רותי קליין

רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

החלטתי לכתוב ספר על הורות. ספר אחר, לא כמו זה שהפסיכולוגים כותבים אלא משהו יותר חוויתי.
אז התחלתי לכתוב כל מיני רשימות וכרגע אני במצב שאני לא מאמינה בעצמי מספיק בשביל לטפס על העץ הגבוה הזה.
במקום זה אני חושבת להעתיק לכאן דברים שכתבתי.
מעצם זה שאני אם לשתי בנות קטנות (שלוש ושנה) ואני איתן בבית, ההזדמנויות שלי לכתוב מוגבלות ולכן הרשימות לפעמים מקוטעות, וקצרות. ובגלל המחסור בזמן אני גם לא שותפה פעילה בפורום. אבל אני נהנית לכתוב ואני מנסה לשכנע את עצמי שזה מה שחשוב.
אולי היה יותר הגיוני לפתוח לעצמי אתר, אבל זה נראה לי מסובך. אני מקווה ש-דף בית אישי הוא מקום מתאים לכל הרהורי.
אשמח לקבל תגובות והתיחסויות! תודה רותי.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

אני רוצה לכתוב במקום לחשוב. להעביר למחשב את כל המילים האלה שמתרוצצות לי בראש. שיקח אותן ויתן לי ראש שקט. נמאס לי לחשוב ולחשוב. כל החיים. לנתח כל דבר שקורה. מה אני מרגישה מה אחרים מרגישים. מה חושבים עלי. במי פגעתי, מי פגע בי. נמאס לי. רוצה לחיות סתם. בלי מחשבות. כמו חיה. אולי ברווז. הכי אני רוצה להיות ברווז או כל ציפור מים אחרת. להסתובב בסבבה על שפת הגדה מידי פעם להכנס למים ולשחות קצת. לאכול, להתנקות. להיות לבד אבל בחברה. ובלי כל המחשבות האלה. מה הם חושבים עלי. מה אני חושבת עליהם. זה ככה וזה ככה.
לעשות ולהעיז. לא לפחד כל הזמן לנסות. אז אני אכתוב ומקסימום יהיה גרוע ולא יצא מזה כלום. אז מה. המאמץ הכי גדול הוא לנסות ולהתחיל ולעשות. נטע אמרה לי לעשות. אורי אמר תחלמי. אז הנה אני עושה וחולמת וכותבת את כל מה שעולה לי לראש. בלי לסנן.
למה יש לך מצב רוח? היה לך יום רע? היה לי יום חרא. חם לי ובמזגן כואב לי הראש. והבנות כל הזמן מטרטרות. נעמה בדיבורים וליאור בתזוזה. כל הזמן רצה ממקום למקום וצריך כל הזמן לשמור שלא תהרוס שלא תפגע בעצמה שלא תעלה במדרגות לבד שלא תרד לבד שלא תיפול. שלא תבלע משהו שלא תחנק. ונעמה מדברת ומדברת. איזה כיף שהיא מדברת כמה חיכנו לזה. ועכשיו לפעמים בא להגיד לה – יאללה, תשתקי קצת. אבל אני אמא טובה. אני לא אומרת דברים כאלה. אני שמחה לשמוע את כל מה שיש לילדה שלי להגיד.
קמנו בבוקר מאוחר. איזה כיף לקום מאוחר. ארוחת בוקר. לנעמה לא טעימים התמרים החדשים. אוקי, היא מוכנה לאכול לחם עם דבש. ליאור לא בררנית. מה שאני נותנת לה היא אוכלת. לחם עם טחינה וקצת סלט. גם אני אוכלת את זה. לא לשכוח לתת להן לשתות מים. גם אני שותה. אח"כ לנקות. קודם כל את ליאור – אמבטיה כי היא מלאה בטחינה. היא מיד נעמדת וצריך להצליח לנקות ככה. אחרי שאני מוציאה אותה אני מגלה שהידיים עוד מלוכלכות. עושה תיקונים בכיור. היא שונאת שאני שמה לה חיתול. כבר מזמן אני אומרת שצריך לעבור לחיתולי בד אבל זה יקר ועוד יותר עבודה ואני בקושי עומדת בכביסות. גם ככה אין אף פעם מה ללבוש נקי. אני מפשפשת בארון אולי נמצא משהו. הנה חולצה של נעמה משנה שעברה. קצת גדול לליאור אבל דווקא מתאים. אח"כ לנקות את הכסא שלה ואת הרצפה כי נראה שכל האוכל (חוץ ממה שהיא מרחה על הבטן) נמצא שם. טוב, את הכלים אני אוריד אח"כ כי אורה אמרה שהם עוד מעט נוסעים אז שנבוא עכשיו. מזל שלא צריך לקחת כלום. נוסעים באוטו כי חם בחוץ ולהגיע אליה ברגל יקח שעה. נכנסים לאוטו. כרגיל חם מידי. הכסאות של הבנות רותחים. פלא שהן לא מקבלות כוויה. נעמה בוכה חם מידי חם מידי. אני אומרת לה לא נורא תיכנסי מהר אני אפעיל את המזגן. מה לא נורא. זה חם אש ואני לא מבינה בעצם איך היא מצליחה להתיישב. אבל מה לעשות. נוסעים. מגיעים אחרי שתי דקות.
אצל אורה אחלה. מזגן. קר ונעים. עובר בוקר מגניב. מלא ילדים והמולה אבל זה כיף להיות בחברה. שמים "דיסק ילדים" פים פם פום. נעמה מבקשת. אני אומרת שאח"כ כל היום אני שרה את זה אבל מילא בסדר אם היא כל כך רוצה. היא נהנת ורוקדת מקסים. רוקדת בלי שום חוקים. בלי שום מסגרות. אבל מה, אני כל היום שרה לעצמי – דג זהב שלי, בוא עלה מיד, לאשה שלי יש עוד בקשה אחת.
לאיזה אישה יש רק בקשה אחת? אני יכולה לחשוב על אלף בקשות. קודם כל לישון.
לישון טוב בלי שום הפרעות. לישון בלילה בלי שליאור תתעורר כל שעתיים. אתמול הלכנו לישון מוקדם בעשר. היינו גמורים מעייפות אחרי בצהרים ליאור התעוררה ברגע שגמרנו לאכול צהרים. אז הלכנו לישון מוקדם. כרגיל התעוררתי מהבכי של ליאור. הצצתי בשעון אני רואה שש. וואלה. היא לא התעוררה מעשר עד שש בבוקר. איזה כיף. באמת הרגשתי שישנתי הרבה. אחרי שתי דקות של אופוריה אני שמה לב שחושך והצצה נוספת מגלה ששתים עשרה וחצי בלילה. נראה אותו דבר בשעון אבל הרבה יותר הגיוני. לרגע קצר ישנתי לילה שלם. גם טוב.

עוד פעם להתחיל. איך אפשר בכלל לכתוב עם כל ההפרעות האלה. לא יפה לקרוא לילדות שלך הפרעות אבל כשמנסים לעשות משהו... גם ככה קשה לי להחליט לכתוב אני כל כך לא מאמינה בעצמי. אולי זה הדבר שהכי חשוב לי שיהיה לבנות שלי אין. אפשר לקרוא לזה בטחון עצמי או היכולת לנסות לעשות משהו. פשוט לעשות. למצוא את האומץ ולעשות. לקח לי זמן למצוא אומץ גם כדי לא לעשות. על זה כבר התגברתי. עכשיו לעשות. גם אם לא יצא מזה כלום. לקחת את הצ'אנס. הכי קל לא לנסות אבל אז בטח לא יצא כלום. אז החלטתי לנסות ולשבת ולכתוב את כל המחשבות. מה יהיה עם זה אחר כך כבר נראה. אמא שלי תגיד שזה חושפני מדי ובשביל מה אני צריכה את זה. זה לא מונע ממנה לקרוא ללא הפסקה ספרים של חושפנים אחרים.

