אגב "אותך תמיד אוהב", לא מזמן ראיתי איזה פרק ב"חברים" שג'ואי מקריא את הספר הזה וכולם מתרגשים ובוכים D:

מסכימה לגבי מקס ומוריץ ויהושוע הפרוע... כשהייתי ילדה כ"כ פחדתי מיהושוע הפרוע (היה על העטיפה ציור נוראי) שלא הסכמתי שיהיה בכלל בבית וההורים שלי נאלצו להחביא אותו...
עוד ספר שבכיתי ממנו בלי סוף היה ספר שנקרא "אותך תמיד אוהב" או משהו כזה, שהאמא שרה לילד כל לילה "אותך תמיד אוהב, עד סוף הימים, אתה התינוק שלי לעולמי עולמים"... והילד מתבגר ונהיה מבוגר והיא תמיד שרה לו את זה, עד שבסוף האמא זקנה והילד (שהוא כבר מבוגר) מחזיק אותה ושר לה "אותך תמיד אוהב, עד סוף הימים, את אמא שלי לעולמי עולמים".
ספר סוחט דמעות. לא יודעת אם הוא כזה מתאים לילדים, אולי למבוגרים.
גם שנאתי את סדרת "צמרמורת" ו"אנימורפס" (יותר נוער) שהיו מפחידות לטעמי.
מסכימה לגבי ג'ינג'י וכח המח שאמורים להיות ספרי הרפתקאות ובלשות אבל הם נחנחים לגמרי.
ספר שממש אהבתי ועד היום הוא מקסים בעיני "ארץ יצורי הפרא".

אבא של עמליה נסע לאוסטרליה
ביום הראשון דופק בדלת איש זר ומציע לילדה ממתקים. היא מקבלת בשמחה 0-:
ביום השני דופק בדלת עוד זר ומציע לילדה נשיקות. היא מקבלת בשמחה 0-: 0-:
ביום השלישי דופק בדלת עוד זר ומציע לקחת את הילדה איתו. היא מצטרפת בשמחה 0-: 0-: 0-:
מבחינות אחרות הספר דווקא חמוד. אבל המסר הזה לילדים - וויי זמיר. אותי זה מצמרר.

הבית של יעל: בעיניי סיפור סופר חשוב.
חשוב להורים עוד יותר מלילדים.

אלה שלקחו וטלטלו והעלו והורידו אותה ולא שמעו את קולה - פחות חשובים בסיפור. אנשים כל הזמן עושים לאחרים דברים בלי להיות מודעים לזה בגרוש.
אבל זו שלצדה. זו שבאה לחפש אותה ולדאוג לה --- היא לא יכלה להבין דבר ממה שעבר על יעל. לא יכלה!
ואיך היא התמודדה עם חוסר היכולת הזאת? "מה את מקשקשת". בדיוק כך. לא לשנות ולא להשמיט. זה הטקסט. זה מה שגם אני עלולה למצוא את עצמי אומרת מחר בבוקר לנוכח איזה סיפור הזוי על השכן הנחמד מעבר לרחוב.
אזרי אומץ, יעל יקרה. אמרי בקול רם וצלול: "אמא, זה באמת!"
כל הכבוד לך, מתוקה. את גדולה מהחיים.
מעתה ואילך כל מי שירצה מדרך רגל בתחום הפרטי שלך, יקפיד לדפוק על הארגז ולבקש את רשותך. את, את הקובעת.

הבית של יעל:
בהתחלה יעל מתחבאת בסל של אמא - זה בערך כמו להתחבא בתוך החיבוק של אמא... מאוד מאוד מוגן, אין בתסריט הזה מפגש עם זרים או שום דבר מאיים. בית טוב מאוד - אך הוא צר, אין בו מקום לשום דבר. שום מרחב בשבילה. שום חופש פעולה. בניסיון הראשון שלה לעשות תנועה - היא נופלת ומתגלגלת החוצה ממנו. אחרי עוד שלב ביניים היא מגיעה למרחב הגדול, שהוא החוץ. יוצאת מבית ההורים. בונה את העולם שלה בתחום אחר. חלק מהעניין זה להיחשף למצבים פחות מוגנים. מי שיוצא ועושה - גם קורים לו דברים. אבל גם כשיעל התגלגלה הלאה עם הסיפור, היא ידעה שאמא קוראת לה, שאמא מחפשת אותה. הידיעה הזאת של השמירה מרחוק נתנה לה מרחב, נתנה לי ביטחון ועצמאות. כי יש לה רשת הגנה. יש מי שיבוא למצוא אותה אם היא תיעלם.

גם אני מאוד אוהבת את המילה הנכחדת 'לו' שלאחרונה מוחלפת על לא עוול בכפה ב'אם'.

אני משנה לעיתים כאשר העברית מתדלדלת (מדלדלת?:-)) לטעמי.
לדוגמה אני מאוד אוהבת את המילה הנכחדת 'לו' שלאחרונה מוחלפת על לא עוול בכפה ב'אם'.
אז אני מחליפה באופן עקבי כאשר זה משתלב בטקסט באופן סביר.

(טוב, לא הצלחתי להשתלט לגמרי על הציטוטים והתגובות בין לבין, סליחה)

הרי הגברים לא לוקחים אותה בכוונה - מאיפה להם לדעת שהיא שם? גם חוסר השמיעה שלהם בכלל לא מתפרשת לי כאטימות - סביר לגמרי שלא ישמעו, מבעד לטרטורי הטרקטור, קול ילדותי דק שעובר דרך דופנות הארגז - למה זו אשמתם? הם לא מצפים שתהיה שם ילדה, הם לא בכוננות לשמוע קריאות, הם לא הרעים בסיפור! כשהם כן שומעים אותה, מסתבר שהם לבביים - מסכימים לבקשתה, ועוזרים בשינוע הארגז למחוז חפצה
זה אמנם נכון, אבל אני קוראת את זה מהצד, אני הקוראת, לא אני יעל. ומהצד לא נקרא לי טוב כל הרעיון, שאפשר כלכך בקלות לקחת את יעל ממקום למקום, והיא לא בורחת ולא מצליחה ליצור איתם קשר, ואין לה שום שליטה לאן לוקחים אותה. הם לא לוקחים אותה בכוונה, אבל לא הייתי רוצה שדווקא התמונה הזאת תתקע לילדון בראש, של ילד ש"משלים עם גורלו".

ופסיבית? בכלל לא. בשום שלב בסיפור היא לא פסיבית. בשום מקום לא נרמז שהיא התייאשה, או שהיא הרגישה לא חשובה, או כל דבר כזה. אפילו כשהיא לא משמיעה קול - זה כי היא עסוקה בהקשבה, וזה עיסוק נהדר וחשוב. זו לא פסיביות.
זה אפילו עוד יותר מרגיז אותי בעניין. שאף אחד לא שומע אותה, לוקחים אותה לאנשהו לא ידוע, והיא פשוט יושבת שם ומקבלת את זה. זאת לא ההקשבה שהיתה לה כשהיא ישבה בתוך הארגז בשקט, כשהיא בחרה להכנס לתוכו והיא בחרה לשבת ולהקשיב.

הממ, בדיוק אתמול חשבתי אולי לכתוב פה משהו על פוליטיקלי קורקט ולמה יצא לזה שם רע כל כך, אבל פשוט לא מספיקה...

