אבא שלי בבית אבות ולבי שבור

קשה.
קשה אפילו לקרוא.
אין לי מה להגיד, אך מרגיש צורך לפחות לומר שקראתי (חצי, לא היה לי כוח ליותר), ושאני מאחל לכל הנוגעים בדבר שיהיה להם המון כוח, ויכולת למצוא את היפה בכל מצב.

אפרת,
תודה,
ידעתי להגיד לו את כל אלה הרבה הרבה קודם, כשעוד היה עם מי לדבר. אמרתי לו הכל וגם ידעתי לבקש סליחה על מה שחשבתי שצריך. והוא סלח, כמובן, ואמר שהוא אוהב, וכבר סגרתי הרבה מעגלים איתו ועם עצמי בקשר אליו.
מייק וטל - תודה גם לכם. כל מלה טובה עושה טוב.

רחל,
ראתי את הדף עולה שוב ב מה חדש.
מה שלומך?

כתבתי הרבה דברים - ומחקתי.
ניתן לראות בעריכה.
זה עצוב.
בסך הכל - לא קל.
תודה.

בני הצעיר החליט כי הוא רוצה לקיים את מסיבת בר המצווה המשפחתית שלו בבית האבות.
מה דעתכם?

וואו. אין לי דעה על ההחלטה רק על הבן שלך - זה מרגש ומדהים

תודה. הוא באמת ילד מיוחד. נער, בעצם...
יש במשפחה דעות לכאן או לכאן: אלה ממשפחתי שהביקור בבית האבות [שהוא בית חולים סיעודי עם מראות לא הכיהכי] - קשה להם, כמובן חושבים שזה רעיון לא פשוט לביצוע, ושיהיו כאלה מהמשפחה המורחבת שיתקשו לבוא.
האחרים - תומכים ואף בהתלהבות.
בני -אומר שמי שקשה לו זה ענינו. זו המסיבה שלו והוא רוצה שסבא יהיה נוכח. כל הצעה אחרת נראתה לו תפלה עד שהרעיון הזה צץ.
להבהרה - אין דרך להביא את סבא למסיבה במקום אחר. הדרך תהיה לו קשה מדי.

בני -אומר שמי שקשה לו זה ענינו. זו המסיבה שלו והוא רוצה שסבא יהיה נוכח
נראה לי שכאן נעוצה התשובה. אין הרבה אפשרויות באמת לממש את רצונו של הבן פרט לקיום החגיגה בבית האבות. נראה לי שזו יכולה להיות חוויה מדהימה ומרגשת, לא רק לכולכם אלא גם לשאר דיירי בית האבות ובכלל. איזו מתנה נהדרת הבן שלך נותנת לסבא שלו

רסיסים של אור,
אני מסכימה אתך. ואני חושבת שמה שחשוב זה מה שהוא רוצה ומי שלא נוח לו - אין מה לעשות בענין.

לגבי שאר דיירי בית האבות - רובם אינם במצב בו יוכלו להתרשם בכלל מהענין.
המחשבה היא לעשות את המסיבונת בחצר היפה של המקום, להזמין כמה ממכריו של אבי [מהמחלקה הקודמת בה היה, שם יש לא מעט אנשים מתפקדים שכלית] ולשאר -להביא כיבוד לציון האירוע, גם אם אינם יודעים בדיוק במה מדובר.
ביקשתי רשות ממנהל המקום, שהתרגש מאד מהרעיון. הוא צריך לדון בענין עם בעלי המקום, ויתן לי תשובה בקרוב. הוא עצמו מאד מתלהב מהענין ומעריך מאד את המחשבה.

וכמובן, אם שכחתי קודם - מזל טוב

תודה רבה!

מזמן לא קראתי פה.
כל הכבוד לילד-נער. תספרי איך עברה הבר-מצווה?

אולי יענין אותך פורום שנפתח בתפוז ממש לאחרונה: טיפול בהורים מבוגרים

אני גם סקרנית לדעת איך היה.

