רותי קליין

[רותי_קליין*]

החלטתי לכתוב ספר על הורות. ספר אחר, לא כמו זה שהפסיכולוגים כותבים אלא משהו יותר חוויתי.
אז התחלתי לכתוב כל מיני רשימות וכרגע אני במצב שאני לא מאמינה בעצמי מספיק בשביל לטפס על העץ הגבוה הזה.
במקום זה אני חושבת להעתיק לכאן דברים שכתבתי.
מעצם זה שאני אם לשתי בנות קטנות (שלוש ושנה) ואני איתן בבית, ההזדמנויות שלי לכתוב מוגבלות ולכן הרשימות לפעמים מקוטעות, וקצרות. ובגלל המחסור בזמן אני גם לא שותפה פעילה בפורום. אבל אני נהנית לכתוב ואני מנסה לשכנע את עצמי שזה מה שחשוב.
אולי היה יותר הגיוני לפתוח לעצמי אתר, אבל זה נראה לי מסובך. אני מקווה ש-דף בית אישי הוא מקום מתאים לכל הרהורי.
אשמח לקבל תגובות והתיחסויות! תודה רותי.

[רותי_קליין*]

אני רוצה לכתוב במקום לחשוב. להעביר למחשב את כל המילים האלה שמתרוצצות לי בראש. שיקח אותן ויתן לי ראש שקט. נמאס לי לחשוב ולחשוב. כל החיים. לנתח כל דבר שקורה. מה אני מרגישה מה אחרים מרגישים. מה חושבים עלי. במי פגעתי, מי פגע בי. נמאס לי. רוצה לחיות סתם. בלי מחשבות. כמו חיה. אולי ברווז. הכי אני רוצה להיות ברווז או כל ציפור מים אחרת. להסתובב בסבבה על שפת הגדה מידי פעם להכנס למים ולשחות קצת. לאכול, להתנקות. להיות לבד אבל בחברה. ובלי כל המחשבות האלה. מה הם חושבים עלי. מה אני חושבת עליהם. זה ככה וזה ככה.
לעשות ולהעיז. לא לפחד כל הזמן לנסות. אז אני אכתוב ומקסימום יהיה גרוע ולא יצא מזה כלום. אז מה. המאמץ הכי גדול הוא לנסות ולהתחיל ולעשות. נטע אמרה לי לעשות. אורי אמר תחלמי. אז הנה אני עושה וחולמת וכותבת את כל מה שעולה לי לראש. בלי לסנן.
למה יש לך מצב רוח? היה לך יום רע? היה לי יום חרא. חם לי ובמזגן כואב לי הראש. והבנות כל הזמן מטרטרות. נעמה בדיבורים וליאור בתזוזה. כל הזמן רצה ממקום למקום וצריך כל הזמן לשמור שלא תהרוס שלא תפגע בעצמה שלא תעלה במדרגות לבד שלא תרד לבד שלא תיפול. שלא תבלע משהו שלא תחנק. ונעמה מדברת ומדברת. איזה כיף שהיא מדברת כמה חיכנו לזה. ועכשיו לפעמים בא להגיד לה – יאללה, תשתקי קצת. אבל אני אמא טובה. אני לא אומרת דברים כאלה. אני שמחה לשמוע את כל מה שיש לילדה שלי להגיד.
קמנו בבוקר מאוחר. איזה כיף לקום מאוחר. ארוחת בוקר. לנעמה לא טעימים התמרים החדשים. אוקי, היא מוכנה לאכול לחם עם דבש. ליאור לא בררנית. מה שאני נותנת לה היא אוכלת. לחם עם טחינה וקצת סלט. גם אני אוכלת את זה. לא לשכוח לתת להן לשתות מים. גם אני שותה. אח"כ לנקות. קודם כל את ליאור – אמבטיה כי היא מלאה בטחינה. היא מיד נעמדת וצריך להצליח לנקות ככה. אחרי שאני מוציאה אותה אני מגלה שהידיים עוד מלוכלכות. עושה תיקונים בכיור. היא שונאת שאני שמה לה חיתול. כבר מזמן אני אומרת שצריך לעבור לחיתולי בד אבל זה יקר ועוד יותר עבודה ואני בקושי עומדת בכביסות. גם ככה אין אף פעם מה ללבוש נקי. אני מפשפשת בארון אולי נמצא משהו. הנה חולצה של נעמה משנה שעברה. קצת גדול לליאור אבל דווקא מתאים. אח"כ לנקות את הכסא שלה ואת הרצפה כי נראה שכל האוכל (חוץ ממה שהיא מרחה על הבטן) נמצא שם. טוב, את הכלים אני אוריד אח"כ כי אורה אמרה שהם עוד מעט נוסעים אז שנבוא עכשיו. מזל שלא צריך לקחת כלום. נוסעים באוטו כי חם בחוץ ולהגיע אליה ברגל יקח שעה. נכנסים לאוטו. כרגיל חם מידי. הכסאות של הבנות רותחים. פלא שהן לא מקבלות כוויה. נעמה בוכה חם מידי חם מידי. אני אומרת לה לא נורא תיכנסי מהר אני אפעיל את המזגן. מה לא נורא. זה חם אש ואני לא מבינה בעצם איך היא מצליחה להתיישב. אבל מה לעשות. נוסעים. מגיעים אחרי שתי דקות.
אצל אורה אחלה. מזגן. קר ונעים. עובר בוקר מגניב. מלא ילדים והמולה אבל זה כיף להיות בחברה. שמים "דיסק ילדים" פים פם פום. נעמה מבקשת. אני אומרת שאח"כ כל היום אני שרה את זה אבל מילא בסדר אם היא כל כך רוצה. היא נהנת ורוקדת מקסים. רוקדת בלי שום חוקים. בלי שום מסגרות. אבל מה, אני כל היום שרה לעצמי – דג זהב שלי, בוא עלה מיד, לאשה שלי יש עוד בקשה אחת.
לאיזה אישה יש רק בקשה אחת? אני יכולה לחשוב על אלף בקשות. קודם כל לישון.
לישון טוב בלי שום הפרעות. לישון בלילה בלי שליאור תתעורר כל שעתיים. אתמול הלכנו לישון מוקדם בעשר. היינו גמורים מעייפות אחרי בצהרים ליאור התעוררה ברגע שגמרנו לאכול צהרים. אז הלכנו לישון מוקדם. כרגיל התעוררתי מהבכי של ליאור. הצצתי בשעון אני רואה שש. וואלה. היא לא התעוררה מעשר עד שש בבוקר. איזה כיף. באמת הרגשתי שישנתי הרבה. אחרי שתי דקות של אופוריה אני שמה לב שחושך והצצה נוספת מגלה ששתים עשרה וחצי בלילה. נראה אותו דבר בשעון אבל הרבה יותר הגיוני. לרגע קצר ישנתי לילה שלם. גם טוב.

עוד פעם להתחיל. איך אפשר בכלל לכתוב עם כל ההפרעות האלה. לא יפה לקרוא לילדות שלך הפרעות אבל כשמנסים לעשות משהו... גם ככה קשה לי להחליט לכתוב אני כל כך לא מאמינה בעצמי. אולי זה הדבר שהכי חשוב לי שיהיה לבנות שלי אין. אפשר לקרוא לזה בטחון עצמי או היכולת לנסות לעשות משהו. פשוט לעשות. למצוא את האומץ ולעשות. לקח לי זמן למצוא אומץ גם כדי לא לעשות. על זה כבר התגברתי. עכשיו לעשות. גם אם לא יצא מזה כלום. לקחת את הצ'אנס. הכי קל לא לנסות אבל אז בטח לא יצא כלום. אז החלטתי לנסות ולשבת ולכתוב את כל המחשבות. מה יהיה עם זה אחר כך כבר נראה. אמא שלי תגיד שזה חושפני מדי ובשביל מה אני צריכה את זה. זה לא מונע ממנה לקרוא ללא הפסקה ספרים של חושפנים אחרים.

אתם שואלים את עצמכם מי אני בכלל. אז אני אנסה לענות. אני סתם בן אדם. אישה. בת של, אמא של.
אני לא עובדת מאז שנעמה נולדה, אז חסר לי המאפיין הכי מרכזי כמעט. אני רותי. בת שלושים. נשואה, אמא לשתי בנות. עושה.... מה אני בעצם עושה? אני בבית עם הבנות. אמא במשרה מלאה, עקרת בית. מחנכת מהבית. לא עובדת. לא עושה כלום. לפעמים אני באמת מרגישה שאני לא עושה כלום למרות שקשה לי למצוא רגע פנוי.

[רותי_קליין*]

החיים שלי מאד מלאים. ואני אוהבת אותם ככה. אני בוחרת בדרך החיים הזאת כל יום מחדש. יש לי את החופש שאין לאנשים אחרים. יש לי המון המון זמן ועצמאות. אני בוחרת כל יום מה אני אעשה ועוד יותר טובים הם הימים שאני לא בוחרת ורק זורמת לי עם מה שקורה. עם היום ועם הבנות. אני יכולה לקום בבוקר בלי כוחות לעשות כלום ויוצא שאני רובצת על הפוף אבל הבנות מסביבי משחקות, מתרוצצות. נעמה מדברת ומספרת וזה כבר המון. אני אומרת שאני כל כך עצלנית שזאת העבודה האידיאלית בשבילי. יש כל כך הרבה דברים שחייבים לעשות, שמקימים אותי מהמיטה או מהפוף ואין לי ברירה. חייבים להחליף חיתול, להכין אוכל, לאכול, לנקות אחרי. ללכת לקניות. ללכת לחברים כי נעמה רוצה. וכל דבר כזה יש בו כל כך הרבה אפשרויות לכיף אמיתי. אז לפעמים להכין אוכל זה סתם מטלה מעיקה אבל לפעמים כשמתחשק נעמה מצטרפת אלי ואז פעולה פשוטה כמו לחתוך ירקות לסלט מקבלת משמעות – נעמה עם קרש החיתוך הקטן, עם קערה קטנה. איך חותכים מלפפון? איך הכי כדאי לתקוף את משימת העגבניה?
בשביל להכין ספגטי צריך להרתיח מים. מסתכלים מה קורה למים כשהם מתחממים. מדברים על זה ועל מה קורה למים כשהם מתקררים. מסתכלים איך הרוטב מתחמם ומקבל את צבעו הורוד מערבוב השמנת ורוטב העגבניות. דרך העינים שלה אני רואה איך הארוחות הכי פשוטות הן עולם ומלואו. כל יום אני מוצאת שוב ושוב את משמעות החיים. דברים קטנים מקבלים משמעות גדולה.
שואלים אותי איך יש לי סבלנות להיות איתן כל היום. אז לפעמים אין לי אבל הימים הטובים הם כשאני לא מנסה להלחם. אני לא מנסה לעשות. אז הכביסה לא תהיה מקופלת והכיור לא יהיה נקי. שלא לדבר על הרצפה. אבל מגיע הרגע וזה כן מתאים לעשות. או שעושים ביחד. למשל ללכת לצרכנייה (סופר קטן בלשון נעמה). אפשר לנסות להגיע. ואז ההליכה מייגעת כי נעמה הולכת בקצב של צב עייף. היא לא כל כך מסתכלת על כל מיני דברים (כמו שהיה פסטורלי לכתוב) אלא יותר עסוקה בציפורניים שלה. אז אם אני מנסה ללכת מהר אז כל הדרך אני עסוקה בלזרז אותה או שאני הולכת מהר ומחכה לה מידי פעם ואז היא מתעצבנת ואני מתוסכלת כי נראה שלעולם לא נגיע (דרך שלבד אני עושה בחמש דקות). אבל אם יש לי באותו רגע שכל אני מוותרת מראש. אני אומרת לעצמי, מקסימום לא נגיע לצרכנייה, או לחברה, או לספריה. הדרך היא הפעילות. ואז אני הולכת בקצב של נעמה ויש זמן לדבר על דברים ותמיד עולים דברים או שהיא רואה משהו מעניין או שהיא נזכרת במשהו. או שסתם הולכים בשקט ביחד וזה גם כיף כי אז לי יש זמן להסתכל על פרחים חדשים וחיות קטנות שעוברות. במקום לנסות להגיע אנחנו נהנות מהדרך. תמיד אני צריכה להזכיר לעצמי.

