אפשר גם לנסוע על סקייטבורד ברחבי הבית. בישיבה, בשכיבה על הבטן, או בכל צורה אחרת.

קופסת קרטון של טלויזיה מספקת אינסוף פעילויות. להיכנס ולצאת מתוכה. לגזור חלון ודלת ולהיכנס ולצאת דרכם. לצאת מהדלת בלי להרים את הקופסה מהרצפה. לסגור את עצמך בפנים ולנוע אתה ברחבי החדר על ידי דחיפה מבפנים, גלגול והפלה.
ציפה ישנה של שמיכה כפולה: לזחול לתוכה. להכניס לתוכה איזה מוט אנכי ולשחק באוהל. או בבית. לסדר ולרהט אותו מבפנים - המון תכנון, תמרון בתוך מרחב מצומצם וקבלת פידבק תחושתי מתמיד מהקירות (הבד). חוץ מזה ילדים קרועים על זה. או לפחות, אני והאחים שלי היינו.

קפיצה על המיטה ביחד עם מלחמת כריות, גלגול על ומתחת לשמיכות כבדות - נותן המון תחושה עמוקה, כלומר תחושה לא רק על העור אלא גם על השרירים, הגידים והמפרקים. הגירוי על הרקמות העמוקות נותן לנו אינפורמציה לגבי מנח הגוף בחלל, מנח אברי הגוף יחסית לעצמם, והכוח המופעל עליהם, שמשליך על הכוח שהם עצמם צריכים להפעיל כנגד הלחץ מבחוץ. כל אלה הם נתונים בסיסיים החיוניים לתכנון תנועה ולתגובה מוטורית הולמת.
(זה היה משפט מובן בכלל? נחוץ פידבק מאמהות!!!)

למשקיענים: תפירת שמיכה כבדה. זוהי ציפה שהתפרים מחלקים אותה לריבועים 20X20 ס"מ, בכל ריבוע חופן של גרגרי אורז או משהו דומה. אני חולמת כבר שנה לעשות לעצמי משהו כזה לשימוש אישי, כי זה ה-דבר נגד דיכאון. התכסות בשמיכה כזאת נותנת המון המון מגע עמוק ואחיד, והמון המון תחושת ביטחון מהסוג ששכחנו בגיל חצי שנה (א-פרופו עקרון הרצף ). להתכסות ולבכות בחיקה המגונן. אבל כמובן, כל סוג של קווץ' עם ריפוד יכול לשמש תחליף זמין יותר, כאשר מדובר במגע עמוק.

ריקוד ומוסיקה: הגישה שלך לגבי ריקוד מעולה ("לא צריך לדעת איך, צריך להרגיש").
משהו נוסף שיכול לעזור זה ללמוד לנוע בריתמוס, בקצב אחיד. תבחרי משהו עם ביט מאוד חזק ובולט סטייל דיסקוטקים (רק בווליום נורמלי), בלי מקצבים מתוחכמים שמטשטשים אותו, ובתור התחלה רק למחוא כפיים בקצב עם הביט. שזה בעצם הבסיס לריקוד - תנועה ברצף ריתמי, בתיאום עם קצב חיצוני. תראי עד כמה זה קל או קשה לה ותמשיכי משם.
(מחיאת כפיים פעמיים על כל ביט, או רק על כל שני ביטים, טפיחה על הירכיים, קפיצה עם הביט, נענוע בראש מצד לצד עם הביט, וכו')
(אם זה ממש קשה לה בהתחלה את יכולה לטפוח על גופה בקצב יחד עם הביט, זה ייתן לה את התחושה הפיזית ביחד עם השמיעה).

מוסיקה אפשרית: כמה מהשירים של High Five, למשל.
השיר החביב עלי לצורך העניין הוא "Five Hundred Miles" של ה- Proclaimers. אולי את לא זוכרת את השם שלהם, אבל כשתשמעי את השיר תזהי אותו על בטוח. הוא היה מאוד פופולרי איזה זמן. זה שיר הקיפצוצים הביתי שלנו, וגם הוא מצוין נגד דיכאון.
I would walk 500 miles
And I would walk 500 more
Just to be the man who walked one thousand miles
and fallen at your dood
Ta da da da
Ta da da da
Ta da da da
Ta da da da
וכו'

למה דווקא השיר הזה? גם כי במקרה הוא הוציא אותנו פעם אחת מאיזו שבזה אטומית, ומאז התאהבנו בו כליל, וגם כי הוא נבנה בהדרגה, ככה שממש מתבקש להתחיל לרקוד אותו רק עם הראש בהתחלה, אחר כך הידיים נכנסות לתמונה, לאט לאט כל הגוף מצטרף, ובפזמון השני את כבר קופצת מעלה-מטה כמו יויו, בלי לדפוק חשבון ל"איך אני נראית" או לאנושות שגרה בקומה מתחתייך.

