הגבירה בחום

חיבוק אהובה.

טוב, יקרה.
זה מגוחך לי לדבר איתך פה ובכל זאת, אולי עדיף לרכז פה מידע גם עבור אחרים...(שלא נדע).
לא ידעתי שאת מחפשת, את יודעת שאמא שלי אתיאיסטית הכי מושבעת שאני מכירה, מאמינה בהמון דברים נסתרים...
אז לפני המון שנים, בדיקור ארוך ואינטנסיבי היא טיפלה ונפטרה באופן מוחלט (!) ממיגרנות קשות ביותר והתקפי גב לא פשוטים.
לאחרונה הייתה חולה בשפעת חזקה מאוד וכידוע לך היא לא במצב בריאותי טוב כלל והייתה על סף דלקת ראות. היא הייתה כל כך חולה שאני ואחותי היינו צריכות לבוא לעשות לה קניות וקצת תחזוק הבית..
בכל אופן באחד הימים הגיע אליה איזה מטפל אנרגטי שכזה. הוא שם עליה ידיים אחרי זה ביקש שתחבק אותו והיא טוענת שמאותו היום היא הייתה בריאה לחלוטין.
רצתה שאני אבוא אליו בקשר למיגרנות שלי במחזור אבל סרבתי ולמה סרבתי אספר לך בטלפון.
אם תרצי פרטים של מי מהם דברי איתי.
\אשלח אנטנות ובמידה ויהיה עוד מידע אעביר לך כמובן

ופתאום הרגשתי את זה, איך אני נמצאת בדרך הזאת במגמת ההתפתחות הזאת, אני היא הגרף הזה.
מאתמול כשקראתי אני רק חושבת - כמה זה מדהים ואיזה יופי!
אז מקווה שהגרף העולה ימשיך לעלות ולהיות נוכח בחייך.

@}@}@}@}@}

חיבוק גם ממני
ואיחולי שבת שלום וברכה, בריאות ומנוחה

פליי

זה פשוט מצויין שעשית לך את הגרף הזה. והפסקול המלווה
כי אין כמו מוסיקה כדי לחבר בין הלב לראש או בעצם להתנתק משניהם ורק להיות
Its getting better all the time

שבת שלום ושלווה גבירה נעלה בעליה.

שלום יקירותיי
יפה, פלייצ' וקנג'י - הרבה זמן לא נפגשנו יחד באותו הדף! זה חסר לי (-:
נקודינה, מקווה בקרוב לשמוע בשיחה אודות הטיפול והסרוב שלך כאחד.
נטיקה ושבק'ה, אחרי היום שבו שורטט לו הגרף המדובר הגיעו ימים שבהם גרפים אחרים צפו על פני המים כאן, הפוכים לו, שהקטינו מערכו של הגרף הנ"ל בעיני והורידו אותו מגדולתו...
מקווה בשבוע הקרוב לחזור ולמקד את המבט שוב ביש ובדרכים שאני יכולה ליצור ולהעצים אותו.
חיבוק לכולכן ושבוע מוצלח בפתח @}

יפה, פלייצ' וקנג'י - הרבה זמן לא נפגשנו יחד באותו הדף! זה חסר לי

אז גם אני פה.
באתי, קראתי, התרגשתי
תרומתי הצנועה: "המסע" השיטה שפיתחה ברנדון בייס, בעיקבות דיפאק צ'ופרה, מסבירה שהמחלה נוצרת מחוויות קשות שלא השתחררו, ואצורות בתאים. התאים כל הזמן מתחלפים בגוף, אבל מעבירים את הטראומה/חולי שנאצרו בהם.
לכן, גם אם מרפאים את המחלה, התאים נשארים עם המקור לחולי.
כשמשחררים את ה"טראומה"/חוויה קדומה, מהתאים, כאשר הם מתחדשים, הם נקיים ובריאים.
נו, אני לא מצליחה להסביר.... אבל הכל כתוב בספר "המסע"

פעם בכמה שבועות אני נזכרת להכנס לפה. אין לי כח לקרוא כמעט כלום (מרוב הכמות הבילתי נגמרת) אבל כשאני מגיעה לדף שלך, אני קוראת ומרותקת, ומתמלאת השראה, ושימחה, וצחוק, (גם מהזמנים ה"כבדים")
מחבקת אותך חזק כדי לתת לך כוח וגם כדי לקבל ממך...
השושנה המעיזה מהעמק

שושנה מעיזה, אני מתגעגעת... אולי אפשר לנצל את הדף הזה לשאול מה נשמע? האם חזרתם לתלם?
יפה, פלייצ' וקנג'י - הרבה זמן לא נפגשנו יחד באותו הדף! זה חסר לי
גם לי, גם לי.

אבל כשאני מגיעה לדף שלך, אני קוראת ומרותקת, ומתמלאת השראה, ושימחה, וצחוק, (גם מהזמנים ה"כבדים")
גם אני כך, בדיוק.

גבירתי, מחזקת אותך. תמיד.
חיבוק,

אני כולי צמרמורת מהגרף שלך ושמחה לראות איך השבט הזה, הכביכול וירטואלי, הוא אמיתי לגמרי כשמדובר בשעת משבר ויש התגיסות ונכונות לעזור וגם טיפים שווים.
(אם שיטת המסע מדברת אליך אני מכירה מדריך ממש טוב ואשמח לקשר בינכם)
חיבוק ואהבה

יקירותיי, איזה כיף שאתן כאן.
שושנה מעיזה פזיזה שכמוך!! איזה כיף שאת כאן.
גם אני מצטרפת לציפור הבית ומנצלת את הבמה לדרוש בשלומך ושלומכם.

אני עצמי קראתי את ה"מסע" ואף התנסתי בתהליך של המסע הפיזי והנפשי שלא עלה יפה כלל במקרה שלי...
והשנה אמא שלי קיבלה במתנה את הספר ממישהי שרצתה כמובן לחזק אותה בהתמודדות שלה, היא קראה אותו, ובאופן לא מפתיע לא התחברה אל המקום הזה ומהיכרותי איתה אני חושבת (שוב, אני לא רוצה לחרוץ עובדות, לפעמים יש הפתעות) שהאופן שבו היא בנויה לא ישתף פעולה עם שיטת העבודה הזאת אצלה.
אולי אני טועה, אני עצמי כבר לא ממש יודעת מה נכון ומה לא, באיזה אופן נכון לגשת אל זה איתה ומאיזה מקום היא עצמה תוכל להתחבר הכי טוב לעבודה - כי הרי זה מה שהכי חשוב שהיא עצמה תתחבר, תירצה ותאמין שמה שהיא עושה עכשיו מבריא אותה.
עוד לא יצרתי קשר עם אף אחת מהמטפלות שהומלצו כאן, היו דברים אחרים אקוטיים יותר על הפרק שמנעו ממני לעשות זאת, והאמת שאני מתחילה להרגיש מעמסה בכך שאני היא זאת שמתווכת לה את העולם הזה ולה עצמה אין יד ורגל בעניין, זה שם על הכתפיים שלי אחריות וכובד שבסופו של דברלא ממש יכולים להבטיח הצלחה כי זו העבודה הפנימית שלה ולא שלי...
בכל פעם שאני זורקת לה אינפורמציה או שאלה או תהיה, אני קולטת ממנה שהיא עצמה מבולבלת ולא יודעת כבר במה להאמין והיא כמו משדרת לי שבתחום הזה היא מצפה ממני להוביל, רק שאני לא ממש יכולה לדעת במקומה לאן...
מימוש, אני אברר איתה לגבי הדרכה של ה"מסע" כי זה משהו שהיא קראה ויכולה להגיב אליו ולתת בכללי אור ירוק או אדום.
תודה שאתן פה לתת לי יד (-:

מחבקת אותך חזק כדי לתת לך כוח וגם כדי לקבל ממך..
שושנית, המשפט הזה מרגש אותי מאוד.
אני חושבת שכשמישהו עובר קושי או נמצא במשבר, לפעמים מתפתחת עם זה האמונה של חוסר תועלת וצורך להישען על מישהו אחר.
והעובדה שאת מחבקת כדי לתת אבל גם לקבל, העובדה שאת מרגישה שאת שואבת ממני, גם במצבי הנוכחי, מחזיר אותי חזרה אל הכוחות והיכולות שלי, ומזכיר לי שהם שם בשבילי ובשביל העולם, גם אני לא רואה אותם כרגע.
ואיזו גדולה זאת של אדם (על אחת כמה וכמה של שושנה (-:) להשיב אדם להיזכר בכוחותיו שלו.
הרבה

(())

עוד לא יצרתי קשר עם אף אחת מהמטפלות שהומלצו כאן, היו דברים אחרים אקוטיים יותר על הפרק שמנעו ממני לעשות זאת, והאמת שאני מתחילה להרגיש מעמסה בכך שאני היא זאת שמתווכת לה את העולם הזה ולה עצמה אין יד ורגל בעניין, זה שם על הכתפיים שלי אחריות וכובד שבסופו של דברלא ממש יכולים להבטיח הצלחה כי זו העבודה הפנימית שלה ולא שלי...
כל כך חשוב באמת לשים לב לזה. הייתי כל כך במקום שלך עם אמא שלי (גם לפני המחלה שלה, כל חיי ניסיתי לטפל בה בעצם) ולפעמים אני עדיין שם ביחס לבן זוגי ואז אני קולטת שאני חייבת לקחת צעד אחורה ולשים את האנרגיות שלי חזרה במקומן - כלפי החיים שלי.
לפעמים העיסוק הזה באדם אחר אפילו כשמדובר באמא הוא לא בריא בסופו של דבר לשני הצדדים.
אבל אני רואה שאת מודעת היטב לצרכים שלך למרכז שלך ואני מחזקת אותך שם.
חיבוק גדול גדול

חיבוק גדול וגעגוע.

