סיפור הלידה של רן

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידת עכוז}

[ריחות_של_יסמין*]

מעלה פה את שתי הגרסאות של איתן ושלי לסיפור הלידה של רנצ'ו שלנו... הזמנים שמצויינים בסיפור (כמו :לפני שבועיים) כבר לא רלוונטיים, האפרוחון שלנו יהיה בן חודש ביום שני


הריון ראשון שלנו, מההתחלה היה לנו ברור שאנחנו יולדים בבית, את חיפוש המיילדת התחלתי מוקדם, כבר בשבוע 18 והתאהבתי בטובה משיחת הטלפון הראשונה שלנו...
אבל משום מה חשבתי שנטף רחוק מידי. ניסיתי לדבר גם עם מיילדת אחרת,שלא מצאה חן בעיני בטלפון(עוד בתחילת השיחה העלתה את הסטטיסטיקה על פינוי לבית חולים בעיקר בלידה ראשונה...כאילו היא מנסה לשכנע אותי לא ללדת בבית...)
אח"כ דיברנו עם עוד מיילדת שנשמעה מאד נחמדה בטלפון והלכנו לפגוש אותה. הפגישה היתה מאד מעשירה, תוך שעתיים איתן עודכן בכל הידע שאני צברתי בפורום בחודשים...אבל, משהו לא זרם מבחינתי, לא הרגיש לי נכון.
החלטנו שלמרות ה"בזבוז" של עוד 300 ₪ והמרחק הגדול יותר נלך לפגוש גם את טובה.
טובה פתחה לנו וקיבלה אותי בחיבוק חם, בתוך הסביבה המדהימה הזו של נטף שנראה כמו גן עדן. היה ברור ש"זה זה".

בסך הכל ההריון עבר נהדר חוץ מחודשיים של בחילות והקאות בהתחלה...ברגע שהן עברו בשבוע 12 או 14 התחילה תקופה יפייפיה, הרגשתי מעולה, מלאת אנרגיה ושמחה רוב הזמן, אהבתי את הגוף ההריוני המתעגל שלי כמו שלא אהבתי אותו אף פעם...
בערך מהשבוע ה28 התחלנו להרגיש באופן די ברור את קוי המתאר של העוברונצ'יק שלנו, וכל הבעיטות שלו היו תמיד כלפי מטה... מכוון שאני נולדתי בלידת עכוז, הפחד הגדול שלי היה שהוא יהיה גם כן עכוזי. התייעצתי בפורום, ניסיתי הליכות על שש כל יום לפני השינה וחשבתי לעצמי : לא נורא, מקסימום נעשה היפוך...
הגיע השבוע ה34, כל הזמן התבלבלתי בשבועות, בגלל שמהתחלה ידעתי מתי הייתה ההתעברות כי הרגשתי שנים את הביוץ כל חודש, וזה בלבל אותי בספירת השבועות...
אז הסתבר ש"לפי מניינם" אנחנו כבר בשבוע 35 בעצם...התחלתי לקרא על היפוכים והסתבר מהאתר של זוהר ומהתייעצות היסטרית איתה במסרים (תודה מותק על כל התמיכה!) שלפי מחקרים אחרונים של קנטי כדאי לעשות את ההיפוך יותר מוקדם משבוע 37...התור שלנו לקנטי נקבע לשבוע 39...(בזמן הכתיבה כרגע, מדובר בשבוע הבא...).
טובה הציעה שננסה לעשות היפוך באופן פרטי אצל דר' פלוטקין בשערי צדק. קבענו איתו אחרי הרבה התלבטות ונסענו ביום שלישי ה17/3/09 לעשות את ההיפוך.

זאת הייתה חוויה טראומטית. דר' פלוטקין ניסה וניסה דחף מאד מאד חזק כאב לי נורא והעובר לא זז...תקוע עמוק באגן...
חזרנו הביתה בבכי גדול, עם המון פחד שפגענו בעובר שלנו עם הלחיצות הקשות וירידת הדופק בעקבותיהן.