אין לי בעיה עם השמטות כשאני חושבת על זה. עלמה ירשה ממני את הסבלנות אז אנחנו קוראות ספרים טרחניים באלכסון. (כי מי יכול לקרוא את כ-ל גן גורים למען השם?) אבל אני לא אוהבת לשנות. ועוד יותר מזה, אני לא אוהבת לשנות בגלל פוליטיקלי קורקט. קשה לי להסביר למה, אולי כי אני חושבת שיש מזה יותר מדי גם ככה, או כי אני רוצה שהיא תפתח חוש ביקורת טקסטים מגיל צעיר או פשוט כי זה מרגיז אותי מסיבות שאינן ברורות לי.


(מזכירה לעצמי לחזור לספר על שינוי הגרסאות המרגיז של "לרותי יום הולדת")

_לפעמים אני כן משנה, ויותר מאוחר לא משנה
כנראה שיש לך ילדים ממש סובלניים או ממש ממש קטנים._
די קטן, כן. הכוונה שלי אבל לא הייתה שיום ככה ויום ככה, אלא שלפעמים משהו שבגיל עוד יותר קטן שיניתי או השמטתי בגיל קצת גדול יותר כבר נראה לי בסדר, או משהו שאפשר לדבר עליו.

לגבי אנשים אחרים, איכשהו יצא שזה לא היה המון ניהול, בגלל כל מיני סיבות. אבל כן, אם יש משהו שהיה לי באמת חשוב מאוד מאוד שלא יקריאו לילד כמו שהוא, פשוט לא החזקתי אותו בבית או שדיברתי על זה עם ה 3-4 אנשים שהקריאו לו. אני לגמרי מבינה שזה יכול שיקול פרקטי למישהו, אבל בעיקר רציתי לומר שברמה העקרונית אין לי בעיה עם שינויים והשמטות.

לפעמים אני כן משנה, ויותר מאוחר לא משנה
כנראה שיש לך ילדים ממש סובלניים או ממש ממש קטנים...
אבל הבית השלישי, לדוגמה, זוועתי בעיניי, אני פשוט ממש נעדרת כל תחושת מחויבות להקריא אותו סתם כי מישהו אחר כתב את זה ככה.
לגמרי. הבעיה שאם יש עוןד אנשים שמקריאים לילד מאותו ספר, הוא מקבל הזדמנות להחשף למה שכ"כ זוועתי בעיניך אבל לא בעיני המקריא החדש (או שסתם סבתא לא מכירה את הספר וקוראת הכל ברצף)
לנהל את כל זה - פרויקט.

_הילדה הזאת ששני גברים זרים לוקחים אותה, היא צועקת להם והם לא שומעים אותה, פסיבית וחסרת אונים לגמרי.
ואז אמא שלה באה לקחת אותה הביתה, ויעל עוד מזמינה את הגברים האלה אליהן.
איכס_

אני מתקשה להבין איך אפשר לקרוא כך את הסיפור הזה 0-:

הרי הגברים לא לוקחים אותה בכוונה - מאיפה להם לדעת שהיא שם? גם חוסר השמיעה שלהם בכלל לא מתפרשת לי כאטימות - סביר לגמרי שלא ישמעו, מבעד לטרטורי הטרקטור, קול ילדותי דק שעובר דרך דופנות הארגז - למה זו אשמתם? הם לא מצפים שתהיה שם ילדה, הם לא בכוננות לשמוע קריאות, הם לא הרעים בסיפור! כשהם כן שומעים אותה, מסתבר שהם לבביים - מסכימים לבקשתה, ועוזרים בשינוע הארגז למחוז חפצה (-:

ופסיבית? בכלל לא. בשום שלב בסיפור היא לא פסיבית. בשום מקום לא נרמז שהיא התייאשה, או שהיא הרגישה לא חשובה, או כל דבר כזה. אפילו כשהיא לא משמיעה קול - זה כי היא עסוקה בהקשבה, וזה עיסוק נהדר וחשוב. זו לא פסיביות.
חסרת אונים? כן, בקטע שבתוך העגלה. אבל הוא חלק מהמכלול, ובמכלול היא לגמרי יוצרת לעצמה את העולם שלה בכוחותיה. חוסר האונים הוא שלב אחד שהיא צריכה לעבור בדרך. למה זה רע?

ואני באתי להוסיף לגבי נושא הדף - אני דווקא לא רואה את הטקסט הקיים כמשהו שחקוק בסלע. לפעמים אני כן משנה, ויותר מאוחר לא משנה (ודנה או לא דנה על זה), או ממשיכה לשנות עם או בלי ליידע ששיניתי ולפעמים פשוט לא מקריאה. הכל לפי מה שנראה לי נכון ביחס לטקסט ולילד ולרגע. זה שיש מישהו אי שם שהחליט לכתוב בצורה מסוימת - לא מרגישה שזה מחייב אותי באיזושהי צורה. יש דברים שאני כן ארגיש שמדובר באמנות שאני לא מרגישה נכון לשנות, אבל הם נדירים מאוד. אם יש שיר ששני בתים שלו מוצאים חן בעיניי, הם כיפיים להקריא ומדברים לילד, אבל הבית השלישי, לדוגמה, זוועתי בעיניי, אני פשוט ממש נעדרת כל תחושת מחויבות להקריא אותו סתם כי מישהו אחר כתב את זה ככה.

את הבית של יעל הוצאתי מהבית אחרי פעמיים, כשנמאס לי לקרוא על הילדה הזאת ששני גברים זרים לוקחים אותה, היא צועקת להם והם לא שומעים אותה, פסיבית וחסרת אונים לגמרי.
ואז אמא שלה באה לקחת אותה הביתה, ויעל עוד מזמינה את הגברים האלה אליהן.
איכס.
לא הייתי מסוגלת להקריא את זה ולו פעם אחת נוספת.

גוונים, מה זה הילדה המהממת הזאת?
לגמרי!

גוונים, מה זה הילדה המהממת הזאת?

השורה עם "טיפש קטן" באיה פלוטו היא האהובה עליי. גם פה זה מין סאטירה על אנשים מלאי חשיבות עצמית. (אולי אפילו על הרפתנים עצמם?) פלוטו שואל אותה בהומור והיא עונה לו בהתנשאות יבשושית כזאת שדי ברור שהבדיחה בכלל עליה.

לא מצליחה לחשוב איך זה לא מתפרש כמשהו אגרסיבי מאוד
בבית הספר היסודי בו למדתי "במדינת הגמדים" היה שיר שהריקוד שלו כלל דהרה ימינה ושמאל בסוג של צעדי ריקוד שכאלו. השמעה שלו בהרקדה אכן גררה רעש-מהומה, ואני דמיינתי את האוחז בסיכה חדה כמי שאוחז סיכה חדה, כמו חרב צעצוע, ומנפנף בה כשהוא דוהר, יחד עם כל הילדים, ימינה ושמאלה. מעולם לא ראיתי שום דבר אגרסיבי בשיר. כנראה כי לא לקחתי את המלחמה בתור משהו רציני, והיה ברור שזה משחק. מה, אני אף פעם לא שיחקתי בחרב צעצוע?

