באמת סתם מחשבות, לפחות בשלב זה.
טוב, לא אני ולא הילדה עברנו אבחון, אבל היום אין שום ספק ששתינו סובלות מהלקות. לגבי האבחון כבר לא רלוונטי, כי אני כבר לא מתכוונת לשוב ולהיות שכירה, ולכן מעניינת אותי כבר אך ורק השכלה בלתי רשמית, ואני לא זקוקה למבחנים ותארים. אבל כשעדיין חפצתי בתואר, מסתבר שהעובדה שהלקות שלי לא אובחנה, ולא הוכרתי רשמית כמי שיש לה אותה זה היה בענק בעוכרי.

לגבי הילדה, ברור שריטלין (או טיפול תרופתי אחר) לא מענין אותי, לפחות כל זמן שאנחנו בחינוך ביתי. ברור לי גם שלאבחון ולקבלת האישור הרשמי שיש לה את הלקות, אין שום משמעות של ממש במסגרת החיניוך הביתי, שאני מקווה שימשך עד גיל 18. אבל ... כמדומני שלעשות אבחון בגיל צעיר נוח יותר וזול בהרבה מאשר בגיל מבוגר. אז השאלה היא אם כדאי בגיל צעיר לערוך לה אבחון, כדי להקל עליה בעתיד, בהנחה שהיא תרצה תואר אקדימי, או שעדיף להשאיר את האבחון לכשתתבגר ותרשם לאוניברסיטה? אם עדיף בגיל צעיר אז מתי ואיפה? האם ב"ניצן"? האם אחרי גיל 6 (לא רוצה לעשות זאת לפני) ניתן לעשות זאת דרך הקופה? האם מוכנים לערוך אבחון לילדי החינוך הביתי?

כמדומני שלעשות אבחון בגיל צעיר נוח יותר וזול בהרבה מאשר בגיל מבוגר. אז השאלה היא אם כדאי בגיל צעיר לערוך לה אבחון, כדי להקל עליה בעתיד, בהנחה שהיא תרצה תואר אקדימי, או שעדיף להשאיר את האבחון לכשתתבגר ותרשם לאוניברסיטה? אם עדיף בגיל צעיר אז מתי ואיפה? האם ב"ניצן"? האם אחרי גיל 6 (לא רוצה לעשות זאת לפני) ניתן לעשות זאת דרך הקופה? האם מוכנים לערוך אבחון לילדי החינוך הביתי?
קודם כל לגבי תואר אקדמי אין שום משמעות לכך שתעשי את האיבחון היום.
מאחר ובכל אוניברסיטה/מכללה דורשים אבחון עדכני [מהשנים האחרונות לפני תחילת הלימודים וממכון/ מאבחן שהם עובדים אותו.

לגבי איבחון דרך הקופה - אין לי מושג.
בד"כ עושים זאת דרך בי"ס.
לא יודעת מה עושים בחינוך ביתי [אבל אשמח לדעת כי בטח גם ילדיי יצטרכו].
ובטח אפשר לקבל איזשהו החזר מקופ"ח - צריך פשוט לבדוק...

לגבי האם או לא לעשות אבחון - אני עשיתי בתחילת לימודי התואר הראשון.
מעולם לא עברתי איבחון קודם אם כי בהחלט חשדתי שיש בעיה.
בשבילי האבחון היה בבחינת נשימת הקלה.. קיבלתי שם לקשיים ומתוך זה יכולתי למצוא מה עוזר לי להתגבר ולהקל על עצמי בהם.
אני חושבת שאת ילדיי אאבחן בגיל צעיר ולא אחכה שיגיעו ללימודים גבוהים אם ארגיש שהליקוי מפריע להם בחיי היום יום.
אם הליקוי לא מפריע בחיי היום יום לא חושבת שהייתי פונה לאבחון...


ברור לי גם שלאבחון ולקבלת האישור הרשמי שיש לה את הלקות, אין שום משמעות של ממש במסגרת החיניוך הביתי,
לזה אני לא לגמרי מסכימה..
כלומר מסכימה שלאישור הרשמי אין משמעות..
אבל אם הלקות מפריעה לה בחיי היום יום - למשל בפיתוח קשרים חברתיים או בתקשורת עם בני גילה או בקריאת מצבים חברתיים או
באין ספור דרכים אחרות אז לאבחון או בעצם אולי יותר לכינוי הבעיה בשם כן יכולה להיות משמעות עבורה.
אני יכולה לספר לך שעבורי האבחון היה נקודת מפנה בהרבה כיוונים.
מתוך קבלת שם לבעיה יכולתי ללמוד על הלקות ועל משמעותה ומתוך כך הבנתי כי חלק מהקשיים שלי בחיי היום יום נובעים מזה ולמצוא להם פתרונות.
ומה שהכי עזר לי זה ההבנה מדוע אני חושבת אחרת מאחרים [וזה כבר כן קשור לעולם האקדמי].
במכללה בה למדתי הייתה מורה שתפקידה היה לזור לתלמידים עם לקויות למידה לכתוב עבודות.
חוץ מכתיבת עבודה היא סייעה לי המון בעבודה עצמית והבנה של מהות הליקוי שלי, מהות הקשיים הנובעים מהליקוי ומציאת דרכים להתגבר על הקשיים בתוך העולם האקדמי. בקיצור היא ציידה אותי בכלים לחיים שאז סייעו לי בתוך האקדמיה ומאז למדתי להשתמש בהם גם בחוץ..

הבנתי כי חלק מהקשיים שלי בחיי היום יום נובעים מזה ולמצוא להם פתרונות.
מדוע אי אפשר למצוא פתרונות לקשיים בלי הכותרת של "הבעיה"?

אני יכולה להבין למה למי שיוצא מהמערכת הבית ספרית ופניו למערכת בית ספרית אחרת (אקדמיה) יש צורך באבחון.
כפי שפו כתבה, זה עוזר להבין למה אני מתקשה מול אחרים.
אבל בחינוך ביתי שבו אין השוואתיות, אין מבחנים, אין תחרות עם אף אחד... בשביל מה לתייג ילד בגיל 6?
ועוד בשביל אוניברסיטה שתקרה 14 שנה אח"כ?
ירצה, יאבחן את עצמו אז, הוא יהיה כבר בגיר ובוגר לעשות כן בעצמו, אם ירצה בכך.

בחינוך ביתי, הוא יכול בקלילות להגיע עם הייחוד שלו והמיוחדות שלו (אשר יש לכל אחד בכל מקרה) בלי להתעכב על שום דבר.
גם למי שלא מאובחן עם לקות זו אחרת יש קשיים בחיים, וגם לזה מוצאים פתרונות. לא חייבים לקרוא לזה בשם, מה גם שהשם והכללות מטעות, וגורמות עוול לא פעם.

כדאי לתת את הדעת על השלכות שיש לתיוג על נפש הילד.
יש דפים באתר בנושא.

להפרעות הללו יש ביטויים שאינם קשורים בלימודים
לא יודעת אם נחוץ דווקא איבחון אבל אין ספק שמומחים בתחום יכולים לעזור לילדים עם קשיים מהמשפחה הזו.

ילד קרוב לי סובל (והוא בפירוש סובל) מהפרעות קשב, בין השאר זה בא לביטוי
בקושי בתרגום המציאות החברתית - המסננת של המציאות אצלו היא אחרת מהנורמה
ומאוד קשה לו מבחינה חברתית - רגשית (בבית ובחוץ).

הוא אובחן רק לאחרונה ועולם שלם של עזרה נפתח בפניו ובפני הוריו
הם כולם קיבלו כלים להתמודדות

ואתן יודעות מה?! אולי גם התיוג עזר במובן שהקל לראות את הקושי של הילד כמשהו חיצוני לא ולא חלק ממנו (מקווה שהצלחתי לנסח עצמי)
היכולת להכיל את ההתנהגויות שלו בהחלט גדל.

שווה אולי לקרוא את מה קורה לבת שלי

_הוא אובחן רק לאחרונה ועולם שלם של עזרה נפתח בפניו ובפני הוריו
הם כולם קיבלו כלים להתמודדות
ואתן יודעות מה?! אולי גם התיוג עזר במובן שהקל לראות את הקושי של הילד כמשהו חיצוני לא ולא חלק ממנו (מקווה שהצלחתי לנסח עצמי)
היכולת להכיל את ההתנהגויות שלו בהחלט גדל._
בדיוק לזה התכוונתי:
התיוג עזר במובן שהקל לראות את הקושי של הילד כמשהו חיצוני לא ולא חלק ממנו

אמא, תעשי טובה לילדה ותנסי לתת ריטלין למספר שבועות. עשה פלאים לבן שלנו: עירני, שמח, מצטיין בלימודים וכו'. הוא נוטל כשנתיים ואין כמעט תופעות לוואי. בניגוד לתעמולה - אין התמכרות. הילד לא לוקח בסופי שבוע ובחופשים אלא אם כן יש מבחן גדול והוא מעונין ללמוד בריכוז.

ריטלין לא עוזר לכול המקרים אך כאשר נחוץ - עוול לא לתת. (מה ההבדל בין ריטלין לוונטולין או אינסולין? כאשר חסר בגוף, חייבים להשלים...)

אמא, תעשי טובה לילדה ותנסי לתת ריטלין למספר שבועות
ממש לאמ מסכימה...

ריטלין לא עוזר לכול המקרים אך כאשר נחוץ - עוול לא לתת
מסכימה לחלוטין שלפעמים הוא עוזר.
אבל הילדה עדיין לא עברה איבחון עדיין לא ברור מה הבעיה
וכבר בתור פיתרון ראשון את [ה?] מציעה ריטלין?
לא מסכימה..
לדעתי אפשר לנסות דרכים אחרות קודם..

עירני, שמח, מצטיין בלימודים וכו'. הוא נוטל כשנתיים ואין כמעט תופעות לוואי. בניגוד לתעמולה - אין התמכרות.
אשרייך וטוב לך שלילד שלך זה עזר, שאין התמכרות (גם לא תלות רגשית?) ושאין תופעות לוואי.
אבל אצל ילדים אחרים - יש בעיות סביב זה, ולפעמים זה לא ממש עוזר.
זהירות זהירות זהירות, לא להחיל ממקרה אחד על כלל האוכלוסיה.

מה ההבדל בין ריטלין לוונטולין או אינסולין? כאשר חסר בגוף, חייבים להשלים...
בשביל זה צריך לבדוק קודם שבאמת יש חסר בגוף. זו השערה מחקרית, אבל אני לא יודעת עד כמה הצליחו לבסס אותה לגבי כל המקרים שמבחינה התנהגותית מאובחנים ADD.
יש סיטואציות שנראות כמו מחסור בהורמון X, אבל נגרמות ממקור אחר.

אבל הילדה עדיין לא עברה איבחון עדיין לא ברור מה הבעיה וכבר בתור פיתרון ראשון את [ה?] מציעה ריטלין? לא מסכימה.. לדעתי אפשר לנסות דרכים אחרות קודם..

ברור! האמא כתבה: ברור שריטלין (או טיפול תרופתי אחר) לא מענין אותי ולכך התיחסתי.

בשביל זה צריך לבדוק קודם שבאמת יש חסר בגוף. זו השערה מחקרית, אבל אני לא יודעת עד כמה הצליחו לבסס אותה לגבי כל המקרים שמבחינה התנהגותית מאובחנים ADD. יש סיטואציות שנראות כמו מחסור בהורמון X, אבל נגרמות ממקור אחר.

מסכים. מכיוון שאין התמכרות, החלטנו על מתן ריטלין לתקופה מוגבלת והמשכנו בעיקבות ההצלחה.

אגב, גם אני מאובחן ADD. למבוגרים קל יותר ללא ריטלין כי אנו לא מתמודדים עם כיתה מלאה בילדים, הפרעות וכדומה. גם המשמעת העצמית שלנו גבוהה יותר. לעיתים אני "גונב" מספר כדורים בתקופות לחץ בעבודה וכו'. הריטלין עוזר להתמקד במשימה ולהמנע מהסחת דעת. התרופות האלטרנטיביות (אומגה 3 וכו')אינן משפיעות כלל.

אמא, תעשי טובה לילדה ותנסי לתת ריטלין למספר שבועות_ להזכירך שהילדה טרם אובחנה, ובלי אבחון מתן ריטלין גם לא בריא וגם לא חוקי, וחוץ מזה כתבתי _לגבי הילדה, ברור שריטלין (או טיפול תרופתי אחר) לא מענין אותי, לפחות כל זמן שאנחנו בחינוך ביתי._ ואני מדגשה שאנחנו בחינוך ביתי. אז על איזה התמודדות של הילדה _עם כיתה מלאה בילדים את מדברת? איזה צורך יש לנו בריטלין? אם בכל זאת נחשוב להכניסה לבית הספר ונראה שבלי הריטלין היא לא מסתדרת, אז בהחלט נשקול את השימוש בו. אבל בשביל מה צריך אותו כשאנחנו בחינוך הביתי?



_קודם כל לגבי תואר אקדמי אין שום משמעות לכך שתעשי את האיבחון היום.
מאחר ובכל אוניברסיטה/מכללה דורשים אבחון עדכני [מהשנים האחרונות לפני תחילת הלימודים וממכון/ מאבחן שהם עובדים אותו_ מה לגבי מי שמתחילים ללמוד בגיל צעיר (14 או אפילו קודם) גם אז אבחון שנעשה לפני ההרשמה לאוניברסיטה לא תקף? כי אם זה לא כך, אז אולי יש יתרון לאבחון מוקדם, אם זה כן כך, אז אולי מיותר לעשות פעמיים אבחון...