אתם שואלים את עצמכם מי אני בכלל. אז אני אנסה לענות. אני סתם בן אדם. אישה. בת של, אמא של.
אני לא עובדת מאז שנעמה נולדה, אז חסר לי המאפיין הכי מרכזי כמעט. אני רותי. בת שלושים. נשואה, אמא לשתי בנות. עושה.... מה אני בעצם עושה? אני בבית עם הבנות. אמא במשרה מלאה, עקרת בית. מחנכת מהבית. לא עובדת. לא עושה כלום. לפעמים אני באמת מרגישה שאני לא עושה כלום למרות שקשה לי למצוא רגע פנוי.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

החיים שלי מאד מלאים. ואני אוהבת אותם ככה. אני בוחרת בדרך החיים הזאת כל יום מחדש. יש לי את החופש שאין לאנשים אחרים. יש לי המון המון זמן ועצמאות. אני בוחרת כל יום מה אני אעשה ועוד יותר טובים הם הימים שאני לא בוחרת ורק זורמת לי עם מה שקורה. עם היום ועם הבנות. אני יכולה לקום בבוקר בלי כוחות לעשות כלום ויוצא שאני רובצת על הפוף אבל הבנות מסביבי משחקות, מתרוצצות. נעמה מדברת ומספרת וזה כבר המון. אני אומרת שאני כל כך עצלנית שזאת העבודה האידיאלית בשבילי. יש כל כך הרבה דברים שחייבים לעשות, שמקימים אותי מהמיטה או מהפוף ואין לי ברירה. חייבים להחליף חיתול, להכין אוכל, לאכול, לנקות אחרי. ללכת לקניות. ללכת לחברים כי נעמה רוצה. וכל דבר כזה יש בו כל כך הרבה אפשרויות לכיף אמיתי. אז לפעמים להכין אוכל זה סתם מטלה מעיקה אבל לפעמים כשמתחשק נעמה מצטרפת אלי ואז פעולה פשוטה כמו לחתוך ירקות לסלט מקבלת משמעות – נעמה עם קרש החיתוך הקטן, עם קערה קטנה. איך חותכים מלפפון? איך הכי כדאי לתקוף את משימת העגבניה?
בשביל להכין ספגטי צריך להרתיח מים. מסתכלים מה קורה למים כשהם מתחממים. מדברים על זה ועל מה קורה למים כשהם מתקררים. מסתכלים איך הרוטב מתחמם ומקבל את צבעו הורוד מערבוב השמנת ורוטב העגבניות. דרך העינים שלה אני רואה איך הארוחות הכי פשוטות הן עולם ומלואו. כל יום אני מוצאת שוב ושוב את משמעות החיים. דברים קטנים מקבלים משמעות גדולה.
שואלים אותי איך יש לי סבלנות להיות איתן כל היום. אז לפעמים אין לי אבל הימים הטובים הם כשאני לא מנסה להלחם. אני לא מנסה לעשות. אז הכביסה לא תהיה מקופלת והכיור לא יהיה נקי. שלא לדבר על הרצפה. אבל מגיע הרגע וזה כן מתאים לעשות. או שעושים ביחד. למשל ללכת לצרכנייה (סופר קטן בלשון נעמה). אפשר לנסות להגיע. ואז ההליכה מייגעת כי נעמה הולכת בקצב של צב עייף. היא לא כל כך מסתכלת על כל מיני דברים (כמו שהיה פסטורלי לכתוב) אלא יותר עסוקה בציפורניים שלה. אז אם אני מנסה ללכת מהר אז כל הדרך אני עסוקה בלזרז אותה או שאני הולכת מהר ומחכה לה מידי פעם ואז היא מתעצבנת ואני מתוסכלת כי נראה שלעולם לא נגיע (דרך שלבד אני עושה בחמש דקות). אבל אם יש לי באותו רגע שכל אני מוותרת מראש. אני אומרת לעצמי, מקסימום לא נגיע לצרכנייה, או לחברה, או לספריה. הדרך היא הפעילות. ואז אני הולכת בקצב של נעמה ויש זמן לדבר על דברים ותמיד עולים דברים או שהיא רואה משהו מעניין או שהיא נזכרת במשהו. או שסתם הולכים בשקט ביחד וזה גם כיף כי אז לי יש זמן להסתכל על פרחים חדשים וחיות קטנות שעוברות. במקום לנסות להגיע אנחנו נהנות מהדרך. תמיד אני צריכה להזכיר לעצמי.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

עוד פעם אני מתיישבת. כשאני מפסיקה אין לי אפילו זמן להפסיק כי צריך מהר מהר לרוץ להניק.
עוד פעם עוד פעם עוד פעם עוד פעם עוד פעם. כמו שנעמה אומרת.
הראש שלי ריק. אין לי מה לכתוב אבל זה הזמן שיש לי. אני לא יכולה להיות בררנית.
נעמה צועקת למטה לנועה. להסביר לה שמישהו רוצה ללכת לנוח ושהוא לא יכול לשחק איתה עכשיו זה ממש בלתי אפשרי. נועה נועה. עכשיו היא באה לשבת כאן ולגזור. פעם היא היתה גוזרת כל ציור. מציירת, משקיעה ואז גוזרת. כזאת התרכזות בתהליך ולא במטרה. גם כשהיא משחילה חרוזים. אנחנו שואלים אותה – זאת שרשרת? זה צמיד? והיא אומרת – עוד מעט עוד פעם. ובלי להניד עפעף היא מרוקנת את החרוזים בחזרה לצלחת ומתחילה להשחיל שוב. ולא בגלל שהיא לא אהבה את מה שהיא עשתה. היא מסתובבת גאה ומראה לכולם ואז בשניה כל החרוזים לצלחת ושוב פעם שוב פעם.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

חסרות לי כל כך הרבה שעות שינה ובכל זאת אני לא מצליחה להרדם. אולי הגוף שלי גם צריך את הזמן השקט הזה ואולי הוא פשוט כל כך מבולבל מכל הקימות וכל הפעמים שברגע שאני נרדמת ומתחילה לשקוע ליאור מתעוררת ליניקה. אוי, הזמנים האלה הם הכי קשים. באמצע הלילה בדרך כלל פחות קשה לי לקום (אני גם לא ממש קמה כי היא ישנה במזרון ליד המזרון שלי). אבל הדקות האלה שהראש מתחיל להיות כבד ואני מרגישה שוקעת וצוללת לתוך שינה ואז היא מתעוררת – זה נורא. להצליח להוציא את עצמי מתוך השינה, להזיז את הגוף שלי ולהיניק אותה. אני מקנאה בנשים שמצליחות להיניק מתוך שינה. אני לא. אפילו בשכיבה אני לא מצליחה. אז אני יושבת ישיבה מזרחית והורסת לעצמי את הגב ואת כפות הרגליים.

