ילדים ולוויות

רציתי לשתף בהתלבטות:
האם יש מקום לילדים/תינוקות בלוויה?

לפני כחודשיים נפטרה אשה קרובה, הלוויה היתה קטנה מאוד, והיה חשוב לי להגיע (עם הילדים). העמסנו את הילדים, ובאנו. כולם שמחו לראות את הילדים, היו ששאלו אם לא היה לנו עם מי להשאיר אותם.

אמש נפטרה סבתא של חברה. לא מצפים ממני לבוא ללוויה(כי קשה לילדים בחום), אני לא רוצה לבוא (מהנסיון ההוא - אני לא רוצה להתבלט מדי, ועוד עם משהו מלא שמחה). אני לא אסע.
הלואי והתנאים היו מאפשרים לי לבוא עם הילדים, בלי לחולל מהומה.

האנרגיה בבית הקברות היא אנרגיה קשהההההה
בהיות האנרגיה הנשית אנרגיה קולטת - בית הקברות הוא לא בדיוק המקום המתאים לאישה
אצל הצ'רקסים למשל, רק הגברים (כמעט) הולכים ללוויות
אישה בהריון - בכלל לא יכיר מקומה בבית קברות כי היא לא רק קולטת אלא גם מזינה
גם ילדים מאוד רגישים ולכן, ככל שהם צעירים יותר, כך עדיף שלא יגיעו, וכך החשיפה שלך להערות גדולה יותר

סיפור:
היה לי קשר מיוחד עם סבתי
בשלושת השבועות שלפני לידת יהונתן היא גססה ולא ידענו מי יעשה זאת קודם: הוא יכנס לעולם או היא תפרוש ממנו

היא חיכתה לדעת שילדתי ונפטרה 24 שעות אחרי הלידה

לא הייתי בלוויה כי הייתי בבית יולדות, ובגלל הקשר המיוחד איתה היה חשוב לי לבצע סגירה
לא זוכרת אם הגעתי ל- 30 אבל באזכרה של שנה (11 חודש) חרגתי ממנהגי והגעתי - עם יהונתן
אנשים זרים שעברו על פנינו ניסו ממש לגרש אותי מבית הקברות כי אסור להביא לשם תינוקות. לא השארתי אותו כי בין השאר, אנרגטית, היה חשוב לי לחבר

עצה: בקרי את חברתך אחרי השבעה, היא בטוח תבין ואת תשמרי על עצמך ועל ילדייך הרחק מהאנרגיה הקשה של מוות - זו אנרגיה קשה שאופפת בתי אבלים בדרך כלל - בגלל ההתייחסות הקשה של אנשים למוות

גילה - חמי נפטר כשאני הייתי בחודש השני להריון עם אגם. אני הייתי בהלוויה ומאז אנחנו מגיעים גם לכל האזכרות, עם הילדים. אף אחד מסביבנו לא עושה מזה סיפור שהם מגיעים, אנחנו לא עושים מזה סיפור, הילדים יודעים שסבא שמואל מת, הם לא מכירים אותו, אבל הם תמיד שמחים להשקות את הקבר ואת הקברים ליד, ומבחינתי זה חלק מהחיים, המשך שלהם, ואני מנסה להעביר את המסר גם לילדים. לא במילים, אלא בפשטות ובקבלה של העניין.

כשסבא שלי נפטר, להלוויה רק אני באתי, אבל לשלושים (שלא נערכה בבית קברות, אגב, והייתה במסגרת משפחתית) באנו כולנו. בדיעבד, זו הייתה טעות. הילדים, באופן טבעי, דרשו תשומת לב, בעיקר שלי - ואני נאלצתי להפנות את תשומת ליבי אליהם, וכך פספסתי סיפורים ושיחות על סבא שלי, שמאד רציתי לשמוע ואולי גם להשתתף. במרבית המקומות אין לי בעייה עם זה (לפעמים זה אפילו יתרון), אבל במקרה הזה נשארתי עם תחושת החמצה.
אין לי בעייה עקרונית עם הבאת תינוקות לבית קברות, אבל באירוע טעון רגשית, זה עלול להפריע, לך (כאמא) שלא יכולה להתחבר לרגשות שלך, וגם לסביבה, שרוצה קצת לגיטימציה להיות עצובים, ותינוק עליז או בוכה, די מפריע. אם הוא שקט אין בעייה, אבל מי יכול להבטיח שכך יהיה?

מנקודת מבטינו (ההורים) דווקא התינוק שצוחק כשכולם עצובים, מזכיר לנו שהחיים ממשיכים, שצריך להתסכל קדימה.
ואימרה מאימרותיו של בן זוגי: אי אפשר להאריך את החיים, אבל אפשר לנצל אותם עד הסוף. (לא ציטוט אחד לאחד, אבל זה המסר).

שגית, לדעתי השיקול הוא לאו דוקא אם הילד יפריע
אלא יותר עד כמה נחוצה חשיפה לסוג כזה של אנרגיה
או האם ועד כמה היא מזיקה

נאוה - האם האנרגיה אינה ההתייחסות שלנו לעניין? אולי אם אנחנו נתייחס לזה בטבעיות, ככה זה גם יתקבל? נסי להסתכל על העניין מהכיוון הזה. כל דבר מביא איתו אנרגיות משלו, אבל אנחנו מוסיפים אנרגיות משלנו.

אני מסכימה מאוד עם נאוה פרנס.
אין לי מושג באנרגיות וכו', אבל אני יודעת שילדים לא צריכים להיות בבית קברות. בטח לא בגיל בו הם מתחילים להבין מה קורה ושיש שם איש ושמכניסים אותו לאדמה ומכסים אותו.
אני לא מכירה את רובכם ואת גילאי הילדים שלכם, אבל יש לי הרגשה שלכולכם כאן יש ילדים מתחת לגיל הזה.