חושבת עליך ומוסרת לך גם חיבוק גדול וגעגוע. מקוה שההתרחשויות בחזיתות קצת נירגעו ושאת נושמת

חושבת עליך ומוסרת לך גם חיבוק גדול וגעגוע.
גמני . מקוה שהימים זורמים בנחת במסלולם ושקל יותר..

חשבתי עליך הבוקר ורואה שחברותיי גם כן אז כנראה שלא סתם...
מה שלומך?

אני הפלונית

חברות יקרות שלי,
כבר ימים שאני נכנסת לכאן, כותבת שורה ומוחקת, יוצאת וקוראת בדפים שלכן, רוצה להגיב אבל לא מוצאת בי מילים כנות, יוצאת ומוותרת, וכך הלאה כמעט כל יום.
חושבת גם עליכן ועל זה שככה נעלמתי אחרי השיח האחרון אודות תמיכה אנרגטית לאמא שלי ועל איך שהימים עוברים ואני נעלמתי ונאלמתי (אני נורא לא אוהבת שנעלמים לי ככה פתאום, והנה אני עצמי לא הצלחתי להופיע ולהשמיע קול)
החזיתות לא השתנו הרבה, אבל מצב הצבירה שלי נדמה לי שבמגמת שינוי.
אחרי שריכזתי כאן כמה שמות וטלפונים של מטפלות אנרגטיות, שטחתי בפני אמא שלי את כל המשנה, דיברתי איתה על החשיבות של לתת מענה לצד הריגשי נפשי של מה שהיא עוברת ועד כה ממש לא קיבל מקום אצלה, לא בבכי או פורקן ולא בשיחה על כל המפחיד, המאיים, והמייאש שבהתמודדות שלה - כזאת היא, נרתעת מהתפרקות ומאוד חוששת מהחפירה לעומק בטיפול כזה - שוחחנו על זה ארוכות, היא הקשיבה, הפנימה והסבירה עד כמה הראש שלה טרוד בכ"כ הרבה ענייני הטיפולים, בתורים ופרוצדורות שונות שקורות בצפיפות ואמרה שהיא רוצה לסיים איתם קודם ואז תתפנה גם לזה.
וזהו, שם זה נשאר, עזבתי את זה כך לעת עתה, אני מבינה אותה מאוד, צריך רגע לפנות מקום בפנים כדי לקלוט משהו חדש אליך, וגם מאוד עייפתי להיות בתפקיד הזה הדוחף, הדוחק, הלוקח על עצמו דאגות לא לו.
כך שבינתיים זה נח בצד, נותרו לה עוד שני טיפולים כימיים לעבור ואני מקווה שאח"כ יתפנה המקום לצעוד גם בשביל הזה של הריפוי.

ובינתיים כל השאר עמד מהצד וחיכה, שאשוב, אל עצמי, שאחזור לשמוח וליצור ולחפש וללמוד, חיכה לשווא, ואני מצאתי עצמי עושה הכל: מלמדת, מטפלת, מבשלת, אוכלת - הכל ביבושת כזאת, בלי חשק ובלי תשוקה כמו לצאת ידי חובה.
עושה ומייחלת להיעזב בשקט, וכשנעזבת בשקט מתגעגעת לעצמי העושה, הפעילה, הסקרנית, החוקרת, הלומדת.
בעזרת אישה יקרה מהאתר משהו עכשיו מתחיל להשתנות: באופן (אולי לא) מפתיע, היא הסבה את תשומת ליבי לכך שאני מאוד ממהרת להיפטר ולגרש את החלק ההוא הכבד, המדוכדך , המרוקן והוא באופן טבעי נדבק חזק יותר ולא מרפה.
וככה התחלתי לשים לב, כמה חסרת סבלנות אני כלפי החלק הזה בתוכי, כמה אגרסיביות אני מפנה כלפיו, כמה זלזול ותיעוב כלפי החלק הזה בתוכי החלש, שכואב לו, שמתוסכל, שעייף, שמרוקן, כמה חלקים אחרים בי כל הזמן מנסים לדכא אותו, לא מוכנים לשמוע אותו, רק רוצים לסתום לו את הפה עם מוצץ (ביטוי חדש שאימצתי) ולהשתיק אותו.
כשנשאלתי מה אני בעצם רוצה, עניתי שמה שאני רוצה הוא סה"כ כל מה שיש לי עכשיו, רק חסרה השמחה שלי בתוך זה וחדוות היצירה והקיום שאני כלכך רגילה ואוהבת להימצא בה.

רק מלשבת ולהקשיב לו ולהגיד לו שאני שומעת אותו, שאני רואה שקשה לו, שאני מבינה אותו, משהו כבר התחיל להשתנות.
רק מלא לנסות לגרש אותו, לפוגג אותו, משהו התחיל להתפוגג מעצמו, וקצת שיחרר את אחיזתו בי, מפנה מקום לחלקים האחרים שלי להתעורר ולפעול.
לאט לאט, אני מתחילה לחזור לעצמי, לוותר על הצורך להיות מעולה, להסכים ככה סתם, רק לשם התרגיל, להיות רק בסדר, לעשות דברים שהם בסדר, או אפילו ממש גרועים (השם ירחם (-:).
לחפש בלי לרצות להצליח, מקום שאני מכירה היטב את ההרגשה שלו, שלא הצלחתי לפלס אליו דרך בתקופה האחרונה.
ומתוך המקום הזה, מתחילות לצוץ בחזרה השמחה, ההומור העצמי שכבר חשבתי שארז את מטלטליו ועזב לבלי שוב, החיפוש הזה העצמי אחרי הדרך והמקום הנכון להיות בו בכל רגע.
ומשם והלאה אני מזהה עוד ועוד חלקים של עצמי שבים ומציצים אלי מתוך חורים שחורים, כמו בודקים אם חלפה הסערה: הקשב, המבט, מחוות של אהבה שנעשות עבורי והמקום הזה שבו אני באמת במיטבי כשאני לא מנסה להיות במיטבי אלא סתם להיות.

תודה יקירותיי המחבקות במחשבה ובמילה, המקוות, המלוות, התומכות, הנכונות להושיט ידיים ורגליים לעזרה.
תודה שאתן כאן.

@}

פליי
רציתי להסתפק בזה אבל אז בא הצהובון...
"קושי אינו בהכרח סבל"

: הקשב, המבט, מחוות של אהבה שנעשות עבורי והמקום הזה שבו אני באמת במיטבי כשאני לא מנסה להיות במיטבי אלא סתם להיות.
מלווה אותך באהבה

מפזרת לך גם, את המילים מחממות הנשמה של ל. כהן, שהעתקתי אצל שבע בדף

מקוה שהמילים ירפדו אותך

גבירתי, חייבת להגיד שזו פעם ראשונה שאני קוראת אותך באמת אחרת...
כאילו היה צריך להגיע לאיזה קצה כדי באמת לעשות שינוי מבפנים.
דווקא מתוך היאוש או הדאון...
זה נקרא לי מאד אותנטי ועמוק...

מחבקת אותך

נהדרת

יש בתוכי חלק כ"כ חסר סבלנות כלפי חלקים אחרים שלא מסתדרים ע"פ רצונו וגם אליו אין לי סבלנות (-:
אני פונה אליו בעצבנות: "דיי כבר גם כן אתה, עד שהעניינים מתחילים להסתדר, עד שהאנרגיות חוזרות ותחושות של שמחה וחדוות יצירה מציפות, אתה חייב להרים את הראש שלך על כל פיפס קטן שלא מסתדר?? תהיה סבלני קיבינימט!!"
החלק הזה חסר הסבלנות שבתוכי, היה מורעב כבר כ"כ לעשיה שברגע שהיא נכנסת לעניינים הוא מתנדב להיות מנהל עבודה, מרים מגפון גדול ומתחיל לחלק הנחיות: "בסדר אנשים, ככה זה הולך להתבצע..." ומתחיל לחלק לוחות זמנים, קצב עבודה, עוצמת רגשות והספקים וכשמשהו באופן טבעי חורג מהתכנון שלו (כמו סוללות של פלש שנגמרות באמצע יום צילומים או בעיה טכנית כזו או אחרת או משהו שמתעכב), הוא רוקע ברגליו, שורק במשרוקית וצועק חזק יותר אל המגפון: "הפ הפ הפ, הגברת עם הבגד ים האדום תזוזי ימינה, ואתה האדון עם הכובע תצא מייד מהמים!"
כמו ילד קטן שקיבל משימה ולקח על עצמו אחריות להיות המבוגר האחראי וכשהאחרים לא נשמעים למרותו הוא קופץ אגרופים, דמעות של תסכול בעיניו.
היום הצלחתי לראות אותו את הילד הקטן הזה שבתוכי, שרוצה שהכל כבר יהיה מסודר, קטן עם נמשים על האף וכובע גדול, ומגפון ענק, עם הבעה חמורת סבר ורצינית להחריד, כזאת שכשרואים אותה על ילדים קטנים היא מייד מעלה חיוך ומכמירה את הלב.
וסוף סוף הצלחתי להיות אמא שלו, להניח עליו יד רכה ואוהבת ולהגיד לו: "זה בסדר חמוד שלי, אתה עושה עבודה מצויינת, אתה יכול קצת לשחרר."

