לידה מוקדמת

[אנונימי]

מדור הפלה ואובדן הריון

[מיה_קטנה_שלי*]

לפני כשבוע וחצי עברנו לידה מוקדמת, מה להגיד לכם ,עדיין נורא שורף וכואב בפנים,פיזית הכל עבר על הצד הטוב ביותר בלי שום סיבוכים הדימום נחלש כבר,אציין עוד כי הייתי בשבוע 19+6,וכמובן התינוקת בעטה וזזה,בדיקות האולטראסאונד היו תקינות ,ורק תשובת בדיקת מי השפיר החריבו עלי את עולמי,נאמר לנו שלתינוקת המתוקה שלנו יש פגם חמור בלב כתוצאה משינויים כרומוזומליים,כך זה נקרא,וגם נאמר שאין שום סיכוי שהיא תוכל לחיות,לשרוד את ההריון או את השבוע הראשון לאחר הלידה,איזו מכה מה עושים?ובכן הרופאה המליצה על אישפוז ולידה מוקדמת.(אני בת 41.ואכן כך עשינו,היום אני עדיין כאובה מאד בשבוע הראשון לא יכולתי לעשות דבר מלבד לבכות ושוב לבכות,לא קל היה לעבור את הלידה המוקדמת,להפסיק להרגיש את המתוקה שלי זזה בתוכי ולדעת שהיא מתה,ולאחר מכן לעבור את כל הסידורים לקבורה-פשוט גיהנום,לא מאחלת לאף אחד צער כזה. אני חייבת להמשיך הלאה אני יודעת,אבל איך מתמודדים עם כל הכאב הזה ?עם האובדן של דבר כל כך יקר? אמא של מיה

[שולמית_ש*]

כואב. כואב. אין מנוס, זה כואב.
גם אני איבדתי תינוקת. בת שבוע שנולדה בשבוע 28. אני זוכרת את עצמי נוהגת, ומתחילה משום מקום לבכות. לא יכולה להמשיך לנהוג, עוצרת בשולי הכביש ומתייפחת. זה כאב אמיתי שמחייב אבל אמיתי. אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, וגם לא עוזרת המחשבה "מוטב כך", ודומותיה.
הסביבה, מניסיוני, לא כ"כ הבינה את הכאב או נתנה לו מקום. אולי אצלך יש יותר תמיכה?
תני לעצמך זמן לכאוב ולהתאבל. איבדת תינוקת. איבדת צפייה מתוקה וחיים חדשים.

עצה פרקטית - השתתפתי בקבוצת תמיכה להורים שאיבדו עוברים ותינוקות, בכל מיני נסיבות. חברה המליצה לי. זה מאוד עזר לי. הפגישות היו המקום "שלה". המקום שאפשר לכאוב ולהתאבל 100%. בזמנו היתה קבוצה כזו במ.מ.ש בת"א. שמעתי שיש קבוצות דומות גם בבתי חולים.

איזה סידורי קבורה עשיתם? לצערי, אנחנו לא קברנו אותה בעצמנו. לא היינו מודעים לכך שאפשר להתעקש לעשות זאת. חסר לי. במיוחד אחרי שראינו טקס נוצרי כזה - ההורים יחד עם הקהילה שלהם ערכו טכס אשכבה לעובר שנפטר.
אנחנו עשינו טכס פרידה כזה בעצמנו. אני, בעלי, ובת -דודתי שקרובה אלינו מאוד. הדלקנו נר. קראנו תהילים, דיברנו ובכינו.

[לוטם_מרווני*]

לאמא של מיה.
עצוב כל כך להפרד מהתחושה של ההריון, מילדה שחיה לך ברחם. תמשיכי לכתוב, תמשיכי להפרד. שולחת לך ומתפללת להחלמתך השלמה!

