ילדה שדואגת יותר מדי

אני רוצה לשתף במחשבות לגבי בתי בת החמש, ולבקש את עזרתכן בחשיבה יחד (אין כמו צוות המוחות האימהיים וההוריים בכלל של באופן).
נעמה היא ילדה חכמה מאוד ורגישה מאוד. יש לה עוד הרבה תכונות כמובן אבל שתי אלו נראות לי רלוונטיות לעניין.
בזמן האחרון היא דואגת יותר מדי, באופן שמתחיל להדאיג אותי.
היא דואגת מזה שהיא מוצצת אצבע ומתקשה להפסיק ושאולי יהיו לה שיניים של שפן (ותודה לסבתא על הדימויי הציורי..), היא דואגת שנאחר או שלא נספיק לאן שהוא, היא דואגת שהיא לא תהיה יפה, היא דואגת שמשהו אולי הלך לאיבוד..

העניין הוא שזה נהיה קצת אובססיבי - נאמר היא דואגת שאוכל יכתים את הבגדים. אז עכשיו בכל פעם שהיא אוכלת היא שואלת "זה עושה כתם? זה פשוט מתייבש כמו מים על הבגדים?" והיא שואלת את זה על כל דבר שהיא אוכלת ולפעמים גם על דברים אחרים (נגיד אבן שהיא מחזיקה).
היא רוצה כל הזמן שיעשו לה מחדש את הקוקו כי היא רוצה שיהיה מתוח חזק - כל 5 דקות היא מבקשת קוקו חדש.
היא אמרה לי היום שזה מטריד אותה שהיא כל הזמן רוצה את זה..

אני תוהה אם יש לה איזו שהיא רגישות חושית (אני חושבת שלי יש ברמה קלה כלשהי וגם לה יש כמה סימנים), אם זה אנחנו (המבוגרים) שמלחיצים אותה בציפיות, אם המידע שהיא מקבלת עולה לה לראש (נאמר- היא שואלת מה בריא ומקבלת הסבר ואחר כך שואלת המון פעמים אם זה בריא או לא בריא..), אם היא אדם חרדתי באופן כללי או אולי אובססיבי (כמו בעלי שחייב לבדוק את הדלת 5 פעמים לפני שיוצא).

אני מתרשמת שבאופן כללי היא מאושרת מאוד (למשל היא רצה בבית בדילוגים ושרה "אני מאושרת, השמים יפים, השמש זורחת, אלוהים אוהב את בני האדם..." וכו'..), היא שמחה ומחייכת רוב היום, היא מצחיקה ואוהבת לצחוק, היא פעילה מאוד.
הגבולות שלה מתרחבים כל הזמן, כלומר היא לא נצמדת אלי מדי, היא עצמאית יותר ויותר..

בזמן האחרון היו כמה שינויים אבל אני לא בטוחה שזה קשור כי הדברים היו קיימים גם קודם (נולד לה אח קטן לפני 5 חודשים והיא הצטרפה לגן לבקשתה לפני חודשיים ומאושרת שם מאוד אם כי גם מתמודדת).

בשבועיים האחרונים ברח לה פיפי 3 פעמים במשך היום אחרי שהיא יבשה בערך מגיל 3 (זה היה בדרך לשירותים אבל היא לא הספיקה להוריד את המכנסיים). לא יודעת אם זה קשור או לא אבל אני חושבת שאולי זה קשור לסטרס שהיא נמצאת בו.

התחושות שלי כרגע הן קשות ואני לא יודעת מה לחשוב.
בא לי לבכות.

בבקשה אל תציעו לי הומיאופתיה או פרחי באך או משהו כזה..
זה לא הכיוון שאני מחפשת.

אם יש דף מתאים אשמח להעביר לשם את הדיון, פשוט לא מצאתי..

חשבתי גם על עוד משהו - גם אני בגילה הייתי די חרדתית ופחדתי נורא נורא מהמון דברים - כלבים, אש, ים..
הטריד אותי מאוד שבעוד 50000000 שנה השמש לא תתקיים עוד, פחדתי שההורים שלי יקחו סמים (והייתי בגיל 5, כן?) במועדוני לילה..
פחדתי שלא יהיו מים בברזים (וגם נעמה פעם הזכירה את זה כמשהו שמטריד אותה).

זה יכול להיות כל כך קשה להיות ילד.
אני אף פעם לא שיתפתי את אמא שלי בפחדים שלי ורק בישלתי אותם טוב טוב בפנים. אני שמחה שלפחות נעמה משתפת אותי.

