((-))
תודה שבאת לשתף ולהזכיר ש
[u]לפעמים אנחנו ממהרים לשפוט הורים שלא נמצאים ליד התינוק 24/7 מבלי לדעת את הרקע של אותה אמא או אבא וחבל.[/u]

בתור אמא לתאומות שנולדו פגיות אני נקרעתי .כל אחת מהן הייתה בבית חולים אחר מסיבות רפואיות. וכל בוקר וערב הייתי נקרעת בין למי ללכת לבקר קודם ועם מי לסיים את הלילה. זה הייה טירוף ומדכא במיוחד לאחר ההריון עצמו שעוד הייתי כולי בהלם מוחלט אז לפעמים אנחנו ממהרים לשפוט הורים שלא נמצאים ליד התינוק 24/7 מבלי לדעת את הרקע של אותה אמא או אבא וחבל.

[u]והיו כל-כך הרבה שעות שפשוט לא נתנו לי להכנס, למרות שצעקתי ובכיתי[/u]
:-( :'(

[u]אילו הייתי יולדת פג (וכמה מכם יודעים שזו סכנה שאיימה עלי) - בולדוזר לא היה מזיז אותי משם.[/u]
מגיבה ממרחק הזמן (המשפט הזה גרם לי לבכות)
למרות שזה כבר נאמר פה כמה וכמה פעמים... יש כל-כך הרבה כאב סביב לידה של פג, גם כשהוא יחסית בסדר...
הפחדים הם עצומים, והטראומה גם היא לרוב. ולמרות שרוצים כל-כך קשה! גם להיות שם וגם לא להיות שם.
באופן חריג אני מסכימה אם אלה שאמרו "אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו"
הסיוט של טיפול בפג הוא "מגה-סיוט" בעיקר כשמדובר בקטנטנים. לא לכל ההורים יש את כוחות הנפש להתמודד עם זה, ולפעמים הדרך היא להדחיק (יש אנשים שזה מנגנון ההגנה העיקרי שלהם) והדחקה לפעמים פרושה "לשים וללכת"...
אני היום אכולת רגשות אשמה על השעות המעטות [b]שיכולתי[/b] להיות שם ולא הייתי (מכל מיני סיבות מפגרות שנראו אז רלוונטיות כמו מבקרים שבאו אלי). והיו כל-כך הרבה שעות שפשוט לא נתנו לי להכנס, למרות שצעקתי ובכיתי, שום דבר לא עזר!
באמת איך אפשר להבין את הסיטואציה הזאת?
יחד עם זאת באמת יש לי לא מעט ביקורת על ההתנהלות של הצוות, על חוסר ההבנה שלהם וחוסר ההתחשבות שלהם בצרכים הנפשיים של הפג.

והנה, איך שגלגל מסתובב לו, היום אני מאמינה שמי שכתבה את המשפט הזה, אחרי שליוותה אותי בשמונת הימים שבני היה מאושפז בפגיה, אולי מבינה קצת יותר... (את יודעת שאני אוהבת אותך, כן?)

<שולחת בלב מהסס>

אני כתבתי את המילים האלה?
בחיי, ממש ריגשתי את עצמי (-:

אני קוראת ונעצבת שוב :-(
ואז: [u]מהעריסה כבר לקחתי אותה כל הזמן בלי רשות והשחיתות האולטימטיבית - לנתק את המוניטור וללכת איתה, סוליקו, לחדרוני השאיבה. בפעם הראשונה שהלכתי להתבודד עם קטנתי, התרגשתי כמו בדרך לפגישת אוהבים גנובה. רק אני, הכרית, והראש הפעוט פוער פה ותופס, אוי כמה שהפה הזעיר הזה תפס חזק - אבל לא במקום הנכון, ושוב ושוב ושוב - עד שבפעם השמינית היא התבייתה על המקום הנכון, ולא יודעת מה מנע ממני לארוז אותה מתחת לחולצה שלי, לצאת משם ולברוח ישר הביתה.[/u]
לגמרי שכחתי את החוויה הזו, את ההתבודדות הראשונה ואת המחשבה על לברוח - תודה @}

[u]אם יש משמעות לכך שהחלב יוצ ר מדם האם שהתינוק מכיר לעומת מזון אחר[/u]
אני מניחה שיש פחות סיכוי לתגובה נוגדנית חזקה אם היה המדובר בגיל מאוחר יותר.
אבל בשלב הזה של החיים שלהם המערכת החיסונית כ"כ חלשה...
<האמת היא שאין לי מושג :-)>

התכוונתי הבדל בין חלב אם למזון אחר, אבל תודה על ההסבר
<[po]מונו נוקי[/po] תודה אם יש משמעות לכך שהחלב יוצ ר מדם האם שהתינוק מכיר לעומת מזון אחר>

כמובן שאין הבדל משמעותי אם המדובר היה במי ברז. אני מדברת על ההבדל בין חלב אם לחומר המיועד מראש להזרקה כמו אנטיביוטיקה וכו.

יש כמה הבדלים.
קודם כל - זה לא סטרילי ויש חשש מזיהום.
ושנית - אם איבר בגוף מקבל אספקה של חלב במקום דם (חמצן) זה שווה לתסחיף ועלול לגרום לאוטם באותו איבר.
החלב מוזרק לוריד שמגיע בסוף ללב, והלב שולח את החלב לאיבר כלשהו. גם אם כבר יש ערבוב עם דם, יכולים להווצר תסחיפים קטנים (שלא לדבר על חלב אם שומני)

לא יכולה להתאפק מלשאול:
יש הבדל אם חלב מתערבב בדם מאשר חומר אחר?

אני לא מאמינה שעד עכשיו הם לא טרחו לדווח, זה כשלעצמו פשע. למה זה לא מפתיע שדוקא בבני ברק הדברים מהסוג הזה מטואטאים אל מתחת לשטיח... נורא.

חוק הסֵרְיוֹת. פשלות באות בשלשות.
עכשיו צריך לחכות לפעם השלישית, לצערי...

זה קרה שוב:-(

חלב הוחדר לדמו של פג בבי"ח [url=http://www.starmed.co.il/News/Haaretz/571086]מעייני הישועה[/url]

לי לא היתה אפשרות להוציא אותה ולנתק מהמוניטור, ולא הצלחתי להניק אותה עד שכבר היינו בבית, אבל הרצון הזה
[u]לארוז אותה מתחת לחולצה שלי, לצאת משם ולברוח ישר הביתה[/u] מוכר לי מאוד.

[u]מהעריסה כבר לקחתי אותה כל הזמן בלי רשות[/u]

והשחיתות האולטימטיבית - לנתק את המוניטור וללכת איתה, סוליקו, לחדרוני השאיבה. בפעם הראשונה שהלכתי להתבודד עם קטנתי, התרגשתי כמו בדרך לפגישת אוהבים גנובה. רק אני, הכרית, והראש הפעוט פוער פה ותופס, אוי כמה שהפה הזעיר הזה תפס חזק - אבל לא במקום הנכון, ושוב ושוב ושוב - עד שבפעם השמינית היא התבייתה על המקום הנכון, ולא יודעת מה מנע ממני לארוז אותה מתחת לחולצה שלי, לצאת משם ולברוח ישר הביתה.

נדמה לי שהפגים המתים שאני ראיתי, מתו לא בגלל טעויות אלא בגלל שהיו חולים קשה מאד. לילדים יש כוח חיות אדיר, והם מחזיקים מעמד גם כשנעשות טעויות לגביהם. דווקא הקשים בד"כ מקבלים יחס מיוחד (האחות "שלהם" מקבלת פחות ילדים תחת טיפולה), והם הם אלה שמתים.

ראיתם את זה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2939661,00.html

מילה טובה על אסף הרופא
הבת שלי נולדה פגית לפני 10 שנים, נכון שהיא היתה מהפגים הגדולים ולא היתה צריכה אינקובטור ובכ"ז, נתנו לי להיות איתה אז הרבה יותר שעות משהאמהות האחרות היו עם ילדיהם שבתינוקיה, אז עוד לא היה ביות בכלל והיו שעות הנקה קבועות ומועטות אבל לפגיה היתה גישה חופשית כל היום.
וגם מעבר לקיר אצל הפגים הקטנים יותר היתה נוכחות מסיבית של הורים.
וגם יש לציין לטובה שהסכימו לדחות את השחרור שלי מבי"ח ביומיים בגלל הילדה.

תודה על ההסבר, שמיכת טלאים.

[url=http://kangaroomothercare.com]קנגורו[/url] זו שיטת טיפול שהחלה בבית-חולים בבוגוטה - בשל מחסור באינקובטורים הניחו לאימהות לשאת את הפגים על החזה, עור-לעור, במנשא. הסתבר שאחוזי ההישרדות אצל פגים שקיבלו טיפול כזה עלו בהרבה על שיעורי ההישרדות הרגילים בפגים. היום זהו טיפול מומלץ לפגים, גם זעירים - הפג לובש רק טיטול, מושם במאונך (כמו צפרדעון קטנטן) על חזה אימו (או אביו :-)) בין השדיים, ואחוז במנשא. חום גופה של האם שומר על חומו, והוא מוקף כולו בריחה ובקולה. מי שמקדם היום מאוד את הטיפול הזה הוא [url=http://www.kangaroomothercare.com/]דר' נילס ברגמן[/url] שהתמחה בכך בבית החולים שלו בדרום-אפריקה. באתר המצורף יש צילומים מדהימים של פגים בקנגורו.

מה זה בדיוק קנגרו בהקשר של טיפול בפגים?