אתר מוסיקה מומלץ:
http://www.pandora.com/
זה אתר שהוא למעשה תחנת רדיו כבקשתך: את מבקשת לחפש סגנון מסוים, יוצר מסוים או אפילו שיר מסוים, והם גם מוצאים לך את השיר הספציפי וגם נותנים לך את כל הדברים שלדעתם דומים בסגנון שלהם למה שביקשת. שווה לנסות.

תמר, את מלאך,
והדברים שאת כותבת - זהב טהור.

< מתה על "Five Hundred Miles" >

עדיף מאד שמי שיעזור לילדה לא יהיה מישהו שאצלו זה צד מאד חלש, או לא פתור
כן ולא. אתמול התמסרנו בכדור וצירפנו גם את השכנה - חברה אהובה. בדרך כלל לראות אותי ואת בכורי משחקים בכדור זו קומדיה עצובה או טרגדיה מגוחכת ... אבל אתמול פתאום שמתי לב שדוקא אי ההצלחות שלי מעודדות אותו ונותנות לו לגיטימציה, גם נדמה לי שלי יש יותר סבלנות כי גם אני כזאת (-; ואחרי זמן מה ששיחקנו אמרה השכנה החברה "שניכם כל כך השתפרתם!" אפילו קלעתי סל! <מימה חוגגת את נצחון הגוף>
גם ל"ג בעומר סיפק שלל התנסויות מוטוריות - התנהגות מסביב למדורה , חץ וקשת ( הגעתי מקום ראשון שני פעמים ! צוהל הבכור. אמא כל כך מאושרת ששוכחת להתפלץ מה"שני פעמים")

טליה שלום,
תודה רבה על נכונותך לשתף בידע שלך. נושא הנשימה מדבר אלי במיוחד. כשאני חושבת על זה, נשימה עמוקה יכולה להפיג את המתח שמופיע לפעמים בסיטואציות מאתגרות ומשבש את התפקוד ואת הלמידה. תודה.

אני מרגישה שהדברים שכתבת הם מעין יחידה נפרדת בתוך הדף הזה, מפני שהם מקיפים נושאים רבים (לא רק סירבול אלא גם רגישות תחושתית ו-ADD, למשל), ובגלל הדיאלוג הנפרד שהתפתח בינך לבין תמר.
לכן חשבתי שהכי נכון לכלול את דברייך בטקסט נפרש, שנפתח בהקלקה אחת. כך אפשר יהיה לשמור אותם בלי לפגוע ברצף הקריאה בדף. כרגע כללתי בטקסט הנפרש גם את הדיאלוג בינך לבין תמר. אחרי שתמצו אותו, אני מקווה שנוכל למחוק חלקים ניכרים ממנו.
מקווה שזה בסדר מצדכן.

אפילו קלעתי סל! <מימה חוגגת את נצחון הגוף>
תענוג לשמוע @}.
נזכרתי הבוקר איך לפני שהדס נולדה התביישתי לשיר בקול רם כי חשבתי שאני זייפנית. כשהיא הייתה תינוקת ניצלתי את היותה קהל שבוי והתחלתי לשיר לה, ממשיכה מהמקום שבו הפסקתי לשיר שנים רבות קודם לכן. זה היה תיקון ענק בשבילי, לראות אותה מתבוננת בי מוקסמת ותובעת שאשיר לה עוד ועוד. סוף סוף הצלחתי להשתחרר מהביקורת הפנימית ופשוט לשיר, בלי לחשוב איך אני נשמעת. שרתי לה המון (ועדיין אני שרה), ולאט לאט הרגשתי איך השירה שלי משתפרת ומתדייקת, והיום אני שרה בשמחה בכל מקום.
עכשיו הפעילות הגופנית שוב מספקת הזדמנות להמשיך מאיפה שהפסקתי, מול קהל מעריץ , ולצמוח ביחד. טוב לשמוע שכך זה גם אצלך, מימה.

