[sup][po]דף מומלץ[/po][/sup]

[sub]ראו גם: [po]יצירתיות של ילדים[/po], [po]ללמד יצירתיות[/po][/sub]

|#| *הדף עבר עריכה מאסיבית ולוקטו ממנו התשובות, ההערות וההסברים בנוגע לאמנות של ילדים ובעיקר ציור, כפי שהציגה בעבר בדף זה [po]חוה בת חיים[/po]. זאת בכדי שיהיה קל יותר לקרוא את הדף ( שמאוד התארך ) להתחבר לנושא החשוב והרגיש, ולהוסיף לשאול ולהעמיק מתוך בסיס רחב יותר.
השאלות והתכתובת המלאים כפי שהופיעו נמצאים בדף [po]עקרון הרצף באמנות של ילדים היסטוריה[/po] למי שמחפש את "המגע האישי".*

@}
( עורכת [po]נועה בר[/po] ספטמבר 2005 )

שלום,
שמי [po]חוה בת חיים[/po]. הצטרפתי לאתר עם דף בשם [po]אני ילדת אינדיגו[/po], הצגתי עצמי כאמנית-הוראה אשר מציירת עם ילדים. אני אכן מציירת עם ילדים כל ימי חיי ובשנים האחרונות מציירת גם עם מבוגרים ומפתחת טכניקת ריפוי על-ידי ציור מנדלות.
הלכתי בעקבות כמה חוקרים של אמנות ילדית אשר דברו על שלבי התפתחות של אמנות בילדים.
בדומה לג'ין לידלוף "נסעתי" אל הילדים וחייתי ביניהם, חמש -עשרה שנה ציירתי עם ילדים בכתות א' וב' באופן אינטנסיבי. התבוננתי, צפיתי ועקבתי אחרי שלבי ההתפתחות שמצאו החוקרים ויצרתי דרך לשיקום הרצף ההתפתחותי אשר מתקיים בילדים .
גם כאן חי עקרון של רצף אבולוציוני שהוא יסוד מארגן באישיות בגופ-נפש-רוח-נשמה ..

[list]
[*] כל האמנויות מתפתחות בשלבים. מעבר מוצלח לשלב הבא תלוי בבשלות השלב הקודם.
[/list]
והבשלות עצמה - קשורה באופן הדוק לבשלות כל המערכות: מערכת העצבים , השרירים , בשלות מנטלית , חברתית ,ו...ו...*
ה-בעיה בה' הידיעה בימינו, היא [b]החשיפה המוגזמת של תינוקות למבוגרים שאינם הוריהם[/b]. אלה מבוגרים שפרנסתם תלויה בכך שיוכיחו שבהשפעתם התינוק 'מתקדם'.
מעניין לראות שהמילה הלועזית 'אקדמיה' כוללת את השרש העברי ק.ד.ם. יש איזו אשליה שהישגים אקדמיים תורמים להתקדמות. אין התקדמות ללא הבשלה והבשלה לוקחת זמן. מעניין לראות שהשורש ב.ש.ל בשיכול אותיות יהיה ש.ל.ב. -- [b]ההבשלה מחייבת שלבים זאת יודע /ת כל מבשל/ת.[/b]

[h=3]כמה הגדרות חשובות:[/h]
|#| [b]הוליזם[/b] - הוליסטיקה היא מלת מפתח עבורנו. אחדות גופ-נפש רוח-נשמה בכל פרט אנושי, בין כל הפרטים, וכמובן באופן אחדותי עם היקום. זוהי תמונה כל כך מורכבת שאי אפשר להכיר אותה לעומק וגם לא חובה: ראשית כל אחד מאיתנו לומד חלק ואנו משרתים אחד את השני עם התוצאות. החשוב הוא לשמור על מודעות הוליסטית.

|#| [b]תהליך טבעי[/b] - מאז גן-עדן ועץ הדעת רואים שהאדם צריך להתמודד עם מה שהוא "יודע". אין מנוס. צריך להביא זאת בחשבון כאשר שואפים לתהליכים טבעיים.

|#| [b]תוכנת האמנות[/b]- אנו כבני אדם מצוידים בה, והיא איננה ידועה יותר ממאה שנה וגם כך ידועה למעט מידי אנשים. רק בשמונים שנה האחרונות נוצרה התבוננות ממוקדת בשלבים המוקדמים של ההתנהגות האמנותית. לפני כן האמנות של התינוקות "נבלעה" עוד לפני שמישהו ראה אותה כי התרחשה בבוץ, בחול, ולא על נייר. כך יכלה להתפתח בשקט ולהתגלות רק בסביבות גיל שבע כאשר הילדים היו כבר מספיק חזקים ועשו דברים די דומים למבוגרים שבחברתם חיו.

|#| [b]המנגנון האמנותי[/b] הוא התנהגות שמבוססת על ידע תודעתי אשר חדר לגנום וקיים בכל ילד/אדם. כך שצריך סבלנות וקשב לילד.

|#| [b]תבניות אסטטיות[/b]
מתוך עיסוק באמנות, בחינוך אמנותי ובניתוח ה"התנהגות האמנותית" התוודעתי למנגנון האמנותי הטבעי אשר מצביע על תכונה אוניברסאלית אשר קיימת בכל אדם. יכולת אמנותית מולדת אשר בתהליך אבולוציוני ארוך יצרה [b]תבניות אסטטיות[/b] שהתהוו תוך כדי זיקות גומלין בין כל האספקטים של האישיות . למדתי שיש ערך גדול להופעת התבניות האלה כי הן מייצגות הלכי נפש, אורחות מחשבה, ותגליות מדעיות בסיסיות אשר מקשרות את האדם עם שפת היקום.







{===איך ומתי הכל מתחיל – חיזוק או שיבוש המנגנון הטבעי===}







































































































ה'מריחה' של האוכל היא ההתנסות הגראפית הראשונית.
מרגע שמתחילים לאכול דברים שנמרחים מתחילים תהליכים מחזקי פעילות גראפית, או לחילופין, משבשי פעילות גראפית.
כנ"ל בקשר לחשיפה לדברים שנראים - גירויים חזותיים – הם מחזקים או משבשים ממש מן ההתחלה.

ובשביל מי שלא ממש מתחיל מההתחלה - אפשר ממש לחזק והעיקר לא לשבש לקראת גיל שנתיים.
בגילאי שלוש וחצי-ארבע יש צורך כבר לשקם נזקים, אם התבררו, לעשות שקום + חיזוק.

[b]"סיטואציית הממרח"[/b] (בוא'נה, ברור שזה ביטוי פרטי פה, בינינו ;-))
סיטואציה המתרחשת תוך כדי ריכוז עמוק, תוך כדי התבוננות בסימנים שהאצבעות וכפות הידיים מייצרות כך מתחיל להיווצר הכתב ששמו "כתב מוח" . זהו הכתב האינדיבידואלי אשר בעתיד, תוך ארבע-חמש שנים יתפתח להיות הכתב עצמו. אנחנו מעוניינים לתת לקשב ולריכוז תנאים טובים. לא ככה?
בזמן התינוקות עד גיל ארבע בערך המוח כל כך רך שההתרשמויות של הילדים מוטבעות בו בחוזקה עד כדי אי-אפשרות לשינוי.
עדיף לתת לילד למרוח ולהתמרח חופשי כאשר הדבר מתרחש תוך כדי תגלית אישית חופשית. גם כאשר מנקים את הממרחים ניתן לעשות זאת בהנאה וחשוב לעשות זאת ללא גינוי. (למרוח סבון ולנגב במטלית זה בעצם אותה פעולה ואותו עונג.)
העונג הזה נקרא עונג קינאסטתי. עונג קינאסטתי בתינוקות מטביע במוח מרגוע א ב ל כאשר הוא מלווה במתח, כעס וגינוי נרשמת במוח הצעיר חרדה ומצוקה.הילד הקטן תופס את עצמו ואת מעשיו באופן אחדותי "אני והמריחות שלי זה אותו דבר".
בגלל זה כאשר ההורים מגנים את המריחה במוח הילד הגינוי נרשם נגדו "אני גרוע אני לא בסדר", ויותר מזה - קיים חשש גדול שמיד מתפתחת התנגדות למגעים רגישות יתר לריחות ופחדים בלתי מוסברים.
עד כאן זה למה פשוט יותר למרוח עכשיו בעונג להתנקות בעונג וחוזר חלילה .
אם באותו זמן את לא מגנה אותה על כך ובאותה מידה אינך מעודדת אותה במיוחד -- את מאפשרת לה להתרכז בגילוי הסימנים ובעשייתם . את יודעת באותו רגע שהיא לא רק אוכלת אלא גם מחזקת קשר עין ויד, חקר וגילוי, ריכוז והתמצאות -- אלה אולי מילים גדולות אבל זה בדיוק מה שקורה באותו רגע .

בקשר להתמרחות, זו שקראנו לה "סיטואציית הממרח" - אני לא מדריכה אתכם להפיק סיטואציות לא של התמרחות ולא של התפלשות באוכל, אני מזהירה את כל מי שטועה וחושב שזאת הכוונה. [b]העניין הוא שמפגש עם האוכל באמצעות הידיים מגלה את האפשרות לעשות סימנים.[/b] והסימנים של הדייסה או הגבינה או לחילופין זה קורה גם עם ההפרשות לפעמים, הם סימנים שהעין לוכדת אותם והמוח מעניק להם משמעות ואוגר אותם במרכזי זיכרון אשר נבנים במוח במיוחד למטרה של ביטוי על ידי סימנים וסמלים. ובקשתי מכם לא לגנות את הילדים על המריחות ובקשתי שגם הניקוי יהיה באווירה טובה ולא של גינוי פשוט כדי לא להרוג את מנגנוני הביטוי.
אני רואה בעיה ביוזמה של סיטואציית התמרחות מוגזמת, כי היא משדרת חוסר גבולות שאף אחד לא מתכוון ברצינות שכך יהיה. ובמיוחד אלה סיטואציות שהילד לא מסוגל להשתלט עליהן באופן עצמאי או ליזום באופן עצמאי ואז במקום לתרום לאוטונומיה של הילד יצרנו תלות ודברים שלא הגדירו אוטונומיה.

[b]זה חייב להיות אוכל? אולי אפשר עם סבון, קרם, בוץ?[/b]
אצל תינוקות כל הממרחים נתפסים באותה אסוציאציה, אין הבדל. אבל עם האוכל זה קורה הכי בטבעיות. ככה גם עם קקי - לפחות פעם אחת .
|!| היזהרו! יש לנקות אותו בלי פאניקה, בסמכותיות פשוטה.

[b]לגבי המתח הרגשי שכרוך בהתייחסות לממרחים[/b]
זה מתח שאנשים גוררים מן הילדות של עצמם ובדרך כלל זה מתח רב-עוצמה ומיותר. ההורה, כשהיה תינוק, ספג גינוי בשלב שלא היה בשל להתמודד איתו. הרבה יותר פשוט וחסכוני זה שההורה יחכה עד שהילד יחקה את הדוגמה הטובה שההורה נותן לו. לא לשכוח שיש הטבעה חזקה בזמן התינוקות.
ההורה דואג שלתינוק לא יהיו בעתיד נימוסי שולחן, או שההורה פועל תחת אותו גינוי שהופעל עליו בינקותו?
אחד הדברים המרתקים לדעתי בלהיות הורה זה המודעות העצמית שהורה חייב לפתח למען שמירת צאצאיו.
אין עוררין - ילד בתינוקות יכול למרוח קצת אוכל בזמן ארוחתו ועדיין יש בטחון מלא שבאופן טבעי כשיבשיל יחקה את נימוסי השולחן הטובים של הוריו.

[b]על גילאי שנה - שנה וחצי:[/b]
מה שחשוב לילדים זה שאנחנו נרד קצת משליטה ונאפשר להם 'לגלות' בוץ, 'לגלות את הממרח', אני מדגישה את 'אשליית' ה'גילוי' - את הרגע שבו הוא מתנסה ואת 'עוצמת עין' למראה הסכנה של הלכלוך - תמיד תגידי לעצמך שזה לא לכלוך אמיתי, זה לא זוהמה עירונית של מדרכה שיורקים עליה....איכס....

האמנות של ילדים קטנים דומה לפרימיטיביים:
בוץ, חול, צבעים מסוג אחד (בעיני פנדה זה הכי טוב) זה המון, ומספיק. מרוב רצון של המבוגרים להדליק ת'חושים קורה שיש הצפת-דלק והמנוע משתנק - עודף גירויים ועודף חשיפה.

[list]
[*] כדי לקבל מושג על מה לתת לתינוק לשחק תחשבי תמיד 'פרימיטיבי' מה שיחק ילד בגן-עדן - עלים, ענפים, אבנים, אדמה, צדפים וחול אם זה היה על יד הים או הנחל.
[/list]
להכניס לפה זו תגובה בריאה ודרך יעילה לאסוף אינפורמציה באופן חושי*









































































































{===התהליך הטבעי===}







































































































[b]"הגישה האחדותית":[/b] התינוק והאם מחוברים בחבל הטבור, כשהתינוק נולד הוא ממשיך להיות בתלות מוחלטת באם לא רק כדי לשרוד פיזית . האם מביאה אותו אל ה"עולם" , והתינוק מביא איתו אל העולם את התחושה האחדותית שהייתה מנת חלקו בהיותו ברחם . ההבחנה בין "אני" ל"לא אני" מתפתחת לאט לאט ובגיל שנתיים בכלל לא קיימת עדיין . אל תטעו לחשוב שאם קטנטינה אומרת "אני" זה סימן שאכן קיימת בנפשה ההבחנה הזאת. זה רק עניין לשוני שילדים בימינו אומרים "אני" היה עדיף לו לא לימדו אותם להבחין על ידי השפה בעניין שעדיין לא מתאים למצבם המנטאלי.( שוב מרחיבה..) בכל אופן לצורך המעשה החושי, האמנותי, [b]חשוב לנו לדעת שהילד חווה גם את העשייה האמנותית שלו כאילו זה הוא עצמו, גם את הארונית עליה צייר וגם את אבא ואמא הכל מאוחד וההיפרדות נוצרות אט אט. הפרדות מהירות יוצרות ניכור שגורם למחלות ,דיכאון ואלימות[/b].

התינוק, עד גיל שלוש וחצי לפחות, עסוק בתהליכים פנימיים והציור שלו משקף אותם בלבד. קשר לאובייקטים חיצוניים נוצר ל א ט ל א ט וגם אז התהליכים הפנימיים ממשיכים בד בבד. ככה זה אמנות.

לסימנים השרבוטיים חסרי הפשר שהילדים עושים יש כמה תכונות:
[list=1]
[*] הם בעלי משמעות, אפילו שאנחנו לא מבינים אותם ואפילו שהקטנטנים לא מסבירים לנו, ואינם מסוגלים להסביר.
[*] הילד לא מתרשם מתמונות וואן-גוך אבל כן מתרשם מציור פרפר במיוחד אם נעשה באותו רגע בפניו וזה פשוט גורם לו לבקש שיעשו לו והוא מפסיק למצוא עניין בשרבוטיו .
[*] משהו על השרבוטים: יש להם סדר התפתחות ועושר צורני נפלא ומרתק! חווית הלימוד העצמי מגיעה לשיאים אכסטטיים אצל קטנטנים מציירים ומשרבטים.
[/list]

[b]ילד שמקשקש בכיף, מתוך עניין וריכוז נמצא על מסלול התפתחותי מרנין.[/b]
השרבוט הטבעי מוביל בתהליך מורכב וארוך לתגליות מרכזיות בחיי האדם, לכן צריך המון ס ב ל נ ו ת וצריך להאמין בתהליך וצריך לאפשר לו לשרבט כמו שהוא משרבט ולהתעניין באמת בסימנים הגראפיים שהוא מייצר .
[b]איך מתעניינים ב'אמת' ? מסתכלים ומתבוננים בהם בלי לקרוא להם ב'שמות', וגם אפשר בעצמנו לשרבט ולקשקש סימנים והרכבים דומים לאלה של האדם הצעיר שלנו , צריך לדעת, התקופה העכשווית והאפיונים שלה קיימת ע כ ש י ו והיא הולכת ומשתנה ולא תהיה כמותה שוב, אז לתת לה להבשיל ולעבור שלב לאט ובאופן טבעי .[/b]

הדבר הבעייתי בקשר לשרבוט - יש לו מסלול התפתחות מאוד מסוים ומאוד מאורגן וכדאי שסבתא וסבא ואמא ואבא ודודים ודודות יכירו [b]בו[/b] וגם יכירו [b]אותו[/b] וכך יוכלו ללוות את גידול הילד בשמחה ולא בשידורי צער ואכזבה אשר משבשים את הגידול ויוצרים בעיות שיש להן השלכות קשות על כל המכלול -- כי הכל קשור.
אין לנו מטרה לגדל ילד להיות צייר או סופר או מלחין או רקדן --יש לנו מטרה לגדל ילד באופן טבעי תוך היענות לשלבי התפתחות אבולוציוניים מסוימים שיאפשרו לילד שלנו להיות אדם בשל בכל שלב ובהתאם לכל שלב . עתידו המקצועי עדיין רחוק .
[b]יצירתיות היא תכונת טבע וחלקנו כמחנכים/מגדלים הוא לתת לה להתקיים בכיף .[/b]

תהליך השרבוט ,-- הפקת הסימנים הגראפיים , הוא תהליך עדין אשר מכיל רבדים עמוקים בגוף ובנפש .
השרבוטים עצמם נראים כל כך נחותים שהמבוגרים מתקשים להעניק להם את החשיבות הראויה.
זה תהליך אשר בנוי על סלקציה (סילוק אלמנטים זניחים) , וקומבינציה (צירוף אלמנטים משמעותיים) .
העין מזהה סימן , שנעשה על ידי תנועת-יד אשר גרמה עונג חושי , המוח קיבל גירוי , העניק משמעות
למכלול -- נוצר עונג קינאסטתי , הוא מהווה 'דלק' להמשיך בהפקת שרבוטים .

בינתיים מתרחשת התחזקות גופנית והשרבוטים החדשים משופרים ומעניינים . המוח "מצפה" לשינויים
האלה . [b]רק התינוקות מבחינים בשיפור ורק התינוקות נהנים מן העונג הקינאסטתי[/b] --את המבוגרים זה
ממש משעמם והם מתחילים להציע כל מיני תוספות כמו מדבקות למשל .

|#|
המוח רגיש במיוחד לצורות מעוגלות ובנוי לחפש אותן --עין , שד , פטמה . הסלקציה של השרבוטים
מובילה ליצירת סימנים מעוגלים , המוח מסתפק ברמת העגלוליות שמתגלה בשרבוטים בקצב איטי
וזאת מפני שבתוך התהליך טמונים יתרונות מענגים נוספים בעלי חשיבות עליונה להתפתחות הכוללת .

|#|
ילדים מתחילים לשרבט בגיל שנה וחצי או שנתיים . השרבוטים הם העקבות של תנועות הידיים ,כך, שככל שהתנועות משתכללות השרבוטים נראים שונים . עד גיל ארבע וחצי-חמש קורים כמה דברים :
[list=1]
[*] הילדים יוצרים לעצמם מבחר של כעשרים שרבוטים . מבחר זה אופייני לכלל הילדים בעולם.
[*] הילדים יוצרים 'חיבורים' בין שרבוטים אחדים ואלה נראים כצירופים דיאגרמיים , גם אלה אוניברסאליים .
[*] הצירופים הדיאגרמיים האלה עוברים מיון (סלקציה) ,שאחריה נשארות קומבינציות מאוד ספציפיות בעיקר של 'תחומים' מעוגלים כלשהו עם סימונים בתוך ה'תחום' ומחוצה לו .
[*] הקומבינציות האלה עוברות שוב סלקציה ונשארות רק אלה שנחשבות טובות יותר . אלה דפוסים מנדליים (מנדלה) שנראים כמו 'שמשות' שהתחום הפנימי שלהם מחולק לארבע ע"י אנך אשר ממרכזו יוצאים שני קוים לצדדים .
[/list]

באופן כללי ביותר זוהי התוכנית הטבעית של הביטוי הגראפי עד גיל ארבע וחצי / חמש . זוהי תוכנית מאוד מתוחכמת כי ההיווצרות שלה כוללת יחסי גומלין מאוד הדוקים בין הגוף הנפש הרוח והנשמה . במצב אידיאלי הילדים לא 'יודעים' שציור זה סמל שמייצג אובייקט . האופציה הזאת מתבררת להם במהלך ההתפתחות וכשהיא מתגלה לילד הוא חווה אותה כמו 'קסם' . זוהי למעשה ה"מציאות המדומה" הכי ראשונית שיש . היא כל כך מופלאה שהיא 'גונבת' את כל ההצגה ! האמת היא שיש אופציות מרתקות לא פחות מציור אובייקטים .

הדגמה של חלק נכבד ממהות האמנות בתקופת התינוקוּת:
[list=1]
[*] השרבוטים , זניחים ככל שהם בעיני מבוגרים אחדים , משקפים 'מצבי חיים' .
[*] השרבוט משקף 'מצב חיים' גם בתקופה שאין עדיין מספיק מילים למלל אודותיו .
[*] אין לנו דרך להעריך עד כמה הילד 'מודע' לעובדה ששיקף מצב חיים בציורו/שרבוטו ולא נמות אם לא נדע .(אדרבה--נתחיל לכבד את פרטיותו כבר מעכשיו..)
[*] מודע או לא מודע עכשיו יש לנו הסבר נוסף להתלהבות הקדחתנית שיש לילדים ע"י ציור - הוא משקף חוויית חיים ותורם ע"י כך סיפוק נפשי , הקלה .
[*] מודע או לא מודע , אנו רואים עכשיו עין בעין את הקשר בין שרבוט =כתב-מוח , לבין הנחת התשתית להבנת הרעיון של הכתיבה .
[/list]









































































































{===כתב מוח===}







































































































תוך כדי התבוננות בסימנים שהאצבעות וכפות הידיים מייצרות כך מתחיל להיווצר הכתב ששמו "כתב מוח" . זהו הכתב האינדיבידואלי אשר בעתיד, תוך ארבע-חמש שנים יתפתח להיות הכתב עצמו.
|#|
כשיש לילד אוצר מספיק של :
[list=1]
[*] סימנים גראפיים שהתפתחו ברצף מאז סיטואציות 'הממרח' למיניהן.
[*] סימנים מילוליים שהתפתחו ברצף מאז המלמולים וההגאים הכי ראשונים.
[*] חוויות הכוללות בתוכן גם חוויות מרגשות במיוחד .
[/list]
ויש לו כבר מילים שהוא יכול לצרף לכך, הוא משתמש בכל אלה: הוא חווה, מתרשם, זוכר , מעכל, -- ויש לו כלים להבעה -- מילים, סימנים גראפיים -- גם אם לא ידברו איתו על החוויה ועל הציור, המנגנון בנוי ככה שהוא בעצם אישי ובונה אינטימיות, פרטיות. למעשה הוא מדבר אל עצמו.
בתשתית התודעה שלו נשתלת האופציה לדווח לעולם בסימנים גראפיים אודות חוויות מן המציאות -- הוא בעצם ממציא עכשיו את הכתב.
מאחר ומסביבו לא מציקים לו, לא מנסים בכוח להביא אותו מהר ומוקדם לשלבים הבאים הוא פנוי להתמסר לתהליך.

המלמולים נהפכים למילים ומשפטים וסימונים גראפיים נהפכים לציורים ואח"כ גם לאותיות ומילים.
זה קורה לכולם. ההבדל בין טיפוח השפה המילולית לבין טיפוח השפה הגראפית הוא שהעיניים הן אינפורמטור יותר מהיר, והציור נשאר על הנייר כך שהילד לא יכול לבקש ממך לומר בשבילו את המלה המסובכת שמצאה חן בעיניו, אבל הוא כן יכול לבקש את הציור שהיה מסובך בשבילו !

החשיבות של שמירת הרצף ההתפתחותי הגראפי היא למען איזון והבשלה של כל שלב ושלב כך נוצר הריכוז המבורך .
מבוגרים שילמדו את [b]התפתחות השלבים[/b] של השרבוט יוכלו להיות שותפים פעילים
בשעת-ציור כפי שהם יכולים להיות שותפים פעילים בשעת-סיפור --הרי הם יודעים להתאים את השפה
של הסיפור לאוצר המילים של הילד , כך עליהם ללמוד את ' אוצר השרבוטים ' של הילד .!

