טוף, אני נמרחת עם זה כבר הרבה זמן, ואני חושבת שהרעיונות כבר הבשילו ברובם, והגיע הזמן לשחרר אותם לעולם ולראות מה הם יביאו איתם כשהם יחזרו הביתה.
על עריכה
כותבות.
כותבות כותבות מילים. כותבות רעיונות. כותבות מחשבות ואידאות. כותבות ערכים. כותבות נונסנס. כותבות כותבות כותבות.
כשאני כותבת אני חושבת, מעבירה, מוסרת, "משדרת" (:-P), יוצרת קשר, קרבה, ריחוק, מתבטאת רעיונית, רגשית, עקרונית, אינטלקטואלית.
כתיבה, על אף חולשותיה הברורות למול אחיה - הביטוי הויזואלי ואחותה - הביטוי הרגשי הלא-מילולי, בכל זאת נדמית ככמעט אינסופית בכח הביטוי שלה...
אבל האמת היא שלכתיבה יש עוד אחות אחת, חתרנית, חזקה ונועזת. העריכה.
עריכה בעיניי היא אמנות ההקשר. אותו המשפט בדיוק, עד לרמת האות והפסיק, יכול להיות זעקת הכאב של אם שאבדה את ילדה ובהקשר אחר, קריאת מלחמה אכזרית. הכל תלוי בהקשר, והעריכה היא לקיחת המילים הכתובות, הרעיונות, המחשבות והערכים
והוצאתם מהקשרם.
אז נכון שעריכה טובה, עריכה אצילית, עריכה אחראית, מוציאה מן ההקשר אבל שומרת על הרוח. אלא שהיא קודם כל מוציאה מן ההקשר. ההקשר יכול להיות ברור וחד משמעי בדמות המילים המלאות שאליהן נכתבה תגובה. אבל הקשר יכול להיות הרבה יותר עדין ומתעתע מזה. למשל, מי היה זה שכתב את הדורש תגובה. אילו פלוני כתב א' ואלמוני ענה ב' אותו הב' יראה אחרת לגמרי אילו רק נשנה את שמו של פלוני לפלמוני.
האם אני ברורה עד פה?
אז מה גורם לאנשים להיות כל כך לא רגועים לנוכח עריכה בשם? למה כדי לערוך באתר הזה צריך זהות שאולה? כי השם מזוהה עם הערכים. מזוהה עם המילים. וכשנוגעים בחומר הנפץ שהוא ההקשר, אמורים לעשות את זה בכפפות נטולות אידאות. אני מתקרבת עכשיו אל החוט השחור עם הקאטר, בידיים רועדות... האם ברור לכולן שבדף כמו
קאשיו נא אסור ל
ניצן אמ לערוך? הרי יש לה
דיעה על קאשיו! לעורך אסור שתהיה דיעה, אסור שתהיה אישיות. עורך צריך לעשות את מלאכתו נאמנה. נאמנה להקשר, נאמנה למילה הכתובה. לא נאמנה לרעיון. (מהססת. מתקרבת לחוט האדום, ספירת השניות בספרות אדומות מצטמקת במהירות, עוד אגל זיעה מתגלגל במורד הרקה... האם ברור שיש
עוד אנשים שאסור להם לערוך דפים מסויימים? במיוחד דפים שהם עצמם פתחו? בולעת רוק. לו היתה לי גרוגרת הבמאי היה מתקרב אליה עכשיו ומראה אותה עולה ויורדת. אללי. אין לי.)
כשאני כותבת אני חיה את מה שאני כותבת. אני יכולה לחזור אל דברים שאני מרוצה מהם פעם פעמיים ולהפנים אותם בקריאה חוזרת. יש דיונים שאני קוראת כמה פעמים, רואה איך העמדה שלי מתחדדת. אני עשויה לערוך מילה פה, משפט שם, כדי לחדד את הנקודה שלי כחלק מדיון כללי. מבחינתי,
אסור לי לערוך בשלב הזה, בו המילים עדיין "חיות" ו"פועמות" את כל הדיון. לקחת מילים, לשים למעלה, לסדר, למחוק תגובות, להזיז.
אסור. ברור למה?
אני חלק ממה שקורה, קטונתי מלכפות את התפישה שלי על הדיון כולו עד אשר שקע. נרגע. התיישב. חודד. אני מעזה לומר אפילו...
הוסכם. ומשהוסכם, אפשר לערוך אותו.