אצלנו כח המוח הייתה סדרה אהובה, גם על המקריאים שבחרה להתמודד גם עם סוגיות חברתיות וכו'..
בי"ס לנסיכות הייתה אהובה על הדור הצעיר, ובעיני היא סוג של דלת כניסה מנצנצת לעולם הקריאה.. היא סוג של "ספר מעבר"

נכון שנילס פשוט נפלא?
את מספרת לי? אני הולכת להרצות על הספר באוניברסיטה ב-4 במאי (-:

לא בטוחה אפילו שברור לה לגמרי מה זה ריב (בת בכורה, לא נתקלת בזה בבית )
אשריה! בילד השני כבר יהיה יותר קל להסביר ריבים (-: ומלחמות )-:

גוונים, לדעתי מותר לגמרי להגיד לה שקשה מאוד להסביר לה את זה עכשיו אבל יום אחד כשתראו משהו שמזכיר את זה, אז תוכלי להסביר לה. למשל אם תראו שני חתולים רבים ואחד שולף ציפורניים תוכלי להגיד שהנה הסיכה החדה שלו.
מסכימה, לא חייבים להסביר כל דבר רק כי הם שואלים. לפעמים אין לנו כלים להסביר או שלהם אין כלים להבין עדיין או שזה פשוט לא משהו שאנחנו מעוניינים לדבר עליו בגיל הזה וזה נראה לי לגיטימי לגמרי. אמנם לא צריך לפנות ל"כשתגדל תבין" המסורתי והמתנשא אבל אפשר להגיד שקשה להסביר ונדבר על זה אחר כך

נכון שנילס פשוט נפלא? והתרגום כיפי בעתיקות שלו? והציורים מקסימים?

גוונים, לדעתי מותר לגמרי להגיד לה שקשה מאוד להסביר לה את זה עכשיו אבל יום אחד כשתראו משהו שמזכיר את זה, אז תוכלי להסביר לה. למשל אם תראו שני חתולים רבים ואחד שולף ציפורניים תוכלי להגיד שהנה הסיכה החדה שלו.
וזה אכן שיר פארודי המבקר את המלחמה. באופן ברור ביותר.

והנה חזרתי להשלים חוב:
בדיוק סיימתי לקרוא את מסע הפלאים של נילס הולגרסון עם אווזי הבר (כתבתי הרי שאלה שיעורי הבית שלי), בתרגום הישן, ובסוף הספר מה מצאתי?
את רשימת ספרי "עם עובד" ש"עד עתה יצאו לאור" (הספר שבידי יצא לאור בתש"ג, כלומר ב-1943). ומי אחרון?
מעתיקה:
ק. צ'וקובסקי: לימפופו, מסע לארץ הקופים. תרגם נתן אלתרמן, צייר וחרט יהושע קוברסקי. (הוצאת "עם עובד", הספריה "לילד").

בגיל הזה נראה לי מספיק להגיד שמלחמה זה ריב
לא בטוחה אפילו שברור לה לגמרי מה זה ריב (בת בכורה, לא נתקלת בזה בבית:-) )
האקט עם הסיכה חדה הוא המטריד אותי ביותר, בכלל כל ההתחמשות הזו, לא מצליחה לחשוב איך זה לא מתפרש כמשהו אגרסיבי מאוד (שלא לומר אלים) על אף המנגינה העליזה והמרקידה.

ואז מוציאים אותו כששרים "הנה היא"
אבל לאן הוא הולך כשהוא אומר להתראות? חזרה לתוך האגרוף? לא בטוחה שזה יספק אותה:-) ננסה...

נראה לי שזה חוק כזה: מה שההורים מרגישים איתו הכי לא בנוח, מושך הכי הרבה תשומת לב מהילדים ומצוטט הכי הרבה
לגמרי! יצא שאמרתי 'איזה אהבלה אני' והיא שמעה, ישר התחילה לצווח באושר ברחבי הבית אהבלה אהבלה (ואחר כך בכל מקום אחר)

"יעל! י-ע-ל!!" הפושטק מיד השלים, בעיניים נוצצות: "אמא! אני כאן! העלו אותי על העגלה..."

טוב שהוא לא בחר לצטט את ה'מה את מקשקשת יעל' המדובר...

מזכיר לי שהפיצקית שאלה מה זה גולן (שם הרי גולן הושט היד וגע בם) אז אמרנו לה שגולן זה שם של הרים.
רצה הגורל ולא הרבה זמן אח"כ הגיע לארוחת ערב משפחתית בחור בשם גולן (בן זוג חדש של אחת האחייניות) היא שמעה שאומרים גולן, ניגשה אליו ואמרה לו בשיא הרצינות: גולן זה הרים:-)

וואלה לא יודעת איך להסביר לה מה זה מלחמה בגיל הזה, אם למישהי יש רעיון אשמח לשמוע
בגיל הזה נראה לי מספיק להגיד שמלחמה זה ריב (-:

אני לא מתקנת שירים או ספרי ילדים. אם זה ספר שכתוב גרוע, לא אקרא אותו, אבל אני מעדיפה לא לתקן. מאמינה שעלמה תצליח להבחין בין בדיון למציאות אפילו בגילה הצעיר ובטח מאוחר יותר.
גם אני לא מתקנת, סולדת מהאקט הזה.
אם זה נראה לי מאוד לא מתאים לגיל, פשוט לא אקריא, אחרת - מתייחסת לקטעים בעייתיים בטקסט כהזדמנות לשיחה על הבעיה

וכמובן שזו השורה הראשונה שהיא זכרה בע"פ והתחילה לצטט להנאתה מהסיפור בכל הזדמנות אפשרית
פעם, לפני שנים, ישבתי עם הזאטוט התורן באיזה הול בבית חולים, מחכים שיקראו לו להיכנס לניתוח כפתורים, ואחת האחיות קראה לחברתה: "יעל! י-ע-ל!!" הפושטק מיד השלים, בעיניים נוצצות: "אמא! אני כאן! העלו אותי על העגלה..."

וכמובן שזו השורה הראשונה שהיא זכרה בע"פ והתחילה לצטט להנאתה
נראה לי שזה חוק כזה: מה שההורים מרגישים איתו הכי לא בנוח, מושך הכי הרבה תשומת לב מהילדים ומצוטט הכי הרבה.
אולי אנחנו מכניסים יותר אנרגיה לקטעים שלא נוחים לנו.

לאן האגודל הלך? בשיר 'איפה אגודל?
אני חושבת שזה שיר עם תנועות אצבעות, ובהתחלה מחביאים את האגודל בתוך האגרוף ואז מוציאים אותו כששרים "הנה היא" (-:

טלי, תודה, חיפשתי שם קצת, ולא מצאתי דיון על מלחמה...
שמנדובה, גם אצלנו הקוקית הוא שיר אהוב וכר פורה לשיחות וחקירות:-) (יש לה אותו גם בספר עם ציורים).
היא אכן ורבלית ביותר ושואלת המון. זכורות לי בעיקר שתי התקלות שברגע הראשון לא ממש ידעתי איך לענות עליהן:
כששאלה מה זה עולם? בשיר 'יש לי אח קטן שלא מזמן בא לעולם' (עוד שיר שהייתי משנה בו שתיים שלוש שורות בכיף...)
וכששאלה לאן האגודל הלך? בשיר 'איפה אגודל? הנה היא(!) מה שלומך הבוקר? טוב תודה בסדר, להתראות' (בגלל שהוא אומר להתראות היא שאלה לאן הוא הולך...)