[b]תורת השלבים[/b] באמנות הילד חייבת להילמד מכמה סיבות.
[list=1]
[*] למען להרגיע המבוגרים.
[*] בתוך כל שלב מקופלים מימדי גופ-נפש-רוח ונשמה ובאופן הוליסטי מתחזקים ומתרפאים בזמן ההבשלה, זה מנגנון טריקי...
[*] מבוגר שמכיר את השלבים יוכל לדעת איך להשתתף באופן פעיל בלי להזיק ואפילו לתרום.
[/list]

|#|

[u]מה המשמעות של ציור בפינה אחת של הדף ולא על הדף כולו ?[/u]
יש תופעה כזאת שנקראת "מיקום"(placement patterns). הילדים "מלמדים" את עצמם או "מגלים" את ה'מקומות' --למעלה, למטה ,צד , מרכז ועוד ועוד..זה מופיע בשירבוטים במסגרת ה"כתב- מוח" ואגב כך ,גם מעיד על משמעויות. אני מאוד ממליצה לא לדובב את הילדה בהקשר למשמעויות כי באותו זמן גם צומחת בקרבה אינטימיות פנים-אישית . יש לה מספיק דרכים להודיע לך שחוותה קושי מסוים . בכל אופן ברור שהיא ביטאה תחושה של "היות בפינה" , אבל נורא חשוב לתת לתופעת הביטוי העצמי להתקיים ולהתפתח בשקט ובצנעה (צנעת הפרט במלוא מובן המילה )
האינטימיות הפנים אישית נוצרת כאשר יש לאדם מרחב להיות עם עצמו ועם מה שהוא עושה בלי שנמצא שם אדם אחר להסיח את דעתו ע"י שאלות או בקשות .









































































































{===הצעות מעשיות – לחיות בשמחה עם האמנות בבית===}







































































































[b]הנייר[/b]
בגודל A4 הוא טוב כי מתאים לשדה הראיה ביחס לאורך הזרועות ואפשרות התנועה. יחד עם זאת חשוב לזכור שהנייר הוא תופעה חדשנית ביותר ואין לו כמעט הד במנגנון הטבעי . מצד שני -נפלא להושיב ילד בגיל זה במרכז גיליון (100/70) ולאפשר לו לשרבט. גיליון בריסטול עדיף, ואפשר גם להשתמש בו הרבה זמן .

נייר שהתמלא כדאי להחליף , יש המון ערך כמובן בנייר ריק, חדש. יש בכך תרומה גדולה לאבחנה בין הסימנים, בקרוב יופיעו אצלה סימנים מופרדים , זה קורה במקביל לתהליך של 'הפרדת -תנועות' אשר מתרחש מגיל שנתיים וחצי בערך וממשיך להשתכלל לתוך גיל שלוש -ארבע -חמש.. את יכולה לסמוך על התהליך.
עכשיו כדאי גם להגיש ניירות וקרטונים מכל מיני גדלים. - הכל במעין 'כלאחר-יד' .

[b]המלצות[/b]
[list]
[*] בגילאים צעירים כשנותנים דפים להצמיד אותם לרצפה משום שקשה להחזיק את הדף ולשרבט.
[*] אגב, יותר מדפים, רצוי לצייר על משטחים כמו קיר או שולחן או משטחי חול.
[*] ולא פחות מגירי פנדה, רצוי לצייר עם האצבעות ואחר כך ליהנות גם מן הניגוב.
[*] רצוי מאד לא לנטוע במוח הצעיר את "הרכושנות" על-ידי האיסוף של הציורים.
[*] רצוי מאד להישאר 'פרימיטיביים' בקשר לחומרי ציור.
[*] צבעי פנדה טובים מספקים מגוון עצום של תכונות לחקירה אמנותית ולביטוי של ניואנסים עד גיל בגרות.
[*] פחם מציע ניואנסים כל-כך מעודנים שזה יותר ממוגזם. [b]א ב ל[/b] פחם שמוצאים ביער, במקרה כי נשאר
[/list]
ממדורה - ומקשקשים איתו על אבנים, סלעים-- אלה מטעמים אמיתיים למנגנון הטבעי.


[b]הילד אוהב לקשקש על הרצפה[/b]
מפני שהגוף שלו "מצפה" למגע הקשיח של הקיר או הסלע .
קחי גיליון בריסטול גדול והצמידי אותו היטב אל הקיר, אבל היטב. עכשיו זהו ה"קיר" של הילד שלך .
על הרצפה אסור על הקירות האחרים אסור - כאן על הקיר הזה מותר . כמובן שחשוב להדגיש מה מותר
והאמת שמתוך ה"מותר" אז ה"אסור" מתברר ומתקבל ברצון .
יש ילדים עם דחף שליטה עצום אשר מקשקשים על כל הקירות - כאן נדרשת מדיניות שכל הורה קובע
לעצמו לפי דעותיו,- כמובן שכל זה קשור ל'גבולות' , ודרך הנהגתם בכל בית .
מותר לקשקש רק היכן שההורים מרשים ואין מקום למלחמת "כיבוש" והוכחת "שליטה" הבית הוא של ההורים את זה אסור לשכוח.
לצייר על הרצפה ולהמשיך על הארונית במעין "אכסטזה" זו גם תופעה שכיחה. אגב, לנקות הרצפה והארונית עם ספוג וסבון , מביא עונג קינאסטתי גדול וכדאי להתרגל לכך. בלי רגשות אשם, כך תמיד אפשר לשוב ולעשות זאת. כל ההתנהגות הזאת היא למעשה מעין סימון של טריטוריה וזה לגמרי לא מזיק להדגים חוקים שלך אם וכאשר יש לך כאלה .

[u]איך את מסבירה לילד את פעולת הניקיון מבלי שייקשר אותה ללכלוך ? הרי אם היינו מציירים באופן טבעי בחוץ לא היינו מוגבלים במרחב ולא היינו מנקים דבר.[/u]
נכון ונכון --צבע זה לא לכלוך , בעבר כשלימדתי במכללת לוינסקי הייתי פותחת שעורים בהכרזה זו + כרזה באותיות גדולות :
[b]צ ב ע ז ה ל א ל כ ל ו ך .[/b]
א-ב-ל אנחנו לאו דווקא רוצים צבע בכל מקום ויש מקומות שכבר קבלו את הצבע שלהם מקודם .
את הצבע שעבר לרצפה אפשר להסיר באותה פשטות שאפשרנו לו להגיע לשם. זה נכון שהילד חווה את הצבע את עצמו ואת הרצפה ואותך ואת אמא ואת הציור כישות אחת , אך גם הסבון והספוג כלולים באותה ישות אפילו פעם "הסבון בכה מאוד " ... וחוץ מזה ההפרדה איטית ככל שתהיה מתרחשת וגם ההגבלות, הגבולות והצמצומים למיניהם הם בעלי ערך .
[b]חשוב מאור-פנים[/b] ולכן ההורה הוא זה שיכול גם להגביל -כמובן רק כשזה במידה וכאשר בו זמנית ההורה גם דואג למילוי הצורך העמוק של הילד.
אני מבינה ממך שהבת שלכם אוהבת לעשות תנועות גדולות וגם "לסמן את הטריטוריה" ואני ממליצה עבורה לשים על הרצפה גיליון בריסטול גדול, ממש גדול, וגם [b]להקצות לה מקום על קיר שבו היא תרגיש טריטוריה ובו זמנית חשוב מאוד להגביל[/b] . פעם אחת על המקלדת זה נחמד אבל אני לא מאמינה שאפשר לקבל זאת במאור פנים וגם לא צריך לקלקל מקלדת כדי לשמור על המנגנון האמנותי הטבעי. זה בדיוק מה שמביך, הצורך להגביל כל הזמן, אבל אם יש סיפוק נאות לצורך הבסיסי לשרבט אין בעיה עם הגבלות מסוימות אשר נגזרות מן החיים בבית.
[b]לעשות לילד מקום כמו קיר מיוחד שתהיה לו אבחנה בין מקום שמותר ונותן אפשרות להתפתח, לבין מקומות שאסור ונותן לך אפשרות לנוח.[/b]

אני ,עצמי , הקציתי בביתי קיר מיוחד בגודל של בערך מטר ועשרים על גובה שלא הגבלתי אלא התקיים
בהתאם לגובה של הילד . הקיר הזה פעל כמעט שנה ובינתיים הרוחות שקטו , הילד קיבל מענה לצורך קדמון והתפתח יפה. במקביל, אפשר גם להגיש דפים אבל צריך [b]להקפיד להדק אותם לשולחן כי זה מוקדם מידי גם לשרבט וגם לשמור על הדף צמוד .[/b]

|#|
אין בשום אופן מה לדאוג שהשרבוטים לא יתפתחו להיות ציורים ב'מושגים חזותיים' , להפך צריך לסלק
חוברות צביעה , לסלק מדבקות וללמוד להאיר פנים במקום להקדירם מרוב דאגה . :-)

[list]
[*] [b]לוח וגירים[/b] טוב והגיוני בגלל האפשרות למחוק ולשוב ולשרבט אבל הלוח שיהיה צמוד לקיר ולא על סטנד של ציירים ועם הגירים צריך לדאוג משאיפת האבק שלהם .
[*] [b]טושים[/b] אינם מומלצים מסיבות שאם מקישים בהם הם מתקלקלים ולשים כל הזמן סייגים זה שוב ממריד ומעצבן .
[*] הכי טוב בעיני אלה [b]צבעי הפנדה[/b] שאינם רכים מידי שיש להם איכויות שמקורן בשמנוניות שלהם והם כמו 'קמח מלא' במזון.
[/list]
באשר לפנדה, אני לקטנטנים מעדיפה להגיש אחד בכל יד, ולדחות את הפגישה עם כל המגוון לעתיד, גם במובן של מניעת שעמום ושמירת ה"גילויים" הנוספים לבוא זמנם-- גם זה אחד מן העמודים..

[list]
[*] [b]פלסטלינה[/b] זה חומר אמנותי שלא מתאים לפני גיל שבע וגם אז צריך לדעת היטב איך להשתמש בלי להרוס את המנגנון האמנותי. זהו חומר מודרני, מקסים בעל מידת קשיות אשר משתנה בהתאם לחמימות הידיים ומידת הלישה. אפשר לשחק בפלסטלינה גם בגיל ארבע-חמש אבל בגיל זה שרירי כף היד עדיין לא בשלים והמשחק
[/list]
מתרכז באצבעות . זה יכול להיות נפלא אבל רוב המבוגרים לא יודעים ללוות את התהליך של המשחק .
המבוגרים שמים כלים בידיים של הילדים בגיל צעיר מידי. מבחינה אבולוציונית זאת טעות .
המבוגרים גם כאן חושפים את הילדים לתוצרתיות באופן מוגזם ומשבשים את הגדילה הטבעית.
[b]ה"תסכול" מעודד להמשיך ולחקור רק כשהוא בא במינון מאד מסוים ובסביבה תומכת .[/b]
זה חומר אמנותי , חומר אשר דורש מידה של תפיסה מופשטת הוא עשוי למשחק ומוביל למשחק סמלי.

[list]
[*] [b]בצק אמיתי[/b] שווה לעשות אתו עוגיות אמיתיות בגיל שלוש וחצי או ארבע , ולקרב את הילד
[/list]
לתהליך אמיתי , תהליך חי הכולל בתוכו חשיפה לכמה אמיתות מדעיות וטעימות...--אפשר עם מערוך ואפשר בידיים יחפות (מושג יפה ? --אני המצאתי) . לשחק עם בצק אמיתי הסכמתי עם זה בעבר ועכשיו
אני יותר ב'אופן-טבעי' , מתקרבת מאוד למונטסורי ,אדלר ,יונג...

[list]
[*] [b]מדבקות[/b] - האם שמתם לב לכך שכל המדבקות שנותנים לקטנטנים הן עגולות?- גם המוח של המבוגר רגיש לעיגול...
[/list]
המוח של הילד הקטן מקבל באחת עונג אדיר ועושה סלקציה מידית לטובת המדבקה , השרבוטים של עצמו לא יכולים יותר לעניין אותו. הוא מקבל מן המוכן "מזון מהיר" ומפסיד את כל היתרונות הטמונים בתוך התהליך הטבעי. ההפסד הזה גורם להפרעות רציניות באיזון ובהתפתחות .
זאת הסיבה שצריכה להדריך אותנו לוותר על המדבקות ולדבוק בתהליך הטבעי.

|#|
אני תמיד אומרת "כן, [b]אמנות-ילדית זה קדוש אבל שום דבר לא קדוש מידי[/b]" ,כוונתי:
[b]טושים ועטים[/b] במקומות שאין בהם צבעים יהיו נסבלים כמו היוצא מן הכלל שמוכיח על הכלל...
אבל אצל סבא כדאי שיהיו צבעים בשביל הנכד (אומרת סבתא חוה...)
בעניין [b]ניירות הטיוטה[/b] - נכון מאוד, לתינוקות לא איכפת ואפילו יותר מעניין לקשקש על כל מיני דיאגרמות וטיוטות שונות.

|#|
[b]בבקשה אל תעודדו את הילדים לתת שמות לשרבוטים.[/b] במקום זה תעודדו תנועות והולכת היד בסילסול או עקלתון כלפי מעלה או מטה בסיבוב או במישרין ובהחלט על ידי שגם אתם בעצמכם משתעשעים באופן מעשי, זוהי דוגמא אישית במיטבה ולא צריך אפילו להרבות בה יתר על המידה .









































































































{===למה לא לשאול את הילד מה הוא מצייר, ולמה לא לצייר לו:===}







































































































כחוקרת ציורי ילדים ברור לי היום שהסימנים והצורות שעושים קטנטנים החל מגיל שנתיים מכילים משמעויות מאד עמוקות שאין בכלל אפשרות מילולית לספר אותם ולהיות אותנטיים.
אחד הכוחות הגדולים הפועלים אצל תינוקות וזה כמובן לצורך הישרדות הוא הרצון לרצות את ההורה (רצון שנמשך עוד הרבה זמן ...).
כאשר מבקשים הסבר מילולי בהמון מקרים הילדים פשוט ממציאים דברים דמיוניים שהם מקסימים בפני עצמם אבל אינם אותנטיים.
ילד שעדיין לא יודע שצריך להגיד זה ילד שנמצא בתהליך הטבעי המבורך.
המשמעות היא שהוא נתון בתהליך הפועל לפי תוכנה גנטית אוניברסאלית, זוהי תוכנה מדהימה בתכניה.

הציור מנקודת המבט הבריאותית, נברא (או נברר ע"י האבולוציה - חופשי) למטרה של עיבוד חוויות, תקשורת פנים אישית אינטימית ונכון, גם תקשורת בין-אישית, אבל היא חייבת לנבוע מן הילד בזמן שלו, ברגע הבשל מבחינתו. ותאמינו - זה מגיע אבל לאט.
[b]התחליף הבטוח יותר כדי באמת לחזק את הילד המצייר זה לתת עין 'קשבת' וכוונתי להביט בציור, לעיין בו (עין), להתבונן בעניין אמיתי ולהאיר פנים - זאת תגובה שנתפסת באופן חזותי ומעידה על עניין חזותי. אחרת אנו מחזקים את הילד 'המדבר' ולא את הילד המצייר[/b].
ויש באמת מין תופעה שהולכת ומתחזקת אצל ילדים שנדמה להם שככה זה ציור - לדבר אותו. עם זאת אינני פוסלת התייחסות מילולית במנות קטנות.

[b]אני לא שואלת אף פעם, אבל אף פעם, 'מה אתה מצייר'.[/b] ילד תמים, כזה שעדיין לא 'יודע' שצריך להגיד, אבל יודע כבר יפה לדבר יענה לך : "אני מצייר את הדף הזה" או יענה לך: "אני מצייר את הכחול הזה" לפי התשובה הזאת את מבינה שהוא עונה לך כאילו שאלת אותו מה אתה אוכל? - אני אוכל את התפוח הזה. כלומר לוקח כמה שנים, לפחות עד גיל ארבע, שהילד ב א ו פ ן ט ב ע י יגיד משהו. לעיתים יקרה שהילד יאמר דברים בזמן השרבוט, אבל זאת סוגיה נפרדת ( מרתקת בפני עצמה).

|#|
[b]ילדים מבקשים 'אישור'[/b]
ילדה מתמרחת בצבעים ואומרת לאמא כל הזמן "תראי מה עשיתי" זה אופייני בין גיל שלוש לשבע בכל עניין - טיפסתי על סולמות - תראי מה עשיתי ,קפצתי על רגל אחת - תראי מה עשיתי אממממאאאא(ממרומי העץ)-- "תראי אותי"......-- זאת לא אובססיה זה בטויי לצורך הישרדותי לקבל אישור מן ההורה על כל עניין שיש בו מן החידוש או שהוא מרגש .

בעניין ציור בניגוד לדברים אחרים נדמה להורים ומורים שצריכים לפתח שיחה תרבותית סביבו . זה כמובן לקוח מ 'שיח-גלריה', מאזורים אמנותיים שההקשר שלהם חברתי ושייך לגילאים אחרים לגמרי - [b]בילדים, מספיק לחייך במאור פנים ולהנהן בשמחה.[/b] קריאות התפעלות בין כה וכה יפרצו מפיכם כאשר יופיע 'חידוש' מרענן :-)

המנגנון האמנותי מאוד מתוחכם ונותן סיפוק להרבה רבדים, אבל הוא אילם והמבוגרים לא זוכרים את מתיקות תרומתו בגלל זה ממציאים כל מיני 'האנשה' אני הייתי מכסימום מאנישה את ה'צבע' - אני כתום אני קופץ אני אדום אני מתרוצץ אני כחול אני גדול...וכד' -- אבל האמת שאם חוקרים את אפשרויות התנועה של היד מגלים סימנים כל כך מעניינים ואפשר להנות משקט פנימי וחיצוני ולהענות למשמעויות האסוציאטיביות המתרחשות בסיטואציה באופן אינטימי.

אגב , גם הזימרורים שאני מציעה טובים לפעמים ראשונות כאשר רוצים לחגוג , אחר-כך , יותר ויותר זמן השרבוט יהיה פרטי של הילד, אתה תוכל לעבוד קצת בשקט..

|#|

[h=3]למה ואיך זה מאוד מזיק לצייר לילד אובייקטים מושלמים[/h]
את זה אני בחיים לא עושה |!| זה ממש מזיק. הנזק קשור לאופי פעולתו של המוח.
המוח רגיש לשלמויות. תנסי להגיש לילד בן שלוש ביד אחת ביסקוויט שבור ובידך השנייה ביסקוויט עגול שלם - הילד תמיד ייקח את השלם. למה? כי המוח מדריך אותו לברור את ה'טוב יותר'. אם אני מציירת אובייקט מושלם המוח שלו כבר ברר ובחר אותו ואין פלא שהילד יבקש ממני לצייר לו כל פעם ויפסיק לעשות זאת בעצמו.

[list]
[*] מכתב קטן לאבא שמצייר לילד שלו והילד מבקש ממנו שיצייר לו...
[/list]
(יש המון הורים שעושים זאת )

חברים אם אתם אוהבים לצייר אתם יודעים שזה עונג אדיר , אתם יודעים בדיוק עד כמה הציור המוצלח
ממלא את הלב . זהו למעשה מעין ממתק רוחני...מזון מעשיר לנפש --במדויק !
אז למה לאכול את הממתק של הילד ? למה לקחת ממנו את מה שמעשיר ומחזק את השכל שלו . את מה
שבונה ומפעיל את המודעות שלו ?
אם אתה מצייר בשבילו דגמים אתה במפורש מצהיר שאתה יותר טוב ממנו , יותר 'שווה ' קשה לתאר את
הקנאה שמתעוררת אצל קטנים אלה.
העובדה שאתה ההורה בין כך וכך כבר שמה אותך במקום הנערץ ביותר , אין עליך ,אתה הכי הכי בעולם - זוהי התמודדות שידועה כבר מן המיתולוגיה !

[b]הורים שמציירים לילדיהם הקטנים צריכים לפתוח דף חדש . יש דרכים לכך.[/b]

[h=2]פעולה מכוונת לגמילה:[/h]

הילד אינו יכול לצייר באופן עצמאי כי אתה לקחת ממנו את ההתפתחות העצמאית על ידי זה שציירת לו חיות בגיל התינוקות. המנגנון הטבעי שלו משובש .
נוסף לכך, אם נניח הוא מסוגל להתרכז במשחק אחר, יש לו עכשיו כלי שליטה חזק מאוד עליך הוא ממש דורש בכוח את העונג ה"רגיל" - תאמין לי זה עונג ממכר !
לכן נדרשת עכשיו פעולה מכוונת לגמילה, ומוטב עכשיו כשההתמכרות הטבעית לציור מספקת חומר טבעי ובריא..

תשב עם הילד בבית , תעשה לו אולי "קיר" כמו שכבר הצעתי, הוא יבקש חיות ואתה תאמר לו בטון שקט, רגוע אך בשיא הרצינות :
"תשמע , בן , עשיתי טעות רצינית שציירתי לך חיות, האמת עשיתי שגיאה ואני עכשיו אתקן את השגיאה שלי. אני לא מצייר יותר חיות זאת הייתה שגיאה ואני לא חוזר עליה". ואתה , הנה יש לך "קיר" כדי לצייר כאן כמה שאתה רוצה.."

ברגע הזה הילד בודאי יתקומם ויבכה ויגיד אבל אני לא יודע.. ולא יוצא לי כמו שיוצא לך..
כאן המקום, לקחת נשימה ולא להתייאש :" נכון , לא יוצא לך כמו שלי כי אני התאמנתי הרבה שנים, התחלתי להתאמן כשהייתי בן ארבע , כמוך..
אפשר אפילו לנחם אותו יותר - "קח, צייר, קשקש ,שרבט תשכח בינתיים מן החיות עד שבעצמם הם יבואו אליך".

זו לא משימה פשוטה והיא לא מתרחשת ברגע אחד. יתכן והילד ידרוש ויבכה , תלוי עד כמה הוא משתמש ב"ציור" כאמצעי לשלוט עליך. לכן תשים לב לא להתעצבן ואפילו אם אתה מרגיש חסר-אונים, קח נשימה , תעודד את הילד על-ידי טפיחה על השכם או חיבוק ותשדר לו שאתה בטוח שהוא יכול להתגבר על הצער .
תקשיב טוב, [b]הוא צריך להתגבר על הצער שאתה כבר לא מצייר לו חיות, אתה לא צריך לשכנע אותו שהוא יכול לצייר חיות בעצמו[/b].
הוא זקוק לנחמה ואתה מעניק לו אותה על ידי בטחון עצמי שאתה מבין ששגית ועכשיו אתה מתקן את השגיאה [b]בדיוק באותו בטחון שבו אתה מיישר את ההגה אם וכאשר סטית מן הדרך[/b].
הילד נורא מבקש ואפילו בוכה... וצריך לנחם אותו ולומר לו בטון מנחם "שמע אני נורא אוהב שאתה מצייר, וגם אתה אוהב, אז בוא נשב ביחד ונצייר..."