[רותי_קליין*]

עוד פעם אני מתיישבת. כשאני מפסיקה אין לי אפילו זמן להפסיק כי צריך מהר מהר לרוץ להניק.
עוד פעם עוד פעם עוד פעם עוד פעם עוד פעם. כמו שנעמה אומרת.
הראש שלי ריק. אין לי מה לכתוב אבל זה הזמן שיש לי. אני לא יכולה להיות בררנית.
נעמה צועקת למטה לנועה. להסביר לה שמישהו רוצה ללכת לנוח ושהוא לא יכול לשחק איתה עכשיו זה ממש בלתי אפשרי. נועה נועה. עכשיו היא באה לשבת כאן ולגזור. פעם היא היתה גוזרת כל ציור. מציירת, משקיעה ואז גוזרת. כזאת התרכזות בתהליך ולא במטרה. גם כשהיא משחילה חרוזים. אנחנו שואלים אותה – זאת שרשרת? זה צמיד? והיא אומרת – עוד מעט עוד פעם. ובלי להניד עפעף היא מרוקנת את החרוזים בחזרה לצלחת ומתחילה להשחיל שוב. ולא בגלל שהיא לא אהבה את מה שהיא עשתה. היא מסתובבת גאה ומראה לכולם ואז בשניה כל החרוזים לצלחת ושוב פעם שוב פעם.

[רותי_קליין*]

חסרות לי כל כך הרבה שעות שינה ובכל זאת אני לא מצליחה להרדם. אולי הגוף שלי גם צריך את הזמן השקט הזה ואולי הוא פשוט כל כך מבולבל מכל הקימות וכל הפעמים שברגע שאני נרדמת ומתחילה לשקוע ליאור מתעוררת ליניקה. אוי, הזמנים האלה הם הכי קשים. באמצע הלילה בדרך כלל פחות קשה לי לקום (אני גם לא ממש קמה כי היא ישנה במזרון ליד המזרון שלי). אבל הדקות האלה שהראש מתחיל להיות כבד ואני מרגישה שוקעת וצוללת לתוך שינה ואז היא מתעוררת – זה נורא. להצליח להוציא את עצמי מתוך השינה, להזיז את הגוף שלי ולהיניק אותה. אני מקנאה בנשים שמצליחות להיניק מתוך שינה. אני לא. אפילו בשכיבה אני לא מצליחה. אז אני יושבת ישיבה מזרחית והורסת לעצמי את הגב ואת כפות הרגליים.

הכיף שלי הוא הבוקר. ליאור מתעוררת בדרך כלל בשש ואז טמיר קם איתה. וכיף לי שהוא קם ולא אני. זה הפינוק שלי. אם היא לא היתה מתעוררת בכלל לא הייתי מודעת לזה שאני ישנה עדיין אבל היא מתעוררת ויונקת ואז אני חוזרת לישון. זה הכיף. לחזור לישון ושטמיר קם. אנוכי ביותר, נכון? הכיף הוא החזרה לישון או זה שטמיר קם? אני חושבת שהאנוכיות הזו היא היא הכיף. להרגיש פעם ביום אנוכית בצורה טהורה. אח, תענוג.
והמזל הוא שלטמיר זה לא כל כך קשה. הוא מקבל את זה כתפקיד שלו וכחלק מהיום. זאת השעה שלו עם ליאור לפני שהוא הולך לעבודה. הוא אפילו מתבאס בימים שהיא מתעוררת בשבע ולא בשש ואז אני צריכה לקום. הוא גם אוהב את הזמן הזה איתה אבל אני חושבת שגם כיף לו לפנק אותי. לראות אותי חוזרת לישון. לראות אותי אנוכית. להרגיש לחלוטין נותן.
הכי טוב זה כשכל אחד מוצא את ההזדמנות להתפנק. ואז יש איזון כזה ברצון לפנק ולהתפנק. לקח לנו הרבה זמן להגיע לזה. הייתי מתעצבנת כל כך שטמיר לא מתעורר בלילה. רציתי שהוא גם יסבול איתי. למרות שגם את נעמה הינקתי הנקה מלאה ובעצם לא היה טעם שהוא יתעורר. לפעמים זה עזר שהוא רק שם את היד עלי, כדי שאני ארגיש שהוא שם לב שאני מתאמצת ושקשה לי ושבכל זאת אני עושה את מה שצריך. אחרת מה זה שווה. זה אחד הדברים שהיו קשים אחרי שנעמה נולדה. לי היה נורא קשה אבל בכל זאת עשיתי כל מה שצריך. החזקתי אותה כשהיא בכתה, הינקתי אותה, החלפתי חיתולים, עשיתי כביסות, שטפתי כלים. ואף אחד לא היה שם כדי להעריך את זה. אחרי כל השנים של ציונים והערכות בבית ספר, ובצבא ובמקומות העבודה, זה ממש בלתי נסבל להתאמץ בלי שיראו.

[רותי_קליין*]

התחלתי מהווה ואני רוצה לחזור להתחלה. להתחלת האימהות. ללידה של נעמה. מקצת לפני לקצת אחרי.אני מעתיקה את זה לכאן ממחברת שכתבתי לא מזמן אז אל תתפלאו אם הסגנון קצת שונה. אין לי כוח לכתוב את זה שוב. לחזור אל זה שוב. נמאס לי.
אז הנה. מההתחלה ממש.
בשבוע ה- 35 בהריון הראשון, אחרי הריון תקין (אך מלא חרדות מצידי) עלה לי לחץ הדם והגענו לבית החולים. להפתעתי אישפזו אותי. אני לא יודעת למה ציפיתי אבל לא העלתי בדעתי אפשרות של אישפוז. נשארתי בבית החולים שבועיים שהיו לי מאד קשים.
לחץ הדם שלי התייצב די מהר וגם לא היה מאד גבוה, אבל הרופאים אמרו שמנסיונם נשים לא באמת נחות בבית. אני רק רציתי לחזור הביתה וכל יום היה לי לחץ אדיר לפני בדיקת לחץ הדם וביקור הרופאים. כל יום האמנתי שאם הוא יהיה בסדר אני אוכל להשתחרר הביתה. הרגשתי קצת כמו בכלא ולא ממש האמנתי שמה שטוב בשבילי הוא סביבת בית החולים. עם יולדות שהתחלפו כל יומיים במיטות שלידי, עם תינוקותיהן הבוכים (שלא תמיד קיבלו מהן התייחסות), עם האחיות שדי מהר התחילו לראות בי בעייתית (אולי בגלל שבכיתי הרבה, אולי בגלל שרציתי כל כך הביתה ואולי סתם בגלל שהייתי שם). הרופאים בלבלו אותי ונתנו לי כל יום להאמין שיש סיכוי שאני אצא ושזה תלוי בלחץ הדם של הבוקר. וכך כל יום התחיל בציפייה אדירה שהסתיימה באכזבה גדולה בביקור הרופאים. אני חושבת שלרופאים היה ברור שאני נשארת שם עד הלידה אבל אני הבנתי את זה רק אחרי יותר משבוע.
אני זוכרת את הציפיה הגדולה שכל יום יגמר, את הזמן שלא עובר, את הרצון העז לצאת החוצה ולהיות בבית שלי עם בן זוגי לבד, בפרטיות.
להתחיל את הלידה בבית. את הויתור על הפנטזיה הזאת. וכל זה כשמסביבי "אנשי מקצוע" שלא ממש מבינים שאין להם זמן ואנרגיה להקשיב או לפחות להתיחס בחום. הרגשתי את ההיפך.
אחרי שבועיים עלה שוב לחץ הדם והחליטו ליילד אותי. לקח שלושה ימים, פעמיים ג'ל וחצי יום של פיטוצ'ין לוריד כדי שיתחילו הצירים (הייתי יכולה להספיק להגיע מהבית...)
אחרי הפעם הראשונה ששמו לי ג'ל היינו בטוחים שמתחילים צירים. עדיין הייתי במחלקה ולכן טמיר בעלי נדרש לעזוב בסוף שעות הביקור. כשאמרתי שמתחילה לי הלידה האחיות אמרו – בשביל מה את צריכה אותו? יש לך אותנו! אנחנו העדפנו להיות יחד במסדרון ליד המעלית. (יש לי תמונה בזכרון – אני יושבת על כדור הריון ירוק, טמיר איתי ואנשים מידי פעם יוצאים מהמעלית, עוברים לידנו, מעשנים). אחרי שעה או שעתיים כאלה הפסיקו הצירים לגמרי וטמיר נסע הביתה.
בסוף הלידה התחילה בחדר הצירים. אני הייתי מאושרת. סוף סוף להיות לבד עם טמיר בחדר נפרד. שכבתי במיטה, פיטוצין מטפטף לי באינפוזיה ליד אחת, היד השניה מחוברת למכשיר למדידת לחץ דם (שמופעל אוטומטית כל כמה דקות) ומוניטור מחובר לי לבטן. העיקר שעוד מעט אני בבית. אחרי חצי יום היתה ירידת מים, אחרי 5 שעות (בהן המיילדות לא הפסיקו להזכיר לי שאני יכולה בקלות וללא סכנות להפסיק את הסבל) לקחתי אפידורל, לא לפני שחתמתי על כך שאני מודעת לכל הסכנות...
משם הדרך היתה קלה ומהירה. למזלי לא הסתבך שום דבר וגם לא נתקע ותוך חצי שעה נעמה כבר היתה בחוץ. מזל טוב! בתמונה היחידה שיש לי מהלידה אני נראית המומה למדי עם תינוקת קטנטנה שוכבת עלי. לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות עכשיו.
נעמה נולדה קטנה (2,400) אז מיד לקחו אותה לשקילות, מדידות וחיסון נגד צהבת. על החיסון גיליתי אח"כ. לא הנקתי אותה וגם לא החזקתי אותה עלי ליותר מכמה דקות. כשהלכתי לקחת אותה אחרי אני לא יודעת כמה זמן רק התמונה בזכרוני של טמיר מחזיק אותה גרמה לי ללכת אליה.
היה לי יום אחד של אושר. החזקתי את נעמה כל הזמן עלי. לא שמתי אותה לרגע בסלסלת הזכוכית.
ההנקה לא הלכה חלק אבל נעזרתי בהדי הרפז – יועצת הנקה (נפלאה) שאצלה עשיתי קורס הכנה ללידה ושליוותה אותי במהלך כל האישפוז. מאחות התינוקיה קיבלתי יחס גרוע. גם אצלן מההתחלה הייתי הבעייתית כי התעקשתי על הנקה בלבד. "היא קטנה מידי והחלב שלך לא מספיק לה" (כבר שמעתי על חברות שהתינוק נולד גדול ואז גם החלב לא מספיק). לזכותן יאמר שהן לא נתנו לנעמה בקבוק ושהן קראו לי כל פעם שהיא בכתה (וזה לא כך בכל בתי החולים). שיאו של היחס הגרוע היה כאשר אחת האחיות, כשבאתי אליה באחת בלילה לבקש עזרה ושאלתי אולי היא יכולה לראות אם אני מיניקה נכון כי נעמה כל הזמן בוכה והיא ענתה לי – אם לא הייתי מתעללת בילדה והייתי נותנת לה תוספת בבקבוק היא לא היתה בוכה. למזלי היא היתה מספיק בוטה כדי שאני אבין שהיא עברה את הגבול. למעשה זה היה המסר שקיבלתי מכולן אבל הפעם הייתי בטוחה שהיא הגזימה. באותו רגע לקחתי את נעמה וניגשתי איתה לאחראית שהיתה המומה אף היא מהסיפור. מאז התיחסו אלי אחרת ואני למדתי מזה לקח חשוב. היום אני יודעת שברגע הראשון שאחות בבית חולים התיחסה אלי לא כפי שאני חושבת שהיתה צריכה להתייחס – הייתי צריכה להתלונן. לא הייתי צריכה לבלוע אפילו צפרדע קטנה אחת. זה לא מגיע לי (ולא לאף אחת).