חזרנו גם להבנה שאין לידת בית...ומה יש במקום?
טובה הציעה את דר' פלוטקין כמיילד של לידות עכוז. היא סיפרה שהיא שלחה אליו יולדת שלה שקיבלה יחס מצוין ושאותו זוג לא יכול היה להרשות לעצמו שגם היא תלווה אותם. היה לי ברור שגם אנחנו לא יכולים.
שקעתי באבל קשה על הפרידה מטובה. דמיינתי את עצמי בסביבה המנוכרת של בית החולים בלי אף אחד שיידע לתווך לנו את הידע ולעזור לנו לעשות החלטות נכונות.
בתוך המשבר הזה טיפול הפאולה אצל כוכבה ( עשב השדה ) היה בדיוק מה שהייתי צריכה, ההקשבה והרוגע שלה אפשרה לי להתבונן פנימה, להירגע ולהתחבר מחדש לעוברונצ'יק שלי שהפחד והאשמה אחרי ההיפוך שלא הצליח גרמו לי שלא להיות מסוגלת להיות איתו, אבל אחרי הבכי הגדול אצל כוכבה משהו התרכך מחדש...
כשדיברנו עם דר' פלוטקין על האפשרות ללדת איתו (אחרי שההיפוך לא הצליח) הוא אמר שבזמן צירי הלחץ הוא חייב לקבל את התינוק כשהיולדת שוכבת על הגב כי ככה הוא יודע ושאם התינוק לא מיד מתחיל לבכות (או לנשום) מנתקים מיד את חבל הטבור ולוקחים אותו לעיסוי מיוחד להחייאה על מין עריסה מיוחדת רחוק מהאימא...
נורא התלבטנו מה לעשות אבל די הבנו שאין לנו ברירה יותר טובה.
ביום רביעי דיברתי עם כמה חברות כל אחת ניסתה לעודד לשים בפרופורציה וכו' ואז הייתה השיחה עם בלו...
ובלו אמרה לי, אם את מרגישה שאת צריכה את טובה-אז תקחי אותה, כסף בא והולך הלידה הזו תהיה רק פעם אחת!
קשה לתאר את ההקלה שהרגשתי בעקבות האמירה הזו, זה הרגיש לי כל כך נכון!
התקשרתי לטובה לשאול כמה היא לוקחת על ליווי, ואמרתי שנחשוב על זה.


ביום שישי, ה17/3/09 (שבוע 36+2) בשעה שבע וחצי בבוקר התעוררתי מציר...
ליתר בטחון חיכיתי עוד רבע שעה – לא האמנתי, אולי זו רק התכווצות שכזו?
למרות התחזיות של אמא שלי והסטטיסטיקה המשפחתית של לידות מוקדמות ממש לא תכננתי ללדת כל כך מוקדם...
אבל הנה באו עוד אחד ועוד אחד...
הערתי את איתן.
הוא די התקשה להאמין...
התקשרתי לדר' פלוטקין ואמרתי לו: דר' פלוטקין, החלטנו ללדת איתך, ואני בצירים...
הוא היה מאד נחמד ושאל על התדירות והאורך – כל חמש דקות ציר של עשר שניות בערך.
הוא התחיל להציע שאולי נלך לבית חולים פה באיזור לפני שניסע לירושלים, כדי לבדוק פתיחה, ואני הצעתי שניסע למוקד מכבי הקרוב והוא הסכים שזה רעיון טוב.
ניסיתי לתפוס את טובה ולא הצלחתי (הקליטה בנטף לא משהו...)
טוב, מתחילים להתארגן...
ממש לא היינו מוכנים לאפשרות של לידה מוקדמת, הינו בטוחים שעוד יש זמן לארגן את הבגדים של הקטנצ'יק בארון, לתלות וילונות, לבשל למקפיא ועוד מיליון דברים כאלה...מה לעשות שנוכחנו שלא!?
אטרף של התארגנות, אורזים תיק עם בגדים בשבילי, בגדים לקטנצ'יק יוצאים מהשקיות שמעל לארון, חיתולים מזל שהיו בשקית שקיבלנו מנעמי...
הסלקל לרכב שעוד לא יודעים איך לחבר אותו ורגע אני רוצה מקלחת, ומה לובשים בכלל ללידה? ואני מתה מרעב אבל גם יש לי בחילה קלה...ולכתוב שלט לחלון של הרכב –יולדת!
למקרה שנצטרך לנסוע על השוליים או לעקוף עקיפות מוזרות...