חייבים גם להבין שכל ציור הוא פתרון גרפי לאיזו שאלה והעובדה שמציירים לילד דגם לוקחת בכוח מן הילד את הלך המחשבה שלו .
לילד בן שלוש יש פתרונות גראפיים שונים מאשר פתרונות גראפיים של ילד בן תשע ולילד בן שלוש עשרה
שוב יש כבר פתרונות אחרים . כך שהפתרונות הגראפיים של אבא או אמא או סבתא הם בכלל מזון קשה
מידי לעיכול !








































































































{===כמה מילים על המושג פתרון גרפי===}







































































































[list=1]
[*] לוקח מגיל שנתיים עד ארבע וחצי-חמש שילדים עוברים שלב של שרבוט שבתוכו יש שלבים ותופעות מגוונים והמכנה המשותף הגדול ביותר הוא שזאת אמנות אשר מעבדת את חווית הגיחה אל העולם וההתארגנות הפסיכו-מוטורית - המעבר ממצב שכיבה להזדקפות, שיווי משקל, היענות לציווי הסימטרי ויצירת אוריינטציה ראשונית לגבי הכיוונים. למעלה, למטה, ולצדדים השונים - זוהי תוכנית עשירה אשר ממוקדת בתהליכים פנימיים .
[*] תוך כדי הבשלה, לקראת גיל ארבע וחצי נוצר הגילוי המדהים של ה'מציאות המדומה' , האמן-הילד מגלה שניתן ליצור דמיון גדול למציאות המוחשית על-ידי ציור. התדהמה כה גדולה שהילד ממש מאמין שהדבר שהוא צייר זה ה'דבר' עצמו בה' הידיעה . לאמונה הזאת יש השלכות רציניות בכלל וכמובן על אופי העיצוב של האובייקטים: למשל, כף יד או כפות רגליים נתפסות בהתחלה כצורה סגרה עם הרבה קוים מסביב (מין 'שמש') ורק בהמשך כאשר יפנים את העובדה של 'חמש אצבעות' ויהיה מסוגל ל'שימור הכמות', רק אז יקפיד לספור חמשה קוים לכל כף-יד .
[/list]
כל סימון זה ה'דבר' עצמו וכל ויתור על סימן כלשהו זה ויתור כחלק מסלקציה קפדנית של מה 'טוב' ומה 'לא-טוב'
[list=1]
[*] עכשיו כשהתהליך מקבל תפנית מן הפנימיות אל התרחשויות חיצוניות מתעוררות שאלות של עיצוב שהפיתרון שלהן מאופיין על ידי ויתור או אי ויתור על פרטים . ילד בן ארבע איננו מסוגל מטעם עצמו לוותר על עין כדי לצייר בפרופיל . בכלל הרעיון של פרופיל עדיין רחוק ממנו מאוד ויתעורר כ'צורך' רק הרחק בגיל תשע ..או אפילו שתים עשרה אם יתנו לו להתפתח לאט. אבל כאשר 'יצטרך' זאת , הוא יחווה זאת כתגלית -מדעית-אישית.
[*] בגיל ארבע-חמש זה שיא הגישה האגוצנטרית : כל דבר זה 'אני' , לכן כל דבר צריך להיות שלם : השמים , האדמה , העץ... אין סיכוי, לפי התוכנה הטבעית, שהשמיים 'ייפסקו' לרגע כדי לתת מקום לשמש או שהדשא יופיע ללא אדמה מתחתיו ונוסף לכך 'ייפסק' כדי לתת מקום לעץ . זאת הסיבה שילדים מציירים את האובייקטים על קו האדמה. ולעיתים אם ציירו למשל גבעה העצים יבואו על קו ההיקף של הגבעה -- אבל אלה פתרונות טבעיים של גיל שבע-שמונה.......
[/list]








































































































{===לצייר יחד===}







































































































[b]לצייר איתו ולא לו אפשר בהחלט[/b]. זה דורש התאמה של המבוגר אל הילד .
יושבים ביחד וההורה עושה מאמץ עליון, זה באמת מאמץ , וההורה מצייר / משרבט דומה לסגנון של הילד ומוצא עניין בעשיית שרבוטים שמורכבים מסימנים מעוגלים כלשהם עם סלסולי קוים כלשהם אשר מאורגנים במעין דיאגרמות... ואז הילד אולי יאמר לו "אבא אתה סתם מקשקש ואז תפקידו של האבא זה [b]לא להיעלב[/b] ולומר לילד שלשרבט ולקשקש זה טוב, וזה שווה וזה כיף.
ההורה חייב לבטוח בתהליך ! -- מתוך השרבוטים הדיאגרמות "צומחות" הצורות המבטאות מושגים מציאותיים אבל לאט לאט . והמושגים האלה הם חשובים אבל אינם הדבר היחיד הקיים באמנות הציור . השימוש בצבעים, שדות של צבע למשל , חשובים לא פחות .

|#| גיל שנתיים + , זה בדיוק הגיל הכי "קופי", הילד כמו קוף אחרי בנ-אדם עושה מה שההורים עושים, מחקה אותם ועל ידי כך לומד 'לעשות' הכל .(מצחיק אותי -קופי, copy ....)
אני רואה ילד מסדר מנשא לבובה- לא היה כדבר הזה בזמן שאני גידלתי אתכם...
ועכשיו , אם תשרבטי בחברתה בלי למלל שמות היא תכנס למסלול של המנגנון הטבעי.
מה תשרבטי בלי למלל ?
תחקרי את אפשרויות התנועה של הזרוע וכף היד . את תראי שמגוון אפשרויות התנועה יוצר מגוון של סימנים . את מאוד תהני ממעשיך ומרוב עונג יתכן שגם תקישי ותזמררי באותה עת....וקטנטינה שלך תחקה את מעשיך ותתפתח בכיף .

|#| תוכלי לתת לו דפים מכמה גדלים ותוכלי לצייר לך בחברתו על דף אחר ולהוות מודל לחיקוי, טוב שיראה אותך נהנית משרבוט ויחקה את
ה ה ת נ ה ג ו ת שלך.
תני לעצמך קצת להשתחרר בלי שתשתלטי על המרחב שלו ומאידך יהיה לכם נחמד להיות 'מאוחדים' עוד קצת.
צורה מעוגלת בתוך צורה מעוגלת היא כבר סמל אוניברסאלי שרואים בכל ילדי העולם , ונכון זהו
מרכיב מרכזי במנדלה !

|#| מתברר גם משיחות עם אחרים שברגע מסוים [b]כשהילדים קולטים עד כמה ההורה מעוניין שהם ישרבטו יש להם נטייה להפוך את העיסוק המרנין של הציור המשותף לכלי של שליטה על ההורה וזמנו החופשי[/b]. אני מרגישה שאינני יכולה לעשות עבור ההורה את האבחנה הזו כי לכל אחד יש טווח שונה ביחס למרחב הזמן שלו, ואני סומכת על כל אחד שיוכל להבחין בסיטואציה.
ובכל אופן, אני מתכוונת שאם וכאשר הילדה משרבטת כבר, נניח ארבע דקות לבד ולפעמים מתרכזת יותר זמן , כי אז אין יותר צורך בכך שגם את תשתתפי ובטח ובטח את לא 'מקבלת הזמנות' מה ואיך לצייר .- בדיוק כמו שאת גם לא 'מזמינה' אצלה. אנחנו משדרים בצורה ברורה כל עניין, כמו בדברים אחרים, אם מתחשק לך לשחק ביחד זה יכול להיות נחמד אבל אם 'לא עכשיו כי אני עסוקה בעניין אחר ' - זה גם מקובל בדיוק כמו בכל עניין.
מאחר והקטנה ממש נכנסת עכשיו לשלב שבו האוטונומיה מתבססת זה טוב וראוי לתת לה הזדמנויות להתרכז ולשקוע במדיטציה .

|#| חשוב לדעת בקשר לעיגולים: למעשה הם תוצאה של הולכת היד ע"ג המשטח ואיזה עניין מיוחד לפגוש תוך כדי 'הולכת היד' את התחלת הקו. המפגש הזה כנראה משמעותי לקטנטנים ומהווה גם אתגר מוטורי + קשר בין עין ליד. [b]אני מציעה למבוגר לשרבט ביד טיפה רוטטת ואולי אפילו ביד הלא דומיננטית ולהוליך את הקווים לא כדי יצירת עיגול, אלא בהולכה לקראת המפגש עם הקו ו...להגיע למקום. לא צריך לעשות זאת עם המון דרמה אבל יש לכך השפעה טובה על הקטנטנים וזה גם מרסן את המבוגר.[/b]

|#| [b]עצה לאמא[/b]
אמא יש רק אחת ועייפות , קשיים ותסכול מביאים אותי להציע לך :

קחי גיליון נייר גדול ,חצי אותו , שימי על שולחן האוכל בעודו ריק , עכשיו קחי אחד מגירי הפנדה הפזורים על פני כל הבית , שימי לך צלילים שאת אוהבת ועכשיו שוטי לך על פני הנייר , עופי טוסי , אל תשאלי אם מותר להחליף צבע , שוטטי בחופשיות לאורך ולרוחב בלי מדוע ובלי לאן בלי למעלה ובלי למטה ...בלי מחשבות ובלי מחייבות רק בקצב בריצה בקפיצה ובגלגול...
הבת הגדולה שלך תשאל 'אמא , מה את עושה? ' -תגידי לה אני מציירת
היא תדרוש ממך לדייק ' אבל אמא מה את מציירת ' תגידי לה -'אני מציירת ציור',..בכיף..!








































































































{===על למידה עצמית וחיקוי===}







































































































אמנות הילד לפני המהפכה התעשייתית חיה בין הקפלים של ההתפתחות, הילד גדל כ'שוליה' של המבוגר, עושה בכל פעם מתוך חיקוי פחות או יותר מה שהוא מסוגל ומתפתח באיזון מושלם מבחינת התוכנה עתיקת היומין החקוקה בתשתית התודעה האנושית.

החיקוי הוא אחד ממנגנוני הלמידה החזקים ביותר וניתן לנצל אותו לטובה ולא לרעה . כש [po]עודד המחפש[/po] מנגן בכינור ולעודד ג'וניור יש כינור קטן והוא מנגן מתקיים תרחיש חיקוי קלאסי. החכמה של המבוגרים המגדלים את ג'וניור תהיה למצוא איזון בין האותנטיות של התרחיש לבין חוש הביקורת של הילד המתפתח . אני רוצה לדעת שהילד הזה שומע, מקשיב, רואה התנהגויות מוסיקליות טובות שהוא מסוגל גם לעכל בנחת, בעדינות ובשמחה .

מחשבות על אמנות ילדית מובילות את רוב האנשים הלאה ויש נטייה לקחת דוגמא מן האמנים .
[b]צריך לזכור האמן המבוגר היה כבר ילד והאמן שלנו - הילד הוא עדיין לא מבוגר ![/b]

|#|
אם אתה מסוגל לשרבט בחברת הילדה ולמקד את עצמך בעשייה , בתהליך, ולא בתוצר כי אז אינך מסכן את ההתפתחות הטבעית של הילדה . תזכור להיות process-oriented זה מושג מקצועי שהוא ליבת הנושא ההתפתחותי בכל תחום. וזה קושר אותנו לכל אלה שרוצים "ללמד" אותה דברים טרם זמנה: הלוואי והייתי יודעת במדויק את הטון הנכון שההורה צריך לנקוט כשמדובר בהגנה על שלבי ההתפתחות של הילד הקטן . אני עצמי לא מצליחה בכך , והרי ברור שאין לי שום כוונה להעליב את המלמדים. אבל יש כנראה איזה עלבון קמאי שכולנו סוחבים בקשר לחוויית הלימוד על כל גווניה וזה בדיוק מה שאנו מנסים לתקן על-ידי גידול אנשים באופן טבעי.

|#|
[b]אבא יקר, מה ברצונך ללמד את הילד? אותיות ? מספרים ? כתב ?[/b]
אם כך אתה חזק על חלשים אבל הטבע חזק ממך! תוך זמן קצר תגלה שאותיות ומספרים אינם ידע רלוונטי לילדה בת שנתיים . אתה תגלה שבזבזת זמן יקר של תקופת חיים ייחודית וחד-פעמית על דברים שהרלוונטיות שלהם רק מתחילה בעוד ארבע שנים . תגלה שלא הענקת לבת שלך כלום ותגלה שהזקת לה .
אתה לא מעניק לה גירויים כפי שאתה בצדק חושב שהיא זקוקה לגירויים -- [b]אתה חושף אותה ל"אור" ושורף את ה"פילם"[/b].
מטרידה אותי השאלה למה דחוף לך ללמד אותה עכשיו את כל זה ?
האם תסכול או פחד דוחפים אותך להציל את הבת שלך ממשהו שכנראה נחווה אצלך כאסון ?
ומטרידה אותי שאלה נוספת, לפי איזה תיאוריה התפתחותית אתה פועל ?
האם אתה יודע שתינוקות אמנם קולטים אבל גם פשוט שוכחים כל מה שלא רלוונטי?
האם אתה יודע שאתה מייצר לבת שלך קשיי למידה ?
יש לך מעט זמן להיות אתה - תשחקו , תזחלו , תרוצו , תטפסו על עצים ....תשמעו מוזיקה !

[b]הקשיים הנגרמים מהנ"ל:[/b]
[list=1]
[*] בתוכנית הטבעית אין "ואקום" . לקיומו של כל רגע ורגע בהתפתחות יש סיבה אבולוציונית. גור-אנוש לומד בכל רגע. (כידוע גם בזמן היותו עובר ברחם) (גם גורי-לא-אנוש לומדים כל שנייה). בזמן שאבא מלמד אותה את ה"פרקים הבאים" היא מפסידה את הפרק העכשווי.
[*] מהו הפרק ה"עכשווי" בגיל שנתיים ? השרבוט מכיל סימנים אשר נובעים מכושר התנועה והאדם ממיין אותם תוך כדי שכלול בלתי פוסק . מבוגרים , כמו אבא , לא מבחינים ב"שכלול" על פניו . זה דורש זמן ומיומנות . הילד [b]ר ג י ש[/b] מאוד לשינויים אשר חלים בשרבוטים שלו הוא מבחין, קולט, זוכר, מעניק משמעות וממשיך לשכלל. אין לנו מושג מדויק מה הן המשמעויות אבל ניתן לשער. בכל אופן זה תהליך למידה אשר מכיל בתוכו הרבה יותר מאשר ה-data הפורמאלית של הסימנים. (מעניין לראות איך המילה data דומה למילה העברית - דעת ).
[*] התהליך למידה הזה ממלא את הילד באושר . אושר - אותו מצרך נדיר שהאדם המודרני לא יודע היכן הוא מסתתר .
[*] כאשר חווית הלמידה קשורה בתחושת אושר זה תענוג ללמוד ותענוג לחיות . העדר האושר הזה משאיר מקום לחרדה, לתחושת "i am not good enough" (מושג בפסיכולוגיה אשר בעתיד משלמים הון כדי לברר מדוע הוא קיים וגם אחרי שמבינים הוא ממשיך להתקיים ...)
[*] הליקוי למידה נובע מ"הפרקים החסרים" . [b]הפרק החסר זה לא רק חומר לימודי. זה מחסור בשורה ארוכה של תהליכים ביו-נוירו- פסיכו-פיסיו-לוגיים.[/b]
[*] ומכיוון שאין "ואקום" במערכת , הילד "לומד" כל הזמן . צריך לברר מה הילד באמת למד כשהקדימו לו את התוכנית . אולי הוא למד שהוא לא שווה שום דבר בלי שאבא יגיד לו מה לעשות? אולי הוא למד ש"למידה" זה שטויות לא רלוונטיות, ובכלל "אבא" זאת מין ישות לא רלוונטית ובכלל גברים הם ישויות משונות ולא רלוונטיות.. [b]העניין הכי בעייתי הוא שבאמת אין לנו מושג מה הילד מטביע במוחו באותה עת ורק ריבוי הליקויים מראה לנו שמשהו לא בסדר ואז אנו פונים להתבוננות ב"סדר" של הבריאה, של התוכנית הטבעית....ומבקשים פתרונים..[/b]
[/list]

|#|
לא ללמד מספרים ולא ללמד אותיות ובכלל [b]לא ללמד שום דבר מתוך רצון "ללמד" קטנטנים לומדים כל הזמן[/b] , כל רגע וכל שנייה, והרבה פעמים הם לומדים דברים שבכלל לא רצינו שהם ילמדו . למשל פתאום שומעים מפיהם קללות שבכלל לא רצינו ללמד... אבל הם מחקים אותנו... וספציפית לעניין הוראת אותיות ומספרים , לאלו המנסים ללמד - אפשר לספר איך המוח מתוכנת לקראת אותיות ומספרים. איך שכרגע קטנטינה מקשקשת שרבוטים וזה נקרא "כתב-מוח" ואיך שבמרוצת החמש שנים הקרובות היא תשכלל את כושר הביטוי ע"י סימנים וצורות וכאשר תהיה בת שבע שנים היא תקלוט את האותיות והמספרים בזריזות וללא צער של כישלון, ואילו כרגע ללמד אותה , כשהיא בת שנתיים זה ממש אסור.

|#|
לאט לאט יותר אנשים יכירו את התחום וידעו לתת לו להתקיים בשקט, בלי מתח בדיוק כמו שכולם יודעים לתת להליכה להגיע בזמנה.
דרך אגב וזה "אגב" גדול מאוד ילדים מתקדמים לקראת מנדלות ובגיל ארבע וחצי חמש הן ממש קיימות זאת סיבה מאוד גדולה להימנע מחיות ומ"כתיבות" בטרם עת !
למנדלות יש כוח אדיר.









































































































{===שמירת ציורים וקידוש התוצר===}







































































































התוצר קיים מן הרגע הראשון שהאדם מזהה את עקבותיו בחול בבוץ בדייסה... במפגשים ראשוניים עם הפרשותיו... וכדומה
כלומר התוצר הוא חלק בלתי נפרד מכל מעשה ובכללו גם המעשה האמנותי, כלומר ה"תוצר" שוכן כבוד בתשתית התודעה האנושית ויש חוקרים אשר מסכימים על שירת הציפורים, ריקודי/ טכסי חיזור של בעלי-חיים, בניה של קינים , כתוצרים אמנותיים שמקורם ברגישות ביולוגית לתבניות מוסיקליות או מופעים חזותיים. העיקר, בלי להרחיב יותר מידי ( הכל כל-כך קשור ולכן רחב מאוד),התוצר שייך ישירות לכל מעשה .
|#|
[u]במידה ושומרים את הציורים לאורך זמן. איזה מידע רלוונטי לצורך פיענוח בעתיד (מלבד תאריך) ?[/u]
תאריך זה הכי חשוב . לפעמים יש דיבור ספונטני על יד ציור כדאי מאד להקשיב בשקט ולכתוב אותו בצינעה מאחורי הדף . אין לי מספיק מילים להדגיש עד כמה חשוב לעשות זאת הרחק מעיניו החקרניות של הילד. לצערי אני רואה הרבה ילדים שמדברים "למצלמה"....
|#|
ה"תוצרת" בילדות באה בכמויות אדירות , את תשימי תמונה אחת והילדה תרצה עוד ועוד כי זה כל-כך מלהיב את ה 'אגו' המתוק המתפתח עכשיו ואנחנו שואפים לתת לו מידה צנועה בלי לנפח אותו .

אחד הפתרונות הטובים שמצאתי היה לארגן מוט עשוי דיקט, הוא מחובר לקיר (כמו קולב) ואנחנו מחברים אליו ציור ואח"כ על אותו ציור מחברים (באטבים) את הציור החדש, כעבור כמה זמן מצטברת ערימה, מורידים וממשיכים להציג בכיף. חשוב להישמר מהגדרות "זה יפה ויוצא דופן" ולכן אני תולה אותו לתצוגה , כי בשביל הילד כל ציור זה "הוא" עצמו . מלכה האס לימדה לתלות מידי פעם כאשר מופיע "חידוש" . נראה לי ה'קולב' פותר את עניין ציורי הילד כ"טפט".
|#|
אז מה העניין בעצם? העניין הוא שאנחנו כבני אנוש הרחקנו לכת ואנו נותנים ל"תוצר" חשיבות גדולה כל-כך שאנו מזיקים לעצמנו, -הציפורים "ידעו" מתי להפסיק. הן הפיקו שירה אשר משרתת את מטרתן ולא פיתחו אגו כפי שהתפתח בבני אנוש.
בניגוד לציפורים האדם לא הפסיק לשכלל לא את האגו שלו ולא את יצירתו.
|#|
נוצרה התרכזות יתר ב"ילד" תוך כדי שאיפה "לעשות אותו" מוכן יותר לחיים ויצאה בת-קול שאמרה שאמנות זה מאוד חשוב ונוצרת תופעה שאנשים מורידים את האמנות הגבוהה אל הילדים במקום להניח לה לצמוח.
למשל מקדשים מאד את התוצר בשעה שאמנות של ילדים היא ארעית ביסודה וגם מבחינה רוחנית חשוב לדאוג שתישאר ארעית ,חשוב להמעיט בהיצמדות לתוצר וגם מבחינה אישית עבורנו כמבוגרים חשוב שנדע ונאמין שכל עשייה אמנותית נרשמת במוח האדם והשפעתה קיימת.
|#|
[u]שני הילדים אוהבים מאד להכין הדבקות ממיני מזונות. קעריות עם עדשים אדומות, ירוקות, סומסום, אורז ודומיהם, ולצידם קערית עם דבק וערימת דפים, והם מרוצים מאד.[/u]
זוכרת? אמרנו לחשוב 'פרימיטיבי' כשמדובר באמנות של ילדים. הדברים האלה היו עד לפני זמן קצר מזון נחשב ביותר... גם בימינו יש מי שה"הדבקה" של ילד היא אולי מנת הפרוטאינים היומית/שבועית שלו..
זה אוכל, טבעי שילדים יכניסו אותו לפה, עלולים לשאוף אותו, ורצוי, מאוד חשוב ליצור את האבחנות האלה לא רק מבחינה ערכית . זה ידע.

[b]כללית על הדבקות[/b] . דבק , גם זה חומר מאוד מודרני אשר משמש בעיקר את תאוות התוצרים של המורים והגננות. דבקים למיניהם הם מקור אדיר למיחברים מדהימים . אבל מנצלים אותו בצורה מוגזמת . בעיקר כשמגישים אותו מוקדם מידי , כאשר המבוגרים אוספים בשביל הילדים את הפריטים להדבקה , כשעיקר ההתעסקות הוא מסביב ל'נקיון' ועוד שורה ארוכה של עניינים.
זה שהילדים מרוצים זה לא מדד מספיק . --אני חוששת שהעניין רחב יותר.

גם [b]חימר[/b] , כחומר , הוא בעל דרישות מאוד כבדות וקשה לילדים מתחת לגיל תשע להתמודד איתן .
מצד שני היות התוצר תלת מימדי מקל מאוד על הילדים .
אני מכניסה את עניין [b]מיחזור החומר[/b] כחלק בלתי נפרד מכל ההתעסקות עם חימר . [b]אני מעודדת את הילדים למחזר את "תוצר", אני מנחמת את הילדים בכך שמבטיחה להם שהמוח, והידיים כהרחבה של המוח, זוכרים את המגע ואת הפעולה.[/b]
החימר נטוע בתשתית התודעה האנושית ולכן ילדים באופן טבעי מייצרים כלים , זה עולה על העצבים של המורים ואני רואה גם כאן המון מורים שממציאים כל מיני נושאים העיקר שהילד
לא יעשה שוב'פם תו'דבר...









































































































{===שיבושים בדרך, ליקויים ובעיות:===}







































































































המנגנון האמנותי כל-כך משוכלל שהוא כולל בתוכו שיקוף ועיבוד של כל החוויות והמסקנות המדעיות של האדם, מבטא את השכל ובו זמנית מפתח אותו. כנ"ל עם הרגש והאינטואיציה.
כל אדם נולד עם המנגנון הזה ויש סיבות והסברים מדוע הוא משתבש.
לדעתי, יש שיבוש היסטורי של המנגנון והשיבוש הזה הוא מקור נכבד ללקויות השונות.
|#|
הכושר לקשקש , כלומר לשרבט , נמצא בכל אדם כמו הכושר להגות הגאים, כמו הכושר לזחול או להגיב לצליל, קצב , וכדומה . כאשר כשרים אלה חסרים מדובר על נזק מוח רציני .
|#|
הילדים שמקדימים לשבת הם ילדים אשר בדרך כלל לא שכבו על הבטן, לא הרימו ראש ולא חיזקו חגורת כתפיים, הילדים שציירו פרופיל מגיל קטן מאוד קיבלו הוראות "מבחוץ", לפעמים זה מאחים גדולים, או 'האחות' הכי גדולה ששמה טלוויזיה...או הורים וסבים, ביחד או לחוד.
על ידי כך הם הפסידו את היציבות של ההזדקפות , תחושת הסימטריה והמרכוז.
בכל המקרים , תמיד , ניתן להתאמן , ניתן לטפל, ניתן להשיב את האבידה .
גם לגבי הילדים הגדולים ניתן לשקם,לחזק ,להרגיע ולמחות את הדמעות
|#|
ילד מודרני, בשלושים שנה האחרונות חשוף ל'מופתים' חזותיים כל כך מתקדמים שהתוכנה שלו לא מסוגלת להתאים את עצמה וכך אנו עדים לעצבנות, חרדה, ליקויי למידה, הפרעות קשב ובעיקר אלימות. אינני טוענת שקלקול תוכנת האמנות הוא המקור היחיד להפרעות אלה, אבל, כן מקור רציני .
|#|
ילדה בת שש מתרגזת וקורעת זו ילדה שהמנגנון הטבעי של הביטוי האמנותי שלה משובש וניזוק קשות.
אם תגידו שזאת תופעה רגילה אומר לכם - נכון. רוב הילדים בעולם מגיבים כך כבר בגיל שש. השיבוש והנזק הם בקנה-מידה עולמי ואין בכך נחמה. להתרגז, לקרוע ולזרוק זו תופעה מוכרת אצל אמנים מבוגרים ואינני דנה כרגע במבוגרים.
בילדים קטנים זה מעיד על שלילה עצמית גינוי עצמי, בקורת עצמית הרסנית ועוד שורה ארוכה של בעיות.
השיבוש של המנגנון האמנותי הטבעי נעשה היום בצורה כל-כך רחבה שאינני יכולה להצביע רק עליך כמי שאחראי לשיבוש אשר מתחולל בילדה.
|#|
יש תופעה אשר מתקיימת אצל ילדים קטנים שהמבוגרים חשפו אותם יותר מדי מ ו ק ד ם לקשר בין השרבוט לבין ייצוג של אובייקטים מן המציאות. התופעה היא שהילד עושה שרבוט ומכריז "עשיתי כלב", עושה עוד שרבוט ומכריז "עשיתי אוטו". זה ילד שנמצא במצב הבא:

