סיפור הלידה של ישי

[דנה_יחזקאלי*]

^{דף סיפור לידה} , ^{דף סיפור לידת בית} , ^{דף סיפור אחים בלידה} , ^{דף סיפור לידה במים}

לידת בית מעצימה

בדצמבר 2000 ילדתי את דרור בלידה ארוכה, קשה, כואבת במשגב לדך.
בינואר 2004 ילדתי את ישי בלידת בית מופלאה.
איך היה לך אומץ? אחרי כל מה שעברת? איך לא פחדת? שואלים שוב ושוב.
אני מאושרת שאזרתי את האומץ לעשות את זה. מאושרת שהפחד לא הכניע את המשאלה האמיתית שלי. מאושרת עם התהליך הארוך והמשמעותי שעברתי בדרך להחלטה על לידת בית, שהוביל אותי ללידה מדהימה, שמחה ומעצימה.
ביום שבת לפנות בוקר התעוררתי מהתכווצות כואבת בבטן. מגיעה עוד התכווצות, ואני לא מצליחה לחזור לישון. זיו מתעורר ושואל מה קורה. עדיין לא ברור. קמתי והלכתי ל"פינת הלידה" שלי בסלון. במחשבות שלי על לידת בית הרהרתי על מה ארגיש בזמן הלידה שתתרחש בבית, על מה אוכל להסתכל שיעשה לי טוב, שיתן לי כח, או מה עלול לעצבן אותי. התחברתי לפינה אחת בסלון שנראתה לי מסודרת ונקייה, שכיף לי להסתכל עליה, והפכתי אותה לפינת הלידה. אבנים יפות וחמסה כבר היו שם. הוספתי עציץ, ציור שציירתי בהריון, פסל שגילפתי בעץ שהזכיר לי אשה חוזרת עם תבואה מהשדה. הוספתי את המתנות שקיבלתי במעגל נשים שעשיתי לקראת הלידה: המחרוזת המדהימה שמורכבת מהחרוזים שכולן הביאו, נרות משעוות דבורים, צדפים, ספר תהילים, שמן לעיסוי, סבון ריחני תוצרת בית, תרנגולת מבד (שאלד כמו תרנגולת...). מעל לפינה היתה תלויה הפיה/מלאכית שאיילה הכינה לי, וחוט ברזל שפיסלתי כאשה יולדת על ארבע בעקבות חלום שחלמתי.
הדלקתי נר בפינה שלי, ושמתי את הדיסק של שילה צ'נדרה, שהרביתי להקשיב לו בהריון. התישבתי על כדור הפיזיו (שגם אותו קיבלתי באותו ערב נשים) ולקחתי את המחרוזת כדי לחבר כמה חרוזים שנפלו.
זיו התחיל למדוד זמנים של צירים. כל 5 דקות ציר של דקה. להתקשר למיכל המיילדת? אמרתי לו שיחכה עוד קצת. עדיין לא מעכלת שזה מתחיל.
בחוץ חשוך עדיין, דרור ישן שנת מלאכים. ההתכווצויות כואבות. אני מבקשת מזיו את הגרביים שדינה הביאה לי (באותו ערב...), ובקבוק חם. זיו מסתכל על הרשימה שתליתי על המקרר – מה לעשות כשמתחילה הלידה. מדליק דוד, מכין לי תרמוס של תה פטל, מכין את הדיסקים המועדפים עלי בשלוף, סיר גדול עם מים על האש. עוברת כבר חצי שעה, והצירים סדירים כמו קודם. מתקשר למיכל בונשטיין- היא מתחילה להכין את עצמה ואת התיק שלה ונדבר עוד מעט.
מתחיל להיות לי קשה לשבת על הכדור, אני מסתובבת עם הבקבוק החם על הגב. קשה לי ללכת. צריכה כל פעם ללכת לעשות קקי. זיו מדבר שוב עם מיכל, והיא יוצאת לדרך, אומרת שתעבור ברעות דרך ענת תל-אורן כדי לקחת את האנטיביוטיקה שאני אמורה לקבל.
כשלושה שבועות לפני הלידה עשיתי בדיקת GBS. יום שישי בצהרים רופא הנשים מתקשר לבשר לי שהיא יצאה חיובית, שזה אומר שאצטרך לקחת פניצילין, ושאדבר עם מיכל כדי לראות אם היא מוכנה לעשות את זה בלידת בית. נפלו פני. מיד התקשרתי למיכל, היא אמרה שזה מבאס אבל שכדאי לתת את האנטיביוטיקה בלידה כדי לא לקחת סיכון, בתנאי שאני לא רגישה לפניצילין.
זה לא היה החלום שלי. רציתי לידה טבעית לגמרי. זה החזיר אותי לזכרונות הלידה של דרור, שבה קיבלתי אנטיביוטיקה בשל חום גבוה בלידה. ואיך אדע אם אני רגישה לפניצילין? שבת עצובה ודאוגה עברה עלי.
במוצ"ש דיברתי עם הרופאה ולשמחתי גיליתי שאני לא רגישה לפניצילין. איילה חיזקה אותי שזה לא נורא, שטוב שזה התגלה, שעדיין הלידה יכולה להיות נפלאה.
אחר כך עבר עלי שבוע וחצי של נסיונות כושלים להשיג את האנטיביוטיקה וכל האינסטלציה לעירוי, שהרופא רשם לי (לזכותו יאמר שהוא תומך בלידות בית, ולולא זה לעולם לא היה נותן את המרשם).
מיואשת התקשרתי למיכל ביום שישי בצהרים. היא הרגיעה אותי ואמרה שהיא תדאג לכל מה שצריך. אחרי שעה התקשרה שוב להגיד שענת המיילדת עושה היום משמרת באסף הרופא, וביום ראשון הן אמורות להפגש, והיא תביא לה את הכל, ואם אלד בשבת היא תעבור דרכה בדרך אלי.....