אני לומדת המון מהדף הזה. שלשום, למשל, הדס ניגשה לנדנדה מהסוג שעליו היא חוששת לשבת (נדנדת ישיבה ליחיד בלי משענת), ונידנדה את עצמה בדרך אלטרנטיבית, כשהחזה נשען על המושב והרגליים דוחפות את האדמה.
עכשיו יכולתי לראות שקורה כאן משהו טוב, ולעודד את הדס להתנסות ולחקור את הנדנדה באופן הזה, וכך היא התחילה להוסיף לתנועה קדימה-אחורה של הנדנדה אלמנט של תנועה מעגלית. כמה דקות אחר-כך היא עפה קדימה והידיים שלה בלמו את הנפילה (היא הייתה תלויה על הנדנדה בקרסוליים, והידיים הושטו ישר קדימה ושמרו על הגוף שלה במקביל לרצפה). מיד יכולתי לראות שזו נפילה מצוינת!!!, וראיתי איך התגובה שלי הגיעה בדיוק בשבריר השנייה שבו הדס החליטה איך להתייחס לנפילה שלה, והפכה את הרגע לרגע של גאווה.

פתאום נפל לי איזה אסימון, שבעצם אנחנו, "המסורבלים הבוגרים" לא ממש סבלנו מחסר ביכולות אלא מקצב אחר. בעצם כל הזמן היה לנו את זה וזה חיכה לצאת לצמוח אבל הקצב לא התאים למסגרת הזמן של התרבות בה אנו חיים ואז כש כביכול עברנו את הגיל, התחלנו להתבייש לנסות ולא נתנו ליכולות להתפתח. מזל שיש לנו ילדים שמנערים את האבק מעל האוצרות שבתיבה ו להמשיך מאיפה שהפסקתי
אולי לא צריך "לשנות" את הילדים אלא את ההתניות החברתיות - אבל כמו תמיד זה תהליך של כמה דורות ומורכב הרבה יותר ובנתיים לא נרצה להקריב את ילדינו המתוקים על מזבח השינוי התרבותי.
סתם הגיגים. מרשה למחוק...(-:

לא ממש סבלנו מחסר ביכולות אלא מקצב אחר.
מאוד מזדהה.
אני התלבשתי על "חמש אבנים" כשהייתי בכיתה ח'. לפני כן זה פשוט היה מוקדם מדי ומתסכל מדי בשבילי, אבל כשהתחלתי נורא נורא נהניתי מזה. ובכתה ט' חצי כתה פתאום התחילה לקפוץ בחבל, וזה היה פשוט תענוג לזכות בהזדמנות שניה שכזאת.


התביישתי לשיר בקול רם כי חשבתי שאני זייפנית.

למרבה האירוניה, דווקא כששרים בזהירות, בדחילו ורחימו, בשקט ובפה חצי סגור - מזייפים יותר.

סוף סוף הצלחתי להשתחרר מהביקורת הפנימית ופשוט לשיר.
זה זה.
זה זה.
זה זה.
יש שירה - אין פחד
יש פחד - אין שירה

<תחזיקו אותי! תחזיקו אותי! שאני לא אתחיל לנאום גם על שירה, בנוסף לכל הצרות>
<הולכת לישון>

נ.ב. על העריכה.

אם אנחנו כבר משתפכות ומהללות זו את זו אז למה להפסיק עכשיו : תתחילי לנאום על שירה ! למה לא? אני חושבת שזה קשור כי שחרור של עכבות באופן קולי מאוד עוזר לשחרר עכבות בגוף (מה, לא כייף לצעוק בלידה?).
תמיד השתאיתי למשמע אמהות השרות לילדיהן - כמה יפה הן שרות וזה בדיוק זה, לא לחשוש, לפתוח פה גדול ולשיר במלוא גרון ועם המון אהבה, ואז גם לרקוד, לקפוץ בחבל ואפילו לכדרר!
למסורבלים והמעוכבים לדורותיהם - הידד!

