סיפורים קוסמיים

וואו...

אם אפשר, במחילה, מה הילד מספר עוד על אלוקים?

הנס שלי

שני לילות לפני החתונה שלנו, (שהיתה נס בפני עצמו, וסיפור ארוך....) בדרך חזרה מהמקווה (שגם זה היה סיפור מרתק בפני עצמו! רק אומר שהרגשתי שסבתא שלי הי"ד [שמעולם לא פגשתי ולא מכירה-נרצחה בשואה] היתה עימי, וליוותה אותי צעד צעד!!!), נסענו אני וחברה שלי שבאה איתי, עמדנו ברמזור, ליד מסך וידאו שבשעות הערב המאוחרות כבוי וסגור עם תריס מתכת אטום .
פתאום צדה את עיני הידלקות המסך- כחול, ותנועה. אני מסובבת את ראשי כדי
לראות את הרבי מלך המשיח שיל"ו מעודד בידו (כנראה שירת החסידים בסוף תפילה) פעם, פעמיים, שלוש,(יורד מהדוכן) והמסך נכבה!

אחרי שהמסך כבה, פניתי לחברתי, והיא פנתה אליי, שתינו משתאות, עם אותן המילים בפי שתינו "ראית???" - "כן!!!" - "גם את??"

שנה ומשהו אחרי- אני עדיין לא מעכלת-
הרבי התגלה אליי לעודד אותי לקראת חתונתי שנערכה בהוראתו (וגם זה סיפור מיוחד) ב י"ב - י"ג תמוז.

כשהתלבטנו על תאריך חתונה, חשבנו על ר"ח תמוז, יום המאגד בתוכו ר"ח, ערב שבת (היה ביום שישי, אז חמישי בערב), ג' תמוז חג הגאולה, ויב-יג תמוז.
כמובן שכתבנו לרבי על החלטתנו לתאריך דרך אגרות הקודש. הרבי ענה (חבל חבל חבל

שאין לי את הכרך והעמוד! זה כי אני עפיפון!) כמעט במילים אלה ממש- "שמחתי לקבל מכתבם על התוועדות יב-יג תמוז כו כו ותשועות חן-תשועות חן כו' כו' " ..... אמרנו "טוב, בירך אותנו על תמוז. זה נהדר. יאללה, נתקדם."
לא עברה חצי שעה אבא שלי מתקשר אליי, ושואל מה התאריך, אמרתי לו. לא עברה שעה, הוא חוזר אליי, שדודה שלי התקשרה לפני 5 דקות (באותו הזמן!!!) לבשר שבתה מתחתנת, מתי? - בר"ח תמוז! התאריך שלנו.
הבטנו זה בזו, ופרצנו בצחוק!
מה שהרבי רוצה- זה מה שיוצא.
פשוט ככה.
העברנו ליב-יג, התחתנו לפני השקיעה כמו שהכלה רצתה. (למרות שכולם אמרו לה שאי אפשר לתכנן מתי החופה תצא, ושהיא בטח תתאחר עד הרבה אחרי השקיעה.... ולמרות שהיא העידה על עצמה תמיד, שעקב סינדרום דחיינות כרונית היא תאחר לחתונתה שלה!)
ולמרות שאמא של הכלה קרעה את התמונות של הרבי, כי זה לא היה לרוחה (סיפור נוסף.....) היתה שם תמונה גדולה גדולה של הרבי, (באדיבות חברותיה החמודות- שמא צריך לאמר באדיבות הרבי שליט"א?), שהשקיפה על החתונה.......

ועל אלה נאמר
"לא ייאמן כי יסופר".
אז סיפרתי!

אנשים יקרים יש לי ספור קוסמי ב דף בלוג שלי נסיון שני אם אפשר אולי הייתי רוצה עזרה במציאת משמעות לדבר (חברה שלי אומרת שזה היה אליהו הנביא ואילו בן זוגי התבעס שלא מילאתי לוטו לדעתי יש לזה משמעות קוסמית משונה) תודה.

סיפור קוסמי?
צירוף מקרים?

עולם קטן.
עם זה הכי קל לי לחיות כהסבר.
אבל בכל זאת...

משאירה את הדמויות אנונימיות - חשיפה בהתאם לרצונן.

בילינו אצל חברה נפלאה מהאתר הזה, ופגשנו שם מישהי נוספת. היא נראתה לי מוכרת, אבל לא הצלחתי להזכר מהיכן. יש לי בעיה עם פרצופים, מה לעשות.
מגששות - אולי מהפנינג לה לצ'ה בקיץ?
אולי.
השיחה ממשיכה, מסתובבת במעגלים נשיים.

מנסות שוב - אולי דרך האינטרנט?
משוות ניקים מאתרים אחרים, ויש התאמה - אנחנו מזהות את הניק אחת של השניה.
שמחה וצהלה, אבל עדיין ספק מנקר בי.
משהו פנימי אומר לשתינו שזוהי לא ההתאמה שחיפשנו.

ילדים משחקים, אמהות מדברות.
שיחה מתגלגלת, נסוגה ומתגברת, ובכל פעם אנחנו מנסות למצוא את המוקד המשותף. לא מצליחות להניח את הפתיל הקטן.
מתחילות לדבר על התארים, על הלימודים.
אולי אני מכירה אותה כמתרגלת?
לא.

אין סיכוי שלמדנו ביחד, הרי אנחנו בכלל מפקולטות שונות, ממוסדות שונים.
היא מזכירה את בנזוגה, ואת האוניברסיטה בה למד. אותה אוניברסיטה כמונו.
אני קופצת - אולי הוא אחד מהחברים של זוגי?
לא.
אין בינהם קשר בכלל, המחזורים מרוחקים מדי אחד מהשני.

אבל הרגש מתגבר, מתחזק - זהו הפתיל שחיפשנו.
היא למדה שנה אחת באוניברסיטה הזאת.
היא מזכירה את השנה שבה היא החלה ללמוד.
כמו השנה שבה אנחנו התחלנו.
אנחנו מחליפות מבט מהיר.
"אילו קורסי בחירה לקחת באותה שנה?" היא שואלת בזהירות.
"מקהלה", אני עונה, ומנסה להזכר בקורסים נוספים.
"אולי קורס לכתיבה דרמתית?"
אני קופצת.
אני לא זוכרת אף אחד, חוץ מסטודנטית אחת, ואת הסיפור שהיא כתבה. אני לא זוכרת את שמה או את פניה, רק את הסיפור.
אין סיכוי שהיא תזכור את הסיפור ההוא, אפילו אם אכן למדנו ביחד בקורס.
אני אומרת שלמדתי במשך סמסטר אחד את הקורס ההוא, וכל שאני זוכרת משם הוא סיפור אחד.
אני מספרת לה את תוכן הסיפור, מפרטת עד כמה שהזכרון המצהיב מאפשר לי.
עשר שנים עברו מאז.

עיניה נפקחות - "אני כתבתי את הסיפור הזה."
ופתאום, הזכרון מתבהר.
זו היא.

במשך עשר שנים זכרתי את הסיפור שהיא כתבה, נפלא ומצמרר, חתיכה מנפשה שהגישה לכולנו, מודפסת על נייר לבן.
אחרי שהקורס הסתיים, החלפנו מספרי טלפונים, אבל כמו רבים מהדברים בחיי, המספר נשאר סגור ביומן.
שנים רציתי לחדש את הקשר, אבל בתחילה התביישתי, ולאחר מכן - המרחק נעשה גדול מדי.

והנה היא, יושבת מולי, מניקה את הפעוט שלה, מחייכת אלי.

התחושה שהיתה לי במשך השעות שבהן דיברנו, כאילו יש משהו חשוב שחומק ממני שוב ושוב - זוהי התחושה שהופכת את צירוף המקרים הפשוט לסיפור קוסמי.

ולכן הוא כאן.

_התחושה שהיתה לי במשך השעות שבהן דיברנו, כאילו יש משהו חשוב שחומק ממני שוב ושוב - זוהי התחושה שהופכת את צירוף המקרים הפשוט לסיפור קוסמי.
ולכן הוא כאן._

הסיפור נגע בי...

שניים-עם-מרחק-של-שנים

1- מישהי שהכרתי מפורום באינטרנט הזמינה אותי לנוח אצלה צהריים, זאת אומרת עזרה לי להחליט אם לנסוע לכנס הנקה כשהחשש שלי היה שאהיה עיפה מדי לנהוג בחזרה. קרה לפני 3 שנים בערך. הייתי בכנס, אחריו נסענו אליה לדירה בקיבוץ, הרדמתי את התינוקת ושוטטתי בביתה ופתאום אני רואה, על לוח שעם עם שירים מרגשים עד דמעות והבטחות מופלאות של אמא לבתה, תמונה של חברה טובה טובה שנורא אהבתי כשלמדתי לתואר ראשון, ושמאז נסתיימו לימודי איבדתי את הקשר עימה, ועל כך הצרתי.
מאיפה את מכירה את ס' פניתי אליה בהפתעה.
מאיפה את מכירה אותה, היא שאלה בחזרה, אני וס' חברות מגיל 13 בערך!
אוי, אני נזכרת, את היא פ' שכך וכך?
כן, מאשרת המארחת הנדיבה.
ומיד טלפנה לס' שהגיעה ושימחה את שתינו.
מרגש.