(מיכל כבר ידעה את מה שאני בכלל לא חשבתי עליו).
על המקרר היו גם הטלפונים של איילה ושל דינה (חברות שהזמנתי אותן להיות איתי בלידה), וזיו התקשר לשתיהן. זיו המשיך בהכנות – לחבר את הצינור לברז האמבטיה ובטח עוד כל מיני דברים שאני לא יודעת. הספקנו לראות ביחד מחובקים את השמים מאדימים כשהשחר עולה, וזה הצטרף לאנרגיה הטובה שכבר שרתה בבית.
איילה הגיעה ראשונה עמוסה בציוד: מזרונים, מגבות, סירים גדולים, כסא לידה. בחיוך גדול, חיבוק ובברכת "בשעה טובה" קבלה את פני, ואחרי שהיא וזיו פרקו את הכל, הוציאה שמן ארניקה והחלה לעסות לי את הגב. בשלב זה עמדתי ונשענתי על כוננית בסלון בזמן ציר והתנועעתי עם האגן. איילה סדרה לי את הפוף על הספה, ומזרון למטה, ואז עמדתי על הברכיים נשענת על הפוף, ובזמן ציר אני מתנועעת במעגלים עם האגן, ואיילה מעסה לי את הגב. הצירים היו כואבים אבל לא נורא, והעיסוי והמגע של איילה מאד מאד עזרו. בין הצירים יכולנו עדיין לדבר, לצחוק, לחייך. הייתי עדיין על הקרקע.
מיכל הגיעה, ומאד שמחתי לראות אותה. חיבוקים, נשיקות. היא הוציאה את השרפרף הקטן שלה מהתיק, והתישבה על ידי. היא ראתה שאיילה מטפלת בי במסירות ואמרה שעוד מעט תבדוק אותי. היא ראתה את המחרוזת על הספה, וסיפרתי לה שלא הספקתי לחבר שום חרוז, אז היא לקחה את החוט ובשלווה שתמיד אופפת אותה, החלה לחבר את החרוזים...
בחוץ כבר האיר היום. בין הצירים נשכבתי על המזרון ומיכל בדקה פתיחה. "5 אצבעות טובות". הדופק בסדר. איזו התרגשות. בלידה של דרור הייתי תקועה שעות עם פתיחה של 4, ולהתחיל עם 5 היה בשורה משמחת.
כולם מסביב מחייכים אלי, יש תכונה רבה בבית, אבל הכל בשלווה וברוגע.
השעה בערך שבע, דרור מתעורר ויוצא לסלון, מגיע אלי עם מבט מבולבל. אני אומרת לו שקש-קש (השם שדרור המציא לתינוק שבבטן) רוצה לצאת החוצה, וכולם פה כדי לעזור לו לצאת החוצה. הוא מסתכל שוב על המתרחש ומבקש לראות חמישה בלונים בוידיאו. זיו יצא בדיוק להדליק את ההסקה, ואני אומרת לו שכשאבא יחזור הוא ישים לו את חמישה בלונים. הוא עומד על ידי עם הכובע האדום לראשו (הכובע האהוב עליו שאיתו הוא הולך לישון וחובש מיד כשהוא קם) וכשזיו חוזר הוא לוקח אותו לוידיאו.
דינה מגיעה. איזה כיף. עוד חיבוק גדול וחם. כולם מתחילים לארגן את חדר השינה ללידה. מוציאים כל מה שלא נחוץ, שמים מזרונים ועליהם את הבריכה (שעמדה וחיכתה מנופחת כבר שבוע ), מצפים את המיטה בסדין ניילון ועליו מצעים חדשים, מוציאים את כל הדברים מהשקיות שהכנתי (סדיניות, מגבות....).
אני מסתובבת בבית, כבר יותר קל לי ללכת, ובזמן ציר קוראת לאיילה, והיא מיד מתייצבת לעסות ולשמן לי את הגב. הולכת ועושה קקי מדי פעם. הצירים קצת יותר כואבים. בזמן ציר אני עסוקה בלנשום למטה, לדמות איך הציר עובר דרכי, אור שנכנס מלמעלה דרך הראש, ויוצא דרך האגן.
זיו מכין תיק לדרור, ואני מבקשת שיקח אותו לחברים שכנים, אותם הוא מכיר היטב ורגיל לבלות אצלם. הוא מתקשר להורים שלי להגיד שהלידה התחילה (ההסכם איתם היה שאנחנו מתקשרים כשזה מתחיל, והם לא מתקשרים עד שהם מקבלים שוב טלפון מאיתנו), ואחר כך לוקח את דרור. אני שמחה שדרור יוצא מהבית כשהוא רואה את התהליך מתחיל. אני כבר משתוקקת להכנס לבריכה. בהריון הזה התחברתי כל כך למים, כל הזמן רציתי להיות במים. קיבלתי טיפולי ג'הארה במים ואפילו הייתי שוחה (מה שלא אופייני לטיפוס אדמתי שכמוני). הטיפולים במים היו מתנה שקשה לתאר במילים. הרגשתי כמו בתוך רחם, כולי במים, עטופה, נישאת ממקום למקום, מוגנת, נאהבת. התחושה של מגע המים העוטף את כל הגוף, התחושה של הקולות העמומים שמבחוץ, האיטיות והרכות של התנועה – ממש התחברתי לתחושה עוברית. מכל טיפול יצאתי בהתרוממות רוח ענקית. פינוק אדיר שאני כל כך שמחה שהרשיתי לעצמי.
