אני מעתיקה הנה את סיפור הלידה שלנו. כתבתי את חלקו עוד בבית החולים, ואת חלקו בבית, לאחר מספר שבועות. הצצתי בו שוב לפני כמה ימים, ולא הצלחתי לשנות כמעט כלום. אני מתנצלת על האורך.
סיפור הלידה של התאומים שלי (גרסה מפורטת, לשמש לי כזכרון)
חלק זה של הסיפור נכתב בבית החולים, כשהלידה טריה טריה ומבולבלת בראש, והודפס בבית, עם שינויים מזעריים:הספור מתחיל ב - נבחר נקודה שרירותית: יום ראשון, ג' חנוכה, בו הכתובת היתה רשומה על הקיר
- התלוננתי על "כאבי מחזור" רצופים, שאינם מפסיקים, משולבים בתחושה של "טמפון שלא נמצא במקום". נעניתי ש "ככה היה לי מעל לשבוע לפני הלידה".
- בעלי (שחלקו בלידה היה רב הרבה יותר) דיבר עם הרופאה שלי, שאמרה "אם היא לא תלד תוך ימים ספורים, שתלך למעקב בבית חולים". התלבטנו עד כמה להאמין לה - היא צדקה.
- בערב ישבתי על כדור פיזיו (כניסה אחרונה לפורום, בדיעבד), וכשקמתי, הרגשתי שכל האגן, ש"התפרק" לא מתחבר בחזרה. איזושהי התכוננות שלא תאמן של הגוף.
- הדלקנו נר רביעי של חנוכה אצל חברים. טחנתי ערמת לביבות יפה, וחיסלתי נתח כבד מערמת גלידה שהיתה על השולחן. בסוף הגלידה - כאב בטן (ספק-שלשולי ?). בלי לחשוב שיש קשר בין כאב הבטן לבטן המאוד קשה שהיתה לי, אמרתי, בלי להתבלבל "כמה פעמים אמרתי לך לא לאכול כל כך הרבה גלידה?"
עד כאן - הקדמה ארוכה. הלידה היתה קצרה יותר.
התעוררתי ב 4 לפנות בוקר. הרגשתי משהו יוצא משם (הפקק הרירי? שמחתי). היה ברקע גם משהו שאח"כ הובן כציר כואב. קמתי לשירותים, ובדלת הבנתי שזה יותר כמו ירידת מים. הערתי את בעלי, עם ההודעה הלאקונית שזו ירידת מים, והלכתי לשירותים. כמו בסיפורים - אלה מים שיורדים ללא שליטה. ניגבתי - כתמים ריריים חומים. (א-אה! אנחנו יודעים מה זה - מים מקוניאליים).
ב 5:30 הגענו לבית החולים (נהריה). בדרך לאוטו היה משהו שהבנתי שהוא ציר (בוקר טוב, אליהו!), ושציר יכול לכאוב. בנסיעה, תדירות הצירים עלתה מכל 4 דקות (בהתחלה בלבד) לכל 2 דקות (אני זוכרת את הדקות הזוגיות בדרך, כי בכל ציר בדקתי מה השעה. לא נסענו באי-זוגיות).
בדיקה ואגינלית ראשונה בבי"ח - 4 ס"מ. מוניטור. אולטרה-סאונד ("ראש, וחצי ראש". כלומר - מנסים לידה ואגינלית. לא חשבתי שיכול להיות אחרת, מבעד לצירים (כל ההתכוננות ל "יכול להיות קיסרי" - עמוק בפנים ידעתי שלא). חדר לידה (לקחו אותי לשם על כסא. לא ממש הבנתי למה. הרגשתי פנתר). 8 ס"מ. מוניטור פנימי, לגברת, חיצוני לאדון החסר לב (גם עכשיו היה קשה לשמוע את הדפק המושלם שלו), ולצירים (מאוחר יותר, בהרגשה של "תעיפו את החבלים האלה ממני", אני לא אבין למה צריך מוניטור לצירים - "אני כבר אגיד לכם").
הרופא הנחמד שקבל אותנו ("טוב, אז אני אשאל מה שלומך רק בין ציר לציר") התחלף במקצועי-קונקרטי עם שפם של רציניים. המיילדת שהכרנו מהסיור לא טפלה בנו. המיילדת הנחמדה מאוד שקבלה אותנו, לא יילדה אותי. הגענו לחדר לידה עם מיילדת ללא קליק (אתנו, כנראה), וממש דאגתי. אבל - התחלפה משמרת, והללא קליק התחלפה במלאכית בשם זיוה, שהצליחה להשאיר אותנו בחדר לידה לבד, פרט לרגעים בהם ממש היינו צריכים אותה.
