כל כך יפה לקרוא @}

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

פעם בשנה...
אני מלווה מרחוק (טלפון אלחוטי) את המסע הנוכחי של קרן ובעלה בהרים של בריטיש קולומביה בקנדה. הם משתתפים במסע רכיבת סוסים של 100 מייל להקמת מחנה לציידים וכמובן מצלמים. כשיגיעו הם יוטסו חזרה למחנה הבסיס וישהו שם מספר שבועות. כן, ציד הוא לא משהו שכולם מסכימים עליו ואני כל פעם מופתעת מהקשר שנוצר בין קרן ותחום שהוא כל כך זר למי שגדל בארץ. אבל כמו שאומר דר. סוס - כשיוצאים מגיעים למקומות מופלאים. עד השנה הבאה...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בימים אלו בעלי ואני סוגרים את המוטל שניהלנו בשש עשרה השנים האחרונות ורשמית יוצאים לפנסייה. בזמן שאני אורזת אני נתקלת מידי פעם בניירות ומכתבים שנשארו מתקופת ה-חינוך בייתי שלנו כולל דפים שקרן כתבה על ההתנסות המשותפת שלנו (וספריה שלמה של ספרים בנושא...) עד היום עשרים שנה מאז שהתחלנו במסע הזה מידי פעם אני נעצרת וחושבת על הדרך. על ההתלבטויות על הימים שתהינו אם עשינו נכון. האם אורח החיים שהיא בחרה לעצמה קשור בצורת החינוך המיוחדת הזו או שדרך החיים הזו בחרה אותה. כמובן שאין לזה תשובה חד משמעית. הדבר היחיד שאני יכולה לאמר בביטחון מוחלט הוא שאני שמחה על כל רגע במסע הזה שהיה מדהים ופתח גם לי את העיניים למה שאפשרי.

גם אני קראתי. איזה יופי תודה :-)

מרתק לקרוא. תודה לך אריאלה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הדף הזה תמיד נראה לי קצת כמו יומן מסע ואני קוראת בו וניהינת.
אז קרן והחבר שלה החליטו למסד את הקשר ולהתחתן. הוא יליד מונטנה ושניהם מבלים ימים שלמים בטבע בציד ודיג. כמוה גם הוא צלם רק שהוא הצליח להפוך את הצילום למקצוע שהוא מתפרנס ממנו. צלם של מסעות ציד, מי ידע שיש בכלל דבר כזה. גם אם לפעמים אני מצטערת על המרחק הפיסי בינינו אני כל פעם מחדש משתוממת על המסע שהיא עשתה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

רק בודקת שזה מופיע בשמי

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

ההודעה האחרונה היא ממני - אריאלה, אמא של קרן :-)

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

לפלונית אלמונית ושאר המבקרים שמידי פעם מוצאים את דרכם לכאן
גם אני נכנסת לדף הזה רק לעיתים רחוקות ותמיד מופתעת ושמחה למצוא מבקרים מה שמראה שעדיין הסיפור שלנו - של קרן - מעורר עניין.
אז מאחר ואני פה אז עדכון, נכון לעכשיו קרן , גם אם לא ממש רשמית, עזבה את הבית ומתגוררת במונטנה בחווה שמתמחה בארגון ציד ודיג.
הבת שלי שלא יכלה לשים תולעת על חכה היא מומחית לדיג וציד (איילים, אנטילופות,).
היא גם מדריכה מוסמכת עם תעודה לאחר שעברה בהצלחה את המבחנים.
כן, אני יודעת לא כולם חושבים שלצוד זה הומני ויש שמעקמים את האף למחשבה על כך אבל דרכה הבנתי שזה חלק מאורח חיים של אוכלוסיות נרחבות בארה"ב (וכן גם תחביב של עשירים).
בכל מקרה נראה שאחרי הרבה סיבובים והתלבטויות היא מצאה את דרכה (כך היא אומרת).
הרבה דיברנו איתה ובינינו על חיים מסודרים ( יש לה תואר באומנות ועיצוב גרפי), על שבוע עבודה "נורמלי" וצ'ק בסוף החודש אבל נראה שיש דרכים אחרות שמוליכות אותה.
האם זה קשור בחינוך בייתי? אין לי מושג. אני שמחה שהיא ממצה את עצמה באופן שהיא מרגישה שהכי מתאים לה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני נכנסת לדף פה רק לעיתים רחוקות מאחר והפרק של חינוך בבית אצלנו בבית הסתיים אבל מידי פעם מגלה שמישהו היה וקרא והשאיר הערה וזה תמיד גורם לי הנאה.

Ariella - first of all, my apologies for the non-Hebrew - my keyboard at work hasn't learned yet.
Thank you so much for your and Keren's story. Her photographs are breathtaking and I read this page from the beginning, watching the story unfold.
My own daughters are a bit older than Keren when you started the page, they're not homeschooled for many reasons but with one of them I see the clinging to home, not having a strong network of friends and avoiding the world in general. The other has other issues that worry me, because my job is to worry.

Moral of the story - growing up has so many twists and turns and 15, 18 and even 20 is not the final cut.

<Imma Incubator>

למי שמעונין בהמשך
http://www.kerenzuckerphotography.com/
קרן עוסקת הרבה בצילום וזה הקישור לאתר שלה
עובדת ביו יום כגרפיקאית בעיתון המקומי שלנו

שמחתי לקרוא

ונורא נהניתי לקרוא את הדף, ממש רותקתי אליו במשך כמה ימים עד שסיימתי.
אני מאוד בתחילת הדרך, עם תינוק בן כמעט שנה. והרבה סימני שאלה. ומה שכתבת פה כל כך מעורר השראה ומחזק.
תודה על ההתמדה בכתיבה. וכמובן יהיה מעניין לשמוע על המשך דרכה של קרן

_אז נכון, אין את הקטע של אני הולך לבית הספר ויש המון ילדים סביבי אז מבחינה חברתית אני "מכוסה".
קרן צריכה ל"עבוד" קשה כדי ליצור ולשמר קשרים חברתיים._

נפל לי איזה אסימון כאן. אולי הקשרים האלה שצריך לעבוד כדי ליצור ולשמר - הם יותר נכונים ומדוייקים מהקשרים שנוצרים בבית ספר?
ועוד משהו - המון המון ילדים שלומדים בבית ספר רגיל הם [b]ב ו ד ד י ם[/b] במקרה הטוב וסובלים מהצקות במקרה הרע, ומבלים הפסקות לבד או בספריה והם ילדים נורמטיביים לחלוטין, שפשוט לא יודעים איך "לאכול" את המערכת החברתית הבית ספרית. ושיוטב להם כל כך להיות בבית ולבחור את החברים שלהם באמת מתוך בחירה והתאמה.

גם לי כייף לקרוא
טוב שאת משתפת.

שלום אריאלה
כל כך התרגשתי לקרוא את כל הסיפור שלך. מרגישה עכשיו הרבה הקבלה לסיפור שלנו בתחילת הדרך שלכם בבית עם ילדה גדולה יחסית.
לאורך הקריאה כל כך הסתקרנתי לדעת יותר ולשמוע ממך יותר פירוט אבל בסיכומו של דבר-לאחר שסיימתי לקרוא, נותרתי עם הרגשה שנתנה לי מענה לכל התשובות בעצם. המון תודה שחלקת את המחשבות שלך כאן...
ובטוחה שזה נותן השראה להרבה אמהות שבבית...
מאחלת לקרן חיים מלאי אהבה, שמחה, עניין וסיפוק בכל מקום או דבר שתעסוק בו. את אמא נפלאה.

תודה, מעניין

תודה שאת מעדכנת!