מירב, הדרוג שם הוא הפוך, דווקא level III הוא הוא רמת הטיפול הנמרצת ביותר:
"....Many of these babies require the life-saving care of a Level III Intensive Care Nursery – the highest level of care available for newborns...."

בדרגות טיפול פחות אינטנסיביות ברור שיש ביות מלא:
"Some babies need just a bit of extra care before they can go home. They’ll spend their first few days grow stronger in Evergreen’s Level II Special Care Nursery. Like the Intensive Care Nursery, families stay together in private, single room suites where parents can be involved in their baby’s care 24 hours a day"

ונניח שזה היה נכון... גם להתחיל מזה זה לא כל כך רע. (יודעת מה, להתחיל מתנאים כאלה לתינוקות "רגילים" בבתי חולים אחרים בארץ ובארה"ב, כבר שיפור אדיר יחסית למצב היום).

נזכרתי בעוד מאפיין של בית החולים שעוזר לחסוך הרבה מקום: אין חדרי קבלה, חדרי לידה, חדרי התאוששות וחדרי אישפוז אחרי הלידה. הכל נעשה באותו חדר. מגיעים, נבדקים, יולדים, ונשארים עם התינוק באותו מקום. מעבר לחסכון במקום זה חוסך טרטור אדיר ליולדת ולתינוק שצריכים לעבור ממקום למקום.

גם אני אמא לאקס פג - שבוע 28, 6 שבועות בפגיית ליס, שנת 2002

[u]ההנחה מראש היא לסלק את ההורים, ולהשאיר פג קטן וחסר אונים בבית החולים לבד .[/u]
זו לא היתה הגישה בליס. גם בשיחות בע"פ עם הצוות, וגם בחוברת ההסבר שקיבלנו הדגישו שחשוב שנהיה ליד האינקובטור.
בנוסף, המליצו לנו להקליט את עצמנו, ולהשמיע לתינוק בטייפ קטן, כאשר אנחנו לא ליד האינקובטור.
הכניסה היתה מותרת לנו, ההורים ול- 4 סבים וסבתות, 24 שעות ביממה (למעט בזמן ביקורי רופאים והחלפת משמרות). אנחנו עשינו משמרות סביב התינוק משעה 9 בבוקר ועד 1 בלילה. אף פעם לא התלוננו על נוכחותנו, אלא להיפך, החמיאו לנו על מסירותינו.
במקרה שאין סבא וסבתא פעילים - נתנו אישור כניסה לקרוב משפחה אחר.

_את חושבת שבגלל שניצלתי מלשבת בפגיה אני לא יודעת מה הולך שם?
הרי מחלקות הפגים לא בנויות ככה שתוכלי לשבת שם! חדר שדחוס אינקובטורים ואורות (ברוב בתי החולים שאני ביקרתי הם אפילו לא מעמעמים את האורות המזעזעים בפגיה!), ואין בכלל מקום לכסא ליד האינקובטור!_
בליס יש די והותר מקום לשבת ליד האינקובטור. זה לא לובי של מלון 5 כוכבים, אבל אפשר להסתדר.
נכון שאם כל ההורים היו מנצלים את זכויות הביקור במלואן - היה הרבה יותר צפוף וקשה להסתדר - אבל הנוכחות היתה חלקית ביותר, ולמיטב התרשמותי, לא בגלל חוסר עידוד או תמיכה של הצוות.
בנוסף יש חדר שאיבה מסודר ונוח עם משאבות טובות, חדר מנוחה, מתקן למים קרים + רותחים.

[u]שאיבה/ הנקה[/u]
גם בחוברת ההסבר וגם בע"פ הסבירו לי את החשיבות שבחלב האם לבריאותם והחלמתם של הפגים.
פעם נרדמתי בחדר המנוחה. האחות שראתה שלא הגעתי בזמן להנקה, חיכתה וחיכתה, ולבסוף, אחרי 1/2 שעה, יצאה לחפש אותי במסדרונות, כדי שלא אפסיד את ההנקה.

[u]אורות[/u]
בליס הקפידו לעמעם אורות משעות הערב ועד הבוקר.

[u]קנגרו[/u]
בזמנו, מנהל המחלקה הסביר אסר עלי לעשות קנגרו כי התינוק עלול לאבד חום...
היום, כך שמעתי מכלי ראשון, הם כבר מעודדים בהתלהבות לעשות קנגרו.

לא הכול היה מושלם בליס. היו פשלות, היו אנשי צוות אטומים, היו נהלים נוקשים. ראו [po]הנקת פגים[/po]. אך בהחלט לא נתקלתי בגישה של [u]לסלק את ההורים, ולהשאיר פג קטן וחסר אונים בבית החולים לבד .[/u] , כמו שבשמת כתבה.

[u]לגבי ביה"ח האוטופי בוושינגטון[/u]
שימו לב, מדובר שם על
[u]ward-style Level III neonatal intensive care unit[/u]
במחלקת פגים 3 דרגות אשפוז, כל דרגה בחלל נפרד: רמה 1 - טיפול נמרץ, רמה 2 - מעקב, רמה 3 - מחלימים (בדרך הביתה).
הביות המלא הוא רק לגבי רמה 3.

[u]שמים תינוק ככה רק כשחוששים לחייו (או בהתחלה כשרוצים לראות לאיזה כיוון הוא הולך) ורוצים שיהיה קל לטפל בו טיפול חרום כשצריך.[/u]
בכרמל לא מכירים את האינפורמציה הזאת. התינוקת שלי היתה בוורמר 11 יום בתינוקיה ולא היתה סכנה לחייה, סתם צהבת עקשנית. זה אכן מייבש את העור, רק מהליטופים שהייתי מלטפת אותה היד שלי ניראה כמו בצורת. מזל שלה יש "עור של תינוקת".

[u]אני לא מבינה את הקטע הזה של האחיות. מה, הן מחליטות?!? איזה מעצבן.[/u]
אוהו - תאמיני לי שלא כדאי להסתבך איתן, בטח שלא כשאת נמצאת שם שבועות וחודשים. רובן נחמדות ואמפתיות (לפחות איפה שאנחנו היינו), אבל מספיק @$&^%$@ אחת למרר את החיים.

[u]החסרון שלו הוא שהילד מאבד המון נוזלים ככה, והעור הופך מאד יבש[/u]
חסרון נוסף - חשיפה לזיהומים. אינקובטור מבודד יותר מזיהומים.

[u]הן מופקדות על הטיפול ומאוד לא כדאי להסתכסך איתן[/u]
זה נכון גם לגבי הרופאים - שמאוד לא כדאי להם להסתכסך עם האחיות...(ובמיוחד המתמחים הצעירים)

[u]היתרון של הוורמר (warmer) שהוא מעין מיטה שמעליה חימום היה העובדה שהתינוקת לא היתה כלואה באינקובטור ויכולתי ללטף ולהחזיק לה את היד גם אם לא להחזיק על הידיים (היתה מחומצנת תקופה ארוכה).[/u]
החסרון שלו הוא שהילד מאבד המון נוזלים ככה, והעור הופך מאד יבש.
שמים תינוק ככה רק כשחוששים לחייו (או בהתחלה כשרוצים לראות לאיזה כיוון הוא הולך) ורוצים שיהיה קל לטפל בו טיפול חרום כשצריך.

בשלב ראשון הפגים בוורמר, שלב שני באינקובטור ושלישי בעריסה (עריסת חימום ואח"כ רגילה). ככה לפחות אני הבנתי.
הסיבה - בוורמר יש להם חימום, האינקובטור עוזר להם לשמור על חום גוף, ובעריסה זה שלב שהם כבר שומרים על חום הגוף בעצמם.
אני זוכרת את המעבר לעריסה כיום מרגש מאוד... מהעריסה כבר לקחתי אותה כל הזמן בלי רשות, כי לפני כן היה התירוץ הקבוע של האחיות שהיא צריכה לשמור על חום גוף (כאילו שהגוף שלי לא יכול לחמם אותה...).
טרה, לצערינו כן, האחיות מחליטות. הן מופקדות על הטיפול ומאוד לא כדאי להסתכסך איתן. הרופאים מסתובבים ולא נמצאים כל הזמן.

אני לא מבינה את הקטע הזה של האחיות. מה, הן מחליטות?!? איזה מעצבן.
ואם היית מוציאה את התינוק (נאמר, ליד הרופא), מה היו עושות ?

מעניין העניין הזה של האינקובטורים, בזמנו זה נחשב לציוד מיושן ומבחינתי היתרון של הוורמר (warmer) שהוא מעין מיטה שמעליה חימום היה העובדה שהתינוקת לא היתה כלואה באינקובטור ויכולתי ללטף ולהחזיק לה את היד גם אם לא להחזיק על הידיים (היתה מחומצנת תקופה ארוכה).
מה היתרון של אינקובטור? למה חזרו אחורה? יש לך מושג?
ולגבי הקנגרו, לא נראה לי שהמצב השתנה הרבה, גם אז הרופאים המליצו ועודדו ואפילו התלהבו, שאלו אם אני רוצה, אמרתי שכן, אמרו תפני לאחות הראשית ובמשך שלושה שבועות כמעט תמיד קיבלתי תשובות בסגנון "עכשיו זה לא מתאים"....
מאוד עצוב שעדיין העניין לא הופנם שם ע"י האחיות... (למרות שהן בטח כבר התחלפו)

מיכל, עדכון לגבי כרמל -
יש אינקובטורים וכבר מאוד מעודדים קנגרו (הרופאים, האחיות לא תמיד מאפשרות), ועדיין מעודדים מאוד הנקה ושאיבה. רוב האחיות שם הן גם מדריכות הנקה. סך הכל התנאים שם הפתיעו אותי לטובה, אבל יש עוד המון מקום לשיפור, במיוחד ברגישות הצוות כלפי ההורים.

