תלוי איפה: ביער אסור, אבל על הדשא בפארק זה טוב ורצוי כי ככה נפתחים אל הטבע עם האויר הנקי וזה כיף ממש! מי שגר בקיבוץ יכול תמיד ללכת יחף אפילו בשלג אחרת יצחקו עליו!!!

באביב: כן! בקיץ: פחות. בסתיו: לא כל כך... בחורף: ממש לא!

חוף ים: כן. דשא: כן. יער: לא.

הנושא הקבוע שעולה אצל החמות - הקטן בלי נעליים, כל פעם הקטן התורן... וכולם סירבו לנעול בהתחלה.
הסיבות - שלא יהיו חולים בטווח הקרוב - כתוצאה מהתקררות
שלא יהיו חולים בטווח הרחוק - חמותי טוענת שזה עלול לפגוע בעתיד המאוחר יותר באיברים הפנימיים.

לי אין בעיה עם זה שילכו יחפים, גם בחוץ, גם כשקר - אני מלבישה יותר שכבות.
הקטן עכשיו בן שנה וחמישה חודשים, מעיף את הגרביים (הולך חופשי ב"ה).
בזמן הקרוב נשהה הרבה אצל חמותי עקב מותו של חמי ז"ל, ואני מעוניינת לצמצם חיכוכים.

אז אשמח אם יש למישהו מידע רפואי/תובנות בקשר לטיעונים של חמותי, בעיקר לגבי הטווח הרחוק. זה ממש יכול לעזור
תודה רבה מראש!!

אני זוכרת שחברה שלי שהייתה מסתובבת יחפה הרבה, שהגיע באמת בטעות יחפה לבית הספר נתקלה במרכזת השכבה שלה וכשזו שאלה אותה למה היא יחפה
נענתה על ידי חברתי שהיא לא יחפה זה פשוט נעליים שרק אנשים חכמים יכולים לראות חחחחח
טוב שלחו אותה הביתה אבל היום 15 שנה אחרי זה עדיין מצחיק אותי ואני מניחה שימשיך להרבה זמן.

וואו. בדיוק סיפור כמו שהיה יכול לקרות לי בגיל הזה, ויכול לקרות לילדים שלי היום. מרגש למצוא מישהו שהוא גם יחפן וגם מפוזר כמוני... אני משתתפת בצערך.
(ואני "אלמוג" מ-2004. ועדיין אמא ליחפנים.)

מוסיפה עוד סיפור, לזכר ניצן פיליפס מגלאון, שנהרג בתאונת אופנוע: ניצי הלך יחף תמיד. בסוף, בטיול השנתי של י"ב, כשהם נסעו ליוון לשבועיים, הוא שכח לקחת סנדלים והלך יחף בשדה התעופה ובשלג בהרים ... נדמה לי שבסוף הוא קנה סנדלים ביוון...

גם אני ובנותי הולכות יחפות כשאנחנו בישוב אחרה"צ.
סיפור - בפעם הראשונה שבאתי להכיר את הוריו של בעלי, במזרח אירופה, הגעתי בנעליים סגורות עם שמלה וגרביונים. בטיסה נקרעו כמובן הגרביונים אבל לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, נחתנו והיה קור נוראי וגשם. הם אספו אותנו משדה התעופה והחליטו שבדרך לבית שלהם צריך לעבור אצל הדודים וכל קרובי המשפחה. לא תיארתי לי שבכל בית יש לחלוץ את הנעליים בכניסה. תנחשו איזה רושם ראשוני יצרתי כשנכנסתי לבתים של הדודים עם גרביונים קרועים! לבסוף באחד הבתים הורדתי גם אותם אבל היה קר נורא. למרות זאת הוריו של בעלי וגם משפחתו המורחבת קיבלו אותי עם המון אהבה, חום והבנה. בביקורים הבאים למדתי לעמוד על שלי (לפחות בחלק מהבתים) ולא לחלוץ נעליים, או לגרוב גם גרביים (ורצוי נקיות).