בינתיים הבריכה מתמלאת, ומיכל בודקת אותי שוב. פתיחה של 7!!! השעה בערך שמונה וחצי, והכל זורם ומתקדם יפה. הבית מלא באור ובאנרגיה טובה. הצירים כואבים, אך עדיין לא נורא.
ההסקה לא עובדת, מתברר שנגמר הסולר במיכל... זיו עולה לשכנים להביא תנורים. מיכל מתחילה להכין את העירוי של האנטיביוטיקה, ולצורך העניין אני מתיישבת על כסא הלידה במסדרון. היא אומרת שמצאה אצלה בבית מנה אחת של פניצילין וציוד לעירוי, והחליטה ליסוע ישר אלינו. היא חושבת שלא נצטרך יותר ממנה אחת (צריך לתת מנה כל 4-6 שעות), ואם כן אז זיו יסע לענת.
הפקק הרירי כבר התחיל לצאת, ומתחת לכסא סדינית. מיכל קצת מתלבטת אם לתת או לא, אם הלידה תתרחש תוך פחות מארבע שעות אז זה חסר טעם. לפי איך שהכל מתקדם זה נראה כאילו תוך שעתיים בערך כבר אלד. אני מיד מתפתה לאפשרות של בלי אנטיביוטיקה, אבל מיכל מחליטה בכל זאת לתת כדי לא לקחת סיכונים, ואיילה מחזקת אותי, לא נותנת לי ליפול ובקולה הרגוע והמלטף שלה אומרת: "זה כדאי. זה טוב. זאת תרופה."
קשה לי לשבת על הכסא, זה מגביל את אפשרות התנועה שלי עם האגן. בזמן ציר איילה מעסה לי את הגב בסיבובים, היא משנה כיוון ומיד אני צועקת "לכיוון השני". אני מרגישה שהיא מחוברת אלי לגמרי, חווה איתי כל ציר, נושמת איתי. התחושות מאד חזקות. הצרכים שלי מאד ברורים. אני רוצה להשען על דינה מקדימה, והיא מיד שם.
מיכל מורידה תמונה שלי ושל דרור בים, כדי לתלות על המסמר את האינפוזיה, ושמה אותה על הרצפה. איילה לוקחת את התמונה ושמה אותה במקום יותר "הולם", על אדן החלון בסלון. פרט קטן, לכאורה שולי, אך משמעותי בתחושה שלי שדואגים לי, שמלווים אותי, תומכים בי, מגינים עלי.
הכאבים הופכים חזקים יותר. איילה מתחילה לנשום נשימת סוס בזמן הציר (פררררררררר בשפתים סגורות אך משוחררות, כמו שילדים עושים רעש של אוטו). אני מתחילה לנשום כך ביחד איתה בזמן הציר, מחבקת את דינה ונשענת עליה מקדימה. זה מאד עוזר להתמודד עם הכאב. מתחילה לשנן לעצמי שאני כלי, צינור, שהכאב זורם דרכי, קרן אור נכנסת מהקודקוד ויורדת דרך עמוד השדרה ויוצאת למטה דרך האגן...
איילה הדריכה אותי בהריון, ונתנה לי כל מיני עצות ותרגילים. ליקטתי מפה ומשם עוד כל מיני מדיטציות, תרגילים, מחשבות, דימויים, והם התחילו להופיע ולשרת אותי בזמן הצירים.
אחרי 20 דקות בערך קיבלתי את כל האינפוזיה וסופסוף יכולתי לקום ולהכנס לבריכה. בדרך הייתי צריכה להקיא, ומיד דלי עם שקית ניילון היה מתחתי. לא הייתי צריכה להתאמץ בכלל כדי לקבל את מה שהייתי צריכה. אמרתי מילה, ומיד כמו עם מטה קסמים קיבלתי את שרציתי.
זיו נמצא בסלון או בחדר עבודה קורא תהילים, מתפלל.
עוד לפני שנכנסתי להריון היה לי חזון של לידה כשאני מוקפת נשים בלבד. הרגשתי שהוא לא צריך להיות ב"חזית". בלידה של דרור הוא ממש היה בעמדת המיילדת, ושלף את דרור אחרי שהראש יצא. הוא היה איתי שם לגמרי. זה היה טוב, אך גם מאד קשה. היה לו קשה לראות ולהכיל את הכאב והסבל שלי, כשהוא חסר אונים מול זה. החוויה הזאת הביאה אותו להתנגד ללידת בית. הפחד ששוב אסבול כל כך, ולא אוכל להתמודד עם הכאב, ואזדקק לאפידורל כמו בלידה של דרור, היה חזק. אני קראתי ושמעתי הרבה סיפורים על לידות בית, והמחשבות על הסביבה התומכת, המוכרת, הנוחה ביותר בזמן הכל כך רגיש הזה קראו לי לאפשרות של חווית לידה טובה ועוצמתית.
דרך ארוכה עברתי עד להחלטה על לידה בבית. זיו התנגד, ואני התעקשתי שנפגש עם מיכל לשיחת הכרות איתה ועם הנושא. במהלך ההריון עברנו משבר קשה שהוביל ליעוץ זוגי שעזר מאד. בחודש שביעי בפגישה עם מיכל זיו הביע את התנגדותו. לנגד עיניו היה תסריט עגום של לידה קשה, שבמהלכה צריך לעבור לבית החולים בשל חוסר יכולת להתמודד עם הכאב.... ועם כל זאת הוא אמר שחשוב לו שאני ארגיש הכי בנוח, ושאם אני אחליט ללדת בבית, הוא ילך איתי.
