רוצה להיות אמא שלמה

שליחה על ידי יעל* » 07 יולי 2011, 13:15

אני רוצה לשאול שאלה, לשתף כאן באיזה שהיא חוויה שלי, חווית ההורות שלי, אני לא יודעת איפה להתחיל, איך להגדיר, אנסה..
אתחיל בזה שיש לי שגיאות כתיב, עימכן הסליחה.
יש לי ילד מקסים, מדהים ומיוחד בן שנה וחצי, מאז שהייתי בהריון חלמתי ורציתי להיות האמא הכי טובה בשבילו לתת לו את כל מה שהוא צריך למען ההתפתחות שלו, לראות אותו, להבין אותו, להיות קשובה.
ידעתי שאני מוכנה לוותר על הכל למען זה, למען הנתינה השלמה הזאת, לאחר שנולד וככל שהימים והחודשים חלפו המציאות התנפצה שוב ושוב על פני.
מהאתר הזה אני שואבת המון השראה, הרבה כוח נותן לי לקרוא פה להרגיש שאני לא לבד בדרך שלי, שאיך שאני בוחרת לגדל אותו זה באמת נכון וטוב בשבילו,
אבל קשה לי ולפעמים אני מטילה בספק את העניין, האם זה נכון לגדל את הילד ככה. אני משלמת מחיר נפשי כבד. על זה שעד היום לא עזבתי אותו ליותר משעה במהלך היום, הוא זקוק לי תמיד בסביבה למרות שהוא מאוד עצמאי, מה שמרגיש לי מאוד נכון. אמא צריכה להיות זמינה תמיד בגיל הזה. אבל זה קשה לי לפעמים. אני מנסה לשאוב אנרגיה מעצם הנתינה לו ומהאושר שזה נוסך בי, אך לפעמים זה לא מרגיש מספיק. כל מיני דברים שרציתי וניסיתי למצוא להם זמן בחיי כמו איזה חוג, או זמן ליצירה, זה פשוט לא יוצא. כי תמיד הדברים האילה מתאפשרים רק בשעות הערב וזה לא זמן שאני יכולה להרשות לעצמי לעזוב אותו, גם אחרי שנירדם הוא מתעורר לינוק די הרבה, כך שגם אז אני לא יכולה לעזוב. והשאלה שאני שואלת היא מורכבת, לא רק האם אני צרכה לחשוב גם על עצמי בכל העסק הזה של להיות אמא שלו, האם זה שאני לא חושבת על עצמי זה דבר טוב בשבילו?
בשמת כתבה באחד הדפים על זה שאהבת אם כמו כל אהבה נמדדת בכמה שנותנים, בהתנהגות, ולא באיזה משהוא אמורפי. אבל האם הנתינה המוחלטת הזאת מאדם שיש לו קשיים, מאדם שהילדות שלו לא היתה גן של שושנים, מאמא שנצבת לבד מול האמהות ללא חמולה או משפחה גדולה שתומכת, האם הנתינה המוחלטת הזאת נכונה בשביל הילד?
ואני אתן דוגמה, כשהייה בערך בגיל חצי שנה אולי קצת יותר לכחתי אותו למטפלת בשיטת פלדנקרייסת, והיא אמרה ששרירי החזה שלו מקווצים, ועבדה איתו על להרפות אותם, ואני חשבתי גם אני מרגישה איך אני מקווצת שם, האם הוא לא מרגיש כך בגללי? בגלל הלחץ שאני שרויה בו מתוך הרצון לתת לו את כל מה שהוא צריך, כל היום על הידים וביחד, לעשות דברים, שלא יבכה ושהייה לו נעים, אפילו קקי לא יכולתי לתת לעצמי לעשות במנוחה. זה ילד עם אנרגית חיים כל כך חזקה ודורשת. דורשת פעילות והתנדנדות ושינויים וגריויים.דווקא הנסיון שלי בפועל לתת לו מה שהוא צריך בכל מחיר גרם לכך שגם הוא ישלם על כך מחיר.
והיום הסקרנות שלו כל כך עזה כל היום הוא רוצה להיות בחוץ, לא משנה כמה חם, או מה המצב רוח שלי או כמה יש לי לסדר, לבשל ולכבס והדרישה שלו כל כך עזה ומוחלטת מצד אחד אני כל כך מאושרת שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ויודע לדרוש את זה בלי ויתורים, בלי פשרות. מצד שני זה כל כך קשה! קשה לי בעיקר בגלל היסורים, שגם כשאני מרגישה די עכשיו לא יורדים למטה, אני מנסה לסקרן אותו במשהוא אחר במשחק משותף או דבר מה כל שהוא, לפעמים זה עובד, אך בדרך כלל לא והצרחות שלו והבכי, כל כך קשים לי, ההזדהות עם הדחף העז שלו לחקור את העולם והגבול שאני נאלצת לסים בפניו קשים לי.
האם אני עושה נכון? האם אמא רגועה ומאושרת שלא תמיד זמינה שווה יותר מאמא פחות רגועה ומאושרת שתמיד נמצאת שם? ובכלל אני לא בטוחה שזאת השאלה, לא נראה לי שהייתי יותר רגושה ומאושרת אם לא היתי פחות זמינה בשבילו.
השאלה איך אני מורידה אך הלחץ הנפשי??
הלחץ הנפשי שנובע המצורך שלי לתת לילד שלי את כל מה שהוא זקוק לו כדי להיות אדם שלם בתוך עולם לא שלם, בתור אמא לא שלמה, איך אני מקבלת את המציאות הזאת? ועדיין מנסה לתת לו כמה שאני יכולה, איך אני מוצאת את הגבול? תמיד חשבתי אני אדם בוגר אני יכולה להקריב מעצמי, לוותר ולתת גם כשקשה לי, זה התפקיד שלי כאמא וזאת גם היכולת שלי כאמא ומולי עומד תינוק, עכשיו כבר פעוט, שאין בידיו עדין את הכלים שיש לי. אבל עדין לפעמים גם אני כמו ילדה קטנה אפילו כמו תינוקת חסרת יכולת נתינה.. האחריות האדירה שאני נושאת על כתפי לפעמים קשה מנשוא.
איך מוצאים את האיזון? לפעמים אני חושבת אולי הילד כן צריך גבולות? בשבילו, אולי זה נותן לו ביטחון בעולם, זה שאמא שלו היא לא סמרטוט שנסרך אחריו לכל מקום, ממלא אחר כל הציווים והדרישות שלו. אלה אדם עם גבולות.
אני יודעת שנסחתי כאן הרבה שאלות שזורות אחת בתוך השניה, תודה על ההקשבה ואשמח לכל תגובה שהיא...

אני משלמת מחיר נפשי כבד. על זה שעד היום לא עזבתי אותו ליותר משעה במהלך היום, הוא זקוק לי תמיד בסביבה למרות שהוא מאוד עצמאי, מה שמרגיש לי מאוד נכון. אמא צריכה להיות זמינה תמיד בגיל הזה. אבל זה קשה לי לפעמים. אני מנסה לשאוב אנרגיה מעצם הנתינה
ראית את הדף לתת בלי גבולות ?
נתינה תשאב ממך אנרגיה אם לא תזכי גם לחוות קבלה.
אפשרי לעצמך קבלה. תתחילי בדברים הכי פשוטים שמציעים לך - להסכים! תתחילי לשים לב איפה מציעים לך ואת מסרבת - אל תסרבי

קחי.
תקחי, תרגישי ואם תוכלי אף תדגישי לעצמך - אני מקבלת.
דברים הכי פשוטים כמו כוס קפה, סוכריה (סתאם), מישהו רוצה להביא לך משהו, לא חשוב מה. מציעים לך - קחי.

בשלב ב' - קחי לעצמך פינוק אחד בשבוע לשעה-שעתיים. בלי הילד.
בשעה שיכולה להתאים לילד, הוא כבר אוכל בעצמו ואמא בהחלט יכולה להתרחק. תתנסי בזה. תסמכי על עצמך ועליו ותני למרחק לדבר.
שניכם עצמאיים, ולא בגוף אחד. תתחילי בהיפרדות קטנה וכך גם תבקשי ממנו להיות יותר עצמאי (מתסדר בלי אימא)
הערב הכי פחות מתאים, כי שם באמת הוא זקוק לך. יש חוגים בבוקר ויש מלא אפשרויות, וגם אם תצאי לסיבוב בפארק, זה חשוב לך לתת לעצמך זמן לבד

האם הוא לא מרגיש כך בגללי? בגלל הלחץ שאני שרויה בו מתוך הרצון לתת לו את כל מה שהוא צריך, כל היום על הידים וביחד, לעשות דברים, שלא יבכה ושהייה לו נעים, אפילו קקי לא יכולתי לתת לעצמי לעשות במנוחה
זו סמביוזה 'מושלמת' שלא תשרת אתכם.
הוא מרגיש כך "בגללך" ואת לא נותנת לעצמך מנוח, רק שכל הזמן יהיה לו נעים.
זה לא אפשרי, אלא לא באמת החיים.
אני מכירה מצוין את מה שאת מתארת, גם אני הייתי אמא כזו. היום ממרחק הזמן אני יודעת שהגזמתי ולדעתי גם הזקתי - לשתינו.
ואני לקחתי עזרה, עזבתי בגיל 9 חודשים לכמה שעות של עבודה, ובכל זאת הגזמתי.
גם כשנתתי לעצמי זה תמיד הרגיש לי כמו "על חשבונה", ולא ממקום שמכבד את עצמו ואת הצרכים שלו, ולא ממקום שרואה את הצורך של הילדה לנפרדות ועצמאות
ההזדהות עם הדחף העז שלו לחקור את העולם והגבול שאני נאלצת לשים בפניו קשים לי.
נכון. זה באמת אחד האתגרים הגדולים בהורות - גבולות.

לתת לילד שלי את כל מה שהוא זקוק לו כדי להיות אדם שלם בתוך עולם לא שלם, בתור אמא לא שלמה, איך אני מקבלת את המציאות הזאת? ועדיין מנסה לתת לו כמה שאני יכולה, איך אני מוצאת את הגבול?
אין מושלמות
יש כ"כ הרבה דפים פה באתר על הורות ואמהות, ממליצה לך מאוד לקרוא ולהתחזק.
את חדשה בעולם כאימא , לומדת עכשיו ללכת. בוודאי שאת רוצה לתת לו בלי גבול, כל מה שהוא צריך, אבל מה לעשות - לא תמיד את יכולה! זו המציאות. אנחנו לא אלוהים. רק בשר ודם ונפש רגישה שרוצה ורוצה להיות טובה ומוצלחת, וכמובן אהובה.
גבול הוא דבר הכי חמקמק שיש, לחפש אותו זה כמעט בלתי אפשרי. סליחה אם אני כאן מקלקלת פנטזיה

תמיד הוא יזוז כי את משתנה, וכל סיטואציה היא שונה. זה דיאלוג מול החיים. הרי לא מדובר בקו בין מדינות או סכנת מוות שמחכה בקצה הצוק.

אני אדם בוגר אני יכולה להקריב מעצמי, לוותר ולתת גם כשקשה לי, זה התפקיד שלי כאמא וזאת גם היכולת שלי כאמא ומולי עומד תינוק, עכשיו כבר פעוט, שאין בידיו עדין את הכלים שיש לי. אבל עדין לפעמים גם אני כמו ילדה קטנה אפילו כמו תינוקת חסרת יכולת נתינה.. האחריות האדירה שאני נושאת על כתפי לפעמים קשה מנשוא.
בהחלט. וזו ההתעוררות של הילדה שהפכה לאימא. היא לא הולכת לשום מקום (הילדה שאת) היא רק מבקשת לגדול. צעד צעד. עדיף שיתנו לה יד.
הקרבה היא נזק לכולם. אל תהיי קורבן ואל תקריבי. תתני כל שאת יכולה ודעי מתי את לא יכולה וזקוקה לעזרה.
דעי שאת בוחרת בדרך שיש בה נתינה באהבה, וברגע שהמאגר מתרוקן הנתינה שלך, או את, נחלשת.
עלייך למצוא מקורות לשאוב מהם כוחות. מעין שיכול לחדש ולהרוות את עצמו (אותך), לטובת כולכם.

