מנסה לכתוב את הסיפור הזה כבר כמה חודשים ואני תקועה. החלטתי לנסות ככה. יכול להיות שאתחרט
בעקבות כל דיוני העריכה כאן- החלטתי לא לפתוח דף נוסף לתגובות. אם יש תגובות- אז כאן.
הסיפור ברצף
מיכל
היה איזה סרט גרוע בטלוויזיה, משהו ששנינו כבר ראינו, אבל לא היה לנו משהו יותר טוב לעשות אז החלטנו לראות אותו שוב. ניר התחיל לראות אתי, ואחרי כמה דקות אמר שהוא עייף והלך למיטה.
איפה שהוא מאחורה בראש הייתי מוטרדת, לא הסתדר לי שניר מוותר על סרט, גרוע ככל שיהיה. אבל העלילה הטיפשית משכה אותי אליה כמו סם הרגעה יעיל, לא נתנה לי לחשוב על כלום, ונשארתי עד הסוף.
כשהסרט נגמר הלכתי למיטה. יגעה, משועממת ועדיין מוטרדת. ניר שכב במיטה, בחושך, אבל יכולתי לראות שהוא עדיין ער, אז שאלתי, סתם מתוך הרגל, אם הוא עוד אוהב אותי. מין שגרת בטחון כזו. הוא ענה שהוא לא כל כך יודע. הייתי די בטוחה שלא שמעתי טוב. הוא לא ענה את מה שהיה אמור לענות, לא נתן את הרפליקה הנכונה.
"אני לא בטוח שאני אוהב אותך".
אצלי בפנים כבר נטרקו הדלתות, נארזו מזוודות. התחלתי לבכות, מתאבלת על החמימות הפושרת שהיחסים אתו נתנו לי בכל זאת. מחשבות קדחתניות מהסוג של "מאיפה אני אשיג טלוויזיה" ו-"מי יקבל את המצעים היפים?" התרוצצו בתוכי, מתעלמות בחוצפה מהאבל, שאמור היה להיות עכשיו (אם לא עכשיו אז באמת אימתי)- הגיבור היחיד, עטור הכבוד. והייתה שם גם אשמה, על המהירות שבה אני פונה להתעסק בסידורים, ועוד שכבה של קרח מאובק התחילה להתעבות על מה שהיה פעם החלום שלי על אהבה.
ניר נרדם. העצב והפחד כיסו את כל השאר והרדימו גם אותי לבסוף.
בשש בבוקר, כשהשעון צלצל, פקחתי את העיניים מיד, מסוייטת, אחרי שינה קצרה וטרופה.
לרגע השתעשעתי במחשבה שאולי הכל היה חלום רע, ושעכשיו אחוש את ההקלה הזו שמרגישים כשמתעוררים. אבל ההקלה הזו לא הגיעה, רק ידיעה מוחלטת וברורה שזהו, אנחנו נפרדים, זה באמת נגמר.
היה לי קשה במיוחד לקום מהמיטה, לשבוע חדש, לשיעור סטטיסטיקה על הבוקר. כמו שהיה תמיד בבית ספר- איכשהוא השיעור הראשון בבוקר בימים כאלו של משברים דרמטיים היה תמיד השיעור הכי שנוא, מתמטיקה, שמצד אחד הכי שנאתי ומצד שני לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד.
בזמן שהתלבשתי שמתי לב פתאום כמה אני שלווה. ריקה מרגשות, יבשה מדמעות, מלאה במחשבות ענייניות כמו אלו שהיו אתמול בלילה, כל מבט שלי מפגיש אותי עם חפצים שאצטרך להיפרד מהם כי רובם של ניר, עם בעיות טורדניות שיהיה עלי להתעסק בהן. ההיא שמסתכלת על הכל מהצד במבט ענייני ויבש העירה בבקורתיות "את לא יודעת להרגיש. לא אהבה, לא עצב, הכל אצלך סתם, שקר".
אבל לרגע אחד, כשהסתכלתי בניר שמתלבש, רדום עדיין, הצלחתי לראות בו איזו פגיעות נוגעת ללב וגל של אהבה שטף אותי. סוף סוף עלו בי הדמעות. מיהרתי לנצל את גל הדרמטיות והתקשרתי לנעמה. בקול חנוק מדמעות ביקשתי שתאסוף אותי, הטרגיות שבמצבי אפשרה לי לוותר לעצמי על נסיעה בטוסטוס, בקור.
מיד כשהתיישבתי באוטו ליד נעמה , רק מלראות את המבט החומל שלה, התחלתי לבכות. היא בעצמה רק נפרדה מהחבר שלה, יוסי, לפני שבועיים, ומהבחינה הזו הייתה מושלמת לתפקיד החברה התומכת.
היא חיבקה אותי והבטיחה לי שהכל יהיה בסדר, ושאוכל לבוא לגור אתה ועם מירי עד שאסתדר.
שנאתי את עצמי על ה'וי' הקטן שסימנתי ברשימת המטלות הפנימית שלי, המהבהבת כל הזמן במקביל לטרגיות שבמצב.
הימים הבאים עברו עלי בכפילות הזו. הייתה הדרמטית, העצובה, שמסתערת על הפרידה הזו כמוצאת שלל רב, כי הרי שנים חיכיתי למשהו כזה, שגבר יעזוב אותי ואני אוכל להיות, סוף סוף, עצובה עם סיבה. אבל כל הזמן הייתה גם האחרת, הצופה. זו שבוחנת ומבקרת, באדישות, בענייניות, שמנתחת כל מהלך בציניות, שיודעת כמה המשבר הזה הוא לא אמיתי, כמה ניר עשה לשנינו טובה.
דניאלה
בלילות היו באים אליה פרצופים של מכשפות, ומחשבות רעות. היא כל כך רצתה לישון, אבל כשעצמה עיניים הן היו שם- המון מכשפות, פרצופים רעים ומפחידים. אז היא השאירה אותן פקוחות, קרועות וכואבות מעייפות, ובתוך ראשה מעגל סובב של מחשבות- "עכשיו אני ערה. ברגע הבא אולי אישן, אבל עכשיו אני ערה, והנה, הרגע הבא הגיע, ואני עדיין ערה. אז מתי אירדם? איך זה יקרה? איך זה יכול לקרות, אם עכשיו אני ערה וחושבת את המחשבות האלו? האם זה בכלל יקרה, שאירדם?"
מתישהו הבינה שאסור לה לחשוב על זה. המחשבה הזו, הראשונה, של "אז איך זה יקרה שאירדם?" היא אסורה. וגם זו שאוסרת, וגם קצה של מחשבה שרומזת על המחשבה ההיא, האסורה. גם על הילדים מהשואה אסור לה לחשוב. הם עשו אותה כל כך עצובה, ומפחדת, שגם הם לא נתנו לישון. אז אסור עליהם, ואסור על התקליט של חווה אלברשטיין, כי יש שם שיר של מישהו שקוראים לו משה וילנסקי, כמו לילד מהספר מוכרי הסיגריות, וככל שאסור כך קשה יותר לשכוח אותם, את כל הדברים המפחידים, העצובים, שהתחבאו בה עד שהגיע הלילה.
בסוף הייתה נרדמת, איכשהוא, אבל היו לילות שלא.
היא הייתה שומעת מהמיטה את החדשות, ואת התכנית שאחרי החדשות, ואת ההורים שלה מדברים על כל מיני דברים, לפעמים גם עליה, ואחר כך היו מצחצחים שיניים והולכים למיטה.
אבא שלה היה קורא קצת, ואמא שלה הרבה, אבל בסוף גם היא הייתה מכבה את האור הקטן ונרדמת, ורק היא הייתה נשארת ערה, לבד, בחושך של החדר החדש שעשו לה במרפסת של הסלון לכבוד יומולדת שמונה, כי להורים שלה לא היה חדר משלהם כשהיו ילדים והם יודעים, כך אמרו לה, כמה זה חשוב שתהיה פרטיות.
במשך היום זה באמת היה כיף, שהיה לה חדר משלה שאפשר לסגור בו את הדלת ולהיות לבד, בלי שיציקו לה, אבל בלילות הייתה מתחרטת, ומחליטה שבבוקר תגיד שהיא רוצה לחזור לישון בחדר של שירי.
לפעמים הייתה קוראת לאמא שלה. היא לא הייתה עושה את זה הרבה, כי ידעה שזה מרגיז אותה, וגם ידעה שזה לא יעזור, אבל לפעמים בכל זאת הייתה קוראת לה, ואומרת שהיא לא מצליחה להירדם, ואמא שלה הייתה אומרת-"תחשבי על דברים טובים", ודניאלה ידעה שהיא סתם אומרת את זה כי היא רוצה לחזור כבר למיטה, ושאם הייתה יכולה לחשוב על דברים טובים אז בכלל לא הייתה לה שום בעיה, ואז אמא שלה הייתה חוזרת למיטה וזה היה הכי גרוע כי היא ידעה שכבר בזבזה את הקריאה לאמא ועכשיו היא באמת לבד.
לפעמים, כשאמה עדיין הייתה ערה, היא הייתה מכינה לה כוס חלב חם עם סוכר, ואומרת שזה עוזר להירדם. היא ידעה שזה לא באמת עוזר להירדם, אבל היה כיף לשבת במטבח בזמן שחיכו שהחלב ירתח.
ובסוף, אחרי שבמשך הרבה זמן כמעט לא ישנה, הן הלכו לפסיכולוג, איש נחמד וקרח עם מבטא ארגנטינאי כמו של אמה. היו לו כל מיני צעצועים, לגו ובובות וקוביות, והיו גם דפים וצבעים, והיא הייתה משחקת ומציירת וגם קצת מדברת אתו, ואחרי שהלכה אליו במשך כמה חודשים גילתה יום אחד שהפסיקה לפחד בלילה וחזרה לישון.
היא שמחה נורא והחליטה שגם היא תהיה פסיכולוגית כשתגדל.
יעל
היא התקשרה אלי הבוקר.
אמרה שקוראים לה דניאלה, שקיבלה את מספר הטלפון שלי מדורית, שהייתה המדריכה שלי כשעבדתי בבית החולים והיא מכרה של אמא שלה. היא ביקשה לקבוע פגישה דחופה, כבר מחר אם אפשר. אמרתי שאני ממש עמוסה עכשיו, עוד מעט פסח, רק חזרתי מחופשת לידה ועוד לא ממש התארגנתי, אז אולי כדאי שתנסה למצוא מישהו אחר, והיא אמרה – "תראי, לא נעים לי ללחוץ עלייך אבל זה ממש חשוב, ודחוף, דורית אמרה שאת ממש תשתדלי בשבילי".
"רגע, דורית לא יכלה לעזור לך בעצמה?"
"אני צריכה אבחון, היא אמרה שצריך מישהו שמתמחה באיבחון. הבנתי שהיית קבני"ת בצבא אז זה גם יתרון"
"במה מדובר, בעצם?" שאלתי אותה, כבר קצת מרוגזת, הייתה איזו חוצפה באיך שהיא דיברה, כאילו שהיא כבר מטופלת שלי, כאילו שאני חייבת לה משהו.
"אני תובעת פיצויים מממשלת ארגנטינה. ההורים שלי היו עצורים, המשטרה עצרה אותם כשהייתי בת שבועיים. את אמא שלי שחררו אחרי שנה, אבל אבא שלי השתחרר רק אחרי שבע שנים. אני ואמא שלי עזבנו את ארגנטינה, הייתי אז בת שנה".
אני שותקת, תוהה אם להגיד משהו למרות שאין לי מושג מה, ולפני שאני מספיקה להחליט היא ממשיכה-"אז לצורך התביעה אני צריכה חוות דעת מפסיכולוגית, שתאשר את הטענה שלי שנפגעתי מהעניין הזה, שמגיעים לי פיצויים על מה שהם עשו, וזה מה שאני צריכה ממך".
"את צריכה חוות דעת רשמית לבית משפט או רק מכתב?"
"אני לא יודעת בדיוק, אני צריכה לברר את זה"
"הבנתי. כדאי שתבררי, כי חוות דעת זה משהו רציני, שידרוש כמה פגישות בינינו. תראי, אני באמת רוצה לעזור לך. אני אעשה מאמץ לפנות זמן להיפגש אתך, אבל בכל מקרה, אני לא אוכל לפגוש אותך השבוע. הכי מוקדם שאפשר זה רק בשבוע הבא. נגיד...ביום ראשון, בבוקר?"
היא נשמעה מאוכזבת, כבויה פתאום, כשאמרה- "אה.. בסדר, אז ביום ראשון. מתי?"
ולרגע כמעט התפתיתי להבטיח שאנסה להכניס אותה בכל זאת השבוע, אבל התאפקתי, בכוח, מרגישה סכנה עמומה ורצון לברוח מכל העניין, ממנה, אם כבר בשיחת הטלפון הראשונה שלנו אני מרגישה כלפיה את החמלה הזו שמבלבלת אותי, אז אמרתי- "בתשע זה מתאים לך?"
"כן, תשע זה בסדר", היא עדיין נשמעה עצובה, ואני מיהרתי להגיד-"אז נהיה בקשר לקראת סוף השבוע, אז אני גם אסביר לך איפה הקליניקה, להתראות בינתיים".
אני פוקחת עיניים אל העיניים הגדולות, החומות, של ניצן, שפקוחות לרווחה סנטימטר משלי, והיא אומרת לי משהו שוב ושוב, עד שאני ערה מספיק להבין- "אמא, חלמתי חלום רע. חלמתי על חטפני השועל. הוא רצה לחטוף אותי".
שוב החלומות האלו על חטפני. מוזר שכל המכשפות האלו מסרטי דיסני עוברות אצלה חלק, ודווקא השועל הטיפשי מתכנית הדודות החינוכית הזו מדיר שינה מעיניה.
יופי של מחשבות יקיצה, אני חושבת, ורק אז מתמקדת בספרות האדומות של השעון. אלוהים, כבר שבע וחצי, יושי שכח לכוון לי את השעון המעורר. כבר מיליון פעם אמרתי לעצמי שאני צריכה שיהיה לי אחד משלי.
הרכבת לתל אביב יוצאת בשמונה ועשרה והפגישה הראשונה שלי בתשע בקליניקה, עם הבחורה ההיא, דניאלה, זאת מהסיפור המוזר על ארגנטינה. אני קמה מהמיטה, לא יודעת מה לעשות קודם, ניצן מסתובבת סביבי ושואלת אותי שאלות, או שאולי זו בעצם אותה שאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב.
"אמא, מה את עושה? אמא, אמא, אמא!".
"ניצן, חמודה" אני מאמצת את קולי לטון הנחמד המאופק שלי, זה ששמור למטופלים שאני לא כל כך אוהבת, "התעוררנו קצת מאוחר מדי ואני מאוד ממהרת. אני צריכה להתארגן מהר ולצאת, תעזרי לי, טוב? לכי לשחק קצת בינתיים", אני אומרת בלי ממש להאמין בזה, בזמן שאני מנסה למצוא בתוך הבלגן את התיק שלה, את התיק שלי, בגדים לא מוכתמים שאפשר להלביש לה לגן, לעצמי אני מוצאת בקושי משהו סביר בארון, החצאית והחולצה שהכנתי לי אתמול נפלו מהכסא ויושי כנראה דרך עליהם בדרך החוצה, אני כבר לא יכולה ללבוש אותם, בסוף אני מוצאת ג'ינס אחד שעוד עולה עלי וחולצת כפתורים לבנה, היא קצת מקומטת אבל הג'קט במילא יסתיר.
בשמונה אני יוצאת מהבית, נעמה בוכה על המנשא, הנקת הבוקר שלה הייתה קצרה מדי, אני אמשיך ברכבת, ניצן מייבבת כי רצתה את הקורנפלקס שלה עם חלב, והתקשתה להבין למה אי אפשר, למה היא צריכה לאכול מהשקית. אני נותנת לה את היד הפנויה שלי, העגלה המקופלת ביד השנייה, מיטלטלת על המדרגות, בדיוק כשמירי השכנה יורדת עם גאיה, גם הן בדרך לגן.
"תוכלי לקחת את ניצן היום? אני נורא באיחור"
"אין בעיה" היא מחייכת. אני נותנת לניצן נשיקה וחיבוק, "מצטערת חמודה, היום אני לא יכולה לקחת אותך לגן", אני אומרת ומתפללת שזה יעבור בשלום, רק שלא תתחיל לבכות עכשיו, אבל היא כבר עסוקה במשחק הקבוע שלה עם גאיה.
"ביי אמא" היא מנפנפת אלי בידה הקטנה, "שיהיה לך יום טוב",
"תודה מתוקה, גם לך".
ואני הולכת הכי מהר שאני מצליחה, עם נעמה שמיטלטלת על המנשא והעגלה שנגררת מאחורי אל תחנת הרכבת, מודה בפעם האלף על הדירה הזאת שנמצאת בדיוק מול התחנה.
איך אני שונאת את הבקרים האלו.
כשאני חוצה את הכביש אני כבר רואה אותה, עומדת ליד הכניסה, המבט הדואג על פניה. היא לא כועסת שאיחרתי, רק דואגת שאני "לוקחת על עצמי יותר מדי", שאני "צריכה לרוץ ככה עם התינוקת". לא שהיא אומרת משהו, אולי סוף סוף היא הפנימה כמה שזה מרגיז אותי, הבעות הדאגה האלו. לא חשוב כמה הייתי רגועה ומרוצה, ברגע שהיא מתחילה לרחם עלי מיד אני מתחילה לרחם על עצמי. אבל כמובן שגם בלי שהיא אומרת אני קוראת את המחשבות שלה ומתרגזת מראש.
"הי מתוקה", היא מנשקת את האוויר ליד האוזן שלי, לחיה הרכה והריחנית נוגעת בשלי, מדיפה את ניחוח הבושם שהיא מביאה מארגנטינה בכל ביקור שלהם. כשהייתי ילדה חשבתי שזה הריח של ארגנטינה, כי כל מה שהיו מביאים משם היה אפוף בריח הזה.
היא שולפת את נעמה מהמנשא.
"הי! הי! מה שלום המתוקה שלי? כן!"
הקול שלה מתקתק, ילדותי, וכשהיא עוברת לשיר בספרדית זה נהיה ממש בלתי נסבל. אני מרסנת את הזעם ואומרת בקול מאופק-
"יאללה אמא, הרכבת כבר יוצאת".
אנחנו עולות על הרכבת ומתיישבות עם הפנים לכיוון הנסיעה. עד שאני מתיישבת ומתארגנת- מוציאה את הצעצוע שנעמה עדיין לא ממש מעוניינת בו, את חיתול הבד למקרה שהיא תפלוט, מגבונים לחים ואת היומן שלי כדי להיזכר בפגישות של היום, הרכבת כבר מתחילה לזוז לאטה. אני מתרווחת בכסא, מסתכלת על נעמה ששוכבת רגועה בידיים של אמא שלי ומסתכלת עלי חזרה, ופתאום אמא שלי מתחילה להקפיץ אותה על הברכיים, הקפצות קטנות כאלה, ומתחילה לשיר לה בקול מהוסה את aroz con leche, ולמרות שאני שונאת שהיא עושה את זה, מפריעה לה ככה, אני מתאפקת ולא אומרת כלום, חושבת איך זה שכל השירים האלו שהיא תמיד שרה לילדות בספרדית הם בעצם בכלל לא לילדים, ותוהה אם אין שירים אחרים או שהיא פשוט לא מכירה אותם. וכדי לעצור את השיר הזה שלא נגמר אני אומרת, רק כי אין לי משהו אחר להגיד-
"המטופלת הראשונה שלי היום היא ארגנטינאית".
היא מפסיקה לשיר ואומרת- "עולה חדשה?"
"לא, הם עלו בשנות השבעים. בערך מתי שאנחנו, נראה לי. אולי קצת יותר מאוחר, בעצם, כי היא צעירה ממני, וזה גם היה אחרי שהתחילה הדיקטטורה".
"אהה".
"היא באה לקבל חוות דעת, היא תובעת את ממשלת ארגנטינה".
"קחי אותה רגע" היא מעבירה אלי את נעמה ומתחילה לפשפש בתיק שלה, מוציאה את המראה הקטנה ומסתכלת על עצמה בראי, מתקנת עם האצבע את האיפור שנמרח לה קצת ליד העיניים, וכאילו לא היינו באמצע שיחה לוקחת ממני את נעמה ומתחילה שוב להקפיץ אותה על הברכיים ולשיר, הפעם את- estaba la paloma blanca sentada en un verde limon , עוד שיר אהבה נכזבת מהרפרטואר הקבוע.