תודה קנג'י מותק, אולי אני נקראת אחרת כי אני כותבת אחרת.
את החלקים האלה בתוכי, היה קשה לי לקבל ויותר מזה להחצין...
אני אפילו לא יודעת אם הגעתי לאיזה קצה או מדרגת שפל נמוכה במיוחד אלא שפשוט יש רגע שכמה קצוות מתחברים יחד ויוצרים תמונה שמקבלת משמעות חדשה.
פלייצ' - חיבוק מותק, טוב לשמוע ממך או לפחות לקבל חיבוקים צהובים (-:
מימוש

לימונדק'ה, תודה על שהפרחת אלי את "sincerely L. COHEN" (החותמת שאני לא אשכח לו מפיימוס בלו ריינקואוט)
תודה לכולכן על המחשבות, הקירבה והשותפות.

בשבת האחרונה קיימתי בסטודיו סדנה (ומי שמסתקרנת יכולה להציץ בתמונות ממנה כאן
זו לא הסדנה הראשונה שאני מעבירה ובטח לא האחרונה אבל לפרסם ולשווק אותה היוו עבורי מאמץ עצום ואני רוצה לשתף אתכן בתחושות שלי.
באופן לא מפתיע אני רואה יותר ויותר אנשים סביבי (ואני בתוכם כמובן) שנרתעים מהתחום הזה.
במיוחד בעלי עסקים עצמאיים שרוצים לייצר רווחים, נופלים או נתקעים בתחום העסקי בגלל שהם שונאים למכור...
כמובן שהדבר הקל ביותר עבורי כשיווק-פובית הוא להזדהות עם הרתיעה הזאת ממכירה: אנחנו חיים בחברה צרכנית שבה בכל רגע נתון מישהו מנסה לשכנע אותנו לרכוש משהו ואני מסתובבת עם תחושת המיאוס שמנסים למכור לי משהו, שממליצים לי על משהו לא מתוך רגשות כנים ורוצים ממני משהו (כסף) ובשבילו יגידו כל מה שצריך, מה שבאופן אוטומטי פוגע בתחושת היושרה שלהם...
אבל אז, איפה זה שם אותי כבעלת עסק? האם באופן מיידי כשאני רוצה לפרסם ברבים את העסק שלי זה הופך גם אותי לבעלת אנטרסים ואנטגרטי מפוקפק? הרבה חושבת על זה מאז פתחתי רשמית את הסטודיו שלי ונותרתי לראשונה עצמאית במלוא מובן המילה.
הנה אני מוצאת את עצמי, אוהבת מאוד את מה שאני עושה וטובה בו, עוזרת להמון אנשים לשפר את איכות החיים שלהם אבל לעצמי מתקשה לעזור.
מנסה ללכת סחור סחור כדי שחס וחלילה לא ידבק בדבריי ניחוח שיווקי או ניסיון לשכנע מישהו שכדאי לו להגיע אלי ותוהה לעצמי מתי היכולת לספר בכנות על מה שאני עושה הפכה לחיסרון.

גם כאן, באתר הזה יש איזו מן סלידה כזו מהתחום הזה (לא מזמן ראיתי בדף של באופן בפייסבוק דיון על זה שאנשים הגיעו לדף הפייסבוק והתאכזבו לראות בו אנשים מהאתר שמציעים/ מפרסמים את מרכולתם), כאילו עצם פעולת המכירה נתפסת כדבר נחות (לעומת שיתוף כן מעולמנו הפנימי או השתתפות בדיון נוקב על משהו) והרי כשאנחנו צריכות משהו, מישהו, בעל מקצוע, עזרה מקצועית במשהו? לאן אנחנו באות דבר ראשון? לכאן. לשמוע, לקבל הפניות והמלצות.
הרי היכולת לשתף ולדבר על מה שאנחנו עושות היא כרטיס הביקור שלנו, כך אנחנו גם מתרשמות כאן אחת מהשניה, ובוחנות בינינו לבין עצמנו אם מתאים לנו לקבל טיפול, עזרה לשכור את שרותיו של מישהו מהאתר - בעיקר בגלל איך שהתרשמנו מדבריו או במילים אחרות מהאופן שבו הוא משווק את עצמו...
לפעמים נראה לי שזה לא שונה אחד מהשני בכלל, אנחנו ממילא מושפעות מזה ומשתמשות בזה, ואין לנו שום בעיה עם זה כל עוד לא מרחפת מעל זה המילה "שיווק"
יותר ויותר לאחרונה אני מרגישה שזה יכול להיות זהה: הדרך שבה אני מדברת על מה שאני עושה יכולה להיות זהה למה שגורם לאנשים להחליט לשכור את שרותיי וההיפך, איך שאני משווקת את עצמי לא צריך להיות שונה בהרבה מליידע אנשים אחרים שמה שאני עושה (ולא משנה כרגע מהו "המוצר" שאני מוכרת) הוא דבר שיכול להתאים לצרכים שלהם...הרי בסופו של דבר מה שאני עושה הוא מה שאני עושה (טוב או רע, ואני רוצה להאמין שטוב) וההבדל הוא כמה אנשים יודעים את זה...
אני עדיין בעיצומו של תהליך שמנסה ליישב בין מה שאני עושה ובין איך אני מדברת על זה ועדיין מנסה למצוא את הדרך לאחד ביניהם ולתת להם להיות אותו הדבר.
בינתיים רציתי לשטוח גם פה את הסוגיה הזאת וכמובן אשמח לשמוע מה אתן חושבות.
חיבוקים לשבת חמימה בינתיים
@}

כשיווק-פובית בעצמי אני מריעה לך על הביטוי! וגם חותמת באושר על כל מילה מהפוסט האחרון.
לפני כמה חודשים דיברתי עם חברתי א' שהיא זמרת וקרמיקאית וכמו כולנו גם היא שיווק-פובית וחשבנו שיהיה מעולה ממש אם נפקיד זו בידי זו את שיווקה של רעותה. הדבר לא יצא לפועל ( דחיינות _כרונית אולי ) , ועדיין אני חושבת שצריך לבדוק את האפיק הזה. מאידך, בהחלט יתכן , שאנחנו צריכות להתמודד באופן בוגר ואחראי (

) עם הענין הזה של לשווק את עצמנו. להפסיק להתנצל ופשוט לחלוק את המתנה שלנו. גם אני נרתעת משיווק אגרסיבי והגבול מסומן באופן מאוד לא ברור , אבל לדעתי, שווה אפילו להסתכן בלעבור את הגבול ולהתחיל לעשות את זה.
<מימה עושה לעצמה שיחת מוטיבציה על חשבון הגבירה>

גבירקה
נמצאת בעצמי במצב הזה בדיוק.
לתדהמתי הרבה רואה בו אתגר מעניין ולא גועל נפש כמו שהנחתי כל חיי שאחוש בקשר למילת הש׳.
זה לא הופך אותי לפחות שיווק-פובית

בדיוק כמו שיש בי תיעוב כלפי עולם הפרסום אבל יודעת שאם מישהו ייצר משהו והוא רוצה למכור אותו הוא צריך שיידעו על קיומו.
ושוב, כמו בכל, זה לא המה אלא האיך.
מנסה בדרכי להבין איך. איך לשמור על שני הצדדים, אני והשותף מצד אחד והלקוח (אפילו עם המילה הזאת יש לי בעיה) מצד שני, בלי להתרחק מעצמי וממה שאני מאמינה בו.
אקרא שוב את דברייך ביום ראשון כי ברור לי שיחדירו בי מרץ שעלול להיות נעדר בתחילת שבוע עבודה חדש.. אז תודה על התמריץ הזה, ועל השיתוף המועיל, ובכלל על עצם הניסוח של זה לכדי נושא. ארחיב עוד כשיתבהרו תובנות,
עכשיו שבת אז ננוח.
חיבוק גדול גדול.