מה נותן לך כוח?
מחבקת אותך שיצאת החוצה עם הקושי. אשמח באהבה לתמוך בכך ולחזק אותך ככל שתבקשי @}

יש אבא בתמונה??
אני בטוחה שמאוד קשה אבל תכף גיל שנתיים ותראי שתקטפי פירות מזה שהיית זמינה לו תמיד.
את בנותי לא עזבתי אף פעם כמעט עד גיל שנתיים וגם אז ממש בקטנה אולי לחצי שעה אם הייתי חייבת
והן נשארו עם אבא.
אח"כ בגיל יותר מבוגר, בעודי רואה סצנות פרידה קשות וקורעות לב (ואני לא מדברת על גן) הבנות שלי
שיחררו אותי מאוד מאוד בקלות.
לפעמים יותר קל לילדים לעזוב מאשר להעזב אז אולי הוא יכול לצאת לטיול של חצי שעה או יותר תלוי בו
עם מישהו שאת סומכת עליו, שברגע שהוא צריך אותך - הוא יחזיר לך אותו...

מרגישה צורך לומר לך שמה שכתבת ריגש אותי.
אני בתור אמא לילדה הראשונה גם הייתי כמו שאת מתארת את עצמך, עם כל הקושי .
היום בדיעבד מה שהייתי משנה זה שהייתי נותנת יותר מקום למשפחה המורחבת ולאבא. בגיל שנה וחצי לדעתי ילד כבר יכול מידי פעם להשאר לשעה-שעתיים (ואפילו יותר- תלוי עם מי) עם סבתא או אבא.

דווקא בגלל שאת כותבת מהמקום הכן טוטאלי של להשאר כל הזמן עם הילד אני מרגישה מאוד בנוח להגיד לך שכן, כדאי לך למצוא לעצמך מקום להטען ממנו, פעילות שנעימה לך, אולי איזה פינוק אפילו פגישה בבית קפה עם חברה לבד קצת.

אם הוא ישאר עם מישהו מוכר יכול להיות לו ממש כיף..

עירית_לוי

שלום יעל,

יש לי ילדה בת שבע, ובשבע השנים האחרונות עברתי דרך מעניינת בדיוק עם הסוגיה שאת מעלה: איך מוצאים את האיזון?

איך מוצאים את האיזון בין הורות שהיא מכילה ומאפשרת ולא דורסנית ומדכאת - לבין הורות שהיא יציבה ואיתנה ומסמנת לילד היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר, הורות שמוֹרַה לו את הדרך ומאפשרת לו להפוך לאדם עם עמוד שדרה פנימי יציב ועצמאי.
בשנים הראשונות נטיתי יותר (כמוך) להתמסרות טוטאלית ומוחלטת וכאשר נוכחתי למגבלות, להשלכות ולמחירים שלה (מחירים גם עבורי באופן אישי, וגם עבור ביתי) - התחלתי לעבוד על יצירת האיזון הזה.

אני כמובן עדיין מאמינה שהתפקיד והאחריות שלנו כהורים זה לספק לילד חוויה של חופש להיות מי שהוא, חופש להתנסות, חופש ללמוד ולחקור את העולם - כל עוד זה לא בא על חשבוננו וכל עוד זה לא בא על חשבונו. כלומר, כל עוד ההשלכות של החופש הזה עלייך ועליו הן חיוביות.

כשאני אומרת 'על חשבוננו' אני מתכוונת לדיכוי הצרכים והרצונות שלך.
נתינה והתמסרות הן דבר נפלא וחשוב כל כך כל עוד הן במתאם ליכולות שלך לתת. כאשר את כבר לא מסוגלת לתת (וכרגע זה לא משנה מאיזו סיבה. לכל אחד יכולת נתינה בנפח שונה ויש לזה אינסוף סיבות) ואת ממשיכה לתת עוד ועוד הרבה הרבה מעבר לגבול היכולת שלך - את מתחילה לדכא את עצמך. כאשר את מדכאת את עצמך את לא נוכחת בתוך מערכת היחסים.

ואז צצים תסכולים, כעסים, מירמור, קשיים רגשיים, וקשיים במערכת היחסים עם הילד. במקרה שלך הם צצים אל פני השטח וזה טוב יחסית. טוב שאת ערה להם. יש מקרים בהם הם נדחקים פנימה ומבעבעים בפנים זמן רב מבלי שנהיה מודעים אליהם, וגובים מחיר שרק מאוחר יותר נעשים ערים לו. זה נכון אגב ביחס לנתינה לילד אבל גם ביחס לנתינה לבן זוג, הורה או כל אדם אחר.

וכשאני אומרת 'על חשבונו' אני מתכוונת להשלכות של מידת הנוכחות שלך במערכת היחסים שלך איתו, עם בנך. אני לא מדברת על נוכחות פיזית אלא על נוכחות כסלע איתן ויציב. כגב, כעוגן שנוסך בו תחושה של ביטחון. כאשר את מדכאת את הצרכים שלך את למעשה לא "מודיעה" לו היכן את מתחילה והיכן את נגמרת. את בעצם לא כל כך משמיעה את קולך שם. והוא צריך אותך. הוא צריך את הביטחון הזה על מנת לבסס לעצמו עוגן שכזה בתוכו, עבור עצמו כאדם. בנוסף, הוא "מעתיק" אותך, אַת המודל שלו - וכאשר את נותנת מעבר לגבול היכולת שלך הוא עשוי ללמוד ממך כיצד להתנהל בעולם, ולהעתיק ממך את הדפוס הזה אל תוך מערכות היחסים שלו, כאשר אלו יתחילו להתהוות. גם הוא יתן מעבר לגבול היכולת שלו ויתרגל לדכא את צרכיו. אם את תהיי שם עבורו כאדם עם עמוד שדרה פנימי ועצמאי - הוא פשוט יוכל להעתיק את זה ממך. זה יהיה מבורך גם עבורך ועבור החיים שלך, וגם עבורו.

תיארתי את ה'אני מאמין' שלי ביחס להורות באופן מאוד כללי.
אם את מתחברת לזה ורוצה שארחיב - בשמחה. אם כן, כתבי איפה זה נוגע בך ואליו תהיות או תחושות זה מעלה ואוכל להתייחס באופן ממוקד יותר.

שליחה על ידי יעל* » 07 יולי 2011, 21:12

האמת שעצם הכתיבה כל כך עזרה לי, וביליתי יום נפלא עם בני כמו שלא היה לנו כבר הרבה זמן, נתתי לו להוביל אותי והיה לי כל כך כייף...!
איזה קסם לצאת איתו מהבית ולתת לו להוביל, לאן שהוא רוצה, בלי מטרה כל שהיא כמו- ללכת לגן שעשועים, ללכת לבקר חברים, ללכת למכולת.
לתת לו להוביל, לעצור ליד עלה שנפל מהעץ, לטפס על הטרקטור, לנסות לפתוח דלתות של מכוניות חונות, לשחק עם ממטרה, לתת לו לבחור לאיזה שביל הוא רוצה לפנות ולגלות איתו מה הדרך מגרילה לנו,
איזה קסם זה לתת לילדה שבי פשוט לזרום. איזה אושר זה שיש בחיי ילד, שאני יכולה לחוות את העולם הזה דרך העינים הסקרניות ומלאות החיות שלו.

תודה רבה על כל התגובות,
כן אני יודעת אני צריכה לפתוח לי דלת לאפשר לעצמי למלא את המצברים, זה פשוט כל כך קשה, לפעמים אני כבר מתכננת משהוא והינה מגיעה היום והשעה וזה כזה לא זורם, מה אני ילך עכשיו? לא עכשיו זה לא מרגיש זמן מתאים ועוד כל מני סיבות מסיבות שונות.
נועה ברוך תודה על הדברים החכמים שכתבת בעיקר אני מזדהה עם לקבל את זה שאין מושלמות בעולם. זה שיעור שקשה לי ללמוד אותו ומכאיב לי מאוד.
שהרי אני יודעת שנתינה מהמקום של ההקרבה היא איננה טובה ואיננה בריאה. ומצד שני לא לתת לו ולראות אותו מילל בבכי נלחם בי כשאני מנסה לחבק אותו גם כן לא נעים. אני יוצאת כירחת משני הכיוונים. ומכאן לעירית:
אני מאוד מתחברת למה שכתבת על החוסר נוכחות, זה כל כך נכון היום כשטיילתי איתו והייתי איתו באמת, כל כך הרגשתי את זה באופן ברור. כשאני מקריבה את עצמי אני לא שם, אני לא חווה איתו את החוויות, אני לא רואה אותו. אני חנוקה בתוך עצמי, מנותקת מהמציאות. אבל המקום הטובעני הזה שמצד אחד כמו שכתבתי גם כשאני בוחרת עכשיו להציב גבול אני משלמת על זה מחיר נפשי כל שהוא כי כואב לי בכאבו. זה לא דורש ניתוק ריגשי מסויים כדי להגיד לו עכשיו אין לאמא לתת בשבילך ולהיות רגועה ושלווה עם זה? לפני חודש חודשיים אחרי שיחה עם חברה שמאוד עודדה אותי, הצלחתי ליסם את זה לאיזה שבוע שהצבתי גבול והייתי שלמה איתו וגיליתי שמהמקום השלם הזה יכולתי הרבה יותר להכיל את הבכי שלו והכאב שלו ולנחם אותו ולהיות שם בשבילו, כשאני מזדהה עם הכאב זה קורע אותי. האם זה דבר טוב לא להזדהות עם הכאב שלו? זה קצת הפחיד אותי שמכאן הדרך סלולה להתחיל להקריב אותו על מזבח "ההגשמה העצמית " שלי.

שלום יעל,

רוצה לשתף אותך במחשבות שעלו בי כשקראתי את הדברים המאד מרגשים וכואבים שלך: כולנו רוצות לתת לילדים שלנו את מה שלא היה לנו, את מה שלא היה לאף אחד - את האמא המושלמת. אבל אין באמת חיה כזו. הרי רק אלוהים הוא המושלם ולכן כפי שאכן בחרת לקרוא לדף הזה, צריך להתפשר על האמא השלמה. כשיש רק ילד אחד אפשר אולי עוד להתבלבל ולנסות בכל זאת, אבל ברגע שנכנס עוד ילד לתמונה (ואחריו לעפמים עוד כמה

) פתאם מגלים, די מהר ודי בחדות, שאי אפשר תמיד לספק את הצרכים של כולם. והאמת, זה בסדר. ככה נברא העולם, קצת חסר עם מקום עבורנו לנסות, לטעות, להשתדל, לבחור, ליפול ושוב לקום וחוזר חלילה.

לפעמים קריאה באתר הזה דווקא יכולה לעורר הרבה מצוקה נפשית. דרך האינטרנט נורא קל לכולנו להציג חזות או סתם להימשע או להיקרא כאמהות מושלמות אבל אני יכולה להבטיח לך במאה אחוז שאף אחת מאתנו לא כזו. לכולנו יש רגעים שבהם אנחנו רוויות, נטולות אנרגיה ועל עצמי אעיד שיש לי רגעים של אושר רב ויכולת נתינה רבה ויש רגעים של חוסר סבלנות עד כדי שאיפה שכבר יקחו מפה את כולם לאיזה פנימיה צבאית רחוק רחוק... והרגעים האלה דרים בכפיפה בתוכי, כמו שגם הסבלנות וחוסר הסבלנות, השלווה והעצבים, השמחה והעצב וכו' וכו'.

בני זוג וילדים הם התמריץ העצום שלנו לעבודה עצמית, לגילוי של העצמי שלנו ולהתפתחות אישית עצומה. אוי יעזור לך לנסות לשבת ולכתוב לבחון את האמונות שלך לגבי אמהות מושלמת - לנסות להשלים לך את המשפט" אמא מושלמת היא אמא ש..." ואז תוכלי להתבונן באמונות האלה, אחת לאחת ולבחון עד כמה הן מסייעות לך בחיים ועד כמה הן מאמללות או מושכות אותך למטה וכך תוכלי, לאט לאט ובאהבה רבה אל עצמך בשל מי שאת, להרפות מאמונות מיותרות ולחזק את אלה שטובות לך.

שליחה על ידי יעל* » 07 יולי 2011, 21:21

תודה תודה... זה כל כך עוזר לשמוע אותכן.
וכן זה נכון אני חושבת שיש לאתר הזה חלק בפנטזית האמא המושלמת שלי.