בכל מקרה, אני קשובה לכם מצחיק, קשובה עם הפרעות קשב ולומדת מדבריכם, ונחליט בבוא העת

אני מציעה לשנות את הפוקוס. את יודעת שהמוחות שלכן עובדים אחרת משל רוב האנשים, ולכן ברור שיהיו מדי פעם בעיות שנובעות מחוסר התאמה בין ציפיות (של אנשים אחרים, של מערכות בעתיד) ובין הצורה שבה אתן חושבות. אוקיי, נהדר - אם יש לך השערה טובה לסוג האבחון שתקבלו, את כבר יכולה למצוא עוד אנשים כמוכן ולשאול על דרכי התמודדות קונקרטיות. מה שחשוב בעיני זה לא לאפשר לזה להפוך לבעיה. אנשים עם מה שקרוי היום "לקויות למידה" הם בד"כ (לא תמיד!) פשוט חלק מהשונות האנושית הנורמלית והחיובית.

לי יש ADD (מאובחן לאחרונה, אבל ידוע כבר הרבה זמן), ולא הייתי מוותרת על זה בשום אופן. נכון, קשה לי (נורא) להתרכז, אני לא מסודרת, אני שכחנית (כשזה נוגע לדברים יומיומיים בעיקר), ועוד. מצד שני, כשמשהו מעניין אותי אני שוקעת בו לגמרי, המוח שלי רץ וקל לי לקשר דברים מתחומים שונים, אני יצירתית ומוכשרת ונו, אז מה אם אני אף פעם לא "אממש את הפוטנציאל שלי" לדעת המערכת. ויותר מהכל, זה מה שנתן לי בילדות את תחושת האאוטסיידריות ההכרחית לפיתוח ביקורתיות חברתית בריאה. בעיני, זה ממש נכס.

בקיצור, הבעיה בעיני היא לא של מי שמאובחן כ"לקוי", בעיקר כשמדובר על מה שנחשב "לקות קלה". הבעיה היא בממשק עם הציפיות של החברה, כמו כל בעיה שנובעת מאחרות.

הפרעות קשב לא אומרות בהכרח שריטלין הוא הפתרון (או כל טיפול תרופתי לצורך זה). הטיפול בריטלין חייב להיות משולב בטיפולים נוספים שיעזרו להתמודד עם הקשיים שהפרעת קשב מציבה.
גם אם החלטתם לוותר על הריטלין אל תשללו מיד את הטיפולים הנוספים (פסיכולוג, קואצ'ינג, ריפוי בעיסוק... יש עוד המון אפשרויות). מטרת הטיפולים היא לעזור ולתת כלים להתמודד עם קשיים שעלולים לעלות גם במסגרת ביתית.
אלה יכולים להיות קשיים חברתיים או קשיי למידה (ילדים רבים עם הפרעת קשב סובלים גם מבעיות למידה).

בקיצור... לאבחנה יכול להיות תפקיד מעבר לריטלין או הקלות בבי"ס.

לגבי אונ'..
צריך פשוט לבדוק במקום הלימודים הרלוונטי כי יש כאלה שדורשים איבחון מהשנה- שנתיים לפני תחילת הלימודים.
ויש כאלה שמסתפקים ב- 5 שנים לפני תחילת הלימודים.
בכל אופן צריך לבדוק שעושים את האיבחון במקום שמוכר ע"י מוסד הלימודים העתידי.

לגבי אבחון - שוב אני אומרת את דעתי - אם יש דברים שמפריעים לה ביום יום ונראה לי שלתת שם לבעיה
במובן שיהיה קל יותר למצוא פיתרון כשהבעיה תוגדר כמשהו שלא תלוי בה אלא לקות עם שם אז כן כדאי לעשות איבחון.
אז איבחון הוא רק לצורך הלימודים הגבוהים - אז זה מיותר כל זמן השיא לא יועדת איפה היא לומדת כי כאמור -
חשוב לעשות את האיבחון לא יותר מדי זמן לפני תחילת הלימודים ובמכון שמוכר ע"י מוסד הלימודים.
ומסכימה עם מנה מנה - יש טיפולים אחרים מריטלין שיכולים לעזור. יש בעיות שיכולות להתעורר בצד החברתי שקשורים ללקות.

מצד שני מסכימה גם עם מה שרחל כתבה:
אם יש לך השערה מה הבעיה - תלמדו על הבעיה ונסו למצוא פתרונות שטובים ועוזרים לה גם בלי האיבחון.
או עד שתעשו איבחון.

כפי שאני רואה את המצב היום, אנחנו זקוקות לאבחון רק לצורך הלימודים האקדמיים. אז כנראה שאם באמת נמשיך עם החינוך הביתי אז את האבחון נעשה לקראת ההרשמה ללמודים. בשלב זה לא נראה לי שה"לקות" מפריעה בתחומים משמעותיים אחרים, אם נראה אחרת כנראה שנקדים את האבחון.

לגבי אבחונים
אפשר לעשות דרך קופות החולים גם בלי להיות בתוך מערכת החינוך, הם אמנם מבקשים למלא דף מידע ע"י הגננת או המורה אבל זה לא חובה ואפשר להסתדר גם בלי זה.
אפשר לעשות אבחון פרטי ע"י פסיכולוגים שמתמחים בנושא, החסרון - זה יקר בטירוף, היתרון - לא מוציאים לך את הנשמה בהמתנה אינסופית לתורים ובבירוקרטיה מעצבנת.
ובכל מקרה זה מוכר ע"י משרד החינוך כך שסביר שיוכר גם ע"י האוניברסיטאות.

אה, וגם לאוניברסיטה לא בטוח שזה יהיה הכרחי. כלומר, שווה לנצל כל עזרה שאפשר לקבל (נכון באופן כללי, לא?), אבל מנסיוני, אחוז ה-ADD ו-ADHD בקרב אנשי אקדמיה הוא גבוה במיוחד. למרות שלכאורה האוניברסיטה פחות מתאימה לאלו עם קשיי ריכוז, יש יתרון אדיר למי שיכול "לשקוע" במשהו לגמרי, ליצירתיות ולמחשבה אסוציטיבית, בעיקר כשמדובר במחקר.

למי שיש קשיי קשב וריכוז יש קשיים לא רק בתחומים הלימודיים . ישכאלו שיש להם קושי בפענוח סיטואציות חברתיות, בסיום משימות(גם כאלו שגרתיות של בית),בקשיי ארגון(נהול כספים,חשבונות,חפצים),נטייה לפזרנות,איחורים קושי בקריאת מאמרים, ספרים.
אפילו בנהיגה.
לא צריך לרוץ לקחת רטלין אבל כן לנסות לזהות את הקשיים ולנסות לתת להם מענה או התייחסות או למצוא פתרונות יצרתיים .

אז השאלה היא אם כדאי בגיל צעיר לערוך לה אבחון, כדי להקל עליה בעתיד, בהנחה שהיא תרצה תואר אקדימי, או שעדיף להשאיר את האבחון לכשתתבגר ותרשם לאוניברסיטה?

ובכל מקרה זה מוכר ע"י משרד החינוך כך שסביר שיוכר גם ע"י האוניברסיטאות.
בלי להכנס לשאלה אם יש צורך באבחון חוץ מצורך פורמלי בשביל מערכת החינוך, כל האיבחונים האלה מתיישנים תוך כמה שנים.
לדוגמה, לועדת השמה של משרד החינוך (שקובעת אם ילד צריך סיוע לימודי, או מסגרת מיוחדת, או הקלות בבגרויות) - דורשים אבחון מ-3 השנים האחרונות, ע"י גורם קביל (איבחונים אלטרנטיביים למיניהם אינם נחשבים לקבילים).

אז למטרה הזו אין שום טעם לעשות אבחון מוקדם למען העתיד הרחוק - ממילא יהיה צריך לחזור עליו אם יתעורר צורך בהגשת איבחון.

אני מרגיש שאני כבר שנים רבות סובל מקשיי ריכוז. זה הפריע לי כשהייתי בבית ספר. תמיד שקדתי לפני מבחנים אך כשלתי בהם.
הדבר הפריע לי גם בחיי האישיים. אני יכול לדבר עם מישו ולקפוץ בראש שלי לנושא אחר מבלי לשים לב. אחר כך אני מתבייש לשאול משום שכבר חכחחיתי כששאלתי שאלה שרע לפני כן דיברו עליה. אני מספר לכם תעוקה של שנים.
לפני שבועיים עשיתי סדנא שפתחה את ראשי לכיוונים חדשים. אני מצחיל לחשוב על דברים ומתחיל לטפל בעצמי. ישנם הרבה דברים שהזנחתי. תמיד קל למצוא סיבות למה לדחות.
בשבוע שעבר, נגשתי לרופאת משפחה בכללית. היא סיפרה לי שיש כמה מבחנים לבחינת ליקוי קשב. אף אחד מהם אינו ממומן. היא אמרה לי שבאופן עקרוני הריטלין אינו בסל התרופות אם כי יש מצבים חריגים שכן מאשרים.
יש את מבחן "טובה". המבחן נעשה בלי ועם ריטלין וכך בוחנים את תגובת המוח ומגיעים למסקנה האם יש צורך ובאיזה מינון. המבחן יקר. 800 שקל.

עדיין ךא הלכתי. אני רגיל לדחות דברים אבל אלך ואני מבטיח שביום שאלך, אכתוב כאן על כך.
עוד דבר שיכול להיות קשור לבעיית קשב. כשאני נמצא עם כמה אנשים, אני לא מצליח לשמוע את מי שנמצא בקרוס אליי. ייתכן שאני סובל מליקוי שמיעה אך ייתכן שזו עוד תופעה של ליקוי בקשב.
את זה אני אבדוק ביום רביעי הבא, לקחתי כבר הפניה.

_אפשר לעשות דרך קופות החולים גם בלי להיות בתוך מערכת החינוך
אפשר לעשות אבחון פרטי ע"י פסיכולוגים שמתמחים בנושא, החסרון - זה יקר בטירוף, היתרון - לא מוציאים לך את הנשמה בהמתנה אינסופית לתורים ובבירוקרטיה מעצבנת._
איזו בירוקרטיה? לוקחים טפסים, ממלאים ומגישים. בין הגשת הטפסים לקופת החולים ובין האיבחון עוברים 3-5 שבועות.
גם אם יעבור יותר זמן, זה לא מצדיק תשלום עבור איבחון פרטי.

מנסיוני, אחוז ה-ADD ו-ADHD בקרב אנשי אקדמיה הוא גבוה במיוחד. למרות שלכאורה האוניברסיטה פחות מתאימה לאלו עם קשיי ריכוז, יש יתרון אדיר למי שיכול "לשקוע" במשהו לגמרי, ליצירתיות ולמחשבה אסוציטיבית, בעיקר כשמדובר במחקר.

אני הייתי בודק שוב אם יש הקלות באקדמיה לסובלים מ-ADD. לדעתי ההקלות הם יותר לאנשים בעלי קשיים "טכניים" כמו דיסלקציה ודיסגרפיה. גם אם יש הקלות, אני חושב שניצול שלהם יהיה לרעת הסטודנטית. אין כל סיבה שסטודנטית עם ADD תצליח פחות מאחרים, ובתחומים מסוימים אולי היא תצליח יותר.

[חוץ מזה, אני מנסה לדמיין את התגובה של הפקידה אם הבת שלך תירשם לאוניבסיטה בגיל 14 ואז תבקש הקלות בגין לקות למידה...]

[חוץ מזה, אני מנסה לדמיין את התגובה של הפקידה אם הבת שלך תירשם לאוניבסיטה בגיל 14 ואז תבקש הקלות בגין לקות למידה...] דבר נפוץ בקרב מחוננים לקויי למידה, ובמקרים חריגים זה יתכן אף בגילאים צעירים בהרבה, לא מזמן קראתי על משפחה בדווית בארץ ש-3 מילדיה לומדים לתואר ראשון באו"פ, האחד בן 9 והשני בן 10 רק עכשיו התחילו ובין 12 כבר ותיק. אז אני לא יודעת בוודאות אם בתי מחוננת (מתקבל הרושם שכן) אבל אני בטוחה שהיא בעלת הפרעת קשב וריכוז. גם אם היא מחוננת לא ברור לי מתי תחפוץ להתחיל את לימודיה האקדמיים, אבל אני כן יודעת שלפחות באו"פ מכירים בהפרעת קשב ורכוז ומי שלוקה בה ולא מוכר רשמית ככזה נכשל במבחנים רק בגלל זה (חד משמעית אני דוגמא לזה). אז נראה לי שלקראת גיל 7 (מקביל לכתה ב שבה נערכים אצלנו מבחני איתור המחוננים) נחליט אם אנחנו רוצים שהיא תיגש למבחני האיתור, ורק אם כן אז ראשית נפנה ונבקש בקופה אבחון ADD או ADHD (נראה לי יותר שבאפשרות השניה נכונה לה). אם נחליט שאנחנו לא מעונינים במבחני האיתור, אז רק כשנחליט שהגיע הזמן להרשם לאו"פ אז נברר היכן הכי נכון לערוך לה אבחון ואז נערוך אותו.

גם אם יש הקלות, אני חושב שניצול שלהם יהיה לרעת הסטודנטית
למה?

