טעויות נפוצות בעברית 1

[אם_פי_3*]

נא לא לשכוח תיקים וחפצים ברכבת - כאילו שעושים את זה בכוונה...

[עודד_לבנה*]

זו תזכורת. לא בגלל הכוונה, אלא בגלל חוסר תשומת הלב: האמירה מפנה את תשומת הלב.

[עדי_יותם*]

_מסכים עם עודד, כיוון שאם זה היה טעייה אז עדיף ניסוי וטעות כתרגום ל trial & error
אלא שהביטוי העברי הוא ניסוי ותעייה כנראה..._
טוב, מאחר שאני לא אוהבת שחולקים על דעתי (-; הלכתי למילון, ומה אתם יודעים, בכלל צריך לומר "נסייה וטעייה", שהיא "שיטה למציאת פתרון בעזרת נְסָיִים ותיקון הטעות מנְסי לנסי (נסי: יחידת ניסוי בשיטת נסייה וטעייה). איש עסקים, הייתי אומרת שהביטוי המעשי הישראלי הוא אכן, בדרך כלל ולמרבה הצער, ניסוי ותעייה.

[יפעת_הר_אבן*]

הרגשתי צלעות בבטן....
גדול!!!
איזה דודה זקנה במשפחתנו אמרה פעם: "זה היה נורא. בדקו אותי מכף רגל עד כף-ראש"!!!
(מזכיר לי את הספר שקיבלתי מענת ואבא של יותם פעם: "מכף-ראש עד רגלאצבע"... או משהו כזה )

[מיכל_שץ*]

עברתי על הדף הארוך, ארוך הזה ונראה לי שהגיע זמנו למצב של סיכום (מי שיודע כיצד, מוזמן),
אחרי דיון ארוך שהיה על שפן וארנב, עברו להנו, היינו, דהיינו עודד צודק?
בדקתי אצל אבן שושן - אצלו הנו והנהו זה אותו דבר, הכל הטיות של המילה הנה, ז"א הנה הוא.

לא השתתפתי בכל הדיון אבל בכל-זאת תרשו לי כמה תוספות אישיות:
יושנת, במקום ישנה די מזעזע, אף פעם לא מבדר, סתם טעות מעצבנת

חמש, שבע, עשר שקל במקום חמישה, שבעה, עשרה שקלים
וגם, יש לומר שלושה חודשים ולא שלוש חודש וכו' - הפרחים לצה"ל. גם לי נובלות האוזניים כל פעם שאני שומעת מישהו מתבטא כך.

לא נכון: לקחת החלטה נכון: לקבל החלטה (באנגלית לוקחים את מה שנותנים בעברית).
בעצם גם זו (זאת?) טעות, אם כבר בעברית אז החלטתי, פשוט וקל, מלה אחת וחסל!.
המעניין הוא שגם ההתיחסות לאנגלית מקורה בטעות, באנגלית: to make the decision (וגם זה בעצם סוג של סלנג) - לעשות החלטה, ו - i took a picture לקחתי תמונה (בעברית - צילמתי, או צילמתי תמונה), בהיבריש נתקלתי הרבה ב" to take a decision" ומכאן זה חזר ותורגם ל"לקחת החלטה"... כדאי פשוט להחליט כבר, וזהו.

לפעמים הכוונה היא שאנשים הם שותפים במשהו, ולא שהמשהו הזה נחלק ביניהם
אם אנשים שותפים במשהו האין הוא נחלק או מתחלק בינהם? לכל אחד חלקו שלו והם שותפים?
או כמאמר המשורר האלמותי נחום היימן "וככה נהיה שותפים, שותפים, בכל הדברים היפים / ויהיה לנו חתול ויהיה לנו כלבלב...." (מתוך זרעים של מסטיק)

באות פא יש דגש
נראה לי שהצורה הנכונה היא 'הפא דגושה'

... הביטוי הנכון הוא "תאבי בצע". בהתקרצצותי כי רבה = תאוי בצע, מתאוה, למרות שיש קשר אטימיולוגי למילה תאבון.