אין לי דברים חכמים מדי לומר אבל באתי להגיד שאני מקשיבה (-: וזה באמת לא פשוט, לחוש שהילדה שלך חווה את העולם כמפחיד ומעורר דאגה. הלא כל מה שאנחנו רוצים זה שילדנו יגדלו עם אמון ושלווה בתוך העולם הזה...
בכל זאת עלו לי כמה דברים,
שיש שלב כזה, התפתחותי, שמככבים בו הרבה פחדים. צעדים לכיוון יציאה שמהשלב שבו כל החשיבה היא אגוצנטרית.... מתחילים לראות את האחר בעולם, וזה מפחיד! כך שבטוח שחלק מזה, הוא ההתפתחות הנורמלית...
דבר שני- שאת מתארת את הדמיון שלה אליכם, אליך ואל אבא שלה , וגם בזה יש היגיון רב (אני מאמינה שזה מסוג הדברים שאי אפשר להתחמק מהם, כי הם באים לידי ביטוי גם בתורשה וגם בסביבה)
ואחרון, שזה באמת מדהים שהיא משתפת אותך. אני מאמינה שאין מה לעשות יותר מלהכיל. לתת מקום לדאגה אך גם להרגיע בו זמנית (לא פשוט!) . להתמקד בהקשרים חיוביים ונטולי דאגות. הסייג היחיד הוא אם זה מפריע לתחושתך בתפקודים היומיומיים שלה, ואת מתארת שלא כך הדבר (אני אישית מאמינה שברגע שיש הפרעה לתפקודים היומיומיים יש מקום לחפש עזרה , מבט חיצוני אמיתי ולאו דווקא וירטואלי).

כמו שאנחנו המבוגרים נמצאים לפעמים בסטרס, ויש לזה כל מיני ביטויים, פיזיים ונפשיים, גם הילדים שלנו כנראה אותו הדבר. כמו שחלקנו חרדתיים ואובססיביים במידה זו או אחרת, גם הילדים שלנו- אותו הדבר. אצל המבוגרים- לפעמים זו תקופה והיא עוברת ולפעמים זה חלק מהאופי שלנו, מהמהות שלנו.
מה היית עושה עבור עצמך במצב הזה? מה היית רוצה שייעשה עבור הילדה שהיית?

חיבוק ולילה טוב...

אמל ית - דווקא אמרת דברים חכמים מאוד..
שאלת מה הייתי עושה עבור עצמי ועבור הילדה שהייתי - בתור ילדה מאוד עזר לי אם היה לי מידע מרגיע (נאמר - אם המעלית תיתקע אז האויר שיש בה מספיק עד שיחלצו אותנו ובכלל יש גם אוורור..). העניין שלא שיתפתי בפחדים ולכן את המידע הייתי צריכה לאסוף בעצמי, ולא היתה לי גישה לי לגוגל..
אני מנסה לספק לנעמה את המידע בדברים מסויימים וזה באמת עוזר.
אני חושבת שהכלה והקשבה גם הן עוזרות במצבים האלו.

חשבתי על כל העניין הזה רוב הלילה - דאגות + הנקות = נדודי שינה.... ראיתי את החלק שלי בתוך זה. אני באמת לא באה מתוך מקום של אשמה והלקאה עצמית אלא מנסה לראות מה אני יכולה לשנות בהתנהלות שלנו שתלחיץ אותה פחות. והתשובה שראיתי היא כמובן להיות פחות אנאלית - להקדיש את הי זמן הקרוב לשחרור כללי (בד"כ אני אמא די קפדנית בלא מעט דברים כמו למשל שתאסוף את הדברים שלה מהרצפה בסלון, שתחזיר דברים למקום וכו'). אני מרגישה שהיא באמת ילדה "טובה" שמנסה להיות טובה מאוד והפרפקציוניזם שיש בי עובר אליה ומלחיץ אותה. ומרוב שהיא נלחצת בכל מיני דברים אז היא חייבת לשחרר במקומות אחרים ואולי זו הסיבה לפיפי שברח למשל..

אחד הדברים שעולים לי עכשיו - נעמה היא ילדה שהכל אצלה בא בעוצמה - גם השמחה וגם העצב, וכשהיא כועסת זה בא בווליום גבוה אבל היא גם נרגעת מהר.. היא לא ילדת פרווה בשום אופן - והעוצמות האלו באות לידי ביטוי בכל דבר שהיא עושה וחווה. אולי זה כך גם עם הפחדים והחששות.

ועוד דבר שחשבתי בלילה - שאני צריכה ללמוד לקבל אותה באמת כמו שהיא (יחד עם לעזור לה להתגבר על מה שמפריע לה). לקבל, להכיל, לאהוב בלי תנאים, להרגיע, להיות.

מה שקופץ לי לעיניים זה עניין האושר. הדגשת כמה פעמים שהיא מאושרת. ואני תוהה אם אין כאן ציפייה גבוהה מדי שהיא תהיה מאושרת לפחות חלק ניכר מהזמן. לידה של אח קטן וכניסה לגן הם שני שינויים משמעותיים שלפחות בשלב הראשוני לא כרוכים בהרבה אושר. אולי זאת הדרך שלה לבטא גם את הרגשות הקשים שעולים. ואלי שחרור של הציפייה לאושר יאפשר לה לבטא את הרגשות הקשים בדרכים פחות מטרידות.

דבר שני - הטיפוס הקלאסי של בת בכורה מרצה וילדה טובה, אני מאוד מנסה לשבור אותו. כיוון שברירת המחדל שלה (של בכורתי) הוא לחשוב על אחרים וטובתם לפני שהיא חושבת על עצמה, אני משתדלת לעודד כל גילוי של התנהגות הפוכה, אפילו אם זה כביכול "לא בסדר", לא פגיעה באחרים כמובן, אבל לקחת בחשבון גם את הצרכים שלה ולא לפעול מתוך ריצוי.