ולגבי ההתיחסות הטבעית שלנו למוות - מצטערת אביב חדש , אבל היא לא קיימת! והיא לא קיימת בעיקר משום שאנחנו לא חיים כולנו מינקות ועד זקנה ביחד עם כל המשפחה. היא אולי קיימת בתרבויות אחרות, אבל לא אצלנו. עובדה היא, שאנחנו קוברים את קרובינו בבתי קברות ולא בחצר הבית.

וגם למקרא התיאור שלך בזמן הביקורים בבית קברות עם הילדים (שאגב, זה לא אותו דבר כמו ללכת להלוויה) - גם את כנראה, לא מתייחסת למוות באופן טבעי.

מוות טבעי כמו לידה
אנרגיות של מוות הן קשות כי הן אנרגיות של סוף, כאב, צער ואובדן (של האבלים הנשארים), רגשות אשמה (של הנ"ל) וכדומה.
אני עובדת עם גוססים לפעמים - בימים האחרונים, מסייעת להם לעשות מעבר מודע , שלם וחלק למימד האחר. זו הרגשה מרוממת שאי אפשר לתאר. זו גם זכות גדולה בעיני. זה לא המוות עצמו שקשההה, המוות עצמו הוא אנרגיה של שחרור והתחלות חדשות

אני מפרידה מוות של איש חולה שגסס ממוות מפתיע של אדם צעיר
מה שנקרא בעגה מקומית "אסון".
בכל אופן בתי (4.5) מאוד רצתה לראות איך טומנים באדמה ומכסים
וממש נעלבה כשהסברתי לה שבטקס לא יהיו ילדים
בדיעבד אני שמחה שלא לקחתי אותה כי ההלוויה היתה קשה מדי, אם יש דבר כזה...

האנרגיה של בית קברות היא אנרגיה מוחלטת, היא מייצגת את המוחלט, את האיזון המוחלט. ניתן לראות אנרגיה זו כקשה אבל אנרגיה זו מופיעה בכל מקרה בכל גיל ולכל אדם. שכן מוות כפי שנכתב כאן כבר, הוא צומת בה נגמר א ומתחיל ב. לילד, אובדן ללא השב של משחק הינו מוות, והזדמנות לחיות הלאה, חדש, אחר. במהלך החיים שלנו אנחנו נפרדים מעמיתים לעבודה, משכנים, ומתחילים קשרים חדשים, בכל מקרה כזה למעשה מתרחש מוות והחיים ממשיכים הלאה...
בהסתירנו את הילדים מאותה אנרגיה מוחלטת, בהצנעת המוות מחיי הילדים, אנו מחמיצים הזדמנות יוצאת מהכלל לאירוע שנוגע לכל אחד מבני המשפחה, לוויה. ילדים ראוי שיהיו בהלוויות אם ניתן, על מנת להכיר את המוות ואת החיים, ומתוך היותם ממשיכים ומבטיחים עתיד, היותם העתיד עצמו, הנם מופקדים על המשימה להזכיר לנו שהחיים ממשיכים, ובדרכם הם לא מניחים לנו לשכוח את זה. הטוטליות של המוות, הידיעה שזהו חלק מהחיים, כל מוות, בכל גיל, הן הזדמנות חשובה.

אנחנו מתכחשים למוות ומוצאים בו אנרגיות שליליות, איננו מתעמתים עם רעיון המוות, אנו פוחדים מהמוות, אנחנו מתעלמים מהמוות. לכן אנחנו מופתעים בכל פעם מחדש. כאילו בכל פעם אנחנו חושבים לרגע, הרי גם אני אמות, מה דמות תהיה לו למוות שלי, ומתי זה יתרחש? בזמן הלוויה, עולות שאלות המוות ביתר שאת ואפילו אם נרחיק את הילדים מהאנרגיה של בית הקברות, נביא אותה אתנו אל הילדים.
"פוטנציאל" המוות מלווה אותנו באשר נלך, כך הוא מהווה חלק נכבד מהחיים. ככל שמתבוננים במוות לומדים את החיים. זה נכון למבוגרים ולילדים שלהם.
אזכרות נעשות למען יזכרו הילדים את מורשתם, אזכרה היא כבוד שמניח המקיים אותה לדמות שנסתלקה, מתוך כך ראוי שילדים יקבלו דוגמא אישית להתנהלות עם המוות. גם כחלק מהחיים.
כמובן שדברי אלה הנם על דעתי בלבד. אין מאחוריהם התייחסות לטקס עצמו, דתיותו, האמונות והדרך ללוות אדם בדרכו האחרונה.
ההימנעות מכניסה לבית קברות הינה הימנעות "אינסטיקטיבית". לכן, ילד שאיננו חש בטוב בבית קברות ראוי שיהיה בבית, אשה בהריון או גבר עם רגישות רבה עשויים לחוש דחייה מביקור בבית הקברות וללכת אחרי האינסטינקט שלהם. מכאן ועד קביעה גורפת להימנעות כללית מלוויות עוד רב המרחק.

אין מרשם אחיד ונכון, כל מקרה לגופו, פשוט היה צורך לאזן קצת את הכתוב כאן.

אני פעם הבאתי את הילדים ללוויה. לא שמתי לב להשפעות אנרגטיות כאלה או אחרות (אולי בגלל שיש לי עוורון צבעים לאנרגיות

) אבל היה להם מאוד קשה להתנהג בהתאם לכללי הטקס, ורוב הזמן הייתי צריכה להיות איתם רחוק מאזור ההתרחשות.