זכר שהיחיד והרבים בו הם זוגי, כמו מכנסיים.
עודד, בעברית יש מבנה שנקרא "שם עצם זוגי" שבא לתאר עצם כלשהו שבמהותו הוא זוגי, כמו אופניים, מכנסיים, משקפיים, הרי לכולנו יש שתי רגליים, ושתי עייניים. זה מבנה מיוחד, או שימוש יצירתי במבנה הזוגי בעברית, זה לא עושה את שם העצם הזה ליחיד , כי הרי כשאני מסתכלת על הערמה בארון, אני אומרת לעצמי "יש לי יותר/פחות מדי זוגות מכנסיים". עדיין קיימת צורת היחד 'מכנס', שמשתמש בה מי ש - או שיש לו רק רגל אחת או שהוא חייט או תופרת, ומשם זה נזל לרחוב. צורת הריבוי הזוגי (ת) - יים היא שונה אך במעט ומשמשת למקרים שבהם בדרך הטבע יש דברים שבאים בזוגות, אבל אם רוצים אפשר להתייחס אליהם גם בבודדת : (זכר שריבויו זוגי, כמו, למרבה האירוניה, שד-שדיים.) ידיים, עיינים, אוזניים, שפתיים, נחיריים, שדיים, רגליים, וגם - נעליים וגרביים. מה שחסר בעברית זה ריבוי רגיל לעצמים האלה, וזה אכן מוזר! אבל זה לא רק בזכר, אלא גם בנקבה.

וכמובן שאפשר להמשיך ולדבר על שם עצם קיבוצי, שעלה פה בדיון, רכב, נשק, לחם וכו'. בסופר (מרכל בעברית יפה) שאנחנו קונים בו, יש שלט הכוונה - לחמים מכל הסוגים מזעזע!

והכי יפה: רוב האנשים, כשהם לא מבינים משהו, שואלים מה זאת אומרת ורק אחותי אומרת ומה זה אומר?. לאחרונה אני נתקלת בעוד אנשים שמשתמשים בצורה הזאת, וכל פעם אני נזכרת בה (היא גרה בניכר, כך שלהזכר בה כך סתם באמצע היום זה די נחמד)

<מיכל הינה קרציה מלידה, אתם מוזמנים להתעלם, או להתקרצץ בחזרה ולתקן אל כל הטעויות>

[סבתא_מתנות*]

מיכל והאמת- "תאוי בצע" זו פשוט שגיאת כתיב. השורש "תאו" לא קיים בעברית (במלה תאווה השורש הוא אוה). כדאי לבדוק במילון לפני שמתקנים טעויות של אחרים. "באות פא יש דגש"="פא דגושה." שתי הצורות נכונות.

[סבתא_מתנות*]

סליחה, הדף ברח לי. ( נכון, זה לא בעברית...) לפי המילון, הפועל תאב משמעותו התאוה, השתוקק, נכסף ואכן תאבון פרושו תשוקת האכילה...

[אמא_של_יונת*]

סבתא מתנות,
שמת לב שיש דמיון בין א.ו.ה. (תאוה, התאוה)לבין א.ב.ה (אבה = רצה) - גם בצליל וגם בתוכן?
"

[יערת_דבש*]

מיכל שץ ,
כשאני נתקלת בשגיאה בנוגע לזמר עברי, אני קופצת (ולא בנוגע לעברית)-
או כמאמר המשורר האלמותי נחום היימן
אולי הוא אלמותי, אך הוא לא משורר (-; - כי אם מלחין.

[סבתא_מתנות*]

אמא של יונת, בהחלט יכול להיות שיש קשר, ויתכן שהשורש ת.א.ב. הוא שורש תנייני (משני) שמקורו בשורש א.ב.ה.
תוך כדי חיפוש במילון התברר לי ש- תאב=תעב. מוזר, אבל מסתבר נכון.

[ג'ינ_ג'ית*]

איזה כיף, לדעת כמה אני טועה! ומיד לתקן...

[מיכל_שץ*]

כדאי לבדוק במילון לפני שמתקנים טעויות של אחרים.
אכן בדקתי (לפני שכתבתי), אצל אבן שושן, אני יודעת שהוא לא פופלרי פה, אבל יש אצלו מטבעות לשון מחת לכל ערך ו"תאוות בצע" הופיע בשורש הזה. ולא כ"תאבת בצע" למרות שבאמת הם קרובים גם במשמעות וגם בצליל. (מיכל הולכת לשאול את רוביק רוזנטל).