הכיף שלי הוא הבוקר. ליאור מתעוררת בדרך כלל בשש ואז טמיר קם איתה. וכיף לי שהוא קם ולא אני. זה הפינוק שלי. אם היא לא היתה מתעוררת בכלל לא הייתי מודעת לזה שאני ישנה עדיין אבל היא מתעוררת ויונקת ואז אני חוזרת לישון. זה הכיף. לחזור לישון ושטמיר קם. אנוכי ביותר, נכון? הכיף הוא החזרה לישון או זה שטמיר קם? אני חושבת שהאנוכיות הזו היא היא הכיף. להרגיש פעם ביום אנוכית בצורה טהורה. אח, תענוג.
והמזל הוא שלטמיר זה לא כל כך קשה. הוא מקבל את זה כתפקיד שלו וכחלק מהיום. זאת השעה שלו עם ליאור לפני שהוא הולך לעבודה. הוא אפילו מתבאס בימים שהיא מתעוררת בשבע ולא בשש ואז אני צריכה לקום. הוא גם אוהב את הזמן הזה איתה אבל אני חושבת שגם כיף לו לפנק אותי. לראות אותי חוזרת לישון. לראות אותי אנוכית. להרגיש לחלוטין נותן.
הכי טוב זה כשכל אחד מוצא את ההזדמנות להתפנק. ואז יש איזון כזה ברצון לפנק ולהתפנק. לקח לנו הרבה זמן להגיע לזה. הייתי מתעצבנת כל כך שטמיר לא מתעורר בלילה. רציתי שהוא גם יסבול איתי. למרות שגם את נעמה הינקתי הנקה מלאה ובעצם לא היה טעם שהוא יתעורר. לפעמים זה עזר שהוא רק שם את היד עלי, כדי שאני ארגיש שהוא שם לב שאני מתאמצת ושקשה לי ושבכל זאת אני עושה את מה שצריך. אחרת מה זה שווה. זה אחד הדברים שהיו קשים אחרי שנעמה נולדה. לי היה נורא קשה אבל בכל זאת עשיתי כל מה שצריך. החזקתי אותה כשהיא בכתה, הינקתי אותה, החלפתי חיתולים, עשיתי כביסות, שטפתי כלים. ואף אחד לא היה שם כדי להעריך את זה. אחרי כל השנים של ציונים והערכות בבית ספר, ובצבא ובמקומות העבודה, זה ממש בלתי נסבל להתאמץ בלי שיראו.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

התחלתי מהווה ואני רוצה לחזור להתחלה. להתחלת האימהות. ללידה של נעמה. מקצת לפני לקצת אחרי.אני מעתיקה את זה לכאן ממחברת שכתבתי לא מזמן אז אל תתפלאו אם הסגנון קצת שונה. אין לי כוח לכתוב את זה שוב. לחזור אל זה שוב. נמאס לי.
אז הנה. מההתחלה ממש.
בשבוע ה- 35 בהריון הראשון, אחרי הריון תקין (אך מלא חרדות מצידי) עלה לי לחץ הדם והגענו לבית החולים. להפתעתי אישפזו אותי. אני לא יודעת למה ציפיתי אבל לא העלתי בדעתי אפשרות של אישפוז. נשארתי בבית החולים שבועיים שהיו לי מאד קשים.
לחץ הדם שלי התייצב די מהר וגם לא היה מאד גבוה, אבל הרופאים אמרו שמנסיונם נשים לא באמת נחות בבית. אני רק רציתי לחזור הביתה וכל יום היה לי לחץ אדיר לפני בדיקת לחץ הדם וביקור הרופאים. כל יום האמנתי שאם הוא יהיה בסדר אני אוכל להשתחרר הביתה. הרגשתי קצת כמו בכלא ולא ממש האמנתי שמה שטוב בשבילי הוא סביבת בית החולים. עם יולדות שהתחלפו כל יומיים במיטות שלידי, עם תינוקותיהן הבוכים (שלא תמיד קיבלו מהן התייחסות), עם האחיות שדי מהר התחילו לראות בי בעייתית (אולי בגלל שבכיתי הרבה, אולי בגלל שרציתי כל כך הביתה ואולי סתם בגלל שהייתי שם). הרופאים בלבלו אותי ונתנו לי כל יום להאמין שיש סיכוי שאני אצא ושזה תלוי בלחץ הדם של הבוקר. וכך כל יום התחיל בציפייה אדירה שהסתיימה באכזבה גדולה בביקור הרופאים. אני חושבת שלרופאים היה ברור שאני נשארת שם עד הלידה אבל אני הבנתי את זה רק אחרי יותר משבוע.
אני זוכרת את הציפיה הגדולה שכל יום יגמר, את הזמן שלא עובר, את הרצון העז לצאת החוצה ולהיות בבית שלי עם בן זוגי לבד, בפרטיות.
להתחיל את הלידה בבית. את הויתור על הפנטזיה הזאת. וכל זה כשמסביבי "אנשי מקצוע" שלא ממש מבינים שאין להם זמן ואנרגיה להקשיב או לפחות להתיחס בחום. הרגשתי את ההיפך.
אחרי שבועיים עלה שוב לחץ הדם והחליטו ליילד אותי. לקח שלושה ימים, פעמיים ג'ל וחצי יום של פיטוצ'ין לוריד כדי שיתחילו הצירים (הייתי יכולה להספיק להגיע מהבית...)
אחרי הפעם הראשונה ששמו לי ג'ל היינו בטוחים שמתחילים צירים. עדיין הייתי במחלקה ולכן טמיר בעלי נדרש לעזוב בסוף שעות הביקור. כשאמרתי שמתחילה לי הלידה האחיות אמרו – בשביל מה את צריכה אותו? יש לך אותנו! אנחנו העדפנו להיות יחד במסדרון ליד המעלית. (יש לי תמונה בזכרון – אני יושבת על כדור הריון ירוק, טמיר איתי ואנשים מידי פעם יוצאים מהמעלית, עוברים לידנו, מעשנים). אחרי שעה או שעתיים כאלה הפסיקו הצירים לגמרי וטמיר נסע הביתה.
בסוף הלידה התחילה בחדר הצירים. אני הייתי מאושרת. סוף סוף להיות לבד עם טמיר בחדר נפרד. שכבתי במיטה, פיטוצין מטפטף לי באינפוזיה ליד אחת, היד השניה מחוברת למכשיר למדידת לחץ דם (שמופעל אוטומטית כל כמה דקות) ומוניטור מחובר לי לבטן. העיקר שעוד מעט אני בבית. אחרי חצי יום היתה ירידת מים, אחרי 5 שעות (בהן המיילדות לא הפסיקו להזכיר לי שאני יכולה בקלות וללא סכנות להפסיק את הסבל) לקחתי אפידורל, לא לפני שחתמתי על כך שאני מודעת לכל הסכנות...
משם הדרך היתה קלה ומהירה. למזלי לא הסתבך שום דבר וגם לא נתקע ותוך חצי שעה נעמה כבר היתה בחוץ. מזל טוב! בתמונה היחידה שיש לי מהלידה אני נראית המומה למדי עם תינוקת קטנטנה שוכבת עלי. לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות עכשיו.
נעמה נולדה קטנה (2,400) אז מיד לקחו אותה לשקילות, מדידות וחיסון נגד צהבת. על החיסון גיליתי אח"כ. לא הנקתי אותה וגם לא החזקתי אותה עלי ליותר מכמה דקות. כשהלכתי לקחת אותה אחרי אני לא יודעת כמה זמן רק התמונה בזכרוני של טמיר מחזיק אותה גרמה לי ללכת אליה.
היה לי יום אחד של אושר. החזקתי את נעמה כל הזמן עלי. לא שמתי אותה לרגע בסלסלת הזכוכית.
ההנקה לא הלכה חלק אבל נעזרתי בהדי הרפז – יועצת הנקה (נפלאה) שאצלה עשיתי קורס הכנה ללידה ושליוותה אותי במהלך כל האישפוז. מאחות התינוקיה קיבלתי יחס גרוע. גם אצלן מההתחלה הייתי הבעייתית כי התעקשתי על הנקה בלבד. "היא קטנה מידי והחלב שלך לא מספיק לה" (כבר שמעתי על חברות שהתינוק נולד גדול ואז גם החלב לא מספיק). לזכותן יאמר שהן לא נתנו לנעמה בקבוק ושהן קראו לי כל פעם שהיא בכתה (וזה לא כך בכל בתי החולים). שיאו של היחס הגרוע היה כאשר אחת האחיות, כשבאתי אליה באחת בלילה לבקש עזרה ושאלתי אולי היא יכולה לראות אם אני מיניקה נכון כי נעמה כל הזמן בוכה והיא ענתה לי – אם לא הייתי מתעללת בילדה והייתי נותנת לה תוספת בבקבוק היא לא היתה בוכה. למזלי היא היתה מספיק בוטה כדי שאני אבין שהיא עברה את הגבול. למעשה זה היה המסר שקיבלתי מכולן אבל הפעם הייתי בטוחה שהיא הגזימה. באותו רגע לקחתי את נעמה וניגשתי איתה לאחראית שהיתה המומה אף היא מהסיפור. מאז התיחסו אלי אחרת ואני למדתי מזה לקח חשוב. היום אני יודעת שברגע הראשון שאחות בבית חולים התיחסה אלי לא כפי שאני חושבת שהיתה צריכה להתייחס – הייתי צריכה להתלונן. לא הייתי צריכה לבלוע אפילו צפרדע קטנה אחת. זה לא מגיע לי (ולא לאף אחת).