_תמר, את מלאך,
והדברים שאת כותבת - זהב טהור._
והדף הזה הוא מרתק
תודה על השיתוף. @}

עכשיו אני מרגישה ביתר שאת וממקום חיובי, עד כמה הצמיחה שלי ושלה שזורות זו בזו
תענוג. תודה מיוחדת על הפתיחות .

תתחילי לנאום על שירה ! למה לא?

למה לא???
כי אני יושבת פה ונואמת על שירה בזמן שהחיים שלי משתוללים שם בחוץ ודורשים את שלהם, זה למה!!!!
(תמר היתה אתמול בקטע מבאס במיוחד של אומללות כוללת, אחרי ש.... וש.... וש.... טוב, רק לכתוב את זה ייקח לי שעות).

יאללה, הולכת. תודה, חברות. תודה.

עוד מעט ייפתח לו דף בשם סרבול וכובד תנועה ושפה אצל מרפאות בעיסוק מתוסכלות באוסטרליה, ושם אני כבר אגיד את כל מה שאני (לא) צורחת.

תמר היתה אתמול בקטע מבאס במיוחד של אומללות כוללת, אחרי ש.... וש.... וש.... טוב, רק לכתוב את זה ייקח לי שעות.

((אגב, מה יהיה הסוף עם הברנש בציור? בתור מרפאה בעיסוק בטוח הבחנת ביציבה הבעייתית עם הכתפיים המכווצות. לא פלא שיוצא לו רק חצי חיוך))

עוד מעט ייפתח לו דף בשם סרבול וכובד תנועה ושפה אצל מרפאות בעיסוק מתוסכלות באוסטרליה?, ושם אני כבר אגיד את כל מה שאני (לא) צורחת.
אני בעד. באמת. המרחב הוא אמנם וירטואלי, אבל עצם הכתיבה והדיאלוג שמתרחש בעקבותיה עושים דברים אמיתיים לגמרי. (וחוץ מזה אני בטוחה שזה יהיה חומר קריאה משובח).

תמר, אפשר לזרוק לך רעיון?
כל זמן שאת בבית, צמאה לעשייה משמעותית ולקשר עם המקצוע שלך, ומאחר שאת כותבת נהדר ויש לך כאן קהל שישמח לנהל איתך דיאלוג ולתת לך פידבק, ומאחר שיש למשפחות רבות כל כך צורך בידע מהסוג שאת מעתירה עלינו כאן, אולי תשתמשי בפלטפורמה הזו כדי לפתח את הרעיונות שלך לספר?

אני יושבת פה ונואמת על שירה בזמן שהחיים שלי משתוללים שם בחוץ ודורשים את שלהם
תמרוש מורה ליוגה אמר לי פעם כשנפרדנו לדרכים וארצות שונות: "when your life is up side down - do a head steand "
על אותו משקל - כשהחיים משתוללים זו הזדמנות להשתולל קצת בעצמך.

<מימה לומדת עכשיו דבר או שניים על חיים משתוללים ועומדת מאחורי ההמלצה באחריות>

"when your life is up side down - do a head steand "



תודה, שועלות יקרות שלי.

כן, נו, אני האחרונה שאתכחש ליתרונות המרחב הווירטואלי. אבל אצלי זה לא עובד כל כך טוב. נו, אלה דיבורים על עשייה ולא עשייה.
הדבר שהכי גומר אותי פה זה באמת המחסור בהכרה: לא מכירים אותי, לא מכירים בי, לא מכירים ביכולות שלי, שגם נפגעו עקב המעבר (ע"ע מה שכתבתי לטליה על ניסוח וכתיבה ומיומנויות תקשורת - הפוסל במומו פוסל).
ומה יעזור לי הכרה בישראל? הרי ממילא יש לי הכרה שם.


לפתח את הרעיונות שלך לספר?
חשבתי שכבר יש ספר כזה: "ילד, מה הוא צריך" של ג'ודי האן-מרקוביץ.
אולי באמת תעיפי בו מבט בהזדמנות, ואם תגידי לי שהוא לא מספק - אני יושבת וכותבת עוד אחד.