יערה יקירתי, אני מתנצלת. ההתייחסות לנחום היימן היתה מעט מבודחת, "זרעים של מסטיק" היה חלק מפס הקול של ילדותי, ופשוט התבלבלתי, קורה, את סולחת?

[סבתא_מתנות*]

מיכל, תאווה הוא שם עצם. תאב הוא פועל. תאבי בצע הם אנשים שמשתוקקים לכסף, או שתאוותם היא בצע כסף. יתכן שהטעות נובעת מקרבה של השורשים.(הסתכלי בהערתה של אמא של יונת)

[ג'ינ_ג'ית*]

ונכון שפנים זה גם זכר וגם נקבה?
ואיך כותבים ראשי תיבות כך:
אח"כ או אח" כ, כלומר עם רווח אחרי הגרשיים או לא?

[אביב_חדש*]

בלי רווח אחרי הגרשיים. הגרשיים תמיד בין האות האחרונה לזו שלפניה.

[יערת_דבש*]

סולחת, אחותי, סולחת.
ההפך, אני נהנית מהעסיוק בנושא, ונתת לי הזדמנות..

גם בילדותי הוא כיכב:
"בקיץ הבא, בקיץ הבא, נרוץ לגנה ונראה..."

[מיכל_שץ*]

תאווה הוא שם עצם. תאב הוא פועל
לפי אבן שושן
תַאַב, ז' _{תאוה, כיסופים, חשק}
תאבה, נ' _{חשק, תשוקה}
תאבון ז' _{תשוקת האכילה}
תאוה נ' _{תשוקה עזה, חשק, רצון חזק להשיג דבר מה}
התאוה (רצה מאוד מאוד מאוד) - פעל? שם עצם? תואר הפועל?
אני לא מנסה לעורר ויכוח סתמי (או בטעם), זה באמת לא ברור מה ההבדל בין שני השורשים הללו ולמה לפעמים משתמשים באחד ולפעמים בשני.
ונראה לי מוזר לכתוב תאוות בצע ו תאבי בצע כנראה שכל אחד יכול לבחור לו מה שבא לו, אבל נראה לי הגיוני לשמור על עקביות.
מה גם ש תאווה נראה לי יותר "חזק"

[אמא_של_יונת*]

מיכל,
הִתְאַוָּה - כמובן, פועל.
הדוגמאות שהבאת מהמילון מאלפות. הן מרמזות על כך שהקשר אינו מקרי, שלמעשה זה אותו שורש, ושהאותיות וי"ו ובי"ת (רפויה) נוטות להתחלף. הניחוש שלי (ואני מתעצלת כרגע לבדוק אותו), שהכתיב הכפול הוא מתקופת המשנה, כאשר כבר לא כל כך דברו עברית ובודאי שלא הקפידו על הגייה מדוייקת.
בתקופה מוקדמת יותר ביטאו את האות ו' בערך כמו W (התימנים השורשיים עדיין מבטאים כך). וכידוע, כאשר ההבדל בהגייה מיטשטש, טועים גם בכתיב. כולנו מכירים את הטעויות בנות-זמננו של החלפת א-ע, ס-שׂ(שמאלית), ק-כּ (דגושה), ח-כ (רפה), ט-ת - משום שאנחנו מבטאים כל זוג כזה באותו צליל. במקור הם היו צלילים שונים. וכמו שהיום איש לא יטעה בין ס ל-ש (ימנית), כך בזמנו לא טעו בין זוגות העיצורים האלה. פשוט - הם היו עיצורים שונים.

[רועי_שרון*]

עוד משהו קטן: לפי האקדמיה ללשון העברית, כללי הפיסוק קובעים שאין לסמן את אותיות השורש בנקודות (ש.מ.ר.), אלא ב-שמ"ר, או ש-מ-ר.
כשאני הייתי ילד למדתי לסמן בנקודות, אבל יכול להיות שזה השתנה בשנים האחרונות.

[סבתא_מתנות*]

מיכל, כל הדוגמאות שהבאת נכונות, אלא שהעובדה היא ש"התאווה" בא מהשורש א-ו-ה והאותיות הת הן תחיליות של בנין התפעל. המילה תאוה היא שם שנוצר מהשורש א-ו-ה. סביר להניח שיש קשר ביו ת-א-ב לבין א-ו-ה ובכל זאת אומרים "תאבי בצע" ולמילה "תאווי" עדין אין משמעות בעברית. כתבתי "עדין" ולא התכוונתי בציניות, כי גדולתה של העברית שיש בה אין סוף אפשרויות ליצירת מילים ופעלים משורשים קיימים.

