על ידי אלודאה_בלבן* » 31 מאי 2009, 00:14
מאבק הנעליים הסתיים בחנות רגילה לגמרי בקניון, שם התינוקת הצביעה על זוג סנדלים מצויצים, מעוטרים בפרחים ורודים וסרטים אדומים. נעלה, ושמחה, והתרוצצה. שילמנו, יצאנו, ועתה, חודש אחרי, הנעליים כבר מרוטות ומשופשפות, כיאה לנעלי ילדים ראשונות.
--
נסענו למדבר לפני שבועיים. בפעם הראשונה מזה שנה. בפעם השניה מאז שהתינוקת נולדה. פעם היינו נוסעים כל חודש לצפות בכוכבים. אחר כך פעם בחודשיים ומאוחר יותר המנהג גווע. כעת מנסים להחיותו מחדש, וארוזים בשני ילדים + אוהל ירדנו למכתש. לתינוקת סנדלים. הורדנו מהמדף העליון את הנעליים הראשונות של הגיבור, והן מתאימות. האח הידד.
במדבר עדיין אור, ויש זמן לפרוש את המזרון ולהתבונן בשקיעה. הגיבור מתרוצץ בין הטלסקופים עם חבר ותיק שפגש בליקוי החמה לפני שנתיים. האסטרונומים מזהים אותו ומחייכים לאחותו. "אני זוכר אותך כשהיית בגיל הזה!" אומר אחד מהם, ואני צוחקת. הורי נהגו להביך אותי כך עם חבריהם, ואני מביכה את ילדי עם חברי. אך איזה הבדל בינם לביני.
החושך יורד. התינוקת שמחה על המזרון המתנפח. מתפלשת בחול, מעטרת ראשה באבני מדבר קטנות. הגיבור בוחן את צדק בין הטלסקופים השונים. כולם נעתרים לבקשתו, ובמקום לצוד ערפיליות נסתרות הם עוברים לכוכב לכת קרוב.
מאוחר. קונצרט בכי הלילה של התינוקת מפלח את הערב. מקום זר ונסיעה ארוכה מתנקזים ליללות ארוכות ודמעות מרובות. לבסוף היא נרדמת, מותשת על אביה, ומועברת אלי לחיבוק אחרון ושינה על שק שינה פרוש באוהל שלנו. הגיבור נרדם בחוץ, על המזרון, תחת כיפת השמיים ושמיכת הפליז. חמים ונעים לו, וחמים ונעים לי.
הלילה מתכווץ. שביל החלב משרטט את מסלולו על השמיים. הבנזוג ואני נהנים מרגעים קצרים של יחד לפני הבוקר. ישנים. מתעוררים. האוויר אפור. התינוקת יונקת ארוחת בוקר. הגיבור והבנזוג יוצאים לטפס על גבעות נישאות, רודפים אחרי הזריחה. כאשר הקרניים מדביקות אותנו אנחנו מקפלים הכל. אורזים מחדש במכונית, נפרדים מהחברים, חוגרים את הילדים ונוסעים.
עוצרים פעם אחת בדרך בבאר שבע אצל חברים טובים לארוחת בוקר חלבית ועתירת קפה. ממשיכים הלאה. הילדים מצליחים להשאר עירניים כל הדרך. התינוקת מפתחת שיטה חדשה לאכילת שסק - היא מקלפת את הגרעינים אחד אחד ומניחה אותם על המושב שלה. הגיבור שר שירי דרך ומספר בדיחות המובנות רק לו.
מגיעים הביתה. חם. הבנזוג פורק את הדברים מתא המטען, אני פורקת רק את הילדים. עולים למעלה. מתקלחים. מבטיחים לעצמנו שנחזיק מעמד עוד קצת, אבל כולנו תשושים, והשינה ממהרת להגיע לעפעפיים הכבדים.
ויהיה צהריים ויהיה ערב יום שבת.
התינוקת מלמדת אותי להיות אמא מחדש. חשבתי שפיצחתי את הנוסחא - הנקה עד שנרדמים, אחר כך מספר קימות בלילה, שינה משותפת, והחזקה צמודה בזמן בכי.