צפריר, לרוב אני לא מסכימה איתך, הפעם, ועוד איך. תודה שביטאת נכון ובצורה מדוייקת את שאני חושבת.

אולי לא הדגשתי מספיק עניין אחד חשוב ביותר. לתפישתי אין כל טעם בשיתוף ילדים בלוויה של מי שאינו מהמשפחה (או מישהו מאוד קרוב לילדים ולמשפחה). כאשר הילדים החווים לוויה שייכים לנפטר/ת בקשרי דם, התנהגותם תהיה ללא דופי מכיוון שהיא תהיה חלק מכללי הטקס בהכרח. ואפילו אם כללי הטקס "ישתנו" בהתאמה.
בכל שנה, באזכרות לדור שהלך, במשפחתנו, נאספים דור הבנים והבנות, דור הנכדים והנכדות, ותמיד יהיה איזה זאטוט שיקפיד ללכת היכן שאסור וכד'... זה חלק חשוב מהעניין...
אצלנו לפחות, אזכרות הן ארוע מקודש בו אנו אוספים אנרגיות צבעוניות (כאלה שאפילו אָת יונת תוכלי לחוש בהן) ומשפחתיות. אנו מספרים לסבא, לסבתא שטמונים בחלקת הקבר מולנו את החדשות מהשנה האחרונה, עם קצת הומור, מעין סכום שנתי, למי נולדמה, ומי מת, אפילו פוליטיקה, למרות שבשנים האחרונות אנחנו נמנעים מכך במדת האפשר, אנחנו לא רוצים להרוג את המנוח/ה (חיוך, קריצה, מכה על השולחן וצחוק מתגלגל).

אזכרות זה באמת ספור אחר
וכולנו הולכים יחד בלי בעיה

כשבתי ובן אחותי היו תינוקות בני כמה חודשים נהרג השכן האהוב שלנו (בדירה שמול דירת הורי) בתאונה באיזה כלי טייס זערורי. לא עלה על דעתנו בכלל שלא לבוא, וכמובן - עם התינוקות. שלי ינקה נון-סטופ ולא היתה בכלל אופציה לבוא בלעדיה. לאחותי לא היתה אופציה לבוא בלי בנה, כי הבייביסיטרים היחידים האפשריים - סבא וסבתא - היו כמובן גם הם בהלווייה.

למעשה, זה קצת שימח את האווירה, כי כולם שמחו לראות את התינוקות, ואשתו (אלמנתו) העריכה את העובדה שבאנו למרות המאמץ. היה חם (מכירים את "אני יודע שאני אמות בקיץ" של מתי כספי?), אבל הילדים היו רוב הזמן בסדר. בשבילם זה היה סתם מין אירוע עם המון אנשים. כשנעשו קצת "עצבניים" (כשעמדנו בשמש ליד הקבר בשקט והקשבנו להספדים של החברים), הבעלים שלנו לקחו אותם הצידה קצת.

לעומת זאת, כשגדלה לא לקחתי אותה להלוויות. לרוב נמנעתי מללכת בעצמי. הרגשתי שזה לא מקום לילד קטן שכבר מבין משהו. אם כי לא מדובר בהלוויה של מישהו מהמשפחה. כאלה, תודה לאל, לא היו, וכשיהיו היא תבוא. הרגשתי שגם אני לא צריכה ללכת להלוויות שפעם הייתי הולכת אליהן, כאילו מפני שהיום אני צריכה לעשות את מאזן האנרגיות שלי, ולהקפיד לא "לבזבז" אנרגיות שצריך שיספיקו לי ולמשפחה הקטנה שלי.

אגב, לי לא מת אף אחד מהמשפחה עד שהייתי כמעט בת 30, ולא הייתי עד אז בהלוויה מעולם. זה תמיד נראה לי מזל ענקי. אבל לבתי לא יהיה כנראה מזל כזה, אלא אם כן סבתא רבא אחת שלה תחיה עד גיל 122 והשנייה עד 116...

התלבטתי אם לקחת את איתי ללוויה של סבא. הוא ראה את סבא נופל ומאבד הכרה בבית. התגובה שלו היתה קשה כשהו שמע שסבא מת. בסוף החלטתי לקחת אותו לבאר-שבע (שם סבא גר) אבל לא ללוויה עצמה. הוא ישאר בבית עם עוד הכדים שלא רוצים/יכולים לבוא.
ההחלטה היתה בעיני טובה. אמא שלי באה כדי לשמור על הגנון (לסבא יש שישה נכדים בגילאים שבין שלושה חודשים לארבע עשרה). הלוויה היתה יכולה להיות עוד ארוע קשה וגם אופי ההתנהלות שלה לא היה מתאים לו.
זה אחרת עם אדם שאינו קרוב כל-כך וכשעומדים רחוק מהקבר. האמת, זו פעם ראשונה שאני רואה טקס שכזה משורה ראשונה. זה דבר מאוד לא נעים. קשה לי לחשוב מה היה קורה אם איתי היה שם.
את נועם תליתי על המנשא. כשהתחילו לכסות את הקבר באדמה נועם התחיל לבכות.... מיד הגיחה מהקהל חברה, לקחה אותו לספסל מרוחק ואני יכולתי להמשיך ולהחזיק לבעלי את היד חזק חזק ולנגב לעצמי את הדמעות ביד השניה....
שלא נדע.