דוגמה קלה מאד תהיה הדף
בדיקה וגינאלית מה דעתכן. אם מישהי מהמשתתפות היתה עורכת את הדף בשלב ה"לימוד" ובשלב ה"חידוד" זה היה יכול להיות מאד מכוער. היו אמוציות שם. עכשיו יש שם בהירות. ומקום לשלל חוויות. (כלומר, על אף שעמדתי היא מסויימת וברורה, ובחירותיי גם, אני מאד מכבדת את העמדות האחרות, מבינה ומקבלת אותן. פה כבר אפשר לערוך. הדיון בגר ומוצה.)
ולעניין פיצול האישיות המצטווה מהיותך עורך. נו.
אני נמנעת מלהתייחס לביצה המקומית בד"כ. והנה החיים בבוסטון העלו את רמת החשיבות והריאליזם של האתר ותושביו העליזים בסדר היום שלי. אז אני אשתמש בדוגמה של
סוסת פרא היא המערוך כדי להדגים את הנקודה שלי. הנה באה בחורינה נחמדת, עשתה עבודת עריכה איכותית ביותר (ק' שמרה על הקשר, לא התעסקה בחומרי נפץ וצמצמה יפה דף ארוך)
שלא בשמה בדף
באופן טבעי בתקשורת, קיבלה פידבקים חיוביים וברבות הימים עשתה מעשה והתוודתה על היותה
סוסת פרא. ועדיין, קל יותר לאנשים עם זה שהיא שמה כובע של עורכת ועורכת כמערוך. כמו אומרת "עכשיו אני נקיה מדעות. אני הולכת לגעת בהקשר."
ובאשר לעריכה שלי.
עד היום כתבתי בדיוק שלוש תגובות שלא בשמי. בפעם הראשונה התחרטתי על זה שעשיתי את זה, בפעם השניה הייתי מאד מרוצה מהתוצאות של הכתיבה ואפילו הצטערתי שלא כתבתי בשמי, ובפעם השלישית זה היה כמעט ניסוי, מה קורה כשהמילים הן של לא-ניצן? האמת היא שאני לא אוהבת לכתוב שלא בשמי. אני לא חושבת שאני אעשה את זה, ובוודאי שאני לא חושבת שאערוך בעילום שם. אני מאמינה שמוטב שאעמוד באופן מלא מאחורי המילים שלי והעריכות שלי. אז בינתיים אני מחכה.
עצמה היא לא להשתמש בכח העומד לרשותך.
טוף, אני נמרחת עם זה כבר הרבה זמן, ואני חושבת שהרעיונות כבר הבשילו ברובם, והגיע הזמן לשחרר אותם לעולם ולראות מה הם יביאו איתם כשהם יחזרו הביתה.
[b]על עריכה[/b]
כותבות.
כותבות כותבות מילים. כותבות רעיונות. כותבות מחשבות ואידאות. כותבות ערכים. כותבות נונסנס. כותבות כותבות כותבות.
כשאני כותבת אני חושבת, מעבירה, מוסרת, "משדרת" (:-P), יוצרת קשר, קרבה, ריחוק, מתבטאת רעיונית, רגשית, עקרונית, אינטלקטואלית.
כתיבה, על אף חולשותיה הברורות למול אחיה - הביטוי הויזואלי ואחותה - הביטוי הרגשי הלא-מילולי, בכל זאת נדמית ככמעט אינסופית בכח הביטוי שלה...
אבל האמת היא שלכתיבה יש עוד אחות אחת, חתרנית, חזקה ונועזת. העריכה.
עריכה בעיניי היא אמנות ההקשר. אותו המשפט בדיוק, עד לרמת האות והפסיק, יכול להיות זעקת הכאב של אם שאבדה את ילדה ובהקשר אחר, קריאת מלחמה אכזרית. הכל תלוי בהקשר, והעריכה היא לקיחת המילים הכתובות, הרעיונות, המחשבות והערכים [b]והוצאתם מהקשרם[/b].
אז נכון שעריכה טובה, עריכה אצילית, עריכה אחראית, מוציאה מן ההקשר אבל שומרת על הרוח. אלא שהיא קודם כל מוציאה מן ההקשר. ההקשר יכול להיות ברור וחד משמעי בדמות המילים המלאות שאליהן נכתבה תגובה. אבל הקשר יכול להיות הרבה יותר עדין ומתעתע מזה. למשל, מי היה זה שכתב את הדורש תגובה. אילו פלוני כתב א' ואלמוני ענה ב' אותו הב' יראה אחרת לגמרי אילו רק נשנה את שמו של פלוני לפלמוני.