[מתוקה_מתחילה_מחדש*]

אמא של מיה
דמעות בעיניי, וליבי איתך

[שרון_ג*]

אמא של מיה.
אין מילים בפי.
כל מה שעולה במוחי כמילות תנחומים הופך להיות סר טעם כשאני מנסה להביעו במלים.
אז רק אבל לא עם חיוך כזה

[שרון_ג*]

כשהייתי סטודנטית לגינקולוגיה, אי אז בשנה החמישית או השישית ללימודיי, הייתי נוכחת בהשראת לידה מוקדמת בשבוע יותר מתקדם משלך.
זוג צעיר, דתיים-כיפה-סרוגה, אינטליגנטים.
כאב לי הלב עליהם. הייתי איתם כמה שיכולתי במהלך התורנות שלי. סתם ככה לתמיכה.
כשהלכתי הביתה הם טרם ילדו.
המועקה לא עזבה אותי זמן רב.
לא מתיימרת להבין אותך, אבל יודעת שהכאב הוא עמוק אף אם נוכחים בארוע בלי להיות קרובים למשתתפים בו, אז על אחת כמה וכמה להורים עצמם.

[מונו_נוקי*]

חיבוק והמון חיזוקים
את מכירה את הפורום הזה?
יש לי כמה חברות שנעזרו בו מאד.
ליבי איתך

[עדי_יותם*]

אני כל כך מצטערת בשבילכם.

[ב_דרך*]

ליבי איתך

ראית את הדף לדמותך הנעלמת ? אמנם הסיפור הוא שונה, אבל אולי יעזור לך לקרוא על הדרך שעברה רסיסים של אור ועל ההתמודדות עם האבדן.

[נועה_בר*]

עצוב וכואב עד מאוד.

מתפללת להחלמתך השלמה!

[ארני_ש*]

חיבוק גדול

[בשמת_א*]

אוי, כל כך עצוב!
ממש אין לי מלים, רק משתתפת בצערך, הגדול.

[סיגל_ב*]

כמה עצוב.
מחבקת אותך ושולחת לך כוח להתמודד.

[מיה_קטנה_שלי*]

תודה לכולכם ,אני קוראת את תגובותיכם בעניים מלאות דמעות,מאד מרגשת התמיכה הנפלאה.למירב ברויאר תודה יקירה אבל אנחנו חיים בחו"ל ולא בארץ. ושוב תודה לכולכם על התמיכה.

[נוסעת_סמויה*]

מיה קטנה שלי
משתתפת בכאבך. יש לי חברה שעוברת כעת את אותם יסורי גיהנום, בעקבות הפסקת היריון ו'לידה שקטה' בשבוע 32. אני יודעת שהיא נעזרת מאוד בפורום אובדן היריון בתפוז, אז אני מצטרפת להמלצה של מונו נוקי.
קראתי בדף הבית שלך שיש לך שלושה ילדים נוספים. מקווה שאת שואבת מהם כעת מעט נחמה.
לבי אתך.

[מיה_קטנה_שלי*]

תודה לך נוסעת סמויה עבור החיזוקים ,כן אלה בהחלט ייסורים וצער,בעקבות ההמלצה של מונו מוקי נכנסתי גם אני לפורום בתפוז, ואכן שאבתי המון המון תמיכה ,אבל האמת המרה -שום דבר לא מנחם, צורב בפנים אבל אני מאמינה שהכאב נחלש עם הזמן. לי יש שני ילדים מקסימים ואכן אני שואבת המון נחמה ונחת מהם וכמובן מאישי האהוב והיקר.