יש שם קטע שאמא אומרת: "למעלה? למטה? מה את מקשקשת יעל?"
מעניין שאת השורה הזו הרבה פחות קשה לי להקריא מאשר את הטיפש קטן בפלוטו... בפלוטו זה נראה לי זלזול והקטנה בלי סיבה ובבית של יעל אולי עם הקונטקסט זה כן יוצא יותר עדין.
(וכמובן שזו השורה הראשונה שהיא זכרה בע"פ והתחילה לצטט להנאתה מהסיפור בכל הזדמנות אפשרית )

אותו דבר עם "חיש הביתה, ילדה לא טובה" בסיפור "ויהי ערב". זה חלק ממהלך, והמהלך הזה יפה ונוגע בעיניי. לא רוצה לצנזר אותו.
אני איתך.
כשילדי היו קטנים כן שיניתי טקסטים לפעמים. עכשיו אני חושבת שחבל.
ספרים שאני לא סובלת פשוט לא הקראתי.
ובמיוחד בספרים שסיפרו לי בילדותי ואני רואה כמה אהבתי כשהייתי קטנה, כמו ויהי ערב, לא עולה בדעתי לקלקל את הטקסט עם פוליטיקלי קורקט.

_אני לא מתקנת שירים או ספרי ילדים. אם זה ספר שכתוב גרוע, לא אקרא אותו, אבל אני מעדיפה לא לתקן
גמני. כמו שלא הייתי רוצה שיתקנו לי את הספרים שאני קוראת, אפילו אם פה ושם משתקף בהם עולם ערכים עקום משהו_
מוסיפה דוגמה:
הבית של יעל. יש שם קטע שאמא אומרת: "למעלה? למטה? מה את מקשקשת יעל?"
אישי החמוד והאהוב לא יכול לשאת את זה, וקורא: "על מה את מדברת יעליל'ה?"
אני מעדיפה להיצמד למקור, ולא רק כי אני ייקית ומה שכתוף זה מה שצריך להקריא נקוטה.
וואללה, לפעמים הורים מדברים לא לעניין! זה חלק מהחיים, וחלק מהיצירה הספרותית הזאת.
העלבון הקל של יעל בתגובה, הנחישות שלה להשיג הבנה, קבלה, שיתוף פעולה - נחישות שנושאת פרי - יפה מאוד בעיניי, והיופי הזה ייפגם אם מראש הכול יהיה ורוד.

אותו דבר עם "חיש הביתה, ילדה לא טובה" בסיפור "ויהי ערב". זה חלק ממהלך, והמהלך הזה יפה ונוגע בעיניי. לא רוצה לצנזר אותו.

ספר מומלץ: דרקון? אין דבר כזה.

אל הלב, ממליצה לך לקרוא את הספר ״קסמן של אגדות״ מאת ברונו בטלהיים. (או את החיבור The Language of the Night של אורסולה לה גווין, או כל דבר של יונג).

האגדות שמזעזעות אותך, בעיקר אלה שלא מזעזעות את הילדים אלא מושכות אותם לשמוע שוב ושוב, נותנות ייצוגים סמליים לכוחות פנימיים שהם מרגישים. המכשפות והדרקונים הם דרך לדבר על דברים שאנחנו מרגישים, שקורים בתוכנו, ושקיימים גם אם ננסה להימנע מלדבר עליהם.

״ילדים לא צריכים אגדות בשביל ללמוד שיש דרקונים. הם צריכים אותן בשביל ללמוד שאפשר לנצח אותם.״

וואי גוונים , אני מתפעלת מהיכולת הורבלית של קטנתך - בדיוק בגיל של הקטנטן שלי, בעל אוצר מילים עצום ורב אך מדבר בעיקר במילים בודדות (שמביעות רעיונות ומשפטים שלמים, ועדיין... בבודדות). ובטח שעדיין לא תוהה על פשרן של מילות שירים. המקסימום כרגע זה שהוא הבהיר לנו ששיר הקוקית (אצא לי אל היער) מבחינתו מספר על חברתנו זואי. זואי הקוקית כמובן.

מתוקה (-:
מוזמנת להציץ בהזדמנות ב שאלות של ילדים (נדמה לי שזה השם). אחד הדיונים המקופלים שם התחיל בדיוק בתהייה שלי איך לענות לשאלה מה זו מלחמה (בגיל קצת יותר גדול).

מדובר על ילדה בת שנה ותשעה חודשים ששואלת (המון) שאלות (איך הסתבכנו עם כד קטן ואז היא עוד היתה קטנה יותר ועדיין לא ביטאה טוב את כל המילים ובכל זאת לא הפסיקה לשאול.... מה זה 'שמ יונתן' (שמנו נתן) מה זה 'כל העם התכנס' מה זה 'הכריז אה זה נס' )

שתי השורות שמפריעות לי בהקשר שלה הן 'הוא חבוש כובע פלדה ובידו סיכה חדה' ו'וישיר מה טוב ומה צאת יחדיו למלחמה'
היא שאלה למה יש לו סיכה חדה או משהו כזה (הרי כל היום אומרים לה שתשים לב ותיזהר כשהיא מחזיקה דברים חדים..) והיא שאלה מה זה מלחמה או לאן הם יוצאים או משהו כזה (לא זוכרת את הניסוח).
וואלה לא יודעת איך להסביר לה מה זה מלחמה בגיל הזה, אם למישהי יש רעיון אשמח לשמוע:-)
בינתיים דוחים את השמעת השיר לעוד שנתיים שלוש....

אני לא מתקנת שירים או ספרי ילדים. אם זה ספר שכתוב גרוע, לא אקרא אותו, אבל אני מעדיפה לא לתקן
גמני. כמו שלא הייתי רוצה שיתקנו לי את הספרים שאני קוראת, אפילו אם פה ושם משתקף בהם עולם ערכים עקום משהו.
אני מקריאה רק ספרים שאני אוהבת, ואני אוהבת ספרים אם הם כתובים בכישרון, פיוטיים, מתנגנים, עשירים. עולם ערכים שונה משלי זה לא מה שיפסול ספר בעיניי, לרוב. כתיבה דלה, יבשושית, חסרת הומור - כן תפסול ספר בעיניי. אני צריכה ליהנות כשאני מקריאה.
בתקופה הזאת, למשל, אני קוראת לבקשת הדרדס מאה פעם ביום את "אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבניה". נכון שההנחה שעומדת בבסיס הספר הזה מעוותת לגמרי בעיניי (אחריות הבוגרים לדאוג שהילדה תאכל משהו), אז מה. הספר כיפי, מלא דמיון, והעיצוב שלו פנטסטי, אז אנחנו מתענגים עליו. מאמינה שהחינוך שלי בזמן ארוחות מחלחל עמוק יותר ממה שארוז בסיפור.

גם לי זה נשמע כמו שיר התרסה נגד מלחמה.
נדמה לי שכבר כתבתי את זה פה פעם: "וישיר מה טוב ומה - צאת יחדיו למלחמה" - הרי זו פראפראזה על "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" מתהילים. ברור שזה סרקסטי!