לא, זאת לא התשובה האמיתית. התשובה האמיתית היא שאני לא מאמינה ביכולות שלי, וטוענת שאין לי מספיק ניסיון בשביל לכתוב ספר כזה ושהוא יהיה בעל ערך.
לדעתי (או, בעצם, לדעת איזה יוצמח בהנהלת חשבונות, מחלקת אדמיניסטרציה ביקורת עצמית ויסורי מצפון, האונה הפרונטלית השמאלית ג'ירוס II תת מחלקה ty253), ספר כזה אפשר לכתוב רק אחרי עשרים שנות ניסיון עם ילדים מכל הגילים, הסוגים והצבעים, ורצוי גם אחרי שזכית בפרס נובל לרפואה, פעמיים.

אני האחרונה שאתכחש ליתרונות המרחב הווירטואלי. אבל אצלי זה לא עובד כל כך טוב.

פעם ראשונה בתולדות "באופן" שמישהי לוקחת את דבריה חזרה אחרי חמש-עשרה שניות בדיוק.
זה כן עבד.
(טוב, גם בעזרת בעלי האדיב, שידע לצלצל מהעבודה בדיוק בשניה הנכונה (כשכתבתי על הטמבל ממחלקת אדמיניסטרציה) והזכיר לי את המעצב-גרפי שרוצה לעשות אתנו פרוייקט חינוכי.

אוסטרליה, חכי לי!!!! אני באה!!!!!!!!!!!!!

נ.ב. ואני יודעת גם בדיוק למי לשווק פה את התוצאה. וגם את הפרוייקטים הנוספים, שיבואו אם זה ילך כמו שצריך.

לדעתי (או, בעצם, לדעת איזה יוצמח בהנהלת חשבונות, מחלקת אדמיניסטרציה ביקורת עצמית ויסורי מצפון, האונה הפרונטלית השמאלית ג'ירוס II תת מחלקה ty253), ספר כזה אפשר לכתוב רק אחרי עשרים שנות ניסיון עם ילדים מכל הגילים, הסוגים והצבעים, ורצוי גם אחרי שזכית בפרס נובל לרפואה, פעמיים.
תגידי ליוצמח שהוא מוזמן לצאת להפסקת תה ארוכה (כמו שאני קולטת אותו, הוא בטח טיפוס שמוציא לתיונים את המיץ).
תמר, יש לך את זה בגדול, ואת גם לא אמורה לדעת הכל כבר בתחילת המסע. מספיק לדעת מה את לא יודעת ולמצוא דרכים להשלים את המידע החסר.

אוסטרליה, חכי לי!!!! אני באה!!!!!!!!!!!!!

את מוזמנת להשתמש בדף הזה לסיעורי מוחות וליטוש רעיונות.

טוב, עושה רושם שעכשיו תורי להיות כאן בזמן שהחיים שלי משתוללים שם בחוץ ודורשים את שלהם (חיים, עשר דקות ואני חוזרת. נשבעת. ).

שמתי לב שלא כתבתי למעלה אף שאלה חדשה. אני עדיין עסוקה בעיבוד התשובות לשאלות הקודמות שלי. בטוחה שיהיו לי שאלות נוספות בעתיד.

הגילוי שבעצם אפשר לעבוד גם על נושא הריקוד, ושזה יכול להיות מסע משותף של הדס ושלי (להמשיך מהמקום שבו הפסקתי), מאוד מסעיר אותי בימים אלה. מצאתי באוטו דיסק נהדר, שמח וקצבי בשם African Playground, שקיבלנו במתנה מארה"ב. אחרי שהדס ואני זזנו על הכיסאות לקצב המוזיקה, הדס הציעה מיוזמתה שנשמיע את הדיסק בבית, כדי שנוכל לרקוד איתו. (חבל רק שה-CD Player שלנו התקלקל).

ובעניין אחר: אישה שאני מכירה באופן שטחי פרשה בפני דילמת חיים מסובכת, וביקשה לשמוע מה לדעתי עליה לעשות. מאחר שלא היה לי מושג, במקום לתת לה עצות הפניתי את תשומת לבה להיבטים שונים של הבעיה, ושאלתי אותה איך היא חושבת להתמודד עם כל אחד מהם. פתאום הבנתי שאני מיישמת את ההצעה שלך, תמר: (הוא רוצה לרדת מהמתקן או לטפס, ומבקש עזרה) איך תוכל לעשות את זה? מה אתה יכול לעשות עם הרגל שלך? לאן תזיז את היד הזאת? אלה שאלות מכוונות, אבל הוא מוצא את הפתרון, מעצב אסטרטגיה, מיישם ומפיק לקחים.
הדרך הזו באמת מעצימה את מי שנעזר בנו, מאפשרת לו להשתמש בהמון ידע שאינו נגיש לנו, ונותנת כלים גם להתמודדויות נוספות.
בסוף השיחה, האישה הזו אמרה: "ידעתי שכדאי לי לדבר איתך. השיחה הזו עזרה לי מאוד".