הייתי די בשוק. חשבתי שמיכל תפתור לי את כל הבעיות, תשכנע את זיו ונסגור עניין. פתאם אני הייתי צריכה להחליט... עד עכשיו זיו התנגד ואני רציתי. פתאם אין התנגדות, הדרך פתוחה, ואני חטפתי רגליים קרות. התחילו לצוץ הפחדים שלי. ומה אם באמת לא אוכל להתמודד עם הכאב? איך אראה בעיני עצמי? איך אראה בעיני הסביבה, החברים, המשפחה?
מה הסיבה האמיתית שבגללה אני רוצה ללדת בבית, האם זה באמת רצון וצורך שלי או שאני שבויה באופנה האלטרנטיבית? מה באמת חשוב לי בלידה ואחריה? האם זה שווה את הכסף? זה לא מותרות?
חודש הסתובבתי עם השאלות האלה, קראתי עוד ועוד סיפורי לידה, עשיתי עבודה עם ספר מעולה וחשוב שמיכל השאילה לי: BIRTHING FROM WITHIN, ובסופו של דבר החלטתי שכן. אני רוצה לאפשר לעצמי את התנאים הטובים ביותר באחד הרגעים החשובים בחיי. אני מאמינה בסביבה תומכת כדבר שמאפשר לידה טובה ומהנה. אני רוצה לבחור את האוירה המתאימה לי, האנשים המתאימים, הריחות, המראות. אני רוצה סביבה שתאפשר לי את החופש להיות מי שאני באותו רגע. סביבה שתכיל אותי, שתהיה שם לגמרי בשבילי. בית חולים, רופא, מיילדות שאני לא מכירה, עוד יולדת בתוך סרט נע, ריחות זרים, חדר מנוכר, תינוק שעובר מיד ליד, להלחם על לקבל את מה שאני רוצה (שהייה עם התינוק, הנקה, חיסונים...). אני לא רוצה את כל אלו ברגע הגדול של חיי.
הרגשתי שהתהליך שאני עוברת הוא בעל משמעות גדולה לחיים בכלל, ולא רק ללידה.
נכנסתי למים, וזה היה תענוג והקלה גדולה. רציתי נורא לשמוע את שיר למעלות, אבל לא התחשק לי על סאונד של מוזיקה מוקלטת. שאלתי את איילה אם היא יודעת את המילים של שיר המעלות, והיא אמרה שכן. ביקשתי ממנה שתשיר לי.
"שיר למעלות
אשא עיני אל ההרים
מאין יבוא עזרי
עזרי מעם השם
עושה שמים וארץ
אל יתן למוט רגלך
אל ינום שומרך
הנה לא ינום
ולא ישן
שומר ישראל
השם שומרך
השם צילך
על יד ימינך
יומם השמש
לא יככה
וירח בלילה
השם ישמרך מכל רע
ישמור את נפשך
השם ישמור צאתך ובואך
מעתה ועד עולם"
איילה עמדה מאחורי, ידיה מעסות את כתפי ושרה לי בקולה הצלול. זיו הציץ והצטרף לשירה. זה היה רגע כל כך חזק. כשאיילה גמרה לשיר היא אמרה לי: "דנה'לה זהו. המלאכים כבר כאן." ואני באמת כבר ריחפתי ליד המלאכים.
ישבתי על הברכיים ונשענתי על דופן הבריכה. בזמן ציר איילה כל הזמן נושמת ביחד איתי נשימות סוס ומעסה לי את הגב, ואני מתרוממת על הברכיים ונשענת על דינה מלפנים. בין לבין אני מניחה את ראשי על דופן הבריכה, נחה ואפילו מצליחה לתפוס נמנומים קצרים. אני אומרת "ציר" ואיילה אומרת: "יופי", דינה מחייכת אלי. מדי פעם הן אומרת לי כמה שאני נהדרת, חזקה, יפה. אני מרגישה נאהבת וזה כל כך כיף, וכל כך עוזר.
עוברת כחצי שעה, אני מרגישה שאין התקדמות. שואלת את מיכל אם לא כדאי שתבדוק אותי. מיכל אומרת שהיא לא צריכה את זה. אני אומרת לה שאני מפחדת שלא אדע מתי להתחיל ללחוץ. בלידה של דרור הייתי עדיין תחת השפעת האפידורל בשלב הזה, ואני לא מכירה את התחושה הזאת. מיכל מחייכת ואומרת שאני כבר אדע, שהגוף שלי ידע. הפחד הזה שלא אדע מה לעשות אם לא יגידו לי מה אני צריכה לעשות מתחלף באמונה בעצמי, בגופי, בידע שטמון בתוכי.
איילה מציעה שאעמוד, שאתן לכח הכובד לעבוד טוב יותר. אני עומדת תחילה בתוך הבריכה, אחר כך יוצאת החוצה. הולכת לשירותים. זזה כל הזמן עם האגן. מאד מאד כואב, ועם זאת אני מצליחה להנות, להיות עם זה בטוב. מחבקת את דינה ורוקדת ביחד איתה את ריקוד הלידה שלי.
מיכל בודקת את הדופק, הכל בסדר. היא ממששת לי את הבטן ואומרת שהוא עדיין גבוה בתעלת הלידה, הראש שלו עדיין לא באמצע וכלפי מטה. היא מציעה שאשכב למרות שזה יהיה לי פחות נוח. בודקת שוב פתיחה – עדיין 7. בעזרת הדובי החום של דרור היא מדמה את תנוחת העובר, ולפי זה מדריכה אותי לשכב על צד ימין, כשרגל ימין ישרה למטה וברך שמאל כפופה קדימה (כשהדובי תומך מתחת לברך...), כך שאני בחצי גלגול אל הבטן. היא אומרת שוב שזה יהיה לי קצת יותר קשה, אבל יעזור לו להסתובב ולרדת.