לקח קצת זמן עד שהגענו הביתה. לנעמה היתה צהבת ילודים והיא היתה באינקובטור תחת אור. גם הפסקנו את ההנקה ליום אחד וגם אחרי שהגענו הביתה עוד המשכנו לחזור לבדיקות דם. אני אפילו לא זוכרת את הפרטים. ואז סופסוף הייתי בבית. כמו שחלמתי כל כך הרבה זמן. והייתי עם תינוקת בריאה וחמודה שהכל אצלה בסדר. וגם ההנקה הסתדרה יחסית. אז איך זה שאצלי שום דבר לא היה בסדר?
עם כל הצהבת ובית החולים פספסנו אפילו את הימים הראשונים בהם התינוק ישן יחסית.
ממרחק הזמן נדמה לי שנעמה לא ישנה אף פעם. לא בלילה ולא ביום. היא בכתה המון ואותי זה הכניס למצוקה. הייתי חייבת לפתור את זה, להפסיק את הבכי, והדרך היחידה שהיתה לי היתה ההנקה. כשזה לא עזר לקחנו אותה לטייל, וככה שוטטנו אני וטמיר עם נעמה במנשא שעות ארוכות ב"טיילת" של יקנעם. ביום ובלילה. פעם אחת היא כל כך בכתה ולא עזר כלום עד שעשינו לה אמבטיה. אולי זה יעזור. כל כך הרבה מצוקה גרם לנו הבכי. ומרוב מאמץ להתמודד עם הבכי שלה ולמצוא סבלנות ולא להשתגע אני שכחתי איך בוכים. אני, שהייתי בכיינית ידועה עוד מהילדות, לא בכיתי יותר משנה. ככה מצאתי את היעוץ ההדדי.
קשה לי להגדיר מה זה יעוץ הדדי. זאת מעין פילוסופיה שרואה בבכי את התרופה ולא את המצוקה. הלכתי לקבוצה בה למדתי מחדש לבכות ובה היה לי מקום לפרוק את כל הקשיים. מאוחר יותר, בהריון השני, בכיתי גם על הקשיים בלידה של נעמה, ובזכות זה היום אני יכולה בכלל לכתוב על זה.

אז איפה הייתי?
הרגשנו לבד. גרנו בעיר חדשה בה לא הכרנו בהתחלה אף אחד. ההורים גרו לא רחוק כל כך (חצי שעה מאיתנו) אבל לנו הם נראו נורא רחוקים. שנינו הרגשנו שאף אחד לא עוזר לנו. היינו מאד מאוכזבים מזה שהם לא ידעו איך לעזור, ואני רציתי להיות שוב הילדה הקטנה שאמא יודעת מה היא צריכה בלי שאצטרך לבקש. היינו מאוכזבים גם מהחברים שלא הבינו על מה אנחנו מדברים (אנחנו היינו הראשונים). הרבה זמן כעסתי על הורי. כל פעם שבאו הרגשתי שהם באים לראות את נעמה ואני היא רק תופעת הלוואי שלה. שאני לא מעניינת. ובאמת, על מה יש לי לדבר? על כמה פעמים קמתי בלילה? היום במרחק של זמן ושל שיחות אני מבינה שהייתי צריכה לדעת לבקש. נקיונות, בישולים ובעיקר תשומת לב חיובית למילוי המצברים שכל הזמן התרוקנו. אני מודה שאני עדיין לא יודעת לבקש עזרה ואני מאמינה שאני לא היחידה. יש איזה שהוא צורך להוכיח ולהראות (למי?) שאני יכולה לבד ושאני מצליחה להסתדר. אפילו מנקה או בייביסיטר לכמה שעות קשה לי לקחת.
ובעיקר היה לי קשה עם נעמה. להיות כל היום עם תינוקת ובלי מבוגרים. להיות עסוקה בהנקות, החתלות, כביסות. לא היה לי זמן לאכול ובטח שלא לבשל. והבכי שלה. וכל זה בלי שינה בלילה. והתעורר בי לפעמים זעם. על הבכי, על זה שהיא מתעוררת בדיוק כשאני נרדמת או רוצה לבשל/ לאכול/ לדבר בטלפון או סתם להיות לבד... זעם שלא ידעתי שקיים בי ושהפחיד אותי לגלות בתוכי.
לפני הלידה עבדתי, הייתי אדם עצמאי, ופתאום היתה לי נעמה שבעצם קבעה הכל – מתי אני ישנה, מתי אני אוכלת, מה אני יכולה או לא יכולה לעשות. וזה מאד קשה להסתגל למצב הזה. ללמוד to let go. לקבל את זה ששום דבר לא יכול להקבע מראש או להיות מתוכנן.
ראיתי סביבי אמהות מאושרות ואני ממש לא הייתי מאושרת. אני לא יודעת אם הייתי בדיכאון, אבל כנראה הייתי באיזה שהוא מקום ברצף של הדכדוך.
ואף אחד לא סיפר לי שזה כל כך קשה. וגם כשסיפרו כנראה שלא הקשבתי ואולי זה בכלל לא עוזר לדעת. הרבה מהאמהות הטריות סביבי (למשל בקבוצת האמהות אליה הלכתי) לא סיפרו. אולי להן היה יותר קל, אולי זה לא נעים להתלונן (ועוד בתקופה שאמורה להיות כל כך טובה). איכשהו נהיתה לי שליחות לספר כמה קשה. לשבור את השתיקה.