אני מנצלת את הדף הזה כדי לכתוב את תחושותי אני.
עכשיו סבתא של בעלי בבית אבות. יש לה 4 ילדים, מהם רק בת אחת. כל נטל הטיפול בסבתא נופל על הבת משום מה ונורא קשה לה. בשבוע שעבר הם שמו אותה בבית אבות. הלכנו כולנו לבקר, עם הילדים.
היה נורא.
מצד אחד, מקום ביתי ונעים עם אנשים חביבים.

אבל הסבתא היתה מאוד לא מרוצה. היא בערך בת 90, חירשת אבל צלולה למדי. כרגע היא נמצאת שם עם מטפלת צמודה, שממה שהבנתי היא לא תישאר איתה עוד הרבה זמן מפני שאי-אפשר לממן גם אותה וגם בית-אבות.
בבת אחת אבדה הפרטיות. ישנה עם עוד מישהי בחדר. רוב הזמן היא רבה איתה. העבירו אותה מחדר אחר, שהיה לה קריר ונעים לחדר מול שני חדרי שרותים, כניראה מפני שהיא צועקת בלילה. היא ממורמרת על הבנים שלא באים לבקר אותה. נכון, יש תקופת הסתגלות, אבל למה בגיל כזה צריכים להסתגל למצבים כאלה?

כרגע אין לה אמפטיה מהמשפחה לגבי מה שעובר עליה. אמנם בתה, חמותי, מטפלת בה היטב ודואגת שלא יחסר לה כלום ורצה להביא לה מהבית כל מה שהיא רוצה, אבל בסה"כ מצפים שהיא תסתדר עם מה שיש, שתסתגל לטירונות הכפוייה הזאת. כמו שהבנתי מהדוד, הוא המשיל אותה לילד שהולך לגן ואם ההורים נשארים איתו אז הוא לא רוצה להשאר.

אני מסכימה שבגילים מבוגרים התלות דומה לילד קטן שזקוק להוריו, למישהו שידאג לו ויטפל בו באיכפתיות ואהבה.
אני כואבת את חוסר האמפטיה וחוסר הרגישות כלפיה. גיסתי ממש כועסת עליה איך היא מעיזה להתנהג לאימה בתובענות כזאת - אבל היא מקבלת את העובדה שהאחים לא עוזרים לאימה.
אני גם לא הייתי מוכנה להיות במצב כזה אפילו חצי שעה והייתי רוצה בחזרה לבית שלי.

עצוב, עצוב.

אני מעדכנת [וגם רואה שהתענינו] -

חגיגת בר המצווה נערכה בשבוע שעבר בבית האבות, בשישי לקראת הצהריים. חיכינו עד עתה כיון שבני הבכור היה בחו"ל וחזר ב -9.10.
האירוע נערך באולם הפיזיותרפיה של המקום. הוזמנו והגיעו כ - 60 איש, רק בני משפחה הקרובים ביותר.
ארגנתי הכל - קייטרינג, פרחים, עוגות, כיבוד לצוות, מוסיקה שקטה - כל מה שהיה צריך. ביקשתי שיתנו לאבא שלי לנוח יותר באותו הבוקר והוא הגיע רענן. הגיב לכל מה שקרה, זיהה חלק מהאנשים ונהנה.
כולם נהנו מהאירוע ושיבחו את בני על בחירתו לעשות את האירוע במקום הזה דווקא.
אין מה להגיד- אילו היינו עושים את האירוע בכל מקום אחר, לבי היה נשבר מהיעדרו של אבי. השמחה לעולם לא היתה שמחה שלמה.

אני שוב בתקופה של נסיונות לברר עם קופת החולים הקרובה למקום מגורי האם ניתן יהיה לתת שירותי רפואה ביתיים לאבי, אם יהיה אצלי בבית.
בינתיים, לצערי, אנ ירואה סימני אלצהיימר או משהו דומה אצל אמי....
לא יודעת איך אני עוברת את כל זה שוב.