לפעמים קריאה באתר הזה דווקא יכולה לעורר הרבה מצוקה נפשית. דרך האינטרנט נורא קל לכולנו להציג חזות או סתם להימשע או להיקרא כאמהות מושלמות אבל אני יכולה להבטיח לך במאה אחוז שאף אחת מאתנו לא כזו. לכולנו יש רגעים שבהם אנחנו רוויות, נטולות אנרגיה ועל עצמי אעיד שיש לי רגעים של אושר רב ויכולת נתינה רבה ויש רגעים של חוסר סבלנות עד כדי שאיפה שכבר יקחו מפה את כולם לאיזה פנימיה צבאית רחוק רחוק... והרגעים האלה דרים בכפיפה בתוכי, כמו שגם הסבלנות וחוסר הסבלנות, השלווה והעצבים, השמחה והעצב וכו' וכו'.
לגמרי לגמרי מדויק.
לא יכולתי לכתוב זאת טוב יותר.
אני מדגישה: במאה אחוז אף אחת מאתנו לא כזו.

ההזדמנות הנהדרת שלך היא להכיר בכך שהשאיפות שלך גבוהות והיכולות לא תמיד זהות. הפער הזה הוא מקור לסבל, אך גם מקור אדיר לצמיחה.
הפער הזה יכול להיות לך לשער-פתח לחיבור עם האנושית האהובה שאת
להדגיש ולהעצים איכויות נפלאות הקימות בך כמו חמלה, אהבה עצמית, הערכה עצמית. אמונה, ועוד.

גם אני קוראת אותך ואת כל הנשים החכמות. גם אני מתלבטת כל מיני לבטים בנושא.

כשאני מזדהה עם הכאב זה קורע אותי. האם זה דבר טוב לא להזדהות עם הכאב שלו?
תחשבי על עצמך: אם תבואי למישהו (למשל לכאן, לאתר) ותספרי על משהו שמטריד אותך, וכולן יזדהו איתך וירצו לפרוץ איתך בבכי, איך תרגישי? או אם תספרי משהו למישהו יותר קרוב, והוא יזדהה יותר מדי, יכול להיות שתרגישי לא נעים כי גרמת לאותו אדם להרגיש לא נעים, או אולי אשמה על זה.

הילדים שלנו הם ישויות עצמיות. הם לא אנחנו. הצלחותיהם הן שלהם בלבד, שמחותיהם ועצבונם גם כן.
כמו כן נראה לי, שהרצון שלילדים יהיה טוב ושמח כל הזמן גם הוא נטל עליהם. את צריכה לעשות את המיטב שלך, אבל רק את יכולה לקבוע ולדעת מה הוא.
ואני מאד מסכימה ש
לפעמים קריאה באתר הזה דווקא יכולה לעורר הרבה מצוקה נפשית. דרך האינטרנט נורא קל לכולנו להציג חזות או סתם להימשע או להיקרא כאמהות מושלמות אבל אני יכולה להבטיח לך במאה אחוז שאף אחת מאתנו לא כזו. לכולנו יש רגעים שבהם אנחנו רוויות, נטולות אנרגיה ועל עצמי אעיד שיש לי רגעים של אושר רב ויכולת נתינה רבה ויש רגעים של חוסר סבלנות עד כדי שאיפה שכבר יקחו מפה את כולם לאיזה פנימיה צבאית רחוק רחוק... והרגעים האלה דרים בכפיפה בתוכי, כמו שגם הסבלנות וחוסר הסבלנות, השלווה והעצבים, השמחה והעצב וכו' וכו'.
אני גם מוסיפה שלפעמים אנשים בפגישה פנים אל פנים מספרים דברים מסוימים ומציגים תדמית שלא תמיד יש לה קשר אמיתי עם המציאות. אפילו אמהות לא באופניות שמספרות על איך התינוק ישן מליון שעות ברצף בלילה, אבל "שוכחות" לספר איך פעם ביומיים הן מבלות שעה של צרחות בנסיון להרדים אותו (או כל דבר אחר שגורם מצוקה להן והוא חריגה מהדימוי של "הילד המושלם").

לפעמים אנשים בפגישה פנים אל פנים מספרים דברים מסוימים ומציגים תדמית שלא תמיד יש לה קשר אמיתי עם המציאות. אפילו אמהות לא באופניות שמספרות על איך התינוק ישן מליון שעות ברצף בלילה, אבל "שוכחות" לספר איך פעם ביומיים הן מבלות שעה של צרחות בנסיון להרדים אותו
נכון. ובעיקר אנחנו בוחרות (לא במודע) במה להתמקד, תופסות את המילים שמזיזות אותנו או אנו רגישות אליהן במיוחד.
אלו הם סימנים לחוסר בטחון מסוים בדרך שבחרנו.
אני מאמינה שחוסר בטחון מסויים הוא נכון, שאלת השאלות והחיפוש אחר התשובות הן חשובות מאוד לצורך התבססות והתחזקות בדרך, בעיקר אם היא חדשה.
הבעיה היא שהמילים משפיעות עלינו חזק מידי, ההקשבה החוצה (לאחרים) מובילה אותנו ולרוב מטלטלת אותנו. והכי בעייתי זה שאנחנו מפסיקות להקשיב לעצמנו פנימה.
העניין הוא שכדי שאת תוכלי להיות "אמא שלמה" עלייך להכיר את עצמך, על החוזקות והחולשות, ולהקשיב למה שנכון לך.

אני מבינה שהדעות שונות וההקשבה הופכת להיות קשה יותר. לדעתי זהו זמן לעצור לצורך רי-סטארט.
לנשום. לצאת לחופשה או יום על חוף הים.

כשאני בוחרת עכשיו להציב גבול אני משלמת על זה מחיר נפשי כל שהוא כי כואב לי בכאבו
להרבה מאוד הורים קשה להציב גבול. גם אני מתמודדת כבר שנים עם הגבולות, זמנים מסויימים אני מרגישה "פרוצה" ואחרים "מכשפה". כך או כך אני לא ממש מחבבת את עצמי

אני חושבת שההסכמה עם חוסר המושלמות שלנו נדרשת. קודם לכל.
כל גיל והיכולת שלו להכיל גבולות, וגם אני משתנה וגדלה.
בכי של ילד קורע. קורע. אין לי הגדרה טובה יותר.
לא קל לעמוד מול ילד שעולמו חרב עליו כשהוא לא קיבל את מה שביקש. אבל עדיף שאת תהיי שם להכיל את השבר הזה והוא לא יפגוש אותו במקום אחר, מול מישהו שלא מסוגל להכיל זאת.
בתהליך ההכלה שלך את השבר יש הזדמנות לשניכם להתמודד עם המציאות נכון יותר. בריא יותר. שלם יותר.
אין עולם בלי שבר. טוב שיש שברים ועדיף שיהיו קטנים ומתונים, וטוב שנדע להכיל ולהתמודד איתם (בכל גיל) @}

עירית_לוי

זה לא דורש ניתוק ריגשי מסויים כדי להגיד לו עכשיו אין לאמא לתת בשבילך ולהיות רגועה ושלווה עם זה?

זה לא דורש ניתוק רגשי. ניתוק רגשי הוא כמובן לא רצוי כאן כי המשמעות שלו תהיה לדכא עוד יותר את הקול הפנימי שלך, את הצרכים שלך. ואת הדיכוי הזה הרי נדרש להפסיק

.
מה שזה דורש זה ללמוד לפעול לא מתוך נקודות התורפה שלך. ובהמשך גם למוסס ולרפא את נקודות התורפה שלך.
אני אסביר למה אני מתכוונת:

כאשר קשה לנו "לעשות" למישהו משהו, ליצור עבורו חוויה כלשהי - זה בדרך כלל משום שלנו באופן אישי קשה מנשוא להיות בתוך חוויה מסוג שכזה. בחוויה הספציפית הזאת. והמנגנון הזה מתעצם פי כמה כאשר מדובר בילד שלנו.
בואי נניח שלך קשה להיות בחוויה של דחייה, או חווייה של "לא רואים אותי" או "לא רוצים אותי" (לא לך בהכרח. אני נותנת את זה כדוגמא. את תוכלי לבחון אח"כ מהי החוויה שלך באופן אישי קשה איתה).
ולא סתם קשה אלא שזו נקודת תורפה שלך. כלומר, שעבורך חווייה כזאת היא מקום שבלתי אפשרי לך לשהות בו מבחינה רגשית.
ואז, את הקושי שלך את משליכה החוצה: את לא רוצה לגרום כביכול גם לבנך את הדבר הזה.

עכשיו, בואי נניח שעבדת על הנקודה הזאת והיא כבר לא מכאיבה. במצב כזה לא בכל פעם שמישהו ירצה לתפוס מרחק את תיזרקי לחוויה של "לא רוצים אותי". אפשר שמישהו ירצה משהו אחר מבלי שזה יעיד על היחס או הכוונה שלו כלפייך. בדיוק כמו שהבן שלך, כרגע, כל עוד החוויה הזו אינה טעונה אצלו בכאב, לא תופס את זה כמשהו שמעיד עליו. כרגע, עבורו, זה לא מכאיב.

אז אם לחזור לשאלתך - זה לא דורש ניתוק רגשי, זה דורש שהמקומות הכאובים בתוך המערך הרגשי שלך לא יגיבו ויופעלו כאשר את פועלת בדרך מסויימת (לוקחת זמן לעצמך למשל).

כמובן שזה לא משהו שיקרה תוך שנייה, ועד שזה קורה, חשוב שתקבלי את זה שכרגע הכפתורים הרגשיים הללו כן כואבים וכן מופעלים, וזה בסדר גמור.
ומה שאת יכולה לעשות עם זה כרגע, זה להתחיל לזהות איפה הכאב שלו נוגע בך (או הכביכול כאב שלו כי כאמור לפעמים זו רק הפרשנות שלך שכואב לו).
להבחין בכך שאת רוצה לגונן עליו מפני כאב שהוא בעצם כאב ישן שלך.
זה כצעד ראשון. לקחת אחריות הכאב. להבחין שהמקור שלו הוא בעצם אצלך.
תבדקי אם את מתחברת לזה...

כשאני מזדהה עם הכאב זה קורע אותי. האם זה דבר טוב לא להזדהות עם הכאב שלו?

כן, אבל בראש ובראשונה זה לא להזדהות עם הכאב שלך. כאשר לא תזדהי עם הכאב שלך, את תוכלי בקלות יחסית לא להזדהות עם הכאב שלו. פשוט לא תעלה הזדהות, זה לא שאת תצטרכי בכוח להתאמץ לא להזדהות.
באופן כללי לא להזדהות זה אחד הדברים היותר טובים שאת יכולה לעשות עבור בנך.
אני לא אומרת לא להיות אמפטית או לא לחוש חמלה חלילה. לא זה.
כאשר את לא מזדהה את לא מערבבת אותו ואותך יחד. את מאפשרת למערך הרגשי שלו להתפתח באופן עצמאי מבלי "להעתיק" את נקודות התורפה שלך.

זה קצת הפחיד אותי שמכאן הדרך סלולה להתחיל להקריב אותו על מזבח "ההגשמה העצמית " שלי.

זהו באמת הפחד שגורם לנו כהורים הרבה פעמים לדכא את הצרכים הרצונות שלנו. כדי לא להקריב אותם.
רגשות האשמה, שעולים תמיד באופן אוטומטי בהורות, האשמה שמא אנחנו מקרבים אותם, גורמת לנו בעצם להקריב את עצמנו.

למעשה, את לא מקריבה אותו אלא בדיוק להיפך. כאשר את פועלת כאדם עצמאי שמכבד את עצמו את מעניקה לו חוויית הורות נכונה ובריאה. כך אני מאמינה.
זה לא שמישהו חייב להקריב את עצמו. או הוא או את. במצב מאוזן אף אחד לא נדרש להקרבה. רגשות האשמה האוטמטיים ההם מקשים עלינו לראות את זה, אך אני מאמינה שמעבר למסך הערפל שהרגשות הללו יוצרים, זה מה שנשאר: אין באמת הקרבה. אף אחד לא יוצא קורבן של הדינאמיקה.
תבדקי מה דעתך על זה.

שליחה על ידי יעל* » 08 יולי 2011, 23:24

טוב, אני יושבת לכתוב,
לעירית
הראש שלי מלא מחשבות מבולגנות ואני מקווה שאצליח להיות מובנת, אתחיל מהסוף את אומרת
במצב מאוזן אף אחד לא נדרש להקרבה אבל למשל בדוגמא הבסיסית הזאת של לרדת עם בני למטה כשהוא רוצה, אם אני מרגישה שאינני יכולה לרדת איתו זה דורש את ההקרבה שלו, הרצון שלו מתבטל בגלל רצוני.
יש סיטואציות שמשהוא צריך להקריב את רצונותיו למען משהוא אחר, לפעמים אפשר למצוא פשרה, אבל לפעמים לא. כשהוא עומד ובוכה, האם הוא לא הקורבן של הסיטואציה הזאת?