(לא יאומן שכל זה מתארגן לו תוך שעה ותוך כדי צירים ובכלל קשה לדמיין את המציאות ההיא, של לפני שבועיים בדיוק כשעוד לא היה פה הקטנצ'יק שלנו...)
תוך כדי כך אני מבינה שזהו זה- זאת הלידה, אנחנו צריכים לנסוע ישר לירושלים, אין זמן להתעכב במוקד. התקשרתי לפלוטקין והודעתי לו שאנחנו בדרך.
(איך? איך ידעתי? פעם ראשונה שאני מרגישה צירים, לידה ראשונה שלי, ובכל זאת ידעתי להבין נכון את הגוף שלי...)
במקלחת אהרון קרני חוזר אלי ואומר שהטלפון של טובה בטעות אצלו ורק עוד שעה הוא יפגוש אותה...
באיזה שהוא שלב סמס מאחותי: מה שלומך? אני חושבת; מה לענות? לא כך כך בא לי לשתף, לא בא לי לחשוב על אמא שלי יושבת שם במתח ומחכה לשמוע חדשות... אז אני מחזירה לה תשובה שאני בהתארגנות ואחזור אליה מתוך הנחה שהיא תפרש את ההתארגנות כיציאה למדרחוב... רק אח"כ לקראת היציאה כותבת לה בכ"ז שנראה לי שמשהו מתחיל...
השעה כבר בערך תשע וחצי ואנחנו מצליחים סוף סוף להתארגן תוך כדי הצירים ויוצאים...מזל שהצירים כל כך קצרים.
ו...ממש לפני שאיתן יוצא להביא את הרכב הוא שואל אותי: אז לבטל את השיעורים שקבעתי להיום? D-:
כוחה של ההדחקה...

מעבירים צירים באוטו...בקולות נמוכים, איתן עם יד אחת על ההגה והשניה בתחתית הבטן שלי...שרים פול רובסון לה לה לה בייבי... כנראה שבהמשך התכנסתי בתוך עצמי אני זוכרת רק הבזקים מהנסיעה ואת ההתלבטות אם לעלות על 443 או שאולי ניסע לנטף כדי שטובה תבדוק אותי ואולי נעביר שם כמה צירים לפני הבית חולים?
אבל טובה עוד לא חוזרת אלי ואני מחליטה – לנסוע ישר לבית החולים.
אחרי דקה שתים טובה מתקשרת, את רוצה שאני אלווה אותך? (בקול הנעים והרך שלה...רק לשמוע אותה מרגיע אותי)
כן!
אז תתקשרי מבית החולים אחרי בדיקת הפתיחה ואני אבוא.
מגיעים לשערי צדק, מזל שהיינו פה רק לפני יומיים אחרת איך היינו מוצאים???
עוצרים להעביר ציר בהשענות על כל מכונית שניה במגרש החניה של בית החולים...וגם פעם אחת על שש על האספלט, איתן מחבק מאחור ותומך בבטן התחתונה...ונתקלים בכמה נפשות טובות שמציעות להביא לי כסא גלגלים... פחחח מראה כמה אנשים מבינים בצירים.