מזמן מזמן שלא כתבתי ואני כותבת עכשיו רק כדי להמשיך את הסיפור שלנו עבור עצמי ומי שבשיטוטיו יזדמן לכאן.
מידי פעם אני קוראת בדפים קודמים רק כדי להזכיר לעצמי את הדרך ואת ההיסוסים והחששות שנלוו לה.
כל פעם שאנחנו מתקדמים שלב נוסף (מתקדמים זה רק לציין כיוון לא שיפוטיות) אני נהינת להביט אחורה.
בעוד חודשיים קרן תסיים את לימודיה לתואר ראשון (אמנות רב תחומית עם דגש על צילום). לקראת הקיץ היא מצאה עבודה כפקידת קבלה במלון נופש באלסקה ותהייה שם מסוף מאי ועד ספטמבר.
היא מתכננת לטוס לשם ואז אולי לקנות רכב ולנהוג חזרה למיין בעצמה.
אני קצת משפשפת עיניים כי אני זו שרק לפני שלוש שנים הייתי במידת מה במצוקה כשהיא חזרה הבייתה לאחר סמסטר אחד בלבד באוניברסיטה וסרבה לעזוב.
תהיתי בקול פה בדף על מידת עצמאותם של המתחנכים בבית ועל יכולתם להתנתק מהסינור של אמא (אולי אבא)
מאז היא עברה לאוניברסיטה אחרת קטנה יותר ואינטימית. שכרה לעצמה דירה מצאה עבודה ומצליחה בכל התחומים.
אני שוב רואה בה את מה שהלך קצת לאיבוד באותה תקופה לפני שלוש שנים. עצמאות, חשיבה מקורית יכולת לנהל את עצמה בדרך שלה.
כל כך הרבה נעימות ביחס לאחרים ויחסי חברה טובים (גם חבר ראשון שבינתיים נעזב).
אז סיכמתי לעצמי שלכל אחד יש תקופות כאלו ואחרות ולא צריך לקשור כל דבר לחינוך בבית. אנשים מתקדמים (שוב לא שיפוטיות רק דרך דיבור) בקצבים שונים ובכיוונים שונים וזה כל העניין כולו.

מעניין לעקוב אחר ההתפתחויות בחיי משפחתיכם,
תודה על השיתוף @}

אז הציפור פרחה לה...קצת לפחות.
היא עובדת בעיר סמוכה וגרה בחדר שכור ומסתדרת מצויין.
הקרבה מסייעת לה (ולנו). היא מגיעה הבייתה כל יומיים שלושה. עושה כביסה, אוכלת איתנו ואוספת אוכל לקחת איתה.
אנחנו מדברות בטלפון לפחות פעמיים שלושה ביום (מעניין למי קשה יותר להתיר את הקשר...)
העבודה, זמנית עד חודש מאי ואז היא תצטרך להמשיך ולהחליט אבל נראה לי שכולנו קצת "נרגענו".

[u]למ-י מקסים מה שכתבת. תודה[/u]

למ-י מקסים מה שכתבת. תודה

אריאלה שלום
לא היינו בסיטואציה הספציפית (לא הגענו לגיל) אבל אני כן מכירה את הערעור של האמון שתוקף פתאום, ערעור בנו, בילדים, במה שעשינו. וגם מכירה את הערעור הזה בהיבט הזה עצמו, של התכנסות יתר. היו פעמים שנבהלתי פתאום: יש לילדים רק אותנו, האם זה נורמלי שבן ארבע עשרה יראה באמא ואבא שלו את בני השיח העיקריים, האם זה נורמלי שלבת שתים עשרה אין חברות-נפש משלה. ונדמה לי שגם את העלית פה משהו דומה: מתבוננת במשפחה שלכם ופתאום זה נראה לך "לא תקין", שיושבת כאן בת עשרים במקום לפרוח אל העולם.

אז יש פה שתי בעיות: אחת - אותו ענין שנראה "לא תקין". במקרה הזה, שיושבת בבית. השניה, והקשה יותר - אבדן האמון.

מה שעזר לי במקרים האלה זה להתבונן עלינו ולא החוצה. לא מה "נורמלי", אלא האם זה טוב לנו? האם זה בסדר לנו? כי בעצם - מה רלוונטי לי מה נורמלי? כבר נכנסנו לתחום דמדומי הנורמלי כשהוצאנו אותם מבית הספר...
לכן נראה לי שצריכה לבוא כאן התבוננות כנה: האם מפריע לך שהיא בבית עכשיו מבחינתך, מבחינתכם? מבחינת הפרטיות, הצפיפות, העלויות, החברה (אולי את לא רוצה בחברה הזו, שלה, יום יום?) אם הרצון שהיא תצא בא מן המקומות האלה, נראה לי, שאפשר לומר לבת עשרים: זה כבר לא מתאים לנו.
אבל אם זה מתוך החשש הזה מן ה"נורמלי לא נורמלי", תעזבי. יש המוני בני עשרים שהיו משתוקקים להכנס מתחת לשמיכה בבית הוריהם ולא לצאת שנה שנתיים. יש גם בני שלושים כאלה. ויש כאלה שפורצים החוצה בגיל צעיר, אולי כי לא טוב בבית, אולי כי הם מתפוצצים מרוב בשלות. אז מה? מה זה רלוונטי לכם, למי שאתם, למי שהיא?

וכך, מתוך התבוננות פנימה אל מה שנכון לכם, יקל אולי לחזור אל האמון, האמון המלא, בכם ובה. את יודעת איזו נהדרת היא, איזו מוכשרת היא, כמה יכולות יש לה, איזה אדם היא. לומר לעצמך: יש לי בה אמון של מאה אחוז, אמון שהיא הולכת ונבנית וכבר בנויה יפה לתלפיות.

תודה על התגובות המרגיעות.
נראה לי שאולי לא הייתי מספיק ברורה וזה היה נראה כאילו העניין המרכזי הוא ההישארות בבית. למעשה זה הרבה יותר מזה. מה שאני רואה הוא מה שמתפרש בעיני כחשש/רתיעה מין "החוץ". אילו זו הייתה בחירה- הלהשאר בבית היה לי פחות קושי עם זה. אבל אם זה חשש להתמודד עם העולם החיצוני כתוצאה של שנים שבהם זה היה לגיטימי להיות בבית עם אבא ואמא הרי שזה מטריד אותי.
אני רואה פה תהליך של צימצום של התכנסות פנימה בגיל שבו נראה לי התהליך צריך להיות הפוך.
אין ספק שזה עניין תרבותי ואין לי ספק שהציפיות שלי מבוססות על ההתבגרות שלי ובכל זאת אני מצפה מאדם צעיר שירצה לצאת מתוך ארבע הקירות ולהתנסות ולחוות דברים חדשים. עבודה, לימודים חברה. לי נראה שזה חיוני בבנייה של אישיות בוגרת ועצמאית.
בעקבות החששות שלי התחלתי לחפש מידע נוסף על מתבגרים/בוגרים צעירים שיצאו ממשפחות של חינוך ביתי. עד כה ללא הצלחה.
אם ידוע למישהו פה על ספרים/מחקרים עדכניים אשמח לשמוע. ואם ש פה בפורום משפחות נוספות שעברו את התהליך הזה אשמח לשמוע מנסיונם האישי.

[u]אנחנו חשבנו שפתחנו לה את העולם והראנו לה שהכל אפשרי וניתן[/u]
באמת "הכל אפשרי וניתן" וזה כולל גם להישאר בבית ההורים עוד קצת... ואולי עוד הרבה .
למה לא בעצם?
אני שייכת לדור שאף אחד לא נשאר בבית ההורים אחרי גיל 18 . זאת לא היתה אופציה בכלל .
ההורים, בלשון המעטה, לא היו חברים/ידידים שלנו , הדירות היו קטנות ,לא היה סיכוי ל'פרטיות' , המיניות היתה כל כך מוצנעת שאיש לא יכול היה להעלות בדעתו להסתגר בחדר עם חברתו וכד'.. וההורים עצמם, גם רצו כבר להתפטר מאיתנו .. וממש הבהירו לנו שלפרוח מן הקן זה מה שמצופה מאיתנו.
כך שההבדלים די ברורים.
[b]אריאלה[/b] , הבחירות של קרן בענייני לימודים וחברה נראות כל כך מאוזנות ומדויקות לה שזה נראה לי ממש הישג אדיר .כנראה כך גם בענין המגורים.
ואם נניח יש חשש מהחיים מחוץ לבית ההורים מה זה משנה אם מתגברים עליו בגיל כזה או אחר?
החיים הרי כה ארוכים ולמה למהר ?