היא לא מסכימה איתי. אם היא בוכה היא רוצה שיעזבו אותה לנפשה. היא נשכבת על הרצפה וצועקת עד שהיא פורקת את כל הקיפודים, ולאחר מכן נעמדת, חייכנית ומאושרת, מוכנה להסתער על העולם מחדש. אם מניקים אותה עד שהיא נרדמת אי אפשר לנתק אותה - היא מתעוררת בכל פעם מחדש. הדרך היחידה היא להרדים אותה בשיטה שתעבתי כאשר הגיבור היה תינוק - מחזיקים אותה על הידיים, שרים לה שיר בחדר חשוך, והיא נרגעת והולכת לישון.
ומה באשר לשינה המשותפת?
גם כאן נכון לי שיעור. התינוקת אוהבת לישון במיטה שלנו, מכורבלת בין אבא לאמא, עם החלב שלה במיכל האכסון המקורי שלו. מצד שני - מסתבר שהיא גם אוהבת לישון במיטה שלה, עם מיקי מאוס ודונלד דאק על הכרית, מכורבלת ליד הדובי הגדול ועם המים בבקבוק שלה. והבנזוג הוא זה שהבין זאת. אחרי שהשכיב אותה לישון במיטה שלה, והיא הניחה את ראשה על המזרון ונרדמה, אפילו ההתנגדות שלי נמסה ונעלמה.
לפעמים צריך מישהו אחר שיזכיר שכל תינוק ייחודי, אפילו שאנחנו "יודעים" זאת.
ולא כתבתי על תהליך ההתרגלות לשינה נפרדת, ועל הצורך לכבות את כפתור האזעקה הפנימי שמצווח "אין תינוק לידי", ואפילו על הבטן שמציעה "אם אין תינוק במיטה זה הזמן להכנס להריון". כי זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ששני ילדים ישנים במיטת קומותיים, ושניהם שמחים. ושני הורים ישנים במיטה הזוגית, וגם שניהם שמחים. והכי שמחה היא החתולה שכעת יכולה לבחור בין שלוש מיטות, ובכולן גופים חמים עבורה.
תינוקת בוכה במיטה. אמא ממהרת לבדוק מה קרה. גיבור מציץ מהמיטה העליונה.
"אמא, באמת שלא עשיתי כלום - רק הסתכלתי עליה!"
והלב נחמץ מהצורך להסביר לילד הבכור שאני יודעת שהוא בסדר.
"סליחה תינוקת" ואחרי שתי דקות - "סליחה תינוקת!" ואחרי עוד שתי דקות - "סליחה תינוקת!!"
הגיבור מסיע את אחותו על הבימבה שלה, ואחת למספר רגעים הוא דורס את הרגליים / הידיים / מפיל אותה ממכונית.
אבל זה לא משנה, כי כל התנצלות כזו מלווה בצחוק מצטלצל של התינוקת.
מילון
אבא - מובן מאליו
אבו - כל מי שהוא לא אבא, לרוב אמא.
בֳה - פה
בהבה - צפרדע (מלווה בהקפצת בובת הצפרדע)
דה / דהדה - דג. החבר האהוב על התינוקת. בובת פלסטיק משפריצת מים לאמבטיה.
טוטו - אוטו
הם - אוכל
הממממםםםם (עם חיוך ומבט מדושן עונג) - חלב של אמא
אתזה! - כל מה שהתינוקת רוצה ונמצא מחוץ להישג ידה
האו - כלב
מהההה - כבשה / סוס / פרה
מו - כבשה / סוס / פרה (ילדת עיר, מה לעשות)
וחוץ מזה יש עוד שלל הבעות פנים, חיוכים, צחקוקים, העוויות ושאר תבלינים שהופכים את התינוקת לייחודית ואהובה על כולנו.
"אמא, נמאס לי כבר שאת אומרת שאני מתחשב בתינוקת. אני יודע את זה כבר!"
גם בשבחים אפשר להפריז, מסתבר.