טוף, הגענו לחדר הלידה הפעם לצערנו מיילדת פחות נחמדה מהמקסימות שפגשנו פה בהיפוך...מתעקשת איתנו על פרנציפים שנשכב על הגב במוניטור ואומרת לאיתן שהוא מפריע לה בתהליך הקבלה כשהוא מתעקש להישאר לעזור לי בצירים ולא ללכת לטפל בניירת...
פלוטקין בודק – השעה 11, הפתיחה -5
אני מתקשרת לטובה, היא בדרך (כנראה קצת בהלם מההתקדמות...אח"כ יסתבר שהיא לקחה בשבילנו מפתח מחברה ירושלמית שנסעה לסופ"ש בצפון כדי להעביר שם את הצירים) מגיעה אלינו עוד לפני שנכנסים לחדר הלידה...
הנה, נכנסנו. איתן מכבה את כל האורות והולך לאוטו להביא לי בגדים אחרים כי אני לא יכולה לסבול את הריח של המרכך שעולה מהבגד שאני לובשת (מן טוניקת הריון כזו שגיסתי השאילה לי ונשאר בה הריח שלה...).
מצמידים את המוניטור וטובה עוזרת לי להעביר כמה צירים בעמידה על הברכיים והשענות על גב המיטה המורם לפני שאיתן חוזר, ומחזיקה את המוניטור, זאת עבודת הקודש שלה מעכשיו...
איתן חוזר, אנחנו ממשיכים ומעכשיו הכל קצת מעורפל אני זוכרת שדר' פלוטקין ישב קצת בצד ודיבר- צחק איתנו וקצת הפריע לי לנוח בין הצירים אולי אמרתי משהו או רמזתי לטובה ונשארנו רק שלושתינו בחדר החשוך, דר' פלוטקין ביקש שנקרא לו כשארגיש צורך ללחוץ, היה כל כך נעים שם שהשתעשעתי במחשבה פשוט לא לקרא לו...
בכל ציר הייתה ירידת דופק ואחריה מיד התאוששות.
אני לא זוכרת הרבה חוצמזה שטובה הציעה לי לעבור לכסא לידה ושניהם איתן והיא תמכו בי משני הצדדים אבל לא היה לי הכי נוח ירדתי לשש על הרצפה ואח"כ חזרתי להישען על גב המיטה.
אני זוכרת במעומעם שאז הייתה איזו שהיא הפסקה קצת יותר ארוכה בין הצירים ושהיו כמה קצת יותר קלים ואז אחד שגרם לי לחשוב איך? איך נשים עומדות בדבר הזה 20-30 שעות?? כאילו היה לי ברור שאני לקראת הסוף אבל מצד שני כבר הרגשתי שאני לא יכולה יותר...ועברה לי בראש מחשבה שזה כנראה שלב המעבר?
ואז התחלתי להרגיש קצת צורך ללחוץ, לא יודעת מה קרה אבל הדבר הבא שאני זוכרת זה שדר' פלוטקין היה שם ושהדופק במוניטור לא מתאושש...ונכנסות כרוח סערה שתי מיילדות ואחת מהן אומרת בקול רם ובטון צורם מה זה? למה יש פה חושך כזה? איך אפשר לראות משהו? מתחילה לארגן דברים מסביב ואיתן פשוט אומר לה תצאי מפה בבקשה עכשיו!
והיא יוצאת...דר' פלוטקין אומר לי עכשיו את חייבת ללחוץ, אני על הגב ומשהו בראש שלי מסרב...מה, אין לי צורך ללחוץ, למה ללחוץ בעצם? ולמה אני על הגב? הגוף שלי לא אומר לי מה לעשות הכי נכון?
הדופק במוניטור נשאר מאד איטי, גם טובה אומרת שאני חייבת ללחוץ וכנראה משהו מזה בכ"ז חודר לי להכרה ואני לוחצת כל כך חזקקקק לוחצת וצורררחת בקול שיכול להעיר מתים... זה כל כך כואב! לא חשבתי שיכאב כך, הכנתי את עצמי להרפות ולתת לגוף לי ללחוץ לבד ולהוציא את העובר...והנה זה יוצא אני מרגישה את הגוף שלו שם ודר' פלוטקין אומר לי ללחוץ שוב חזק! אבל אני לא יכולה, לא על הגב!
אני עוברת לכריעה על המיטה, מרגיש לי כאילו אני מחרבנת תוך כדי.. והנה דר' פלוטקין אוחז בו ומראה לי אותו בתערובת של גאווה והקלה גדולה (היתה לי הרגשה שהוא ממש התרגש ברגע הזה כאילו זה היה שווה הכל בשבילו...)
איתן ודר' פלוטקין שמים עלי את העובר הרטוב, אני בהלם, לא מבינה כלום, הוא על הבטן שלי, אני מסתכלת על היד שלו, ומראה לאיתן שמחבק אותנו שהיא דומה ליד שלו...
אחרי דקה או שתיים הוא לוקח נשימה עמוקה כזו ופתאום מתחיל לבכות קצת, ואנחנו מחבקים אותו.
אח"כ דר' פלוטקין מראה לאיתן שחבל הטבור כבר קר וריק ולבן ואיתן מסכים לנתק אותו. אומרים לי להוציא את השליה, דר' פלוטקין לוחץ לי קצת על הבטן...אני לוחצת ויוצאת השליה, הם מראים לי שהיא מאד קטנה, וכנראה זו הסיבה שהקטנצ'יק נולד מוקדם. דר' פלוטקין מוציא אותה מהחדר למסדרון המואר. אנחנו עם העובר התינוק שלנו...אני עדיין בהלם.
ואז הם חוזרים ואומרים שנשארה חתיכה של השליה בתוך הרחם וצריך להוציא אותה...שננסה בלי הרדמה אם לא ילך יצטרכו להרדים. רגע, זה אומר שצריך עכשיו להדליק את האור!! אני מציעה שאיתן ייקח את הפשושון שלנו למקלחת כי שם יש חושך, הוא מוריד את החולצה ומצמיד את הקטנצ'יק לגופו...
עכשיו אני מרגישה כמה שאני רוצה אותו כבר לידי...זה קשה לי שהוא רחוק.
משנים משהו במיטה, טובה לידי ותומכת בי ואז דר' פלוטקין מחדיר את היד שלו לתוך הרחם ומפשפש שם...זה היה כמו ללדת עוד פעם.