[list=1]
[*] הוא למד מן המבוגרים שצריך להודיע משהו אחרי או בזמן העשייה והוא עושה זאת כריטואל אבל זה לא אותנטי.
[*] תשומת הלב שלו הוסטה ע"י השאלות מהתהליך הפנימי-הטבעי-המבורך אל עניין חיצוני אשר ממוקד בריצוי ההורה.
[*] מרגע שתשומת ליבו הוסטה (יש עוד כמה וכמה דרכים שמבוגרים נוקטים ותורמים בבלי-דעת לקילקול), הוא מתחיל להפסיד את התהליך הפנימי- הטבעי-המבורך .
[*] זה ילד שיודע מוקדם מדי על תופעה מ ד ה י מ ה אשר הייתה קורת לו בעתיד אם המבוגר היה מודע, ואילו עכשיו - חסל !
[/list]

|#|
בשבילי עצם הופעת הטיפול באמנות כמקצוע , והאופן הנרחב שבו הוא התקבל, מוכיח על אופייה המרפא של האמנות, של המנגנון האמנותי הטבעי , זה שעליו מדובר בדף המרתק .
כלומר בעיני, וזוהי מהות העבודה שלי, האמנות היא מנגנון רפויי . בונה , מחזק , מטבע בריאתו....
לפי הניתוח שלי האמנות המוכרת לנו כפרי עבודתם של האמנים או האמנות ה'גבוהה' התרחקה ונעשתה
אקדמית במיוחד במאות האחרונות, אך עדיין מחזיקה באיכויות של רפוי לפרט ולחברה .
|#|
אישה בת ארבעים יכולה לעשות רבות לשיקום הערכה עצמית פגועה ביותר. אין לכך 'תרגיל', זאת עבודה רבה שדורשת התמסרות, אהבה והמון זמן. אני בטוחה שעד גיל ארבעים שמעת את הדברים האלה הרבה פעמים ואני לא מחדשת לך. אני עוסקת במדיטציה עתיקת-יומין שאיננה ידועה מאוד , אך מחדשת עכשיו את ימיה . זוהי [b]מדיטציה באמצעות של ציור מנדלות[/b]. אנשים מחלימים מהמון מצוקות ועוברים תהליכים חזקים גם אם כואבים .
מאחר וציור מנדלה קיים במנגנון הטבעי של האדם יש למדיטציה זו עוצמה טובה.









































































































{===התערבות בציורי ילדים בגן===}







































































































ציירתי עם ילדים בכתות א' במשך שתים-עשרה שנים (בכל שנה שלוש-ארבע כיתות חדשות) , הכל באותה שכונה ז"א הילדים הגיעו מאותן גננות . הצירוף הזה של תצפית הרבה שנים + אותן גננות +ילדים באותו גיל הניב עבורי כמה תובנות שברצוני להציגן בפניכם : ( מדובר בין 1987 לבין 2000)
[list=1]
[*] בשנתיים-שלוש הראשונות התמונה הייתה רגועה באופן יחסי ההתערבות החודרנית באמנות של הילדים עדיין לא פגעה עמוק, ראשית מפני שעדיין לא הייתה התערבות חודרנית קשה בגילאים הקטנטנים, ושנית מפני שגם בגני-חובה עדיין שרתה אוירה נורמאלית יחסית, מגיפת ה "הישגים בכל מחיר "עדיין לא פרצה .
[*] הופעת הצער, הדאגה ובטויי של "אני לא יודע" , "אני לא יכול " התחילו להגיע אצל ילדים שבאו מאותו גן, אלה שהיו חשופים לחדירה בוטה אל המנגנון האמנותי הטבעי .
[*] בהדרגה תוך שלוש ארבע שנים חוסר היכולת של הילדים בכתה א' לתפקד מן המנגנון האמנותי הטבעי בנחת ובחופשיות הייתה נחלתם של למעלה משלושים אחוז . זה המון.
[*] גילויי חרדה, אי-נחת , חוסר פרגון לחברים ואלימות עלו בכמות משנה לשנה.
[*] במקביל באותן שנים התברר שהוראת הקריאה, הכתיבה ומיומנויות חברתיות הולכת ונעשית קשה משנה לשנה, הייתה המון בקורת על השיטות השונות, החליפו שיטות, השתלמו בשיטות חדשניות - הכל עם הצלחות נקודתיות בלבד. גם בביה"ס שבו הייתי הייתה תמונה דומה לתמונה הארצית .(שהיא גם דומה לארה"ב באיחור של כמה שנים .)
[*] באותן שנים הכנסנו למהלך גבוה את התוכנית שיצרתי לשיקום המנגנון האמנותי הטבעי . התוכנית שלי לשיקום מבוססת על לגיטימציה של השרבוט ועל מתן אפשרות לשחזר שלבים קודמים , להתחזק מאוד ובאופן אישי בקצב אישי להשתלב מחדש בתוכנית הטבעית. זה רעיון פשוט , לא קל ליישם אותו אבל בהחלט אפשרי .
[*] לאור הצלחה זו , ובצירוף כמה פרמטרים נוספים עלינו על פרויקט ייחודי של חינוך אמנותי ברוח המנגנון האמנותי הטבעי ובמשך שלוש שנים גם נבדקנו מחקרית לאורך כל הפרויקט .
[*] בכל התחומים שנבדקו נמצא שיפור משמעותי - הפחתה גדולה באלימות , שיפור גדול בביטוי המילולי , שיפור בכתיבה,קריאה וחשבון ואילו בדקו (אני בדקתי) היו מוצאים עליה משמעותית בשמחת-חיים , בטחון עצמי ואהבה לבוא לביה"ס .
[/list]

אני כותבת לך דברים אלה , ראשית כדי לעודד אותך לתמוך במנגנון הטבעי , ללמוד לוותר על חוברות צביעה (לא להציע אותן יותר) וכן לדבר אל הגננות.
הגננות אוהבות ילדים, הן נמצאות בלחץ של הרבה הורים שמבקשים את ה"הישגים" .
כשאני מדברת עם הגננות הן מתלוננות לי שיש דרישה מצד ההורים ואין להן ברירה או דרישה מצד המפקחות . וכשאני מדברת עם הורים הם מיואשים מן הגננות.
אז בואו נתקשר ונטפל בצורה בוגרת בעניין . הנושא הזה נהפך למכה אמיתית !

בעניין המדבקות הן לכשעצמן חמודות ולהדביק על הגוף ולקשט ריהוט - על כך לא התלוננתי. דברתי על התופעה אשר קיימת בגני ילדים של קטנטנים בני שנתיים -שלוש : הם מקבלים מדבקות כדי לקשט את השרבוט שלהם . כך יוצא שממש על השרבוט שעשוי מקוים רוטטים אשר שואפים להיות מעוגלים (כי המוח כבר קלט את מה שהעין ראתה - שיש נטייה מעוגלת כלשהי ב'סימנים ' האלה) שם בדיוק מוצעת מדבקה עגולה!

זה ראשית, מראה שהגננת לא מבינה מה היא עושה , ושנית --מבטיח שגם הילד לא יבין מה הוא עושה !
מה שמדאיג אותי שבחינוך הביתי עלול לקרות שהורים יביאו הביתה בתום לב דברים כאלה.









































































































{===לעודד את הילד לחזור ולשרבט חופשי===}







































































































שהילד לא יצייר בגן ולא בקייטנה. שיתחזק בבית וכאשר הוא מסתכל עליך במבט שאומר "נו באמת אימא, תהיי רצינית" זה בדיוק ה'קיו' שלך להיכנס עם בטחון עצמי במשפטים כגון:

"תקשיב מתוק שלי אם אתה רוצה להמציא פרחים (הדגש על כושר ההמצאה) תמציא לך פרחים בכיף אתה לא צריך לצייר דווקא את הפרחים של הקייטנה , אני אוהבת את כל מה שאתה ממציא".
או משפט כמו :"תדע לך שציור זה הדבר הכי חופשי בעולם, כל בן-אדם מצייר לפי הכיף שלו , ונותן לידיים שלו לטייל ולשוטט על הנייר בדיוק לפי החשק שלו" (בסמוך למשפט כזה את בכף יכולה גם לצייר בעצמך ולהדגים לו מה זה כיף: כיף לשוטט, כיף ללחוץ על הצבע, כיף לשחרר לחיצה , כיף לרוץ בסילסולים או לרוץ מסביב ......)
והנה משפט רב- עוצמה :
[list]
[*] " אתה יודע, אהוב של אמא, שכל בן-אדם הוא המלך של הציור שלו? נכון שיש המון דברים שאסור לנו לעשות? בציור מותר הכל בציור אתה המלך של הציור. אתה המלך של הכביש ? לא , שם יש המון איסורים.
[/list]
בציור אתה הקובע ,אתה הממציא אתה המחליט לאן 'ללכת' והיכן 'להישאר'......."*

למעשה זאת אחת האמיתות הגדולות של האמנות (וזה נכון בכל גיל) -- שהאמנות מהווה עולם - תחליף, אשר בו האדם יכול לגעת בנושאים "אסורים ", בנושאים שאינם מקובלים בחברה , אחרת מהי סובלימציה? ומהו קתרזיס? (פשוט במוסדות החינוך מתעלמים מן הנפש האנושית ומתמקדים ב'תעשיית-תוצרים')









































































































{===צעצועים, ספרי ילדים וטלוויזיה===}







































































































יש באמת המון איורים צעצועים ומשחקים . נראה ש"ילדים" נהפך לפלח שוק אשר חלים עליו חוקי הכלכלה בצורה צינית חסרת אחריות ומסוכנת ממש .
האחריות אכן מוטלת על ההורים ובאמת הורים בכל העולם מצמצמים טלוויזיה , בוחרים צעצועים והאתר הזה והדף הזה הם הוכחה לכך שהורים לוקחים אחריות לומדים ומשתלמים .
בקשר לצורות ה"מושלמות" - אני מעודדת ומעדיפה הסתכלות והתבוננות בטבע עצמו, בפרח, חיפושית, עלה, בחפצים עצמם.
אני מעדיפה שההורה ידע בעל-פה שירים קטנטנים . משחקי אצבעות + פזמונים מאשר ספרים ובטח בגיל כה צעיר.
|#|
[u]מה דעתך על חשיפה של ילד בשנות חייו הראשונות לאיור ברמה גבוהה ? כיצד הדבר משפיע עליו בילדותו ובבגרותו ?[/u]
האיור בספרי ילדים מעסיק אותי מאוד וקשה לי להביע דעה מקצועית כי אני זקוקה לתקופת התבוננות ארוכה יותר (עוד 30 שנה) ..... יש אגב , הרבה חומר על הנושא מכמה נק' מבט . איור חומר עיוני מתחיל מוקדם בהיסטוריה, אפשר גם לומר שהשרבוטים הם האיורים של החומר העיוני המעסיק את התינוק...(זאת על כל פנים הטענה שלי ) האיור המיוחד לילדים , בהיקף שאנו רואים היום , הוא חסר תקדים בהיסטוריה . אתה יודע שעיצוב הדמויות בתוכניות ילדים (טלטאבי'ס למשל) נעשה בעצה אחת עם פסיכולוגים וביולוגים כדי למצוא את המיחבר האידיאלי לטעמם של ילדים קטנים..

בעבר חשבתי שכל זמן שקיימת התבוננות בטבע, במציאות, במידה סבירה ועשירה כי אז אין נזק באיורים . (לפעמים היצור האמיתי צפרדע למשל ממש מאכזב לעומת הציור המואנש !) בנוסף, מצאתי שאם לא מחברים את האיורים למושג של "ציור", אם נמנעים למשל מלהלל את הצייר, אם לא מתמקדים יתר על המידה באיור כי אז יש סיכוי ליצור איזו הפרדה קונספטואלית אשר נחוצה להגנה על המנגנונים הטבעיים של הביטוי העצמי . כך אני מנסה להאמין...
על רקע זה עוד יותר חשוב להפריד בין התהליך האישי של השרבוט לבין מה שיהיה בעתיד הציור ב"מושגים חזותיים".אולי ע"י מילים נפרדות .

על רקע זה, כשיגיע שלב המושגים החזותיים, יהיה צורך לנחם את הילדים על הפער בין מה שהם מציירים לבין מה שיש בספרים...-- הניחום הזה הוא אחד מעמודי התווך של השיטה שיצרתי ...אשר יתכן ולא תהיה רלוונטית יותר לדור שגדל באופן טבעי.. :-)









































































































{===אחים גדולים, חוגים, בי"ס===}







































































































האדם חי מאז ומעולם בתוך משפחה כך שנוכחות של אחים היא טבעית והמנגנונים הטבעיים
בנויים לשאת את ההבדלים , לשאוב מהם לצורך עידון והפריה .
[b]מדברים בימינו המון על כבוד אל השונה - במשפחה זאת ההזדמנות הראשונה לחיות כך ![/b]
חייבת להיות לגיטימציה אוהדת לכל שלב . וזאת לכל הכיוונים ! תאמיני שגם לאחות גדולה יש טעם לכבד את שרבוטי הקטנה ולמצוא מנוחה בלצייר כמוה ...- אנו נוטים, מפאת המנגנון הסלקטיבי של התבניות (גשטלט) להעריץ יותר את "המתקדם" וכך באמת מתקדמים אך יש צורך גם באיזון, ברגרסיה, ובתנועה מחודשת קדימה --כמו גלים .
|#|
אני ממליצה בדרך כלל לא לשלוח ילדים קטנים לחוגי-ציור ולדחות זאת לגיל ארבע-עשרה חמש -עשרה .
אני עצמי הייתי שותפה מאוד פעילה לפני כשלושים שנה ליצירת חוגים לילדים אך גם הנושא הזה יצא מאיזון -- צריך אולי לכתוב מאמר על הנושא הזה .
ילדה בת תשע אוהבת לצייר וממשיכה לעסוק בכך באופן קבוע -- זאת ברכה גדולה וחבל להוציא אותה מן המסלול, שתמשיך להנות ! המנגנון הטבעי בנוי ממשחק, הנאה, לימוד ועבודה - תוך כדי כך מתעוררות שאלות והמנגנון בנוי "לענות" לילד על שאלותיו . בינתיים האגו מתפתח לאט, תוך מתן מענה לצרכים השונים ולהיבטים השונים . ואז מגיע מצב שהאדם בשל לשאול אנשים אחרים, למצוא לעצמו מדריך....

קיימות כידוע שבע אינטליגנציות . יכולת הציור קשורה לאינטליגנציה מרחבית אך כ-מ-ו-ב-ן איננה מנותקת משאר האינטליגנציות... - אין הוכחה שילדים שציירו הרבה בילדותם נעשו דווקא ציירים . .. ובכלל - אנחנו חיים בתקופה שההתמקצעות נעשתה 'מסוכנת' ובהדרגה נחזור להיות "פרימיטיביים" - כל אחד גם ישיר וגם ירקוד וגם ינגן וגם יספר בלי להפריע לרובד של ה"מקצוענים" .
מתוך הדברים האלה את מבינה שאני מתנגדת לבתי ספר לאמנות לילדים קטנים .
ובמיוחד לבתי ספר שעושים מבחני כניסה ! [b]המנגנונים האמנותיים מהווים תשתית לכל הקיום האינטליגנטי וכל ילד צריך אותם . לקבץ ביחד ילדים עם אותה 'רגישות' זו הפרת איזון בוטה .[/b]









































































































{===מבוגרים, ציור ואמנות===}







































































































לא דברתי כאן עדיין אף פעם על הציור הבוגר. כדי לדבר עליו צריך לעבור גדילה מתינוק לבוגר ויש הרבה שלבים.
ההבחנה בין הציור הילדי לציור הבוגר היא בדיוק כמו ההבחנה בין תינוק למבוגר . בין שני אלה יש הבדלים ברורים וכמובן המון משותף..
|#|
התחושה של "אני לא יודע לצייר", תחושת "התקיעות" שאת מתארת היא תחושה אשר משותפת לרוב רובם של האנשים ותתפלאו, היא קיימת גם אצל העוסקים באמנות. זוהי למעשה תחושה אשר משקפת את אמיתות החוויה האנושית בתקופת הילדות ואפילו הנעורים, תחושה שאדלר קרא לה "תחושת מהגר בארץ זרה" האדם נולד לתוך אטמוספרה חדשה החל ממגע עורו באוויר, הפעלת מערכת הנשימה באופן עצמאי, אור חזק ,- וככל שהוא מתפתח יש כל הזמן חוקים חדשים, הגיונות סותרים, רצונות מתנגשים, כל הזמן חוקים על גבי חוקים. לוקח הרבה זמן עד שהאדם חש שביכולתו להעתיק-הרים ולא להיות תקוע עליהם.
|#|
במציאות המודרנית, הממש ממש חדשה בהיסטוריה של תולדות האדם, ההורה מתחיל לצייר כי היו שם הילד והצבעים שלו....
אני מצטטת את אדית קרמר ('אמנות כתרפיה לילדים') ברמה של הרעיון ולא מילה במילה ומוסיפה תובנות שאספתי במהלך מעקב ארוך על התופעות שאנו מדברים בהם כאן :

עד המהפכה התעשייתית האמנות היתה חלק בלתי נפרד מחייו של האדם הבוגר - גילוף בעץ, רקמה, קליעת סלים. ועוד ועוד - אישיותו של האדם קבלה ביטוי והייתה מודגמת חזק על ביתו, סביבתו ובטקסים - שבטיים, חברתיים, קהילתיים.... המהפכה התעשייתית (עניין של רק קצת מעל מאתיים שנה) לוקחת מן האדם את ההרגלים ההם שהיו מאוד טובים לאיזון הגופ-נפש .
אמנות הילד לפני המהפכה התעשייתית חיה בין הקפלים של ההתפתחות , הילד גדל כ'שוליה' של המבוגר , עושה בכל פעם מתוך חיקוי פחות או יותר מה שהוא מסוגל ומתפתח באיזון מושלם מבחינת התוכנה עתיקת היומין החקוקה בתשתית התודעה האנושית.

הסיטואציה המודרנית גזלה מן המבוגר את האיזון שהיה לו כשהאמנות היומיומית היתה מנת חלקו...... המבוגר המודרני עשוק מנכסיו ומגיע לחומרי יצירה דרך הילד!....

האמנות היומיומית של המבוגרים היתה בעלת רמה סבירה , לא גבוהה מידי וילד בן שבע היה מסוגל להצטרף אל העושים במלאכה ולהתקדם אט אט --כלי כתיבה ונייר בשפע יש פחות משישים שנה ! ילד מודרני, בשלושים שנה האחרונות חשוף ל'מופתים' חזותיים כל כך מתקדמים שהתוכנה שלו לא מסוגלת להתאים את עצמה וכך אנו עדים לעצבנות, חרדה, ליקויי למידה, הפרעות קשב ובעיקר אלימות. אינני טוענת שקלקול תוכנת האמנות הוא המקור היחיד להפרעות אלה , אבל ,כן מקור רציני .
וכמו שתחומי ההנקה , הלידה הטבעית , המזון האורגני מפחיתים מן ההשפעות ההרסניות כך ידע התוכנה האמנותית והשימוש הנכון בידע זה יפחיתו בעיות .
[b]נ כ ו ן[/b] , המבוגרים חיים עם חשק עתיק אדיר לביטוי אמנותי , וזאת הסיבה שסדנאות -מנדלות מוצעות למבוגרים ( חוה , בלי פרסום עצמי ברשת !).
בהחלט, יש צורך אדיר אבל חבר'ה לא על חשבון הילדים , התינוקות בני השלוש ,ארבע -חמש .....

אני במפורש מבקשת מן המבוגרים ללמוד את התוכנה הטבעית אשר טבועה בגנום האנושי וע"י כך ליצור אמנות לצד הילדים באופן מתחשב ובצורה אשר מאפשרת תקשורת בדיוק כפי שקיימת התאמה של שפת הדיבור.
את האמנות הבוגרת, הכואבת, זו אשר מבקשת מזור ללא ספק, אני בטוחה שתסכימו איתי כשאני מבקשת לעשותה [b]בפרטיות[/b].
|#|
[u]כיום אני לא מצייר לידה, אבל מרגיש צורך להתנסות בחוויה. האם העובדה שהבת משרבטת רק קווים עגולים ואני "אקיש" עם הצבע על הדף או "אמרח" אותו בדרך אחרת תהווה הפרעה?[/u]
בראיה הוליסטית חייבים להבין שמתרחשים כמה וכמה תהליכים בעת ובעונה אחת, אבל השבח לאל אנו בנויים 'להסתדר עם הגיונות סותרים', כל זמן שהפערים סבירים: חשוב מאוד שהקטנים יראו את הגדולים נהנים מביטוי גרפי, ביטוי אמנותי - זה מהווה עבורם מודל לחיקוי. (שים לב: ההתנהגות היא המודל לחיקוי, לאו -דווקא מה שאתה מצייר).
|#|
[u]אני מתקשה להיזכר בילדותי ולשחזר את התהליך אותו עברתי ומה השתבש בדרך.[/u]
העניין הזה- שאנחנו לא זוכרים את ילדותנו המוקדמת הוא תופעה אוניברסאלית אשר מעסיקה מאד את מחשבתי יש לכך בודאי איזה 'יתרון' אבולוציוני כי הרי ברור שהמידע עצמו אצור במוחנו, בגופנו, בנפשנו ..
בכל מקרה, לצורך חקר האמנות הילדית ובעיקר בשלב התינוֹקוּת, פניתי אל הזיכרון הקולקטיבי, אל האמנות הפרה-היסטורית ואל החשיבה השבטית.
זאת, בצד תצפית בלתי פוסקת בקטנטנים עכשוויים - אני ממליצה על אלה ככלים טובים .
|#|
העניין שכולנו כהורים סוחבים נכויות אמנותיות מן הילדות, ובתוך הבלגן שנוצר עם הריצה המטורפת של החיים האורבניים והמודרניים - לי למשל לקח שנים ארוכות לאזן בין התביעות של "החברה" לגבי חינוך "אמנותי" לבין התובנה הפשוטה (כאילו) של הקשר בין האמנות לביולוגיה... והאמונה התמימה שבאמת יש שלבים ארוכים של התפתחות ושאני חייבת לתת להם זמן .

|#|
[b]עצה לכל מבוגר:[/b]
קח/י לעצמך זמן לשבת ולקשקש על ניירות סתם כך ללא כל "מטרה", רק הקשקוש עצמו הוא המטרה שלך, לנקות את המוח מכל מיני רעיונות על אמנות, או רעיונות על החיים. סתם לקשקש, להתרוצץ או ללכת בשקט על הנייר... היו כבר כמה אנשים באתר שהצעתי להם זאת ועדיין אין מי שממש הרים את הכפפה, כוונתי - קישקש וחזר אלי עם חוויותיו לקבל צידה להמשך - זה לא תהליך קל אבל הוא טומן בחובו המון דברים.
אני מוכנה ללוות אותכם בתהליך עד כמה שהתקשורת ברשת מאפשרת .









































































































{===על מנדלות===}







































































































גם עיגול בתוך עיגול אלה מנדלות ראשוניות . בקרוב תראו שהם הולכים עם הגיר בצורה מעוגלת ומחזקים את המקום המפגש של הקו .
צורה מעוגלת בתוך צורה מעוגלת היא כבר סמל אוניברסאלי שרואים בכל ילדי העולם , ונכון זהו מרכיב מרכזי במנדלה !