ו-
אלוהים יודע איך נצנצו עיניי מדמעות וחמלה והזדהות למקרא הפוסט הקודם.
סבלנות לכל החלקים ולכל המקצבים. אמן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה יקירותיי על ההזדהות! (-:
וחשבנו שיהיה מעולה ממש אם נפקיד זו בידי זו את שיווקה של רעותה
זה בדיוק העניין, מימק'ה! הרי אם לחשוב על האופן שבו אני מדברת ומשווקת אחרים ומזרימה אליהם לקוחות ועבודה הרי שזה נעשה בצורה פנומנלית. למה? כי אני אוהבת לדבר עם אנשים, ואני אוהבת אנשים ואני אוהבת לספר להם על דברים, אנשים, מוצרים, תהליכים נפלאים, וכשאני אנשים שסומכים על דעתי באים ושואלים אותי: את מכירה נטורופתית טובה? או ספרית טובה, או מטפלת טובה, או חנות טובה - התשובה היא כן. בטח שאני מכירה ויש לי קומץ אנשי מקצוע שהיה לי המזל לפגוש בחיים והם מלווים אותי שנים ועוזרים לי ובמשך השנים הפניתי אליהם עשרות אנשים, סתם ככה, בלי להתכוון לשווק אותם.
מה שמצחיק הוא, שאם זה היה "התפקיד" שלי לשווק אותם, אני בטוחה שהייתי עושה את זה קצת פחות טוב.. (-:
אז מה אני אומרת, למה לדבר על מה שאני עושה ולספר עליו ולשתף את כל הרגעים המופלאים שאנשים עוברים איתי יחד ואני איתם, מייד מקבל איזה טון צורם (בתוכי)?
אני יותר ויותר חושבת על לעשות לעצמי דיאטה עם המילה שיווק, פשוט לא להשתמש בה. כי ברגע שאני שמה אותה ככותרת לכל הדברים שאני עושה ממילא באופן טבעי, היא משבשת את ההרמוניה הפנימית בהתנהלות שלי...
תודה על הדיון יקירותיי השיווקפוביות ומקווה שעוברת עליכן שבת טובה. @}

אה, כן זאת אני כאן למעלה מהמחשב של הבנזוג... (-:

אני יותר ויותר חושבת על לעשות לעצמי דיאטה עם המילה שיווק, פשוט לא להשתמש בה. כי ברגע שאני שמה אותה ככותרת לכל הדברים שאני עושה ממילא באופן טבעי, היא משבשת את ההרמוניה הפנימית בהתנהלות שלי...
אני חושבת שאולי זה העניין. כלומר לא לעשות שיווק אלא לשתף. הרי שיתוף נובע מהרצון לחלוק משהו שמצא חן בעינייך עם מישהו. את מבחינתך רק משתפת במידע שיכול לעשות טוב להרבה אנשים. נכון שיש לשיתוף מטרה אבל אם המטרה משפיעה על היכולת להשיג אותה אז עדיף לנסות "להתעלם" ממנה, להניח אותה בצד. להתרכז בדברים שאת מאמינה בהם שמתוכם הגעת לעיסוקייך השונים ושאותם את רוצה לחלוק למען היטיה עם העולם. ושיווק זה באמת מילה עם קונוטציות כל כך קשות (גם לי שלא אמורה לשווק כלום בשלב זה של חיי).

מה שמצחיק הוא, שאם זה היה "התפקיד" שלי לשווק אותם, אני בטוחה שהייתי עושה את זה קצת פחות טוב..
אני יותר ויותר חושבת על לעשות לעצמי דיאטה עם המילה שיווק, פשוט לא להשתמש בה. כי ברגע שאני שמה אותה ככותרת לכל הדברים שאני עושה ממילא באופן טבעי, היא משבשת את ההרמוניה הפנימית בהתנהלות שלי...
האפרוח עם חום (כן, פעם ראשונה החורף, דוקא בשבת השמשית הזו..) אז ממש אקצר למרות שהנושא מעסיק אותי רבות לאחרונה.
גמני נמצאת במלכוד הזה, ואני מאד מנוסה בתחומי- עצמאית אך לא בעלת עסק. למרות שעבודות שבצעתי זכו להכרה ופרסים.. עדיין אני מוצאת את עצמי מחוסרת עבודה כבר כמעט חודשיים. סיפרתי לידיד שאני נוסעת בקרוב לסופ"ש מקצועי בו אני מקווה לשחזר ולייצר קשרי עבודה. התחלתי לומר "כי אני ממש גרועה בנטוורקינג" ( אני אמרתי מינגלינג והוא תיקן אותי

)
אבל באמצע המשפט תפסתי את עצמי ותיקנתי ל:"כי אני ממש מעולה בנטוורקינג" ובראש חשבתי: כן, כן, כוחן האנרגטי של מילים.. אבל על מי אני עובדת??
בשיחה אחרת עם אחי אמרתי לו שאני מרגישה שאם אני מרימה טלפונים בנסיון לחפש עבודה (קרי לשווק את עצמי) אז במו"מ כלכלי אח"כ, אני בעמדה נחותה.
גם הוא תיקן אותי: אם את חושבת ככה, את משדרת את זה. את צריכה לשנות את האמונה הזו ולא תהיי בעמדה נחותה...
אז את כל הדברים היפים הללו אנו מבינות בראש, אבל איך לעזאזל משנים את זה ב א מ ת, מבפנים???
תרגול-תרגול-תרגול, זו התשובה אני מניחה וגם "fake it till u make it"... אוף, אכן אין מנוחה לרשעים.
טוב, יש פה אפרוח שזקוקה לתשומת לב ומיץ תפוזים. שבת שלום ותודה שהעלית את הנושא @}

אבל אז, איפה זה שם אותי כבעלת עסק? האם באופן מיידי כשאני רוצה לפרסם ברבים את העסק שלי זה הופך גם אותי לבעלת אנטרסים ואנטגרטי מפוקפק? הרבה חושבת על זה מאז פתחתי רשמית את הסטודיו שלי
ואין לנו שום בעיה עם זה כל עוד לא מרחפת מעל זה המילה "שיווק"
יקרה
בעיניי, החולי הכי גדול של העוסקים בענייני הרוח למיניהם, זה הסטיגמה שיש על כסף ועל שיווק.
בשם ה'לא רוחני', יש פספוס גדול.

גם אני לעיתים שם, אבל מזכירה לעצמי שהקושי עם זה, זה ענין שקשור אלי. לא למציאות ולא לאמת של הדברים.

תודה חברות שלי על ההיענות.
עוד לפני שהעלתי את זה כאן כבר ידעתי שכמוני עוד כ"כ הרבה אנשים, ואני שמחה לדבר על העניין הזה ככה בפשטות איתכן.

נטיקה, כן לזה בדיוק אני מתכוונת.
מתוך המקום הזה ברור לי שאצטרך לעשות גם דברים שפחות בא לי עליהם אבל כשהלך הרוח הפנימי הוא לעשות טוב, לעשות את מה שאני טובה, להתעסק בו, למצוא דרכים נוספות לשתף בו, זה משפיע באופן דרמטי על אופי הפעולה וברור לי שגם החוצה משם על הדרך שבה זה נקלט בחוץ.

אמא של טוסיקית, אני גם מאמינה בתרגול תרגול תרגול (או בקיצור: תרגול 3X ), אבל לאחרונה חושבת שיש חשיבות רבה לאיזה מן תרגול אני מתרגלת...
למשל על עצמי שמתי לב שכשהתודעה שלי מעבירה בתוכה כל מיני אמונות ומחשבות שליליות על מה שאני יכולה ולא יכולה לעשות, הנטיה שלי לפרש את התרגול מולה הוא מייד להפוך אותה, לדחוק אותה, לבטל אותה, מה שללא ידיעתי הניע תהליך של מתח בתוכי, כמו כתבתי לא מזמן כאילו איזה קול או אמונה בי מרימה את ראשה להראות שהיא קיימת ואני משתיקה אותה עם מוצץ, לא באמת מקשיבה לה.
יש היום ניואנס קטן (אבל ערס) בתוכי שמשתנה ולא הופך מייד היוצרות אלא לוקח רגע להקשיב ובאמת לשמוע את המקום הזה בתוכי שמאמין שככה הוא, רק אח"כ מהמקום החומל ההורי כלפיו אני בוחרת לענות לו עם תגובה הולמת חיובית... - זו בטח לא הטקטיקה היחידה, אלא זאת שמתאימה לי כרגע...

קנג'י, את צודקת כמובן, מטפלים ואנשי רוח במיוחד סובלים מהקושי הזה בדיוק בגלל הסטיגמה הזאת שנראה לי ששקופה עבור רוב האנשים בראש שהימצאות במצב של שפע פנימי או חיצוני הוא בדיוק מה שחיי הרוח מכוונים אליו, אבל התהליכים הנפשיים לוקחים יותר זמן.
לא לחינם נתקלתי לאחרונה בפרסום לסדנת שיווק שמיועדת במיוחד למטפלים בשם "הצ'י השיווקי" חח (-: ובפרסום שלה הם מדברים בדיוק על הקושי לנפץ את האשליה הזאת.
מעבר לזה, אני חושבת שהקושי למכור או לשווק קיים אצל מעגל רחב בהרבה של אנשים מחוג אנשי הרוח והמטפלים. עוד הרבה לפני שהגעתי אל עולם הרוח היה לי קשה עם זה - תמיד הייתי מאוד וורבלית וידעתי לדבר מצויין על דברים שאני אוהבת וכל אחד הרגיש מייד שמדובר פה באדם שחי בתשוקה ואהבה את מה שהוא עושה, אבל כשזה הגיע לרתום את הדיבור הזה למטרה הספציפית הזאת משהו שם שקשור אלי. לא למציאות ולא לאמת של הדברים. שינה את פני הדברים.
היום, מה שעוזר לי לשנות את האמונה הזאת, זה דווקא היכולת לא לבטל אותה אלא להראות לעצמי שזה דומה מאוד למה שאני ממילא עושה בכיוונים שונים שאינם נקשרים אצלי לתחום הזה, ומתוך כך חווה יותר רגעים של יכולת פעולה ועיסוק במה שאני אוהבת שמשוחררים מחוסר הנוחות והאילוץ שמילת ה-ש' מביאה איתה... (-:

ממה שאני לומדת יש משמעות למילה בה את משתמשת,שיווק,מביא לי את המילה "שוק" ואיתו יש גם קסם של מגוון,שפע,צלילים וגם התנצחות על חשבון האחר,תחרותיות וכל מה שעולה מזה.
לעומת זאת שיתוף-מביא את מה שאת עושה ממקום כנה,של אמונה בדרך שלך ומתן אפשרות לאחרים גם להתנסות בטוב הזה.
אולי פשוט להכניס הרבה שיתוף לפירסום,לי זה נשמע כמו הזדמנות להרוויח זמן טוב לגוף ולנשמה.