אחד הזיכרונות הכי ראשונים שלי ממוות הוא ההלוויה שלא ראיתי של חנן. הוא נהרג ביום הראשון של מלחמת יום כיפור ולנו הילדים כמובן שלא הרשו לבוא. ההלוויה עברה בכביש בשעה שתיים בצהריים ואנחנו הצצנו בחריצים של התריסים כדי לראות מה קורה, במקום לנוח את מנוחת הצריים המקודשת.
שנים אחר כך עבדתי בגן ואחת הילדות מתה מסרטן. היא היתה רוב הזמן בגן למרות המחלה ורק בימים האחרונים בבית,שם היא גם מתה. הייתי מאד צעירה ולמדתי המון מאיך שהגננת התיחסה לעניין. הילדים לא הלכו להלוויה אבל למחרת כן הלכו לקבר ושם הסבירו להם שזהר מתה. הגננת גם הכינה במהלך החודש האחרון ספר מקסים על זהר עם צלומים וסיפורים והספר עמד בפנית הספרים בגן והילדים בפריוש קראו בו ודיברו על המוות שלה.
ולעניין האנרגיות בבית הקברות. אני גם לא ממש רואה אנרגיות, אבל שנים נמנעתי מהלכנס לבית הקברות. הייתי מגיעה עד השער ונשארת שם. פשוט לא יכולתי להיכנס. גם שנאתי ללכת להלוויות. אבל בשנים האחרונות כשיש יותר הלוויות של משפחה ושל חברים, החלטתי שאני אגיע לכל הלוויה של מישהו שהכרתי. וטוב לי בבית קברות בדרך כלל. אני חווה שם אנרגיה מצוינת.... נכון שיש הרבה צער ורגשות, זה לא כל כך מפחיד אותי כבר, אני מרגישה שזו זכות גדולה ללוות מישהו אל הקבר.

סיפור ששמעתי לאחרונה מאדם מבוגר (67).
אימו נפטרה כשהיה בערך בן חמש. אז, נהגו להסתיר מהילדים את המוות ככל הניתן.
אותו אדם היה אז בקיבוץ.
אביו סיפר לו שאימו נפטרה.
אבל זה היה בסוד. - שאף אחד לא ידע.

מאז, בכל פעם שהגיעו דודותיו לביקור, באופן טבעי הלכו לבית הקברות לקבר אחותם.
והוא, הילד, לא רצה ללכת איתן לבית הקברות - שמא בטעות הן יראו את הקבר של אמא שלו - ואז הן ידעו שהיא מתה.

הסיפור אולי קצת אוף טופיק, אולי מתקשר לנושא הגליון האחרון של "באופן" - סודות.

>צפריר חושב שהסיפור הזה מביא דוגמא טובה מהחיים לכך שגם המוות צריך להיות שקוף<

אני את כל ילדותי (כמעט) בילתי בבתי קברות. אבא, 2 סבים, 2 סבתות ואח"כ גם 2 חברים טובים. אני בעד לקחת ילדים לאזכרות אבל לא ללוויות. בלוויה יש את הכנסת המת לאדמה והסיטואציה הזו מפחידה. בלוויה של אבא שלי לא הייתי (ותודה לאמא שלי על כך), אבל אני זוכרת שביררתי פרטים והטרידה אותי מאוד המחשבה שכיסו אותו בחול, שהוא לא יכול לנשום, שחשוך ומפחיד. למה ילד צריך להתעסק במחשבות כאלה?

עם השנים ועם הבגרות, ואחרי ביקורים אינטנסיביים בבתי קברות הבנתי, שמצבה זו רק אבן. ועבורי לאבנים האלה שלכאורה שוכבים תחתן אנשים יקרים לי, אין שום חשיבות בעיני. אני זוכרת את האהובים עלי כל יום בכל שעה. אני זוכרת אותם כשאני אוכלת שזיפים (מהריבה של סבתא), כשאני מריחה דוכני ירקות בשוק (מהקניות עם אבא) וכשאני מריחה ריח עור מעובד (סבא רצען) - מה צריך יותר מזה? הפסקתי ללכת לבית קברות. כבר 10 שנים לא הייתי.

בהלוויה של אבא שלי שני הילדים נשארו בבית עם הסבתה מהצד השני, אבל הגדול קיבל הסבר מלא על מה שקורה. חשבתי לקחת את פצפונת במנשא, אבל בדיעבד טוב שלא לקחתי כי זה שיחרר אותי להיות עם אמא שלי ואחותי ועצמי ואבא (בערך). לשיבעה באה רק פיצפונת במנשא, כי הגדול כבר חזר לחיפה. כמו יונת כניראה שגם אני עיוורת לאנרגיות. ב30 היו שניהם, אבל באמת בעלי והילד היו רחוקים רוב הזמן, לא חקרתי למה.
אבל כשזה קשר יותר רחוק מתחילים אולי להכנס גם שיקולים של "לא נעים".