אני עם ADHD ואחת ההקלות שקיבלתי הייתה אפשרות למבחנים בע"פ במקום בכתב. זה עזר לי מאד.
כי עד שהמשחבה מגיעה מהראש ליד היא מתפזרת.. ככה שלענות בע"פ משפר את היסכויים שלי.

יש כאלה שתוספת זמן עוזרת להם שוב מתוך המחשבות המתפזרות...

אשמח אם תסביר את דעתך...

אני עם ADHD ואחת ההקלות שקיבלתי הייתה אפשרות למבחנים בע"פ במקום בכתב. זה עזר לי מאד. כי עד המשחבה מגיעה מהראש ליד היא מתפזרת.. ככה שלענות בע"פ משפר את היסכויים שלי. יש כאלה שתוספת זמן עוזרת להם שוב מתוך המחשבות המתפזרות... זו בדיוק דעתי. אני אישית לא נזקקתי לתוספת זמן, כי גם ככה הייתי "מברקנית" והייתי מסיימת כל מבחן בחצי הזמן. אבל מבחנים בע"פ בהחלט היו מועילים לי, ואני לא רואה במה זה היה מזיק לי.

_למי שיש קשיי קשב וריכוז יש קשיים לא רק בתחומים הלימודיים . ישכאלו שיש להם קושי בפענוח סיטואציות חברתיות, בסיום משימות(גם כאלו שגרתיות של בית),בקשיי ארגון(נהול כספים,חשבונות,חפצים),נטייה לפזרנות,איחורים קושי בקריאת מאמרים, ספרים.
אפילו בנהיגה._

הכל מוכר. מישהו מעוניין לפתוח דיון על טקטיקות התמודדות ספציפיות? אני תמיד שמחה לרעיונות חדשים.

במה מתבטאים הקשיים החברתיים?

_גם אם יש הקלות, אני חושב שניצול שלהם יהיה לרעת הסטודנטית
למה?_
כי ההקלות לא נותנות הזדמנות להתמודד עם בעיות שנובעות מסביבת הלמידה האקדמית. רוב הסיכויים שאותם בעיות יחזרו גם אחרי התואר הראשון, בעבודה או במחקר, ושם כבר לא נותנים הקלות למאובחנים.

הלימודים הם הזדמנות מצוינת לפתח אסטרטגיות להתמודד או לעקוף את הקשיים. חבל לפספס את ההזדמנות הזו.

מישהו מעוניין לפתוח דיון על טקטיקות התמודדות ספציפיות?
באיזה תחום? בלימודים ובמחקר יש לי טקטיקות שעובדות לא רע.

המבחן יקר. 800 שקל
לא חושבת. אנחנו עשינו לילד לאחרונה וזה עלה בערך 280 ש"ח

במה מתבטאים הקשיים החברתיים?
אתן לך מספר דוגמאות.
למשל
היות והחשיבה מפוזרת על פני הרבה מאוד כיוונים יכולים להיות מצבים בהם מתרחשת איזשהי אינטרקציה בין אנשים ממש לפני אותו אדם והוא לא יבחין בכך . ואז יש תחושה של - פספסתי משהו,מה רוצים ממני, אבל זו לא אני, למה לא משתפים אותי,אוף איזו אהבל אני,מה עלי לעשות להגיב או לתקוף. אז כמבוגר מפתחים כמה טכניקות שמאפשרות לצאת מזה בטוב או לפחות להפגע פחות. בצד השני יש תחושה של - למה הוא לא מגיב ,או עושה את עצמו ? איזה מעצבן.

או קושי לתמלל (קשיים במה שנקרא 'שליפה') ולהעביר למסר מילולי לסיטואציות חברתיות.ואז ישנה תחושה של תסכול וקושי להסביר או לפרק את ההתרחשות בסדר התרחשותה. התסכול גורם שורה של תגובות רגשיות נוספות שלפעמים גורמים לנקוט בפעולות מידייות שלפעמים מתחרטים עליהן.

דוגמאות מהבן שלי למשל
כשהוא נמצא עם יותר מילד אחד קשה לו מאוד לתת תשומת לב לכולם יחד.וזה יוצר חיכוחים. או מיד אני ואתה נגדו.
כשנמצאים במקום הומה כמו מסיבה, קניון הוא מאוד מוצף מכל הגירויים ואז או שהוא מסתגר בעצמו, מתבודד או שהוא ב'הוריקן' תזזתי.
כשנוגעים בו (אפילו בצורה נעימה, חברית ) זה עלול לגרום לו תחושה שרוצים להכאיב לו או שפולשים למרחב האישי שלו.
ואז הוא עלול לתקוף.
אימפולסיביות: מגיב עוד לפני שהבין מה קרה , מה אמרו לו באמת, מי אמר למי וכ'.
וכן רוצה עכשיו ומיד. שלא תמיד מצליחה לראות איפה נמצא הצד השני.(אוכל, ישן, באמצע משהו,בשירותים)
עובר מדבר לדבר במהירות ומאבד עניין במהירות - ממשחק למשחק למשחק (ממשחק בלגו למשחק בחוץ ואז למדורה ואז לאופניים כל זה בפחות משעה!! מה שמקשה על ילידם אחרים ומעצבן אותם מאוד).

ואלו רק חלק מהדברים...

מישהו מעוניין לפתוח דיון על טקטיקות התמודדות ספציפיות?
מוזר, אבל יש כמה רעיונות בדף להתארגן ליציאה עם ילדים (מתחיל ב-15.11.05).
אולי בהמשך יהיה שווה להוציא את הרעיונות משם ומכאן לדף נפרד.

במה מתבטאים הקשיים החברתיים?
נוסף לדוגמאות של מיץ פטל אני יכולה להוסיף דוגמאות מחיי:
אם אני נמצאת במקום הומה - מסיבה, מסעדה, פאב אני לא יכולה להשתתף בשיחה.
הדברים שנאמרים מסביב לשולחן סביבו אני יושבת ודברים שנאמרים בצד השני של המסעדה אני ושמעת על אותו תדר.
אני לא יכולה להפריד ולסנן ולכן קשה לי מדא במקומות כאלה.
ואותו דבר בסרט למשל - כבר שנים לא הייתי בקולנוע. זה עינוי בשבילי לא הנאה..
לא יכולה להתרכז בסרט כי אני ושמעת את כל השיחות מסביב באותו תדר.

פתרונות:
במסעדות אני משתדלת לשבת במרכז השולחן ולא באחד הצדדים וזה קצת מקל עלי לסנן את השאר ולהתרכז במה שאומרים בשולחן סביבי.
לקולונוע ופאבים אני פשוט לא הולכת כבר שנים...


עוד דוגמא:
כשאני מדברת עם אנשים אני יכולה לקפוץ מנושא לנושא במהירות.
לחלק מהאנשים זה מפריע כי לפעמים זה נותן הרגשה שאני לא מקשיבה להם..

הפיתרון: אם אני מדברת עם מישהו חדש אני משתדלת מאד ללדבר יותר לאט ולשים לב.
או שאני פשוט אומרת: "יש לי נטיה לעבור מנושא לנושא אם אתה מרגיש שאני סוטה מהנושא תעצור אותי."
פתרון נושף הוא פשוט למצוא חברים עם אותה בעיה [למשל רחל ברמן] ואז הם לא מרגישים בבעיה
ואנחנו מגיעים מנושא אחד לנושא הכי רחוק ממנו בערך שיכול להיות ולשתינו זה נראה טיבעי..

עוד דוגמא:
כשאני שקועה במשהו אני סגורה מהסביבה.
למשל אם אני קוראת ספר כדי להתרזכ בו אני סוגרת את עצמי מכל הרעשים מסביב.
לפעמים צריך פיסית לגעת בי כדי לבקש את תשומת ליבי.

היום כמובן הקשיים פחות מפריעים לי.
אבל בתור ילדה חלק מהדברים היו קשים והשפיעו עלי יותר.

נסיכת השום, בהחלט יכול להיות, אבל כמובן שקשה לדעת דרך רשימה קצרה יחסית של התנהגויות... אם בא לך, יש די הרבה שאלונים מפורטים ברשת. ואם את ממש רוצה חוות דעת רשמית, אני מניחה שבגרמניה זה בחינם כמו פה, ואז זה יכול להיות שווה. יש כאן גם כל מיני אופציות לסיוע שממומנות ע"י הממשלה, מקבוצת מטרות (מציבים מטרות ומדווחים עליהם), ועד מישהי שבאה לבית שלך לעזור במטלות היומיומיות וללמד אותך איך להתמודד איתן יותר טוב. תבררי.

במה מתבטאים הקשיים החברתיים?
דברים די דומים למה ש מיץ פטל ו POOH והתוספות אמרו, וגם:
חוסר הבנה של קודים חברתיים (כלומר, גם כשאני כבר קולטת שיש משהו, אני מתקשה לפרש אותו). זה היה הרבה יותר קשה כשהייתי ילדה, עכשיו כבר למדתי את הרוב (וגם עברתי להולנד. פה יש לי תירוץ לא להבין...)
התעלמות לא מכוונת מהסביבה (אמרו עלי שאני "סנובית" כשהייתי ילדה. סתם הייתי שקועה במחשבות).
קטיעת דברים של אנשים אחרים באופן גס וכרוני (כי הרגע חשבתי על משהו!)
דיבור מהיר ואסוציטיבי. הפיתרון הוא, כמו שפו אמרה, למצוא חברים כמוך (-;

בגלל כל זה, גם יש תחושה של חוסר מסוגלות חברתית, ויש בעיות שנובעות ישירות מזה. נניח, קשה לי מאד להתחיל שיחה עם מישהו לא מוכר, קשה לי להסתכל לאנשים בעיניים, וכו'. אפשר לקוות שמהבת שלך זה יחסך, לפחות חלקית, בגלל החינוך הביתי.

באיזה תחום? בלימודים ובמחקר יש לי טקטיקות שעובדות לא רע.
כל התחומים, נראה לי. כלומר, יש פה מספיק אנשים כדי שכל תחום יעניין מישהו.
אני כרגע עסוקה בפיתוח טקטיקות חדשות למחקר, כי הקודמות שלי - שעבדו מצויין בסבב הלימודים הקודם - כושלות לגמרי עכשיו. אז כן, זה ממש מעניין אותי. חוץ מזה אני גם משתפרת (מאד!) בתחזוקת הבית, שזה ממש חדש לי. לפתוח דף חדש?

טוב, אז ממה שאני למדה כאן, אצלי יש מעט בעיות בתחום שאיננו לימודי. תוארה כאן החשיבה האסוציאטיבית והקופצת - יש לי, תוארו כאן תגובות הרגליים העצבניות - אוף ... בעיה קשה מאוד, ואני יכולה בהחלט להוסיף את היותי סופר בלגניסטית. אצל בתי מכל אלה אני מוצאת רק את הבלגן, וקשה לדעת אם זו בעיה אמיתית (כי הוא חמור בהרבה מאשר אצלי) או שזה רק חיקוי שלי שיחלוף עם הזמן. מעבר לזה עדיין לא מצאתי אצלה שזה משפיע בהיבט החברתי.

אגב, שמעתי שאומגה 3 עשויה להועיל. את זו שקונים בבית מרקחת לא מושך אותי לקנות, אז החלטתי לנסות את השמן החדש שיש בפרסומות. קניתי היום וצריך רק להחליט איך להשתמש בו, ונראה אם יעזור. בטח לקחת את זה סתם ככה זה מגעיל, ובסלט אנחנו שמים שמן זית. נראה.

תגידו, הנושא הזה הוא כמו היפוכונדריות?
קראתי ומצאתי את עצמי בתיאורים שלכן. מה, יש לי הפרעת קשב וריכוז ולא ידעתי?
חוסר הבנה של קודים חברתיים (כלומר, גם כשאני כבר קולטת שיש משהו, אני מתקשה לפרש אותו
הוא אולי הבולט מביניהם, אבל לא היחיד.

רחל, אני ממש ממש אשמח אם תוכלי לקשר אותי לשאלון. ניסיתי לחפש בגוגל ולא מצאתי כלום. תודה!

בשמת, נראה לי שאם את קוראת את התסמינם כלם, ומרגישה שמשהו בך מתחבר אל רובם אם לא לכלם, שווה לך אולי גם למלא איזה שאלון או אבחון... בשבילי לפחות זו יכולה להיות הקלה מאוד גדולה אם אוכל להצביע באופן ספציפי ולקרוא בשם כולל לבעיות שונות שיש לי. אני מניחה שזה מה שגורם לאנשים לבדוק את עצמם.

חוסר הבנה של קודים חברתיים הוא לא סימפטום עיקרי של הפרעת קשב. אפשר לראות את רשימת הסיפטומים מתוך ה-DSM כאן
נכון שבמקרים רבים יש קשר בין הפרעת קשב, בעיקר כזאת הכוללת היפראקטיביות, לבין קושי חברתי, אבל מקובל לחשוב שזה פחות בגלל בעייה בהבנת קודים ויותר בגלל שנים של דחייה חברתית בשל התנהגות קשה לעיכול - אימפולסיביות, חוסר קשב ואף תוקפנות.
כאן מוצג מחקר שבדק הבנה של סימני-רגש לא מילוליים אצל ילדים עם הפרעות התנהגות וכאלו שיש להם הפרעת קשב. נמצא שאצל בעלי הפרעת ההתנהגות היתה בעייה אמיתית של חוסר הבנה של הסימנים, ואילו אצל בעלי הפרעת הקשב הטעויות היו ספוראדיות, לכן נראה שנבעו מחוסר תשומת לב לסימנים ולא מחוסר הבנה שלהם.
נדמה לי, ממה שאני זוכרת-בקושי מקורס עלום בעבר, שהפרעות בהבנה של קודים חברתיים קשורות יותר לקשיים קוגניטיביים (פיגור, לקויות למידה מסויימות) ולתחום הרחב של PDD (שאוטיזם נמצא בתוכו), ולא להפרעת קשב.