יש אייקון לתרועות חצוצרה ותשואות רמות?
אמא בלמידה - תבורכי על פתיחת הדף הזה
_תמר, את מלאך,
והדברים שאת כותבת - זהב טהור._
ותודה גם לשאר המשתתפות - לומדת מכולכן ושמחה על כל התקדמות

<מרוב שימחה פיספסנו ריפוי בעיסוק השבוע >

הדרך הזו באמת מעצימה את מי שנעזר בנו
ככל שאני מתקדמת בחיים אני מגלה שהעצמה זה שם המשחק.

"העצמה" ולא "עזרה".
כי אף אחד לא זקוק לכוחות שיש לנו. לא יעזור לו אם נהיה חזקים. הוא זקוק לכוחות של עצמו, ולתמיכה שלנו בכוחות האלה.

או כמו שמימה אמרה:
שמתי לב שדוקא אי ההצלחות שלי מעודדות אותו ונותנות לו לגיטימציה.
כי מה תעזור לו אמא מושלמת?
תעזור לו אמא שעם כל הסרבול שלה היא עדיין אמא, כלומר הכי גדולה וחזקה וסמכותית בעיניו. אז אם היא יכולה להיות מסורבלת ועדיין להצליח להיות מבוגרת ולהיות כל כך אמא - בטח גם הוא יכול.

הגילוי שבעצם אפשר לעבוד גם על נושא הריקוד, ושזה יכול להיות מסע משותף של הדס ושלי (להמשיך מהמקום שבו הפסקתי), מאוד מסעיר אותי בימים אלה.

תוכלי לספר עוד?

נ.ב. לא מוצא חן בעיני ש"השתלטתי" על הדף.
אני הולכת לקחת צעד אחורה.
להשתתף פחות
לפנות מקום לאנשים אחרים

ביי

רק עכשיו גיליתי את הדף הזה. הוא פשוט מדהים. מעורר אצלי הרבה רגשות מעורבים.
לשמחתי הרבה טלי (אוטוטו 3) לא סובלת מסרבול, היא אוהבת לטפס, לקפוץ, לרקוד, להשתולל. ממש מדהימה. אבל ככל שאני קוראת כאן, אני מבינה שאולי אני דווקא זו עם הבעיה המוטורית. מימי לא הצלחתי לרכב על אופניים, למרות נסיונות בגילאים שונים, אני לא מסתדרת עם סקטים, ולא חולמת לנסות רולרבליידס. אמנם רקדתי בלט כמה שנים בתור ילדה, אבל לא באמת הייתי טובה בזה. הציון שלי בספורט תמיד היה הנמוך ביותר, פשוט הייתי איטית, וקצת מסורבלת. שנאתי משחקי כדור, הייתי גרועה בהם. (אולי רק מחניים, כי פשוט ביליתי את כל המשחק בלברוח, הרי לא היה לי סיכוי לתפוס את הכדור). הדף הזה מזכיר לי שיש עוד כמוני, ושזה לא סוף העולם.
פתאום נפל לי איזה אסימון, שבעצם אנחנו, "המסורבלים הבוגרים" לא ממש סבלנו מחסר ביכולות אלא מקצב אחר. בעצם כל הזמן היה לנו את זה וזה חיכה לצאת לצמוח אבל הקצב לא התאים למסגרת הזמן של התרבות בה אנו חיים ואז כש כביכול עברנו את הגיל, התחלנו להתבייש לנסות ולא נתנו ליכולות להתפתח. מזל שיש לנו ילדים שמנערים את האבק מעל האוצרות שבתיבה ולהמשיך מאיפה שהפסקתי
אני כל כך מזדהה עם המשפט הזה, אני כל כך נהנית לשחק איתה, לקחת אותה לגן משחקים, לקפוץ איתה על מתנפחים כשאפשר, לרקוד ולהשתולל, בלי עכבות. עכשיו הרי יש לי תירוץ, אני פשוט עושה את זה כדי שהיא תהנה, ולכן לא צריכה להתייחס לתגובות הסביבה. לצערי, זה עדיין לא אומר שאני טובה בזה, פשוט כבר לא אכפת לי כל כך מהסביבה.
אז למה רגשות מעורבים? כי דווקא האיש הוא הפעיל בעקרון, בבית הספר הוא רץ, שיחק כדורסל, כל הדברים האלה, והיה בהם טוב. כיון שעבר תאונת דרכים, הוא לא יכול להשתולל כמו שהיה רוצה, וזה מצריך ממני הרבה יותר מאמץ לצאת ולזוז, לעשות דברים שבד"כ הייתי מוותרת עליהם. הדף הזה דווקא גורם לי להרגיש טוב, לדעת שגם אם אני לא הכי "מוצלחת" בזה, זה בסדר גמור. שגם אני יכולה ללמוד שוב לעשות דברים באמצעות הילדים שלי.