אולי זה גם תלוי תרבות.
במקום שאני גרה בו רוב האנשים ממשיכים לגור בבית ההורים ואף לחיות על חשבונם עד גיל שלושים פלוס.
ויש כאלה שאף פעם לא עוזבים. מצטרפים לעסק המשפחתי, וממשיכים הלאה שלושה ואף ארבעה דורות באותו בית.

יש לנו חברים טובים. שגרים בבית פטריאכי שכזה. מדובר במשפחת הסבא רבא, שני בנים, שאחד מהם הוא האבא של חבר שלנו שגר גם הוא באותו בית עם משפחתו, גר שם גם אחיו עם משפחתו - כולם עובדים באותה חנות ירקות- ורק האח השלישי, שנחשב הכבשה השחורה של המשפחה, הלך לגור בכפר שכן ומצא משום מה עבודה אחרת.

אריאלה
היום "ילדים" עוזבים את הבית יחסית מאוחר למה שהיה בדור הקודם.
אני עזבתי בגיל 24 (כיום בת 32). אחותי בת ה- 23 לא בכיוון בכלל של לעזוב. אחותי השניה בת ה- 25 עזבה רק השבוע. לגבי אחי אני לא זוכרת, אבל אחרי שכבר עזב, חזר לעוד איזה שנה בגיל מתקדם (כדי לחסוך בהוצאות).
20 זה באמת צעיר.
איך שאני רואה את זה, דוקא חינוך ביתי מכין לחיים "האמיתיים" הרבה יותר, אבל לא יכולה לספק "הוכחות" (אנחנו רק בתחילת הדרך).

אולי פשוט טוב לה בבית ו"הוא" מאפשר לה לספק את כל צרכיה בחופשיות ובדרכה שלה, לפחות כרגע.
חוץ מזה בעיני 20 זה גיל מאוד צעיר עדיין.

כשפתחתי את הדף הזה לפני כשמונה שנים קרן הייתה בת 12 היא תהייה בת 20 בעוד חודשיים וזה לכשעצמו מדהים אותי כל פעם שאני מנסה לעכל את זה.
כשפתחתי את הדף הזה לפני כשמונה שנים הרגשתי שיחסית להרבה מהמשפחות אנחנו משפחה מבוגרת וילדה בת 12 מציגה (אולי) אתגרים שונים מרוב אלו שהועלו אז בפורום על ידי משפחות צעירות יותר שלרובן ילדים בגיל גן או תחילת ביה"ס.
היום שמונה שנים מאוחר יותר אנחנו כבר משפחה ממש קשישה...וקרן כבר - אפשר להגיד - אישה צעירה.
ולמה כל הפתיחה הארוכה הזו?
כי לאחרונה אני תוהה על ההשפעות ארוכות הטווח יותר של חינוך בבית.
תוהה ושואלת את אלה שבפורום שעברו את השלב הזה של מתבגרים/בוגרים.
אנחנו עומדים לאחרונה מול מה שנראה כקושי לפרוש כנפיים ולעזוב את הקן. הגוזל שלנו נאחזת בבית. ומה שהיה נראה בתחילה אולי כהתפנקות והאחזות בנוחות של הבית מתחיל להראות כפחד אמיתי מהחוץ.
אולי זה לא קשור לחינוך בבית אלא למבנה האישיות וכו' אבל אני לא יכולה שלא לחשוב מידי פעם שאולי יש קשר ואולי הקושי להתמודד עם החוץ הוא תוצאה של אורח חיים שונה בשנות ההתבגרות.
אנחנו חשבנו שפתחנו לה את העולם והראנו לה שהכל אפשרי וניתן
אין לי מושג
מישהו?

מזל טוב!!!!
אני תמיד חשבתי ועדיין חושבת, שכמו כל דבר, חינוך ביתי צריך להיות עניין של בחירה אישית. המצב האופטימלי הוא שישנה בחירה וכל אדם, משפחה, ילד יכול להחליט באיזו מסגרת חינוכית להיות. מי שרוצה וטוב לו החינוך הציבורי זה בסדר ומי שרוצה בביה"ס בעל אופי שונה שתהייה לו הבחירה ומי שרוצה לשלב בין חינוך ציבורי וביתי גם זו אפשרות לגיטימית ופה בארה"ב אפילו מתקיימת.
ואפילו לטעום קצת מזה וקצת מזה בפרקי זמן שונים.
אם למדתי משהו מתוך ההתנסות האישית שלנו בחינוך ביתי והחיים פה בארה"ב זה לחיות ולתת לאחרים לחיות. נשמע פשוט....

היי אריאלה,
אני שמחה כל פעם שאת מכניסה כאן כמה מילים.
כמו הרבה דברים בבאופן, אני מתגעגעת גם לשיחות שהיו לנו.

אצלנו הייתה התלבטות גדולה לפני תחילת השנה.
אני עם אישור לחינוך ביתי ביד,
ויהונתן, כמו כל מתבגר ממוצע מורד בי והולך לביה"ס - מתעקש על מלא כולל מבחנים וציונים ותעודה.

ההתלבטות נבעה מכל מיני דברים שלא התלהבתי מהם בשנה שעברה.
אבל הוא התעקש ואני מאמינה בלתת לאדם לחוות את חוויותיו ולקחת אחריות על תוצאותיהן.
ההגנה שלי מתבטאת קודם כל בהחזקת האישור ביד, וגם ביד על הדופק, בהרבה תקשורת וביצירת מצבים של "חופשה" ללא תלות בלו"ז הביתספרי.
כרגע יהונתן לא יודע למה הוא מתעקש ללכת לביה"ס, אבל מצהיר חד משמעית שאינו מוכן לוותר.
הוא תלמיד טוב ובולט במגמת רפואה ומאוד נהנה מ'מדעים'.
אני מתעקשת לא לעשות תכניות ארוכות טווח ובוחנת איתו כל הזמן את היתרונות והחסרונות, הרצוי, המצוי והקשר בין רצון לצורך.

השנה מלאו ליהונתן 13.
כזכור לך התחלנו לפני שנתיים שיעורים עם הרב הקונסרבטיבי - הם נפגשו 1:1 ודיברו על פרשת השבוע.
אח"כ, יהונתן הצטרף לשעורים לבני מצווה עד הקיץ, ובמקביל החל במרץ ללמוד את ההפטרה.
עשינו חגיגות שלא היו מביישות אף שושלת מלכים:
[list=1]
[*] 09.2008 היה התאריך הלועזי, וכהרגלנו אכלנו במסעדה.
[*] 09.2008 היה התאריך העברי שפתח רשמית את החגיגות
[/list]
מה היה לנו?
200 צילומים ע"י צלמת - הילד פשוט יפהפה!!
הנחת תפילין בבית הכנסת הקונסרבטיבי בחוג מצומצם שבאופן סמלי מנה 13 איש
קבלת שבת חגיגית שנחגגה לנו ע"י הקהילה הרפורמית בעיר - כולל ארוחת ערב
עלייה לתורה ברפורמי על פי תפילה מיוחדת שבניתי בשיתוף עם הרב ושכללה חיבוק קבוצתי שהוסתר מיהונתן עד לרגע האחרון
אחרי העליה לתורה - צהרים באולם - שם הוא קיבל מהאורחים "ארגז כלים לחיים"
ברביעי (24.09.2008) נסענו למלון בירושלים - לסוויטה כייפית עם ג'קוזי ענק וטלביזיה LCD עם מערכת קולנוע
בחמישי בבוקר - הנחת תפילין בכותל עם רב מדהים ואורחים וארוחת צהרים אח"כ
ובשישי נסענו לאימא שלי עד ראש השנה.
בדצמבר מתוכננת עוד חופשה של 9 ימים שתחתום את חגיגות היובל שלי שמסתיימות באמצע ינואר כשיימלאו לי 51 :-)

וחוץ מזה, שוב עברנו דירה :-P
הפעם הצטמצמנו ל- 4 חדרים.

טוב לשמוע ממך,
שתהיה שנה נהדרת ומלאה בחוויות חיוביות (())

איזה כיף לשמוע מכם כל פעם. תודה שאת כותבת. @}

שלום אריאלה :-) נחמד פתאום לראות את השם שלך.