אני לא מרגישה הדהוד עם עניין הציפיה לאושר. ציפיות אחרות - כן.
אני חושבת שיש לי ציפיה מעצמי ומהסביבה לשלמות... אני יודעת שזה לא נכון לחשוב כך אבל איפה שהוא בתוכי קיימת הציפיה להיות אשת חיל, מצליחה בהכל ולוקחת הכל על עצמי, ושגם האחרים יהיו בהתאם. אני מנסה לעבוד על זה כבר הרבה שנים, ועדיין יש לי דרך לעשות.

אני חושבת שהשינויים בחייה (אח וגן, אגב - את הגן היא דרשה ואנחנו נכנענו ...) מהווים גורמי סטרס למרות שהם דווקא כן כרוכים בשמחה רבה מבחינתה. כנ"ל לגבי - אני מאושרת עם התינוק הקטן וגם חוץ מזה נמצאת בסטרס עקב השינוי.
מאז שהיא היתה קטנה אנו מאפשרים לרגשות קשים לצאת ולהתבטא, ולפעמים ממש עוזרים להם לצאת. לפעמים היא עצמה מבקשת שנשים סרט עצוב כדי שהיא תוכל לבכות.. היא מודעת לעצמה יחסית לגילה (אני חושבת) ויודעת להגיד "אמא, אני לא מקבלת מספיק אהבה כרגע. אני רוצה עכשיו שתתני לי אהבה בצורת חיבוקים / דגדוגים".

אגב, גם אני חשבתי לנסות לעודד "התנהגות הפוכה", משוחררת. כשהיתה תינוקת למשל היא נרתעה מלהתלכלך בחול או בוץ, ואז עשיתי עניין גדול מכמה שזה כיף והיה לנו סיפור על ברווז שנורא אוהב להתלכלך, וזה עבר והיום היא מאוד אוהבת להתלכלך. מתחשק לי לצבוע איתה בגואש ולהכתים איזו חולצה ישנה, לקנות חטיף לא בריא ולהשאיר את בצק המשחק בכוונה שיתייבש!

לילה טוב, אני מרגישה שאני צריכה לתת לדברים שלך לחלחל ולבדוק באמת בתוכי עד כמה הם קיימים בי ובה או שלא. אני אתן לזה זמן ואראה מה עולה.
תודה רבה על מה שכתבת.

רק להבהיר - לא התכוונתי להיות ביקורתית אם כך השתמע, וזה לגמרי בסדר אם מה שמדבר אליי לא מדבר אלייך

את צריכה לקחת רק את מה שעוזר לך.
נשמע לי שאת בהחלט קשובה לה ולך ועושה את תהליך החשיבה והעשייה שבסופו של דבר יעזור לכם. בהצלחה רבה!

עוד משהו אני רוצה להגיד - שני השינויים שתיארת לא רעים, אחד מהם טוב וטבעי, ונראה שגם השני טוב לה. אבל בצד הטוב שבהם יש גם התמודדות לא פשוטה - אמרת את זה בעצמך. אני רואה מהבנות שלי שיש מי שמחצינה יותר - וזה לא בהכרח קל לנו להתמודד עם זה, אבל אצל מי שמפנימה יותר - זה יוצא אחר כך בצורת מחלות ושאר מרעין בישין, אז בראייה מגבוה יותר אני מעדיפה בכי/צעקות/מרדנות/כעס על הפנמה.
גם עודף מילוליות ומודעות עצמית הן לא תמיד הפתרון. לפעמים צריך פשוט לתת לזה לצאת, בדרך הכי פשוטה ופרימיטיבית (פשוט מה שתיארת בפוסט האחרון נראה לי כמו התנהגויות סופר-בוגרות. לא אומרת בביקורתיות, סתם מנסה לתת מבט מהצד ומן הסתם מדברת בעיקר על עצמי.. קחי כאמור רק מה שמתאים לך).

אני חושבת שגיל ארבע חמש הוא גיל של פחדים.
גם לי יש ילדה בת חמש שפוחדת ממיליון דברים והיא היתה ילדה מאוד מאוד אמיצה תמיד.
היא אפילו פוחדת ללכת לשירותים בלי ליווי בעוד כשהיתה בת שלוש היא היתה מבלה שם שעות
בשמחה ובצהלה.
בכורתי בת שמונה גם עברה פאזה כזו בערך מהגיל הזה של פחדים.
פחדים מאש, מחושך, מכלבים, ועוד...היום היא כבר לא שם ברוך השם.
לי נראה שכל פחד הוא איכשהו מתקשר בצורה תת מודעת לפחד מוות וזה באמת הגיל שמתחילים
להפנים את כל עניין של המוות.
לא יודעתאם זה קשור...חוצמזה, את מכירה בן אדם בלי פחדים?

את מכירה בן אדם בלי פחדים?
אני עצמי אדם פחדן למדי..

לילה טוב - לא היית ביקורתית מדי בכלל, כתבת דברים נהדרים ואני בוחנת מה קשור אלינו ומה לא.

אגב, היום היה לנו יום הרבה יותר טוב - המודעות שלי לכל העניין מאוד עזרה והצלחתי להכיל אותה ואת פחדיה וטרדותיה באופן ממש טוב.