תמיד השתאיתי למשמע אמהות השרות לילדיהן - כמה יפה הן שרות וזה בדיוק זה, לא לחשוש, לפתוח פה גדול ולשיר במלוא גרון ועם המון אהבה, כן, יש בזה משהו כיפי. אני דווקא אוהבת לשיר ובאה מבית מוזיקלי, אבל יש לי הרבה יותר עכבות, אני פשוט לא שרה יפה כמו ההורים שלי. אמא שלי יכולה לעמוד באמצע הרחוב ולפרוץ בשירה אם זה מה שבא לה לעשות. לי עדיין יש איזשהו פחד קהל שהייתי שמחה אם היה נעלם לו. (קשור ולא קשור לדף)

למסורבלים והמעוכבים לדורותיהם - הידד!

_אני הולכת לקחת צעד אחורה.
להשתתף פחות
לפנות מקום לאנשים אחרים_

תמר, אל תעלמי לנו פתאום, טוב? @}

אתמול ביקרנו אצל חברים. לכבוד מזג האוויר הם פתחו שתי בריכות קטנות בחצר. היו שם בסך הכל שבעה ילדים משלוש משפחות, וכמעט כולם נכנסו מיד למים. אחת הבריכות הייתה בריכת פלסטיק קשיח עם מגלשה קטנה שהפכה מיד לאטרקציה. הדס לטשה עיניים במגלשה ובילדים המשתוללים שהתיזו מים לכל עבר, ולקחה צעד אחורה. "אני רוצה להיות לבד בבריכה", היא אמרה.
"בסדר גמור", אמרתי, "אבל זה ייקח זמן. את רוצה שנעשה משהו אחר בינתיים?"
אורי השגיח על איה ואני נכנסתי עם הדס לתוך הבית. הבאנו איתנו את הדיסק האפריקאי, השמענו אותו ורקדנו (!), כלומר השתוללנו בקשר די רופף לקצב המוסיקה. שני ילדים הצטרפו אלינו. היה כיף.
אחרי שעה בערך, הבריכה עם המגלשה התפנתה. הדס נכנסה אליה ואני התיישבתי במרחק של כמה מטרים ודיברתי עם האימהות האחרות. ראיתי את הדס בודקת אותה בהיסוס, מחפשת דרכים בטוחות להיכנס ולצאת. לבסוף היא התיישבה בראש המגלשה ולא זזה. הרגשתי שהיא רוצה לגלוש ומהססת. התקרבתי אליה.
"מה שלומך, חמודה?"
"בסדר."
"אם את רוצה אני יכולה לשמור עליך כשאת גולשת."
"אני רוצה."
"אז תני לי יד ואני אשמור עליך."
נתתי לה יד. אחר כך רק אצבע. אחר כך אצבע שהיא החזיקה באופן די רופף, ואצבע שהיא עזבה באמצע הדרך. בסוף היא גלשה לגמרי לבד, שוב ושוב ושוב ושוב, וגודל ההקלה, השמחה ותחושת ההישג שלה, היו כגודל המתח וההיסוסים שקדמו להן.
בינתיים, איה וילד נוסף הצטרפו לבריכה והדס הסתדרה עם זה.
פעם אחת היא החליקה ובלעה קצת מים, ואני אמרתי (בהשראת נפילה מצוינת!!! של תמר): "ראית איך הצלחת לקום מיד? איזה יופי."