עדיין בבית....
מדי פעם אני חוזרת לתחילת הדף הזה , לפני שבע שנים, ומהרהרת במהלכים ובשינויים שעברנו.
לא פעם אני מתבוננת במהלכים שקרן עושה וחושבת האם זה באמת מקרי שדווקא היא זו שהביאה אותנו לבחור בחינוך בייתי או שהיא באופייה המיוחד למעשה לא הייתה יכולה להיות אחרת.
לאחר קיץ של התלבטיות שחלק גדול מהן נבע, מה לעשות, מהתחושה שלנו שהיא לא יכולה "סתם" לשבת בבית ולא לחזור לאוניברסיטה ושעליה לבחור דרך המשך מוגדרת (מה לעשות, אנחנו לא גדלנו בחינוך ביתי ומכוונים מאד לתכלית) היא "הצליחה" לא לבחור ולא להחליט. ובכל זאת אינה יושבת "סתם" בבית.
היא עובדת כבר חודש שני ב"אושינריום" שזה קצת כמו אקוריום אבל לא בדיוק. היא מנחה קבוצות בנושאים שהם מאד יחודיים לאזור שלנו - מיין - כמו גידול לובסטרים מינקות לבגרות ומציגה ומאפשרת גם לגעת בחיות ים מקומיות אחרות. עבודה משולבת בלמידה. כמה שזה הולם את מה שעשתה עד עכשיו. וכמו תמיד אני מופתעת מהקלות שבה היא משתלבת ומיד יוצרת קשרים חברתיים חדשים. בשביל כל אלו מאיתנו שתמיד נשאר להם חשש קל מהיכולת החברתית של המתחנכים בבית.
מופתעת מהקלות שבה היא השתלבה במערכת ההדרכה שם ועד כמה היא נהינת מהמקום הזה שמאפשר לה לשלב למידה עם עבודה.
וההמשך....מי יודע

[u]מדאיג אותי קצת (אולי זה פרדוכסלי) הרצון שלה להשאר בבית ולהתרפק על הנוחות וההגנה שלנו.[/u]

אומרים שהיום, גיל ההתבגרות נמשך עד גיל 30 :-P

אהבתי...
כן, אני כל הזמן חושבת האם בעקבות החינוך הביתי קרן רואה את העולם ומקומה בו בופן קצת שונה.
במובן של לקיחת יותר אחריות אישית
אין לי עדיין תשובה של ממש.
אני חושבת שחסכנו לה הרבה מה"גועל נפש" של להיות מתבגר בתוך מערכת חינוכית. אבל לגמרי לא ברור לי לאן פניה מועדות.
מדאיג אותי קצת (אולי זה פרדוכסלי) הרצון שלה להשאר בבית ולהתרפק על הנוחות וההגנה שלנו.

זה כל כך חשוב בעיני להיות קשובה בכל רגע לצרכים [b]שלו[/b]
החינוך הביתי היה נכון.
עכשיו ביה"ס נכון (כל זמן שיש לי אישור לחינוך ביתי ואני יכולה לומר: אתה לא חייב....)

היום למשל, הוא היה בדילמה:
הוסיפו להם שיעור: שעת אפס ביום שישי (07:45)
הוא עייף, זה מוקדם, ולא בא לו ללכת.
לעומת זאת, הוא לא רוצה להפסיד שיעור.

חחחחח רצה שאני אגיד לו מה לעשות.
אמרתי לו: אם תחליט לא ללכת זה בסדר, וזה גם בסדר ללכת - זו החלטה שלך!
אמר לי: אני מבקש עיצה
עניתי לו: אין לי

החוויה הזאת, להתבונן בו בדילמות, במאבק הרגשי או השכלי - מדהים!

בסוף הוא העלה רעיון:
אני עוד לא אתפטר מועד הכיתה (תיכנן להתפטר מחר)
אני אלחם מתוך הועד שלא יהיה לנו שיעור בשעה כל כך מוקדמת

מדהים איך לומדים דמוקרטיה ואזרחות נכונה בחינוך ביתי.

כמי שמכירה כמה ילדים בחינוך ביתי,
אני נדהמת לראות איך האופי שלהם מכוון כל אחד בדרך שונה.

היי נאווה
מעניין מה שאת כותבת על הבחירה של יהונתן לחזור למערכת הממוסדת. וגם כמה יפה הוא מסתדר. אני מכירה הרבה משפחות פה שהילדים בילו זמן מה בבית ואחר כך מכל מיני סיבות החליטו לחזור לביה"ס. זו צריכה להיות הרגשה קצת מוזרה אחרי שאנחנו עושים את כל המהפך המחשבתי הזה והמאבקים הנלווים ואז הם מחליטים שזה לא בשבילם ויחד עם זאת מאחר ויש פה בחירה והוא יודע שאפשר גם אחרת וכי הדלת תמיד פתוחה לחזור לחינוך ביתי או כל גוון חינוכי אחר זה תמיד בעיני מה שחשוב.
היכולת לבחור או כמו שכתבה "רסיסים של אור" היכולת לסנן, לבחון ולבחור את הדרך היא עיקר העיקרים.
גם אם חשבתי שזה מוזר שקרן בחרה לעזוב את האוניברסיטה ולחזור הבייתה אני רואה עד כמה הלמידה בקצב שלה ובדרך שלה היא דבר מהותי עבורה. וזה בעצם מה שרצינו עבורה. לפעמים אני קצת קיצרת רוח ורוצה לראות התקדמות שהיא יותר בקו ישר אבל אז תופסת את עצמי ועושה צעד אחורה ומקווה שאני נותנת לנה מספיק אוויר ולא דוחפת יותר מידי על ידיד הבעת דיעות.

אריאלה,
אם היא יצרה לעצמה מעגל חברתי,
מה מפריע לה להמשיך את הקשר איתן גם בלי להמשיך את הלימודים??
ובכלל,
מעניין שהיא לא בונה לעצמה מערכות חברתיות שמשוחררות מכל מסגרת.

אני מעלה את זה כי יש לי המון סימני שאלה על הבחירות החברתיות של יהונתן.
הוא שם מגבלות והתניות ועוד כל מיני שאני לא מבינה את מקורם.

למשל:
הוא רוצה חברים, יודע ליצור קשרים,
אבל איכשהו ",נופל" לתוך האשליה הזאת שחברים זה מביה"ס.
ועסוק בכל מיני הכרזות על: "ככה זה אצלנו" ו "צריך..."
ואני כמובן לא מבינה שאנחנו שונים :-D (חחחחחחח גיל ההתבגרות....)

לכן,
השנה הוא החליט ללכת לביה"ס כתלמיד מן המניין.
טוב, בערך... :-/
אימא שלו התנתה את ההליכה לביה"ס בקבלת אישור לחינוך ביתי.
אז....

לי יש אישור לחינוך ביתי,
והוא לא מוכן לוותר אפילו על שעה בשבוע :-P

הוא מצליח יפה, גם בלימודים וגם חברתית.
הוא גם חבר בועד הכיתה.
יש הרבה אלימות בשכבה שלהם, והוא מצליח להיות מעורב גם בזה :-(

מעבר לזה, הוא עסוק בחוגים (2 בביה"ס ו- 2 אחה"צ),
בתנועה, בהכנה לבר מצוה (יש עוד זמן... זה רק בספטמבר, אבל התחלנו)
חונך ילד בן 9 בחינוך ביתי,
וממשיך עם הפרוייקט שלו להקמת גינה בחווה החקלאית של משרד החינוך בכרמיאל

מה יהיה הלאה? - אלוהים גדול!!