תודה על כל מה שאתן כותבות, זה עוזר לחשיבה שלי על זה.

מצטרפת לקוסמת.
בתי בת כמעט חמש ולפני כמה חודשים נכנסה לתקופה של פחדים.
התייעצתי עם פסיכולוגית ילדים חביבה שאמרה לי שהשלב הזה אופייני לילדים קצת גדולים יותר,אבל מכיוון והיא בכורה ומאוד חכמה ומאוד מאוד רגישה זה לא מפתיע שזה מגיע עכשיו.נשמע לי מתאים גם לנעמה שלך.

גם אצלנו יש מדי פעם גלים של פחדים ודאגות, גם אצל הבכורה שהיא מאוד בטוחה בעצמה. נראה לי שזה שלב בו שמבינים יותר על העולם, מכירים יותר, שומעים יותר ולכן גם עולים יותר פחדים.
לזכור שזו תקופה ורוב הסיכוי שיעבור (עד שיהיה גל אחר

. אני תמיד משתדלת לענות על כל שאלה ופחד, הסבר אם יש וגם חיבוק. גם אם זה נשאל כבר מאה פעמים. זו נראית לי דרך לבנות הבנה ואמון בעולם...

שני הגרוש שלי - לעודד אותה לצייר, לכתוב (אם היא כבר כותבת) ובעיקר לשחק את הפחדים. לצעירה שלי היו כמה תקופות לא פשוטות ומה שבפירוש עזר לה היה שעות על גבי שעות של משחקי דמיון עם בובות. היא גדולה מנעמה שלך בכמה שנים ומתסרטת את הבובות, מצלמת אותן במצלמה שלי ויש לה אפילו ערוץ יו-טיוב משלה לסרטים.

מוסיפה - לתת לה כל הזמן הרגשה שזה בסדר לפחד וזה בסדר לשתף, וכולם פוחדים, גם גדולים

וואו אני קוראת את זה ונראה לי אחד לאחד כאילו את כותבת על הבת שלי (הן באותו גיל בדיוק) כולל הקוקו הגבוה והחזק:-)
אני יכולה להוסיף שהתייעצתי פעם אחת עם פסיכולוגית ילדים ומה שהיא אמרה על הבת שלי זה שהיא פשוט קולטת המון המון דברים בלי לסנן (תוצאה של רגישות וחכמה גם יחד) והתוצאה היא שנוצר פער גדול בין מה שקולטת למה שמסוגלת להכיל/לעבד. והפער הזה מתמלא כולו בחרדות.
לא יודעת אם הצלחתי להעביר נכון את ההסבר אבל לי בזמנו זה התיישב ממש בול עם מה שהרגשתי.
שני סיפורים קטנים מהימים האחרונים (כי תמיד נעים להרגיש ביחד באותה סירה

)

עשינו טיול בשישי ולצורך כך לקחנו את המגפיים שלה מהגן. מהרגע שחזרנו מהטיול היא הייתה בלחץ (ואני לא מגזימה) שצריך להחזיר את המגפיים לגן. כל השבת היא התעסקה מתי נחזיר ואם כבר החזרנו ... אגב בגן (נכנסה בגיל 3) היא סופר סופר צייתנית ולי זה קצת קשה למרות ואולי בגלל שגם אני בדיוק כזאת ...
לפני כמה ימים היא שואלת אותי אמא אנשים יכולים למות? עניתי כן. איזה אנשים? עניתי אנשים מאד מאד מאד זקנים. מי למשל שאנחנו מכירים? עניתי שאנחנו לא מכירים אנשים כאלה למרות שהשכנה שלנו בת 97 וידעתי ישר שהיא מתכוונת אליה... וזה כואב למות? עניתי שלא, לא מרגישים. איך זה שלא מרגישים?עניתי שככה זה בטבע פשוט לא מרגישים. וגם אני יכולה למות? טוב כאן כבר כמעט נפלתי מהכסא (יותר נכון מהמיטה) אמרתי לה שמה פתאום וחס חלילה ...

יומיים אחרי זה היא אומרת לי אמא את נראית זקנה

...
חייבת להוסיף שאחד הדברים שאני מאד משתדלת להקפיד לא לעשות (למרות שלפעמים זה קורה..) הוא לא לדבר על ידה על שום דבר שלא צריכה לשמוע.(גם לא בשקט) אני מזכירה לעצמי שגם אם נראה לי שהיא לא שומעת הכל נכנס וזה בדוק

ודבר אחרון- לגבי ההסברים אני חושבת שלפעמים ההסיחפות בעודף מידע יכולה גם היא ליצור פחדים.
תודה שהעלאת את הנושא מחכה לראות לאן יתפתח הדף...

תודה לכולכן על הכל - פלונית, לא תאמיני איזו שיחה היתה לי עם בתי היום.. עוד מעט אגיע לזה.
אני רוצה לספר שבעקבות כך שהמודעות שלי התעוררה לעניין כולו אז ממש השתנתה ההתנהלות בבית בכלל ושלי בפרט. אני עושה לה מחדש את הקוקו כמה פעמים שהיא רוצה ובלי להעיר כלום, אני נותנת כמה שיותר בטחון בנוגע להכל, אני מרפה את המושכות ומקפידה פחות על כל מיני דברים.