שהפרעות בהבנה של קודים חברתיים קשורות יותר לקשיים קוגניטיביים (פיגור, לקויות למידה מסויימות) ולתחום הרחב של PDD (שאוטיזם נמצא בתוכו), ולא להפרעת קשב.
LOL LOL LOL
קצת קשה להגיד עלי שאני סובלת מפיגור או מלקות למידה...
אני גם לא חושבת (ככה בעדינות) שאוטיזם מתקשר אלי...
בחיים לא היתה לי הפרעת התנהגות....
טוב, זה מבדח ביותר. אני חייבת ללכת לענות על השאלונים האלה!

כשאני מדברת עם אנשים אני יכולה לקפוץ מנושא לנושא במהירות

_חוסר הבנה של קודים חברתיים (כלומר, גם כשאני כבר קולטת שיש משהו, אני מתקשה לפרש אותו). זה היה הרבה יותר קשה כשהייתי ילדה, עכשיו כבר למדתי את הרוב (וגם עברתי להולנד. פה יש לי תירוץ לא להבין...)
התעלמות לא מכוונת מהסביבה (אמרו עלי שאני "סנובית" כשהייתי ילדה. סתם הייתי שקועה במחשבות).
קטיעת דברים של אנשים אחרים באופן גס וכרוני (כי הרגע חשבתי על משהו!)
דיבור מהיר ואסוציטיבי._
אוקיי, בשאלון שהיה לינק אליו לא מצאתי כלום מכל אלה, ואני לא התאמתי שם לכלום (חוץ מזה שהשאלון קלאסי: בעיקר הוא מיועד לילדים שהולכים לבית ספר וצריכים להכריח את עצמם לעסוק בדברים מיותרים ומשעממים. זו הפרעת קשב וריכוז? זה איבחון קליני? נו באמת. זו תסמונת הכשל החינוכי הנרכש ).
אז מה שציטטתי - מה זה?
איך אתן יודעות שזו הפרעת קשב וריכוז?
אולי סתם משהו אחר שאין לו שם?

לדעתי בעיית הקשב והריכוז היא בכלל שלנו ולא של הילדים, הילד לא רוצה ללמוד רוצה להנות מהחיים, רוצה לעשות דברים יותר כיפיים, מפריע לו לשבת מול חוברת משעממת, אז אולי כדאי שכולנו נקשיב להם ונצא לשחק לשמוח לאהוב (ובדרך נלמד אבל מהחיים) במקום לדחוס מידע.

_איך אתן יודעות שזו הפרעת קשב וריכוז?
אולי סתם משהו אחר שאין לו שם?_
אולי...
איך אני יודעת? אני לא יודעת בוודאות [כלומר אובחנתי אז כבר כן אבל גם לפני זה חשדתי].

איזה סימנים: למשל אני יכולה לקרוא קטע שלם ולא לשים לב שיש בתוכו פסקה לא קשורה. ועדיין לענות על שאלות עומק על הקטע.
כלומר גם מה שלא קשור נראה לי קשור.

וגם כל מה שכתבתי קודם..
קשה לי לסנן רעשים/ קולות אני שומעת הכל על אותו תדר...
קשה לי לסיים משימות - לדו'ג בבית - אני אחליט לעשות כביסה ובדרך אעבור ליד הכיור ואתחיל כלים ואז אלך להביא סבון ואטאטא רצפה ובסוף בכלל לא אגיע לכביסה.
ואותו דבר במחשבה - אני מתחילה מלחשוב /או לדבר עם משיהו על נושא מסויים ותוך 3 שניות האסוציאציות אצלי קופצות מנושא לנושא
כך שלפעמים יש אנשים שמרגישים שאני לא מקשיבה להם.

• זה מה שרחל התכוונה אני חושבת ב- _קטיעת דברים של אנשים אחרים באופן גס וכרוני (כי הרגע חשבתי על משהו!)

דיבור מהיר ואסוציטיבי._

וכן חלק מהדברים קשורים למערכת לימודים הרגילה או לאוניברסיטה - למשל מבחנים היו לי קשים מאד.
כתיבת עבודות הייתה לי מטלה קשה עד שלימדו אותי דרך עבודה אחרת שלי יותר נוחה.
מעולם לא יכולתי לשבת בהרצאה ולהקשיב ולסכם באותו זמן. יכולתי לעשות רק אחד מהם, לרוב בחרתי בלהקשיב כי מהסיכום לא הבנתי כלום.

מה שציטטתי קודם יש גם לי. חלק ממה שכתבת עכשיו מתאר גם אותי. אבל מבחנים, מטלות, עבודות, להקשיב בהרצאה ולסכם באותו זמן, ועוד ועוד לא היו לי קשים (לא יותר ממה שצפוי, כי עובדה שהצטיינתי בכולם). לכן אני תוהה. אני תוהה אם יש לי איזו תסמונת שאף פעם לא ידעתי עליה. לכן אני מרגישה היפוכונדרית ומגוחכת.

_קצת קשה להגיד עלי שאני סובלת מפיגור או מלקות למידה...
אני גם לא חושבת (ככה בעדינות) שאוטיזם מתקשר אלי...
בחיים לא היתה לי הפרעת התנהגות...._
בשמת, לגמרי לא התכוונתי אליך באופן אישי
מחקרים כן מראים שיכולת הבנה חברתית היא יכולת קוגניטיבית במהותה, וקושי בתחום הזה נובע לעיתים קרובות מקשיים קוגניטיביים (או מPDD, אבל זה כבר סיפור אחר, כנראה). לכך כיוונתי. נדמה לי שאפשר למצוא על זה מידע דרך חיפוש על הביטוי theory of mind (יכולת לראות את האחר כבעל כוונות ורצונות נבדלים משלי) ובטח גם בחיפוש של זיהוי הבעות פנים (לא זוכרת את הביטוי המדוייק כרגע, מצטערת).

לכן אני תוהה. אני תוהה אם יש לי איזו תסמונת שאף פעם לא ידעתי עליה
מעזה להציע: אולי לקות למידה לא מילולית? non verbal learning disability
כאן יש סיקור קצר, שמשפט אחד בו צד את עיני בקשר אליך: יושר וחוש צדק יוצאים מגדר הרגיל

נכון שבמקרים רבים יש קשר בין הפרעת קשב, בעיקר כזאת הכוללת היפראקטיביות, לבין קושי חברתי, אבל מקובל לחשוב שזה פחות בגלל בעייה בהבנת קודים ויותר בגלל שנים של דחייה חברתית בשל התנהגות קשה לעיכול - אימפולסיביות, חוסר קשב ואף תוקפנות.
לפחות אצלי נראה לי שזה בגלל שני דברים: בגלל חוסר תשומת לב איבדתי הזדמנויות למידה, ובגלל שני הורים עם ADHD היו לי מלכתחילה פחות (כי גם הם לא ממש היו משהו עם קודים חברתיים).

_תגידו, הנושא הזה הוא כמו היפוכונדריות?
קראתי ומצאתי את עצמי בתיאורים שלכן. מה, יש לי הפרעת קשב וריכוז ולא ידעתי?_
התיאוריה שלי אומרת שיהיו ב באופן טבעי אחוז מאד גבוה של אנשים עם מגוון "הפרעות" שגורמות לקושי בפענוח קודים חברתיים. וזו אחת הסיבות העקריות שבעיני זה יתרון: הקושי הזה גורם לכך שהקודים נלמדים בשלב מאוחר, מה שמאפשר הרבה יותר ביקורתיות. בחברה החולה של ימינו זה הכרחי, לדעתי, לבריאות נפשית. כלומר, רק מי שקצת "דפוק" חברתית יש לו סיכוי כאן.

בקשר לשאלונים אונליין, עשיתי כאלה ממש מזמן, אז אין לי לינקים, אבל אני אלך לחפש.

הנה כמה מגוגל:
http://www.add.org/pdf/[po]who screening[/po].pdf
http://psychcentral.com/addquiz.htm

יש עוד המון אם מחפשים adult adhd questionnaire

גם כדאי לשים לב שבשנים האחרונות מבינים שזה בד"כ מתבטא אחרת אצל ילדות ונשים מאצל ילדים וגברים, ובגלל שנשים עם הפרעות קשב מגיבות אחרת (פחות מפריעות, יותר חולמניות) מאתרים אותן פחות. אפשר לקרוא על זה למשל כאן:
http://www.add.org/articles/overwhelmed.html

אני כרגע עסוקה בפיתוח טקטיקות חדשות למחקר, כי הקודמות שלי - שעבדו מצויין בסבב הלימודים הקודם - כושלות לגמרי עכשיו.
גם אני במצב דומה. עברתי ממדעי הטבע למדע החברה, ואני בונה מחדש את שיטות העבודה שלי. טקטיקות שהשתמשתי בהן במדעי הטבע:

• במבחנים: לקצר. לגלגל את השאלה בראש עד שכל התשובה מוכנה שם, ואז לשפוך אותה בקיצור לדף.

בהרצאות:

• לכתוב רק נקודות מעניינות, שארצה לשים אליהן לב מאוחר יותר, או שאלות ודברים לא מובנים שארצה לברר אחר כך.
• לשבת ליד מישהו עם כתב קריא , כך, אם אני מפספס חלק מההרצאה, אני יכול לקרוא מהסיכום של שלו ולחזור לעניינים.

קריאה:

• לא לנסות לקרוא מאמרים "סתם" כחומר קריאה (אלא אם כן הם ממש מרתקים - ויש כאלו). אפשר להגדיר קודם שאלה, ואז לחפש את התשובה במאמר. אפשר גם לקרוא רק את התמצית, לעבור על התרשימים, ולקרוא את הסיכום. לרוב אין צורך ביותר מזה.
• אם צריך ללמוד חומר כתוב, לנסח מטלה הדורשת פיתרון, ואז לנסות לפתור אותה בעזרת אותו חומר. לרוב זה יצריך קריאה של חלק קטן ממנו, אבל אתה תהיה מספיק בקיא בטקסט כדי לשלוף משם דברים בהמשך, אם יהיה צורך.

כתיבה:

• כל פעם שעולה רעיון לראש, לכתוב אותו, ולתייק בצורה שיהיה אפשר לאתרו אחר כך.זה אומר: לא לכתוב על פתקים או ניירות, כי הם יאבדו. אפשר להקליד לקובץ במחשב או לשלוח לעצמי דוא"ל (חלק גדול מתיזת התואר השני שלי הוא חיתוך הדבקה מתוך מכתבים ששלחתי לעצמי ולאחרים).
• לגשת לכתיבה רק אחרי שהתוכן עבר את העיבוד והביקורת בראש שלי ובשיחות עם אחרים. לא לנסות לפתח מחשבה תוך כדי כתיבה, כי היא תרוץ קדימה ואז - יהיה צורך לקטוע את אחת הפעילויות (פיתוח מחשבה או כתבה) כדי להמשיך בקצב של השניה.
• לשפוך על המקלדת את כל זרם המחשבה בנושא, כך שכל מה שהיה לי בראש יהיה במחשב.לאחר מכן לגשת לעבודה הטכנית: לערוך כל רעיון למקומו, להוסיף הבהרות, למחוק מילים מיותרות, ולשתול מראי מקום.

עוד דבר שמשמש אותי מאד כיום הוא להרבות בשיחה. אני מעבד מידע תוך כדי שיחה באופן הרבה יותר יעיל ופורה, מאשר תוך כדי קריאה, כתיבה, או כל פעילות אחרת. [אני לא בטוח שהנקודה הזו קשורה דוקא להפרעת קשב.]

_מעזה להציע: אולי לקות למידה לא מילולית? non verbal learning disability
כאן יש סיקור קצר, שמשפט אחד בו צד את עיני בקשר אליך: יושר וחוש צדק יוצאים מגדר הרגיל_
חחח D-:
קראתי את הלינק. חוץ מהמשפט הזה שציטטת ( (-: ), כל השאר לחלוטין לא מתאים לי, בשום אופן וצורה. למען האמת, אין לי שום לקות למידה משום סוג שהוא. מעולם לא היתה לי. זה התחום שבו אני הכי מצטיינת בכל צורה שהיא, למידה, קריאה, זיכרון, חזותי מילולי ורבלי לא ורבלי, מה שאת רוצה. במוטוריקה אני רוכבת אופניים, אופנוענית וחולת הגה, לא בדיוק אהבות למאותגרים מוטורית.
בקיצור, מה שאני תוהה עליו הוא אם הסממנים המעטים שמשכו את תשומת לבי בכלל קשורים לאיזו "תסמונת",
ועוד שאלה שאני תוהה עליה היא כללית: האם יש בכלל כזאת "תסמונת".
האם לא יכול להיות שכל האיבחונים בלינקים האלה מתארים התנהגות נורמלית אבל של ילדים משועממים מבית הספר?
אני שוב שולחת אתכם ל תסמונת הכשל החינוכי הנרכש .
וחוץ מזה, אני תוהה אם כל מיני מוזרויות כמו שאדם בורח במחשבות שלו ואז פתאום קופץ עם הרעיון שקפץ לו באותו רגע בלי לשים לב שהוא בדיוק מתפרץ באמצע שיחה בין שני אנשים - זה לא איזו שריטה נוירולוגית של ילדים שגדלו באופן לא טבעי ואלה הנזקים שלהם מהתזונה הלא מתאימה, מהתנועה הלא מתאימה, מהקשב הלא מתאים, מהכפייה הלא מתאימה, מחוסר מגע מספיק, מחוסר אהבה מספיקה, מניתוק ובדידות, מפולשנות ואלימות.
חלק מהתהיות שלי סותרות זו את זו, אני יודעת.
לכן אני תוהה, לא מספקת תשובות.