אח"כ תפרו לי שני קרעים קטנטנים ושטחיים לחלוטין, אולי היה עדיף לתת להם להתאחות לבד (הייתה התלבטות בנושא ולי לא הייתה אז דעה...בנתיים אני מתחילה לגבש אחת והיא לא כל כך חיובית...)


זהו, סוף סיפור הלידה והתחלה חדשה. נותר עוד לספר את המשך הסיפור ; או, איך משיגים ביות מלא בלילה בשערי צדק...בניגוד לכל נהלי בית החולים...זה החלק שאני באמת מאד גאה בו כי גיליתי בעצמי אסרטיביות שלא ידעתי בכלל שקיימת. פתאום כשהיה משהו חשוב מספיק – ידעתי לעמוד על שלי!

לשמחתי הרבה גם הצירים, גם הלידה עצמה (במובן של היציאה של הקטנצ'יק החוצה) ואפילו הרביזיו למרות שהיו מאד כואבים, חוץ מכמה רגעים לא הרגשתי שאני לא עומדת בכאב הזה – למזלי התברכתי כנראה בסף כאב מאד גבוה.
אבל בנתיים המסקנות :
הרעיון לקחת את טובה היה גאוני, מזעזע לחשוב שלידה כל כך קלה וטובה הייתה יכולה להסתיים חס וחלילה בקיסרי אם הייתה מלווה אותי הטיפוסית ההיסטרית שנכנסה באמצע במקום טובה. האווירה הייתה כל כך נעימה אינטימית ותומכת...פשוט הרגשתי שנמצאים איתי לידי ותומכים בי איתן וטובה יחד ברכות וביציבות, שיש על מי להישען.
דר' פלוטקין היה פשוט גדול מהחיים ותמך בנו מבחוץ, פשוט על ידי זה שהוא ישב והסתכל על המוניטור מבחוץ ולא נלחץ מהירידות בדופק ואפשר לנו ללדת בדיוק כמו שרצינו. אין ספק שרופא אחר כבר היה מרגיש צורך לבטא את עצמו ולהתערב...
ובסוף באמת יצא גדול כשנתן לאיתן לקבל את העובר ביחד איתו לעולם.
ו...המסקנה הכי חשובה היא כמובן שאין, פשוט אין שום חוויה שמתקרבת להריון, ללידה לאמהות... ברוך הוא שעשני אשה!

[איתן_לרנר*]

הלידה של רן – סיפורה ותולדות האב הטרי


07:30 בוקר יום שישי , יסמין מעירה אותי ואומרת שיש לה התכווצויות . היא חושבת שזה ציר ואני חושב שזה קשור לטראומה מניסיון ההיפוך הכושל שעשינו אצל ד"ר פלוטקין.
היא מבקשת לדבר עם טובה המיילדת שלנו ומנסה להשיג אותה ובמקביל מבקשת שנתארגן לנסוע למוקד החירום של מכבי כאן בת"א. לאחר שהצירים תוכפים אני עדין מסרב להאמין שיש כאן לידה קרבה ועוד שואל מה לעשות עם המטופלים והתלמידים שאני אמור לפגוש בשעות הקרובות אצלי בסטודיו.איכשהו איפה שהוא שינינו יחד את הפרדיגמה והחלטנו לנסוע לי-ם אל הרופא שלפני יומיים נשבעתי שלא ארצה לראות יותר(ההיפוך גרם להאטות דופק ואני מבין שהייתה טראומה לרן. זה נראה מאוד כואב ואגרסיבי כשזה נעשה ויסמין וגם אני חווינו לאחר מכן מעין ניתוק מהמהלך הטבעי והמאושר של ההיריון).הרגשתי תקוע וחסר אונים .עכשיו אנחנו הולכים ללדת בבית חולים לא כמו שקיווינו וחלמנו ועוד עם הרופא הזה. אני רוצה להשלים פיסת מידע חשובה בשלב זה ולספר שלאחר ניסיון ההיפוך שלא צלח ישבתי עם ד"ר פלוטקין וראיינתי אותו לגבי תפיסתו את הלידה ואת האחריות והשליטה של היולדת ובן זוגה על התהליך.לא יצאתי עם הרגשה מלאה של שקט כי הוא אמר שלא יוכל לאפשר ליסמין ללדת בכריעה כי אינו יודע לקבל עכוז בתנוחה אחרת מאשר על הגב.בנוסף כשהצהרתי שאני לא רוצה שום אלימות בחדר הלידה , אורות מעומעמים שקט , שליטה במי נכנס לשם ושלא ייקחו את התינוק לאחר הלידה לשום שקילה או חימום או ווטאבר , הוא אמר שאם התינוק לא יבכה הוא ייאלץ לעורר אותו לאחר חיתוך של חבל טבור.

