המשך חיינו באפריקה 4

אנונימי

בשל אורכו מתפרש הבלוג על פני עשרה דפים דפים:

תחילת מעבר לאפריקה
ביקור בארץ
מעבר לאפריקה
המשך חיינו באפריקה
המשך חיינו באפריקה 2
ביקור בארץ 2
המשך חיינו באפריקה 3
_המשך חיינו באפריקה 4
ביקור ארוך בארץ
בחזרה לאפריקה

טוב, זהו.
החלטתי ופתחתי דף חדש. @}
לשנה חדשה טובה יותר.
אמן.

ערכתי קצת בדפים הקודמים של הבלוג שלי.
בכל דף קראתי כמה שורות.
הכל נראה לי כאילו קרה אתמול. מה זה אתמול, היום בבוקר!
גם דברים שנכתבו לפני כשנתיים אני זוכרת בבירור.
זה כיף ומרגש אותי לקרוא את הדברים שכתבתי מאז המעבר.(טוב, גם עצוב\משמח\ממלא\מדהים...ממש התמלאתי דמעות.)
גם בילדותי הייתי כותבת, ובנערותי.
אבל מעולם לא קראתי את דבריי. הייתי כותבת וזהו. ואחרי תקופה, זורקת. לא נשאר לי שום דבר ממה שכתבתי אז.
זו הפעם הראשונה שאני שומרת דברים שכתבתי, ואף מעיזה לקרוא בהם.
תודה על האתר הזה שנותן לי מקום לזה.

דף חדש- התחלה חדשה, תתחדשי אורית!
מקוה שתמצאי מקום פה לתת את מה שאת אוהבת , ולהיות עצמך.
ולקבל את מה שאת זקוקה לו במציאות שלך, שכולנו שולחות לך בדפים האלה...
מקוה להמשיך לקבל ממך השראה, ולהתחזק בעולם המקביל שלי.
דעי שאת נותנת הרבה כח, עם הרוח במפרשייך.
אני מבינה אותך ותמיד מזדהה. וממשיכה איתך.

הי גמד.
מוזר להשפיע כך על חייו של מישהו כה רחוק ולא מוכר.
שמחה שזה לטובה.

תודה על העידוד.

לפעמים מרגיש לי כאילו יש בי שתי ישויות.
האחת פניה לחיפושים אחר מקומינו כאן, קובעת פגישות, מדברת עם אנשים, מקוה לטוב כל הזמן, לא ישנה בלילות מרוב טרדות העניין.
השניה, כמהה הביתה. מנסה לתכנן את חזרתה הביתה בהקדם, לראות איך תסתדר, איפה תגור, מחפשת עוד ועוד סיבות שיצדיקו את הצעד, מתרפקת על תחושת הבית הנעימה שמצפה לה, אולי בהקדם.

שתיהן פועלות במקביל. כשלאחת מהן יש "הצלחה", כגון מפגש מוצלח כאן (לזאת שרוצה להישאר) ,או תכנון שלא היצליח (לזאת שרוצה לעזוב), השניה נידחקת קצת הצידה, לצללים, מחכה להזדמנות לצאת משם שוב.

ואני, מתנדנדת בין שתיהן. נוטה פעם לזאת ופעם לשניה.
מן חוסר וודאות, חוסר ביטחון במקום בו אני נמצאת.

קשה לי עם חוסר הוודאות, קשה לי לחיות במאבק מתמיד, שהרי אני מרגישה נאבקת כאן על מקומי, ובמקביל, נאבקת בתוכי.
כמו סירה קטנה בים סוער, כשכל מילה עלולה להיות נחשול ענקי שיתביע.
מתי תישוך הסערה ואוכל לשוט בבטחה לחוף מבטחים?...

סוף סוף התקשרתי לאותה בחורה שלקחתי ממנה את מספר הטלפון במסיבת ראש השנה.
היתה שיחה נעימה.\מצאתי את עצמי מדברת איתה על יותר ממזג האויר...
אז אמנם אין לה עדיין ילדים, אבל יש לי איתה חיבור נעים.
קבענו ליום שני הבא לארוחת ערב אצלנו.

לפעמים מרגיש לי כאילו יש בי שתי ישויות
אני מכירה את התחושה הזו. הסכנה היא בעיקר שהישות המבקשת לחזור עלולה לחשוב בטעות, שהישות המבקשת להתמקם מסכנת אותה, ולכן, מתוך מגננה, מפריעה לישות המתמקמת ולא מפרגנת לה.
נראה לי צעד נבון ליישר כאן את ההדורים (בין שתי הישויות). אולי ממש בפועל לתת להן "לדבר" זו עם זו, לתת במה לכל אחד משני הקולות הפנימיים האלה. אחרי הכל, אם המבקשת לחזור תבין, שהמתמקמת מבינה שמדובר רק בהתמקמות זמנית לתועלת כל הישויות כולן, אולי היא תפסיק להציק ותאפשר למתמקמת חופש פעולה גדול יותר.

כשהגענו לקנדה הילדים הלכו לבית ספר (לפני שהוצאנו אותם). ושם שרים את המנון קנדה כל בוקר. הם חזרו הביתה מאד מרוגשים, האם עליהם לשיר את המנון קנדה. היתה תחושה מצד אחד שמה פתאום שהם יעמדו בהמנון קנדה, הרי אנחנו ישראלים ורוצים לחזק אצלם את תחושת הישראליות ולא לאפשר להם להפוך לקנדים ולפתח נאמנויות קנדיות, אבל בכל זאת אמרנו להם לשיר את ההמנון "כי זאת המדינה המארחת שלנו". אחר כך שמחתי באינטואיציה הזו. זה הנחה בהמשך קו כולל של הכרת תודה ל"מדינה המארחת", שיש בו גם תודה (בניגוד להשמצות של ישראלים רבים בחו"ל) וגם ידיעה מתמדת שמדובר ב"מדינה מארחת", כלומר, אנחנו לא שייכים לפה.
נראה לי שזה קשור איכשהו. לאפשר לעצמנו להנות מן השהות בחוץ בלי לחשוש שזה מערער את השייכות והנאמנות והקשר הביתה. ובלי לחשוש לוודאות שנחזור.

@} הולם אותך הדף החדש, תתחדשי ! @}

מקשיבה בשקט.

מקשיבה בשקט. גמני

סוף סוף התקשרתי לאותה בחורה שלקחתי ממנה את מספר הטלפון במסיבת ראש השנה

באמת כבר רציתי לשאול אותך על זה...

מ י יקירתי.
כבר תהיתי מתי תבואי לכתוב לי ...
דברייך נגעו בנקודות הנכונות לי וחידדו אותן היטב.וכמובן בדיוק כשהייתי צריכה אותם.
רציתי להתחיל לצטט, אבל הבנתי שאני רוצה לצטט הכל

תודה רבה. אנסה לממש, למרות הקושי.

תודה למקשיבות.

בתשל נוסעים, לקח לי זמן להתאושש, היו לי שבועיים מחרידים.
עכשיו, כשאני מתחילה לחזור לעצמי, מצאתי כוחות וחשק להתקשר. תודה לך.

בוקר חדש.
שבוע חדש.
שיביא איתו דברים טובים.
אמן.

גם אני פה @}

היום היטלתי וטו על שעות צפיה בטלויזיה.
מאז שהתחברנו לכבלים, הטלויזיה דלוקה רוב שעות היום, ויש ימים בהן הבנות לא עושות כלום חוץ מלבהות בה באופן אין סופי. הן נהיות עצבניות ולא נחמדות בעליל בעקבות זה, חוץ מזה שלא מגיעות לכלום.
היום החלטתי זהו. הן יכולות לצפות בטלויזיה עד ארוחת הבוקר, ואחר כך משבע בערב עד שמונה, כשיש תכניות שהן אוהבות. חוץ מזה הטלויזיה לא נידלקת באמצע היום!
הגדולה ניסתה לשנות את "רועה הגזירה" לפני ארוחת הצהריים, וממש התחננה על נפשה שארשה לה לראות "רק תכנית אחת". לשמחתי הרבה עמדתי בתחנוניה בכבוד.
התוצאה: השניה עסקה ביצירה בעיסת נייר, הגדולה עבדה בחוברת ללימוד אנגלית.
אני עזרתי לשתיהן, ותוך כדי הכנתי משהו לאכול. אחר כך הן המשיכו ושיחקו ביחד.
איזה הבדל. יש חיים, יש עשיה.

גם אני הגעתי

כשקראתי על המפגש אמהות, בכיתי. אני מוכרחה להודות שממש בכיתי

זה מה שרציתי בשבילך

בטח שזה לא עונה ישר על כל הבעיות.... הגדולה גדולה מדיי והאמצעית אמצעית מדיי והקטנה דווקא שם מחליטה לעשות קריזה... ברוכים הבאים לחיי! הכל ברוח טובה, אוריתי, אם לא מתאים לאור בגלל שהיא גדולה מדיי, אז שתביא חוברת עבודה או צבעים וניירות ותצייר קצת, ובכלל, אולי היא בסוף תתחבר עם הבת שש? אולי פתאום תראה כמה זה נעים להיות זו שיכולה ללמד משהו.... כאילו שאין לה את זה בבית עם גאיה..... בכל אופן הבנת אותי. לא ביקרתי בדף שלך כמה ימים, הייתי עמוסה, אבל חשבתי עלייך כל הזמן

חמוטל, תודה על ההזדהות.
לגדולה שלי אין בעיה לתקשר עם אנשים בכל גיל, מתינוק עד בן מאה. עם כל אחד תצליח ליצור שיחה.
ואכן היא דברה עם בת השש. אבל זה עדיין לא מספק. היא רוצה מישהו "בגודל שלה", שנה פחות, שנתיים יותר...
צודקת.
ברור שלקראת המפגש הבא נדאג לה לתעסוקה. היא יודעת להעסיק את עצמה.
נראה איך השניה תהיה. לה יותר קשה להעסיק את עצמה (שניה...

).אבל אשתדל לקחת בשבילה משהו.

. לאפשר לעצמנו להנות מן השהות בחוץ בלי לחשוש שזה מערער את השייכות והנאמנות והקשר
הביתה. ובלי לחשוש לוודאות שנחזור.