2- שוב אצל פ', הפעם כחברה שמגיעה פעם בחודש בערך כי הילדים שלנו משחקים בחינו"ב יחד והנה מגיעה אלודאה בלבן , והיא כל הזמן מוכרת לי, בהתחלה אני חושבת שהיא דומה ל אמא נמרה אח"כ אני מנסה למצוא את המקום ההוא בו היינו לרגע נשמות תאומות, וזה לא כנס לה לצ'ה, וזה לא פורומים אחרים, וזה לא ולא ולא ועדיין אני מרגישה כזה חיבור עמוק, מהלב, כאילו כבר מזמן הייתי צריכה לפגוש אותה ועוד יותר מזמן הייתי צריכה לדעת מאיפה.
מנסה, מרפה, נותנת למלאכים שלי לספר לי. והם מחזירים לי שאלה, שנראית לי תלושה, טפשית, לא קשורה לכלום. למדת אצל אוריאל ?
אולי למדנו יחד אצלו?
אני מרפה, זה כנראה לא זה, אין חפיפה.
אבל הם ממשיכים לזמזם לי, למדתן אצל אוריאל, אחד המרצים המוארים ביותר שנפגשתי עימם בתואר הראשון. אוריאל שאני אוהבת, אוריאל שאני אוהבת את מרטין שלו, מרטין חברתי שמתה מסרטן בינואר שנה שעברה. מרטין היקרה, ממשיכה לספר לי שאלודיאה היתה אצל אוריאל.
והיא מסכימה לספר לי שעשתה קורס כתיבה יוצרת ולא זוכרת מי היה המרצה, ולא זוכרת כלום רק איזה סיפור מקסים שמישהי כתבה. ואני מבקשת שתספר לי את הסיפור, כי הרי אני אוהבת סיפורים. והיא מספרת, סיפור על מחרוזת, מעגל אנשים, מעגל אבנים, מעגל נשים. וכשהיא מספרת אני שוב שם, בחושך, בחניון המוחרקה באוקטובר 1998, ואמא שלי שוב מזמינה אותי להצטרף למעגל שלה ואני שוב מנסה להשתלב בתוכו, ושוב נדחקת החוצה לזרועותיו של אהובי, שאוהב אותי ומקבל אותי כמו שאני. רטט עולה בלבי, מכל מה שאני מרגישה עולה הכי חזק אהבה. הקלה. פיוו, סגירת מעגל, והנה אני במעגל נשים קטן, עם פ' ואלודיאה, מעגל בו אני רצויה, מחרוזת בה אני רשאית להשתתף ולתרום, עכשיו הכל ברור. לא יכולתי להשתלב במעגל הנשים של אמי כי נועד לי מעגל אחר, מעגל משלי. הגיוני לא?

_התחושה שהיתה לי במשך השעות שבהן דיברנו, כאילו יש משהו חשוב שחומק ממני שוב ושוב - זוהי התחושה שהופכת את צירוף המקרים הפשוט לסיפור קוסמי.
ולכן הוא כאן._

סגירת מעגל, והנה אני במעגל נשים קטן, עם פ' ואלודיאה, מעגל בו אני רצויה, מחרוזת בה אני רשאית להשתתף ולתרום, עכשיו הכל ברור. לא יכולתי להשתלב במעגל הנשים של אמי כי נועד לי מעגל אחר, מעגל משלי. הגיוני לא?

אוף עם שתיכן..
איך ריגשתן אותי..
אני יושבת מול המחשב ודומעת...
בסך הכל ישבנו ודיברנו [טוב דיברנו כמה שעות אבל בכל זאת...] ובתיאור שלכן זה נשמע כאילו היה פה קסם...

רק הצצתי קצת מהקצת נהיה לי חשק לעוד ... איזה כיף של בלוג
לפני שנים גרתי בניו יורק אני זוכרת את ההתחלה הייתי מסונוורת מגורדי השחקים מהאנשים הצבעוניים
עוד לפני שמצאתי עבודה באחת השוטטויות שלי הגעתי לוושנגטון סקוור ישבתי בפינה והתבוננתי במתרחש
פתאום נח מבטי על הומלס שדיבר לעצמו הוא פנה אל יונה שלקטה אוכל על הרצפה שוחח איתה וניסה לתפסה
אני הייתי מהופנטת מהמתרחש זו הייתה ממש הצגת תאטרלית
חזרתי הביתה וכתבתי על דף את אשר ראיתי
עם השנים ליווה אותי הסיפור הזה ולימים הפך למעשייה בהשראת ההומלס והיונה
אז הנה הוא לפנכם

לפני שנים רבות היו הייתה עיר גדולה וצבעונית מלאת חיים תוססת וססגונית
כל סוגי הברנשים הסתובבו שם בגוונים ובצורות שונות נסיכים ונסיכות פיות ומכשפות עכברים וכינורות
מכל טוב ....
יום אחד המלך הכריז על יום חג!
אל כיכר העיר המרכזית ,תזמורת חצר המלך נשלחה לשמח בצליליה את פשוטי העיר.
רעש והילולה היו שם

חיילים עם כידונים נעו בזוגות לכאן ולכאן , מסביבם חגים ,שדים ברולר בליידס מג'נגלים חומיינים להנאתם.
על הדשא הרך התקיימה ההופעה המרכזית.
תיאטרון רחוב של ליצנים הפליא בגלגלונים וירטואוזיים!
מוקיונים התעופפו באוויר לקול קריאתם העליזות של הדרדסים והטרולים
הייתה אנדרלמוסיה שלמה.

בתוך הבלאגן אף אחד לא שם ליבו אל שוטה הכפר שהסתובב בניהם
זאב חסר בית מפויח ורעב שצד בעינו יונה שליקטה גרעינים מהרצפה להנאתה
היי יונה בואי יונה הוא קרא לה. בואי אלחש באוזנך סוד.
בצעדים חרישים הוא ניגש אליה.בואי חמודה ברצוני להזמינך לארוחת ערב , את תהיי אורחת הכבוד!
אשא אותך ואטפל בך.

אלטף את נוצותיך ואתן לך זירעונים כאות נפשך.
מטעמים אני אכין לך, אצלי את תהיי המלכה.
בואי קטנה ,קרבי הלום!
אשקה אותך במים מתוקים ואנחנו נהייה חברים
בשקט בשקט הוא התקרב אליה
את תחיי טוב אני אומר לך בלילה אכסה אותך תחת זרועי אדאג שיהיה לך חם ונעים
מדי פעם אבדוק את בשרך הדשן והמלא.
וביום שתהיה מוכנה וטובה
נחשוב על רוטב שיתאים לבשרך הענוג
במה חשקה נפשך,תפוזים ביין או שמא רוטב דבש ואגוזים?
וכשהתנור מספיק חם ונעים אשא אותך על כפיי אל התבנית
אשמור לך את מקום הכבוד בן התפוחי אדמה והבצלים השחומים,ובזמן שתתבשלי להנאתך, אלך להתקלח ולהתבשם,
אגלך את זיפיי הקשים ויהיה נקי ורענן
אלבש את מיטב מחלצותיי!
עכשיו הוא כבר קרוב אליה בעודו מלקק את שיפתותיו למראה היונה כארוחת הערב בדמיונו.
שולח את ראשו קדימה. הוא מתכופף ו ... כמעט סוגר אליה בלסתותיו העבות כאשר, ברגע האחרון היא מבחינה בו הומה בקול גדול, פורשת כנפיים ועפה.
עפה אל השמיים הכחולים ,אל המרחבים ,אל החופש שלה....

הזאב הרעב נשאר מאחור
רוטן ועצבני עם זנבו מקופל בין רגליו מהעלבון
הוא מסתובב ונעלם בתוך השאון...

עם רד הערב המלך הגיע עם פלמייתו לבשר שיום חג זה הוכתר כהצלחה גדולה ומעתה כל יום הוא בחזקת חגיגה גדולה

ומאז ...כולם בממלכה חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה....

והזאב ? הזאב הרעב פנה בחוסר ברירה ליער הקרוב והתיישב לנוח מתחת לעץ תפוחים , פתאום נפל עליו תפוח שעשה לו בונגלוס במצח!
בעצבים הוא הסתער על התפוח בשיניו ואז פתאום הוא גילה שמאד טעים לו התפוח !
היום הוא שוקל ברצינות לעבור לטבעונות.....

המון סיפורים ונקודות אור קוסמיות חוצים את חיי ואיזה כיף שיש איפה לחלוק.
אז הכי רלונטי לעכשיו זה שאני ממחר בשבוע 40 וההתרגשות מתחילה לדגדג ובעצם כל רגע זה יכול להתחיל.......
אני מרגישה לחלוטין שהשמיים נפתחים לעברי בכל רגע שעובר והלידה מתקרבת..... האינטואיציות מתחזקות, הידיעה הפנימית לגבי כל דבר בעולם עצומה מתמיד ואני מתעצמת.......
כבר שנים מלווה אותי ה'לילית' - סוג של ינשוף קטן ולבן (ככה היא נראית לפחות) - בכל מיני מצבים של מעברים והתראות לקראת שינויים - ככה לפני הלידה של פלא וככה לפני ההריון הנוכחי. אני שומעת אותה בלילות צורחת בחוץ ורואה אותה בכל מיני סיטואציות כשההזויות מכולן הן אלו שרק אני רואה אותה.....
אז אתמול חזרנו מחברים בלילה מאוחר. דרור מאחור ליד פלא ואני נוהגת (נדיר בימים האלו שעם כל הבטן קשה לי להגיע לדוושות) - החלטתי משום-מה לנהוג.
לפתע הצרחות המוכרות ולילית ע צ ו מ ה חולפת מול השמשה הקידמית של האוטו. חוצה מימין לשמאל וממשיכה הלאה עד שנעלמת באופק.ברורה כ"כ עם כנפיים עצומות. הסתובבה והביטה בי..... אני עוקבת אחריה בהתרגשות תוך כדי קריאות התלהבות. דרור מביט בדיוק כמוני ולא רואה כלום. גם לא שומע. 'הנה היא, ענקית, מדהימה, לבנה' - אני אומרת והוא אומר: 'איפה?' 'מה ענקית?' הוא הסתכל יחד איתי לכיוון השמשה ולא ראה כללללללללום!

הבנתי שהיא באה לכבודי.
ושוב עם המסר הגדול..........נשמה אהובה בקרוב מאוד בזרועותי..............

לפני 3 שנים, נמאס לי לגור בבית שכור, וביקשתי ברכה מהרבי מלך-המשיח לבית משלנו - קנוי.
<הסבר: חסידי חב"ד נוהגים לפתוח בספר "אגרות הקודש" של הרבי מלובביץ' כדי לקבל תשובות לכל מיני שאלות>
ומה הוא ענה לי בתגובה?
המכתב נפתח ב...נושא ברית. (אז עוד לא הייתי כלל בהריון)
זהו!
ידעתי שאני עומדת ללדת בן!
זמן קצר אח"כ נכנסתי להריון, וובדיקת אולטראסאונד (שנערכה עקב סיבוך קטן) שאל אותי הרופא: -"את רוצה לדעת מה יש לך?"

אני יודעת כבר-יש לי בן.
איך את יודעת?- שאל- מה, יש לך קשר עם אלוקים?...

טוב. נראה לי שזה הדף הנכון לספר בו סיפורים הזויים.