[אמא_של_יונת*]

רועי,
בילדותי למדתי ששבר עשרוני בא אחרי הפסיק, ואת האלפים מסמנים על ידי נקודה. לדוגמא: 3.200,57 . מתישהו החליפו, והיום זה בדיוק הפוך: 3,200.57 . בשני המקרים זו החלטה שרירותית (אינני יודעת של מי), ומה שחשוב בה זה רק שהיא תהיה מוסכמת על כולם, כדי שאנשים יבינו זה את זה. גם לגבי כללי כתיבת אותיות השורש חל אותו עקרון. מצדי שיצבעו באדום או יקיפו בעיגול...

סבתא מתנות,
גדולתה של העברית שיש בה אין סוף אפשרויות ליצירת מילים ופעלים משורשים קיימים.
נכון מאד. אבל תהליך יצירת המלים היום מתפתח יותר ויותר בכיוונים אחרים, בין היתר על ידי שורשים שניונים. כבר בתנ"ך מצויים כאלה, ויתכן שיש כאן תהליך של שורש שניוני מצד אחד, והחלפת עיצורים-קרובים מצד שני (מהסיבה שתיארתי אתמול).

[אם_פי_3*]

אמא של יונת - לגבי השימוש "ההפוך" בנקודה ובפסיק לציון אלפים ועשרונים - זה עניין גיאוגרפי. יש מדינות שזה כך, ויש שכך (כנראה, כשלמדת, לקחו את ההשפעה ממקום אחר). בתוכנות בינלאומיות, יש אופציה לבחור ולהגדיר לכל מדינה את האופן הרצוי.

[עדי_יותם*]

הבכורה שואלת, למה יש שווא בת"ו ב"את"?

[אמא_של_יונת*]

מסעדה,
גם אני תהיתי. ואין לי תשובה. אני גם תהיתי איך יתכן שהתי"ו דגושה. צריך לחפש במילון אטימולוגי - יש דבר כזה?

[מייק_בר_רב_אשי*]

למה יש שווא בת"ו ב"את"?
יש להניח שזה שריד מן המילה המקורית, אשר "את" היא גלגול שני שלה. הן עצם המילה "את" היא מוזרה, דו-אותיותית. נניח שהמילה המקורית היתה אַנְת, ולימים נטמעה ה-נ ב-ת, אך הותירה שרידים של הניקוד שלה, וכן בצורת הכפלת ה-ת. אינני בטוח בכך, אך זה נשמע לי הגיוני ומתאים למה שאני יודע על התפתחות בלשונות שמיות.

[אמא_של_יונת*]

סביר שזה התהליך.בארמית, אם אינני טועה, את/ה או אתם זה אַנְתּוּ.

[מיכל_שץ*]

אני חוזרת לרגע לוויכוח הקודם <מיכל לא יודעת להפסיד בויכוח> - תאווי בצע או תאבי בצע
וזה רק בגלל שביקשתי לפני כמה ימים תשובה בנידון מרוביק רוזנטל (כותב במעריב את "הזירה הלשונית") מבחינתי הוא בר-סמכא והוא אדם מאוד חביב ושלח לי תשובה במייל, ואפילו הרשה לי להעתיק אותה לפה, אז הנה:

_*מיכל שלום

מדובר בשורשים זהים, שבהם ו' וב' רפה מתחלפות מאז ימי התנ"ך ועד ימינו. ברוב הצורות שתי האפשרויות נכונות: תאוה ותאבה (שתי המלים בתנ"ך), תאו ותאב, לעתים מקובלת רק צורה אחת, בעיקר בבניינים דגושים, שבהן ע' הפועל צריכה לקבל דגש ולכן היה צורך לומר ולכתוב התאבּה ואיבּה, וכאן רק ו' אפשרית.
קראתי לתופעה הומופונים נודדים -מלים הנשמעות זהות שהן למעשה או בתהליך מתמשך מלה אחת. אפשר למצוא אותה במלים כמו חרת וחרט, תפל וטפל (שהן למעשה אותה מלה אך יש ניואנס משמעות) וגם בהתפתחות מלים שונות כמו התראה והתרעה, אכסון ואחסון ועוד. על מכלול הנושא הזה יש פרק בספר החדש שלי [ערכתי החוצה את הפרסומת] ושם מוזכר גם הצמד תאו-תאב.
בעניין תאווי בצע ותאבי בצע - כמובן ששתי הצורות נכונות.
בידידות
רוביק*_