מ י, אני קוראת שוב ושוב את דברייך, ומשננת לי בכל פעם משפט אחר.
קראתי את החלק הראשון וניסיתי להפנים אותו שוב, על "שתי הישויות", ואחר כך היגעתי למשפט המצוטט.
תודה לך.
אני צריכה משפטים שכאלה, לתלות על מקרר...

כל הכבוד בנושא הטלוויזיה - אל תשברי לרגע! יש לי בן בן שנה וחצי שכבר הספיק להתמכר למכשיר המחורבן! זה לא יאמן. מחצי שעה של איזה בייבי מוצרט ביום כשאני מתקלחת ומתארגנת פתאום הגענו למצב של אם הוא לא מקבל טלוויזיה יש התקפות זעם, צריחות. הגמד זוחל למיטתו ומנסה להיכנס פנימה כדי שידליקו לו טלוויזיה, פוקח עיניים בבוקר ומצביע על המכשיר. מה זה??? אין בררה לחתוך ומיד!

גם אני מצטרפת
למרות שלפעמים אני מודה לאלוהים שיש דבר כזה טלוויזיה... אין לי כל כך בעיה עם זה, רק עם הפיתוח של ההרגל להיות עם הטלויזיה דלוקה כל הזמן, אפילו שלא צופים... גיסתי חיה ככה, כל הזמן מכשיר האימים מהבהב
אז כשלא שמים לב אני מחלישה, ופתאום זה כבוי... ואיך זה בכלל קרה? אבל יש לי הרגשה שלפעמים הילדים נכנסים למין לופ כזה, שהמוח נסתם להם והם כבר לא יודעים איך לשעשע את עצמם מרוב צפייה פסיבית
תום פתאום אומר שמשעמם לו, אז אני אומרת לו, בטח, זה בגלל שאתה יושב מול הטלוויזיה. באמת משעמם וסותם את המוח.... חברה שלי עשתה חוק כזה שאצלה רואים רק וידאו. אז כשנגמר מכבים

גיסתי חיה ככה,
הורי חיים ככה

, שהמוח נסתם להם והם כבר לא יודעים איך לשעשע את עצמם מרוב צפייה פסיבית
מסכימה. מאוד.

תום פתאום אומר שמשעמם לו, אז אני אומרת לו, בטח, זה בגלל שאתה יושב מול הטלוויזיה.
איזה קטע.
זה בדיוק מה שקורה לי עם השניה.

חברה שלי עשתה חוק כזה שאצלה רואים רק וידאו.
כך היה כאן אצלנו עד שבעלי החליט ש"חייבם" להתחבר לכבלים, ולא הועילו כל מחאותיי.
אז עכשיו אני מנסה לראות אייך חיים עם הכבלים, בלי להפוך ל
, שהמוח נסתם להם.

למרות שלפעמים אני מודה לאלוהים שיש דבר כזה טלוויזיה...
מודה שגם אני.
כמו למשל אתמול. הגדולה יצאה לשעתיים, והשתיים האחרות התחילו לצרוח ולמחות. לא רצו שהיא תלך.
אחרי כעשר דקות-רבע שעה של צרחות מחרידות וכעס אין סופי,
בסוף הפיתרון היה ...טלויזיה...
חרגתי מה"חוק" החדש, והרשיתי להן ליצפות בטלויזיה שעה וחצי באמצע היום.
הסיח את דעתן מהכעס, עד שהגדולה חזרה.

קרה משהו מעניין בכל זאת מאז שהתחברנו לכבלים.
בהתחלה פשוט צפו כל היום בלי לנשום באמצע.
אחר כך, הגדולה רצתה לזכור מתי יש את התכניות המועדפות עליהן.
היא לקחה דף, ובכל פעם שהיתה פרסומת לתכנית אהובה,או שהתחילה תכנית מועדפת, היא כתבה לה את שם התכנית והשעה.(לפעמים ביקשה עזרה ממני לכתוב איזה שם).
היום יש לה דף מלא מרובעים, כשבכל אחד מהם כתוב שם תכנית, ערוץ ושעה.
היינו גם צריכים לחשב את השעה הנכונה, כי שידורי הכבלים שלנו מגיעים מדרא"פ, והשעות המפורסמות הן שלוש שעות אחורה ממה שכאן.
היא תרגלה כתיבה , לימוד שעות (שחלקן היה גדול מ12, כלומר- 16:00, או 18:50 וכדומה), וגם קצת חשבון.
לפחות משהו יצא מהכבלים האלה...

_שהמוח נסתם להם והם כבר לא יודעים איך לשעשע את עצמם מרוב צפייה פסיבית
מסכימה. מאוד._

בהחלט! על כך אני מדברת. ואני רואה את זה בדיוק עם בתו של בעלי שהיא בת 8.

שוב היגיע יום חמישי.
ואוו, השבוע עבר מהר.
אמרתי לבנות שאני רוצה ללכת למפגש האמהות שוב.
כפי שציפיתי, האמצעית מחתה בתוקף.
היסברתי לה שזה חשוב לי להגיע, בכדי להכיר אנשים חדשים, ושגם לי קשה, כי לוקח זמן להתרגל ולהכיר.
היצעתי לה לקחת תיק ובו כמה דברים עשות- בלוק ציור וצבעים, לוח אריגה וחוטי צמר, סריגת יידיים, חוטי ניילון לעבודה.
כך היא תוכל לעשות קצת מכל דבר ולהעביר את הזמן.
לשמחתי, היא התרצתה מיד, והלכה לארוז לה את התיק... למרות שיש עוד כמה שעות.
נראה לי שהיא הבינה ששתינו רוצות באותו הדבר- למצוא חברים, ושזו הדרך לעשות זאת כאן, גם אם לא תמיד הדרך הזאת קלה. הגדולה לא התנגדה. היא מסתדרת בכל מקום. והקטנה... תסתדר.
זהו.

אתמול היה שיעור הריקוד האחרון בסידרה.
יתחדש שוב בעוד חודשיים-שלושה.
הגדולה התחננה שאדבר עם שתי אמהות שאת בנותיהן היא מחבבת.
לא היתה לי ברירה.
בסוף השיעור, אליו הוזמנו ההורים בכדי לראות מה למדו הילדים, ניגשתי לכל אמא בתורה, היצגתי את עצמי, שאלתי אם הבנות יוכלו להיפגש מידי פעם, החלפנו טלפונים. עם אחת גם פחות או יותר קבענו ליום רביעי הבא.
השניה מחתה בתוקף על כך שהגדולה תלך לבדה. כעסה, צרחה, נהייתה לא נחמדה.
ברגע האמת אצטרך להתמודד עם זה.
הן גרות בחלק אחר של העיר, לצערי. אצטרך למצוא איזו תעסוקה לשעה וחצי לשתיים הנותרות.
נדמה לי שראיתי משחקיה באיזה מרכז קניות באיזור ההוא. ניבדוק את זה בשבוע הבא.

חוץ מזה... לא קל.
אמנם הרבה דברים חדשים, מפגשים, ארוחים (ביום שני בערב), אבל עדיין קשה לי, לא זורם לי, זר לי ומתגעגע לי הביתה...

אמנם הרבה דברים חדשים, מפגשים, ארוחים (ביום שני בערב), אבל עדיין קשה לי, לא זורם לי, זר לי ומתגעגע לי הביתה...

לאט לאט אורית, את בתהליך, בעשיה, הנה באים הדברים, תני לעצמך את הזמן. גם ציפיות לקראת דברים חדשים תובעות מאתנו המון אנרגיות, אז בטח שעכשו עוד לא קל. ובכלל, אולי אנחנו צריכות להשתמש במושגים האלה ? קל וקשה קל וקשה, הכל כל הזמן מקבל כותרת ושם ??

@}
ו-

(יבוא יום ויהיו לי גם מילים

)

בת דודה שלי אמרה לי פעם, כשעברתי תקופה סופר מחורבנת: תגידי לי, מי בכלל המציא את הרעיון שאפשר להדביק ציפייה כמו אושר למשהו מורכב כל כך כמו החיים?! זה הביא לי חיוך בזמנו. ונראה לי שזה גם נכון. יש לנו נטייה, ואני חוששת שזו נטייה מערבית, להעריך אושר כדבר שתלוי בכמה מהר ציפיותינו מגיעות למימוש... ואז זה קצת כמו לסבול מהנסיעה בגלל שעדיין לא הגיעו ליעד
ומי בכלל יודע איפה היעד? הכל לאט, כמו שרסיסים כתבה
אני איתך!!! ביי

תודה על העידודים.

חזרנו מהמפגש.
ו...להפתעתי ולשמחתי...כולם נהנו.
השניה פשוט התיישבה וציירה כל הזמן שהיינו שם, עם הפסקות לשתיית תה, שהיה אפשר להכין.
הגדולה, כרגיל, הסתדרה, וציירה גם, ודיברה, עם התינוק ועם האמא שלו, וקפצה בחבל.
הקטנה... אחרי שהיסכימה שחלק מהפופקורן שהבאנו יחולק גם לשאר הילדים, התיישבה גם לשתות תה, ואחר כך שיחקה, קצת עם עצמה וקצת עם התינוק ואחותו.
אני הצלחתי לדבר קצת יותר עם המארחת ועם עוד אמא.
בסוף הן ממש לא רצו לעזוב.
ובדרך השניה אמרה לי "אמא, תודה ששיכנעת אותי לבוא שוב".
"תודה לך שהסכמת לבוא איתי ושנהנית", עניתי לה.

ברכות לדף החדש @}
איזה חדשות נפלאות!
ובדרך השניה אמרה לי "אמא, תודה ששיכנעת אותי לבוא שוב".
איזה יופי

אהבתי מאוד את הדברים של מ י.
ואורית, אני חושבת שאם תקראי את כל הבלוג שלך ברצף (את כל הדפים, שהייתי שמחה לראות כספר, אגב...), תגלי שחלים בך שינויים עצומים, את מתפתחת וצומחת וגדלה לנגד עינינו, ואני חושבת שזה גם קסמו של הבלוג הנפלא הזה @}
ככה שאפריקה עושה לך משהו טוב, על אף (ובזכות) הקשיים.