לפני מספר חודשים חבר שלי, שהיה גם ידיד וגם חבר, התאבד.
שוק טוטאלי, כאב עמוק -לא אתחיל ולא אסיים לתאר כאן את עוצמת הרגשות, מיותר.
מכל מקום בשבעה התוועדתי לחברתו לשעבר ולעוד מספר (אלפי) אנשים שהיו קשורים אליו ולא הכרתי אותם פיזית אלא רק בשמות. חוויה הזויה וקוסמית בפני עצמה ואני לא מאחלת לאף אחד חוויה כזו.
בסוף השבעה , אחרי שעלינו לקבר ,החלטנו אני והחברה לשעבר לנסוע למעיין. הייתה ביננו מעין שותפות גורל שכזו וגם מתיחות מסקרנת (כיום אנחנו חברות

).
הגענו למעיין שאני הובלתי אליו, התיישבנו על שפתו, אני מייד חלצתי נעליים והשקעתי רגליים במים (נורא אוהבת מי מעיין קרירים) והיא ישבה לידי מתבוננת על הנוף. מייד כשהגענו היא בקשה ממני שאספר על החברות ביננו, איך הכול התחיל, מה היה באמצע למה זה נגמר וכו'.
קצת נבוכתי , קצת רציתי וספרתי.
תוך כדי סיפור מגיע אלינו חתול, יפה, נקי ,בטוח בעצמו. מצד אחד, לא חתול אשפתות אך מצד שני מסביב למעין יש רק כפרים ערביים - הוא הגיע משם?! מציינת במאמר מוסגר שאני מאוד אוהבת חתולים ומכירה אותם ואת האינסטינקטים החתוליים שלהם.
אני מדברת והחתול מיוזמתו ניגש ומתחיל להתלטף בי. בהתחלה אני מתבוננת בו מופתעת, איזה אומץ יש לו ומאיפה הוא מגיע. אני ממשיכה לספר ונהנית מהמגע החמים שלו , פתאום הוא עוזב אותי והולך אליה וגם שם מתלטף. היא פחות אוהבת אז הוא חוזר אלי.
בשלב הזה אני נשכבת לי שרועה על שפת המעיין בעוד היא הולכת לה לטיול קצר , אני מנצלת את הזמן האישי ומדברת אליו : "תגיד, מאיפה הגעת אלי עכשיו? איך אתה יודע שאני צריכה חיבוק? רגע, זה אתה?? באת לתת לי כמה חיבוקים שלא חובקו???"
בשלב הזה אני צוחקת, וכשהוא פונה לו לאיטו אליה ,אני מבקשת ממנה ללטף אותו. היא מתרצה והוא מתמסר.
הוא חוזר אליי. היא כבר מתכוננת ליציאה.
"אני רק נפרדת ממנו ובאה." הכוונה לחתול...או אליו?
אני לוחשת לו דברי פרידה ותודה. פתאום הוא עוזב אותי מתיישב לידי אך לא עליי ומתרכז בעלה כלשהוא.
אני נועלת נעליים, מתחילה לרדת. והוא בשלו , מתרכז באותו עלה.
אנחנו יורדות במעלה, אני עמוסת מחשבות.למה הוא לא עוקב אחרינו? למה הוא לא בורח? למה הוא לא מתנהג כחתול רגיל??
אני מסתובבת אחורה להעיף מבט אליו שוב.
פתאום הוא יוצא מהריכוז , מעלה מבט אליי בניחותא ,מתבונן בי, עוצם עיניים וחוזר להתבוננות . שם במעלה המעיין הוא נשאר, ואני הולכת.
נפרדים.

שני מצבים קוסמיים מהשבוע האחרון.

דיברתי עם מישהו בטלפון על פרויקט השבת התנשמות לפרדס חנה תוך כדי שהסתכלתי מהחלון החוצה לגינה. בדיוק כשהאיש שדיבר איתי הזכיר את הבזים האדומים נחת בז אדום ענק ויפייפה בחצר שלנו על פרח חרצית חטף אישזהו חיה ואף לדרכו.

אתמול חזרנו הביתה מחג שבועות עם המשפחה וגילינו שהבית שלנו פרוץ. במזל אין הרבה בלגן ולא לקחו הרבה (ואני בינתיים דוחה את סידור הארון ההפוך בכתיבה באתר). אני במקום להתבעס שמחתי שלא לקחו שום דבר חשוב ושלא השאירו הרבה בלגן. אבל השכנה שלי די בהיסטריה ממכת הגניבות ברחוב וגם אמא שלי בחרדות מגנבים. במקרה היום היה מתוכנן מראש שבן זוגי ישאר לישון במרכז כי יש מסיבה לחבר טוב. בקיצור יש כמה אנשים שחוששים מזה שנישן בלעדיו בבית. ובדיוק היום בדרך בחזרה מהמשפחתון החמוד של הבת שלי הצטרפה אלינו הכלבה המקסימה שאמצה את המשפחתון. מאז שפיצקית הלכה לישון יושבת הכלבה המקסימה מול דלת הכניסה ושומרת עלינו. כל פעם שאני מלטופת אותה היא מלקקת אותי כמו אמא מבינה וחכמה. השכנה ראתה אותי והתפלאה איך כל כך מהר אחרי הפריצה מצאתי כלב זאב בוגר שישמור עלינו. והיא פשוט הגיע אלינו. אולי זה סימן שאני מוכנה להכניס כלב למשפחה?

אם היה דף הדבר המוזר ביותר ששכן ביקש מכם, הייתי אולי כותבת את זה שם. ואולי זה בכלל לא מוזר? אולי הבעיה אצלי? שמעו ושפטו.
יום שישי. דפיקה בדלת אני פותחת.
הבן של השכנה מלמטה, שבא להתארח אצל אמא שלו, עומד מולי וללא הקדמות שואל:
יש לך אולי גלולות נגד הריון להלוות לאישתי?
הבהרות: אני בקושי מכירה אותו, הוא נשוי וגר בעיר אחרת
אני לא הייתי מעיזה לבקש דבר פרטי משכנים. לחם, ביצים- כן.
למסוקרנים-נתתי להם גלולות (למרות ההלם הקל בו לקיתי), מסתבר שאני ואישתו קליינטיות של אותה חברה.

פעם היה במקסיקו גן עדן אחד אמיתי, שכשגרתי שם חויתי בו כל הזמן חוויות כאלה, קוסמיות. אני מעדיפה לקרוא לזה קסם. אינספור, כל יום!
האחד שהיה הכי "משכנע" בפרטיו שקסם אכן קיים היה: ערב, ליד המדורה. אני קצת חוששת כי מחר יעזבו את החווה שתי הנשים האחרות, החברות שלי, ואני אשאר לבד (לבד, בלילה, ביער... בררר...) ואז ס' היקרה והפרקטית שאלה אותי- טוב, את מי את מזמינה? -מה זאת אומרת? -מי את רוצה שיהיה פה איתך? -מממ...טוב, לא חשוב לי המין, הגיל,השפה או הכמות. חשוב לי שתהיה מוזיקה, שיהיה שמייח, ובאותה הזדמנות אשמח לעזרה פיזית בפרוייקט הבניה הנוכחי שלי.
למחרת, אחרי השקיעה, פנסי מכוניות בוקעים משביל היער...(יש לציין שזה באמצע הג'ונגל.אף אחד לא מגיע לשם) וקולות צוהלים. הרבה קולות. באנגלית, בספרדית. והגיעו: חבורה עליזה, המבוגר שבהם בן 60 והצעירה בת 16. כל הלילה ניגנו על המרפסת הפונה לנחל וליער עד שגם הקופים באו להסתכל. למחרת עבדנו ביחד בחווה, היה מדהים! איזה חיבורים יפים! איזה אנשים! איזה שיחות ואיזו תקשורת בלתי אמצעית! וגם סיימנו את הפרוייקט המדובר.
איזה שיעור זה היה. בעצם גם סיפור הגעתי לשם היה כזה וגם כל דבר מסביב. אין צורך לומר שהשתניתי וגדלתי המון שם. (רק חבל שאנחנו לא זוכרים את הקסם הזה גם פה, כשחם ויש פקקים ואנשים צועקים)
<ואם יורשה לי אני מקדישה את הסיפור הזה לאיליאנה אהובתי,בת החווה ואשת הקסם, שנפטרה בקיץ>

הרבה דפים עם אנרגיות קשות אז החלטתי להקפיץ כמה דפים עם אנרגיות טובות

זה היה בחודש חמישי להריון.
חלמתי חלום ממש מוחשי. היו לי בבית 2 חיות מחמד, ציפור ואריה. כל הזמן הייתי טרודה שהאריה לא יאכל את הציפור ונשאתי אותה ממקום למקום. (בשלב מסויים הציפור הפכה פתאום לעוף בגריל, וגם אז המשכתי להגן עליה).
האריה באמבטיה והנה נולד גור אריות. יש לי גור אריות בבית.
התעוררתי.
לראשונה הרגשתי את העוברית זזה לה בפנים.
מאותו רגע ידעתי. תיוולד לי אריה. למרות התל"מ שהיה מכוון על בתולה.

חודש תשיעי, כמעט שבוע לתל"מ, אנחנו בדרך הביתה מארוחת ערב עם חברים, אני מרגישה מצויין, ואומרת לאיש היקר שלי, שככה אני יכולה להמשיך לפחות עוד חודש-חודשיים. פשוט הרגשתי נפלא.
כשכבר נכנסנו הביתה, פתאום אני נזכרת בתאריך (18.8) ומדברת אל העוברית בקול ואומרת, אם את מתכונתן להיות אריה לא נשאר לך עוד הרבה זמן, שתדעי.

בחצות התחילו הצירצורים.
21 שעות אחר כך באה לעולם המופלאה שלנו, ראשה עטור שפעת תלתלים (ממש פיאה) כראוי לאריה שהיא.