מרגיעון: [b]אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה[/b]

י זה דווקא נקרא ונשמע כמו הצלחה וממש לא כמו כשלון. הצלחתם לעזור לה לגדול להיות אדם מבוגר, מפוכח, עם ביקורת ויכולת לסנן ולבחון מה מתאים לה ומה לא. ולפלס לעצמה את הדרך, למצוא את הדברים שמעניינים ומספקים אותה ולא סתם ללכת עם העדר. יישר כח {@

היי נאווה
מה נשמע ומה שלום יונתן.
חברתית? עכשיו שקרן בבית שוב אין לה ממש חברה. באוניברסיטה היא דווקא התאקלמה ממש טוב מבחינה חברתית. יצרה קשרים חברתיים במהירות והיה לה מעגל של חברות ובכל זאת היא לא רצתה להשאר...אני הייתי בטוחה שהיא תהנה מהאפשרות להיות בחברת בני גילה ולא איתנו - הזקנים. אבל לא :-)

היי אריאלה, איזו הפתעה לשמוע ממך שוב.

איך קרן משתלבת חברתית?

היי יונת
מעניין מה שאמרת ואשמח לשמוע
קרן התחילה את הלימודים ויצרה לעצמה תכנית לימודים שמורכבת ממספר קורסים שהיא עושה online
הקורסים ניתנים כמה אירוני על ידי האוניברסיטה שאותה עזבה
שיעורים נוספים היא לוקחת פה בעיר הקטנה שלנו במסגרת הקולג' המקומי.
היא נראית מאד מרוצה
אומרת שהקורסים המקומיים עם מספר משתתפים קטן ומורים קשובים יותר זה בדיוק מה שהיא אוהבת
וקורסים במחשב אפשר לעשות בפיג'מה מהבית אז בכלל כיף.
אנחנו מודעים לזה שזה רק עד השנה הבאה כי אין פה היצע גדול אבל מאידך מיין מאד מאורגנת בכל מה שקשור ללימודים מרחוק על כל הגוונים שלהם אז אולי היא בכל זאת תמשיך עם פיג'מה....

הי אריאלה, איזה יופי לראות אותך כאן שוב!
מעניין לשמוע על הנסיון של קרן באוניברסיטה. דומה לשלי... ממליצה לה לחפש סמינרים קטנים -- זה עולם אחר.

עוד שנה עברה כך אני רוואה מהתאריכים כאן. קשה כבר לקרוא לנו משפחה שמחנכת בבית אם כי כל עוד יש לנו ילדה, גם היא כבר לא כל כך ילדה, והיא בבית אז אנחנו כנראה כן.
אז עברנו סמסטר של לימודים "כמו כולם" באוניברסיטה. היה מעניין. היה. כי קרן בחרה לשוב הבייתה ולהמשיך ללמוד מ"הבית". התחושות מעורבות.זה לא שהיא לא הצליחה להשתלב כמו שהרבו להפחיד אותנו. אני כמובן חששתי אבל היא השתלבה במהירות ומצאה חברות והסתדרה כמו כולם. היא שנאה את הלימודים
ואיך לא. לאחר כל השנים בבית שבהן למדה מה שמעניין ונוגע ובדרכים שהייתה להן משמעות עבורה היא נפלה על קורסי מבוא. בביולוגיה בכימיה ועוד. שינון ולימוד בע"פ היוו את העיקר. שיעורים רבי משתתפים שבהם הקשר עם המרצה רופף במקרה הטוב או לא קיים. ובכל זאת לאחר השוק הראשוני היא הבינה מה שם המשחק והצליחה להשתלב גם בו. רק מה. אוי לאותה תמימות היא אמרה לי כל הזמן "אבל אני לא מרגישה שאני לומדת באמת..."
אז עכשיו היא בבית. אני מניחה שיש שיראו בזה כישלון.

כרגיל, מה שקורה אצלכם נשמע מרתק (מכאן? בכלל?)

מרגיעון: [b]אפשר להזמין הזדמנויות[/b]

אצלנו, יהונתן מתחיל את תהליך ההתבגרות ומשתנה לי מול העיניים.
משתדלת להיות קשובה ולא לפספס שום שלב
הם גדלים כל כך מהר...

היי נאווה,
בינתיים לימודים כלליים הנדרשים פה לכל תואר. כאשר תסיים את החלק הזה (בערך שנתיים) תוכל להמשיך לקראת תואר ספיציפי יותר.
היא מעוניינת לנסות להרשם לאחת מהאוניברסיטאות או קולג'ים מחוץ למיין. פה עושים סיפור גדול מהקטע של חיפוש קולג' והרשמה. נראה לי שאיפה שהוא למרות שלא עברה את חווית התיכון זה מצא חן בעיניה.
אנחנו מנסים לעודד אותה לקחת שנה פסק זמן ולבוא לארץ. משום מה זה נראה לנו חשוב. הבעייה היא שאינה יכולה לעשות שירות לאומי ללא קבלת פטור מהצבא (כרגע היא בדחיית שירות) ופטור מקבלים כידוע לך אם מצהירים על דתיות....
זה שלב מעניין, חיפוש דרך ובדיקת אפשרויות.

היי אריאלה, נהדר!

מה קרן תלמד בקולג'?

קולג' החל מינואר ....מרגש

בחודש דצמבר הקרוב "תסיים" קרן את ביה"ס התיכון. למעשה בחרנו אנחנו בתאריך והחלטנו שהוא יציין רשמית את סיום השלב הנוכחי ומעבר לשלב הבא - קולג'. קרן למעשה כבר לומדת בקולג' כרגע כתלמידת תיכון. הסיבה שהחלטנו על סיום רשמי של התיכון היא לאפשר לה להרשם כתלמידה מין המניין בסמסטר הבא. מעמד שיאפשר לה לקבל הלוואה לצורך לימודים. קצת קשה לי לפעמים לקלוט שאנחנו כבר כאן. אני עוד זוכרת את ההתלבטויות (על גבי דפים אלו) כאשר התחלנו לפני כחמש שנים. אני מתפעלת כל פעם מחדש מההקלטות הקלה שלה במסגרות שונות (קולג', עבודה) למרות שלא עברה את ההתנסות, שלרבים נראית כל כך חשובה, של ביה"ס.

לא יודעת אם זה יעלה אבל זו תכנית של 20/20 - טלוויזיה. על החינוך הציבורי בארה"ב. היא נקראת -
stupid in america

http://www.youtube.com/watch?v=pfRUMmTs0ZA

מתחילים עוד שנה....בין קולג' לתיכון, בין עבודה לנהיגה ועצמאות. מרגש.

[email protected]

זה האי מייל שלי:)

ומצטערת על האיחור בתגובה..

היי שירה אני אגיד לה שתכתוב לך או שתכתוב את הא-מייל העכשווי שלה פה. היא משנה אותם כל הזמן ואני לא זוכרת מהו הנוכחי.

היי אריאלה,
אני רוצה לחדש קשר עם קרן..
רציתי לדעת אם יש לה אי מייל?! או דרך תקשורת אחרת..
תודה,
שירה רוזנפלד (שעשתה פעם את העיתון 'עולם קטן של טבע')

סיימנו את "שנת הלימודים" הייתה לנו פגישה ממש נעימה עם המורה שמלווה אותנו. סיכמנו שמבחינת המדינה (מיין) קרן יכולה לסיים את לימודי התיכון (יש לה מספיק נקודות) קרן אבל, מרגישה שהיא עוד לא מוכנה להיות בוגרת תיכון ולכן באופן קצת פרדוכסלי היא תלמד בסתיו הקרוב בקולג' כתלמידת תיכון. כלומר לא תלמידה לתואר. לקראת הסמסטר השני היא תחליט אם היא רוצה להיות תלמידה מן המניין.
קשה לי לפעמים להאמין. היא עובדת, נוהגת, לומדת בקולג'....
במקביל אני רואה את "סימני הגיל". הרבה התעסקות בבגדים, איפור, אפילו בנים...
אני מחייכת לעצמי מאחר וללא כל מגע עם בית ספר וחבורות של בני גילה היא עוברת למעשה מסלול דומה.
אז היא נערה לגמרי "נורמלית" :-)
אוהבת לישון, החדר שלה מבולגן, היא יכולה לבלות שעות בטלפון עם חברות ועוד שעות בהתעסקויות בשטויות. ומאידך הבגרות הזו והעצמאות.
מעניין אותי לשמוע מאחרים פה שיש להם "ילדים" בגילאים האלו.

תודה אריאלה.