רק
_אבל פגים - ההורים שמים והולכים הביתה! (בשמת)
אנחנו לא שמות והולכות הביתה._ (שמיכת)
לפעמים אין ברירה ואנחנו שמות והולכות הביתה ובמקום לישון רק בוכות בוכות בוכות...
אני חייבת לציין שגם הפגיה בכרמל (כבר לפני 7.5 שנים) עודדה שאיבה מהרגע הראשון (שכנוע מאסיבי כזה מהסוג שבשמת תומכת בו), עודדה נוכחות מאסיבית של ההורים , נכון לא היו מיטות רק כורסאות לא נוחות, ואפשר היה לנוח בחדר ההנקה בתינוקיה, אי אפשר היה לישון שם וזה באמת היה מאוד קשה, גם לא היה מקום מסודר לאכול והיינו חייבים לרדת לקפטריה. מה שגרם לי לנסוע 4 פעמים באוטובוס הלוך ושוב (כדי לנוח בצהריים ולחזור אחה"צ) ועוד פעם אחת ברכב עם האבא ואחרי חצות לחזור הביתה. לנו גם לא היתה הזכות לעשות קנגרו, כי האחיות ראו בזה מטרד למרות שהרופאים המליצו, וזה היה מאוד מתסכל לשבת ליד מיטה של פג (וורמר, בכרמל אין אינקובטורים) שאי אפשר להחזיק על הידיים, אז לפעמים מעדיפים לברוח קצת בשביל לתת מנוחה לנפש. זו התמודדות נפשית מאוד קשה, להתמודד עם עובר שנמצא מחוץ לרחם שמי שלא היה שם באמת לא יכול להבין אותה.
למרות זאת אני חושבת שאפשר וכדאי להלחם על שיפור התנאים לפגים ולהוריהם.

<למרות הזמן שעבר הפצעים עדיין לא באמת הגלידו, רגשי האשמה עדיין מלבלבים והדמעות מאיימות...>

_יש גם שיטות בהן מדביקים עם סלוטייפ צינורית לשד
יש לזה שם, אני לא מצליחה להזכר כרגע..._
SNS

[u]יש גם שיטות בהן מדביקים עם סלוטייפ צינורית לשד[/u]
יש לזה שם, אני לא מצליחה להזכר כרגע...
בכל אופן אצלנו זה לא עבד ובאמת שהייתי מוכנה לנסות הכל! הבן הפצפון שלי מהר מאוד הבין מאיפה באמת מגיע החלב ואת הציצי ירק במיאוס (טוב כבר אז הוא היה גאון...)

אמא [po]ל 5[/po], תפתחי אטלס זיטלי מהדורה חדשה...

אמאינקובטור - לפחות אצלך הרופא הזהיר. מכירה (את יודעת איך זה, כשאת אמא לתאומים, כל מי שיש תאומים לסבתא של הבן דוד שלו, מרגיש צורך לספר לך...) יותר ממשפחה אחת, שהרופא בכלל לא ציין את האפשרות. שלא לומר את המשמעות.

[u]מלמדים את זה בסיפרי רפואה![/u]
איזה ספרי רפואה? דווקא מעודד שיש התיחסות לנושא בספרי רפואה.
באופן מעשי זה כמובן מאד לא פשוט, ומתאים רק במצבים מאד מסוימים, אך בכל זאת - מרשים אותי שזה הגיע לספרי הרפואה. בספרים שאני מכירה זה לא מופיע...

את השיטה הזו ניסו גם עליי וזה היה מאוד מאוד לא מוצלח. הסבירו לי שככה יוצרים איזו התנייה שהתינוק "חושב" שהוא יונק מהשד. לי זה הרגיש מאוד לא נכון להתחיל לעשות עליה מניפולציות כבר בשלב הזה...

[u]אם הפג מסוגל למצוץ, תמיד עדיף שזה יהיה שד אנושי[/u]
יש גם שיטות בהן מדביקים עם סלוטייפ צינורית לשד של האם ומחברים אותה למזרק עם חלב אם, כך התינוק יונק ומקבל חלב מהמזרק, מלמדים את זה בסיפרי רפואה!

[u]טיפולי פוריות למיניהם, מתחילים עוד לפני שהאשה ממש בוחרת בהם במודע, ומודעת לכל השלכותיהם (למשל - ריבוי עוברים).[/u]

לדעתי אף אחת לא באמת מודעת להשלכות של הריון מרובה-, פגיה או שניהם כאחד עד שלא התנסתה בהם אישית. לפני הרבה שנים כשרופא הנשים רשם לי איקקלומין, הוא הזהיר אותי בפנים חמורות ש"אחת מתופעות הלוואי היא הריון מרובה עוברים". צחקתי ואמרתי שמבחינתי זו תופעת לוואי מבורכת ביותר - להגנתי ייאמר שהייתי צעירה ותמימה ולא ידעתי שעובר יחיד בקושי שורד אצלי, ואילו היו לי תאומים רוב הסיכויים שלא הייתי היום אם.

בקורס יועצות הנקה אמרו לנו שאפילו אם האמא מאבדת את העובר, חס וחלילה, מעודדים אותה לשאוב ולתרום חלב (בעדינות רבה, כמובן, ורק אם בכלל יש לה נכונות לזה), כי הוכח שזה עוזר להתגבר. בנק החלב כאן לעולם לא מסרב לקבל תרומה מאמא כזו, למרות שלפעמים נגמר להם המקום והם מסרבים לתרומות מאמהות "רגילות". לכן אני לא רואה שום סיבה לא לעודד אמא לפג לשאוב חלב.
עוד דבר שאמרו לנו, ומתקשר לדברים שנכתבו מזמן בתחילת הדף - אם הפג מסוגל למצוץ, תמיד עדיף שזה יהיה שד אנושי (אחרי ששאבו ממנו את החלב, אם הוא קטן מדי בשביל לינוק) על פני מוצץ. כמובן שבשביל זה צריך שהשד האנושי יהיה נוכח, ומאחר והוא מחובר לאמא צריך שיהיו תנאים שיקלו על האמא להיות שם כמה שיותר... ועל זה כבר כתבנו.

[u]אם היו משאירים את טיפולי הפוריות רק למי שבאמת זקוקה להם - זה היה עולה פחות כסף גם בשלב הטיפול וגם בשלבי ההריון, הלידה והתפתחות הילד.[/u]
מסכימה בהחלט. למרות שבמקרה שלי אם לא היינו דוחפים מהר להגיע ל IVF, לא היינו מגיעים לפתרון הבעיה...
אבל בכל זאת זה היה אחרי שנתיים של נסיונות.. בכל זאת זה נחשב מהר.
דרך אגב אצלי בכל טיפול החזירו 4 עוברים ובכל זאת נקלט רק אחד...

בנוסף, אם [b]לפני[/b] טיפולי הפוריות, היו מנסים דרכים שמרניות יותר (אלטרנטיביות? מקווה שזו לא מילה גסה, כי זה דווקא עובד, במקרים רבים), יותר נשים היו נכנסות להריון ספונטני שהוא בעל סיכויים רבים יותר להיות יחידאי ובאורך מלא (שלא לדבר על הרווח המשני לבריאותן... אבל זה "לא חשוב").
משיחות עם אמהות, אני יודעת, שלעתים קרובות, טיפולי פוריות למיניהם, מתחילים עוד לפני שהאשה ממש בוחרת בהם במודע, ומודעת לכל השלכותיהם (למשל - ריבוי עוברים).
אם היו משאירים את טיפולי הפוריות רק למי שבאמת זקוקה להם - זה היה עולה פחות כסף גם בשלב הטיפול וגם בשלבי ההריון, הלידה והתפתחות הילד.
אם היו משתמשים בבתי חולים ללידה רק עבור מי שבאמת זקוקה להם - זה היה עולה פחות כסף, וגם היה מתפנה מקום לשיפור תנאים (אם כי שיעור הקיסרי היה עולה עוד יותר.... אבל בצורה שאני חותמת עליה בשתי ידיים).

ולגבי להקשר לפג זעיר - אני חושבת שבית החולים צריך בכל מקרה לעודד התקשרות, כי האסון במות הילד יהיה גדול בכל מקרה, אבל אולי אם ההורים ידעו שהיו שם בשבילו, שעשו כל שיכלו, יהיה להם יותר קל, בלי להוסיף רגשי אשם. עובדה שגם הורים שילדו תינוק מת, רחמנא ליצלן, רוצים לראות אותו, נותנים לו שם (בד"כ, וזו גם ההמלצה של הפסיכולוגים, שהפעם, באופן חד פעמי ויוצא דופן, אני מסכימה איתה) - רוצים להקשר בשביל שיוכלו להפרד.

לשמחתי, הבן שלי לא היה בפגיה, אלא רק בתינוקיה. שם, התנאים להיות איתו היו עוד יותר גרועים (וגם לי היה קושי בכך), ואי אפשר היה להיות איתו יותר מכמה דקות בכל פעם. היום, הייתי עושה אחרת, אבל אז האמנתי לממסד.