ואוו, אילו דברים קרו היום - אחרי יום וחצי של שינויים בלבד! כל פעם שפשפתי את העיניים ולא האמנתי. זה היה כאילו שבזה שהתפניתי להקשיב ולהכיל את הפחדים שלה, נפתח סכר ונהר ענק התחיל לזרום החוצה.
היום, בפעם הראשונה, היה לה קשה להפרד בגן. איתן נשאר איתה עד שהיא שחררה ובסוף היום הגננת סיפרה לי שהיא התגעגעה ובכתה וציירה לנו ציור עם ברכה. בעיני זה טוב שהיא בכתה - כאילו היא הרגישה שיש מקום להכיל את הקושי שלה ושזה בסדר שהיא תראה אותו.
דבר קטן אחר - היא השאירה כהרגלה ערימת תיק/נעליים/מעיל בכניסה לבית ואני (שלא כהרגלי) לא טרטרתי לה במוח שתרים, רק ברגע של רוח טובה ביקשתי שתעשה את זה כשיתאים ותוך 10 דקות היא פשוט הרימה וסידרה.
ולקראת סוף היום.. מילדה שלא מספרת לי כלום על כלום ("מה עשית אצל סבתא?"... "כלום, ישבתי והסתכלתי כל היום על התקרה..") ובמיוחד לא על מה שמטריד אותה היא התחילה לספר. היא ביקשה שנדבר על "למה התעגעתי אליכם היום בגן". ביקשתי שהיא תספר למה והיא אמרה שהיא פחדה שלא נגיע לאסוף אותה כי משהו אולי יקרה לנו, נגיד שגם אמא וגם אבא ימותו ואז מי יקח אותה מן הגן. היא דאגה שתהיה שרפה בבית והכל ישרף כולל אנחנו ולא יהיה לנו איך להודיע לגננת שלא נבוא ... וכאן נפתח נסכר ונהר של פחדים שנולדים אחד מן השני התחיל לזרום ממנה.. היתה כזאת הקלה אצל שתינו מהשיחה הזאת ואני כל כך שמחה שהיא בחרה לשתף.

את השיחה הזאת עשינו שתינו על הספה תוך כדי חיבוקים ודגדוגים כשהאח הקטן אצל אבא. בסיום השיחה היא אמרה לי שהיא זקוקה להרבה זמן בפרטיות איתי, בלי אבא ובלי האח הקטן. ניסינו לראות איך נמצא את הזמן הזה כל יום או שלפחות ננסה וגם על זה אני כל כך שמחה - שהצורך הזה עלה. מדהים איך שלמרות שהיא לא הראתה קנאה ולא דיברה - החוסר הזה בזמן פרטי עם אמא למשל, הצטבר והצטבר והצטבר עד שהפך לחוסר קריטי.
ופתאום זה עלה.

היה לנו יום נהדר ביחד וערב כיפי עם המון הקשבה ופתיחות.

אני מרגישה שכל העניין הזה היה עבורי כמו פעמון מעורר. ראיתי כמה חשוב לשחרר. זה נשמע בנאלי אבל אני מרגישה את זה בכל כך הרבה דברים ולשם שינוי מרגישה שאין לי בעיה עם זה - שיהיו כמה כלים בכיור, שאיתן לא יכבה את האור, שיהיו חפצים על הרצפה. לא שמתי לב אבל נעשיתי נוקשה ומעצבנת ומלחיצה, ופתאום באה נעמה עם הפחדים שלה והלחצים שלה והעיניים שלי נפקחו לראות את החלק שלי בזה.

הבת שלך ואת נשמעות מקסימות חכמות ורגישות!
@}

הבת שלך ואת נשמעות מקסימות חכמות ורגישות!

הי דנה! אשמח לשמוע מה אמרת כשסיפרה על הפחדים..
הבנתי מהגננת של הבת שלי שזה מאד אופייני לגיל ההתעסקות עם המוות (היום על הבוקר עם עיניים חצי עצומות שוב נשאלתי האם אנשים יכולים למות??)
אני כבר בדאגות איך יעבור יום הזיכרון בגן.. במיוחד לאור העובדה שאנחנו מארחים חייל בודד ואיך אני אענה על השאלה אם חיילים יכולים למות...

אשמח לשמוע מה אמרת כשסיפרה על הפחדים..
קודם כל דיבבתי החוצה את הרגשות שלה, אמרתי משהו כמו: "זה בטח היה ממש מבהיל בשבילך לחשוב שאנחנו עלולים למות", "בטח מאוד דאגת שתישארי לבד" וכו'. בסוף כל משפט היה סימן שאלה כדי לוודא אם זה מה שהרגישה, והרבה מאוד אמפטיה. גם חיבקתי אותה תוך כדי השיחה.