וזה אכן קשה. התנועה מוגבלת. אני מרגישה שהכאב נכנס לגוף ולא יכול לצאת. נתקע בפנים. קשה לי לדמות את האור שנכנס ויוצא בתנוחה האופקית. צץ הפחד מחוסר התקדמות, מהתקעות כמו שהיה בלידה של דרור (שגם לו לקח זמן רב להתברג בתעלת הלידה). אני אוספת את כל כוחותי, מריצה בראש דימויים ומחשבות חיוביות, מדברת לעובר. בזמן ציר מיכל מנענעת אותי דרך הרגל, איילה נושמת איתי ומעסה את הגב ודינה מחזיקה לי את היד.
השיעור שלקחתי עם מורה ללימודי ימימה לקראת הלידה עוזר לי מאד. הלימוד היה על החשיבות של תינוק שנולד בשמחה, ואיך להגיע לשם. להיות נוכחת, להיות שם כל כולי, לברך את כל מה שמגיע, לברך כל ציר, להאמין שהכל קורה לטובה, הכל מקדם. בעזרת המחשבות שלי להעביר לתינוק את המסר שאני ביחד איתו, שאנחנו עוברים את התהליך הזה ביחד. ברוח דברי ימימה אני אומרת לו שאני איתו, מלווה אותו, אני פותחת לו את הדלת ושהוא יצא בדרך שמתאימה לו, בקצב שלו. שאני שם בשבילו. ולעצמי – שאני יולדת בדרך שלי, שהיא לא דומה לאף אחת אחרת.
מבקשת מגבות חמות, ומיד כולן נערכות – מביאות סיר עם מים רותחים ומגבות. דינה טובלת את המגבת במים הרותחים, עוד טבילה במי הבריכה הפושרים, סוחטת ומעבירה לאיילה, ואיילה מעבירה את המגבת הכמעט רותחת על הגב שלי מלמעלה למטה. כמה שזה מקל.
עוברות בערך 10 או 20 דקות ואני כבר לא יכולה לשכב יותר. עוברת לעמוד על הברכיים על המיטה ונשענת על הפוף. כואב כואב כואב. נצמדת לנשימות סוס ו"ממנטרת" (מלשון מנטרה) את המחשבות המחזקות שלי: אני כלי, אני צינור, הכאב עובר דרכי, אני מוגנת, הכל לטובה, אני פותחת את הדלת, אני מחזיקה לתינוק את היד בדרך החוצה, הכאב הוא של אלוהים ולא שלי, אלוהים זורם דרכי...
עוברת לעמוד ולהשען על הקיר, זזה עם האגן, איילה מאחורי, כל הזמן איתי. הצירים צפופים יותר, ארוכים יותר וכואבים יותר. בא ציר ואני כל כולי מרוכזת, ובין לבין עדיין מצליחה לחייך. דינה מביאה לי כוס מיץ ענבים, וזה נותן לי אנרגיה. אני מבקשת שיביאו מפינת הלידה את האבן הירוקה ושישימו אותה בתוך הבריכה (את האבן מלאכית שעליה ממש ציור של עובר ברחם קיבלתי מחברתי, מיכל, באותו ערב נשים). הרגשתי שאם האבן תהיה בתוך המים זה יתן לי כח ללדת שם.
אני הולכת לשירותים, בא ציר ומיכל מולי, מיד אני נשענת עליה ומתחילה לרקוד איתה. אין רגע אחד שאני לבד, אין אף רגע שאני צריכה עזרה או תמיכה והיא לא שם. "איפה זיו?" אני שואלת, מרגישה שהוא לא בבית. מיכל אומרת שהוא נסע להביא משהו שהיא מקווה שלא נצטרך. "את האנטיביוטיקה?" שאלתי. "כן."
כבר ממש כואב לי, אני מרגישה כמו חיה מתפרעת, רוצה מקלחת. כבמטה קסם מתחלף החיבור לצינור לחיבור לטוש, אני נעמדת באמבטיה ואיילה מחזיקה את הטוש עם מים חמים חמים על הגב התחתון. ממשיכה לנשום פרררררררררר בזמן ציר, ולזוז עם הראש והאגן. מיכל באה לבדוק את הדופק, הכל בסדר, הוא כבר למטה. אני מרגישה את הצירים יורדים יותר למטה. מיכל מחזיקה את הטוש, ואני שואלת אותה שוב איך אדע מתי ללחוץ, והיא COOL לגמרי, אומרת לי שאני כבר אדע, הגוף שלי ידע. זזה עם הראש והאגן וכל הגוף בטירוף, כמו בריקוד טראנס, אני נהנית מהריקוד הזה, למרות הכאב האדיר. אני הזויה לגמרי.
מרגישה את הצירים יותר ויותר למטה, מרגישה שטף של מים זורם דרכי למטה. זהו – נפקע לגמרי שק מי השפיר, ירדו המים. כבר קשה לי לעמוד, ואני שואלת את מיכל אם כדאי שאכנס עכשיו לבריכה. מיכל, שכבר יודעת שהנה, זה הסוף, אומרת: "זה רעיון מצוין."
השעה אחת בערך, אני חוזרת לחדר, נכנסת לבריכה, עומדת על הברכיים, יד אחת לדינה ויד שניה לאיילה, ומיכל מעסה לי את הגב. ממשיכה את ריקוד הטראנס המטורף בתוך המים. זזה כולי כמו חיה. כמו לביאה משתוללת. תוך דקות אחדות אני מתחילה לשאוג בזמן ציר וללחוץ כלפי מטה. הגוף שלי באמת ידע מעצמו מה לעשות ומתי. הכאב עצום ומסוג אחר, ושוב אני מתגייסת כולי לפתוח את הדלת, לתת לכאב לעבור דרכי, לצאת דרך האגן. כולן מחייכות סביבי, אומרות כמה אני יפה, גדולה. מיכל מוציאה קולות הדומים לנהמות ביחד איתי. אני מרגישה שהקולות שלה עוברים גם הם דרכי. "וווואההההההה" אני שואגת, וזזה בטירוף בתוך המים. בשניות הבודדות שבין לבין אני נשענת על דופן הבריכה ונחה.