שלום!
זכרון מלפני שנה: מרכז מסחרי רמת אביב ג', אני ובת השנתיים (אז) מסתובבות כל הקיץ כשהיא יחפה, ובמקרה הטוב בתחתונים וחולצה. ילד אחד מעיר לאמא שלו, אבל בקול רם שנשמע: "אמא, הילדה הזאת הולכת יחפה. נכון שאסור?", ואמא שלו, בקול רם כנ"ל, כי מה פתאום שמישהו יעשה לה שונה בעיניים: "נכון, יש הרבה חיידקים על הרצפה".

אני זוכרת את אופק בן שנה + הולך על קוצים ככה שלא יכולנו לרדוף אחריו (כולנו יחפים), אח"כ בעקבות ירידות מצד הסבתא הוא התחיל לנעול נעליים אבל חולץ אותם בכל הזדמנות וממשיך ללכת על שברי זכוכיות כמו פקיר על גחלים. אור לעומתו רגיש נורא ומכיוון שאני לא מאמינה בנעליים לפני גיל שנתיים, הולך יחף רק על מדרכות חלקות ועוצר כשיש דשא או חול. במקום לול פרשתי לו שטיח על הדשא והוא נשאר תקוע עליו עד לחילוץ

ומוגלי עודד מה פתאום לי לקח 6.5 שנים

משפחתי העירונית בביקור אצל חברה שגרה בקיבוץ בצפון, בכורה בן ה6.5 יחף תמידית, הילדים בבית רוצים לצאת לטיול המארחת אומרת לבנה שידריך את האורחים ויקח אותם לטיול לנחל שגובל בקצה הקיבוץ (הילד גם יחף וגם עצמאי),
בכורתי עומדת לנעול את נעליה ומארחתנו אומרת לה אין צורך זה פה קרוב לכי יחפה והיא מקשיבה לה, אני עם פעוטה בידיים משתרכת אחריהם בעצם אחריו, הוא רץ קופץ על שביל, חצץ, דרדר וכו' בלי בעיה בכלל, בכורתי מתחילה לקטר שחם דוקר וכואב, אנחנו ממש קרובים אומר מוגלי, הגענו לשלולית שנקראת נחל דישון, הילד מקפץ לו בין חלוקי הנחל, משכשך בהנאה ברגליו, בכורתי כבר צועדת על ארבע ומיבבת, והוא שהמראה נראה לו קצת מוזר מציעה לה את ידו ואחר כך מראה לה אבנים שטוחות וחלקות שכדי לה לדרוך עליהם.
מה אני אגיד לכם טיול של 200 מ' הפך כמו טיול של אלפי ק"מ ועוד למטיבי לכת, חזרנו תשושות לחלוטין, בדרך חזרה פגשה אותנו מארחתנו שחזרה מהמכולת ואמרה אוף זה אשמתי אני אמרתי לה ללכת יחפה עניתי לה נכון.
ולבכורתי אמרתי לא נורא אחרי שלושה ימים כאן תתרגלי ומוגלי עודד מה פתאום לי לקח 6.5 שנים.

אז את יכולה גם בסביבה דתית, ולתרץ בכך ש"הרופא אמר" (-;

החלטתי לנסות ללכת יחפה, יש לי בעיות של עור יבש וקשה בעקבים שכל הזמן צריך מניקור וקרמי לחות. הלכתי בחצר יחפה, ברחובות איפה שזה לא שכונה דתית. העור השתפר פלאים. שנים לא היה לי עור כזה חלק ברגליים אז החלטתי על יחפנות חלקית: בסביבות הבית שלי, ובחצר, וברחובות שקטים או מקומות לא דתיים או בפארק המקומי... אצלי זה לא עניין של אידיולוגיה, זה עניין של בריאות. נמאס לי מהעור היבש שאף פעם לא עובר, וסוף כל סוף מתחיל להשתפר!

למה להפוך דבר כל כך פשוט לאידיאולוגיה?

<מצב הרגליים שלי מלמטה - שחור!>

שרה, למה לך ללכת יחפה במקום שאת חיה בו? זה ממש לא מתאים שם.

היי זה נשמע לי רעיון טוב ללכת על יחפנות! אבל יש לי בעיה שאני גרה בשכונה דתית\חרדית בניו ג'רסי בארה"ב. איך הם יקבלו את זה? אם אלך לי ברחוב יחפה עם שלום ואכנס לחנות מכולת שבשכונ ה, לא הייתי רוצה שאנו נקבל מבטים כמו על תמהוניים. ואיך אוכל לבא לבקר מישהו, להופיע יחפה? האמריקאים האלו, אם הם רואים משהו שונה מהמקובל, הם פשוט מתנתקים, ואז אנו עלולים להיות בבדידות חברתית...
יש לכם רעיונות?