תודה. זה מעודד ונותן השראה {@ {@

רגעים של "נחת". אני צריכה לדייק, רגעים מיוחדים יותר מהרגיל, כי מאז שבחרנו בדרך של חינוך בבית רוב הזמן אנחנו בקטע של לחזק ולעודד ומעט מאד בקטע של ביקורת.
בכל מקרה
השבוע קרן סיימה את הקורס הראשון שלה בקולג' - הקורס עסק בהבעה בכתב באנגלית. הציון שלה -100
כן, ברגע שחוזרים למערכת הציבורית חוזרים גם הציונים. אבל יש בזה גם פן חיובי. מעין אישור חיצוני לנו ולה. אבל עוד יותר משמעותית הייתה הקלות בה השתלבה בקורס שבו היא הייתה הצעירה ביותר. לא עלה כל קושי לא במובן האקדמי ולא במובן החברתי.
ארוע נוסף. קרן מצלמת ומשקיעה שעות רבות בתחום. היא רצתה מקום שבו תוכל להציג חלק מהצילומים שלה. היא מצאה שבעיר הסמוכה לנו יש ארגון המעודד אומנות ובמסגרת זו מציג באחד מהפאבים תצוגת צילומים מתחלפת. היא פנתה אליהם ויזמה פגישה שבה הביאה חלק מהצילומים שלה. הם גילו עניין והיא אכן תציג חלק מהצילומים בחודשים הקרובים.
נהינתי מהעצמאות שלה. היכולת שלה ליצור קשר "מקצועי" עם אנשים שאינה מכירה. לשוחח טלפונית, לקבוע פגישה ולהגיע ולייצג את עצמה.
ואם זה נראה כאילו אנחנו דוחפים יותר מידי או שהיא מתקדמת מהר מידי לקראת הבגרות הרי השעות שהיא מבלה עם החברות בשיחות טלפון כמו כל מתבגר "מרגיעות " אותי. כמו כל נערה מתבגרת היא מגלה עניין בבגדים, באיפור, בזמרים וכו'

[u]איך נהיינו פסיק בתוך הסך הכל הכללי[/u]
להפך - מוקדש לנו מקום רחב משל עצמנו :-)

שלום אריאלה, אני אודה לך מאוד אם תביטי בדף [po]חונכות למשפחות חינוך ביתי בתחילת הדרך[/po] . תודה {@

היי חגית
לא זוכרת איפה ומה כתבתי במקומות אחרים. הדף הזה הוא הדרך שלי לעקוב אחר התהליך הזה שעברנו ואנחנו עדיין עוברים. מידי פעם אני חוזרת וקוראת בו וזה עוזר לי לקבל פרופורציות וגם לראות איזה דרך ארוכה עשינו.
אני אשמח לשוחח ולהתחלק איתך בכל נושא הקשור בתהליך הזה. על מה היית רוצה לשמוע?

אריאלה היקרה,
[u]יש שני "מה חדש"[/u] אכן, ויש על כך גלי ביקורת בדף שנפתח ב [po]מה חדש[/po] הרגיל...

מעבר לזה רציתי להודות לך אישית, קראתי דברים רבים שכתבת בשנים האחרונות וזה השפיע על הראיה החינוכית שלי וגיבוש ההחלטה לגבי מה נכון לילדה שלי.
אשמח לשמוע עוד על קרן ואם תוכלי להפנות אותי לדפים נוספים שכתבת בהם (בטוח קראתי בכאלה באקראי אבל אולי פיספסתי משהו).

היי שרית
את כמובן צודקת בכל מה שאמרת אני מוצאת שלמרות שאנחנו בחיונך ביתי כבר יתור מחמש שנים מידי פעם מתעורר השד הזה של "מה אם" ו"אולי". אני לא יודעת אם אי פעם משתחררים מזה לגמרי.
זה בעיקר קורה בימים שבהם קרן מקטרת שאין לה חברות ואז אני מתחילה לקבל רגשות אשמה שאולי זה בגלל שהיא לא בבית ספר וכך הלאה.
האמת היא שכאשר אני נזכרת באחיות שלה שעברו את מערכת החינוך הרגילה אני נרגעת כי היו לנו הרבה רגעים כאלו גם שם. רגעים של "אין לי אף חברה" שבאו בעקבות מריבות או סתם כך.
יחד עם זאת אני תוהה ורוצה לשמוע על אחרים שעברו את השנים האלו הלא קלות של גיל ההתבגרות.

היי נאווה ושרית אני אחזור לנושא החברתי אחר כך
רציתי רק לדעת האם אני האסטרונאוטית היחידה שלא שמה לב שיש שני "מה חדש" שאחד מהם הוא פה והשני הוא הכללי
מתי זה קרה?
למה זה קרה?
איך נהיינו פסיק בתוך הסך הכל הכללי
תת-נושא בתוך תת נושא

[u]אנחנו יכולים להיות "הורים מספיק טובים" ולא יותר מזה[/u]
מספיק טובים? יש מידה לבדוק ולבחון זאת?
בעיות חברתיות יש גם במערכת-
הרי ידועים לנו המקים של ילדים שבצד כי לא מצאו בן זוג לאוטובוס (בטיולים)9 ילדים שבהפסקה לבד כי אין להם עם מי להיות ועוד.
ילד שקל לו חברתית יהיה לו קל גם בחינוך הביתי רק נצטרך לחשוף אותו לילדי השכנים, חוגים, תנועת נוער,
לילד שקשה חברתית יהיה קשה גם בבית ספר וכנ"ל גם בחינוך הביתי.
כל ילד מביא את מי שהוא הן לבית והן לבית הספר.

היי אריאלה,
מעניין מה עורר פתאום את ההתייחסות החברתית.
אותי הנושא מטריד כל הזמן:
מיומנויות, מידת החשיפה, איכות החשיפה ועוד...

אני חושבת שזה מעסיק בדרך כזאת או אחרת את כל הורי החינוך הביתי.
ואולי לא....

ממה שהתרשמתי מקרן גם מכתיבתך וגם משיחותיי איתה - אין לך מה לדאוג.

וחוץ מזה, מה שנעשה או לא נעשה, כל הילדים יצטרכו פסיכולוג, כל הילדים יכעסו עלינו וכדומה.
אנחנו יכולים להיות "הורים מספיק טובים" ולא יותר מזה.

אמרו לנו שלימודים טוב, אפשר אולי בבית. אבל מבחינה חברתית יש הרבה קשיים לילדים המתחנכים בבית.
אז נכון, אין את הקטע של אני הולך לבית הספר ויש המון ילדים סביבי אז מבחינה חברתית אני "מכוסה".
קרן צריכה ל"עבוד" קשה כדי ליצור ולשמר קשרים חברתיים. לפעמים אני חושבת שאולי באמת הקשינו עליה. אבל כשאני רואה איך היא מתקשרת עם בנות גילה אני מופתעת כל פעם מחדש לראות עד כמה היא בעצם לא שונה מאחיותיה שגדלו במערכות חינוך רגילות. עד כמה היא "מעודכנת" בכל מה שקורה - מוסיקה, אופנה. היא אוהבת ללכת עם חברות לסרטים. להקשיב למוסיקה, לעשות קניות וסתם לקשקש ולצחוק. מאידך יש בה הרבה בגרות ואחריות ובעיקר עצמאות.

יה, מרגש לקרוא את מה שאת כותבת, אריאלה.
[u]אני נהנית לראות כמה טוב היא משתלבת במסגרות אחרות. מעין תשובה לעצמי ובעיקר לאחרים לגבי היכולת של ילדים שגדלו במסגרות של חינוך בבית להשתלב בבגרותם במסגרות פורמליות.[/u]
מעודד. תודה!

אריאלה יקירתי, טוב לשמוע מכן.

שיהיה לכם פסח שמח!