אבי ז"ל נהרג בתאונת דרכים על אופנוע בתאילנד, בן 58 היה במותו. הוא נסע לטייל עם חברים וביום שהיה אמור לחזור, חזר, אך בארון.
כשחבריו שבו לארץ הם באו לנחם את אימי, אחרי השבעה.
באותו בוקר אימי היתה בחצר ולפתע פרפר ענקי חג סביבה ולא הניח לה לזוז..
היא לא ממש הבינה מה קורה...
בשעות הצהריים בא לנחם אותה אחד החברים שטייל עם אבי, יחד עם אשתו.
הפרפר הענק בנתיים נעמד על משקוף הבית ולא זז.
ואז אני הגעתי.
עמדתי המומה אל מול הפרפר הענק הזה. מעולם לא ראיתי בארץ פרפר כה גדול (גודלו היה כגודל כף יד של ילדה בת 6 בערך...) טיילתי הרבה בעולם ופעם אחת בלבד כשטיילתי בג'ונגל בקולומביה יצא לי לראות פרפר ממש דומה בגודלו וביופיו
היתה לו כאילו מסכה על כנפיו, עיניים גדולות וכביכול מאיימות לצורך הגנה...
ואז, החבר הזה של אבי, זה שישב שם בסלון עם אימי, הבחין בפרפר, גם אשתו הסתכלה עליו...
הם היו המומים... ואז אשתו סיפרה שמהרגע שבעלה חזר מתאילנד, הפרפר הזה הגיע ביום שלמחרת ונדבק לרצפה. היא ניסתה לשטוף ת'רצפה והפרפר סרב לזוז... ואז הוא סיפר שבימים שאבי היה מאושפז בביה"ח בתאילנד, היה פרפר כזה בדיוק שעמד על מעקה המדרגות וברגע שאבי מת הוא התעופף לו ונעלם...
התחלתי לדבר עם הפרפר הזה, כאילו הרגשתי שזה הוא...
טרנספורמציה ?
מי יודע...?
באותו יום כשחזרתי לביתי, היו שם הרבה פרפרים. אחד מהם היה בדיוק כמוהו רק קטן יותר.

באותו יום כשחזרתי לביתי, היו שם הרבה פרפרים. אחד מהם היה בדיוק כמוהו רק קטן יותר.
קראתי ובכיתי. מדהים.

מדהים..@}

דף מקסים ומעורר השראה, זה מעיד עד כמה יש משמעות לדברים הנראים לעיתים לכאורה כחסרי משמעות. יש ניסים בעולם והם מסביבינו בכול רגע אם רק נדע לזהות ולהביט בהם, להקשיב למסר שיש למקרים ולאנשים אותם אנו פוגשים בדרך להעביר לנו לתיקוננו.

באותו יום כשחזרתי לביתי, היו שם הרבה פרפרים. אחד מהם היה בדיוק כמוהו רק קטן יותר.
וואו איזה סיפור מרגש.

כול חיים הם קוסמיים-
אם חושבים על משהו ,אפילו הכי פשוט שאנחנו עושים, למשל, להפסיד את האוטובוס ברגע האחרון, כשהנהג לא חיכה לנו...
כשאנחנו יושבים בתחנה ופתאום פוגשים מישהו שלא ראינו המון זמן ,שמבשר לנו משהו...
אם נחשוב על זה, היינו צריכים להפסיד את האוטובוס הזה,על מנת לפגוש את אותו אדם,לקבל את אותה ידיעה שתיתן לנו משהו...
ולכן,כול דבר שקורה, אפילו אם זה נראה כ"פספוס", כשהבנק סגור, מפספסים אוטובוס,
אין תשובה בטל',שזה לכאורה הדברים הקטנים , שלא נדבר על יותר גדולים כמו פרידה מקשר,פיטורין,ועוד ועוד ועוד, ברגע שנבין שהכול בעצם לטובה ושישנה השגחה שיודעת למה קורים הדברים,יש הגיון מאחורי זה, שאגב לא תמיד חייבים לדעת אותו אלא רק להבין, ולסמוך, על הכוח העליון, הקוסמי, שגדול מאיתנו, אפילו אם לעיתים רק נדמה לנו שאנו אלו שמחליטים...
שנזכה לאופטימיות ואהבה
@}

כשהייתי ילדה ידעתי הרבה פעמים מה הולך לקרות או שחלמתי חלומות נבואיים, אבל בשלב מסוים זה נפסק... לא יודעת אם זה טוב או לא...
אני מגלה כל פעם מחדש בשמחה שכל דבר שבחרתי לעשות, תמיד מוביל אותי לעוד משהו - תנועה מביאה תנועה. גם דברים שנראים לי סתמיים מובילים להתפתחויות יפות וחשובות

כבר קרה לי פעמיים שפספסתי אוטובוס והוא התפוצץ... פעם אחת הרגשתי צורך להתעכב עם חברה ופספסתי את קו 18 בירושלים, נורא כעסתי על עצמי שהתמהמהתי וחברה שלי אמרה לי ששטויות ושהקו מגיע בתדירות גבוהה. כשעליתי על הקו השני הוא שינה מסלול והודיעו שהקו הקודם התפוצץ. ממש נבהלתי ומצד שני ביקשתי מעצמי סליחה והודיתי לי ולאלוהים על תחושת הבטן הזאת. זה קרה לי שוב בתל אביב שהאוטובוס היה לי מחניק והרגשתי צורך ללכת ברגל ואחר כך שמעתי שבקו הזה היה פיגוע. האמת היא שלמרבה הפלא, אני נזכרת עכשיו, שהייתי אמורה ללכת עם חבר לדיזינגוף כשהיה הפיגוע המחריד בכביש ואמרתי לו בסוף שאני מעדיפה לצאת קצת מהעיר ונסעתי למושב של חברה.... ואללה... או שבאמת יש לי חושים פנומנליים או שאלה צירופי מקרים קוסמיים מטעם המלאכים... בכל מקרה, אני בריאה ושלמה וזה מה שחשוב

מזכיר לי את הסיפור הקוסמי של סבתא שלי.
היא היתה ילדה בת שש במלחמת העולם הראשונה.
אביה היה סוחר בדים, ובמלחמה היה לו מחסן בדים, מוסתר, וממנו הם התקיימו כל ימי המלחמה.
בקר אחד קמה סבתא שלי, מחלום שחלמה.
בחלום, מישהו הלשין לשלטונות שיש במקום הזה מחסן עם בדים. זה היה לא חוקי.
והם באו ולקחו הכל.
היא רצה לאבא שלה, סיפרה לו את החלום.
הוא מיד הלך למחסן, פינה משם את כל הבדים והחביא במקום אחר.
רק סיים להחביא, ופתאום הגיעה קבוצת חיילים למחסן הקודם, ולא מצאה שם כלום...

<ואני תמיד תוהה לעצמי איזה שכל היה לאבא הזה להקשיב לחלום של ילדה בת שש>

הסיפור על הפרפר צימרר אותי...וואו

ואני תמיד תוהה לעצמי איזה שכל היה לאבא הזה להקשיב לחלום של ילדה בת שש>

איזה מזל שהייתה לו התבונה וחוכמת הקשב הזאת

2 סיפורים קוסמיים שנזכרתי בהם עכשיו, ולא יודעת למה בעצם עוד לא סיפרתי אותם כאן אף פעם:

כשהייתי בת 8, ערב אחד שכבתי וקראתי במיטה של אמא שלי, ואמא שלי ישבה וראתה מבט לחדשות בסלון.
השתמשתי במנורת קריאה שעמדה על השידה. כנראה כיוונתי אותה לגובה שונה מכפי שהיא היתה בדר"כ, וכך השעון המעורר של אמא שלי, שרובו היה עשוי פלסטיק, נקלע לחום די רציני ממנורת הקריאה.
פתאום אני רואה שהשעון המעורר מתחיל להינמס. ממש כל הצורה שלו התעוותה.
אני לוקחת אותו ורצה להראות לאמא שלי. אמא שלי מסתכלת ולא מאמינה:
"את יודעת מי זה סלוודור דאלי? אמן אחד שצייר הרבה שעונים נמסים. הרגע הודיעו בחדשות שהוא מת..."

והסיפור השני:
לפני כמה שנים יצא איכשהו שהייתי באירוע משפחתי שלא קשור למשפחה שלי (אצל חברה). פיתחתי שיחה עם איזה דוד נחמד. מתישהו בשיחה עלתה העובדה המעניינת שהוא יודע לקרוא אנשים לפי כתב היד שלהם.
"גרפולוגיה, אתה מתכוון?"
לא, לא גרפולוגיה, הוא לא מנתח את הכתב ואפילו לא קורא את הטקסט, הוא רק רואה אותו, ואז הוא רואה דברים על הבנאדם. משהו על-חושי כזה. פעם הוא היה עוסק בזה הרבה, אבל הוא מרגיש שזה חזק לו מדי, מוזר מדי, והוא מעדיף לא להתעסק בזה כל כך. אבל אם אני רוצה, הוא ישמח לראות את כתב היד שלי ולומר לי מה הוא רואה.
הוא אמר שרצוי שזה יהיה משהו שלא נכתב במיוחד לצורך העניין, כלומר אם יש לי עלי משהו שכתבתי כבר בכתב ידי, זה עדיף.
אכן היה לי משהו כזה - מחברת של לימודי ימימה. אמרתי לו שזה מחברת של צמיחה אישית שאני לומדת, קוראים לזה ימימה. הוא לא שמע על זה מעולם (אז זה היה הרבה פחות ידוע מהיום).
כשפתח את המחברת, הוא שאל: את בטוחה שזה כתב היד שלך? אולי המורה כותבת לך במחברת?
עניתי שלא, רק אני כותבת בה.
הוא אמר: זה ממש מוזר.
שאלתי למה, והוא ענה: בדרך כלל כשאני רואה כתב יד אני רואה את הבנאדם שכתב. אבל פה אני לא רואה אותך. אני רואה אשה מבוגרת מאוד, זקנה, בעצם בלי גיל אבל חכמה חכמה חכמה.
אמרתי לו שאולי הוא ראה את ימימה, כי המלים הכתובות באו ממנה. הוא אמר שזה לא משנה, תמיד הוא רואה את מי שכתב לא משנה מה כתוב, ואף פעם לא קרה לו דבר כזה.
הוא עצם עיניים ופתח וניסה לראות עוד משהו, משהו שהוא יכול לקשר אלי.
אחרי כמה זמן הוא אמר לי: האשה הזאת עושה לך סדר. תישארי בקשר אתה, ויהיה לך טוב.

אני רואה אשה מבוגרת מאוד, זקנה, בעצם בלי גיל אבל חכמה חכמה חכמה.
ואו. @}

לפני כמה חודשים הגעתי לחוף ברשפון על מנת להשתתף בעבודה שאמאנית שעשתה הקבוצה דאז של אשתר.
נפגשנו כולנו למעלה וירדנו אל החוף. להפתעתי ראיתי שהם התכוונו לעשות את כל התיפוף, ריקוד ואקסטזה שם בין כל האנשים שצבאו עליו.
כשהתחיל התיפוף היה עוד אור יום. לקח לי קצת זמן להכנס לעניין, אך בכל זאת ניסיתי כי ידעתי שברגע שאכנס לטראנס לא יהיה איכפת לי מאף אחד, וכך באמת היה.
במסע השאמאני שעשיתי עבר עליי תהליך מאוד אינטנסיבי של ניקוי, שחרור ואהבה מחודשת של העצמי. כשאשתר תופפה לסיום המסע, חזרתי לאט לאט הביתה, אל גופי. פתחתי את עיניי, שמתי בחזרה את המשקפיים שלי וגיליתי שירד לי בהם מספר!
(וגם שהיה כבר חושך והחוף היה ריק לגמרי)

אני מחכה בקוצר רוח לארבעת הפעמים הבאות בהן זה יקרה

וואו איזה דף משובח..קראתי - עוד לא את הכל - ממש רוצה להוסיף כמה משלי

..