שיתוף-מביא את מה שאת עושה ממקום כנה,של אמונה בדרך שלך ומתן אפשרות לאחרים גם להתנסות בטוב הזה.
כך בדיוק גם אני מרגישה.
אני חושבת שהלך הרוח צריך להיות של שיתוף והאתגר הוא לדעת במה לשתף, ובאיזו רמה, בדיוק כדי להנות מהקסם של ה מגוון,שפע,צלילים_ ולהימנע מ _התנצחות על חשבון האחר,תחרותיות וכל מה שעולה מזה.
תודה מותק על המחשבה! @}

ואחרי זה מגיע גם שלב התימחור.... נגיד שכבר הצלחת לגרום לאנשים להבין שהם צריכים את הדבר הזה בחיים שלהם ואז הם שואלים "כמה עולה?" ופה מיד ניצבת בפנייך עוד מדרגת גדילה

מימוש,
את יודעת, לפני כמה זמן קראתי משהו מאוד חכם שכתבה מומחית ל"שיתוף שמכניס לך שפע בדמות כסף" _{להלן שיווק} (-:
היא אמרה שאנשים שמחליטים לא לרכוש משהו בד"כ לא עושים את זה בגלל מחסור בכסף... כלומר, גם אם הם אומרים שזה יקר מידי, מה שהם מתכוונים הוא שהמחיר שהם נדרשים לשלם לא שווה את הערך שהמוצר נותן להם.
ההוכחה לכך היא שכולנו בוחרים לחסוך ולקצץ בדברים שהערך שלהם לא שווה בעינינו את המחיר שהם עולים ובו זמנית מוציאים את מיטב כספנו על דברים אחרים (במקרה שלנו: מזון אורגני, לימודי יוגה, טיפולים חשובים לגוף ולנפש) שהערך שלהם בשבילנו הוא עצום ושווה את סכומי הכסף שנדרשים עליו (למרות שהם לא תמיד נמוכים).
לכן, לדבריה, הרעיון הוא להראות ללקוח שלך שהערך שאת נותנת לו שווה את המחיר שהוא משלם עליו.
בסופו של דבר זה כמובן נתון להחלטתו אם שווה לו או לא, אבל הרעיון הוא שהתלמידים שלנו/ לקוחות ישלמו על מה שנראה להם כבעל ערך גדול עבורם.
מבחינתי מדרגת הגדילה היא להאמין בעצמי שמה שאני נותנת הוא בעל ערך גדול לי ולאנושות, ומתוך האמונה הזאת יש לי יכולת טובה יותר להיות במקום של שרות כלפי מישהו אחר.
כאמור, מדרגת גדילה... (-:

נ.ב
איזה כיף לדון בזה כאן
תודה! @}

כן, שוב אני כאן למעלה ממחשב אחר.
(-:

היום התחלתי לעבוד עם תלמיד פרטי חדש.
מה אומר, לפעמים כשאני מקשיבה לסיפור חייהם של אנשים אנ משתאה איך אנשים מוצאים כוחות לחיות ולהתמודד בתוך קושי עצום.
האיש פרופסור באוניברסיטה ( לא אומר באיזו כדי לשמור על פרטיותו, וגם לא אומר למה הוא פרופסור, פשוט כי אני עוד לא יודעת (-:)
לפני כמה שנים התגלה אצלו גידול במוח, הוא הוצא ברובו למעט חלק קטן שאי אפשר היה להוציא כי היה קרוב מידי לכלי דם.
החלק הזה משבש לו את כל החיים, גורם להפרעות במערכת ההורמונלית, משבש את שיווי המשקל שלו, את תפיסת המרחב שלו.
בנוסף הוא סובל מקשיים מוטוריים מולדים.
בנוסף הוא עבר ניתוח בגב התחתון להרחבת תעלת השדרה ובזמן השיקום מהניתוח נפל ושבר את האגן, בין היתר בגלל הקשיים הרציניים שלו להתייצב.
אלי הוא הגיע כי הוא סובל מכאבים עזים בגב התחתון (איך לא?) ובבדיקות והצילומים עשה לא מצאו שומדבר... (מפתיע ממש (-:)
אחרי שיחה קצרה שבה שטח בפני את כל תחלואיו וביטוייהם הרבים, הסברתי לו בגדול שאני עצמי לא באה עם איזו ידיעה ברורה ושיחד איתו אנחנו נבדוק איך אפשר להביא מרחב, תנועה ושחרור לכאבים שלו כך שהתחושה הכללית תהיה של הקלה בכאב.
ובמשך שעה וחצי שבה ישבנו על כיסא עבדנו עבודה מילימטרית ממש באיזורים שלא התקרבו כלל לגב התחתון (כתפיים, עורף, חזה, שכמות) אבל גרמו אצלו תחושה מיידית של שחרור בגב.
ובעודי יושבת שם, עובדת איתו וחושבת על המשך היום שלי, נסיעה לשעור היוגה השבועי עם הורי (שעוברים כידוע לכם את שלהם בימים אלה), פתאום ראיתי באופן צלול את התפקיד שהוטל עלי.
ראיתי אותי מאירה עם פנס קטן ומביאה אור אל המקומות החשוכים ביותר של אנשים, מושכת קצה של חוט ודרך במקומות הסבוכים ונטולי התקווה שלהם.
אני עושה את זה כבר הרבה שנים, ומודעת לעזרה של התרגול, אבל היום פתאום היה רגע כ"כ צלול שבו ראיתי את עצמי בתוך הסיפור הזה, את השליחות שלי הפרטית.
הייתי כ"כ נרגשת מזה, שכתבתי פוסט חדש באתר העונה לאותו השם: להאיר בפינות החשוכות
מוזמנות מאוד לקרוא ולהשמיע לי את מילותיכן החכמות ודעתכן החשובה.
@}

וואו, רק מלקרוא כאן, התרגשתי!

וואוו! מרגשת שכמותך! איזה מזל שאת כאן עם הפנס. חיבוק עצום

מקסים !
ממש שליחות גדולה את עושה,זכות אמיתית לגעת בנשמות דרך הגוף
(מצטערת שאנחנו לא שכנות)

מקסים. הייתי כותבת עוד אבל הבטריה שלי מצפצפת שנגמר היום. חיבוק

בתור עדה לתהליכים שאת עוברת בשנות ההוראה שלך, אני חושבת שזכות גדולה נופלת בחלקך, כשביכולתך לעזור.
האמת שזו דרך ראיית עולם ונדמה לי שבכל עיסוק/עבודה/עשיה שלנו , ניתן לראות את הזכות לעזור.
לפני כמה ימים שאלתי מישהי: איזה מן חלום זה לרצות להיות מורה? אמרתי את זה מתוך שאלה אמיתית והרבה ספקנות! יומיים הדהדה השאלה הזו במוחי ותשובות יפות עלו לי. אם הייתי נשאלת מה החלום שלי, נראה לי שהייתי עונה שהייתי רוצה להיטיב עם העולם הזה. מתוך כך בוודאי שיש לכל מורה הרבה עבודה...אבל אם אני חושבת על זה טוב - לכל אחד בכל עיסוק יש הרבה עבודה (-:
וכמה מאיר לחשוב על זה (לפחות לי).

בימי לימודי המחול שלי, קיבלתי שיעורי פלדנקרייז, שתמיד נראו תמוהים והזויים לחבורת הרקדניות הכסחיסתיות שהיינו.
אני זוכרת היטב שיעור אחד(או אפילו כמה), שבו היא עבדה איתנו במשך שעה וחצי על כמה חוליות תחתונות בגב, הכל בתנועות כל כך מינוריות שקשה לא להרדם...
יצאנו מהשיעור הזה כל כך מוקסמות ממה שזה עשה לגב הדואב שלנו..ממש פלא!
בקיצור - הייתי גם שמחה להתפנות להשקעה עצמית בגופי הלא מספיק מתוחזק..
לילה טוב

וכמה מאיר לחשוב על זה (לפחות לי).
מאוד מאוד
ובתור מי שמלווה את השינויים התהליכים הדרמטיים שאת עוברת לאורך החיים אני יכולה להעיד שאת לגמרי במקום שחי את החלום הזה.
אולי עוד לא רואה את זה לגמרי ולא מסתפקת בזה, אבל כמו שאמרת לכל מורה יש הרבה עבודה - ואת עושה אותה במסירות!
אבל אם אני חושבת על זה טוב - לכל אחד בכל עיסוק יש הרבה עבודה
לגמרי!
תודה על המילים האלה מותק. @}

אהובה, אני התרגשתי גם לקרוא את התיאור שלך עם האיש .
מקום לא פשוט להיות, כשבאים אליך ומצפים ומקווים שאת תביאי מזור לכאב.
על המקום הזה אני אומרת לך 'כל הכבוד'. זה דורש כוחות ודורש רצון לעשות טוב לאחר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני מתרגשת לקרוא אותך...!!!
הוהבת
(קנג'י ממחשב אחר)