כל כך הרבה זמן עבר מאז שכתבתי בדף הזה.
כל כך הרבה דברים השתנו וקשה לעקוב אחר הכל.
הזמן המשותף של קרן ושלי סביב הלמידה הולך וצטמצם. אולי זו לא הדרך הנכונה להגיד את זה.
היא עכשיו לומדת קורס אחד בקולג' וקורס נוסף במסגרת של חינוך מבוגרים. אנחנו "נפגשות" פעם בשבוע להערכת מצב להתארגנות וקביעת יעדים לשבוע הקרוב. היא אחראית לגמרי על ארגון הזמן שלה.
די מדהים כמה הדברים השתנו.
אני נהינת לראות כמה טוב היא משתלבת במסגרות אחרות. מעין תשובה לעצמי ובעיקר לאחרים לגבי היכולת של ילדים שגדלו במסגרות של חינוך בבית להשתלב בבגרותם במסגרות פורמליות.
מעבר ללימודים היא עובדת 4 ימים בשבוע, נוהגת, עוסקת בפרויקט גדול עבור הצופים. ועוד ועוד....

[u]מדהים, נכון?[/u]

כן!! |Y|

[u]. שם הם רק אומרים ופה - בבית אנחנו יכולים ליישם את זה.[/u]
או פשוט לצפות בזה.:-)
מדהים, נכון?

לפעמים אני דוחפת ולפעמים מרפה. אני חושבת שזו תמצית החינוך.
אין מדריכים על איך לעשות את זה ואין מי שיגיד לנו תעשו כך או אחרת.
כמו שכבר אמרו פה קודם, החכמה היא להיות קשובים ואז למצוא את האיזון העדין הזה שבין לעודד לדחוף, להרפות.
אני רק מנסה להיות קשובה גם לעצמי. האם אני דוחפת כי פתאום אני בלחץ שלא עשינו או שלא הספקנו או שמישהו אמר...תמיד אומרים בבית הספר שכל ילד מתפתח באופן קצת שונה ובקצב אחר. שם הם רק אומרים ופה - בבית אנחנו יכולים ליישם את זה.

תודה לכן על הכתיבה כאן. היא מעודדת ומחזקת בי את התחושה, שבכל מקרה, אנחנו צריכות להיות מאד קשובות לילדינו. אין דרך אחת נכונה שבה כולנו צריכות לצעוד, יש רק את הדרך הנכונה והאישית לכל הילד.
זה אולי הקושי הגדול אבל בד בבד גם הקסם הגדולשל החינוך הביתי. אין פתרון בית ספר...
צריך הרבה יכולת הקשבה והתבוננות כדי לזהות איפה הילד שלנו צריך שנתערב, לאיזה כיוון ובאיזה אופן וכל ילד שלנו הוא סיפור אחר.

אני חושבת שהיכולת לשלב בין כלים ואמצעים שונים ולהשאיר את הראש פתוח, גם לדברים "קונבנציונאליים" היא מאד מאד חשובה ויש בה הרבה דוגמא אישית.

חוצמזה, הקריאה של הדברים שלכן מעוררת בי מחשבות ואולי אפילו רצון לחזור לעבוד קצת כקלינאית תקשורת, דווקא עם ילדים בשלב רכישת הקריאה וכו'.

בכל אופן, תודה {@

נאווה, אני מאוד מתחברת לדברים שכתבת, אפילו שממש רק התחלנו. קודם כל בקשר להוראה מתקנת, חשוב מאוד לדעתי לערוך את כל האיבחונים הניצרכים (במידה ועולה איזה קושי), למשל לביתי בת ה7 גיליתי שיש בעיה גרפומוטורית, כלומר חולשה בשרירי היד, כבר מסביר למה היא לא אוהבת לכתוב, בשילוב עם ריפוי בעיסוק והתלהבות מכתיבת מכתבים לחברה היא פורצת את המחסום הזה, ורוצה לכתוב.
בנוסף יש לה בעיה בשליפת המילים, או כמו שקלינאית תקשורת אומרת- הארון מבולגן אז כשצריך משהוא ספציפי צריך לנבור ולחפש וזה גוזל זמן... זה מעקב אותה בצבירת מהירות בזמן הקריאה, וגורם לה להשקיעה המון אנרגיה בדבר שצריך להיות אוטומטי, וקרה שעד שהיא הגיעה לסוף הדף, היא שכחה מה היא קראה בתחילת הדף, אז אני עובדת איתה בבית. [b]לא הייתי יודעת את כל זה ואיך לעזור אם לא הייתי מאבחנת אותה[/b]. כי לפעמים בעיה קטנה תוקעת את כל העסק, והפתרון יכול לבוא בכלל מכיוון אחר שלא חשבנו עליו...

תודה אריאלה, כן. אפשר לעדן את המילים.
הבעיה שלי היא שאני מוצאת עצמי במצבים שאני מעדיפה לא להיות בהם.
יהונתן מאתגר אותי למצבים שאני לא אוהבת להימצא בהם.

כמה היה לי כייף אם הוא היה מושך את רכבת הלמידה מהר יותר מההתהלכות הרגילה שלי.
הוא עשה את זה לפני שהמערכת הרגילה "ריסנה וכיוונה אותו לצרכיה"
באותה תקופה מצאתי את עצמי מרותקת מתהליך הלמידה שלו / שלנו.
אני זוכרת תמונה:
יהונתן לקח פקק כחול של בקבוק מים מינרליים, הניח אותו על הבימבה והסיע.
"החשיבה שלו הפכה מורכבת" אמרתי לעצמי.

היום אני מתוסכלת מאוד מלראות איך הוא עוצר את עצמו, נלחם בסקרנות ומתמכר לאיבוד ההכרה.
אז לקחתי את העניינים בידיים ו... פשוט קשה לי!

אני חושבת שזה מה שהוציא ממני קודם את הדברים כמו גייזר.
אני לוקחת אחריות ולאו דוקא נהנית מהעשייה.
התוצאות לעומת זאת.... משאירות אותי אופטימית וגאה מאוד.
ואולי אוכל לוותר על הטקטיקות הקשות לי כל כך.

במקום "פיתוי" ול"הכריח" אפשר להגיד שאת רואה את תפקידך כאם ומחנכת לאפשר לו חשיפה מבוקרת לכל מיני התנסויות. מילים גדולות אולי אבל מביעות את תמצית תפקידינו כהורים - לדעתי. לחשוף את הילדים שלנו להתנסווית מגוונות ככל האפשר ולפעמים כמו אמא ציפור...לתת דחיפה קלה לגוזל שרוצה להשאר במקומו. אני מוצאת את עצמי עושה את זה לא פעם עם קרן. מציעה וגם קצת דוחפת כדי לאפשר לה לצאת מתחום הנוחות והמוכרות ולהעז.

תבשיל, אני רואה את התפקיד שלי כהורה בכלל וכמי שאחראית על הקניית כלים וערכים וידע בילדותו בפרט
להקנות לו את מירב [b]הכלים[/b] לחיים.
הוא לא חייב להשתמש בהם, אבל חשוב שהוא יידע אותם.

לדוגמא:
הוא סרב לכתוב.
אז בהתחלה נתתי לזה זמן כי "מה בוער?"
אבל עם הזמן שמתי לב שזה תוקע אותו, עוצר אותו בדברים שהוא רוצה לעשות.
אז לפני קצת יותר מחצי שנה לקחתי לו את החופש לא לעשות כלום והכרחתי אותו לעשות חוברות.
היום הוא בקלילות לוקח נייק וכלי כתיבה וכותב את מה שהוא רוצה.
אחד הדברים שחשדתי בהם ושהתבררו כנכונים: יש לו קושי בכתיבה ביד.
אני עוד לא יודעת על רקע מה, אבל הקושי נראה לעין כשהוא כותב.
האם טעיתי לדעתך?
התוצאה עכשיו היא: קודם כל יש לו כלי שהעדרו בלם את התפתחותו - [b]הוא כן משתמש היום בכתיבה[/b]
השמחה שלו כשגילה שהוא יכול לכתוב מהר יחסית (פחות מאבק על כל אות) היתה שווה את כל העימותים.