בגלל הסוף שלו: "במדינת הגמדים תם עם ערב קול שאון / הצבא פושט מדים וכולם הולכים לישון". זה נשמע לי כמו הנגדה למלחמה אמיתית. מן תזכורת שאנחנו לא במדינת הגמדים והמלחמה היא לא משחק נחמד שנגמר בערב ואפשר בשלווה לפשוט מדים וללכת לישון.
באמת אני היחידה שזה נשמע לה ככה?

דוליט הרופא,שנוסע ללימפופו זהו עיבוד ותרגום של רפאל ספורטה .
דוליטל?
אלה שני ספרים שונים.
כנראה רפאל ספורטה השתמש בשם "לימפופו" מהתרגום של אלתרמן? או ששניהם מסתמכים על משהו שלישי? (על זה לא עשיתי מחקר, אין לי מושג).

תמיד הבנתי אותו כשיר אנטי מלחמתי...
אף פעם לא חשבתי עליו בתור שיר אנטי מלחמתי, אבל גם לא בתור שיר פרו מלחמתי. וגם אני סקרנית -
מה מפריע לך ב"במדינת הגמדים"?

סקרנית - מה מפריע לך ב"במדינת הגמדים"? תמיד הבנתי אותו כשיר אנטי מלחמתי...

דוליט הרופא,שנוסע ללימפופו זהו עיבוד ותרגום של רפאל ספורטה .

אני בעיקר משמיטה מילים שפעם אולי נחשבו לא בעייתיות אבל כיום לא בא לי שיכנסו ללקסיקון שלנו בגיל כה צעיר
לדוגמה במקום 'טיפש קטן פרה לא עושה קצפת, פרה עושה חלב לגבינה', אני אומרת 'מה פתאום? פרה לא עושה קצפת...' (ציטוט לא מדויק, מהזיכרון). אבל בגדול, כמו מיכל, מקריאה הכל ומתמודדת עם מסרים בעיתיים על ידי הסברים. מודה שעוד לא נתקלנו בדברים ממש גרועים, יש הרבה ספרים לא משהו לדעתי דוגמת 'לבד על המרבד' אבל הם נכללים אצלי בספרים שאפשר להקריא ולדבר עליהם או לסמוך עליה שתבין.
מה שכן את פילפילון ובמדינת הגמדים הפסקנו לשיר/להשמיע

אני לא מתקנת שירים או ספרי ילדים. אם זה ספר שכתוב גרוע, לא אקרא אותו, אבל אני מעדיפה לא לתקן. מאמינה שעלמה תצליח להבחין בין בדיון למציאות אפילו בגילה הצעיר ובטח מאוחר יותר.

אה, כתבנו ביחד.

התכוונתי שהסיפור מהקישור להארץ ששקטה הביאה, הוא לא הסיפור "הדוב" שהוזכר פה, אבל קרוב אליו.
במאמר בהארץ הוזכרו כמה סיפורים. הסיפור על הדב שאני סירבתי להקריא מחמת עצבותו הוא זה ששקטה זיהתה ואחד מהסיפורים שהוזכרו במאמר בהארץ. אנסה לבדוק את שמו כשאבקר שוב בבית הורי.

_תורגם לעברית בשם ד"ר אויזמר הטוב (אוי זה מר)
לא הכרתי. יהיה מעניין לקרוא בתרגום._
חפשי את הספרים "ברמלי" ו"לימפופו". לדעתי יש גם תרגום ל"קרוקודיל". וסביר שכתוב משהו כמו "בעקבות קורניי צ'וקובסקי". דורות של ילדים גדלו על שני הספרים הראשונים שהזכרתי.

אל הלב, "כושי" איננה מלת גנאי או גזענות, ו"כושון" גם היא איננה מלת גנאי גזענית בעברית, פירושה היתה שם חיבה לילד כושי קטן.
"כושי" היא המלה התנ"כית לאפריקאי, כלומר שצבעו שחור. ככתוב בתנ"ך: "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?" וכן מסופר על אחשוורוש שמלך על 120 מדינות "מהודו ועד כוש". כלומר מהודו ועד אפריקה (ואנחנו עד היום אומרים בעברית "הודו" ולא "אינדיה").
היה ספר ילדים חביב על "כושי סמבו" ולכל כלב שחור חמוד היו קוראים "כושי" כלב קט - למלה לא היתה שום קונוטציה שלילית, אלא של גיאוגרפיה וצבע בלבד.

פשוט, מתישהו (בשנות השישים או השבעים של המאה העשרים?) התחילו לתרגם את הספרות האמריקאית שבה כבר הופיעה מלת הסלנג NIGGER כשם גנאי לאמריקאי ממוצא אפריקאי, ולמרבה הצער בחרו בתור תרגום לסלנג - דווקא את השמות העבריים העתיקים והתקניים לגמרי.

ספר גזעני שמופיע בו המילה כושי וכושון אינסופר פעמים
לא מכירה את הספר, אבל המילה כושי היא לא גזענית - מילה עתיקה ויפה שבשנים האחרונות נחשבת לא מנומסת, למרבה הצער. בהרבה ספרים ושירים ישנים היא משולבת בלי שום מטען שלילי.

אמא שלי הביאה לי ספר שהיתה מקריאה לנו בילדות עם בובות אצבע הממחיזות את הסיפור, שאקריא לביתי.
זכרתי רק במעורפל את השם "אליקמה". פתחתי והזעזעתי. ספר גזעני שמופיע בו המילה כושי וכושון אינסופר פעמים.
מה זו הגזענות הזו? כמובן שזה לא עובר את סף הביקורתיות שלי ולא יוקרא לפיצית.
בכלל, אני מאוד אוהבת ספרים, ולפיצית יש מלא ספרי ילדים, אבל רק כאלו שעברו את הצנזורה שלי.
ספרים שוביניסטים, דבילים, מעליבי אינטליגנציה או גזענים לא באים בחשבון.
מחפשת בעיקר ספרים שמעודדים הבעות רגשות, דמיון, ביטוי.
כנ"ל גם לגבי תוכניות טלויזיה ושירים.
אינני בוכה אף פעם זה שיר ששנוא עלי. בכלל שמתי לב שלא מתחברת בכלל לכל סיפורי האגדות של פעם - שילגיה, סינדרלה, כיפה אדומה, עמי ותמי. וברור שלא לבובות ברבי.
מה אלו הזוועות הללו?

הסדרות של כח המח וגם הסדרה שלבית הספר לנסיכות עם כל הכתרים והנשפים והשמלות פשוט משמימים לטעמי.

אני מאוד מאוד אהבתי כילדה את ספרי מרים ילן שטקליס, ולא יצא לי לקרוא בהם לאחרונה בשביל לבדוק.
ספר שקראתי רק כמבוגרת (לא נגיד זקנה...) זה הספר המזעזע לטעמי 'מקס ומוריץ', על צמד פרחחים והתעלולים שהם מעוללים. באמת נורא. הם גם נענשים בעונש נורא.
חמותי ייקית, והספר הזה הוא חלק מילדותה, והיא למשל לא חושבת שהוא מזעזע. סתם משעשע.
נו, על טעם וריח...