תודה יקירותיי.
האנרגיה בימים האחרונים זורמת יותר, יש תנועה בתוכי ומחוצה לי.
מה שמעניין (לא חדש לי, ובכל זאת מפתיע אותי בכל פעם כשקורה), שברגע שהתנועה מתרחשת בתוכי כבר לא אכפת לי אם, כמה ואיך היא מתרחשת בחוץ.
אבל אז איכשהו, היא מתרחשת גם שם, ואני רואה אותה כי אני בעצמי מכווננת תנועה, it takes one to know one.
האנרגיה שלי זורמת ונתקעת ועוצרת ומתערבלת לפרקי זמן במערבולות מקומיות ושוב ממשיכה הלאה.
כשאני מסתכלת בזה אני מצליחה לראות את הזרימה גם בזה.
אין מה לומר, לפעמים זה באמת קשה להיות בסטייט אוף מיינד שרואה ומקבל את כל מה שקורה כחלק מזרימה אחת גדולה, אבל כשאני שם, החיים טובים גם כשחרא לי. (-:
מוצ"ש ממשמש ובא טוב על כולנו. @}

הרבה אני מדברת בימים אלה עם עצמי ועם העולם על הכוחות הסותרים בתוכי ועל הדרכים ליישב ביניהם.
דיברתי בדיוק בקטע למעלה על על היכולת לקבל את כל מה שקורה כחלק מזרימה מאוזנת גדולה שנעה בגלים של גאות ושפל, נתקעת ממשיכה, מתערבלת ומשתחררת.
במקום הזה שבו אני נמצאת, ההתבוננות שלי בדברים מאוד נוכחת, אני במן מסע התבוננות מוגבר על כל דבר שאני חווה, כמו מן תגובת נגד לכל דבר שאני חווה, אני מייד גם מתבוננת בו גם מבחוץ.
ומתוך המקום הזה מוכוון הסתכלות, אני רואה הרבה דברים בעצמי גם כאלה שבכלל לא בא לי לראות.
אבל מתוך מצב ראיה שכזה, אין לי הרבה ברירות אחרות: מרגע שלחצתי על הכפתור הזה והדלקתי את המכשיר הוא רואה כל מה שעובר שם בלי להתחשב אם זה נעים לי או לא, מוציא אותי טוב או רע...
אני רואה את כל המקומות האלה שבהם אני כועסת על מישהו שעושה משהו אחרת מאיך שאני עושה, נגיד הבנזוג שחותך את הפלפל במקום לאורך לרוחב ומשאיר את החצי שלו עם כל הגרעינים בפנים - שערורייתי לא?
או שהוא עושה בשבילי משהו נחמד מתוך רצון לשמח אותי, אבל לא עושה את זה בדיוק כמו שאני הייתי עושה או לא עושה את זה בדיוק במצב הרוח שהיה לי בראש... אתם מבינים, לא זו בלבד שהוא מירק את הבית ואפה פשטידה הוא גם היה צריך להיות במצב רוח טוב... (-:
ואחד הדברים שקורים לי כשאני פשוט רואה את זה הוא שמשהו עובר ממצב פעיל של לחשוב את זה למצב סביל של לראות את זה, ומשם הכל מאוזן כי אין טוב או רע , יש פשוט קיים.
כאילו המצב הסביל הזה של ראיה נטו נמצא שם כל הזמן ברקע של כל המחשבות שלי (שבאות והולכות ומשדרות מסרים או מבטאות תפיסות ואמונות שלי) וכשאני נמצאת בו בין מחשבה למחשבה גם אני מאוזנת יותר, אפילו כשהנפש שלי חווה כרגע איזה יציאה מבלנס.
בכל מקרה, העיסוק המוגבר בדברים האלה מביא גם לגל של רעיונות ודימויים שכדי שלא ילכו לאיבוד ויתפזרו אני כותבת אותם.
הנה משהו שכתבתי בעקבות העיסוק בנושא הזה: לאזן בין היום ללילה

משו משו את...

שליחה על ידי מי_מה* » 04 מרץ 2012, 23:46

את נקראת לי ביותר מדי מקומות אז אני אגיב כאן. יצא לך פוסט משו משו. כבר באתי להגיב בסלונה אבל לא התחשק לי להקליד את כל הפרטים שלי. מאוד מתחברת ואוהבת את מה שכתבת. כמו שאמרתי פעם יש רווחים מרווחים. תודה על זה, כפרות עליך. חיבוקים

תודה מותקס!
מימקה את צודקת, לאחרונה אני מתפזרת וכותבת בכל מיני מקומות כחלק מתהליך התנועה שאני מנסה להניע בתוכי ומהניסיון להתגבר על הקושי לזוז.
זה כיף מאוד לראות את התגובות שלכן באתרים האחרים, כמו לפגוש חבר טוב פתאום במקום לא מוכר, אבל כמובן שתמיד כיף לשוחח איתכן על הדברים גם כאן. (-:
נשיקות ליום פורה @}

הלו נעלה
התגעגעתי אז באתי
וקוראת ונהנית
ומזדהה ומפנימה
ומתערבלת ומתבוננת.

שבת שלום
הולכת ללילה ומתכוונת לאיזון יום המחר.
חיבוק גדול.

נרדמתי אל תוך החורים השקטים שבין נשימות ובין מחשבות.
תודה גדולה ביותר על ההיכרות עם הכלי הזה בדיוק כשחיפשתי רווחים בטוחים שהם בתוכי.
תודה.

<מחשבות המרת תקציב הסיגריות בתקציב יוגה, יש לך המלצות בתל אביב?>

שבעק'ה,
איזה יופי לקרוא!
זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך המילים הנכונות יכולות לקחת אותנו לפעמים אל המקומות שמעבר למילה.
והדיבור היוגי, הדיבור עליה, על הטקסטים שלה וגם ההוראה שלה כפי שאני חווה אותה הם בדיוק זה - חיפוש המילים ששולחות אותנו אל החוויה שמעבר למילה.
לגבי המלצות, בת"א יש באמת המון המון מורים, ומתי שתרצי מוזמנת להתקשר אלי ונדבר בעניין ובכלל (-:

הי גבירונת,
תודה על הביקור והסיפור אצלי!
טוב, חייבת להתוודות פה [-: שיש לי חסכים רציניים בשירה ישראלית. חורים בהשכלה. מעולם לא הכרתי את השיר הגבירה בחום אבל... הוידוי האמיתי הוא, שתמיד קראתי את השם שלך מנוקד בחולם (סטייל גבירה שחם לה) אחרי שקראתי בשקט, שהניק בא בעקבות שיר אהוב, השלמתי פערים ביו-טיוב.
נראה לי שיש לי גם "בורות" רציניים בהשכלה של התרבות הישראלית העכשוית, שנוצרו בעקבות זה שאני לא גרה "שם" כל כך הרבה שנים.
לדוגמא: כל הזמן קראתי בכל מקום את המילה "שאפו" ותמיד קראתי אותה כ"שאפו"=עם פ רפה ושורוק (מהפועל שוף לראות בערבית). נפל לי האסימון שבעצם כולם אומרים chapeau, בצרפתית עלאק ,כשראיתי את מיכל אנסקי במאסטר שף. ^{לא חושבת שאאמץ את המילה בזמן הקרוב}

תודה על הסיפור הנעלה (-: הוא באמת מדהים! למרות שזה בהחלט לא סיפור ללפני השינה. הדימוי של אלף ה"יונים" נישמע כמו חומר מושלם לחלום בלהות פרוידיאני...מדמיינת מישהו שהקללה שלו זה גוף עם אלף פאלוסים (לינגום בהינדי?).
אבל האמת שאלף עיניים זה אולי הכי מפחד 0-:

שיהיה לילה טוב עם חלומות מתוקים

טוב...יצא לי מאמא כניק (הסתובבתי אינקוגניטו עם שאלות שלא נענו על שפעת).
ניסיתי לתקן. מקוה שלא עשיתי בלאגן

לימונדק'ה,
לא עשית שום בלגן, וגם אם כן... אפשר לחשוב, זה כולה דף הגיגים (-:
בקשר לגבירה בחום, אם עשית השלמות ביוטיוב בטח ראית שהמקור של השיר הזה קשור ישירות למחוזותייך ונמצאים כאן - מה שכמובן לא מפתיע ביחס לאובססיה שלי (-:
הכמיהה לאוויר אירופאי תמיד היתה משהו שפירנס את חומר הבערה המתגעגע שלי. בכל פעם כשאני לוקה בקדחת הגעגוע למשהו לא מוסבר, יש לזה ניחוח אירופאי של השיר הזה.
משהו של חיים "נינוחים" שזורמים לאט, בחוץ ובפנים. מוכרחה לומר שבימים אלה הכמיהה לאוויר אחר חזקה במיוחד בשבילי.
ולגבי אלף היונים שהפכו לאלף עיניים, נראה לי שזה מפחיד רק אם מפרשים את זה באופן מסויים:
אלף היונים או הלינגמים מייצגים אני מניחה את הרדיפה אחרי תאווה ומין ועולם החומר בכללותו, רדיפה שאף פעם לא ממש מספקת לנו אושר אמיתי, והעונג שהיא מספקת בד"כ זמני ומשאיר אותנו תמיד רעבים לעוד.
אני חושבת שכולנו הרבה לא רוצים לראות,מפחדים לראות, מעדיפים לא לראות ולא לדעת, ואילו בתרבות היוגית מתייחסים לידע האותנטי ולראיה הצלולה חשיבות מאוד גדולה.
ושם היא ה-דבר האמיתי, כי כשאתה מתבונן היטב עוד ועוד אתה מתחיל לראות איך יש עוד ועוד קליפות שנפרדות מאותו חלק צלול בתוכך, ומתחיל לראות יותר ויותר לא רק עם העיניים אלא עם הלב והגוף, מתחיל לראות איכויות פנימיות מעודנות יותר ולהתמקד בהן.
ובמובן הזה אני מניחה שאלף עיניים שפשוט רואות ומרגישות ומבחינות בכל מקום בקיום שלנו, הן ברכה.
מקווה שעבר עליך לילה חמים ורך בלי הפחדות מיותרות @}