[sub]האם אני ברורה עד פה?[/sub]
אז מה גורם לאנשים להיות כל כך לא רגועים לנוכח עריכה בשם? למה כדי לערוך באתר הזה צריך זהות שאולה? כי השם מזוהה עם הערכים. מזוהה עם המילים. וכשנוגעים בחומר הנפץ שהוא ההקשר, אמורים לעשות את זה בכפפות נטולות אידאות. אני מתקרבת עכשיו אל החוט השחור עם הקאטר, בידיים רועדות... האם ברור לכולן שבדף כמו [po]קאשיו נא[/po] אסור ל [po]ניצן אמ[/po] לערוך? הרי יש לה [b]דיעה[/b] על קאשיו! לעורך אסור שתהיה דיעה, אסור שתהיה אישיות. עורך צריך לעשות את מלאכתו נאמנה. נאמנה להקשר, נאמנה למילה הכתובה. לא נאמנה לרעיון. (מהססת. מתקרבת לחוט האדום, ספירת השניות בספרות אדומות מצטמקת במהירות, עוד אגל זיעה מתגלגל במורד הרקה... האם ברור שיש [b]עוד אנשים[/b] שאסור להם לערוך דפים מסויימים? במיוחד דפים שהם עצמם פתחו? בולעת רוק. לו היתה לי גרוגרת הבמאי היה מתקרב אליה עכשיו ומראה אותה עולה ויורדת. אללי. אין לי.)
כשאני כותבת אני חיה את מה שאני כותבת. אני יכולה לחזור אל דברים שאני מרוצה מהם פעם פעמיים ולהפנים אותם בקריאה חוזרת. יש דיונים שאני קוראת כמה פעמים, רואה איך העמדה שלי מתחדדת. אני עשויה לערוך מילה פה, משפט שם, כדי לחדד את הנקודה שלי כחלק מדיון כללי. מבחינתי, [b]אסור לי[/b] לערוך בשלב הזה, בו המילים עדיין "חיות" ו"פועמות" את כל הדיון. לקחת מילים, לשים למעלה, לסדר, למחוק תגובות, להזיז. [b]אסור[/b]. ברור למה?
אני חלק ממה שקורה, קטונתי מלכפות את התפישה שלי על הדיון כולו עד אשר שקע. נרגע. התיישב. חודד. אני מעזה לומר אפילו... [b]הוסכם[/b]. ומשהוסכם, אפשר לערוך אותו.
דוגמה קלה מאד תהיה הדף [po]בדיקה וגינאלית מה דעתכן[/po]. אם מישהי מהמשתתפות היתה עורכת את הדף בשלב ה"לימוד" ובשלב ה"חידוד" זה היה יכול להיות מאד מכוער. היו אמוציות שם. עכשיו יש שם בהירות. ומקום לשלל חוויות. (כלומר, על אף שעמדתי היא מסויימת וברורה, ובחירותיי גם, אני מאד מכבדת את העמדות האחרות, מבינה ומקבלת אותן. פה כבר אפשר לערוך. הדיון בגר ומוצה.)
ולעניין פיצול האישיות המצטווה מהיותך עורך. נו.
אני נמנעת מלהתייחס לביצה המקומית בד"כ. והנה החיים בבוסטון העלו את רמת החשיבות והריאליזם של האתר ותושביו העליזים בסדר היום שלי. אז אני אשתמש בדוגמה של [po]סוסת פרא[/po] היא המערוך כדי להדגים את הנקודה שלי. הנה באה בחורינה נחמדת, עשתה עבודת עריכה איכותית ביותר (ק' שמרה על הקשר, לא התעסקה בחומרי נפץ וצמצמה יפה דף ארוך) [b]שלא בשמה[/b] בדף [po]באופן טבעי בתקשורת[/po], קיבלה פידבקים חיוביים וברבות הימים עשתה מעשה והתוודתה על היותה [po]סוסת פרא[/po]. ועדיין, קל יותר לאנשים עם זה שהיא שמה כובע של עורכת ועורכת כמערוך. כמו אומרת "עכשיו אני נקיה מדעות. אני הולכת לגעת בהקשר."
ובאשר לעריכה שלי.
עד היום כתבתי בדיוק שלוש תגובות שלא בשמי. בפעם הראשונה התחרטתי על זה שעשיתי את זה, בפעם השניה הייתי מאד מרוצה מהתוצאות של הכתיבה ואפילו הצטערתי שלא כתבתי בשמי, ובפעם השלישית זה היה כמעט ניסוי, מה קורה כשהמילים הן של לא-ניצן? האמת היא שאני לא אוהבת לכתוב שלא בשמי. אני לא חושבת שאני אעשה את זה, ובוודאי שאני לא חושבת שאערוך בעילום שם. אני מאמינה שמוטב שאעמוד באופן מלא מאחורי המילים שלי והעריכות שלי. אז בינתיים אני מחכה.
עצמה היא לא להשתמש בכח העומד לרשותך.