ובכל זה גם הייתי צריכה לגדל תינוקת ולמצוא את הדרך שלי. וכל כך הרבה החלטות ובחירות.
הנקה או בקבוק? מוצץ כן או לא? לישון במיטה איתנו, בעריסה לידנו או בחדר משלה? חיסונים – איזה, מתי או אולי בכלל לא לחסן? לחזור לעבודה או לחנך מהבית? ומתי להתחיל לתת אוכל מוצק ואיזה לתת ואורגני או לא? שלא לדבר על ההחלטות הקטנות היומיומיות של מה להלביש.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

למזלי הרב הלידה של ליאור היתה סיפור אחר לגמרי. כבר ההריון היה שונה. היינו בארצות הברית ולמזלנו הגענו למיילדת מופלאה. שם אפשר לבחור בין רופא ומיילדת שהיא גם עושה את מעקב ההריון (נשמע נפלא, מצד שני בבית החולים אין מיילדות אלא רק אחיות כך שאם בוחרים באופצית הרופא, מה שהרוב עושות, אין בכלל מילדת בלידה אלא רק הרופא ואחיות הנשמעות לקולו). בקיצור מצאנו מיילדת גרמניה (שנקשרה אלינו במיוחד בזכות כך שאנחנו זרים ויהודים. ציונית יותר מאיתנו) שכבר שלושים וחמש שנה מיילדת. התוכנית המקורית היתה ללדת איתה בבית חולים. לידה כמו בבית אבל בבית חולים. זהו. אמרנו בי בי למערכת הרפואית. חוץ מבדיקות (היא שולחת לכל הבדיקות כמו רופא, כולל סקירות. בארצות הברית גם לרופאים אין אולטרסאונד בקליניקה כך שגם ככה רק פעמיים שלוש בזמן ההריון עוברים אולטרסאונד) לא ראינו רופא. כל מעקב ההריון היה אצלה בבית בחדר מיוחד. ממש נהננו לבוא. גם נעמה. היא גם הדריכה אותי לתזונה נכונה רווית חלבונים (למניעת רעלת הריון) וכל מפגש שאלה אם אני הולכת לפחות קילומטר ביום. אני במקום ללכת התחלתי לשחות ושחיתי פעמיים שלוש בשבוע, בעיקר לקראת החודשים המתקדמים יותר. נכון שגם הרופא ובטיפת חלב בהריון עם נעמה אמרו לי לעשות ספורט, אבל כנראה שההכרות האישית, והלחץ שלה היו יותר יעילים ובאמת שחיתי וזה עשה הבדל עצום. ההריון היה הרבה יותר בריא. עליתי בצורה יותר נכונה, לא התנפחתי. הרגשתי מצויין. בלי קשר אליה גם היה לי יותר קל כי לא עבדתי ויכלתי לישון צהריים (מצד שני היתה לי ילדה קטנה לטפל בה...). מתי שהוא בשלבים היותר מתקדמים, משהו כמו חודש שביעי, התחלנו לחשוב על לידה בבית. אני פחדנית ידועה שסומכת על רופאים (למרות שקצת פחות אחרי הלידה של נעמה) אבל בחיים לא חשבתי שאני אגיע אפילו לשקול לידה בבית. אבל כל כך סמכנו על ורוניקה (המיילדת) שאמרתי – אם זה היה מסוכן כמו שזה נראה היא לא היתה עושה את זה. היא לא איזה תמהונית. היא מקצוענית אמיתית. וגם פגשתי אצלה נשים שילדו בבית ושנראו לי נורמליות לחלוטין.. התחלנו לחפש חומר ולחקור את הנושא ומצאנו שלפי כל הסטטיסטיקות, אם ההריון הוא בסיכון נמוך, לידת בית אינה יותר מסוכנת. בלידה שניה היא אפילו יותר בטוחה. יש אפילו מדינות כמו הולנד ואנגליה שמעודדות לידת בית. מינינו את אמא שלי לחפש חומר נגד והיא לא מצאה. השארנו לעצמנו את האופציה לבחור אבל בעצם כשהתחילו הצירים היה לנו ברור שאנחנו יולדים בבית.
את סיפור הלידה כתבתי חודש אחרי, בפורום באינטרנט:
הצירים התחילו מאד לא מסודרים ורחוקים ביום חמישי בבוקר. בצהרים רק התקשרתי לבעלי ואמרתי שאני חושבת שזה זה. בחמש היו לי צירים כל חצי שעה. מאד לא כואבים. הלכנו עם בתנו בת השנתיים לסופר ולבחור סרטים בוידאו, חזרנו, הכנו ארוחת ערב מזינה וישבנו עם כל המשפחה (שני אחי, אחותי וחברה שגרים אצלנו זמנית), טיילנו. בערך באחת עשרה הצירים היו כבר בערך כל חמש דקות, אבל הם לא כמעט בכלל. המיילדת בכל זאת החליטה לבוא וכשהיא הגיעה היתה לי פתיחה של שתיים. היא הלכה לישון בחדר השני ובעלי ונעמה (בתנו) הלכו קצת לישון (מדהים אותי שבשלב הזה עוד יכולתי להסתדר לבד)ואני ראיתי סרט בוידאו (בין ציר לציר). רק בפתיחה של 9, כשהמילדות הכינו את חדר השינה שלנו ממש ללידה (הפכו אותו לחדר בית חולים כמעט) הצירים נהיו כואבים מאד. השעה שעתיים אחרונות (כל הזמנים התבלבלו לי לגמרי) היו כואבות מאד. הצירים האחרונים וצירי הלחץ של הדחיפות היו ממש בלתי נסבלים.
אבל לא היה לי מה לעשות עם זה... המילדת שלי רצתה שאני אלד בשכיבה ובאמת היא ניהלה את הלידה מדהים וליאור יצאה בקלות (מצידה לפחות) ולא היה לי אפילו קרע אחד. אבל כאב נורא ואני לא בטוחה שהיה הכרחי לעשות את זה בשכיבה. אחרי הלידה הקודמת שלי, שהתחילה בזרוז ומיד בצירים כואבים נורא ומהירים, זה היה נהדר לחוות לידה כמו שצריך. היא היתה בסך הכל בערך 12 שעות, זורמת להפליא, בלי שום תקיעות ובלי שום לחץ או מצוקה בשום שלב.מאד כאב אבל "איפה שצריך לכאוב".

אז זהו. זאת היתה הלידה של ליאור. נהדרת וקלה ובאמת תיקון.
התקופה שאחרי לא היתה קלה כמו שציפיתי. נכון שכבר ידעתי יותר בפני מה אני עומדת אבל חשבתי שבזכות זה זה יהיה יותר קל, ולא ממש היה.
חשבתי שהקשיים שהיו לי עם נעמה לא יחזרו. חשבתי שזה משבר של הילד הראשון. אבל גם אחרי הלידה של ליאור היו ימים בהם הייתי מדוכאת ושמאד היה לי קשה לראות את היופי שבהורות. היה לי קשה להתרגל לצפיפות. לזה שיש בבית (ולא משנה מה גודלו) ארבעה אנשים. היו לי ימים שהרגשתי חנוקה ורק רציתי לברוח. לי גם קשה הפיסיות של התינוקות. המגע האינסופי, ההנקה, ובנוסף לליאור גם נעמה דרשה יותר מגע. היו ימים שטמיר רק שם לי יד על הכתף והייתי נרתעת. מצאתי שחשוב לנו הרבה להתפצל, שיהיה לי זמן לבד עם ליאור או עם נעמה (או עם טמיר) ואז פתאום יש שקט כזה ומנוחה.
כנראה שהתינוקות קשה לי במיוחד.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

היא גומרת לינוק, העיניים עצומות. הראש באיטיות ובעדינות עף אחורה. מבעד הפה הפתוח אפשר לראות את הלשון עדיין זזה.
רגע לפני כל הגוף בפעולה. היד מחפשת מה לתפוס. את החולצה שלי, את הלחי, את הרגל שלה. כל הגוף פעילות. יונקת. שקט.
רגע לפני בכי. נגמר העולם. רק תנו לי ציצי.
ועכשיו הראש מונח אחורה. שלווה גמורה. לה ולי.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