התלבטות ענקית:
עוד אין לי תשובה מקופת החולים.
אבל נניח שזה יהיה אפשרי להעביר את אבי אלי הביתה.
מכל מה שהבנתי מדברים הרופאה הראשית בבית החולים הסיעודי בו הוא נמצא, הוא במצב לא הכי טוב רפואית. הם מנטרים אותו כלהזמן: בדיקות כאלה ואחרות, בדיקת משקל, קלוריות, תרופות.
ברור, שבבית, עם כל העזרה, לא יהיה מעקב רפואי כזה.
ברור, שבבית חייו יתקצרו.

השאלה: האם אני רשאית להחליט עבורו על קיצור חייו עקב חיים בביתי מול חיים שאני חושבת שהם איכותיים עבורו יותר רגשית?

ברור, שבבית חייו יתקצרו.
לא הייתי קובעת את זה בצורה כל כך נחרצת. אף אחד לא אמר שכל המעקבים הרפואיים האלה באמת מועילים ומאריכים חיים. כמובן תלוי במה בדיוק מדובר, אבל יש לא מעט בדיקות רפואיות שהן די חסרות תועלת, אבל נותנות לבית החולים/בית האבות תחושה שהם עושים משהו חשוב.
מצטערת שאני קצת צינית, אבל מנסיון רב שנים אני מאמינה שזה מצב העיניינים.
אם יש לך אפשרות לטפל באביך בבית זה ברוב המקרים טוב יותר מאשר כל מוסד. אבל זה בודאי לא פשוט.
אני מאד מעריכה אותך על הרצון לעשות זאת, ומאחלת לך הרבה כוחות. את יכולה להיות בטוחה שאת עושה דבר נפלא, ומאד קשה לי להאמין שיש בזה משהו שיקצר את חיי אביך. נהפוך הוא.
בהצלחה!

אמא,
תודה על תגובתך. אני יודעת שאת רופאה, עקבתי אחר תגובותייך בכל מיני דפים ומעריכה מאד את דעתך.
תראי, למשל, בבית האבות הם דואגים שאבי יאכל כמות מסוימת של קלוריות למרות שהוא לא מעונין בכמות כזו של מזון, ואף רזה כשתקופה מסוימת ביקשתי שלא יאביסו אותו גם בדייסה ואמרתי שמספיק אם יאכל בארוחת הערב/בוקר פרוסה או שתיים של לחם עם גבינה/טונה/חומוס וכד'.
במשך כחודש הוא רזה כמה ק"ג והם אמרו שזה רע מאד, כיון שבגילו אין רזרבות ומוטב שיחזיק עליו את המשקל שהחזיק [הוא דווקא די מלא]. ואז חזרו לתפריט הקודם והוא שוב עלה במשקל. איך אדע מה נכון בבית? ואיך אשקול אותו בבית? שם שוקלים אותו עם כסא הגלגלים וכו'.
או עוד דוגמא: הם טוענים שמצבו עדין מבחינה רפואית, ושיש לו כל מיני בעיות רפואיות. אפילו העבירו אותו - מסיבה זו - למחלקה "קשה" יותר. איך אני יכולה לדעת מה נכון?
איך אני יכולה לקבל חוו"ד מהימנה? למי עלי לפנות?
אני יודעת שנכון לקבל חוו"ד מרופא גריאטר, שמבין בנושא, אבל חוששת שרופאים ינקטו אותה עמדה כחבריהם בבית האבות בגלל אחוות רופאים, את יודעת...
עכשיו כבר מלאו שנתים לכך שהוא בבית האבות. זה נחשב למקום טוב, מטפח, נקי, דואג.
ובכל זאת -אינני שלמה.