[מיכל_שץ*]

יש לי שאלה, מכיוון שיש רק נושא אחד שמעסיק את מוחי בימים האחרונים.
נכון להגיד "את בהריון"? אמי היקרה תמיד אומרת "את הרה" זה נשמע לי הרבה יותר יפה ונכון. מה אתם אומרים?

[תבשיל_קדרה*]

מה את שואלת אותנו? שאלי את רוביק, ידידך! (-;
אין לי מושג. אף פעם לא חשבתי על זה. למה לא?

[מיכל_שץ*]

יש גבול להצקות שאפשר להציק לו. הוא אינו באמת ידידי. סתם רציתי להשאיר את זה כמו שהוא שלח. אין לי מושג למה הוא חותם ככה. ת'אמת הייתי בטוחה שאת התשובה אקבל על גבי העיתון, ולא כ"כ בידידות. זה מאוד הפתיע אותי. השאלה רצינית! כל פעם שאני שומעת את אמא שלי אני בטוחה שכולם טועים. אבל מה כולם טועים? היתכן? חוץ מזה שרציתי להתחיל משהו חדש.

[מייק_בר_רב_אשי*]

מיכל (והאמת, כמובן, אבל עם פזילה גם אל מיכלות אחרות),
אני בעד אמא שלך, ואני שמח על כל גילוי של רגישות להתבטאות זרה לרוח העברית.
את לא בתהיה אם זה נכון, אלא את תוהה.
את לא בהתפעלות, אלא את מתפעלת.
את לא ברעב, אלא את רעבה.
יוצא מהכלל הזה הוא אם את שיכורה, שאז את יכולה להיות גם בגילופין.
נהדר שאת הרה.

<אשתי כועסת כשאני יוצא לחנך את כל הארץ>

[תבשיל_קדרה*]

יש גבול להצקות שאפשר להציק לו. הוא אינו באמת ידידי
הי, הי! צחקתי! אפילו לא שמתי לב שכתבתי "ידידך" וגם הוא כתב "בידידות" (ז"א - יכול להיות שהמילה התגלגלה לי למקלדת דרך העין, אבל נדמה לי שלא).

ואגב הדוגמאות של מייק -
את לא בתאווה, את תאווה. (-:

מייק - מסור לאשתך שאנחנו שמחים ללמוד.
> בשם כל המיכליות כולן <

[מיכל_שץ*]

_מייק - מסור לאשתך שאנחנו שמחים ללמוד.
> בשם כל המיכליות כולן <_

[עמית_מלמוד*]

אפרופו טעויות-למי שלא מכיר, אתר חמוד בשם אבטיח, עם טעויות במילים לשירים שגולשים שולחים למערכת האתר:
www.avatiach.com/

[תמיר_בוסתנאי*]

יוצא מהכלל הזה הוא אם את שיכורה, שאז את יכולה להיות גם בגילופין.
אולי, אמר מעתה: "גלופה" ?

[אמת_וצדק*]

לא ייאמן - כנראה שהעברית שבפי המשתתפים בדף זה רהוטה! חיפשתי בדף כולו את הביטוי השגוי "מאחר ו...", ולא מצאתיו. כל מי שהשתמש ב"מאחר" הקפיד לכתוב "מאחר ש...". כל הכבוד!!!
או שאולי מישהו ערך את הדף ותיקן בו את כל שגיאות הכתיב S-:
ולמי שלא יודע, כך יש לומר:

• "מאחר ש..."
• "היות ש..."
• "הואיל ו..."

[אמא_של_לילה*]

לא נכון: אני לא שומע כלום; נכון: אין אני שומע כלום או אינני שומע כלום.

נדמה לי שמה שמצויין כאן כ-נכון, איננו נכון.

אין אני שומע כלום=אני לא שומע כלום.

לדעתי הנכון הוא- אינני שומע דבר. או- אני לא שומע דבר. או אין אני שומע דבר.

[פלוני_אלמונית*]

איך אומרים נכון 77 תמונות?