אני מספרת את כל זה בפירוט, כי החוויה החיובית הזו התאפשרה בזכות הדף הזה. אם אותה סיטואציה הייתה מתרחשת לפני כמה שבועות (כולם משתוללים בבריכה והדס נשארת בחוץ), אני חושבת שהייתי מגיבה אחרת לגמרי. קרוב לוודאי שהלב שלי היה נצבט, שהייתי עסוקה בהשוואות בין הדס לבין הילדים האחרים, מרגישה חסרת אונים מול הקושי שלה, מעצימה אותו ומלבישה עליו מטענים שלי, מנסה לשכנע את הדס להיכנס בכל זאת עם כולם, וחשה צורך להצדיק את התנהגותה בפני ההורים האחרים.

החוויה המשמחת הזו התאפשרה בזכות הדף הזה.
מרגש מאוד מאוד

_נ.ב. לא מוצא חן בעיני ש"השתלטתי" על הדף.
אני הולכת לקחת צעד אחורה.
להשתתף פחות_
תמרוש רוש, אני קראתי את דברייך בשקיקה. לא השתלטת בכלל, חלקת בנדיבות את הידע שלך.

תמר, אל תעלמי לנו פתאום, טוב?
מה פתאום, אני פה. רק קצת פחות
(נ.ב. יש לי מבחן עוד שבוע... קורס מסאז')

ותודה לכן, שוב
@}

(בבריכה) איזו סיטואציה מרגשת...
נורא יפה לקרוא איך את מתארת את התהליך שעברת.

דיסק אפריקאי
בדיוק רציתי להמליץ לך על מוסיקה אפריקאית . הקצב שם נכנס לך לדם ולעצמות ועושה דברים טובים.

אמא בלמידה ותמר, מרתק לקרוא אתכן. תורמת את השוויץ השבועי - שולחן הסלון אצלנו הוא בדיוק בגובה הספה, מרוחק ממנה כשלושים סנטימטר. היום היא טיפסה על השולחן, נעמדה מול הספה - וקפצה. וגם נחתה בשלום.

תורמת את השוויץ השבועי
כן ירבו

באתי לשאול שאלה: איך זה לנסוע על קורקינט? יש לזה ערך מבחינת שווי משקל וגרוי תנועתי?
אשמח לנסיונכן.

_תורמת את השוויץ השבועי
כן ירבו._
אכן. ברכות לקופצת הקטנה @}.

איך זה לנסוע על קורקינט? יש לזה ערך מבחינת שווי משקל וגרוי תנועתי?
אני יכולה לספר על ההתנסות שלנו עם קורקינט לקטנים.
כשהדס מתעוררת בבוקר, היא הולכת לבקר את הטרמפולינה והקורקינט כדי שיתנו לה כוח (אם הבנתי נכון את תמר, גם רכיבה על הקורקינט נחשבת לתנועה ליניארית שיש לה אפקט ממריץ).
המיומנות שלה ברכיבה על הקורקינט התפתחה בהדרגה ואחרי אימונים, כך שאין לי ספק שיכולות מסוימות שלה השתפרו בזכותו. נדמה לי שבעיקר השתפרה היכולת לקלוט במהירות אינפורמציה מהסביבה (הנה שולחן!) ולתרגם אותה לתגובה תנועתית (אני עוקפת אותו).
בקורקינט של קטנים אין עניין של שיווי משקל, כי יש שני גלגלים שמייצבים אותו מאחור. אם הגלגלים האלה מקבילים לגלגלי העזר באופניים, אז כנראה שהרכיבה בקורקינט של גדולים מצריכה שיווי משקל ומפתחת אותו.

מעל הכל - נראה לי שזו פעילות מאוד כיפית, שההצלחה בה מחזקת מאוד את תחושת המסוגלות.

התכוונתי לקורקינט של גדולים, רק עם 2 גלגלים, ורכיבה בחוץ (הילדים שלי כבר גדולים כאמור).