אחרי 15-20 דקות דלת הבית נפתחת. מיכל אומרת: "זהו, דנה, זיו הגיע, את יכולה ללדת." צירי הלחץ נמשכים עוד 10-15 דקות, מיכל אומרת לי להכניס את היד כדי להרגיש את הראש. כולי התרגשות. אני מרגישה את הראש יורד, מתחיל לצאת החוצה, מיכל תומכת בראש כדי לוודא שהוא מחליק מבלי לקרוע, ותוך שניות הראש בחוץ. אני נשענת לאחור בהקלה, ולאחר כמה שניות לוחצת שוב והגוף הקטן והענוג מחליק החוצה לתוך המים. אני מרימה אותו לחיקי ומוצצת את האף הקטנטן כדי לשאוב מים. השעה אחת וארבעים.
כולי אושר ושמחה. זיו נכנס לחדר מרוגש. אנחנו מתחבקים ומתנשקים. אני יושבת לי במים, התינוק על חזי ומרגישה הכי מאושרת שיכולה להיות. "עשיתי את זה! עשינו את זה! אני כל כך מאושרת!..." אני בhigh מטורף, לא מפסיקה להלל ולשבח את כולם, להגיד כמה אני אוהבת את כולם, וכמה זה נפלא......
אחרי דקה או שתיים אני יוצאת איתו מן המים ועוברת למיטה, אנחנו עדיין מחוברים עם חבל הטבור. אהבה מציפה את כולי. לתינוק היפהפה שיצא לי, לעצמי, לזיו, למיכל איילה ודינה, לכל העולם. אני מבקשת שיביאו לי את המחרוזת מהערב נשים, שהיתה תלויה כל הזמן על המראה בחדר, ויענדו לי אותה על הצוואר.
אחרי כמה זמן יוצאת השיליה שלמה ומושלמת. אני חותכת את חבל הטבור. קצת אחר כך הוא מתחיל לינוק, ואנחנו מתחברים שוב ממקום אחר...
זיו מביא את הפאנטאם, מתחיל לנגן ולשיר לחן מקורי של ההרכב שלו למילים מתהילים:
"הללויה
הללו אל בקודשו
הללוהו ברקיע עוזו
הללוהו בגבורותיו
הללוהו בתקע שופר
הללוהו בנבל ובכינור
הללוהו בתוף ובמחול
הללוהו במינים ובעוגב
הללוהו בצלצלי שמע
הללוהו בצלצלי תרועה"
אני מצטרפת אליו לשירה.
חיוך מקיר לקיר מרוח על פני, אני בוכה מרוב אושר, ולא מפסיקה להלל את כל מי שמסביבי, את אלוהים...
זיו מביא סידור ובו תפילת שחרית של שבת, ואנחנו קוראים ביחד קטע הנקרא "נשמת כל חי", שיש האומרים שטוב שהיולדת תקרא אותו לאחר הלידה. תפילה יפהפיה ומרגשת. דמעות אושר זולגות על לחיי תוך כדי. התפילה מסתיימת במשפט "ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל, ברנה יתפאר שמך מלכנו בכל דור ודור, שכן חובת כל היצורים, לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו: להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס, על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך, משיחך".
"זהו. זה לגמרי ברור" אני אומרת לזיו, "זה השם שלו – ישי", וכך קיבל ישי את שמו.
אני עדיין כמו מלכת הדבורים בכוורת. שוכבת במיטה וישי עלי, וכולם מסביב מסדרים, מנקים, מפנקים אותי. אני מחכה כבר לרגע שדרור יחזור, ואחרי שהחדר חוזר למצבו הרגיל זיו הולך להביא אותו. הוא מגיע ואני מאושרת לראות את שני ילדיי.
זיו אמור להופיע במוצ"ש בתל-אביב עם ההרכב שלו – טריו המעלות. הוא נקרע בין הצורך להשאר איתנו ולדאוג לנו לבין ההשתוקקות לצאת ולהופיע. הוא נותן לי להחליט. אני קולטת שהוא חייב להופיע – להוציא את האנרגיה המדהימה בדרך שהכי נכונה בשבילו. הלידה היתה הבמה שלי, ושאגתי שם כמו לביאה, והמוזיקה היא הבמה שלו, והוא צריך ללכת ולשאוג את שאגות האריה שלו.
דאגנו שיהיה מי שיטפל בנו – ההורים שלי באו, ואחותי באה לישון אצלנו, וזיו נתן את אחת ההופעות הטובות של חייו. העדים סיפרו שאף פעם לא שמעו אותו שר כמו באותו ערב.
אני וישי נשארנו עד הלילה צמודים ערומים מתחת לשמיכה, מאושרים, שלווים ורגועים. דרור נרדם במקום הקבוע שלו במיטה המשותפת של כולנו כשהכובע האדום לראשו, וזיו חזר מאוחר בלילה והצטרף לכל המשפוחה.