זה לא אותו סיפור
התכוונתי שהסיפור מהקישור להארץ ששקטה הביאה, הוא לא הסיפור "הדוב" שהוזכר פה, אבל קרוב אליו.

תורגם לעברית בשם ד"ר אויזמר הטוב (אוי זה מר)
לא הכרתי. יהיה מעניין לקרוא בתרגום.

נדמה לי שבספר "ברמלי" וכן בספר "לימפופו". יש עוד תרגומים בשמות שונים. של נתן אלתרמן ואחרים.

_תורגם לעברית בשם ד"ר אויזמר הטוב (אוי זה מר).
שקטה, לא דוקטור דוליטל. זה סיפור מאת קורניי צ'וקובסקי._

וואלה? לא הכרתי. תודה.

הדוקטור הטוב איכואב
תורגם לעברית בשם ד"ר אויזמר הטוב (אוי זה מר).
שקטה, לא דוקטור דוליטל. זה סיפור מאת קורניי צ'וקובסקי.

שקטה, כן, זה הסיפור. על הדב שאיים ללכת לארץ הצעצועים ולעזוב את רותי אם לא תפסיק לגרום לו נזקים קשים כל כך באותן אמבטיות.

זה לא אותו סיפור, אבל קרוב (ושניהם נמצאים ב"שיר הגדי"). בסיפור "הדוב" מוזכרת ארץ הבובות כאיום - אם לא יתייחסו אליו יפה הוא ישוב לשם. בסיפור על האי אולי מדובר על נסיעה לצורך טיפול וריפוי, ואחר כך חזרה אל המשפחה. גם בסיפור הזה יש כל מיני מסרים דידקטיים על שמירת צעצועים, אבל לצדם יש המון המון קסם ודמיון והומור. סיפור ממש נפלא (אני לא מנויה להארץ, אז ראיתי רק את הכותרת).

יש לילן שטקליס גם מחרוזת שירים על הבובה אלישבע שאיבדה רגל, והם לא מגויסים בכלל, מתוארים ממש מנקודת מבטה של הילדה, בהמון אהבה והזדהות וחוסר אונים. אולי הכלב אכל את הרגל? אולי הרגליים רבו ואחת ברחה? אבל למה כולם לועגים לך, הרי את כל כך יפה...

זה ממש בלתי נתפס בעיניי, איך חלק מהכתיבה שלה יכולה להיות כל כך מעיני הילד, מנקודת מבטו ומהחוויה שלו, ממש ברמה שאני לא מכירה אצל אף סופר אחר - וחלק (חלק משמעותי!) כל כך מגויס, כל כך נצלני, כל כך "שכנועי" - תתנהג יפה, אחרת כולם יצחקו עליך ויברחו ממך ויעזבו אותך והדסה הקטנה תסתתר בפינה! נו נו נו!

דוקטור דוליטל? זה ספר נהדר.

לסיפור קוראים "הדוב" נדמה לי, זה סיפור נורא מבאס על כך שרותי רחצה אותו בלי הרף וכתוצאה מכך הוא התדבלל נורא ואיבד עין ורוצה לנסוע אל ארץ הבובות ולא לחזור. הוא חלק מספר שלם של ילן שטקליס עם כל מיני סיפורים ושירים אם אני לא טועה.

יש פה כתבה עליה, אולי זה הספר הזה:
http://www.haaretz.co.il/literature/you ... -1.2450743

מישהי מוכנה לספר לי מה זה הסיפור הזה? (על הדוב שביקש מרותי להפסיק לרחוץ אותו) חיפשתי בגוגל, ולא מצאתי.
(אמא שלי בילדותי דיקלמה לי שירים וסיפורים ברוסית. על הדוקטור הטוב איכואב אליו הולכות כל החיות כדי להרפא. אני עד היום זוכרת את ההתחלה של הסיפור. )

היתה לי מנה גדושה של אמפתיה, אז בשבילי זה היה איום ונורא
הרבה מהשירים והסיפורים שלה כאלה, עצובים נורא, לא מיועדים לילדים עם הרבה אמפתיה ממילא.
אני הייתי בוכה אפילו בשיר על השמלות של אמא...

היתה לי מנה גדושה של אמפתיה, אז בשבילי זה היה איום ונורא

גם לי... אבל חשבתי שקיבלתי אמפתיה מסיפורים כאלה. יכול להיות שכבר הייתה לי מראש:)

היתה לי מנה גדושה של אמפתיה, אז בשבילי זה היה איום ונורא

זה חל גם על הסיפור של מרים ילן שטקליס על הדב שביקש מרותי להפסיק לרחוץ אותו sad כי זה היה עצוב לי מדי, מילדות

נכון, זה סיפור נורא עצוב!
אבל לדעתי יש ערך גם בסיפורים כאלה. אני חושבת שזה טוב לילדים לשמוע סיפור שמסופר מנקודת מבט של מישהו כל כך שונה ואפילו של חפץ, זה עוזר לפתח אמפתיה לדעתי.

שכותבת את הסדרה כוח המוח
לא יודעת מי זאת אבל אני יושבת פה וצוחקת מול המחשב (-: (שתדעי שבתור עיקרון בהורות, אני סירבתי באופן חד משמעי להקריא ספרים שעצבנו אותי. תלמדו לקרוא ותקראו בעצמכם. ועד אז, מה שלא עובר את הצנזורה שלי, לא יוקרא. ואגב, זה חל גם על הסיפור של מרים ילן שטקליס על הדב שביקש מרותי להפסיק לרחוץ אותו )-: כי זה היה עצוב לי מדי, מילדות).

אני רוצה להתלונן על הסופרת ההיא שכותבת את הסדרה כוח המוח, ועוד ספרי יעני-הרפתקאות.
מייבש, מייבש, מייבש. למה כל ההתפלספויות האלה? אי אפשר קצת אקשן? זה סיפור הרפתקאות, למען השם!!

לדוגמא אהבתי מאוד את סדרת חסמב''ה, וגם רומנים רומנטיים בכריכה רכה שסבתא שלי היתה קונה.
גם אני!!! כל מלה!
ההורים שלי בכלל לא הזדעזעו אבל דודה שלי (מורה לספרות) היתה נוזפת בגיסה, אבא שלי (שהיה אז פרופסור ל"ספרות"), איך הוא נותן לי לקרוא זבל כזה P-: זה כל כך הצחיק אותו שהוא מייד היה מתחיל להקריא קטעים מהזבלים האלה בקול רם (-:

אתגן גורים אתם מכירים? אחד הנוראים. יש לו מקצב שלא יוצא מהראש, וחזרתיות.... והוא ארוך...
כשהיינו מקריאים אותו (כשעוד היו לנו מעט ספרים) היינו מתחילים לדבר במקצב של הספר אחרי ההקראה.

קטנתי קיבלה עכשיו ספר על פיות, עם מין חלונות קטנים. זה גם ספר נוראי (להורים, הקטנה מתמוגגת). הפיות מסתכלות ימינה, הפיות מצחצחות שיניים, הפיות מנקות את הבית

מאוד אוהבת את האריה שאהב תות, ודווקא מתחברת למסר, שלא חייבים לאהוב באופן אוטומטי מה ש"כולם" אוהבים.
עם זאת, מחקתי ולא מקריאה את "והוא לא בוכה כמו טיפש"

_לדוגמא אהבתי מאוד את סדרת חסמב''ה, וגם רומנים רומנטיים בכריכה רכה שסבתא שלי היתה קונה.
ההורים שלי הזדעזעו, ואני נותרתי בחיים._

לגמרי.
כנ"ל עם חסמבה. רק שבמקרה שלי, אני זו שהזדעזעתי אחרי 15 שנה.