תודה על השיר המקסים

(ואני בכלל נפלתי על ביצוע של קרן מור ומנשה נוי בערב זיכרון ליוסי בנאי' שרים דואט בקולות קצת צפרדעיים).
שיר כל כך יפה. יוצא שכל השבילים מובילים לפה!
מאד נהנתי מהסיפור ועוד יותר מהפרשנות שלך... (אני סתם מיד ראיתי תמונה גראפית, קצרת ראיה שכמותי)
שם היא ה-דבר האמיתי, כי כשאתה מתבונן היטב עוד ועוד אתה מתחיל לראות איך יש עוד ועוד קליפות שנפרדות מאותו חלק צלול בתוכך, ומתחיל לראות יותר ויותר לא רק עם העיניים אלא עם הלב והגוף, מתחיל לראות איכויות פנימיות מעודנות יותר ולהתמקד בהן. במובן הזה אני מניחה שאלף עיניים שפשוט רואות ומרגישות ומבחינות בכל מקום בקיום שלנו, הן ברכה.
מאחלת שיהיה שבוע טוב!!!

לא הייתי המון זמן....
השלמתי פערים עכשיו.
נהדרת את @}

לימונדק'ה....
אוי! איזה מזל שהבאתי את השיר לכאן, אם מה שנתקלת בו זה קרן מור ומנשה נוי שרים... (-:
האמת היא שבגרסא העברית של יוסי בנאי ואילנה רובינא (שמשום מה נעלמה מהרשת) יש קטע שאילנה רובינא מדברת במן קול רשמי כזה כמו שפעם היו שרים: "שלום זאת אני הגבירה בחום, כן זאת אני!"
המשפט הזה תמיד נורא הצחיק אותי ובמשך תקופה ארוכה בכל פעם כשהייתי נכנסת לחדר הייתי מכריזה בקול הזה של פסטיבל שירי זמר: שלום זאת אני הגבירה בחום, כן זאת אני!
עד שזה הפך להיות בדיחה בקרב חבריי התחילו לכנות אותי בשם הזה.
לימים כשחברתי הטובה גילתה את האתר הזה והתמכרה אליו במשך חודשים ארוכים היא הפצירה בי להיכנס אליו גם וכשסוף סוף נעתרתי לה ובאתי לפתוח דף בית, היה לי ברור שיקראו לו הגבירה בחום ושהיא מיד תזהה שזאת אני... (-:
זה בעצם הסיפור שלי, עם השיר ועם השם והשאר שייך להיסטוריה..

אומצ'וק, איזה כיף שבאת!!

(()) ו-@}@}

גבירונת, עכשיו הכל ברור כ

נעים מאד

ֿ

שליחה על ידי יעל_צ* » 18 מרץ 2012, 21:39

האמת היא שבגרסא העברית של יוסי בנאי ואילנה רובינא (שמשום מה נעלמה מהרשת) דווקא לא נעלמה (לא באיכות הכי מדהימה)

<בדיוק חזרתי משיעור יוגה, מה הפלא שנכנסתי דווקא לדף שלך בבאופן...>

תודה מותק,
גם אני ראיתי את הגרסא הזאת, אבל לפחות אצלי היא נטולת סאונד לחלוטין. mute לגמרי....
וחוץ ממנה אני לא מוצאת עוד...

שליחה על ידי יעל_צ* » 18 מרץ 2012, 22:24

אצלי הסאונד חלש, אבל שומעים קצת.... (ואהבתי את הסיפור על איך הפכת לגבירה בחום..... ). לילה טוב

חברות יקירות שלי (וחברים יקרים אם בנמצא)
זוכרות שמידי פעם אני כותבת כאן על שיעורים שלי וחוויות מהיוגה ואתן ככה כותבות שאיזה כיף היה אם היינו נפגשות פעם בשיעור?
אז הנה, הזדמנה לה הזדמנות, והחלטתי לקיים שיעור חגיגי לכבוד האביב בנושא יצירת אנרגטיות וקלילות בגוף
במטרה לשחרר אחת ולתמיד את ספיחי הכבדות והנוקשות של החורף ולהיערך לאביב ולפסח קלילים ואנרגטיים.
וחשבתי לעצמי שהנה הזדמנות נהדרת לפגוש אתכן!
אז לכל מי שחשבה לעצמה או הסתקרנה או מתחשק לה להיפגש וגם להשיל כמה קילוגרמים של כבדות, מזמינה אתכן בחום להצטרף אלי.
השיעור יתקיים ב- 3.4 (3 ימים לפני ליל הסדר) בין 20:00-21:30 ברעננה.
השיעור באופן כללי עולה 25 ש"ח לאנשים אבל מי מכן שתרצה לבוא אשמח לארח אתכן ללא תשלום, כי ממש כבר בא לי לפגוש אתכן! (-:
אז מי מרימה את הכפפה ובאה? @}

זו כפפת תחרה אצילית כזו, שכן היום הוא יומו הראשון של האביב (וו-הוו!!). הרמתי אותה חצי דרך, מתכננת לעשות את מה שצריך שיאפשר לי להגיע למפגש המפתה, איך עשית לי חשק

שבע מותק!
שמחה שעשיתי לך חשק, זאת היתה הכוונה! (-:
מקווה שאולי גם חברות אחרות השוהות בגבולות המזרח התיכון ירימו כפפה שלמה (חצי נראה לי לא עוזר לנו הרבה כדי להתראות בפועל (-:) ויבואו למפגש פסגה.
אגב שבע, בררתי לגבי תחבורה והיא מורידה אותך חמש דקות מהסטודיו (אם תהית...)

ימים של הרבה התרחשויות....
כל מיני דרמות פחות נעימות אבל גם התפתחויות קטנות כאלה מזדחלות
שאם לא מפנים אליהם פנס או ממקדים זכוכית מגדלת מעליהם,
כמעט לא שמים לב שהן ישנן.
אבל הן ישנן.
כל מיני דלתות ומעגלים נסגרים לי בהפתעה אחרי שנים,
כאלה שממש לא רציתי לסגור ואחרי שגמרתי להתנגד ולמחות נגדם בתוקף.
מגיע השלב הפרקטי שבו ההסתכלות והגישה חייבת להשתנות
ההבנה שזה המצב מתבססת וההתנגדות פוחתת ומחשבות ריאליות של מה עושים עם זה עכשיו מתחילות לעלות.
ואיתן נפתחות דלתות וחלונות חדשים ודרכם נכנסים רעיונות.
ומשפט חשוב שקיבלתי במתנה השבוע: באתי לכאן לא כדי לרוץ ספרינט, אלא לריצת מרתון.
וכך גם הכוחות והעשיה שלי אמורים להתחלק על פני זמן. וזה יקח כמה שיקח.

ולשני עניינים אחרים:
האחד הוא תזכורת לכך שמחר אני מעבירה שיעור מיוחד לכבוד האביב בנושא יצירת קלילות ואנרגטיות בגוף, שאתן, בנות האתר וכנופייתו מוזמנות להתארח בו.
ומאוד מאוד אשמח לראות את פניכן שם. @}

העניין השני הוא שמתארגנת קבוצת יוגה בהדרכתי - ביתית ואינטימית בבית בגני תקווה, יש מקום ל 4-5 אנשים.
אז מי כן שגרה באיזור ורוצה להכיר אותי ואת היוגה או אם אתן מכירות אנשים שגרים באזור ומחפשים להתחיל לתרגל, מוזמנות להפנות אותם אלי או ליצור איתי ישירות קשר. (-:

איך היה שיעור אביב? בטוחה שנהניתם. חיבוק

היה ממש ממש כיף!!
היינו במצב רוח מבודח, וחלק מהדברים שתרגלנו אתמול עוררו גיחוך נוסף,
היתה מוזיקה מקפיצה והרגשנו זרמים בכל הגוף.
וגם, כמו שיכולות לראות חברותיי בפייסבוק בתמונות שהעלתי לשם: היו שקדים קלויים מצופים דבש שהיו לא חוקיים בעליל לפני ואחרי התרגול. (-:
ובמשך היום אני מקבלת אס אם אסים ממשתתפות השיעור המעידות על תחושות של ריחוף במשך היום.
ממש תענוג. @}
חבל שאת לא כאן נטיקה...