הלידה גילתה לי את היכולת שלי להיות אמיצה, להיות קשובה ללבי ולגופי, את היכולת לשמוח גם ברגעי קושי וכאב, לדעת מה טוב עבורי. גיליתי את היכולת שלי להכיל פחדים ורגשות קשים אחרים שאני נושאת איתי, ולהתמודד איתם באופן אמיתי ועמוק.
כל החוויות והתגליות האלו מלווים אותי מאז הלידה , ובטח עוד ימשיכו ללוות עד סוף חיי.

[אמא_נמרה*]

דנה,

איזו לידה! מעצימה, מרגשת, שמחה.
כל-כך הרבה דברים למדתי רק מלקרוא את סיפור הלידה של ישי, תודה שכתבת ושחלקת אותו כאן.

אני אומרת לו שאני איתו, מלווה אותו, אני פותחת לו את הדלת ושהוא יצא בדרך שמתאימה לו, בקצב שלו. שאני שם בשבילו. ולעצמי – שאני יולדת בדרך שלי, שהיא לא דומה לאף אחת אחרת.

נכון ויפה ואמיתי, אולי אם נשים יקראו שוב ושוב סיפור כמו שלך נגדל דור שידע ללדת בלי פחדים מיותרים.

[אם_פי_3*]

וואו! מרגש! כיף לקרוא סיפורי לידה כאלו!

[ב_דרך*]

מקסים. מתחברת לסיפור הלידה שלך מהמון כיוונים. הרבה אושר @}

[טובי_י*]

מדהים!
מזל טוב!
יש לי דמעות בעיניים מכל הרוחניות שאפפה אותך, ומהשירים המרגשים ששרתם בלידה ואחריה!