האם לא יכול להיות שכל האיבחונים בלינקים האלה מתארים התנהגות נורמלית אבל של ילדים משועממים מבית הספר?
טוב, אני מסכימה ולא מסכימה. כלומר, לדעתי זו התנהגות לחלוטין נורמלית, אבל בכל אופן רוב הילדים בבית ספר לא מתנהגים ככה. הטיעון שלי הוא כפול כאן: קודם כל, אני חושבת שרוב הילדים בבתי הספר הם בפירוש ילדים פגועים, שהפנימו את דרישות המערכת ברמה שמזיקה להם. אבל זה עדיין לא מסביר איך הילדים השונים נהיו כאלה. אני מניחה שחלקם פשוט גדלו בבתים פחות כופים ולכן הם מתקשים להכנע למערכת בקלות, אבל אני מכירה ילדים שבאים מבתים לגמרי "נורמלים", ושהם יוצאי הדופן במשפחתם. אני חושבת שרוב מה שמתואר בימינו כלקויות קשב, בעיקר הקלות, זה פשוט חלק טבעי מהשונות האנושית, והסיבה שהן מתויגות כבעיה זו הנטייה של החברה המודרנית לסטנדרטיזציה (בעיקר של ילדים). אבל השוני הוא בגדול, בעיני, אמיתי.

וחוץ מזה, אני תוהה אם כל מיני מוזרויות כמו שאדם בורח במחשבות שלו ואז פתאום קופץ עם הרעיון שקפץ לו באותו רגע בלי לשים לב שהוא בדיוק מתפרץ באמצע שיחה בין שני אנשים - זה לא איזו שריטה נוירולוגית של ילדים שגדלו באופן לא טבעי ואלה הנזקים שלהם מהתזונה הלא מתאימה, מהתנועה הלא מתאימה, מהקשב הלא מתאים, מהכפייה הלא מתאימה, מחוסר מגע מספיק, מחוסר אהבה מספיקה, מניתוק ובדידות, מפולשנות ואלימות.
אולי, אבל אז חבל. כלומר, זה לא משהו להתפרץ כל הזמן לשיחות, אבל מה שאני מנסה לומר זה שזה חלק ממכלול מאפיינים שחלקם בעייתיים וחלקם נהדרים, ועל המכלול לא הייתי מוותרת בשום אופן. אני אתן דוגמא הפוכה שאולי תסביר יותר למה אני מתכוונת: נניח שהיחס בחברה היה הפוך, אנשים כמוני היו הרוב ואנשים "רגילים" היו המיעוט. אני מניחה שהיה מערך שלם לאתר את השונות שלהם, תרופות לעזור להם וכו' - אולי היו קוראים לבעיה שלהם "הפרעות גמישות", נניח, והם היו מסבירים לאנשים כמה קשה להם בלי תוכניות מוגדרות ובלי סדר בחיים. אני גם מניחה שהיו להם בעיות חברתיות, אולי היו קוראים לזה "עודף רגישות" או משהו, כי הם היו קולטים סימנים שלא נשלחו במודע ובאופן כללי היו מושפעים הרבה יותר מהנורמלי ע"י דעות של אנשים אחרים. בעיה.

אבל, הרבה מהם היו דוקא מאד מצליחים בחיים בתור, נגיד, מנהלים. כי סדר וארגון היו נחשבים יכולות יוצאות דופן (כמו יצירתיות בעולם שלנו). אבל מה? אף אחד לא היה רואה שיכולות ארגון באות מאותו מקום בדיוק כמו הזדקקות לסדר.

יותר ברור ככה?

בר עדש, תודה. אני צריכה לעבור על הרשימה שלך שוב - חלק מהדברים שם מוכרים, אבל חלק נראים לי מאד רלוונטים לי לעכשיו. אני קצת לחוצה בזמן כרגע, אבל אני מבטיחה לחזור עם הרשימה שלי בקרוב.

שכל האיבחונים בלינקים האלה מתארים התנהגות נורמלית אבל של ילדים משועממים מבית הספר?

אני חושבת שנטיה לאימפולסיביות, תוקפנות, קושי בארגון וקושי להתמיד במשימות, יכולים להפריע לא רק לתלמידי בית ספר, אלא גם לילדי חינוך ביתי וגם למבוגרים. כי זה פשוט מכביד על החיים. למשל, כשרוצים לצאת מהבית וזה לוקח שעה וחצי...

נכון שלא לומדים מילד אחד לגבי תופעה, אבל הנסיון האישי שלי מספק לי הזדמנות להרהר על הנושא. יש לי ילד בן שלוש וקצת, ככה שלא מדובר בילד משועמם בבית-ספר ויש לו מאפיינים בהחלט ברורים של הפרעת קשב וריכוז. אמנם הוא צעיר מכדי תייג אותו ככה, וחלק מהדברים תואמים לשלב ההתפתחותי של גיל שלוש, אבל בכל זאת. כי אני רואה אותו עם בני גילו, וראיתי בני שלוש רבים אחרים ויש הבדל משמעותי. התנהגותו גם לא נראית לי תוצר של חינוך ממושטר, כי הוא היה בבית איתי עד גיל שנתיים ובשנה האחרונה הוא בגן זורם (עד הצהריים), שם הילדים מורשים לעסוק בפעילות המעניינת אותם לאורך כל היום.

אולי יהיה יותר ברור אם אתאר למה אני מתכוונת:
האימפולסיביות שלו מתבטאת בסיכון עצמי גבוה בהרבה מהמקובל לגילו. הוא מסוגל לקפוץ לבריכת מים בלי מצופים ובלי מי שיתפוס אותו. הוא קופץ מגבהים גבוהים פי 5 מגובהו, בלי לבדוק מה יש מתחת (מה שבהחלט פיתח זריזות וחוש עיתוי משוכלל אצל אמא שלו :-p).
הוא מתקשה ללמוד מהנסיון המר (כולל חתך שדרש תפירה בגלל חיתוך אצבע עם סכין. אחרי שבוע הוא שוב ניסה לחתוך באותו אופן שפצע אותו. [אלא שהפעם אמא שלו הצליחה להשגיח מקרוב ]).
תנועתיות היתר שלו מתבטאת בכך שהוא פעיל פיזית ונמצא כל הזמן בתנועה. גם כשהוא אוכל, הוא לא מסוגל לשבת.
קשיי הריכוז שלו נראים כשמדברים אליו (קצר וממוקד! כמו לגבר!) מבטו נודד והוא לא מצליח לשמוע עד סוף משפט בן שש מילים, אם משהו אחר מעסיק אותו.
אין לו מושג איפה הניח את הנעליים שחלץ לפני דקה וחצי, למרות שיש מקום שמיועד להן בכניסה לבית.

אני חושבת שכל אלו יכולים להיות מאוד מכבידים – ואפילו מסוכנים – עבור ילדים עם התנהגות כזו.

ולגבי מבוגרים, אפשר לפרש התנהגויות שמעידות על קשיים חברתיים כמו קטיעת דברי אחרים ופספוס הסיטואציה - כחולמנות ועיסוק-עצמי מוגבר. לא חייבים הפרעת קשב. מנסיון

האם יש בכלל כזאת "תסמונת".

אני חושבת שנטיה לאימפולסיביות, תוקפנות, קושי בארגון וקושי להתמיד במשימות, יכולים להפריע לא רק לתלמידי בית ספר, אלא גם לילדי חינוך ביתי וגם למבוגרים. כי זה פשוט מכביד על החיים. למשל, כשרוצים לצאת מהבית וזה לוקח שעה וחצי...

למה חשוב לאבחן ולקרוא לזה בשם?
כלומר מעבר להקלות באקדמיה (שאז אני מבינה) למה חשוב לנו, בשביל עצמנו, לעשות אבחון שמנסה להכניס אותנו למגירות סדורות מוגדרות מראש (ADD ADHD וכו'), ואנחנו בכלל חומר שלא יודע להיכנס למגירות מוגדרות מראש, אנחנו חומר גמיש, אורגני, רך ונוזלי למחצה שלא מדבר בשפת המגירות אלא בשפת בני האדם.

כל הגישה שמנסה להכניס אותנו למגירות היא גישה בית ספרית שמחייבת הגדרות וכותרת לכל דבר. כולם חייבים להתאיאם לאנשהו.
אבל אנחנו חיים באופן טבעי. ואלא אם יש מטרה ביורקרטית, בשביל מה לחפש שמות למקבץ "תסמינים"?
מדוע לא להתייחס ישירות לקשיים ותת להם מענה?
יש ילד עם קושי מוטורי? למצוא איך לסייע לו - אם צריך (לא תמיד צריך להתערב, לא תמיד צריך להישאר לא מעורבים).
אם יש ילד עם קושי חברתי והוא מגלה רצון להתגבר עליו - לראות איך לעזור לו (אפשר לפנות גם לאנשי מקצוע, זה לא סותר).

אבל בשביל מה אנחנו צריכים את האבחון שבכל מקרה - בחיים, אבל בחיים - לא יצליח לכלול בתוכו את המכלול השלם והמלא של מי שהוא בוחן?
מדוע הצורך במבחן (האבחון הוא בעצם מבחן התאמה לשטנץ התפקודי שבתרבות המערבית מצפים מאיתנו)? מדוע הצורך בציון?

<שאלות שאני שואלת גם את עצמי>

אבל בשביל מה אנחנו צריכים את האבחון שבכל מקרה - בחיים, אבל בחיים - לא יצליח לכלול בתוכו את המכלול השלם והמלא של מי שהוא בוחן?
משום שאם יש אוסף גדול של מקרים עם מאפיינים דומים, יתכן שדברים שעזרו במקרה אחד יעזרו גם בשני. ברגע שאנו מכנים מקבץ מאפיינים כזה בשם, יש לנו יכולת טובה יותר למצוא אנשים שכבר התמודדו איתו, או חקרו אותו. כך אפשר גם לאתר אנשים שיעזרו להתגבר על מכשולים וקשיים שהם תולדה של אותה תופעה.

POOH ענתה על זה בהודעה הראשונה שלה בדף:
_אני יכולה לספר לך שעבורי האבחון היה נקודת מפנה בהרבה כיוונים.
מתוך קבלת שם לבעיה יכולתי ללמוד על הלקות ועל משמעותה ומתוך כך הבנתי כי חלק מהקשיים שלי בחיי היום יום נובעים מזה ולמצוא להם פתרונות.
ומה שהכי עזר לי זה ההבנה מדוע אני חושבת אחרת מאחרים [וזה כבר כן קשור לעולם האקדמי].
במכללה בה למדתי הייתה מורה שתפקידה היה לזור לתלמידים עם לקויות למידה לכתוב עבודות.
חוץ מכתיבת עבודה היא סייעה לי המון בעבודה עצמית והבנה של מהות הליקוי שלי, מהות הקשיים הנובעים מהליקוי ומציאת דרכים להתגבר על הקשיים בתוך העולם האקדמי. בקיצור היא ציידה אותי בכלים לחיים שאז סייעו לי בתוך האקדמיה ומאז למדתי להשתמש בהם גם בחוץ.._

אני אובחנתי בגיל 4-5, והטיפול היחיד שניתן לי היה ריטלין (אחרי כמה זמן הוא הופסק בשל התנגדות הורי). יתכן שעזרה מקצועית בגיל צעיר היתה יכולה להועיל לי בהתמודדות עם קשיים שכנראה היו (גם) תולדה של ההפרעה.

יתכן שעזרה מקצועית בגיל צעיר היתה יכולה להועיל לי בהתמודדות עם קשיים שכנראה היו (גם) תולדה של ההפרעה.
על כך כתבתי:

_מדוע לא להתייחס ישירות לקשיים ותת להם מענה?
יש ילד עם קושי מוטורי? למצוא איך לסייע לו - אם צריך (לא תמיד צריך להתערב, לא תמיד צריך להישאר לא מעורבים).
אם יש ילד עם קושי חברתי והוא מגלה רצון להתגבר עליו - לראות איך לעזור לו (אפשר לפנות גם לאנשי מקצוע, זה לא סותר)._

אני בעצם מעלה הצעה: לטפל בקושי הספציפי - אם צריך (לבדוק היטב, לפעמים הדברים מסתדרים מעצמם בזמן המתאים) - כל זה בלי לאבחן.

לאבחון יש השלכות שליליות שלא עולות כאן בדיון.
מה משמעות התיוג עבור ילד צעיר? איך הוא תופס את זה?