לקח קצת זמן עד שהגענו הביתה. לנעמה היתה צהבת ילודים והיא היתה באינקובטור תחת אור. גם הפסקנו את ההנקה ליום אחד וגם אחרי שהגענו הביתה עוד המשכנו לחזור לבדיקות דם. אני אפילו לא זוכרת את הפרטים. ואז סופסוף הייתי בבית. כמו שחלמתי כל כך הרבה זמן. והייתי עם תינוקת בריאה וחמודה שהכל אצלה בסדר. וגם ההנקה הסתדרה יחסית. אז איך זה שאצלי שום דבר לא היה בסדר?
עם כל הצהבת ובית החולים פספסנו אפילו את הימים הראשונים בהם התינוק ישן יחסית.
ממרחק הזמן נדמה לי שנעמה לא ישנה אף פעם. לא בלילה ולא ביום. היא בכתה המון ואותי זה הכניס למצוקה. הייתי חייבת לפתור את זה, להפסיק את הבכי, והדרך היחידה שהיתה לי היתה ההנקה. כשזה לא עזר לקחנו אותה לטייל, וככה שוטטנו אני וטמיר עם נעמה במנשא שעות ארוכות ב"טיילת" של יקנעם. ביום ובלילה. פעם אחת היא כל כך בכתה ולא עזר כלום עד שעשינו לה אמבטיה. אולי זה יעזור. כל כך הרבה מצוקה גרם לנו הבכי. ומרוב מאמץ להתמודד עם הבכי שלה ולמצוא סבלנות ולא להשתגע אני שכחתי איך בוכים. אני, שהייתי בכיינית ידועה עוד מהילדות, לא בכיתי יותר משנה. ככה מצאתי את היעוץ ההדדי.
קשה לי להגדיר מה זה יעוץ הדדי. זאת מעין פילוסופיה שרואה בבכי את התרופה ולא את המצוקה. הלכתי לקבוצה בה למדתי מחדש לבכות ובה היה לי מקום לפרוק את כל הקשיים. מאוחר יותר, בהריון השני, בכיתי גם על הקשיים בלידה של נעמה, ובזכות זה היום אני יכולה בכלל לכתוב על זה.

אז איפה הייתי?
הרגשנו לבד. גרנו בעיר חדשה בה לא הכרנו בהתחלה אף אחד. ההורים גרו לא רחוק כל כך (חצי שעה מאיתנו) אבל לנו הם נראו נורא רחוקים. שנינו הרגשנו שאף אחד לא עוזר לנו. היינו מאד מאוכזבים מזה שהם לא ידעו איך לעזור, ואני רציתי להיות שוב הילדה הקטנה שאמא יודעת מה היא צריכה בלי שאצטרך לבקש. היינו מאוכזבים גם מהחברים שלא הבינו על מה אנחנו מדברים (אנחנו היינו הראשונים). הרבה זמן כעסתי על הורי. כל פעם שבאו הרגשתי שהם באים לראות את נעמה ואני היא רק תופעת הלוואי שלה. שאני לא מעניינת. ובאמת, על מה יש לי לדבר? על כמה פעמים קמתי בלילה? היום במרחק של זמן ושל שיחות אני מבינה שהייתי צריכה לדעת לבקש. נקיונות, בישולים ובעיקר תשומת לב חיובית למילוי המצברים שכל הזמן התרוקנו. אני מודה שאני עדיין לא יודעת לבקש עזרה ואני מאמינה שאני לא היחידה. יש איזה שהוא צורך להוכיח ולהראות (למי?) שאני יכולה לבד ושאני מצליחה להסתדר. אפילו מנקה או בייביסיטר לכמה שעות קשה לי לקחת.
ובעיקר היה לי קשה עם נעמה. להיות כל היום עם תינוקת ובלי מבוגרים. להיות עסוקה בהנקות, החתלות, כביסות. לא היה לי זמן לאכול ובטח שלא לבשל. והבכי שלה. וכל זה בלי שינה בלילה. והתעורר בי לפעמים זעם. על הבכי, על זה שהיא מתעוררת בדיוק כשאני נרדמת או רוצה לבשל/ לאכול/ לדבר בטלפון או סתם להיות לבד... זעם שלא ידעתי שקיים בי ושהפחיד אותי לגלות בתוכי.
לפני הלידה עבדתי, הייתי אדם עצמאי, ופתאום היתה לי נעמה שבעצם קבעה הכל – מתי אני ישנה, מתי אני אוכלת, מה אני יכולה או לא יכולה לעשות. וזה מאד קשה להסתגל למצב הזה. ללמוד to let go. לקבל את זה ששום דבר לא יכול להקבע מראש או להיות מתוכנן.
ראיתי סביבי אמהות מאושרות ואני ממש לא הייתי מאושרת. אני לא יודעת אם הייתי בדיכאון, אבל כנראה הייתי באיזה שהוא מקום ברצף של הדכדוך.
ואף אחד לא סיפר לי שזה כל כך קשה. וגם כשסיפרו כנראה שלא הקשבתי ואולי זה בכלל לא עוזר לדעת. הרבה מהאמהות הטריות סביבי (למשל בקבוצת האמהות אליה הלכתי) לא סיפרו. אולי להן היה יותר קל, אולי זה לא נעים להתלונן (ועוד בתקופה שאמורה להיות כל כך טובה). איכשהו נהיתה לי שליחות לספר כמה קשה. לשבור את השתיקה.

ובכל זה גם הייתי צריכה לגדל תינוקת ולמצוא את הדרך שלי. וכל כך הרבה החלטות ובחירות.
הנקה או בקבוק? מוצץ כן או לא? לישון במיטה איתנו, בעריסה לידנו או בחדר משלה? חיסונים – איזה, מתי או אולי בכלל לא לחסן? לחזור לעבודה או לחנך מהבית? ומתי להתחיל לתת אוכל מוצק ואיזה לתת ואורגני או לא? שלא לדבר על ההחלטות הקטנות היומיומיות של מה להלביש.

[רותי_קליין*]

למזלי הרב הלידה של ליאור היתה סיפור אחר לגמרי. כבר ההריון היה שונה. היינו בארצות הברית ולמזלנו הגענו למיילדת מופלאה. שם אפשר לבחור בין רופא ומיילדת שהיא גם עושה את מעקב ההריון (נשמע נפלא, מצד שני בבית החולים אין מיילדות אלא רק אחיות כך שאם בוחרים באופצית הרופא, מה שהרוב עושות, אין בכלל מילדת בלידה אלא רק הרופא ואחיות הנשמעות לקולו). בקיצור מצאנו מיילדת גרמניה (שנקשרה אלינו במיוחד בזכות כך שאנחנו זרים ויהודים. ציונית יותר מאיתנו) שכבר שלושים וחמש שנה מיילדת. התוכנית המקורית היתה ללדת איתה בבית חולים. לידה כמו בבית אבל בבית חולים. זהו. אמרנו בי בי למערכת הרפואית. חוץ מבדיקות (היא שולחת לכל הבדיקות כמו רופא, כולל סקירות. בארצות הברית גם לרופאים אין אולטרסאונד בקליניקה כך שגם ככה רק פעמיים שלוש בזמן ההריון עוברים אולטרסאונד) לא ראינו רופא. כל מעקב ההריון היה אצלה בבית בחדר מיוחד. ממש נהננו לבוא. גם נעמה. היא גם הדריכה אותי לתזונה נכונה רווית חלבונים (למניעת רעלת הריון) וכל מפגש שאלה אם אני הולכת לפחות קילומטר ביום. אני במקום ללכת התחלתי לשחות ושחיתי פעמיים שלוש בשבוע, בעיקר לקראת החודשים המתקדמים יותר. נכון שגם הרופא ובטיפת חלב בהריון עם נעמה אמרו לי לעשות ספורט, אבל כנראה שההכרות האישית, והלחץ שלה היו יותר יעילים ובאמת שחיתי וזה עשה הבדל עצום. ההריון היה הרבה יותר בריא. עליתי בצורה יותר נכונה, לא התנפחתי. הרגשתי מצויין. בלי קשר אליה גם היה לי יותר קל כי לא עבדתי ויכלתי לישון צהריים (מצד שני היתה לי ילדה קטנה לטפל בה...). מתי שהוא בשלבים היותר מתקדמים, משהו כמו חודש שביעי, התחלנו לחשוב על לידה בבית. אני פחדנית ידועה שסומכת על רופאים (למרות שקצת פחות אחרי הלידה של נעמה) אבל בחיים לא חשבתי שאני אגיע אפילו לשקול לידה בבית. אבל כל כך סמכנו על ורוניקה (המיילדת) שאמרתי – אם זה היה מסוכן כמו שזה נראה היא לא היתה עושה את זה. היא לא איזה תמהונית. היא מקצוענית אמיתית. וגם פגשתי אצלה נשים שילדו בבית ושנראו לי נורמליות לחלוטין.. התחלנו לחפש חומר ולחקור את הנושא ומצאנו שלפי כל הסטטיסטיקות, אם ההריון הוא בסיכון נמוך, לידת בית אינה יותר מסוכנת. בלידה שניה היא אפילו יותר בטוחה. יש אפילו מדינות כמו הולנד ואנגליה שמעודדות לידת בית. מינינו את אמא שלי לחפש חומר נגד והיא לא מצאה. השארנו לעצמנו את האופציה לבחור אבל בעצם כשהתחילו הצירים היה לנו ברור שאנחנו יולדים בבית.
את סיפור הלידה כתבתי חודש אחרי, בפורום באינטרנט:
הצירים התחילו מאד לא מסודרים ורחוקים ביום חמישי בבוקר. בצהרים רק התקשרתי לבעלי ואמרתי שאני חושבת שזה זה. בחמש היו לי צירים כל חצי שעה. מאד לא כואבים. הלכנו עם בתנו בת השנתיים לסופר ולבחור סרטים בוידאו, חזרנו, הכנו ארוחת ערב מזינה וישבנו עם כל המשפחה (שני אחי, אחותי וחברה שגרים אצלנו זמנית), טיילנו. בערך באחת עשרה הצירים היו כבר בערך כל חמש דקות, אבל הם לא כמעט בכלל. המיילדת בכל זאת החליטה לבוא וכשהיא הגיעה היתה לי פתיחה של שתיים. היא הלכה לישון בחדר השני ובעלי ונעמה (בתנו) הלכו קצת לישון (מדהים אותי שבשלב הזה עוד יכולתי להסתדר לבד)ואני ראיתי סרט בוידאו (בין ציר לציר). רק בפתיחה של 9, כשהמילדות הכינו את חדר השינה שלנו ממש ללידה (הפכו אותו לחדר בית חולים כמעט) הצירים נהיו כואבים מאד. השעה שעתיים אחרונות (כל הזמנים התבלבלו לי לגמרי) היו כואבות מאד. הצירים האחרונים וצירי הלחץ של הדחיפות היו ממש בלתי נסבלים.
אבל לא היה לי מה לעשות עם זה... המילדת שלי רצתה שאני אלד בשכיבה ובאמת היא ניהלה את הלידה מדהים וליאור יצאה בקלות (מצידה לפחות) ולא היה לי אפילו קרע אחד. אבל כאב נורא ואני לא בטוחה שהיה הכרחי לעשות את זה בשכיבה. אחרי הלידה הקודמת שלי, שהתחילה בזרוז ומיד בצירים כואבים נורא ומהירים, זה היה נהדר לחוות לידה כמו שצריך. היא היתה בסך הכל בערך 12 שעות, זורמת להפליא, בלי שום תקיעות ובלי שום לחץ או מצוקה בשום שלב.מאד כאב אבל "איפה שצריך לכאוב".

אז זהו. זאת היתה הלידה של ליאור. נהדרת וקלה ובאמת תיקון.
התקופה שאחרי לא היתה קלה כמו שציפיתי. נכון שכבר ידעתי יותר בפני מה אני עומדת אבל חשבתי שבזכות זה זה יהיה יותר קל, ולא ממש היה.
חשבתי שהקשיים שהיו לי עם נעמה לא יחזרו. חשבתי שזה משבר של הילד הראשון. אבל גם אחרי הלידה של ליאור היו ימים בהם הייתי מדוכאת ושמאד היה לי קשה לראות את היופי שבהורות. היה לי קשה להתרגל לצפיפות. לזה שיש בבית (ולא משנה מה גודלו) ארבעה אנשים. היו לי ימים שהרגשתי חנוקה ורק רציתי לברוח. לי גם קשה הפיסיות של התינוקות. המגע האינסופי, ההנקה, ובנוסף לליאור גם נעמה דרשה יותר מגע. היו ימים שטמיר רק שם לי יד על הכתף והייתי נרתעת. מצאתי שחשוב לנו הרבה להתפצל, שיהיה לי זמן לבד עם ליאור או עם נעמה (או עם טמיר) ואז פתאום יש שקט כזה ומנוחה.
כנראה שהתינוקות קשה לי במיוחד.