[מיה_קטנה_שלי*]

כמעט חודש עבר,מנסים להמשיך הלאה,קשה אבל אין ברירה. אתמול היה לי יום כל כך קשה-יום הולדתי,היה כל כך קשה ומכאיב להזכר איך תמיד דימיינו אותי עם בטן תפוחה ביום ההולדת ועכשיו לשבת לחגוג ולשמוח בבטן ריקה.שני ילדיי כל כך ניסו לשמח אותי ,מתוקים שני היהלומים,ואישי האהוב והיקר יצא מגדרו-תודה מתוק שלי.
אבל....בתוך תוכי העצבות הכבדה הזאת,מעמידה פנים ,מחייכת צוחקת,אבל רוצה לבכות.
איך עוברים את כל הארועים ,השלבים והכאב הזה?כל דבר מזכיר,כל דבר מתקשר לאובדן.

[נועה_ברקת*]

שלום לך...
כמו שאת בטח מרגישה, הרי שהעובדה שהתינוקת שלך היתה פגומה בגן כלשהו, אינה הופכת את התינוקת הזו לפחות שלך ואת האובדן לפחות קשה. זוהי ילדה שלך, שעדיין לא הכרת כל כך טוב, שמתה וברור שהאובדן והכאב הם קשים מאד. מצטרפת לכך גם העובדה שאת ההחלטה לסיים את ההריון לקחתם אתם. אם היתה זו הפלה טבעית או מוות בלתי נמנע אחרי הלידה הרי שהאובדן היה קשה גם אבל היתה מתווספת לכך הנחמה שזה לא היה באחריותך. נשים רבות מוצאות נחמה ברעיון במקרים של הפלות או מוות טבעיים שהיתה זו "החלטה" של העובר ללכת בגלל נסיבות כאלו או אחרות. לך אפילו אין במה להתנחם, מפני שאת יודעת שזו היתה בחירתך ואת לוקחת עליה הרבה אחריות.
מה תוכלי לעשות? מעבר לתהליכים הרגילים של אובדן שלוקחים זמן, זמן, זמן - שבהם הצער שוכך לאיטו, אם כי לא נשכח, ובסופו של דבר תופס מקום כלשהו בתוך חייך, אבל לא את כל המקום, מעבר לכך ישנם כמה דברים שתוכלי "לעשות" -
הראשון שבהם הוא להכיר בעובדה שהיתה לך תינוקת, חמודה וקטנה שהיתה כל כך פגועה שבעצם לא יכלה לחיות כאן. תני לה שם, תני לה זהות, אפילו בתוך ליבך ודברי אליה. היא תמיד תהיה התינוקת שלך, גם אם לזמן כל כך קצר. תכירי בשכול ובאובדן ובעובדה שכרגע עליך לעבור דרך הכאב הזה.
השני, קשור לפרידה מילדתך. פרידה אפשר לעשות באופנים שונים. יש הרבה דרכים להפרד ממה שהלך לעולמו ואני לא חושבת שיש דרך אחת נכונה. ישנם כאלו שמתפללים, אחרים עולים לקבר, אחרים עושים טקס כזה או אחר... הדבר תלוי בתפיסת ועלמך ודרך חייך. הפרידה תעזור לך למצוא משמעות גם ליחסים שכבר היו לך עם בתך וגם לעובדה שהם הסתיימו ועברו לפאזה אחרת (כי לאורך כל חייך תמיד יהיהו לך איזה שהם יחסים עם הבת הזו, תמיד תזכרי את האירוע שקרה).
ליבי איתך, זוהי שעה חשוכה וקשה, אבל אף אחד מאיתנו לא יודע איזה אור גדול מחכה לך בקצה.

[צוקה_לוקה*]

בס"ד
לפני כשנתיים ילדתי בלידה מוקדמת (שבוע 22...) עובר שנולד חי ונפטר לאחר רבע שעה.