[פלונית_אלמונית*]

שבעים ושבע תמונות

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אלינו לזכור או עלינו לזכור?

[ג*]

עלינו לזכור.

[איילה_19*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חברים,
רק היום גיליתי את האתר והתגלגלתי מצחוק......
אבל גם למדתי המון. מחכה להמשך!

[פלוני_על_מונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מי כותב את זה? לדעתי יש כאן לא מעט טעויות.
נכון שזה לא נכון להגיד "אני לא שומע כלום", אבל רק מהסיבה שיש פה גם "לא" וגם "כלום", שזה בעצם אומר שאם אני לא שומע כלום, אז אני כן שומע הכל.
לכן, לא נכון לתקן את זה ב- "אין אני שומע כלום" או "אינני שומע כלום", לא תיקנתם בזה אף דבר...

• מה שנכון להגיד זה: אני לא שומע דבר / אינני שומע אף דבר וכו'...

[פלוני_על_מונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אגב, חבל על המאמץ ללמד עברית תקינה... השפה שלנו היא פשוט ז*נה, האקדמיה ללשון מאשרת כל שני וחמישי עיוותים עילגים של השפה שלנו ומגדירה אותם גם כשפה עברית תקינה.

[ללו*]

כלום=כל מאום=משהו.

[יעלי_לה]

כלום=כל מאום=משהו

לום = גרעין הזית,
כלום = כמו לום, כלומר דבר קטן

[ללו*]

אמרו לי שזו אטימולוגיה שגויה... אבן-שושן אומר כל מאום.

[יעלי_לה]

מעניין.

[אמא_של_יונת*]

לא נשמע "כל מאום" כמו אטימולוגיה שגויה.
לא סביר שנשמטה מ' מתוך הצירוף.

[בן_גרא*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לכם טעויות משלכם
"לא יאומן כי יסופר" אמירה נכונה היא
לא אומרים "להתחבות" ולא "להתחבא" אלא אומרים "להחבא"

ועוד -- אך אין לי סבלנות למנות את הכל! אבל רציתי לברך על תשומת הלב לעברית קלוקלת -- רכבים, ציודים, נשקים == דבור שנלמד בצה"ל

[בן_גרא*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

"איני שומע ולא כלום!"

כיון ש"כלום" זה "משהו" (-:

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

• הפעלים "לחפור", "לתפוס" ו"לקפוץ" צריכים להיאמר בשם הפועל ובזמן עתיד בכל גוף ב-פ מודגשת ולא ב-פ (f) כפי שרבים נוהגים לומר.
• הפעלים "לשבור", "לטבוע", "לתבוע" ו"לקבוע" צריכים להיאמר בשם הפועל ובזמן עתיד בכל גוף ב-ב מודגשת ולא ב-ב (v) כפי שרבים נוהגים לומר.

[יואב*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא נכון: סָפרות; נכון: סִפרות.
לא נכון: חָרָק; נכון: חֶרֶק.
לא נכון: שפרירית; נכון: שפירית.
לא נכון: תֶיְשע; נכון: תֶשע.
לא נכון: (מספר כלשהו של עשרות, מאות,אלפים או מיליונים) וְשש, וְשבע, וְשמונה, וְתשע; נכון: (מספר כלשהו של עשרות, מאות, אלפים או מיליונים) וָשש, וָשבע, וּשמונה, וָתשע.
לא נכון: אֶחַד עָשָׂר; נכון: אַחַד עָשָׂר.


בתאריכים צריכה להיאמר התבנית הבאה: (מספר היום בזכר) ב(שם החודש), ולא תבניות אחרות.
מספר סתמי תמיד נאמר בנקבה.
מאות תמיד נאמרות במספר מונה בנקבה.
אלפים מ-1 ועד 999 תמיד נאמרים במספר מונה זכר. מ-10 עד 999 האלפים יכולים להיאמר כ"אלף".
הכלל של האלפים נכון גם למיליונים.
בין 11 ל-19 לפני ה"עֶשְׂרֵה" יש מספר מונה בנקבה.
כינוי מספרי תמיד נאמר במספר סתמי ולא במספר מונה. דוגמה: לא נכון: י' רביעית; נכון: י' ארבע. רושמים את מה שנאמר כ- י'4.

