על ידי רחל_ה* » 02 ספטמבר 2004, 23:23
אמא,
אני רוצה לספר לך משהו בענין שליחה לבית חולים וכן הלאה. לא בטוח שזה לגמרי קשור אבל בכל זאת-
אבי מתאשפז און אנד אוף בגלל זיהום קבוע שיש לו, כנראה בדרכי השתן, מה שהרופאים קוראים "ספסיס". את בטח יודעת במה מדובר.
בכל אופן, באחת מהמון הפעמים בהן אושפז התיאבון שלו נעלם, והוא פשוט לא רצה לאכול. הוא הגיע למצב שנאלצו לתת לו זונדה כדי לאזן את מה שהיה צריך לאזן, והתחילו כבר לדבר אתי על כך שהוא ישאר מחובר לזונדה, וכיון שכך לא ניתן יהיה להחזיר אותו למוסד בו הוא שוהה, ורק לאחר שיחובר לחיבור ההזנה דרך הבטן - P.E.G. - יתאפשר לו לחזור למקום המוכר לו.
כמובן שזה היה מזעזע לשמוע שהמצב הולך ומדרדר, שהוא יצטרך להיות מטולטל ממקום למקום וכן הלאה.
אבל אני ביקשתי, ולמעשה נאלצתי די להלחם על כך, שישחררו אותו חזרה לבית האבות בו הוא נמצא, שיתנו לו לחזור למקום שהוא מכיר ושמכירים אותו ובעצם - שתנתן לו ההזדמנות להתאושש.
כשהצלחתי לשכנע אכן כך נעשה, ואבי חזר מהר מאד לתיאבון מלא ולהתאוששות מלאה [עד האשפוז הבא, אבל זה לא שייך].
אני חשה שיש איזה שהוא קשר למה שאת כתבת, לא ניסחתי לעצמי לגמרי מהו. אולי הענין של להסתכל על אדם מוגבל [קשיש, בעל מום, מפגר] כמישהו שיש "לתת לו טיפול נכון" ופחות להתייחס למערך הכולל של חייו, כולל אלה שאוהבים אותו ומוכנים להתאמץ רבות כדי לטפל בו ולהיטיב את חייו. ואולי התכוונתי למשהו אחר.
מאז חלפה כמחצית השנה, ולמרות שהוא מתאשפז תכופות מעולם לא חזר למצב כזה של חוסר תיאבון, להיפך. והרופאים במחלקה, שכבר מכירים אותנו היטב, מחייכים בכל פעם מחדש בשמחה.
ולענין העינוי בעצ האישפוז:
העינוי העיקרי הוא עצם הטלטול והבדיקות, כי לא תמיד הוא מבין בדיוק מה רוצים ממנו. לפיכך, אנחנו שוהים ליד מיטתו כל הזמן, אני משתפת את הרופאים והאחיות בדברים שהוא אומר [לא תמיד הוא מובן], מספרת עליו, הופכת אותו לאדם ולא רק לחולה. גם כך הטיפול טוב, אולם בעקבות ה"היכרות" שלהם איתו דרכי הוא הופך לשם, לאדם, למוכר. הוא אחד החולים הקבועים החביבים על כולם.
זו הדרך שלי לתווך בין מי שהוא באמת מבפנים ובין מה שנראה כעת מבחוץ....
אני שמחה שאת עוסקת בשאלות הללו בינך ובינך.
משכמותך אנחנו, החולים ומשפחותיהם, שואבים הרבה כוחות ועידוד.
כן ירבו כמוך.
אמא,
אני רוצה לספר לך משהו בענין שליחה לבית חולים וכן הלאה. לא בטוח שזה לגמרי קשור אבל בכל זאת-
אבי מתאשפז און אנד אוף בגלל זיהום קבוע שיש לו, כנראה בדרכי השתן, מה שהרופאים קוראים "ספסיס". את בטח יודעת במה מדובר.
בכל אופן, באחת מהמון הפעמים בהן אושפז התיאבון שלו נעלם, והוא פשוט לא רצה לאכול. הוא הגיע למצב שנאלצו לתת לו זונדה כדי לאזן את מה שהיה צריך לאזן, והתחילו כבר לדבר אתי על כך שהוא ישאר מחובר לזונדה, וכיון שכך לא ניתן יהיה להחזיר אותו למוסד בו הוא שוהה, ורק לאחר שיחובר לחיבור ההזנה דרך הבטן - P.E.G. - יתאפשר לו לחזור למקום המוכר לו.
כמובן שזה היה מזעזע לשמוע שהמצב הולך ומדרדר, שהוא יצטרך להיות מטולטל ממקום למקום וכן הלאה.
אבל אני ביקשתי, ולמעשה נאלצתי די להלחם על כך, שישחררו אותו חזרה לבית האבות בו הוא נמצא, שיתנו לו לחזור למקום שהוא מכיר ושמכירים אותו ובעצם - שתנתן לו ההזדמנות להתאושש.
כשהצלחתי לשכנע אכן כך נעשה, ואבי חזר מהר מאד לתיאבון מלא ולהתאוששות מלאה [עד האשפוז הבא, אבל זה לא שייך].
אני חשה שיש איזה שהוא קשר למה שאת כתבת, לא ניסחתי לעצמי לגמרי מהו. אולי הענין של להסתכל על אדם מוגבל [קשיש, בעל מום, מפגר] כמישהו שיש "לתת לו טיפול נכון" ופחות להתייחס למערך הכולל של חייו, כולל אלה שאוהבים אותו ומוכנים להתאמץ רבות כדי לטפל בו ולהיטיב את חייו. ואולי התכוונתי למשהו אחר.
מאז חלפה כמחצית השנה, ולמרות שהוא מתאשפז תכופות מעולם לא חזר למצב כזה של חוסר תיאבון, להיפך. והרופאים במחלקה, שכבר מכירים אותנו היטב, מחייכים בכל פעם מחדש בשמחה.
ולענין העינוי בעצ האישפוז:
העינוי העיקרי הוא עצם הטלטול והבדיקות, כי לא תמיד הוא מבין בדיוק מה רוצים ממנו. לפיכך, אנחנו שוהים ליד מיטתו כל הזמן, אני משתפת את הרופאים והאחיות בדברים שהוא אומר [לא תמיד הוא מובן], מספרת עליו, הופכת אותו לאדם ולא רק לחולה. גם כך הטיפול טוב, אולם בעקבות ה"היכרות" שלהם איתו דרכי הוא הופך לשם, לאדם, למוכר. הוא אחד החולים הקבועים החביבים על כולם.
זו הדרך שלי לתווך בין מי שהוא באמת מבפנים ובין מה שנראה כעת מבחוץ....
אני שמחה שאת עוסקת בשאלות הללו בינך ובינך.
משכמותך אנחנו, החולים ומשפחותיהם, שואבים הרבה כוחות ועידוד.
כן ירבו כמוך.