איך אני יכולה לדעת מה נכון?
כמו במצבים רבים ברפואה אין "נכון" מוחלט במצב הזה. זה דיון פילוסופי ארוך, שלא מתאים לנהל אותו בכתב, באינטרנט. יש דעות לכאן ולכאן, ובסופו של דבר צריך לבחור את הדרך הנכונה עבורך, עבור משפחתך, עבור אביך.
אין לי גם שום כלים להעריך מה יכול להתאים לאביך, כי הרי איני יודעת כלל מה בדיוק מצבו הרפואי ומאיזה בעיות רפואיות הוא סובל.
בין יתר עיסוקי אני גם מטפלת מזה שנים רבות בקשישים, כולל אנשים במצבים קשים. חלקם טופלו בבית, חלקם בבתי אבות. אני עובדת בקיבוצים, ושם יש בתי אבות בתוך הקיבוץ, שמאפשרות מצב של קשיש המטופל בבית האבות, אך משפחתו סביבו. וגם שם כל משפחה מחליטה איך לנהוג. האם להאכיל למרות רצונו של הקשיש, האם להפנות למיון במצבים שונים, או לטפל בבית.
לרוב יש לי שיחות עם המשפחות, אני מסבירה מה האפשרויות הקיימות, מה משמעות החלטות שונות, ומחליטים על דרך פעולה. כמובן שלעיתים משנים את הדרך עם הזמן, בהתאם למצב.
נראה לי סביר להתייעץ עם רופא גריאטר אחר, לא מבית האבות, כשיש בידך את כל המידע הרפואי על אביך. לשמוע עוד גישה. ולדעת שאין אמת מוחלטת. רק האמת שלך, שלכם.
אני חייבת לומר שלדעתי, וזו באמת רק דעתי האישית, כמעט בכל מצב טיפול בבית, על ידי משפחה תומכת ואוהבת, עדיף על בית אבות. אבל מצד שני זה מאד מאד קשה למשפחה. כי באמת מאד קשה לטפל באדם קשיש וחולה 24 שעות ביממה. בבית אבות יש משמרות, אנשים מתחלפים. בבית זה כל הזמן אותם אנשים. וזה קשה. אבל אם זה מתאים לכם - לאביך זה בודאי יהיה טוב.
אם יש לך שאלות ספציפיות, אשמח לנסות לעזור.

תודה שוב על תשובתך. וכן, אשמח לעזרה.
אני אשמח מאד לדעת איך, לדעתך, כדאי שאבקש את הנתונים הרפואיים על מצבו של אבי. איזה פירוט לבקש, מה לבקש/לדרוש לדעת? אילו נתונים עשויים לעזור לי לקבל חוות דעת מלאה וטובה?
איך יודעים אל איזה רופא גריאטר לפנות? דרך איפה? אין בעיה כלכלית גם לפנות באופן פרטי.
לענין הטיפול בבית: אבי אדם מאד מאד נוח, וכמובן שלא אטפל בו לבדי ובעצמי, אלא בעזרת מטפל שיגור עמנו. דבר שכשלעצמו עשוי להוסיף קשיים אולם, כמובן, גם לעזור. אני מודעת לקושי. אבי שהה בביתו הוא [עם אמי ומטפל] כמעט שנה במצב לא פשוט.
באותה התקופה לא היו שירותים רפואיים זמינים במקום בו אני גרה, ואמי לא יכלה להכיל את המצב וממש התעללה בו רגשית [שלא בכוונה תחילה, כמובן, אלא מתוך קשייה שלה]. עם המעבר לבית האבות מצבו הגופני ואף הרגשי השתפר פלאים. אולם עם הזמן, גם עקב ההדרדרות הכללית במצבו, וגם כיון שאולי אפשר כעת שיגור אצלי [אולי ישנם שירותים רפואיים, אני בתהליך בירור כרגע], אני חשה שלא אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם האפשרות תהיה קיימת ולא אמצה אותה.
יש הרבה השלכות נוספות למימוש זה:
על ילדי - ידרשו שינויים מסוימים במגורים בבית ובאורח החיים, על אמי שגרה כיום קרוב לבית האבות והביקור אצל אבי לא יהיה נגיש לה כקודם, קנאה של אמי בכך שאבי יגור אצלי ועוד ועוד.
לא פשוט.