כל סיפור הכניסה להיריון היה לא פשוט. לא כי היה קשה להכנס ,אלא כי נכנסתי מהר מידי לעניות דעתי.
מהרגע שגיליתי שאני בהיריון הייתי בדיכאון של ממש.כל דיבור או מחשבה שהיתה קשורה בנושא גרמה לי שוב ושוב להכנס למחשבות מרירות וקשות על מר גורלי ועל "סוף העולם" שכל יום הולך ומתקרב.וכמו שתמיד קורה במצבים דומים לאלו הכל סבב סביב הנושא הזה..האימהות שראיתי באותה תקופה נראו לי חסרות חיים משועממות ומדוכאות,ראיתי בעיניים שלי רק ילדים שלא נראו לי חמודים ועוד אין ספור דוגמאות.
ואז בחודש חמישי התחלתי להרגיש את העובר שלי. התחלתי לקלוט שמשהו קורה אצלי ואולי כדאי להתחיל להתעשת..
אחת השבתות נסענו להורים ברחובות,באמצע סעודת ערב שבת התחלתי להרגיש כאבים עזים ובאמת אחר שניגשתי לבדוק ראיתי שאני מדממת.אמרתי מיד לבעלי וטסנו לבית חולים.שם לא זכינו לצוות הכי מקצועי,והם טענו שהמצב לא כ:"כ נורא.הרופאה שבדקה אותי הסתכלה באולטרסאונד ובאופן הכי חסר טקט והכי לא מתאים להתייחס לשומרי שבת היא התחילה להגיד כמה חמוד העובר שלנו ,אה כן ושזה בן אם לא ידענו עד עכשיו...!ואז כשהתברר שאין לנו ממה לפחד לקחו אותי למחלקת נשים שם אמרו שאני יעביר את הלילה עד שידעו משהו חדש.פרט שלא אמרתי בהתחלה והוא די חשוב זה שכשיצאנו מהבית אמא שלי אמרה לבעלי שיעשה הכל כדי לחזור בלילה ולעדכן מה קורה איתי.ולכן אחר שבעלי היה איתי קצת והיינו רגועים הוא התחיל לצעוד לכיוון ההורים.
לפנות בוקר קמתי בצרחות של כאבי צירים מסתבר..ובאירוע פסיכי וטראומתי שלא ישכח לעולם ילדתי באמצע המחלקה.ומי שהספיק לשכוח הייתי לבדי שם...ואז הובילו אותי ממקום למקום עד שמצאתי את עצמי אחר גרידה.
כדי להוסיף לסיפור עוד משהו פיקנטי אספר שרגע לפני שהרדימו אותי לגרידה אחת האחיות בחדר ניתוח הספיקה להזכיר עד כמה היא לא סובלת מתנחלים ושאלה אם המטפחת הכתומה שלי קשורה לגוש קטיף ומה אנחנו מביאים את האידיאולוגיה שלנו אפילו לבית חולים.....!
היתה לי עוד הפלה "רגילה" אחרי חצי שנה,ולפני 4 חודשים מהיום זכינו לבת מתוקה מדבש שהיא מעין האמונה האמיתי שלנו!מקוה שהסיפור הארוך לא היה מייגע מידי,ושאולי עזרתי למישהי שעברה משהו דומה לא עלינו..
תודה לקב"ה על הכל,על הרע שהוביל לטוב ועל לימוד פורה על עצמנו ועל דרכיו הניסתרות

[לפני_לידה_שקטה*]

צריך שם דף מתאים יותר.

[ע_ע_ע*]

צריך שם דף מתאים יותר

בהחלט. יש הצעות?
הפלה בהריון מתקדם מכסה את זה?

[ע_ע_ע*]

אולי אובדן הריון מתקדם מדויק יותר בעצם...

[bi_cycle*]

לידה שקטה בשבוע 22. הגיע משום מקום, בלי סימנים מוקדמים, הריון מושלם, 2 ילדים בריאים בבית עם הסטוריה מיילדותית מושלמת, ולידות נהדרות.
דימום, חום גבוה, לא מוצאים כלום, דימום נפסק אחרי שלושה ימים של מנוחה, ואז בלילה מתחיל שוב עם צירים שלא משאירים מקום לספק - זאת לידה. מרגיש כמו בפעמיים הקודמות, רק הפעם 18 שבועות מוקדם מדי.
תכננו לידת בית, הכל הלך רגוע ומושלם, מצאתי מילדת, נפגשנו כבר 4 פעמים, פעם אחרונה עם הילדים ש"שיגעו" אותה בשאלות מתוקות ותמימות. גמרנו בבי"ח כשאני מחוברת למחטים ואינפוזיות בכל וריד אפשרי, ותינוק פצפון מת.