_ואורית, אני חושבת שאם תקראי את כל הבלוג שלך ברצף (את כל הדפים, שהייתי שמחה לראות כספר, אגב...), תגלי שחלים בך שינויים עצומים, את מתפתחת וצומחת וגדלה לנגד עינינו, ואני חושבת שזה גם קסמו של הבלוג הנפלא הזה
ככה שאפריקה עושה לך משהו טוב, על אף (ובזכות) הקשיים._

מצטרפת

ליזה ליזה , תודה לך. אני צריכה פרספקטיבה מהצד. זה תמיד עוזר.
במיוחד עם זו פרספקטיבה נעימה כמו שלך...

וגם לרסיסים.

מה שלא סיפרתי על אותו המפגש, הוא שכשהיגענו, היו שם שלוש נשים, והן בדיוק עסקו ב...תפילה.
המארחת קיבלה אותנו, הבנות שלי התמקמו, והן אמרו שהן רק רוצות לסיים את התפילה שלהן.
מזל שהבנות שלי החליטו להיות בשקט כמה דקות, עסוקות בשתיית תה ובציור, עד שהן סיימו.
הן היזמינו אותי להצטרף אליהן לתפילה, אבל אמרתי להן שאני צריכה להתעסק עם הבנות.
באמת הייתי צריכה לעזור להן, אבל גם לא ממש הרגשתי נוח להצטרף לתפילה שלהן...
מצד אחד אמרתי לעצמי שזה מדגיש את השוני שלי והזרות בקירבן, ומצד שני, אז מה?
אחרי סיום התפילה, שלקחה רק כמה דקות, הן התיישבו ודיברנו כרגיל.
הבנות שלי ראו משהו שונה, ולמדו לכבד את השוני. גם אני.

ועוד משהו.
השניה, שנחשבת חסרת סבלנות, ישבה שם בלי לזוז מהשולחן במשך יותר משעה!
ציירה בסבלנות רבה, מחקה וציירה שוב, עד שהיה לשביעות רצונה, שתתה קצת תה, חזרה לצייר.
היה כייף לראות את זה.
היא מתבגרת, הילדה שלי.

היא מתבגרת, הילדה שלי
אני חושבת על השני שלי ועל השניים של אחיותיי ובכלל, ומחייכת למקרא התיאור הכל-כך אוהב וחם שלך.
שתהיה שבת-שלום, שבת משפחתית ורוויית נחת ושקט נפשי

_הגדולה התחננה שאדבר עם שתי אמהות שאת בנותיהן היא מחבבת.
לא היתה לי ברירה._
כל הכבוד לגדולה! הכריחה אותך לפעול גם כשלא רצית. ובכלל אני שוב קוראת ומתפעלת כמה דברים את עושה. תמשיכי ותמשיכי עם כל הקושי. יהיו פירות. מה עם יום ההולדת המתקרב? עדיין בלחץ? איך את מרגישה עם לערוך מפגש אימהות אולי אצלך בקרוב? האם בכל שבוע המפגש אצל אותה אחת או מישהי אחרת?

. מה עם יום ההולדת המתקרב?
בהדחקה, שלי כמובן.
נצטרך לאלתר משהו על המקום, או לדחות הכל לאחרי קריסמיס, כי כולם נעלמים מכאן בתקופה הזאת

האם בכל שבוע המפגש אצל אותה אחת
כן. המפגש הוא פשוט שם. לא מחפשים מקומות אלטרנטיביים.

_מה עם יום ההולדת המתקרב?
בהדחקה, שלי כמובן._
למה בעצם? אורית, למה את לוקחת את זה כל כך קשה? למה לאלתר על המקום? למה לא להתחיל לאט לאט?
יש לך אח וגיסה, מכרה ישראלית נוספת, עוד זוג שהזמנת לאחרונה (אלו שהגיעו רק עכשיו), שלוש אימהות שהכרת לאחרונה במפגשים ונשמע שהן נחמדות מאוד, האישה הגזעית הזו שגם כן בחינוך ביתי (שכחתי איך קוראים לה...), שתי אימהות מהחוג לריקוד שהבת שלך מתה על הילדות שלהן...
למה לא "לבשל" משהו לכולם יחד?

או. קיי. אני כבר רואה את המייל שלך חזרה. לאלו אין ילדים... את אלו אני לא ממש מכירה... לאלו אין זמן...

אבל בגלל זה אני אומרת להתחיל לאט לאט. לא לחכות לרגע האחרון... ולהזמין ולוודא הזמנות.
אני חייבת לציין שאחד הדברים שאני מאוד רואה אצלך (רק מהדף כמובן, אני לא מכירה אותך) אבל זה פשוט מאוד מאוד בולט לי לעין, זה כל הזמן החיפוש אחרי המקבילה של הארץ (מתוך אידיאליזציה!). אחרי החברים, המפגשים, החינוך הביתי, המנהגים ועוד ועוד. זה מאוד מקשה עלייך אני חושבת. יש אצלך המון אידיאליזציה של המצב כאן. אני עדיין זוכרת איך התרפקת על ריח הסתיו פה... אורית, גם אני במקור מצפון הארץ. הורי שם, ותאמיני לי שמלבד רוח מגעילה יום אחד בערב וגשם של שעה לא היה כאן שום סתיו. נשבעת לך שלא הפסדת כלום!

את רוצה לשמוע איך היה היום שלי כאן היום? ככה סתם כאימא לאימא.

חמותי הודיעה שהיא חולה והיא לא יכולה לשמור לי על הקטן (אז הלכה הארוחה הרומנטית בערב במסעדה עם הבעל לכבוד יום הנישואין שלנו) וגם אני צריכה לסחוב אותו ללשכה. מכאן את מבינה שפיטרו אותי לא מזמן, ואני ממש לא מצליחה למצוא עבודה במשכורת סבירה ושעות אפשריות בכלל לעבוד בהן כאימא. אני כבר לא מדברת על כך שאף אחד לא מתייחס לותק שלי ולניסיון וכו'.
כשרציתי לצאת מהבית ראיתי שחמי חוסם אותי בחניה, הייתי צריכה לחכות עד שיואיל בטובו לסיים את ארוחת הבוקר שלו, אחרי חצי שעה הוא מצלצל ומזרז אותי לרדת כי גיסי למטה ומוציא את האוטו כדי שאוכל לצאת, רצתי למטה עם הילד ועם התיקים. הסתבר שגיסי הסתלק כבר ואני נותרתי לעמוד עם הילד על הידים כמו מטומטמת ברוח ובגשם ברחוב עוד 10 דקות עד שחמי סוף סוף יצא.
חניתי בעזריאלי שזה חור שחור - לקח לי עוד 20 דקות בערך למצוא מעלית ודלת פתוחה לצאת מהבניין עם עגלה, כשבסוף החיילים הנחמדים של משטרה צבאית שעמדו שם הרימו את העגלה של הילד מעל אחד השערים המסתובבים האלה שאי אפשר לעבור בהם עם עגלה!
נכנסתי לבניין הקריה והסתבכתי עוד רבע שעה עם המעליות (אני לא נוסעת במדרגות נעות עם עגלה). אחרי ההחתמה, חזרתי לעזריאלי והלכתי לחנות התכשיטים להחליף את המתנה שבעלי קנה לי ליום ההולדת. כמו שנכנסתי לחנות הקטנציק התחיל לקטר במגוון קולות. הסתבר שבעלי הוציא המון כסף, אז נסיתי לבחור משהו סביר להחלפה בין כל התכשיטים והקטנציק הרים את הווליום, התחלתי גם להריח משהו חשוד מכיוונו. (הוא נדבק באיזה וירוס שלא עובר ומשלשל ללא הפסקה) התנצלתי ואמרתי שאחזור אחר כך. נכנסתי לשני חדרי שירותים וכמובן שלא היתה עמדת החלפה לתינוקות. למה שתהיה? מי אנחנו בכלל נשים ואימהות כאן?
לא היתה לי בררה ונכנסתי לשרותי הנכים, הקטנציק התחיל להשתולל בטירוף, ולא הפסיק לצרוח, לא הצלחתי בשום אופן להשכיב אותו, או להעמיד אותו או משהו שיהיה רגע אחד בשקט. הוא רק רצה לזחול ולדחוף ידיים לפח הזבל ולאסלה ו... כאמור הוא משלשל נורא אז גם הבגדים התלכלכו והייתי צריכה להחליף הכל, בקושי השכבתי אותו על הרצפה על חיתול בד אחרי שקצת שטפתי אותו בכיור. אחרי החוויה המזעזעת הזו שארכה איזה רבע שעה כאשר הוא כל הזמן אבל כל הזמן צורח ומשתולל, יצאתי משם ונתתי לו משהו לאכול. נפלא לא? אחרי שהוא התגלגל בשירותי ציבוריים על כל הרצפה הוא אוכל עם הידיים. התקשרתי לרופא שלו, והפקידה החזיקה אותי רבע שעה בהמתנה על הקו! (טלפון נייד והמונה דופק...) חזרתי לחנות ואחרי שתי דקות הסצנה התחילה שוב, פשוט לא יכלתי לעשת כלום, ניסיתי להוציא אותו מהעגלה ואז הוא התחיל לרצות לגעת בכל דבר, החזרתי אותו לעגלה ושוב צרחות, בסוף לקחתי משהו ופשוט ברחתי תוך כדי אלף התנצלויות.
התחלתי לבכות עוד הרבה לפני שהגעתי לאוטו ולא הפסקתי כל הדרך הביתה. ממש לא יכולתי להרגע. בדרך עברתי עוד דרך הרופא לקחת הפניה לתרבית צואה, (לא הוא לא מחזיק כוסיות, בשביל זה צריך ללכת למעבדה, לקחת את זה שם, לחזור הביתה ואז רק יום אחרי אפשר לתת את הבדיקה) בקיצור עוד יומיים מיותרים של סבל ובלגן לילד במקום לגמור עם זה מחר.

בבית הזמנתי פיצה, השכבתי את הילד ונכנסתי למיטה.