דניאלה
אני חוצה את הפארק בדרך לפגישה עם הפסיכולוגית. הולכת בצעדים נמרצים, קופצניים, שמחה להיפלט מהרכבת. השארתי את השיער פזור למרות שדווקא התכוונתי לאסוף, הוא גדל והתחיל להציק לי, אבל עכשיו אני מרגישה אותו מצליף לי על הפנים וזה דווקא נעים. אני מעיפה אותו אחורה בתנועה שהספקתי לשכוח מאז הקרחת, ובזווית העין אני קולטת איזה בחור, חמוד דווקא, יושב על ספסל בפארק ומסתכל עלי, קולט אותי, קולט את התנועה, ובמקום שזה יביך אותי כמו בדרך כלל אני דווקא מבסוטה. מרגישה יפה, עם השיער הפזור שהתארך והפונצ'ו הצבעוני. לרגע אני מתלבטת אם לעצור, לוותר על הפגישה המעיקה עם הפסיכולוגית הזאת, יעל, שנשמעה מגעילה בטלפון ובכלל לא בא לי לפגוש, להתיישב על איזה ספסל, אולי אפילו לידו. הוא באמת חמוד, קוקו מתולתל בלונדיני כזה ועיניים כמו שאני אוהבת, והפרצוף הזה שמשגע אותי ישר, כאילו כואב לו לראות אותי, ומיד בא לי לשמח אותו, אבל אני לא עוצרת, מה פתאום, אני צריכה את הכסף הזה. בעוד חודש, גג חודשיים, כשהכסף יגיע, אני נוסעת להודו. ואני ממשיכה ללכת ככה, בהילוך הנמרץ והקופצני, מחבקת את עצמי בתוך הפונצ'ו, עד שאני מגיעה לרחוב שלה, ארבע ארצות, רחוב קטן שיוצא משלמה המלך. אני נעצרת לפני השער שנכנס לבניין מס' 5 ומסתכלת בנייד לראות מה השעה. בדיוק תשע. רציתי להספיק סיגריה לפני אבל אין זמן. אני פותחת את השער לחצר הבניין ונכנסת, מחפשת באינטרקום ומוצאת מייד את השם שלה.
יעל אשד רועי אלון - קליניקה .
אני לוחצת על הכפתור, מרגישה איך כל הקופצנות נחתה לי בבום על הקרקע המוכרת של המועקה בחזה, זאת של לפני פגישה עם מישהו זר, ועוד פסיכולוגית, אבל היא עונה מייד ואין לי זמן להתבחבש.
"כן?" הקול שלה נעים, קול מביא ת'קריזה של פסיכולוגית.
"זאת דניאלה"
"בואי תיכנסי. דירה 2 "
אני דוחפת את דלת הזכוכית הכבדה בכוח אבל מסתבר שצריך למשוך, שיט, אני לוחצת שוב על הכפתור, מבקשת שתפתח לי עוד פעם, היא פותחת, אני מושכת את הדלת ונכנסת.
חדר הכניסה אפלולי אבל נקי. בצד שמאל על דלת עץ חומה אני רואה את השלט שלה.
ליד הדלת יש עציץ גדול ומכוער, מאלו שנראים מפלסטיק. אני תוהה אם לדפוק או פשוט להיכנס, וליתר בטחון מחליטה לדפוק אבל בדיוק אז הדלת נפתחת והיא עומדת שם, מחייכת.
יעל
אנחנו יורדות בארלוזורוב. יש עוד עשרים דקות עד לפגישה, מזל שהנקתי את נעמה ברכבת. אני מוציאה אותה מהמנשא ומעבירה אותה לעגלה, שעד עכשיו נגררה אחרינו מקופלת.
"אני רצה", אני אומרת לאמא שלי, "תבואי בדיוק ב-11:00, יש לי הפסקה של רבע שעה, ו..תוכלי להביא לי איזה סנדוויץ'?"
"בטח יעלוצ'קה, איזה את רוצה? גבינה מלוחה?"
"כן, תודה"
"יאללה לכי, שלא תהיי בלחץ".
אני רוכנת אל נעמה בעגלה. היא מסתכלת אלי בעיניים הגדולות האלו שלה, העיניים של יושי, ואני מלטפת לה את הלחי –"נתראה אחד כך, טוב נעמוני?"
"לכי, אנחנו נעשה חיים", אמא שלי לוכדת את העיניים של נעמה ומתחילה ללכת לכיוון הפארק, ואני מפנה את הגב ומתחילה ללכת, כמעט לרוץ, לכיוון הקליניקה.
כשאני כבר על שלמה המלך הנייד שלי מצלצל. אני מסתכלת רק כדי לוודא שאמא שלי לא צריכה משהו, אבל זו שירה. גם אתמול היא חיפשה אותי ושכחתי לחזור אליה, ואני מחליטה לענות-
"הי מותק, שבוע טוב"
"הי שיר, שבוע טוב גם לך. אני אתקשר אחר כך, טוב? אני פשוט כבר באיחור"
"טוב, אבל אל תשכחי להתקשר. יש לי משהו חשוב לספר לך"
"אני מבטיחה, ביי בינתיים".
אני מציצה בשעון. עשרה לתשע. אני נלחצת ומתחילה לרוץ, מגיעה לכניסה מתנשפת, מפשפשת בתיק ולא מוצאת את צרור המפתחות. אני עוצרת, נושמת עמוק, ומחפשת שוב. הנה הוא, מתחת לארנק.
מיד כשאני נכנסת לקליניקה אני פותחת את החלונות, שיתאוורר קצת, שונאת את הריח החנוק הזה של אחרי סוף השבוע.
אני מתיישבת בחדר, מוציאה את הבלוק הצהוב שאני כותבת בו את סיכומי הפגישות, מכינה לי פיילוט כחול ועוצמת עיניים. אני נושמת כמה נשימות עמוקות, עוצרת את הנשימה בין שאיפה לנשיפה כמו בתרגילי הנשימה ביוגה. אין לי זמן להתלבט אז אני בוחרת במה שעולה לי ראשון, אור שנכנס לתוכי מהנקודה בין העיניים, העין השלישית כמו ששירה קוראת לזה, אור לבן זוהר, אור ורוד, איזה צבע אמור להיות מרגיע, אה כן, כחול, אור כחול, זה מה שאני צריכה עכשיו , להירגע. אני מנסה לדמיין את האור הכחול ממלא לי את כל הגוף, אבל במקום שזה ירגיע זה גורם לי להרגיש כמו איזו מכונה במפעל, האור נכנס מלמעלה כמו באיזה קומפרסור או משהו, וממלא אותי כמו עשן כחול. אוף, איזה שטויות. אני מתנערת ומציצה בשעון הגדול שעל הקיר ממול, שתי דקות לתשע, ואני קמה וניגשת למטבחון להפעיל את הקומקום החשמלי.
המים רותחים בדיוק כשהאינטרקום מצלצל. אני פותחת לה ומחכה שתיכנס, ואז שומעת את הדפיקה שלה בדלת ופותחת.
היא רזה מאוד וגבוהה, מהסוג שיוני אחי אוהב. פנים בהירות, חיוורות כמעט, עיניים ירוקות ושיער חלק וכהה, רק שהוא אוהב ארוך ושלה בקושי מגיע עד הכתפיים. אני מחייכת אליה, "בואי תיכנסי", מראה לה את החדר.
"את רוצה לשתות משהו?".
"נס קפה יהיה אחלה, תודה"
"סוכר?"
"שתיים, והרבה חלב".
אני הולכת למטבחון, מרתיחה שוב את המים ומכינה לה קפה ולי תה צמחים, למרות שמתחשק לי פתאום קפה, אבל אני מתאפקת בגלל ההנקה. רק על הקפה הקדוש, זה של אחרי הצהריים, אני עדיין לא מוותרת.
אני חוזרת לחדר עם הכוסות ורואה אותה מסתכלת בקליידוסקופ המוזהב, אחד היפים מהאוסף שבסלסילה, שקיבלתי במתנה משירה ליום הולדת שלושים.
היא נראית נבוכה קצת, שואלת- "זה בסדר שלקחתי?"
"כן, בטח. בשביל זה הם כאן".
"אחלה אוסף. אני מתה על קליידוסקופים"
"גם אני", אני מחייכת אליה, "הם גם מטאפורה נהדרת לחיים, לדעתי. סיבוב קטן וכל התמונה משתנה".
היא מהנהנת אבל לא אומרת כלום ומחזירה את הקליידוסקופ לסלסלה. אולי לא אוהבת מטפורות.
בערב, אחרי שהילדות נרדמות סוף סוף, אני מצטרפת אל יושי ששוכב וקורא על הספה, מתכנסת אל בין זרועותיו לחיבוק ארוך. הוא מעביר את האצבעות שלו בתלתלים שלי, כמו שאני אוהבת, מרחיק לי אותם מהפנים ואוחז אותן בשתי הידיים, מנשק אותי נשיקה ארוכה. ולרגע קצר אני מרגישה מערבולת חמימה בשיפולי הבטן, זכר לתשוקה שמאז הלידה עוד כמעט ולא התעוררה בי. אני נענית, מחזיקה את הצוואר שלו, מנשקת אותו בנקודה החלקה שאני אוהבת, בין הסנטר לאוזן, כורכת את הרגליים שלי מסביב לשלו ומהדקת, אבל אחרי כמה שניות מבינה פתאום שאני שוב חושבת על דברים אחרים.
עליה, בעצם. על דניאלה, על המבט החשדני, הרדוף שלה, על העוינות בקולה כשאמרה- "תראי, אני אגיד לך את האמת, אני לא ממש סובלת פסיכולוגים".
פתאום אני נזכרת שגם יושי אמר לי את זה, פחות או יותר במילים האלה, אחרי מסיבת יום ההולדת העשרים וחמש שלי, בדירה ברמת גן שהייתה אז עדיין רק שלי.
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הכיר את החברים שלי- את שגית ואיריס, שהכרתי בשנה א', את ארז, שהיה אז בשנה ב' במשפטים, את ירון, מי שהיה אז חבר של שגית ולמד קולנוע ופילוסופיה. כל הערב דיברנו על הלימודים, על המטופל של איריס שהשתין לה על הנעל באמצע הטיפול, על המרצה לקוגניטיבית ששגית הייתה מאוהבת בה, על אלמודובר שירון בדיוק עשה עליו סמינריון בקורס פוסט מודרניות.
יושי שתק כמעט כל הזמן, חוץ מפעם אחת שאיריס שאלה אותו מה הוא עושה, והוא סיפר לה שהוא מוכר בגדים לחנויות בגדים של הקיבוצים, וארז שאל, בטון המתחכם שלו-"מה, כאילו, בגדי עבודה ומגפי רפתנים?", וכולם צחקו חוץ מיושי, וארז אמר-"לא, כאילו, זה מה שקיבוצניקים לובשים, לא?", ויושי חייך חיוך קטן ואמר-"לא, לא ממש", וקם להרתיח מים לקפה.
אחרי שכולם הלכו הוא סידר בשתיקה את הסלון, ואני שטפתי כלים במטבח. הוא הביא לי כמה כוסות שנשארו בסלון ושאלתי אותו, קצת בחשש, איך היה לו.
"בסדר", הוא אמר והסתכל עלי, אבל ראיתי שהוא רק אומר את זה, והתלבטתי איך לפתח שיחה בלי להיפגע, כי הרגשתי שאם הוא לא יאהב את החברים שלי אני לא אוכל לעמוד בזה.
"אתה בטוח?"שאלתי בסוף, "היה נראה לי שאתה קצת סובל".
"לא, היה בסדר. קצת פלצנים, החברים שלך, אבל בסדר".
שתקתי, המשכתי לשטוף קצת את הכלים והוא הלך לסלון, ורק אחרי שגמרתי הלכתי והתיישבתי לידו, במרווח הקטן שנשאר בין הרגליים שלו לקצה הספה.
הוא שכב על הספה בעיניים עצומות וחשבתי שהוא ישן, וכבר התחלתי להרגיש את אכזבת יום ההולדת הקבועה שלי, אבל הנחתי את היד שלי על הרגל שלו, והתחלתי לעסות אותה בעדינות, ואז הוא אמר את זה.
"את יודעת, לא אמרתי לך את זה אף פעם, אבל אני לא ממש סובל פסיכולוגים".
"מה זאת אומרת, לא סובל פסיכולוגים?" ניסיתי להישאר רגועה אבל הוא שמע את המתח בקול שלי ופתח את העיניים, חייך אלי את החיוך המרגיע שלו ומשך אותי אליו, ונתתי לו למרות שהגוף שלי היה קצת נוקשה, והוא חיבק אותי ואמר לי- "אל תתבאסי עלי. זה לא כולל אותך".
"אז את מי זה כולל? את שגית ואיריס?"
"לא יודע, אני לא מכיר אותן בכלל. סתם, עזבי"
"לא, תגיד"
"הרגשתי שהם התנשאו עלי קצת, זה הכל. כולכם סטודנטים, לא יודע, נראה לי שהם לא כל כך ידעו איך לאכול אותי"
"מה, בגלל הבדיחה על הקיבוצניקים?"
"למשל"
"אוי, באמת, זה היה בצחוק"
"טוב, את יודעת, בכל צחוק יש קצת רצינות"
"איך אני שונאת שאומרים את זה. זה ממש לא נכון. יש בדיחות שאין בהן שום דבר רציני"
"מצטער".
ידעתי שהוא נפגע כי הרגשתי אותו מתרחק, למרות שעדיין שכבנו מחובקים, ורק אחרי ריב של שעתיים, ואחרי הסקס שהיה חגיגי במיוחד- גם של התפייסות וגם של יום הולדת, ואחרי שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואני אמרתי לו שגם אני, שכבנו מחובקים והרגשתי את אכזבת יום ההולדת מתפוגגת ומתחלפת ברוגע מסוג חדש.
עכשיו הוא כרגיל מרגיש אותי מיד, עוצר את הנשיקה, מתרחק קצת, מתיישב.
"מה קורה, יעלי?"
אני נושמת עמוק ומסתכלת עליו, מתנערת מהמחשבות, מנסה לחזור לכאן, לעכשיו.
"כן, קצת הלכתי לאיבוד במחשבות"
אני מחבקת אותו, מרגישה את הנוקשות בגוף שלו.
"מצטערת", אני לוחשת לו באוזן.
"זה בסדר, לא נורא", הוא מחייך אלי, "אז על מה את חושבת?"
"סתם, מישהי שפגשתי היום"
"מטופלת?"
"כן. בעצם, לא בטוח. היא באה לפגישה אבל לא בטוח שזה ימשיך לטיפול".
"למה לא?"
"עזוב", אני אומרת, "בוא לא נדבר על זה. גם ככה חשבתי עליה יותר מדי היום. בוא פשוט נשכב ככה ביחד".
אנחנו חוזרים ונשכבים, ואני מכניסה את היד לחולצה שלו, מרגישה את העור החלק של הבטן, את השערות על החזה שלו, והמערבולת החמימה מתלקחת שוב בתוכי.
"בוא ננסה שוב" אני לוחשת, ומכניסה את היד למכנסיים שלו.
אלמה
כל הזמן החלומות האלה.
אני מתעוררת מהם, כאילו לא ישנתי, וכבר לא יודעת מה אני מעדיפה- את היום או את הלילה.
כשהילדות היו קטנות זה היה ברור. הלילה, עם השקט שסוף סוף היה מגיע, כמו תרופה. הזמן היקר שהיה שלי, רק שלי.
אחרי החדשות הייתי מבשלת את הארוחת צהריים, שיהיה להם למחר כשיחזרו מבית הספר, מכבה את כל האורות חוץ מהאור של המקלחת, תיקי פחדה מהחושך מאז שקרלוס עזב, והולכת למיטה עם ספר וקופסת סיגריות. הייתי מעשנת סיגריה אחת או שתיים במיטה וקוראת עד שהעיניים שלי היו שורפות, ואחר כך חצי כדור וקצת מים, מכבה את האור ונרדמת, ישנה כמו תינוקת עד הבוקר, שתמיד היה מגיע מהר מדי.
עכשיו, עם החלומות האלה, אני כבר לא בטוחה מה עדיף.
הלילה חלמתי שוב שאני רצה ברחוב קוריינטס, אני חייבת להגיע לבית קפה בפינת רחוב מייפו ולפגוש שם את קרלוס, להזהיר אותו שלא יחזור הביתה כי השוטרים כבר שם, מחכים לו, אבל כמה שאני מתאמצת הרגליים שלי בקושי זזות, אני רצה ומתקדמת בקושי עד שבסוף אני מגיעה לפינה אבל אין שם בית קפה, אלא חנות כזאת של הכל בדולר, כמו שיש כאן עכשיו בכל מקום, ובביקור האחרון שלי בארגנטינה ראיתי שגם בואנוס איירס מלאה בהן פתאום, ואני עומדת שם מול החנות הזאת עם הקערות פלסטיק בכל הצבעים והצעצועים וכל השטויות שיש תמיד בחנויות האלו, ומרגישה שאני נשאבת לאיזה בור שחור שנמצא גם בתוכי וגם מבחוץ, ואז אני מתעוררת.
ואחר כך לא מצליחה להירדם. אני קמה מהמיטה, לובשת את החלוק ומסתובבת בבית, מעשנת סיגריה וקוראת קצת, שוטפת את הכוסות בכיור, עשרים כוסות קפה דניאלה שותה ביום, וכל פעם היא לוקחת כוס נקייה, משחקת קצת סוליטר, ובסוף לוקחת עוד חצי כדור וחוזרת למיטה. אבל גם אחרי שאני נרדמת, בזמן שאני ישנה, בחלומות שאני מתעוררת מהם שוב ושוב עד שהבוקר סוף סוף מגיע, כל הזמן רודפת אותי ההרגשה הזאת, שמשהו נורא הולך לקרות.
ההרגשה הזאת שכל החיים שלי מלווה אותי, ולא משנה כמה דברים נוראיים כבר קרו, היא ממשיכה לרדוף אותי.
עד מתי? שאלתי אתמול את דוריתה, היא התקשרה פתאום אחרי הרבה זמן. תגידי לי, אם פעם ההרגשה הזאת תלך ממני או שהיא תישאר אתי תמיד?
והיא התחילה לדבר על אחותי הקטנה, קלריתה, שמתה ממחלה כשהייתי ילדה, ואיך זה שבר לנו את החיים, אבא שלי שאיבד את כל הלקוחות, ואמא שהייתה צריכה לצאת לעבוד בחנות, שהתנהגה מאז כאילו אם היא לא תשמור עלי כל הזמן אני אמות גם, ובגלל זה כל החיים אני מחכה למשהו נורא שיקרה, כי זאת החווית ילדות שלי, ולמה אני לא הולכת סוף סוף לטיפול, דרך קופת חולים זה לא יוצא יקר.
אבל דוריתה, אמרתי לה, אני מחכה וזה בא, לעזאזל, אני מחכה וזה בא כל הזמן, את מבינה? איך אפשר לחיות ככה, תגידי לי, איך אפשר?
ועכשיו, כשאני יושבת עם הקפה של הבוקר, אני נזכרת פתאום ביום הזה כשהייתי בת חמש עשרה, ונסענו, אני ודוריתה, לאַחוּן, במקום ללכת לבית ספר. זה היה הרעיון שלה, כמובן, היא הייתה עושה את זה הרבה, אבל אני הייתי עד אז ילדה טובה, לומדת, הולכת לתנועה, קוראת ספרים. היא בדיוק הפוך. מופרעת, אולי יותר נכון להגיד פרועה. כשראיתי אותה בפעם הראשונה, בפעולה של התנועה, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. עם הרגליים הרזות הארוכות שיצאו מהג'ינס הקצר, התלתלים הבלונדיניים שהשתוללו לה על הראש, הצחוק הענקי שלה עם השיניים הלבנות היפות.
אני לא זוכרת איך זה התחיל, שנהיינו חברות. אבל כשהיא הציעה לי לנסוע איתה כבר היינו חברות כמה חודשים, ולמרות שפחדתי שיתפסו אותנו מאוד התלהבתי מהרעיון. היא גם שכנעה אותי שלא יתפסו אותנו לעולם- ניקח את הרכבת הראשונה בבוקר, ונחזור ברכבת של שתיים בצהריים, בדיוק בזמן כדי לחזור מבית הספר בארבע, כרגיל. אני זוכרת את ההרגשה שהייתה לי כשעלינו על הרכבת בבוקר, צוחקות, מפלרטטות עם כל בחור שראינו. הרגשתי כאילו אני מישהי אחרת, חזקה, אמיצה, אחת שלא יכול לקרות לה שום דבר רע. אבל אחרי חצי שעה בערך שנסענו ברכבת, זו הייתה נסיעה של שעה וחצי, התחלתי להרגיש איך היא חוזרת לי, ההרגשה ההיא. התעלמתי ממנה, וניסיתי ליהנות מהטיול. הגענו לאחון, הלכנו לקתדרלה, הרטבנו את הפנים במים הקדושים של המזרקה שאומרים שיש להם כוח להגשים משאלות, ישבנו בבית קפה ושתינו, ובצהריים הלכנו לפארק ואכלנו את הסנדוויצ'ים שהבאנו, וכל הזמן מתחת לכל הכיף והצחוק הרגשתי את זה מקלקל לי הכל, מאיים כמו המוזיקה הזאת בסרטים של היצ'קוק, כשהגיבורים של הסרט עוד לא יודעים שעוד מעט הולך לקרות משהו נורא.