[יואב*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טעות בהודעה הקודמת, לא מ-10 עד 999, אלא מ-11 עד 999.

[יואב*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד טעות, רק 12 יוצא דופן, בָּכְּלל האחד לפני האחרון, לפני שתי הודעות.

[יעלי_לה]

לא נכון: (מספר כלשהו של עשרות, מאות,אלפים או מיליונים) וְשש, וְשבע ... נכון: (מספר כלשהו של עשרות, מאות, אלפים או מיליונים) וָשש, וָשבע,
למיטב ידיעתי שניהם נכונים.

[דני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שמתי לב לשגיאה נפוצה ששמעתי אותה אפילו מפי בתי בת הארבעים. השימוש בפועל להביא במקום לתת. כשני פונה למוקדנית והיא מבקשת ממני להביא לה את תעודת הזהות אני שואל, לאן?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שמעתי בפרסומת שאומרים את המילה "כוכבית" בלי דגשים ב2 ה-כ' נשמע כמו: חוחבית. למה חוחבית?

[אמא_של_יונת*]

זה קורה אם מצורפת למלה "כוכבית" מלית בשווא.
למשל: בְּכוכבית, או לְכוכבית. או כְּכוכבית.
במקרים אלה נכון לבטא גם את ה-כ' הראשונה רפה (בלי דגש).

• אבל מאד לא נוח לבטא שתי כ' רפה ברציפות.

אני מניחה שלפרסומת יש משטרת לשון, ולכן מקפידים ש.

[אור_הושמנד*]

אני לא מתקן טעויות בעברית, זה נתפש לי כקטנוני מדי ובנוסף אני לא אוהב להקשות על מי שלא מכיר כל כך טוב את העברית התקינה, שגם ככה בעברית יש חוקים נוקשים מדי, כשאני שומע טעויות בעברית אני לא מאשים את מי שאומר את הטעויות בעברית אלא את השפה העברית עצמה כי היא קשה מדי, זאת בסך הכל שפה אין סיבה שהיא תהיה קשה.

[פלוני_אלמונית*]

אומרים מזרן או מזרון?
פשוט תגידו פולירון

[פלוני_אלמונית*]

איך נכון להגיד, תכוון עם כ' רפה או עם דגש על האות כ'?

[שמנדובה*]

רפה.

[ג.*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה זה "תכוון"? רפה או דגושה, את המלה לא הבנתי.

[שמנדובה*]

משפטים המכילים את המלה ״תכוון״:

• השוטרת תכוון את התנועה.
• האם תכוון ותדריך את ילדיה.

[שמעון*]

תוכלו לתת לי דוגמא לשירים שיש בהם טעויות לשוניות? בבקשה!

[מצ'רה*]

בשיר "צל ומי באר":
"מי שבא לפה אחינו"
לפה זו בעיה לשונית. כך לפחות אמרה סבתא שלי שתמיד תיקנה אותנו. צריך לומר הנה או לכאן.

[כינור_לשירייך*]

בשיר "כנרת" של רחל:
"יש ימים פי שבע אז ירוק הירק"
לא תקני, התקן הוא "פי שבעה" (אם כי גם ככה האחיזה של הצירוף הזה במקורות די רופפת, אז מה זה כבר משנה).

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

במקרה בו אני וחבר (נקרא לו משה) יותר קרובים לאחרונה - האם נכון להגיד "לאחרונה התחברנו עם משה" או שנכון להגיד "לאחרונה התחברתי עם משה" או "למשה" או שבכלל אמורים להגיד "לאחרונה אני ומשה התחברנו"
תודה!

[פלוני_אלמונית*]

אפשר לשקול את האפשרות: לאחרונה משה ואני התקרבנו.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הלוויה

[גודר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כינוי השמות :נועה , חיה , חדווה
במילעיל או במילרע
נא תשובה
שבת שלום

[אמא_של_יונת*]

י הכללים - במלרע.
אבל בפועל אנחנו אומרים שמות במלעיל.
להרגשתי זו דרך טובה ליצור בידול בין המלה במשמעותה המקורית לבין הפיכתה לשם.