אני בעד בתי קברות . אולי זה בגלל שבית הקברות שאני מכירה הוא בקיבוץ, מלא פרחים ועצים ושקט, עושה לי אנרגיות ממש טובות, ואוהבת לבקר את הסבים והסבתות שלי, את הדודים שלי, ולפעמים גם סתם לטייל בין המצבות ולמצוא סיפורים מעניינים ושמות מצחיקים.
כמובן שבנסיבות אחרות, התחושה היא אחרת (אם כי עדיין לא נובעת לדעתי מהמקום, אלא מהאירוע עצמו). זה קשה יותר ככל שהמוות יותר קרוב אליך, יותר קרוב בזמן והתרחש בנסיבות פחות נעימות: מסכימה שיש הבדל גדול בין מוות בשיבה טובה פחות או יותר לבין מוות בגיל צעיר ובנסיבות טרגיות (לצערי נתקלתי גם בכאלה). וכמובן קשה יותר בהלוויות מאשר באזכרות.
אני בעד ילדים באזכרות. מכל הסיבות שמנו כאן, המשכיות, משפחתיות וכו', ומזו שאמרתי למעלה. אם כי לא באזכרות לא משפחתיות (אלא אם כן זה מישהו שהם הכירו מקרוב, וזה מן הסתם יתרחב ככל שהם יגדלו). אצלנו בצד אחד של המשפחה מקריאים משהו, ובצד השני סתם עומדים ומדברים. לפעמים מעלים זכרונות, לפעמים מחליפים דברים של יומיום ולפעמים חולקים דברים מהותיים יותר עם אנשים שאנחנו לא פוגשים בתדירות גבוהה. בכל אופן זאת נראית לי חוויה משמעותית וחשובה, שנקלטת אצל הילד ומעבירה אליו את הדברים.
(אני חייבת לציין שהאזכרות הן של אנשים שמתו מזמן, שהילדים לא הכירו, ואולי זה מסביר את היחס שלי).
לא מביאה ילדים להלוויות (סבא וסבתא של בעלי נפטרו בזה אחר זה בשיבה טובה למדי לפני כשנה). מתוך תחושה שהובעה כבר כאן שההכנסה לאדמה היא קטע קשה. אבל עדיין לא היה מצב של מישהו שבתי ממש הכירה מקרוב. לא יודעת מה אעשה אז. היא כל כך רגילה להיות שותפה להכול, ואני כל כך רגילה לספר לה הכול, שזה יהיה קשה. (היא גם שאלה איפה איתי ואמרתי לה בקצרה. היא לא הוסיפה לשאול ואני לא יודעת אם ומה היא הבינה). בעצם אני יודעת שלא. דווקא תינוקות קטנים כן. נראה לי שאם הייתי משאירה אותה (את התינוקת) במקום אחר לא הייתי יכולה להיות בכל לבי בהלוויה.

בכמה מילים: איתי לא היה בלויה אבל מחר, לאזכרה הוא ילך. בלי נדר. אני חושבת שגם ככה ההתמודדות שלו קשה עם המוות. הוא מדבר על זה מידי פעם וחושש מאוד. הוא שאל אותי אם גם הוא ימות וגם אני אמות. הוא מידי פעם מעיר משהו בנושא. כשהוא נשכב במיטה של סבא כדי לראות טלויזיה הוא אמר לסבתא שכאן סבא תמיד שוכב ומקשיב לרדיו אבל עכשיו סבא כבר לא ישכב כאן יותר כי סבא מת. הוא רואה תמונות של סבא ומציין שהן "לפני שסבא נפל". הוא מאוד מפחד על הלב שלו. הסברנו לו שהלב של סבא עבד הרבה שנים ונגמר לו הכוח. שהלב של סבא היה חולה, אבל הוא עדיין חושש. הוא אמר לי שהוא לא רוצה להפגש עם חבריו יותר. הוא אמר שהוא מפחד שהם גם ימותו. הוא אמר שקיל (החבר הדמיוני שלו) מת וצריך לקבור אותו באדמה. אני חושבת שהוא מעבד יפה את העניין בינו לבין עצמו ולקחת אותו ללויה היה יכול רק להוסיף לטראומה שכבר שם. מחר, כאמור, אני אקח אותו לבית הקברות לעליה לקבר ונראה מה יהיה.
איתי מגיב בצורה קשה בזמן האחרון לכל מה שלא מוצא חן בעיניו. כשהוא עייף, מתוסכל, כועס או אפילו סתם משוחח עם מישהו הוא לפתע מתפרץ בצעקות וצווחות. זה מאוד קשה להיות במחיצתו, אבל אני מנסה להתאפק ולא להתפרץ. יתכן שהוא מוציא משהו מהטראומה שהוא עבר ויתכן שהוא סתם ילד לא מחונך, עצבני וכעסן. בכל מצב מה אני רוצה להגיד? לא יודעת, מחר אזכרה ואז חוזרים לת"א. אנחנו מנסים לחזור לשיגרה.
עידכונים יבואו...

צפריר מסכימה איתך על כל מילה שנכתבה בעיניין מוות וילדים .

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור האישי שלי ושל בנותי בנושא.

לפני כשלושה חודשים הלך לעולמו בעלי היקר ואבא של בנותי.
ילדה אחת, הגדולה, מנישואים קודמים היתה לבעלי בת בדיוק כמו שתי בנותינו המשותפות .
בלוויה השתתפה רק הבת הגדולה וזו היתה בשבילה "חוויה"
קשה מנשוא אבל אני לא חושבת שהיא היתה מסכימה לוותר עליה למרות הקושי הנוראי שהיתה צריכה להתמודד איתו.

את הקטנות לא לקחתי למרות שהיו לי התלבטיויות לגביהן ובדיעבד אני חושבת שעשיתי נכון כי הייתי צריכה את כל האנרגיות שבעולם כדי לעבור את היום הנוראי הזה.
יום לאחר השלושים לאחר ששתלתי פרחים בעדניות ושיח ליד הקבר לקחתי את הבנות הקטנות לבקר את הקבר של אבא שלהן, הקטנה בת שנתיים וחצי והאמצעית בת ארבע.
היה צריך להיות שם כדי להאמין. הקטנה חשבה שהולכים לבקר את אבא והיא פשוט נעמדה ליד הקבר וקראה בקול אבא אבא ולא הבינה למה לא רואים אותו ואז האמצעית (בת 4) הסבירה לה שאבא קבור בתוך האדמה ושהוא לא יכול לראות אותנו אבל
אנחנו יכולות להרגיש אותו בנשמה שלנו ולדבר אליו כי הוא בטוח מקשיב.. ביקור בבית הקברות לגבי ילדים חשוב מאוד
והוא חלק בלתי נפרד בפרידה ממי שהוא אהוב ויקר, דרך הביקור בבית הקברות אפשר לשמר דברים רבים מהאדם שנפטר. ככה אני מרגישה וככה מרגישות גם בנותי שמגיעות לבית הקברות ולא מפסיקות לדבר על ואל אבא שלהן .