תמרוש רוש,
כרגיל לא נותר לי אלא להסכים איתך.
כמבוגרת הקריאה שלי אחרת.
לדוגמא אהבתי מאוד את סדרת חסמב''ה, וגם רומנים רומנטיים בכריכה רכה שסבתא שלי היתה קונה.
ההורים שלי הזדעזעו, ואני נותרתי בחיים.

תשמעו, זה דף מקסים. לא הסכמתי בכלל עם כל ההתעצבנויות (כנראה שהתעצבנויות הן דבר פרטי מאוד), אבל צחקתי מכל מילה.

אני אישית נורא שנאתי את מעשה בחמישה בלונים. לא הסתדר לי על הלשון, וכל משפט ומשפט היה לי ארוך מדי.
עכשיו יש לי כבר את הגרסה המקוצצת והמתנגנת יותר בשלף, והכל טוב.

והאריה שאהב תות - אם מורידים שתי שורות מחרידות (ומשאירים רק "ועכשיו הוא אוהב את מה שאמא שלו מכינה, מרק ולחם וגבינה לבנה"), ועוד משפט-שניים מייגעים בקטע עם הילדים, הוא ספר משעשע למדי.

אבל הספר הכי מעיק שקיבלתי זה לולי שבלולי יוצא לטייל. שום אסון גדול, פשוט מעיק, מעיק, מעיק.

אני כילדה נורא אהבתי את מר שלומפר, ומסרבת לשנות את דעתי.
זה היה פשוט מצחיק.
וכל ה"אלימות" שבספר לא תורגמה אצלי לשום דבר שרלוונטי לחיים האמיתיים. כל אידיוט יודע שאנשים לא אמורים להיכנס אליך הביתה ולשנות לך אותו על דעת עצמם, על אחת כמה וכמה לזרוק אותך לאמבטיה בכוח.
הילדים שלי מקבלים ואוהבים בספרי הילדים שלהם דברים שהם בחיים לא היו מסכימים לקבל ממני, או מכל אדם אמיתי אחר.
בדיוק הגדול שלי ראה את הסרט יומנו של חנון (Rodrick Rules) ואהב אותו. אני רציתי למות על החמש דקות הראשונות: השפלה אחרי התעללות אחרי התעללות אחרי השפלה. אבל הוא ראה את זה אחרת. בשבילו יש בזה אולי אפקט משחרר.
ע"ע קסמן של אגדות, שמסביר למה תכנים שנראים לנו מחרידים יש להם דווקא השפעה מיטיבה ומשחררת על הילד.

הספר 'מר שלומפר' ויש עוד מעצבנים בסדרה הזו.

בספר הזה השלומפר החביב נתקל בשניים, מר מבריק ומר מצוחצח.
הם פועלים נגד רצונו ובאלימות מוגזמת (דוחפים אותו, לוקחים אותו, ועוד), חודרים לביתו וגינתו ומטפחים ומסדרים. כמובן בלי לבקש רשות ובלי להתייעץ לגבי מה מתאים לו.
לקינוח הם מטבילים אותו בכח באמבטיה וכמעט מטביעים, ומספרים אותו נגד רצונו תוך נגיעה באיברים מוצנעים.
האיום בסוף ברור מאוד: אם אתם, קוראים יקרים, מבולגנים ומלוכלכים, הזהרו! יש מי שיבוא לבקר אצלכם....
בתי נהנתה מהחרוזים ובכלל מהסיפור עם הסוף 'הטוב' (הרי הוא נקי ומחייך בסוף, ואפילו מציע להחליף שם), עד שקראנו ביחד שוב והצבעתי בפניה על העדינות שלו, ועל האלימות המתמשכת שלהם.
שאלתי אם היתה רוצה שיעשו לנו ככה (הבית שלנו די מבולגן ולא מאוד נקי למרות שאני משתדלת ולפעמים בא לי שיגיע קוסם ויסדר אותו).
אז לא. היא לא רצתה שיכנסו לנו בלי רשות ויתערבו לנו בכח בעניינים.

גם אני תמיד נחרדתי מבייגלה בתור אמא, מכל הסיבות שתארה סמדר נ , וגם מהסיבה שבייגלה הוא סטוקר!!!

אתמול קראתי לבני בן השנתיים את בייגלה. פשוט הזגעגעתי.ספר שאני מוציאה מהבית באופן מיידי

הזגעגעתי זו מילה חדשה שמתארת שילוב רגשות של הזדעזעתי והתגעגעתי גם יחד?

אני חושבת שהספר דווקא מעביר מסר יפה. איך שאני רואה את זה, המסר שאני מוצאת בו הוא שאין ערך אמיתי בנתונים חיצוניים מולדים כמו מראה חיצוני (אורכו של בייגלה) וגם לא כסף, מדליות ותארים (בייגלה זכה בפרסים בזכות חיצוניותו, הציע לזהובה מתנות והיא אומרת לו שמתנות זה משהו שכל אחד יכול להביא) ומה שחשוב באמת לפי הספר זה להיות בן אדם טוב (כלב טוב במקרה של הסיפור), ולעזור לאחרים כשהם בצרה, זה מה שהכי חשוב.

כל הכלבים בסיפור מתלהבים מבייגלה בגלל תכונות חיצוניות שלו בלבד, ורק זהובה היא ה"אישה" בעלת הדעה העצמאית, שלא מושפעת מאחרים ולא הולכת עם העדר, חשוב לה דברים אחרים, יותר משמעותיים מתהילה, מדליות ומתנות. היא מסכימה להיות איתו רק אחרי שהוכיח לה שהוא "איש" טוב.
בסיפור מתואר גיבור ממין זכר שפסגת שאיפותיו היא חתונה וילדים, וזהובה אהובתו הנחשקת בניגוד לשמה אינה בלונדינית אלא שחורה (מסר לא רע כי בעידן שלנו עדיין קיימת אפליה בגלל גזע וצבע).
נחמד בעיני המסר לבנים בסיפור (פסגת השאיפות לגבר - חתונה, ילדים ועזרה לבת הזוג).
והמסר לבנות (גבר שווה הוא גבר טוב לב שיעזור לך, ואל תתרשמי מכל מיני נתונים חיצוניים כמו יופי, פופולריות, תארים או כסף).

אתמול קראתי לבני בן השנתיים את בייגלה. פשוט הזגעגעתי.ספר שאני מוציאה מהבית באופן מיידי.
זהובה לא רוצה אותו, לא מעוניינת בכלבים ארוכים, ואז המסכנה חסרת אונים,ברוב נקבותה נופלת, והוא מציל אותה. ופתאום היא כן רוצה להתחתן איתו. כי מה צריכה אישה יותר מגבר שיציל אותה על מנת להתחתן איתו?

