על ידי מיקי* » 15 ינואר 2007, 17:57
היי אמא של...
לקח לי כמה שעות להבין מה אני רוצה לומר לך, אחרי שקראתי בבוקר את מה שכתבת פשוט לקחתי את הזמן.
שמי מיקי ואני בת רבע ל 35 וחיה עם בת זוג.
אחרי כל המחמאות והמילים מחממות הלב שנכתבו כאן בכדי לפרגן לתגובה שלך, רציתי להוסיף עוד קצת...
אני אנסה לשקף עבורך מהעיניים של הבת שלך (אולי) - סביר להניח שלקח לה המון זמן לאזור אומץ בכדי לחשוף בפנייך את הבחירה שלה. ממה שכתבת כאן אני מבינה שהיא בגיל העשרה ולכן השיתוף שלך מעורר בי כ"כ הרבה התרגשות.
כשאני הייתי בת 13 הבנתי שהיחס שלי לחברותי שונה. גם אני רצתי עם הבנות בהפסקה, אבל יותר רצתי אחריהן, גם אני שלחתי פתקים באמצע השיעורים, אבל לא היתה בהם רכילות, גם אני משכתי להן בשיער אבל לא בכדי להציק.
את מבינה? ממה שאת כותבת כאן על הבת שלך, אני מבינה שהתחושות שלה לא צצו אתמול בבוקר. היא מסתובבת עם הדברים האלה בבטן כבר די הרבה זמן (הרי יש לה חברה כבר חצי שנה...).
זה לגמרי ברור שעבורך עדיף היה אם היא היתה מספרת גם לבן זוגך, אבא שלה. כך יכולתם לדבר ביניכם את הדברים ולעכל אותם ביחד. לדעתי, הבחירה שלה לא לספר לא כרגע נובעת מזה שזו סיטואציה שמאוד לא פשוט להתמודד איתה. אז היא עשתה את זה באומץ מולך ובשלב הבא היא תתמודד עם לשתף אותו (גם אני, אגב, שיתפתי קודם את אימי ורק אח"כ את אבי).
וזה בכלל לא משנה כמה המשפחה תומכת ואוהבת - לשבת ולדבר עם ההורים זה קשה.
התחושה היא שאיכזבתי מישהו, שלא עמדתי בציפיות. כי העולם הזה רוצה ומטיף ל
אחד שלם ונכון. זה הרבה יותר פשוט ככה. כולם אותו הדבר, לא צריך להתאמץ.
גם אמא שלי, כמוך, אמרה לי שהיא לצידי בבחירה שלי. שכל מה שהיא רוצה זה שאהיה מאושרת. גם היא חששה שהחיים שלי לא יהיו פשוטים מול בחירה שכזו.
המילים של אמא שלי והמכתב שהיא כתבה לי אחרי השיחה הזו שמורים אצלי קרוב קרוב ללב. ברגעים שבהם אני זקוקה לשמוע אותה אומרת את המילים האלה (לצערי, היא נפטרה לפני שנתיים) אני נכנסת פנימה לתוכי ונזכרת בה יושבת איתי בחדר שלי לפני 18 שנה ואומרת לי: "מיקי'לה שלי, אני אוהבת אותך בכל בחירה שלך". או שאני פותחת את המכתב וקוראת בו שוב.
אני מרגישה שאני קצת מבולגנת במה שאני כותבת לך.
אני מתנצלת על זה.
אני רק רוצה כן לכתוב לך עכשיו שאת בהחלט ראויה לכל המילים והשבחים שעוטפים אותך בהם כאן. זה לא פשוט (אני רק מתארת לעצמי) להגיב כך מול כזו פצצה שמונחת לפתחך.
טוב,
אפסיק לדחוק בעצמי לכתוב עכשיו ואנסה אולי מאוחר יותר.
את מוזמנת, אם את רוצה, לכתוב לי למייל האישי שלי. אולי בתקשורת ישירה בינינו אוכל לשתף ולשקף ביתר בהירות
[email protected]
ודרך אגב -
אין טיפול פסיכולוגי שיכול להמיר את בחירתו של אדם. לא משנה מה היא, מינית או אחרת.
אני לא אומרת שבחירות לא יכולות להשתנות, אבל זה יכול לבוא רק מתוכנו ולא בעזרת מישהו אחר (הורה או פסיכולוג) שמוביל אותנו להאמין ברעיון הזה.
תודה ששיתפת כאן
איפשרת לי לגעת בזיכרון חם ועוטף.