[רותי_קליין*]

היא גומרת לינוק, העיניים עצומות. הראש באיטיות ובעדינות עף אחורה. מבעד הפה הפתוח אפשר לראות את הלשון עדיין זזה.
רגע לפני כל הגוף בפעולה. היד מחפשת מה לתפוס. את החולצה שלי, את הלחי, את הרגל שלה. כל הגוף פעילות. יונקת. שקט.
רגע לפני בכי. נגמר העולם. רק תנו לי ציצי.
ועכשיו הראש מונח אחורה. שלווה גמורה. לה ולי.

[רותי_קליין*]

למזלי הרב הלידה של ליאור היתה סיפור אחר לגמרי. כבר ההריון היה שונה. היינו בארצות הברית ולמזלנו הגענו למיילדת מופלאה. שם אפשר לבחור בין רופא ומיילדת שהיא גם עושה את מעקב ההריון (נשמע נפלא, מצד שני בבית החולים אין מיילדות אלא רק אחיות כך שאם בוחרים באופצית הרופא, מה שהרוב עושות, אין בכלל מילדת בלידה אלא רק הרופא ואחיות הנשמעות לקולו). בקיצור מצאנו מיילדת גרמניה (שנקשרה אלינו במיוחד בזכות כך שאנחנו זרים ויהודים. ציונית יותר מאיתנו) שכבר שלושים וחמש שנה מיילדת. התוכנית המקורית היתה ללדת איתה בבית חולים. לידה כמו בבית אבל בבית חולים. זהו. אמרנו בי בי למערכת הרפואית. חוץ מבדיקות (היא שולחת לכל הבדיקות כמו רופא, כולל סקירות. בארצות הברית גם לרופאים אין אולטרסאונד בקליניקה כך שגם ככה רק פעמיים שלוש בזמן ההריון עוברים אולטרסאונד) לא ראינו רופא. כל מעקב ההריון היה אצלה בבית בחדר מיוחד. ממש נהננו לבוא. גם נעמה. היא גם הדריכה אותי לתזונה נכונה רווית חלבונים (למניעת רעלת הריון) וכל מפגש שאלה אם אני הולכת לפחות קילומטר ביום. אני במקום ללכת התחלתי לשחות ושחיתי פעמיים שלוש בשבוע, בעיקר לקראת החודשים המתקדמים יותר. נכון שגם הרופא ובטיפת חלב בהריון עם נעמה אמרו לי לעשות ספורט, אבל כנראה שההכרות האישית, והלחץ שלה היו יותר יעילים ובאמת שחיתי וזה עשה הבדל עצום. ההריון היה הרבה יותר בריא. עליתי בצורה יותר נכונה, לא התנפחתי. הרגשתי מצויין. בלי קשר אליה גם היה לי יותר קל כי לא עבדתי ויכלתי לישון צהריים (מצד שני היתה לי ילדה קטנה לטפל בה...). מתי שהוא בשלבים היותר מתקדמים, משהו כמו חודש שביעי, התחלנו לחשוב על לידה בבית. אני פחדנית ידועה שסומכת על רופאים (למרות שקצת פחות אחרי הלידה של נעמה) אבל בחיים לא חשבתי שאני אגיע אפילו לשקול לידה בבית. אבל כל כך סמכנו על ורוניקה (המיילדת) שאמרתי – אם זה היה מסוכן כמו שזה נראה היא לא היתה עושה את זה. היא לא איזה תמהונית. היא מקצוענית אמיתית. וגם פגשתי אצלה נשים שילדו בבית ושנראו לי נורמליות לחלוטין.. התחלנו לחפש חומר ולחקור את הנושא ומצאנו שלפי כל הסטטיסטיקות, אם ההריון הוא בסיכון נמוך, לידת בית אינה יותר מסוכנת. בלידה שניה היא אפילו יותר בטוחה. יש אפילו מדינות כמו הולנד ואנגליה שמעודדות לידת בית. מינינו את אמא שלי לחפש חומר נגד והיא לא מצאה. השארנו לעצמנו את האופציה לבחור אבל בעצם כשהתחילו הצירים היה לנו ברור שאנחנו יולדים בבית.
את סיפור הלידה כתבתי חודש אחרי, בפורום באינטרנט:
הצירים התחילו מאד לא מסודרים ורחוקים ביום חמישי בבוקר. בצהרים רק התקשרתי לבעלי ואמרתי שאני חושבת שזה זה. בחמש היו לי צירים כל חצי שעה. מאד לא כואבים. הלכנו עם בתנו בת השנתיים לסופר ולבחור סרטים בוידאו, חזרנו, הכנו ארוחת ערב מזינה וישבנו עם כל המשפחה (שני אחי, אחותי וחברה שגרים אצלנו זמנית), טיילנו. בערך באחת עשרה הצירים היו כבר בערך כל חמש דקות, אבל הם לא כמעט בכלל. המיילדת בכל זאת החליטה לבוא וכשהיא הגיעה היתה לי פתיחה של שתיים. היא הלכה לישון בחדר השני ובעלי ונעמה (בתנו) הלכו קצת לישון (מדהים אותי שבשלב הזה עוד יכולתי להסתדר לבד)ואני ראיתי סרט בוידאו (בין ציר לציר). רק בפתיחה של 9, כשהמילדות הכינו את חדר השינה שלנו ממש ללידה (הפכו אותו לחדר בית חולים כמעט) הצירים נהיו כואבים מאד. השעה שעתיים אחרונות (כל הזמנים התבלבלו לי לגמרי) היו כואבות מאד. הצירים האחרונים וצירי הלחץ של הדחיפות היו ממש בלתי נסבלים.
אבל לא היה לי מה לעשות עם זה... המילדת שלי רצתה שאני אלד בשכיבה ובאמת היא ניהלה את הלידה מדהים וליאור יצאה בקלות (מצידה לפחות) ולא היה לי אפילו קרע אחד. אבל כאב נורא ואני לא בטוחה שהיה הכרחי לעשות את זה בשכיבה. אחרי הלידה הקודמת שלי, שהתחילה בזרוז ומיד בצירים כואבים נורא ומהירים, זה היה נהדר לחוות לידה כמו שצריך. היא היתה בסך הכל בערך 12 שעות, זורמת להפליא, בלי שום תקיעות ובלי שום לחץ או מצוקה בשום שלב.מאד כאב אבל "איפה שצריך לכאוב".

אז זהו. זאת היתה הלידה של ליאור. נהדרת וקלה ובאמת תיקון.
התקופה שאחרי לא היתה קלה כמו שציפיתי. נכון שכבר ידעתי יותר בפני מה אני עומדת אבל חשבתי שבזכות זה זה יהיה יותר קל, ולא ממש היה.
חשבתי שהקשיים שהיו לי עם נעמה לא יחזרו. חשבתי שזה משבר של הילד הראשון. אבל גם אחרי הלידה של ליאור היו ימים בהם הייתי מדוכאת ושמאד היה לי קשה לראות את היופי שבהורות. היה לי קשה להתרגל לצפיפות. לזה שיש בבית (ולא משנה מה גודלו) ארבעה אנשים. היו לי ימים שהרגשתי חנוקה ורק רציתי לברוח. לי גם קשה הפיסיות של התינוקות. המגע האינסופי, ההנקה, ובנוסף לליאור גם נעמה דרשה יותר מגע. היו ימים שטמיר רק שם לי יד על הכתף והייתי נרתעת. מצאתי שחשוב לנו הרבה להתפצל, שיהיה לי זמן לבד עם ליאור או עם נעמה (או עם טמיר) ואז פתאום יש שקט כזה ומנוחה.
כנראה שהתינוקות קשה לי במיוחד.

[רותי_קליין*]

היא גומרת לינוק, העיניים עצומות. הראש באיטיות ובעדינות עף אחורה. מבעד הפה הפתוח אפשר לראות את הלשון עדיין זזה.
רגע לפני כל הגוף בפעולה. היד מחפשת מה לתפוס. את החולצה שלי, את הלחי, את הרגל שלה. כל הגוף פעילות. יונקת. שקט.
רגע לפני בכי. נגמר העולם. רק תנו לי ציצי.
ועכשיו הראש מונח אחורה. שלווה גמורה. לה ולי.

[רותי_קליין*]

תגידי לי. מה את חושבת? אי אפשר רגע לעבוד? כל הזמן לרוץ אחריך. שניה אני לא מסתכלת וכבר את על מדף הזכוכית של אחותי. מסתכלת במראה ומנסה לתלוש עגילים מהמתלה ודיסקים ממעל המערכת. רגע אחרי כבר עולה במדרגות. יורדת. מגיעה לספרים על המדפים, תפוחים בסלסלה. כוס עם מים שהיתה על השולחן הקטן מתרוקנת על השטיח. ואת ממשיכה לרוץ. אם הדלת החוצה פתוחה את בשניות בחוץ כבר יורדת במדרגות ורצה לשכנים. רגע אני לא מסתכלת ואת כבר במשימה חדשה, במקום אחר.
איפה אבא שלי שיבוא וישמור עליך קצת.
אני רק כתבתי שבע שורות ואת כבר במקום אחר עם דגל ישראל על קיסם בתוך הפה.
הנה. אני שומעת את האוטו שלו. ליאורי, סבא בא!

[רותי_קליין*]

אני מאמינה בדרך שלי. מאמינה.
היה היום יום כזה שנעמה לא רצתה לעשות כלום. אין לי כוח. לא רוצה ללכת לתומר. רוצה לראות וידאו. טוב. נכנעתי. לא היה לי כוח וגם בראש חשבתי – שיהיה. שתראה כל היום וידאו. עוד ועוד פינוקי (יצא גם בעצבים ככה להגיד לה פעם אחת – רוצה לא לעשות היום כלום רק לראות פינוקי? היא ענתה בשלווה כן) הייתי צריכה להזכיר לעצמי שכאידיאולוגיה אני סומכת עליה ואני צריכה לוותר על הרצון לשלוט בסדר יומה. לא אני קובעת מה חשוב ומה לא. למה לראות את תומר יותר חשוב מלראות וידאו? למה עדיף לצייר מלבהות במסך מרצד? קצת רציתי שימאס לה. שהיא תודה שטעתה.
אז חזרנו הביתה והיא התיישבה מול הטלוויזיה (הראש שלי שוב עובד – לא חבל? בזבוז של יום. הייתי שוברת את הטלוויזיה הזאת). לפחות היא בממ"ד ואני לא צריכה לסבול את הקלטת. אח"כ הקלטת נגמרת ונעמה רוצה לאכול. שוב לאכול? אין לי כוח שוב להכין. עוד שעה ארוחת צהרים. בשביל מה יוגורט ודבש עכשיו? אני בטוחה שזה משעמום או דווקא כדי להרגיז. בעצבים אני נותנת לה. אני לא אאסור עליה לאכול, זה הגוף שלה. האידיאולוגיה מנסה להכתיב את המעשים, אבל הרגשות משתלטים על האיך. נותנת לה אבל מתעצבנת. הלכה ארוחת הצהריים. העיקר בזבזתי אתמול שעה בערב כדי להכין.
בשביל זה היא בבית? מה היא עשתה כל היום? מבזבזת את הזמן.

ואז כשאני במטבח היא מערימה שרפרף וכריות על הספה וקופצת מפה לשם, וקוראת לי לראות ונהנית!! ואח"כ מוצאת שרשרת חרוזים שהתגלגלה בסלון והיא מבקשת שאני אפתח את הקשר והיא מתיישבת ומשחילה לשרשרת ארוכה ארוכה. ואח"כ מוצאת את ניר הדבק החדש שלה ואת המספריים והולכת להדביק רצועות על ניר. ואותי היא לא צריכה בשביל רעיונות או המרצה, אלא רק בשביל שאתן לה לפעמים חומרים ושאבוא לראות (גם לא תמיד, היא כל כך עסוקה בעשייה). כל היום "התבזבז" ובשעה אחת היא עשתה מיוזמתה כל כך הרבה! ולא כי ביקשתי ולא כדי להרשים.