התינוקייה בבילנסון זה 3 חדרים של ביות, ועוד שני חדרים של "טיפול צמוד יותר", והיא נמצאת במרכז לרפואת נשים שאינו בבית החולים לילדים, כך שטכנית הדבר אינו אפשרי.
[u]אבל זו לא סיבה ללמוד את הדברים שהן כן יותר טובים.[/u]
לא טענתי זאת, אלא להיפך, יש לנו [b]המון[/b] מה ללמוד. אני רק יכול להעיד שכל הזמן מנסים.
שיטת הקנגורו למשל שנכנסה עמוק מאוד, עד כדי כך שלא מפריעים לקנגורו אפילו בשמן ביקור, יש מעט מאוד סיבות להפסיק קנגורו וכולן נוגעות להתדרדרות הפג עצמו.
חלב אם והנקה. גם אם חלב האם אינו מספיק עשיר אז מעשירים אותו (שרון ציינה זאת למעלה) לא מפסיקים כלכלת חלב אם בגלל זה.
מסאז'ים לפגים - כולל קורס מסאז' גם להורים כדי שיוכלו לבצע בעצמם בעת שהותם ליד הפג.
עמעום אורות - מאוד מנסים, לא תמיד אפשרי כאשר מתבצעות פעולות בחדר, אבל בכל זמן אפשרי האורות מעומעמים.
כיסוי אינקובטורים - כולם מבלי יוצא מהכלל מכוסים בצורה שעדיין תאפשר לראות מה קורה עם הפג בפנים אבל למנוע חדירת אור וזה גם עוזר כנגד זיהומים.
ועדיין יש לנו המון מה ללמוד.

רק לומר לך, שהתינוקיה ב"אסף הרופא" כל כך מיניאטורית, שאני לא חושבת שאפשר להכניס שם שישה חדרים.

רופא ילדים, עניתי כמעט לכל טיעוניך כבר בהודעה קודמת אבל בכל זאת אחזור, כי זה חשוב, ואולי יום אחד תעמוד בנקודת החלטה ותוכל להשפיע על הקמת פגיה כזו גם בארץ.

[u]רק שלהזכירכם זה דורש 40 חדרים נפרדים (לא מכיר בית חולים שיכול לעמוד בזה).[/u]
כשמוותרים על תינוקיות מרוויחים המון מקום. בנוסף הסוויטה היא משפחתית, אם יש תאומים או שלישיה הם באותו חדר, ומאחר ורבים מהפגים תאומים לא צריך 40 חדרים אלא פחות.

[u]לא כל אחת יכולה ללדת בבית חולים כזה, רק מי שהממון בכיסה, או שיש לה ביטוח רפאוי נדיב[/u]
כמו שכתבתי - בית החולים מכבד את כל ביטוחי הבריאות הסטנדרטיים וגם את המדיקאיד, הביטוח הממשלתי למעוטי יכולת כך שהוא [b]כן[/b] פתוח לכל.

[u]הצד השני של הרפואה בארה"ב הוא שאם הגעת לחדר מיון ואין לך כיסוי רפואי לא תקבל טיפול!!![/u]
לא ממש רלוונטי, זה טיעון דמגוגי שבא להדוף כל הצעה לשינוי, ובכל זאת: כל אחד יקבל טיפול מציל חיים בחדר מיון, ללא קשר אם יש לו ביטוח רפואי או לא, ואפילו ללא קשר אם הוא נמצא בארה"ב באופן חוקי או לא. טיפולים שאינם מצילי חיים כבר תלויים בביטוח הרפואי, אך הטענה הרווחת של "בארה"ב אנשים מתים ברחוב בלי ביטוח" חסרת כל שחר.
לא הכל מושלם ברפואה בארה"ב ויש המון דברים שליליים או מגוחכים (ליד בית החולים יש מרכז ללידה טבעית. אידאלי, נכון? אז זהו, שלא. ההסכם שלהם הוא דווקא עם בי"ח במרחק של חצי שעה נסיעה בלי פקקים והרבה יותר עם פקקים, ולשם מפנים את היולדות אם הלידה מסתבכת). אבל זו לא סיבה ללמוד את הדברים שהן [b]כן[/b] יותר טובים.
אני לא יודעת מה הדף רוצה להגיד אבל מה שאני רוצה להגיד זה - אפשר אחרת!! צריך רק לפתוח את הראש, לצאת מהקבעון, ולראות מה אפשר לשנות במסגרת היכולות כך שיהיה טוב יותר.

[u]ת'אמת קראתי כמעט את כל הדף ולא הבנתי מה הוא רוצה להגיד...[/u]
לדעתי הדף לא רוצה להגיד כלום.
פתחו את הדף מתוך הרגשת זעזוע מהתאונה שהיתה, כשאחות חיברה את הצינור הלא נכון ופגית כמעט מתה.
וזה התפתח לכל מיני דיונים שקשורים בפגיות.

שרון, מקריאת דברייך אני למד שהפגיה בשניידר דומה לזו שבאסף הרופא.
מדובר על מחלקה המטפלת ב 40 פגים בממוצע. יש במחלקה 4 חדרים בהם נמצאים בממוצע 10 פגים בחדר. הווה אומר אחות לכול 5 פגים בממוצע.
יש בפגיה חדר הנקה עם כורסאות נוחות ומכשירי שאיבה, עם וילונות המאפשרים פרטיות גם בתוך החדר (וכמובן שהחדר ניתן לסגירה עם דלת), יש חדר שתיה להורים.
מעודדים אימהות לשואב ולתת חלב אם, גם אם סיכויי ההחלמה של הפג קטנים, כי זה בהחלט יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. ברגע שניתן מלמדים את האם להניק, עם המון סבלנות ואורך רוח.
מעודדים הורים להישאר בפגיה כמה שהם רוצים. ולמעט ביקורים והעברות מחלקה בהם מוציאים הורים מהחדר (פרט להורים בקנגורו דרך אגב, אותם לא מוציאים גם אם יש החייאה בחדר), ההורים יכולים להיות בחדר 24 שעות.
מגבילים ביקורים של אנשים נוספים מאתה סיבה של בעיית הזיהומים שהיא בנפשם של הפגים הקטנים האלו.
קראתי בעיון את תיאור אותו בית חולים חלומי בארה"ב. באמת הלוואי עלינו. רק שלהזכירכם זה דורש 40 חדרים נפרדים (לא מכיר בית חולים שיכול לעמוד בזה).
מה שאני חייב להזכיר הוא שבארה"ב הרפואה פרטית ולא ציבורית. לא כל אחת יכולה ללדת בבית חולים כזה, רק מי שהממון בכיסה, או שיש לה ביטוח רפאוי נדיב. המדינה לא מממנת את הטיפול הפגים אלו!
הצד השני של הרפואה בארה"ב הוא שאם הגעת לחדר מיון ואין לך כיסוי רפואי [b]לא תקבל טיפול[/b]!!!
אם אין לך ביטוח ונשלחת לבית חולים ציבורי תקבל טיפול טוב הרבה פחות מאשר בית חולים ממוצע בישראל.
מערכת הרפואה בארץ חולה, אין על זה ויכוח. מדובר במערכת ציבורית שמשרתת את כל רבדי הציבור ממיעוטי היכולת ועד לעשירים. ברור שאין יכולת לממן את כל הטיפולים הכי יקרים, למרות שמנסים. וברור לי גם שיש בזבוז משווע של משאבים על דברים אחרים! (וזה נכון גם באספקטים אחרים של הכלכלה בישראל)
אני לא בא לסנגר על מערכת הבריאות לנו אבל אני רק רוצה לציין כי גם בחו"ל המצב לא כ"כ ורוד.

דרך אגב חשבתי על פתרון טכני לסוגיה שהועלתה - אני לא יודעת אם זה אפשרי אבל החוטים לא אמורים להתחבר ואז לא יכולו לקרות טעויות כאלו...

ת'אמת קראתי כמעט את כל הדף ולא הבנתי מה הוא רוצה להגיד...
מניסיון של אם לפג, ש"שרצה" שעות בפגיה, שאבה חלב וגם לימדה כמה אחיות את המושג "קנגרו":
אין מנוס מלהשאיר את הפג לבד לפעמים, אמא שרוצה להתאושש מניתוח קיסרי ורוצה להצליח גם לשאוב חייבת לישון קצת בלילה. אבא שרוצה לעזור לאמא כשהילד יגיע הביתה, חייב להמשיך לעבוד ולתפקד בבית.
לגבי שאיבה - בהתחלה לא מעודדים אמהות לשאוב מכיוון שבכלל לא בטוח שהפג ישרוד ולא רוצים לעודד קשר :-(
לגבי שינה - טכנית אי אפשר היה לישון על הרצפה, גם אם הייתי מתעקשת, לגבי ביות מלא - זה נורא הצחיק את מנהלת הפגייה כשביקשתי שאת ימיו האחרונים של בני בפגיה נחווה יחד בחדר פרטי על מנת שנוכל ללמוד אחד את השני ועדיין להשאר בהשגחה.
ולגבי לשפוט אמהות/אבות במצב כזה - שלא תדעו לעולם!!!

בהקשר זה אני חושבת שזה מוזר ומטריד שמצד אחד מוציאים הון על הפריות מבחנה, אבל כשהילדים נולדים, אז אין מספיק כסף לטפל בהם. כשמשווים בין המספרים של תמותת פגים בארץ ובעולם (המערבי), אז זה די מזעזע, לא ? מדוע ההורים לא מתקוממים? אני חושבת שזה בגלל שלאנשים יש את התחושה שבתי החולים משתדלים לתת את הטיפול הטוב ביותר, אבל בעצם זה לא נכון. פגים בישראל מתים, בין היתר, מחוסר תקציב, לא בגלל שאין הידע הרפואי לטפל בהם.