ועוד, את חושבת שאמא שמרגישה שהגבול שלה הוא שהיא זקוקה לקרירה מלאת סיפוק ועשיה שדורשת ממנה הרבה זמן, האם הילד לא משלם מחיר על כך? האם הוא לא קורבן של המציאות הזאת?
תינוק שאמא שלו מרגישה שקשה לה מאוד להניק אותו וששם עובר הגבול שלה, האם התינוק איננו קורבן של המציאות הזאת?
המציאות היא מורכבת ואני רוצה לתת לילד שלי ילדות טובה ובונה, אני מאוד מתחברת למה שכתבת, ועוד כתבו, שהזדהות עם הכאב זה לא דבר חיובי בשבילינו, ובאותה תקופה קצרה שהרגשתי בה שזה בסדר הגבול שאני מציבה ולכן יכולתי להכיל את כאבו באהבה בלי שזה יפעיל אותי. הרגשתי איך אני יותר ויותר מרשה לעצמי דברים שפחות מתחשבים בו. וכן זה גרם לי להיותי רגועה יותר.
אבל האם זה באמת היה טוב יותר בשבילו מאשר מצב שאני משתדלת לתת קצת יותר ומנסה כמה שיותר למתוח את הגבול בשבילו?

והדוגמה שנתת על זה שהילד לא מפרש את זה שאני עכשיו צריכה לעשות משהוא אחר כ"דחייה" או כ" לא רואים אותי", אבל הוא כן חווה כאב, והרי הוא בוכה. אולי הוא לא בוכה כי הוא מרגיש שלא רואים אותו (ואולי כן), אלא כי יש לו דחף לחקור את העולם שאמא שלו מונעת ממנו והוא לא מבין מדוע? אני מדמינת שהחוויה שלו היא, האם משהוא לא בסדר בדחף שלי? למה אמא שלי מונעת ממני לשמוע בקולו? והרי בגיל הזה הוא עדיין לא ממש חווה אותי כאדם בפני עצמו, עם רצונות וצרכים משלו, אני עדין חלק ממנו, משלימה את כל היכולות שהוא עדיין לא פיתח כדי לשרוד בעולם. אז או.קי אם אני ממש לא יכולה לתת עכשיו אז מה לעשות? בא נגיד שאני לא אתן. אבל האם זה אומר שזה לא כואב לו? שזה לא פוגע בו? שזה אולי לא יוצר אצלו כל מיני תסביכים? שזה טוב בשבילו כי הוא רואה את אמא שלו כאדם עם גבולות, אדם יציב, אבל האם הגבולות האילה לא פוגעים אולי? ומכאיבים לפעמים? את חושבת שהם טובים בשבילו באופן חד משמעי יותר מאמא שלפעמים נותנת לו יותר ממה שיש לה, והרצון התמידי שלה להיותר קצת יותר טובה בשבילו גוזל ממנה אנרגיה ומכביד עליה לפעמים?

_אם אני מרגישה שאינני יכולה לרדת איתו זה דורש את ההקרבה שלו, הרצון שלו מתבטל בגלל רצוני.
יש סיטואציות שמשהוא צריך להקריב את רצונותיו למען משהוא אחר, לפעמים אפשר למצוא פשרה, אבל לפעמים לא. כשהוא עומד ובוכה, האם הוא לא הקורבן של הסיטואציה הזאת?_
יעל, הייתי שם לפני כמה שנים והקריאה שלך מכמירה אותי - הייתי רוצה שלאמהות אחרות יהיה קצת יותר קל ממה שהיה לי. הכלתי, והתגמשתי, והקרבתי, והגענו לגיל שנתיים בצרחות ותסכולים אדירים מצד שתינו. הילדון שלך לומד עכשיו את העולם, ואת כאמא מציידת אותו בארגז כלים להתמודד עם אותו העולם. וכן, תמיד תמיד יהיו סיטואציות שבהן לא יקרה בדיוק מה שהוא רוצה. דוגמה בשלוף - הוא רוצה להתנדנד במשך חצי שעה. בגינה יש נדנדה אחת, וילדה אחרת רוצה להתנדנד בה. אחרי רבע שעה ומבטים רושפים מצד אמה של הילדה, את מודיעה לו שגמרנו להתנדנד ומוציאה אותו. הוא מתפרק בצרחות כעס ותסכול. עם כל הכאב, אי אפשר לסלק את הילדה או לבנות פתאום עוד נדנדה, והתסכול הוא בלתי נמנע.
לא חושבת שאפשר לעצב את העולם כך שיסתדר לפי רצונותיו של בן שנה וחצי (או של בת חמש, או של בת שלושים וחמש). המקסימום שאני יכולה לעשות כאמא הוא לעזור לילדון או לילדונת להתגמש, לאסוף את עצמו, להזכיר לו שאמא שם והעולם הוא בסופו של דבר מקום בטוח מתנצלת עמוקות מראש, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לפגוע או להכאיב - רק לתרום מעט מנסיוני ולקוות שלאחרות יהיה קצת יותר קל. נשמע שיש לך ילדון מקסים, אנרגטי וסקרן ומאוד קשור אלייך, ותהיה לו ילדות נפל- גם אם אני לא מסכימה לקנות לה ענבים בסכום שערורייתי לקילו כשאנחנו עוברים ליד הירקן, או כשאני בתחילת הריון, בקיץ, מעולפת מעיפות ומחום, ולא יכולה לרדת כרגע לגינה. הרי החיים הם לא משחק סכום אפס, שבו את מתגמשת עד אינסוף כי הוא רוצה משהו, או שהוא יתגמש כי את רוצה משהו. בסופו של דבר החיים הם ריקוד בהרמוניה, יש ימים שיותר ויש שפחות. קטנטנים לא תמיד זוכרים שגם אם כרגע רצונם לא מתקים, ועבורם זה סוף העולם וטרגדיה, הם מוגנים ובטוחים ולפעמים המשמעות של לחיות בחברה הוא לזרום עם הצד השני. אני זרמתי עם הילדה שלי, רק היא לא כל כך זרמה איתי.

כתבתי פעם למישהי בסיטואציה קצת שונה את תובנותי ודעתי ומסתבר שפגעתי בה קשות. אני מתנצלת מראש כי הדבר האחרון שאני רוצה הוא להכאיב או לפגוע. הילדון שלך נשמע סקרן ואנרגטי, עם אמא קשובה, ותהיה לו ילדות נפלאה גם אם לא יתקיים רצונו בכל רגע נתון. באמת.

אם אני ממש לא יכולה לתת עכשיו אז מה לעשות? בא נגיד שאני לא אתן. אבל האם זה אומר שזה לא כואב לו? שזה לא פוגע בו? שזה אולי לא יוצר אצלו כל מיני תסביכים?
אם נחזור לדוגמת הנדנדה - הוא למד מכך שיש ילדים אחרים, וגם הילדים האחרים זכאים להתנדנד, ואמא אתו, ולאט לאט מתפתחת בו ההכרה שאם עכשיו הוא יתן לילדה להתנדנד, בפעם הבאה יגיע גם תורו. יש כאן למידה של העולם, של החוקיות של התנהלותם של אנשים אחרים (וחוקי הפיזיקה, מדי פעם), וקל הרבה יותר להתמודד עם עולם שאיננו בלתי צפוי.

אני מדמינת שהחוויה שלו היא, האם משהוא לא בסדר בדחף שלי? למה אמא שלי מונעת ממני לשמוע בקולו? והרי בגיל הזה הוא עדיין לא ממש חווה אותי כאדם בפני עצמו, עם רצונות וצרכים משלו, אני עדין חלק ממנו, משלימה את כל היכולות שהוא עדיין לא פיתח כדי לשרוד בעולם. אז או.קי אם אני ממש לא יכולה לתת עכשיו אז מה לעשות? בא נגיד שאני לא אתן. אבל האם זה אומר שזה לא כואב לו? שזה לא פוגע בו? שזה אולי לא יוצר אצלו כל מיני תסביכים?
אני מרגישה כאן מאוד חזק אותך.
כך את מרגישה ומפרשת את מה שהוא אולי חווה. אני בכלל לא בטוחה שילד בגילו יכול לחוות כך את הסיטואציה ואפילו מדברייך זה משתמע - הוא עדיין לא חווה עצמו כישות נפרדת.
הוא בעיקר מרגיש כאב ותסכול (וזה בסדר. אי אפשר לדרוש ממנו רק להיות מבסוט ומרוצה כל הזמן, לפעמים המציאות מאכזבת).
אבל אני בספק אם הוא משליך מיני השלכות כמו "מה לא בסדר ברצון שלי" או אפילו "למה לא נותנים לי". הוא פשוט חווה את התסכול בכך שנמנע ממנו מה שהוא רוצה כרגע.
והרי החוויה של ילדים צעירים היא מוצפת רגש בעיקרה - הרבה פחות הסתכלות על הסיטואציה מבחוץ, כמו אצלנו.
ולדעתי, בכל הקשור לתסביכים. ילד שמקבל כל מה שהוא רק רוצה בניגוד מוחלט למציאות (למשל לצרכים ורצונות של אחרים) - זה הרבה יותר מסוכן מילד שחווה תסכול כי הוא לא יכול כרגע לקבל מה שרצה.

מה שאני אומרת, ואני מקווה שאני לא פוגעת, זה שנשמע שאת זו שצריכה לקבל את הסיטואציה, לא הוא.
להבין שלא תמיד אפשר לתת לו כל מה שהוא רוצה, כי זה פשוט לא נכון, בעיקר לא עבורו,
ולהבין איך אפשר וכדאי להתנהל בסיטואציה שכזו. יהיו עוד הרבה כאלה בחייו, כמו בחיי כל אחד מאיתנו.
אנחנו כהורים יכולים להוות דוגמה נהדרת לאיך מגיבים בסיטואציה.
ללמד את הילדים התחשבות, גמישות, הכלה. שזה בסדר להתבטא אבל זה עדיין לא אומר שנוכל לקבל הכול.
כי אחרת מה שאנחנו מלמדים אותם זה חוסר איזון, הקרבה, חוסר התחשבות.

וזה נורא נורא קשה לעמוד מול הילד שלך בוכה בכי קורע לב. אני מאוד מזדהה עם זה.
אבל לא תמיד להפסיק את הבכי בכל מחיר זו התשובה

שליחה על ידי יעל* » 09 יולי 2011, 12:43

דבר ראשון, הדברים שאתן אומרות לא פוגעים בי, ההפך, עוזרים לי לגדול ולהתפתח.
תודה אמא אינקובטור, אני מניחה שאת מאוד צודקת, אבל אני רואה את הילד בהתפתחות שלו, בשלבים הראשונים של חייו הוא מרוכז בעצמו. וכך צריך להיות! הוא רואה רק את עצמו ואת הצרכים שלו בכל סיטואציה, הוא לא רואה את האחר. קשה לו להבין שיש רצונות של משהו אחר שהוא צריך להתקופף אליהם, ואם בגיל הזה הוא יקבל ללא גבולות, ככל שיתפתח יוכל לשמוח בנתינה, ולראות את הקסם שלה, לעומת ילד שנאלץ לוותר הרבה על הצרכים שלו לפני שהיה באמת מסוגל לראות את האחר, ילד כזה יחווה את הנתינה כדבר קשה וכהקרבה. ואני חושבת שכאן המחסומים שלנו כאנשים מבוגרים נעוצים. שמשם גם המחסונים שלי בנתינה באים, כי כתינוקת וכילדה לא הקשיבו לצרכים שלי, לא קיבלתי 100% אמא. לא הייתי מרכז העולם כמו שתינוק אמור להיות ועכשיו כאדם מבוגר המקומות האילה עולים וחוסמים אותי בנתינה לבני.
ולדניאלה, האם קראת את עיקרון הרצף? שם היא מתארת את חווית התינוק שלא מקשיבים לבכי שלו כחוויה של 'כנראה שמשהו לא בסדר איתי כי עם הצרכים שלי'. ולא משהוא לא בסדר עם העולם או עם האמא. וברור שזאת לא מחשבה, תינוק לא חושב באופן הזה זאת תחושה, גם איך שאני מבינה את הבכי של בני אני מבינה כתחושה אצלו, ולא כמבשבה ברורה "משהוא לא בסדר עם הדחף שלי לחקור את העולם" אני יודעת שהילד שלי כבר לא תינוק ולא כל רצון שלו הוא באמת צורך קיומי כמו תינוק, אבל עדיין הוא מחובר לדחף האבולוציוני שלו לחקור את העולם ומצפה ממני להיות לו לעזר בזה.
וגם בענין הסמביוזה, לעניות דעתי, אמא ותינוק זה סמביוזה בריאה ותקינה והרי הוא תלוי בה. לא יוכל לשרוד בעולם הזה בלעדיה ובאופן הדרגתי החיבור מתרופף והוא נעשה יותר ויותר אדם עצמאי. אז ברור שעדיין קימת ביננו סמביוזה. אפילו ברמה הפיזית הוא עדין יונק.