מצטערת על הסיפור הדוחה אבל הייתי חייבת לשפוך את הלב, בעלי חושב שאני סתם הסטרית ועושה עניין מכל דבר...
טוב קטנציק התעורר...

אני בהסכמה מלאה עם בת של נוסעים
לא לחכות לרגע האחרון. לתכנן משהוא קטן אך נעים. ודרך אגב, את מבינה מהסיפור שלה למה אני שונאת עגלות? אה, ורופאים גם לא בראש הרשימה אצלי... ומרכזי קניות... ושירותים ציבוריים
(-:

התחלתי לבכות עוד הרבה לפני שהגעתי לאוטו ולא הפסקתי כל הדרך הביתה.

וואו. איך אני מרגישה את התחושה הנוראית הזאת. ייאו שמוחלט. שחור מכל עבר. אוווווווווףףףף.

והכי קשה ש: בעלי חושב שאני סתם הסטרית ועושה עניין מכל דבר... מנסיון אישי, רק רבע ממה שעברת היה מספיק להם בשביל להכריז על פרישה טוטאלית ממוסד האבהות

סליחה אורית אבל אני חייבת

ענק.. לבת של נוסעים... ממש דמעתי רק מלקרוא.. איזה יאוש...
זה מוטרף מה שהולך בארץ עם החוסר נגישות כלפי אמהות ותינוקות..
מהבחינה הזו באמת הרווחנו- להיות רחוק אבל בתנאים אנושיים כלפינו.
האם אצלך באפריקה חושבים על האימהות? מבחינת מעליות, חדרי החלפה, וסימפטיה של אנשים?
וגם, אם אני כבר כאן אז גם לך...

ואוו, המון תגובות, אז אני חייבת לענות.
אני ממש חולה ויש לי סחרחורות כל הזמן, אבל אנסה להתמקד ולכתוב משהו.
בת של נוסעים, גרמת לי לחייך.
לפעמים בא לי להגיד לך לעוף קיבינימאט, אני מודה

, אבל העיצות שלך נכונות. תודה שהזכרת לי שאני מכירה כאן כבר כמה אנשים שאפשר פשוט לקבץ ביחד , וכך תהיה חברותא ושמחה ומתנות משמחות..
רק תיקון קטן, אין לי כאן אח, יש לי גיסה, כלומר אח של בעלי, והיא עכשיו בארץ לחודשים הקרובים...
אז תודה על מה שכתבת, על החיוך שהעלית על שפתיי מתוך הסחרחורת שבראשי, ועל העיצות.
נשמע נורא מה שעברת

את מבינה מהסיפור שלה למה אני שונאת עגלות? אה, ורופאים גם לא בראש הרשימה אצלי... ומרכזי קניות... ושירותים ציבוריים
גמני

מסכימה עם רסיסים, ש-
רק רבע ממה שעברת היה מספיק להם בשביל להכריז על פרישה טוטאלית ממוסד האבהות.

ונראה לי שאאלץ לבטל את ארוחת הערב היום. כל כך חיכיתי לזה, אבל אני לא במצב לארח אנשים, לצערי.
ממש מבעס.
אנסה לדחות לשבוע הבא...

_ונראה לי שאאלץ לבטל את ארוחת הערב היום. כל כך חיכיתי לזה, אבל אני לא במצב לארח אנשים, לצערי.
ממש מבעס._

אולי קתצ עמוס לך באמת כל הנסיונות לקשר החדשים האלה והגוף שלך עוזר לך להאט את הקצב ???

בכל מקרה, רפואה שלמה ותרגישי טוב, בחוץ ובפנים

תודה לך רסיסים.
דחיתי את הארוחה לשבוע הבא.

הגדולה החליטה שהיא מבשלת היום לצהריים.
איזה כייף.
חתכה ירקות, חתכה ניתכי עוף (טוב, בזה עזרתי לה קצת), הכינה רוטב טעים, שמה הכל בסיר לבשל, והכינה סיר אורז.

לפני כן, היא לקחה את החלילית שלה וניגנה קצת.. כבר המון זמן היא לא נגעה בה.
יש לה חוברת ללימוד עצמי. אני לימדתי את הבסיס- איך להחזיק נכון, איך לנשוף, ואז התחלנו עם התוים.
האמת שהתחלנו כבר לפני שנים, כשעוד לא קראה תוים בכלל. היום היא מתחילה לקרוא יצירות פשוטות, ומתקדמת לבדה לפי החוברת.. אני שוקלת לחפש לה מורה. נראה. הידע שלי קצת מוגבל בחלילית, מה שאני זוכרת מכתה ו'...
גם השניה רצתה לנגן, ועוד לפני שהיתפניתי עליה, חטפה קריזה איומה, מלווה בצרחות, דפיקות על השולחן (או עלי) והשתוללות בילתי נישלטת.
בדיוק מה שהיה חסר לי היום, ביחד עם הסחרחורת והחולשה.

נכון נראה שכל הילדים עוברים קורס מזורז אך מעמיק אצל מרפי ?...

ואוו, המון תגובות, אז אני חייבת לענות.
ואת פחדת שיש שקט בדף שלך...

אני ממש חולה ויש לי סחרחורות כל הזמן,
????????
יש אפשרות להיוועץ באיזה שהוא מטפל אלטרנטיבי אצלכם? אולי הומופאט? משהו שקצת יחזק אותך, ירגיע, יאזן?
יש לי הרושם שחלק גדול מזה זה המתח הפנימי שלך.

אורית,
בקשר לחלילית:
אני ממליצה לעודד אותה לנגן גם שירים שהיא מכירה, לפי שמיעה, ולא רק לפי תווים.
לנגן רק מתווים זה קצת כמו ללכת רק על מדרכות.
נגינה מתווים היא טכניקה, היא איננה תנאי לידיעת נגינה.
(זה כאילו היית צריכה לדעת לקרוא כדי לדבר.)

יש אפשרות להיוועץ באיזה שהוא מטפל אלטרנטיבי אצלכם
הצחקת אותי. אנחנו בארץ האפשרויות המוגבלות, זוכרת?

המטפל האלטרנטיבי היחידי כאן זה ...בעלי.

יש לי הרושם שחלק גדול מזה זה המתח הפנימי שלך.
מן הסתם את צודקת, ואני מודעת לזה מאוד.
לכל מחלה יש סיבה נפשית..
אולי רסיסים צודקת והייתי צריכה להאט קצת.

אמא של יונת, לא חשבתי על זה.
אותנו הרי לימדו רק לפי תווים...
אחר כך יכולתי לנגן גם לפי שמיעה קצת.
לנגן רק מתווים זה קצת כמו ללכת רק על מדרכות.
גדול.
תודה על העיצה.

אורית,
התווים הומצאו לפני 1000 שנה בערך.
וקודם לא ניגנו? ניגנו מהשמיעה, מהזכרון, מהלב, אילתרו.
התווים הם כלי מצויין לשימור מוסיקה ומחליף זכרון. הם לא המוסיקה עצמה.
בהצלחה!

חשבתי עלייך ועל התגובות בבלוג ואני מרגישה צורך להוסיף משהו משלי.

תראי, אף פעם לא הייתי במצבך. לא גרתי בארץ רחוקה ולא חינכתי את ילדיי בחינוך ביתי,
ולכן לא תמיד קל לי להבין את המצב.
אבל אני מבינה וקוראת עד כמה קשה לך.
לפעמים יש לי תחושה שאת מסתכלת על החיים בארץ רחוקה כעל אתגר, כעל עלייה תלולה וקשה לטיפוס.
כאילו צריך לעלות בבת-אחת, מבלי לעצור לרגע וישר להגיע לפסגה.וזה מייאש.
במקום זה הייתי מציעה לך להסתכל על כל יום בנפרד. כל יום הוא פרוייקט ואתגר.
לא לחשוב על מחר בכלל. להתמודד עם אותו היום וזהו.
לפרק לגורמים את האתגר הלא פשוט הזה.
(קצת כמו דיאטה.... כל פעם לחשוב שצריך להוריד רק קילו, זה נשמע פחות קשה מ- 10 קילו, נכון?)

אבל,
בקשר ליום ההולדת של אור - פה הייתי אומרת שכן צריך לתכנן ולא לחכות.
זה חשוב-חשוב-חשוב.
כבר עכשיו הייתי עושה רשימה של אימהות + חברות שאפשר להזמין אותן, דואגת לכתוב הזמנה
וכמובן לא שוכחת לוודא שאכן הן יגיעו.
אבל,
גם הייתי עושה איזה שהוא "גיבוי" למקרה ולא יגיעו האורחים.
למשל - דואגת מכל המשתתפות באתר/בלוג שלך, לכתוב לאור (יש לה דף בית נכון?) "מזל טוב".
הייתי מארגנת לה יום כייף. הולכים למקום שהיא אוהבת, אולי מסעדה, משחקיה, ים...
ובודאי שלא הייתי מדחיקה.
אל תתני לפחד מפני האכזבה לשתק אותך.

אני מקווה שאת לא רואה את הדברים שכתבתי "כעליהום" אלא באמת מתוך דאגה ואכפתיות.

התווים הם כלי מצויין לשימור מוסיקה ומחליף זכרון. הם לא המוסיקה עצמה.

תודה.

מנג בין יקרה.
תודה על שכתבת ודאגת.
במקום זה הייתי מציעה לך להסתכל על כל יום בנפרד. כל יום הוא פרוייקט ואתגר
יודעת את זה.
אבל תתארי לך שנתיים שבהם כל יום ויום הוא "פרוייקט". בלי זרימה נינוחה.
לא מתיש?
ואז יש דברים כמו יום הולדת שצריך לארגן, וכבר אי אפשר להתחפר ב"כל יום בנפרד".
אז בקשר ליומולדת, בעצתה של בת של נוסעים, אני כבר מתכננת את מי להזמין.
הפעם אזמין מראש, לפחות שבועיים לפני, ואשתדל לוודא הגעה של האנשים.
גם על בילוי כייפי אנחנו חושבים. תנכנן משהו למשפחה.