אוקיי, אז אנחנו נוסעים לי-ם ואני עוד מתווכח עם עצמי ועם יסמין וחושב שאנחנו עומדים לחזור הביתה ובעצם אני מפוחד :הכול קורה אחרת ממה שדמיינתי, אני מרגיש שאני מאבד שליטה על התהליך אבל האם אי פעם שלטתי או שרק היה לי נוח להניח כך?. מגיעים לשערי צדק והולכים לאט כשכל שתי דקות יש ציר.אנשים טובים ומודאגים מציעים לקרוא לכסא גלגלים ואני מחייך ואומר שאנחנו מסתדרים.
בקבלה חיכתה לנו אחות שהחלה מיד וביעילות רבה לחבר מכשירים ולבדוק את יסמין.הבעיה הייתה שאנחנו גם היינו שם והפרענו לה לבצע בדיקות ולהתייחד עם התוצאות שעל הדף.

בכל ציר יסמין נהמה ואני איתה כשאני מניח ידיים על הבטן התחתונה.האחות מתרגזת שאנחנו מפריעים לה לבדוק ולאחר שאמרתי לה שהיא מפריעה לנו עכשיו,היא קראה לפלוטקין ואמרה שאנחנו לא משתפים פעולה.
בחדר הלידה אני מגייס את כל נחישותי ודואג מבעוד מועד לאווירה נוחה בתוך מה שאני חשבתי כסביבה עוינת בפוטנציה. יסמין אני וטובה בחדר כשיסמין מתנהגת בגבורה ומקבלת כל ציר בכריעה או עמידה ומאפשרת לעצמה להרגיש אותו במלואו וטובה ואני תומכים.פלוטקין התגלה בסוף כמעולה ורגיש והבין עניין.הוא התרחק מהחדר וצפה במוניטור מבחוץ, נכנס פעם או פעמיים והפתיע אותי בהבנה שלו את צרכינו.

בשלב מסוים נכנסו שלש נשים שאחת מהן התגלתה בדיעבד כמיילדת הראשית.היא נזפה ברופא שלא ייתכן באור כזה עם האטות דופק ללדת .ביקשתי מהן שייצאו מהחדר (אחר כך טובה סיפרה לנו שהיא נעלבה וכעסה על הרופא על הסיכון שהוא לוקח).יסמין מתנהגת ה\בגבורה והיא נהדרת לכל האורך התהליך ,עושה מה שהיא מרגישה ומה שגופה מכתיב לה ושקועה לגמרי בכל זה.לאחר שהחלו הצירים הסופיים היה ליסמין קשה ללחוץ כיוון שלא הרגישה את הדחף וזה כאב מאוד שהיא צרחה את הצרחה הפרימאלית הכי חזקה ששמעתי מעודי.החלו האטות דופק והלחץ אצל פלוטקין וגם אצלי גובר."את חייבת ללחוץ עכשיו" ,הוא אומר לה, כי הילד חייב לצאת עכשיו.יסמין הולכת על זה בכל האומץ שלה והנה משהו מתחיל לבצבץ החוצה ואני בהלם מוחלט.לא מבין שזו לידה ,לא מעכל שזה אמיתי.אחר כך יוצא העכוז והרגלים לאחריו וכאן הרופא מתחיל למשוך את הראש ואני כועס וחושש שהוא חסר רגישות ושלא יפגע בו בראש או בצוואר.הנחתי את ידיי איתו ויחד הוצאנו את רן החוצה.להחזיק אותו היה מוזר.הוא לא זז והיה חלקלק קטן מאוד ורטוב ואני חשבתי על בובה ולא על ילד אבל לאחר שהנחתי אותו על חזה של יסמין ולאחר שתי דקות כשהחל לנוע קלות ובכה מעט החלה לחלחל ההכרה שזהו זה, זה הילד שלנו. זה היה כל כך מרגש ועדין לא יכולתי לעכל,בכינו יחד אני ויסמין והיבטנו בדבר הזערורי ששכב עליה.עשינו את זה!