[לוטם_מרווני*]

דנה! אלפי תודות על השיתוף בלידה המעצימה שחווית. עומדות לי דמעות של אושר בקצה הריסים, לקרוא את הסיפור שלך היה עבורי חוויה מתקנת.
מזל טוב להולדת ישי|בלונים|@}

[מור_וקנמון*]

דנה..... ישתבח שמו לעד..... הוא היה שם בגדול, אה? איזה יופי, איזה חיבור רוחני מופלא בתוך הכאב, ואיזו עוצמה!!!
בורכתם בישי והוא בורך בכם @} @} @}

הרבה אושר וטוב @}

[סבתא_מתנות*]

דנה, סיפור מאד מרגש.

[נינה_בן_שמחון*]

דנה ארז ומעיין אצלך כרגע
ואני קוראת את השירה של לידתך כאן כמו פיות מדהים שקורע אותי לרסיסים לקח לי שעה לקרוא כל הזמן עשיתי או יותר נכון קרו לי הפסקות כדי ליבכות אם מהיתרגשות אם מהצפה של זכרונות מהלידה של מעיין שאמנם לא הייתי לבד אבל הרגשתי בודדה ומעוד סיבות יותר טכניות או פחות
תבורכי על היופי תבורכי על המקום הפשוט של לקבל תמיכה ואהבה מנשים טובות מבעלך ומבנך ובעיקר מעצמך
הפעמת אותי בסיפור המחזק הזה 0 [יש תכלית בסוף הבחילות והחולשה שלי - לידה בבית ]

[אמבט_ים*]

דנה, גם אני דמעתי מהתרגשות, הצלחת להעביר במילים חלק מהעוצמה שחווית, ותודה לך על כך.
אני היום גם מרגישה שלגברים יש מקום במעגל החיצוני ולא הפנימי של היולדת, למרות שבעלי היה תומך נהדר, אני חושבת שלו היתה לי תמיכה נשית כזו, זו היה עבורו הקלה עצומה.
אכן סיפור לידה בית מעצימה, ומדהימה.

[דנה_יחזקאלי*]

תודה לכולכן. איזה כיף לקרוא את התגובות.
זה יהיה לי עונג גדול אם הסיפור שלי יעזור לנשים אחרות, כפי שסיפורי הלידה שאני קראתי נתנו לי הרבה השראה ותמיכה.

[ה_עוגיה*]

התרגשתי לקרוא את הסיפור שלך.
גם לי יש סיפור של לידה ראשונה בעייתית ואני מלאת פחדים לקראת הלידה הבאה (יש לי חצי שנה לעבוד על זה...)
סיפורים כאלה, יותר "ארציים" מבחינת פחדים, התלבטויות, כאבים - מחזקים אותי. (סיפורים של לידה בשעה ושתי לחיצות הם סיפורים שקורים לאנשים אחרים)
תודה!

(מה זה GBS ?)

[יוחננ_ית*]

דנה, קראתי את סיפור הלידה שלך אתמול ואני לא מפסיקה לחשוב על זה. נשמע שעברת חוויה מדהימה ביותר. תודה ששיתפת.

[אישה_אחת*]

דנה תודה
איזו לידה יפה ומעצימה.
אני גם שרתי את שיר המעלות בלידה של זיו, כי המיילדת שלי היתה דתייה ונתנה לי לקרא אותו, וזה היה מדהים. אבל עם אמונה בבורא כמו שלכם נראה לי שזה חזק פי כמה וכמה.
עכשיו אני יכולה ממש להבין את שאמרת לי שלקרא סיפורי לידה (כמו שלך) לפני הלידה, מחזקים ומעצימים.
נתת לי כח לקראת הלידה הקרבה ובאה עלי. תודה

[מיכל_מ*]

דנה, תודה לך

[ענת_גיגר*]

איזה יופי דנה, כמה מרגש

[מורן*]

אני מצטרפת לכל הדומעות...
כשפגשתי אתכם אחרי שישי הגיע לא ידעתי איך כל זה קרה...
תודה על השיתוף
נשיקות וחיבוקים

[פלוני_אלמונית*]

לידה מרגשת מאד, אני מאד שמחה לשמוע על הקשר הרוחני לימימה ולאלוקים על הההלל וההודיה, ורק ורמז ארמוז שהקב"ה וגם ימימה היו רוצים שתשמרו על טהרת המשפחה בהצלחה

[ברונית_ב*]

דנה, תודה.
קראתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי.
את מעוררת השראה אמיתית. את וכל המלאכים סביבך. מקסימה. תודה ומזל טוב למשפחה ולישי בר המזל.

[א_כ*]

דנה הסיפור שלך מדהים ממש התרגשתי לשמוע אותו.
אני ילדתי בניתוח קיסרי את הבת שלי ואחרי שקראתי את הסיפור שלך החלטתי שב"ה את הלידה הבאה שלי אני רוצה לעבור באופן טבעי אפילו אם זה לא יהיה בבית אלא בבית חולים.

[נונה_בי*]

_דנה, תודה.
קראתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי.
את מעוררת השראה אמיתית._

עזרת לי להבין מה אני מאחלת לעצמי @}

[אסתר*]

"נ ש מ ת כל חי תברך את שמך מלכנו....."

איזו מתנה מופלאה....

תודה!!!