ואוו רחל, אני נפעמת ממך.
אני יושבת פה ודומעת. נרגשת.
את מקסימה.
ואיזו חזקה את.
חייבת לציין שלמרות המצב הקשה שלי כרגע מלאת אותי באופטימיות.
תודה יקרה.

איך, לדעתך, כדאי שאבקש את הנתונים הרפואיים על מצבו של אבי. איזה פירוט לבקש, מה לבקש/לדרוש לדעת? אילו נתונים עשויים לעזור לי לקבל חוות דעת מלאה וטובה?
אין לך מה לחשוש, לדעתי. דברי עם צוות בית האבות. ספרי להם שאת מאד מעריכה אותם, אבל את מרגישה שהיית רוצה לקחת את אבא הביתה, אם רק אפשר. הם לא יכעסו. ההפך - הם מאד יעריכו אותך. בקשי מהם את כל המידע הרפואי כדי להתייעץ במקום מגוריך עם המערכת הרפואית הקיימת אם נראה להם שהם יוכלו לעזור לך להתמודד עם המצב.
יש שרותים קהילתיים שונים, ביקורי בית, יחידות להמשך טיפול וכו'. כדאי להתייעץ איתם מה יש ומה אפשר.
אני לא רואה שום סיבה בעולם שבית האבות לא ישתף איתך פעולה. (אלא אם כן אני נאיבית במיוחד, ואולי כדי שהוא ישאר שם בגלל הכסף שהוא מכניס להם הם לא ישתפו איתך פעולה. אבל קשה לי להאמין).

מיץ פטל -
אני מודה לך על מילותייך החמות.הלכתי בעקבותייך לקרוא מה קורה איתך ולא נותר לי אלא לחזק את ידייך. זה קשה מאד גם רגשית וגם פיזית, ורק מי שהיה/נמצא שם יודע ממש במה מדובר וכמה תעצומות נפש נדרשים לענין.
לצערי, אני לא חשה חזקה כלל. אני גם עוברת תהליך גירושים ממש כרגע, במקביל לכל הסיפור הזה, וכל הבטריות שלי על סף סיום. אני פשוט לא יכולה אחרת... אני מונעת על ידי משהו פנימי שאומר לי "אני רוצה את אבא שלי בבית"

אמא ל -5 -
אני גם מקווה שהם ישתפו פעולה . אין להם ברירה- אני גם האופטרופוס של אבי.
השאלה היא האם הם רק יכתבו מכתב, בו יפרטו מה שהם רוצים לפרט, או שיש לי הזכות - כאפוטרופוס - לדרוש צילום התיק הרפואי.
בזמנו, כשהעבירו אותו למחלקה ה"קשה" יותר, ניסיתי להיאבק כנגד ההעברה [נדמה לי שסיפרתי כאן את הסיפור]. באותה הזדמנות גם ביקשתי פירוט של מצבו הרפואי, על מנת להשתכנע כי אכן מצבו מצדיק זאת. עד היום - 6 חודשים אחרי- טרם קיבלתי מכתב כזה, למרות ההבטחה. לא לחצתי כי הבנתי שעדיף להשלים עם הענין וכי מה שלא אומר ואעשה -ההחלטה לא תשתנה.
אבל זה לא מבשר טובות.
לכן - רציתי לדעת מה צריך להיות במכתב כזה. איך אדע שמפרטים הכל.
בינתיים ביקשו ממני בקופת החולים פירוט שכזה, והוא חייב להיות מדויק כדי שיוכלו לאמר לי אם הם יכולים לעזור.
כנראה שהסיכויים קטנים...

בינתיים גם אמי מתחילה לגלות סימני אלצהיימר או משהו דומה [שוכחת מלים, שוכחת דברים/אירועים מהרגע להרגע] ואני די בפאניקה - איך אני הולכת להתגבר על עוד "נאגלה" ...