[u]מה הכוונה במשפט זה?[/u]
מפרשנת (אם כי לא אני כתבתי) - מתן יד חופשית לרופאים העוסקים בהפריות להחזרת מספר בלתי אפשרי של עוברים, כדי להעלות את הצלחת הטיפול מטעמים סטטיסטיים ומטעמי יוקרה (מן הסתם), על חשבון בריאות האם וסיכוייה לסיים הריון במועד. את ודאי יודעת שלהריון מרובה עוברים סיכוי גבוה בהרבה להיגמר בפגיה. אני קראתי את זה כמשהו שיוצא נגד המדינה והממסד הפועלים על גב ההורים, לא נגד הורים הנזקקים לטיפולי פוריות. ודאי שלא נגד תקצוב יעיל יותר של פגיות.

[po]אמא נוגי[/po]- בכלל לא.
זה נהדר שהמדינה מאפשרת טיפולי פוריות. אסור למנוע הולדה מהורה שרוצה ילד.

[u]המדינה, שמשחקת בהורים עם בעיות פוריות, מוסיפה ומעלה טיפולים מותרים ואסורים שכחה שטיפולי פוריות מובילים להריונות מרובי עוברים. והריונות מרובי עוברים, יש להם סיכוי גבוה להסתיים בלידה מוקדמת. ותינוקות כאלו, יש להם סיכוי גבוה להיות בפגיה.[/u]
מה הכוונה במשפט זה? האם את מתנגדת לטיפולי פוריות? האם את מתנגדת לחוסר תקצוב הפגיות ע"י המדינה?
לפני שאני מתפרצת אני רוצה להיות בטוחה שזה לא לדלת פתוחה...

<[po]לאמא נוגי[/po] יש שני ילדים מקסימים מ IVF, שלא היו באים לעולם לו המדינה לא היתה מאפשרת לה את הטיפולים>

רכב מסחרי ובו 20 תינוקות לא חגורים נתפס באשדוד:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/442091.html

[po]אמא אינקובטור[/po]
בהריון הבא תצטרכי זירוז בשבוע 42.

(אם ירצה השם, ועוד כמה שמות, אני בבי"ח לא אעבוד יותר בגלגול הזה)

שרון - את הפגית הבאה אני אלד בבית החולים שאת תעבדי בו (())

[po]ליזה ליזה[/po], [po]שמיכת טלאים[/po], [po]אמא אינקובטור[/po] ואם יש עוד הורה לפגים ששכחתי - עמכם הסליחה.
כל מה שאני יכולה לעשות זה רק לומר עד כמה אני מבינה אתכן ולא רוצה לעמוד במצבכן.
והלואי ויכולתי לעשות יותר מזה.

[u]פגשתי שם אימהות שהיו צריכות להגיע מכרמיאל ומתמרה וממשגב. חלקן ללא רכב. חלקן עם ילדים נוספים בבית.[/u]

כשבתי הבכורה נולדה היה איתה תינוק שנולד בשבוע 25, ילד חמישי. המשפחה מאזור מודיעין, ללא רכב. האמא היתה מפזרת את הילדים האחרים (שהבכור היה בן 7 כמדומני) בין הגנים ובתי הספר, נוסעת שעה וחצי באוטובוסים עד לתה"ש, נמצאת איתו שעתיים ומתחילה את הדרך חזרה.
אמהות לשלישייה שהיו שואבות 50CC בארוחה והיו צריכות להחליט איזה מהילדים יקבל תמ"ל באותה ארוחה.
חברה טובה מהפגיה ילדה תאומים חודש וחצי לפני בתי. הבת היתה צריכה רק לגדול ויצאה הביתה בשבוע 37. הבן נולד במשקל נמוך מאוד, היה על סף מוות כמה פעמים, לא עלה במשקל ונשאר בפגיה חודשיים אחרי שאחותו השתחררה. חברה שלי שאבה לשניהם חצי שנה.
כשבתי הצעירה נולדה היתה איתי מישהי שבתה הבכורה בת שנה וחודשיים, ועדיין יונקת.
ועוד אם חד הורית לתאומים שבעקבות סיבוך נדיר בהריון לא היתה מסוגלת לטפל בילדים ללא עזרה.

סתם כמה דוגמאות למצבים שבהם דרושים שני עותקים של האם, ואם אפשר שלושה, שלכל אחד שמונה ידיים וארבעה ציצים.

[u]וכשאנחנו הולכות הביתה אנחנו לא יוצאות לרקוד על שולחנות בפאבים.[/u]
דברי בשם עצמך בבקשה (-: ברגע שהחלמתי מהקיסרי רצתי מיד לרקוד.

[u]אני לא בר סמכא בעניין וגם הניסיון שלי לא משהו אבל לפחות לגבי התינוקיה, והילדים שלי, ההשארה בתינוקיה היתה מיותרת. הילדה יצאה, אחרי שבוע, על דעתי ובניגוד לעצת הרופאים, במשקל נמוך ממשקל הלידה. כן, השהות בבית היא זו שהועילה, לא השהות בתינוקיה.[/u]
לא יודעת באיזה משקל נולדו התינוקות שלך ובאיזה שבוע - אבל פגים זה סיפור אחר לגמרי. אני לא הרגשתי צורך להתווכח כשהקטנצ'יק שכב באינקובטור ואני עוד הייתי עם קטטר אחרי הניתוח - הרגשתי אסירת תודה שהוא חי בכלל. עם פגים את פשוט לא יכולה לקחת את הילד וללכת הביתה.

[u]הפגיות היום עמוסות עד אפס מקום. אחיות עובדות קשה, בלי הפסקה. נדמה לי שלפחות פעם בשנה יש תאונה שכזו, קשה. הטכנולוגיה, שמאפשרת גם לנשים עם בעית פוריות ללדת, גרמה ללידות של המון פגים. המדינה, שמשחקת בהורים עם בעיות פוריות, מוסיפה ומעלה טיפולים מותרים ואסורים שכחה שטיפולי פוריות מובילים להריונות מרובי עוברים. והריונות מרובי עוברים, יש להם סיכוי גבוה להסתיים בלידה מוקדמת. ותינוקות כאלו, יש להם סיכוי גבוה להיות בפגיה.[/u]
כל מלה. הרעה מתחילה משם - אבל אני לא מוצאת בליבי להאשים את הפגיות, שמתמודדות עם התוצאות של המדיניות הזו, עם מעט מדי סגל ותקנים ותקציבים.

[u]פגשתי שם אימהות שהיו צריכות להגיע מכרמיאל ומתמרה וממשגב. חלקן ללא רכב. חלקן עם ילדים נוספים בבית.[/u]
בדיוק! איתי היתה בחורה מכפר קאסם, עם תאומים - התינוקת השתחררה והבן נותר בטיפול נמרץ בפגייה בגלל בעיה נשימתית. היא היניקה ושאבה, היניקה ושאבה, ואח"כ יצאה עם הבת הביתה וכל יום הית שואבת להשאיר לבת בבית ובאה לביה"ח (באוטובוסים) לארבע שעות להיניק את הבן. להטוטי קוסמות כדי להימצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת. ובחלק מהזמן הבן קיבל תמ"ל כי באמת לא היתה ברירה.

ו [po]אמא אינקובטור[/po] , לא היה צורך לקרוא בין השורות - כתוב כחול על גבי בז' -
[u]אבל פגים - ההורים שמים והולכים הביתה![/u]
אנחנו לא שמות והולכות הביתה. וכשאנחנו הולכות הביתה אנחנו לא יוצאות לרקוד על שולחנות בפאבים. אנחנו מתמודדות כמיטב יכולתנו עם מצב בלתי אפשרי - ואין לנו את הפריביליגיה של לצעוק ולהפוך שולחנות ולנזוף בסגל הרפואי, כי חיי הילדים שלנו בידיהם.

[u]הכרתי אמא שילדה תאומות בשבוע 25. משקל 500 ג' ו580 ג'. נדמה לי שבאיכילוב. ע"פ דבריה, הכריחו אותה לשאוב. שנים אח"כ היא הצטערה על כך ששאבה משום ש"כל יום שבאתי לבית החולים לא ידעתי אם הן חיות או מתות. אז לשאוב להן? מה זה חשוב בכלל?" מה עוד שהבנות לא קיבלו את החלב שלה[/u]
היום אומרים שם לאימהות שבשביל הפגים שלהן, חלב אם הוא ההבדל בין חיים למוות. ושומרים חלב אם במקרר ומאפשרים להביא חלב שנשאב בבית. ועדיין יש אימהות שלא מסוגלות לשאוב, ואני עדיין חושבת שלאף אחד אין את הזכות לשפוט אותן.

הכרתי אמא שילדה תאומות בשבוע 25. משקל 500 ג' ו580 ג'. נדמה לי שבאיכילוב. ע"פ דבריה, הכריחו אותה לשאוב. שנים אח"כ היא הצטערה על כך ששאבה משום ש"כל יום שבאתי לבית החולים לא ידעתי אם הן חיות או מתות. אז לשאוב להן? מה זה חשוב בכלל?" מה עוד שהבנות לא קיבלו את החלב שלה.

לא חייבים ללכת לפגיה. כל התינוקות בתינוקיה שוהים עם הוריהם 24 שעות? אפילו בליס, שם יש ביות, העבירו אותי בלי לשאול לאגף ה"בלי ביות".

מכרה ילדה לפני שלוש וחצי שנים בתל השומר. שבוע 27. פגה. היא רבה עם הרופאים כדי שיאפשרו לה לשאת את התינוקת בקנגורו. זה לא טוב. הסבירו לה. אסור. אמרו.

ילדתי בליס. בתי נשארה שבוע בתינוקיה. כשניסיתי לברר מאיזו סיבה לא משחררים את הבן אמרו לי: "השתגעת? את גרה רחוק. את מניקה. איך תסתדרי עם ילד אחד פה ואחת שם? הוא נשאר פה כל עוד אחותו נשארת".