• אבחון ומתן כותרת לילד מתעלמים ממנו לדעתי כאדם שלם שיש בו מכל וכל והוא יחיד ומיוחד.
• אבחון נותן לו תחושה שהוא אחד מ-.
• אבחון מפספס המון בילד. כי אי אפשר לכלול הכל באבחון צר ומוגבל. ילד הוא עולם ומלואו.
• אבחון נותן את התחושה כאלו מדובר באמת אבסולוטית. והרי גם בתחום הזה חלות כל הזמן התפתחויות ויש שינויים וגילויים. בכל מקרה לא מדובר באמת אבסולוטית ומה שתופס היום (בעיניי אנשי המקצוע) לא יהיה תקף מחר.
• באבחון יש טעויות. טעויות כאלה יכולות לעלות ביוקר. (ילד שמאובחן כאוטיסט למרות שבסוף מתברר שיש לו בעיית ראייה - קרה וקורה).

מדוע לא לבדוק כל קושי לגופו ולהתמודד איתו (בהתערבות או בלעדיה) באופן נפרד?
מדוע הצורך באבחון?

ברגע שאנו מכנים מקבץ מאפיינים כזה בשם, יש לנו יכולת טובה יותר למצוא אנשים שכבר התמודדו איתו, או חקרו אותו.
זו לא סיבה מספיק טובה מכיוון ששניתן לאתר אנשים עם קושי X ואנשי מקצוע בתחום גם בלי לקרוא לזה בשם כולל.
ובטח לאור ההשלכות הלא פשוטות שיש לאבחון.

לא כל דבר חייב לקבל הגדרה ותו תקן.
בטח ובטח אם מדובר בילד בחינוך ביתי או אדם בוגר שאין להם צורך לעמוד בתקן.
(שוב, לא מדברת על ביורקרטיה שאז לרוב מדובר על אנשים בוגרים יותר שלוקחים את זה בהקשר הזה).

אני לא יוצאת באופן גורף נגד האבחון. אני מעלה תהיות לגביו כי הוא נותן לי תחוש לא נוחה.

אני הבנתי בשנה האחרונה שיש לי ADD. עשיתי חיפוש באינטרנט כשהגננת של הילד תהתה אם לא כדאי לאבחן אותו. היה לי ברור שהוא סתם ילד "בן" כזה טיפוסי, ידעתי מזמן שמישהו יגיד את זה עליו מתישהו, ובטח זו לא הפעם האחרונה. אבל בכ"ז, כדי שתהיה לי תשובה מנומקת לגננת, הלכתי לקרוא על זה קצת. מצאתי רשימת סימפטומים שמופיעה ב-DSM. בעברית -אין לי כוח לחפש את הלינק. בטח זה יופיע בחיפוש DSM הפרעת קשב.
צריך שיהיו לילד לפחות 6 סימפטומים מתוך התשעה, במשך לפחות שישה חודשים.
לי יש תשעה מתוך תשעה, כבר הרבה שנים.
ופתאום הבנתי את כל החיים שלי, את כל הקשיים שליוו אותי שנים. קצת בקטע החברתי, בעיקר בלימודים, שבהם אני יכולה ללמוד רק מה שמעניין אותי (ומה לעשות, גם בתור מבוגר, לפעמים צריך ללמוד מה שלא מעניין). בחיים משותפים עם מבוגרים וילדים. במקומות עבודה.
אין לכם מושג לגבי גודל התסכול שיש כשעומדים בפני משימה פשוטה שהוטלה עליכם במקום העבודה, אבל זה נראה כ"כ גדול ומאיים שאת תוהה איזה אסון היית מוכנה שיקרה לך כדי שלא תצטרכי להתמודד עם המטלה הזו.
חינוך ביתי לא פותר את כל הבעיות.
תקראו גם בבלוג של חלי גולדנברג ב"רשימות", פוסט שהיא כתבה בתגובה לאודטה. קראתי והזדהיתי ובכיתי.
אז כן, יש דבר כזה. אולי זה קשור לתזונה ולהרגלי חיים - בטוח, בעצם. כשעסקתי בפעילות גופנית סדירה זה היה יותר טוב. כשאין מתח רגשי זה יותר טוב.
אין לכם מושג מה זה לגלות שוב ושוב ששכחתם משהו. להכניס רכיב לעוגה. לקנות לילד משהו שהוא צריך מחר לבי"ס. גלולות למי שמשתמשת. את המפתחות באוטו. לא פעם ב. כל יום יש משהו
טוב, מספיק עם הקיטורים בינתיים. אמשיך בהזדמנות.

אור לי, השאלה שאת שואלת היא מאוד נכונה בעיניי.
אני יכולה לענות עליה לעצמי, כי לי חשוב הרבה פעמים לתייג את עצמי, אבל אני אדם מבוגר.
אצלי קל יותר להבין איך לטפל בעצמי, אם אני מוצאת שמות לבעיות. גם יותר קל לי להבין את הבעיות האלו, ולדעת מה המקור שלהם. בדרך כלל שאני מצליחה לאתר בעייה ולתייג אותה, יותר קל לי לפתור אותה, או להתמודד אתה.
בכל הנוגע לילדים קטנים, זה בהחלט נהייה יותר מסובך. אני לא חושבת שאעשה אבחון לילד שלי. אבל אם אעשה אבחון לעצמי ואגלה שיש לי בעייה, ואז אגלה שיש לו התנהגויות דומות, אדע יותר טוב איך להתמודד אתן.
כשיגיע לגיל בית ספר, הוא לא יהיה בחינוך ביתי (מסיבות שונות, בין השאר בגלל שאנחנו גרים בגרמניה ופה זה לא חוקי), אם אראה שההתמודדות שלו תוך כדי הלימודים היא בעייתית, אז אולי אעשה גם לו אבחון.

עוד חשיבות של אבחון: יש קשר בין הפרעות קשב וריכוז לקשיים אחרים (תכנון, סרבול, קשיי למידה, NLD). זה לא אומר שאם יש ADD או ADHD בהכרח יהיו קשיים נוספים אבל אולי כדאי להיות ערניים יותר מהרגיל לאפשרות שהקושי הזה יופיע.

ואני חייבת לציין מתוך היכרות אישית שADHD יכול מאוד מאוד מאוד להפריע. גם אם זה לא במסגרת החינוך. תקנו אותי אם אני טועה, גם ילדי חינוך ביתי הולכים לעיתים לחוגים (נכון?). גם שם צריך להתמודד עם מסגרת, חוקים, ילדים נוספים+ מדריך. ומשימות בלתי אפשריות לפעמים כמו לחכות בתור.

בעיניי הכל שאלה של גישה. אין משהו מובנה, אינהרנטי באבחון שהוא רע. יש גישות שמשתמשות בו לרעה, ואחרות שמשתמשות בו בתבונה.

אבחון ומתן כותרת לילד מתעלמים ממנו לדעתי כאדם שלם שיש בו מכל וכל והוא יחיד ומיוחד
תלוי בגישה של המאבחן. אבחון יכול להיות בדיוק מה שהוא - זיהוי קבוצת מאפיינים המייצרים דפוס כלשהו, שיש לו ערך אינפורמטיבי לבחירת התייחסות או טיפול מתאימים ויעילים.
אבחון נותן לו תחושה שהוא אחד מ-. לו, או לאמא?
אבחון מפספס המון בילד. כי אי אפשר לכלול הכל באבחון צר ומוגבל. ילד הוא עולם ומלואו. למה צריך לכלול הכל? כשהולכים לרופא שיניים עם שן כואבת, מצפים לאבחון האם דרושה סתימה או טיפול שורש או עקירה, לא אבחון פוריות או איזון מתחים. ואם מתייחסים לאבחון כמות שהוא, כאל אבחון צר וממוקד בדיוק בקשיים אליהם רוצים להגיב - זוכרים שיש גם את שאר הילד מסביב
אבחון נותן את התחושה כאלו מדובר באמת אבסולוטית. והרי גם בתחום הזה חלות כל הזמן התפתחויות ויש שינויים וגילויים. בכל מקרה לא מדובר באמת אבסולוטית ומה שתופס היום (בעיניי אנשי המקצוע) לא יהיה תקף מחר. מי מתייחס בכלל לאמת אבסולוטית בעולמנו? אבחון זה כלי. לא אמת ולא נעליים. כלי, שיכול להיות מדוייק באופן מוגבל וחלקי, ויחד עם זאת אינפורמטיבי ומשמעותי.
באבחון יש טעויות. טעויות כאלה יכולות לעלות ביוקר. נכון. צריך לקחת את זה בחשבון. ויש גם תועלת. שויתור עליה, גם הוא יכול לעלות ביוקר.

בעיני לפסול אבחון באופן גורף, זה כמו להחרים מזלג, בגלל שהוא מרים רק מוצקים ולא מצליח להכיל מרק. את תפקידו הוא ממלא? יש בו תועלת למשהו אחד? לשם כך יש להשתמש בו, ותו לא.

מדוע הצורך באבחון?
משום שזה כלי יעיל וחסכוני, שיכול להצביע על אשכול פתרונות מתאימים יותר לדפוס קשיים מוכר. זה לא אבסולוטי ולא חד משמעי. בעיני אבחון הוא דרך להשגת מידע משמעותי, שאחר כך אפשר לעשות במידע הזה שימוש מושכל ונבון, לברור מה נכון ומתאים לילד הספציפי ואולי קצת לקצר דרך של ניסוי וטעיה על חשבונו.

עוד חשיבות של אבחון: יש קשר בין הפרעות קשב וריכוז לקשיים אחרים (תכנון, סרבול, קשיי למידה, NLD). זה לא אומר שאם יש ADD או ADHD בהכרח יהיו קשיים נוספים אבל אולי כדאי להיות ערניים יותר מהרגיל לאפשרות שהקושי הזה יופיע כאן אני דווקא מסכימה שעדיפה התיחסות פרטנית לכל קושי.

אגב, אני חושבת שהפרעת הקשב והרכוז היא בעיה אמיתית (במרבית תחומי החיים) אבל ההיפראקטיביות היא לרוב ברכה ולא הפרעה (היום כשאין ספק שמרבית בני משפחתי מצד אמי, כולל אותי, כאלה - אני רואה רק את הברכה שבזה) ואני די חוששת שמי שבמסגרת ומטופלים מדכאים את ההיפריות שלהם, וזה רע מאוד.

בעיני אבחון הוא דרך להשגת מידע משמעותי, שאחר כך אפשר לעשות במידע הזה שימוש מושכל ונבון, לברור מה נכון ומתאים לילד הספציפי ואולי קצת לקצר דרך של ניסוי וטעיה על חשבונו האם אין דרכים חכמות ונוחות יותר להשגת המידע ולשימוש מושכל בו, כל זמן שלא צריך אישור רשמי על הלקות?

כל זמן שלא צריך אישור רשמי על הלקות?
הפרעת ADHD לא מובילה בהכרח ללקות למידה. אצלי היא התבטאה בדרכים אחרות. בבית הספר היסודי המורה אמנם נאלצה להוציא אותי לעיתים דחופות מהכיתה, אבל מבחינת החומר השגתי בהרבה את השאר.
אין סיבה לבקש אוטומטית אישור להכרה ב"לקות", בפרט לא אם האדם מצליח ללמוד ולעמוד במטלות ללא ההקלות. במיקרה כזה הן יכולות להביא יותר נזק מתועלת.
מצד שני, כן כדאי לחפש תמיכה מקצועית שיכולה לספק כלים להתמודד עם הבעיה על כל צדדיה.

מתפרצת לדף,
הנושא של הפרעות קשב נוגע לי מאוד,אני בעצמי עם הפרעות קשב וריכוז ושלשה מילדי נמצאים בכיתות קטנות עקב ליקויי למידה שונים.

עד כמה שידוע לי ,אין אבחון חד משמעי ל- ADD, ADHD .קיים מבחן T.O..A שבודק ארבעה קריטריונים מתוך הפרעת קשב וריכוז ,אני מקווה שאני לא טועה, אבל לפי מה שאני זוכרת: מידת מוסחות,אמפולסיביות,הבחנה בין עיקר וטפל ואני חושבת שמהירות תגובה-שמלמדת גם אם קיימים קשיים בהתארגנות לקראת למידה ובכלל.
המבחן לא אומר בוודאות שהילד הוא ADHD ,הוא רק מאשר שעם ריטלין יש שיפור בתגובות ובנתונים הנ"ל.
יש אבחונים כלליים ודידקטיים שעולים המון כסף,הם תקפים בהקלות ללימודיים רק שנעשו בכיתה ט'-לגבי בחינות בגרות,שוב אני מקווה שאני מדייקת,בררתי לאחרונה לבני שעולה לכיתה ט' ואמרו לי לא למהר להשקיע את הכסף, כי האבחון היום לא יחשב בעוד ארבע שנים,

אם יש אבחונים של הקופה כדאי לעשות אותם כי העלות מינורית לעומת איבחונים שנעשים בצורה פרטית,האבחונים מחדדים את המקומות שצריך לחזק ,
והם לא עושים שום תווית לאף אחד,מכיוון שהם נמצאים אצל ההורים.אם רוצים לשתף צוות חינוכי נותנים עותק,אבל לדעתי זה לא מכתים אף אחד,להיפך,זה נותן תחושה שהבעייה נמצאת במעקב ויש רצון לעזור לילד.

אני הבנתי בשנה האחרונה שיש לי ADD.