אל תתני לפחד מפני האכזבה לשתק אותך.
טוב, זה מה שבאמת קרה, אבל הצלחתי להתעורר.

כאילו צריך לעלות בבת-אחת, מבלי לעצור לרגע וישר להגיע לפסגה.וזה מייאש.
לא ממש.
הקושי הוא מתמשך.
וכוחותיי מתחילים להתדלדל.
אבל דברייך מעודדים.
אנסה למצוא לי מישורת נעימה במעלה ההר בכדי לנוח מעט.

בעצם, אני מתחברת מאוד למטאפורה של הטיפוס על ההר, וזה כאילו נותן נקודת הסתכלות חדשה על הדברים.
תודה.

ועוד בעצם, במשך שנתיים להיות בטיפוס ממושך.
ואוו, סופר מתיש.
נכון שדאר -א-סאלם זה "הר אחר", אבל בכל זאת...

טוב ,די, אני נסחפת...

תשמעי - אני מבינה אותך
בדיוק כתבתי עכשיו שאפילו אם הכל יתמלא לי פה בחברות ותעסוקות ואני אתגבר על הקשיים שלי עם התינוק
זה עדיין יהיה ריק
כמו צל של החיים האמתיים
ומה שמשגע זה שתמיד יש את הבחירה לחזור הביתה וזהו
אז למה בכל זאת נשארים? אין לי תשובה לזה

כי אני במצב דומה לאורית אני מרשה לעצמי שלהגיד שהדימוי של ההר בעייתי בשבילי וכן, גם "כל יום הוא אתגר".
שניהם צמודים לאיזו משימה שצריך להשלים בתנאים איומים ונוראים וחסרי מוצא כמעט. מזכיר לי מאבק במחלה קשה.
"האור בקצה המנהרה", בסוף יהיה טוב וכאלה.
ואם בכל זאת
אני מתחברת מאוד למטאפורה של הטיפוס על ההר_ _במשך שנתיים להיות בטיפוס ממושך.

לשאול מידי פעם -
למה בחרנו דוקא בהר הזה? מה מצפה לנו שם למעלה (חוץ מבית-חלומותי-בלי-משכנתא)?
למה בכלל חיפשנו הר? למה לא נהר (בשביל החרוז)?
איזו צידה לקחתי איתי? איך היא משמשת אותי?
להסתכל אחורה, למטה - מה אני רואה?
מה השתנה בי ("מא מא מאיה, מאיה קטנה שלי...")?
מי עוד מטפס איתי?
למה שקשה אני לא חוזרת ?
אם אחזור, לאן אחזור?
טוב ,די, אני נסחפת...

היי אורית יקרה,
בהמשך לדבריה של מנג בין, אשמח מאוד לדעת בדיוק את תאריך יום ההולדת ואת שם הדף של אור.
ממשיכה איתך למעלה ב מישורת נעימה במעלה ההר .. וגם בטיפוס עצמו.

_לשאול מידי פעם -
למה בחרנו דוקא בהר הזה? מה מצפה לנו שם למעלה (חוץ מבית-חלומותי-בלי-משכנתא)?
למה בכלל חיפשנו הר? למה לא נהר (בשביל החרוז)?
איזו צידה לקחתי איתי? איך היא משמשת אותי?
להסתכל אחורה, למטה - מה אני רואה?
מה השתנה בי ("מא מא מאיה, מאיה קטנה שלי...")?
מי עוד מטפס איתי?
למה שקשה אני לא חוזרת ?
אם אחזור, לאן אחזור?_

אני קוראת את המילי ם האלו וחושבת לעצמי, יא איך הן מתאימות לי לפעמים. ואני לא בארץ זרה, ואני לכאורה הכי בבית שאפשר ובכל זאת, נראה לי שיש פה משהו על המסע שלנו בחיים באופן כללי. אז נכון, המסע שלכן הוא עכשיו באפריקה עם כל המשמעויות, אבל אולי אולי, הזווית הזאת שנאי פותחת, תאפשר לכן ולי לראות, שכולנו במסע וכולנו לפעמים נורא נורא עייפות מהדרך ולחלק גדול מאתנו יש רגעים של להסתכל קדימה אחורה ולכל הכיוונים כדי לבדוק איפה בכלל אנחנו עומדות ולמה...

נחמד שמתפתח כאן דיון בין כל האורחים שלי.

תרגישו בבית, תרגישו בבית. רוצים קפה?

_בדיוק כתבתי עכשיו שאפילו אם הכל יתמלא לי פה בחברות ותעסוקות ואני אתגבר על הקשיים שלי עם התינוק
זה עדיין יהיה ריק
כמו צל של החיים האמתיים_
לא ממש מעודד, מה?

מה אני אגיד לכן, לא יודעת אם זה טיפוס על הר כזה או אחר, החיים פשוט מביאים לנו התנסויות שונות.
אומרים שכל אחד מקבל רק דברים שהוא יכול להתמודד איתם.
אני מנסה להזכיר את זה לעצמי, למרות שברגעים קשים בא לי לבעוט חזק במי שאמר את זה...

תודה לכולכן על ההשתתפות ועל ההזדהות והעידודים.
אני קוראת הכל וזה נותן לי כוח.

היום לקחתי את הגדולה לבקר חברה.
ילדה שהיא הכירה בחוג הריקוד.
זו הפעם הראשונה שהיא הולכת כאן לחברה, והיא מאוד התרגשה.
שתי האחרות ניסו למחות ולבטל את "רוע הגזירה", שאחותן תלך בלעדיהן, אבל עמדתי בזה בכבוד, אני חייבת לציין.
בגלל שהבית של החברה קצת רחוק מהבית שלנו, הלכנו למרכז קניות באיזור ההוא, הסתובבנו קצת, עשינו קניות, קנינו דונאט לכל אחד, שיחקנו במשחקים. חצי מהזמן השניה ניסתה בכל הכוח לא להנות, והמשיכה לירטון מידי פעם.
אבל הזמן עבר לו. קינחנו בפיצה טעימה, שמרנו שני משולשים לגדולה, ונסענו לאסוף אותה.
היא כמובן נהנתה מאוד ושמחה על הפיצה.
בסופו של דבר, היציאה מהבית עשתה טוב לכולנו.
חזרנו מרוצים אך רעבים...

אם אני מנסה להסתכל על מה שקורה עכשיו:

אנחנו מגיעות למפגשים בימי חמישי- שתיים שלוש אמהות עם ילדים קטנים, אבל גם זה משהו.
הגדולה כבר ביקרה אצל חברה אחת והיה מוצלח. יש עוד אחת על הכוונת.
יש לי טלפון של ילדה שהיתה עם השניה בחוג. צריכה להשתמש בו ולקבוע גם אצלה ביקור .
ביום שני ארוחת ערב לזוג הנחמד.
מורה לאירובי נחמדה שעדיין לא הזמנתי באופן קונקרטי.
חוף ים במועדון היאכטות- חייבים להתחיל ללכת!
בריכה קרובה שעושה לכולנו טוב על הנשמה.

נו, העננים מתחילים להתפזר וקרני השמש מתחילות להאיר.
יש לי כבר תיכנונים ליומולדת של הגדולה. מה לעשות ואיך.
מי שירצה לכתוב לה, הדף שלה הוא אור אוקו ערוסי. תאריך יום ההולדת הראשון בדצמבר.
כולכם מוזמנים.
מי שיש לו האי מייל שלנו, מוזמן גם לשם.

יש לי גם רגעים כאלה, של אופטימיות זהירה שיהיה לנו באמת טוב כאן.
זה לחלוטין לא דומה למה שהיה לנו בארץ. דורש ממני לשנות צורת מחשבה וציפיות לכיוונים חדשים.
אבל נראה לי שאני מתחילה להבין, מתחילה להצליח.
>ומשאירה לעצמי פתח מילוט <

עוד דבר קטן.
כשהבאנו את הגדולה, האמא שלה בדיוק היגיע גם.
היא שאלה אותי מאיפה אנחנו.
עניתי שמישראל.
אז היא אמרה: "אמרתי לבת שלי שנראה לי שאתם מישראל. אתם נראים יהודים."
"תודה",עניתי נבוכה, "אני אקח את זה כמחמאה".
"לא שזה רע ", היא הוסיפה מיד,"אין כל רע בזה".
זה היה קצת מביך.
מה הקטע שלה?

בא לי לבעוט חזק במי שאמר את זה...
זה כמו שלי בא לבעוט במי שאומר שהילד השלישי גדל לבד...

אם אני מנסה להסתכל על מה שקורה עכשיו:
תקראי שוב את מה שכתבת ותגלי עד כמה בעצם העולם שלך/כם מלא ועשיר בחברה!
הלוואי עליי כזאת פעילות חברתית ענפה !

שיהיה לנו באמת טוב כאן.
כשקראתי את זה חשבתי לעצמי שאולי את מפחדת שיהיה לך טוב שם...
ואז הוספת -
אבל נראה לי שאני מתחילה להבין, מתחילה להצליח.
אולי את מסוג האנשים שלוקח להם טיפה יותר זמן להתארגן, ללמוד מקום חדש (כמוני...) אבל הנה את נפתחת,
נותנת הזדמנות למקום ולאנשים, מתגמשת, מאלתרת, מנווטת בין הטיפות - ומגלה שהשד לא כל-כך נורא.
ובאותו הזמן שאת "נפתחת", "נפתחות" גם הבנות שלך.הן מקבלות ביטחון דרכך.

@} ותמסרי לאור שהיא פשוט גדולה- ללכת לחברה לבד, צריך הרבה אומץ בשביל זה! כל הכבוד !! @}

כשקראתי את זה חשבתי לעצמי שאולי את מפחדת שיהיה לך טוב שם...
אולי.
אולי אני ,לפעמים, לא רוצה להצליח כאן, בכדי שיהיה לי תירוץ מספיק טוב לחזור הביתה...
אבל אז אני חושבת על כך שוב, ומבינה שאני לא רוצה לחזור בלי בעלי, ומנסה שוב.

הלוואי עליי כזאת פעילות חברתית ענפה
זה לא ממש "פעילות חברתית".זה מן התחלה של גישושים לקראת "פעילות חברתית" אמיתית.
אלה אנשים שעוברים לידי,שאני פוגשת אבל לא ממש איתי.
בתקוה שזה ישתנה.