אני לא בר סמכא בעניין וגם הניסיון שלי לא משהו אבל לפחות לגבי התינוקיה, והילדים שלי, ההשארה בתינוקיה היתה מיותרת. הילדה יצאה, אחרי שבוע, על דעתי ובניגוד לעצת הרופאים, במשקל נמוך ממשקל הלידה. כן, השהות בבית היא זו שהועילה, לא השהות בתינוקיה.

הפגיות היום עמוסות עד אפס מקום. אחיות עובדות קשה, בלי הפסקה. נדמה לי שלפחות פעם בשנה יש תאונה שכזו, קשה. הטכנולוגיה, שמאפשרת גם לנשים עם בעית פוריות ללדת, גרמה ללידות של המון פגים. המדינה, שמשחקת בהורים עם בעיות פוריות, מוסיפה ומעלה טיפולים מותרים ואסורים שכחה שטיפולי פוריות מובילים להריונות מרובי עוברים. והריונות מרובי עוברים, יש להם סיכוי גבוה להסתיים בלידה מוקדמת. ותינוקות כאלו, יש להם סיכוי גבוה להיות בפגיה.

[u]ולכל האמהות לפגים שנעלבו ממני: כשאתן קוראות את התיאור של בית החולים הזה, על מי אתן כועסות? עלי? שמציירת את האידיאל שהיה צריך להיות לכן?[/u]

הלוואי שהפגיות היו כך, הלוואי שהתנאים היו אחרים.
אני אישית קראתי בין השורות שאת מאשימה את האמהות לפגים בנטישת התינוקות בכך שהן לא נמצאות לידן 24 שעות ביממה.

מבחינתי זה דומה למצב שבו יש שתי נשים שצריכות להגיע מתל אביב לאילת: האחת שולפת כרטיס פלטינה, עולה על מטוס בשדה דב ונוחתת אחרי שעה, רעננה ורגועה.
השניה, מה לעשות, צריכה לנסוע בסקודה מקרטעת ללא מזגן, שנתקעת שלוש פעמים בדרך וכמעט מאבדת את הבלמים בירידות - אבל איכשהו היא מגיעה לאילת שלמה ובריאה, מחנה את הרכב - ואת עומדת שם ושואלת למה היא מזיעה, ולמה השיער שלה פרוע, ולמה לקח לה כל כך הרבה זמן.

אני רוצה להגיב למה שאמרה בשמת לגבי נוכחות ההורים בפגייה -

אחד הדברים שהיה לי הכי קשה להתמודד איתם בתקופת הפגייה היה רגשות האשמה. התאוששתי מניתוח טראומתי והיה לי מאוד קשה ובכל זאת ביליתי בפגייה את רוב שעות היום והקפדתי לשאוב כל שלוש שעות. לי היה מזל. בעלי עבד בבית החולים שלא היה רחוק מביתנו, ולקח אותי לשם בכל בוקר כשנסע לעבודה. בצהריים, כשהייתי כבר גמורה מעייפות ירדתי ברגל לבית הוריו שלמרבה המזל גרו רחוב אחד מתחת לבית החולים. שם קיבלתי ארוחה חמה שבישלה לי חמותי והלכתי לישון שעה שעתיים. כשקמתי עליתי שוב לבית החולים, שם פגשתי את בעלי שבא אחרי העבודה, והיינו יושבים שם עד שהגיע הזמן ללכת לישון.
בלילות הייתי בוכה מגעגועים ומצער על שאני לא ליד התינוקת. מובן שהתמצאנו בקריאת הגליון ובמצבה בכל זמן.

פגשתי שם אימהות שהיו צריכות להגיע מכרמיאל ומתמרה וממשגב. חלקן ללא רכב. חלקן עם ילדים נוספים בבית. לא היה איפה לנוח בבית החולים. אמא אחת מפרדיס (שגם לה היה מזל כי אביה ואחיה עבדו בביה"ח ולקחו אותה הלוך וחזור בכל יום) הייתה מגיעה בשש בבוקר ונישארת עד שלוש, כמעט מעולפת מעייפות. כולנו שאבנו. כולנו השתדלנו. רובנו סבלנו מרגשות אשמה, כי שום דבר לא מספיק. כי להשאיר את התינוקת וללכת ללילה שלם זה נורא, לא משנה שהשינה חיונית לחלב ולטיפול ולהחלמה ולבריאות. זה הדבר הכי נורא שאני יכולה לדמיין ובכל זאת עזבתי אותה כך בכל יום במשך שישה שבועות. לדודים וחברים אסור להיכנס והסבים באו בשעות אחרות ממני כדי שתהייה לבד כמה שפחות ובכל זאת שום דבר לא מספיק.

הצוות הרפואי דווקא עודדו אותנו להיות נוכחים כמה שיותר, ואני אישית קיבלתי פידבקים חיוביים מאחיות, רופאים וגם ממנהל המחלקה. אבל תמיד יש כמה אחיות נבלות שגורמות להורה להרגיש כמו מיטרד שמפריע לטיפול בתינוק. ככה זה בכל תחום ובכל מקום.

די, כבר בא לי לבכות.

אמא-ל, אי אפשר לנצל את האינטרנט לצורך העניין? כמו הלקטנט ליועצות הנקה?
גם במחשבים מאד עוזר לפעמים לעשות סיעור מוחות כדי לפתור בעיות וזה חסר כשעובדים מהבית.

[u]בביקור גם מתדיינים על האפשרויות הטיפוליות.[/u]
כשהייתי סטודנטית הייתי בחילפוי סטודנטים בנורווגיה. שם הדברים התנהלו בצורה שונה. הביקור, כפי שאנחנו מכירים אותו, התנהל בחדר רופאים, כלומר כל הדיון על החולה, מצבו, מה לעשות, מה כדאי עוד לבדוק, מה צפוי, שאלות למתמחים וכו' וכו' - הכל התנהל בחדר הרופאים. הביקור הממשי אצל מיטת החולה כלל ברכת שלום, שיחה קצרה עם החולה, בדיקה גופנית וזהו. זה היה מאד מפתיע עבורי, אך אם חושבים על זה - באמת מה בדיוק התועלת לעמוד קבוצה של אנשים מעל מיטת החולה, ולא משנה אם זה פג, ילד או מבוגר, ולדבר רבע שעה מעל לראשו. רוב הדיבורים הנעשים בזמן הביקור ממש לא מצריכים את נוכחות החולה. אפשר בהחלט לבדוק, אם צריך גם על ידי כמה רופאים, לרשום את הממצאים בתיק, ולדון במקום אחר.
נכון שאנחנו רגילים אחרת, וקל לנו יותר לדון כשרואים את החולה מול העיניים, אבל אם חושבים על זה, באמת רוב הדברים לא חייבים להעשות בנוכחות החולה. אני יודעת משיחות עם אנשים שלעיתים קרובות ביקור רופאים, במיוחד ארוך עם מתמחים וסטודנטים, מאד מלחיץ. הרבה דיבורים עם מילים בילתי מובנות, דיון על אפשרויות שונות, סיכונים וכו'.
אבל אני חייבת לומר, כרופאה שמזה שנים בעצם עובדת לבד, לעיתים חסרים לי ביקורי הרופאים של בית החולים. הדיון על החולה, מצבו, תסריטי אפשריים ועוד תורמים הרבה לטיפול טוב, וגם לידע של הרופאים.

עכשו ברור, תודה.

אני מדברת על הפגיה.
במחלקת הילדים ההורים נשארים ליד הילד בביקור. הם חלק מהביקור. איך אפשר לעשות ביקור כשהילד לבד? ואם רוצים לבדוק אותו שוב? ואם רוצים ליידע את ה"פציינט" לגבי מצבו? אי אפשר לדבר על זה עם ילד בן 3 חודשים. גם לא בן שנה ושלושה.
אני דיברתי על הפגיה.
ואולי גם על טיפול נמרץ.
וזהו.

סליחה, שכחתי להגיד שהוא היה בן שנה ושלושה חודשים, ולא נחשב "מדבר".

[u]הוא לא מרגיש[/u]
לדעתי הוא מרגיש.
אני ביקשתי מהרופאים שעשו לבני קולונוסקופיה, שידברו כאילו הוא ער, שומע ומבין. המרדים חייך אלי חיוך פטרוני ואמר שמי שישן לא שומע. נו, באמת. זה לא שאני אמרתי דבר חדש ברפואה... אוף.
בכל אופן, הילד התעורר רגוע ומחייך וינק בשמחה, ואפילו סבל בלי להתלונן אלף פעמים שהיה צריך לבית השימוש כדי לשלשל דם (מסכן קטן, דימם מהביופסיה, המתוק :'( ), כך שאני מאמינה שבלי להאמין בתיאוריה שלי, הם היו עדינים ולא שלחו לו מסרים שליליים או מפחידים.

קשה ומסובך.

וסתם תהיה... כשמדברים מעל ראשו של ילד (עד איזה גיל זה "מותר"?) על מצבו הקשה, הוא לא מרגיש?

בביקור גם מתדיינים על האפשרויות הטיפוליות.
במצבים קריטיים עולים כל מיני שיקולים. לא תמיד רוצים שההורים יהיו נוכחים בעת ההתלבטות. חוששים שיחשבו ש"לא יודעים מה לעשות עם התינוק", ומעוד סיבות.
והרי כמעט תמיד מתלבטים ובסוף בוחרים דרך. מעטים המקרים שנראים כאילו יצאו מתוך הספר ויש להם פתרון בודד וברור.