שליחה על ידי פולה* » 07 מרץ 2005, 19:04

סבתי נפטרה היום בגיל 95. ההלוויה מחר ואני תוהה האם לקחת את הילדים.
בן זוגי כרגע נמצא בחו"ל ואין לי עם מי להתייעץ בעניין....אז אנא....
הילדים בגילאים 15 ,12 ו-8 . אני די בעד לקחת אותם כי אני מאמינה שזה חלק מהחיים ובכל זאת זו סבתא -רבה שלהם, המוות היה די צפוי ואני לא חושבת שיש פה אלמנט טראגי, ומצד שני אני לא רוצה לכפות את זה עליהם (הם יוכלו ללכת לשבעה....) חשבתי לתת לכל אחד להחליט אם זה מתאים לו או לא .
אני יודעת שיש שחושבים שבית קברות זה לא מקום לילדים אבל חשוב לי שגם יראו את החיים כמכלול שלם.
טוב אם יש לכם הצעות, אשמח לשמוע.

ברור שלקחת אותם.
את כותבת - אני לא רוצה לכפות את זה עליהם. אפשרי להם לבחור.

הפעם הראשונה שמישהו שהכרתי מת הייתה כשהייתי בת 29 סבתא שלי נפטרה
ואני יכולה לומר שאם לא הייתי בלוויה לא הייתי מצליחה להתגבר על העצב הנורא שהיה בי מרגע שהודיעו לי ועד אחרי הלוויה.
האחיין שלי שהתעקש לבוא ישב בצד על ספסל וכשאמרו לו לבוא הוא אמר:" לא אוצה כייף כאן .הוא היה אז בן שנתיים וקצת .

הילדים שלי בני 11+14 חוו תוך ארבעה חודשים (טרי מעכשיו) מוות של סבא וסבתא (מאותו צד-של בעלי).
אמא שלי חשבה שלא כדאי שילכו להלוויה כי זה יעשה להם טראומה.
לקחנו אותם, הקטנה גם בכתה, ולדעתי זה רק לטובה. אנחנו מדברים חופשי עליהם ועל הקשיים ומתמודדים יחד.

השבוע היתה אזכרה של סבתא שלי, היא לא הכירה את נועם הקטנה, אני התכוונתי לקחת אותה איתי לבית העלמין, למרות התגובות הנדהמות/נרעמות/המומות של בני משפחה ומכרים.
לדעתי מוות הוא חלק מהחיים,
בסוף היא נרדמה באוטו בדרך ונשארתי איתה בחניון של בית העלמין לאורך כל האזכרה לרווחת כולם(אני בטוחה שסבתא שלי תבין)

קראתי את תחילת השירשור והנושא של הריון ומוות עלה בי, כי חשבתי על זה השבוע.
לפני כמה חודשים סבא שלי נפטר ולא חשבתי פעמיים לשניה: הייתי בהלוויה, בשיבעה, בשלושים.
תוך כדי חילחל לי משהו על זה שאולי לא טוב בהריון להיכנס לבית קברות, אבל לא בדקתי לעומק כי הרגיש לי שאני חייבת להיות שם, כמו שאחזתי בידו בימים שלפני.
עכשיו ההריון הרבה יותר מתקדם ויש אזכרה של זוגתו של סבא שלי. אף אחד לא יגיד לי כלום אם לא אגיע. כשהיא נפטרה אחותי היתה עם הבטן מעל המיטה שלה, אבל להלוויה לא הרשינו לה ללכת כי היא היתה בחודש תשיעי. את הבן של אחותי סחבנו לשלושים של סבא וגם לשיבעה (בהלוויה מצאנו סידור). זה יוצא ככה שלמרות אף אחד לא יגיד לי שום דבר זה נראה נכון להגיע כי אני ממילא הולכת להיות את היום הזה לפני האזכרה עם אחותי וממילא מתכוונת לפגוש אחר כך את ההורים שלי, אז יותר "הגיוני" לבוא. מצד שני, מה שלא עלה בכלל כשאלה לגבי סבא שלי (כי זה היה כל כך קרוב) עולה עכשיו: פתאום לא מרגיש לי נכון לגבי זוגתו. במשפחה שלי לא מתייחסים לאמונות כאלה. אחותי גם מתכוונת להביא את הילד לאזכרה. נראה לי שאולי אני אתנדב להישאר איתו בחוץ או משהו, לא בטוחה שמה שנכון לי עכשיו זה להיכנס לבית קברות.
האמת היא שגם בהלוויה של סבא שלי מאד סבלתי. זה היה פאתטי, שני מטר מהקבר מישהי בירכה אותי מזל טוב על ההריון, וזה קרה כל השיבעה. בשיבעה וביום ההלוויה זה עוד היה נסבל איכשהו, אבל במקרה הספציפי זה כבר היה יותר ממה שיכולתי להכיל.