למזלי הרב הלידה של ליאור היתה סיפור אחר לגמרי. כבר ההריון היה שונה. היינו בארצות הברית ולמזלנו הגענו למיילדת מופלאה. שם אפשר לבחור בין רופא ומיילדת שהיא גם עושה את מעקב ההריון (נשמע נפלא, מצד שני בבית החולים אין מיילדות אלא רק אחיות כך שאם בוחרים באופצית הרופא, מה שהרוב עושות, אין בכלל מילדת בלידה אלא רק הרופא ואחיות הנשמעות לקולו). בקיצור מצאנו מיילדת גרמניה (שנקשרה אלינו במיוחד בזכות כך שאנחנו זרים ויהודים. ציונית יותר מאיתנו) שכבר שלושים וחמש שנה מיילדת. התוכנית המקורית היתה ללדת איתה בבית חולים. לידה כמו בבית אבל בבית חולים. זהו. אמרנו בי בי למערכת הרפואית. חוץ מבדיקות (היא שולחת לכל הבדיקות כמו רופא, כולל סקירות. בארצות הברית גם לרופאים אין אולטרסאונד בקליניקה כך שגם ככה רק פעמיים שלוש בזמן ההריון עוברים אולטרסאונד) לא ראינו רופא. כל מעקב ההריון היה אצלה בבית בחדר מיוחד. ממש נהננו לבוא. גם נעמה. היא גם הדריכה אותי לתזונה נכונה רווית חלבונים (למניעת רעלת הריון) וכל מפגש שאלה אם אני הולכת לפחות קילומטר ביום. אני במקום ללכת התחלתי לשחות ושחיתי פעמיים שלוש בשבוע, בעיקר לקראת החודשים המתקדמים יותר. נכון שגם הרופא ובטיפת חלב בהריון עם נעמה אמרו לי לעשות ספורט, אבל כנראה שההכרות האישית, והלחץ שלה היו יותר יעילים ובאמת שחיתי וזה עשה הבדל עצום. ההריון היה הרבה יותר בריא. עליתי בצורה יותר נכונה, לא התנפחתי. הרגשתי מצויין. בלי קשר אליה גם היה לי יותר קל כי לא עבדתי ויכלתי לישון צהריים (מצד שני היתה לי ילדה קטנה לטפל בה...). מתי שהוא בשלבים היותר מתקדמים, משהו כמו חודש שביעי, התחלנו לחשוב על לידה בבית. אני פחדנית ידועה שסומכת על רופאים (למרות שקצת פחות אחרי הלידה של נעמה) אבל בחיים לא חשבתי שאני אגיע אפילו לשקול לידה בבית. אבל כל כך סמכנו על ורוניקה (המיילדת) שאמרתי – אם זה היה מסוכן כמו שזה נראה היא לא היתה עושה את זה. היא לא איזה תמהונית. היא מקצוענית אמיתית. וגם פגשתי אצלה נשים שילדו בבית ושנראו לי נורמליות לחלוטין.. התחלנו לחפש חומר ולחקור את הנושא ומצאנו שלפי כל הסטטיסטיקות, אם ההריון הוא בסיכון נמוך, לידת בית אינה יותר מסוכנת. בלידה שניה היא אפילו יותר בטוחה. יש אפילו מדינות כמו הולנד ואנגליה שמעודדות לידת בית. מינינו את אמא שלי לחפש חומר נגד והיא לא מצאה. השארנו לעצמנו את האופציה לבחור אבל בעצם כשהתחילו הצירים היה לנו ברור שאנחנו יולדים בבית.
את סיפור הלידה כתבתי חודש אחרי, בפורום באינטרנט:
הצירים התחילו מאד לא מסודרים ורחוקים ביום חמישי בבוקר. בצהרים רק התקשרתי לבעלי ואמרתי שאני חושבת שזה זה. בחמש היו לי צירים כל חצי שעה. מאד לא כואבים. הלכנו עם בתנו בת השנתיים לסופר ולבחור סרטים בוידאו, חזרנו, הכנו ארוחת ערב מזינה וישבנו עם כל המשפחה (שני אחי, אחותי וחברה שגרים אצלנו זמנית), טיילנו. בערך באחת עשרה הצירים היו כבר בערך כל חמש דקות, אבל הם לא כמעט בכלל. המיילדת בכל זאת החליטה לבוא וכשהיא הגיעה היתה לי פתיחה של שתיים. היא הלכה לישון בחדר השני ובעלי ונעמה (בתנו) הלכו קצת לישון (מדהים אותי שבשלב הזה עוד יכולתי להסתדר לבד)ואני ראיתי סרט בוידאו (בין ציר לציר). רק בפתיחה של 9, כשהמילדות הכינו את חדר השינה שלנו ממש ללידה (הפכו אותו לחדר בית חולים כמעט) הצירים נהיו כואבים מאד. השעה שעתיים אחרונות (כל הזמנים התבלבלו לי לגמרי) היו כואבות מאד. הצירים האחרונים וצירי הלחץ של הדחיפות היו ממש בלתי נסבלים.
אבל לא היה לי מה לעשות עם זה... המילדת שלי רצתה שאני אלד בשכיבה ובאמת היא ניהלה את הלידה מדהים וליאור יצאה בקלות (מצידה לפחות) ולא היה לי אפילו קרע אחד. אבל כאב נורא ואני לא בטוחה שהיה הכרחי לעשות את זה בשכיבה. אחרי הלידה הקודמת שלי, שהתחילה בזרוז ומיד בצירים כואבים נורא ומהירים, זה היה נהדר לחוות לידה כמו שצריך. היא היתה בסך הכל בערך 12 שעות, זורמת להפליא, בלי שום תקיעות ובלי שום לחץ או מצוקה בשום שלב.מאד כאב אבל "איפה שצריך לכאוב".

אז זהו. זאת היתה הלידה של ליאור. נהדרת וקלה ובאמת תיקון.
התקופה שאחרי לא היתה קלה כמו שציפיתי. נכון שכבר ידעתי יותר בפני מה אני עומדת אבל חשבתי שבזכות זה זה יהיה יותר קל, ולא ממש היה.
חשבתי שהקשיים שהיו לי עם נעמה לא יחזרו. חשבתי שזה משבר של הילד הראשון. אבל גם אחרי הלידה של ליאור היו ימים בהם הייתי מדוכאת ושמאד היה לי קשה לראות את היופי שבהורות. היה לי קשה להתרגל לצפיפות. לזה שיש בבית (ולא משנה מה גודלו) ארבעה אנשים. היו לי ימים שהרגשתי חנוקה ורק רציתי לברוח. לי גם קשה הפיסיות של התינוקות. המגע האינסופי, ההנקה, ובנוסף לליאור גם נעמה דרשה יותר מגע. היו ימים שטמיר רק שם לי יד על הכתף והייתי נרתעת. מצאתי שחשוב לנו הרבה להתפצל, שיהיה לי זמן לבד עם ליאור או עם נעמה (או עם טמיר) ואז פתאום יש שקט כזה ומנוחה.
כנראה שהתינוקות קשה לי במיוחד.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

היא גומרת לינוק, העיניים עצומות. הראש באיטיות ובעדינות עף אחורה. מבעד הפה הפתוח אפשר לראות את הלשון עדיין זזה.
רגע לפני כל הגוף בפעולה. היד מחפשת מה לתפוס. את החולצה שלי, את הלחי, את הרגל שלה. כל הגוף פעילות. יונקת. שקט.
רגע לפני בכי. נגמר העולם. רק תנו לי ציצי.
ועכשיו הראש מונח אחורה. שלווה גמורה. לה ולי.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

תגידי לי. מה את חושבת? אי אפשר רגע לעבוד? כל הזמן לרוץ אחריך. שניה אני לא מסתכלת וכבר את על מדף הזכוכית של אחותי. מסתכלת במראה ומנסה לתלוש עגילים מהמתלה ודיסקים ממעל המערכת. רגע אחרי כבר עולה במדרגות. יורדת. מגיעה לספרים על המדפים, תפוחים בסלסלה. כוס עם מים שהיתה על השולחן הקטן מתרוקנת על השטיח. ואת ממשיכה לרוץ. אם הדלת החוצה פתוחה את בשניות בחוץ כבר יורדת במדרגות ורצה לשכנים. רגע אני לא מסתכלת ואת כבר במשימה חדשה, במקום אחר.
איפה אבא שלי שיבוא וישמור עליך קצת.
אני רק כתבתי שבע שורות ואת כבר במקום אחר עם דגל ישראל על קיסם בתוך הפה.
הנה. אני שומעת את האוטו שלו. ליאורי, סבא בא!
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