[u]מדוע מוציאים את ההורים בזמן ביקור[/u]
יש, מעבר לרכילות, מידע שמעבירים על ההורים שלא רוצים שישמעו.
לאו דווקא בפגיה.
למשל - אם רוצים להגיד על ילד: מצבו קשה. 50% שהוא ימות, ואם לא - אזי יישאר ילד פגוע ביותר. לא רוצים להגיד ליד ההורים. אבל רוצים שהצוות יהיה מיודע לחומרת המצב.
לפעמים בביקור אומרים לי - אם הוא יתדרדר אחה"צ תעשי ככה וככה. לא רוצים להלחיץ את ההורים שקיימת האפשרות לכך. מעדיפים להסביר להורים יותר בעדינות. לא להפחיד סתם.
מה גם שבזמן ביקור, לאור התנאים השוררים בארץ, שומעים על הילד שלך גם ההורים השכנים...
בביקור במחלקת ילדים אצלנו היה מותר להורה אחד להשאר. מעבר להורה לכל ילד היתה המולה כזו שלא ניתן היה לקיים ביקור נורמלי.
ביקור זה גם זמן לימוד -הבכירים שואלים שאלות את המתמחים, והמתמחים והסטז'רים שואלים שאלות הבהרה בתורם. לפעמים זה מביך.
מה שכן, אני בהחלט זוכרת ביקורים שבהם המתמחה (לפעמים זו הייתי אני) אומר משהו, וההורה מתקן. לפעמים זה עוזר, ולפעמים זה מלחיץ, במיוחד משום שיש הורים שמשנים גירסאות לגבי היסטורית המחלה, ואז אתה אומר א', ההורה אומר ב', ואתה יוצא אידיוט.

"לרכל" זה גם לומר: האמא פה במצב קשה, דיכאון לאחר הלידה, צריך להיות עדינים כשמגיעה לביקור. זה משהו שחשוב שהצוות יידע. לא משוכנעת שכדאי שהאמא של הפגה השכנה תדע גם כן.
זה מה שעולה לי בראש כרגע. אם אזכר במשהו נוסף - אוסיף.

שאלה לשרון- כרופאה מייצגת שלא בכונה.

מדוע מוציאים את ההורים בזמן ביקור? אני מבינה שזה ביקור של הרופאים.
נדמה לי שמוציאים גם בזמן שמתחלפת משמרת.
נראה לי דוקא זמן מצוין לתפרים שבהם גם ההורים נמצאים ויכולים לתקן טעויות שנאמרות לצות הנכנס.

מה שכן, זה מפריע לרכל על תינוקות. רכילות ששמעתי על בני המתוק ושגרמה לי לקחת אותו הביתה בניגוד להמלצות הצות.
האחות הנכנסת אמרה "אוי, זה שלא יודע לאכול, אוף, אין לי כח אליו." לקחתי אותו הביתה באותו יום. 1950 גרם של מתיקות. למד לאכול בבית.

[u]שרון, אני מקווה שלא נעלבת[/u]
לא, מה פתאום? :-)

[u]יש בארה"ב כמה בתי חולים כלאה, מתוך אלפים רבים של בתי חולים[/u]
זה נכון - הוא היחיד באזור שידידותי לתינוקות מבין הרבה בתי חולים - אני חושבת שיש לפחות 10 באזור. יש רק שני בתי חולים ידידותיים לתינוק בוושינגטון והשני במרחק של כ 5 שעות נסיעה מסיאטל. הוא בהחלט חריג ולא מאפיין את המצב הרגיל בבתי החולים כאן. אבל כמו שבשמת אמרה, הוא מראה שזה אפשרי, אם רק מחליטים לשבור את המוסכמות ולנסות לעשות את הדברים טוב יותר.
מעניין שהוא גורר הרבה עוינות מצד בתי חולים אחרים וחרושת שמועות לא מבוססת. מזכיר את משגב לדך בזמנו.

מבחינת המקום, ברגע שהם ביטלו את התינוקיות התפנה להם המון מקום לבנות את החדרים הפרטיים. (בבית החולים הזה אין בכלל תינוקיות. אין אופציה כזו להשאיר את התינוק בתינוקיה כדי לנוח. למרבה הצער הרבה יולדות לא בוחרות בו בגלל זה)
את הכסף הם לא חסכו על ידי המנעות מאפידורל וניתוחים קיסריים מיותרים :-( שאלתי מה שעור הקיסרי ואני לא זוכרת את המספר המדוייק אבל הוא היה גבוה להבהיל. גם זה לא בית חולים מושלם :-(
בשנת 2002 היו 3,830 לידות. אני מניחה שהמספר רק גדל.
בית החולים מכבד את רוב ביטוחי הבריאות הסטנדרטיים וגם את הביטוח הממשלתי למעוטי יכולת (Medicaid) כך שהוא פתוח לכל ולא לעשירים בלבד.
שרון, אני מקווה שלא נעלבת, זה לא כוון נגדך אלא נגד ה"מערכת" שמשתמש בתרוץ הזה כביכול לטובת התינוקות ולמעשה לנוחות הצוות. ואם כן אז סליחה.

טוב. דיאנה אמרה הכל בשבילי:
פגיות טובות כבר קיימות. הנה, ככה הן נראות.
זה עוד יותר ורוד מהתסריט הורוד שלי.
מול בית החולים הזה אני משווה את מה שיש פה.
I rest my case.

אמא ל-5 ושרון, אני מודעת למגבלות המערכת פה.
אז מה? זה דף תלונה למנהל בית החולים? לא.
זה דף באתר של "באופן טבעי" שבו אני רוצה להגיד:
זה לא בסדר שככה מתנהלת פגיה!
אני רוצה לראות פגיות ככה וככה וככה. הנה, לדוגמא, כמו שדיאנה תיארה.
זה הכל.

ולכל האמהות לפגים שנעלבו ממני: כשאתן קוראות את התיאור של בית החולים הזה, על מי אתן כועסות? עלי? שמציירת את האידיאל שהיה צריך להיות לכן? על אותו בית חולים, שקיים בארה"ב ולא בשכונה שלכן? אין לכן קצת קצת בלבכן על מנהלי בית החולים כאן שלא מנסים אפילו ללמוד ממקומות כאלה, ולעשות את המעט שכן אפשר לעשות בארץ? ואתם יודעים מה, אם יחסכו 90% מהאפידורלים והעירויים המיותרים שנותנים כל שנה למאה אלף יולדות - אולי יהיה קצת כסף לזה! (אבל זה לדיון אחר: במערכת בריאות ענייה וקורסת, איפה משקיעים כסף ולמי לא נשאר)

אין בכלל ויכוח שיש צורה טובה יותר לעשות את הדברים. עוד לפני חדר פרטי לכל משפחה, אם היו יותר אחיות מיומנות היה כבר שיפור ניכר.
אבל שימו לב - בבת חולים בילינסון למשל יש למיטב זכרוני יותר מחמישים פגים בפגיה ברגע נתון. איזה סיוכי יש למצוא שם תנאים כמו באותו בית חולים אמריקאי פרטי. חדר פרטי לכל פג ומשפחתו? מעניין כמה לידות בשנה יש בבית החולים הנ"ל? לרוב כ- 1500 לידות בשנה, או הרבה פחות. יש לא מעט בתי חולים עם 600-1000 לידות בשנה שם. בבי"ח ליס למשל יש 9000 לידות בשנה, בבי"ח סורוקה - 12,000 לידות בשנה.
אני לא באה לסנגר על המערכת שלנו, אלא רק לנסות לדון על הדברים במסגרת הנתונים שלנו.
אגב, בית החלוים הנ"ל קיבל הכרה של "ידידותי לתינוק", כלומר מוכר על ידי ארגון הבריאות העולמי כתומך הנקה אמיתי. יש בארה"ב כמה בתי חולים כלאה, מתוך אלפים רבים של בתי חולים. כך שלצערי יש להניח שיקח עוד זמן רב עד שהמצב ברוב המקומות יהיה באמת כל כך אידאלי.
ולגבי
[u]ידעתי היטב להבדיל בין כל הצינורות, ידעתי בדיוק מה צריך להיות, וידעתי על מה להסתכל כדי לשמור.[/u] - במשת - הלואי וכולם היו כמוך. אבל בדיוק כמו שברוב תחומי החיים, ובעיקר בגידול ילדים, את מאד שונה מהרוב, כך לצערי הרב גם בבתי החולים רוב ההורים אינם מצויים בדברים כמוך, ולמרבה הצער לא כולם מסוגלים לסייע כך לטיפול הרפואי.
אין ספק שהתקופה בה הרופא או בית החולים היו האחראים הבלעדיים על החולים (פגים או לא) חלפה, ולא צריכה לחזור, אך איני בטוחה שיבוא יום בו כל אדם או משפחתו ידעו טוב יותר מהצוות הרפואי איך לטפל באדם שמאושפז.
תמיד יהיו טעויות, ואין ספק שצריך לנסות לצםצם אותן ככל האפשר, בכל האמצעים הקיימים, אך רק מי שלא עושה לא טועה. למרבה הצער גם בתחום כל כך עדין ורגיש כמו טיפול בבני אדם.

אין לי מושג.
צריך מישהו שמבין שיעשה את התחשיבים המתאימים.
קטונתי.