אה, ועוד משהו:
סוף מתכנסת כל המשפחה (המורחבת), ושם הם מספרים ללא-גורו מה הסיבה שבגללה הם אוהבים את אחיו, ואותו - לא (הסיבה היא, כאמור, כי הוא לא מסכים לשום דבר, ולפעמים אפילו צורח).
זה לא מה שכתוב שם, אלא אם כן ההוצאה שכתבה את שלונסקי.
המשפחה המורחבת מציינת עובדת חיים, שהיא -- מה לעשות -- נכונה: "מן השניים, הגוריים/ גורו כן וגורו לא/ מחבב עולם כולו/ את הכן ולא הלא". אכן, ככלל, החברה מעדיפה אנשים (בהחלט לא רק ילדים) משתפי פעולה ובעלי חשיבה חיובית. עם כל ההכלה והכבוד שבעולם, זה לא חכם ולא קונסטרוקטיבי לשלול כל דבר שזז (או לא זז). זה לא פחות בעייתי מלהיות אומר "הן" אוטומטי.

אבל כאמור -- בהקשרו הכללי, אין שום סיבה להתייחס ל"מוסר ההשכל" של השיר הזה ברצינות. הוא ממש לא העיקר.

"מעשה בשני גורו" לקוח מ"אני וטלי בארץ הלמה" של שלונסקי (גם הגרסה שיש לי היא גרסה מקוצרת של המקור).
המסגרת של הספר היא תהיות ("למה") של טלי והמספר -- תהיות בתחום הלשוני, שלהן הם מוצאים יחד פתרונות יצירתיים ושנונים. שלונסקי הוא להטוטן שפה אמיתי (מי שקרא את רואלד דאל במקור -- זה סוג שנינות דומה, רק ישן יותר), והספר כולו מלא הברקות יפהפיות, חריזה וירטואוזית, הומור -- וכבוד רב לילדים וליכולת ההבנה והלמידה שלהם. בהקשר הזה, "מעשה בשני גורו", הוא סוג של שיר נונסנס, המוקד שלו הוא הפעלולים הלשוניים -- וברור שאין להתייחס לתוכנו ברצינות רבה מדי.
אני מניחה שהבחירה להוציא את השיר הזה בכרך נפרד (ולשנות לו את השם, לעזאזל!) -- מוציאה אותו מהקשרו ועושה לו עוול.

בעניין זה, אם בעצבון עסקינן, מה שמעצבן הוא האופנה הזו לקחת שיר בודד של משורר קנוני "גבוה" (שלונסקי, אלתרמן, גולדברג), שבמקור הופיע כחלק מקובץ שירים בעל מסה מכובדת, ולהוציא אותו כספר שלם. התוצרים הספציפיים אינם בהכרח גרועים, אבל זה מעצבן כמגמה, כי זה מנתב ילדים -- וגרוע מכך, את ההורים שלהם -- להתמקד באלמנטים חזותיים הרבה יותר מאשר בטקסט. ההנחה האפריורית היא שילדים לא רוצים ולא מסוגלים להתמודד עם מאסות של טקסט, וצריך לחלק אותו לחלקים ולדלל אותו בהמון המון איורים (בהרבה מקרים מדובר באיורים מוצלחים, אבל לא זה העניין). ההנחה הזו נכונה בערך כמו ההנחה האפריורית שילדים אוהבים טעמים מלאכותיים וצבעי מאכל, ואני חוששת שהיא גם באה לשרת אינטרס כלכלי דומה.

אוי ויי. נשמע בן דוד של דובון לא לא.


(וההמשך: "דובון לא לא מקבל ריטאלין")

צוויל - היה ילד טוב

לא קראתי את כל הדף, אבל גם אם כבר הוזכר הספר הנ"ל, לדעתי תמיד טוב לרענן את הזיכרון:
כן-גורו ולא-גורו.
מזעזע.
למי שהתמזל מזלה ולא נתקלה בספר, הסיפור הולך כך:
שני אחים קנגרויים, אחד הוא ילד "טוב" ואומר כן על כל דבר, השני להיפך.
בסוף מתכנסת כל המשפחה (המורחבת), ושם הם מספרים ללא-גורו מה הסיבה שבגללה הם אוהבים את אחיו, ואותו - לא (הסיבה היא, כאמור, כי הוא לא מסכים לשום דבר, ולפעמים אפילו צורח).
מאז לא-גורו גם מתחיל להגיד כן לכל דבר, וכולם רוקדים ומאושרים.
סצינה מהספר (תיאור של כן-גורו):
"קח", אומרים לו, הוא לוקח! כשבדף מצוייר כן-גורו לוקח איזו תרופה ("כן-גומול").
טוב שלא מראים אותו שם לוקח איזה סוכריה מאיש זר ברחוב.

אני לא אוהבת את 'הפיל שרצה להיות הכי' יש לי ממש אלרגיה לספר הזה (שקיבלנו במתנה) וכבר כתבו למה
עד שאני מחביאה אותו במדפים למעלה,אבל הילדים מוצאים מדי פעם ומבקשים
אז יום אחד פשוט הסברתי לבת שלי למה אני לא אוהבת אותו, ושלדעתי מותר לרצות להיות מיוחד,ואני לא אוהבת שהפיל חזר להיות כמו כולם רק כי צחקו עליו, ולא זוכרת מה עוד אמרתי,אבל הסברתי.
ומאז אני מרגישה הרבה יותר טוב עם לספר אותו
מרגישה שאולי אפילו יצא לי משהו טוב בהפוך על הפוך מהספר המעצבן הזה

אני ממש אהבתי את כספיון.
אהבתי את זה שגם יצורים שנראים גדולים ומפחידים בוכים ושלא כל דבר הוא לא כמו שהוא נראה ממבט ראשון ואיך כולם עוזרים ללויתן למצוא את ההורים שלו.
לעומת זאת, כספיון בסכנה, שזה הספר השני בסדרה באמת איום ונורא.

אולי כי הציורים יפים והטקסטים איומים?

מישהו יכול להסביר לי בבקשה:
למה אני כל כך שונאת את כספיון???
או לחילופין:
למה יואבי כל כך אוהב אותו???
(למרבה המזל הגדולים יותר פחות התלהבו מכספיון. אבל עם יואב אני כבר תולשת שערות!!!)

גם אני מאוד אוהבת את זרחי. יש לנו אוסף סיפורים שלה שנקרא "אמורי אשיג אטוסה" ויש בו גם את סיפור החתולה המפורסם.
זה נכון, היא מאוד הארד קור, וחלק מהסיפורים לחלוטין לא מיועדים לילדים.
אבל הם פשוט מעולים בעיניי.
ואגב, חלק מהם אני כן מקריאה, ואפילו שהם קשים, אני מרגישה שהילדה שלי נמשכת אליהם ומפיקה מהם המון.
והיא ילדה חרדתית למדי ומתמודדת עם לא מעט קשיים - כנראה יש בכל זאת משהו תרפויטי בסיפורים הקשים.

לגבי זרחי יש גם if]דעה הפוכה my mother[/po]/

אני לא מכירה את הספר הזה. אבל מאוד מאוד אוהבת את זרחי. בספרים שלה שהיכרתי היא כותבת גם הרבה דברים שאסור לומר, מציגה יפה ובאירוניה מנגנוני הגנה "פולניים" וסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, ובייחוד טובה בלהראות גיבורות חצופות, קצת סהרוריות ונון-קונפורמיסטיות.