לפני כמה שנים הגעתי לשדה התעופה כדי לאסוף את סבא שלי שחזר מחו"ל...
נסעתי לבד ומצאתי את עצמי מחכה במבואה שם די הרבה זמן, מצ'עמם...
בזווית העין ראיתי בחורה עוברת ועברה בי המחשבה שככה בדיוק אני נראית מאחור..אם הייתי מישהו אחר - הייתי יכולה להתבלבל ולחשוב שהיא אני...הוקסמתי לרגע מהגילוי הזה והמשכתי לחכות לסבא...

אנשים מתחילים לצאת מהמסדרון של הנחיתות ועיני נחות על בחור ארוך גוף ושער שבולט מתוך היוצאים..להפתעתי הוא קולט אותי גם..מחייך חיוך רחב והולך ממש לקראתי...אחרי כמה שניות משהו השתנה והוא משנה כיוון- קצת מבולבל וממשיך הלאה...או.קי סבא נוחת- נוסעים הביתה ודי.
באותו יום בלילה אני מקבלת טלפון מכמה חברים שמזמינים אותי להצטרף לג'ם קטן בחוף הרצליה...אני מגיעה לשם מאוחר בלילה עם תף ושמלה מתנפנפת לריקודים..אחרי איזה זמן מגיעים עוד כמה חברים...ומי נמצאת אתם?
נכון ! הבחורה משדה התעופה - היה חשוך ולקח לנו כמה דקות לקלוט שוב אחת את השניה ואז מה גדולה היתה השמחה...היא כמובן גם ראתה אותי בשדה וחשבה לעצמה כמה אנחנו דומות - גם משהו באנרגיה (היא גם עוסקת בתחום טיפולי)...ואיזה מצחיק היה לה כשהחבר שאותו באה לאסוף סיפר לה שהוא כמעט ניגש למישהי אחרת בנמל תעופה עד שזיהה את הטעות והמשיך לחפש אותה...

יעלילה,איזה סיפור משובח עם השעון..כבוד !!!

כרמי ה איזה סיפור מקסים!

עוד אחד:
לפני כמה שנים - פחות או יותר באותה תקופה של הסיפור הקודם (כנראה הייתה אז התכוונות מדוייקת

)..נכחתי בארוע משולב כזה של כמה הופעות מוזיקה, איזה ג'ם בסופו, אנשים, חיוכים וכו'...
הגיע מישהו עם כמה תופי פנטם - מכירים?
זה התף המתכתי שמשמיע צלילים שמיימים וגם נראה כמו צלחת מעופפת - לא פחות.
ישבתי לידו וניגנתי עליהם- עוברת אחד אחד, בוחנת את הצליל, מנסה, לומדת, נרגשת עד עמקי נשמתי מהמפגש עם הייצור הזה - התף, התף.
אחרי איזה זמן שאלתי אותו - את האיש -זיו יחזקאל היקר - מאיפה התופים ואיך זה נשמע ככה וכו'...קיבלתי קצת הסבר ולמשמע המחיר הפסיכוטי שלהם - שמתי לי בלב את הידיעה שמתישהו - וכנראה שלא בשנים הקרובות - יהיה לי האמצעים לקנות אחד כזה...ובנתים תודה על החוויה הקסומה שנתתם לי.

עוברים ימים ושבועות.

יומאחד אני מגיעה לבקר את אמא שלי בביתה וכמו כל "ילדה טובה" אני נכנסת לדירה, לא ממש רואה ממטר, "הי מנשמע?חייבת פיפי רגע, ישמשהו לאכול?איזה חום בחוץ" ועוד מלא מלא בלה בלה..

עושה פיפי, נרגעת במיזוג...הולכת לכיוון הסלון ואז רואה את התיק הירקרק מונח על השולחן, והצורה שלו מוכרת אבל עוד לא ממש קולטת.

אמא שלי: "בואי רגע , עוד מעט יש לך יומולדת אבל אני כבר לא יכולה להתאפק וחייבת לתת לך את המתנה עכשיו...
זה כלי נגינה ששמעתי את הצלילים שלו ,כל כך התרגשתי וחשבתי עליך ואיך זה משלב את התיפוף עם הפסנתר...והייתי חיייבת פשוט חייבת להביא לך אותו...את לא מאמינה איזה צליל מדהים יש לזה...הנה תפתחי - תנסי - זה משהו מדהים".

ואני יושבת שם אתה ולא מצליחה לדבר מרב פליאה והתרגשות, מאיפה ידעת שאני כל כך רוצה?

קצת בכי משחרר של התרגשות והודיה והסיפורים מצטלבים ואתם הסינכרוניות והקסם.

היא היתה בארוע של חברים שחגגו איזה מאורע משפחתי והזמינו את זיו לנגן עם הפנטמים...היא שמעה ונדלקה עליהם בערך באותו האופן שקרה לי...והשאר כמו שאומרים...כבר סופר

תודה אמא

משהוא קטן אבל חמוד.
הילדה הגדולה בבית חולה והקטנה בגן. פתאום אומרת לי:" אמא אני שומעת את ת. (אחותה הקטנה) בוכה אמא אמא... היא צריכה אותך ... אני יודעת שזה דימיון אבל זה אמת."
אני מסבירה לה בחצי פה על טלפתיה וממשיכה בעיסוקיי. אחרי שעה מהרהרת שאולי היתי צריכה להתקשר לגן לבדוק... ופותרת זאת בכך שאם היתה בעיה היו מתקשרים אליי. (דייי עם רגשי אשם) אבל עכשיו היא כבר צריכה להיות ישנה ולא כדי להפריע לה.
אחה"צ הגעתי לגן לקחת אותה. נראת שמחה ומאושרת והכל כרגיל אין שום בעיה. (אפילו רוצה להמשיך להישאר בגן ולוקח לי זמן לשכנע אותה לצאת ) ברגע האחרון מחליטה לשאול את הגננת . והיא בהתחלה אומרת לא הכל היה בסדר איתה. אחר כך פתאום נזכרת כן בערך בשעה 12:00, ביקשנו ממנה משהוא שסרבה לעשות ובכתה: אמא אמא.... (בדיוק כמו שהגדולה אמרה, ובערך באותה שעה).

המקום: מדבר יהודה..הארוע: כינוס ריינבו
הנ"ל נוסעת טובת לב ושמחה לגד'רינג ובדרך דרומה נזעקת ששכחה את המשקפיים בבית של חבר שישנתי אצלו לילה קודם ונסענו יחד, טוב אנחנו כבר באמצע הדרך דרומה, אני טרמפיסטית, האוטו לא שלי...וההחלטה להמשיך הלאה כן.
כמעט חדשיים תמימים,הייתי ללא משקפי הראיה שלי.
לומדת לסמוך על חוש ההתמצאות במרחב הפיזיולוגי, בלילות חשוכים לרדת ולעלות גבעות וצוקים קטנים במדבר היפה הזה...כמעט בלי לראות ממש - דרך העיניים..הראיה הופכת להיות חושית...כפות הרגליים מנחשות את הקרקע - והן יודעות לאן ללכת ואיך לדרוך...וזה מדהים לגמרי.
וגם באור יום מלא- לזהות אנשים מרחוק - בלי לראות אותם בעיניים - פשוט התדר האנרגטי שלהם מגיע עד אלי ואני "יודעת" שזה הם - נגנבתי פשוט נגנבתי מהקטע הזה של לחוש אנרגטית אנשים ממרחק כל כך גדול, והזיהוי נעשה בחישה כל כך עדינה ומדוייקת - פשוט תענוג.
יש גם סיפור - יבוא בהמשך - חייבת ל"תקתק בית" קצת

באחד הלילות - שהיה יחסית חשוך - ירח קטן- אני הולכת חזרה לכוון המערה בה ישנתי..בתחתית הוואדי ,ממוקמים שלשה סלעים ענקיים, עגולים וחלקים...מרחוק בחושך אני רואה מישהו עומד על אחד הסלעים האלה..ממש מתחת למערה "שלי".
ממשיכה להתקדם ומשהו בי מאותת לי תדר מוזר וחדש..אני מאטה את קצב ההליכה מאד ומתקרבת בשקט לאזור הסלעים לרגע אחד ממש נעמדת.
ואז האיש בחושך מפנה את גופו אלי ושואל לחשכה: "אחותי?"
לקח לי שניה לקלוט שזה לא ה"אחותי" הרגיל הנהוג בחברתנו, אלא אחד כזה של משפחה ראשונית ושהקול הוא של אחי -אחי...
החמוד הזה הגיע בלילה לשם עם עוד חבר, התחילו להסתובב קצת, בלי מקום מאורגן לישון בלילה וכו'...הוא אמר שנגנב מהסלעים העגולים וממש רצה לחוש אותם עוד קצת בזמן שהחבר ממשיך במורד הואדי...חכה לי...

ועוד אחד:
בזמן אותו גד'רינג למדתי לנגן על דיג'רידו...ישבתי לי במערה שמשקיפה על הוואדי - עוברים שם "הרבה" אנשים במהלך היום..ואני מנגנת...מתאמנת על הסרקולציה (שעד היום אני לא "מצליחה" איתה [-:)..יושבת לבדי, מתאמנת,נושמת,נהנית מהצלילים...
בוואדי למטה מתחילות להופיע "דמויות" לבנות - בהתחלה חשבתי שאני לא רואה טוב- בלי משקפיים כמובן...אולי זה מישהו לבוש לבן שאני רואה במטושטש?
ואז מופיעות עוד דמויות - סילואטות של גוף - אור לבן מעוצב - זוג,ילד,כלב,הנה עוד ילדה..והם רצים, משחקים, והולכים לאטם בשביל...עוד כלב...עוד ילדה...משפחה..ואני אומרת לעצמי - "תמשיכי לנגן אל תפסיקי - איזה יופי - אל תפסיקי"...ויורדות לי דמעות של אושר והתרגשות, ועוד צלילים ועוד אלומות אור לבנות מופיעות לפני...אחרי כמה דקות ה"מחזה" שכח..חזרו לטייל בוואדי אנשים "רגילים"..ואני מתאוששת לאטי מהחוויה הקסומה שזכיתי להיות בה...מנגנת עוד קצת,מנסה לא לגמור את האוויר לגמרי.