מיקי
היי אמא של...
לקח לי כמה שעות להבין מה אני רוצה לומר לך, אחרי שקראתי בבוקר את מה שכתבת פשוט לקחתי את הזמן.
שמי מיקי ואני בת רבע ל 35 וחיה עם בת זוג.
אחרי כל המחמאות והמילים מחממות הלב שנכתבו כאן בכדי לפרגן לתגובה שלך, רציתי להוסיף עוד קצת...
אני אנסה לשקף עבורך מהעיניים של הבת שלך (אולי) - סביר להניח שלקח לה המון זמן לאזור אומץ בכדי לחשוף בפנייך את הבחירה שלה. ממה שכתבת כאן אני מבינה שהיא בגיל העשרה ולכן השיתוף שלך מעורר בי כ"כ הרבה התרגשות.
כשאני הייתי בת 13 הבנתי שהיחס שלי לחברותי שונה. גם אני רצתי עם הבנות בהפסקה, אבל יותר רצתי אחריהן, גם אני שלחתי פתקים באמצע השיעורים, אבל לא היתה בהם רכילות, גם אני משכתי להן בשיער אבל לא בכדי להציק.
את מבינה? ממה שאת כותבת כאן על הבת שלך, אני מבינה שהתחושות שלה לא צצו אתמול בבוקר. היא מסתובבת עם הדברים האלה בבטן כבר די הרבה זמן (הרי יש לה חברה כבר חצי שנה...).
זה לגמרי ברור שעבורך עדיף היה אם היא היתה מספרת גם לבן זוגך, אבא שלה. כך יכולתם לדבר ביניכם את הדברים ולעכל אותם ביחד. לדעתי, הבחירה שלה לא לספר לא כרגע נובעת מזה שזו סיטואציה שמאוד לא פשוט להתמודד איתה. אז היא עשתה את זה באומץ מולך ובשלב הבא היא תתמודד עם לשתף אותו (גם אני, אגב, שיתפתי קודם את אימי ורק אח"כ את אבי).
וזה בכלל לא משנה כמה המשפחה תומכת ואוהבת - לשבת ולדבר עם ההורים זה קשה.
התחושה היא שאיכזבתי מישהו, שלא עמדתי בציפיות. כי העולם הזה רוצה ומטיף ל[b]אחד[/b] שלם ונכון. זה הרבה יותר פשוט ככה. כולם אותו הדבר, לא צריך להתאמץ.
גם אמא שלי, כמוך, אמרה לי שהיא לצידי בבחירה שלי. שכל מה שהיא רוצה זה שאהיה מאושרת. גם היא חששה שהחיים שלי לא יהיו פשוטים מול בחירה שכזו.
המילים של אמא שלי והמכתב שהיא כתבה לי אחרי השיחה הזו שמורים אצלי קרוב קרוב ללב. ברגעים שבהם אני זקוקה לשמוע אותה אומרת את המילים האלה (לצערי, היא נפטרה לפני שנתיים) אני נכנסת פנימה לתוכי ונזכרת בה יושבת איתי בחדר שלי לפני 18 שנה ואומרת לי: "מיקי'לה שלי, אני אוהבת אותך בכל בחירה שלך". או שאני פותחת את המכתב וקוראת בו שוב.
אני מרגישה שאני קצת מבולגנת במה שאני כותבת לך.
אני מתנצלת על זה.
אני רק רוצה כן לכתוב לך עכשיו שאת בהחלט ראויה לכל המילים והשבחים שעוטפים אותך בהם כאן. זה לא פשוט (אני רק מתארת לעצמי) להגיב כך מול כזו פצצה שמונחת לפתחך.
טוב,
אפסיק לדחוק בעצמי לכתוב עכשיו ואנסה אולי מאוחר יותר.
את מוזמנת, אם את רוצה, לכתוב לי למייל האישי שלי. אולי בתקשורת ישירה בינינו אוכל לשתף ולשקף ביתר בהירות
[email protected]ודרך אגב -
אין טיפול פסיכולוגי שיכול להמיר את בחירתו של אדם. לא משנה מה היא, מינית או אחרת.
אני לא אומרת שבחירות לא יכולות להשתנות, אבל זה יכול לבוא רק מתוכנו ולא בעזרת מישהו אחר (הורה או פסיכולוג) שמוביל אותנו להאמין ברעיון הזה.
תודה ששיתפת כאן
איפשרת לי לגעת בזיכרון חם ועוטף.
מיקי