סיפרנו לו ברכות לאן הוא היגיע ומי אנחנו ואז כשיסמין דיברה אליו פלוטקין החל למשוך את השלייה ואפילו היציע לי לעזור.מודע לא חיכה שיסמין תלד אותה ?לא ברור לי אבל הייתי רובי ככולי מוצף ברגשות השמחה,ההקלה אבל גם העצב שהתעוררו בי. השלייה נמשכה החוצה אבל אז כמה דקות מאוחר יותר פלוטקין מוצא שחלק ממנה כנראה נשאר בתוך יסמין.ביקשו להדליק אורות ולהוציא את השלייה ואני מיהרתי לקחת את רן אל השירותים שם דאגתי לחושך מוחלט.שמתי אותו על חזי החשוף(אחר כך יסמין סיפרה לי שהמיילדת לא הבינה איך היגיעה שערה אל חבל הטבור שלו) וניסיתי להרגיע אותו מסתכל בפניו הזעירים ובמבט הלא מורגל בעולם הזה ובאור ומדבר אליו.סיפרתי לו שוב היכן הוא ומה קרה עד עכשיו והבטחתי לעשות הכול כדי שהוא יגדל ויהיה לו טוב.הייתי שם אני חושב עשר דקות בהן גם הצטערתי שיסמין לא נמצאת איתו ליצור קשר ראשוני עמוק וגם על כך שאין לי ציצי מתאים מלא בחלב. בינתיים יסמין עברה פרוצדורה שנערכת ברגיל תחת הרדמה על מנת לא להשאיר את רן בלעדיה.הנחישות והכוחות שיש לאימא לביאה ששומרת על גוריה בכל מחיר,זה מה שעובר לי בראש כשאני כותב על זה ונזכר.איזה אומץ וכוח יש לאישה שלי.

רן נולד כל כך קטן עד שרופא היילודים היגיע במיוחד לחדר הלידה להזהיר אותנו שלא ניקח אותו הביתה.אני מודה שבאותו רגע חשבתי שאולי כדאי שנלך בקרוב מכאן אבל שכדאי לשמוע מה יש להם להגיד.המשקל נמוך מאוד 2100 וצריך לברר שאין צהבת וחום הגוף תקין ועוד.
החלטנו להישאר לעת עתה וזה אמר שאנחנו לא מאפשרים לאף אחד לקחת את רן, לא נאפשר בדיקות שלא מוכרחים, לא נאפשר פלישות אל גופו שלא לצורך ,חיסונים ועוד.עם זאת היה קשה לשמור על כך בעיקר כשלא היה לי מספיק מידע וידע לגבי מצבים כאלה ועד כמה אכן הם מסוכנים.תוסיפו לכך את העובדה שהצוות של האחיות בחלקו הגדול היה עוין בגלל מתח שנוצר בינינו ולביניהם ובגלל התעקשותנו על הביות המלא.יסמין נשארה איתו במיטה כל הזמן אך זה היה בעצימת עין של הצוות . ביום השני נערכה שיחה עם רופאה שהזהירה אותנו שאנחנו מסכנים את התינוק אם אנחנו יוצאים עכשיו הביתה.נוצר משבר עם הצוות והיא הבטיחה שהצוות מעתה יהיה מבין ואמפאטי לצרכינו.יסמין בכתה לאחר שהמתח הרב נתן את אותותיו בה אבל הבנו שכדאי להישאר עוד יום לפחות.בדיעבד,זה היה חשוב לנושא ההנקה וההתרגלות אל התינוק החדש.זה שזה היה בבית חולים חרדי בי-ם היה מינוס מבחינתי האישית(אין לאן ללכת , אין איפה לקנות קפה , אין כלום) אבל יתרון ליסמין ולתינוק- לאורך השבת היה שקט חשוב להחלמה ,מה שלא היה קורה בית חולים רגיל במרכז הארץ להערכתי.היה נעים לשמוע מיולדת חרדית אחת שבזכותנו היא עמדה על שלה והחליטה שלא תיתן לתינוקה לישון בצינוקיה אלא תיקח אותו למיטתה.היא הודתה לי וזה היה בונוס נפלא ללידה ולאושר החדש שלי כאבא לתינוקון מקסים
וקטנטן.
ברוך בואך רנצ'ו!