אחר כך קצת פתחנו את העניין. היא היתה מוטרדת מזה ששנינו נמות וסיפרתי לה שזה מאוד נדיר שזה קורה. קצת דיברנו על כל האנשים שאוהבים אותה ושהיא מכירה שיוכלו להיות איתה אם מאיזושהיא סיבה לא נוכל ל הגיע לגן. המצאנו ביחד כל מיני דוגמאות מצחיקות - ששנינו נסענו באוטו, שהיה לנו פנצ'ר והטלפון נפל לשלולית..
סיפרתי לה שלגננות יש את הדרך להשיג כל מיני אנשים שיכולים להיות איתה (היא רצתה לדעת איך ומי וכו') וגם דיברנו על זה שגננת לא משאירה ילדים בגן אף פעם ואפילו לוקחת אותם אליה הביתה.

היא בעצם רצתה להיות בטוחה שהיא לא נשארת לבד בגן, בעולם, בחיים... ועל זה עניתי עם פחות התייחסות לנושא המוות שלנו (למרות שאצלנו בבית מדברים על מוות לפעמים ולפני כמה חודשים מת הכלב שלנו, מה שאולי עזר לה קצת יותר להבין מה זה).

אגב היום היא רצתה שבבוקר אשאר איתה בגן קצת וגם הגעתי קצת יותר מוקדם והיא היתה רגועה ואמרה לי שבכלל לא התגעגעה. לעומת זאת קצת אחרי שחזרה הביתה היא ביקשה שיחה פרטית כדי לדבר על מה שמטריד אותה..אבא החזיק את נדב ואנחנו צללנו למיטה לשיחת דאגות ודגדוגים.
מבחינתי זו אחרית הימים - שהיא תבקש לדבר איתי..

ממש מרגש דנה.
אני מאוד מזדהה עם הרבה מהדברים. הבת שלי מגיעה עם כל מיני פחדים (למשל לאן נברח אם תהיה מלחמה:-() והפחד הפנימי שלי לא נותן לי לענות לה תשובות ממש מרגיעות. אני עונה תשובות מציאותיות מרוככות אבל לא מסוגל
להגיד דברים כמו ״אין שום סיכוי שתהיה מלחמה״:-p

(לא מסוגלת)

אני חושבת שזה לא נכון להגיד דברים כמו "אין סיכוי שתהיה מלחמה". כי אם תהיה אז מה זה יעשה לאמון שהיא נותנת בך?
כילדה פעם אחת דיברתי עם אמא שלי על אחד מהפחדים שלי (שהקטבים ימסו ופני הים יעלו, זה היה פחד ממשי ביותר), והתשובה שלה היתה - אז חוף הים יהיה קרוב יותר ויהיה לנו כיף.
אני הייתי אז בת 12 ומאז לא שאלתי אותה שוב לגבי פחדים כי הבנתי שגם היא מפחדת. זה לא הרגיע אותי רק נתן לי להבין שאין תשובה לפחד שלי.

אני מכירה סיפור על ילד בן 4 ששאל פעם את אמא שלו אם אבא ימות. היא נבהלה ואמרה שמה פתאום, אבא לא ימות.
אחרי שנה האבא חלה בסרטן ומת תוך 3 חודשים והילד זכר את השיחה ההיא ואמר לאמא שלו - את שיקרת לי!
לאחר מכן הוא שאל אותה אם היא תמות. הדחף הראשון שלה היה לומר - "מה פתאום, אני לא אמות", אבל אז היא הבינה מה עומד מאחורי השאלה ופתחה איתו את הנושא שבאמת הטריד אותו - מה יהיה אם אשאר בלי הורים, מי יטפל בי...

אני מבינה שאני לא יכולה להגן על הילדה שלי מכל הדברים בעולם וזה קשה לי. עד כמה לספר לה ובאיזה גיל על הדברים הרעים בעולם כדי שתדע להיזהר? מתי מספרים על סמים או על אנסים...איך מספרים בלי להפחיד, איך מזהירים בלי ליצור חרדה?
יש לי עוד מה לכתוב ובעיקר לשאול אבל אני צריכה ללכת עכשיו.

והפחד הפנימי שלי לא נותן לי לענות לה תשובות ממש מרגיעות.
אני אותו דבר, רק לא מרגישה שאני מונעת מפחד.
תשובה שקרית שמייפה את המציאות נתפסת אצלי כדבר גרוע ביותר לעשות לילד.
מעבר לבעיה המוסרית של לשקר לילד, זה נראה לי זלזול באינטליגנציה שלו ובעיקר - כמו שצוין פה במקרים כואבים ביותר - עלול להתפוצץ לנו בפרצוף.
אני מאוד משתדלת תמיד תמיד לומר את האמת.
אני מנסה שהאמת הזאת תתנסח בצורה הכי רכה שאפשר, והרבה פעמים אני מסתפקת במה ששואלים ולא מובילה את השיחה לכל מיני כיוונים "מתבקשים"
אבל אני חושבת שהכי גרוע זה לא לענות, לענות משהו "מנפנף", לשנות נושא וכו'.
ילדים מיד מרגישים שיש פה עניין וזה יכול אוטומטית להעצים את הפחדים במקום לשכך אותם.

גם אני נשרדת לענות על שאלות מלחמה..
אז מה שאני אומרת זה שאם תהיה מלחמה נטוס להודו ונעשה חיים.
תשובה טובה, לא?