וכשהגענו בשתיים לקחת את הרכבת בחזרה לבואנוס איירס דוריתה ראתה שהיא שכחה את התיק בפארק. בסוף תפסנו את הרכבת של שלוש, ועד שהגעתי הביתה היה כבר חמש. הלב שלי דפק חזק וכבר מקצה הרחוב ראיתי את אמא שלי עומדת בדלת. היא לא הייתה צריכה להגיד כלום, ראיתי על הפנים שלה שהיא יודעת הכל, אבל היא בכל זאת אמרה. כשלא הגעתי בארבע היא התקשרה לכל החברות שלי, והן אמרו שלא הייתי בבית הספר. עמדתי שם והקשבתי בשקט לכל מה שהיא אמרה, בהתחלה בשקט ובסוף בצעקות, וכשהיא גמרה הלכתי לשירותים וסגרתי את הדלת. בפעם הראשונה מאז שקלריתה מתה הצטערתי שאני כבר לא מצליחה לבכות. ישבתי שם עד שאבא שלי חזר מהעבודה וביקש ממני, בקול הרך שלו, לצאת החוצה.
דניאלה
אני יוצאת מהחדר שלה, מחייכת חיוך מזוייף, אומרת שנהיה בקשר, משחקת אותה נחמדה סתם מתוך הרגל. מתה לעוף משם כבר, לצרוח, לקלל מישהו, אותה, יא מניאקית, מה הבעיות שלך בדיוק, על מי את עובדת עם החיוך האלק נחמד ומבין.
קודם היא ביקשה ממני לספר לה את כל הסיפור שלי, ואני סיפרתי, לא כמו שאני תמיד מספרת- באדישות, כאילו זה קרה למישהי אחרת, ניסיתי לעשות כאילו זה קשה לי, וכמו תמיד כשאני עושה כאילו אז הקול שלי באמת נהיה כזה רועד, וגם הגוף התחיל לרעוד לי, לא רציתי להתחיל לבכות, למרות שזה אולי היה עושה רושם יותר טוב, אבל לא רציתי, אז נשמתי נשימות עמוקות.
האמת שזה לא משנה. עם בכי או בלי בכי, הסיפור שלי "מדבר בעד עצמו". סיפור טוב. בהתחלה סיפרתי בכלליות. עצרו את ההורים שלי כשהייתי בת שנה. אמא שלי הייתה עצורה שנה, ואז שחררו אותה ועלינו לישראל. אבא שלי נשאר בכלא עוד שלוש שנים ורק אז, כשנגמר המשטר הצבאי, הוא עלה לארץ ובא לגור אתנו. אחותי נולדה. אבל הוא לא הסתדר כאן, ואחרי שנתיים הם התגרשו. מאז הוא גר בברצלונה. אחר כך הסברתי לה עוד פעם על הפיצויים, ושאני צריכה חוות דעת לבית משפט. ואז היא אמרה שבשביל זה אני אצטרך לבוא לכמה פגישות. היא לא יודעת כמה. רציתי לצעוק עליה שאני לא יכולה, שאין לי זמן לזה, שאני ודן רוצים לנסוע להודו ואני לא יכולה לחכות עכשיו, אבל לא אמרתי כלום, רק שאני אחשוב על זה ואודיע לה, למרות שידעתי טוב מאוד שאין לי הרבה ברירות, אבל לא הייתי מסוגלת להגיד לה את זה באותו רגע.
עכשיו אני הולכת חזרה לכיוון הפארק, לתפוס את האוטובוס לדירה של אחות של דן בגאולה. שום זכר לקופצנות של קודם, רק עייפות נוראית. כשאני מגיעה לפארק אני מתיישבת על ספסל. חייבת לעצור רגע, לנוח. כמו תמיד אחרי שאני מספרת את הסיפור הזה על הילדות שלי אני מרגישה שקרנית, ריקה מבפנים. אולי בגלל שהטרגדיה הזאת שאני בכלל לא זוכרת, בגלל ההדחקה, שזאת המילה שהכי נמאס לי ממנה בעולם, הטרגדיה הזאת היא אולי סיפור טוב, אבל היא לא הסיפור שלי. כי מי שזה קרה לה, אותה אני לא זוכרת. אני כן זוכרת את הילדה שהייתי פה, בארץ. זאת שלא קרה לה שום דבר מיוחד, שגרה כל הילדות באותה דירה קטנה בבניין הכי מכוער ברחובות.
כי ככה תמיד הרגשתי- שכל הדברים הטובים קרו בארגנטינה, וכל הדברים הרעים קרו בארגנטינה, ורק פה לא קרה שום דבר.
יעל
סוף סוף שקט. רוטשילד הוא לא בדיוק רחוב שקט, אבל ככה הוא מרגיש ברגע שאני נפלטת מהגן ויוצאת החוצה, דוחפת את העגלה בצעדים מהירים, רוצה להגיע כבר הביתה.
קודם, כשישבתי בגן עם ניצן וסיפרתי לה את "אני אוהב לחפש", וכמו שקורה בזמן האחרון היא בעצם לא כל כך התעניינה בסיפור, וכל הזמן קטעה אותי באמצע המשפט ושאלה שאלות שקשורות ולא קשורות, ונעמה התחילה לבכות, כנראה שגם היא לא אוהבת את הרעש, ופתאום בבת אחת הרגשתי שאם אני נשארת שם עוד שניה אחת אני אצרח. מזל שהילה וגאיה בדיוק באו וקראו לניצן לשחק בפינת הבובות ואז היא סוף סוף חיבקה אותי ואמרה לי "ביי אמא", ונופפה לי ביד כמו שהיא אוהבת- גם לצדדים וגם בפתיחה וסגירה של היד, והקפידה לראות שגם אני מנופפת לפי הנוהל הקבוע ואז רצה לשחק.
כשאני מגיעה לפתח הבניין שלנו אני רואה שנעמה נרדמה, ואני עולה במעלית ומשאירה את העגלה בחדר השינה, מעדיפה לא להסתכן בלהעביר אותה למיטה. אני עומדת משותקת, לא יודעת מה לעשות קודם, ואז מתחילה לסדר את הבית. אוספת צעצועים וגרביים, מנגבת את שלולית המים שניצן שפכה לפני שיצאנו, לוקחת ערימת בגדים לכביסה, מחזירה ספרים למדף, ותוך כדי כך מנסחת רשימות של דברים שאני צריכה לעשות, ושל דברים שאני רוצה לעשות, מחשבת את הזמן שיידרש לכל משימה, מדרגת אותן לפי סדרי עדיפויות, לפי מידת הדחיפות הפנימית או החיצונית.
אבל עד שאני גומרת לסדר את הבית אני כבר שומעת את נעמה. היא לא בוכה, אבל המלמולים והאנחות הקטנות שהיא משמיעה מעידים על כך שכבר לא נשאר לי הרבה זמן. אני מתלבטת אם להכין לעצמי משהו לאכול או להתיישב ליד המחשב, ואז הטלפון מצלצל.
"שלום" אומר קול לא מוכר.
"שלום וברכה".
שתיקה בצד השני, ואז-
"יעל, זו דניאלה"
"אה, כן. לא זיהיתי אותך לרגע. מה שלומך?"
"בסדר" היא אומרת, למרות שזה לא נשמע ככה.
"רציתי להגיד שהחלטתי ללכת על זה. על הפגישות, זאת אומרת".
המילים נאמרות באי רצון, כמעט בעוינות, אבל אני מתעלמת. אם היא החליטה שעשר פגישות אתי שוות לה את הכסף שהיא אמורה לקבל, למרות שהבהירה לי שהיא לא מעוניינת בטיפול, זה לא ענייני, למרות שקשה לי לא להתרגז קצת.
"בסדר גמור. ימי ראשון בתשע מתאימים לך?"
"אפשר יותר מאוחר? זה קצת מוקדם לי, אני מגיעה מרחובות"
"אני מצטערת. יש לי מישהו אחר בעשר"
"אולי ביום אחר?"
"לא, אני מלאה לגמרי"
אני לא מספרת לה שאני עובדת רק יומיים בשבוע, שאם זה היה תלוי בי גם את זה הייתי מורידה, שמאז הלידה אין לי כוח לבעיות של אנשים אחרים.
"טוב, אז נשאיר את זה ככה"
"אז נתראה ביום ראשון?"
"כן"
"להתראות"
אני סוגרת את הטלפון ופתאום, בבת אחת, נזכרת בחלום שחלמתי בלילה.
חלמתי שאני רואה עקרב בבית. שחור. בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה עקרב. בעצם, עכשיו אני נזכרת שלאורך כל החלום אני לא בטוחה שזה עקרב אבל אני עוקבת אחריו כל הזמן, עד שיושי יגיע ויגיד לי אם זה עקרב או לא. הבית מלא אנשים שמעבירים דברים ממקום למקום, כך שקשה מאוד לעקוב אחריו, לא לאבד אותו. כל הזמן אני פוחדת שהוא ייכנס מתחת לספה או משהו ואחר כך לא נמצא אותו. עובר הרבה זמן ויושי לא חוזר אז אני מחליטה להרוג אותו בעצמי. זה נראה ממש קל כי הוא קרוב, אבל אחרי שאני זורקת עליו משהו, לא זוכרת מה זה היה, אני מסתכלת ורואה שמה שהרגתי הוא שממית, והעקרב נעלם. עכשיו אני נזכרת שלפני כמה ימים באמת נכנסה שממית מתחת לספה, ואני דאגתי לה. שממיות תמיד מעוררות בי חמלה.
אני מורידה מהמדף העליון שבספרייה את הספר האינדיאני עם הקלפים של החיות, ורואה ששממית מסמלת חלימה, אבל אין לי סבלנות לקרוא את כל ההסבר.
האם זה אומר שהפחד הורג את החלומות, את היכולת לחלום ולהגשים את מה שחלמת?
או שהשממית מבטאת את מה שיקר לי, את העדין והאהוב, שנרמס מתוך הפחד?
דניאלה
אחרי הג'וינט אנחנו שוכבים על המזרון על הרצפה בחדר של דן, שמואר באור הצהוב של המנורה הקטנה. הראש שלי על הבטן שלו, מוזיקת טראנס ברקע.
אני עוצמת עיניים ומקשיבה, ומרגישה את הגוף שלי מתעורר. טראנס מחרמן אותי. הרבה מהטעויות בענייני בחורים שעשיתי בשנים האחרונות קשורות לזה. אני נזכרת בבחור ההוא מהספסל, וחושבת כמה נמאס לי כבר לחפש.
דן מלטף לי את השערות. כבר שנים שהוא לא עשה את זה. מתחשק לי להישאר ככה, כמו עכשיו, לתמיד, לא לזוז לעולם. וגם לא לדבר. עדיין לא סיפרתי לדן על הפגישה. הוא עוד לא שאל, אולי שכח מזה, אולי הוא מחכה שאני אספר, ואני פוחדת, כאילו כל עוד לא אמרתי את זה בקול רם זה לא ממש קרה, כאילו אנחנו עדיין נוסעים ביחד להודו בעוד חודש.
"אתה זוכר איך היינו שוכבים ככה שעות אצלך בחדר?".
"כן" הוא מגחך, "ואף אחד לא האמין שאין בינינו כלום. גיל ואבי היו יורדים עלי כל הזמן- תגיד לה שתעשה לך טובה".
"כן, גם מירב לא ממש הבינה את זה. במיוחד כשהייתי בוכה לה שאין לי חבר, והיא כל הזמן הייתה אומרת לי- יש לך, את פשוט עוד לא הבנת את זה כי את דפוקה".
אנחנו צוחקים ומשתתקים, ואני חושבת על מירב, החברה האמיתית היחידה שהייתה לי.
"מה איתה באמת? היא עדיין בערוץ שתיים?"
"לגמרי. עורכת את החדשות, מרוויחה מלא כסף. בדיוק פגשתי אותה לפני חודשיים, איזה יומיים אחרי שחזרתי מתאילנד".
"ומה?"
"כלום. סתם. לא היה לנו ממש על מה לדבר. אתה יודע, אני הייתי כולי...מבולבלת, בכלל עוד לא נחתי, נו, כמו שאתה עכשיו, והיא...עם האנרגיה החדשותית הזאת. הקיצר, לא היה חיבור. אבל שטויות. מה שהיה היה".
"כן, לגמרי...אני מכין עוד שכטה. את בעניין?"
"ברור".
אני מתעוררת משינה מעוכה מהרעש של איזה אופנוע. אין בחדר שעון, אבל נראה לי שכבר אמצע הלילה. אני לוקחת לי כרית, נכנסת מתחת לבד שדן פרש על המזרון. הוא שוכב על חצי ממנו אז זה לא משאיר לי הרבה.אני מנסה להירדם, אבל פתאום אני עירנית לגמרי. ורעבה. אני נזכרת שנשארה לי בתיק שקית של בוטנים וקמה לחפש אותה.
"מה קורה?"
"סתם, התעוררתי במאנצ'יז עצבני"
"וואלה. רוצה ארוחת ערב?"
"וואלה?"
"למה לא?"
"לא יודעת. בטח איזה שתיים בלילה"
"שטויות. גם אני רעב".
אנחנו יוצאים מהחדר שלו והולכים בשקט למטבח, אחותו והחבר שלה ישנים בחדר השני.
דן מוציא מהמקרר קוטג', ואבוקדו, וחמאה, וגבינה מלוחה, ופורס לחם, ומכין סלט מושקע כמו שהוא יודע, עם גזר ופטרוזיליה, ומציע להכין חביתות אבל אני אומרת לו שלא יגזים, שהריח יעיר את עירית ואמנון, ואנחנו אוכלים. אני אוכלת שלוש פרוסות לחם עם חמאה, ואבוקדו, וסלט, ומנגבת את הרוטב מהקערה עם הנשיקה, קולטת פתאום שלא אכלתי מהצהריים.
"מה את עושה מחר?" דן שואל, כשאנחנו יושבים ושותים קפה אחרי האוכל.
"חשבתי לנסוע לכפר סבא".
"מה יש לך בכפר סבא?"
"חברה"
"ממתי יש לך חברות?"
"תפסיק, יא מניאק" אני מחייכת ובועטת בו מתחת לשולחן. "הכרתי אותה בתאילנד. מה, לא סיפרתי לך עליה?"
"לא נראה לי".
"מיכל. חמודה. הכרתי אותה בשבוע האחרון באיים. הייתי בדיכאון כי כל החבר'ה שהייתי איתם עזבו, בעיקר דורון, שלרגע חשבתי שאכפת לי מזה שהוא חוזר לחברה שלו בארץ"
"ואז?"
"זהו, אז הסתובבתי באי לבד, בדכאון, ופתאום התחיל מונסון. היה גשם חזק, והייתי רחוקה מהבונגלו אז עמדתי מתחת לסככה של איזה חנות וחיכיתי שהגשם ייפסק, ומיכל בדיוק יצאה מהחנות ונעמדה לידי והתחלנו לדבר. וזהו, איכשהוא התחברנו. אתה יודע איך זה בטיול. זה קורה יותר בקלות. אחרי איזה שבוע שהיינו ביחד בקופנגן נסענו ביחד לבנגקוק והסתובבנו שם כמה ימים עד לטיסה, וטסנו ביחד לארץ".
"ומאז הייתן בקשר?"
"נפגשנו פעם אחת, איזה יומיים אחרי שנחתנו, אבל מאז לא. כפר סבא בשבילי זה כמו כוכב אחר. אבל חשבתי שאם אני כבר פה...חוץ מזה שבשבוע הבא היא עוברת לירושלים עם החבר שלה".
"אה, יש לה חבר. כבר חשבתי לבקש שתכירי לי אותה".
"עזוב, לא הפסדת. היא חמודה, אבל לא הטיפוס שלך. מעוצבת מדי בשבילך. וגם די חנונה".
"ומאיפה לך שאני לא אוהב חנונות?"
הוא מסתכל עלי קצת מוזר ואני מסתכלת בחזרה, אבל אז הוא קם מהשולחן ומתחיל לפנות את הכלים לכיור. אני מכניסה את הגבינות למקרר, ומנקה את השולחן מהפירורים.
"אני מת מעייפות. את באה לישון?"
אנחנו חוזרים לחדר ונשכבים על המזרון. אני עם הגב אליו והוא מאחורי. איך שאני שמה את הראש על הכרית אני מרגישה את היד שלו מחבקת אותי, ובלי לחשוב אני מתקרבת אליו, מתהדקת בתוך החיבוק שלו, ופתאום הוא מנשק לי את הצוואר, ואני מתחפרת בתוכו עוד יותר ומרגישה שעומד לו, והיד שלו נכנסת לי לתוך החולצה ומלטפת לי את הבטן ועולה למעלה, ואני מרוקנת את המוח שלי ממחשבות ומסתובבת אליו.
אחר כך, אחרי שדן כבר נרדם, רגע לפני שגם אני נרדמת, עירומה בתוך החיבוק שלו, אני נזכרת שעוד לא סיפרתי לו על הפגישה עם יעל.
יעל
"אמא, חכי לי!". הקול של ניצן יבבני, כמו שקורה הרבה בזמן האחרון. אנחנו הולכות בגן הציבורי, בדרך לחנות מכשירי הכתיבה. שוב שקעתי במחשבות ושכחתי אותה מאחור. אני עוצרת בהיסח הדעת, מחכה שתגיע עד אלי ותאחז בידה הקטנה בידי. כשאנחנו מגיעות למדרכה שמצדו השני של הגן אני רואה את ההשתקפות שלי בחלון של ג'יפ שחונה שם. לפעמים אני מופתעת לראות את עצמי, במיוחד כשדעתי מוסחת. מופתעת לראות שם אשה מבוגרת. אני חושבת לעצמי שכבר לא אלך למפגש השנתי של החבר'ה שלי מהתיכון. הם נפגשים כל שנה, אני לא בקשר אתם אז אף פעם לא באתי, אבל אני יודעת שאם ארצה יזמינו אותי. אבל מה, שיראו אותי ככה? אני עונה לעצמי שגם הם התבגרו, ואז עונה שוב שהם התבגרו ביחד, אז הם בטח רגילים אחד לשני, אבל יפתיע אותם לראות אותי. ואז אני חושבת על נדב. הוא עדיין יחשוב שאני יפה? ופתאום עולה בדעתי שאנחנו צעירים רק בארבע שנים ממה שההורים שלו היו כשהיינו ביחד.
"אמא!!! החנות כאן!! מה, את לא רואה שהגענו?".
מזל שהילדה שלי מחזירה אותי למציאות. תולשת אותי מהתחושה הלא אפשרית, הכואבת, של געגועים לנדב, החבר שלי מהתיכון, שעדיין מבליחה לפעמים, למרות שאני יודעת, אפילו עכשיו, שלא אליו אני מתגעגעת.
אנחנו נכנסות לחנות, וחוץ מהצבעים לניצן והדפים למדפסת אני בוחרת גם מחברת יפה בכריכה קשה, למרות שאני לא צריכה אחת כזו.
מיכל
החלטתי לעזוב בסוף השבוע. היו לי ימים עמוסים בלימודים, ומשמרות שכבר קבעתי בעבודה, ולא יכולתי להתפנות לאריזה.
את ניר כמעט לא ראיתי. כשכבר הייתי חוזרת הביתה, בדרך כלל בערב, הבית היה ריק. שבוע קודם עוד היינו ביחד בחופשה בכינרת, ופתאום, בבת אחת, הפכנו זרים זה לזו. בעצם אפילו אז ידעתי שזה לא היה ממש פתאום. במשך זמן רב הלך ונפער בינינו המרחק הזה, ולא הצלחנו (גם לא ממש ניסינו) לגשר עליו, רק להציג תמונה משכנעת למראית עין של זוג.
ביום שישי בבוקר התעוררתי מדוכאת. ידעתי שאני אמורה לארוז את כל הדברים שלי עד הצהריים, ואז תגיע סמדר עם המכונית לקחת אותי לדירה שלהן ברמת גן.
אבל לא היה לי כוח לזוז, לעשות את הצעד הראשון לקראת השינוי הזה בחיים שנכפה עלי.
לא שהיה לי טוב, ברור שלא, אבל התרגלתי כל כך לחיים עם ניר. הדירה המסודרת בהרצליה, האוטו החדש שהוא קיבל מההורים שלו, הויזה שלהם שסידרה לנו את הקניות כל חודש, ארוחות הערב עם החברים שלו, שחשבתי שהם גם החברים שלי.
לא היה לי טוב, אבל חשבתי שככה זה אמור להיות, ושאם כבר אושר ממילא לא כלול בעיסקה הזו שהיא החיים, אז לפחות שתהיה תפאורה יפה, ראויה. אתו יכולתי להרגיש שהצלחתי, איכשהוא. לבד, לא ידעתי איך אוכל לחיות.
אבל אז, כששכבתי במיטה רפויה ומשותקת, נזכרתי בפעם האחרונה ששכבנו, בשבת בלילה, אחרי שחזרנו מבית המלון בטבריה. הלכנו לישון, ובאמצע הלילה התעוררתי והרגשתי אותו בתוכי. הוא לא העיר אותי, פשוט הוריד לי את המכנסיים ועשה את זה. זו לא הייתה הפעם הראשונה. בעצם, זו הייתה הצורה היחידה שלבשו חיי המין שלנו בשנה האחרונה. בפעם הראשונה שזה קרה אפילו התבדחנו על זה למחרת, אבל אחרי הפעם ההיא זה נמשך, פעם בשבוע בערך, ולא דיברנו על זה יותר, כאילו זה לא קרה. לפעמים במהלך השנה הזו היו עולים בי הרהורים על כך שאולי זה לא בסדר, אבל ברוב הזמן לא חשבתי על זה. שמחתי שיש לנו בכלל חיי מין, ושאני לא צריכה להשקיע בהם שום מאמץ פעיל.