ואני חושבת על החיים שלי, אלה שלפני שעה נראו לי כל כך ריקים, מעייפים, חסרי תוכן ועניין (מה אני, עקרת בית שכל חייה הם בישולים נקיונות וחיתולים? שכל אושר הוא בזכות הבנות?). ואני חושבת על זה שאולי יש הרבה שעות מתות וימים שאני מרגישה מתבזבזת (שוב המילה הזאת בזבוז. בחברה שבה צריך להספיק ולהצליח, אסור לבזבז זמן יקר בו אפשר להתקדם), אבל מתוך כך עולים לי רעיונות ויוזמות שהם כל כך שלי, הרבה יותר שלי מאשר בעבודות שיזומות על ידי אחרים.

[רותי_קליין*]

תגידי לי. מה את חושבת? אי אפשר רגע לעבוד? כל הזמן לרוץ אחריך. שניה אני לא מסתכלת וכבר את על מדף הזכוכית של אחותי. מסתכלת במראה ומנסה לתלוש עגילים מהמתלה ודיסקים ממעל המערכת. רגע אחרי כבר עולה במדרגות. יורדת. מגיעה לספרים על המדפים, תפוחים בסלסלה. כוס עם מים שהיתה על השולחן הקטן מתרוקנת על השטיח. ואת ממשיכה לרוץ. אם הדלת החוצה פתוחה את בשניות בחוץ כבר יורדת במדרגות ורצה לשכנים. רגע אני לא מסתכלת ואת כבר במשימה חדשה, במקום אחר.
איפה אבא שלי שיבוא וישמור עליך קצת.
אני רק כתבתי שבע שורות ואת כבר במקום אחר עם דגל ישראל על קיסם בתוך הפה.
הנה. אני שומעת את האוטו שלו. ליאורי, סבא בא!

[רותי_קליין*]

אני מאמינה בדרך שלי. מאמינה.
היה היום יום כזה שנעמה לא רצתה לעשות כלום. אין לי כוח. לא רוצה ללכת לתומר. רוצה לראות וידאו. טוב. נכנעתי. לא היה לי כוח וגם בראש חשבתי – שיהיה. שתראה כל היום וידאו. עוד ועוד פינוקי (יצא גם בעצבים ככה להגיד לה פעם אחת – רוצה לא לעשות היום כלום רק לראות פינוקי? היא ענתה בשלווה כן) הייתי צריכה להזכיר לעצמי שכאידיאולוגיה אני סומכת עליה ואני צריכה לוותר על הרצון לשלוט בסדר יומה. לא אני קובעת מה חשוב ומה לא. למה לראות את תומר יותר חשוב מלראות וידאו? למה עדיף לצייר מלבהות במסך מרצד? קצת רציתי שימאס לה. שהיא תודה שטעתה.
אז חזרנו הביתה והיא התיישבה מול הטלוויזיה (הראש שלי שוב עובד – לא חבל? בזבוז של יום. הייתי שוברת את הטלוויזיה הזאת). לפחות היא בממ"ד ואני לא צריכה לסבול את הקלטת. אח"כ הקלטת נגמרת ונעמה רוצה לאכול. שוב לאכול? אין לי כוח שוב להכין. עוד שעה ארוחת צהרים. בשביל מה יוגורט ודבש עכשיו? אני בטוחה שזה משעמום או דווקא כדי להרגיז. בעצבים אני נותנת לה. אני לא אאסור עליה לאכול, זה הגוף שלה. האידיאולוגיה מנסה להכתיב את המעשים, אבל הרגשות משתלטים על האיך. נותנת לה אבל מתעצבנת. הלכה ארוחת הצהריים. העיקר בזבזתי אתמול שעה בערב כדי להכין.
בשביל זה היא בבית? מה היא עשתה כל היום? מבזבזת את הזמן.

ואז כשאני במטבח היא מערימה שרפרף וכריות על הספה וקופצת מפה לשם, וקוראת לי לראות ונהנית!! ואח"כ מוצאת שרשרת חרוזים שהתגלגלה בסלון והיא מבקשת שאני אפתח את הקשר והיא מתיישבת ומשחילה לשרשרת ארוכה ארוכה. ואח"כ מוצאת את ניר הדבק החדש שלה ואת המספריים והולכת להדביק רצועות על ניר. ואותי היא לא צריכה בשביל רעיונות או המרצה, אלא רק בשביל שאתן לה לפעמים חומרים ושאבוא לראות (גם לא תמיד, היא כל כך עסוקה בעשייה). כל היום "התבזבז" ובשעה אחת היא עשתה מיוזמתה כל כך הרבה! ולא כי ביקשתי ולא כדי להרשים.

ואני חושבת על החיים שלי, אלה שלפני שעה נראו לי כל כך ריקים, מעייפים, חסרי תוכן ועניין (מה אני, עקרת בית שכל חייה הם בישולים נקיונות וחיתולים? שכל אושר הוא בזכות הבנות?). ואני חושבת על זה שאולי יש הרבה שעות מתות וימים שאני מרגישה מתבזבזת (שוב המילה הזאת בזבוז. בחברה שבה צריך להספיק ולהצליח, אסור לבזבז זמן יקר בו אפשר להתקדם), אבל מתוך כך עולים לי רעיונות ויוזמות שהם כל כך שלי, הרבה יותר שלי מאשר בעבודות שיזומות על ידי אחרים.

[רותי_קליין*]

כל הזמן שבעולם.
כולם מסביבי ממהרים. קמים בבוקר עם שעון מעורר, רצים להביא את הילדים לגן, להספיק לעבודה. חוזרים מהעבודה. להביא את הילדים. להספיק להיות איתם וארוחת ערב ולישון כי צריך לקום מחר מוקדם... לא מספיקים לראות חברים, לקרוא, לנוח.
ולנו יש זמן.
קמים בבוקר בנחת, אפילו אם ליאור קמה מוקדם זה הזמן רגוע ואיטי. אוכלים משהו, מוצאים משהו לעשות או שלא עושים כלום. ישנים בצהריים. בערב הזמן נמרח והולכים לישון רק כשעייפים.

[רותי_קליין*]

כל הזמן שבעולם.
כולם מסביבי ממהרים. קמים בבוקר עם שעון מעורר, רצים להביא את הילדים לגן, להספיק לעבודה. חוזרים מהעבודה. להביא את הילדים. להספיק להיות איתם וארוחת ערב ולישון כי צריך לקום מחר מוקדם... לא מספיקים לראות חברים, לקרוא, לנוח.
ולנו יש זמן.
קמים בבוקר בנחת, אפילו אם ליאור קמה מוקדם זה הזמן רגוע ואיטי. אוכלים משהו, מוצאים משהו לעשות או שלא עושים כלום. ישנים בצהריים. בערב הזמן נמרח והולכים לישון רק כשעייפים.

[אנונימי]

עוד לא קראתי את שכתבת, ואני לא שום גורם רשמי כמובן.
דעתי הפרטית היא שזה רעיון מקסים, וישר כח!

• ומבטיחה לקרוא הכל בקרוב

[אנונימי]

עוד לא קראתי את שכתבת, ואני לא שום גורם רשמי כמובן.
דעתי הפרטית היא שזה רעיון מקסים, וישר כח!

• ומבטיחה לקרוא הכל בקרוב

[סימונה_ואבנר*]

הי רותי, כן זאת אני. תהיתי אם זאת את...
בקשר לכתיבה, אני קצת תקועה. אני אשמח לדבר איתך על זה, אבל בפורום אישי, כי אני עדיין בשלב מאוד אישי עם הכתיבה.
אם בא לך, תכתבי לי: [email protected]
נכון לרגע זה עוד לא קראתי את הדף שלך, אבל זה מה שאעשה אל תוך הלילה.
המשך יבוא....
זה הסימן היחיד שאני מכירה בע"פ...

[סימונה_ואבנר*]

הי רותי, כן זאת אני. תהיתי אם זאת את...
בקשר לכתיבה, אני קצת תקועה. אני אשמח לדבר איתך על זה, אבל בפורום אישי, כי אני עדיין בשלב מאוד אישי עם הכתיבה.
אם בא לך, תכתבי לי: [email protected]
נכון לרגע זה עוד לא קראתי את הדף שלך, אבל זה מה שאעשה אל תוך הלילה.
המשך יבוא....
זה הסימן היחיד שאני מכירה בע"פ...

[סימונה_ואבנר*]

תיקון:

[סימונה_ואבנר*]

תיקון:

[ענת_שן_לוי*]

האם את "רותי"? מי שהתלהבה בדף שלי מהספר "עצם הכתיבה"?
לפי שאת כותבת אני מניחה שכן. עוד לא קראתי מה שכתבת, אבל סחטֵן על הרעיון.
ותודה לך על מה שכתבת בדף שלי. חיפשתיך כדי להודות לך ואני מקוה שאכן מצאתיך.

[ענת_שן_לוי*]

האם את "רותי"? מי שהתלהבה בדף שלי מהספר "עצם הכתיבה"?
לפי שאת כותבת אני מניחה שכן. עוד לא קראתי מה שכתבת, אבל סחטֵן על הרעיון.
ותודה לך על מה שכתבת בדף שלי. חיפשתיך כדי להודות לך ואני מקוה שאכן מצאתיך.

[ענת_גביש*]

רותי קראתי בשקיקה עד הצהבת ילודים של נעמה.פתאם התעייפתי ושמתי לב לשעה.
איזה דף כיפי ומצויין .אני אחזור אליו מחר.
כמעט שכחתי למה נכנסתי אליו- נפגשנו אצל חדוה? איך שמחתי לקרוא שאת מהאיזור.

[ענת_גביש*]

רותי קראתי בשקיקה עד הצהבת ילודים של נעמה.פתאם התעייפתי ושמתי לב לשעה.
איזה דף כיפי ומצויין .אני אחזור אליו מחר.
כמעט שכחתי למה נכנסתי אליו- נפגשנו אצל חדוה? איך שמחתי לקרוא שאת מהאיזור.

[בשמת_א*]

רותי, את כותבת ממש סוחף. לא יכולתי להפסיק לקרוא.
לקרוא את החיים. כתיבה אמיתית. איזה יופי.
מחכה להמשכים.

[בשמת_א*]

רותי, את כותבת ממש סוחף. לא יכולתי להפסיק לקרוא.
לקרוא את החיים. כתיבה אמיתית. איזה יופי.
מחכה להמשכים.

[חגית_ו*]

קראתי ונהניתי.
זה מקסים (-:

[חגית_ו*]

קראתי ונהניתי.
זה מקסים (-:

[מיץ_פטל*]

רותי...הייתי בטוחה שאני כתבתי את זה...ממש מילה במילה ( חוץ מהלידות!!).

נהנתי מאוד!!

מחכה להמשך...

[מיץ_פטל*]

רותי...הייתי בטוחה שאני כתבתי את זה...ממש מילה במילה ( חוץ מהלידות!!).

נהנתי מאוד!!

מחכה להמשך...

[ענת_גביש*]

במשך היום הדהד לי קצב הכתיבה שלך בראש . מצאתי עצמי חושבת כל הזמן דבש ניגר כמי נהר כמי נהר הלום נסער חוזר תמים חוזר תמים תוכו יבער יגעש יסער יגעש יסער כמתק גל בתוך ימים בתוך ימים .ככה הכתיבה שלך .(זאת של ההווה. היפהפיה.) חזרה על המנטרה הזו לא בשירה אלא בדיקלום כאילו חד גוני. כאילו רק צליל אחד ,ובעצם עולם ומלואו. עולם מוכר כל כך אהוב ומאוס ומדהים ומייגע ,יפה, קיים, אמיתי כל כך, שואג . כמה יפה את כותבת.

[ענת_גביש*]

במשך היום הדהד לי קצב הכתיבה שלך בראש . מצאתי עצמי חושבת כל הזמן דבש ניגר כמי נהר כמי נהר הלום נסער חוזר תמים חוזר תמים תוכו יבער יגעש יסער יגעש יסער כמתק גל בתוך ימים בתוך ימים .ככה הכתיבה שלך .(זאת של ההווה. היפהפיה.) חזרה על המנטרה הזו לא בשירה אלא בדיקלום כאילו חד גוני. כאילו רק צליל אחד ,ובעצם עולם ומלואו. עולם מוכר כל כך אהוב ומאוס ומדהים ומייגע ,יפה, קיים, אמיתי כל כך, שואג . כמה יפה את כותבת.