אני מאמינה בדרך שלי. מאמינה.
היה היום יום כזה שנעמה לא רצתה לעשות כלום. אין לי כוח. לא רוצה ללכת לתומר. רוצה לראות וידאו. טוב. נכנעתי. לא היה לי כוח וגם בראש חשבתי – שיהיה. שתראה כל היום וידאו. עוד ועוד פינוקי (יצא גם בעצבים ככה להגיד לה פעם אחת – רוצה לא לעשות היום כלום רק לראות פינוקי? היא ענתה בשלווה כן) הייתי צריכה להזכיר לעצמי שכאידיאולוגיה אני סומכת עליה ואני צריכה לוותר על הרצון לשלוט בסדר יומה. לא אני קובעת מה חשוב ומה לא. למה לראות את תומר יותר חשוב מלראות וידאו? למה עדיף לצייר מלבהות במסך מרצד? קצת רציתי שימאס לה. שהיא תודה שטעתה.
אז חזרנו הביתה והיא התיישבה מול הטלוויזיה (הראש שלי שוב עובד – לא חבל? בזבוז של יום. הייתי שוברת את הטלוויזיה הזאת). לפחות היא בממ"ד ואני לא צריכה לסבול את הקלטת. אח"כ הקלטת נגמרת ונעמה רוצה לאכול. שוב לאכול? אין לי כוח שוב להכין. עוד שעה ארוחת צהרים. בשביל מה יוגורט ודבש עכשיו? אני בטוחה שזה משעמום או דווקא כדי להרגיז. בעצבים אני נותנת לה. אני לא אאסור עליה לאכול, זה הגוף שלה. האידיאולוגיה מנסה להכתיב את המעשים, אבל הרגשות משתלטים על האיך. נותנת לה אבל מתעצבנת. הלכה ארוחת הצהריים. העיקר בזבזתי אתמול שעה בערב כדי להכין.
בשביל זה היא בבית? מה היא עשתה כל היום? מבזבזת את הזמן.

ואז כשאני במטבח היא מערימה שרפרף וכריות על הספה וקופצת מפה לשם, וקוראת לי לראות ונהנית!! ואח"כ מוצאת שרשרת חרוזים שהתגלגלה בסלון והיא מבקשת שאני אפתח את הקשר והיא מתיישבת ומשחילה לשרשרת ארוכה ארוכה. ואח"כ מוצאת את ניר הדבק החדש שלה ואת המספריים והולכת להדביק רצועות על ניר. ואותי היא לא צריכה בשביל רעיונות או המרצה, אלא רק בשביל שאתן לה לפעמים חומרים ושאבוא לראות (גם לא תמיד, היא כל כך עסוקה בעשייה). כל היום "התבזבז" ובשעה אחת היא עשתה מיוזמתה כל כך הרבה! ולא כי ביקשתי ולא כדי להרשים.

ואני חושבת על החיים שלי, אלה שלפני שעה נראו לי כל כך ריקים, מעייפים, חסרי תוכן ועניין (מה אני, עקרת בית שכל חייה הם בישולים נקיונות וחיתולים? שכל אושר הוא בזכות הבנות?). ואני חושבת על זה שאולי יש הרבה שעות מתות וימים שאני מרגישה מתבזבזת (שוב המילה הזאת בזבוז. בחברה שבה צריך להספיק ולהצליח, אסור לבזבז זמן יקר בו אפשר להתקדם), אבל מתוך כך עולים לי רעיונות ויוזמות שהם כל כך שלי, הרבה יותר שלי מאשר בעבודות שיזומות על ידי אחרים.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

תגידי לי. מה את חושבת? אי אפשר רגע לעבוד? כל הזמן לרוץ אחריך. שניה אני לא מסתכלת וכבר את על מדף הזכוכית של אחותי. מסתכלת במראה ומנסה לתלוש עגילים מהמתלה ודיסקים ממעל המערכת. רגע אחרי כבר עולה במדרגות. יורדת. מגיעה לספרים על המדפים, תפוחים בסלסלה. כוס עם מים שהיתה על השולחן הקטן מתרוקנת על השטיח. ואת ממשיכה לרוץ. אם הדלת החוצה פתוחה את בשניות בחוץ כבר יורדת במדרגות ורצה לשכנים. רגע אני לא מסתכלת ואת כבר במשימה חדשה, במקום אחר.
איפה אבא שלי שיבוא וישמור עליך קצת.
אני רק כתבתי שבע שורות ואת כבר במקום אחר עם דגל ישראל על קיסם בתוך הפה.
הנה. אני שומעת את האוטו שלו. ליאורי, סבא בא!
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

אני מאמינה בדרך שלי. מאמינה.
היה היום יום כזה שנעמה לא רצתה לעשות כלום. אין לי כוח. לא רוצה ללכת לתומר. רוצה לראות וידאו. טוב. נכנעתי. לא היה לי כוח וגם בראש חשבתי – שיהיה. שתראה כל היום וידאו. עוד ועוד פינוקי (יצא גם בעצבים ככה להגיד לה פעם אחת – רוצה לא לעשות היום כלום רק לראות פינוקי? היא ענתה בשלווה כן) הייתי צריכה להזכיר לעצמי שכאידיאולוגיה אני סומכת עליה ואני צריכה לוותר על הרצון לשלוט בסדר יומה. לא אני קובעת מה חשוב ומה לא. למה לראות את תומר יותר חשוב מלראות וידאו? למה עדיף לצייר מלבהות במסך מרצד? קצת רציתי שימאס לה. שהיא תודה שטעתה.
אז חזרנו הביתה והיא התיישבה מול הטלוויזיה (הראש שלי שוב עובד – לא חבל? בזבוז של יום. הייתי שוברת את הטלוויזיה הזאת). לפחות היא בממ"ד ואני לא צריכה לסבול את הקלטת. אח"כ הקלטת נגמרת ונעמה רוצה לאכול. שוב לאכול? אין לי כוח שוב להכין. עוד שעה ארוחת צהרים. בשביל מה יוגורט ודבש עכשיו? אני בטוחה שזה משעמום או דווקא כדי להרגיז. בעצבים אני נותנת לה. אני לא אאסור עליה לאכול, זה הגוף שלה. האידיאולוגיה מנסה להכתיב את המעשים, אבל הרגשות משתלטים על האיך. נותנת לה אבל מתעצבנת. הלכה ארוחת הצהריים. העיקר בזבזתי אתמול שעה בערב כדי להכין.
בשביל זה היא בבית? מה היא עשתה כל היום? מבזבזת את הזמן.

ואז כשאני במטבח היא מערימה שרפרף וכריות על הספה וקופצת מפה לשם, וקוראת לי לראות ונהנית!! ואח"כ מוצאת שרשרת חרוזים שהתגלגלה בסלון והיא מבקשת שאני אפתח את הקשר והיא מתיישבת ומשחילה לשרשרת ארוכה ארוכה. ואח"כ מוצאת את ניר הדבק החדש שלה ואת המספריים והולכת להדביק רצועות על ניר. ואותי היא לא צריכה בשביל רעיונות או המרצה, אלא רק בשביל שאתן לה לפעמים חומרים ושאבוא לראות (גם לא תמיד, היא כל כך עסוקה בעשייה). כל היום "התבזבז" ובשעה אחת היא עשתה מיוזמתה כל כך הרבה! ולא כי ביקשתי ולא כדי להרשים.