[תמי_גלילי*]

איזה סיפור מקסים ומעורר השראה! כל הכבוד לשניכם על האסרטיביות והעמידה על שלכם. נפלא שהצלחתם גם לעזור לאחרים בתוך הסיטואציה הזו.

אוהבת אתכם

[עשב_השדה*]

מזל טוב מאד יש לרנצ'וק להוולד לזוג הורים כמותכם
ישר התחשק לי לאמץ אתכם להורים ולהוולד לכם
אפשר???????
איזה יופי שלמרות שזו לידה ראשונה הייתם כל כך ברורים עם עצמכם
, ולכן עם כל מי שמסביב,וואו, בכלל אפשר היה לשכוח לחלוטין שזאת לידת עכוז
טוב שטובה היתה שם אתכם,ושדר' פלוטקין הבין מה אתם מבקשים ולא כפה את עצמו( רב הזמן)
ושאיתן בעצם קיבל את רנצ'ו לידיו האמונות וריכך את המניפולציות ושמר לו על העורף ככה
(ישר הרגשתי כף יד ענקית וחמימה עוטפת לי את העורף גב עליון ועוד אחת מתנית אגן)

אבל השיליה
.מדוע לא חיכה שיסמין תלד אותה ?לא ברור לי
עובדה שזה היה מיותר, ובכלל מה פתאום למשוך החוצה?
כמה תרגילי פאולה או עיסוי פטמות היו יכולים לחסוך את ההתערבות המעצבנת ,
נו מילא, לומדים .
אז שוב ושוב מזל טוב הסתגלות רכה והרבה אהבה(())

[איתן_לרנר*]

תודה לתמי גלילי אוהבים אותך בחזרה ( - :

[איתן_לרנר*]

עשב השדה תודה על התגובה המרגשת

[ריחות_של_יסמין*]

אני מתייגת
דף סיפור לידת עכוז

[גינת_שמש*]

איזה לידה יפה!נהנתי כל כך לקרוא וגם התרגשתי ועוד אפילו אפשר להגיד לך מזל טוב ע-נ-ק! שמחתי לקרוא שיש דבר כזה לידת עכוז טבעית בבית חולים.
בכלל נכנסתי לדף שלך כדי לקבל את הטלפון של האיש מרמת גן לגבי מדידת קרינת החשמל. זו אני ששאלתי בכיכר השוק. מה מדדת במכשיר ואיך יצאו המדידות?אשמח לשמוע.
את יכולה לענות בדף בית או במייל [email protected]

[אמל_ית*]

וואו, רק עכשיו קלטתי את הסיפור הזה.
איזה סיפור, איזו לידה!
מזל טוב, לכם ולקטן. נראה שלמדת המון על עצמך ועל יכולותייך המדהימות דרך הלידה הזאת, והלוואי שהלמידה הזאת תשרת אותך היטב בחייך ובהורות שלך (-:

[ריחות_של_יסמין*]

תודה על התגובות!:-]

[שקיעות_של_פטל*]

יקירתי,

הגעתי לכאן ממש במקרה, ואני יושבת פה דומעת (עם חצילים שרופים בתנור:-) )
כמה מרגש!!!
מקווה לראותתותכם בקרוב.

נשיקות,
ארבל

[ריש_גלית*]

איזה סיפור נהדר. מזל טוב! @} @} @}

(תמי גלילי שלחה אותי לפה (-:. תודה תמי גלילי!)

אגב, גם אצלי התחילו צירים אחרי ההיפוך שעשיתי לפני הלידה הראשונה. למזלי זה היה בשבוע 38, וגם הצליח (אצל קנטי). אבל בהחלט ייתכן שהלידה הזדרזה בגלל ההיפוך, אצלי וגם אצלכם.

[מירב_ב*]

וואו, איזה סיפור מרגש ומעורר השראה!

מזל טוב לכם ולרן!
@}

[מרינה_מאוהבת_בים*]

אומנם עבר הרבה זמן...כל הכבוד על האומץ ללדת לידת עכוז.
כמה מודעות לתהליך אצלך ואצל בעלך, אנחנו היינו כל כך בהלם כשתינוקי נולד שכשמיילדת (אומנם ממרכז לידה טבעית אבל מיילדת בית חולים) הציעה ישר אחרי לידה לחתוך חבל טבור, לא סירבנו, לא שאלנו למה עכשיו, כל אחד בתור אמר שהוא לא מעוניין לחתוך בעצמו והיא חתכה...