[סימונה_ואבנר*]

רותי, בקשר לשיניים, השארתי לך מייל עם הטלפון שלי. תתקשרי.
בקשר לכתיבה, ענת הגדירה את זה מדהים. היתה לי הנאה גדולה וקראתי בנשימה עצורה.
אני דווקא נוטה לדימוי האמא קופה (להשלמת דימוי הברווזה), זאת שהגור תלוי עליה, יונק, פולה כינים מפרוותו, חיים להם על העץ. בלי שאלות, מראות, תהיות...
בימים ממש גרועים אני מדמה את עצמי לאבן קטנה בקרקעית נהר. המים שוצפים מעלי.

[סימונה_ואבנר*]

רותי, בקשר לשיניים, השארתי לך מייל עם הטלפון שלי. תתקשרי.
בקשר לכתיבה, ענת הגדירה את זה מדהים. היתה לי הנאה גדולה וקראתי בנשימה עצורה.
אני דווקא נוטה לדימוי האמא קופה (להשלמת דימוי הברווזה), זאת שהגור תלוי עליה, יונק, פולה כינים מפרוותו, חיים להם על העץ. בלי שאלות, מראות, תהיות...
בימים ממש גרועים אני מדמה את עצמי לאבן קטנה בקרקעית נהר. המים שוצפים מעלי.

[ענת_שן_לוי*]

רותי, מקסים!

[ענת_שן_לוי*]

רותי, מקסים!

[אמא_של_רועי*]

רותי, את כותבת מקסים, זורמת ואמיתית כל כך, בלי פוזות, בלי להתייפייף....הזדהיתי במיוחד עם תחושותייך על היחס הגרוע מצד האחיות בבית החולים ועם התחושות לאחר הלידה. מאוד נהנתי מהקריאה, מחכה להמשך............

[אמא_של_רועי*]

רותי, את כותבת מקסים, זורמת ואמיתית כל כך, בלי פוזות, בלי להתייפייף....הזדהיתי במיוחד עם תחושותייך על היחס הגרוע מצד האחיות בבית החולים ועם התחושות לאחר הלידה. מאוד נהנתי מהקריאה, מחכה להמשך............

[יפעת_אוסישקין*]

קונה אחת לספר יש לך בטוח.. מרגש וסוחף. תודה.

[יפעת_אוסישקין*]

קונה אחת לספר יש לך בטוח.. מרגש וסוחף. תודה.

[רותי_קליין*]

תודה תודה לכולם!
אני כל כך מתרגשת מהתגובות שיש לי דמעות בעיניים.

[רותי_קליין*]

תודה תודה לכולם!
אני כל כך מתרגשת מהתגובות שיש לי דמעות בעיניים.

[רותי_קליין*]

נדמה שכל העולם נגדנו. בכל פינה פיתויים ואנחנו כמו שומרי ראש מציבים את עצמנו בתווך להגן על הנשמות הטהורות.
נכנסים למכולת או לסופר ובכל פינה הממתקים מפתים בשקיות מרשרשות. המתוקים, המלוחים, צבעי המאכל, החומרים המשמרים. כל מה שאני לא רוצה שתאכל מזמין כל כך. למה לא אורזים את הירקות באריזה צבעונית נושאת פרסים?

ובטלוויזיה, דוגמניות רזות עד שקיפות מגישות מסרים שאני לא רוצה אצלי בבית. גם הם כמו ממתקים באריזה נוצצת ומרצדת שאי אפשר לעמוד בפניה. הערצת המראה, הכסף והשטחיות. אפילו הסרטים המצוירים רווים באלימות. שלא לדבר על הפרסומות.

ואם עושים את הטעות ונכנסים לקניון, השפע קופץ עלינו ומטמטם אותם ואותנו. סיכות קטנות נוצצות, נעליים צהובות, בגדים חדשים. ואין לזה סוף. הסגידה לחומר.

וניסינו להיות שומר ראש טוב. 'לשים גבולות' כמו שהפסיכולוגים קוראים לזה. ולהגביל – שוקולד אחד ביום. לא אוכלים ממתקים לפני הארוחה.כוס אחת של קולה. רק פעם אחת לראות את הקלטת. רק בין השעות האלה והאלה. לא לפני השינה כי את לא מצליחה להירדם.
ונדמה שההורות מסתכמת בשיטור.

אבל אני מקווה שכוחות החיוב והצמיחה קיימים וחזקים מספיק כדי שנעמה תגדל ותתפתח למרות כל זה.
אולי זאת לא הסביבה המושלמת לילד, אבל זאת הסביבה שלנו עם הטלוויזיה והמתוקים והקניות ואפשר לצמצם את השפעתם המזיקה אבל הם קיימים שם בכל מקרה, ובעצם בכך שאני משקיעה כל כך הרבה אנרגיה במניעתם או הגבלתם, אני אולי מגדילה את מקומם בחיי.
כשהפסקנו לשים לב כמה קוביות שוקולד נעמה אוכלת, היא הפסיקה עם רדיפת המתוק מתוק הזה ופחות מלחמה אחת ירדה מיחסינו.

[רותי_קליין*]

נדמה שכל העולם נגדנו. בכל פינה פיתויים ואנחנו כמו שומרי ראש מציבים את עצמנו בתווך להגן על הנשמות הטהורות.
נכנסים למכולת או לסופר ובכל פינה הממתקים מפתים בשקיות מרשרשות. המתוקים, המלוחים, צבעי המאכל, החומרים המשמרים. כל מה שאני לא רוצה שתאכל מזמין כל כך. למה לא אורזים את הירקות באריזה צבעונית נושאת פרסים?

ובטלוויזיה, דוגמניות רזות עד שקיפות מגישות מסרים שאני לא רוצה אצלי בבית. גם הם כמו ממתקים באריזה נוצצת ומרצדת שאי אפשר לעמוד בפניה. הערצת המראה, הכסף והשטחיות. אפילו הסרטים המצוירים רווים באלימות. שלא לדבר על הפרסומות.

ואם עושים את הטעות ונכנסים לקניון, השפע קופץ עלינו ומטמטם אותם ואותנו. סיכות קטנות נוצצות, נעליים צהובות, בגדים חדשים. ואין לזה סוף. הסגידה לחומר.

וניסינו להיות שומר ראש טוב. 'לשים גבולות' כמו שהפסיכולוגים קוראים לזה. ולהגביל – שוקולד אחד ביום. לא אוכלים ממתקים לפני הארוחה.כוס אחת של קולה. רק פעם אחת לראות את הקלטת. רק בין השעות האלה והאלה. לא לפני השינה כי את לא מצליחה להירדם.
ונדמה שההורות מסתכמת בשיטור.

אבל אני מקווה שכוחות החיוב והצמיחה קיימים וחזקים מספיק כדי שנעמה תגדל ותתפתח למרות כל זה.
אולי זאת לא הסביבה המושלמת לילד, אבל זאת הסביבה שלנו עם הטלוויזיה והמתוקים והקניות ואפשר לצמצם את השפעתם המזיקה אבל הם קיימים שם בכל מקרה, ובעצם בכך שאני משקיעה כל כך הרבה אנרגיה במניעתם או הגבלתם, אני אולי מגדילה את מקומם בחיי.
כשהפסקנו לשים לב כמה קוביות שוקולד נעמה אוכלת, היא הפסיקה עם רדיפת המתוק מתוק הזה ופחות מלחמה אחת ירדה מיחסינו.

[רותי_קליין*]

חזרנו מקמפינג. שוב אנחנו אומרים שצריך לעשות את זה יותר ושזה בעצם לא כל כך מסובך וזה כל כך כיף ובריא וטוב לילדים וגם לנו. כבר אני צופה שתעבור שנה עד שנוציא את האוהל מהמחסן.
נסענו עם משפחה של חברים, הגענו למקום המיועד והכל מלא. חשבנו שהגענו ל"מקום סודי של הקיבוצים" אבל יש המון מכוניות. כנראה הקיבוצניקים סיפרו עליו לא רק לנו. ממשיכים הלאה, למצוא קצת פרטיות. מצאנו מקום נחמד. החנינו ופרקנו את הציוד. אחרי כמה דקות גילינו שאולי אנחנו היחידים (יחסית) על החוף, אבל בנחל עוברים כל הזמן בקייקים/אבובים/מזרונים. אוי, ואנחנו גם ליד הדרך הראשית (למרות שאנחנו הגענו בדרך עקלקלה מסביב) ויש המון מכוניות. והנה גם שתי משפחות מתמקמות ללילה משני צידנו. העיקר רצינו לברוח לטבע.
ואני חושבת – הי רגע, מה כל כך נורא? למה אנשים הם לא חלק מהסביבה אותה אנחנו מחפשים? למה קולות התנים והציפורים והצבועים וכל שאר החיות שאני לא רוצה לדעת שקיימות סביבנו בלילה הם קולות מרגיעים ונעימים, אבל לשמוע את השכנים שלנו אוכלים ארוחת ערב זה פוגע בהנאה?

היינו בארצות הברית שנה, ושם הפלא ופלא רק חיפשנו חברת אנשים. היינו כל כך בודדים שממש מצאנו עצמנו צדים אנשים נחמדים. בתור בסופר, במסעדה, כמובן שבקמפינגים...
למה בארץ זה לא נראה לי טבעי ללכת למשפחה שנמצאת שתי דקות מאיתנו, להציג את עצמי ולהכיר אותם? אולי הם נחמדים ויכולים לתרום ליומיים שלנו כאן?
הלכנו לדבר איתם רק כשרצינו שיסגרו את הגנרטור ללילה.

[רותי_קליין*]

חזרנו מקמפינג. שוב אנחנו אומרים שצריך לעשות את זה יותר ושזה בעצם לא כל כך מסובך וזה כל כך כיף ובריא וטוב לילדים וגם לנו. כבר אני צופה שתעבור שנה עד שנוציא את האוהל מהמחסן.
נסענו עם משפחה של חברים, הגענו למקום המיועד והכל מלא. חשבנו שהגענו ל"מקום סודי של הקיבוצים" אבל יש המון מכוניות. כנראה הקיבוצניקים סיפרו עליו לא רק לנו. ממשיכים הלאה, למצוא קצת פרטיות. מצאנו מקום נחמד. החנינו ופרקנו את הציוד. אחרי כמה דקות גילינו שאולי אנחנו היחידים (יחסית) על החוף, אבל בנחל עוברים כל הזמן בקייקים/אבובים/מזרונים. אוי, ואנחנו גם ליד הדרך הראשית (למרות שאנחנו הגענו בדרך עקלקלה מסביב) ויש המון מכוניות. והנה גם שתי משפחות מתמקמות ללילה משני צידנו. העיקר רצינו לברוח לטבע.
ואני חושבת – הי רגע, מה כל כך נורא? למה אנשים הם לא חלק מהסביבה אותה אנחנו מחפשים? למה קולות התנים והציפורים והצבועים וכל שאר החיות שאני לא רוצה לדעת שקיימות סביבנו בלילה הם קולות מרגיעים ונעימים, אבל לשמוע את השכנים שלנו אוכלים ארוחת ערב זה פוגע בהנאה?

היינו בארצות הברית שנה, ושם הפלא ופלא רק חיפשנו חברת אנשים. היינו כל כך בודדים שממש מצאנו עצמנו צדים אנשים נחמדים. בתור בסופר, במסעדה, כמובן שבקמפינגים...
למה בארץ זה לא נראה לי טבעי ללכת למשפחה שנמצאת שתי דקות מאיתנו, להציג את עצמי ולהכיר אותם? אולי הם נחמדים ויכולים לתרום ליומיים שלנו כאן?
הלכנו לדבר איתם רק כשרצינו שיסגרו את הגנרטור ללילה.

