באופן עקרוני הרעיון בחזון הוא לנסות ולדמיין רחוק. (לפעמים יותר קל קודם לדבר על לאן רוצים להגיע ואז לגזור ל"כאן ועכשיו" ולא הפוך).
אצלנו ישבו ודיברו על איך אנחנו רוצים לראות את המושב.
מתוך המון דברים שעלו ניסו למקד נושאים (תעסוקה, חקלאות, סביבה, תרבות, חינוך, בריאות...לא זוכרת מה עוד...)
כל אחד הצטרף לוועדה (או כמה) שעסקה בנושא שקרוב לליבו והציעה הצעת חזון.
אני חושבת שזה היה בעיקר בסיס. כי החידוש העיקרי היה בלשבת עם אנשים, חלקם חדשים לי, לדבר על איך אנחנו רוצים לראות את הקהילה
ואז מתוך זה לגזור אח"כ או עכשיו מה תהיה הדרך לשם.
המסמך היפה והחגיגי שיצא לא נמצא מול העיניים של כולם כל הזמן, ויש שטוענים שהוא גבוה ורחוק.
בעיני כחזון, יש עניין בזה שיהיה קצת גבוה ורחוק. והתהליך היה לי משמעותי.
ימים חלפו, ואני מתלבטת האם ה"קהל" המושבי הגדול הוא קהילה.
דווקא בקהילת בית הכנסת, על אף המריבות הפנימיות (
טלי מא כתבה במאמר שלא חייבים לאהוב) אני מרגישה קהילה טבעית ממש.
כאשר בית הכנסת והמניין מייצגים בעיני משהו שחורג מן ההגדרה
לכל אחד יש בבית כל מה שהוא צריך. והצורך,
יחד עם האירועים הטבעיים סביבם (מעגל השנה, מעגל החיים...) פשוט קורים. בלי וועדות ותכנונים...
המסורת (לא רק זאת שבסידור התפילה...גם זאת שבסידור השולחן...) פשוט שם, מדור לדור.
טבעית, קיימת.
אני מקווה שלא תיכחד לי פתאום כי יש סכנה כזאת...
(אגב, בהרבה מושבים יש סכנה כזאת של קהילה דתית נכחדת...עצוב...)
באופן עקרוני הרעיון בחזון הוא לנסות ולדמיין רחוק. (לפעמים יותר קל קודם לדבר על לאן רוצים להגיע ואז לגזור ל"כאן ועכשיו" ולא הפוך).
אצלנו ישבו ודיברו על איך אנחנו רוצים לראות את המושב.
מתוך המון דברים שעלו ניסו למקד נושאים (תעסוקה, חקלאות, סביבה, תרבות, חינוך, בריאות...לא זוכרת מה עוד...)
כל אחד הצטרף לוועדה (או כמה) שעסקה בנושא שקרוב לליבו והציעה הצעת חזון.
אני חושבת שזה היה בעיקר בסיס. כי החידוש העיקרי היה בלשבת עם אנשים, חלקם חדשים לי, לדבר על איך אנחנו רוצים לראות את הקהילה
ואז מתוך זה לגזור אח"כ או עכשיו מה תהיה הדרך לשם.
המסמך היפה והחגיגי שיצא לא נמצא מול העיניים של כולם כל הזמן, ויש שטוענים שהוא גבוה ורחוק.
בעיני כחזון, יש עניין בזה שיהיה קצת גבוה ורחוק. והתהליך היה לי משמעותי.
ימים חלפו, ואני מתלבטת האם ה"קהל" המושבי הגדול הוא קהילה.
דווקא בקהילת בית הכנסת, על אף המריבות הפנימיות ([po]טלי מא[/po] כתבה במאמר שלא חייבים לאהוב) אני מרגישה קהילה טבעית ממש.
כאשר בית הכנסת והמניין מייצגים בעיני משהו שחורג מן ההגדרה [u]לכל אחד יש בבית כל מה שהוא צריך.[/u] והצורך,
יחד עם האירועים הטבעיים סביבם (מעגל השנה, מעגל החיים...) פשוט קורים. בלי וועדות ותכנונים...
המסורת (לא רק זאת שבסידור התפילה...גם זאת שבסידור השולחן...) פשוט שם, מדור לדור.
טבעית, קיימת.
אני מקווה שלא תיכחד לי פתאום כי יש סכנה כזאת...
(אגב, בהרבה מושבים יש סכנה כזאת של קהילה דתית נכחדת...עצוב...)