ההתייחסות למוות כחלק ממארג החיים הוא חלק מאד מאד חשוב במה שילדינו סופגים מאיתנו.
בקהילה בה אני חיה מקובל לחלוטין שילדים ישתתפו בלוויות. מה שכן, הם צריכים להתנהג באופן שמכבד את הלוויה, אז תינוקות שמרעישים לדוגמה - הוריהם מתרחקים איתם קצת, ויצא לי כבר להעיר לילדי לשמור על שקט בזמן לוויה.
הילדים עומדים או יושבים סביב הקבר יחד איתנו, וחלק מהם גם "עוזרים" בכיסוי הארון (שמים אבן, ופעם אחת ראיתי ילדה ששמה חפץ שהיה מיוחד עבורה בתוך האדמה שכיסתה את הארון).
חשוב לציין שקוברים אצלנו בארון. בקבורה דתית שהגופה מכוסה בשמיכה זה נראה לי יותר בעייתי, וללויה כזו עוד לא לקחתי את ילדי והייתי מתלבטת אם זה מתאים.
בכל מקרה, אני תמיד שואלת אותם אם הם רוצים לבוא, כי האנשים שמתו עד כה לא היו קרובים להם. עד עכשיו הם תמיד אמרו שכן (וכמו שבני הגיב לשאלה - "בטח, זה נורא מענין!") יש ילדים שלא באים ללויות, וזה מכובד לדעתי - גם אם הסיבה היא שהם חוששים, וגם אם הם עסוקים באותו זמן במשהו אחר ולא רוצים להפסיק.
כל מקרה מוות שהיה עד כה גרם לשיחות ארוכות ועמוקות בין הילדים וביני. תמיד היו להם שאלות ותמיד למדנו מזה.
אחד המשובים שקיבלתי בנושא היה כשבתי אמרה לי פעם, כששכן (לא קרוב לנו) מת לאחר מחלה קצרה וקשה, וסיפרתי לה: היא אמרה שהיא מעדיפה שאם מישהו חולה או נפצע - שנספר לה על זה, כדי שלא יוודע לה בפתאומיות שהוא מת. מאז אני מאד מקפידה לעשות כך.

ונזכרתי בעוד משהו
בשנה שעברה הייתי בלוויה של הבן של אישה שפעם עזרה לנו בנקיון הבית - משפחה בדואית בצפון.
הילד היה בן 11 ומת לאחר שכל חייו היה מאד מאד חולה ונכה. החיים שלו ואיתו היו קשים ומלאי כאב, אבל האמא ואחיותיה נורא אהבו אותו וטיפלו בו במסירות מדהימה, בתנאים קשים ביותר (לדוגמה - בלי חשמל בבית, לילד שהיה צריך לעשות לו המון אינהלציות).
לפני שקברו אותו הם הניחו אותו על מזרון מקושט, מכוסה בשמיכות אבל פניו חשופים, באצמצע חדר שאליו היתה כניסה לנשים בלבד (עם כמה תינוקות), ולאחים שלו. אמא שלו ישבה לידו ובכתה וליטפה אותו, וילדיה האחרים היו מסביבה. כל מי שנכנסה באה וחיבקה את האם או ליטפה אותה, ואחר כך התישבה מסביב לחדר לי הקירות, על מזרונים. כך נוצר מעגל (ריבוע...) נשים שיושבות בשקט מסביב לילד המת, אימו והאחים.
הגברים ישבו באותו זמן בחוץ במרפסת של בית סמוך. בלוויה עצמה, שבה לקחו את הילד וקברו אותו השתתפו רק גברים, אז לא ראיתי איך היא היתה. הנשים נשארו לשבת במרפסת וצפו על מסע הלוויה (שהיה מאד ארוך - זה שבט גדול.)
מאד יפה בעיני שנתנו לילדים להיות ליד אחיהם המת ולהפרד ממנו גם במגע פיזי. בחברה שלנו זה לא קורה, ואולי זה חסר.
זו היתה פרידה יפה, טבעית, עמוקה ושקטה (עם הרבה בכי אבל בלי צעקות) ושמאפשרת המון תמיכה ואהבה, גם לאדם שנפטר - כדי לחזקו בהמשך דרכו, וגם למשפחה.

רגע בדרך -
כתבת והבנת יפה.

אין ממש גיל שבו "מכריזים" על הילדים ככשירים לגעת במוות.

ברי המזל פשוט לא נתקלים בו עד לבגרותם.

אחרים, נתקלים במוות בילדותם, והוא לא מתחשב בהם כפי שאינו מתחשב בנו, המבוגרים. נכון הוא שהטקסים שנתקלים בהם, נוצקו בתבנית מסוימת ויכולים להיות בעיתיים. הטקס הדתי יכול להיות מנוכר ולא להתחבר לאדם הלא דתי. על אחת כמה וכמה לילד שלו. כאשר הטקס הוא מסורת המשותפת לכל המשתתפים, החיבור וההטמעה יותר נכונים.

ויש מעטים, שמגיעים בילדותם לבית הקברות, ולא חוזרים.