ואני חושבת על החיים שלי, אלה שלפני שעה נראו לי כל כך ריקים, מעייפים, חסרי תוכן ועניין (מה אני, עקרת בית שכל חייה הם בישולים נקיונות וחיתולים? שכל אושר הוא בזכות הבנות?). ואני חושבת על זה שאולי יש הרבה שעות מתות וימים שאני מרגישה מתבזבזת (שוב המילה הזאת בזבוז. בחברה שבה צריך להספיק ולהצליח, אסור לבזבז זמן יקר בו אפשר להתקדם), אבל מתוך כך עולים לי רעיונות ויוזמות שהם כל כך שלי, הרבה יותר שלי מאשר בעבודות שיזומות על ידי אחרים.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

כל הזמן שבעולם.
כולם מסביבי ממהרים. קמים בבוקר עם שעון מעורר, רצים להביא את הילדים לגן, להספיק לעבודה. חוזרים מהעבודה. להביא את הילדים. להספיק להיות איתם וארוחת ערב ולישון כי צריך לקום מחר מוקדם... לא מספיקים לראות חברים, לקרוא, לנוח.
ולנו יש זמן.
קמים בבוקר בנחת, אפילו אם ליאור קמה מוקדם זה הזמן רגוע ואיטי. אוכלים משהו, מוצאים משהו לעשות או שלא עושים כלום. ישנים בצהריים. בערב הזמן נמרח והולכים לישון רק כשעייפים.
רותי_קליין*
הודעות: 200
הצטרפות: 18 אוגוסט 2002, 10:46

רותי קליין

שליחה על ידי רותי_קליין* »

כל הזמן שבעולם.
כולם מסביבי ממהרים. קמים בבוקר עם שעון מעורר, רצים להביא את הילדים לגן, להספיק לעבודה. חוזרים מהעבודה. להביא את הילדים. להספיק להיות איתם וארוחת ערב ולישון כי צריך לקום מחר מוקדם... לא מספיקים לראות חברים, לקרוא, לנוח.
ולנו יש זמן.
קמים בבוקר בנחת, אפילו אם ליאור קמה מוקדם זה הזמן רגוע ואיטי. אוכלים משהו, מוצאים משהו לעשות או שלא עושים כלום. ישנים בצהריים. בערב הזמן נמרח והולכים לישון רק כשעייפים.
אנונימי

רותי קליין

שליחה על ידי אנונימי »

עוד לא קראתי את שכתבת, ואני לא שום גורם רשמי כמובן.
דעתי הפרטית היא שזה רעיון מקסים, וישר כח!
  • ומבטיחה לקרוא הכל בקרוב :-)
אנונימי

רותי קליין

שליחה על ידי אנונימי »

עוד לא קראתי את שכתבת, ואני לא שום גורם רשמי כמובן.
דעתי הפרטית היא שזה רעיון מקסים, וישר כח!
  • ומבטיחה לקרוא הכל בקרוב :-)
סימונה_ואבנר*
הודעות: 55
הצטרפות: 01 אוגוסט 2002, 09:32

רותי קליין

שליחה על ידי סימונה_ואבנר* »

הי רותי, כן זאת אני. תהיתי אם זאת את...
בקשר לכתיבה, אני קצת תקועה. אני אשמח לדבר איתך על זה, אבל בפורום אישי, כי אני עדיין בשלב מאוד אישי עם הכתיבה.
אם בא לך, תכתבי לי: [email protected]
נכון לרגע זה עוד לא קראתי את הדף שלך, אבל זה מה שאעשה אל תוך הלילה.
המשך יבוא....
:-) זה הסימן היחיד שאני מכירה בע"פ...
סימונה_ואבנר*
הודעות: 55
הצטרפות: 01 אוגוסט 2002, 09:32

רותי קליין

שליחה על ידי סימונה_ואבנר* »

הי רותי, כן זאת אני. תהיתי אם זאת את...
בקשר לכתיבה, אני קצת תקועה. אני אשמח לדבר איתך על זה, אבל בפורום אישי, כי אני עדיין בשלב מאוד אישי עם הכתיבה.
אם בא לך, תכתבי לי: [email protected]
נכון לרגע זה עוד לא קראתי את הדף שלך, אבל זה מה שאעשה אל תוך הלילה.
המשך יבוא....
:-) זה הסימן היחיד שאני מכירה בע"פ...
סימונה_ואבנר*
הודעות: 55
הצטרפות: 01 אוגוסט 2002, 09:32

רותי קליין

שליחה על ידי סימונה_ואבנר* »

תיקון: :-)
סימונה_ואבנר*
הודעות: 55
הצטרפות: 01 אוגוסט 2002, 09:32

רותי קליין

שליחה על ידי סימונה_ואבנר* »

תיקון: :-)
ענת_שן_לוי*
הודעות: 1278
הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10

רותי קליין

שליחה על ידי ענת_שן_לוי* »

האם את "רותי"? מי שהתלהבה בדף שלי מהספר "עצם הכתיבה"?
לפי שאת כותבת אני מניחה שכן. עוד לא קראתי מה שכתבת, אבל סחטֵן על הרעיון.
ותודה לך על מה שכתבת בדף שלי. חיפשתיך כדי להודות לך ואני מקוה שאכן מצאתיך.
ענת_שן_לוי*
הודעות: 1278
הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10

רותי קליין

שליחה על ידי ענת_שן_לוי* »

האם את "רותי"? מי שהתלהבה בדף שלי מהספר "עצם הכתיבה"?
לפי שאת כותבת אני מניחה שכן. עוד לא קראתי מה שכתבת, אבל סחטֵן על הרעיון.
ותודה לך על מה שכתבת בדף שלי. חיפשתיך כדי להודות לך ואני מקוה שאכן מצאתיך.
ענת_גביש*
הודעות: 2302
הצטרפות: 30 יוני 2001, 23:50

רותי קליין

שליחה על ידי ענת_גביש* »

רותי קראתי בשקיקה עד הצהבת ילודים של נעמה.פתאם התעייפתי ושמתי לב לשעה.
איזה דף כיפי ומצויין .אני אחזור אליו מחר.
כמעט שכחתי למה נכנסתי אליו- נפגשנו אצל חדוה? איך שמחתי לקרוא שאת מהאיזור.
ענת_גביש*
הודעות: 2302
הצטרפות: 30 יוני 2001, 23:50

רותי קליין

שליחה על ידי ענת_גביש* »

רותי קראתי בשקיקה עד הצהבת ילודים של נעמה.פתאם התעייפתי ושמתי לב לשעה.
איזה דף כיפי ומצויין .אני אחזור אליו מחר.
כמעט שכחתי למה נכנסתי אליו- נפגשנו אצל חדוה? איך שמחתי לקרוא שאת מהאיזור.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37

רותי קליין

שליחה על ידי בשמת_א* »

רותי, את כותבת ממש סוחף. לא יכולתי להפסיק לקרוא.
לקרוא את החיים. כתיבה אמיתית. איזה יופי.
מחכה להמשכים.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37

רותי קליין

שליחה על ידי בשמת_א* »

רותי, את כותבת ממש סוחף. לא יכולתי להפסיק לקרוא.
לקרוא את החיים. כתיבה אמיתית. איזה יופי.
מחכה להמשכים.
חגית_ו*
הודעות: 412
הצטרפות: 28 אוקטובר 2001, 15:26

רותי קליין

שליחה על ידי חגית_ו* »

קראתי ונהניתי.
זה מקסים (-:
חגית_ו*
הודעות: 412
הצטרפות: 28 אוקטובר 2001, 15:26

רותי קליין

שליחה על ידי חגית_ו* »

קראתי ונהניתי.
זה מקסים (-:
שליחת תגובה

חזור אל “דפים אישיים”