מהממת...מרוממת אנרגיות שכמותך!

סיפורים כל כך מרגשים. מעוררים המון מחשבות. סיפור קצר כנראה קוסמי. שמעתי אותו מאימי ואני זוכרת אותו אך איני בטוחה אם זה בגלל שסיפרה לי אותו או שבאמת זוכרת..
בהיותי בערך בת שלוש וחצי סבתי (אמא של אימי) חלתה ואושפזה בבה"ח במצב קשה. באחד הערבים המשפחה התארגנה ללכת לבקרה. אני יושבת על האסלה בשרותים ואימי מפצירה בי שאמהר כי היא רוצה שנסע כבר לבית החולים לבקר את סבתא. אני מתסכלת בה ואומרת אבל אמא אין מה למהר סבתא כבר מתה. אימי אמרה לי שלא אדבר שטויות שסבתא חולה והיא מקווה שתהיה בסדר. שהגענו לבית החולים התברר שסבתי נפטרה בערך באותו הזמן שבו התרחשה השיחה בינינו.

קראתי את כל הדף, והתרגשתי עד דמעות.

לפני כחודש קרה גם לי סיפור, שאולי אפשר להגדירו כקוסמי או סתם צירוף מקרים מעניין (קטונתי מלשפוט): היה זה קצת לפני חנוכה, החיים היו בקאנטים, בעלי פוטר מהעבודה ואני כבר ויתרתי בליבי על הציור והאמנות. אני יושבת עם חברים כשלפתע אני מקבלת טלפון ממספר זר. "תגידי", שואלת אותי בחורה בעברו השני של הקו, "גרת פעם במקרה ברחוב XXXXX בירושלים?". אני מנהנהנת, מופתעת. זה היה לפני כל כך הרבה זמן, ומים כה רבים עברו מאז.

ואז היא מתחילה לספר לי על כל מיני חפצים שהיא מצאה בדירה, שהיו שייכים לדיירים הקודמים. אחד מהחפצים אותם מצאה הם שני ספרי סקיצות ישנים. היא והשותפה שלה מאוד התלהבו מהציורים והניחו אותם בכניסה לדירה. כל מי שביקר אותן, כך מספרת הבחורה, התלהב גם הוא מהציורים, עד שיום אחד היא החליטה לעשות מעשה ולאתר את בעליהם המקוריים. וכך היא הגיעה אליי.

בשלב הזה רעדתי בכל הגוף. אחד מהספרים אותם תיארה היה הספר המיתולוגי שלי מגיל 18, עליו שמרתי מכל משמר (חרף מעברי הדירות המרובים), ואפילו הייתי בטוחה שראיתי אותו לפני שנתיים. הספר השני היה רישומים מאוחרים יותר, לא מעניינים במיוחד.

אז נסעתי לירושלים לכתובת המוכרת ההיא, אספתי את הספרים, היא לא היתה בבית, לקחתי מפתח מהשכנה שלה. שני הספרים היו במצב מעולה, והיה אפשר בבירור לראות את ההבדלים בין החשיבה שלי בימי התיכון והצבא, בהם הייתי אני, לתקופה בה ניסיתי לעשות מעצמי מה שאני לא. והבנתי את השיעור. אגב, בעלי (שגם הוא גר בדירה הזאת בזמנו, אבל אז היינו רק שותפים) מצא עבודה בדיוק יום לאחר הטלפון הגורלי מהבחורה המסתורית. והנה, גם אני עושה שינוי בחיים שלי...

אבל מה הדבר המוזר ביותר בכל הסיפור? הטלפון שלי לא היה רשום על אף אחד מהספרים, אלא על איזה פלייר שנדחף ביניהם ובכלל לא היה קשור.

קוסמי,.......בטח קוסמי
איזה יופי

נזכרתי בעוד סיפור קוסמי:

כשהייתי בת 21 נסעתי עם החברה הכי טובה שלי דאז לחו"ל. בעודנו מטיילות פה ושם היא קיבלה הודעה שאחד הידידים שלה עומד גם הוא להגיע לאותה עיר זרה במפתיע יחד עם אחיו ואימו המיסטיקנית (מישהי מוכרת מאוד). כמובן שנפגשנו. ואז פונה אליי לפתע המיסטיקנית וטוענת שאני מכירה את בעלי המיועד. נבהלתי. הייתי בטוחה שהיא מתכוונת לאקס שלי, הדבר האחרון שרציתי להתחתן איתו. ניסיתי לעבור על רשימת כל האנשים שאני מכירה, ואף אחד מהם לא נראה לי כמו בעל פוטנציאלי.

שנים עברו, ושכחתי מהנבואה. שכרתי דירה עם חברה וידיד שלה. אני והידיד התקרבנו עד שהפכנו בסופו של דבר להיות זוג והתחתנו. ואז פתאום חשבתי שאני בעצם התכתבתי איתו בצ'אט כשהייתי בת 17 ופגשתי אותו שהייתי בת 20 במסיבה. הוא היה מכר כל כך נידח בגיל 21, עד שבכלל לא העלתי אז את שמו. ביזאר.

היא אמרה שגם יהיו לי שני ילדים, אבל בינתיים לא הספקתי להעמיד את הנבואה הזאת במבחן.

נראה לי שלדף הזה זה קצת מתאים

היום נסעתי עם כל הארבעה בחזרה הביתה ממפגש חנ"ב. באחד הרחובות היותר צרים של המושבה, קלטתי בזוית העין שרכב שיוצא מאיזו סמטה עומד להכנס בי מהצד וצפרתי בקול רם, ניסיתי לעצור אבל נכנסו בי בכל זאת. קיבלתי שריטה יפהפיה לאורך כל הצד השמאלי של האוטו... שתינו עצרנו בצד, וברגע שהיא יוצאת מהאוטו (כולה משקשקת ורועדת ומתנצלת) ראיתי שאני מכירה אותה, אבל לא ידעתי מהיכן... יצא שמרוב שהיא היתה בלחץ אני הייתי צריכה להרגיע אותה, החלפנו פרטים ונסענו משם. אחרי שתי דקות אני מקבלת טלפון - בגלל שהיינו באוטו לא ראיתי ממי זה, ועניתי ישר לדיבורית, אבל קלטתי שזה מספר ששמור אצלי בנייד. מהעבר השני - האשה בה נתקלתי.... והיא אומרת: "עכשיו אני יודעת מאיפה אני מכירה אותך! הגשתם בקשה לחינוך ביתי בשנה שעברה, נכון?" ואז נפל אצלי האסימון ברעש מצלצל - האשה הזאת היא הקב"סית שלנו

(ואז כמובן, בירכתי את עצמי שלמרות הכעס שלי בהתחלה, מהר מאוד התהפכתי והייתי נחמדה אליה

)

שליחה על ידי נינה* » 11 מרץ 2010, 19:08

איך הוא יודע הכל עלי, ואני לא פגשתי אותו אף פעם?!
גם בחו"ל וגם בארץ נתקלתי באנשים שהדהימו אותי כשידעו עלי פרטים שלא ברור איך הם יודעים (שם של סבא שנפטר , מספר הפעמים שהייתי בחו"ל, תכונות אופי וכו'- והכל נכון!!)
נורא מוזר.
יש דברים נסתרים....

לפני לידת בני אמרתי שאם היה לי אומץ הייתי יולדת בבית. דיברתי על כך גם עם אמא של חברה שלי שסיפרה באותה הזדמנות על לידות הכריעה שהיו נהוגות בארץ מוצאה. זמן קצר אח"כ, ילדתי בבית, בלי אומץ של תכנון מראש אבל כנראה עם אומץ מסוג אחר. התגובה של האמא של אותה חברה: אה, בטח היא הזמינה את זה לעצמה... .

כמעט חצות. אני מקים את הילדה לפישפוש, היא ישנה כשהיא נעמדת, ישנה כשעושה בסיר, ישנה כשאני משכיב אותה במיטה.
מכסה אותה ואז היא מתרוממת לישיבה, השמיכה על כתפיה.
ערה לגמרי, מסתכלת לי בפליאה לתוך העיניים והפה שלה בחיוך ממזרי מלא שיניים.
"נכון?!!" היא אומרת-שואלת בגיחוך ומחכה לתשובה.
אחרי 3 שניות של הלם עניתי "נכון!" והיא ציחקקה, יושבת לה מרוצה מאד.
"ראש לכרית." - טראח, ישנה חזק.

צוויל

שליחה על ידי בלה* » 04 מאי 2010, 22:35

לי לא קורה שום דבר קוסמי, אבל התגלגל אלי משהו במייל ואני משתפת:

דביר עמנואלוב הוא החיל הראשון שנהרג במלחמה בעזה בעופרת יצוקה,
אביו נפטר שנתיים קודם ממחלה ממארת,
ודביר, כבן היחיד בין בנות, נשא את כל העול יחד עם אימא שלו.
האובדן שלו גרם לצער גדול במיוחד, בשל היותו בן יחיד,
ונותרו רק נשות המשפחה.

ביום הולדתו האחרון, התאספו כל החברים והמשפחה מסביב לקברו,
הביאו שתילי פרחים וסדרו חלקת קבר יפה עבורו,
במהלך האירוע האימא שלו סיפרה לכולם שם סיפור מדהים:

לילה אחד לפני שהלכה לישון, היא דיברה אל הקב"ה בקול רם ואמרה וביקשה:
"תן לי סימן, תן לי חיבוק אחד מדביר כדי שאדע שלא הכול היה לשווא".
והלכה לישון.
באותו שבוע, הבת שלה בקשה ממנה לבוא איתה לחוצות היוצר - בירושלים -
הייתה אמורה להיות הופעה של מאיר בנאי.
האם לא כ"כ רצתה, הרגישה במצב רוח מאוד שפל
אבל גם לא רצתה לצער את הבת ולכן נאותה, והלכה איתה
בלי הרבה שמחה וחשק.
המופע התקיים בבריכת הסולטאן.
בעוד הנגנים מתמהמהים לכוון את הכלים שלהם,
וההופעה מתעכבת קצת,
ניגש אליה ילדון קטן בן שנתיים, זהוב תלתלים שנראה כמו מלאך ונגע בכתפה,
דליה, שהיא גננת במקצועה סובבה את ראשה ראתה את פני המלאך
ונכנסה עמו לשיחה.