בשמת, אין כמוך! אני אנסה לתרגל את היצירתיות שלי.
טוב - עכשיו אלך לישון - כבר חצות כאן, והבטחתי לבעל שלי לפני חצי שעה שאני כבר מצטרפת אליו...

החוכמה היא לא לשאול שאלות שאפשר לענות עליהן "בסדר". את זה למדתי מהנסיון עם בעלי.
אני שואלת שאלה עם תוכן. נגיד:
"ילדה, עם מי שיחקת היום בגן?" (במקום: איך היה בגן? בסדר)
"בעל, כמה סרטים ערכת היום?" (פתח להמשיך ולהמציא שאלות, שמהן פתאום אני זוכה לשמוע גם על מה שמציק לו והיה כלוא בבטן ואחר כך היה מרעיל לי את כל הערב בלי שהייתי מבינה מה הבעיה שלו ומה אני עשיתי)
הבעיה שזה דורש יצירתיות.
"נדמה לי שמוצא חן בעיניכם שיש פה פחות חיי חברה. יכול להיות שנעים לכם להיות תקועים עם ההורים בבית?" (לא, מה פתאום! אמא, את לא מבינה כלום!)

אני אנסה שוב. גם אני סקרנית, אבל לא רוצה להיות נודניקית. עוד לא קראתי את הדף בנים לא מדברים , אבל לפי הנסיון שלי, בנים באמת לא מדברים. קשה ביותר לנהל שיחה עם בני בן ה-17. התשובה לכמעט כל שאלה היא - בסדר. איך היה בבי"ס? בסדר. איך היה באוסטרליה? בסדר. איך היה המשחק? בסדר. מרתק.

הם לא רואים בכך יתרון, עד כמה שהבנתי מהם, אבל לא איכפת להם. הם גם לא אמרו דבר כהחלטנו שאנחנו חוזרים מוקדם מן הצפוי (התכנון היה לשנתיים, ואנו חוזרים אחרי שנה). הם אומרים שהם שמחים לחזור, אבל אם היינו מחליטים להשאר, זה גם היה בסדר מצידם. ומעניין שכולם אומרים אותו דבר, גם בשיחות נפרדות. אני מודה - לא ברור לי. אולי זה מצביע על חוסן נפשי, כושר הסתגלות? לא יודעת.

מעניין מה היתרונות שהילדים רואים בהישארות, שאת לא רואה?
<בשמת סקרנית>

כן זה ממש מעניין. אנחנו גם די סובלים מזה שלילדים כאן אין חברים, כי חיי החברה כאו שונים מאשר בארץ, לא הולכים אחד לשני, ואם כן, זה אחרי קביעה של שבוע שבועיים מראש, בצורה די רישמית. יתכן שעם הזמן זה משתנה, אבל מנסיוננו כאן, עם חמישה ילדים בגילאים שונים, על פני שלושת רבעי שנה, רק ילדה אחת נפגשה פעמיים עם ילדה מקומית, וזהו. ולמרות זאת - הילדים אומרים שזה בסדר מבחינתם אם נחליט להשאר כאן. (אנחנו לא). הייתי בטוחה שהם יתחננו לחזור, כי בארץ אנחנו כמעט לא רואים אותם, כל היום הם עם חברים, או שחברים אצלנו, ועכשיו הם כל הזמן, מלבד בי"ס, יחד בבית, משתעממים ורבים לא מעט, ומשגעים אותנו...

זה ממש מרתק מה שאת מתארת, ומה שבלט לי במיוחד זה שלנו יש את הרעיונות שלנו מה יפריע לילדים ועם מה הם לא יהיו מוכנים להשלים, והם מפתיעים אותנו...