לדעתי בעקרון הרצף ההדגשה החשובה היא שהילד (והתינוק) אינם מרכז העולם. הצרכים שלהם נענים במלואם, אבל הם נספחים לחייה של האם. אני לא חושבת שאמהות יקואנה הולכות ברחבי הג'ונגל אחרי הפעוטות שלהם, אלא להיפך - הפעוטות הולכים אחרי האמא. האמא צריכה להוביל. הפעוט צריך לדעת לא להתרחק יותר מדי כשהוא חוקר את העולם.

שליחה על ידי יעל* » 09 יולי 2011, 12:59

זה נכון, אבל אנחנו לא חיים בשבט, ובתוך בית סגור רק עם אדם אחד, אין לילד גירויים מספקים כמו שיש לו בחוץ בטבע בסיבבת עוד אנשים וילדים, כשאנו בחוץ נדיר שאני רודפת אחריו.

יעל יקרה,
ישנם המון דיונים נפלאים באתר בנושא שאת מעלה. הנושא חשוב ומשמעותי, הנה מספר דפים שאספתי לך שיוכלו לתת לך השראה, עניין ואולי תשובות למצבך:

מדור עקרון הרצף
עקרון הרצף
עקרון הרצף באמנות של ילדים היסטוריה
עקרון הרצף בחברה מודרנית
עקרון הרצף ודת
עקרון הרצף צריכה יעוץ
עקרון הרצף שלב 2
בלוג קריאה חוזרת בעקרון הרצף
מבחן התוצאה לעקרון הרצף
מחקרים על עקרון הרצף

חינוך בלי גבולות
המתנה העצומה שבגבולות
הצבת גבולות
להתחיל להציב גבולות
גבולות וביטוי עצמי אצל תינוקות
תוכלי גם לעשות חיפוש עם המילים: עצמאות, אמא, הורות . אולי תמצאי עוד עניין ותשובות בדפים אחרים..

לדניאלה, האם קראת את עיקרון הרצף?
כן. קראתי.
אני חושבת שזה מאוד בעייתי לנסות ליישם את עיקרון הרצף בחברה שלנו, כי בגלל חוסר תמיכה קהילתית (שבט) התוצאה היא חוסר איזון מוחלט.
כשמדובר בתינוקות קטנטנים, אין לי ספק שהצורך שלהם צריך להיות מסופק, אפילו "על חשבון" ההורה. הזנה, חום גוף, תנועה וכו'.
כשמדובר בפעוט בן שנה וחצי שרוצה לרדת למטה דווקא בשעות החום כשאמא שלו מותשת/צריכה לגמור עניינים בבית או לא יודעת מה...
זה שגוי בעיניי להתייחס לשני מקרים כאלה כמקשה אחת.
אני לא רוצה לפצוח פה בדיון (נוסף) על עיקרון הרצף בחברה המודרנית. באמת יש מליון דפים כאלה.
אני רק רוצה להאיר את הנקודה הזו, שהיענות מוחלטת לכל רצונות הילד, בכל גיל, היא פשוט לא נכונה בעיניי.

כתינוקת וכילדה לא הקשיבו לצרכים שלי, לא קיבלתי 100% אמא. לא הייתי מרכז העולם כמו שתינוק אמור להיות ועכשיו כאדם מבוגר המקומות האילה עולים וחוסמים אותי בנתינה לבני.
פה שוב בולט לי העניין שבינך לבין עצמך. את רוצה לתקן את חוויית הילדות שלך באמצעות ההורות שלך.
זה נהדר, זה פותח לך פתח להתפתחות אישית ולאמהות מודעת.
אבל כמו שאמרה כאן מישהי חכמה (לא זוכרת מי) - החוכמה היא לא לעשות ההיפך, אלא לעשות אחרת.
האם זה מרגיש לך נכון, אותה הקרבה שאת מדברת עליה?
בכל סיטואציה, בהכרח?
או שיש גיל שכדאי להתחיל לשקול עוד פרמטרים מלבד מה שהילד רוצה באותו רגע.

ועוד דבר. אני בכלל לא חושבת שעיקרון הרצף מנסה לטעון שהתינוק צריך להיות מרכז העולם אלא להפך - הוא יוצא נשכר מזה שאינו מרכז העולם,
מזה שהוא נלווה למבוגרים ברצף חייהם, כחלק טבעי מן החיים, ולא כאלמנט המרכזי בחיים.

אני גם רוצה לשתף אותך בזה שכשבכורתי הגיעה לגיל מסוים, הרגשתי שהמרכוז הבלתי נמנע שלה בחיינו מתחיל לפעול כנגדה.
וזה השלב שבו הרגשתי שאני רוצה עוד ילד, ויותר מזה - שהמשפחה שלנו זקוקה לעוד ילד,
ושהילדה זקוקה לאח או אחרת שעמם תחלוק, בין השאר, בתשומת הלב של המבוגרים בחייה.
ומשהגיעה אחות לחייה, וניצבתי במעמד שבו איני יכולה יותר להתפנות אך ורק לצרכיה של אחת מן הילדות שלי,
אלא תמיד נאלצתי לחשב ולשקלל מה נכון באותו רגע לכולם, בהתחשב בצרכים, רצונות, יכולות ועוד ועוד פרמטרים -
רק אז הרגשתי שיש משהו אורגני ולא מלאכותי בהתנהלות המשפחתית שלנו.
הרגשתי שזה נכון יותר, לנסות להתנהל בתוך סיטואציה על פי ההתחשבות המקסימלית האפשרית בכולם,
(מצב שבו אף אחד אף פעם לא מקבל סיפוק מלא ומיידי לכל רצונותיו וצרכיו).

לא יודעת אם יצאתי מובנת, אם תרצי אנסה לחדד ולדייק

יעל - טוב לשמוע שדברי לא פוגעים, אני נזהרת מאוד בכל מה שקשור בעצות להורות. את צודקת שילד קטנטן מרגיש שהוא מרכז העולם, אבל כך הוא מרגיש - לצערו, ולצערנו כולנו, לא הוא ולא אנחנו מרכז העולם. כולנו חלק ממארג ענק של אחרים, אנשים, וחיות וטבע וחוקי הפיזיקה. גדילה היא למידה, והתפכחות יומיומית, ומיליוני תזכורות קטנות על הגבולות ביני ובין לא-אני, ומה אני מסוגל ומה לא. לגבי הכוונה של לתת לו כל מה שהוא זקוק לו, כדי שאחר כך יתן בשמחה - יש הבדל עצום בין צרכים לבין רצונות. אמא מחבקת, מחייכת, מאכילה ומגנה - זה צורך. להתנדנד חצי שעה כשיש ילדים אחרים בתור - זה רצון. לא זוכרת את ההפניה, אבל דיברו בהקשר של גמילה מחיתולים ומזון מוצק שלא מציאותי ליצור מציאות מסוג אחד - למשל, חיתולים כל היום והנקה בלבד - ולהמתין לרגע הקסום שבו יגיע השינוי והילד ירצה להגמל, או יקום יום אחד ויבקש סנדוויץ'. נכון שלא התחלתם מוצקים בהדרגה? נכון שלא הגיע יום אחד שבו הוא הכריז שהוא סיים עם ההנקה ומבקש שניצל בפיתה? מתחילים בטעימות, בהדרגה. כמו שאמא-זאבה מחנכת את הגור שלה. כמו שהגור לומד שההגנה שהוא מקבל מהלהקה תלויה בשיתוף הפעולה שלו. ושאמא זאבה מאפשרת לו הרבה מאוד מרחב למשחק ולמחקר, אבל כשהיא קוראת לו - כדאי מאוד שיגיע מיד.

ועוד משהו: קשה מאוד מאוד לנהל מערכת יחסים של ריצוי תמידי. אם את רצה אחריו בגינה בשלוש אחר הצהריים ונמסה מחום, ומרגישה שחם לך ונמאס ואת רק רוצה לברוח משם הביתה אבל השוט הזה של "יהיו לו תסביכים, איך אני יכולה למנוע ממנו לחקור את העולם" כל הזמן מעלייך - זו סיטואציה שונה לחלוטין מבוקר נעים שבו את מטיילת איתו בפארק מוצל, הוא רץ קדימה לרדוף אחרי חתולים וציפורים ואת נהנית מהירוק. יש הרבה מאוד מרחב בין ריצוי מוחלט של רצונותיו של האחר (גם אם האחר הוא אהבת חייך), ובין דיאלוג תמידי, שבו - מה לעשות - את בעמדת המנהיגה, לא מכוח הדיקטטורה אלא פשוט כי לך יש יותר כלים לראות את הסיטואציה בכללותה. ואם נחזור לסיטואצית הנדנדה: אם את עצמך, עמוק עמוק בלב, מרגישה שאת עושה לו עוול - מה הוא למד מזה? שהנדנדה היא שלו, ושילדים אחרים הם מטרד מציק, גם אם הוא בסופו של דבר נשלף מהנדנדה בכוח. אם את מרגישה (באמת, בכל הכנות) שאת מלמדת אותו שיעור חשוב בחיים, ושטוב שהמחיר של השיעור הזה הוא לא גבוה (פחות עשר דקות נדנדה), ושאת שם איתו ומבינה שהוא בוכה נורא אבל גם מאמינה שיש בו את הכוחות להתגבר, להתגמש, למצוא פתרון אחר - זה מעצים, גם לו וגם לך.

ושוב תודה על ההקשבה.
החוכמה היא לא לעשות ההיפך, אלא לעשות אחרת. גאוני.

שליחה על ידי יעל* » 09 יולי 2011, 20:41

אין לי עכשיו זמן לכתוב,
רק רציתי להגיד תודה, תודה רבה לכן על העזרה.

השיחה שהתחילה כאן מחבקת אותי
מוציאה אותי לרגע קט מהבדידות ומהקושי שאני חשה לא מעט סביב
ואני מודה לך יעל על העלאת השאלות והמחשבות הללו כי אני יודעת ובטוחה שהן מעסיקות רבות
כל מה שכתבתן מעודד ומרגש ומעורר השראה
ניסחתן הכל טוב ממני
ולכן אמשיך להקשיב ולומר תודה
בשאיפה לאיזון
חמוצית האנושית

עירית_לוי

אני חושבת שבינתיים אמא אינקובטור ו דניאלה ענו על רוב מה ששאלת אותי (אהבתי מאוד את הדברים שכתבתן).
אני אוסיף גם קצת משלי:

יש סיטואציות שמשהוא צריך להקריב את רצונותיו למען משהוא אחר, לפעמים אפשר למצוא פשרה, אבל לפעמים לא. כשהוא עומד ובוכה, האם הוא לא הקורבן של הסיטואציה הזאת?

הוא לא קורבן אם הוא עצמו לא חווה את עצמו כקורבן של הסיטואציה. קורבן זה בעיני עניין של תפיסה ושל פרשנות.
זה בדיוק כמו שאת תגיעי לחנות כלשהי לקנות משהו והמוכר יגיד לך: "אין, נגמר", או "אני בדיוק חייב לסגור וללכת". את יכולה לחוות את עצמך כקורבן של הסיטואציה ואת יכולה שלא.
זה עניין של גישה לחיים ולעולם.
ולכן, את יכולה היום ממש ללמד אותו מי להיות מול סיטואציות בהן הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה.