ובאותו הזמן שאת "נפתחת", "נפתחות" גם הבנות שלך.הן מקבלות ביטחון דרכך.

תודה.

אני מקווה שלא יאשתי אותך באמת
רק שאתמול בערב הייתי בהזדהות מוחלטת עם מה שאת כותבת כאן
וכל המלחמה הזאת כל הזמן
לפעמים הכל נראה דבילי וחסר טעם
ומפחיד

מה הקטע שלה?
נראה לי שקצת הסתבכה במילותיה שלה.
אתם נראים יהודים
טוב ברור. זה בגלל הפאות והאף

יש לי טלפון של ילדה שהיתה עם השניה בחוג. צריכה להשתמש בו ולקבוע גם אצלה ביקור
או להזמין אליכם... אולי זה יותר קל אפילו.

מורה לאירובי נחמדה שעדיין לא הזמנתי באופן קונקרטי
אני על התקן של הנודניקית היועצת המזכירה עכשיו...

_תאריך יום ההולדת הראשון בדצמבר.
כולכם מוזמנים._
ובת כמה תהיה?

היום לקחתי את הגדולה לבקר חברה.
ותוכלי להזמין אותן ליום ההולדת של אור, ככה בלי לחץ.

במקום זה הייתי מציעה לך להסתכל על כל יום בנפרד. כל יום הוא פרוייקט ואתגר
מלווה לעצמי את העצה הזו. מהמקום שבו אני נמצאת כרגע חושבת שזה יכול מאוד לעזור. כשאני מסתכלת קדימה הכול סוגר עלי והפניקה משתלטת. אין עבודה... אין עבודה... מה יהיה? אני לא מוצאת כלום... וכשאני מפרקת לימים - איזה יום נפלא היה לי היום עם הילד. היום הוא הסתובב במקום פעם ראשונה תוך כדי הליכה מבלי ליפול!

. היום הוא הסתובב במקום פעם ראשונה תוך כדי הליכה מבלי ליפול!
תתארי לעצמך שהיית בעבודה והיית מפספסת את זה!
היקום נתן לך מתנה,להיות עם הבן הקטן שלך ולראות אותו גדל מקרוב קרוב. תהני ממנה.

הגדולה תהיה בת 9.
וכבר הזמנתי את הילדה ההיא ליומולדת, אבל צריך לדבר עם האמא לשם כך. את זה עדיין לא עשיתי.
בשבוע הבא אזמין את כולם.

אולי זה יותר קל אפילו.
לא בהכרח. זה טירחה עבור האמא שלה, כי גם היא גרה רחוק...
חוץ מזה שאני לא רוצה שהשניה תפריעה להן, מה שעלול לקרות, כי תשומת לב הגדולה תהיה עם החברה.
נראה כבר.

טוב ברור. זה בגלל הפאות והאף

זה מה שאני חשבתי.

אמא בהלם
לא יאשת אותי.
לעיתים אני מרגישה אותו הדבר.
מבינה את ההזדהות..
תודה

התלבטתי אם לכתוב כי אני מאמינה שאם אין לי דבר טוב לומר עדיפ לא לאמר בכלל אבל זה חשוב שתדעי
אצל הגויים להראות יהודי זה קללה כי יהודי = מכוער ולכן פליטת הפה של האמא היא לגמרי אנטישמית בעיני
אין לי מושג מה מוצאה אבל פה באמריקה אמירה כזו שנאמרת בסביבת בי"ס או עבודה היא עילה לתביעה!
אל תתפלאי אם האמא תפנה לך כתפ קרה מעכשיו והלאה
ולגבי יומלדת עכשיו זה הזמן לשלוח הזמנות ואל תשכחי לבקש אישור הגעה RSVP עד לשבןע לפני האירוע
יןם טוב
מולי

תודה מולי.
גם על הכיוון הזה חשבתי.
מעניין באמת לאן יתפתחו העניינים.
אני חושבת שהיא מדרום אפריקה.
ובקשר להזמנות ליומולדת, היום כבר אמרתי בעל פה לשתי אמהות במפגש,ובשבוע הבא אביא להן את זה כתוב.
ולשתי הילדות שהגדולה היכירה בחוג, כולל זאת שאצלה ביקרה, אשלח בsms בימים הקרובים,כי אני כבר לא רואה רואה אותן.

היום עוד יום.
היתה אצלנו איזבלה, המארחת של הקבוצת האמהות.
היה נחמד. הילדים שיחקו, אנחנו דיברנו.
היה נעים שבא מישהו לבקר בנינוחות, בלי שום פורמליות.
היא הביאה איתה עוגת בננות טעימה שהבנות שלי אכלו אצלה אתמול ומאוד אהבו. אני צריכה לזכור לבקש את המתכון

.
אני מרגישה שזה עדיין גישושי התחלה, אבל זה נותן לי הרגשה טובה.
היא אומרת שאמורה להגיע למפגש אצלה עוד אמא שיש לה ילדות קצת יותר גדולות. אולי זה יתאים לבנות שלי. הלואי.
אני משתדלת לשמור על אופטימיות זהירה.
לא לפתח יותר מידי ציפיות מכל דבר. אבל זה בהחלט נעים להיפגש עם אנשים מידי פעם.

ובכל זאת, ברקע ,בתוך ליבי, תמיד נמצא הגעגוע לחברותי בארץ, לסתיו, לפרחי העונה שמתחילים עכשיו, הביתה.

לפעמים אומרים לי "למה את נוסעת לארץ אם זה מפיל אותך ומדכא אותך כל כך?".
זה נכון. לוקח לי משהו כמו שלושה חודשים להתאושש מביקור בארץ., לצאת מהדיכאון, לחזור לתיפקוד מלא.
אבל לא הייתי מוותרת על זה בעד שום הון שבעולם.
אני מחכה שנה שלמה לביקור הזה, להרגיש שוב בבית, שלווה ונינוחה, לראות חברות שאני אוהבת כלכך, להתרפק על נוף ילדותי. אין סיכוי שאוותר על זה, גם לא במחיר הדיכאון שאחרי...

<קוראת>

(ליזה ליזה)

רק חמישה ימים לא הייתי אצלך וככה התמלא פה??!!! רציתי להגיב בקשר לאמירה של האמא
אתם נראים יהודים
אפשר באמת להתייחס לזה כאמירה אנטישמית
אבל אני בוחרת להתייחס לזה קצת אחרת

הגישה שלי לגזענות היא קצת אחרת
אני מאמינה שכולנו כולנו גזענים במידה מסויימת, ואנסה להסביר את עצמי
זה טבעי ונורמלי להבחין בהבדלים
הבחנה וחדות הבחנה היא דבר שחשוב בשביל ההשרדות
השרדות היחיד - כלומר אני בודקת שאני בחברת דומים לי כי באופן טבעי הם הכי פחות מסוכנים לי. השונה נתפס כסכנה פוטנציאלית מבחינה ביולוגית
וגם השרדות השבט - אני מביאה ילדים עם מישהו שיש לו תכונות דומות לשלי, וכך מאפשרת לתכונות אלה לשרוד

זאת אומרת שכל אדם רואה הבדלים ושם לב אליהם
מה, אם אני יושבת באוטובוס, ויושבת לידי מישהי הודית, אני לא אומרת לעצמי, הנה התיישבה לידי הודית? אני שמה לב, כמו שהייתי שמה לב שמישהו הוא זקן, ילד, דוס, ערבי, נכה, או כל דבר שאני לא
כשאת למשל פגשת את הבחורה ההיא הסינית, סינית היא היתה? שהיתה בצרפת או משהו, גם את אמרת לעצמך, אני חושבת שזאתי סינית... ואם היא היתה אומרת לך שהיא מסינגפור, היה יכול להפלט לך "אה, חשבתי שאת מסין" אז מה, זה אומר שאת חושבת עליה משהו רע? נראה לי שצריך להזהר עם הדברים האלה
גזענות זה לא ההכרה בהבדלים
גזענות זה להכליל, זה לחשוב שההם פחות טובים מהאנחנו, שההם לא בני אדם כמונו
יכול להיות שהאמא הזאת אף פעם לא התחברה עם מישהו יהודי, ושכרגע המושג יהודי הוא מושג מוכלל אצלה. אבל הכירות איתך יכולה לאפשר לה להתנסות בחוויה יותר אישית ולהתארגן עם המושג הזה

ביחס ליום הולדת של אור, להרגשתי אפילו שלושה שבועות לפני זה לא מוקדם מדי להזמין. אבל חשוב שיוודאו את ההזמנה

חמוטל אני לא לגמרי לא מסכימה איתך
הודי סיני לא שווה יהודי
בקונטקסט הסטורי אמירה כזו היא מאד מעליבה בעיקר משום כמו שאמרתי למעלה יהודי שווה מכוער ולכן זו היתה פליטה שלא במקומה
אתן לך דוגמא אותי למשל
אני בלונדינית + עיניים כחולות גרה בארה"ב ומאחר שפה נולדתי וגדלתי אין לי שמץ מבטא זר. היהדות שלי לא מוסתרת אך גם איני מנפנפת בה. גשהנושא עולה כמו לדוגמא בחגים וכו אנשים נדהמים לשמע שאני יהודיה ומכחמיאים לי "את לא נרית יהודיה"... מבחינתם זכיתי בלוטו!
בכל מקרה זה הדף של אורית וזה לא המקום לדון בזה

תודה חמוטל ומולי.
האמא ההיא אינה חברה שלי, וגם לא נראה לי שתהיה.
לא ה"טיפוס" שלי, אם אפשר להגדיר זאת כך.
רק הילדות התחברו בצורה נעימה.
כל מה שאני רוצה זה שהבנות תוכלנה להיפגש, ושתביא את הילדה ליומולדת...
למרות שבעקבות הדיון כאן אני כבר מסוקרנת מה באמת היא חושבת...