מאבק הנעליים הסתיים בחנות רגילה לגמרי בקניון, שם התינוקת הצביעה על זוג סנדלים מצויצים, מעוטרים בפרחים ורודים וסרטים אדומים. נעלה, ושמחה, והתרוצצה. שילמנו, יצאנו, ועתה, חודש אחרי, הנעליים כבר מרוטות ומשופשפות, כיאה לנעלי ילדים ראשונות.
--
נסענו למדבר לפני שבועיים. בפעם הראשונה מזה שנה. בפעם השניה מאז שהתינוקת נולדה. פעם היינו נוסעים כל חודש לצפות בכוכבים. אחר כך פעם בחודשיים ומאוחר יותר המנהג גווע. כעת מנסים להחיותו מחדש, וארוזים בשני ילדים + אוהל ירדנו למכתש. לתינוקת סנדלים. הורדנו מהמדף העליון את הנעליים הראשונות של הגיבור, והן מתאימות. האח הידד.
במדבר עדיין אור, ויש זמן לפרוש את המזרון ולהתבונן בשקיעה. הגיבור מתרוצץ בין הטלסקופים עם חבר ותיק שפגש בליקוי החמה לפני שנתיים. האסטרונומים מזהים אותו ומחייכים לאחותו. "אני זוכר אותך כשהיית בגיל הזה!" אומר אחד מהם, ואני צוחקת. הורי נהגו להביך אותי כך עם חבריהם, ואני מביכה את ילדי עם חברי. אך איזה הבדל בינם לביני.
החושך יורד. התינוקת שמחה על המזרון המתנפח. מתפלשת בחול, מעטרת ראשה באבני מדבר קטנות. הגיבור בוחן את צדק בין הטלסקופים השונים. כולם נעתרים לבקשתו, ובמקום לצוד ערפיליות נסתרות הם עוברים לכוכב לכת קרוב.
מאוחר. קונצרט בכי הלילה של התינוקת מפלח את הערב. מקום זר ונסיעה ארוכה מתנקזים ליללות ארוכות ודמעות מרובות. לבסוף היא נרדמת, מותשת על אביה, ומועברת אלי לחיבוק אחרון ושינה על שק שינה פרוש באוהל שלנו. הגיבור נרדם בחוץ, על המזרון, תחת כיפת השמיים ושמיכת הפליז. חמים ונעים לו, וחמים ונעים לי.
הלילה מתכווץ. שביל החלב משרטט את מסלולו על השמיים. הבנזוג ואני נהנים מרגעים קצרים של יחד לפני הבוקר. ישנים. מתעוררים. האוויר אפור. התינוקת יונקת ארוחת בוקר. הגיבור והבנזוג יוצאים לטפס על גבעות נישאות, רודפים אחרי הזריחה. כאשר הקרניים מדביקות אותנו אנחנו מקפלים הכל. אורזים מחדש במכונית, נפרדים מהחברים, חוגרים את הילדים ונוסעים.
עוצרים פעם אחת בדרך בבאר שבע אצל חברים טובים לארוחת בוקר חלבית ועתירת קפה. ממשיכים הלאה. הילדים מצליחים להשאר עירניים כל הדרך. התינוקת מפתחת שיטה חדשה לאכילת שסק - היא מקלפת את הגרעינים אחד אחד ומניחה אותם על המושב שלה. הגיבור שר שירי דרך ומספר בדיחות המובנות רק לו.
מגיעים הביתה. חם. הבנזוג פורק את הדברים מתא המטען, אני פורקת רק את הילדים. עולים למעלה. מתקלחים. מבטיחים לעצמנו שנחזיק מעמד עוד קצת, אבל כולנו תשושים, והשינה ממהרת להגיע לעפעפיים הכבדים.
ויהיה צהריים ויהיה ערב יום שבת.
[hr]
התינוקת מלמדת אותי להיות אמא מחדש. חשבתי שפיצחתי את הנוסחא - הנקה עד שנרדמים, אחר כך מספר קימות בלילה, שינה משותפת, והחזקה צמודה בזמן בכי.