דיאנה - וואו.
שרון, לגבי התקציבים - אני יודעת שכל אינקובטור עולה הרבה כסף, ובוודאי שבניית אגף חדש עם חדר לכל משפחה עולה המון כסף, אבל אם פגים ככה משתחררים מהר יותר, נחסכים ימי אשפוז, מתפנים אינקובטורים - זו השקעה שתחזיר את עצמה תוך זמן לא כ"כ ארוך, נראה לי. בפרט שהפגיות בארץ במצבן העגום )-: אולי זה חלק מהבעיה הכללית כאן, שכ"א דואג לקדנציה שלו (בין אם הוא פוליטיקאי או מנהל מחלקה) ולא רוצים להשקיע עשר-עשרים שנה קדימה.

דיאנה, זה כמובן קשור לתקציב, את יודעת.
חדרים פרטיים, צוות גדול יותר, טלויזיה במעגל סגור בכל חדר.

לגבי ה"חיידקים הנוראיים" של ההורים, שוב אני אומרת - ההורים מורשים להכנס כמעט בכל זמן שיחפצו. רק בני המשפחה האחרים לא.

הנה מה שהם כותבים בנושא באתר של [url=http://evergreenhealthcare.org/showpage.asp?page=A5]בית החולים[/url] : (ההדגשות שלי)
What sets Evergreen’s Intensive Care Nursery apart are the private, single suites with dedicated space for families to stay and sleep in their baby's suite. Each suite is set up for one family, whether there is just one baby or more. The private space for families produces a soothing environment where parents can stay with their babies around the clock in comfort. [b]Studies show that away from the noise and constant activity of the typical ward-style Level III neonatal intensive care unit, premature babies improve faster and are able to go home sooner[/b]. Rooming-in also allows parents to be actively involved in their baby’s care 24 hours a day, which helps them be more confident, capable and comfortable when the take their baby home

עצרתי את הקריאה באמצע הדיון כי אני קצרה בזמן, אבל רציתי לספר שבבית החולים Evergreen בוושינגטון שבו עשיתי את קורס יועצות הנקה, יש חדר ביות מלא לפגים בדיוק כמו לתינוקות שנולדו במועד. חדר פרטי עם מיטות לאבא ואמא ועוד עריסה או אינקובטור לפג. ההורים נמצאים 24 שעות עם הפג. האחיות יכולות לנטר את הפג 24 שעות ביממה, ונדמה לי שגם לראות אותו במצלמה (שכחתי את הפרטים, וכמובן שלא הכניסו אותנו למחלקה אלא נתנו לנו את ההסברים מבחוץ). אז כנראה שזה לא רק אפשרי, אלא גם עובד, כי כל מי שנמצאת בסיכון ללדת פג, ממליצים לה להגיע לבית החולים הזה בגלל סיכויי ההשרדות המצויינים של פגים שם. למרות שההורים עם כל ה"חיידקים הנוראיים" שלהם נמצאים צמודים לפגים כל שעות היממה.

[po]אמא אינקובטור[/po] ,
(())

האמת לא ברור לי על מה הויכוח?
מן הסתם הפכיות הצילו חיים עד היום, וברור כי ניתן לשפר את המצב.
לדוגמא שיש בן משפחה חולה מאושפז,מאד מקובל שהמשפחה עוברת לשהות כמה שבועות במקום אחר.
<[po]מונו נןקי[/po] מבינה לפתע את משמעותו של סיפור שהיה במשפחה לפני כמ ה שנים. בת דודתי ילדה פג (ילד בכור) ,חזרה לעבודה ולקחה אותו הביתה ויצאה לחופשת לידה כעבור כמה שבועות בלבד
עד הדף הזה ראיתי את שהות התינוק בפגיה כאילו המשך ההריון. מעולם לא חשבתי על כך שהוא מחוץ לבטן.............
כשבני נשאר בבי"ח בגלל צהבת נשארתי גם אני שם........
>

[u]זה היה באסף הרופא למיטב זכרוני[/u]
כן נו, לא צדיקים.
גם אני משם ובכל זאת כתבתי:
[u]שרון נזכרת בבעתה במספר פדיחות שנעשו ע"י אחיות והצריכו ממנה החלטות מז'וריות לרוב בשלוש לפנות בוקר כשאף עזרה לא זמינה[/u]
(ולא שאני צדיקה וחפה מטעויות)
(נהפוך הוא)

ואין לנו ויכוח. גמני חושבת שהורים צריכים להיות ליד.
האם היה זה בדף על השארות הורים בבדיקות רפואיות שכתבתי על חוויותי כילדה בת 6 שנים באשפוז קצרצר בבי"ח?

[u]לילדים חולים כרוניים[/u]
לא דיברתי רק על ילדים. אבא שלי בסך הכל עבר ניתוח מאז'ורי (התפוצץ לו אפנדיציט בבטן... ). לא ספרתי כמה פשלות מנעתי.
נגיד:
"אחות, אחות, סליחה רגע, שנייה! את יכולה להגיד לי מה זו הזריקה הזאת?"
"זה בסדר".
"כן, רק שזה נראה לי כמו אנטיביוטיקה... "
"כן, הוא צריך לקבל אנטיביוטיקה. אלה ההוראות".
"כן, אבל הוא כבר מקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד. הנה תראי. היה פה קודם ד"ר כהן והסביר למה צריך דרך הוריד ולא בזריקה, והאחות לוי כבר שמה לו, הנה, את רואה, זה מטפטף מפה".
"נכון! זאת אנטיביוטיקה! אבל אחרת! מה זה המינון הזה? רגע, משהו לא... אבל לי אמרו... רגע אני הולכת לברר".
"כן, תודה רבה לך".

וחברה שלי, התינוקת שלה נולדה בלי חלק מהושט (כן, כן).
היא שכבה [b]על הרצפה[/b] (כן, כן, לא היו שם תנאים, ואגב, זה היה באסף הרופא למיטב זכרוני) ליד העריסה, ושלוש פעמים (שלוש פעמים!!!) הצילה את בתה מאחות (כל פעם אחות אחרת) שפשוט לא הבינה מה שכתוב (והרי יש סיבוב כל החלפת משמרת! איך אפשר לא להבין!) ועוד שניה והיתה מכניסה לה אוכל דרך הפה (במקום לגסטרוסטומי). ואני לא מדברת על פשלות פחות קטלניות שהיא מנעה על בסיס יומיומי.
אה, ובחדר הניתוח אסור להיות, נכון? ולהורים לא מדווחים מראש על חומרי הרדמה, נכון? כי בניתוח האחרון שהפעוטה עברה, אחרי סדרת ניתוחים במשך כשלוש שנים, הם בחרו משום מה לתת לה חומר הרדמה אחר ובלי לבדוק קודם. אז דווקא לחומר הזה הילדה היתה אלרגית (או איך שקוראים לזה) והגיבה במוות קליני. החיו אותה, אבל נגרם נזק מוחי קטן. )-: ילדה מקסימה ואינטליגנטית )-: אילו ההורים היו מיודעים על הפרט הטכני הזה, הם היו יודעים שהחומר הזה איננו החומר שקיבלה בעבר, ומתריעים (לא, לא היתה שום סיבה להחלפת החומר. סתם, לא שמו לב. הרופאים הודו שהם לא שמו לב שבכל הניתוחים הקודמים ניתן חומר אחר. הם לא בדקו מראש כי לא חשבו שעלולה להיות בעיה. )-:
שוב אנחנו חוזרים לאותו דיון:
יש מקרים שבהם נוכחות ההורים והשגחתם כן יכולה למנוע תקלות.
עוד יהיו מספיק הזדמנויות לפשל כשההורים נמצאים (למשל, אותה אחות תינוקיה שהפילה תינוקת שזה עתה נולדה והתינוקת נהרגה - האב עמד לידה, כמדומני), אבל זה מוריד את הסיכון.
ואתם יודעים מה?
גם האחות, כשמישהו נמצא ליד הפציינט, שמה לב יותר. הרי הן כולן נופלות מהרגליים, ויש דברים שהם רוטיניים בצורה ממש נמאסת, בטח שאפשר לטעות! אני בטוחה שהאחות ההיא פשוט היתה כל כך עייפה שהיא ממש לא שמה לב לצבעים. גם אם היה קול צועק לה באוזן היא אולי היתה חושבת שזאת אזעקת מכונית מהחניה.

[u]למעט אלה שמתחילים לגלות את הייתרון ההישרדותי של שיטת הקנגורו[/u]
וגם על זה היו אחיות שהיו מקטרות כשהיו מוצאות אח"כ שערות מחזהו של אבא שעיר במיוחד על הפג...

[u]התורן המתמחה חסר הנסיון[/u]
למה לערבב שמחה בשמחה. סוף סוף לא הרופא אשם אז מכניסים אותו מהדלת האחורית :-)

<שרון נזכרת בבעתה במספר פדיחות שנעשו ע"י אחיות והצריכו ממנה החלטות מז'וריות לרוב בשלוש לפנות בוקר כשאף עזרה לא זמינה>
<לשמחתה לא היו רבות כאלה>

[u]ידעתי היטב להבדיל בין כל הצינורות, ידעתי בדיוק מה צריך להיות, וידעתי על מה להסתכל כדי לשמור.[/u]
זאת את ושכמותך. רוב האוכלוסיה אינה כמוך.
אבל אני מסכימה. אנשים אינטליגנטים לילדים חולים כרוניים יודעים לעיתים קרובות הרבה יותר מהצוות.
<ולכן אני לרוב הייתי שואלת גם אותם מה דעתם - באיזה חומרה הם מגדירים את מצבו של הילד, ומה הם מצפים ממני לעשות כדי לעזור לו>
<לא מדובר על הפגיה. אני לא הייתי פגיסטית רצינית. רק כמה תורנויות עוצרות נשימה (הייתי נושמת לרווחה רק בבוקר כשהבכירים באו)>