השרבוטים, אם נותנים להם להתפתח ללא הסחות דעת מזיקות מתפתחים ומתארגנים כך שעד גיל שלוש וחצי-ארבע ניתן להבחין במנדלה: תחום מעוגל סגור שבתוכו נמצא קו אנכי אשר ממרכזו יוצאים שני קוים ,אחד לכל צד. מתוך המבנה הזה מתגלות לאדם-הילד האופציות לסימול צמחים, חיות ודמויות אנוש , ל-א-ט ל-א-ט .
(יש כמה 'טיפוסים' למנדלות ילדיות).
[u]אז מה מבטאת המנדלה ?[/u]
לפחות זו שתיארתי לך , מסכמת את עובדת ההזדקפות -- על-ידי האנך (אנוכי=אני) , ואת כיבוש היציבות על ידי הקו המאוזן (שיווי משקל) אבל זה לא ממש קו מאוזן אלא שני קוים שיוצאים מן המרכז לכוון הצדדים. בהמשך המנדלה תיהפך ב"גדול" לגוף אדם וב"קטן" לפרצוף . הקו המאונך יתקצר ויהיה אף והקו המאוזן יבוא מאוזן לאוזן ויהיה הסימן לפה .
די להיום . יש עוד המון סודות ;-)

למה המנדלה של גיל שלוש-ארבע (וגם קודם) היא [b]הביטוי האותנטי[/b] בה' הידיעה? מפני שהיא מתרחשת בכל ילדי העולם כתופעת טבע, אין הרי מבוגר, גננת או חוג-אמנות שתדריך ת'ילד לעשות את זה ..! - וכל הילדים עושים את זה , בכל העולם.
רוב האנשים נושמים לרווחה כאשר דמויות האנוש מופיעות , ויש אשר מקדימים ללמד איך לעשות אותן -- כבר דיברנו על כך. אבל המנדלה היא הביטוי האותנטי באמת . [b]המנדלה מהווה סיכום התהליך הפנימי של הגדילה ומכאן והלאה מצטרפת גישה שמבטה פונה גם החוצה.[/b]









































































































{==="מטעמים יפים"===}







































































































@} התערבות - אין גידול צאצאים ללא התערבות . גם המנגנון הטבעי מחובר להתערבויות עדינות .
הדגש על [b]העדינות[/b].

@} מדבקות אצל חברים זה כמו פטל, שוקולד, קרמבו ....- בקרוב רבים יבינו את התוכנה האמנותית האורגנית . על ירקות אורגניים נוטים לומר שהם יקרים.. גם אמנות אורגנית חוסכת הון-תועפות שבעתיד ילך על עזרה בלימודים..

@} כלל הילדים בימינו לא מקבלים הזדמנות לשחק, להשתעשע, להתעלס ולהפרות את נפשם ושכלם באמצעות התוכנית הטבעית אשר רק חלק ממנה תיארתי כאן . הילדים בימינו חשופים לסודות אשר טמונים בתוך התוכנית בטרם עת .

@} בבקשה שחררו הילדים מן העומס וגם את עצמכם -- שעשועים .
השעשועים האלה בונים תשתיות למפעלי תעשיה רגשיים-שכליים-רוחניים מ ד ה י מ י ם.

@} כמובן שחשוב להדגיש את מה שמותר, והאמת, שמתוך ה"מותר" אז ה"אסור" מתברר ומתקבל ברצון .

@} אם יש סיפוק נאות לצורך הבסיסי לשרבט אין בעיה עם הגבלות מסוימות אשר נגזרות מן החיים בבית.

@} מוטוריקה עדינה – זוהי תכונה טבעית. לא צריך "לפתח "אותה .










































































































{===המלצות ספרים===}








































































































|#| ילדים מתחילים לסמל בציור--מלכה האס /מכללת אורנים /המכון לשיפור דרכי הוראה ע"ש מסינגר.
|#| צבעי ידיים לילדי הגן --מלכה האס/כנ"ל(1992)
|#| Analising Childrens Art/ R.Kellogg National Press Books 1969
|#| יש עוד חוברות של מלכה האס -- כל מה שהיא כתבה מומלץ בעיני .







































































































{==עד כאן החלק הערוך. ==}

יופי של עריכה!

@}:-)@} נועה בר שיחקת אותה אין מה לדבר , עשית עבודת עריכה.... ואני ממש מעריכה אותך ואת ההשקעה ושולחת לך תודות מ-ש-ה-ו @}.אני גם מקווה שעכשיו שהדברים מסודרים אנשים ימשיכו להעמיק ולברר מה שרלוונטי להרהורים ומחשבות בהקשר האמנות הילדית
שוב תודה @}
חוה

רציתי לספר לך על התנסות שהיתה לי עם ילדים, ולקבל פידבק.
עבדתי כמרפאה בעיסוק עם ילדים עם שיתוק מוחין. עבדתי עם כיתה אחת (חמישה ילדים) של בני 8-10, ובאיזה שהוא שלב חשבתי על העובדה שהם כמעט ולא מציירים כהנאה, באופן ספונטני. ידעתי שלשניים מהם יש קשיים משמעותיים בתפיסה החזותית (בנוסף לקושי המוטורי), ובקבוצה שעשיתי עבדתי אתם זמן מה על ציור. הרגשתי שאם אני לא אתווך להם את הציור בצורה תומכת ומסייעת - זה לא יבוא להם לבד (בגלל הפגיעה המוחית), וזמן מה עבדתי אתם על ציור ציורים במסגרת קבוצתית (זה היה בשנה הראשונה שלי למקצוע, דרך העבודה שלי בהמון נקודות היתה נסיונית ומגששת. הרפתקה). המטרה שלי היתה שהם ירכשו כלים, ירגישו יותר בטוחים ביכולת שלהם לצייר, ובשאיפה שזה יאפשר להם לצייר באופן ספונטני, אם הם חושקים בכך.

התחלתי בזה ששאלתי אותם "מה אתם רוצים לצייר", ואז כשהוחלט על נושא (ילד או בית) התחלתי לשאול: איפה נתחיל? מהלמעלה או מהלמטה של הדף? מצד ימין או שמאל או מהאמצע? ואז: איך מציירים ילד? מה יש בילד? (הם ענו: ראש) איזו צורה יש לראש? עיגול וכן הלאה, ואז הם ציירו את זה, שלב אחרי שלב, על הדפים שלהם, ואני ציירתי על הלוח במקביל.
ילד אחד, אני יודעת שזה פתח אותו לצייר עוד, והוא המשיך באופן ספונטני בהפסקות והיה מבסוט, גם מהעיסוק עצמו וגם מהתוצר. הילד השני, שעד אז היה משרבט, ואני מדברת על שרבוט הכי הכי בסיסי, תנועה אחת אליפסית, כמעט בלי מגוון, היה מסוגל לצייר חיה שהוא אהב מאוד, והיה אפשר לראות יותר שליטה על הנייר והעפרון, יותר יכולת לשרבט צורות שונות, להשתמש במרחב של הדף, לתכנן איפה לשים את הצורות אחת ליד השניה.
זה די הצחיק אותי, שבתור מישהי עם אנטי מוחלט ל"ללמד לצייר" (תיעבתי את שעורי ציור בבית הספר. מה פתאום נותנים לי הוראות?) אני פתאום עושה דבר דומה - אבל היה ברור לי שעם הילדים האלה אני חייבת להתערב יותר, כי להניח להם לפתח את זה באופן טבעי לא ילך, כי הם פגועים.
אבל אני לא בטוחה שעשיתי את זה נכון. כי "לימדתי אותם איך לצייר בית". למרות שלא אהבתי את הקונספט - שאני אומרת להם איך לעשות מה - לא עלה על דעתי באותו זמן משהו טוב יותר. חשבתי שאם הם ירכשו כמה רפרטוארים, מתוך זה יהיה להם קל יותר לצאת לציור ספונטני ואישי. אצל אחד מהם זה באמת קרה. אצל השני לא - ואני לא בטוחה עד כמה הביטחון העצמי שלו ותחושת המסוגלות שלו השתפרו באותו יחס לשיפור האובייקטיבי ביכולת שלו. יכול להיות שהוא רק התבאס יותר מהפער בין התוצר שלו לבין מה שהוא ראה מסביבו.
מה דעתך? בעצם השאלה היסודית שלי היא איך לתווך את ההתנסות הטבעית באומנות לילדים שהמגבלות המולדות שלהם מקשות עליהם לעשות את זה לבד, עם תמיכה מאסיבית אבל בלי כפייה של קונספטים.

איזה יופי של עריכה!
תודה.

בעצם השאלה היסודית שלי היא איך לתווך את ההתנסות הטבעית באומנות לילדים שהמגבלות המולדות שלהם מקשות עליהם לעשות את זה לבד, עם תמיכה מאסיבית אבל בלי כפייה של קונספטים.

תמרוש יקירתי , כדי לעשות זאת עליך:

1. ללמוד אמנות.
2. להתנסות בחווית העיסוק האמנותי באופן אישי.
3. לחבר בין מידעים מתחומי הפיזיולוגיה, נוירולוגיה פסיכולוגיה ומידע אמנותי שתרכשי.
4. לפתח אמון עמוק בתהליכי שיקום , מצד אחד ומן הצד השני לפתח תחושה עמוקה של לגיטימציה לכל תוצר-אמנותי שיוצא מתחת ידיו של האדם.
5. ללמוד לעבוד עם מה שיש ולא עם מה שאין.

קשה לי מאוד להמשיך ולהשיב לך מעבר לכך כי ניתוח מכתבך מוביל לדיון בשאלות מקצועיות נרחבות . ממש כך היית מרגישה אילו בקשתי אותך שתלמדי אותי ריפוי בעיסוק .
האמת ,יש קשר הדוק בין ריפוי בעיסוק לבין השיטה שיצרתי לשיקום המנגנון האמנותי הטבעי. וברצון הייתי מלמדת אותה בביה"ס לריפוי בעיסוק ...@}

בקר-טוב לקוראי הדף הזה ,

מתעוררת אצלי אבחנה בין מושגים כלליים על אמנות ילדית שחשובה להורים לילדים לבין עיון מעמיק בשאלות מקצועיות וברצוני לחדד אותה : יש המון נקודות משיקות וחופפות אך קיים הבדל יסודי בכך ש האדם המקצועי הוא לא ההורה של החניך.

אנחנו נמצאים במצב שהגורמים המקצועיים משבשים את המנגנון האמנותי הטבעי של ילדינו וגורמים נזקים לכן דחוף מאוד שההורים יכירו את המנגנון וידעו לשמור על ילדיהם . התקווה שלי היא שככל שההורים יהיו מודעים לאוצרות הטבע הגלומים במנגנון האמנותי הטבעי כך הם ידעו לידרוש את הנכון והגורמים המקצועיים יתאימו עצמם לדרישות . עד עכשיו ההתיחסות בדף הזה היתה בעיקר לגילאים ממש רכים , שנתיים עד חמש-שש .

המכתב האחרון (תמרוש רוש) מוביל אותנו לשלב נוסף באמנות הילדית ושמו "הציור הסכמתי". זה שלב שהניצנים שלו ניכרים בגיל חמש: מתוך מנדלה מפותחת (בעולם אידאלי ילד מגיע למנדלה מפותחת) מתבררים יצוגים סימליים של פרחים, בעלי חיים קטנים ,דמויות-אנוש וכד'.. --כל ילד יוצר לעצמו סכימה, מעין נוסחה אישית ליצוגים אלה והיא נקראת סכימה . הסכימות נראות כאילו הן דומות אבל יש ביניהן הבדלים אינדיבידואליים. האוניברסלי והאינדיבידואלי מגיעים לנקודה,מעין צומת שיש לעבור אותה בבטחון כי זה שלב מכריע בהתפתחות . מצד אחד הילד מאוד ער לפתרונות גרפיים של ילדים אחרים ולומדים אחד מן השני מצד שני יש לו דגשים אישיים המבטאים אותו בלבד אך כמובן מעשירים את האחרים וראוי שהמבוגר יהיה רגוע בקשר לעיצוב האינדיבידואלי .

מאז שהתבררו משמעויות פסיכולוגיות מסוימות לגבי עיצוב הדמויות על ידי הילד התחילו המבוגרים להילחץ, כמובן גם שכולנו לחוצים גם מטעם הילדות האישית שלנו --זה שלב לא קל בחיים..

הסכימות משתכללות אבל עם מתעסקים איתן יותר מידי ואם לחוצים בהקשרן אז הילדים מפסיקים לצייר וזה חבל כמובן .
שנה טובה!

תודה רבה חוה, נתת לי מספיק נקודות למחשבה בשביל ההתחלה...
ההמשך יגיע בזמן המתאים, אני בטוחה בכך.
בהצלחה לך והמשיכי במעשייך הטובים.

יו, כמה מדהים. ואיך זה בא לי בזמן הדף הזה.
תודה חוה @}

קראתי, למדתי, לקחתי חומר למחשבה וליישום, גם בשבילו ו-כן, גם בשבילי. תודה על עריכה מרתקת.

דף מרתק ומעורר מחשבה...
@}
שאלה:
מה עמדתך לגבי חינוך וולדורף (במה שנוגע לציור בגיל הרך) ?

שלום דודה-דו, תמיד שואלים אותי על קשרי עם ר. שטיינר , מבררים אם אני אנתרופוסופית וכד'
האמת היא שאני מרגישה קשר רוחני עמוק לכל מה שהצליח להסתנן אלי מהכוון הזה.
חינוך וולדורף קרוב לליבי , האמנות נמצאת שם במקום הנכון . אני עצמי שרה עם התלמידים לעיתים קרובות , מתבוננת בטבע ביחד איתם בכל הזדמנות , מקשיבה לכל שיג ושיח , מעמידה את עצמי לרשותם לבירור כל קונפליקט ומשוחחת איתם המון ואינני רואה אפשרות לעבוד באמנות בלי דברים אלה וכאלה .

בתור המבוגר אשר עובד עם הילדים מרכז הענין שלי הוא לקרב אותם לצבעוניות ולאפשר להם ליצור גוונים שהסגולים והוורודים רצים בראש ומושכים אחריהם את השאר....אינני דואגת ל"צורה". את זה אני משאירה למגנון הטבעי .

אני אוהבת חינוך וולדורף על אף שמעולם לא פגשתי מחנכים ולא למדתי את הגישה והעקרונות.
אשמח לפגוש ולהכיר , האם את מחנכת-וולדורף ?

_מעמידה את עצמי לרשותם לבירור כל קונפליקט ומשוחחת איתם המון
ואינני רואה אפשרות לעבוד באמנות בלי דברים אלה וכאלה ._
את משהו מיוחד
האם אכן מדברים בחינוך וולדורף על קונפליקטים ומשוחחים איתם על החיים?
אני הבנתי ( משמיעה בלבד ) שממש לא! שרים ומרחפים סביבם כאילו הכל וורוד תמיד - וכשילד בוכה אפשר להעביר אותו לחדר השני כי הוא מפריע, אבל לא ממש מתעסקים בכאב או בקושי שלו.
הלוואי ואני טועה, אבל כך שמעתי....

הי נועה ,אין לי מושג מעשי וגם לא מקריאה על חינוך וולדורף .
מניתי נקודות בגישה שלי שבעקבותיהם אנשים מפנים אותי לחינוך אנתרופוסופי יתכן ויצרתי בלבול
מושגים .
נועה אולי תקראי לכאן מי מן המומחים בתחום ?
כף לי לשמוע ממך.
להת'

מעתיקה קטע קטן מתוך האתר

_שלב הילדות המוקדמת, מהלידה ועד גיל הבשלות לבית-הספר:

בגיל זה מרוכזת התפתחותו של התינוק, ואחר-כך של הילד הרך, בעיקר במישור הגופני פיזי. מכלול ישותו של הילד מכוון לצמיחה, גדילה וטיפוח של הגוף וכל הקשור בכך. שאר האיכויות האנושיות נבנות ומתפתחות מתוך קשרן לגופניות. היכולות הקוגניטיביות, הרגש והמוסר עדיין קשורים לגמרי לגופניות, נשענים עליה ונבנים מתוכה. ככל שהגוף, התנועה, חווית המרחב והחושים יתפתחו בצורה ההרמונית והשלמה ביותר, כך יתפתחו אחר-כך שאר יכולות וכושרי האדם לצורתם היפה ביותר.
לכן מתרכז המאמץ בחינוך ולדורף בתקופה זו בעיקר בטיפוח צדדיו הגופניים של הילד, וזאת במובן הרחב ביותר: חוויות החושים, התנועה, שיווי המשקל, יכולות החיקוי הגופני וכל מה שקשור לחוויה הגופנית. אלה, זוכים להתייחסות הרצינית, העקבית והממושכת ביותר.
בגן העובד ברוח חינוך ולדורף שמים את הדגש קודם כל על חינוך זה של צדדיו הגופניים-פיזיים של הילד. במשחק, בשיר, באומנויות השונות, במשחקי יצירה וחיקוי, בחוויות חושים מגוונות מנסים לחזק ולעודד איכויות אלה. הילדים קודם כל עושים. בחיקוי ומשחק של עבודות האדם נבנה בצורה היפה וההרמונית ביותר מערך גופו ונפשו של הילד הרך._

בטח יש דברים יפים שם בתיאוריה - אבל, לטעמי, ישנו חוסר איזון קיצוני מידי שמזניח את החלק המבטא והמתבטא ( שכן, זהו חלק אינטלקטואלי שאינו מתאים לגיל.. ).
וכך נוצר מצב שלא מדברים (או מתייחסים) על החיים.... אין התייחסות לסביבה המציאותית, החיים עטופים בצלופן ורוד ומושלם שהוא פנטזיה על גן עדן - רק נשמור שלא יכנס "שום לכלוך" לתמונה המושלמת שיצרנו על החיים וכך נעטוף ונגן על הילד הרך ונעזור לו להתפתח ולהתחזק.
לי אישית זה בלתי נסבל.

< מצהירה: אני אישיות מתמללת! >
< מדמיינת פיות מתוקות רוקדות ושרות שיר בזמן שהילד בוכה כי הוא מתגעגע לאימא >
< שוב מקווה ומתפללת שאני טועה בהבנתי >

המוח רגיש לשלמויות. תנסי להגיש לילד בן שלוש ביד אחת ביסקוויט שבור ובידך השנייה ביסקוויט עגול שלם - הילד תמיד ייקח את השלם. למה? כי המוח מדריך אותו לברור את ה'טוב יותר'.

( זה מכאן למעלה - בהסבר על כתב מוח )
כמו שהבנתי, בחינוך וולדורף הסביבה צריכה להיות מושלמת ומאוד אסטטית. נקיה ותמיד ללא כל פגם.
מעניין, האם היית מסבירה את זה - בריא להתפתחות האומנותית?

תודה על התגובה
אני עובדת בגן ילדים, ובימים אלה התחלתי בלימודי שנת המבוא לאנתרופוסופיה בהרדוף.
אין לי עדיין הכרות עמוקה עם הנושא, אך למיטב הבנתי המוטיב העיקרי בחינוך וולדורף בגיל הגן הוא החיקוי, גם בציור, מה שדי סותר את הגישה שאת מציגה.
מצאתי את עצמי מאמצת את ההמלצות שלך בעבודה עם הילדים בגן (למשל - לדכא את הצורך שלי לשאול ילד מה הוא צייר, לא למנוע התמרחויות למיניהן), ויש לי הרגשה שבקרוב אני אתחיל להתבלבל עם גישות מתנגשות...

הי עודד, נראה לי נכון . עניתי לך אצלך.
נועה יקירתי את נוגעת בכמה עניינים שיש צורך לטפל בהם בנפרד ורק אחר כך אולי לשלבם :
העניינים הם :

1. איפיונים ביולוגיים ופסיכו-פיזיים .בין אלה נמנים תכונות המוח השונות , שלבי ההתפתחות

הטבעיים של הגופ-נפש ,זיקות הגומלין השונות בין המערכות וכד'.

1. תיאוריות חינוכיות -- רעיונות של פילוסופים , מחנכים , רופאים, פסיכולוגים וכד'
2. ישומים פרקטיים לאור התיאוריות. ברוב המקרים בעלי התיאוריות מתחילים בישום רעיונותיהם

ויש להם אח"כ ממשיכי דרך.

1. הפרות איזון עקב אדיקות יתר .- כאשר ממשיכי הדרך לא זזים ימינה או שמאלה מדרכו של

ההורה הרוחני על אף שתמונת המצב השתנתה ויש מקום להתכווננות מחודשת.

1. הפרות איזון עקב פרשנות שגויה של כוונת ההורה הרוחני .
2. חוסר נחת אצל פרטים כמוני, כמוך , כמונו...(תושבי 'אין-כמונים':-)....) ושוחרי חיפוש- דרך .

זה שהמוח רגיש לשלמויות זוהי רק תכונה שלו .
מריה מונטסורי למשל טענה שהסביבה בה שוהה הילד צריכה להיות לא מושלמת כדי שהילד יוכל
להחיל עליה את תכונת השכלול וחיפוש הפתרונות האופייניים להתנהגות האנושית -- אני מאד
מסכימה איתה .
מתוך אותה מחשבה אני מבקשת מן ההורה להשאיר לילד מרחב להתקשקש עם השירבוטים שלו
כי שכלול השירבוטים נובע מהתכונה הזאת של המוח . העין לוכדת שירבוט שהשתכלל ,
המוח אוגר את הסימן בזיכרון+זוכר איזה תנועה צריך לעשות כדי לחזור על הסימן , באותו זמן
יש גם משמעות לסימן ותחושת המשמעות מעניקה בטחון או הפגה או תובנה...
כך שאין פה "בריא להתפתחות האמנותית" אלא בריא לאדם. נקודה.

גם למריה מונטסורי יש ממשיכים אשר מרוב אדיקות רוצים להיות 'המהדרין' ויוצא שכוונותיה
שובשו . אולי זאת התמונה גם עם וולדורף אינני מכירה מספיק .
'מעמידה את עצמי לרשותם לבירור כל קונפליקט' -- כאן דיברתי על גילאי בית הספר . כך שלמען היושר
האינטלקטואלי הייתי צריכה לציין זאת . אני מסכימה עם שטיינר לגבי אורח חייו של הילד עד גיל
שבע . ילד בשל בן שבע וחצי-שמונה לומד לקרוא ולכתוב בלי הפניקה שנדבק בה הפעוט של ימינו
ויש סיכוי להקטין את הנוירוזה .
מבחינת המנגנון האמנותי ילד בשל ששיחק חופשי עד גיל שבע יש סיכוי שעיבד את חווית הלידה,,
ההזדקפות,הזיקה לחברה,הפנים את השפה המתמטית דרך השיווי משקל , תחושת הסימטריה
וחקר אברי הגוף-- קבוצה גדולה של אנשים כאלה יכולה לשנות את מאזן האימה...
לגבי קטנטנים אני למעשה ממש מתנגדת לגדל בגני ילדים בתינוקות(ו' בשורוק).
המהרישי מהש יוגי אבי המדיטציה הטרנסצנדנטלית לימד שהילד עד גיל שנתיים רק בידי
אמו ואסור אפילו על אביו ! אני נוטה להסכים איתו וחושבת שגם שטיינר היה מאשר זאת. אבל
אצלנו ,במערב , יש כרגע דחיפות גדולה להחזיר את הגבר לחיים ואנחנו נותנים לו ת'ילד לידיים
מיד בהתחלה . מעניין מתי נוכל או נצטרך להפסיק עם זה .
כלומר , את רואה שהתמונה מאוד מורכבת.
אני דווקא חושבת ששטיינר היה מבסוט לראות אותך מדמיינת פיות מתוקות לילד מתגעגע, נדמה
לי שבזמנו הוא הבין שהציבור עדיין לא בשל לטיפולים אנרגטיים .
ואילו אני חייבת להבין שהגזמתי עם המכתב הזה .
די .שלום ולהת'

בקר-טוב דודה דו ,
כתבתי לך אתמול אבל מחקתי . אכתוב עכשיו בהיר יותר :
החיקוי הוא תכונה טבעית בסיסית אשר מאפיינת התנהגות של גורים בעולם הטבע כולל גורי אנוש.
כל אדם אשר מגדל ילדים חייב להיות עירני ביותר לתופעה זו . החיקוי הוא אחד ממכשירי הלימוד
החזקים ביותר לכן כל הורה חייב להיות מודע לעצמו כמודל לחיקוי .(ולחנך בעצם את עצמו...)
בחינוך וולדורף מודעים מאוד למבוגר כמודל לחיקוי .
אני מבקשת לעשות אבחנה בין התנהגות אמנותית שאותה הילד מחקה לבין התוצר עצמו שהוא
אינדיבידואלי .(על אף שבאופן טבעי התוצרים האמנותיים של הילד הרך מאוד מאוד דומים ממש
באורח אוניברסלי) הנטיה שלי היא להמעיט ולא לקדש את התוצר כדי לשמור על הזרימה
של ההתנהגות האמנותית הטבעית .
האמת , התרשמתי מאוד ממה שקראתי בדף על חינוך וולדורף . בעיקר מן הסבלנות להבשלה
של כל שלב ושלב . גם כמבוגרים אנו עוברים שלבים , וגם לצורך זה יש להתאזר בסבלנות .
מעניין שהמלה סבלנות גזורה מן השרש ס.ב.ל , צריך כנראה לסבול אותה...
תתבלבלי אחותי ,תתבלבלי חופשי ... יש הגיונות סותרים כי יש טיפוסים שונים . לבריאה יש
הגיון משל עצמה והיא אומרת "אני צריכה טיפוסים שונים כדי שאם יכחד זן זה ישארו הזנים
האחרים...ואם יכחדו אלה ישארו לי אלה".....
שלך באחדות
חוה

וכשילד בוכה אפשר להעביר אותו לחדר השני כי הוא מפריע, אבל לא ממש מתעסקים בכאב או בקושי שלו.
אולי חוסר ההבנה נובע מההגדרה מה זה להתעסק עם כאב או קושי. האם זה אומר לדבר על כך? האם זה אומר לחבק? לגעת? למלל את הקושי? לדעת להיות עם כאב וקושי בדרך הולמת זו משימה לא פשוטה לאף אחד, וגננות ולדורף הן לא יוצאות מן הכלל. להרגיע מיד, לדבר על זה, הפסיק הכל ולהתייחס לבכי או להוציא מהחדר יכול להיות התייחסות וגם יכול להיות בעצם אי-התייחסות, תלוי בעיקר בעמדה הפנימית של המבוגר.
אני חושבת שזה נכון גם לגבי הרצון לתמלל כל דבר, להעביר אותו למלים, להסביר וכו'... דווקא בשבילי, למרות מי שאני ומה שאני עושה, מלים הם סוג של פשרה וחוסר שלמות. הן תמיד צמצום של מה שאני מרגישה ולא הרחבה. כי אני תמיד מרגישה עוד המון דברים במקביל. השלב הזה שבו ילד לא צריך להעביר למלים דברים הוא שלב שבו הוא עדיין מורשה לחיות בתוך שלמות כזאת.
ולגבי אדיקות? תמיד יש אנישם שיקחו את הדברים לכיוון של הצורה שלהם יותר מאשר של מהותם. כיוון שמצמצם וגורם לנוקשות וקיפאון. זו נטייה אנושית, כמו גם הנטייה ההפוכה לא להתסדר עם חוקים וכללים. ושביל הזהב עובר באמצע, בכל התפיסות לא?