עד כמה לספר לה ובאיזה גיל על הדברים הרעים בעולם כדי שתדע להיזהר? מתי מספרים על סמים או על אנסים...איך מספרים בלי להפחיד, איך מזהירים בלי ליצור חרדה?
בכל גיל יש את ההתמודדיויות שלו, את פשוט תראי מתי צריך מה לפי הדברים שהיא כבר מוכנה לעשות, כמו ללכת לבד לאנשהו.
כשהיא התחילה ללכת לבד בתחומי הישוב הסברתי לה מה לעשות וממה להזהר. להגיד לך שזה לא הפחיד אותה קצת? זה כן. אבל העדפתי שתדע מה לעשות במקרה ש... מאשר לא לדבר על זה בכלל ולחשוב שלנו זה לא יקרה.
עכשיו לדוגמא, סביב ההתעניינות במשחקי מחשב ותחילת ההתכתבויות הוירטואליות (זה מגיע כל כך מהר שזה מפחיד) עלתה שאלת הפדופיליה (לא במילים האלו כמובן), ומצאתי את עצמי בדיוק שם - מנסה להסביר בלי להפחיד יותר מדי או לייצר חרדה.
וחוץ מזה שתדעי שאני חושבת עלייך ואפילו חלמתי עלייך בלילה...

שליחה על ידי קרן* » 20 ינואר 2012, 23:26

גם לי יש ילדה כזאת - חכמה, רגישה ופחדנית..

גם אצלנו הפחד המרכזי הוא מוות.
היא מפחדת לאכול משהו שנופל על הרצפה, היא מפחדת מ"רעילים" (אצטון מככב בגדול!), שואלת האם היא יכולה להכניס אצבע לפה אחרי שנגעה במשהו,
וכמובן אש/שריפה ומוות.
בשיחה עם עו"ס (מדריכת הורים ומטפלת משפחתית) הגענו ביחד למסקנה שאסור להרחיב איתה את השיחה בעניין.
בדיוק כמו שתבה מעליי - מה שהיא אמרה על הבת שלי זה שהיא פשוט קולטת המון המון דברים בלי לסנן (תוצאה של רגישות וחכמה גם יחד) והתוצאה היא שנוצר פער גדול בין מה שקולטת למה שמסוגלת להכיל/לעבד. והפער הזה מתמלא כולו בחרדות.
ולכן כשעולה משהו אני עונה בצורה עניינית ולא מפתחת יותר מדי שאלות כמו - מה את חושבת, מרגישה וכו'..
פעם הייתי נכנסת איתה לשיחות כאלה וזה כנראה הציף אותה יותר מדי.
וברור שהפחדים שלה עוררו אצלי נקודה רגישה.
<גמני הייתי ילדה פחדנית לאללה>

שמתי לב שאצלנו ברגע שאני לא מגיבה בלחץ לתופעות (היתה תקופה ששטפה ידיים אחרי כל דבר שנגעה, נמנעה מלשחק בחוץ כשחשוך וכו'..) שנלוות לפחד -
הפחד מצטמצם והיא הרבה יותר רגועה.

ודבר נוסף - יש לה רגישות סנסורית-מוטורית (לא מאובחן אבל זה לחלוטין ברור לי), התווית מציקות, הבגדים לוחצים, יש פירורים בנעליים.
אז גם הפחדים הם חלק מהרגישות וכמו שאני מנסה להגיב בעניין ולא להתעבן מכל הבגדים - כך גם אם הפחדים.

שמחה שפתחת את הדף! תודה... @}

אני רואה שקיבלת פה עצות טובות שעוזרות לך בתגובה שלך לפחדיה.
ילדים הם דיפוזיים והרבה פעמים משקפים גם לחצים שלנו.
מה איתך? מה עם החששות שלך מהמצב החדש? מלתפקד עם שניים? עם ילדה שפתאום החליטה שגן יותר טוב לה? איך הגן בעינייך? איך הפרידות שלך בבקרים? איך החרדות של בעלך מהמצב החדש? הוא סומך עליך? תומך בך? מקבל בעצמו את התמיכה שהוא צריך?
בגישה ההוליסטית רואים את כל התמונה, לא רק את הסימפטום. לי, למשל, עלו דברים שקשורים לאמא שלי ואיך שהיא גידלה אותנו.
השאלות כמובן רק כדי לתת לך נושאים למחשבה, את לא חייבת לענות. אנחנו לטובתך.