ועכשיו?
הוא נורא רוצה לבנות אתר ושיכנסו אליו הרבה ושיאהבו מאוד את האתר שלו.
אלא מה?
כדי שאתר יהיה מעניין - הוא צריך תכנים.
אז יהונתן מכניס "מאמרים" שהם משפט הכרזה אחד שלא משאיר מקום להתפתחות.
אני לא מקיימת שעורים מורכבים על מבנה נכון של מאמרים מסוגים שונים,
אבל בהחלט מחפשת דרכים לפתות אותו לכתיבה.
וכהנושא עולה, אני כן יכולה להראות לו מאמרים וסיכומים ועוד עדי שיפנים את המבנה שלהם
למעשה,
השנה אני לוקחת לו מורה להוראה מתקנת שהבנתי שמשלבת גם קינסיולוגיה ושנאמר לי שיש לה גישה טובה לילדים.
היא כבר הפנתה אותי לבדוק שאין בעיות אובייקטיביות כמו: ראייה, שמיעה ועוד.
התפקיד שלה יהיה לעזור לו להרחיב את יכולותיו גם למימדים אחרים.

אחרי שילמד את הכלי הוא יכול לבחור להשתמש בו או לא.

התפקיד שלי הוא לוודא שאי השימוש בכלי כלשהו אינו נובע מבורות או מפחד להיכשל.

ועוד משהו. אופי הילד חשוב גם הוא כשמחליטים עד כמה להתערב.
למשל:
יהונתן לא נוגע בדברים שהוא לא [b]בטוח ב- 100%[/b] שהוא יכול להצליח בהם.
זה נכון בחלק מהדברים אבל עדיין, זה קיים ובולט במיוחד בדברים שהם נורמה בעולם.
הוא למד אנגלית אבל העיז להשתמש בה רק חודשים אחרי. בתקופת הלמידה דיבר אנגלית רק אל הכלב של המורה.
התפקיד שלי הוא לעזור לו לעבור את אותן משוכות שהוא פשוט עוצר לפניהן.
זה יכול להיות ע"י פיתוי (תמיד העדפה ראשונה שלי)
וזה יכול להיות ע"י שאני מכריחה אותו להתמודד (מילה קשה, אני יודעת) ונהנית לראות ולשמוע את ההפתעה בקולו כשהוא מצליח.
הוא ידע לקרוא ולא העיז. אז נתתי לו ספר עם שורה בדף (החתיכה החסרה) והוא קרא לי בקול רם.
"אימא... אני יודע לקרוא!" - זו היתה תגובתו אחרי 3-4 עמודים.
ואני עניתי בשקט "אני יודעת"

אם אני אחכה שהוא יעיז בעצמו ויסתכן בביקורת ובתיקונים (זה משהו שקיים בעולמנו כל הזמן...) - אצטרך לחכות שיצמחו לי שערות על כף היד.

יצא ארוך... :-P - אני עוצרת...

WOW איך זה פרץ ממני בסערה :-D

_יהונתן מסרב לכתוב - אם וכאשר זה מתאפשר לו.
הוא יכול לומר לי: "כתבתי מאמר" ולהראות לי משפט אחד
זה מטריד אותי כי בע"פ יש לו יכולת התבטאות מדהימה!_
למה מטריד?
נראה לי שיש אנשים שהם יותר "מדברים" (למשל - אנשים שמדברים רהוט וברור ומענין, ובאינטרנט עוברים מאוד עילג) ואחרים שהם יותר "כותבים". אופי, סגנון, העדפה, יכולות שונות. מה זה משנה?

כתיבה אפשר לעודד בהרבה אופנים חלקם כייפים ומרגישים כמו משחק.
אני אנסה לערוך רשימה קצרה ולשלוח לך

[u]בחרנו נושא וכל אחת מאיתנו קיבלה שבוע לכתוב עליו ואז ישבנו ביחד וקראנו את מה שיצא אחת לשנייה[/u]

איזה רעיון נפלא!!
יהונתן מסרב לכתוב - אם וכאשר זה מתאפשר לו.
הוא יכול לומר לי: "כתבתי מאמר" ולהראות לי משפט אחד :-/
זה מטריד אותי כי בע"פ יש לו יכולת התבטאות מדהימה!

אופס..........כתבתי הבוקר ונעלם !!!!
האם היה זה חלום?

עכשיו שהצטרפנו למערכת חינוך "פורמלית" חינוך מבוגרים, יש גם ציונים. כי בבית ספר כמו בבית ספר הדברים נמדדים במספרים. הציונים של קרן מעולים. אני צוחקת לעצמי. כשאמרתי שהיא ממש טובה בתחום כזה או אחר קיבלתי הרמת גבה ו"את קצת מגזימה" מסתבר שלא...
היא מקבלת "ציונים" ממש טובים על הכתיבה שלה (באנגלית) ואני מחייכת בלב. כי בעצם מעולם לא למדה "איך לכתוב חיבור" כל מה שעשינו בתחום הכתיבה זה ...לכתוב.
בחרנו נושא וכל אחת מאיתנו קיבלה שבוע לכתוב עליו ואז ישבנו ביחד וקראנו את מה שיצא אחת לשנייה. לכל אחת היה החופש להעיר ולהאיר. כן...גם אני אוהבת לכתוב אז זה היה אתגר מהנה. אותו נושא כמובן קיבל פנים שונות לגמרי כאשר אני כתבתי עליו או היא.
אלו היו שיעורי החיבור שלנו.
כשאמרתי בסוף השנה שהיא ממש טובה בכתיבה זה התבסס על מה שאני ראיתי ושמעתי אבל עכשיו המורה שלה אומר אותו דבר. טוב, עכשיו זה כבר רשמי :-)

איזה כייף לשמוע!

קרן,
איך מתקדמת העבודה על הרפואה המשלימה?

המילים האחרונות נכתבו על ידי........:-)

חדשיים מתחילת שנת הלימודים אנחנו מתקדמות בשיגרה המוכרת, עכשיו יותר משלוש שנים הדברים נראים כזורמים מתוך עצמם. הדברים החדשים כרגע הם ההשתלבות של קרן בשיעורים במסגרת חינוך מבוגרים. אני צופה בקלות בה היא משתלבת בתוך מסגרת חדשה. בהצלחות שלה בלימודים שם ואומרת לעצמי "עשינו עבודה טובה". כל הדיבורים על הקשיים הצפויים לה עקב כך שהיא לא עברה את המסלול הרגיל, קשיים חברתיים, השתלבות במסגרת. הכל התברר כלא נכון. היא יושבת בכיתה - המתנהלת ככיתה לכל דבר עם אנשים שמעולם קודם לכן לא היה לה מגע איתם וזורמת, כן, זורמת, בקלילות בחיוך בהנאה.
אני צופה בה עם החברות שלה (מעטות אמנם) ורואה אותה יוזמת. מארגנת פעילויות אקטיבית.
אני רואה איזו דרך עשינו.

התחלנו את שנת הלימודים. זה אומר שחשבנו על תכנית לשנה שהתחילה. נפגשנו עם המורה המלווה שלנו למפגש של תחילת השנה ועידכנו אותה.
קרן כמו שכבר כתבתי פה התחילה ללמוד בחינוך למבוגרים. מתמטיקה ואנגלית. היא חזרה קצת מאוכזבת ואמרה שרובם שם בני נוער בגילה שנשרו מביה"ס והם לא רציניים. בשבועות הקרובים נחליט אם להמשיך. בנוסף לכך היא עובדת באופן עצמאי על עבודה בנושא של רפואה אלטרנטיבית. אנחנו קוראות ביחד פרק בתנ"ך כל שבוע. זה השיגעון שלי... והיא עובדת על פרויקט הקשור בצופים. היא צריכה לתכנן ולבצע פרויקט שיש לו ערך כלשהוא לקהילה. היא החליטה להשתמש בידע שלה ובנסיון בגידול כלב נחייה ולכתוב ולאייר סיפר ילדים. זה דורש הרבה זמן, ארגון וגם כסף שיהיה עליה להשיג בעצמה. אז.....הרבה פרויקטים ובמקביל היא יוצרת ומהדקת קשרים חברתיים. מעניין לראות איך דווקא היא מהחינוך בבית יוזמת את המפגשים עם חברות מהצופים ועד כמה זה קל וזורם. כמה היא נינוחה בחברת בנות גילה וגם בחברה של מבוגרים וצעירים ממנה.