איך קוראים לך? אשל
אתה רוצה להיות חבר שלי אשל? כן
אתה רוצה לשבת לידי אשל? כן.

וההורים -שתי שורות מעל- צופים במלאך שלהם 'מטריד' את הגברת המבוגרת
וקוראים לו אליהם. והיא, דליה מרגיעה אותם ואומרת שהכול בסדר.
ואז אשל הקטן הזה מספר לה שיש לו אח תינוק ששמו דביר...
כולה מתחלחלת מהשם,
עולה שתי שורות למעלה אל ההורים של אשל,
רואה את התינוק בעגלה ואומרת להם בחצי התנצלות:

אם לא אכפת לכם שאני שואלת, בן כמה הבן שלכם? בן חצי שנה.
ושוב אם זה בסדר שאני מחטטת, הוא נולד לפני או אחרי 'עופרת יצוקה'? אחרי.
וסליחה באמת, שאלה אחרונה, מדוע קראתם לו דביר?

והאימא של אשל ודביר מספרת:
אני קצינת נפגעים בצה"ל, וכשהייתי בסוף ההיריון עם דביר,
הרופאים חשדו שהם מגלים מום מאוד קשה לתינוק,
אבל כיון שזה היה ממש בסוף ההיריון כבר לא היה ניתן לעשות כלום,
אלא להמתין ללידה ולראות האם באמת יש מום או לא.
וכך, האימא -שירי- הלכה הביתה אחרי הבדיקה ובבית שמעה על נפילתו של דביר במלחמה,
ומיד עשתה "עסק" עם הקב"ה:
"אם אתה מוליד לי תינוק בריא, אני מבטיחה לקרוא לו דביר ע"ש החייל דביר שנהרג".
דליה, האימא של דביר החייל, נשארה פעורת פה,
ואמרה להם -

אני אימא של דביר,

ההורים הצעירים לא האמינו לה.

באמת, אני אימא של דביר,

ושוב הם לא האמינו לה ושאלו: איך קוראים לך? דליה, דליה עמנואלוב מפסגת זאב...
ואז האימא של דביר הקטן אמרה לדליה,
קחי את דביר על הידיים, דביר רוצה לתת לך חיבוק.

כמובן שמאז המשפחות אימצו אלו את אלו,
ושירי האימא של דביר ואשל, כקצינת נפגעים יצרה קשר עם דליה,
ומלווה אותה לאן שלא תלך ולכל מה שנחוץ לה.

היום שאני חושבת על זה זה נראה לי לא יכול להיות אבל הייתי עם חברה .שתינו ראינו את זה:

לפני כמה שניםחברה ואני הלכנו לקטוף פטריות בהרי ירושלים. ראינו מרחוק משהו לבן ע-נ-ק.
התקרבנו וראינו פטריה, שנראית דומה לשמפיניון רק בגודל חצי מטר! פשוט ענקית.
אין לי מושג מה זה היה, איך כזה דבר נוצר. פשוט התרחקנו מהמקום.

מדי פעם יום ההולדת שלי יוצא על יום השואה, מה שדי מבאס את האירוע. גם השנה זה קרה. אז כדי להמתיק לעצמי את הדכדוך של היום הזה נכנסתי לעדן כדי לבדוק כמה עולה סירופ אגבה, וכבר בכניסה חיכה לי שטר של 20 ש"ח על הרצפה. אחרי שהרמתי אותו הלכתי למדף של האגבה ומצאתי לי אחד שעלה... 20 ש"ח. מישהו פרגן לי, בלי להתכוון, בקבוק ליומולדת. מי שזה לא יהיה - משתתף בצערך על האבדן אבל לפחות הרווחת מצווה - לשמח אדם ביום הולדתו

בהקשר של הסיפור על דביר 3 הודעות למעלה...
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4065935,00.html
אמא של דביר הגדול תיפגש היום עם דביר הקטן בטקס בבריכת הסולטן...

רציתי לדחות תור לרופא שיניים של ביקורת שגרתית שנקבע למחר בבוקר כי בטעות נקבע בשעה לא נוחה.
התקשרתי היום בבוקר כדי ולקבוע תור חדש. המזכירה אמרה שתחזור עלי. עד שהיא חזרה בערב התחיל כאב חזק בשן הבינה אז לא ביטלתי

סיפור שקרה לי לפני שבועיים. יצאנו למדבר, מספר חברות כדי לחגוג יומולדת לחברתי, נקרא לה מיכל. בשעת ערב למיכל נהיה קצת קר, אז השאלתי לה את השל שלי. מיכל יושבת בסבבה על הספה שלפני החושה שלנו ולצידה יושבת חברה אחרת שלה, שלא כלכך הכרתי, נקרא לה מירב. לפתע מירב מביטה בשל, פוערת פה ולא מצליחה לדבר. "מה קרה?" שאלנו אותה, "מאיפה השל הזה?" היא שואלת, "כשהגעתי למקום העבודה הנוכחי שלי, לפני שנתיים וחצי" עניתי, "עשיתי סדר במחסן ומצאתי אותו באחד הארונות. אף אחד לא ידע איך הוא הגיע לשם ומה מקורו. בסוף לקחתי אותו הביתה, אבל אני בקושי משתמשת בו. הוא נורא גדול וחם, יותר שמיכה מאשר של. פתאום כשארזתי תיק לנסיעה, התחשק לי לקחת אותו איתי"
"זה השל שלי!" אמרה מירב, "אני קניתי אותו בהודו לפני שלוש שנים, עשו לי אותו במיוחד מצמר של יק, שילמתי עליו 300 שקל שזה הון עתק בהודו, ואיבדתי אותו , אפילו לא ידעתי איפה" בירור נוסף העלה שמירב כלל לא היתה בירושלים (היכן שמצאתי את השל) ופרטים רבים לגבי גלגולו לידיי עדיין לא ברורים. שעה ארוכה לא הצלחנו להגיד כלום חוץ מ "זה לא יאומן!" , כמובן שנתתי לה אותו מיד.

הסיפור המדהים הזה הזכיר לי אבידה שאיבדתי אני. לפני כחצי שנה פגשתי אדם שנכנס לליבי בצורה בלתי הפיכה. אני לא יודעת עליו כלום. לא שם, לא מקום מגורים. אף פרט. אני מתפללת שכמו שהשל עבר את מה שעבר כדי לחזור לידיה של מירב, גם האבדה שלי תשוב אלי ורצוי שממש במהרה.

אנונימי

סיפור קטן וחמוד של חברה:

"ג', ב' ואנוכי יצאנו אתמול לסיור מחווה לעלי מוהר לרגל שלוש שנים למותו. כל אחת הביאה את העותק שלה של "מהנעשה בעירנו", ג' ואני הכנו שירונים, ואני הבאתי גם את עטיפות האלבומים "מחשבות ואפשרויות" ו"וכך התחיל העצב המתוק" (האוסף של עלי מוהר), למקרה שיחסרו מילים. התחלנו בכיכר רבין, המשכנו על שדרות בן גוריון, דרך גן הדסה והבית שבו הוא גר, וסיימנו בבריכת גורדון. בכל מקום שהיה נוח לעצור בו, התיישבנו, הקראנו את אחד הטורים ושרנו כמה שירים.
לקראת סוף בן גוריון, מצאנו ספסל נחמד במקום שקט. שרנו שם כמה שירים. באמצע "כל עוד", הבחנתי בדמות גבוהה חשודה הולכת בשדרה, לכיווננו. בשלב מסוים גם ב' הבחינה בו, ואחרי שהוא עבר אותנו הפננו גם את תשומת לבה של ג', שישבה הפוך, לאותה דמות - שהייתה לא אחר מאשר יוני רכטר! כל אותו זמן המשכנו לשיר, וכנראה מאחר שהיה מדובר בשיר שלו, הוא עצר, הסתובב וניגש אלינו. סיפרנו לו על הסיור שאנחנו עושות (בהתחלה הוא חשב שהתחלנו לשיר כי ראינו אותו עובר...), והוא היה נורא נורא חמוד. טוב, זה יוני רכטר. הוא סיפר שהוא בדיוק חוזר מבריכת גורדון, שזה מקום שעלי אהב מאוד וכתב עליו הרבה. ואמר גם שהתמונה של "מחשבות ואפשרויות" צולמה לא רחוק מכאן.

מה הסיכויים שדבר כזה יקרה? הו יוני."

אוי זה מזכיר לי סיפור קוסמי שהיה לי עם מאיר אריאל. הייתי מוכנה להישבע שכתבתי אותו כאן כבר!
לפני המוווון שנים, כשהייתי אחרי צבא, נדלקתי על השיר בצהרי היום , של מאיר אריאל ודייויד ברוזה, והחלטתי לפנק את עצמי בדיסק של השיר.
אז איזה יום, כשהייתי בדרך לשיעור להשלמת בגרויות ב"אנקורי", נכנסתי לחנות דיסקים, והתחלתי לחפש.
אבלללללל לא ידעתי שזה גם דיוויד ברוזה, וחיפשתי בכל האלבומים של מאיר אריאל, ולא מצאתי כלום. מאוד התאכזבתי (נדמה לי שהלכתי אפילו לעוד חנות או שתיים), והלכתי לי לשיעור.
למרות החיפושים הנרחבים הגעתי מוקדם, אז ישבתי לי על המדרגות בחוץ. בית הספר "אנקורי" נמצא ברחוב טרומפלדור, מול %D7%94%D7%A7%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA[/u]%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%A8]בית הקברות טרומפלדור , בו קבורים המון ידוענים.
פתאום, איך שאני יושבת ומצטערת על שלא מצאתי את האלבום בו מופיע השיר, אני קולטת מעבר לכביש את.... כמובן! מאיר אריאל!
ניגשתי אליו וסיפרתי לו על צירוף המקרים, אז הוא חייך ושאל אם אני מירוחם, והוא היה נורא נורא חמוד. טוב, זה מאיר אריאל

אבל הוא לא פתר בשבילי את התעלומה, ורק לאחר זמן עלה על דעתי לחפש באלבומים של דיוויד ברוזה, ושם אכן השיר נמצא, באלבום "נשיקה גנובה".