נועה בר הביאה את דבריך
כמו שהבנתי, בחינוך וולדורף הסביבה צריכה להיות מושלמת ומאוד אסטטית. נקיה ותמיד ללא כל פגם.
אם אוכל לחזק את דברייך ,חווה, מנקודת ראותי,
אני חושבת ומרגישה, שגן או בית, שישנה בו חצר גורטאות אמיתית כך שרוב אביזרי המישחק הם כלים לא ברורים,לא גמורים יש בהם אסטטיות רבה ואפשרות אין סופית לפיתוח דימיון, חשיבה וכו' וכו' כמו שכתבת חווה.
כמו לגבי משמעות הדברים שיש מאחורי החשיבה למה נכון- השירבוט נכון הדבר גם לגבי האביזרים איתם פועלים הילדים בזמן מישחק,ארחיק לכת ואומר שגם לריב בין ילדים או ריב עםהורים יש משמעות של _שהסביבה בה שוהה הילד צריכה להיות לא מושלמת כדי שהילד יוכל
להחיל עליה את תכונת השכלול וחיפוש הפתרונות האופייניים להתנהגות האנושית_

רעיון האסטטיות השתבש לדעתי ומובן היום כניקיון מזיהום. לכן יש החוששים מבוץ ומריחת אוכל.
אך ישנו ליכלוך בריא מאוד,והמהדרין מחטיאים את המטרה.הם מספקים סביבה סטרילית ומסרסת.

<אני כל פעם מתרגשת מחדש עד כמה חשיפה לסוג כזה של ידע ואפשרות לנפץ פרות קדושות.
ידע מעשי שמאפשר לנו הבוגרים(כביכול) לחזור אל המקור הטיבעי והפשוט,לאפשר לעצמינו לשחרר וליראות שהשמיים לא נופלים,להיפך....הם אין סופיים>
@}שנה טובה וגמרחתימהטובה לכל האומנים@}

הי ,שמח כאן היום...
מעניין למצוא את המשותף בין שני המכתבים האחרונים . הם נראים שונים לחלוטין אך מעלים
את שאלת האחדות בין הצורה לבין התוכן שהיא השאלה בה' הידיעה כשמדובר בישום פרקטי של
עקרונות פילוסופיים כפי שעולה ממכתבה של נועה ברקת ,או כשמדובר באסתטיקה כפי שעולה
ממכתבה של שירית .
המושג אסתטיקה -- חקירת היופי בטבע ובאמנות-- בהחלט ירד מגדולתו לאחר שנכנס לשימוש
יומיומי וצומצם לגבולות הנקיון במובן הבסיסי . הלכנו רחוק מידי עם המושג הזה וחייבים לחזור
ולהעניק לו את המשמעות העמוקה שלו . יש בהחלט צורך לברר מה לכלוך שמסכן בריאות לבין
מה שנחשב ללא הצדקה ללכלוך ומסכן בגלל זה את בריאות הנפש .
אין ספק: חצר גרוטאות אמיתית כל יוהוהום יכולה להביא את השלוהוהום..
ונדמה לי שגם שטיינר אילו נדרש למצוא את שביל הזהב לתקופתנו היה בוחן ברצינות את הנושא.
והיה מציע מתוך ההגיון הפילוסופי שלו פתרונות מעשיים .
לכן נראה לי יותר חשוב להבין את ההשקפה ואת רוח הדברים וליצור איזה דיאלוג גמיש כאשר
מגיעים לישום הפרקטי .
למדתי היום שבמוצאי יום-כיפור אומרים 'חג שמח' ,
אז חג שמח ! @}

דף מדהים!
כנראה שבשעות לילה יותר קל להגיע לחומרים מעניינים באתר.
לא קראתי עדיין את כל הדף, וגם לא את חציו, אבל ישלי שאלה:
אם עד היום עשיתי הרבה לא נכון, ובטוח מלא טעויות,
ואני רוצה לתקן לבן ה- כמעט5 ובן הכמעט 3וחצי שלי, בתקווה שבן ה- 10 ח' כבר יזכה לתמיכה יותר טובה.
איך אני יכולה להחזיר את הציור שלהם למקום הנכון לפני שקלקלתי? או קרוב לשם?

<יצא מבולבל, לילה זה בכל זאת קשה. מקווה שתביני>

הי נגה,
לא כתבו בדף הזה כבר יותר משנתיים...
נראה לי (מקווה שאני לא טועה) שהתשובות לשאלות שלך כבר נענו בדף, פשוט צריך לקרוא בעיון.

קראתי בעניין ובהנאה מרובה את הדף על אמנות של ילדים והוא היה פשוט מאלף.
בני בן שנתיים וחצי ולמען האמת אינו מראה ומעולם לא הראה כמעט שום עניין בציור, ואני לא לחצתי עליו בעניין, אלא רק ניסיתי מעת לעת להציע לו, פן שינה את דעתו. מן הסתם עשיתי כמה מהטעויות שאת מזכירה בדף, וברור שגם בגן הגישה לא ממש בריאה, מלאה מדבקות והתערבות, אבל מצד שני דווקא שם הוא קצת התחיל לצייר, כי כולם מציירים, ועכשיו כשאני מציעה לו בבית הוא דווקא נענה. לאחרונה הבאתי לו גם צבעי גואש ומכחול והוא נהנה מאוד לטבול ולמרוח.
בכל זאת, רציתי לשאול, כי לא הבנתי, מה עמדתך לגבי שמירת הציורים: לשמור או לא לשמור, ואם כן מאיזה גיל? מה שכתוב פה נשמע לי קצת מבולבל.
ושוב תודה על הדף ועל העריכה.

אנדלוסיה ,
אענה לך כאן .(אולי הדף רוצה להתעורר)@}
שנתיים וחצי זה בדיוק הזמן הטוב להתעניין ועכשיו מתרחש אצלו כל מה שדברתי:
מצד אחד זה גיל שזוכר עדיין את חווית הלידה ובו זמנית שפת הסמלים קנתה לעצמה ביסוס מספיק (דוגמה לכך היא שפת הדיבור) אז הציור מספק לו סמלים חזותיים משמעותיים עבורו ואז הוא נכנס לשרבוט קדחתני תוך 6-8 חודשים.
הילד שלך הוא שמורת טבע אם עד כה לא הושפע לרעה מכמויות הרעלים המצטברים בימינו בכל גן אפילו אצל הטובים מאוד.
אל תתביישי לבקש שלא יגרו אותו עם מדבקות על השירבוטים שלו ושלא יתנו לו נושאים לציור ....ולא דפי צביעה , - זה נורא חשוב כי אלה רעלים אמיתיים., : אין צורך לקדש את שמירת הציורים . אולי בצנעה תשמרי לעצמך שתוכלי לראות את רצף ההתפתחות . ותכתבי תאריכים מאחור ושם.
אבל מאוד רצוי שהוא לא ידע שאת זורקת אותם אם החלטת לעשות זאת, עשי גם זאת בצנעה.
לילה טוב
חוה
אני שמחה שהוא לא התעניין עד עכשיו כי אז אולי לא נגרם לו נזק בינתיים. איך הדיבור שלו?

אנדלוסיה ,
שכחתי משהו חשוב מאוד: בבקשה אל תשאלי אותו מה הוא מצייר ואל תתני לאחרים לשאול אותו .
וגם שאף אחד לא יצייר לו סמיילי'ס ,פרח או פרפר - זה ממש קריטי בגיל הזה .
אשמח לתת לך הדרכה כי יתכן שהדף ,אפילו שהוא ערוך מצוין אולי הוא מעיק למי שנכנס חדש .
הילד שלך כרגע הוא "שמורת טבע" והשירבוטים/ציורים שלו הם הפרחים המוגנים.@} @} @}

וגם שאף אחד לא יצייר לו סמיילי'ס ,פרח או פרפר
הי חוה,
תודה על הדף המקסים הזה.
אני לא יודעת איך למנוע את זה שמציירים דברים כאלה לבת שלי (שנתיים). יש לה סבא מאוד מיוחד ואוהב שמצייר לה סמיילי והיא דורשת את זה ממנו (ואח"כ גם ממני).
מטוב ליבם אנשים מציירים לה פרחים ולבבות וכו' וגם היא כבר אומרת שהיא מציירת סמיילי וכדו'.
אני לא יודעת איך אפשר לסגת מזה.

שלום יקירתי ,
נכון שהתשובה לשאלתך נמצאת כבר בדף המקסים. (-:
אבל ברור לי שאצל כל הורה , על אף שעומד בפני אותן תופעות , קיימת נקודה אחרת באישיותו אשר מונעת ממנו לנהוג כפי שלמד בדף.
במקרה שלך הדגש הוא על טוב ליבם של האנשים, על הסבא אשר הוא מאוד מיוחד ואוהב ...-את חסה עלרגשותיהם במקום לחוס על בתך בת השנתיים.
הקשיבי לי יקירה, טוב ליבם של האנשים ימשיך להתקיים גם אחרי שתסבירי להם מה למדת .
יתירה על כך ! - הם ,ברגע שיבינו שהמעשה הזה מזיק לילדה ירתמו את טוב ליבם ,אהבתם ומיוחדותם למען הילדה .
זאת איננה מלחמה אשר בה צריך "לסגת" .
זה ענין של שימוש נכון במידע אינפורמטיבי עדכני .
תחשבי על רעל. אף אחד לא רוצה להרעיל ילדים.
אין צורך להשתמש בכעס או רוגז או עלבון צריך ללמוד לבטא את מחשבותיך ואחריותך ,אחריות של אם על שלום ילדיה.
דברי איתי שוב .

חוה,
רוב תודות לך.
תשובותיך ריגשו אותי מאוד.

בענין של רעלים (המטאפורה הזו נוחה לי כי בנושא הזה אנחנו נחשבים לסוג של "מומחים" בקרב הסובבים אותנו).
כשאני מסכימה לעזרה של הסבים (משני הצדדים) או לעזרה של מישהו אחר אני מסכימה מראש, למשל, שלא אוכל לשלוט לחלוטין במה שהיא תאכל איתם, כדוגמה.
מי שבא לעזרתי תמיד מוכן לשמוע את בקשותי בקשר לתזונה של ביתי, אבל לעד ישתרבב גם משהו שלא הייתי נותנת לה בבית.
אז היא חוזרת הביתה ומבקשת פיתה או ריבה ואני אומרת שאין, אצל סבתא X יש ובבית אין. בענין המזון החלטנו מראש לקבל את המצב הזה - בבית יש מה שיש בבית אבל השליטה שלנו על התזונה בחוץ היא מוגבלת וזהו-זה.
אז הם שומעים את בקשתי לא לצייר לה או לשיים (leshayem, לתת שמות) לציורים ומבקשים גם סיבות, אבל זו תשומת הלב שהסבים יודעים לתת ליצירה ולציור ויש גבול ליכולת (אולי לא למוכנות, אבל ליכולת) שלהם להשתנות בעקבות בקשותי.
ואז היא חוזרת ומבקשת שאצייר לה פרפר או סמיילי (אתמול ביקשה אווירון ), ומבקשת גם מהם.
אני מבינה מכל הכתוב לעיל שכל מה שאני יכולה לעשות הוא לומר לה - אני לא מציירת ... (ומה אם אצייר שירבוט כשהיא מבקשת משהו מוגדר?), ובמקביל לבקש ממי שאיתה לא לצייר לה ציורים מוגדרים או לשיים את הציורים שלה אלא לאפשר לה ליהנות מציור בעצמה.

יש לה, אגב קיר ציור בבית שהיא מאוד אוהבת ומזמינה אורחים לצייר עליו גם. גם לי ולאחיותי היה בילדותנו (אבי התקין לוח עם גירים על אחד הקירות).

הודעה חשובה לציבור הקוראים:
הילדים בגיל שנתיים עד שלוש וחצי -ארבע נמצאים בשיא התקופה של כתב המוח .
חשוב שהילד ייצר כתב מוח באותה מידה כמו שחשוב שהילד יזחל .

חשוב ביותר שהילד ייצר כתב מוח זוהי הכתיבה הראשונה.יש לה משמעויות עמוקות אשר נבצרות מהבנתנו אך אלה סימנים מלאי משמעות.!!
הסימנים שילדים משרבטים הם חשובים.וחשוב ביותר התהליך של ברירת הסימנים בתהליך השכלול,
צריך לומר בצורה פשוטה : עד היום ציירנו מושגים חזותיים , אבל הבנו שזאת רעה חולה ועכשיו משרבטים.
חשוב שילד בגיל שנתיים יראה את המבוגרים משרבטים כדי לקבל מודל לחיקוי.
או לא לתת בכלל חומרים גרפיים עד גיל שש.(שזה נשמע אבסורדי אבל אולי מחויב המציאות)

מי שמרגיש שאיננו יודע איך ללוות תהליך של שירבוט שידבר איתי.

_אז היא חוזרת הביתה ומבקשת פיתה או ריבה ואני אומרת שאין, אצל סבתא X יש ובבית אין. בענין המזון החלטנו מראש לקבל את המצב הזה - בבית יש מה שיש בבית אבל השליטה שלנו על התזונה בחוץ היא מוגבלת וזהו-זה.
אז הם שומעים את בקשתי לא לצייר לה או לשיים (leshayem, לתת שמות) לציורים ומבקשים גם סיבות, אבל זו תשומת הלב שהסבים יודעים לתת ליצירה ולציור ויש גבול ליכולת (אולי לא למוכנות, אבל ליכולת) שלהם להשתנות בעקבות בקשותי._

טלי, אני זוכרת ממש טוב את התקופה הזו, שבה את נמצאת כיום. גיל שנתיים~.
הדוגמאות שלך עם האוכל תקפות אצלנו עד היום, וההשוואה הזו אמנם מתבקשת, אבל לא הכרחית
מכיוון שהדברים של חוה בת חיים מאוד נוקבים, לי הם עזרו מאוד למרות הקושי הרב באותה תקופה. אנסה לעזור לך בשיחזור (זה היה לפני כמעט 3 שנים )

הדברים שאכתוב כאן הם אלו שהיו אז בתוכי, ובהם אשתף אותך:
מכיוון שהציור בגיל הזה הוא כה קריטי, ובדיוק מתחיל להיווצר כאן הרגל - זה הרגע לעצור
אז קודם כל עצרנו! אמנם חבל, כי החוויה של הציור רק רוצה לפרוץ, ויש כאן אולי "דיכוי"... אך כמובן שלא נהייתה כאן כל כפיה
הצבעים היו "במנוחה" ודברים אחרים קיבלו יותר משקל לתקופה מסויימת, כדי לתת שקט (נגיד שבועיים-שלושה) ואז לחזור ממקום אחר, נקי יותר.

כשסבא/סבתא/דוד/ה מגיעים - - - אין צבעים !!!
זה קודם כל.
אח"כ לאט הצבעים חזרו, דפים גדולים, על הרצפה, שתינו משרבטות. מקשקשות, נהנות.
כשרצתה ציור מסויים אמרתי שאני לא יודעת. זה הציור שלי, כך אני רוצה עכשיו.
היא הסכימה.
מאז ציור הוא לא עניין משפחתי. היא עושה את זה כשהיא עם עצמה, ונהנית מאוד.
כיום, אין לה צורך להיות מאוד מדוייקת ולהצליח בכל מה שהיא מדמיינת שהיא רוצה שיצא על הדף. אפילו שיוצא לה לשבת ליד חברה והן מציירות יחד, והחברה יותר "מצליחה" (את יודעת למה אני מתכוונת...?) זה לא מרפה את ידיה.
יש לה את הקצב שלה והדמויות שלה - הן שלה
וכמובן, אין יותר מפגשים משפחתיים סביב הציור, אין כל דרישה ממנה להראות תוצאות בשטח, ומה שהיא מראה זה פשוט מקסים !
אבל זה תהליך של שנתיים-שלוש.
מכיוון שאתם רק בהתחלה אני רוצה להרגיע אותך, זה באמת עובר, רק צריך בהתחלה לעשות הפרדה חדה ונוקשה בין הילדה לציור בחברה .
מקוה שעזרתי.

תודה נועה.


יש שלושה אתגרים בביצוע:

1. סבא אהוב אהוב, קורא רק אנגלית (לא יכול לקרוא כאן, למרות שמאוד מתעניין בסיבות ובנסיבות לבקשותי המוזרות) - מסתובב עם עטים ופתקים בכיס החולצה (רושם לעצמו רשימות). היא מטפסת עליו כשהוא מגיע, דורשת פתק ועט ומבקשת שיצייר סמיילי. כן, כי הוא עשה זאת עבורה בעבר ועכשו היא למדה לדרוש. זה חלק משמעותי בתקשורת ביניהם (כי הוא באנגלית והיא בעברית).
2. באמצע הבית קיר עם צבעים. היא מזמינה את כולם לצייר עליו, קשה לי לראות מצב בו אפשר להעלים אותו כשמגיעים אנשים.
3. כשהיא אצל/עם אחרים ואני עם התינוקת. בבית יש שני משרדים - שלי ושל האיש, במשרדים עטים וניירות.היא מסתובבת חופשי ולוקחת, אם יש אנשים אחרים בבית היא משתפת אותם.

חוה בת חיים שלום!
קודם כל תודה לך על הדף המאלף ותודה לנועה בר על העריכה @}
ועכשיו שהדף חזר לחיים אני רוצה לנסות לנסח את השאלות שמציקות לי כבר זמן-מה...
הבת שלי בת ארבע וחמישה חודשים. בזמן האחרון היא שוב מקדישה המון זמן לציור. יש לי שתי דאגות בעקבות הקריאה פה. הראשונה קטנה יותר וגם אין כל כך מה לעשות בגינה: יש לי הרגשה שהיא מושפעת מילדים בגן ב"נושאי" הציור ואולי גם קצת מקבלת הערות על "חוסר השלמות" של ציוריה מילדים גדולים ממנה. בקשר לאנשי הצוות אני לא דואגת כי זה גן אנתרופוסופי והם מחזיקים בעקרונות די דומים לשלך בקשר לציור. מצד שני כתבת שיש השפעה של ילדים אחרים...
הדבר השני הרבה יותר מורכב:
יש לה דמות אהובה מאוד בחייה, אחת הדמויות החשובות ביותר אם לא החשובה מכולן. היא לא קרובת משפחה אלא מטפלת שנהפכה לחברה שלנו והקשר שלה עם הילדה יוצא דופן בעוצמתו. והיא מציירת עם הילדה ובשבילה מאז גיל שנתיים לפחות (לפני כן אני לא זוכרת). זה היה אחד הבילויים הנפוצים ביותר שלהן - הפעוטה מבקשת ממנה לצייר כל מיני דמויות אמיתיות ודמיוניות למחצה מחייה והמטפלת מציירת - היטב, יש לציין. כלומר, היא אדם שהציור או האיור הוא חלק מרכזי בחייה ולהבדיל ממני שתמיד ניסיתי להתחמק מלצייר לילדה בטענה שאינני יודעת/אוהבת לצייר היא בהחלט עושה את זה בשמחה ובהנאה. אז שמחתי שיש עוד משהו שאפשר לסמן עליו וי ולהגיד שלא נורא שאני או אבא לא עושים את זה כי המטפלת עושה.
ואז יום אחד די מזמן (שנתיים לפחות) נתקלתי באיזה "הורים וילדים" בכתבה שאולי היתה ראיון איתך ואולי עם מישהי שחושבת כמוך והושפעתי מאוד ונתתי למטפלת לקרוא אבל לא ממש נכנסנו לעומק העניין, וזה שכך קצת כי המטפלת יצאה מחיינו (לא מרצונה ולא מרצוננו. נגיד שנסעה לחו"ל) לתקופה ארוכה. מאז שחזרה (לשמחתנו העצומה) חזרו גם הציורים. ועכשיו הילדה כבר בת גדולה יותר, כמעט ארבע וחצי, והציורים שלה מתחילים להשתנות. ואני מרגישה שהיא כן משווה את עצמה למטפלת בתחום הציור ופעם אחת אפילו זעמה כי "לא הצליחה" לצייר מה שרצתה.
אז ניסינו להיגמל - המטפלת קראה את הדף הזה והפעם התחברה מאוד לכתוּב פה... אבל הילדה לחצה שהיא תצייר. אז היא ניסתה לצייר דמויות פשוטות, סכמטיות, "פרימיטיביות", והילדה לא קנתה את זה. ניסתה לשרבט לידה... זה לא הולך.
השאלה - מה הנזק לדעתך?

אני אנסה לתאר מה היא מציירת עכשיו:
הרבה שמשות. אוהבת להניע את היד בצורה שיוצרת גלים סביב-סביב לדף. גם כשעושה עיגול בתוך עיגול זה הרבה פעמים בקווים גליים. לפני חודשיים וחצי הופיעה הדמות הראשונה כאילו out of the blue - היא ציירה באמצע הדף עיגול (קצת דומה לחצי פיתה מעוגלת) וממנו יוצאים שני קווי רוחב שמגיעים לקצות הדף; מלמטה יוצאים שני קווים קצרים כמעט מקבילים עד קצה הדףהתחתון; קו אנכי באצמע העיגול; קו אופקי מתחתיו; שני שבלולים משני הצדדים; עם זה היא באה אלי פתאום בשמחת גילוי עצומה - "אמא, תראי, ציירתי איש!" ומיד אחרי שהסתכלתי אמרה, "אוי, רגע, שכחתי לעשות לו שיער!" וחזרה וקשקשה ערימה גלית מעל הראש ושני קווים לגבות (לדבריה). מאז היא חזרה רק פעמים מעטות על הדמות הזאת (עותק אחד מצוי אצל ההורים שלי, ובו היא אמרה שציירה את אחיה. המעניין שמיד אח"כ ציירה את עצמה, לדבריה, בצורה שונה לגמרי והרבה יותר "מופשטת").
בקשר למנדלות - מעניין שהיום היא עשתה צורות ריבוע ממקלות של דוּקים ובאמצען עשתה צלבים.
לאחרונה ממש - שבועיים לכל היותר - התחילה לצייר פרחים, לדבריה (זה גם נראה כמו סכמות מקובלות של פרחים). קו "אדמה" שעליו שורת "פרחים" - קווים ובראשם עיגולים עם "עלי כותרת". באחד מאלה היא גם "כתבה את שמה" (כשיודעים שזה מה שעשתה אפשר לראות את האותיות איכשהו, בכל סוגי ההיפוך האפשריים בערך (-: ).

מעניין אותי לשמוע מה דעתך כי אם הבנתי נכון היא דווקא מתקדמת בקצב שלה ולא "מקדימה את זמנה" בשום אופן. ייתכן שהיא לא עד כדי כך מושפעת? איך כדאי לפעול כדי שהדברים יימשכו בלי שיבוש הצורך הטבעי?