סתם נקודה למחשבה,
לכל אדם שלישי יש ליקוי למידה זה או אחר,
זהו נתון בדוק ממחקרים,
כל אחד בסוף לומד להתמודד עם הקושי שלו,
יש כאלה שמגדירים את עצמם בהגדרה מקצועית ויש כאלה שפשוט לומדים לחיות עם הנתון הזה,

עולה הרגיעון " באופן טבעי כולנו שייכים"

ממליצה בחום על סדנה שהייתי בה של אומגה 3 גליל בנושא קשב וריכוז .ושל אביטל סבג (שפית של מזון בריאות ועוסקת ברפואה סינית) . ההרצאה מרתקת מעמיקה ובהירה והסדנה הייתה ממש כייפית..article]כאן יש פרטים page[/po].asp?id=165

מיתוס או אמת ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז הם בהכרח חכמים יותר, רק שצריך לעבוד עימם בדרך שונה

לדעתי הביטוי "ילדים חכמים יותר" משאיר את הדיון על הציר ההישגי-תחרותי שבגללו ילדים עם קשב וריכוז כל כך מתוסכלים מלכתחילה.
אם רוצים לאמץ גישה מכילה יותר, עדיף לטפח את המחשבה שכל אדם מוכשר במיוחד במשהו.

די ! די!!! די לסימום הילדים בריטלין
http://shinuytodaati.co.il/%d7%9b%d7%9c ... %99%d7%9f/

טוהר האהבה
הטקסט הזה נראה לי בוטה וגם שגוי (למשל, רטלין אינו ממכר, בניגוד למה שנטען בו).
השימוש במלה "סימום" דמגוגי בעיני, והטענה שלילדים עם ADHD יש שליחות להצלת העולם נראית לי הזויה משהו, או לפחות דורשת הסבר קצת יותר מפורט.

אני מבינה את נקודת המוצא שלך. גם אנחנו סירבנו לתת לילד שלנו רטלין במשך שנים ומצבו היה נוראי. בהתחלה פשוט נשמנו עמוק וקיווינו שיהיה לו טוב. אחר כך ניסינו הומאופתיה, ואז אצה כחולה, ואז איזו תרופה סינית שהיא בעצם כמו רטלין. אחרי כמה שנים של חיפושים ניסינו לתת לו רטלין. השיפור במצבו היה מדהים. מילד מתוסכל שכמעט הכל נופל לו מהידיים ומתקשה ביחסים חברתיים, בהתנהלות בקבוצה ובלמידה מסודרת הוא הצליח סוף סוף להתמקד בשניים-שלושה הנושאים שעניינו אותו, לקשור חברות אמיצה עם שלושה ילדים ולתפקד בחברה בלי להתפרק בצעקות תסכול או בקוצר רוח.
עכשיו הוא נער ויודע מתי הוא זקוק לכדור הזה ומתי לא. ההבדל בין מצבו בלי הכדור למצבו עם - תהומי.

לא היה קל לוותר על העמדות שלנו בנוגע לרטלין, ועדיין אנחנו חשים אי נוחות מסוימת ולפעמים אפילו בושה. למרות זאת, מבחינתנו הכדור הזה עוזר לילד שלנו לשפר את הביטחון העצמי שלו ומחזק את היכולת שלו להצליח במטרות שהוא בוחר.

אתם יכולים לנסות רכיבה טיפולית להיות שזה יעזור בגיל צעיר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הילד שלי נטל ריטלין לתקופה מסויימת מה שגרם לו להיות אפתי ועצבני - עברנו לקונצרטה - כנראה יותר טוב אבל עדיין עצבני - היום הציעו לי לתת לו רטלקס - פתרון טבעי ללא תופעות לוואי. האם מישהו מכיר? יודע לספר משהו על המוצר?
תודה תודה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לאחרונה גיליתי דרך להתרכז ולא לקפוץ מדבר לדבר. אני מאובחנת על ADHD ולומדת מקצוע תובעני שאלמלא הריטלין לא הייתי בחיים יכולה לגיע לסופו, (וכנראה שאם לא הייתי לוקחת ריטלין הייתי מבינה מוקדם יותר שזה לא בשבילי, אבל זה כבר סיפור אחר). אני לא נהגתי לקחת כל יום. רק בימים שבהם היה לי חשוב לסיים עבודה או ללמוד למבחן עם הרבה חומר. ככה סתם ביום יום אני יכולה להתרכז לאיזה 40 דקות כל פעם בשעתיים וזה מספיק לי. אבל כעת גיליתי שיטה חדשה, כחלק משינוי באורח החיים, אני החלטתי לשים לב יותר לכאן ועכשיו, לתת לכל בן אדם שמדבר איתי את מלא תשומת הלב שלי, וכו' אז החלטתי לנסות את זה על חומר הלימוד. להרגיש "אהבה" או עניין או חיבה או סתם לחשוב שזה חשוב, שהבן אדם שכתב את זה מאד התעניין הזה והשקיע הרבה אז לקחת משם את האנרגיה. וזה עובד. זה מצליח להשאיר אותי מפוקסת. כל פעם שאני מאבדת את הפוקוס אני חוזרת למקום הזה שבו אני מייחסת לחומר הלימוד תכונות אהודות. זה לא פיתרון מושלם ואין לי מושג איך אפשר ללמד ילדים לעשות את זה. אני גם חושבת שכל האנשים ה"רגילים" בלי הפרעות למידה פשוט עושים את זה באופן טבעי. אבל אני הולכת עכשיו לפתח את השיטה הזו, ולצמצם את צריכה הריטלין רק לתקופת המבחנים

בתי הגיעה היום ושאלה אותי..."אמא האם יש לי בעיית קשב וריכוז? "נראה לי שיש לי".
אני: "לא, איך הגעת למסקנה הזאת, מהיכן הגיעה המחשבה?"
בתי: "היום אחת המורות אמרה בכיתה שאם ישנם ילדים עם בעיות קשב וריכוז שיבואו להגיד לה כדי שתדע".
אני: "מאמי, לכולם יש בעיות בהבנה היום...גם לי היו ויש לפעמים חוסר הבנה ולוקח לי הרבה זמן לקרוא ספר".
בתי: לא...פשוט נראה לי שבגלל זה אני לא מצליחה בלימודים כל כך...
אני: "אני חושבת שאת פשוט מתעסקת בדברים אחרים ולא ממש מקשיבה. . את בין האנשים הכי חכמים שאני מכירה.(וכך גם "ילדים מאובחנים", לא מאמינה באבחנות כאלו)
אם תלמיד נכשל זה אומר שהמורה לא מעביר את החומר כמו שצריך..נתתי לה דוגמא: סיפרתי בעל"פ בשפה גבוהה ובמהירות איך הפרחים ושורשיהם צומחים. שאלתי: הבנת? היא הנידה לשלילה.
עכשיו אסביר לך בשפה יותר ידידותית (וכך עשיתי) מבינה? כן. וכעת אראה לך באופן מעשי- וכך הראתי...את מבינה יותר עכשיו? כן יותר טוב.

אני משתפת כי מאוד מציק לי שלכל ילד שני מדביקים תווית ולא באמת מבינים שהכל תלוי בדרך הלימוד. מציק לי שהמורה פותחת פתח למחשבות שליליות ודימו עצמי נמוך אצל תלמידים על עצמם.
כמורה הייתי מצפה ממנה להסיק מסקנות תוך כדי עבודה עם כל ילד ובלי להכריז הכרזות, פשוט ללמד אותו מבלי שירגיש שמשהו לא "תקין" אצלו.
באופן אישי אני באמת חושבת שלכולנו יש ענייני "קשב וריכוז" לפעמים אבל לא כנקודה בעייתית אלא באופן נורמאלי.
אני אישית די סבלתי בעיקר בילדות מהעלבות של ילדים שהדביקו לי תוית של טיפשה וקשת הבנה...והיום אני מבינה שזה נבע מחוסר בשלות להכיל מידע מסויים..וכך גם היום. מבינה בסלואומושן משפטים מורכבים וכשהבנתי, זה כבר נטמע.
הסברתי לבתי שגם בגלל בעיות של תפקוד בלוטת התריס ובעיות אוטואימוניות רבות , היא עייפה ויש לכך השפעה בכל הרבדים ושאינה אשמה כלל.(בתי בדרך לטיפול תרופתי ממנו אני חוששת...).

תלמיד נכשל - מורה לא מספיק טוב.
כשהתלמיד מוכן המורה מגיע...|(נ.ב נשקלת אפשרות של חינוך ביתי, לא יאמן כמה הם לומדים בחופש בעצמם...קיבלה ציונים לא נוסקים באנגלית ועכשיו לאחר החופש למדה כל כך הרבה לבד!)
תסלחו לי שאני "זורקת" משפטים לאויר. יותר קל לי ככה.
תודה!

המון מחשבות, כתבת יפה ואני מסכימה אתך כמעט על הכל

דבר אחד צרם לי:

תלמיד נכשל - מורה לא מספיק טוב.
אני מוחה נמרצות.
עדיף להגיד: אם תלמיד נכשל - משהו בהוראה לא מספיק טוב.
ההוראה כוללת שתי קטגוריות: המורה (על כל מה שמורה כאידיווידואל יכול וצריך לעשות) וסביבת ההוראה.
סביבת ההוראה היא המערכת שבתוכה המורים עובדים - ואלה דברים שלא נתונים לשליטתם.
הרבה פעמים כשאנחנו מדברים על הוראה ועל בתי ספר אנחנו יותר מדי מתרכזים במורים ופחות מדי בסביבת ההוראה.
והיא קריטית
למשל: כמה תלמידים בכתה. תכניות הלימוד המוכתבות מלמעלה. מטרות הלימוד המוכתבות מלמעלה. הנגישות של המורה לעזרי לימוד ולשיטות לימוד שונות. ההכשרה הראשונית שהמורה מקבל. התמיכה המקצועית וההכשרה שהוא מקבל תוך כדי עבודה. ועוד...

אני רואה את זה עם הבן שלי. אנחנו גרים באוסטרליה, ולבן שלי יש השנה מורה נפלאה. ממש נפלאה. מקצועית וחמה והכל.
אבל נדמה לי שהיא לא היתה יכולה לעשות חצי ממה שהיא עושה בתנאי ההוראה הישראליים.

ערב טוב תמרוש רוש לך ולכולם.
תודה רבה על התייחסותך.
אכן, מרגישה שטעיתי בניסוח ואני חוזרת בי. מקבלת ומעדיפה את הניסוח שלך(-:
מתנצלת אם התבטאות זו פגעה במישהו, וכמובן שיש לי המון הערכה לבעלי המקצוע.
הלוואי שמשרד החינוך שלנו קצת היה נפתח לגישה שונה ואולי לומד מהצלחות של אחרים . שמחה שלפחות גישות בתי הספר האלטרנטיביים הוכרו על ידו וקיבלו "אישור" מתקבל.
בארץ יש המון לחץ, נכון...ואני חושבת שהלחץ גם מחלחל גם לגישות החדשות. הווה אומר, משהו בהתנהלות לא תקין.
הבעייה היא שכולם "שוברים את הראש" איך לתקן כאשר בעצם מי שמחליט לא ממש רוצה לתקן גם אם הוא יודע שזה יפתור המון בעיות.
אולי למישהו נוח שם באגף המחליטים ולא ממש רוצה פריחה ולבלוב, כדי שכולם יישארו בלופ הזה. מאין שטיפת מוח שלא ניתן לעשות שינוי.
ושוב אני מתנצלת גם מראש. לפעמים דעותי קיצוניות..
תודה @} (ניסיתי לעשות "פרח" מקווה שיצא...)

יצא

אני משתפת כי מאוד מציק לי שלכל ילד שני מדביקים תווית ולא באמת מבינים שהכל תלוי בדרך הלימוד
תראי, אני מסכימה איתך שיש בעייה של "הדבקת תוית לכל ילד שני".
אבל בתור אמא בחינוך ביתי (שאין לה שום דחיפות להדביק תוויות על ילדים) ובתור מישהי שמכירה אנשים בוגרים (לא ילדים בבי"ס), שלא הדביקו עליהם אף תווית אבל יש להם קשיים אמיתיים, ריאליים, של קשב וריכוז - לדעתי לא הכל תלוי בדרך הלימוד.

נכון, יש לי חברה שמתמודדת בצורה מעוררת השתאות עם הפרעות הקשב והריכוז הקשות שלה, ועכשיו, לאחר 4 שנים של מאמצי למידה מרוכזים ואדירים, היא מצליחה להפנים חומר שאדם ללא הלקויות שלה היה מפנים לאחר כמות מעטה בהרבה של מאמץ, ולא היה לוקח 4 שנים אלא לכל היותר רבע מזה.
זה הבדל משמעותי.
היא השקיעה פי כמה וכמה מאמצים וזמן כדי ללמוד משהו שלאנשים אחרים היה הרבה יותר קל. כי לה יש קשיים, אובייקטיביים, שלאחרים אין.

רק משום שאולי יש ילדים רבים שמאובחנים "סתם", זה לא אומר שאין אחוז מסויים שיש להם בעייה אורגנית. בעיבוד מידע במוח, בעיבוד מידע חזותי ועוד.