[פלוני_אלמונית*]

ודולב, בדיוק כמו אורן.
מִלְעֵיל מִלְרַע
ויקי:
ההטעמה היא אחד ממאפייני הגיית העברית. בעברית, טעם הנופל בהברה האחרונה של המילה מכונה מלרע (כלומר מלמטה). טעם הנופל בהברה הלפני אחרונה של המילה מכונה מלעיל (כלומר מלמעלה). מרבית המילים בעברית מוטעמות מלרע, אך ישנן מילים כמו המילים "פסח" או "ארץ" שמוטעמות מלעיל. בעברית בת זמננו, בניגוד לעברית הקלאסית, יש גם מילים המוטעמות בהברה השנייה או השלישית שלפני האחרונה; למשל, המילה "קיבוצניקים" מוטעמת בהברה השלישית שלפני האחרונה (מלעיל דמלעיל).
צהוב:
"אין מה לדאוג: דאגה לא תחסר", תודה שמספרים לי.

[בשמת_א*]

עד כמה שידוע לי, "נועה" במלעיל עוד מהתנ"ך, לא אמור להיות במלרע.

[במעבה_הפרדסים*]

במלרע, במלרע.
"וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חׇגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה"
יש על העי"ן טעם (זקף קטון) = זו ההברה המוטעמת.

[במעבה_הפרדסים*]

אוי נו, סליחה. העתקתי מוויקיטקסט, ומסתבר שהטעמים לא עוברים לפה. אז תאמיני לי (-:

[טטטטט*]

ביטויים כמו "כל מילה בסלע" לא נכונים. צ"ל" מילה בסלע שתיקה בתרי" כלומר משמעות הביטוי הוא ששתיקה שווה יותר ממילים... וההוראה היא ההפך כשמעוותים זאת כך.

אני לא אוהבת גם את הביטוי "יהי זכרו ברוך" לא בגלל שאינו נכון דקדוקית, אלא כי הוא טיפשי בעיני. שאנו מקווים שזכרו של המנוח יהיה ברוך?

אגב, ממליצה על הספר "מילון הצירופים" של רוביק רוזנטל. מקיף מאד, מעניין ומהנה.

[אישה_במסע*]

אצטרף למה שנכתב פה לפניע על דברים שהם כבר לא טעויות. "כל מילה בסלע" זה כבר לא טעות בעיניי. ממזמן.
כמו ש"איש באמונתו יחייה" זה לא טעות, רק כי המקור הוא "צדיק באמונתו יחייה" שמשמעותו הפוכה.

[טטטטט*]

לא אומרים ממזמן....

[פלוני_אלמונית*]

כוסות פנויות?

[פלוני_אלמונית*]

יהודה,
האם המילה "מעניין" מעניינים "זה פועל או שם עצם עצם.
אני צריך דוגמאות?
תןדה

[אמא_של_יונת*]

גם פועל וגם תואר.
הצרות שלך לא מעניינות אותי - פועל.
הסרט שראיתי אתמול היה מעניין מאד - תואר. זה

[אמא_של_יונת*]

וזה בהחלט לא שם עצם.

[פלוני_אלמונית*]

ערב טוב
במגילת אסתר כתוב " בהראתו" האם זה נושא ונשוא
כי תמיד "את" זה מושא?

[יעלי*]

אני חושבת שמבחינה תחבירית המשפט מתחיל בפסוק הקודם:
"בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו. בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם"
לפי הבנתי, בפסוק ד אין בכלל נושא ונשוא, שניהם נמצאים בפסוק ג. "בהראותו" זה לא לא ממש פועל אלא שם פועל (מקור לא נטוי), ולכן לא נראה לי שיש פה פסוקית עם נשוא, אלא איזשהו תיאור מורחב שלא יוצא מכלל משפט פשוט.

[פלוני_אלמונית*]

הבנתי. אבל איך אבל לדעת "בראתו" זה שם פועל ולא מילת יחס.
וכן היום מלמדים שם פועל מתחיל פסוקית מצומצמת.
אולי תעשי הסבה ללימודי לשון

[יעלי*]

לצערי הדקויות האלה לא מספיק מעניינות אותי בשביל שאעשה הסבה ללשון אולי חבל כי הבנתי שיש ביקוש למורים.

[פלוני_אלמונית*]

טוב. אולי היית המורה שלי.
אבל לעצם השאלה איך יודעים להבדיל בין שם יחס לבין שם פועל?

[יעלי*]

בין מילת יחס לשם פועל?
לא בטוחה שמבינה את השאלה.
יש קושי להבדיל?