בלהט הכתיבה שכחתי: היא מציירת עכשיו גם דמויות אחרות - מאורכות יותר מזו שתיארתי, נגיד משולש ארוך שהיא קוראת לו שמלה וממנו יוצאות ידיים וקווים של "אצבעות", קווי רגליים עם "אצבעות"...
טוב, נגמר לי הזמן (הקטן התעורר).

[עכשיו עם פעוט על הציצי]:
מעבר לשאלות שלי, נדמה לי שהיה יכול להיות מרתק אם היית כותבת תיאור של "שלבים בשרבוט" - אילו צורות אופייניות לכתב המוח של הגילים השונים. או שזה "מדעי" מדי ומעורר ציפיות מיותרות? אולי אפילו תוסיפי המחשות של מגוון שרבוטים וציורים של ילדים (הגזמתי?)...

או אולי את מעבירה סדנאות להורים מודאגים ומתעניינים?

שלום , שבוע טוב ,
תודה לך נועה מקרב לב .. (-:
כל כך נעים לי וממש מרגיע אותי לקרוא מה שכתבת לטלי . מילים אשר מגיעות מסלע המציאות ועל כן ראוי לומר עליהן מילים בסלע. @}ומתחת לסלע באמת צומחת רקפת... באמת צריך להחזיר את הציור למקום האינטימי שממנו הוא בא.

מא-צ'י
ספר מומלץ לסבא קורא אנגלית: THE PSYCHOLOGY OF CHILDREN'S ART
by Rhoda Kellogg with Scott O'Dell
A CRM-Random House Publication
published by crm inc.SAN DIEGO , CALIFORNIA
לצערי ,רק עטיפת הספר בידי כרגע.. אבל ניתן להשיגו בספריה ,אולי ב"אורנים" או אולי לרכוש משומש ב 'אמזון' .

אומר לך עוד מילה : גם קיר לצייר עליו , האם הוא נוצר מהצורך שלה לצייר בעמידה? ואם האורחים מציירים עליו פרחים ופרפרים צריך לסייד את הקיר הזה . לעשות דיאטה חריפה . בלי פחד . להביא תחליפים ולתת לציור לנוח.עכשיו היא בדיוק קטנה מספיק בשביל הדיאטה הזאת.


שלבי ההתפתחות בגיל הרך הם מאוד צפופים יש הבדל עצום בהפרש של חודש , שניים , שלושה.
חזקי ואמצי יקירה , אני יודעת שנוצר 'מצב' וקשה לתקן - אבל אפשר.@}
שלך באחדות
חוה

ריש גלית היקרה!
סוף סוף מישהו מבקש תיאור של שלבי השירבוט !! @}
יש חוברות של מלכה האס -אפשר להשיג ב"אורנים". יש בספר הזה שהמלצתי למא צ'י .
בעיקרון אם תקחי צבע פנדה ותפעילי את כף היד והזרוע בלי לחשוב מה את מציירת ,פשוט תפעילי את מכסימום התנועות שאת מסוגלת להפיק מהנעת
כף היד בכל מיני כיוונים - תקבלי צורות שונות של סימנים - אלה הם השירבוטים. ויותר אף פעם לא תגידי שאת לא יודעת לצייר . כי את יודעת.
כי כל דבר שאת מציירת כל פסיק כל רצף קווי או סלסולי או גלי או ספירלי מעגלי זה הכל שירבוט וזה ציור.
מה שאת חושבת שאת לא יודעת זה לצייר במושגים חזותיים.(ואחרי שנה של שירבוטים גם זה יגיע)
הבת שלך עכשיו מתקרבת לשם.
ועדיין מאוד כדאי שתעשי לה ולעצמך תהליך של לגיטימציה של השרבוט . את כן יודעת , את כן יכולה ולשרבט זה אחלה ויש לך הזדמנות להוות מודל לחיקוי במובן זה שאינך מתביישת במה שאת מוציאה מתחת לידיים שלך ! ...
זה חשוב נורא בעיקר שהיא מתחילה לעשות דה- לגיטימציה לציור של עצמה !

לפי מה שאת מתארת התוכנה הטבעית עובדת אצלה.
אבל יש לה כמובן מודעות חזקה מידי ל'תוצר' והיא ממש צעירה מידי בשביל להבין ש"לא מצליח לה" . זה כאב חזק וצריך בעדינות אך בתקף לומר לה שככה ילדים מציירים וזה אחלה. לפתור לחצים על ידי נשיקה וחיבוק - אני נוהגת להביא נשיקה קלה גם לציור..(-:
ובגלל זה כדאי לנוח מפעם לפעם בשירבוט . ואז יתעשרו הערכים הגרפיים שלה.
ברור שהמטפלת האהובה ציירה לה בעבר זה ממש חבל. צריך כאן לעשות תיקון.
המטפלת , שהיא אני רואה בחורה ממש טובה - חייבת להפסיק לצייר לילדה. ולהפסיק עם הצורות היותר פשוטות .אבל גם היא יכולה לעבור לשירבוט ,לקומבינציות ולמבניות ואז הילדה תוכל להתעשר גם דרכה.
(עולה על דעתי שכאשר היא ציירה קודם בצורות יותר משוכללות הילדה אפילו לא העלתה על דעתה להשתוות איתה .)
צריך להביא המון 'מאור פנים' לילדה ולציורים שלה . ממש להקפיד על מאור פנים במיוחד כאשר מביטים בציורים שלה .(-: מרגוע ומאור פנים חובה.
ולפתח רפרטואר של תגובות רגועות, תומכות, לרגעים בהם היא נלחצת .

כן, הכתבה ההיא היתה איתי .
באמת יש הגבלה למה שאני יכולה להראות באתר בעיקר שאין לי סורק .
מפעם לפעם מתארגנת קבוצה של הורים אז אני מוסרת שיעורים ועוברים איזה תהליך לטובת ההורים והילדים.
את יודעת שהתיאוריה שלי היא שהמנגנון משובש כל כך בדור ההורים(כבר כמה דורות) כך שאינם יכולים לשמש מודל חיקוי לילדיםבגלל זה אני עובדת עכשיו רק עם מבוגרים.
כל טוב לך יקירה
אל תתביישי לשאול עוד ולשתף בהמשך.
שלך באחדות
חוה

תודה

בקר טוב לך ריש גלית ,
היה אתמול מאוחר ולא התייחסתי לכל הנקודות שהעלית .
מה שאת מתארת עם הדוקים זה ממש מנדלה . מבנה סגור מעוגל כלשהו או מרובע ובתוכו הצלבה . וגם התיאורים הגרפיים האחרים שנתת -אלה מבניות קלאסיות.
תעשי מבנה כזה בקוים די חזקים אך טיפה רוטטים . זוהי מבניה טיפוסית לגי ל של הבת שלך .
קחי קוים והביאי אתם כ"קרניים" סביב כל המבנה זוהי מבניה ששמה מוקד מקרין.
תתחילי לשחק עם האלמנטים האלה :קרניים ארוכות וקצרות לסרוגין , מקוטעות, מקושטות בקצה עם עגולים קטנים....וכד'..
קחי לך זמן להתמקד בתוך המבנה : הקוים בהצלבה נתנו לך ארבעה רבעים : ציירי לך בתוך כל רבע : סימן צבעוני , עגול נחמד ,
מה שנתתי לך עכשיו זאת תכנית שיכולה לעניין אותך בכיף וללא מאמץ הרבה זמן כי זה מוביל לשפע של וריאציות ומאוד מאוד חשוב לא לקרוא לזה בשמות . כל זה ,אמרתי לך ,תעשי למען עצמך ,תתאמני -כי אמרת שאת לא יודעת לצייר - את זה את כן יודעת ותני לעצמך להנות ופשוט לשחק לאט ובכיף עם הצורות והסימנים האלה.

מין משחקים כאלה גם את וגם המטפלת יכולות לעשות גם בחברת הילדה . תארי לך מצב שאתן יושבות ומקשקשות תרתי משמע : גם מציירות וגם מפטפטות להנאתכן . ואם הילדה על יד , והיא בשום אופן לא צריכה להיות במרכז העניינים - גם היא יכולה לקבל דף וצבעים.
אם את מסוגלת ליצור אוירה עדינה , לא לחוצה, משהו נונ-שלנטי כזה , אבל כן לשדר בטחון עצמי ובשום אופן לא להגיד על עצמך שאת לא יודעת לצייר..
"פעם הייתי אומרת את השטויות האלה אבל הפסקתי עם זה " - זה המוטו שלך עכשיו!

מה יקרה לילדה בסיטואציה זו?
ראשית היא לא תהיה במרכז וזה מאוד חשוב.
היא תוכל להשתאות מן הצד ,שזה המקום הנכון לילד (!) ולהתעשר בשקט מכל הסיטואציה .
כרגע הילדה מאוד ממוקדת ב"יצא לי ילד" - זה טבעי וטוב , אבל היא עדיין זקוקהלעושר הצורני והצבעוני והסמלי שמעניק לה השירבוט והשלב הגבוה שלו שהוא המנדלה על מגוון הופעותיה. ואת זה את יכולה לתת לה בשפע.
והמטפלת . - היא צריכה להתלהב ממה שאת עושה ולרצות לעשות כמוך ולהפגין בעדינות כמובן אך ברצינות שסוג זה של מבניות ממש מעניין ומושך אותה.
ואם בכל זאת הילדה מבקשת דמויות וכד' המטפלת ביושר צריכה לומר :פעם עשיתי אבל הפסקתי עם זה ועכשיו אני מתעניינת בצורות ובמבנייות האלה
ואם הילדה בוכה ומתעקשת , המטפלת תחבק אותה ותרגיע אותה ותגיד לה :עשיתי טעות שציירתי לך ציורים של מבוגרים ואני לא ממשיכה עם הטעות הזאת,
אנחנו נחכה עד שתהיי מבוגרת , עכשיו את ילדה.
עשיתי טעות ועכשיו אני מתקנת אותה.
והילדים בגן ?
זה כנראה היה מאז ומעולם בין ילדים ואין טעם להתמרמר על כך... פשוט להתחזק לא לדבר יותר מידי על כמה זה יפה וכמה זה ככה או ככה - זה פטפוט מיותר.
בוא'נה גם אני מגזימה פה בדיבורים..(-:
בהצלחה

וואו, תודה חוה!!!
היה שווה להתאמץ ולכתוב את כל המגילה ההיא...
אני אחפש את הספר עם שלבי השרבוט, זה נשמע לי מרתק. וכמובן אראה למטפלת (שעכשיו היא פשוט חברה טובה) את מה שכתבת.
עולה על דעתי שכאשר היא ציירה קודם בצורות יותר משוכללות הילדה אפילו לא העלתה על דעתה להשתוות איתה. - נכון, גם אני הרגשתי ככה. זה היה אפילו מרשים לראות איך שתיהן יושבות ומציירות, כל אחת בהתאם לגילה, והילדה בכלל לא עסוקה בשום השוואה. עכשיו זה משתנה ואני מרגישה שצריך לעצור ולשנות את הדינמיקה.
עד ממש לא מזמן היתה לילדה איזו חסינות, מין בועה ששמרה עליה מהשפעות חזקות מדי מבחוץ. אולי מפני שהיתה רק עם ההורים ועם המטפלת (שעות ספורות בשבוע) עד גיל שלוש. העולם הפנימי שלה מוגן מאוד. ואגב, היא משחקת המון בלכסות דברים בבדים. איכשהו זה נראה לי קשור.

נראה לי שהדבר הבא שנעשה זה לחדש את מלאי צבעי הפנדה - ולדאוג שהם יהיו מסוג ממש משובח; וגם, אולי כדאי שנעשה מדי פעם צבעי ידיים. זה חשוב גם בשביל הקטן שרק עכשיו מתחיל להתעניין בציור (אבל עבר יפה את שלבי "סיטואציית הממרח", שבזכותך קיבלו רוב הזמן יחס רגוע). הוא בן כמעט שנתיים.

שוב תודה!

חווה, תודה רבה על הדף המופלא! בא לי בדיוק בזמן. הילדה שלי, בת שנה וחצי כמעט, גילתה את הדף והעט וזה מעסיק אותה המון במשך היום, ואכן עשינו את השגיאה וציירנו לה משהו (כבר לא זוכרת מתי ואיך) ומאז היא מציירת איזה קו ומיד מעבירה לי את העט ומבקשת שאני אצייר. זה הרגיש לי לא נכון אבל לא ידעתי לומר מה מפריע ועכשו סידרת לי הכל.
מתעניינת בדעתך:
אין בביתנו טלויזיה, אבל יש מחשב (כפי שניתן לנחש). הקטנה מתעניינת מה לעזזל אנחנו עושים שם, אז אבא שלה החליט לתת לה את המקום שלה במדיה הזאת ומראה לה תמונות של זאבים פטריות אריות ארנבות וכו' במחשב. אלו כמובן מתקבלים בהתלהבות ויש בקשות חוזרות ונישנות לראות דברים במחשב.
האם הנוהג הזה בעייתי בעיניך? (כשאני חושבת בהקשר של דברייך של חשיפה מוקדמת מידי למחזות מופלאים).

נראה לי שהדבר הבא שנעשה זה לחדש את מלאי צבעי הפנדה
בקר טוב ,ריש גלית
אני יודעת שלא בקשת את עצתי ... אך ארשה לעצמי משהו:
מאוד כדאי להביא בשלב זהרק שלושה צבעים :אדום כרמין, כחול פרוסי ,צהוב קדמיום.
קונים אותם בודדים .
ומאוד כדאי שהם יהיו מתוצרת הולביין.
אפרט לך את היתרונות שבכך אם תרצי @}

חוה שלום.
הבת שלי בת שנתיים וצי, אני מאוד מתחברת למה שכתבת בדף ובבית מנסה ליישם את מה שאת מציעה.
במשפחה יש כמה אומנים וחלקם עוסקים גם באיור. ידוע לי שחלק מהמשפחה מציירים לבת שלי ואיתה ציורים ובגלל הרצון שלי לכבד אותם ולא לפגוע בהם קשה לי להסביר מה אני מצפה מהם לגבי יצירה ושרבוט עם הבת שלי. דרך אגב האבא חושב שאני צריכה להניח לזה ולא להתערב בכלל בבילוי של המשפחה עם הבת שלי.

לאור מצב זה אני שואלת:
איך להציג את הנושא בפני מי שעיסוקו הוא ציור?
איך אפשר להסביר לבת שלי שיש פער ואמור להיות פער בין יכולת הציור שלהם ליכולת שלה כרגע? (למעשה אני נוטה להאמיו שהיא עוד לא עושה את הקשר הזה כי היא לפחות כשהיא איתי היא משרבטת בלהט ובהנאה רבה אך אני לא יודעת איך לשמר את העניין הזה לכשתגדל).

אני רוצה לשאול אותך האם יש לך גם דעה לגבי יצירה שדורשת מוטוריקה עדינה?
הבת שלנו בעלת מוטוריקה עדינה מדהימה והיא מאוד אוהבת לגעת ולמולל אוכל, לעבוד עם בצק, וגם מאוד אוהבת לעשות דברים אחרים עם הידיים כמו השחלת חרוזים ופאזלים.
מה גישתך לגבי פאזלים בכלל ובפרט לגבי ספרים שיש בתוכם פאזלים? אני חשה שהפאזלים כמו קריאת ספרים מקבעת והייתי מעדיפה לעודד אותה לעסוק במיומנויות אחרות.
אני רוצה לשאול אילו מיומנויות של מוטוריקה עדינה את ממליצה לתת לה לעשות שיתאימו לעקרונות הרצף באמנות ילדים?

שלום שמחת חיים,
רוב תשובותי נמצאות כבר בגוף ההודעה שלך (-: . וחלק אחר בדף או באתר שלי www.havamandala.net . אך כאמור כל סיטואציה ומה שמייחד אותה.
נתחיל אט -אט :
1) ילדתך רק בת שנתיים וחצי . יש יחודיות מוחלטת לגיל הזה ואין שום השוואה בין תינוקות בגיל זה לבין ילדים בגיל הגן או בית הספר.

2) תבדקי , יש סיכוי שדווקא הרקע האמנותי של בני המשפחה ישפיע לטובת הענין. . אצטט את עצמי:צריך לזכור שהאמן המבוגר היה כבר ילד והאמן שלנו הוא עדיין לא מבוגר! כל אדם בר דעת מבין זאת.

3) אני בטוחה שאת נוהגת בילדתך מתוך תובנות ולא מתוך רצון לפגוע בבני המשפחה . אנו חיים בתקופה דמוקרטית ואת עיקר כוחות הנפש שלנו צריכים להשקיע בדרכי שלום ולא לייצר פגיעויות בגלל הבדלים במחשבות ובדעות . אלה הן רק דעות . והאחרות הן גם רק דעות.זה לא קל.. זה מורכב .. אבל זהו זה.

4) אפשר וצריך להבין אמא כמוך שנחשפה לידע מסוים ומאותו רגע חייבת להתמודד איתו. אמנות הילד מתפתחת בעזרת מנגנון טבעי שנחקר באופן מדעי , במקרה שלכם חייבת להיות סקרנות וכבוד למידע חדש , ללמוד את החומר הזה. ועליכם ההורים מוטל התפקיד הזהכי אתם נפגשתם בו.

5) לצייר ולעסוק באמנות זה איננו בילוי . נראה לי לגיטימי לגמרי להעמיד את בני המשפחה מול העובדה שהתינוקת עוסקת באמנות של תינוקות , יש דבר כזה , זה עיסוק שקשור ישירות לנפש וישירות למנגנוני למידה בעלי חשיבות עליונה ואין לזלזל בכך. אפשר לבקש לא לצייר איתה מתוך כבוד לאמנות שלה. ולהשאיר את פעילות הציור בידייך.
לאמנות של ילדים יש בסיס פילוסופי, הלך מחשבה, נושאים, חוקים ואיפיונים שאינם שונים מכל תקופה אחרת בתולדות האמנות
6) בקשה חשובה : דיונים אלה לא לעשות מול הילדה . אני לא רוצה שהיא תחווה את עצמה כסלע מחלוקת ביניכם.
ואגב יתכן ולא יהיו מחלוקות כה גדולות. שבו יפה בבית קפה @} ותשוחחו .
7) נפלא שהיא משרבטת בלהט , תני לה הרבה הזדמנויות בחברתך , כי את מבינה איך ללוות את התהליך בלי הרבה דיבורים ועם המון מאור פנים ותראי איך החומר לובש צורה ופושט צורה ועד גיל ארבע כבר יופיעו מנדלות והציור התיאורי יופיע בגיל חמש ויתפתחו מושגים חזותיים ויתפתח יחס אל המרחב ויתפתחו סכמות וישתכללו ועוד ועד - והכל בלהט
ויש לה בטח גם המון גנטיקה בשביל כל זה..
8) גם אני מתפלאה לנוכח הדבקות של קטנטנים בפאזלים . אני נוטה לחשוב שהם מקבלים המון תשואות והמון מאור פנים על כל חתיכה מהפאזל....
הלוואי ככה על השירבוטים! על מוטוריקה עדינה... כל מה שכתבת מספיק לחמישה ילדים...
כל טוב לך
באחדות
חוה

אום אל קיצקיצ ..
את צוחקת עלי ? ברור שהמחשב מופלא . וברור שאבא בוחר לה חומרים הרבה יותר טובים ממה שיש בטלויזיה ! והוא עוד יושב איתה !
יש לי נכד כזה . יו-טיוב זאת הסיסמא שלו... קם בבקר וישר רוצה לפתוח בסטה על יד המחשב... ראינו אחד יפני שעושה אוקרינה מירקות!! הילד רק רוצה אותו כל הזמן. תכתבי vegetable orchestra ותראי - ביו-טיוב וגם : broccoli ocarina
אתמול הוא לקח מהארגז ירקות לעשות מהם כלי מוזיקה...
בכל זאת תיזהרו . היא ממש קטנטונת .מינון ואסרטיביות .
אלא שאין לזה הפרעה לציור הילדי . ההפך - התבוננות חופשית בטבע (ורצוי שהטבע יהיה טבעי כמובן. ) מעשירה את הילד ומטביעה במוחו רשמים,
צורות וצבעים . התבוננות בטבע היא בעצמה פעולה אמנותית !
אני אוהבת את הניק שלך אז אחתום עם הניק האהוב עלי
אום דאוד

_מאוד כדאי להביא בשלב זהרק שלושה צבעים :אדום כרמין, כחול פרוסי ,צהוב קדמיום.
קונים אותם בודדים .
ומאוד כדאי שהם יהיו מתוצרת הולביין._
מצחיק, כמעט קניתי צבעים היום, אבל לא מצאתי משהו שנראה לי נכון אז לא קניתי. אני אשמע בעצת החינם שלך, אבל מה הסיכוי שהגדולה תסכים להסתפק בשלושה? או שהתכוונת לקטנצ'יק?
וכן, אשמח לשמוע את היתרונות כדי להרחיב את השכלתי (ולא כדי שתשכנעי אותי).

כתבתי לך מכתב מפורט והלכתי רגע ל צ'יק צ'ק כדי למצוא איך עושים לב ועד שחזרתי כל המכתב נמחק ! חוה, גם לי זה קרה והבנתי מה צריך לעשות: להשתמש בחצים של הדף הקודם והדף הבא כדי לא לאבד את מה שאת כותבת באותו זמן. כלומר: הלכת ל הבעות בצ'יק צק, מצאת את ההבעה שרצית, ועכשיו את לוחצת על החץ שמוביל אותך לדף הקודם ומוצאת את מה שכתבת. שיטה עדיפה היא כמובן להדפיס את דף ההבעות. (-:

או לפתוח אותו בחלון חדש (לחצן ימני בעכבר).
קרוטונית, אני עפר ואפר לרגלייך. מעולם לא עלה בדעתי שיש אפשרות כזאת.

_כתבתי לך מכתב מפורט והלכתי רגע ל צ'יק צ'ק כדי למצוא איך עושים לב ועד שחזרתי כל המכתב נמחק !
מחר אכתוב לך שוב . עכשיו כבר נורא מאוחר .
בדקתי במילון את המושגים מתודולוגי ודוגמטי כדי להיות בטוחה ואכן_

חוהל'ה, את כזו מתוקה (טלי ר.)

טוב בנות , מאחר שהדבר היחיד שאני מבינה בו זה קשקושים של ילדים , אשפר את מיומנויות המחשב שלי אח"כ אדפיס,אלחץ ,חץ כזה ועכבר ימני
... לא לא - עוד הערב אשלים את המשימה.

ועכשיו אליך ריש גלית ולעצת החינם שלי .(כבר צחקנו עלי היום בבית ואמרתי שאני מתנדבת בבאופן יש כאלה שמתנדבים במגן דוד אדום...)

הצבעים שהצעתי הם הכי יפים במיוחד אלה שקראתי בשמותיהם.
הכחול הפרוסי מאוד כהה אבל רך ומתערבב נפלא עם כל דבר .שלושתם מביאים את צבעי הקשת שזה אחד הדברים הכי חשובים שיתגלו לעיני הילד -אבל לא צריך להגיד לילדה את כל זה - העיניים רואות וכרגע חשובה רק החשיפה. הכחול עם אדום ולבן עושה סגול...אבל אין צורך ללמד את זה עכשיו.
שכחתי להגיד שצריך לבן הייתי קונה שניים מכל אחד ובכלל לא נותנת לה אתהצבעים אלא שמה על השולחן ומשתמשת בעצמי. והיא מקבלת ממך ,
חייבים ליצור מצב שהילד פועל מתוך חיקוי של המבוגר .ילדים קטנים מחקים את התנהגות ההורים - זוהי הלמידה הכי אפקטיבית.
תשימי לב היטב : חיקוי של ההתנהגות של המבוגר . הדגש על המלה התנהגות. אח"כ היא כבר תמשיך בלהט ובקדחתנות.
בגלל זה את משתמשת בצבעים בשמחה וטוב לבב ואף פעם לא אומרת על עצמך שאת לא יודעת לצייר ושזה לא יצא טוב וכל השטויות האלה
מדוע אני מציעה רק את שלשת הצבעים האלה?
כי נראה לי שהילדה מתקרבת יותר מידי מהר לציייר במושגים חזותיים(אדמה ,שמיים) אני מעוניינת לעכב אותה קצת בשלב של המבניות , שהיא נמצאת בו אבל להעשיר את הערכים הגרפיים שלה ,להעמיק ולחשוף את הסודות הגלומים במבניות. בגלל זה נתתי לך תיאור מפורט של המבניות וזה בכלל טוב לכל אלה שילדיהם בגילאי ארבע ומעלה. ואילו בקופסאות הצבעים יש חום ותכלת ואפור וזה מאוד מזרז את הילדים להיכנס לפרטים ולמושגים חזותיים וזה ממש מוקדם בינתיים.(ותמיד טוב לנוח עם כמה שרבוטים לחיזוק האישיות.)