כששכבתי במיטה באותו בוקר, רגע לפי שאני עוזבת, זה נראה לי פתאום חולני, וההיזכרות הזו נתנה לי כוח. מספיק כוח כדי לקום, ולהתלבש, ולקחת תיק גדול ושקיות זבל ולשים בתוכם את כל הדברים שלי. הבגדים, הספרים, מעט הדיסקים שהיו שלי מתוך האוסף הגדול שעל המדפים בסלון, הקלסרים של הלימודים, האיפור ומברשת השיער.
כל מה שהיה לי נכנס בתוך תיק אחד ועוד שתי שקיות זבל. ירדתי למטה לחכות לסמדר, וכל כך רציתי לבכות- על החיים שלי שנלקחו ממני, על חיי המסכנוּת שאותם אני מתחילה עכשיו, עם תיק אחד ושתי שקיות זבל, אבל הייתי יבשה ושלווה, ובאופן מרגיז לא יכולתי שלא להתענג על השמש החורפית הנעימה.
דניאלה
כשאני פותחת את העיניים בבוקר דן כבר לא במיטה. אני שומעת מישהו רוחץ כלים במטבח ומרגישה הקלה.
עדיין לא בא לי לספר לו שהנסיעה שלנו תתעכב, למרות שברור שאני חייבת. אחרי מה שהיה בלילה זה נהיה עוד יותר מסובך. כשאני נזכרת בזה אני מתמלאת במועקה. הייתי מסטולה, וחרמנית, אבל עכשיו אני ערה וסחית ומבואסת לגמרי. אני קמה ומתלבשת והולכת למקלחת, מקווה להרוויח ככה עוד קצת זמן. כשאני גומרת להתרחץ וחוזרת לחדר לשים את מברשת השיניים בתיק, הוא יושב שם על המזרון.
"בוקר טוב", הוא מחייך אלי, האם יש משהו חדש ושונה בחיוך שלו, שתמיד היה מנחם ומרגיע אותי, או שאני רק מדמיינת?
"בוקר טוב", המילים נחנקות לי בגרון.
"מה קורה?"
אני כמעט מתחילה עם ה-"כלום" אבל אז נזכרת שזה דן, לא אחד מהבחורים שאני שוכבת אתם בלילה ואז נגעלת מהם ביום. אני שותקת, ואז מחליטה פשוט להגיד.
"מוזר לי קצת. מה שהיה בלילה".
"כן, חופשי מוזר. אבל היה כיף, לא?" הוא מחייך אלי.
"לא לא, אל תתחיל אתי עכשיו עם 'היה כיף'. זה מוזר. וזה לא יקרה יותר"
"טוב, בסדר, בסדר. מה את מתעצבנת?"
"אני לא מתעצבנת, פשוט...לא משנה. בוא נעזוב את זה. יש לי משהו יותר חשוב לספר לך, שלא סיפרתי עד עכשיו ואני מרגישה חרא בגלל זה"
"מה?" הקול שלו כל כך אוהד וחברי שאני מתמלאת בטחון.
"אתמול נפגשתי עם הפסיכולוגית"
"וואלה, נכון! נו, מה היה? מתי יגיע הכסף?", הטון שלו נלהב, שמח. זה מקשה עלי עוד יותר אבל אני פשוט אומרת את זה וזהו-
"היא אמרה שכדי לתת לי ת'חוות דעת אני אצטרך לבוא לכמה פגישות"
"כמה?"
"לא ברור. בין חמש לעשר"
"וואו. איזה באסה. אז מה זה אומר? "
"זה אומר שאני לא יכולה לנסוע עכשיו". אני נושמת עמוק, מחכה שהוא יגיד משהו, ירגיע, אבל הוא שותק, ובסוף אני לא יכולה להתאפק יותר ושואלת-
"אתה...תחכה לי?"
הוא מסתכל עלי, ואז משפיל את העיניים ואומר בשקט
"וואלה, לא יודע. אני צריך לחשוב על זה, אבל ת'אמת, לא נראה לי".
"אל תענה כל כך מהר, אין לחץ". אני מנסה להישאר רגועה אבל מרגישה נחשול של בכי שעולה ונתקע בגרון.
"אני נגנב פה, דניאלה. אחותי סבבה, מבחינתה אני יכול להישאר, אבל נראה לי שאמנון יתבאס אם אני אתקע להם פה עוד. ואין מצב שאני שוכר דירה ומוצא עבודה. גם ככה, עם השלוש משמרות בשבוע בקפה אני בקושי מסתדר. אין, אני חייב לעוף מפה. לא נורא, תצטרפי אלי כשתוכלי", הוא אומר בקול מנחם, מתקרב אלי ומחבק אותי.
"כן", אני אומרת אבל לא באמת מאמינה. אני כבר לא אגיע להודו.
דניאלה
כשהייתה בכתה ג' או ד' היה סיפור אחד ב"מקראות ישראל" שאהבה מאוד. קראו לו טיול עם אבא, והוא סיפר על ילדה שנוסעת עם אבא שלה לטיול במכונית. היא הייתה קוראת אותו שוב ושוב, במהלך אינספור שיעורים משעממים, אותן דקות אינסופיות וריקות שהצטרפו לשעות, ולימים, ולשבועות. עכשיו היא מבינה שאותו סיפור נגע בה כל כך כי גם לה היה זיכרון, שאז היה עדיין טרי, של טיול כזה שעשתה עם אביה, רק היא והוא, לבקר חברים בקיבוץ מעברות.
נדמה לה שזה היה בסובארו האדומה, שהיא בשבילה האוטו של הילדוּת. אחר כך היו להם עוד המון מכוניות אבל רק את הסובארו האדומה היא ממש זוכרת. אולי כי זה היה כשהנסיעות המשפחתיות עדיין היו חשובות, ולא חובה מעיקה שממנה התחמקה, מתייסרת בתערובת של רגשי אשמה ותחושת שחרור.
באותו בוקר התעוררה לבד, מוקדם, הרבה לפני שאמא שלה באה להעיר אותה.
היא שכבה במיטה במשך הרבה זמן, או ככה לפחות זה הרגיש, וחשבה על הטיול, ועל זה שלא תלך לבית הספר, ותיסע עם אבא במכונית האדומה שלהם למקום רחוק, שידעה שקוראים לו מעברות, וידעה שזה קיבוץ.
היא אהבה קיבוצים. השבילים הקטנים המוצלים בעצים, הדשאים הגדולים, שהיו מרחבים עצומים בשבילה אבל לא מפחידים מדי. חדר האוכל הגדול שבו היו הרבה סוגים של אוכל, ואפשר היה לקחת כמה שרוצים. במיוחד אהבה את המגש הענק המלא ביצי עין. היא אהבה את זה שכולם הלכו יחפים או רכבו על אופניים, כמו במין ארץ ילדים דמיונית.
כשחשבה על זה התמלאה התרגשות, ולא יכלה לשכב יותר. היא קמה מהמיטה ולבשה את הבגדים שהכינה לה בערב הקודם. היא הייתה כותבת לעצמה בשבת בערב מה תלבש בכל יום מימות השבוע, וככה לא הייתה צריכה להתלבט, למרות שכמעט תמיד התחשק לה למרוד ברשימה, וללבוש דווקא בגדים אחרים ממה שרשמה. אבל לבוקר הזה הכינה בגדים שאהבה מאוד, את הבגדים החגיגיים שקיבלה לכבוד יום ההולדת האחרון שלה- אוברול ג'ינס וחולצת פלנל משובצת. עד עכשיו לבשה אותם רק למסיבות יום הולדת או לטיולים המשפחתיים של שבת בבוקר, אבל למרות שאותו יום היה סתם יום שלישי החליטה שהאירוע חגיגי מספיק. בעצם, חלק ממה שהפך את הטיול למרגש כל כך היה זה שהוא מתרחש ביום חול, במקום בית ספר, ומה שהיה אפילו יותר מיוחד- במקום יום עבודה של אבא. זה אף פעם לא קרה לפני כן. תמיד היה נדמה לה שהעבודה של אבא היא משהו קדוש, כמו החדשות והקפה השחור עם הריח הנפלא והטעם המאכזב- דברים של גדולים שאסור להפריע להם, שאי אפשר להפריע להם.
אחרי שצחצחה שיניים התיישבה ליד השולחן במטבח. אמא עמדה שם והכינה את הסנדוויצ'ים לטיול- מרגרינה ונקניק, עטופים במפיות הוורודות שתמיד צבעו לה את הסנדוויצ'ים, אבל בפעם הזו לא היה לה אכפת.
אחר כך היא ואבא ירדו ביחד במעלית הקטנה, שתמיד היה בה ריח כבד שהגעיל אותה, אבל הפעם הם היו לבד, והיא הריחה רק את ריח הבושם החמצמץ שלו, והחליקה את ידה אל תוך ידו הגדולה והחמה.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה, למרות שידעה.
"לבקר את פבלו ומרתה, חברים שלי ושל אמא מארגנטינה. הם עשו עלייה". גוון סרקסטי תמידי היה שזור בקולו הרועם, והיא ידעה שלא תעז לשאול יותר כלום.
מדי פעם היו צצות בחייהם דמויות מסתוריות, דוברות ספרדית, שאף פעם לא הבינה בדיוק מי היו, איך בדיוק הם קשורים אל הוריה, אבל נמנעה מלשאול שאלות, פוחדת מהתשובות, פוחדת להבין. מאז שיכלה לזכור היו נושאים שהעדיפה לא לדבר עליהם, ומה שהיה קשור בעבר המרוחק בארגנטינה נכלל בתוכם.
היא ישבה לידו באוטו, בכסא ליד הנהג. זה היה כבוד גדול, והיא הרגישה קרובה אליו. הם דיברו על בית הספר, על המורות, על החברות שלה, הוא שאל והיא ענתה, משתדלת לקשור שיחה, יודעת בחוש של ילדה שזה חשוב.
אבל למרות ההתרגשות מהנסיעה, מהישיבה מקדימה, מהזמן השקט עם אבא, מזה שהוא במצב רוח טוב, מה שהיה מרגש ונדיר בפני עצמו, בשלב מסויים נמאס לה מהנסיעה. הדרך נראתה לה ארוכה נורא, נדמה היה לה שהם נוסעים כבר שעות, והיא ייחלה להגיע כבר.
אולי בגלל זה כשהגיעו הייתה מאוכזבת- אבא שוב התרחק ממנה, והזמן חזר שוב לזרום ולהיות רגיל, והוא היה הוא והיא הייתה רק היא.
והאנשים האלו, החברים של אמא ואבא, חייכו אליה וקראו לה גרסיאלה, היא שנאה את זה, ושנאה את התחושה המעורפלת של עצב או רחמים או משהו אחר שלא ידעה לקרוא בשמו, רק ידעה שהוא גורם לה להרגיש קטנה, מסכנה. אפילו הקיבוץ נראה לה מאובק ועלוב, וממילא רוב הזמן ישבו בחדר והיא השתעממה ורצתה לחזור כבר הביתה.
גם בסיפור ההוא, במקראות, היתה אכזבה- אבא של הילדה ההיא עושה כל מיני סידורים ומדבר עם אנשים ולא ממש מקשיב לה, ובסוף הסיפור הילדה אומרת שהיא חולמת שפעם הם ילכו לטיול רק שניהם, בלי אוטו, ואבא יהיה רק שלה ויקשיב לה והם ידברו.
היא זוכרת שהזדהתה מאוד עם האכזבה של הילדה, למרות שאצלם זה לא היה בדיוק כמו בסיפור. עכשיו היא מבינה שכנראה הרגישה את הריחוק שהיה ביניהם, את זה שאבא שלה, גם כשעוד היה בבית, תמיד איכשהו היה ולא היה.
דן
אחרי שהיא הולכת אני נשאר לשבת עוד קצת במרפסת, מסתכל עליה מתרחקת בדרך לתחנת אוטובוס, עם התיק הגדול על הגב. כשהיא נעלמת אני נכנס ונשכב בחדר על המזרון. מהחלון רואים את הצמרת של הפיקוס, העץ שאני הכי שונא. חוץ מאקליפטוס, שאותו אני שונא אולי אפילו יותר. תמיד שנאתי אותם, אבל עכשיו במיוחד. אלה העצים של ישראל. האקליפטוסים של הילדות, של הטיולים בשבתות חמות מדי, דחוסים בטנדר הצבאי של אבא. ובצבא. כל בסיס דפוק שהייתי בו היה תמיד מלא באקליפטוסים.
והפיקוסים של תל אביב, עם הג'יפה על המדרכות והריח החמוץ.
אני זוכר שדיברתי על הקטע הזה של העצים עם ערן איזה יום, במרפסת של הבית בסנוגי. הוא התחיל להתווכח, אמר לי שאקליפטוס ופיקוס זה בכלל לא עצים ישראליים, ושחוץ מזה יש אותם גם בהודו, שאפילו במנאלי יצא לו לראות אקליפטוס. ואני אמרתי לו שקודם כל אין מצב, אקליפטוסים זה מתאים לאזורים חמים ואם כבר אז יש אותם בדרום, ושחוץ מזה זאת בכלל לא הפואנטה. שבשבילי זה העצים של ישראל, מכוערים ותקועים בכל חור ועם פירות מטומטמים, ובלי שום חן, בדיוק כמו הארץ הדפוקה שלנו, והוא בהה בי ואז צחק ואמר- אחי, הלכת פה רחוק, כּוּלה עצים. ולא היה אכפת לי בכלל שהוא לא הבין. לא היה אכפת לי מכלום, למה שיהיה, על מרפסת של בית מעץ באמצע ההימאליה.
חייב לחזור לשם. לזמן האחר הזה. למבט האחר.
כשחזרתי לארץ, בהתחלה זה עוד נשאר לי, המבט של הודו. אבל לאט לאט זה עובר. חוץ מזה, על מה כבר יש להסתכל. אני מסתכל על הפיקוס הזה, ובמקום להרגיש שהלב שלי גדל וכמעט מתפקע, אני מרגיש שאני מתייבש. בהודו יש עצים שאני אפילו לא מכיר.
אני עוצם עיניים והפנים של דניאלה עולים לי ישר בדמיון. עם הנמשים העדינים והחיוך הקטן. ואז אני נזכר במה שהיה בלילה ורוצה לבכות. איזה אידיוט. היא התבאסה ששכבנו. והתבאסה שאמרתי שאני לא מחכה לה. ראיתי עליה. לא נורא, יעבור לה. עברנו ביחד כל כך הרבה דברים, נעבור גם את זה.
אני נזכר בחלום. זה החלום שבלבל אותי. אנחנו עדיין בתיכון, באיזה טיול, כל החבר'ה שם, היא הולכת ממקום למקום ואני אחריה, ופתאום היא נעצרת ומסתכלת עלי, כזאת יפה. פתאום אני קולט שהיא בלי חולצה, עם הכתפיים העדינות והשדיים הקטנים שלה, והשיער הארוך – בחלום הוא היה ארוך- על הפנים.
"מה אתה רוצה?" היא שואלת אותי, ואני אומר-"אני מתגעגע", ואז התעוררתי.
זה החלום שבלבל אותי, פתאום הסתכלתי עליה אחרת, חשבתי שאולי.. כל השנים האלו, והיא החברה הכי טובה שלי, אפילו השמות שלנו מתאימים, דן ודניאלה, אבל כשאמרתי לה את זה, כאילו בצחוק, היא צחקה ואמרה שזה נשמע כמו איזה צמד זמרים מהסבנטיז.
אז אולי זאת לא היא. אני לא דואג. אני יודע שהיא, מי שזאת לא תהיה, תגיע בסוף. אני מרגיש שהיא קרובה, ויש לי סבלנות.
למרות שלפעמים לא. חוץ מזה שאני גם חרמן. כבר שנה, מאז הקטע עם אחות של יאיר, שלא נגעתי באף אחת. העיקר לקחתי אתי להודו איזה מאה קונדומים מהארץ. אמרו לי שלא כדאי לסמוך על הקונדומים בהודו. אבל לא יצא לי כמעט לפגוש בחורות, לא בקטע כזה. וגם כשכן, לא רציתי סתם, ובהודו זה בכלל לא היה לי חסר.
אבל זה לא רק החלום, זה גם ישראל. אני נגנב פה, מתחיל לדמיין שטויות. רק עכשיו אני מבין, שכשאמרתי שאני מתגעגע בכלל לא התכוונתי אליה.
מיכל
סמדר ומירי גרו ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. הן סידרו לי מזרון במרפסת, שהייתה ריקה חוץ מכמה ארגזים עם דברים שלהן. המרפסת הייתה בצד הקדמי של הבניין, ממש על הרחוב, עם חלונות ענקיים בלי תריסים. מוקדם בבוקר השמש הייתה עולה וזורחת לי ישר בעיניים, וקצת אחר כך היו מתחילים האוטובוסים. אחרי כמה לילות קצרים מדי התחלתי לישון עם אטמי אוזניים ועם חולצה קשורה על העיניים, מרגישה כמו פליטה.
ובאמת שניסיתי להרגיש מסכנה. סמדר ומירי ריחמו עלי ופינקו אותי. הן הכינו לי קפה והגישו לי אותו עם עוגיות, ניחמו אותי בשיחות עידוד אל תוך הלילה, לקחו אותי לבתי קפה ולמועדונים.
ואני קיבלתי את הנחמה והפינוקים בתחושה מעורבת של הנאה ואשמה. הרגשתי קצת כמו כשהייתי ילדה והייתי נשארת בבית חולה, אבל בעצם לא הרגשתי כל כך רע, והייתי שותה את התה עם הלימון ואוכלת את הצנימים בחמאה שאמא נתנה לי באותה תחושה בדיוק.
אחרי שבועיים ראיתי על לוח המודעות במכללה מודעה – מחפשים שותפה שלישית לדירה ברחוב הרמן כהן בתל אביב. המחיר היה סביר, אז נסעתי לראות את הדירה. זו הייתה דירה גדולה ברחוב קטן ושקט ליד ככר רבין, והחדר שהיה אמור להיות שלי היה גדול, עם מרפסת קטנה.
וככה, בלי הרבה דרמטיות או מחשבות פילוסופיות אופייניות, חזרתי לתל אביב. לבד הפעם, ובגלל זה יותר נוכחת, כמו שזה היה בדרך כלל בתקופות הלבד המעטות שלי מאז גלעד. כשגרתי בשדרות רוטשילד, עם ניר, התאמצתי כל כך להרגיש- חגיגית, נרגשת, אשה, משהו. ולא הרגשתי כלום, למרות עשרות הסלטים והפטוצ'יני והקפה ההפוך.
בפעם הזו חזרתי כל כך נטולת ציפיות. לא מודעת, כמעט, לכך שאני חוזרת, שקיבלתי מין הזדמנות שנייה.
לאט לאט גיליתי שאני איכשהו שייכת, שהפעם אני משתתפת בסרט, ולא רק צופה בו בכמיהה מורעבת. כשנסעתי על הטוסטוס, לעבודה בקפה, ללימודים או לסידורים, הראש שלי לוהט בתוך הקסדה, הזעתי וקיללתי בקול רם רמזורים איטיים מדי, ובכל זאת זה לא ממש נגע בי, לא הצליח להפיג את התחושה החדשה והנפלאה הזו- שאני גיבורה בסרט, ושזה אחלה סרט.
לאט לאט צברתי בחזרה קצת רכוש. טלוויזיה קטנה, קצת כלי מטבח, סט מצעים. אחרי שהכרתי קצת את השותפים שלי, הוא סטודנט לקולנוע, היא לעבודה סוציאלית, ידעתי שהם כנראה לא יהיו חברים שלי, אבל דווקא הידיעה הזו גרמה לי לחוש אתם נינוחות של בית.
אני זוכרת את השבת הראשונה שלי בדירה.
זה היה יום שישי בערב, ישבתי בחדר שלי קצת אבודה. אבא כבר חיבר לי את הטלויזיה אבל לא התחשק לי לראות שום דבר, הכל נראה לי משעמם וטיפשי, תוכניות כאלו למי שאין לו שום דבר יותר טוב לעשות. הריח של הקיץ נכנס דרך החלון הפתוח, יחד עם הניחוח התל אביבי שכל כך התגעגעתי אליו, ואני הוצפתי התרגשות אבל לא היה לי מה לעשות אתה, אז הלכתי להכין לי קפה במטבח.
כשיצאתי מהמטבח עם הקפה נתקלתי בקובי, השותף שלי.
"הי. אני בדיוק מקרין את הצילומים שלי מהמזרח בחדר, בא לך לראות?"
זה לא היה ממש משהו שבא לי לעשות, אבל לא היה לי משהו יותר טוב אז הלכתי אתו, מקווה כרגיל שהוא לא מתחיל אתי.
אני זוכרת את עצמי עומדת בחושך, בחדר שלו, מסתכלת בתמונות שצילם- ילדים הודים צוחקים, מקדשים, נהר עם אבנים עגולות, נהג ריקשה. רגע אחד חשבתי- "מה אני עושה פה בכלל, עם הבחור הזה שמשעמם אותי בסיפורים בנאליים על הטיול שלו", וברגע הבא, פתאום, התמלאתי התרגשות. ידעתי שהכל חולף ומשתנה, ושאיכשהוא, בנס, בזכות ניר שזרק אותי, חזרתי להיות חלק מכל מה שמשתנה, חזרתי לחיים.
היה איזה סרט גרוע בטלוויזיה, משהו ששנינו כבר ראינו, אבל לא היה לנו משהו יותר טוב לעשות אז החלטנו לראות אותו שוב. ניר התחיל לראות אתי, ואחרי כמה דקות אמר שהוא עייף והלך למיטה.
איפה שהוא מאחורה בראש הייתי מוטרדת, לא הסתדר לי שניר מוותר על סרט, גרוע ככל שיהיה. אבל העלילה הטיפשית משכה אותי אליה כמו סם הרגעה יעיל, לא נתנה לי לחשוב על כלום, ונשארתי עד הסוף.
כשהסרט נגמר הלכתי למיטה. יגעה, משועממת ועדיין מוטרדת. ניר שכב במיטה, בחושך, אבל יכולתי לראות שהוא עדיין ער, אז שאלתי, סתם מתוך הרגל, אם הוא עוד אוהב אותי. מין שגרת בטחון כזו. הוא ענה שהוא לא כל כך יודע. הייתי די בטוחה שלא שמעתי טוב. הוא לא ענה את מה שהיה אמור לענות, לא נתן את הרפליקה הנכונה.
"אני לא בטוח שאני אוהב אותך".
אצלי בפנים כבר נטרקו הדלתות, נארזו מזוודות. התחלתי לבכות, מתאבלת על החמימות הפושרת שהיחסים אתו נתנו לי בכל זאת. מחשבות קדחתניות מהסוג של "מאיפה אני אשיג טלוויזיה" ו-"מי יקבל את המצעים היפים?" התרוצצו בתוכי, מתעלמות בחוצפה מהאבל, שאמור היה להיות עכשיו (אם לא עכשיו אז באמת אימתי)- הגיבור היחיד, עטור הכבוד. והייתה שם גם אשמה, על המהירות שבה אני פונה להתעסק בסידורים, ועוד שכבה של קרח מאובק התחילה להתעבות על מה שהיה פעם החלום שלי על אהבה.
ניר נרדם. העצב והפחד כיסו את כל השאר והרדימו גם אותי לבסוף.
בשש בבוקר, כשהשעון צלצל, פקחתי את העיניים מיד, מסוייטת, אחרי שינה קצרה וטרופה.
לרגע השתעשעתי במחשבה שאולי הכל היה חלום רע, ושעכשיו אחוש את ההקלה הזו שמרגישים כשמתעוררים. אבל ההקלה הזו לא הגיעה, רק ידיעה מוחלטת וברורה שזהו, אנחנו נפרדים, זה באמת נגמר.
היה לי קשה במיוחד לקום מהמיטה, לשבוע חדש, לשיעור סטטיסטיקה על הבוקר. כמו שהיה תמיד בבית ספר- איכשהוא השיעור הראשון בבוקר בימים כאלו של משברים דרמטיים היה תמיד השיעור הכי שנוא, מתמטיקה, שמצד אחד הכי שנאתי ומצד שני לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד.
בזמן שהתלבשתי שמתי לב פתאום כמה אני שלווה. ריקה מרגשות, יבשה מדמעות, מלאה במחשבות ענייניות כמו אלו שהיו אתמול בלילה, כל מבט שלי מפגיש אותי עם חפצים שאצטרך להיפרד מהם כי רובם של ניר, עם בעיות טורדניות שיהיה עלי להתעסק בהן. ההיא שמסתכלת על הכל מהצד במבט ענייני ויבש העירה בבקורתיות "את לא יודעת להרגיש. לא אהבה, לא עצב, הכל אצלך סתם, שקר".
אבל לרגע אחד, כשהסתכלתי בניר שמתלבש, רדום עדיין, הצלחתי לראות בו איזו פגיעות נוגעת ללב וגל של אהבה שטף אותי. סוף סוף עלו בי הדמעות. מיהרתי לנצל את גל הדרמטיות והתקשרתי לנעמה. בקול חנוק מדמעות ביקשתי שתאסוף אותי, הטרגיות שבמצבי אפשרה לי לוותר לעצמי על נסיעה בטוסטוס, בקור.
מיד כשהתיישבתי באוטו ליד נעמה , רק מלראות את המבט החומל שלה, התחלתי לבכות. היא בעצמה רק נפרדה מהחבר שלה, יוסי, לפני שבועיים, ומהבחינה הזו הייתה מושלמת לתפקיד החברה התומכת.
היא חיבקה אותי והבטיחה לי שהכל יהיה בסדר, ושאוכל לבוא לגור אתה ועם מירי עד שאסתדר.
שנאתי את עצמי על ה'וי' הקטן שסימנתי ברשימת המטלות הפנימית שלי, המהבהבת כל הזמן במקביל לטרגיות שבמצב.
הימים הבאים עברו עלי בכפילות הזו. הייתה הדרמטית, העצובה, שמסתערת על הפרידה הזו כמוצאת שלל רב, כי הרי שנים חיכיתי למשהו כזה, שגבר יעזוב אותי ואני אוכל להיות, סוף סוף, עצובה עם סיבה. אבל כל הזמן הייתה גם האחרת, הצופה. זו שבוחנת ומבקרת, באדישות, בענייניות, שמנתחת כל מהלך בציניות, שיודעת כמה המשבר הזה הוא לא אמיתי, כמה ניר עשה לשנינו טובה.
דניאלה
בלילות היו באים אליה פרצופים של מכשפות, ומחשבות רעות. היא כל כך רצתה לישון, אבל כשעצמה עיניים הן היו שם- המון מכשפות, פרצופים רעים ומפחידים. אז היא השאירה אותן פקוחות, קרועות וכואבות מעייפות, ובתוך ראשה מעגל סובב של מחשבות- "עכשיו אני ערה. ברגע הבא אולי אישן, אבל עכשיו אני ערה, והנה, הרגע הבא הגיע, ואני עדיין ערה. אז מתי אירדם? איך זה יקרה? איך זה יכול לקרות, אם עכשיו אני ערה וחושבת את המחשבות האלו? האם זה בכלל יקרה, שאירדם?"
מתישהו הבינה שאסור לה לחשוב על זה. המחשבה הזו, הראשונה, של "אז איך זה יקרה שאירדם?" היא אסורה. וגם זו שאוסרת, וגם קצה של מחשבה שרומזת על המחשבה ההיא, האסורה. גם על הילדים מהשואה אסור לה לחשוב. הם עשו אותה כל כך עצובה, ומפחדת, שגם הם לא נתנו לישון. אז אסור עליהם, ואסור על התקליט של חווה אלברשטיין, כי יש שם שיר של מישהו שקוראים לו משה וילנסקי, כמו לילד מהספר מוכרי הסיגריות, וככל שאסור כך קשה יותר לשכוח אותם, את כל הדברים המפחידים, העצובים, שהתחבאו בה עד שהגיע הלילה.
בסוף הייתה נרדמת, איכשהוא, אבל היו לילות שלא.
היא הייתה שומעת מהמיטה את החדשות, ואת התכנית שאחרי החדשות, ואת ההורים שלה מדברים על כל מיני דברים, לפעמים גם עליה, ואחר כך היו מצחצחים שיניים והולכים למיטה.
אבא שלה היה קורא קצת, ואמא שלה הרבה, אבל בסוף גם היא הייתה מכבה את האור הקטן ונרדמת, ורק היא הייתה נשארת ערה, לבד, בחושך של החדר החדש שעשו לה במרפסת של הסלון לכבוד יומולדת שמונה, כי להורים שלה לא היה חדר משלהם כשהיו ילדים והם יודעים, כך אמרו לה, כמה זה חשוב שתהיה פרטיות.
במשך היום זה באמת היה כיף, שהיה לה חדר משלה שאפשר לסגור בו את הדלת ולהיות לבד, בלי שיציקו לה, אבל בלילות הייתה מתחרטת, ומחליטה שבבוקר תגיד שהיא רוצה לחזור לישון בחדר של שירי.
לפעמים הייתה קוראת לאמא שלה. היא לא הייתה עושה את זה הרבה, כי ידעה שזה מרגיז אותה, וגם ידעה שזה לא יעזור, אבל לפעמים בכל זאת הייתה קוראת לה, ואומרת שהיא לא מצליחה להירדם, ואמא שלה הייתה אומרת-"תחשבי על דברים טובים", ודניאלה ידעה שהיא סתם אומרת את זה כי היא רוצה לחזור כבר למיטה, ושאם הייתה יכולה לחשוב על דברים טובים אז בכלל לא הייתה לה שום בעיה, ואז אמא שלה הייתה חוזרת למיטה וזה היה הכי גרוע כי היא ידעה שכבר בזבזה את הקריאה לאמא ועכשיו היא באמת לבד.
לפעמים, כשאמה עדיין הייתה ערה, היא הייתה מכינה לה כוס חלב חם עם סוכר, ואומרת שזה עוזר להירדם. היא ידעה שזה לא באמת עוזר להירדם, אבל היה כיף לשבת במטבח בזמן שחיכו שהחלב ירתח.
ובסוף, אחרי שבמשך הרבה זמן כמעט לא ישנה, הן הלכו לפסיכולוג, איש נחמד וקרח עם מבטא ארגנטינאי כמו של אמה. היו לו כל מיני צעצועים, לגו ובובות וקוביות, והיו גם דפים וצבעים, והיא הייתה משחקת ומציירת וגם קצת מדברת אתו, ואחרי שהלכה אליו במשך כמה חודשים גילתה יום אחד שהפסיקה לפחד בלילה וחזרה לישון.
היא שמחה נורא והחליטה שגם היא תהיה פסיכולוגית כשתגדל.
יעל
היא התקשרה אלי הבוקר.
אמרה שקוראים לה דניאלה, שקיבלה את מספר הטלפון שלי מדורית, שהייתה המדריכה שלי כשעבדתי בבית החולים והיא מכרה של אמא שלה. היא ביקשה לקבוע פגישה דחופה, כבר מחר אם אפשר. אמרתי שאני ממש עמוסה עכשיו, עוד מעט פסח, רק חזרתי מחופשת לידה ועוד לא ממש התארגנתי, אז אולי כדאי שתנסה למצוא מישהו אחר, והיא אמרה – "תראי, לא נעים לי ללחוץ עלייך אבל זה ממש חשוב, ודחוף, דורית אמרה שאת ממש תשתדלי בשבילי".
"רגע, דורית לא יכלה לעזור לך בעצמה?"
"אני צריכה אבחון, היא אמרה שצריך מישהו שמתמחה באיבחון. הבנתי שהיית קבני"ת בצבא אז זה גם יתרון"
"במה מדובר, בעצם?" שאלתי אותה, כבר קצת מרוגזת, הייתה איזו חוצפה באיך שהיא דיברה, כאילו שהיא כבר מטופלת שלי, כאילו שאני חייבת לה משהו.
"אני תובעת פיצויים מממשלת ארגנטינה. ההורים שלי היו עצורים, המשטרה עצרה אותם כשהייתי בת שבועיים. את אמא שלי שחררו אחרי שנה, אבל אבא שלי השתחרר רק אחרי שבע שנים. אני ואמא שלי עזבנו את ארגנטינה, הייתי אז בת שנה".
אני שותקת, תוהה אם להגיד משהו למרות שאין לי מושג מה, ולפני שאני מספיקה להחליט היא ממשיכה-"אז לצורך התביעה אני צריכה חוות דעת מפסיכולוגית, שתאשר את הטענה שלי שנפגעתי מהעניין הזה, שמגיעים לי פיצויים על מה שהם עשו, וזה מה שאני צריכה ממך".
"את צריכה חוות דעת רשמית לבית משפט או רק מכתב?"
"אני לא יודעת בדיוק, אני צריכה לברר את זה"
"הבנתי. כדאי שתבררי, כי חוות דעת זה משהו רציני, שידרוש כמה פגישות בינינו. תראי, אני באמת רוצה לעזור לך. אני אעשה מאמץ לפנות זמן להיפגש אתך, אבל בכל מקרה, אני לא אוכל לפגוש אותך השבוע. הכי מוקדם שאפשר זה רק בשבוע הבא. נגיד...ביום ראשון, בבוקר?"
היא נשמעה מאוכזבת, כבויה פתאום, כשאמרה- "אה.. בסדר, אז ביום ראשון. מתי?"
ולרגע כמעט התפתיתי להבטיח שאנסה להכניס אותה בכל זאת השבוע, אבל התאפקתי, בכוח, מרגישה סכנה עמומה ורצון לברוח מכל העניין, ממנה, אם כבר בשיחת הטלפון הראשונה שלנו אני מרגישה כלפיה את החמלה הזו שמבלבלת אותי, אז אמרתי- "בתשע זה מתאים לך?"
"כן, תשע זה בסדר", היא עדיין נשמעה עצובה, ואני מיהרתי להגיד-"אז נהיה בקשר לקראת סוף השבוע, אז אני גם אסביר לך איפה הקליניקה, להתראות בינתיים".
אני פוקחת עיניים אל העיניים הגדולות, החומות, של ניצן, שפקוחות לרווחה סנטימטר משלי, והיא אומרת לי משהו שוב ושוב, עד שאני ערה מספיק להבין- "אמא, חלמתי חלום רע. חלמתי על חטפני השועל. הוא רצה לחטוף אותי".
שוב החלומות האלו על חטפני. מוזר שכל המכשפות האלו מסרטי דיסני עוברות אצלה חלק, ודווקא השועל הטיפשי מתכנית הדודות החינוכית הזו מדיר שינה מעיניה.
יופי של מחשבות יקיצה, אני חושבת, ורק אז מתמקדת בספרות האדומות של השעון. אלוהים, כבר שבע וחצי, יושי שכח לכוון לי את השעון המעורר. כבר מיליון פעם אמרתי לעצמי שאני צריכה שיהיה לי אחד משלי.
הרכבת לתל אביב יוצאת בשמונה ועשרה והפגישה הראשונה שלי בתשע בקליניקה, עם הבחורה ההיא, דניאלה, זאת מהסיפור המוזר על ארגנטינה. אני קמה מהמיטה, לא יודעת מה לעשות קודם, ניצן מסתובבת סביבי ושואלת אותי שאלות, או שאולי זו בעצם אותה שאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב.
"אמא, מה את עושה? אמא, אמא, אמא!".
"ניצן, חמודה" אני מאמצת את קולי לטון הנחמד המאופק שלי, זה ששמור למטופלים שאני לא כל כך אוהבת, "התעוררנו קצת מאוחר מדי ואני מאוד ממהרת. אני צריכה להתארגן מהר ולצאת, תעזרי לי, טוב? לכי לשחק קצת בינתיים", אני אומרת בלי ממש להאמין בזה, בזמן שאני מנסה למצוא בתוך הבלגן את התיק שלה, את התיק שלי, בגדים לא מוכתמים שאפשר להלביש לה לגן, לעצמי אני מוצאת בקושי משהו סביר בארון, החצאית והחולצה שהכנתי לי אתמול נפלו מהכסא ויושי כנראה דרך עליהם בדרך החוצה, אני כבר לא יכולה ללבוש אותם, בסוף אני מוצאת ג'ינס אחד שעוד עולה עלי וחולצת כפתורים לבנה, היא קצת מקומטת אבל הג'קט במילא יסתיר.
בשמונה אני יוצאת מהבית, נעמה בוכה על המנשא, הנקת הבוקר שלה הייתה קצרה מדי, אני אמשיך ברכבת, ניצן מייבבת כי רצתה את הקורנפלקס שלה עם חלב, והתקשתה להבין למה אי אפשר, למה היא צריכה לאכול מהשקית. אני נותנת לה את היד הפנויה שלי, העגלה המקופלת ביד השנייה, מיטלטלת על המדרגות, בדיוק כשמירי השכנה יורדת עם גאיה, גם הן בדרך לגן.
"תוכלי לקחת את ניצן היום? אני נורא באיחור"
"אין בעיה" היא מחייכת. אני נותנת לניצן נשיקה וחיבוק, "מצטערת חמודה, היום אני לא יכולה לקחת אותך לגן", אני אומרת ומתפללת שזה יעבור בשלום, רק שלא תתחיל לבכות עכשיו, אבל היא כבר עסוקה במשחק הקבוע שלה עם גאיה.
"ביי אמא" היא מנפנפת אלי בידה הקטנה, "שיהיה לך יום טוב",
"תודה מתוקה, גם לך".
ואני הולכת הכי מהר שאני מצליחה, עם נעמה שמיטלטלת על המנשא והעגלה שנגררת מאחורי אל תחנת הרכבת, מודה בפעם האלף על הדירה הזאת שנמצאת בדיוק מול התחנה.
איך אני שונאת את הבקרים האלו.
כשאני חוצה את הכביש אני כבר רואה אותה, עומדת ליד הכניסה, המבט הדואג על פניה. היא לא כועסת שאיחרתי, רק דואגת שאני "לוקחת על עצמי יותר מדי", שאני "צריכה לרוץ ככה עם התינוקת". לא שהיא אומרת משהו, אולי סוף סוף היא הפנימה כמה שזה מרגיז אותי, הבעות הדאגה האלו. לא חשוב כמה הייתי רגועה ומרוצה, ברגע שהיא מתחילה לרחם עלי מיד אני מתחילה לרחם על עצמי. אבל כמובן שגם בלי שהיא אומרת אני קוראת את המחשבות שלה ומתרגזת מראש.
"הי מתוקה", היא מנשקת את האוויר ליד האוזן שלי, לחיה הרכה והריחנית נוגעת בשלי, מדיפה את ניחוח הבושם שהיא מביאה מארגנטינה בכל ביקור שלהם. כשהייתי ילדה חשבתי שזה הריח של ארגנטינה, כי כל מה שהיו מביאים משם היה אפוף בריח הזה.
היא שולפת את נעמה מהמנשא.
"הי! הי! מה שלום המתוקה שלי? כן!"
הקול שלה מתקתק, ילדותי, וכשהיא עוברת לשיר בספרדית זה נהיה ממש בלתי נסבל. אני מרסנת את הזעם ואומרת בקול מאופק-
"יאללה אמא, הרכבת כבר יוצאת".
אנחנו עולות על הרכבת ומתיישבות עם הפנים לכיוון הנסיעה. עד שאני מתיישבת ומתארגנת- מוציאה את הצעצוע שנעמה עדיין לא ממש מעוניינת בו, את חיתול הבד למקרה שהיא תפלוט, מגבונים לחים ואת היומן שלי כדי להיזכר בפגישות של היום, הרכבת כבר מתחילה לזוז לאטה. אני מתרווחת בכסא, מסתכלת על נעמה ששוכבת רגועה בידיים של אמא שלי ומסתכלת עלי חזרה, ופתאום אמא שלי מתחילה להקפיץ אותה על הברכיים, הקפצות קטנות כאלה, ומתחילה לשיר לה בקול מהוסה את aroz con leche, ולמרות שאני שונאת שהיא עושה את זה, מפריעה לה ככה, אני מתאפקת ולא אומרת כלום, חושבת איך זה שכל השירים האלו שהיא תמיד שרה לילדות בספרדית הם בעצם בכלל לא לילדים, ותוהה אם אין שירים אחרים או שהיא פשוט לא מכירה אותם. וכדי לעצור את השיר הזה שלא נגמר אני אומרת, רק כי אין לי משהו אחר להגיד-
"המטופלת הראשונה שלי היום היא ארגנטינאית".
היא מפסיקה לשיר ואומרת- "עולה חדשה?"
"לא, הם עלו בשנות השבעים. בערך מתי שאנחנו, נראה לי. אולי קצת יותר מאוחר, בעצם, כי היא צעירה ממני, וזה גם היה אחרי שהתחילה הדיקטטורה".
"אהה".
"היא באה לקבל חוות דעת, היא תובעת את ממשלת ארגנטינה".
"קחי אותה רגע" היא מעבירה אלי את נעמה ומתחילה לפשפש בתיק שלה, מוציאה את המראה הקטנה ומסתכלת על עצמה בראי, מתקנת עם האצבע את האיפור שנמרח לה קצת ליד העיניים, וכאילו לא היינו באמצע שיחה לוקחת ממני את נעמה ומתחילה שוב להקפיץ אותה על הברכיים ולשיר, הפעם את- estaba la paloma blanca sentada en un verde limon , עוד שיר אהבה נכזבת מהרפרטואר הקבוע.
דניאלה
אני חוצה את הפארק בדרך לפגישה עם הפסיכולוגית. הולכת בצעדים נמרצים, קופצניים, שמחה להיפלט מהרכבת. השארתי את השיער פזור למרות שדווקא התכוונתי לאסוף, הוא גדל והתחיל להציק לי, אבל עכשיו אני מרגישה אותו מצליף לי על הפנים וזה דווקא נעים. אני מעיפה אותו אחורה בתנועה שהספקתי לשכוח מאז הקרחת, ובזווית העין אני קולטת איזה בחור, חמוד דווקא, יושב על ספסל בפארק ומסתכל עלי, קולט אותי, קולט את התנועה, ובמקום שזה יביך אותי כמו בדרך כלל אני דווקא מבסוטה. מרגישה יפה, עם השיער הפזור שהתארך והפונצ'ו הצבעוני. לרגע אני מתלבטת אם לעצור, לוותר על הפגישה המעיקה עם הפסיכולוגית הזאת, יעל, שנשמעה מגעילה בטלפון ובכלל לא בא לי לפגוש, להתיישב על איזה ספסל, אולי אפילו לידו. הוא באמת חמוד, קוקו מתולתל בלונדיני כזה ועיניים כמו שאני אוהבת, והפרצוף הזה שמשגע אותי ישר, כאילו כואב לו לראות אותי, ומיד בא לי לשמח אותו, אבל אני לא עוצרת, מה פתאום, אני צריכה את הכסף הזה. בעוד חודש, גג חודשיים, כשהכסף יגיע, אני נוסעת להודו. ואני ממשיכה ללכת ככה, בהילוך הנמרץ והקופצני, מחבקת את עצמי בתוך הפונצ'ו, עד שאני מגיעה לרחוב שלה, ארבע ארצות, רחוב קטן שיוצא משלמה המלך. אני נעצרת לפני השער שנכנס לבניין מס' 5 ומסתכלת בנייד לראות מה השעה. בדיוק תשע. רציתי להספיק סיגריה לפני אבל אין זמן. אני פותחת את השער לחצר הבניין ונכנסת, מחפשת באינטרקום ומוצאת מייד את השם שלה.
יעל אשד רועי אלון - קליניקה .
אני לוחצת על הכפתור, מרגישה איך כל הקופצנות נחתה לי בבום על הקרקע המוכרת של המועקה בחזה, זאת של לפני פגישה עם מישהו זר, ועוד פסיכולוגית, אבל היא עונה מייד ואין לי זמן להתבחבש.
"כן?" הקול שלה נעים, קול מביא ת'קריזה של פסיכולוגית.
"זאת דניאלה"
"בואי תיכנסי. דירה 2 "
אני דוחפת את דלת הזכוכית הכבדה בכוח אבל מסתבר שצריך למשוך, שיט, אני לוחצת שוב על הכפתור, מבקשת שתפתח לי עוד פעם, היא פותחת, אני מושכת את הדלת ונכנסת.
חדר הכניסה אפלולי אבל נקי. בצד שמאל על דלת עץ חומה אני רואה את השלט שלה.
ליד הדלת יש עציץ גדול ומכוער, מאלו שנראים מפלסטיק. אני תוהה אם לדפוק או פשוט להיכנס, וליתר בטחון מחליטה לדפוק אבל בדיוק אז הדלת נפתחת והיא עומדת שם, מחייכת.
יעל
אנחנו יורדות בארלוזורוב. יש עוד עשרים דקות עד לפגישה, מזל שהנקתי את נעמה ברכבת. אני מוציאה אותה מהמנשא ומעבירה אותה לעגלה, שעד עכשיו נגררה אחרינו מקופלת.
"אני רצה", אני אומרת לאמא שלי, "תבואי בדיוק ב-11:00, יש לי הפסקה של רבע שעה, ו..תוכלי להביא לי איזה סנדוויץ'?"
"בטח יעלוצ'קה, איזה את רוצה? גבינה מלוחה?"
"כן, תודה"
"יאללה לכי, שלא תהיי בלחץ".
אני רוכנת אל נעמה בעגלה. היא מסתכלת אלי בעיניים הגדולות האלו שלה, העיניים של יושי, ואני מלטפת לה את הלחי –"נתראה אחד כך, טוב נעמוני?"
"לכי, אנחנו נעשה חיים", אמא שלי לוכדת את העיניים של נעמה ומתחילה ללכת לכיוון הפארק, ואני מפנה את הגב ומתחילה ללכת, כמעט לרוץ, לכיוון הקליניקה.
כשאני כבר על שלמה המלך הנייד שלי מצלצל. אני מסתכלת רק כדי לוודא שאמא שלי לא צריכה משהו, אבל זו שירה. גם אתמול היא חיפשה אותי ושכחתי לחזור אליה, ואני מחליטה לענות-
"הי מותק, שבוע טוב"
"הי שיר, שבוע טוב גם לך. אני אתקשר אחר כך, טוב? אני פשוט כבר באיחור"
"טוב, אבל אל תשכחי להתקשר. יש לי משהו חשוב לספר לך"
"אני מבטיחה, ביי בינתיים".
אני מציצה בשעון. עשרה לתשע. אני נלחצת ומתחילה לרוץ, מגיעה לכניסה מתנשפת, מפשפשת בתיק ולא מוצאת את צרור המפתחות. אני עוצרת, נושמת עמוק, ומחפשת שוב. הנה הוא, מתחת לארנק.
מיד כשאני נכנסת לקליניקה אני פותחת את החלונות, שיתאוורר קצת, שונאת את הריח החנוק הזה של אחרי סוף השבוע.
אני מתיישבת בחדר, מוציאה את הבלוק הצהוב שאני כותבת בו את סיכומי הפגישות, מכינה לי פיילוט כחול ועוצמת עיניים. אני נושמת כמה נשימות עמוקות, עוצרת את הנשימה בין שאיפה לנשיפה כמו בתרגילי הנשימה ביוגה. אין לי זמן להתלבט אז אני בוחרת במה שעולה לי ראשון, אור שנכנס לתוכי מהנקודה בין העיניים, העין השלישית כמו ששירה קוראת לזה, אור לבן זוהר, אור ורוד, איזה צבע אמור להיות מרגיע, אה כן, כחול, אור כחול, זה מה שאני צריכה עכשיו , להירגע. אני מנסה לדמיין את האור הכחול ממלא לי את כל הגוף, אבל במקום שזה ירגיע זה גורם לי להרגיש כמו איזו מכונה במפעל, האור נכנס מלמעלה כמו באיזה קומפרסור או משהו, וממלא אותי כמו עשן כחול. אוף, איזה שטויות. אני מתנערת ומציצה בשעון הגדול שעל הקיר ממול, שתי דקות לתשע, ואני קמה וניגשת למטבחון להפעיל את הקומקום החשמלי.
המים רותחים בדיוק כשהאינטרקום מצלצל. אני פותחת לה ומחכה שתיכנס, ואז שומעת את הדפיקה שלה בדלת ופותחת.
היא רזה מאוד וגבוהה, מהסוג שיוני אחי אוהב. פנים בהירות, חיוורות כמעט, עיניים ירוקות ושיער חלק וכהה, רק שהוא אוהב ארוך ושלה בקושי מגיע עד הכתפיים. אני מחייכת אליה, "בואי תיכנסי", מראה לה את החדר.
"את רוצה לשתות משהו?".
"נס קפה יהיה אחלה, תודה"
"סוכר?"
"שתיים, והרבה חלב".
אני הולכת למטבחון, מרתיחה שוב את המים ומכינה לה קפה ולי תה צמחים, למרות שמתחשק לי פתאום קפה, אבל אני מתאפקת בגלל ההנקה. רק על הקפה הקדוש, זה של אחרי הצהריים, אני עדיין לא מוותרת.
אני חוזרת לחדר עם הכוסות ורואה אותה מסתכלת בקליידוסקופ המוזהב, אחד היפים מהאוסף שבסלסילה, שקיבלתי במתנה משירה ליום הולדת שלושים.
היא נראית נבוכה קצת, שואלת- "זה בסדר שלקחתי?"
"כן, בטח. בשביל זה הם כאן".
"אחלה אוסף. אני מתה על קליידוסקופים"
"גם אני", אני מחייכת אליה, "הם גם מטאפורה נהדרת לחיים, לדעתי. סיבוב קטן וכל התמונה משתנה".
היא מהנהנת אבל לא אומרת כלום ומחזירה את הקליידוסקופ לסלסלה. אולי לא אוהבת מטפורות.
בערב, אחרי שהילדות נרדמות סוף סוף, אני מצטרפת אל יושי ששוכב וקורא על הספה, מתכנסת אל בין זרועותיו לחיבוק ארוך. הוא מעביר את האצבעות שלו בתלתלים שלי, כמו שאני אוהבת, מרחיק לי אותם מהפנים ואוחז אותן בשתי הידיים, מנשק אותי נשיקה ארוכה. ולרגע קצר אני מרגישה מערבולת חמימה בשיפולי הבטן, זכר לתשוקה שמאז הלידה עוד כמעט ולא התעוררה בי. אני נענית, מחזיקה את הצוואר שלו, מנשקת אותו בנקודה החלקה שאני אוהבת, בין הסנטר לאוזן, כורכת את הרגליים שלי מסביב לשלו ומהדקת, אבל אחרי כמה שניות מבינה פתאום שאני שוב חושבת על דברים אחרים.
עליה, בעצם. על דניאלה, על המבט החשדני, הרדוף שלה, על העוינות בקולה כשאמרה- "תראי, אני אגיד לך את האמת, אני לא ממש סובלת פסיכולוגים".
פתאום אני נזכרת שגם יושי אמר לי את זה, פחות או יותר במילים האלה, אחרי מסיבת יום ההולדת העשרים וחמש שלי, בדירה ברמת גן שהייתה אז עדיין רק שלי.
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הכיר את החברים שלי- את שגית ואיריס, שהכרתי בשנה א', את ארז, שהיה אז בשנה ב' במשפטים, את ירון, מי שהיה אז חבר של שגית ולמד קולנוע ופילוסופיה. כל הערב דיברנו על הלימודים, על המטופל של איריס שהשתין לה על הנעל באמצע הטיפול, על המרצה לקוגניטיבית ששגית הייתה מאוהבת בה, על אלמודובר שירון בדיוק עשה עליו סמינריון בקורס פוסט מודרניות.
יושי שתק כמעט כל הזמן, חוץ מפעם אחת שאיריס שאלה אותו מה הוא עושה, והוא סיפר לה שהוא מוכר בגדים לחנויות בגדים של הקיבוצים, וארז שאל, בטון המתחכם שלו-"מה, כאילו, בגדי עבודה ומגפי רפתנים?", וכולם צחקו חוץ מיושי, וארז אמר-"לא, כאילו, זה מה שקיבוצניקים לובשים, לא?", ויושי חייך חיוך קטן ואמר-"לא, לא ממש", וקם להרתיח מים לקפה.
אחרי שכולם הלכו הוא סידר בשתיקה את הסלון, ואני שטפתי כלים במטבח. הוא הביא לי כמה כוסות שנשארו בסלון ושאלתי אותו, קצת בחשש, איך היה לו.
"בסדר", הוא אמר והסתכל עלי, אבל ראיתי שהוא רק אומר את זה, והתלבטתי איך לפתח שיחה בלי להיפגע, כי הרגשתי שאם הוא לא יאהב את החברים שלי אני לא אוכל לעמוד בזה.
"אתה בטוח?"שאלתי בסוף, "היה נראה לי שאתה קצת סובל".
"לא, היה בסדר. קצת פלצנים, החברים שלך, אבל בסדר".
שתקתי, המשכתי לשטוף קצת את הכלים והוא הלך לסלון, ורק אחרי שגמרתי הלכתי והתיישבתי לידו, במרווח הקטן שנשאר בין הרגליים שלו לקצה הספה.
הוא שכב על הספה בעיניים עצומות וחשבתי שהוא ישן, וכבר התחלתי להרגיש את אכזבת יום ההולדת הקבועה שלי, אבל הנחתי את היד שלי על הרגל שלו, והתחלתי לעסות אותה בעדינות, ואז הוא אמר את זה.
"את יודעת, לא אמרתי לך את זה אף פעם, אבל אני לא ממש סובל פסיכולוגים".
"מה זאת אומרת, לא סובל פסיכולוגים?" ניסיתי להישאר רגועה אבל הוא שמע את המתח בקול שלי ופתח את העיניים, חייך אלי את החיוך המרגיע שלו ומשך אותי אליו, ונתתי לו למרות שהגוף שלי היה קצת נוקשה, והוא חיבק אותי ואמר לי- "אל תתבאסי עלי. זה לא כולל אותך".
"אז את מי זה כולל? את שגית ואיריס?"
"לא יודע, אני לא מכיר אותן בכלל. סתם, עזבי"
"לא, תגיד"
"הרגשתי שהם התנשאו עלי קצת, זה הכל. כולכם סטודנטים, לא יודע, נראה לי שהם לא כל כך ידעו איך לאכול אותי"
"מה, בגלל הבדיחה על הקיבוצניקים?"
"למשל"
"אוי, באמת, זה היה בצחוק"
"טוב, את יודעת, בכל צחוק יש קצת רצינות"
"איך אני שונאת שאומרים את זה. זה ממש לא נכון. יש בדיחות שאין בהן שום דבר רציני"
"מצטער".
ידעתי שהוא נפגע כי הרגשתי אותו מתרחק, למרות שעדיין שכבנו מחובקים, ורק אחרי ריב של שעתיים, ואחרי הסקס שהיה חגיגי במיוחד- גם של התפייסות וגם של יום הולדת, ואחרי שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואני אמרתי לו שגם אני, שכבנו מחובקים והרגשתי את אכזבת יום ההולדת מתפוגגת ומתחלפת ברוגע מסוג חדש.
עכשיו הוא כרגיל מרגיש אותי מיד, עוצר את הנשיקה, מתרחק קצת, מתיישב.
"מה קורה, יעלי?"
אני נושמת עמוק ומסתכלת עליו, מתנערת מהמחשבות, מנסה לחזור לכאן, לעכשיו.
"כן, קצת הלכתי לאיבוד במחשבות"
אני מחבקת אותו, מרגישה את הנוקשות בגוף שלו.
"מצטערת", אני לוחשת לו באוזן.
"זה בסדר, לא נורא", הוא מחייך אלי, "אז על מה את חושבת?"
"סתם, מישהי שפגשתי היום"
"מטופלת?"
"כן. בעצם, לא בטוח. היא באה לפגישה אבל לא בטוח שזה ימשיך לטיפול".
"למה לא?"
"עזוב", אני אומרת, "בוא לא נדבר על זה. גם ככה חשבתי עליה יותר מדי היום. בוא פשוט נשכב ככה ביחד".
אנחנו חוזרים ונשכבים, ואני מכניסה את היד לחולצה שלו, מרגישה את העור החלק של הבטן, את השערות על החזה שלו, והמערבולת החמימה מתלקחת שוב בתוכי.
"בוא ננסה שוב" אני לוחשת, ומכניסה את היד למכנסיים שלו.
אלמה
כל הזמן החלומות האלה.
אני מתעוררת מהם, כאילו לא ישנתי, וכבר לא יודעת מה אני מעדיפה- את היום או את הלילה.
כשהילדות היו קטנות זה היה ברור. הלילה, עם השקט שסוף סוף היה מגיע, כמו תרופה. הזמן היקר שהיה שלי, רק שלי.
אחרי החדשות הייתי מבשלת את הארוחת צהריים, שיהיה להם למחר כשיחזרו מבית הספר, מכבה את כל האורות חוץ מהאור של המקלחת, תיקי פחדה מהחושך מאז שקרלוס עזב, והולכת למיטה עם ספר וקופסת סיגריות. הייתי מעשנת סיגריה אחת או שתיים במיטה וקוראת עד שהעיניים שלי היו שורפות, ואחר כך חצי כדור וקצת מים, מכבה את האור ונרדמת, ישנה כמו תינוקת עד הבוקר, שתמיד היה מגיע מהר מדי.
עכשיו, עם החלומות האלה, אני כבר לא בטוחה מה עדיף.
הלילה חלמתי שוב שאני רצה ברחוב קוריינטס, אני חייבת להגיע לבית קפה בפינת רחוב מייפו ולפגוש שם את קרלוס, להזהיר אותו שלא יחזור הביתה כי השוטרים כבר שם, מחכים לו, אבל כמה שאני מתאמצת הרגליים שלי בקושי זזות, אני רצה ומתקדמת בקושי עד שבסוף אני מגיעה לפינה אבל אין שם בית קפה, אלא חנות כזאת של הכל בדולר, כמו שיש כאן עכשיו בכל מקום, ובביקור האחרון שלי בארגנטינה ראיתי שגם בואנוס איירס מלאה בהן פתאום, ואני עומדת שם מול החנות הזאת עם הקערות פלסטיק בכל הצבעים והצעצועים וכל השטויות שיש תמיד בחנויות האלו, ומרגישה שאני נשאבת לאיזה בור שחור שנמצא גם בתוכי וגם מבחוץ, ואז אני מתעוררת.
ואחר כך לא מצליחה להירדם. אני קמה מהמיטה, לובשת את החלוק ומסתובבת בבית, מעשנת סיגריה וקוראת קצת, שוטפת את הכוסות בכיור, עשרים כוסות קפה דניאלה שותה ביום, וכל פעם היא לוקחת כוס נקייה, משחקת קצת סוליטר, ובסוף לוקחת עוד חצי כדור וחוזרת למיטה. אבל גם אחרי שאני נרדמת, בזמן שאני ישנה, בחלומות שאני מתעוררת מהם שוב ושוב עד שהבוקר סוף סוף מגיע, כל הזמן רודפת אותי ההרגשה הזאת, שמשהו נורא הולך לקרות.
ההרגשה הזאת שכל החיים שלי מלווה אותי, ולא משנה כמה דברים נוראיים כבר קרו, היא ממשיכה לרדוף אותי.
עד מתי? שאלתי אתמול את דוריתה, היא התקשרה פתאום אחרי הרבה זמן. תגידי לי, אם פעם ההרגשה הזאת תלך ממני או שהיא תישאר אתי תמיד?
והיא התחילה לדבר על אחותי הקטנה, קלריתה, שמתה ממחלה כשהייתי ילדה, ואיך זה שבר לנו את החיים, אבא שלי שאיבד את כל הלקוחות, ואמא שהייתה צריכה לצאת לעבוד בחנות, שהתנהגה מאז כאילו אם היא לא תשמור עלי כל הזמן אני אמות גם, ובגלל זה כל החיים אני מחכה למשהו נורא שיקרה, כי זאת החווית ילדות שלי, ולמה אני לא הולכת סוף סוף לטיפול, דרך קופת חולים זה לא יוצא יקר.
אבל דוריתה, אמרתי לה, אני מחכה וזה בא, לעזאזל, אני מחכה וזה בא כל הזמן, את מבינה? איך אפשר לחיות ככה, תגידי לי, איך אפשר?
ועכשיו, כשאני יושבת עם הקפה של הבוקר, אני נזכרת פתאום ביום הזה כשהייתי בת חמש עשרה, ונסענו, אני ודוריתה, לאַחוּן, במקום ללכת לבית ספר. זה היה הרעיון שלה, כמובן, היא הייתה עושה את זה הרבה, אבל אני הייתי עד אז ילדה טובה, לומדת, הולכת לתנועה, קוראת ספרים. היא בדיוק הפוך. מופרעת, אולי יותר נכון להגיד פרועה. כשראיתי אותה בפעם הראשונה, בפעולה של התנועה, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. עם הרגליים הרזות הארוכות שיצאו מהג'ינס הקצר, התלתלים הבלונדיניים שהשתוללו לה על הראש, הצחוק הענקי שלה עם השיניים הלבנות היפות.
אני לא זוכרת איך זה התחיל, שנהיינו חברות. אבל כשהיא הציעה לי לנסוע איתה כבר היינו חברות כמה חודשים, ולמרות שפחדתי שיתפסו אותנו מאוד התלהבתי מהרעיון. היא גם שכנעה אותי שלא יתפסו אותנו לעולם- ניקח את הרכבת הראשונה בבוקר, ונחזור ברכבת של שתיים בצהריים, בדיוק בזמן כדי לחזור מבית הספר בארבע, כרגיל. אני זוכרת את ההרגשה שהייתה לי כשעלינו על הרכבת בבוקר, צוחקות, מפלרטטות עם כל בחור שראינו. הרגשתי כאילו אני מישהי אחרת, חזקה, אמיצה, אחת שלא יכול לקרות לה שום דבר רע. אבל אחרי חצי שעה בערך שנסענו ברכבת, זו הייתה נסיעה של שעה וחצי, התחלתי להרגיש איך היא חוזרת לי, ההרגשה ההיא. התעלמתי ממנה, וניסיתי ליהנות מהטיול. הגענו לאחון, הלכנו לקתדרלה, הרטבנו את הפנים במים הקדושים של המזרקה שאומרים שיש להם כוח להגשים משאלות, ישבנו בבית קפה ושתינו, ובצהריים הלכנו לפארק ואכלנו את הסנדוויצ'ים שהבאנו, וכל הזמן מתחת לכל הכיף והצחוק הרגשתי את זה מקלקל לי הכל, מאיים כמו המוזיקה הזאת בסרטים של היצ'קוק, כשהגיבורים של הסרט עוד לא יודעים שעוד מעט הולך לקרות משהו נורא.
וכשהגענו בשתיים לקחת את הרכבת בחזרה לבואנוס איירס דוריתה ראתה שהיא שכחה את התיק בפארק. בסוף תפסנו את הרכבת של שלוש, ועד שהגעתי הביתה היה כבר חמש. הלב שלי דפק חזק וכבר מקצה הרחוב ראיתי את אמא שלי עומדת בדלת. היא לא הייתה צריכה להגיד כלום, ראיתי על הפנים שלה שהיא יודעת הכל, אבל היא בכל זאת אמרה. כשלא הגעתי בארבע היא התקשרה לכל החברות שלי, והן אמרו שלא הייתי בבית הספר. עמדתי שם והקשבתי בשקט לכל מה שהיא אמרה, בהתחלה בשקט ובסוף בצעקות, וכשהיא גמרה הלכתי לשירותים וסגרתי את הדלת. בפעם הראשונה מאז שקלריתה מתה הצטערתי שאני כבר לא מצליחה לבכות. ישבתי שם עד שאבא שלי חזר מהעבודה וביקש ממני, בקול הרך שלו, לצאת החוצה.
דניאלה
אני יוצאת מהחדר שלה, מחייכת חיוך מזוייף, אומרת שנהיה בקשר, משחקת אותה נחמדה סתם מתוך הרגל. מתה לעוף משם כבר, לצרוח, לקלל מישהו, אותה, יא מניאקית, מה הבעיות שלך בדיוק, על מי את עובדת עם החיוך האלק נחמד ומבין.
קודם היא ביקשה ממני לספר לה את כל הסיפור שלי, ואני סיפרתי, לא כמו שאני תמיד מספרת- באדישות, כאילו זה קרה למישהי אחרת, ניסיתי לעשות כאילו זה קשה לי, וכמו תמיד כשאני עושה כאילו אז הקול שלי באמת נהיה כזה רועד, וגם הגוף התחיל לרעוד לי, לא רציתי להתחיל לבכות, למרות שזה אולי היה עושה רושם יותר טוב, אבל לא רציתי, אז נשמתי נשימות עמוקות.
האמת שזה לא משנה. עם בכי או בלי בכי, הסיפור שלי "מדבר בעד עצמו". סיפור טוב. בהתחלה סיפרתי בכלליות. עצרו את ההורים שלי כשהייתי בת שנה. אמא שלי הייתה עצורה שנה, ואז שחררו אותה ועלינו לישראל. אבא שלי נשאר בכלא עוד שלוש שנים ורק אז, כשנגמר המשטר הצבאי, הוא עלה לארץ ובא לגור אתנו. אחותי נולדה. אבל הוא לא הסתדר כאן, ואחרי שנתיים הם התגרשו. מאז הוא גר בברצלונה. אחר כך הסברתי לה עוד פעם על הפיצויים, ושאני צריכה חוות דעת לבית משפט. ואז היא אמרה שבשביל זה אני אצטרך לבוא לכמה פגישות. היא לא יודעת כמה. רציתי לצעוק עליה שאני לא יכולה, שאין לי זמן לזה, שאני ודן רוצים לנסוע להודו ואני לא יכולה לחכות עכשיו, אבל לא אמרתי כלום, רק שאני אחשוב על זה ואודיע לה, למרות שידעתי טוב מאוד שאין לי הרבה ברירות, אבל לא הייתי מסוגלת להגיד לה את זה באותו רגע.
עכשיו אני הולכת חזרה לכיוון הפארק, לתפוס את האוטובוס לדירה של אחות של דן בגאולה. שום זכר לקופצנות של קודם, רק עייפות נוראית. כשאני מגיעה לפארק אני מתיישבת על ספסל. חייבת לעצור רגע, לנוח. כמו תמיד אחרי שאני מספרת את הסיפור הזה על הילדות שלי אני מרגישה שקרנית, ריקה מבפנים. אולי בגלל שהטרגדיה הזאת שאני בכלל לא זוכרת, בגלל ההדחקה, שזאת המילה שהכי נמאס לי ממנה בעולם, הטרגדיה הזאת היא אולי סיפור טוב, אבל היא לא הסיפור שלי. כי מי שזה קרה לה, אותה אני לא זוכרת. אני כן זוכרת את הילדה שהייתי פה, בארץ. זאת שלא קרה לה שום דבר מיוחד, שגרה כל הילדות באותה דירה קטנה בבניין הכי מכוער ברחובות.
כי ככה תמיד הרגשתי- שכל הדברים הטובים קרו בארגנטינה, וכל הדברים הרעים קרו בארגנטינה, ורק פה לא קרה שום דבר.
יעל
סוף סוף שקט. רוטשילד הוא לא בדיוק רחוב שקט, אבל ככה הוא מרגיש ברגע שאני נפלטת מהגן ויוצאת החוצה, דוחפת את העגלה בצעדים מהירים, רוצה להגיע כבר הביתה.
קודם, כשישבתי בגן עם ניצן וסיפרתי לה את "אני אוהב לחפש", וכמו שקורה בזמן האחרון היא בעצם לא כל כך התעניינה בסיפור, וכל הזמן קטעה אותי באמצע המשפט ושאלה שאלות שקשורות ולא קשורות, ונעמה התחילה לבכות, כנראה שגם היא לא אוהבת את הרעש, ופתאום בבת אחת הרגשתי שאם אני נשארת שם עוד שניה אחת אני אצרח. מזל שהילה וגאיה בדיוק באו וקראו לניצן לשחק בפינת הבובות ואז היא סוף סוף חיבקה אותי ואמרה לי "ביי אמא", ונופפה לי ביד כמו שהיא אוהבת- גם לצדדים וגם בפתיחה וסגירה של היד, והקפידה לראות שגם אני מנופפת לפי הנוהל הקבוע ואז רצה לשחק.
כשאני מגיעה לפתח הבניין שלנו אני רואה שנעמה נרדמה, ואני עולה במעלית ומשאירה את העגלה בחדר השינה, מעדיפה לא להסתכן בלהעביר אותה למיטה. אני עומדת משותקת, לא יודעת מה לעשות קודם, ואז מתחילה לסדר את הבית. אוספת צעצועים וגרביים, מנגבת את שלולית המים שניצן שפכה לפני שיצאנו, לוקחת ערימת בגדים לכביסה, מחזירה ספרים למדף, ותוך כדי כך מנסחת רשימות של דברים שאני צריכה לעשות, ושל דברים שאני רוצה לעשות, מחשבת את הזמן שיידרש לכל משימה, מדרגת אותן לפי סדרי עדיפויות, לפי מידת הדחיפות הפנימית או החיצונית.
אבל עד שאני גומרת לסדר את הבית אני כבר שומעת את נעמה. היא לא בוכה, אבל המלמולים והאנחות הקטנות שהיא משמיעה מעידים על כך שכבר לא נשאר לי הרבה זמן. אני מתלבטת אם להכין לעצמי משהו לאכול או להתיישב ליד המחשב, ואז הטלפון מצלצל.
"שלום" אומר קול לא מוכר.
"שלום וברכה".
שתיקה בצד השני, ואז-
"יעל, זו דניאלה"
"אה, כן. לא זיהיתי אותך לרגע. מה שלומך?"
"בסדר" היא אומרת, למרות שזה לא נשמע ככה.
"רציתי להגיד שהחלטתי ללכת על זה. על הפגישות, זאת אומרת".
המילים נאמרות באי רצון, כמעט בעוינות, אבל אני מתעלמת. אם היא החליטה שעשר פגישות אתי שוות לה את הכסף שהיא אמורה לקבל, למרות שהבהירה לי שהיא לא מעוניינת בטיפול, זה לא ענייני, למרות שקשה לי לא להתרגז קצת.
"בסדר גמור. ימי ראשון בתשע מתאימים לך?"
"אפשר יותר מאוחר? זה קצת מוקדם לי, אני מגיעה מרחובות"
"אני מצטערת. יש לי מישהו אחר בעשר"
"אולי ביום אחר?"
"לא, אני מלאה לגמרי"
אני לא מספרת לה שאני עובדת רק יומיים בשבוע, שאם זה היה תלוי בי גם את זה הייתי מורידה, שמאז הלידה אין לי כוח לבעיות של אנשים אחרים.
"טוב, אז נשאיר את זה ככה"
"אז נתראה ביום ראשון?"
"כן"
"להתראות"
אני סוגרת את הטלפון ופתאום, בבת אחת, נזכרת בחלום שחלמתי בלילה.
חלמתי שאני רואה עקרב בבית. שחור. בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה עקרב. בעצם, עכשיו אני נזכרת שלאורך כל החלום אני לא בטוחה שזה עקרב אבל אני עוקבת אחריו כל הזמן, עד שיושי יגיע ויגיד לי אם זה עקרב או לא. הבית מלא אנשים שמעבירים דברים ממקום למקום, כך שקשה מאוד לעקוב אחריו, לא לאבד אותו. כל הזמן אני פוחדת שהוא ייכנס מתחת לספה או משהו ואחר כך לא נמצא אותו. עובר הרבה זמן ויושי לא חוזר אז אני מחליטה להרוג אותו בעצמי. זה נראה ממש קל כי הוא קרוב, אבל אחרי שאני זורקת עליו משהו, לא זוכרת מה זה היה, אני מסתכלת ורואה שמה שהרגתי הוא שממית, והעקרב נעלם. עכשיו אני נזכרת שלפני כמה ימים באמת נכנסה שממית מתחת לספה, ואני דאגתי לה. שממיות תמיד מעוררות בי חמלה.
אני מורידה מהמדף העליון שבספרייה את הספר האינדיאני עם הקלפים של החיות, ורואה ששממית מסמלת חלימה, אבל אין לי סבלנות לקרוא את כל ההסבר.
האם זה אומר שהפחד הורג את החלומות, את היכולת לחלום ולהגשים את מה שחלמת?
או שהשממית מבטאת את מה שיקר לי, את העדין והאהוב, שנרמס מתוך הפחד?
דניאלה
אחרי הג'וינט אנחנו שוכבים על המזרון על הרצפה בחדר של דן, שמואר באור הצהוב של המנורה הקטנה. הראש שלי על הבטן שלו, מוזיקת טראנס ברקע.
אני עוצמת עיניים ומקשיבה, ומרגישה את הגוף שלי מתעורר. טראנס מחרמן אותי. הרבה מהטעויות בענייני בחורים שעשיתי בשנים האחרונות קשורות לזה. אני נזכרת בבחור ההוא מהספסל, וחושבת כמה נמאס לי כבר לחפש.
דן מלטף לי את השערות. כבר שנים שהוא לא עשה את זה. מתחשק לי להישאר ככה, כמו עכשיו, לתמיד, לא לזוז לעולם. וגם לא לדבר. עדיין לא סיפרתי לדן על הפגישה. הוא עוד לא שאל, אולי שכח מזה, אולי הוא מחכה שאני אספר, ואני פוחדת, כאילו כל עוד לא אמרתי את זה בקול רם זה לא ממש קרה, כאילו אנחנו עדיין נוסעים ביחד להודו בעוד חודש.
"אתה זוכר איך היינו שוכבים ככה שעות אצלך בחדר?".
"כן" הוא מגחך, "ואף אחד לא האמין שאין בינינו כלום. גיל ואבי היו יורדים עלי כל הזמן- תגיד לה שתעשה לך טובה".
"כן, גם מירב לא ממש הבינה את זה. במיוחד כשהייתי בוכה לה שאין לי חבר, והיא כל הזמן הייתה אומרת לי- יש לך, את פשוט עוד לא הבנת את זה כי את דפוקה".
אנחנו צוחקים ומשתתקים, ואני חושבת על מירב, החברה האמיתית היחידה שהייתה לי.
"מה איתה באמת? היא עדיין בערוץ שתיים?"
"לגמרי. עורכת את החדשות, מרוויחה מלא כסף. בדיוק פגשתי אותה לפני חודשיים, איזה יומיים אחרי שחזרתי מתאילנד".
"ומה?"
"כלום. סתם. לא היה לנו ממש על מה לדבר. אתה יודע, אני הייתי כולי...מבולבלת, בכלל עוד לא נחתי, נו, כמו שאתה עכשיו, והיא...עם האנרגיה החדשותית הזאת. הקיצר, לא היה חיבור. אבל שטויות. מה שהיה היה".
"כן, לגמרי...אני מכין עוד שכטה. את בעניין?"
"ברור".
אני מתעוררת משינה מעוכה מהרעש של איזה אופנוע. אין בחדר שעון, אבל נראה לי שכבר אמצע הלילה. אני לוקחת לי כרית, נכנסת מתחת לבד שדן פרש על המזרון. הוא שוכב על חצי ממנו אז זה לא משאיר לי הרבה.אני מנסה להירדם, אבל פתאום אני עירנית לגמרי. ורעבה. אני נזכרת שנשארה לי בתיק שקית של בוטנים וקמה לחפש אותה.
"מה קורה?"
"סתם, התעוררתי במאנצ'יז עצבני"
"וואלה. רוצה ארוחת ערב?"
"וואלה?"
"למה לא?"
"לא יודעת. בטח איזה שתיים בלילה"
"שטויות. גם אני רעב".
אנחנו יוצאים מהחדר שלו והולכים בשקט למטבח, אחותו והחבר שלה ישנים בחדר השני.
דן מוציא מהמקרר קוטג', ואבוקדו, וחמאה, וגבינה מלוחה, ופורס לחם, ומכין סלט מושקע כמו שהוא יודע, עם גזר ופטרוזיליה, ומציע להכין חביתות אבל אני אומרת לו שלא יגזים, שהריח יעיר את עירית ואמנון, ואנחנו אוכלים. אני אוכלת שלוש פרוסות לחם עם חמאה, ואבוקדו, וסלט, ומנגבת את הרוטב מהקערה עם הנשיקה, קולטת פתאום שלא אכלתי מהצהריים.
"מה את עושה מחר?" דן שואל, כשאנחנו יושבים ושותים קפה אחרי האוכל.
"חשבתי לנסוע לכפר סבא".
"מה יש לך בכפר סבא?"
"חברה"
"ממתי יש לך חברות?"
"תפסיק, יא מניאק" אני מחייכת ובועטת בו מתחת לשולחן. "הכרתי אותה בתאילנד. מה, לא סיפרתי לך עליה?"
"לא נראה לי".
"מיכל. חמודה. הכרתי אותה בשבוע האחרון באיים. הייתי בדיכאון כי כל החבר'ה שהייתי איתם עזבו, בעיקר דורון, שלרגע חשבתי שאכפת לי מזה שהוא חוזר לחברה שלו בארץ"
"ואז?"
"זהו, אז הסתובבתי באי לבד, בדכאון, ופתאום התחיל מונסון. היה גשם חזק, והייתי רחוקה מהבונגלו אז עמדתי מתחת לסככה של איזה חנות וחיכיתי שהגשם ייפסק, ומיכל בדיוק יצאה מהחנות ונעמדה לידי והתחלנו לדבר. וזהו, איכשהוא התחברנו. אתה יודע איך זה בטיול. זה קורה יותר בקלות. אחרי איזה שבוע שהיינו ביחד בקופנגן נסענו ביחד לבנגקוק והסתובבנו שם כמה ימים עד לטיסה, וטסנו ביחד לארץ".
"ומאז הייתן בקשר?"
"נפגשנו פעם אחת, איזה יומיים אחרי שנחתנו, אבל מאז לא. כפר סבא בשבילי זה כמו כוכב אחר. אבל חשבתי שאם אני כבר פה...חוץ מזה שבשבוע הבא היא עוברת לירושלים עם החבר שלה".
"אה, יש לה חבר. כבר חשבתי לבקש שתכירי לי אותה".
"עזוב, לא הפסדת. היא חמודה, אבל לא הטיפוס שלך. מעוצבת מדי בשבילך. וגם די חנונה".
"ומאיפה לך שאני לא אוהב חנונות?"
הוא מסתכל עלי קצת מוזר ואני מסתכלת בחזרה, אבל אז הוא קם מהשולחן ומתחיל לפנות את הכלים לכיור. אני מכניסה את הגבינות למקרר, ומנקה את השולחן מהפירורים.
"אני מת מעייפות. את באה לישון?"
אנחנו חוזרים לחדר ונשכבים על המזרון. אני עם הגב אליו והוא מאחורי. איך שאני שמה את הראש על הכרית אני מרגישה את היד שלו מחבקת אותי, ובלי לחשוב אני מתקרבת אליו, מתהדקת בתוך החיבוק שלו, ופתאום הוא מנשק לי את הצוואר, ואני מתחפרת בתוכו עוד יותר ומרגישה שעומד לו, והיד שלו נכנסת לי לתוך החולצה ומלטפת לי את הבטן ועולה למעלה, ואני מרוקנת את המוח שלי ממחשבות ומסתובבת אליו.
אחר כך, אחרי שדן כבר נרדם, רגע לפני שגם אני נרדמת, עירומה בתוך החיבוק שלו, אני נזכרת שעוד לא סיפרתי לו על הפגישה עם יעל.
יעל
"אמא, חכי לי!". הקול של ניצן יבבני, כמו שקורה הרבה בזמן האחרון. אנחנו הולכות בגן הציבורי, בדרך לחנות מכשירי הכתיבה. שוב שקעתי במחשבות ושכחתי אותה מאחור. אני עוצרת בהיסח הדעת, מחכה שתגיע עד אלי ותאחז בידה הקטנה בידי. כשאנחנו מגיעות למדרכה שמצדו השני של הגן אני רואה את ההשתקפות שלי בחלון של ג'יפ שחונה שם. לפעמים אני מופתעת לראות את עצמי, במיוחד כשדעתי מוסחת. מופתעת לראות שם אשה מבוגרת. אני חושבת לעצמי שכבר לא אלך למפגש השנתי של החבר'ה שלי מהתיכון. הם נפגשים כל שנה, אני לא בקשר אתם אז אף פעם לא באתי, אבל אני יודעת שאם ארצה יזמינו אותי. אבל מה, שיראו אותי ככה? אני עונה לעצמי שגם הם התבגרו, ואז עונה שוב שהם התבגרו ביחד, אז הם בטח רגילים אחד לשני, אבל יפתיע אותם לראות אותי. ואז אני חושבת על נדב. הוא עדיין יחשוב שאני יפה? ופתאום עולה בדעתי שאנחנו צעירים רק בארבע שנים ממה שההורים שלו היו כשהיינו ביחד.
"אמא!!! החנות כאן!! מה, את לא רואה שהגענו?".
מזל שהילדה שלי מחזירה אותי למציאות. תולשת אותי מהתחושה הלא אפשרית, הכואבת, של געגועים לנדב, החבר שלי מהתיכון, שעדיין מבליחה לפעמים, למרות שאני יודעת, אפילו עכשיו, שלא אליו אני מתגעגעת.
אנחנו נכנסות לחנות, וחוץ מהצבעים לניצן והדפים למדפסת אני בוחרת גם מחברת יפה בכריכה קשה, למרות שאני לא צריכה אחת כזו.
מיכל
החלטתי לעזוב בסוף השבוע. היו לי ימים עמוסים בלימודים, ומשמרות שכבר קבעתי בעבודה, ולא יכולתי להתפנות לאריזה.
את ניר כמעט לא ראיתי. כשכבר הייתי חוזרת הביתה, בדרך כלל בערב, הבית היה ריק. שבוע קודם עוד היינו ביחד בחופשה בכינרת, ופתאום, בבת אחת, הפכנו זרים זה לזו. בעצם אפילו אז ידעתי שזה לא היה ממש פתאום. במשך זמן רב הלך ונפער בינינו המרחק הזה, ולא הצלחנו (גם לא ממש ניסינו) לגשר עליו, רק להציג תמונה משכנעת למראית עין של זוג.
ביום שישי בבוקר התעוררתי מדוכאת. ידעתי שאני אמורה לארוז את כל הדברים שלי עד הצהריים, ואז תגיע סמדר עם המכונית לקחת אותי לדירה שלהן ברמת גן.
אבל לא היה לי כוח לזוז, לעשות את הצעד הראשון לקראת השינוי הזה בחיים שנכפה עלי.
לא שהיה לי טוב, ברור שלא, אבל התרגלתי כל כך לחיים עם ניר. הדירה המסודרת בהרצליה, האוטו החדש שהוא קיבל מההורים שלו, הויזה שלהם שסידרה לנו את הקניות כל חודש, ארוחות הערב עם החברים שלו, שחשבתי שהם גם החברים שלי.
לא היה לי טוב, אבל חשבתי שככה זה אמור להיות, ושאם כבר אושר ממילא לא כלול בעיסקה הזו שהיא החיים, אז לפחות שתהיה תפאורה יפה, ראויה. אתו יכולתי להרגיש שהצלחתי, איכשהוא. לבד, לא ידעתי איך אוכל לחיות.
אבל אז, כששכבתי במיטה רפויה ומשותקת, נזכרתי בפעם האחרונה ששכבנו, בשבת בלילה, אחרי שחזרנו מבית המלון בטבריה. הלכנו לישון, ובאמצע הלילה התעוררתי והרגשתי אותו בתוכי. הוא לא העיר אותי, פשוט הוריד לי את המכנסיים ועשה את זה. זו לא הייתה הפעם הראשונה. בעצם, זו הייתה הצורה היחידה שלבשו חיי המין שלנו בשנה האחרונה. בפעם הראשונה שזה קרה אפילו התבדחנו על זה למחרת, אבל אחרי הפעם ההיא זה נמשך, פעם בשבוע בערך, ולא דיברנו על זה יותר, כאילו זה לא קרה. לפעמים במהלך השנה הזו היו עולים בי הרהורים על כך שאולי זה לא בסדר, אבל ברוב הזמן לא חשבתי על זה. שמחתי שיש לנו בכלל חיי מין, ושאני לא צריכה להשקיע בהם שום מאמץ פעיל.
כששכבתי במיטה באותו בוקר, רגע לפי שאני עוזבת, זה נראה לי פתאום חולני, וההיזכרות הזו נתנה לי כוח. מספיק כוח כדי לקום, ולהתלבש, ולקחת תיק גדול ושקיות זבל ולשים בתוכם את כל הדברים שלי. הבגדים, הספרים, מעט הדיסקים שהיו שלי מתוך האוסף הגדול שעל המדפים בסלון, הקלסרים של הלימודים, האיפור ומברשת השיער.
כל מה שהיה לי נכנס בתוך תיק אחד ועוד שתי שקיות זבל. ירדתי למטה לחכות לסמדר, וכל כך רציתי לבכות- על החיים שלי שנלקחו ממני, על חיי המסכנוּת שאותם אני מתחילה עכשיו, עם תיק אחד ושתי שקיות זבל, אבל הייתי יבשה ושלווה, ובאופן מרגיז לא יכולתי שלא להתענג על השמש החורפית הנעימה.
דניאלה
כשאני פותחת את העיניים בבוקר דן כבר לא במיטה. אני שומעת מישהו רוחץ כלים במטבח ומרגישה הקלה.
עדיין לא בא לי לספר לו שהנסיעה שלנו תתעכב, למרות שברור שאני חייבת. אחרי מה שהיה בלילה זה נהיה עוד יותר מסובך. כשאני נזכרת בזה אני מתמלאת במועקה. הייתי מסטולה, וחרמנית, אבל עכשיו אני ערה וסחית ומבואסת לגמרי. אני קמה ומתלבשת והולכת למקלחת, מקווה להרוויח ככה עוד קצת זמן. כשאני גומרת להתרחץ וחוזרת לחדר לשים את מברשת השיניים בתיק, הוא יושב שם על המזרון.
"בוקר טוב", הוא מחייך אלי, האם יש משהו חדש ושונה בחיוך שלו, שתמיד היה מנחם ומרגיע אותי, או שאני רק מדמיינת?
"בוקר טוב", המילים נחנקות לי בגרון.
"מה קורה?"
אני כמעט מתחילה עם ה-"כלום" אבל אז נזכרת שזה דן, לא אחד מהבחורים שאני שוכבת אתם בלילה ואז נגעלת מהם ביום. אני שותקת, ואז מחליטה פשוט להגיד.
"מוזר לי קצת. מה שהיה בלילה".
"כן, חופשי מוזר. אבל היה כיף, לא?" הוא מחייך אלי.
"לא לא, אל תתחיל אתי עכשיו עם 'היה כיף'. זה מוזר. וזה לא יקרה יותר"
"טוב, בסדר, בסדר. מה את מתעצבנת?"
"אני לא מתעצבנת, פשוט...לא משנה. בוא נעזוב את זה. יש לי משהו יותר חשוב לספר לך, שלא סיפרתי עד עכשיו ואני מרגישה חרא בגלל זה"
"מה?" הקול שלו כל כך אוהד וחברי שאני מתמלאת בטחון.
"אתמול נפגשתי עם הפסיכולוגית"
"וואלה, נכון! נו, מה היה? מתי יגיע הכסף?", הטון שלו נלהב, שמח. זה מקשה עלי עוד יותר אבל אני פשוט אומרת את זה וזהו-
"היא אמרה שכדי לתת לי ת'חוות דעת אני אצטרך לבוא לכמה פגישות"
"כמה?"
"לא ברור. בין חמש לעשר"
"וואו. איזה באסה. אז מה זה אומר? "
"זה אומר שאני לא יכולה לנסוע עכשיו". אני נושמת עמוק, מחכה שהוא יגיד משהו, ירגיע, אבל הוא שותק, ובסוף אני לא יכולה להתאפק יותר ושואלת-
"אתה...תחכה לי?"
הוא מסתכל עלי, ואז משפיל את העיניים ואומר בשקט
"וואלה, לא יודע. אני צריך לחשוב על זה, אבל ת'אמת, לא נראה לי".
"אל תענה כל כך מהר, אין לחץ". אני מנסה להישאר רגועה אבל מרגישה נחשול של בכי שעולה ונתקע בגרון.
"אני נגנב פה, דניאלה. אחותי סבבה, מבחינתה אני יכול להישאר, אבל נראה לי שאמנון יתבאס אם אני אתקע להם פה עוד. ואין מצב שאני שוכר דירה ומוצא עבודה. גם ככה, עם השלוש משמרות בשבוע בקפה אני בקושי מסתדר. אין, אני חייב לעוף מפה. לא נורא, תצטרפי אלי כשתוכלי", הוא אומר בקול מנחם, מתקרב אלי ומחבק אותי.
"כן", אני אומרת אבל לא באמת מאמינה. אני כבר לא אגיע להודו.
דניאלה
כשהייתה בכתה ג' או ד' היה סיפור אחד ב"מקראות ישראל" שאהבה מאוד. קראו לו טיול עם אבא, והוא סיפר על ילדה שנוסעת עם אבא שלה לטיול במכונית. היא הייתה קוראת אותו שוב ושוב, במהלך אינספור שיעורים משעממים, אותן דקות אינסופיות וריקות שהצטרפו לשעות, ולימים, ולשבועות. עכשיו היא מבינה שאותו סיפור נגע בה כל כך כי גם לה היה זיכרון, שאז היה עדיין טרי, של טיול כזה שעשתה עם אביה, רק היא והוא, לבקר חברים בקיבוץ מעברות.
נדמה לה שזה היה בסובארו האדומה, שהיא בשבילה האוטו של הילדוּת. אחר כך היו להם עוד המון מכוניות אבל רק את הסובארו האדומה היא ממש זוכרת. אולי כי זה היה כשהנסיעות המשפחתיות עדיין היו חשובות, ולא חובה מעיקה שממנה התחמקה, מתייסרת בתערובת של רגשי אשמה ותחושת שחרור.
באותו בוקר התעוררה לבד, מוקדם, הרבה לפני שאמא שלה באה להעיר אותה.
היא שכבה במיטה במשך הרבה זמן, או ככה לפחות זה הרגיש, וחשבה על הטיול, ועל זה שלא תלך לבית הספר, ותיסע עם אבא במכונית האדומה שלהם למקום רחוק, שידעה שקוראים לו מעברות, וידעה שזה קיבוץ.
היא אהבה קיבוצים. השבילים הקטנים המוצלים בעצים, הדשאים הגדולים, שהיו מרחבים עצומים בשבילה אבל לא מפחידים מדי. חדר האוכל הגדול שבו היו הרבה סוגים של אוכל, ואפשר היה לקחת כמה שרוצים. במיוחד אהבה את המגש הענק המלא ביצי עין. היא אהבה את זה שכולם הלכו יחפים או רכבו על אופניים, כמו במין ארץ ילדים דמיונית.
כשחשבה על זה התמלאה התרגשות, ולא יכלה לשכב יותר. היא קמה מהמיטה ולבשה את הבגדים שהכינה לה בערב הקודם. היא הייתה כותבת לעצמה בשבת בערב מה תלבש בכל יום מימות השבוע, וככה לא הייתה צריכה להתלבט, למרות שכמעט תמיד התחשק לה למרוד ברשימה, וללבוש דווקא בגדים אחרים ממה שרשמה. אבל לבוקר הזה הכינה בגדים שאהבה מאוד, את הבגדים החגיגיים שקיבלה לכבוד יום ההולדת האחרון שלה- אוברול ג'ינס וחולצת פלנל משובצת. עד עכשיו לבשה אותם רק למסיבות יום הולדת או לטיולים המשפחתיים של שבת בבוקר, אבל למרות שאותו יום היה סתם יום שלישי החליטה שהאירוע חגיגי מספיק. בעצם, חלק ממה שהפך את הטיול למרגש כל כך היה זה שהוא מתרחש ביום חול, במקום בית ספר, ומה שהיה אפילו יותר מיוחד- במקום יום עבודה של אבא. זה אף פעם לא קרה לפני כן. תמיד היה נדמה לה שהעבודה של אבא היא משהו קדוש, כמו החדשות והקפה השחור עם הריח הנפלא והטעם המאכזב- דברים של גדולים שאסור להפריע להם, שאי אפשר להפריע להם.
אחרי שצחצחה שיניים התיישבה ליד השולחן במטבח. אמא עמדה שם והכינה את הסנדוויצ'ים לטיול- מרגרינה ונקניק, עטופים במפיות הוורודות שתמיד צבעו לה את הסנדוויצ'ים, אבל בפעם הזו לא היה לה אכפת.
אחר כך היא ואבא ירדו ביחד במעלית הקטנה, שתמיד היה בה ריח כבד שהגעיל אותה, אבל הפעם הם היו לבד, והיא הריחה רק את ריח הבושם החמצמץ שלו, והחליקה את ידה אל תוך ידו הגדולה והחמה.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה, למרות שידעה.
"לבקר את פבלו ומרתה, חברים שלי ושל אמא מארגנטינה. הם עשו עלייה". גוון סרקסטי תמידי היה שזור בקולו הרועם, והיא ידעה שלא תעז לשאול יותר כלום.
מדי פעם היו צצות בחייהם דמויות מסתוריות, דוברות ספרדית, שאף פעם לא הבינה בדיוק מי היו, איך בדיוק הם קשורים אל הוריה, אבל נמנעה מלשאול שאלות, פוחדת מהתשובות, פוחדת להבין. מאז שיכלה לזכור היו נושאים שהעדיפה לא לדבר עליהם, ומה שהיה קשור בעבר המרוחק בארגנטינה נכלל בתוכם.
היא ישבה לידו באוטו, בכסא ליד הנהג. זה היה כבוד גדול, והיא הרגישה קרובה אליו. הם דיברו על בית הספר, על המורות, על החברות שלה, הוא שאל והיא ענתה, משתדלת לקשור שיחה, יודעת בחוש של ילדה שזה חשוב.
אבל למרות ההתרגשות מהנסיעה, מהישיבה מקדימה, מהזמן השקט עם אבא, מזה שהוא במצב רוח טוב, מה שהיה מרגש ונדיר בפני עצמו, בשלב מסויים נמאס לה מהנסיעה. הדרך נראתה לה ארוכה נורא, נדמה היה לה שהם נוסעים כבר שעות, והיא ייחלה להגיע כבר.
אולי בגלל זה כשהגיעו הייתה מאוכזבת- אבא שוב התרחק ממנה, והזמן חזר שוב לזרום ולהיות רגיל, והוא היה הוא והיא הייתה רק היא.
והאנשים האלו, החברים של אמא ואבא, חייכו אליה וקראו לה גרסיאלה, היא שנאה את זה, ושנאה את התחושה המעורפלת של עצב או רחמים או משהו אחר שלא ידעה לקרוא בשמו, רק ידעה שהוא גורם לה להרגיש קטנה, מסכנה. אפילו הקיבוץ נראה לה מאובק ועלוב, וממילא רוב הזמן ישבו בחדר והיא השתעממה ורצתה לחזור כבר הביתה.
גם בסיפור ההוא, במקראות, היתה אכזבה- אבא של הילדה ההיא עושה כל מיני סידורים ומדבר עם אנשים ולא ממש מקשיב לה, ובסוף הסיפור הילדה אומרת שהיא חולמת שפעם הם ילכו לטיול רק שניהם, בלי אוטו, ואבא יהיה רק שלה ויקשיב לה והם ידברו.
היא זוכרת שהזדהתה מאוד עם האכזבה של הילדה, למרות שאצלם זה לא היה בדיוק כמו בסיפור. עכשיו היא מבינה שכנראה הרגישה את הריחוק שהיה ביניהם, את זה שאבא שלה, גם כשעוד היה בבית, תמיד איכשהו היה ולא היה.
דן
אחרי שהיא הולכת אני נשאר לשבת עוד קצת במרפסת, מסתכל עליה מתרחקת בדרך לתחנת אוטובוס, עם התיק הגדול על הגב. כשהיא נעלמת אני נכנס ונשכב בחדר על המזרון. מהחלון רואים את הצמרת של הפיקוס, העץ שאני הכי שונא. חוץ מאקליפטוס, שאותו אני שונא אולי אפילו יותר. תמיד שנאתי אותם, אבל עכשיו במיוחד. אלה העצים של ישראל. האקליפטוסים של הילדות, של הטיולים בשבתות חמות מדי, דחוסים בטנדר הצבאי של אבא. ובצבא. כל בסיס דפוק שהייתי בו היה תמיד מלא באקליפטוסים.
והפיקוסים של תל אביב, עם הג'יפה על המדרכות והריח החמוץ.
אני זוכר שדיברתי על הקטע הזה של העצים עם ערן איזה יום, במרפסת של הבית בסנוגי. הוא התחיל להתווכח, אמר לי שאקליפטוס ופיקוס זה בכלל לא עצים ישראליים, ושחוץ מזה יש אותם גם בהודו, שאפילו במנאלי יצא לו לראות אקליפטוס. ואני אמרתי לו שקודם כל אין מצב, אקליפטוסים זה מתאים לאזורים חמים ואם כבר אז יש אותם בדרום, ושחוץ מזה זאת בכלל לא הפואנטה. שבשבילי זה העצים של ישראל, מכוערים ותקועים בכל חור ועם פירות מטומטמים, ובלי שום חן, בדיוק כמו הארץ הדפוקה שלנו, והוא בהה בי ואז צחק ואמר- אחי, הלכת פה רחוק, כּוּלה עצים. ולא היה אכפת לי בכלל שהוא לא הבין. לא היה אכפת לי מכלום, למה שיהיה, על מרפסת של בית מעץ באמצע ההימאליה.
חייב לחזור לשם. לזמן האחר הזה. למבט האחר.
כשחזרתי לארץ, בהתחלה זה עוד נשאר לי, המבט של הודו. אבל לאט לאט זה עובר. חוץ מזה, על מה כבר יש להסתכל. אני מסתכל על הפיקוס הזה, ובמקום להרגיש שהלב שלי גדל וכמעט מתפקע, אני מרגיש שאני מתייבש. בהודו יש עצים שאני אפילו לא מכיר.
אני עוצם עיניים והפנים של דניאלה עולים לי ישר בדמיון. עם הנמשים העדינים והחיוך הקטן. ואז אני נזכר במה שהיה בלילה ורוצה לבכות. איזה אידיוט. היא התבאסה ששכבנו. והתבאסה שאמרתי שאני לא מחכה לה. ראיתי עליה. לא נורא, יעבור לה. עברנו ביחד כל כך הרבה דברים, נעבור גם את זה.
אני נזכר בחלום. זה החלום שבלבל אותי. אנחנו עדיין בתיכון, באיזה טיול, כל החבר'ה שם, היא הולכת ממקום למקום ואני אחריה, ופתאום היא נעצרת ומסתכלת עלי, כזאת יפה. פתאום אני קולט שהיא בלי חולצה, עם הכתפיים העדינות והשדיים הקטנים שלה, והשיער הארוך – בחלום הוא היה ארוך- על הפנים.
"מה אתה רוצה?" היא שואלת אותי, ואני אומר-"אני מתגעגע", ואז התעוררתי.
זה החלום שבלבל אותי, פתאום הסתכלתי עליה אחרת, חשבתי שאולי.. כל השנים האלו, והיא החברה הכי טובה שלי, אפילו השמות שלנו מתאימים, דן ודניאלה, אבל כשאמרתי לה את זה, כאילו בצחוק, היא צחקה ואמרה שזה נשמע כמו איזה צמד זמרים מהסבנטיז.
אז אולי זאת לא היא. אני לא דואג. אני יודע שהיא, מי שזאת לא תהיה, תגיע בסוף. אני מרגיש שהיא קרובה, ויש לי סבלנות.
למרות שלפעמים לא. חוץ מזה שאני גם חרמן. כבר שנה, מאז הקטע עם אחות של יאיר, שלא נגעתי באף אחת. העיקר לקחתי אתי להודו איזה מאה קונדומים מהארץ. אמרו לי שלא כדאי לסמוך על הקונדומים בהודו. אבל לא יצא לי כמעט לפגוש בחורות, לא בקטע כזה. וגם כשכן, לא רציתי סתם, ובהודו זה בכלל לא היה לי חסר.
אבל זה לא רק החלום, זה גם ישראל. אני נגנב פה, מתחיל לדמיין שטויות. רק עכשיו אני מבין, שכשאמרתי שאני מתגעגע בכלל לא התכוונתי אליה.
מיכל
סמדר ומירי גרו ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. הן סידרו לי מזרון במרפסת, שהייתה ריקה חוץ מכמה ארגזים עם דברים שלהן. המרפסת הייתה בצד הקדמי של הבניין, ממש על הרחוב, עם חלונות ענקיים בלי תריסים. מוקדם בבוקר השמש הייתה עולה וזורחת לי ישר בעיניים, וקצת אחר כך היו מתחילים האוטובוסים. אחרי כמה לילות קצרים מדי התחלתי לישון עם אטמי אוזניים ועם חולצה קשורה על העיניים, מרגישה כמו פליטה.
ובאמת שניסיתי להרגיש מסכנה. סמדר ומירי ריחמו עלי ופינקו אותי. הן הכינו לי קפה והגישו לי אותו עם עוגיות, ניחמו אותי בשיחות עידוד אל תוך הלילה, לקחו אותי לבתי קפה ולמועדונים.
ואני קיבלתי את הנחמה והפינוקים בתחושה מעורבת של הנאה ואשמה. הרגשתי קצת כמו כשהייתי ילדה והייתי נשארת בבית חולה, אבל בעצם לא הרגשתי כל כך רע, והייתי שותה את התה עם הלימון ואוכלת את הצנימים בחמאה שאמא נתנה לי באותה תחושה בדיוק.
אחרי שבועיים ראיתי על לוח המודעות במכללה מודעה – מחפשים שותפה שלישית לדירה ברחוב הרמן כהן בתל אביב. המחיר היה סביר, אז נסעתי לראות את הדירה. זו הייתה דירה גדולה ברחוב קטן ושקט ליד ככר רבין, והחדר שהיה אמור להיות שלי היה גדול, עם מרפסת קטנה.
וככה, בלי הרבה דרמטיות או מחשבות פילוסופיות אופייניות, חזרתי לתל אביב. לבד הפעם, ובגלל זה יותר נוכחת, כמו שזה היה בדרך כלל בתקופות הלבד המעטות שלי מאז גלעד. כשגרתי בשדרות רוטשילד, עם ניר, התאמצתי כל כך להרגיש- חגיגית, נרגשת, אשה, משהו. ולא הרגשתי כלום, למרות עשרות הסלטים והפטוצ'יני והקפה ההפוך.
בפעם הזו חזרתי כל כך נטולת ציפיות. לא מודעת, כמעט, לכך שאני חוזרת, שקיבלתי מין הזדמנות שנייה.
לאט לאט גיליתי שאני איכשהו שייכת, שהפעם אני משתתפת בסרט, ולא רק צופה בו בכמיהה מורעבת. כשנסעתי על הטוסטוס, לעבודה בקפה, ללימודים או לסידורים, הראש שלי לוהט בתוך הקסדה, הזעתי וקיללתי בקול רם רמזורים איטיים מדי, ובכל זאת זה לא ממש נגע בי, לא הצליח להפיג את התחושה החדשה והנפלאה הזו- שאני גיבורה בסרט, ושזה אחלה סרט.
לאט לאט צברתי בחזרה קצת רכוש. טלוויזיה קטנה, קצת כלי מטבח, סט מצעים. אחרי שהכרתי קצת את השותפים שלי, הוא סטודנט לקולנוע, היא לעבודה סוציאלית, ידעתי שהם כנראה לא יהיו חברים שלי, אבל דווקא הידיעה הזו גרמה לי לחוש אתם נינוחות של בית.
אני זוכרת את השבת הראשונה שלי בדירה.
זה היה יום שישי בערב, ישבתי בחדר שלי קצת אבודה. אבא כבר חיבר לי את הטלויזיה אבל לא התחשק לי לראות שום דבר, הכל נראה לי משעמם וטיפשי, תוכניות כאלו למי שאין לו שום דבר יותר טוב לעשות. הריח של הקיץ נכנס דרך החלון הפתוח, יחד עם הניחוח התל אביבי שכל כך התגעגעתי אליו, ואני הוצפתי התרגשות אבל לא היה לי מה לעשות אתה, אז הלכתי להכין לי קפה במטבח.
כשיצאתי מהמטבח עם הקפה נתקלתי בקובי, השותף שלי.
"הי. אני בדיוק מקרין את הצילומים שלי מהמזרח בחדר, בא לך לראות?"
זה לא היה ממש משהו שבא לי לעשות, אבל לא היה לי משהו יותר טוב אז הלכתי אתו, מקווה כרגיל שהוא לא מתחיל אתי.
אני זוכרת את עצמי עומדת בחושך, בחדר שלו, מסתכלת בתמונות שצילם- ילדים הודים צוחקים, מקדשים, נהר עם אבנים עגולות, נהג ריקשה. רגע אחד חשבתי- "מה אני עושה פה בכלל, עם הבחור הזה שמשעמם אותי בסיפורים בנאליים על הטיול שלו", וברגע הבא, פתאום, התמלאתי התרגשות. ידעתי שהכל חולף ומשתנה, ושאיכשהוא, בנס, בזכות ניר שזרק אותי, חזרתי להיות חלק מכל מה שמשתנה, חזרתי לחיים.
הללויה, הצלחתי!