אז היא אמרה: "אמרתי לבת שלי שנראה לי שאתם מישראל. אתם נראים יהודים."
להתעלם. פשוט להתעלם ולהמשיך לתקשר כאילו כלום לא קרה.
ברור שזו אמירה טיפשית, ברור שהיא שטופה בסטריאוטיפים, אבל זה בסך הכל גם מפני שאתן לא מכירות ויש לה מעט מאוד דברים לחשוב/להגיד עליך, וזה אחד מהם

אני הייתי נתקלת (באירופה, במדינה ידידותית...) באמירות מטומטמות כמו "רואים שאת יהודייה, יש לך חוש הומור יהודי", או "יש לך שיער מוזר (מתולתל)" או "רואים שאת ישראלית" וכל מיני כאלה. ברוב המקרים אלה היו מעידות מפגרות של אנשים שאחר כך התגלה שהם לגמרי שוחרי טובתי.

יהודי = מכוער ולכן פליטת הפה של האמא היא לגמרי אנטישמית בעיני
אולי. ואולי אורית היא זו שנבחרה להוכיח לה שאין הרבה אמת בסטריאוטיפים?

תודה קומהגימל.
אני בחרתי להתעלם ולראות איך יתגלגלו העיניינים מצידה, ולו רק מפני שהבת שלי מחבבת את הבת שלה.

בכל מיקרה,הבוקר התיישבתי לכתוב SMS לה ולאמא השניה ולהזמין למסיבת יום ההולדת.
זה מאוד מקובל כאן לתקשר בSMS ,כי הפלאפונים הם על כרטיסי אשראי שצריך לקנות שוב ושוב, ולא בתשלום דרך חשבון בנק (רובם, לא כולם).
אז ישבתי שעה, חורקת שיניים עם ניסוח נכון באנגלית, ומתאמצת למצוא את האותיות הקטנות על המכשיר.(אני עדיין לא מיומנת בזה

).
התשובה מהאמא המדוברת לא אחרה להגיע והיתה לבבית מאוד. כתבה שתשמח להביא את הילדה (ואת אחותה הקטנה שהוזמנה גם) למסיבה, ובאותה ההזדמנות גם היזמינה את ביתי לבוא שוב אליהם ביום רביעי הקרוב.
אז מסתבר שזו באמת היתה
אמירה טיפשית, ושהיא לא התכוונה לשום רע.
מהאמא השניה עדיין לא קיבלתי תגובה.
אולי אני צריכה להתקשר אליה ממש, כי הרי דיברנו רק פעם אחת, והיא לא מכירה אותי בכלל.
אולי אנסה להפגיש את הבנות לפני המסיבה כדי שיהיה תמריץ להגיע למסיבה עצמה.
הבעיה היחידה היא שהבת השניה שלי כל כך כועסת ומתעצבנת כשהגדולה הולכת, שזה ממש מתיש.
למרות שאסור שזה מה שיפגע בחיי החברה של הגדולה.
נשאר לי עוד להתקשר לאנג'לה, האשה של החינוך הביתי. אזמין אותה לבוא עם הבן שלה, שאיתו הבנות שלי קצת תיקשרו בביקורינו האחרון.

היום בערב יש לנו אורחים לארוחה.
מה שמזכיר לי שצריכה להתקשר אל הבחורה ההיא להסביר לה איך מגיעים לכאן, להכין עוגה, ולהתכונן.

_לפעמים הכל נראה דבילי וחסר טעם
ומפחיד_
המשפט הזה, של אמא בהלם, חוזר אלי מידי פעם. אפילו עכשיו, כשיש מיפגשים, ויומולדת ברקע, והגדולה סוף סוף מבקרת אצל חברה.
עדיין מוצאת את עצמי מפנטזת על חיים בארץ...

אצל הגויים להראות יהודי זה קללה כי יהודי = מכוער ולכן פליטת הפה של האמא היא לגמרי אנטישמית בעיני
קצת הסחפות לא? מכירה הרבה גויים שלא חושבים ככה. ישראלים וישראליות במיוחד נחשבים כבר הרבה זמן ליפים במיוחד...

"אמרתי לבת שלי שנראה לי שאתם מישראל. אתם נראים יהודים."
אתם נראים יהודים קו נטוי כאילו אמרה אתם נראים ישראלים , ואז כבר זה כלל לא היה מעורר תהיות. כלומר: הרגישות הלפעמים מוגזמת היא אצלנו!

והעיקר שהיא נחמדה והעיקר שיהיה לכן נחמד ביום הולדת.
אולי אני צריכה להתקשר אליה ממש
אל תפחדי אורית, מקסימום היא תגיד שלא מסתדר להן. זה הכל. שום דבר לא יותר מיזה.
הבעיה היחידה היא שהבת השניה שלי כל כך כועסת ומתעצבנת כשהגדולה הולכת, שזה ממש מתיש.
האם יש לה חברות משלה, האם את יכולה ליצור בעבורה בילויים שלא יכללו את הגדולה?

האם את יכולה ליצור בעבורה בילויים שלא יכללו את הגדולה?
אז חשבתי וחשבתי. אקח את השתיים האחרות לים...
לא בטוח שהיא לא תכעס בכלל, אבל לפחות נעשה משהו כייפי עד שהגדולה תחזור.

אל תפחדי אורית, מקסימום היא תגיד שלא מסתדר להן.
אני יודעת, אני יודעת. סתם "פגם ביצור" אצלי .יש לי קושי להרים טלפון לאנשים זרים.

והעיקר שיהיה לכן נחמד ביום הולדת.
אמן.
היום ניתן הזמנה גם למורה לאירובי. אם סיבה למסיבה, אז כבר לכולם.

אתמול היו אצלנו הזוג ההוא לארוחת ערב.
חייבת לציין שזו לי הפעם הראשונה בה אני מארחת אנשים באופן "רישמי".
ועוד אנשים שהם בעצם זרים לי.
בישלתי אוכל טעים, אבל שלא דורש יותר מידי עבודה.
ערכתי שולחן עם "הצלחות היפות" שלנו.
כולנו התרגשנו.
אמרתי להם מראש שלא יבואו "רישמיים", כי אין בבית שלנו שום רישמיות.
הם היגיעו, כל אחד נתן לי שתי נשיקות, זו היתה התחלה מוזרה, אבל נעימה.
כך נהוג, כניראה. כשאני נפגשת עם חברות שלי בארץ, אנחנו לא נוהגות כך. מקסימום חיבוק אם לא נפגשנו הרבה זמן. אבל המנהג של הנשיקות ,אחת על כל לחי. אני צריכה להתרגל.
לא חשוב.
היה נעים ונינוח, השיחה קלחה, האוכל נאכל.
בסוף יצאנו למרפסת לקפה ועוגה (וסיגריה למעשנים...).
עד שכולם נהיו עייפים ומנומנמים.
בקיצור, נראה לי שאפשר להגיד שהיה מוצלח.
הם הבטיחו להזמין אותנו אליהם לארוחה בפעם הבאה.
אה, וכמובן שהגדולה נתנה להם הזמנה ליומולדת שלה.

יש לי קושי להרים טלפון לאנשים זרים
לכולנו יש. אים לך שום פגם בייצור. אבל הבנות לא זרות אחת לשניה. תחשבי שאת בארץ "שלום, מדברת אימא של... הבנות אוהבות להיות ביחד... הבת שלי מאוד רוצה להזמין את הבת שלך..." זו בכלל לא שיחה בינכן אלא אתן מייצגות את הבנות.

וכמובן שהגדולה נתנה להם הזמנה ליומולדת שלה.
תוודאי הגעה! שלא יחשבו שזה סתם ניתן מתוך נימוס ע"י הבת.

אני יודעת שהכל נראה עבודה ומאמץ אבל לפעמים ככה זה. בגלל זה חשוב שלא תהיה "כבדה" בנושא. ואורית, גם בארץ קשרים חברתיים מחייבים מחוייבות ועבודה ויוזמה. גם בארץ יש תמיד את הפעם הראשונה שמזמינים או יוזמים וכו'. לך אולי הדברים נראים מוזרים מהמקום שממנו באת כמו קיבוץ, אני לעומת זאת מצאתי את עצמי מתחילה שוב ושוב מהתחלה. בארץ.
כשעברתי לאזור המרכז לא הכרתי כאן נפש חיה ממש. אני יודעת שזה נשמע משונה, אבל זו האמת. והייתי ללא בעל או ילדים. אז בערב גם חוזרים לדירה ריקה ומסתכלים על הקירות. אני זוכרת שישבתי עם פנקס טלפונים וניסיתי להיזכר במיני אנשים שהכרתי ועברו פעם למרכז. את החברה הכי טובה שלי כאן הכרתי "בפגישה עיוורת". נשמע מצחיק נכון? אבל זו האמת. ידידה שלי נתנה לי את הטלפון של בת דודתה והרמתי טלפון. שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לים.

תוודאי הגעה!
הפעם זה כבר כתוב בהזמנה.

אוקיי,אוקיי, הבנתי אותך.

אני פשוט אף פעם לא התמודדתי עם סיטואציות שכאלה לפני כן.
וזה לא קשור לקיבוץ.
עזבתי את הקיבוץ לפני חמש עשרה שנה...

רק לספר שהיה אחה"צ מצויין אתמול.
הבילוי בחוף הים היה מדהים.
אני מברכת על כך שעשינו סוף סוף מנוי למועדון היאכטות.
הים היה ממש בהזמנה.
גאות (כי בזמן שפל הים "בורח" עשרות מטרים, ואז נישארות רק שלוליות), גלים קטנים, מים קרירים שציננו אותנו מהחום הנוראי, שקט, נקי, מדהים. השניה לא הפסיקה להגיד לי כמה זה נפלא...
היה פשוט כיף לכולנו.
גם הגדולה נהנתה אצל החברה.
בקיצור, אחה"צ כאלה גורמים לי לחשוב שאולי אפשר לחיות כאן בשמחה.
הלואי, אמן.