עכשיו - אני על המיטה. מחפשת תנוחה נוחה. כאב לי להחליף תנוחות. הייתי מחוברת לשני מוניטורים מהבטן, והפנימי - ימינה, ולאינפוזיה שמאלה. כל החוטים הסתבכו, ובמשך הצירים, בכל פעם שזזתי - מהגב - לצד - לבטן - לברכיים - עם רגליות - בלי - ימין - שמאל, כל קונפיגורציה אפשרית של המיטה (תודה, זיוה) - כריות נוספות - כריתי, בכל שינוי כזה - אני הנדסתי מה לעשות עם כל החוטים שמתלפפים סביבי ובין הכריות. פתרון חלקי: צריך להוריד את החלוק (הוא בין כה לא מסתיר כלום, אז למה שינג'ס?). עוד פרויקט הנדסי. התכנון בזמן ציר. ערן מבצע בין צירים. ולמה רק בין צירים? כאם נכנסת לתמונה הדי (מלאך שומר נוסף, מרחפת בעצותיה בחדר הלידה, וגם בהמשך) עם עצה: בציר, ערן לוחץ חזק, עם שתי ידיים, על האגן מאחור. גז צחוק לא עזר, לא כמו הידיים של ערן. השיא היה ציר בו עמדתי על הברכיים, מחבקת את ערן, והוא לוחץ מאחורי. אני לא זוכרת למה הפסקנו את זה, תירוץ טכני דבילי, ולא היה איך ומתי לחזור לשם.
כל הזמן רציתי לשירותים. עוד בבית, אבל פחדתי. וכשבאנו לבי"ח ושאלתי אם מותר, כבר לא הרשו לי. ובצירים, היה ברור שזה תכף מתקרב. לא ידעתי אם זה הראש לוחץ על המעי, או אם המעי באמת משתחרר, אבל - למי אכפת? תחושה חזקה נוספת בצירים - רצון לישון. בין ציר לציר, ממש ניסיתי לשכב על הצד, ולישון. עוד ענין מוזר - היו צירי לחץ, וביניהם צירים סתם. זיוה בקשה שאני אלחץ בצירים, ואני "אבל הוא לא תמיד מבקש. כשהוא מבקש, אני לוחצת", מתעקשת להקשיב לגוף שלי. בצירים נשמתי מהר. רק ככה הצלחתי. ניסו לשכנע אותי לנשום לאט (למה?), אבל היות ואני היחידה ששולטת בסרעפת שלי (בעצם - היא שולטת בי), נצחתי. ככה היה לי טוב. בצירי הלחץ נלחמתי ברצון להפסיק לנשום בלחיצה. התוצאה היתה מין זעקות שבורות (כמו שברים בשופר), שהן שחרור אוויר. ערן ניסה להסביר לי שמותר לי לצעוק (לא ואללה. התחשבנו על זה אחר כך).
בין לבין - בא הרופא הראשון, הנחמד, ושאל אם אני רוצה אפידורל. המיילדת מהסיור היתה שם במקרה, והזכירה לו שאפידורל עלול לעכב. אחרי זמן (די קצר, כנראה) כבר רציתי אפידורל, אבל אז היה מאוחר מדי.
כשהרגשתי שכשאני לוחצת, יש לחץ חדש, באזור שלא הכרתי קודם, הסקתי שזה הראש. זיוה בקשה (בנימוס… והצליחה להגיע אלינו) שאני אעבור לגב, לנוחיותה. אני, ביסודי, נחמדה, אז הסכמתי. רגליים על הרגליות, ולוחצים. פה - אני - "תגידי לי מה לעשות". חכמה - חכמה, אבל אני לא יודעת הכל. מה שהיה לה להגיד (שימו לב!) הוא - תנסי לא ללחוץ, כדי שהיא תצא לאט, ולא נצטרך לחתוך. נכון מלאך? אז השתדלתי. לא ללחוץ, וגם לא לכווץ שרירים, וגם להסביר לערני איפה ללחוץ לי שיכאב פחות (אני שוכבת על הגב, והוא צריך להגיע לשני צדדים של הגב - באגן. יופי של דרישות, והוא עמד בהן!. ציור זה של מיקומו צריך להיות בראש, בהמשך, בתיאור הפגישה עם הרופאה).
ביציאה - זה כואב. הצירים, עכשיו, הם הכאב השולי. מה שכואב ממש זה השורף של הפתח הקטן לעומת הראש (הקטנטן, למען האמת). ואני - מגיבה לכאב בצורה הטבעית ביותר - חיוך מרוח על הפנים, ולערן - "אתה רואה?", "היא יפה?", ועוד צרור שאלות שכאלה. והיא יצאה. ולא צעקה. ואז חתכו חבל טבור (זיוה הציעה לערן, שסרב בנימוס), והיא צעקה. ושמו אותה עלי, והיא עשתה מיד פיפי על הבטן של אמא (לא בפעם האחרונה. האם כך היא אותתה לאחיה בפנים להתחיל להתקדם?), ורופא, ושקלו (1,914), האפגר בסדר, ולפגיה.
כעת, אני - שוכבת על הגב. הרגליים למעלה על הרגליות, מכוסה במשהו, ורועדת. לא קר לי, אבל אני רועדת רועדת רועדת.