אבל מה הסיכוי שהגדולה תסכים להסתפק
או הו הו ... זוהי בדיוק קללת השפע ..! בגלל זה הצבעים הם בכלל שלך ואת ברוב טובך משתפת אותה !
בן שנתיים? - הצבעים האלה גם בשבילו אבל תקני שלושה מכל אחד.
כל טוב ובהצלחה
אשמח לשמוע איך הולך
חוה

קראתי את כל החומר מההתחלה ועד הסוף באמת מרתק
שולמית

חוה, תודה על התשובה. אני צריכה לחשוב קצת על מה שכתבת לי כדי שאוכל להגיב.

שלום לחוה בת-חיים, (איזה שם!!) (רק ניק או גם ב"חיים"?)
הדף ריתק אותי למרות שעברה מזמן שעת כיבוי אורות.
אני בעצמי גנן בגישת ולדורף, וזה מדהים עד כמה ההתבוננויות שלך והתובנות שלך עולות בקנה אחד עם ולדורף.
בדיוק אתמול העברתי ערב להורים ובין היתר דיברתי מעט גם על ציור של ילדים בגיל הרך. רציתי בעצמי להתחדש ולהרחיב לעצמי בתחום, והנה, בדרך מיסתורית, הדף הזה עשה את דרכו אלי. אז בטח ארצה בעתיד גם לקרוא הלאה מן הספרות שאת ממליצה.
חוה, את מדברת על תהליך שיקום שצריך לעשות ברמה הארצית הכללית. זה מדבר אלי. הייתי רוצה לשמוע ממך יותר על מה שאת עושה, ועל יחס הממסד. ולבדוק גם אפשרות לשיתופי פעולה.
אפשר גם לחזור אלי במייל: [email protected]
תודה, משה

קראתי את כל החומר מההתחלה ועד הסוף באמת מרתק.

מאלף ומדיר שינה.

בתי בת האוטוטו 4 נמצאת בגן שאם היה צריך דוגמא עבור כל החלק של "אל תעשה באמנות עם ילדים" נעשה בו.
בשאר התחומים הוא פחות או יותר בסדר- המון מרחבים, טבע..

ואכן 'למרבה ההפתעה' היא הפסיקה לחלוטין לשרבט.

קיבלתי השנה כבר 3 פעמים את כל ציוריה ארוזים בנייר הגדול של צבעי הידיים וכנראה העדפתי להתעלם מהחרדות שעלו לי.

אתמול, בעקבות הדף, התיישבתי ליד שולחן הציור בבית עם צבעים ודפים וציירנו.
היא לקחה מהר צבע עשתה כמה קווים מהירים אפילו בלי להסתכל על מה שהיא עושה, זרקה את הצבע חזרה לסלסלה
ולקחה צבע אחר.
אחרי 5 בערך- אמרה: "נכון שזה מקסים?" זהו סיימתי.

אני המשכתי לשרבט. שירבטתי גם מהר וגם השתמשתי בתנועות בולטות שמושכות את תשומת הלב (קשקוש מהיר חזק ועצבני, ריקוע שמשמיע נקישות) וא"כ סילסלתי לי כל מיני סלסולים.

התגובות שלה היו: "אמא נכון ששלי יותר יפה?"

אח"כ הוצאתי צבעי מים.
גם כאן בהתחלה עשתה לי מעין טובה אבל אח"כ 'נתפסה' והתחילה ממש לצייר.
ביקשה שאחתוך לה צורות שונות של דפים: משולש, עיגול, סירה וציירה עליהם.

דרך הציור שלה: ממלאה כתמים של צבע. מאד צבעוני מאד חזק.

בשלב מסויים גם הפסיקה לדבר עם הציור וממש התרכזה בצורות שיצאו לה.
בסוף הייתה חייבת שיהיה ברור ששלה הכי יפה ושנתלה אותן.

האם גם בגיל 4 לחזור קצת לשלושה צבעים בלבד?
מה המשמעות של עבודה בבית מול מה שעושים איתה בגן?
ואשמח לטיפים לעבודה בבית

(אני בעצמי ציירת וגם מורה למוסיקה לגיל הרך כך שיש לי רקע בעבודה באמנות עם ילדים)

ועוד דבר- אני מאד רוצה לדבר עם צוות הגן ולשם כך זקוקה למאמר מאד רציני שיתמוך בדברי כדי שהצוות שם יקשיב לי...


תודה רבה. איילת

גם אני רוצה ומחכה שתכתבי מאמר קצר יותר שמכיל את כל מה שכתבת כדי שאוכל להפנות אליו מתעניינים, לא כולם ישבו עכשיו לקרוא את כל הדף אבל אם אתן מאמר קצר יותר מודפס אני משערת שכן יתייחסו.

שלום ,שלום לציפור הלילה ולציפורות הבקר,
נלך אחד אחד ונראה לאן נגיע :
משה ,
אני בעצמי גנן בגישת ולדורף, וזה מדהים עד כמה ההתבוננויות שלך והתובנות שלך עולות בקנה אחד עם ולדורף.

אני מאוד רוצה לשמוע על ה'ציור' על פי ולדורף .

הגישה שיצרתי להצלת המנגנון האמנותי הטבעי מבוססת על מחקר מקיף שפורסם ב -1967 , הנתונים נאספו במשך למעלה מעשור לפני כן.
אני מקפידה לציין זאת כי נראה לי שאלו היו השנים האחרונות שאפשר היה לגלות את האמנות האוטנתית של התינוקות .
רודה קלוג (Rhoda Kelogg) , גננת אמריקאית אספה ציורים של ילדים ממקומות שונים בעולם וגילתה את היסוד האוניברסלי באמנות של ילדים - כל ילדי העולם עוברים אותם שלבי התפתחות. מלכה האס גננת ישראלית מקיבוץ שדה אליהו, היתה אחת מעוזרות המחקר שלה. היא אספה שירבוטים בפעוטונים של הקיבוץ. האוספים שלה הם תעודה מדהימה על תקפות הממצאים של קלוג.
אני בטוחה שבימינו , אם יאספו ציורים של ילדים בפעוטונים , לא יוכלו למצוא את הקו המנחה האוטנתי שמצאו קלוג ועמיתיה. וזאת מפני שיש התערבות חודרנית אשר משבשת באופן שיטתי את המנגנון הטבעי. בתקופה של קלוג הילדים עדיין נהנו מכך שהמבוגרים לא העלו על דעתם שאפשר להעסיק תינוקות "בפעילויות יצירה".
באשר לר.שטיינר . אני לא בטוחה שהוא הכיר את מנגנון הזה . ואני כמעט בטוחה שנתונים אלה (של קלוג) לא היו מלהיבים אותו לאור גישתו לצבעי הקשת והבנתו את האדם מבחינה אנרגטית.
אשמח מאוד לשמוע ממך.
כן , שיקום ,השיבוש של המנגנון האמנותי הטבעי הוא אחד האסונות האקולוגיים- אנושיים הגדולים שקרו לנו.ועכשיו כשאנו יודעים להכין ולצרוך אוכל אורגני מגיע באמת הזמן לאמנות אורגנית.
יש אצלי שיעור עכשיו אז אמשיך בשעה אחרת
איילת, וכלתם של ... לא שכחתי אתכן
באחדות@}
חוה

_האם גם בגיל 4 לחזור קצת לשלושה צבעים בלבד?
מה המשמעות של עבודה בבית מול מה שעושים איתה בגן?
ואשמח לטיפים לעבודה בבית_

בקר טוב איילת ,
אנחנו נמצאים בתקופה של עודף גירויים על כל צעד ושעל בקנה מידה הרסני. הגירויים החזקים מעמידים לפני המוח מופתים שהחשיפה אליהם מגביהה את סף הגירוי . לחשיפה כזו אין אח ורע בכל ההסטוריה ובאמת יש מה ללמוד מהאנתרופוסופיה .
מן ההתחלה שלושה. אדום ,כחול , צהוב זה המון . כל השלב הראשון של השרבוט יכול למעשה להתקיים גם עם צבע אחד ...! אל תשכחי שבטבע הוא מתקיים בחול ,בוץ ושחור של גחלים..
תוך כדי משחק בתהליך מאוד ארוך יתגלו אט-אט הצבעים המשלימים. הדגש הוא על האיטיות.
המשמעות העמוקה של מה שקורה בבית זה שהדברים קורים עם ההורים .השקט הנפשי של ההורה ביחס לכל "תוצאה" אמנותית הוא הקובע .
מאור-פנים הוא הקובע (-:
דוגמה אישית היא הקובעת . וכוונתי לכך שאתם משדרים יחס חיובי לפעולת הציור , מוצאים בה ענין ובשום אופן לא מגנים את עצמכם .
ויוצרים מרחב גם פיזי וגם תודעתי עבור הילדה מבחינה זו שלא מתעסקים עם התוצר יתר על המידה .
אל תשכחי שהתוכנה הטבעית נמצאת בתוך הילד ואלה הם התנאים לכך שהתוכנה תפעל.
יפה זה אחד המושגים הטריקיים ביותר . ברור שזה יפה .

אני אמשיך לכתוב בערב - עכשיו חייבת לרוץ
יומ-טוב

במבי ק
התשובה לשאלתך נמצאת בפתיח לדף עקרון הרצף באמנות של ילדים.
מחקתי את כל השיחה שהיתה לנו , ותודה לבשמת שהאירה את עיני .
אשמח להתייחס ו/או לענות על מחשבות/שאלות ממוקדות.
שלך באחדות
חוה

לאיילה שלום ,
אני חייבת לך כי הפסקתי באמצע ואח"כ מעט הזמן שהיה לי הלך על דברים אחרים.
רציתי לעיין עבורך במושג יפה

התגובות שלה היו: "אמא נכון ששלי יותר יפה?"
אנחנו אומרים לילד תתנהג יפה , תדבר יפה , הציור שלך יפה , זה לא יפה להרביץ ... כמה יפה אתם יושבים .. וכו'
יוצא אם כן שיפה נותן מענה לאשכול שלם של עניינים שנתפסים כ"הדבר הנכון לעשותו". משהו שהוא טוב .
ואין פלא שהענין מעסיק אותה עכשיו שהתחילה ללכת לגן ולפגוש באופן אינטנסיבי ילדים שגם הם עושים יפה ומתנהגים יפה (או לא) ואוכלים יפה..
חשוב לה להיות בטוחה ששלה יפה.ואין הכוונה להערכה אסטתית .
כך שנראה לי יש צורך להגדיל את אוצר המילים אשר מתייחסות לסיטואציה של העבודה האמנותית.
למשל חריצות , התלהבות , עונג, נעימות , שמחה ... לעיתים קרובות אני אומרת לילדים "איזה כיף לי לצייר איתכם " ..."וכולם כל כך חרוצים פה היום.."
אלה דברים שחשוב מאוד שהיא תקבל בבית ואז היא תבוא חזקה לגן.
ולהפחית את ההתמקדות בתוצר על אף שברור שיש אהבה מוחלטת כלפיו.

ואשמח לטיפים לעבודה בבית. את לא מתכוונת לרעיונות יצירה נכון? כי מזה את ממש משוחררת !
לדעתי ככל שבבית תהיה לה יד חופשית תרתי משמע לצייר על פי הקודים הפנימיים אשר מוצפנים בכל אדם (התוכנה הטבעית) ,
ככל שתהיה מנוחה מוחלטת מתוצרים "תכליתיים" ,(מה שיש בגן בצורה מוגזמת)
ככל שיהיו סיטואציות שהיא על ידך עוסקת בשלה ואת בשלך (לא רק מציירת אלא כל ענין אבל יש 'לחוד' וביחד' בעת ובעונה אחת)
ככל שיש לך חומרי גלם קרטונים קטנים ושאריות כרטיסיות וקרטונים גדולים -אלה שנשארים לך מהקורנפלקס.. שאין מתח לגבי בזבוז שלנייר
אלה הטיפים לכרגע.
וטיפ אחד אחרון וחשוב: כתבתי את זה למעלה למישהי לזכור להתבונן בטבע ! ולראות את הצורות של הפופ קורן לפני שמכניסים לפה ... להשתעשע !
אח"כ הציור הוא מנוחה ומעבדה.

מאמר רציני. נכון אני חייבת לכתוב כולם לוחצים..
לילה טוב

חוה, אם כבר את שמחה שמתעניינים באמנות הילדית עצמה, אני אשמח לקרוא על שלבים בציור, מאפיינים שמתאימים לכל גיל וכו'.

חווה תודה על התשובה.

קרה משהו מעניין ורציתי לשתף.
ישבתי עם הבת שלי בשולחן היצירה בבית.
אני שירבטתי לי להנאתי (באמת) והיא הוציאה צבע אחד שירבטה מהר וזהו.
ואז הביאה בובה וביקשה שאכין מהציור שלי גלימה לבובה.
אחר כך הביאה פיה מקרטון והוספנו לה כנפיים ממניפת נייר שהיתה קודם גם ציור שלי.
הציור שלה הפך בינתיים למצע בעריסת הסלסלה של הנסיכה החולה.

היא הייתה כל כולה בתוך העולם שנוצר והתעקשה לישון עם כולן ולמחרת הן נישאו בכבוד והדר בסלסלה לגן שלה.

מה שהיה מעניין מבחינתי:
בהתחלה הייתי מתוסכלת שהיא לא מציירת, (קצת נבהלתי כשקלטתי שזה באמת לא קורה) והיה לי צורך שתשרבט כבר- רק שהחרדה שלי תעבור.
כשנרגעתי, שמתי לב שלה יש את הדרך שלה לברוא עולמות וקשרים בראש ודימויים ואסוציאציות
וכל דרך טובה ואפשרית.

נכון שבגן היא מעטרת את פרי היצירתיות של הגננים שלה, נכון שכאשר היא כבר ניגשת לצייר, היא נפגשת בציורים מושלמים של גננות וזה סוגר אותה בפני הגילוי וההתנסות שלה.
אבל למדתי שיש עוד דרכים לעבור את מה שהיא זקוקה לו ושלא רק שהיא מוצאת את הדרך- זה אפילו דוחק אותה ליותר יצירתיות ודווקא בגלל שלצייר בתנאים אופטימאליים בגן לא קיים עבורה.

חוה אשמח לחוות דעתך (חווה- חוות דעת...) על מה שקרה.
תודה רבה
איילת

שלום איילת ,
בהתחלה הייתי מתוסכלת שהיא לא מציירת, (קצת נבהלתי כשקלטתי שזה באמת לא קורה) והיה לי צורך שתשרבט כבר- רק שהחרדה שלי תעבור

רציתי כבר לומר לך מקודם , שיש תקופות שלמות - חודש עד שלושה חודשים שילדים עושים הפסקה ואח"כ ממשיכים ובלהט.היא שרבטה עד גיל ארבע ועכשיו היא מאוד מושפעת ומלאה ברשמים וחוויות והתמודדויות שיש לה כרגע בחיים . זה אולי יקח עכשיו כמה זמן עד שהיא תחזור לצייר אבל אנחנו נשמור על היכולת הזאת מול השיבושים במנגנון שלצערי צפויים בגן.
דבר נוסף : יש מקום לפקוח עין על מה שקורה אך לא הייתי רוצה שתהיי בחרדה . הדחף לביטוי עצמי הוא מאוד חזק ונחוץ לשמירת הנפש אז ילדים מוצאים דרכים לביטוי. ואת עצמך מצוידת בכלים טובים ויש לך גם אותי..(-: ...

קחי לדוגמא את סיפור הנסיכה החולה ו"ידידתה" הפיה בעלת הכנפיים: הילדה נתנה ביטוי מלא לסיטואציה העכשוית שלה באופן סמלי בלי לומר לנו שהיא מרגישה חולה ובלי לומר לנו שהיא זקוקה מאוד למגע הקסם של אמא ובלי לספר לנו על התמודדויות חזקות שהיא כנראה עוברת מול קבוצה של ילדים כי הרי מאיפה היא תקח מודעות עצמית ומילים לתיאור עניינים כל כך עמוקים ? - אז הטבע כבר דאג שיהיה לה מנגנון לביטוי עצמי והיא מבטאת עצמה בסמלים. לא סמלים מצוירים אבל הביטוי האישי לא מוגבל לביטוי גראפי , לחלוטין לא .
הבובה מייצגת אותה. הגלימה והכנפיים עשויים מציורים שלך. הם משמשים להגנה על הבובה ולתמיכה בפיה . הפיה, היא מייצגת אותך המצע , הסדין שאותו שמים על המיטה-הסלסלה , הוא עשוי מהציור שלה וכך נותן פן נוסף ליצוג סמלי של עצמה. וככה היא יכולה לישון בביטחה וללכת בבקר אל הגן בכבוד והדר מצוידת ומוגנת.
האדם מעניק משמעות מאגית לסמלים שהוא יוצר וכך גם הילד שהרי הוא בן-אדם לא כך? ומכוח התפישה המאגית שיש לילדים כלפי הסמלים שהם יוצרים , מוענקים להם כוחות גדולים . אותו דבר לגבי השירבוטים הם הסמלים הגראפיים ההתחלתיים . בגלל זה כל כך חשוב לתת לסמלים הגראפיים להתפתח .
הנה כך מתגלה לנו התפקיד העמוק של האמנות שהוא שמירת הנפש .
התכנים האלה באים לביטוי גם בשרבוט ובציור אפילו שאנחנו לא מבינים את הסימנים .
וכדי שהיכולת לביטוי תמשיך להיבנות אנו נמשיך בתוכנית שכבר התחלת בהודעות הקודמות. ונקפיד מאוד לא לשאול שאלות ולא לנסות להוציא מהילדה את האמיתות המשוערות שהעליתי כאן כי כך בדיוק מחטטים במקום שאסור לחטט - ברובד מאוד אינטימי של האישיות.
העיקר..
שבת שלום
חוה.(ב ו' אחת)


אבל למדתי שיש עוד דרכים לעבור את מה שהיא זקוקה לו ושלא רק שהיא מוצאת את הדרך- זה אפילו דוחק אותה ליותר יצירתיות ודווקא בגלל שלצייר בתנאים אופטימאליים בגן לא קיים עבורה.
לא הייתי פוטרת את הגן מאחריות כל כך בקלות. לא , לא .
עדיין בולט בסיפור שלפנינו שהילדה עשתה , יצרה , אבל בעצם על ידי מתן הוראות לאמא . זה לא שונה בהרבה מאשר להגיד לאמא "תציירי לי תעשי לי.."
וזה מפני שמול התוצרים שהיא חשופה אליהם ,הציור הפרטי שלה מאבד את כוחו . אילו לא איבד מכוחו היתה עושה בינה לבין עצמהמיצג דומה (אולי פחות אלגנטי בחיצוניותו או ציור ואולי לא היינו יודעים בכלל שבעזרתו התגברה על דאגותיה..
תשמעי איילת , אני מרגישה שיש עוד לעיין בענין , פשוט חייבת לרוץ אבל מבטיחה לחזור . תכתבי לי בינתיים אם עולים עניינים נוספים בעקבות הודעה זו.

הבובה מייצגת אותה

הנה כך מתגלה לנו התפקיד העמוק של האמנות שהוא שמירת הנפש

חוה תודה.
שני הרעיונות הללו הדליקו באחת יופי של תובנות.
נראה לי מרתק להתבונן במשחקים שלה מזווית של סמלים פנימיים שלה. זה כמו להתבונן בחלום .
וגם מוצא חן בעיני הקישור לאומנות.

עדיין בולט בסיפור שלפנינו שהילדה עשתה , יצרה , אבל בעצם על ידי מתן הוראות לאמא

זה היה בעיקר בהתחלה.
נראה לי שבהתחלה יש צורך בגלגלי העזר, עד שהיא ממריאה לבד.

הסיפור נהיה עשיר ועוד דמויות נוספו ורעיונות (כמו תרופה לנסיכה מתותים) , אני עוקבת מהצד ולא מתערבת.
היא עדיין לוקחת את הבובות לכל מקום וגם מראה לאנשים זרים את הנסיכה החולה.

אני מתארת לי שהנושא ימצה עצמו מבחינתה ועד אז ימשיך בווריאציה זו או אחרת.

שבת שלום .איילת

_הצבעים שהצעתי הם הכי יפים במיוחד אלה שקראתי בשמותיהם.
הכחול הפרוסי מאוד כהה אבל רך ומתערבב נפלא עם כל דבר .שלושתם מביאים את צבעי הקשת שזה אחד הדברים הכי חשובים שיתגלו לעיני הילד -אבל לא צריך להגיד לילדה את כל זה - העיניים רואות וכרגע חשובה רק החשיפה. הכחול עם אדום ולבן עושה סגול...אבל אין צורך ללמד את זה עכשיו._

חוה, מרתק לקרוא אותך! כילדה הוגדרתי "מציירת נורא יפה", עבר לי בשלב כלשהו כשהמבקרת הפנימית שבי התחילה לקטול (בעזרתו האדיבה של "מורה לאמנות" שמרוב אמנות הצליח להכחיד בי כל חשק להתקרב לניר וצבעים), כרגע אני בעיקר מסתכלת על הציורים של בנותי ומקווה שזה לעולם לעולם לא יעבור להן. בעיני זה מתקשר בעיקר ל-לסמוך על עצמך, לסמוך על העיניים ועל החוש האסטתי. אני מרגישה שאני לא סומכת על עצמי ועל התפיסה החזותית שלי, רואה איך לבנותי יש אג'נדה מאוד ברורה לגבי אסטתיקה וטעם מאוד מובחן. הלוואי שלא יעברו את החיים האלה מתלבטות, מתחבטות ובסוף בוחרות באופציה שמושכת הכי פחות תשומת לב, כי אם ישימו לב - מן הסתם זה בגלל שאני מגוחכת. אבל אני נסחפת כאן קשות.

היתה תלויה בביתנו תמונה שבתי הבכורה לא סבלה: http://www.allposters.com/-sp/Lu-Lu-Biscots-[po]Posters i1849103 [/po].htm

היא טענה שהילד עם הביסקוויט מסתכל עליה, השתדלה לא לעבור ליד התמונה (קצת קשה - התמונה במסדרון ליד דלת השירותים), אמרה שמשהו שם מאוד מפחיד אותה. לפני יומיים מצאתי בחנות יד-שניה את התמונה הזו http://www.allposters.com/-sp/Birds-on-Blue-[po]Posters i424788 [/po].htm התאהבתי בה התאהבות מיידית ומוחלטת, שילמתי $6 על התמונה הממוסגרת, הורדתי אחר כבוד את הילד עם הביסקוויט ותליתי את הציפורים. הילדה היתה בעננים. עברה שוב ושוב ליד התמונה והכריזה כמה שהתבוננות בתמונה מרגיעה אותה וכמה היא שמחה שהילד נעלם. האמת? גם אני.

ריש _גלית יקירתי ,
תודה לך על שאלתך.אמנה לפניך את השלבים ,אתאר אותם עד כמה שאפשר לעשות במילים . כי אמנות צריך לראות כדי להבין.
אמנות של ילדים מתפתחת בשלבים בין גיל שנתיים לגיל שבע עשרה .
השלבים,אופי הפתרונות הגראפיים ,והתופעות השונות הם אוניברסליים כלומר מתקיימים בכל בני האדם.זוהי אם כן, תופעת טבע.

שנתיים עד חמש זוהי תק' השירבוט.
בשירבוט מבחינים ארבעה שלבים :
@}1)שרבוט ללא אבחנה.- סימנים מגובבים אחד על גבי השני .תוצאה של הפעלת היד בתנועה מן המרפק ו/או מן הזרוע
@}2)עשרים שירבוטי היסוד - סימנים מובחנים המאפיינים את כלל אוכלוסית הילדים. לכל ילד יש לפחות שבעה מהם
@}3)דיאגרמות - שילובים של סימני היסוד .אם בשלב הקודם הם היו מגובבים ואח"כ הופרדו כאן הם משולבים מחדש אבל
לא עוד גיבוב אלא חיבור מאורגן של סדרות קוים או רצפים של "קו מרובה" או סימנים סגורים.
@} 4)קומבינציות -נקראות בעברית מיבניות .שילובים המתאפיינים בצורות מקרינות,("שמשות") רדיאלים , ומבנים עם סימטריה
דו-צדדית או ארבע צדדית.
אלה הן למעשה מנדלות.
הגענו לגיל חמש .