רציתי לעדכן -
אבי נפטר ביום חמישי, בחג הראשון.
הייתי איתו בעת נשימתו האחרונה. שוחחתי עמו ואמרתי לו "לך בשלום".
הוא ממש חיכה שאבוא.
הוא היה ללא הכרה, אבל זה היה ברור שחיכה.
הייתי איתו כל הלילה הקודם, ואז נסעתי לבית הורי להפוגה קצרה שלקחתי לאכול ולהתקלח. כשחזרתי עם אמי הוא כבר היה ממש בנשימותיו האחרונות, ומשהגענו הוא החל "לגלוש" לעולם שמעבר.
אמי עדיין נצמדה, דיברה אליו, לא אפשרה לו ללכת. ניתן היה לראות על המוניטור שבכל פעם שאני אומרת לו "לך בשלום" סימני החיים פוחתים ואילו כאשר היא מדברת אליו - סימני החיים עולים.
עד שאמרתי לו "אל תדאג, אני אדאג לה, לך בשלום, זה בסדר." ואז סימני החיים החלו לרדת והוא נשם את נשימותיו האחרונות.
חשתי אותו בחלל החדר. הוא היה שם, מעודד ומנחם.
בלוויה, נאמרו עליו ואליו דברים חמים מאד.
הוא לא היה אדם שחולל גדולות ונצורות, אולם היה אדם שכולם אהבוהו, בכולם הוא נגע נגיעה משמעותית, כולם רצו בחברתו כי היה אופטימי, מלא שמחת חיים, מעביר אנרגיות טובות.
הוא איתי. והוא גם הלך כבר. פגש בודאי את אחי [בנו], את סבתי [אמו], את אחיו שנפטרו...
אמרתי לו שבודאי יעשה שמח שם למעלה. שלאלהים ולמלאכיו יש למה לצפות.
אני שמחה שהוא עכשיו במקום שבודאי טוב לו יותר.

רוחלה

קוראת עם דמעות בעיניים...
מאחלת לך ימים טובים,של השלמה,
מעניין שבחר בחג החרות להשתחרר מגופו,
עכשיו הוא חופשי לשמוח בעולם שכולו טוב,
בלי אף מיגבלה פיזית...

איתך בצערך, רוחלה. מתרגשת מהפרידה היפה והשלמה ממנו. בלי ספק עזרת לו להיפרד טוב. כמה אהבה במה שכתבת.
וכמה חכמה את במה שבחרת להגיד לו שעזר לו להשתחרר. זה כל כך מרגש ונוגע ללב. את כנראה בת טובה מאד לאב בר מזל בחייו ובמותו.

בלי ספק עזרת לו להיפרד טוב. כמה אהבה במה שכתבת

משתתפת בצערכם.
מרגש לקרוא איך ששחררת אותו במילותייך ועל נוכחותו בחדר...

תודה לכולכן על המלים החמות. זה טוב וזה עוזר ומחמם לב, טוען באנרגיה.

רוחלה יקרה, הדף לא חייב להסתיים בזה. אם את מרגישה צורך להמשיך ולשתף יש מי ששומע.

קוראת - תודה, אולי אעשה זאת באמת. כרגע אנחנו יושבים שבעה שהתאחר בשל החג. אבי נפטר בחג הראשון ולכן יש להתחיל את השבעה רק במוצאי חג שני. ההמתנה היתה מאד קשה.

תודה שוב.

רחל שלום
לאביך היה מזל גדול - הוא זכה לבת אוהבת ומכבדת שניסתה בכל שלב שיהיה לו הכי טוב. במקרים רבים בני משפחה זונחים את ההורים הקשישים מסיבות רבות - לחלק לא היה קשר טוב גם בעבר, לחלק קשה להתמודד עם תופעות הזקנה והדעיכה ולקחל פשוט הכי נוח.
תמיד אפשר לפנות לגופים שונים לקבלת יעוץ, סיוע ותמיכה ולרוב, ניתן למצוא http://www.human.co.il/ "בתי אבות" אשר מעניקים טיפול טוב

ואני די בפאניקה - איך אני הולכת להתגבר על עוד "נאגלה" ...

גם ליבי איתך

באופן טבעי

באופן טבעי