הבעל שלי חוגג השנה 40 ואנחנו חוגגים 10 שנות נישואין. הכל קורה באוקטובר הבא עלינו לטובה.
רצינו לעשות משהו מיוחד שנינו בסגנון חו"ל... רומנטי ובסוף החלטנו שנוסעים עם הבנות לחופשה ארוכה באילת, מה שאפפעם לא עשינו, ובזאת נגמר לנו התקציב

שבוע לפני הנסיעה לאילת אנחנו מדברים ומתבאסים על זה שלא נוכל כלכלית לטוס באוקטובר לחו"ל. הבעל שלי אומר, את תראי, נמצא דרך לחגוג את זה, ואנחנו מתחילים לפנטז על בירות אירופאיות (תרתי משמע).
למחרת זכינו ב פיס (אראלה התקשרה!) בטיסה זוגית + שהיה במלון וטיול מאורגן לחמישה ימים לברצלונה ב... אוקטובר , בדיוק בין תאריך יום הולדתו לתאריך יום הנישואין!!!
דרך אגב, החופשה באילת היתה נפלאה !

היום בעלי כהרגלו חיכה לטרמפ מבית שמש לכיוון בר אילן.
עצר לו מישהו מיישוב שנמצא חצי שעה מהיישוב שלנו, וחצי שעה מהמקום בו הוא עצר לבעלי.
תוך כדי שיחה, מסתבר שגם הם בחינוך ביתי (ושני הבכורים בני 11.5).
(ומאחר ואני מכירה את המשפחה: שתינו גם ילדנו עם אותה המיילדת).

ואז ? לא הבנתי למרות שקראתי פעמיים, או שפשוט לא הבנתי את מטרת הדף

הנה סיפור קסום עתידני בשבילך טלי
יום אחד את נוסעת לחוג שומרי הגן עם ילדייך, ובטעות, בלי לשים לב, את מגיעה אלינו - מה את אומרת ? בדיוק היום הכנתי קוסקוס ואתמול טיגנתי שפינג' - חודש טוב שיהיה לכולנו (חודש כסליו הגיע - נכון מרגש ? אין על חנוכה...ועל פורים גם, אין מה לומר החגים של חכמינו הרבה יותר מגניבים מחגי התורה)

ואחת - איזה סיפור מגניב , למרות שאני מתקשה לפרגן לנסיעות לחו"ל (איסור יציאה מהארץ אלא למטרות פרנסה, לימוד תורה, לישא אשה ולבקר קרובים). - לא נורא, פעם הבא תקפידו על ההלכה (-8

גם אנחנו חגגנו שנה שעברה 10 שנות נישואין ובעלי הגיע לגיל 40

מה זה צירוף מקרים מדהים!

הי אבישג, תודה על הפרגון

לא נורא, פעם הבא תקפידו על ההלכה

מקווה וכנראה שלא,,, (נוסעת הרבה לחו"ל מטעם העבודה וכמעט אף פעם לא למטרות עינוגים) מקווה שתוכלי לחיות עם זה (אייקון קורץ)

ומזל טוב ליום הנישואים ויום הולדתו של בעלך

זה כמו הספר הזה על התת מודע! ביקשתם וקיבלתם. פעם הבאה לבקש מיליון דולר ולהתחיל לפנטז על מה תעשו איתם!

עכשיו קרה לי - פעם ראשונה שקורה לי משהו כזה הזוי!
באתי למחשב עם הצ'יקו, כמו בכל בוקר, הקלדתי "מה חדש" וחזרתי לאתר שהתחלתי לקרוא בו לפני שניה.
בזווית העין ראיתי שם של דף וחשבתי "מוזר לא נכנסתי לשום דף רק פתחתי מה חדש!"
עברתי לדף, וראיתי שרק היה נדמה לי, ובכלל אני במה חדש, ורק הדף ההוא בצבע כתום, אז כנראה בגלל שהוא בולט התבלבלתי (הקטע - זה דף חדש שמעולם לא נכנסתי אליו).
חזרתי לאתר שהייתי בו, ואז שוב הסתכלתי, וראיתי שאני כן בדף ההוא שחשבתי, ואז ראיתי שלא!
אז חזרתי למה חדש, ועכשיו הדף הזה - שחשבתי שהייתי בו, ואז ראיתי שלא, ואז ראיתי שכן - בצבע ירוווווווקקקקקקקק!!!!!!

מה קורההההה כאןןןן????

אה, אחרי שקראתי את מה קורה כאן קיבלתי ורטיגו חמור. בדרך לכיור לשתות כוס מים נפלתי פעמיים ונתקלתי במשקוף אחד. לא זכרתי איך קוראים לי.
חברים! לקרוא בזהירות וקטע קטע, עם המתנה בין קטע לקטע.
זה כמו האשליות האופטיות האלה, כמו הנערה שיכולה להיראות גם כזקנה.
לפתע נסתם לך הפילטר שעושה לך סדר בכאוטיות הדורסנית של היקום.
וואו.

צוויל

ואני חשבתי שזה שוב ה ADD שלי

תמיד האמנתי שמלאכים אינם באמת מלאכים אלה אנשים שמשמשים לאנשים אחרים כמלאכים בזמן מצוקה.
כשהיה בני השני בן עשרים יום הבנתי שהוא סובל מדלקת בדרכי השתן במצב מתקדם מאוד, פניתי למעון באמצע הלילה ואושפזנו לטיפול אנטיביוטי דרך הוריד מייד. היינו לבדנו בחדר האשפוז ובכיתי עד הבוקר, רגשות האשם על איך לא עליתי על הדלקת לפני כן הרי אני אחות במקצועי ולמה לא טיפלתי יותר טוב בפצע הברית , שוב הרי אני אחות במקצועי. למחרת התקבלו לחדר האשפוז עוד ילדים. לחדר קוראים חדר בירור ספסיס. תינוקות קטנטנים ממש עם חום מסיבה לא ידועה.
אני מתתי מפחד! אמנם אני מניקה לעיתים קרובות באופן בלעדי אבל התינוק שלי חלש עכשיו . הוא מופצץ באנטיביוטיקה , במערכת החיסונית שלו בשוק . ואם יחטוף משהו מאחד התינוקות שבחדר? עוד תינוק, ועוד תינוק , והחדר צפוף. לקחתי את הבן שלי והלכתי למעונות הסטודנטים של בית הספר לסיעוד שנמצא בשטח בית החולים. אותו בית ספר בו למדתי מספר דנים קודם לכן.תכננתי לשבת באולם הכניסה עד למתן האנטיביוטיקה של חמש בבוקר. ניסיתי לנמנם. הייתי עייפה, מבוהלת, כועסת על חדר הפרסונל שהיה תפוס. השארתי בבית תינוקת בת שנה. הביתי רעבה ומבולבלת . ידעתי דבר אחד אני לא חושפת את התינוק החלש הזה לאלוהים יודע מה שיש לשותפים שלנו בחדר. לפתע פתאום נערה יפיפיה , ערביה, בקושי מדברת עברית. מזמינה אותי לישון בחדרה , עם התינוק שלי. לא תודה . עניתי בנימוס . היא התעקשה. אני לומדת כל הלילה. אמרה. אין לי צורך במיטה שלי . בואי.לא תודה . שוב מתעקשת לפחות אתן לך שמיכה. את את רעבה? היא שואלת. לבסוף התרצתי . ישנתי במיטתה כמה שעות. כשקמתי לאנטיביוטיקה של חמש בבוקר היא הכינה לי נס על חלב מושקע וטעים. היא טיפלה בי כל כך יפה כמו אמא שמטפלת בילד שלה. הייתי אסירת תודה. היא לא ידעה שאני אחות באותו בית חולים. היא לא ידע שלמדתי באותו בית ספר לאחיות. היא ראתה אישה מותשת עם תינוק קטן והציעה חה לישון במיטה שלה במקומה . נסיכה. מלאכית. למחרת שלחתי את בעלי לחדרה עם כמות מסירית של חטיפים וממתקים כאות תודה על האירוח רחב הלב.פורים בבית חולים היו לנו יותר ממתקים ממקום לאחסנם.

השבוע היו לי ענייני חלומות שונים...
ובעקבותיהם שאלתי את הילדים הפנימיים שלי מה הם מבקשים ממני...
ועלה קול של ילדה שמבקשת שההורים שלי יקחו אותי למקום מעניין.
(הורי נפטרו לפני כשלוש שנים בהפרש של שלושה חודשים, ועכשיו אלה הימים הנוראים שלי, בין פטירתה של אמא לפטירתו של אבא, שהיו קשים מנשוא. ההורים שלי תמיד עשו משהו מעניין או הלכו למקום מעניין)...
נשארתי עם העצב הזה, של הילדה שרוצה שההורים שלה יקחו אותה..

קפצתי למשתלה, וחשבתי לקפוץ לדוד שלי, שגר ליד.
הוא שמח לבואי, ואמר לי תשמעי, יש לי כרטיס לסרט טרום בכורה, והזוגית בחו"ל, אולי תבואי איתי?
והנה הרגשתי שזה המענה לבקשה... היתה כאן קריאה... והלכתי...

קרה לי היום משהו משונה, וחשבתי שכאן יהיה מקום מתאים לשתף:
לפני כמה חודשים חלמתי שאני בטיול במקום סגור, מעין מערה, שאח"כ נפתח לחדר. הפרטים היו ברורים מאוד, וזכרתי אותו היטב.
היום ראיתי מצגת מטיול של חברה- וגיליתי שהמקום שעליו חלמתי הוא מערת אליהו הנביא.
זה היה די מפתיע ודי מוזר, בהתחשב בעובדה שמעולם לא ביקרתי שם קודם.

בעלה של חברה שלי נפטר, ויצאתי ללוויה בצהרים.
עצרתי לתדלק בתחנה של כביש שש, וביציאה משם עמדו אישה עם חיג'אב עם ילדה. עצרתי לידן ואמרתי שאני נוסעת לאשקלון. האמא ממש התרגשה: "אנחנו צריכות לאשקלון! איזה נס!" אמרתי "יא איזה יופי!" אז היא אמרה "אנחנו צריכות להגיע ללוויה" הייתי בשוק: "של XXX XXX?!" היא אמרה "כןןןןן" איזה הלםםם
מסתבר שזו אחות של חברה שלי. הן יצאו מצפת באוטובוסים (היא מנשות השאלים, הנחתי בטעות שהן ערביות) וקבעה עם אחותה באיזו צומת בשרון. בדרך היא קלטה שהן לא יגיעו בזמן אז היא החליטה לעזוב את האוטובוס בהפסקה בשביל להמשיך בטרמפים.
בעלה של חברה שלי היה נהג מונית אגב.