על ידי נועה_ברקת* » 10 מרץ 2005, 07:37
שלום לך...
כמו שאת בטח מרגישה, הרי שהעובדה שהתינוקת שלך היתה פגומה בגן כלשהו, אינה הופכת את התינוקת הזו לפחות שלך ואת האובדן לפחות קשה. זוהי ילדה שלך, שעדיין לא הכרת כל כך טוב, שמתה וברור שהאובדן והכאב הם קשים מאד. מצטרפת לכך גם העובדה שאת ההחלטה לסיים את ההריון לקחתם אתם. אם היתה זו הפלה טבעית או מוות בלתי נמנע אחרי הלידה הרי שהאובדן היה קשה גם אבל היתה מתווספת לכך הנחמה שזה לא היה באחריותך. נשים רבות מוצאות נחמה ברעיון במקרים של הפלות או מוות טבעיים שהיתה זו "החלטה" של העובר ללכת בגלל נסיבות כאלו או אחרות. לך אפילו אין במה להתנחם, מפני שאת יודעת שזו היתה בחירתך ואת לוקחת עליה הרבה אחריות.
מה תוכלי לעשות? מעבר לתהליכים הרגילים של אובדן שלוקחים זמן, זמן, זמן - שבהם הצער שוכך לאיטו, אם כי לא נשכח, ובסופו של דבר תופס מקום כלשהו בתוך חייך, אבל לא את כל המקום, מעבר לכך ישנם כמה דברים שתוכלי "לעשות" -
הראשון שבהם הוא להכיר בעובדה שהיתה לך תינוקת, חמודה וקטנה שהיתה כל כך פגועה שבעצם לא יכלה לחיות כאן. תני לה שם, תני לה זהות, אפילו בתוך ליבך ודברי אליה. היא תמיד תהיה התינוקת שלך, גם אם לזמן כל כך קצר. תכירי בשכול ובאובדן ובעובדה שכרגע עליך לעבור דרך הכאב הזה.
השני, קשור לפרידה מילדתך. פרידה אפשר לעשות באופנים שונים. יש הרבה דרכים להפרד ממה שהלך לעולמו ואני לא חושבת שיש דרך אחת נכונה. ישנם כאלו שמתפללים, אחרים עולים לקבר, אחרים עושים טקס כזה או אחר... הדבר תלוי בתפיסת ועלמך ודרך חייך. הפרידה תעזור לך למצוא משמעות גם ליחסים שכבר היו לך עם בתך וגם לעובדה שהם הסתיימו ועברו לפאזה אחרת (כי לאורך כל חייך תמיד יהיהו לך איזה שהם יחסים עם הבת הזו, תמיד תזכרי את האירוע שקרה).
ליבי איתך, זוהי שעה חשוכה וקשה, אבל אף אחד מאיתנו לא יודע איזה אור גדול מחכה לך בקצה.
שלום לך...
כמו שאת בטח מרגישה, הרי שהעובדה שהתינוקת שלך היתה פגומה בגן כלשהו, אינה הופכת את התינוקת הזו לפחות שלך ואת האובדן לפחות קשה. זוהי ילדה שלך, שעדיין לא הכרת כל כך טוב, שמתה וברור שהאובדן והכאב הם קשים מאד. מצטרפת לכך גם העובדה שאת ההחלטה לסיים את ההריון לקחתם אתם. אם היתה זו הפלה טבעית או מוות בלתי נמנע אחרי הלידה הרי שהאובדן היה קשה גם אבל היתה מתווספת לכך הנחמה שזה לא היה באחריותך. נשים רבות מוצאות נחמה ברעיון במקרים של הפלות או מוות טבעיים שהיתה זו "החלטה" של העובר ללכת בגלל נסיבות כאלו או אחרות. לך אפילו אין במה להתנחם, מפני שאת יודעת שזו היתה בחירתך ואת לוקחת עליה הרבה אחריות.
מה תוכלי לעשות? מעבר לתהליכים הרגילים של אובדן שלוקחים זמן, זמן, זמן - שבהם הצער שוכך לאיטו, אם כי לא נשכח, ובסופו של דבר תופס מקום כלשהו בתוך חייך, אבל לא את כל המקום, מעבר לכך ישנם כמה דברים שתוכלי "לעשות" -
הראשון שבהם הוא להכיר בעובדה שהיתה לך תינוקת, חמודה וקטנה שהיתה כל כך פגועה שבעצם לא יכלה לחיות כאן. תני לה שם, תני לה זהות, אפילו בתוך ליבך ודברי אליה. היא תמיד תהיה התינוקת שלך, גם אם לזמן כל כך קצר. תכירי בשכול ובאובדן ובעובדה שכרגע עליך לעבור דרך הכאב הזה.
השני, קשור לפרידה מילדתך. פרידה אפשר לעשות באופנים שונים. יש הרבה דרכים להפרד ממה שהלך לעולמו ואני לא חושבת שיש דרך אחת נכונה. ישנם כאלו שמתפללים, אחרים עולים לקבר, אחרים עושים טקס כזה או אחר... הדבר תלוי בתפיסת ועלמך ודרך חייך. הפרידה תעזור לך למצוא משמעות גם ליחסים שכבר היו לך עם בתך וגם לעובדה שהם הסתיימו ועברו לפאזה אחרת (כי לאורך כל חייך תמיד יהיהו לך איזה שהם יחסים עם הבת הזו, תמיד תזכרי את האירוע שקרה).
ליבי איתך, זוהי שעה חשוכה וקשה, אבל אף אחד מאיתנו לא יודע איזה אור גדול מחכה לך בקצה.