כתבת שאת רוצה לתת לו "ילדות חיובית ובונה". הנה לך למשל אבן יסוד בילדות הזאת שהיא חיובית ובונה לאין שיעור: אם את תאמיני שהוא קורבן הוא יאמץ את הגישה הזאת לחיים וילמד שהוא קורבן. אם את לא תתייחסי אליו כקורבן, כמסכן, כמי שנעשה לו עוול - גם הוא לא יתפוס את זה כך.

אבל האם זה באמת היה טוב יותר בשבילו מאשר מצב שאני משתדלת לתת קצת יותר ומנסה כמה שיותר למתוח את הגבול בשבילו?

יכול להיות, אבל זה תלוי. תלוי מהו המחיר.
חשוב להבין שלכל אחד גבול שונה ויכולת הכלה שונה. וגם יכולת הכלה שונה בזמנים שונים.
על מנת לזהות ברגע נתון את הגבול שלך ואת יכולת ההכלה שלך את צריכה להיות קשובה פנימה, לעצמך. את בעצם צריכה להיות קשובה במקביל גם לצרכים שלו וגם לצרכים שלך. נדרשת הקשבה שמופנית גם החוצה אליו אבל גם פנימה אלייך.

את לא יכולה, גם אם את מאוד רוצה, להכיל אותו אם את לא מכילה את עצמך.
אני מאמינה שאם את דורסת את עצמך על מנת להכיל אותו זו לא באמת הכלה שלו. זה משהו אחר. הוא לא באמת חווה פה הכלה.
הכלה זה כאשר את באמת יכולה ומסוגלת להכיל, באמת פנויה להכיל. כאשר את נוכחת כדי להכיל. ולא יתכן שתהיי נוכחת אם כרגע דיכאת וביטלת צורך שלך.

את כמובן יכולה לנסות וללמוד להרחיב את יכולת ההכלה שלך. זה בדרך כלל דורש לעבוד על הנקודות הרגישות שמקפיצות אותנו כשנוגעים בהן.
אבל גם אז אין דבר כזה יכולת הכלה מושלמת או אינסופית. את בנאדם.

והדוגמה שנתת על זה שהילד לא מפרש את זה שאני עכשיו צריכה לעשות משהוא אחר כ"דחייה" או כ" לא רואים אותי", אבל הוא כן חווה כאב, והרי הוא בוכה. אולי הוא לא בוכה כי הוא מרגיש שלא רואים אותו (ואולי כן), אלא כי יש לו דחף לחקור את העולם שאמא שלו מונעת ממנו והוא לא מבין מדוע? אני מדמינת שהחוויה שלו היא, האם משהוא לא בסדר בדחף שלי? למה אמא שלי מונעת ממני לשמוע בקולו? והרי בגיל הזה הוא עדיין לא ממש חווה אותי כאדם בפני עצמו, עם רצונות וצרכים משלו, אני עדין חלק ממנו, משלימה את כל היכולות שהוא עדיין לא פיתח כדי לשרוד בעולם. אז או.קי אם אני ממש לא יכולה לתת עכשיו אז מה לעשות? בא נגיד שאני לא אתן. אבל האם זה אומר שזה לא כואב לו? שזה לא פוגע בו? שזה אולי לא יוצר אצלו כל מיני תסביכים? שזה טוב בשבילו כי הוא רואה את אמא שלו כאדם עם גבולות, אדם יציב, אבל האם הגבולות האילה לא פוגעים אולי? ומכאיבים לפעמים? את חושבת שהם טובים בשבילו באופן חד משמעי יותר מאמא שלפעמים נותנת לו יותר ממה שיש לה, והרצון התמידי שלה להיותר קצת יותר טובה בשבילו גוזל ממנה אנרגיה ומכביד עליה לפעמים?

אין ספק שהחיים נוגעים בנו ומותירים בנו את רישומם. בכולנו. אי אפשר למנוע את העובדה הזאת. אי אפשר למנוע את מה שאת קוראת לו כאן יצירת "תסביכים".
זו לא את שמונעת ממנו, אלה הם החיים מונעים ממנו. כך בנוי העולם.
אי אפשר לשלוט בעובדה שהמפגש של האדם עם העולם מותיר בו "משקע", "צריבה" או "תסביך". תלוי איך מסתכלים על זה

.

זה כמובן לא אומר שאנחנו אמורים להסיר אחריות מעצמנו כהורים על ההתנהלות עם הילדים ו"לשרוט" אותם ללא הבחנה "כי החיים בינכה נוגעים ושורטים אותם"

, אבל זה אומר שאפשר לנשום לרווחה.
עבורי, לפני כמה שנים, ההבנה הזאת היתה מאוד מרגיעה. ההבנה שאין מושלם. ההבנה שיסודות בריאים וחיוביים נוצרים דווקא כאשר את לא מנסה לגונן על הילד שלך מפני החיים, מפני המגבלות הטבעיות שקיימות בעולם - אלא מעניקה לו כלים טובים לחיות ולפעול בעוצמה בתוך החיים עצמם, בתוך עולם שהוא לא תמיד הרמוני ומושלם.

עירית - הבעיה היחידה שיש לי עם הדברים שלך היא שלא קראתי אותם לפני 10 שנים, כשהייתי אמא צעירה שכל יום שלה היה מלחמה בטחנות רוח. כל מילה וכל רעיון קולעים בול.

_הוא לא קורבן אם הוא עצמו לא חווה את עצמו כקורבן של הסיטואציה. קורבן זה בעיני עניין של תפיסה ושל פרשנות.
זה בדיוק כמו שאת תגיעי לחנות כלשהי לקנות משהו והמוכר יגיד לך: "אין, נגמר", או "אני בדיוק חייב לסגור וללכת". את יכולה לחוות את עצמך כקורבן של הסיטואציה ואת יכולה שלא.
זה עניין של גישה לחיים ולעולם.
ולכן, את יכולה היום ממש ללמד אותו מי להיות מול סיטואציות בהן הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה._ בדיוק כך. לא תמיד אפשר להנדס את המציאות לצרכינו, אפשר רק לשלוט על הראייה שלנו את המצב.

שאם את דורסת את עצמך על מנת להכיל אותו זו לא באמת הכלה שלו. זה משהו אחר. הוא לא באמת חווה פה הכלה. שוב, הלוואי ויכולתי לשנן את המשפט הזה לעצמי לפני 10 שנים.

_זו לא את שמונעת ממנו, אלה הם החיים מונעים ממנו. כך בנוי העולם.
אי אפשר לשלוט בעובדה שהמפגש של האדם עם העולם מותיר בו "משקע", "צריבה" או "תסביך". תלוי איך מסתכלים על זה ._ בדיוק. זו לא את, זה העולם.

ההבנה שאין מושלם. ההבנה שיסודות בריאים וחיוביים נוצרים דווקא כאשר את לא מנסה לגונן על הילד שלך מפני החיים, מפני המגבלות הטבעיות שקיימות בעולם - אלא מעניקה לו כלים טובים לחיות ולפעול בעוצמה בתוך החיים עצמם, בתוך עולם שהוא לא תמיד הרמוני ומושלם. וזו כל התורה כולה על רגל אחת. עירית, שוב תודה לך.

עירית_לוי

שליחה על ידי גם* » 11 יולי 2011, 14:56

ואו
כלכך מעניין
המשכנה להחכים אותי...

יעל, הנה עצה פרקטית ליישום מיידי: האם יש בסביבתך אמא או אמהות לילדים קצת גדולים משלך, שאת מעריכה את אמהותן? שמתנהלות בשלל סיטואציות יומיומיות באופן מכבד להן ולילדים, שילדיהן שמחים, סקרניים, אמפטיים ונעים להיות איתם באופן כללי? שיש להן ילדים עם טמפרמנטים שונים ומשונים, ועם כולם הן מתנהלות ביצירתיות וגמישות, ועוזרות להם להתמודד עם מצבים שקשים להם? (לא חוכמה לראות אמא שלווה עם ילד ישן בעגלה או משחק להנאתו בעלים בגינה, אלא אמא שיש לה ילד ש-למשל-מבועת מחתולים, והיא עוזרת לו להתמודד, בסבלנות וברגישות, או אמא עם ילדה שרוצה ארטיק ע-כשיו ומיד, וגם אותה היא מנווטת לרגיעה).

מצאי לך אמא אחת או מומלץ יותר כאלו, צפי בהן, ובקשי מהן עצות. בפורומים למדתי מה לעשות באופן תיאורטי, אבל אין כמו לראות אמא שאת מעריכה בפעולה.

צהובון: אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך

הי יעל. ברוכה הבאה למועדון... נראה לי שכל אמא עוברת איזו התפכחות
לא קראתי הכל אז סליחה אם אני חוזרת על דברי מישהי
התהיות שלך לגבי הפגיעה בו בניסיון להיות מושלמת.
היום אני רואה שהניסיון לספק כל רצון של ביתי הבכורה גם דילדל את כוחותינו, וגם בסופו של דבר יצר איזו אשליה לגבי המציאות עבורה.
פעם קראתי באיזה דף משהו ש רסיסים של אור כתבה, משהו כמו: כל ילד בכור זוכר בגוף את האמא ההיא שהיתה זמינה לו תמיד ולנצח מצפה שזה יהיה כך. זה בדיוק זה. הבכור מרגיש שהוא לנצח במרכז הבמה והבית צריך להתנהל לפי צרכיו.
אני אתן דוגמא קטנה, שבדיוק הרהרתי בה בימים האחרונים:
כשהבכורה היתה בת שנתיים המזגן באוטו הפסיק לעבוד. פתיחת חלון היתה מלווה בצרחות שלה. הרוח הפריעה. היינו עוברים נסיעות שלמות עם החלון שהיא מאחוריו סגור ומתבשלים, העיקר שלילדה יהיה טוב.
כיום ביתי השניה בת שנתיים וחצי ושוב, לצערי, אין מזגן באוטו (קרמה כזאת). הוא לא מתוקן משיקולים שונים. והנה, גם היא צורחת שהרוח מפריעה לה ודורשת שהחלון יסגר. אני סוגרת אותו בערך חצי, קצת יותר, ומסבירה בסבלנות, תראי יקירתי, סגרתי כמה שיכולתי, עם השאר תצטרכי להסתדר, כי אחרת נתבשל כאן כולנו (מיותר לציין שלגדולה באורח פלא זה כבר לא מפריע). ומיום ליום היא לומדת לקבל את זה יותר ויותקר, שאלה הם צרכי המשפחה והם משוכללים עם הצרכים שלה. אני לגמרי מאמינה בה שהיא יכולה להבין התחשבות באחרים ושבסה"כ היא יוצאת נשכרת מזה שהיא מוותר קצת. איך לא עלה בדעתי לעשות אותו דבר עם הגדולה? למה לא האמנתי ביכולת שלה להתגמש ולהתחשב גם בי? כי רציתי שהכל יהיה מושלם עבורה, אבל בסה"כ זה גם פגע בה.