מפחיד אותי כל מה שקרה, מפחיד אותי לחשוב על הריון נוסף. למה צריך את זה? יש לי 2 ילדים, הגדולה שאלה אותי כששכבתי מעולפת במיטה אם אני הולכת למות... ואם תהיה עוד פעם ואני אמות?
או "רק" התינוק שוב ימות? עם הכאב הנוכחי אני אתמודד.. אבל איך לעזאזל מתמודדים עם מחשבות על ההריון נוסף?

[bi_cycle*]

ככל שאני חושבת על זה הפחד גדל.
הכאב מתחיל להתפוגג, ואני מתחילה לחשוב איך תוכניות משתנות בשניה.
מהריון קליל ומושלם לאבדן כואב מסיבה לא ידועה.
אמרו בבי"ח שב-50% מהמקרים האלו לא מגלים שום דבר. לא יודעת אם זה יותר טוב או פחות, אבל אבדן הביטחון מציק ולא עוזב.
ההריון ולידת הבית המתוכננת .. הכל הלך נהדר, וגם הפעם היו לי תחושות חיוביות. סמכתי על הגוף שלי שיודע מה לעשות, אכלתי טוב ונחתי
עשיתי ספורט במידה בלי להתאמץ יותר מדי, ופתאום הכל מתהפך..

[מתחדשת*]

_סמכתי על הגוף שלי שיודע מה לעשות, אכלתי טוב ונחתי
עשיתי ספורט במידה בלי להתאמץ יותר מדי, ופתאום הכל מתהפך.._


יחד עם אובדן ההריון יש אובדן אמון קשה בגוף, בטבע. מזדהה.

[bi_cycle*]

לא יכולה לישון
כבר שבוע וחצי, מאז שהתחילו הצירים.
ביום של בלידה לא ישנתי יותר מ-24 שעות
רק בלילה כשאני כבר מתה מעיפות אני נרדמת ל-4 שעות גג.
נסיון לשנת צהרים רק גורם לשקיעה במחשבות ודמעות
לא שהעצב רע, בכל זאת הכל עוד טרי, אבל קצת יותר שינה לא תזיק לי

[המיואשת*]

הי בנות גם אני עברתי לפני שבוע וחצי לידה מוקדמת, הכל הלך חלק גם עשיתי בדיקת מי שפיר, פתאום אחרי 3 שבועות בדרך לסקירת מערכות מורחבת בוקר אחד הרגשתי צירים נסענו למיון ושם התחיל הסיוט , הודיעו לי שיש לי פתיחה מלאה וצירים ואני בלידה,
העובר לא ישרוד הייתי בשבוע 22+4 ימים, עברתי לידה 6 שעות ואח"כ גרידה בחדר הניתוח, אני עדיין לא מאמינה שזה קרה לנו, אבדתי בטחון בחיים בטבע בגוף שלי, יש לי שני ילדים מקסימים ובעל תומך, אבל ההרגשה הכואבת , הצביטה ,המראה השחורה לא עוזבת אותי אני בת 37 וחצי , ושואלת מתי אכנס שוב להריון, חודש אוגוסט הארור, אני מאוד עצבנית ומתוחה שונאת את התקופה הזו, וצריך לספר לכולם,קשה קשה.

[המיואשת*]

בדיקת המי שפיר הייתה תקינה, וכל זה קרה בגלל דלקת בשתן שגרמה לזהום ,ובכלל לא הרגשתי אותה