[רותי_קליין*]

אני רוצה לכתוב למה אני מחנכת מהבית.
היו לי השבוע שלוש שיחות בנושא. זה לא מפתיע שיוצא לדבר על זה, אני כבר רגילה לשאלות ולתהיות, אבל שלוש בשבוע זה כבר קצת מוגזם.בעיקר שנעמה כבר בת שלוש, והשיחות היו עם אנשים קרובים (אמא, דודה וחברה) שחשבתי שכבר הפנימו את העניין. כנראה זה לא יגמר לעולם.
זה מעייף, ומתיש אבל יש בזה גם תועלת. הנה החלטתי לכתוב על זה. על המהות. כי נמאס לי שמתייחסים לחינוך ביתי קודם כל כעל "לא ללכת לבית ספר". ואני צריכה להזכיר גם לעצמי למה בעצם אנחנו עושים את כל זה.

אז ככה. תמיד, מאז ומעולם, ממתי שאני זוכרת את עצמי, אני עוסקת בחינוך. הרבה מתוך צפייה. באמהות וילדים, בילדים לבד או בחברה. למדתי חינוך באוניברסיטה והשיעור היחיד כמעט שעניין אותי היה הפילוסופיה של החינוך. למה ולא רק איך. ותמיד פחדתי מהיום בו אני אלך לצעוק על המורה של הילד (העתידי) שלי כי הוא לא התנהג כמו שאני חושבת שצריך.
בתור ילדה שנאתי מסגרות וגבולות אבל ידעתי להסתגל אליהן דווקא לא רע וכמעט תמיד הייתי ילדה טובה שלא עושה בעיות. גם לא שנאתי את בית הספר יותר מידי. לא יותר מהנורמה. אבל ברגע ששמעתי את המושג 'חינוך ביתי' ידעתי שזה מה שתמיד רציתי ולא העזתי אפילו לחלום.
ככה. כזה פשוט. לא אידיאולוגיות ופילסופים והסברים. פשוט ידעתי.
אבל ככה זאת לא תשובה וצריך להסביר. למה היא לא בגן? לא חסרים לה חברים? חברים בני גילה, כמובן. ומה עם גבולות? ואיך היא תדע? ובכלל, למה את חייבת תמיד להיות לא כמו כולם? אידיאולוגיה זה בסדר, אבל לא על חשבון הילדים והגמישות ואת נראית היום עייפה ושקשה לך אז אולי תחזרי לעבוד? ולמה בעצם את עושה לעצמך את זה? ילדים זה טוב ויפה אבל זה לא הכל ומה איתך ועם הצרכים שלך?

תמיד האמנתי בחינוך ליברלי. גן זורם. בית ספר דמוקרטי. לתת כבוד לילד. לתת לו להוביל.
את נושא הגבולות אף פעם לא ממש הבנתי. למה ובשביל מה ומי.
וכל המעמדות האלה בבית, שהילד ידע שאת האמא ושאת יודעת וקובעת ושיהיו חוקים כדי שהעולם יהיה מסודר ופשוט ושהוא לא יפחד...
העולם שלי הוא לא מסודר אבל הוא גם לגמרי לא מפחיד.
אולי זה העיקר בשבילי. ליצור עולם בשבילנו שיש בו כמה שפחות גבולות. לא של זמן וסדר יום, לא של חוקים של מה מותר ומה אסור.
העולם שלי הוא לא מערכת חוקים ברורה שהילד יודע בבטחה לתמרן בה.
יש חוקים מאד מינימלים של לא לפגוע באחר, כולל בי. ואני קנאית לזה. אם אני שמתי דיסק לשמוע ונעמה רוצה פתאום לראות וידאו, אני לא אקפוץ לדום ואכבה את הCD. אני גם לא אעשה דווקא ואשמע עד הסוף. משהו באמצע. שכולם יהיו מרוצים. והכי חשוב שכולם זה גם כולל אותי.
והיא רואה אותי גם חלשה ובוכה ועצבנית ולא מושלמת בכלל בכלל ובכל זאת היא יודעת שאני המבוגרת ושהיא יכולה להשען עלי ולסמוך עלי ולדעת שתמיד אני אהיה שם בשבילה. והיא נמצאת שם בשבילי אבל בדרך אחרת לגמרי, והיא יכולה לבוא וללטף לי את השיער, או לשאול אותי בקול מתוק – אמא, את כבר לא 'צבנית?
ואנחנו כולנו פרטנרים במשפחה. אם רוצים להתייחס לכוחות, אז לא, הם לא כוחות שווים, אבל למה להכנס לזה בכלל? הם גם ככה קטנים פיסית אז למה להקטין אותם יותר?
היא "יודעת את מקומה" ואם היא עושה משהו דווקא וכחלק מבדיקת גבולות, אני לא חייבת לשחק באותו משחק ולהיות הקשוחה שקובעת. אז לפעמים אני אומרת על משהו "לא" ואז רואה שבעצם לה זה נורא חשוב ושהיא מתעקשת אז אני מוותרת. אז בגלל זה העולם שלה לא בטוח?
אלה החיים וזה העולם. לא הכל שחור ולבן וברור. וגם אם "הסמכות" אומרת לא אפשר לשנות את דעתה ולפעמים אני אומרת לא ולא מוותרת כי זה באמת חשוב לי.
אני לא אומרת שאני לא נתפסת לפעמים למריבות טפשיות של 'אני אמרתי אז זה ככה', אבל אני מתייחסת לזה כטעויות ולא כאידיאולוגיה.
ואני רואה את נעמה. היא לא מבולבלת, והיא לא פחות בטוחה מילדים אחרים.

היא מדהימה, והיא פתוחה לאנשים אחרים, והיא יודעת לפעמים להעסיק את עצמה בדרכים מקוריות והיא הכל. אבל לא בגלל זה אני עושה חינוך ביתי. לא כדי שהיא תהיה כזאת או אחרת. אני עושה חינוך ביתי כדי שהיא תוכל כמה שיותר להיות מי שהיא. להיות היא עצמה. ואני משתדלת לתת לה את המרחב לחיות. פשוט לחיות. עם ההנאות והקשיים והכאבים והשמחות והקנאה והכעס והבכי. לחיות. כי ככה אני אוהבת. בלי כללים ובלי מגבלות ולזרום עם היום ועם החיים האלה ולא לבזבז אותם על מה בסדר ומה לא.

הבעיה עם להיות שונה היא שתמיד צריך להסביר. ויש גם את מי שאומר לי שאני עושה כך כי כולם עושים אחרת. וזה יותר טוב מלעשות כמו כולם ואם כולם יקפצו אז גם את?

ואני לא גרה במנותק, דווקא גרה שני בתים מההורים וחשוב לי שהם יהיו חלק ויבינו אותי. אז אמא, זה ככה.
בזה שאני עם הבנות בבית אני לא מנסה להגיד שזאת היתה טעות מצידך לשלוח אותי לגן ולבית הספר. זה לא שייך. אני לא נשארת איתן בבית כדי להציל אותן מאיזה חיים איומים שהיו לי ולתת להן אלטרנטיבה מושלמת.
אבל אני כן רוצה לעשות את מה שנכון בעיני, גם אם הוא שונה ממה שנכון בעיניך. אני רוצה שיהיו להן ולי חיים שכוללים מה שאנחנו מכניסים אליהם ולא מה שאיזו סמכות או מסגרת מחליטה. ואם זה אומר לרבוץ כמה שעות בבהייה או מול הטלוויזיה, זאת הבחירה שלהן לעשות זאת ואני רוצה לקבל את זה ככה (גם אם זה קשה לי).

אני לא קוראת לזה אידיאולוגיה כי זאת לא פוליטיקה ולא מעניין אותי לשכנע אחרים להיות כמוני. אני לא הולכת להקים מפלגה שתקרא לביטול בית הספר ואני לא מעסיקה את עצמי במחשבה מה טוב לילד של השכן. זה לא ענייני. בשביל זה יש לו אמא.

זאת דרך החיים שלי. אז אל תחכו שהיא תשתנה. בשבילי חינוך ביתי הוא נתון. אם יהיה נורא ואיום אז הנתון הזה אולי ישתנה, אבל קשה לי להאמין. אז אל תכססו ציפורניים בציפיה שלפחות לכיתה א' היא תלך.

[רותי_קליין*]

אני רוצה לכתוב למה אני מחנכת מהבית.
היו לי השבוע שלוש שיחות בנושא. זה לא מפתיע שיוצא לדבר על זה, אני כבר רגילה לשאלות ולתהיות, אבל שלוש בשבוע זה כבר קצת מוגזם.בעיקר שנעמה כבר בת שלוש, והשיחות היו עם אנשים קרובים (אמא, דודה וחברה) שחשבתי שכבר הפנימו את העניין. כנראה זה לא יגמר לעולם.
זה מעייף, ומתיש אבל יש בזה גם תועלת. הנה החלטתי לכתוב על זה. על המהות. כי נמאס לי שמתייחסים לחינוך ביתי קודם כל כעל "לא ללכת לבית ספר". ואני צריכה להזכיר גם לעצמי למה בעצם אנחנו עושים את כל זה.

אז ככה. תמיד, מאז ומעולם, ממתי שאני זוכרת את עצמי, אני עוסקת בחינוך. הרבה מתוך צפייה. באמהות וילדים, בילדים לבד או בחברה. למדתי חינוך באוניברסיטה והשיעור היחיד כמעט שעניין אותי היה הפילוסופיה של החינוך. למה ולא רק איך. ותמיד פחדתי מהיום בו אני אלך לצעוק על המורה של הילד (העתידי) שלי כי הוא לא התנהג כמו שאני חושבת שצריך.
בתור ילדה שנאתי מסגרות וגבולות אבל ידעתי להסתגל אליהן דווקא לא רע וכמעט תמיד הייתי ילדה טובה שלא עושה בעיות. גם לא שנאתי את בית הספר יותר מידי. לא יותר מהנורמה. אבל ברגע ששמעתי את המושג 'חינוך ביתי' ידעתי שזה מה שתמיד רציתי ולא העזתי אפילו לחלום.
ככה. כזה פשוט. לא אידיאולוגיות ופילסופים והסברים. פשוט ידעתי.
אבל ככה זאת לא תשובה וצריך להסביר. למה היא לא בגן? לא חסרים לה חברים? חברים בני גילה, כמובן. ומה עם גבולות? ואיך היא תדע? ובכלל, למה את חייבת תמיד להיות לא כמו כולם? אידיאולוגיה זה בסדר, אבל לא על חשבון הילדים והגמישות ואת נראית היום עייפה ושקשה לך אז אולי תחזרי לעבוד? ולמה בעצם את עושה לעצמך את זה? ילדים זה טוב ויפה אבל זה לא הכל ומה איתך ועם הצרכים שלך?

תמיד האמנתי בחינוך ליברלי. גן זורם. בית ספר דמוקרטי. לתת כבוד לילד. לתת לו להוביל.
את נושא הגבולות אף פעם לא ממש הבנתי. למה ובשביל מה ומי.
וכל המעמדות האלה בבית, שהילד ידע שאת האמא ושאת יודעת וקובעת ושיהיו חוקים כדי שהעולם יהיה מסודר ופשוט ושהוא לא יפחד...
העולם שלי הוא לא מסודר אבל הוא גם לגמרי לא מפחיד.
אולי זה העיקר בשבילי. ליצור עולם בשבילנו שיש בו כמה שפחות גבולות. לא של זמן וסדר יום, לא של חוקים של מה מותר ומה אסור.
העולם שלי הוא לא מערכת חוקים ברורה שהילד יודע בבטחה לתמרן בה.
יש חוקים מאד מינימלים של לא לפגוע באחר, כולל בי. ואני קנאית לזה. אם אני שמתי דיסק לשמוע ונעמה רוצה פתאום לראות וידאו, אני לא אקפוץ לדום ואכבה את הCD. אני גם לא אעשה דווקא ואשמע עד הסוף. משהו באמצע. שכולם יהיו מרוצים. והכי חשוב שכולם זה גם כולל אותי.
והיא רואה אותי גם חלשה ובוכה ועצבנית ולא מושלמת בכלל בכלל ובכל זאת היא יודעת שאני המבוגרת ושהיא יכולה להשען עלי ולסמוך עלי ולדעת שתמיד אני אהיה שם בשבילה. והיא נמצאת שם בשבילי אבל בדרך אחרת לגמרי, והיא יכולה לבוא וללטף לי את השיער, או לשאול אותי בקול מתוק – אמא, את כבר לא 'צבנית?
ואנחנו כולנו פרטנרים במשפחה. אם רוצים להתייחס לכוחות, אז לא, הם לא כוחות שווים, אבל למה להכנס לזה בכלל? הם גם ככה קטנים פיסית אז למה להקטין אותם יותר?
היא "יודעת את מקומה" ואם היא עושה משהו דווקא וכחלק מבדיקת גבולות, אני לא חייבת לשחק באותו משחק ולהיות הקשוחה שקובעת. אז לפעמים אני אומרת על משהו "לא" ואז רואה שבעצם לה זה נורא חשוב ושהיא מתעקשת אז אני מוותרת. אז בגלל זה העולם שלה לא בטוח?
אלה החיים וזה העולם. לא הכל שחור ולבן וברור. וגם אם "הסמכות" אומרת לא אפשר לשנות את דעתה ולפעמים אני אומרת לא ולא מוותרת כי זה באמת חשוב לי.
אני לא אומרת שאני לא נתפסת לפעמים למריבות טפשיות של 'אני אמרתי אז זה ככה', אבל אני מתייחסת לזה כטעויות ולא כאידיאולוגיה.
ואני רואה את נעמה. היא לא מבולבלת, והיא לא פחות בטוחה מילדים אחרים.