האמת היא שהילדים שלי לא הולכים יחפים. ניו זילנד היא ארץ מערבית, מאד דומה לאנגליה, עם אקלים מעט יותר חם, אך לא ממש חם. בקיץ הגיע כאן ל- 25 מעלות, ועכשיו, תחילת החורף בסביבות -16-17 מעלות בשיא היום. אבל יש המון גשם - כל יום כמעט. לא כולם כאן הולכים יחפים, אבל יחסית הרבה מאד. הכל נראה כאן מאד אנגלי, וזה מאד בולט לראות את הילדים והאנשים היחפים ברחובות. אתמול באתי לקחת את ביתי מהגן, ירד גשם, היה די קר עם רוח, ואמא עם ילדה בת ארבע יוצאות מהגן, כשהילדה רצה לה בשמחה בשלוליות יחפה לגמרי. ברררר....
בעלי ואני גם לא אוהבים ללכת יחף - קר ודוקר, כך שאנחנו לא משתתפים ביחפנות המקומית. גם ילדי לא אוהבים ללכת יחף מחוץ לבית. בבית דווקא כן - אני לא מבינה איך הם יכולים עם רגליים יחפות, קרות קקרח, להסתובב על הבלטות במטבח או באמבטיה. שאר הבית שטיח מקיר לקיר. שוב ברררר.... אבל זה בעיה שלהם.
נהוג כאן גם לחלוץ נעליים בכניסה לבתים, כנראה בגלל השטיחים מקיר לקיר מצד אחד, וריבוי הבוץ והגשם מצד שני.

ולגבי בתי הספר - ילדי לומדים כאן בבתי הספר המקומיים. הם בני 9,12,15,17. הקטנה בת 3, בגן.
בתי הספר כאן ברובם המכריע נפרדים לבנים ובנות. בית ספר יסודי, עד גיל 10 משותף.
האמת שאנחנו היינו הרבה יותר מזועזעים מהתלבושות מהילדים. הגענו לכאן בסוף חורף שעבר, היה ממש קור כלבים, והבנות נאלצו ללבוש חצאיות (לראשונה בחייהן), וקפאו מקור. אני חשבתי שאם אני הייתי במקומן הייתי מסרבת לחלוטין ללכת לבי"ס, אבל הן לא חשבו על זה, אז לא הכנסתי להם רעיונות לראש.
עדו פחות יכולתי לתאר לעצמי את בן ה -17 שלי לובש מכנסי זלמן, עם גרביים שחורות עד הברכיים, ונעלי עור חצאיות, שחורות, עם שרוכים. אבל הוא בכלל לא הבין מה הבעיה. הוא הלך תחילה לבית ספר היחיד כאן שהוא ללא תלבושת, ומשותף לבנים ובנות, אבל ביקש מיוזמתו לעבור לבית הספר עם התלבושת, שהוא הטוב ביותר בעיר מבחינה לימודית ומבחינת ספורט, והתלבושת ממש לא הפריעה לו, או שהוא לפחות לא התלונן. (אחרי שלמד כל חייו בבתי ספר בקיבוצים).

מקווה שזה קצת מספק את הסקרנות על ארצות רחוקות... אשמח לענות על שאלות נוספות!

בני כמה הילדים? הם לומדים בבתי הספר/גן או שהם בחינוך ביתי?
כמה זמן אתם שם?
איך הילדים מקבלים את זה שהם צריכים להגיע בתלבושת מעומלנת ללימודים?
ואיך זה ללכת יחפים כדבר מקובל? בטח כיף.

אמא לחמישה: ספרי עוד בבקשה.

>אנהאטה מודה שהיא אוהבת סיפורים מעניינים מארצות רחוקות<

אני כרגע נמצאת בניו זילנד, והיחפנות כאן מקובלת ביותר. ילדים ומבוגרים, יחפים בחוץ, בעיר, בסופרמרקט. וכאן עכשיו כבר די חורף - קר וגשם, והם יחפים, כולל ילדים קטנים בגן, כולל סבים שהולכים לקנות עיתון בבוקר, וכל מה שבינהם. לבית הספר הילדים צריכים לבאו בנעליים או סנדלים, ויש כאן תלבושת מאד קפדנית, אנגליה - בנות עם שמלות, בנים עם מכנסיים קצרים כד הברך, וגרביים עד הברכיים. אבל מחוץ לבית הספר היחפנות כאן ממש מקובלת לחלוטין.
סתם מעניין.