יו זה קטע.
הבן שלי בן ארבע וחצי(לכולן יש פה בנות אז אני מגוונת!),יש לו בעיות בוויסות החושי וגם הוא, כמו הבת של קרן נוטה בזמן האחרון לכל מיני חרדות היפוכונדריות כאלו, מוזרות.
לגבי שאלות על המוות, זה כבר מספר חודשים שהוא מתעניין בכל הנושא וגם בגוף האדם ובלידות ובכלל בכל הנושא הרחב הזה שנקרא "חיים", אבל לא חווה את זה כפחד אלא פשוט לומד מעט עובדות. אישית, אני עונה תשובות ענייניות, קלילות ונכונות.
הוא מסיק מסקנות מדוייקות לבד.
אבל, וזה אבל רציני מבחינתי, הוא נגעל מהמון דברים בזמן האחרון. למשל, אם אחותו או אבא שלו מתעטשים לידו הוא לא יגע במשקה או מאכל שהוגשו לו.
אם הכלב מתקרב לשולחן בזמן ארוחת הצהריים הוא מבחינתו סיים את הארוחה באותה השניה ועוד כל מיני כאלו דברים מוזרים.
בהתחלה הייתי מתעלמת, אחר כך ניסיתי להסביר, ולבסוף הגעתי למצבים שאם הוא ממש מגזים "עם השטויות", אני כועסת ודורשת בתוקף שיתעלם מהמחשבות השגויות האלו.
זה הגיע למצב שהילד לא שותה כלום כל היום כי אחותו הקטנה מקוררת מעט.
הוא יכול לא לאכול כל היום באותה המידה.
זה מטריד, ובעלי מצא את עצמו רודף אחריו בבית תוך שהוא מדמה עיטושים רק בשביל לעמת אותו עם הסיטואציה. אני, כמובן, לא בטוחה בכלל מה נכון ומה לא. אין לי דעה נחרצת בעניין.
בעלי אומר שצריך להוציא לו את השטויות האלו מהראש כבר מעכשיו או שהוא יסבול בגיל מאוחר יותר.

דנה ה, לגבי הפחדים שאת מתארת, אני מרגישה שהדבר הטוב ביותר הוא לדבר לדבר לדבר. להוציא החוצה ולתת מקום, לענות בכנות על שאלות ולהשתדל לשמור על פרופורציות.
תראי, ילדת ילד נוסף, וזכית בצד חדש לחלוטין בחיים של הבת שלך, בו היא משתפת וחולקת. זה נפלא, ואולי זו הדרך שלה למצוא מחדש את האינטימיות והקרבה שהיתה מובנת מאליה עד להצטרפותו של האח הקטן.
יש לי הרגשה שאחרי שיחזור לה הביטחון בקשר שלכן ובנוכחות שלך בחייה, היא תשתחרר קצת. נשמע לי אפילו טבעי.

ויש לי שאלה, אם למישהי יש ניסיון או ידע-
הבן שלי מתעסק המון בישבן שלו. כל דבר זה "תחת", ומציג את הטוסיק, ועוד כל מיני התנהגויות שלעיתים ממש מביכות אותי וכבר לא יודעת איך להתמודד עם זה. לא עוזר מה שאני אומרת או מסבירה.
לא עוזר גם להתעלם, זה שם.

קשור לשלב האנלי, או לתולעים?

שליחה על ידי מיה* » 24 ינואר 2012, 07:14

הבן שלי מתעסק המון בישבן שלו. כל דבר זה "תחת", ומציג את הטוסיק
יכולה לומר בתור הומאופתית ש2 התופעות שתיארת (מה שקראת ה "שטויות" שלו וחשיפת הטוסיק) קשורות זו בזו ויש רמדי מיוחדת לשילוב שתי התופעות האלו.
כמובן שזה ממש לא מספיק אינפורמציה, חייבים לראות תמונה שלמה יותר כדי להבין בדיוק את המקור.

חייבת ללכת, אז אם תרצי עוד אינפורמציה את מוזמנת לשאול
(-:

הי מיה, את ממש מפתיעה אותי, אני מאוד אשמח לשאול עוד אבל לא רוצה לפלוש לדף. איפה אפשר לכתוב לך?

כתבה מעניינת על הקשר שבין בעיות בשיווי משקל לבין חרדתיות אצל ילדים, ועל טיפול והפחתת חרדות ע"י שיפור שיווי המשקל באמצעים כמו משחקים בגני שעשועים (נדנדות, קרוסלות, מתקני טיפוס), וגם המלצה על מנשאים לתינוקות ופעוטות מאותה סיבה (מחזקים את "חוש" שיווי המשקל): http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/1.1622781

עוד אנקדוטה בנושא המוות, הבת שלי שואלת אותי השבוע על סופרת שכתבה ספר שקראנו אם היא חיה. אני - לא, והיא בפשטות אה אז היא מתה..
וזה שרק לפני כמה ימים שאלה בחשש אם אנשים יכולים למות..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי אורלי נ,
את מוזמנת בשמחה לכתוב לי למייל [email protected]
יום נפלא,
מיה (ממחשב אחר).
@}

ילדה בת 11 מאוד מפותחת ובוגרת מחשבתית שואלת יותר מידי שאלות על חרדות, תחילה חשבתי שזה סקרנות בריאה אבל כבר שבועיים שהיא שואלת המון שאלות מסביב, כנראה אחות של חברה שלה הסבירה לה משהו ממש לא ברור על חרדות ולחץ בלתי נשלט, ואני מתחילה להלחץ שהיא מחפשת בעצמה כל מיני סימנים, לא עוזרים ההסברים והסיכומים שאני מארה לה מהרשת של בעלי מקצוע היא ממשיכה לחפור בנושא, התעלמתי בהתחלה כי הייתי משוכנעת שזה יעבור אבל השיח נמשך יותר מידי זמן.
צריכה איזה רעיון איך אני משחררת אותה מהנושא מבלי לעשות "עניין" מהנושא?

באופן טבעי

באופן טבעי