בשמת, תודה תודה תודה תודה שכתבת את זה.
שאת כתבת, את זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי בשמת א...
תודה על מה שכתבת בהחלט.
פעם היתה פחות מודעות, והאנשים בוגרים עכשיו ומתקשים בכל מיני מצבים של הטמעת מידע.
אני מאמינה שגם כילדים הם התקשו מאוד אך לא היה מי שידע לכוון אותם, לראות אותם .
אני לא יודעת איך הם היו כתלמידים בילדותם. אני גם מכירה אנשים בוגרים וקרובים שטובים בלמידה אך רמת הקשב והריכוז שלהם לא תמיד בשיאה.
אולי מדובר על עודף מידע בו זמנית שהמוח לא מצליח להכיל וכך נוצר נתק. יש כל מיני גורמים, אפילו זמניים.
אני עדיין מאמינה שזה תלוי בשיטת הלימוד. לאדם אחר תתאים דרך לימוד אחרת לעומת חברו, אפילו אם לשניהם תיהיה בעיית קשב שלשהי.
דוגמא: אקח שתי חברות. שתיהן תלמדנה מתמטיקה. שתיהן יצליחו.
אחר כך אבקש מהן ללמוד ריקוד מורכב ומהיר. אחת תתקשה ותרגיש מסורבלת, השנייה תתברר כרקדנית מלידה. את חברתה, שריקוד זה לא הצד החזק שלה, ילמדו באופן אחר ולבסוף היא תדע מעולה.
גם אני נתקלת בקשיים, יש דברים שאני טובה בהם ויש דברים שבדרך מסויימת קשה לי להבין. או שאני ממתינה קצת ומבינה בשלב אחר, או שאני מוצאת דרך שתתאים לי ששום ספר לא יוכל ללמד אותי.
אני מכירה אדם שהחליט לפני מספר שנים לקחת כדור לקשב וריכוז וזה עוזר לו מאוד בזמנים בהם הוא לומד קשה. לפני כן הוא מצא את עצמו עצבני, מתוח, לא מרוכז מרוב לימודים עיוניים בלחץ.
כעת חש רגוע. זה פשוט "מרגיע את המוח". אני מאמינה שאם היה לומד בניחותא, ללא אולטימטום, בכל מיני דרכים לא היה נזקק לעזר חיצוני.


חברתך התמודדה יפה מאוד. כיצד למדה ואיך הצליחה לבסוף לסיים?

אבל ADHD / ADD (בעיקר השני) זה לא רק ליקוי למידה! ולפעמים זה משפיע הרבה מעבר ללימודים.

(אגב, תרופות קשב ממש לא "מרגיעות את המוח". הן מעוררות את החלק במוח שמווסת את תשומת הלב, שבאופן טבעי נמצא "רדום" אצל בעלי
ADHD / ADD. הן "מרגיעות את המוח" בערך כמו שהליכה על חבל דק בגובה רב "מרגיעה את המוח".)

אגב, אני ממש לא חושבת שיש הרבה ילדים שמאובחנים סתם. כל הזמן שומעים על זה ומדברים על זה, אבל אני חושבת שזו תופעה זניחה באחוזים מכלל המאובחנים. מין דעה קדומה כזאת שהוחדרה בשיח טוב טוב ובאפקטיביות רבה בחסות הלובי הסיינטולוגי.

(סליחה אם אני מסיטה את הדיון למקום שלא כיוונת אליו זה נושא רגיש אצלי)

אני עדיין מאמינה שזה תלוי בשיטת הלימוד
לא רק, וכמו שכתבה אמא של כוכב פנצנץ - זה לא קשור רק ללמידה.

החברה שלי: קודם כל הבינה לעומק את קשיי הקשב והריכוז שלה, ואחר כך עשתה על עצמה קורס מעמיק לגבי הדרכים שעוזרות לה ללמוד, איך המוח שלה מעבד ומקדד מידע, ובעיקר היא פשוט צריכה לשבת ולכתוב כל מלה של המרצים וללמוד ולסכם כל דבר עשרות פעמים, לחזור ולבדוק כל מלה, לזהות כל דבר קטן שלא הבינה עד הסוף, שוב ושוב ושוב, ובעיקר לנסות לקשר כל מידע לסיפור אמיתי על מישהו. עובדות מנותקות לא מסתדרות לה במוח. בעייה של אדם אמיתי, מחברת לה את הנתונים למשהו מובן.

עדות אישית:
בכיתה א הקטן קרא שוטף (תוך כדי הליכה!) ידע להמיר 98 דולרים לשקלים ולחשב כמה כסף הוא צריך לגלידה אם יש 20% הנחה, ושיחק שעות בלגו . מה פתאום ADHD?
מצד שני, תחת איומי נשק חם הוא לא היה מסוגל לעשות חוברת עבודה לכיתה א' עם תרגילים מסוג "5+3=" .
זה ממש, אבל ממש לא הטריד אותנו.

הוא לא הסתדר בבית ספר (דה...), אז הוצאנו אותו לחינוך ביתי.
חינוך ביתי עם מסגרת (בחו"ל), כלומר 4 פעמים בשבוע, 10:00 - 16:00, היינו הולכים למרכז אנסקולינג ביתי מצוייד היטב עם קבוצת ילדים רב גילאית מעולה , עם יחס מבוגרים-ילדים של מבוגר למשפחה, כלומר ממש מצב אידאלי לסוציאלזציה בלי שום חיסרון של בית ספר, וכל היתרונות של חינוך ביתי בלי החסרונות של בעיה למצוא חברים ותמיכה.

העברנו אותו לדיאטה נטולת גלוטן, מוצרי חלב וצבעי מאכל / חומרים משמרים ותוספת אומגה 3.
יותר מוקדם, עבדנו איתו עם כל מיני תמיכות למינהן של אנשי מקצוע.

כל זה עזר. קצת.

אבל עדיין, הוא פשוט לא הסתדר. כל הזמן היה זקוק לתיווך. הוא מחליט שצריך לשחק בצורה מסויימת, לא לפי החוקים, והילדים האחרים ממשיכים לשחק לפי החוקים הרגילים. ריב. הוא צריך חלק ללגו, אז הוא חוטף אותו מילד אחר. אלו שתי דוגמאות ברורות יותר, אבל בבסיס היה איזה חוסר יכולת לראות את הצד השני ולפענח נכון סיטואציות, פלוס חוסר יכולת שליטה עצמית, פלוס אימפולסיביות, פלוס כל עוד מיני.

אז זה עבד בחינוך הביתי כי כל הזמן אחד מאיתנו היה צמוד אליו ופשוט התערבנו בכל ריב לפני שהוא הספיק להתפתח, אבל לא יכולנו להשאיר אותו לבד, והוא לא ממש התקדם, הוא לא הפנים איך להתנהג.

בקיצור, חזרנו לארץ ופה לא הייתה מסגרת מתאימה מחוץ לבית ספר, ובסוף נכנענו ונתנו אדרל (ממשפחת הרטלין).

יומיים אחר כך, הוא סיפר איך מישהו הכעיס אותו, והוא בא להרים אבן לזרוק עליו, אבל אז הוא פשוט עזב אותה.
שנתיים אחר כך, בשבוע שעבר, הוא סיפר בגאווה שהוא היה עם החברים שלו והם חשבו מה לעשות, ואז הם החליטו ללכת אליו, כי אצלו הכי כיף.

בהתחלה היו לי ייסורי מצפון, אולי אנחנו לא הורים טובים מספיק. אולי לא הקפדנו מספיק על תזונה. אולי היינו יכולים לעשות דברים בצורה שונה.

היום לאחר שנתיים, אני חושבת שבדיעבד עשינו לו עוול שלא התחלנו בטיפול מוקדם יותר, ונתנו לו להתמודד עם הקושי המטורף הזה של המוח שמשגע אותו.
אין תופעות לוואי, אין עיניים בוהות, אין איבוד אישיות. הוא עדיין עקשן, עדיין יש לו את הרעיונות שלו לגבי איך דברים צריכים להתנהל, עדיין אחת לשבוע לא בא לו ללכת לבית ספר, ועל חוברות עבודה אנחנו בכלל לא מדברים, אבל כל יום יש חברים בבית. הכל רך יותר. בשליטה.

אם זה נשמע כמו פרסומת לריטלין, אז זה ממש לא הכוונה.
סתם ישב לי על הלב.

נושא מאוד מעניין שיצא לי לקרוא עליו מכמה מקורות בזמן האחרון, למרות שאין לי שום ניסיון עם הנושא. אולי חוץ מאיזו הרגשה שאם הייתי נגשת למבחנים היה יוצא שגם לי יש קשיי לימוד בקטע מסוים.

קודם כל הבינה לעומק את קשיי הקשב והריכוז שלה, ואחר כך עשתה על עצמה קורס מעמיק לגבי הדרכים שעוזרות לה ללמוד, איך המוח שלה מעבד ומקדד מידע, ובעיקר היא פשוט צריכה לשבת ולכתוב כל מלה של המרצים וללמוד ולסכם כל דבר עשרות פעמים, לחזור ולבדוק כל מלה, לזהות כל דבר קטן שלא הבינה עד הסוף, שוב ושוב ושוב, ובעיקר לנסות לקשר כל מידע לסיפור אמיתי על מישהו. עובדות מנותקות לא מסתדרות לה במוח. בעייה של אדם אמיתי, מחברת לה את הנתונים למשהו מובן.
אז היא לא לקחה תרופות, היא למדה ללמוד אחרת.
הבדל מאוד גדול.

מין דעה קדומה כזאת שהוחדרה בשיח טוב טוב ובאפקטיביות רבה בחסות הלובי הסיינטולוגי.
אני חושבת שכמות הילדים שכן מקבלים כדורים לא מוטלת בספק. לא נראה לי שזאת דעה קדומה לקידום איזה אינטרס.
אנשים ממקצועות שונים (וכתות שונות) אומרים את אותו הדבר. בדיוק גמרתי ספר של רופא נוירולוג על הנושא. הוא טוען שמגיעים אליו בלי סוף ילדים עם אבחון לא נכון, שכמה שינויים בחיים עשו פלאים בחייו ובחיי משפחתו. אם יש דעה קדומה, לפי דעתי, היא שכל דבר צריך ואפשר "לתקן" עם כדור שיצרה הרפואה.

רק משום שאולי יש ילדים רבים שמאובחנים "סתם", זה לא אומר שאין אחוז מסויים שיש להם בעייה אורגנית. בעיבוד מידע במוח, בעיבוד מידע חזותי ועוד.
השאלה היא מהם האחוזים של ה"סתם"? אנשי מקצוע מסוימים טוענים שהמון. ה-מ-ו-ן.

(אגב, תרופות קשב ממש לא "מרגיעות את המוח". הן מעוררות את החלק במוח שמווסת את תשומת הלב, שבאופן טבעי נמצא "רדום" אצל בעלי
הרי הרופאים לא באמת בודקים את המוח והויסות שלו. הם בסך הכל ממלאים שאלון ומסיקים מסקנות ממנו. לא בדיוק תהליך רפואי מדעי (בעיני). ממה שאני הבנתי, יש הרבה סטונדטים חוגגים על הכדור "הנפלא" הזה, ולא לצורך לימודי בלבד. לא אחד ולא שתיים השוו את ההרגשה לקוקאין. כן, גם קוקאין יכול לרכז את האדם. בעיני זה קטע מאוד חזק, שאסור לזלזל בו. יש גם הבדל בין לתת את זה לתלמיד תיכון, לילד בן שמונה ועם הזמן הוריד את השלב לסימום כבר מגיל גן.

אז כן, יש ילדים שהרוויחו מזה. אבל המון ילדים בעולם מסתובבים היום מסוממים עם תווית של היפר אקטיביים בלי לעשות בדיקות אמתיות. זאת הבעיה.

ממה שאני הבנתי, יש הרבה סטונדטים חוגגים על הכדור "הנפלא" הזה, ולא לצורך לימודי בלבד. לא אחד ולא שתיים השוו את ההרגשה לקוקאין.

אוף. אין לי כוח כבר. מבססים תפישת עולם על דעות קדומות מטופשות.
לא דומה לקוקאין ולא נעליים. (אני לא מדברת על אביוז. אפשר לעשות אביוז גם בטיפקס, אז מה?)

אנשי מקצוע מסוימים טוענים שהמון. ה-מ-ו-ן.
מי?
תני שם.

לא דומה לקוקאין ולא נעליים.
את ניסית??? אני מדברת גם על רטלין וגם על קוקאין. וכן אפשר לעשות אביוז בטיפקס נו אז? עם כל דבר אפשר לעשות אביוז. יש אלכוהולסטים. ויש כאלה שיודעים לשתות בשליטה. ויש כאלה שמאמינים שכוס יין אדום ביום זאת ברכה. עדיין אנחנו לא עושים לחיים עם ילד בן חמש!
תני שם.
למרות הזלזול בתשובה שלך הנה אחד - דר' דיויד פירלמוטר (מקווה שכתבתי נכון בעברית). רופא נוירולוג עם ניסיון של שנים. אם את רוצה עוד אז אוף. אין לי כוח כבר. לא ממש יעזור לך למצוא את האמת.

מבססים תפישת עולם על דעות קדומות מטופשות.
סליחה אבל את בטוחה שאני בעלת הדעה הקדומה ולא את.
אני לא בטוחה לא בכך ולא בכך. כל אחת ואמונתה. תאמיני לי שאני לא מזלזלת בשלך אני פשוט לא בטוחה שהאמת נמצאת אצלך. בסך הכל זה עניין של בחירה שלי לחשוב ככה. את לא חייבת להסכים איתי. וחוסר ההסכמה שלך בטח לא הופך אותך או את הדעה שלך למטופשת, פשוט לשונה משלי.

אוף. אין לי כוח כבר.
קוראת את זה שוב וחושבת לעצמי, אז למה בכלל טרחתי לענות לך?
וואלה אין לי מושג. כנראה שחוסר קשב גרם לי לא לחשוב לעומק על כך D-: