סיפור ההנקה של נוסעת סמויה

דף סיפור הנקה

הדיבור על הספר העתידי של אמא ל 5 הציף אצלי באחת סיפור בן כמעט שלוש שנים. זה סיפור ההנקה של בתי הבכורה, ניצן. פצע שעדיין לא הגליד לגמרי עם כמה לקחים ותובנות.

חזרנו במוצ"ש מבית החולים אופוריים אחרי לידה נפלאה, טבעית ומעצימה. מרגישים שאנחנו על דרך המלך. על האושר שלי העיבה רק תחושה עמומה של חוסר ביטחון בנוגע להנקה. בסוף השבוע לא היו יועצות הנקה בבית-החולים. ביקשתי עזרה מאחיות מזדמנות ובכל פעם ניגשה אלי אחות ואמרה: לא, לא ככה. תיקנה לי את התנוחה בלי להסביר והמשיכה הלאה. השתחררתי הביתה בלי לדעת איך להניק.

לפני הלידה היה לי ברור שאני מתכוונת להניק. אבל היה גם איזה חוסר ביטחון. אחותי, שילדה שנתיים קודם, הניקה רק תקופה קצרצרה. כשהבת שלה הייתה בת עשרה ימים אמרו לה בטיפת חלב שאין לה מספיק חלב. היא התחילה להוסיף לה פורמולה, ותוך שבוע-שבועיים ההנקה הסתיימה. בזמנו קיבלתי את הסיפור הזה כפשוטו. בגרסתה של אחותי היא לא הניקה כי לא היה לה מספיק חלב.

בימים הבאים, הרבה קושי: כאבים איומים בהנקה. אני, שעברתי את הלידה בלי משככי כאבים, בוכה בלי סוף בהנקות. כואב לי נורא. ניצן יונקת מעט ואז נרדמת, בכל פעם לכ-5 שעות. אני שומעת דעות סותרות בנוגע לשאלה אם להעיר אותה להנקות. נוח לי יותר לשמוע "אל תעירי אותה" כי ההנקות הן, כאמור, סיוט.
אני במתח נפשי גדול אבל לא קולטת שגם ניצן במצוקה. קיץ ואני מלבישה אותה חם מדי. לא מבינה שהשינה הארוכה שלה לא מבטאת שובע אלא חולשה. אני אמא טרייה ואין אף אחד בסביבה שיעיף עין ויתקן את הטעויות שאני עושה. זוכרת שבדקתי בספר כמה חיתולים אני אמורה לספור ביום. היו לה אולי 3 חיתולים צואים ב-12 יום, ובכל זאת, משום מה, לא ירד לי האסימון.
אחרי שבוע-שבוע וחצי אני קובעת תור במרכז ההנקה בעיר מגורי. הבעיה שמטרידה אותי היא הכאבים העזים בהנקה. ברקע יש גם עננה של חשש שניצן לא מוזנת טוב. יש לנו תור לטפ"ח בגיל שבועיים ואני אומרת לעצמי שטוב שאז ישקלו אותה.
ביום שלישי, בגיל 12 יום, אני מגיעה עם ניצן למרכז ההנקה. קבלת הפנים חמה, המדריכות נחמדות והדמעות שלי זולגות מעצמן בהקלה. סוף סוף יטפלו בנו. קודם כל שוקלים את ניצן. בשורות לא טובות. היא שוקלת 90% ממשקל הלידה שלה. אני מוצפת אשמה שלא הבנתי שהיא רעבה. אחת המדריכות יושבת אתנו שעה ארוכה ומלמדת אותי לראשונה איך להניק. אחר כך היא פורשת בפני את התוכנית: "בכל בוקר, לפני שבעלך יצא לעבודה הוא יכין לך סנדוויצ'ים לכל היום. תיכנסי למיטה עם התינוקת, הסנדוויצ'ים והרבה מים, ופשוט תניקי אותה עד שהגוף שלך יישר קו עם הצרכים שלה".
אני מסכימה בהיסוס. אנחנו אמורים לעבור דירה בעוד יומיים ואני לא בטוחה שאעמוד בזה נפשית וגופנית.
קובעים שאחזור מחר.
למחרת, יום רביעי, אני חוזרת למרכז להנקה. הבשורה הטובה: 3 חיתולים צואים ב-24 שעות. הבשורה הפחות טובה – היא עדיין לא עלתה במשקל. המדריכה מתקשרת לרופאה האחראית ומתייעצת אתה. הן מחליטות להמשיך במעקב צמוד. מבקשות ממני להמשיך על פי התוכנית ולעדכן.
למחרת, יום חמישי, יום לפני מעבר הדירה. אחר הצהריים ח. מסיע אותי לחברה טובה וחוזר לסיים את אריזת הדירה. בלילה הוא מצטרף אלינו ושלושתנו ישנים אצל החברה. עובר עלינו ליל בלהות. ניצן ערה כל הלילה. היא יונקת, מסיימת, מתחילה לבכות וחוזר חלילה. אני מעבירה אותה מצד לצד, מרגישה שאין לי חלב. הכל כואב לי, אני גמורה מעייפות וחסרת אונים, אני בוכה איתה.
בבוקר באה החברה שלי לשאול איך עבר עלינו הלילה. אני מספרת לה. היא מעיפה עין בניצן וקולטת מיד שהיא מיובשת (החברה שלי רופאת משפחה). נותנים לה פורמולה שיש במקרה בבית. היא שותה בשקיקה אבל אסור לתת לה כמות גדולה מדי בבת אחת. לכמה דקות נראה שהיא מתאוששת אבל אחר כך היא שוקעת באפטיה ולא מסכימה להמשיך לשתות. כעת ח. מוכרח לצאת לפגוש את המובילים והחברה שלי מוכרחה לצאת לעבודה. היא מהססת מאוד אם לשלוח אותנו למיון ילדים. בגיל כזה כל הגעה למיון גוררת בירור לא נעים (ניקור מתני, אאל"ט). היא מתייעצת טלפונית עם הרופא הממונה עליה והוא גוער בה שהיא חסרת אחריות. צריך לנסוע למיון. עכשיו.
ח. נוסע בלב כבד לפגוש את המובילים, ושוכח להשאיר לי את כיסא הבטיחות. החברה שלי יוצאת לעבודה ובעלה לוקח אותי למיון ילדים. אני יושבת במושב האחורי ובתי התינוקת בזרועותיי, מרגישה כמו אמא פושעת. הרעבתי את הבת שלי. ייבשתי אותה. ועכשיו אני נוסעת איתה בלי כיסא בטיחות.
בינתיים ח. מתקשר למדריכת ההנקה שליותה אותי. למען האמת, מאוד קשה לו איתה. הוא מרגיש שמתנהל בינינו שיח נשים שלא לוקח אותו בחשבון. כאילו הוא לא צד בעניין. כשהורו לי להיכנס איתה למיטה לכמה ימים, ועוד בעיצומו של מעבר דירה, ההנחיה נראתה לו לא אנושית. הוא הרגיש שמתעללים בי ובניצן ושהוא לא יכול להגיע אלי כי מרוב אשמה אני לא יכולה לראות את זה. עם המטען הזה הוא מתקשר למדריכת ההנקה ואומר לה שניצן התייבשה בלילה. התגובה שלה מרתיחה אותו: "נתתם לה פורמולה? אוי! טוב, עדיין אפשר להציל את ההנקה". "להציל את ההנקה?" הוא רוצה להגיד לה ולא אומר, "כרגע ההנקה לא מעניינת אותי בכלל. כרגע אני רוצה להציל את התינוקת שלי".

המשך יבוא

רק רוצה שתדעי שמקשיבים פה בשקט.

מקשיבים פה בשקט.
גם פה.

תודה תמרולה וגילה. אני חוֹוה סוג של מבוכה חברתית, כמו מישהו שסיפר משהו מאוד אישי במסיבה ונתקל בשתיקה ובפנים חתומות. אז טוב לדעת שאתן מקשיבות.
לפני שאמשיך בסיפור אני רוצה לשאול: איך זה קרה לנו, זוג אינטליגנטי ומלא כוונות טובות? איך קרה שהגענו עם בתנו התינוקת למצב ירוד כל כך? מה גרם לכך שהדברים השתבשו ומה היה יכול לעזור לנו באותה תקופה?
חסר לנו שבט, זה ברור.
חסר לנו גם הספר של אמא ל 5, שילווה אותנו בקול מרגיע ובוטח. ספר שמתחילים לקרוא עוד לפני הלידה, עם כותרות כגון:
תפיסה נכונה של השד
ניהול ההנקה
איך לוודא שההנקה מתנהלת כשורה
התחלות קשות
מתי לפנות ליועצת הנקה ואיך מוצאים אחת כזו
מתי לפנות לרופא ילדים
כשהתינוק חלש מכדי לתפוס היטב את השד
מתי ואיך להוסיף תמ"ל
בקבוק אחד של תמ"ל יחסל את ההנקה - האמנם?
של מי ההנקה הזו לעזאזל - ההנקה כבחירה משפחתית
שאיבת חלב כאמצעי להגברת תפוקת החלב
שיטות להגברת תפוקת החלב

אני חושבת גם שהסיוע שקיבלנו ממרכז ההנקה, למרות הכוונות הטובות, היה לא מקצועי וגרם לנו נזק. אסור לחשוב על ההנקה במנותק מהתינוק ואמו ומהמערכת המשפחתית שבתוכה הם פועלים.
בשלב שבו הגעתי לקבל עזרה היה צורך בהתערבות דחופה. הגוף שלי לא היה מסוגל להדביק את הצרכים של בתי בִּן יום. אני חושבת שהיה צריך לתת לה פורמולה ולהנחות אותי איך להגביר את התפוקה באמצעות שאיבות ואיך לחזור בהדרגה להנקה מלאה. היה צריך לומר לי שמתן פורמולה לא אומר שאני כישלון בתור אמא ולא אומר שזה סוף ההנקה. שקודם כל חשוב שהיא תאכל, ורק אחר כך חשוב מה היא תאכל ואיך. אבל המסר היה הפוך. פורמולה לא תעלה על הדעת.
וגם אם ההחלטה של מדריכת ההנקה לנסות להסתדר ללא תוספת פורמולה הייתה מוצדקת, אני משוכנעת שהיא הייתה צריכה לומר לי לקנות קופסה אחת ובקבוק, שיהיו בבית למקרה שנזדקק להם ב-5 בבוקר. במצב כל כך גבולי היא הייתה צריכה להנחות אותי איך לזהות את הנקודה שבה עוצרים ונותנים תמ"ל. אבל החרדה שלה מהאפשרות הזו שיבשה, לדעתי, את שיקול הדעת שלה.

הסיפור מסתיים כך:
ניצן התאוששה במיון באופן ספונטני ולא נזקקה להתערבויות או אישפוז. הבדיקות שלה יצאו תקינות, למעט בעיה בתפקודי הכבד שהצריכה מעקב ויוחסה ל "LOW INTAKE" (כך נכתב בפתק השחרור).
הימים הבאים היו מתוחים מאוד. מדריכת ההנקה נשארה בתמונה ולחצה עלי לחזור להנקה מלאה באמצעות שאיבות אינטנסיביות. אני לא הסתדרתי עם השאיבות. לקח לי נצח לשאוב כמות שהספיקה לארוחה אחת, והשאיבה הכאיבה לי (היום אני יודעת שלא השתמשתי במשאבה מתאימה). ח. איבד כל אמון במדריכת ההנקה והרגיש צורך להפעיל עלי לחץ נגדי. שוב, המאמץ שנתבע ממני נראה לו לא אנושי והוא הרגיש שהאשמה משבשת את שיקול הדעת שלי. הוא, מצדו, היה מוכן לוותר על ההנקה לגמרי. הבקבוקים סיפקו לו הוכחה מוחשית ומרגיעה שמשהו באמת נכנס פנימה. בדור שלנו המון תינוקות לא ינקו וכולנו בסדר, לא? התחלתי להתחמק ממדריכת ההנקה. היה לי לא נעים לאכזב אותה. למרבה המזל ניצן אהבה לינוק ולא ויתרה על ההנקה. המשכתי להניק אותה חלקית עוד חודשים רבים.

לקראת הלידה של בתי השנייה הסיפור הזה צף ועלה בינינו, ויחד אתו המתח והכעסים. לי היה ברור שהפעם אעשה כל מאמץ להניק הנקה מלאה. ח. פחד שהרצון הזה ישבש את השיפוט שלי והוא שוב ירגיש שאין לו עם מי לדבר. אני הרגשתי שהוא לא סומך עלי וכעסתי על הלחץ שהוא הפעיל בזמנו. הוא הרגיש שאני לא נותנת מספיק מקום לרצונות ולחששות שלו.
בסוף תפסנו את עצמנו. שאלתי את ח. מה דרוש לו כדי להיות רגוע בנוגע להנקה. סיכמנו על פגישה עם יועצת הנקה מיד לאחר הלידה, גם אם ארגיש שהכל מתנהל כשורה. הסכמנו שהוא יהיה שותף מלא לכל החלטה בנוגע להנקה. הבטחתי לו שלא אנסה להימנע ממתן בקבוק בכל מחיר. קנינו קופסה אחת של פורמולה, בקבוקים ומברשות, שיהיו בבית. אמרתי שאני בטוחה רק בדבר אחד: שאם יהיה קושי, הפעם אדע לזהות אותו בזמן.
וכך היה. בתי נולדה והסיפור חזר על עצמו (מתברר שמשהו במבנה שלי מקשה עליהן לינוק באופן אפקטיבי בשבועות הראשונים). קיבלנו עזרה מקצועית יותר מפעם אחת. הבאנו הביתה משקל מיד שרה ושכרנו לקטינה. קשה לתאר כמה קשה לקום באמצע הלילה ולהתחבר ללקטינה, כשכל סיבוב רעשני שלה נגמר בטיפה אחת של חלב. בעיני זו הגדרה חדשה למאמץ סיזיפי. בדיוק כשנשברתי והחלטתי לוותר, העניינים הסתדרו. לאושרי הרב, בתי הקטנה יונקת מלא.

סיפור מרגש. וגם - כל הכבוד על המאמצים!

בדיוק כשנשברתי והחלטתי לוותר, העניינים הסתדרו
להרפות. זה מפתח לכל כך הרבה דברים!

בדיוק כשנשברתי והחלטתי לוותר, העניינים הסתדרו
מזכיר לי את סיפור ההנקה שלי (עשית לי חשק לספר)

לאושרי הרב, בתי הקטנה יונקת מלא.
כל הכבוד לך!!!

מרגש מאוד @}

ובכל זאת - כל הכבוד לך על ההתמדה ועל ההבנה שהגעת אליה עם בעלך.
למדתי הרבה מהסיפור. תודה שסיפרת

כל הכבוד לך!!!
מרגש מאוד
@}

תודה ששיתפת!

וואו, איזה סיפור!
דרך אגב, אני מכירה כמה יועצות הנקה מוסמכות, שהיו אומרות לך "קודם כל תני עכשיו בקבוק. הילדה מיובשת ומורעבת כבר 12 יום, וחשוב שהיא תאכל". בעצם, היו נותנות לה בקבוק עוד אצלן במרפאה (אלה היו יועצות הנקה מוסמכות IBCLC?), אם יש להן.
לצד זה, לבנות תוכנית ריאלית להגביר את החלב שלך בעזרת שאיבות (ריאלית = להתייחס גם למצב של מעבר דירה. למשל, להגיד לך להתחיל לשאוב, אבל לדחות את עיקר המאמץ לאחרי מעבר הדירה), ולשמור על הנקה באמצעות היצמדות ותנוחה נכונות, אבל לא במקום לתת לה אוכל.
עוד תזכורת היא, שרצוי היה שיבדקו איזו משאבה יש לך ואיך את בכלל שואבת. גם זו הדרכה שצריך לקבל מיועצת. הרי אמא טרייה פעם ראשונה שיש בעיה בהנקה אצלה, מאיפה שתדע בכלל לשאוב?
השאיבה שנועדה להגברת החלב לא מיועדת שייצא הרבה חלב (לרוב האמהות לוקח איזה שבועיים להתרגל לשאיבה עד שיוצאות כמויות טובות - במצב של תינוקת מורעבת ומיובשת אין שבועיים!), אלא לגרות את מערכת הייצור בשד. אם יוצא חלב ואפשר לתת אותו לתינוקת - זה בונוס. יועצת הנקה מוסמכת בוודאי יודעת את זה.

תודה על השיתוף. רק במקרה נכנסתי לדף הזה, והוא כל כך חשוב.
מאחר ושיתפת אותנו בפרוט רב, ומאחר והנושא מאד חשוב בעיניי, אני רוצה לנסות ולעבור על הסיפור ולהעיר הערות מקצועיות. זה כמובן בשום מקרה לא ביקורת על אף אחד, אבל יתכן ויהיו אנשים שזה יוכל לעזור להם, ואולי אפילו לך זה יעזור להבין מה היה. אני לא יודעת כלל מי הנפשות הפועלות, כך שכל ההערות שלי הן רק לפי הכתוב.
שקודם כל חשוב שהיא תאכל, ורק אחר כך חשוב מה היא תאכל ואיך
זה אחד המסרים החשובים ביותר שנהוג להעביר לאמא מיניקה. זה החוק הראשון - תינוק חייב לאכול. אם צריך - פורמולה מבקבוק. אבל לעיתים, בעת הערכת ההנקה, גם במצב שיש רושם שעד עכשיו התינוק ינק פחות מן הנדרש, רואים שעם הצמדה נכונה התינוק יונק מצוין, ואין צורך מיידי במתן תוספות. מאחר ואצלכם היתה רק ירידה של 10% במשקל לא נראה שהמצב היה קשה. 10% נחשב ירידה סבירה במשקל, אם כי בגיל 12 יום מצפים כבר להתחלת עליה במשקל. יתכן ועל זה התבססה ההמלצה הראשונה של המדריכה. (האם היא היתה יועצת הנקה מוסמכת IBCLC?) והיא גם הזמינה אותך למחרת, וגם זה מראה על אחריות רבה. והמצב היה טוב בביקור השני - הירידה במשקל נעצרה, והיציאות התרבו . כאשר "מתקנים" את ההנקה מצפים שתחילה המשקל יתייצב, כלומר לא ירד יותר, ותוך 3-4 ימים מתחילה עליה. כך שגם מבחינה זו המצב היה טוב.

המדריכה מתקשרת לרופאה האחראית ומתייעצת אתה. הן מחליטות להמשיך במעקב צמוד. מבקשות ממני להמשיך על פי התוכנית ולעדכן.
גם זה מראה על התנהגות מאד אחראית של המדריכה (או יועצת).
כלומר - לפי כל התאור שלך נראה שמדובר במדריכה מאד אחראית. - מעקב צמוד, התייעצות עם רופאה. אני כמובן לא יכולה לדעת אם באמת לאחר העזרה שלה התינוקת ינקה יעיל, אך לפי העצירה בירידה במשקל והתרבות היציאות נראה שהמצב היה סביר, מבחינה רפואית.
נראה שמה שלא היה בסדר, היה חוסר ההתחשבות במצב האישי שלכם - מעבר הדירה, וכן אולי חוסר הסבר מהם הסימנים לכך שהמצב קשה וצריך לפעול בצורה אחרת.

אני חושבת גם שהסיוע שקיבלנו ממרכז ההנקה, למרות הכוונות הטובות, היה לא מקצועי וגרם לנו נזק. אסור לחשוב על ההנקה במנותק מהתינוק ואמו ומהמערכת המשפחתית שבתוכה הם פועלים. אני מסכימה לחלוטין, אך מבחינה מקצועית נראה שנהגו נכון, כפי שציינתי למעלה. ירידה במשקל לא היתה קשה (10% זה המספר הנחשב סביר בכל ספר לימוד), למרות שאני מעדיפה להתחיל לבדוק מה קורה עם ההנקה כבר בירידה של 7% . אבל הנזק שאת חשת נגרם בגלל חוסר ההסתכלות על המערכת כולה.

בשלב שבו הגעתי לקבל עזרה היה צורך בהתערבות דחופה. - לפי הנתונים שנתת הטיפול שקיבלתם עומד בכל קריטריון מקצועי. מה שהיה חסר זה התייעצות אתכם איך אתם רואים את המצב.
למעשה מה שהיה לא תקין זה ההדרכה שקיבלתם בבית החולים. היה צריך להדריך אתכם לוודא שיש לפחות 3-4 יציאות ביום, לא לתת לישון יותר משלוש שעות, לשקול תוך 3-4 ימים מהשחרור, לפנות לייעוץ אם יש כאבים חזקים. אבל בעת שפניתם לעזרה הטיפול שקיבלתם נשמע בהחלט סביר.

"נתתם לה פורמולה? אוי! טוב, עדיין אפשר להציל את ההנקה" זה כמובן משפט בילתי סביר לחלוטין. אני הייתי מנסחת אותו אחרת - "מצוין, עשיתם את הדבר הנכון. יופי שהיא מתאוששת. אם אתם מעוניינים לחזור להנקה זה בהחלט אפשרי. תוך כדי כך שנדאג שהיא מקבלת את כל המזון הדרוש לה ננסה לעזור לאמא להעלות את ייצור החלב, ובהדרגה לרדת בתוספות. חשוב עם זאת לדעת שזה דורש לא מעט השקעה".

מדריכת ההנקה נשארה בתמונה ולחצה עלי לחזור להנקה מלאה באמצעות שאיבות אינטנסיביות. דווקא הנקודה הזאת היא בעייתית. גם מבחינתכם, אך גם מבחינת המדריכה. כלומר - אתם חשתם שהיא לוחצת עליכם לחזור להנקה מלאה, עד כדי כך שהרגשת צורך לבסוף להתחמק ממנה, והיא לעומת זאת עשתה כמיטב יכולתה להיות בסדר. שמרה על קשר, ניסתה לעזור לך להגיע למה שאת רוצה - אם פנית אליה, הרי שכוונתך היא שאת מעוניינת להניק. זו נקודה מאד בעייתית אצל יועצות ההנקה. היכן עובר הגבול בין לשמור על קשר ולתמוך, ומתי זה הופך ללחץ על האמא. הרבה מאד מזה תלוי בסגנון ובכימיה בין היועצת לאמא וגם לאבא.
כאמור - אין לי מושג מי המדריכה או יועצת ההנקה בה מדובר, אבל אני יכולה להעיד על עצמי - כל פעם כשאני מתקשרת לאמא לברר מה שלומה אני מתלבטת - האם אני תומכת והיא מאד שמחה שהתקשרתי, כי לא היה נעים לה להתקשר, ורבות אומרות לי שזה בדוק כך, ואף מציינות לרעה אם יועצת לא מתקשרת לברר מה קורה, או שאני לוחצת עליה.
אני בחרתי בכל פגישה שלי עם אמא, או הורים, להגיד מהתחלה שהם קובעים מה לעשות, וכל בחירה שלהם מקובלת עלי. אני מסבירה שאני נותנת להם את ההמלצות שנותנות את הסיכוי הגדול ביותר להמשיך או לחזור או להגיע להניק הנקה מלאה, אך הם בוחרים מה מכל ההמלצות מתאים להם ומה הם מקבלים.

היה לי לא נעים לאכזב אותה. גם זה נושא שאני כיום מבהירה לכל אמא בפגישה הראשונה - היא לא עושה שום דבר כדי "לא לאכזב אותי". אני היא זאת שעוזרת לה לעשות את מה שהיא בוחרת לעשות. ואם היא בוחרת אחרי שבוע להפסיק להניק, היא יכולה לפנות אלי ולשאול איך לייבש את החלב. הבחירה היא שלה, ואני כאן כדי לעזור לה.

ח. איבד כל אמון במדריכת ההנקה והרגיש צורך להפעיל עלי לחץ נגדי. שוב, המאמץ שנתבע ממני נראה לו לא אנושי והוא הרגיש שהאשמה משבשת את שיקול הדעת שלי. כמובן אם אבד האמון בין המטפל למטופל אי אפשר להמשיך את הקשר. אך יש כאן בעיה קשה - במי מטפלת יועצת ההנקה - באמא ובתינוק? בכל המשפחה? לעיתים קרובות נתקלתי באמהות שהיו זקוקות לתמיכה שלי כדי לעמוד בלחצים של הסביבה. היו גם פעמים שניסיתי לברר מה האמא באמת רוצה, כדי לנסות לדעת מה היא מצפה מימני. לעיתים קרובות מאד אני נתקלת במצב שמבחינת האמא המאמץ הנדרש ממנה הוא גדול, אך סביר, אך כל הסביבה לוחצת עליה לותר. מה עלי לעשות? הרי רק האמא יכולה לקבוע מה סביר בעיניה. יש בטיפולי אמהות ששואבות כל שלוש שעות , כולל בלילה, מזה חודשים, ובעיניהן זה סביר, ואחרות שלא מסוגלות לעמוד בזה אפילו שלושה ימים. מאד קשה ליועצת הנקה לדעת איך לנהוג במצבים כאלה. לעודד את האמא המתקשה? לעודד אותה להמשיך? או אולי לעודד אותה לוותר, תוך הסבר שזה לא אומר בשום אופן שהיא אמא פחות טובה? לעזור לאמא שמשקיעה את כל המאמצים יום ולילה להמשיך? או אולי לומר לה שבן זוגה צודק, והיא מגזימה?
כאן נכנס הגורם האנושי - האישיות של כל אמא וכל יועצת הנקה, הכימיה בין יועצת ההנקה לכל אמא וכל משפחה.

אני מקווה שההודעה הארוכה שלי לא מייגעת, ואני מקווה שאני לא פורצת כאן לדף בלוג. חשבתי שיש מקום לנסות להביא את דרך המחשבה של יועצת הנקה. ואני מאד מאד שמחה לקרוא את הסיפור הזה ודמים לו. מכל סיפור כזה אני לומדת משהו, ומקבלת נקודת מבט נוספת שאולי תעזור לי עם המטופלת הבאה.

השאיבה שנועדה להגברת החלב לא מיועדת שייצא הרבה חלב (לרוב האמהות לוקח איזה שבועיים להתרגל לשאיבה עד שיוצאות כמויות טובות - במצב של תינוקת מורעבת ומיובשת אין שבועיים!), אלא לגרות את מערכת הייצור בשד
אני זוכרת שהיועצת אמרה לנו את זה איזה 700 פעם, אבל לקח איזה שנתיים-שלוש עד שהבנתי את כוונתה.
(נוסעת, מרשה ביקורים כאלה?)

תודה רבה על כל התגובות. זה מחמם את הלב.

להרפות. זה מפתח לכל כך הרבה דברים!
מסכימה.

למדתי הרבה מהסיפור.
מכל סיפור כזה אני לומדת משהו, ומקבלת נקודת מבט נוספת שאולי תעזור לי עם המטופלת הבאה.
אני מאוד מאוד שמחה.

אני מקווה שאני לא פורצת כאן לדף בלוג
(נוסעת, מרשה ביקורים כאלה?)
לא רק מרשה. אני שמחה על תגובות כאלה.

אמא ל 5:
קטונתי כמובן מלשפוט את האיכות המקצועית של העזרה שקיבלנו. אינטואיטיבית אני מרגישה שהגישה שתיארה בשמת הייתה נכונה יותר במקרה שלנו. ((אגב, עם בתי השנייה, יועצת ההנקה הביאה אלינו הביתה משקל דיגיטלי ושקלה אותה לפני ואחרי הנקה של 3/4 שעה. התברר שהיא עלתה רק 20 גרם, אף על פי שהיה נראה שהיא תופסת נכון את השד. היועצת הסיקה שמשהו במבנה שלי לא מאפשר יניקה אפקטיבית באותו שלב, ובנתה עבורנו תוכנית של שאיבות והשלמות מבקבוק (חלב שאוב ופורמולה). רק בגיל 4-5 שבועות חזרתי להניק "רגיל")).

מכל מקום, ברור לחלוטין שיועצת ההנקה (עכשיו בדקתי. זו הייתה יועצת הנקה ולא מדריכת הנקה כפי שסברתי קודם) הייתה מסורה מאוד וקיבלה החלטות נכונות בסך הכל. הביקורת העיקרית שלי עליה היא זו: אני משוכנעת שהיא הייתה צריכה לומר לי לקנות קופסה אחת ובקבוק, שיהיו בבית למקרה שנזדקק להם ב-5 בבוקר. במצב כל כך גבולי היא הייתה צריכה להנחות אותי איך לזהות את הנקודה שבה עוצרים ונותנים תמ"ל. אבל החרדה שלה מהאפשרות הזו שיבשה, לדעתי, את שיקול הדעת שלה.

בדיעבד אני לא בטוחה עד כמה היא לחצה עלי. ייתכן שזה היה לחץ פנימי שלי שהשלכתי אותו עליה. בקריאה חוזרת של הסיפור, יש לי הרגשה שבנזוגי והיועצת פשוט שיחקו בחוץ את הדרמה הפנימית שלי. כך או כך, העובדה שמרכז ההנקה הוא זירה נשית לחלוטין (במקרה שלי, כל היועצות ורוב הנועצות במרכז ההנקה הן דתיות, מה שמחריף את הסגירות של הזירה הזו בפני גברים) - לא צריכה להשכיח את העובדה שנעזרת כאן משפחה שלמה. כאמור, אצלנו חלק גדול מהקושי היה טמון בתחושה של בנזוגי שמתייחסים אליו כאילו הוא לא צד בסיפור.

אמא ל 5, אין ספק שזו משימה לא פשוטה - לעודד הנקה ולהפגין מעורבות ואכפתיות בלי להפוך לעוד גורם שלוחץ על האם ומשבש אצלה את ההקשבה הפנימית. המודעוּת למורכבוּת הזו, והרגישות (שאני מרגישה שניחנת בה), בוודאי עוזרות לך בכך.

בתחושה של בנזוגי שמתייחסים אליו כאילו הוא לא צד בסיפור.
וזו הבעיה העיקרית:
שיועצת ההנקה צריכה להשקיע יותר זמן, מאמץ ותשומת לב בכלל לא ב"ייעוץ הנקה" פרופר (שזה המקצוע שלה), אלא בלנסות לפענח את מערכת היחסים המשפחתית, ואיך לגרום לבני הזוג להתחבר לרצונותיהם האמיתיים ולבטא אותם, כי הם לא עושים את זה!
נגיד, בן זוגך היה איתך בייעוץ ההנקה? ישב לידך? שאל שאלות? הביע דעה? אמר שיש בעיה של מעבר דירה וביקש התייחסות ספציפית לבעיה הזאת, שלא מאפשרת את קיום העצה שלהן כרגע?
כל כך קשה להרגיש מה היולדת רוצה, מה בנזוגה רוצה (לפעמים בניגוד לה! לפעמים לא תומך בה ובצרכי התינוק!), ממה כל אחד מהם מפחד, מי לוחץ עליהם ואיך לעזור להם להתמודד איתו...
טוב שאני לא יועצת הנקה P-:

נגיד, בן זוגך היה איתך בייעוץ ההנקה? ישב לידך? שאל שאלות? הביע דעה?
כפי שכתבתי, מרכז ההנקה שפנינו אליו הוא זירה נשית מובהקת שגברים מודרים ממנה לחלוטין. הכל מתנהל בחדר קטן וללא מחיצות שישמרו על פרטיותן של הנועצות, ולכן הכניסה לגברים אסורה. להרגשתי יש כאן גם משהו עמוק יותר מהבעיה הטכנית. כפי שבמוסך ובבנק מתעלמים ממני ומדברים רק אל בנזוגי, במרכז ההנקה זה להפך. התפיסה היא שמדובר ב"עניינים של נשים".
מסיבה זו בדיוק לא חזרנו לשם בלידה השנייה אלא פנינו ליועצת שהגיעה אלינו הביתה.

מזכיר לי את הטענות פה ובפרט בהודעה הזאת

וואו, איזו חוויה.

שמחה בשבילך שבלידה השנייה היתה חוויה טובה יותר. אני מתלבטת אם ללחוץ "שלח" בסוף כתיבת ההודעה, כי אני רוצה שתביני שאני לא מעוניינת להתווכח עם התחושות שלך - אני יכולה להבין אותן לגמרי. אבל אני רוצה להציג נקודת מבט אפשרית של הצד השני.

מסיבה זו בדיוק לא חזרנו לשם בלידה השנייה אלא פנינו ליועצת שהגיעה אלינו הביתה
תראי, לי היה ברור כבר מהודעתך הראשונה באיזה מרכז מדובר. אולי תרצי לשלוח להן בדואל את הפידבק הזה? אני בטוחה שהן תרצינה לשמוע. ומאחר שלי, לפחות, היה קל לזהות, אז אולי עדיף לשאול אם הן מעוניינות להגיב כאן, או לחלופין, לטשטש את הפרטים בעריכה.

כשהורו לי להיכנס איתה למיטה לכמה ימים, ועוד בעיצומו של מעבר דירה, ההנחיה נראתה לו לא אנושית. הוא הרגיש שמתעללים בי ובניצן ושהוא לא יכול להגיע אלי כי מרוב אשמה אני לא יכולה לראות את זה. עם המטען הזה הוא מתקשר למדריכת ההנקה ואומר לה שניצן התייבשה בלילה. התגובה שלה מרתיחה אותו: "נתתם לה פורמולה? אוי! טוב, עדיין אפשר להציל את ההנקה".
את יודעת איך שסיפור אישי של אדם אחר מזכיר לך סיפורים שלך עצמך? אני נזכרתי ביולדת שביקרתי פעם, כשההנקה עוד מתנדנדת, והיא עומדת לעבור דירה לפני שהילדה תהיה בת שבוע. הרגשתי שזה לא אנושי שאין לה כל הזמן שבעולם כדי לעבוד על ההנקה. בסוף הביקור (משפחתי; אני לא עובדת בתחום) הילדה ינקה הרבה יותר טוב, אבל היא ארזה יותר מאשר הניקה, וההנקה נגמרה תוך כמה ימים. זה פשוט עיתוי מאוד לא מוצלח לעבור דירה, מיד לאחר לידה, גם כשלא מניקים בכלל

לגבי תגובתה של מדריכת ההנקה - האם לדעתך ייתכן שלא הובהרה הציפייה שלו משיחת הטלפון הזו? כשהורה מתקשר למדריכת הנקה שטיפלה בתינוקת, הגיוני שהוא רוצה לדבר על ההנקה; ושאם הוא מדווח שהילדה קיבלה פורמולה, הוא כנראה מודאג מעתיד ההנקה לאחר השילוב.

אני חייבת לציין שאת מתארת התמודדות מאוד יפה ואמיצה שלך עם הרגישות שלו לנושא לקראת הלידה השנייה.

רק רציתי להוסיף שניצן כנראה ינקה משהו טוב, כי היא הילדה הנפלאה ביותר שיש

< וזה לא רק בגלל שאני שומעת כל הזמן ברקע " אני אויב את צני המון מון" >

כל הכבוד לך!
ותודה על השיתוף@}

ולכן הכניסה לגברים אסורה.
גם אני כמובן זיהיתי את המרכז, אם כי רק לפי ההודעה השניה. באמת מאד מאד חבל שכך זה מתנהל שם, וזה כנראה באמת בגלל ההסתכלות על ההנקה כאל עיניין נשי, ויתכן שזה באמת כך בחברה הדתית. אני חושבת שמאד חשוב להעביר להן את הביקורת הזו, כי יתכן מאד שהן לא מודעות לבעיתיות, בגלל ההבדלים התרבותיים.
אצלי מובן מאליו שבן הזוג מגיע, ואני דווקא מופתעת כשאמא מגיעה לבד. אני תמיד מעודדת אותה לבוא עם בן זוג, או לפחות עם סבתא. כדי שעוד אוזן תשמע את ההסברים שלי, וכדי להבין טוב יותר את המסגרת הכללית בה מצויה האמא הטריה.
וכמו ש עדי יותם כתבה - יש לא מעט אי הבנות בתקשורת. אני תמיד נותנת דוגמה של אמא שהיתה אצלי בייעוץ, ובין היתר הסברתי מדוע רצוי להמנע מבקבוק תמ"ל בלילה. למחרת האמא הזאת סיפרה למישהי אחרת שמאד התאכזבה מהביקור אצלי כי אמרתי שכל ההנקה שלה לא שווה כלום כי היא נותנת בקבוק בלילה. היה חשוב לי מאד לקבל את הפידבק הזה, למרות שזה כמובן הרגיז אותי, ומאז אני עוד יותר נזהרת בדברי, ותמיד מוסיפה להסבר מדוע רצוי להמנע מבקבוק בלילה גם הערה שבכל מקרה, ההנקה חשובה ביותר ומצוינת עבור התינוק, גם אם בכל זאת מחליטים לתת בקבוק בלילה.
כפי שאמרתי לעיל - מכל הערה אפשר ללמוד משהו.

תודה לכולכן על הדיון הפורה @}

מקבץ קצר של תגובות נוספות:

בשמת - אני בטוחה שגם רופאים נדרשים לעיתים קרובות להשקיע מאמץ ותשומת לב לא ביעוץ רפואי "פרופר" אלא בהבנת הדינמיקה המשפחתית ובגילוי רגישות לצרכים הרגשיים של מטופליהם. (כמו שאומרת ניצן "ככה זה").

גילה - תודה על ההפניה לדיון. אני בטוחה שבנזוגי (ש - אגב - שועשע מהכינוי השושואיסטי שהדבקתי לו כאן) יקרא אותו בענין והזדהות.

עדי (ו אמא ל 5) - אחשוב איך להעביר למרכז ההנקה את הביקורת שלי. מכל מקום, השתדלתי מאוד לנסח אותה בהגינות.

יעל -

אני בטוחה שגם רופאים נדרשים לעיתים קרובות להשקיע מאמץ ותשומת לב לא ביעוץ רפואי "פרופר"
בוודאי! זה מה שמבדיל בין רופאים "טובים" לרופאים אה... לא טובים? פחות טובים?
(P-: איזה מזל שאני גם לא רופאה (-; )

אני מעבירה לכאן דברים שכתבה לי אמא ל 5, כדי שיהיו נגישים לכל מי שמתעניין בסיפור וכדי לעשות צדק עם יועצת ההנקה:

התלבטתי אם לענות על דברייך בנושא ההתיבשות, כי זה הרי בכלל לא הנושא. אבל לאחר מחשבה נוספת החלטתי בכל זאת להתייחס. אני חושבת שחשוב להבין מה קרה אז.
אגב, אני מבינה שאת לא משוכנעת שהייתה התייבשות. דווקא על העובדה הזו אין מחלוקת.
דווקא לפי דברייך די נראה שלא היתה התייבשות. הסימן החשוב ביותר להתייבשות בבדיקות דם זה עליה בריכוז המלחים, היפרנטרמיה בשפה הרפואית. לפי מה שכתבת היו רק הפרעות בתפקודי כבד. לפי מה שכתבת האבחנה של הרופאים היתה low intake ולא dehydration שזה התיבשות. התיבשות היא מצב דחוף, הדורש טיפול מיידי, לרוב באינפוזיה, ומסתדר מהר, תוך שעות, אולי יממה, וכל הבדיקות חוזרות לתקין. לעומת זאת המצב שתארת היה מצב של מחסור מתמשך במזון, שאכן כמובן לא טוב ודורש התערבות, אך לא מצב דחוף כמו התייבשות, והעובדה היא שגם אחרי שבועיים זה עדיין לא לגמרי הסתדר גם מראה שזה לא קשור להתיבשות, כלומר - זה היה מצב כרוני מסוים, שנבע ממחסור בהזנה בשבועיים הראשונים, והסתדר בהדרגה עם שיפור ההזנה.
כל דברי אלה באו רק כדי לחזק את ההתרשמות שלי שההתיחסות של יועצת ההנקה היתה סבירה, כלומר היא לא פיספסה מצב דחוף. הפספוס היה של המצב שלך - מעבר דירה, הבעל לא נמצא בפגישה, לא ניתן הסבר מתי בכל זאת לתת תמ"ל. יש להניח שאם הדברים היו מתנהלים כפי שהיא תכננה, היית חוזרת תוך יום יומיים, ואם לא היתה עליה במשקל היא היתה ממליצה על תמ"ל. כך אני עושה לעיתים קרובות. בשלב ראשון, אם מצב התינוק סביר ואין ירידה גדולה מידי במשקל, והוא יונק היטב לאחר תיקון התפיסה, אני ממליצה על הנקות תכופות ויעילות. ואם לאחר כמה ימים לא מתחילה עליה במשקל אני עוברת ל Plan B - מתן תמ"ל ושאיבות. לרוב השלב הראשון פותר את הבעיה, ורק לעיתים רחוקות יותר יש צורך להתחיל בתמ"ל. כמובן שיש מצבים שמיד ברור שהמצב לא טוב - ירידה רצינית במשקל, תינוק שלא יונק יעיל למרות כל המאמצים, רושם של מחסור רציני בחלב - ואז מההתחלה אני ממליצה על התחלת תמ"ל מיידית, יחד עם שאיבות.
תמ"ל אינו מילה גסה, וכל יועצות ההנקה משתמשות בו כשצריך. מצד שני, הוכח ללא כל ספק שמתן תמ"ל ללא הצדקה גורם לשיבוש ההנקה וסיום יותר מהיר שלה. נשאר רק להחליט מתי זה מוצדק ומתי לא, וזה בהחלט תלוי בהרבה מאד גורמים, לא רק המצב הרפואי של התינוק, כפי שהמקרה שלכם מוכיח שוב.

חשוב לי להדגיש שאני כותבת את כל זה לא כדי להגן על יועצת ההנקה. אני בטוחה שיש יועצות הנקה שטועות, כפי שיש רופאים שטועים, ויש להניח שגם אני טועה לעיתים, למרבה הצער. אבל כאשר קראתי את סיפורכם התרשמתי מאד מהטיפול הסביר ביותר של יועצת ההנקה - אף יותר מהרגיל. מאחר והבעת אכזבה מהטיפול שלה חשבתי שכדאי להדגיש שמבחינה רפואית נשמע שהטיפול שלה היה נכון. זה בתנאי שהתינוקת ינקה היטב לאחר הביקור הראשון.

ועוד הערה אחת:
חברה לעבודה ראתה אותי אתמול עם המשאבה, והתחילה לספר לי את סיפור ההנקה שלה.
יש לה תאומות בנות שמונה חודשים. היא לא הצליחה להניק אותן וזה עדיין מצער אותה. לדבריה, לא היה לה מספיק חלב והן לא עלו במשקל. השבועות הראשונים שלאחר הלידה היו מבלבלים, מתישים וסוערים מבחינה רגשית. היא נעזרה ביועצת הנקה אבל בסופו של דבר נשברה. היה לה קשה מאוד לאכזב את היועצת. "רעד לי הקול כשהתקשרתי להגיד לה שאני מרימה ידיים".
שאלתי מה שמה של היועצת.
מתברר שזו אותה יועצת שבה נעזרתי לפני שלוש שנים.

חשבתי על שני המקרים ואני רוצה להעלות כאן השערה: ייתכן שיש קשר בין החשש לאכזב את היועצת לבין כשלון ההנקה. ייתכן שהמעורבות הרגשית של היועצת הייתה בעוכרי ההנקה. במקרה שלי היא נחוותה כלחץ והקשתה עלי להרגיש שאני בחרתי, מרצוני החופשי, לעשות את המאמצים הגדולים שנדרשו כדי לשמר את ההנקה. מאחר שהרגשתי שהמאמץ שלי נועד לרָצות את היועצת, או לא לאכזב אותה, לא הרגשתי בעלות אמיתית על ההחלטה לפעול על פי התוכנית של היועצת, והכרת התודה שלי התחלפה בסופו של דבר בתחושות של יאוש, חוסר אונים וכעס. (וגם בבנזוגי, כאמור, התעורר צורך להפעיל לחץ נגדי, כי הוא הרגיש שמופעל עלי לחץ לא הוגן).
כתבתי קודם שאני מרגישה שהיועצת ובנזוגי שיחקו בחוץ את הדרמה הפנימית שלי (או הקונפליקט הפנימי שלי). אם להמשיך את קו המחשבה הזה, אני חושבת שאם היועצת הייתה פחות מעורבת רגשית, אולי הייתי חוֹוה את הקול שהיא השמיעה כקול פנימי שלי ולא כקול חיצוני לי, ואז הייתה לו עוצמה גדולה הרבה יותר.
הצלחתי להבהיר את עצמי?

את נוגעת בשאלה מורכבת של יחסי יועצת-לקוחה, או אולי צריך לקרוא לזה יועצת-אמא.
נורא מענין.

עוד רבע תובנה (ויסלח לי אלוהים על הזמן שאני גונבת כאן על חשבון העבודה

):
אנחנו כבר יודעים ש "בכל פעם שאנו מלמדים את הילד דבר-מה, אנו מונעים ממנו את האפשרות להמציא אותו." (ז'אן פיאז'ה , בדף של יונת).
אנחנו גם יודעים שבטיפול פסיכולוגי, בכל פעם שלמטפל יש איזו תובנה מזהירה על חיי הנפש של המטופל, כדאי שיתאפק ולא יאמר דבר. כשהמטופל יגיע בעצמו לאותה תובנה, יהיה לה ערך רב הרבה יותר (לא זוכרת כרגע מי האיש החכם שכתב זאת. ויניקוט?)
אותו עיקרון נכון, כנראה, בכל סוג של יחסי טיפול / חינוך / יעוץ.

אלא שבחינוך ילדים ובטיפול פסיכולוגי, לרוב יש זמן לאפשר לתהליך הפנימי של הילד (או המטופל) להבשיל.
ביעוץ הנקה, לעומת זאת, בדרך כלל אין מספיק זמן. אחרי הלידה, האֵם לא יכולה לקחת את הזמן שלה לפני שהיא מחליטה מה היא יכולה ומוכנה לעשות כדי לשמר את ההנקה. לעיתים קרובות היא צריכה לקבל החלטות במהירות, מהיום להיום. הדחיפות הזו יוצרת המון מתח, וגם מפתה את הסביבה ללחוץ על האם. כל אחת מהנפשות הפועלות מושכת לכיוון שנראה לה נכון.
לכן, אני חושבת, חשוב כל כך להגביר את מודעותן של אימהות לעתיד לכך שיש להתכונן להנקה (ללמוד, לחשוב, לדון עם בן הזוג בתסריטים אפשריים) - עוד לפני הלידה.

ייתכן שהמעורבות הרגשית של היועצת הייתה בעוכרי ההנקה.
לא מזמן שמעתי הרצאה על שחיקה של יועצות הנקה. יש המון שחיקה - את רוצה לעזור לכולם. האמא בלחץ, היא זקוקה לך עכשיו , את כל כך רוצה לעזור לה להצליח. בין היתר המרצה הדגישה את העובדה כמה חשוב ליועצת ההנקה לדעת להפריד את הייעוץ שלה מהתחושה שלה שהיא רוצה לעזור לאמא הזאת לעבור חוית הנקה נפלאה. כלומר - את, כיועצת הנקה, יכולה לתת לאמא את הכלים, אבל את לא חיה בבית שלה, את לא חיה עם המשפחה שלה, את רק יכולה לתת לה את המידע הדרוש, ללמד אותה את מה שהיא צריכה לדעת, אבל את לא יכולה לחיות את החיים שלה, במקום בו היא נמצאת. את לא צריכה להרגיש כשלון אישי עם כל אמא שלא הצליחה להגיע להנקה מלאה טובה ומספקת. זה לא אשמתך.
וזה לא פשוט. יועצות הנקה רבות מאד מאד רוצות לעזור, מרגישות שהנה, הנה עוד מאמץ קטן (או גדול) וזה מצליח. חבל להן עבור האמא הזאת והתינוק הזה שהם מפסידים את החויה המופלאה של ההנקה. רוב יועצות ההנקה הניקו בעצמן, חלקן לאחר חויות לא מוצלחות בעבר, ולכן הן כל כך רוצות לעזור.
צריך ללמוד שגם יותר מידי רצון לעזור מזיק. צריך ללמוד להתנתק. צריך (באופן מלאכותי לעיתים), להגיד לעצמנו - אני נותנת לה את כל המידע. היא, ורק היא, בוחרת מה מכל זה מתאים לה. אני לא חיה את החיים שלה, אני רק עוזרת לה להגיע למקום שבו מתאים לה להיות.
רוב יועצות ההנקה לא רוצות לעזור רק כי הן יודעות כמה זה חשוב, או בריא להניק. הן עושות זאת פשוט מתוך זה שהן כל כך נהנו מזה, והן כל כך רוצות שגם אמהות אחרות יוכלו להנות. אני חושבת שזו הסיבה שלעיתים זה יוצר באמא את התחושה שהיא מאכזבת את יועצת ההנקה. למעשה - יועצת ההנקה מתאכזבת מעצמה שהיא לא הצליחה לעזור מספיק לאותה אמא כדי שהיא תצליח.
אני שוב חוזרת - תודה על כל מה שנכתב כאן, בעיקר על ידי נוסעת סמויה. זה מאד עוזר בהמשך תמיכה באמהות, כדי לנסות לעשות כמה שפחות טעויות.

נוסעת אהובה, שוב תודה, על השיתוף הפורה.
להלן הערה לאמא ל 5, שניתן למחוק אותה לאחר שתקרא -
אני החברה הרופאה, ולצערי הרב מאד, ניצן אכן הגיעה למצב של התיבשות, באותו בוקר לא פרטתי זאת כך לנוסעת ולבן זוגה, אבל התינוקת הנפלאה הזאת היתה לא רק ישנונית, אלא לא הגיבה לכאב והייתה היפוטונית לחלוטין, כמו כן היה לה מרפס שקוע והחיתול שלה מ18(?) שעות קודם לכן (אם אני זוכרת נכון) היה יבש (שקלנו אותו...). כיון שלא קיבלה ריכוזים גבוהים של תמ"ל, אין צורך לצפות שההתיבשות תתבטא דווקא בהיפרנתרמיה. כנראה שהתמ"ל שהספיקה לינוק לפני השקיעה המשמעותית, עשה את שלו וכך תוך כדי ההגעה למיון התאוששה, אני סולדת מרפואת-בית-חולים והייתי עושה כל שביכולתי על מנת שלא תגיע לשם, אבל דומני שלא הייתה הרבה ברירה. בכל מקרה אני גאה כל כך בנוסעת ובבני משפחתה המופלאים, על ההתמודדות אז ועכשיו.

קראתי, ואני שמחה שהדברים הסתדרו. אני מודה שאני כבר לא זוכרת את כל פירטי הדברים, ומפאת קוצר זמן אני כרגע לא קוראת שוב את הכל מתהתחלה.

גילי נולדה לפני שבעה וחצי שבועות במשקל 3,490 ובגיל שבועיים שקלה רק 3,260. הפעם לא היו לי כאבים בהנקה וגם ספירת החיתולים הרטובים והצואים לא רמזה על בעיה, ובכל זאת היה ברור שמשהו לא תקין ונדרשת התערבות דחופה.
יצרתי קשר עם ג'סיקה, יועצת ההנקה שעזרה לי להגיע להנקה מלאה עם בתי השנייה. היא צפתה בגילי יונקת ואישרה שהתפיסה תקינה ובכל זאת היא לא יונקת באופן אפקטיבי. ככל הנראה זה משהו במבנה שלי ולכן הבעיה חזרה בשלוש הלידות.
ג'סיקה הציעה לי להניק את גילי בעזרת צינורית על השד (עזר הנקה ואחר-כך לשאוב חלב במשך עשר דקות באמצעות משאבה חזקה (לקטינה של מדלה, דו-צדדית). היא הדגישה שחשוב לא לפתוח פער של יותר משלוש שעות בין כל הזנה-שאיבה, ורק בלילה מותר לדלג על הזנה-שאיבה אחת, אם גילי ישנה ברצף. פתחנו חמ"ל שלם בבית, עם המשאבה, הבקבוקים, הצינוריות, מברשות הניקוי וקופסת המטרנה (בהתחלה לא היה לי די חלב שאוב, וגם אחר כך לא תמיד). זה לא היה פשוט: היו ימים שהתעסקתי בהזנה שעה וחצי מתוך כל שלוש. לפעמים הצלחתי להתפנות לשאיבה רק יותר משעה אחרי תחילת הארוחה, ואז הרגשתי שפספסתי את חלון ההזדמנויות לשאוב, כי הייתי כבר קרובה מדי להנקה הבאה. מכל מקום, גילי התחילה לעלות במשקל ובהדרגה החלפתי חלק מההזנות-שאיבות האלה בהנקות רגילות, עד שלפני שבוע וחצי הצלחנו להגיע להנקה מלאה.

הכימייה והתקשורת הטובה עם ג'סיקה עזרו לי מאוד. הגישה ההדרגתית שלה התאימה לי. הרגשתי שהיא מקצועית והומנית יותר מהגישה של "תיכנסי למיטה ותעבירי את התינוקת מצד לצד עד שהגוף שלך ישלים את החסר". ג'סיקה הנחתה אותי לשאוב רק עשר דקות מכל צד (בניגוד ל: לשאוב כמות שתספיק לארוחה הבאה) ואמרה לי להתייחס לשאיבות בתור גירוי לשד, כשהחלב השאוב הוא רק בונוס. "אל תסתכלי על הכמויות שיוצאות בשאיבה ואל תתרגשי מכך שאת נותנת לה מטרנה. בתמונה הכללית זה בטל בשישים".

עוד דבר שעזר הוא שיכולתי ליישם את התוכנית הזו בגישה עניינית. הפעם האנרגיה שלי לא התבזבזה על ספקות, התלבטויות, חרדות, מתחים זוגיים או רחמים עצמיים. ידעתי שזה מה שאני רוצה, ידעתי שההנקה תסתדר תוך כמה שבועות, וגם בעלי היה שלם עם המהלך, תמך בו ואיפשר אותו.

איזה אושר! אני כל כך נהנית להניק, נהנית מן הרפיון והרוגע של גילי כשהיא יונקת, מחמימות גופה ומהאינטימיות שיש בינינו ברגעים האלה. אם לא יהיה פה עוד תינוק בשנים הקרובות, כנראה שהמסכנה תצטרך לינוק עד גיל בית ספר יסודי

.

איזה מרגש!

כנראה שהמסכנה תצטרך לינוק עד גיל בית ספר יסודי
התחושה הזו זכורה לי היטב אחרי הקשיים שהיו לי עם הגדולה.

איזה יופי לכן, תמשיכו ליהנות!

איזה יופי לכן, תמשיכו ליהנות!

וחשוב שאת חולקת ומספרת, אז תודה

שמחה מאד בשביל שתיכן.
יודעת מנסיון אישי עד כמה עניין ההנקה הוא אמוציונלי ולא טריוויאלי. כל הכבוד לך על המאמצים וההשקעה והעיקר שהם נשאו פרי (אני קצת מקנאה אפילו..)
בתי בת 6.5 חודשים ועדיין יונקת עם צינורית. מבחינתי זה הרע במיעוטו. בחודשים הראשונים היו לי תחושות קשות מאוד נגד התמ"ל שהיא מקבלת. כשהיתה בגיל חודש וחצי חשבתי שההנקה הסתדרה (למרות שהיועצת והרופאה הזהירו אותי שכנראה שתהיה לי רק הנקה חלקית) והפחתתי את הכמות של התמ"ל. הקטנה שלי לא בכתה ונראה היה שאולי הנקה מלאה היא בהישג יד. היינו מאד עסוקים סביב עניין המשקל ושקלנו בערך פעם בשבוע. בן זוגי היה מודאג שהיא לא מקבלת מספיק וששיכנעתי את עצמי שדברים הסתדרו והוא אכן צדק. במשך עשרה ימים עלתה רק 70 גרם. זה גרם לי להבין שאם אני רוצה בטובתה של בתי עדיף לשנות את האג'נדות שלי, טובות ככל שיהיו, ולספק את הצרכים שלה בהתאם למציאות. לקח לי זמן עד שלמדתי להניח בצד את רגשי האשמה והיום כשהם מנסים להרים ראש אני כבר מזהה אותם ממרחקים..
עכשיו היא כבר אוכלת מוצקים בהנאה רבה, התמ"ל כבר לא אויב ואני עדיין מניקה לפי דרישה. החלב שלי חשוב לה גם הוא רק שליש או חצי מכמות המזון שלה וכמובן שהנקה זה לא רק אוכל. כשאנחנו מכורבלות במיטה בסוף כל יום והיא יונקת, אני מרגישה שיש סדר ביקום. הכל בא על מקומו.

סליחה על ההשתפכות.. לא התכוונתי שיצא כל-כך ארוך(:

וואו, תודה על סיפורי ההנקה שלך, נוסעת סמויה!
למדתי המון ממך ומהדיון שהתנהל פה בזכות סיפורך הראשון. תודה ששיתפת גם בסיפורי ההנקה הבאים, נפלא לראות איך הדברים משתפרים מתינוקת לתינוקת - משתפרים בכל המישורים (-:.
והמון מזל טוב!

.

שאלה: האם אמא ל 5 הוציאה את הספר המדובר? אני די בטוחה שלא, אבל רק למקרה שפספסתי... חשוב כל כך שהיא תכתוב ותוציא ספר כזה! (גם אותי היא הצילה מכאבי הנקה מתמשכים, אם כי בהחלט לא הייתי מקרה חמור).
ועוד שאלה - האם יש דף תיוג סיפור הנקה?
כי אם לא, כדאי שיהיה, לא?

התרגשתי לקרוא.
איזה נחישות.
כמה משמח!

תודה על התגובות @}.
אמא של דנדי: כתבתי לך משהו בדף הבית.
גלית, אני חושבת שהספר עדיין לא יצא. אני מקווה שהוא בתהליכי הוצאה אבל אין לי מושג. (אגב, היום הייתי מוסיפה לספר כזה גם נספח ובו סיפורי הנקה).
ו - כן, יש תיוג כזה: דף סיפור הנקה.