בצער רב אנו הולכים ללוויה של דודתי האהובה.
מתלבטת עם עצמי עד כמה זה נכון לקחת גם את ילדיי

הגדולה בת 8 , אח"כ בן 6,ובת השנה וחצי

מציינת את גיל הילדים משום שכמובן,זה רלוונטי להחלטה (האמנם?)
בתרבות שבה גדלתי,זה מובן מאליו שלוויה זה לא מקום לילדים.
זוכרת עד היום איך כולם הלכו ללווית סבתי ורק אני לא. הייתי בת 12.
ולמה בעצם לא?
למה אנחנו משליכים על ילדינו את הפחדים שלנו (ממוות) ומונעים מהם להחשף למה שבעיניהם אולי די טבעי,כמו החיות שמתות,כמו שלמדנו בפרשת השבוע (מעפר באת ואל עפר תשוב...)
הרי המוות הוא הלק ממחזור החיים,לא פחות מהחיים עצמם
ואולי אם נאפשר להם לחוות את ארוע הלוויה,
הרי הם ממילא יקחו מזה מה שהם צריכים ויכולים לקחת.
הרי ממילא הילד יקלוט מה שהנשמה שלו מסוגלת לקלוט,לא יותר ולא פחות.
הרי כך אנו מחנכים את ילדינו: להתבונן סביבם ולסנן את המידע דרך עולמם הפנימי,דרך העיניים שלהם (ולא דרך עיני ותפיסת המבוגר)

ואם יהיה קשה מדי?
אז יהיה קשה,אז מה?
לפחות הם יראו איך הוריהם ומשפחתם המורחבת מתמודדים עם הכאב על האובדן.
הכאב הזה הוא חלק מהחיים.כך גם העצב והקושי.

מה?לראות מוות בטלוזייה יום יום ולהשאר מנותקים מהמשמעות של מה שראית זה בסדר,אבל להתחבר לכאב ולצער שבאובדן מישהו קרוב , זה לא בסדר?
ואיך אני עושה את זה?
איך אני משילה מעליי מנהגי תרבות ילדותי שעל ברכיה התחנכתי,ואוזרת אומץ למרוד גם במוסכמה הזו?
איך?
אולי באותו אופן שבו החלטתי להוציא את הטלוויזיה מחיינו...
אולי באותו אופן בו אני בוחרת לחנך את ילדיי בדרכי ולא לשלוח אותם לביה"ס
אולי,כי אני סומכת על עצמי,מודעת לאמת שלי,ולא מפחדת ללכת איתה עד הסוף

ואולי לא???

אולי זו טעות לחשוף את הנשמות הרכות שלי לחוויה כל כך קשה? אולי אני צריכה להגן עליהם מחוייה שהכאב והצער בה כל כך עוצמתיים,כמו שאני מונעת מהם להחשף לרשע ולרוע שקיים בעולמנו?

נזכרת בתגובת הבן שלי לעצבות שאפפה אותי כששכן/ידיד נפטר והלכתי ללויה (בלעדיהם...):

"אמא,למה את עצובה?
כי זה עצוב לי שהוא מת ושהוא כבר לא איתנו
אבל את צריכה להיות שמחה,כי הנשמה שלו עכשיו במקום יותר טוב שבו הוא לא מרגיש כאב,רק טוב ונעים,נכון?ככה אמרת לנו...
כן,חמוד,אני צריכה להיות שמחה בשבילו... אבל אני גם עצובה קצת בשבילי,בשביל המשפחה שלו שיתגעגעו אליו...

יקרה, קודם כל תנחומי על מות דודתך.
נראה שבעצם כבר החלטת... מסכימה עם הרבה מהדברים שכתבת. גם לי נראה נכון לשתף אותם אבל בהחלט מבינה את הבעיתיות של זה בתרבות שמזיזה ילדים למקום "שמתאים לילדים".
דיברת איתם? כשאני מתלבטת אני נוטה לשאול אותם. להסביר כמיטב יכולתי ויכולתם מה עומד לקרות ולשאול אם הם היו רוצים לבוא. זה גם נותן להם תחושה טובה וגם מעביר אליהם חלק מהאחריות להתנהגות שלהם כי זו בחירה שלהם (אם כי לא תמיד משיג את התוצאות שאני הייתי רוצה).
לגבי בת השנה וחצי זה תלוי מה האפשרויות שלך. האם יש מישהו שנעים לה לבלות איתו בהעדרך? נראה לי שאם כן ובמידה ותחליטי לקחת את הגדולים, העדרה של התינוקת יקל עלייך להיות פנויה אליהם וגם להיות פנויה לאבל שלך עצמך.

הייתי שמה את בת השנה וחצי במנשא, ואת הגדולים מחלקת ביני ובין בעלי, ככה שניתן יהיה להיות רגישים לצרכים/רצונות שלהם - להתקרב/להתרחק/לראות/לברוח/לגשת יחד לנחם/להשאר בשער/בבית וכו'
אם לך חשוב להיות חופשיה, בקשי אולי ממשיהו אחר שיהיה עם הילדים. חברה שלך, שכנה, דודים אהובים מהצד השני של המשפחה - כל מבוגר כזה, ובתנאי שיענה לצרכי הילדים ולרגישותם יוכל להיות מלווה טוב.

בכל מקרה - בגילאים אלה הייתי מאפשרת לילדים לבחור אם הם רוצים לבוא.
אם יש לך דעה, נניח - חשוב לך שיבואו, תגידי שכולם הולכים יחד, והיי רגישה לאפשרות שאחד הילדים יאמר שהוא לא רוצה. (או להפך).

בכל מקרה - בגילאים אלה הייתי מאפשרת לילדים לבחור אם הם רוצים לבוא.
מסכימה מאוד.
צריך לשאול ולתת להם לבחור. גם הילדים צריכים לעבור תהליך של פרידה כמונו, המבוגרים.

משתתפת בצערך.

בנוסף למה שכבר עלה - אני חושבת שחשוב לדעת אם הקבורה תהיה בארון או לא. אם מדובר בקבורה רגילה הנטיה שלי היא פחות לשתף אבל במידה וכן - מוטב לדאוג שלא יהיו קרוב מדי למראות שעלולים להיות קשים מדי עבורם.
שלא תדעו עו ד צער.