בא רופא, ואומר שרוצים לפקוע לי את המים. קודם הוא בודק. 6 ס"מ פתיחה, ראש מבוסס באגן. אנחנו מגיבים ישר ב"למה?" וב "לא רוצה" וכל מיני שלילה שכאלה, והרופא, בתגובה, נותן הרצאה, מנסה לשכנע, וקורא לחבר-רופא-נוסף. שוב - תוקע יד. שוב - נותן הרצאה ארוכה. כאן הבנו שהם לא מוכנים לחכות בין אחד לשני. אבל לא הבנו למה לפקוע. לא פחדתי מהצירים עם מים פקועים - עברתי כרגע לידה כזו, אבל חששתי שאולי זה לא יקצר את הלידה, ואז הפסדנו. ניסיתי להגיד להם שיעזבו אותנו רגע בשקט - אני שוכבת שם, רועדת, רגליים למעלה, מלאת אדרנלין מלידה שכרגע נגמרה, והם מנסים לריב אתנו? בכל מיני משפטים מבריקים כמו "באתָ לנהל פה את הלידה? אתה רופא?", "זה לא המקום שלך (בצד הרגליים שלי) אתה - שם (בצד הראש)" (המשפט האחרון נאמר מפי רופאה שלישית, בכירה, שהוזעקה - אליעזר משך בגזר, סבתא משכה באליעזר, …). סליחה - לא אני אמורה לקבוע איפה אני זקוקה לבעלי כרגע? "ככה אתה עוזר לאשתך?" - בתגובה לאמירת הדברים שאני לא מסוגלת להגיד, ודיברנו אותם כל כך הרבה פעמים בבית.
כאן תם חלק הסיפור שנכתב בבית החולים. אני ממשיכה לכתוב בבית, כששה שבועות אחרי הלידה:
הרופאים הבינו סוףסוף שאנחנו צריכים רגע לבד. יצאו מהחדר, לא לפני שהיתה התמקחות על הזמן שאנחנו מקבלים יחד לבד. זיוה, המיילדת נשארה (האדם היחיד בסביבה שהרגשנו שהוא "בעדנו"). ברור שפקעו לי את המים. הם לא שמעו על "טיפול בהסכמת המטופל" ומונחי זכויות אדם אחרים. אבל הילד הזה חזק מהם. ד"א - בענין הילד החזק - לאורך כל הלידה, לא הבנתי למה הוא צריך מוניטור - הדפק שלו היה כל הזמן בסדר, ואחיד. אבל זה על חשבונם? לא - זה במחיר עוד טיפת סבל שלי. למה לא. אחרי פקיעת המים, פשוט בקשתי שיעזבו אותנו לבד. הרופאה (שוב מתמקחת…) אמרה ש "אבל המיילדת תישאר", ולא יכלה למלא את מבוקשנו בצורה טובה יותר.
כאן שוב נכנסת לתמונה הדי. לא. לא התקשרנו לבקש עצה, כמו שקרה עשרות פעמים לאחר הלידה. השתמשנו בעצה מהסטוק שהיה מוכן לחדר לידה. הבעיה היתה שלא היו לי צירים כלל במשך החצי שעה בה הרופאים רבו אתנו. ירידת מים, ללא צירים, צריך לעשות משהו - הרופאים כבר סיפרו לנו, שהם, מצידם - פיטוצין. וזה כבר הרבה הרבה יותר מפחיד מפקיעת מים (לא כמו קיסרי, שהספיקו לאיים עלינו בו בשלבי המשא ומתן. מה שנקרא - רופאים מעודדים, מרגיעים, ונותנים ליולדת כח.). מה שהיה - ערן עשה לי עיסוי בכף הרגל. לא שממש זכרנו מה אמורים לעשות, אבל ברגע שהוא התחיל, חזרו הצירים. 4-5 צירים כאלה, והפתיחה היתה מלאה שוב.
חצי שעה מרגע שעזבו אותנו הרופאים, היה לי ילדון על הציצי (ולא ירד משם עד היום). התלבש, וזלל. כאן אפשר לגלות משהו שלא גיליתי לרופאים, כי חשבתי שילדה אחת בפגיה זה מספיק. הילד תפס את הפטמה, וינק בכזו התלהבות, שהוא נהיה סגול. אני מניחה שהוא עוד לא הבין שאם הוא לא ינשום, אף אחד לא יעשה את זה בשבילו. הורדתי אותו מהשד, ודי מהר הוא קיבל בחזרה צבע של תינוק. קצת אחר כך באה רופאת ילדים, וקיבלה ילד בצבעים חוקיים. היא בדקה אותו - בריא, וכזכור, כבר ינק, ואמרה שהוא הולך לתינוקיה, ולא לפגיה (יש!), אבל יצטרך לקבל תוסף. הסכמתי לחשוב על זה, וכאן מתחילות התלאות במחלקת יולדות - סיפור נפרד מסיפור הלידה.