היא לא מסכימה איתי. אם היא בוכה היא רוצה שיעזבו אותה לנפשה. היא נשכבת על הרצפה וצועקת עד שהיא פורקת את כל הקיפודים, ולאחר מכן נעמדת, חייכנית ומאושרת, מוכנה להסתער על העולם מחדש. אם מניקים אותה עד שהיא נרדמת אי אפשר לנתק אותה - היא מתעוררת בכל פעם מחדש. הדרך היחידה היא להרדים אותה בשיטה שתעבתי כאשר הגיבור היה תינוק - מחזיקים אותה על הידיים, שרים לה שיר בחדר חשוך, והיא נרגעת והולכת לישון.
ומה באשר לשינה המשותפת?
גם כאן נכון לי שיעור. התינוקת אוהבת לישון במיטה שלנו, מכורבלת בין אבא לאמא, עם החלב שלה במיכל האכסון המקורי שלו. מצד שני - מסתבר שהיא גם אוהבת לישון במיטה שלה, עם מיקי מאוס ודונלד דאק על הכרית, מכורבלת ליד הדובי הגדול ועם המים בבקבוק שלה. והבנזוג הוא זה שהבין זאת. אחרי שהשכיב אותה לישון במיטה שלה, והיא הניחה את ראשה על המזרון ונרדמה, אפילו ההתנגדות שלי נמסה ונעלמה.
לפעמים צריך מישהו אחר שיזכיר שכל תינוק ייחודי, אפילו שאנחנו "יודעים" זאת.
ולא כתבתי על תהליך ההתרגלות לשינה נפרדת, ועל הצורך לכבות את כפתור האזעקה הפנימי שמצווח "אין תינוק לידי", ואפילו על הבטן שמציעה "אם אין תינוק במיטה זה הזמן להכנס להריון". כי זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ששני ילדים ישנים במיטת קומותיים, ושניהם שמחים. ושני הורים ישנים במיטה הזוגית, וגם שניהם שמחים. והכי שמחה היא החתולה שכעת יכולה לבחור בין שלוש מיטות, ובכולן גופים חמים עבורה.
[hr]
תינוקת בוכה במיטה. אמא ממהרת לבדוק מה קרה. גיבור מציץ מהמיטה העליונה.
"אמא, באמת שלא עשיתי כלום - רק הסתכלתי עליה!"
והלב נחמץ מהצורך להסביר לילד הבכור שאני יודעת שהוא בסדר.
[hr]
"סליחה תינוקת" ואחרי שתי דקות - "סליחה תינוקת!" ואחרי עוד שתי דקות - "סליחה תינוקת!!"
הגיבור מסיע את אחותו על הבימבה שלה, ואחת למספר רגעים הוא דורס את הרגליים / הידיים / מפיל אותה ממכונית.
אבל זה לא משנה, כי כל התנצלות כזו מלווה בצחוק מצטלצל של התינוקת.
[hr]
[b]מילון[/b]
אבא - מובן מאליו
אבו - כל מי שהוא לא אבא, לרוב אמא.
בֳה - פה
בהבה - צפרדע (מלווה בהקפצת בובת הצפרדע)
דה / דהדה - דג. החבר האהוב על התינוקת. בובת פלסטיק משפריצת מים לאמבטיה.
טוטו - אוטו
הם - אוכל
הממממםםםם (עם חיוך ומבט מדושן עונג) - חלב של אמא
אתזה! - כל מה שהתינוקת רוצה ונמצא מחוץ להישג ידה
האו - כלב
מהההה - כבשה / סוס / פרה
מו - כבשה / סוס / פרה (ילדת עיר, מה לעשות)
וחוץ מזה יש עוד שלל הבעות פנים, חיוכים, צחקוקים, העוויות ושאר תבלינים שהופכים את התינוקת לייחודית ואהובה על כולנו.
[hr]
"אמא, נמאס לי כבר שאת אומרת שאני מתחשב בתינוקת. אני יודע את זה כבר!"
גם בשבחים אפשר להפריז, מסתבר.