שליחה על ידי יעל* » 12 יולי 2011, 21:37

איזה תהליך אני עוברת עם עצמי, בכל כך הרבה רבדים, שינוי רב מערכתי, לשחרר... לקבל את החיים, לקבל את עצמי, לקבל את הבן שלי.
אני רואה עכשיו שההקרבה שלי, והרצון שלי שהכל הייה מושלם בשבילו לא באמת נבעו מהחשיבה שלי עליו, אלה מהחשיבה שלי על עצמי,
לקיים את הפנטזיה שלי שאהיה אמא מושלמת, שאצור לילד שלי עולם מושלם. אני חושבת שמשהו בעיקרון הרצף גרם לי לחשוב שזה אכן אפשרי.
ועכשיו כשאני משחררת אותו מהציפיה הכבדה הזאת שהיתה לי ממנו שהיה תמיד מ"אושר". למרות שאני יודעת שגם בכאב אפשר להיות מאושר. לא מזמן יצא לי לחוות חווית כאב ועצב שהיתה נקיה מביקורת עצמית, כעס או אי קבלה של עצמי, והחוויה הזו היתה כל כך נקיה ושלמה שממש היתי מגדירה אותה כחווית אושר, בביטוי שלם ומלא של ריגשותי באותו רגע ללא עקבות, אני מניחה שאולי ככה ילדים חווים את כאב לפני שמתחברים הלינקים במוח בין הכאב לכל שאר מרעין בישין הקשורים באי קבלת עצמנו כמו שאנחנו.
ההבנה שההקרבה העצמית שלי לא יכולה לנבוע ממקום טוב, ממקום אמיתי של נתינה, זה דבר מאוד עמוק בשבילי להבין, אני בעצם משתמשת בו כדי להיות קורבן, כמה זה נורא להבין את זה.
והכל בעטיפה צבעונית של סוכריה, כאילו אני עושה את זה בשבילו, בשביל האושר שלו. זה כואב.
אני משחררת קצת קצת נותנת לו לחוות כאב/כעס/ במקום שהגבול שלי עובר. אני רואה שאני יכולה להכיל באהבה ורוגע את הקושי שלו. למרות שעדיין הפחד מחרחר מתחת לפני השטח, ממלמל באוזני כל מיני דברים על הנזק הנוראי שאני גורמת לו. ואני אומרת לו שזה בסדר, זה כואב, אבל אילה החיים, אני אמא שלו ואילו הגבולות שלי.
אתמול בלילה הוא התעורר באמצע הלילה והייה לו קשה להרדם הוא בכה ורצה שאני ינדנד אותו על הידיים, זה קורה מדי פעם, בדרך כלל זה בסדר לי, אבל אתמול הייתי גמרה מעיפות ואמרתי לו שאני לא קמה, (כשאני כותבת את זה עכשיו יש לי צביטה בלב על כך שלא קמתי)נשארתי במיטה מלטפת אותו, אומרת לו שאני אוהבת אותו, שאני עיפה מאוד ואין לי כח לקום, שהוא יכול לשכב לידי, הוא יכול לינוק ממני, אבל אני לא קמה. והוא בכה ובכה מצביע על הדלת... בסוף פשוט נשכב לידי ינק קצת ,הסתובב ונרדם.
והיום קרה דבר מדהים, דיברתי עם אחותי בטלפון, והוא לא היה כל כך רגוע עלה וירד ממני ינק, הלך, חזר, ותוך כדי שאני מדברת בטלפון אני מסתכל עליו ורואה שהוא נרדם בזרועותי, ככה סתם בלי שעשיתי שום דבר בשביל לעזור לו לישון, פשוט היתי שם. ותמיד אני מנדנדת ומנדנדת אותו. אני חושבת שזה קשור לחוויה שעברנו בלילה הקודם. אז מצד אחד זה מרגיש טוב ומאוד מרגש ומשחרר, להפסיק ללכת על קליפות ביצים בבית שלי, לתת לעצמי להיות אמא לא מושלמת, מצד שני זה מפחיד, וקצת עצוב... משהוא מאוד כואב שם במקום הזה של הפנטזיה שהתנפצה שאוכל תת לו עולם מושלם, כמו בתאורים של ג'ין לידלוף, שהתינוקות אינם בוכים, וכולם חיים בהרמוניה נפלאה... כואב לי שאני לא יכולה ליצור למען הבן שלי מציאות כזאת. ואז שוב אני נזכרת שאילה החיים שלנו היום, והם לא מושלמים, אבל יש קסם אין סופי בחוסר המושלמות הזאת ובתעלומה הזאת של החיים, ומותר לבן שלי לחוות אותם ככה כמו שהם, את החמוץ עם המתוק, הוא ילד של העולם הזה, לא רק הילד שלי.

אני בעצם משתמשת בו כדי להיות קורבן, כמה זה נורא להבין את זה.

זה גילוי מדהים! ובכלל לא נורא להבין את זה.
לא פשעת ולא עשית כל נזק אמיתי, כוונתך היתה טובה.
כוונתך היא להיטיב, לתמוך, לעזור, להיות - כל מה שאמא רוצה וצריכה להיות.
איך עושים את זה?? זו השאלה. איך עושים זאת ללא התקרבנות, ללא נזק לשום צד?
וכמה זה לא פשוט ללכת כל הזמן על הקו הדק הזה, הקו המושלם, שכלל אינו קיים.
ומהו הנזק? אם אוכל לראות שמעידה קטנה אינה עברה על החוק, לזכור שאני בלמידה מתמדת, אז מה קרה?
למה שוב ושוב אני מוצאת את עצמי לא בסדר??

המחשבה על כך שאת "משתמשת בילד" חוטאת לך!
ההרגל שלנו הוא להיות קורבן של המציאות "אכלו לי שתו לי", לא למדנו משהו אחר.
עכשיו הגיעה ההזדמנות, אפשר לאמץ אותה בחום ואהבה ותודה @} להגיד שלום יפה לבחירה וליכולת לזהות - מה נכון לי.
נכון לך לרדת לגינה עכשיו למרות החום הגדול, זו הבחירה שלך.
את בוחרת להעניק/להניק יום ולילה עד גיל 5, זו הבחירה שלך. וכך עם כל דבר.
לא "על חשבון" אף אחד, לא "כי צריך", "כי קראתי", "כי שמעתי", "כי מה יגידו".
רק כי ככה נכון לי. והנכון לי הוא דינמי. גם אם יהיה גבול שהחלטתי עליו והוא מחזיק כבר 3 שנים. מחר הוא יכול להשתנות, כי נכון לי.
זה נקרא להיות נוכח.

אני רואה שאני יכולה להכיל באהבה ורוגע את הקושי שלו.
זה השלב שבו את רואה שהקושי שלו שייך לו, אתם נפרדים. ואת מסכימה שקושי לא מפרק אף אחד, סומכת על הכוחות החזקים שלו, מבינה שהוא כרגע מתנגד או מביע דעה אחרת, אבל זקוק לך נחושה ויציבה מולו.
הנוכחות היא לא להעניק מכל וכל בכל רגע, כמה שיותר, אלא מה שצריך.
ילד צריך לדעת שיש לידו מבוגר יציב שיכול להכיל את הקושי שלו.
לא חלילה לבטל את הקושי שלו (פוצי מוצי כלום לא קרה, הנה אווירון בשמיים), להכיל. להסכים שקשה כרגע.
אין יותר חשוב מאימא שתכיל את הקושי. ילד יכול שעות לשחק עם עצמו או חברים ולא להזדקק לאימא, אבל ברגע שהוא זקוק לה - היא שם!

מסבירה בסבלנות, תראי יקירתי, סגרתי כמה שיכולתי, עם השאר תצטרכי להסתדר
נפלא! ואיזה יופי הם מסתדרים

הפנטזיה שהתנפצה שאוכל תת לו עולם מושלם, כמו בתאורים של ג'ין לידלוף, שהתינוקות אינם בוכים, וכולם חיים בהרמוניה נפלאה... כואב לי שאני לא יכולה ליצור למען הבן שלי מציאות כזאת.

יעל, יקירה, זה פורנו. פשוט פורנו. תמונה בלתי מציאותית שאולי מבוססת על המציאות אבל מובאת לך דרך עדשות שונות ומשונות, פילטרים מרככים, ולקינוח פוטושופ. כמו דוגמניות בז'ורנלי אופנה. כמו בתים בירחוני עיצוב. כמו אוכל בתוכניות בישול. במציאות אנשים לא לובשים כריסטיאן דיור אלא סתם בגדים מגולף או הוניגמן או שוק רמלה-לוד, יושבים על ספות מאיקאה, ואוכלים לארוחת ערב חביתה, סלט וטוסט גבינה. ולי אישית טוב כך. אני נהנית מהחולצות הפושטיות שלי, מהחביתה והסלט והקפה-נמס הרבה יותר משהייתי נהנית מהמעוצבים והמושלמים למיניהם.

ראית פעם את העולם המושלם הזה שלידלוף מתארת? אני לא, ואני מתערבת איתך על שאריות הגלידה במקפיא שלי שהוא מתואר מתוך אג'נדה מסוימת מאוד. ומשם עד למערבולת של רגשות אשם סוחפים והרסניים קצרה מאוד. אני יודעת שאני מקוממת עלי כאן רבים וחשובים ממני בהלכות באופן, אבל אנא, אני מתחננת - כשאת מציבה לפנייך אידיאל להורות, לפחות שיהיה אידיאל חי ונושם, אמא שאת מכירה ומעריכה, ולא ספר (וגם לא אינטרנט).

_ואת מסכימה שקושי לא מפרק אף אחד, סומכת על הכוחות החזקים שלו, מבינה שהוא כרגע מתנגד או מביע דעה אחרת, אבל זקוק לך נחושה ויציבה מולו.
הנוכחות היא לא להעניק מכל וכל בכל רגע, כמה שיותר, אלא מה שצריך.
ילד צריך לדעת שיש לידו מבוגר יציב שיכול להכיל את הקושי שלו._ מסכימה. ילד אופטימי, סומך על עצמו, בעל יכולת התגברות, הוא לאו דוקא הילד שאמו הסירה את כל המכשולים שעמדו מולו אי פעם.

כשאת מציבה לפנייך אידיאל להורות, לפחות שיהיה אידיאל חי ונושם, אמא שאת מכירה ומעריכה, ולא ספר (וגם לא אינטרנט)

ליעל, את מיטיבה לתאר תהליך שגם אני עוברת עם ילד בכור שעשיו נושק לגיל 4,
תודה על הדף הזה ולכל הכותבות בו...

בתחילת ההורות הרבה מאיתנו נשענים על הידע מספרים.. מחפשים דרך חדשה מהדרך שבה חונכנו, כשאין מסורת להישען עליה ופעמים רבות ללא "אם מודל" שמגדלת את ילדיה כך או אחרת.
קשה להניח את האידיאל מהספר בצד, במיוחד בשנים הראשונות כשהצרכים של הילדים הם כל כך טוטאליים ואין את הפרספקטיבה של ילד נוסף.
והרבה מספרי ההורות מציירים אידיאלים. הנה כמה אידיאלים שאימצתי לתקופות : הלוחשת לתינוקות, הילד יודע, עיקרון הרצף. ומרשה לעצמי להוסיף גם: חנ"ב, חינוך אנתרופוסופי..

ואולי כול התהליך הזה מול הילד שלי, משקף באופן העוצמתי ביותר את הקושי היומיומי והרגיל להיות נוכחת, להציב גבולות ביחסים, ולדעת מה נכון לי.

בנוסף לכל מה שכתבו...
הנקה בלילה בגיל הזה עלולה לפגוע מאד בשיניים.
מכירה כמה וכמה ילדים יונקים שהיו צריכים לעבור טיפולי שיניים נוראיים.
אצלי זה תמיד היה הטריגר לגמילה בלילה כשהיו להם את רוב השיניים בפה.
הידיעה שעדיף שילמדו עכשיו לצחצח אחרי האוכל/הנקה אחרונה ולחסוך להם כאבים ויסורים כאלה.
אחרי הפעם הראשונה שגמלתי בלילה וזה שיפר משמעותית את איכות השינה לכולנו עם שאר הילדים ההחלטה לפתוח בתהליך כבר הייתה יותר קלה.
וכמובן שאחרי שנגמלו בלילה והפסיק הקשר בין הנקה להרדמות יכולתי להשתחרר לעודהמון דברים כי כבר לא רק אמא יכולה להניק.

ולגבי כל השאר רוצה להוסיף שבעיני חשוב שילד לומד לסמוך לא רק על אמא אלא גם על מבוגרים משמעותיים אחרים בחייו.
לא באופן מוחלט ובכל כך הרבה זמן כמו אמא אבל בעיני מאד חשוב שיש עוד אנשים משמעותיים בחייו והוא לומד שגם מהקשר איתם מרוויחים דברים חיוביים מאד ולומדים וחווים דברים שלפעמים עם אמא לא.
וכמובן גם לאמא זה חשוב. חשוב מאד שלא כל חייה תלויים בילד אלא שהילד הוא אולי חלק מרכזי בחייה בשנים הראשונות אבל גם יש לה מקום משלה.

וכן הגעתי לתובנות האלה בדרך הקשה כמו שתיארו כאן חלק מהכותבות.
הלוואי ואוכל לחסוך לאחרות חלק מהדרך שאנחנו עברנו.

עירית_לוי

יעל,

ראשית, כל הכבוד על הסוויץ' שעשית, על האסימון שנפל ושכבר התחיל להניע שינוי ממשי בתוך החיים שלך בהתנהלות שלך מול בנך.

למרות שעדיין הפחד מחרחר מתחת לפני השטח, ממלמל באוזני כל מיני דברים על הנזק הנוראי שאני גורמת לו. ואני אומרת לו שזה בסדר, זה כואב, אבל אילה החיים, אני אמא שלו ואילו הגבולות שלי.