לפני שנה, כשהבת הקטנה עוד היתה בבית ספר , פנתה אלינו המורה, ואח"כ המנהלת, שנשלח את הילדה עם סנדלים. השבנו שזה לא בתחום אחריותנו, ואין לנו בעיה עם יחפנותה, ואז יום אחד המנהלת לקחה אותה באמצע יום לימודים, ברכבה הפרטי, לבית שלנו, כדי שתיקח סנדלים...
היא קיבלה ממני מכתב זועם, שלא תעיז להסיע את הבת שלי ברכב שלה ללא קבלת רשות ממני, וחשבתי שיהיה מזה ענין גדול, אבל זה גווע, ובינתיים אנחנו כבר לא שם.
את עצמי אני זוכרת בבית ספר לסיעוד, מקום מחוייט והגייני, יחפה באופן קבוע. בהתחלה עוד ניסו לאיים עלי, אבל בסוף כולם התרגלו.
זה חוסך הרבה כסף, לא צריך לקנות סנדלים. כשהם כבר כן מסתנדלים, הם תמיד שוכחים את הסנדלים אצל מישהו, ועוברים שבועות עד שזוכרים אצל מי, ומלקטים אותם.

אבא שלי ממש חטף שוק כשהסתובבתי בעיר בה "כולם מכירים אותו" יחפה.
>ורד אהבה לעשות פדיחות. במיוחד לאבא<

ראו (מעניין): שאלות נפוצות אודות היחפנות

כשהייתי בתיכון סבא שלי חזר מירושלים ואמר שהוא ראה חברים שלי (והתכוון לכל היחפנים בתחנה המרכזית)...

גם לי, אבל קיבלתי את הדרישות בהבנה.

שלום!

גילה, אז מה, רק לי היא הציקה?

ואצלינו שותקים בינתיים כשהילדים שלי הולכים יחפים ברחוב.
אולי נדים בראשיהם ואומרים לעצמם, הנה האמא התמהונית וילדיה היחפים.
כשהבת שלי הלכה בשנה שעברה עם סנדלים בחורף וללא גרביים, הוזמנו אחר כבוד לשיחה עם פקידת סעד לחוק נוער. היא שאלה אותי אם הילד שלי ירצה לאכול אוכל לא כשר, האם אסכים. אמרתי כן

לי היה הסכם עם הלבורנטית שבמעבדה אני בכ"ז חייבת סנדלים.
היינו שתי יחפניות בכל הבי"ס הענק הזה.
את השניה פגשתי פתאום ביום עיון (-:

כשאני הייתי שם אסור היה להכנס יחפים רק למבצר, בגלל המעבדות. (אבל לעשן אפשר היה רק במבצר, למעלה... אה, בעצם גם בואדי.)

בשנה הראשונה שלי בבית-ירח (תיכון אזורי עמק-הירדן)היחפנות היתה אסורה, אז פשוט קשרנו את הסנדלים לתיק.
בשנה השניה ההנהלה ויתרה...

ואני לא יכולה לשכוח איך פעם אחת נהג אוטובוס לא העלה אותי לאוטובוס מכיוון שלא היו לי סנדלים...
ופעם אחרת בקורס מד"צים, כשאסור היה ללכת יחפים היו כמה נערים שציירו על הרגליים שלהם עם טושים (ראו ויכוח טושים זה הדק) סימן של סנדלים תנ"כיות...

עוגיה מתוקה שלי, ישראל היא מדינה בה מה שמותר אסור -- ומה שאסור מותר. הידעת?

בביצפר שלי, שהיה גוש בטון גדול, אהבתי להסתובב יחפה
לא כזה תענוג לדרוך על מרצפות ג'יפה ולזכות להמון הערות אבל אהבתי ללכת יחפה בגיל הזה (15)
כל הזמן

המנהלת נהגה לרדוף אחרי ולדרוש שאנעל משהו
ואני ביקשתי שתראה לי איפה בתקנון כתוב שצריך להיות נעולים
ושיש חוק שאוסר על מורים לעשן בתוך ביתהספר אז אולי כדאי להתחיל לאכוף חוקים כתובים לפני המומצאים.

לא ממש עזר.

ראו גם: ללכת יחפים