למי שלא היתה ומתחשק להציץ, מוזמנות לקרוא ולראות תמונות משיעור האביב שהיה @}
מקווה שעובר על כולכן חג טוב ונינוח ושהאביב מצליח לאט לאט לחדור ללבבות שלכן (-:

היום שכבתי ערה במיטה בבוקר, מתבוננת בתקרה,
לצידי האיש נוחר קלות (או כמו שהוא קורא לזה נושם כבדות (-:)
ומייד אחריו לצידו החתול הגאון נוחר קשות.
שכבתי שם, העיניים מופנות לתקרה, והמבט מופנה לחיי
וראיתי ככה, כמו מלמעלה את החיים שלי על כל ההקשרים, היחסים, הקונפליקטים והמאוויים שבהם,
ראיתי את עצמי מנסה להחזיק בכוח כ"כ הרבה קצוות של חוט, מתאמצת כ"כ לקחת אותם לאנשהו,
לוקחת את יחסיי עם אנשים, מחזיקה ומנסה לחבר בין כל הקצוות, מנסה כל הזמן להוביל כל קצה ליעד הרצוי
ופתאום נמלאתי צורך עז לעזוב את כל הקצוות, פשוט לשחרר אותם מהאחיזה המאומצת הזאת
לעזוב את חיי במנוחה ופשוט לתת להם לקרות, להתחולל, להתנהל בעצמם כמו שהם עושים ממילא, כמו שהם יודעים.
ושם במנח הזה, מסתכלת מלמעלה עלי ועל יקיריי הנוחרים (סליחה נושמים כבד), ערכתי טקס שחרור הקצוות וראיתי בדמיוני המוני קצוות של כדורי צמר נעזבים.

אני לא יודעת מה הוביל אותי פתאום אל הצורך לעזוב, אולי זה המאמץ הגדול שקלטתי שאני נמצאת בו
ואולי זה הפוסט החדש שכתבתי באתר שמדבר מנהג ההודים לחגוג ולהתפלל לאל מסוים,
להאדיר איזו איכות פנימית שהאל מייצג ואז לשחרר את הפסלים חזרה אל הים.
אני לא יודעת אם אכן אצליח להתמיד וליישם את האיכות הזאת בקרוב
אבל משהו בקימה שלי מהמיטה, היה היום קליל יותר. (-:
@}

וואו, גבירתי, איזה יופי לשמוע.
אתקשר אליך בקרוב.
(רק קופצת לאתר פעם ב... , אז יופי שעדכנת אתמול)

קנג'י כבר כתבה את התגובה שלי אז רק אוסיף חיבוק ואיחולי שבוע טוב @}

גבירה יקרה, רק עכשיו גיליתי שכתבת... קראתי גם אצלך- מקסים וכרגיל מעורר השראה
מאמצת לעצמי השבוע, את טקס שיחרור הקצוות, נותנת לחיים לקרות
שיהיה שבוע טוב ושהגלים ינשאו אותנו לחוף מבטחים
אמן

ואגב נחירות...יש לנו פה חברים עם ילדה/פיה בת ארבע. יצור מיניטורי, בלונדיני ומשעשע. לילה אחד, החברים נישארו אצלינו עד מאוחר, אז שמנו מזרון בין שתי המיטות של הבנים.
מאוחר יותר עליתי לבדוק אם הילדים ישנים וגיליתי שהיצור הפיצפון הזה נוחר כמו מלח שתוי על סיפון בעוד הבנים שלי ישנים בשקט בשקט כמו מלאכים... הבחור גם ישן בשקט בשקט ואם יש מישהו שמידי פעם נוחר, או נושם בכבדות, אז מסתבר שזו אני (או האלרגיות) (-:

איזה כיף לשחרר @}

יקירותיי
תודה על הביקור והחיבוקים.
מילים לחוד ומעשים לחוד אמרו חכמינו.
אמנם ערכתי עם עצמי טקס שחרור וקמתי קלילה, אבל המשכו של יום האתמול לא היה קליל בכלל.
הוא היה תזכורת, לכמה קשה לעזוב.
כמה קשה לא להתעקש על דברים כפי שאני רוצה אותם
כמה קשה לא לנסות להציל אחרים,
לא רק בגלל הקושי לראות אותם בסבלם,
אלא הקושי לא לברוח אל עסקיו של האחר ולשהות בתוך עסקיי שלי.
מקווה שבעקבות הרצון והתזכורת, יוכלו האגרופים הקפוצים להרפות קצת.
@}

גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות

תודה רבה על התזכורת המצויינת! @}

מתוך מצב של קושי גדול, משתדלת להשיא לעצמי את העצות שאני משיאה לתלמידיי.
משתדלת גם להקשיב להם, כי אם לא אני לעצמי אהיה מורה ויועצת, למי כן?
ואחת העצות הפופולריות הן לא לוותר על העשיה והתרגול.
לתת להן לחבוק גם את הכאב הגדול או התסכול או חוסר הכוחות, או הדאגה או מה שזה לא יהיה.
גם אם ברגעים האלה, התרגול יהיה אחר, קצר, שונה מימים אחרים שמחים ונטולי דאגות.
שכן, גדולתו של התרגול שלנו (ולא משנה מה אנחנו מתרגלים) נמדדת ביכולתו לעמוד לצידנו ולהעמיד אותנו במיוחד כשאנחנו למטה.

וכך אחרי לילה ללא שינה כמעט ועייפות גדולה, ועם יום שלם לפני של התמודדות עם כאבים ודאגות משפחתיות,
אני משתדלת לא לוותר על ישיבה למדיטציה (קצרה, רועשת או טרודה ככל שתהיה).
אחריה פורשת את עצמי על השטח לעוד כמה דקות כאלה של: "מאיפה לעזאזל אני מגייסת כוחות לקום מכאן?" (מכירות את זה שאתן מנסות להבין בדיוק איזו נקודה או נקודות בגוף שלכן אתן צריכות לגייס כדי להתרומם לכדי קימה? (-:)

ואז אחרי כמה דקות של חישוב נקודת המגוז של הפרספקטיבה של חיי, מתיישבת ומדליקה את הרדיו:
ונוחתת על הצליל הראשון שלא צריך יותר ממנו כדי להרגיש משהו ברמה התאית שלי משתנה, במיוחד כשהמילים שלו שואלות אותי איפה המיינד שלי (כןכן... ככה נראים היום אבירי נעוריי) והנה אני, פינוקיו, בובת עץ שהופכת לילד אמיתי, מגששת אחרי המיינד שלי ומתחילה ללכת... (-:
מייד אחריו ממשיך מצעד גיבורי נעורי (והפעם המתים) ששרים את השיר הגאוני הבא שנכתב ע"י גאון אחר ואני מרגישה איך הדם זורם לי בגוף,
אני עם הכאב, עוברת בתוכו ועושה את מה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות בתוכו, מתמסרת לעשיה, משקיעה בה את כולי לשם העשיה.

עוד שירים זרמו שם הבוקר, ברדיו ודרכי, מאפשרים לי לנוע, ולהניע, ומתוכם זה שיר שאני כ"כ אוהבת ותמיד מופתעת כשהוא מופיע ברדיו.
מקווה שהיום שלנו יראה כמו שהשיר הזה נשמע, ושגם אנחנו לא נסתיר ביום הזה את אהבתנו.
@}

IF I can stop one heart from breaking
I shall not live in vain;
If I can ease one life the aching,
Or cool one pain,
Or help one fainting robin
Unto his nest again,
I shall not live in vain

Robin

קפצתי לבקר ונדהמתי לגלות מלא אקשן (אם אפשר לקרוא לו כך).
בתור זו שיודעת בוודאות שהדבר שהכי מרגיע אותה בעולם זה...המוסיקה, אני מגלה גם אצלך בדיוק ואפילו יותר, את התופעה הזו - איך שהמוסיקה מרימה אותך ולוקחת אותך הלאה מבלי לחפש
איזו נקודה או נקודות בגוף שלכן אתן צריכות לגייס כדי להתרומם
לא נכנסתי לקישורים. ואת המשפט הזה:
ואז אחרי כמה דקות של חישוב נקודת המגוז של הפרספקטיבה של חיי,
ממש אהבתי!
יאללה כפיים!! אין איזה אייקון עם סיגריה בפה ומוחא כפיים??

אה, כן עשיתי ניקוי למחשב..
זו אני פה

יאללה כפיים!! אין איזה אייקון עם סיגריה בפה ומוחא כפיים??
מוכרח להיות אייקון לצילום האלמותי ההוא. אני אחפש! (-:
ותודה מותק על הביקור, אולי בהמשך אעדכן עדכונים מהאקשן היומי... @}

יאללה כפיים!! אין איזה אייקון עם סיגריה בפה ומוחא כפיים??
זאת אני!
כי אתן הרי לא מעשנות...
את רוקר טוב עם השירים שלעיל, שמעתי בדרך חזרה מהביצפר של הילדים אחרי בוקר שכולו טעויות תזמון והליכות (או נסיעות) מיותרות. והמצברוח שלי היה כזה שפוף ונוטה לדמוע ואז הגעתי לעבודה המשנית שלי בכביסה ושם שמעו גלגל"צ ופתאום היה השיר הזה ואצלי הוא היה זה שחולל את נקודת המפנה. זה פשוט מדהים מה שמוזיקה יודעת לעשות
חיבוק ואהבה

כי אתן הרי לא מעשנות...
מימוש, לנקודות ולי יש צילום מבוים של שתינו שבו אנחנו יושבות מעל שולחן כצמד עירקיות, סיגרע בזווית פינו ובקבוק ערק על השולחן ואנחנו מוחאות כפיים. (-:
נכון, גם את אחותי לרוקר טוב, כמה טוב.
גם אני בימים אלה במצב רוח שפוף ונוטה לדמוע ואיזה יופי שהשיר שהבאת חולל אצלך את נקודת המפנה, אני יכולה להבין אותך, אני מתה על השיר הזה גם. (-:
ואכן מדהים מה שמוזיקה יודעת לעשות ואולי עוד יותר מדהים מה שאנחנו יכולים לעשות איתה...

ואהבה גם לך מותק.