את הגדולה שלחתי רק עם הנהג לחברה. ואחרי כחצי שעה התקשרתי אל האמא של החברה (ההיא המדוברת מלמעלה)
בכדי לשאול אם היגיע בסדר והכל כשורה.
היא ענתה בלבביות שהיא היגיעה, ושהכל בסדר, ושהבנות כבר שוחות בבריכה (שיש להם בחצר הבית...).
ואז הוסיפה שביתי אמרה שהיזמינה עוד ילדה, אבל עדיין לא קיבלנו תשובה ממנה. אז היא מכירה את האמא שלה, שגרה לא רחוק מהם, והיא תדאג לדבר איתה, ולארגן הסעות לבנות ביחד.
איך שמחתי, והודיתי לה בהתלהבות על ההצעה.

היום אחה"צ הולכים למפגש. ניתן עוד הזמנות "רישמיות" ליומולדת.
לא הרבה, שתיים-שלוש. אבל זה גם משהו.
לאט לאט מסתמנת מסיבה נחמדה...

תודה לכולכן שעודדתן אותי להתחיל להזמין ולהכין מבעוד מועד.

רק לספר שהיה אחה"צ מצויין אתמול.
יופי! כיף לשמוע.

תודה מיצי.
לא ידעתי שאת עוקבת.

מרוב התרחשויות אני שוכחת לספר על הדברים הקטנים שקורים בבית.
למשל, הגדולה, שמתעצבנת בכל פעם שצריך להכין שיעורים באנגלית, לקראת השיעור באנגלית בימי שישי, לקחה מיוזמתה
סיפרון באנגלית, שקניתי בביקור בארץ (מצאתי בחנות ספרים ספרונים ללימוד אנגלית, שכתובים בשפה קלה. קניתי רק שניים, לצערי), והתחילה לקרוא בו בעצמה. לא ידעתי שהיא כבר מסוגלת לקרוא את זה.
רוב הזמן היא קוראת לעצמה, לאט לאט, מידי פעם שואלת שאלה, והחיוך לא עוזב לה את השפתיים.
היא ביקשה לקרוא לי עמוד אחד. ואחר כך אמרה שהיא ממשיכה לקרוא לעצמה, כי זה יותר קל לה.
חוץ מזה היא הכינה סיפור בציורים שסיפרה לנו לפני השינה, ולאחר ההצלחה של הנ"ל, הבטיחה להכין עוד אחד.
עכשיו אני מחכה כבר שתיקח לעצמה ספר בעברית...

לפחות אני רואה שהיא עושה דברים חוץ מלבהות בטלויזיה. משמעת הצפיה בטלויזיה התרופפה בזמן שהייתי חולה, ועכשיו אני צריכה להילחם על זה שוב. אין לי כוח לזה. זה מעצבן אותי בכל פעם מחדש.

ועוד משהו. בגלל שהגדולה כבר ממש גדלה, לא תמיד בא לה לשחק במשחקי ה"דרמה-הצגה" של השניה.
ופתאום, לשמחתי, השניה מתחילה לשחק גם עם הקטנה, שהיתה מנודה, מבחינתה, מהמשחקים עד עכשיו.
אני רואה אותן משחקות, רצות, צוחקות, נוהמות אחת על השניה.
איזה כיף.

ושוב צריכה להזכיר לעצמי לתת להן את הזמן שלהן, ואז הכל מגיע.
זה לא תמיד קל לי.
אני רוצה שיתקדמו מהר ועכשיו, ולא בקצב איטי ומתמתח.
שאוכל להגיד לעצמי "הכל בסדר. הן גם לומדות משהו, ולא רק מרוחות על הספה".
טוב, גם אני חוטאת בחוסר הסבלנות בחינוך הביתי החופשי. לעיתים זה ממש קשה ואני תוהה איך אפשר לשנות את זה. אבל אז מגיע משהו כמו מה שסיפרתי למעלה, ואני נרגעת לעוד כמה שבועות...

איזה יופי, נשמע שזמנכם עובר עליכם בנעימים...
ושוב צריכה להזכיר לעצמי לתת להן את הזמן שלהן, ואז הכל מגיע
אם כבר את מזכירה.. אז תיזכרי בכך אולי גם בעצמך- לתת לך את הזמן שלך, ואז הכל מגיע. לך.
המון

(כתבתי לך אצלך תשובה)

אז תיזכרי בכך אולי גם בעצמך- לתת לך את הזמן שלך,
אוי גמד, המון תודה על התזכורת.

טוב היום שאבתי עידוד ממך
כבר שבועיים שלא נראה לי שיש לי כוח להתחיל היכרויות מחדש
נתת לי השראה

חוסר סבלנות בחינוך הביתי החופשי
אוווו... אני מאד מזדהה

ולכן מזכירה לך, כמו שאני מזכירה לעצמי לעתים, שגם פעילות חברתית זה חלק חשוב בחינוך הביתי... פיתוח מיומנויות חברתיות כלומר. וכרגע הבנות שלך, בטח אור במיוחד, מאד מתעסקת בזה
אולי בגלל זה האנגלית התחילה להיות רלוונטית עבורה. את יכולה לחכות עם העברית... זה יבוא... אה, ואם את רוצה חוברות פשוטות באנגלית, אשמח לשלוח לך מכאן... ארץ האנגלים, בכל זאת

וחוץ מזה כל הכבוד לך! עברו שלושה חודשים ונראה שעבר הדיכאון שאחרי הביקור.... רוצה לעשות לך אייקון צוחק אבל
||

אפילו האייקון הזה לא יצא לי... התכוונתי שליבי יונקת אצלי ויש לי רק יד אחת

_תודה מיצי.
לא ידעתי שאת עוקבת_
עוקבת, עוקבת... אבל בשקט. מדי פעם מראה נוכחות, כי אני יודעת שאת לפעמים מרגישה לבד בבלוג

.

חמוטל, תודה.
הן שלושתן מתעסקות ב"מיומניות חברתיות".
פשוט לגדולה יותר קל להתחבר, לכל אחד, בכל גיל. והיא אוהבת להיות מוקפת אנשים, כך שהלבד שלנו היה לה מאוד קשה. השניה, לעומתה, יותר ביישנית, לוקח לה זמן ליצור קשר עם אנשים חדשים, והיא לא אוהבת קהל רב, צריכה אחד על אחד. השלישית... לא בטוחה איך להגדיר. משהו בין שתי הגדולות. מסתדרת בכל מקום, אפילו אם משחקת לבדה. בסוף גם מתחברת לסובבים אותה.
בקיצור, כל אחת והאופי שלה. כל אחת והאופן המיוחד לה באינטראקציה עם העולם, עם אנשים.
כשהיינו בארץ היה להן יותר קל, בביקור אני מתכוונת. אפילו השניה, שבדרך כלל קשה לה להתחיל קשר, מצאה חברה למשחקים בכל מקום אליו היגענו. כאן, נו, הכל יותר קשה לכולם.

! עברו שלושה חודשים ונראה שעבר הדיכאון שאחרי
כן, גם לי נראה שעבר.
טוב, שלושה חודשים זה הרבה זמן. וכשנמצאים בדיכאון זה בכלל נראה כמו נצח.

בכל מיקרה, אתמול היינו במפגש. כרגיל, היו רק שתי אמהות , אותן אנחנו כבר מכירים.
כרגיל, הקטנה בכתה וסרבה להיכנס. כרגיל, לקח לה דקות ארוכות להרגע ולהשתכנע כן להיכנס.
בסופו של דבר, כרגיל,כולנו נהננו מאוד.
יש להם חצר נעימה, ואנחנו נשארות בסוף רק עם המארחת(כרגיל), והבנות שלי כבר משחקות עם הילדים שלה, למרות שהגדולה בת שלוש והקטן בן שנה. אבל זה לא משנה, כולם נהנים כל כך, עד שלא שמנו לב שהשעה מאוחרת, ובעלי התקשר לשאול מה קורה איתנו כשהיגיע הביתה מהעבודה...
ימי חמידשי אחר הצהריים הפכו לשעות כיף. אפילו אם בהתחלה תמיד קצת קשה לכולם, בסופו של דבר כולנו נהנים מאוד, ואני מקפידה ללכת גם אם אני עייפה וחסרת חשק.
בכל מיקרה, קבענו עם איזבלה, המארחת, שמחפשת בריכה שחיה נחמדה ולא יקרה ,להיפגש בבריכה שלידנו ביום שני אחה"צ..בריכה זה תמיד בילוי נעים.
כמובן ששתי האמהות קיבלו הזמנות רישמיות ליומולדת והבטיחו להגיע.

אני מודה שאני אכן מרגישה יותר טוב, אבל עדיין מרגישה במעין מאבק, עדיין לא לגמרי קל.
עדיין, כשחושבת על הארץ, מתמלאת געגועים ומחנק בגרון.
אבל כן, קצת יותר קל.

כל הכבוד אורית! מתחיל להיות יותר נורמלי. דברים שאפשר לגלגל את השבוע בעזרתם. מה אפשר לעשות. יש גם תקופות כאלה. מתי בדיוק היומולדת של אור? אולי תום יוכל לכתוב לה ברכה או משהו

מתי בדיוק היומולדת של אור?
ב1 לדצמבר.
היא תשמח לברכות.
תודה על העידוד.

יש גם תקופות כאלה.
איכס, אי אפשר לדלג עליהן? ללחוץ על הכפתור של FF שיעבור מהר הלאה,לתקופות הנעימות?...

אבא שלי סיפר לי פעם סיפור כזה על ילד שהיה לו חוט, כל פעם שהוא הגיע לחוויה לא נעימה, הוא היה מושך בחוט, והוא היה מוצא את עצמו כבר אחרי החוויה
אבל את יודעת מה? הוא הגיע לסוף החיים שלו במהירות.... אז אלוהים נתן לו עוד הזדמנות, לעבור את החיים שוב, ואת יודעת מה? הוא לא משך בחוט אפילו פעם אחת

חמוטל, איזה סיפור יפה.
ואורית, במרוצת השנים שלנו פה הבנתי שהגעגוע תמיד ילווה אותי. זה לא דבר שישתנה,
ברגעים השמחים והמהנים הגעגועים נשכחים או נהפכים לקלילים כנוצה... אבל אני מנסה לקבל שהם ת-מיד נמצאים בסביבה...
אולי כשניתן להם להיות שם, הם לא יציקו עד כדי כך..