תשמעי, את לא גורמת לו שום נזק. להיפך!
אני מכירה את התחושה הזאת, את הפחד הזה. גם אני קראתי את עקרון הרצף אי שם במהלך ההיריון, ובתחילת ההורות שלי הקו העיקרי שהנחה אותי היה איזו אמא אני צריכה להיות על מנת לא "לשרוט" את הבת שלי. פעלתי רוב הזמן מתוך פחד. מתוך פחד לפגוע ולהזיק. והפחד הזה, שהוא פחד של רבים מהדור שלנו, הוא פחד טבעי שהשורשים שלו ברורים: אנחנו כמהים לספק לילדים שלנו ילדות אחרת ממה שאנחנו חווינו. ילדות שאין בה דיכוי ויחס מחליש. חוויה אחרת לחלוטין של ילדות.

ובדיוק בגלל זה, בגלל הרקע שלנו (אני מדברת פה רגע בהכללה), בגלל המשקעים שאנו נושאים בתוכנו, עקרון הרצף כל כך קוסם לנו. קוסם בהיותו כביכול התרופה עבורנו, והתשובה האולטימטיבית עבור ההורות האחרת שאנו מחפשים. ולכן אנחנו נשבים בקלות בקסם הזה ובלי לשים לב הולכים לקיצוניות השנייה, ההפוכה לזו בה גדלנו. אבל גם לנקודת הקיצון בה אנחנו מגדלים את ילדנו, יש מחירים כבדים, אחרים אמנם, אך לא פחות מהותיים מהמחירים של נקודת הקיצון בה אנחנו גדלנו.

אנחנו רוצים ליצור אווירה של כבוד, כבוד לילד, ואין ספק שזו אבן יסוד מהותית בהורות. אין בעיני דבר חשוב מזה: מהורות מכבדת, מאפשרת, מכילה - כזאת שמהווה כר פורה לילד לפרוח, להישאר מחובר לעצמו ונאמן לעצמו. הורות שמהווה גב איתן שניתן להישען עליו על מנת לבנות עמוד שדרה איתן. וכמובן שבעקרון הרצף יש הרבה מאוד אלמנטים נפלאים שתומכים בכל זה.

אבל! בגלל שאנחנו מנסים ליצור את זה מתוך ההיסטוריה האישית שלנו, מתוך פחד לפגוע בהם כפי שנפגענו אנו, ומתוך רצון לאיזה תיקון לפגיעה ולחוסר הכבוד שאנו חווינו - אנחנו מפספסים. אנחנו מפספסים משום שאנחנו עושים את זה מתוך חוסר כבוד לעצמנו. ואפשר לומר שבריפוד היתר הזה יש במובן מסוים גם חוסר כבוד לילד, כאדם. ומשום כך, אני מאמינה שאנחנו גם מפספסים משהו בפרשנות של עקרון הרצף.

כבוד לאדם אחד אשר רומס את כבודו של האדם האחר איננו כבוד אמיתי.

האתגר כאן בעיני הוא לנסות וליצור הורות שהיא נטולת פחד. הורות שמוּנעת מתוך אהבה ובחירה חופשית. כלומר, לא הורות שבה הפחד בוחר עבורנו כיצד נתנהל. ולא הורות שמעוצבת כתגובה אוטומטית להורות שאנו חווינו כילדים.

הנתינה וההכלה הן אבני יסוד חשובות בהורות. אבל לא פחות חשוב זה מה מניע אותן. חשוב מאוד בעיני שהן יהיו מתוך בחירה אמיתית ולא מתוך חוסר ברירה: לתת כי כי את רוצה ובוחרת לתת ולא כי את לא יכולה שלא. לתת כאשר יש לך בתוכך את החופש גם לא לתת. זה כמו להיות נחמדה למישהו כי את באמת רוצה להיות נחמדה אליו ולא כי את מפחדת ממה יקרה אם לא תהיי נחמדה אליו. זוהי מהותה של בחירה.

אם כל זה מדבר אלייך,
ואת רוצה לקחת את היישום של זה צעד אחד קדימה,
מה שאת יכולה לעשות כעת זה לשים לב לשני דברים (בזמן אמת או לאחר מעשה), לשאול את עצמך מדי פעם שתי שאלות:

האם אני פועלת כעת מתוך פחד או מתוך אהבה?
האם אני פועלת כעת מתוך בחירה או מתוך אין ברירה?

תשומת הלב לזה תפתח בתוכך דברים, ותאפשר לך לנוע קדימה בנתיב שיש בו פחות פחד ויותר אהבה ובחירה.

שליחה על ידי ע_ע_ע* » 15 יולי 2011, 15:44

רק עכשיו אני רואה על מה הדף הזה.
חשוב לי לציין שכבר יש באתר יותר מדף אחד באותו נושא (וכיצד ייתכן אחרת?

)
מה שאני מכירה זה ערכים אידאולוגיה ורגשי אשמה ו- מציאות אחרת, אבל יכול להיות שהם לא היחידים.
לא באה להאשים אותך שפתחת דף חדש. השמות שלהם לא ברורים.
גם לא באה לבקש לאחד כרגע, בעיקר כי צריך להחליט קודם מה עושים עם הדפים האחרים (לאן מאחדים ותחת איזה שם).
אבל כן מזמינה אותך לקרוא וכן מתייגת דף לעריכה.
שבת שלום.

מסכימה שנכון לאחד את הדף וכי הנושא שבו חזר ועלה במשך השנים, במספר דפים.
אכן מתאים לעריכה ואיחוד.

מדור אתגרים בהורות

הדף הזה משך את תשומת לבי מתוך שמו
והוא מדבר בדיוק על איך להיות אמא לא שלימה, ואיך להכיל עולם לא מושלם

משהוא מאוד כואב שם במקום הזה של הפנטזיה שהתנפצה שאוכל תת לו עולם מושלם, כמו בתאורים של ג'ין לידלוף, שהתינוקות אינם בוכים, וכולם חיים בהרמוניה נפלאה... כואב לי שאני לא יכולה ליצור למען הבן שלי מציאות כזאת. ואז שוב אני נזכרת שאילה החיים שלנו היום, והם לא מושלמים, אבל יש קסם אין סופי בחוסר המושלמות הזאת ובתעלומה הזאת של החיים, ומותר לבן שלי לחוות אותם ככה כמו שהם, את החמוץ עם המתוק, הוא ילד של העולם הזה, לא רק הילד שלי.

אצלי עוד לא התנפצה הפנטזיה הזו, ודוקא הייתי רוצה לנפץ אותה. אני לא מצליחה לראות שום קסם ויופי בחוסר מושלמות ובתעלומה של החיים, אני לא מצליחה להשלים עם זה שהעולם לא מושלם, שאני לא מושלמת והחיים שלנו לא מושלמים, ושאני לא יכולה למנוע מהילדים שלי קושי וסבל, או לפחות לדרג אותו למנות הכי קטנות שאפשר כדי שלא יורגש. ואני חווה רגשי אשמה ברמות עצומות, וזה עושה בדיוק ההפך ליכולת שלי לתפקד כאמא טובה. זה מוציא ממני את הכוחות מראש, אז אני מתייאשת ומלאת רגשות אשמה עוד לפני הכל, ולא תורמת לילדים שלי כלום לגבי התמודדויות שלהם עם אירועים ככה, אך ודאי שגם לא מצליחה למנוע מהם קושי.

(אנחנו לא בחינוך ביתי, אני עובדת והילדים בגן, עם השתדלות מתמדת כל שנה להוציא אותם מוקדם כמה שאפשר, עם מאמצים ורגשות אשמה אדירים על איך שהגן נראה ועל כמות הילדים, ועל הגננות הסבירות, ועל כמות השעות בגן, ועם הויכוחים עם בעלי על כל מיני עניינים שקשורים בגידול הילדים. ובסוף כל הכוונות הטובות שלי מופרכות לגמרי, כי מכל רגשי האשמה שלי יוצא שגם אם אני לוקחת אותם מוקדם וגם אם אני קמה אליהם בלילות עדיין, וגם אם אני משתדלת לתת להם אוכל בריא, אני כל כך גמורה בעצמי, אני כל כך ריקה בעצמי, אני כל כך אכולת רגשות אשם שהיחס שהילדים מקבלים בסוף ממני ממש לא רגיש ולא קשוב ולא מכיל. ואני לא מצליחה ללמד אותם דבר על התמודדות עם העולם כי הנה, אני כל כך לא מתמודדת)

איך מנפצים את הפנטזיה הזו? איך מקבלים ומכילים את זה שהעולם לא מושלם ושאני לא יכולה לספק כזה לילדים שלי? איך נטענים בכוחות להיות קשובה ומכילה?
אולי זו תחושה כזו שאם אני אצליח ליצור בשביל הילדים שלי עולם מושלם ואושר עלי אדמות, אני אתקן במשהו את הילדות שלי ואת הסבל שאני עברתי (ועברתי ילדות די סטנדרטית, אבל עם הורים לא קשובים ולא מכילים שלא באמת היו שם בשבילי בצרות היומיום הילדותיות, הכאילו פשוטות, אך הרות האסון לנפשי הקטנה)
שאם לא אעביר הלאה את אותו הסבל אז עשיתי את שלי, ואני לא מצליחה, הכל יוצא הפוך ממה שאני מתכוונת.
ואני לא מצליחה להסכים עם זה שהעולם לא מושלם וככה הוא. ואני לא מצליחה למצוא איזונים ולהיות מרוצה.
ואני לא מצליחה לראות את הילדה שלי חוזרת מהגן החדש אחרי שהיתה על היום הראשון עד הצהריים (כי ככה זה בגן חובה) והיה לה קשה (ללא בכי כי היא כבר "גדולה" אבל בהחלט קושי שאת חלקו אמרה לי הגננת ואת חלקו הילדה ביטאה חלקית במילים - היא לא כל כך מדברת איתי, אולי כי אני אמא לא באמת קשובה ומכילה..)
ואני רק מנסה לחשוב על כל האלטרנטיבות הלא קיימות של מה הייתי יכולה לעשות כדי למנוע את זה, כולל לקחת אותה היום מוקדם יותר מהגן, מה שאני ממש לא בטוחה שהיא עצמה היתה רוצה, גם אם הייתי מתעקשת מול הגן, כי זה היה מוציא אותה מהמסגרת ומהחברים ומהנורמה.
ובעלי אמר: "טוב, זה קשה, נכון, זה יקח זמן, זו התחלה". ואני רק חשבתי כמה הוא לא רגיש אליה, ואיך הוא מקבל את הסבל כדבר הכרחי. ואחרי כן חשבתי על עצמי ועל כמה שאני לא מסוגלת להכיל סבל בתוכי בכלל בכלל, ולא מסוגלת לחיות איתו ולהמשיך עם החיים ככה עוד קצת עד שמשתפר, ובסיטואציות כאלה אני בתור אדם בוגר עד היום מתפרקת מבפנים ומחזיקה מבחוץ בדרך לא דרך. ובעלי דוקא מסוגל להכיל קושי ולחיות איתו ולא מתפרק מהתחלות חדשות, ולא כל קושי מתפרש אצלו כסבל. אז מי צודק פה, ואיך ממשיכים מזה הלאה

אולי אנסה שוב לשמוע מניסיון אחרים את דעתם

איך?

שליחה על ידי תמר* » 18 אפריל 2015, 21:49

אני חווה את הקושי בילדתי השניה שהיא בת 3 חודשים. תמיד נקרעת בין הצורך להניח אותה רק לכמה דק כדי לסדר את המטבח או חלילה ללכת לשירותים לבין הצורך שתהיה איתי כל הזמן וכמה שיותר קרוב. וסידור המטבח הוא משהו שאני זקוקה לו, כדי שלי יהיה נעים בבית.... הבית לא מבריק, מבולגן בנעימות כך שאני לא עובדת בניקיונות כל הזמן.
אז למה אני שוב חשה את אותה התחושה שחשתי עם בכורתי, שאם אני מניחה אותה מידי זה אסון בשבילה? באמת זה קשור לחווית הילדות?
בתור ילדה ואישה אני צמאה למגע אנושי שהיה חסר לי בתור בת. אימא שלי לא יודעת לחבק ולנשק. ואולי הקושי להניח את שתי ילדותי לעיסוקיהן הוא הקושי שלי בניתוק הפיזי מהן. אולי אני זאת שזקוקה למגע, לאינטנסיביות בו.
מדהים שלפעמים כשהתינוקת שלי במנשא אני מפנטזת שיהיה מישהו שיבוא עם מנשא גדול ויערסל אותי וינשא אותי קרוב לגופו.
כמה שזה כנראה חסר לי...