היא מדהימה, והיא פתוחה לאנשים אחרים, והיא יודעת לפעמים להעסיק את עצמה בדרכים מקוריות והיא הכל. אבל לא בגלל זה אני עושה חינוך ביתי. לא כדי שהיא תהיה כזאת או אחרת. אני עושה חינוך ביתי כדי שהיא תוכל כמה שיותר להיות מי שהיא. להיות היא עצמה. ואני משתדלת לתת לה את המרחב לחיות. פשוט לחיות. עם ההנאות והקשיים והכאבים והשמחות והקנאה והכעס והבכי. לחיות. כי ככה אני אוהבת. בלי כללים ובלי מגבלות ולזרום עם היום ועם החיים האלה ולא לבזבז אותם על מה בסדר ומה לא.

הבעיה עם להיות שונה היא שתמיד צריך להסביר. ויש גם את מי שאומר לי שאני עושה כך כי כולם עושים אחרת. וזה יותר טוב מלעשות כמו כולם ואם כולם יקפצו אז גם את?

ואני לא גרה במנותק, דווקא גרה שני בתים מההורים וחשוב לי שהם יהיו חלק ויבינו אותי. אז אמא, זה ככה.
בזה שאני עם הבנות בבית אני לא מנסה להגיד שזאת היתה טעות מצידך לשלוח אותי לגן ולבית הספר. זה לא שייך. אני לא נשארת איתן בבית כדי להציל אותן מאיזה חיים איומים שהיו לי ולתת להן אלטרנטיבה מושלמת.
אבל אני כן רוצה לעשות את מה שנכון בעיני, גם אם הוא שונה ממה שנכון בעיניך. אני רוצה שיהיו להן ולי חיים שכוללים מה שאנחנו מכניסים אליהם ולא מה שאיזו סמכות או מסגרת מחליטה. ואם זה אומר לרבוץ כמה שעות בבהייה או מול הטלוויזיה, זאת הבחירה שלהן לעשות זאת ואני רוצה לקבל את זה ככה (גם אם זה קשה לי).

אני לא קוראת לזה אידיאולוגיה כי זאת לא פוליטיקה ולא מעניין אותי לשכנע אחרים להיות כמוני. אני לא הולכת להקים מפלגה שתקרא לביטול בית הספר ואני לא מעסיקה את עצמי במחשבה מה טוב לילד של השכן. זה לא ענייני. בשביל זה יש לו אמא.

זאת דרך החיים שלי. אז אל תחכו שהיא תשתנה. בשבילי חינוך ביתי הוא נתון. אם יהיה נורא ואיום אז הנתון הזה אולי ישתנה, אבל קשה לי להאמין. אז אל תכססו ציפורניים בציפיה שלפחות לכיתה א' היא תלך.

[רותי_קליין*]

מי אמר שבבית אין אתגרים?
יש המון. למשל ארוחת צהרים.
שלב ראשון במבצע – להכין. אני משתדלת להכין ערב קודם אבל אתמול לא התחשק לי (לא נדיר במיוחד).
מתקרבת שעת הארוחה, וכשאין לי יותר למתי לדחות אני מתחילה. לקלף, לחתוך, לשים בסיר ועל האש ובין שלב לשלב – להחליף קלטת בוידאו, להרחיק את ליאור מהמוצץ של נעמה, לדאוג שגם לא תתקרב לתנור. להביא לנעמה כוס "מים קרים". חצי שעה של הכנות בשביל פירה. מזל שיש בפריזר קציצות מוכנות. לא כל כך בריא אבל העיקר שלא נהיה רעבים.
עשר דקות לפני שהאוכל מוכן ליאור פוצחת במפגן העייפות. אני רואה שאין ברירה ואי אפשר למשוך עוד קצת עד האוכל. כנראה שהיום אני כבר לא אשן אבל לפחות הארוחה תהיה רגועה. טוב אז למיטה וציצי ולישון. כמובן שזה יותר מסובך מזה, כי למרות שהיא גמורה מעייפות היא גם עקשנית ולמה שהיא תוותר בקלות על זכותה להיות ערה? קצת בכי, עוד קצת ציצי והיא נרדמת. ברגע שהראש מרגיש את הסדין היא פוקחת עיניים ובמאמץ כביר מכריחה את עצמה להרים את הראש. בשניות היא עוברת לעירנות מירבית, שולחת אלי חיוך ומתחילה לרוץ בזחילה. היא לא תצליח לעבוד עלי. אני מכירה כבר את הטריק. אם אני מוותרת עוד שתי דקות יחזור הטקס ומהתחלה. אני מתעקשת אז עוד קצת בכי ועוד קצת ציצי וזהו. היא כבר לא מצליחה לשלוח הוראה לעיניים להפתח.
אני רצה למטבח, הכל כמעט נשרף. הצלחתי להציל ברגע האחרון.
נעמה כבר מכריזה "לא אכלתי כלום" בנימה של ילד מורעב מניגריה. תוך שתי דקות הכל על השולחן ואנחנו מתיישבות.
מתחילה מערכת הסינון הקפדנית. האורז לא טוב כי יש בו חתיכות ובכלל הצבע לא נראה לה. הקציצה – אמרתי לך שאני לא אוהבת. אתמול היא אכלה, אבל היום הוא יום חדש... על הדוחן אין מה לדבר ורק את הפירה היא מוכנה לטעום. אחרי הביס הראשון היא מחמיאה "יצא מאד טעים". בביס השלישי היא כבר משנה את דעתה. הייתי חכמה מספיק להשאיר תפוחי אדמה "נקיים" ואותם היא אוכלת. שתי חתיכות קטנות.

בעידן טרום אמהותי היה לי ברור שאני לא אכריח את ילדי לאכול וגם לא אשכנע ובטח שלא אעשה מניפולציות. "התפקיד של האם הוא להגיש אוכל בריא והתפקיד של הילד הוא להחליט מה לאכול וכמה".

ואז נולדה לי תינוקת במשקל אפרוח שגדלה להיות ילדונת במשקל נוצה, ומצאתי את זה מאד קשה לעמוד בעקרונותי. או קי, שתאכל מה שהיא רוצה וכמה, אבל היא באמת לא אוכלת כלום!

בין חתיכת תפוח אדמה אחת לשניה נעמה אומרת שהיא מתגעגעת לסבתא כרמלה. מתחשק לי להגיד לה – סבתא מאד תשמח אם תאכלי מהקציצה. אני לא אומרת (כמובן) אבל איך בכלל פלשו מחשבות כאלה לראש שלי?
אחרי שנת צהריים קצרצרה ליאור קמה והסיפור פחות או יותר חוזר על עצמו רק בלי מילים ועם הרבה מאד לכלוך. את הפירה היא שמחה מאד לאכול ומיד לירוק, על האורז היא אפילו לא מסתכלת, מזל שנשאר קצת עוף מאתמול והיא אוכלת אותו בהנאה אך לא בכמויות.
פינת האוכל נראת ומרגישה כמו אחרי מלחמה ואני מזדהה איתה.
ועכשיו לנקות. קודם אותה, ואח"כ את פינת האוכל. אין מה לדבר על לשטוף כלים. שיחכו בסבלנות.

נכון שזה לא מבצע צבאי מתוחכם, אבל דרושים לו הרבה כוחות נפשיים. אני גמורה, ומדהים אותי לחשוב שבאותו זמן מתבצעים מבצעים דומים בהמוני בתים מסביבי. לא להאמין שעוד יש היום גם ארוחת ערב.

[רותי_קליין*]

מי אמר שבבית אין אתגרים?
יש המון. למשל ארוחת צהרים.
שלב ראשון במבצע – להכין. אני משתדלת להכין ערב קודם אבל אתמול לא התחשק לי (לא נדיר במיוחד).
מתקרבת שעת הארוחה, וכשאין לי יותר למתי לדחות אני מתחילה. לקלף, לחתוך, לשים בסיר ועל האש ובין שלב לשלב – להחליף קלטת בוידאו, להרחיק את ליאור מהמוצץ של נעמה, לדאוג שגם לא תתקרב לתנור. להביא לנעמה כוס "מים קרים". חצי שעה של הכנות בשביל פירה. מזל שיש בפריזר קציצות מוכנות. לא כל כך בריא אבל העיקר שלא נהיה רעבים.
עשר דקות לפני שהאוכל מוכן ליאור פוצחת במפגן העייפות. אני רואה שאין ברירה ואי אפשר למשוך עוד קצת עד האוכל. כנראה שהיום אני כבר לא אשן אבל לפחות הארוחה תהיה רגועה. טוב אז למיטה וציצי ולישון. כמובן שזה יותר מסובך מזה, כי למרות שהיא גמורה מעייפות היא גם עקשנית ולמה שהיא תוותר בקלות על זכותה להיות ערה? קצת בכי, עוד קצת ציצי והיא נרדמת. ברגע שהראש מרגיש את הסדין היא פוקחת עיניים ובמאמץ כביר מכריחה את עצמה להרים את הראש. בשניות היא עוברת לעירנות מירבית, שולחת אלי חיוך ומתחילה לרוץ בזחילה. היא לא תצליח לעבוד עלי. אני מכירה כבר את הטריק. אם אני מוותרת עוד שתי דקות יחזור הטקס ומהתחלה. אני מתעקשת אז עוד קצת בכי ועוד קצת ציצי וזהו. היא כבר לא מצליחה לשלוח הוראה לעיניים להפתח.
אני רצה למטבח, הכל כמעט נשרף. הצלחתי להציל ברגע האחרון.
נעמה כבר מכריזה "לא אכלתי כלום" בנימה של ילד מורעב מניגריה. תוך שתי דקות הכל על השולחן ואנחנו מתיישבות.
מתחילה מערכת הסינון הקפדנית. האורז לא טוב כי יש בו חתיכות ובכלל הצבע לא נראה לה. הקציצה – אמרתי לך שאני לא אוהבת. אתמול היא אכלה, אבל היום הוא יום חדש... על הדוחן אין מה לדבר ורק את הפירה היא מוכנה לטעום. אחרי הביס הראשון היא מחמיאה "יצא מאד טעים". בביס השלישי היא כבר משנה את דעתה. הייתי חכמה מספיק להשאיר תפוחי אדמה "נקיים" ואותם היא אוכלת. שתי חתיכות קטנות.

בעידן טרום אמהותי היה לי ברור שאני לא אכריח את ילדי לאכול וגם לא אשכנע ובטח שלא אעשה מניפולציות. "התפקיד של האם הוא להגיש אוכל בריא והתפקיד של הילד הוא להחליט מה לאכול וכמה".

ואז נולדה לי תינוקת במשקל אפרוח שגדלה להיות ילדונת במשקל נוצה, ומצאתי את זה מאד קשה לעמוד בעקרונותי. או קי, שתאכל מה שהיא רוצה וכמה, אבל היא באמת לא אוכלת כלום!

בין חתיכת תפוח אדמה אחת לשניה נעמה אומרת שהיא מתגעגעת לסבתא כרמלה. מתחשק לי להגיד לה – סבתא מאד תשמח אם תאכלי מהקציצה. אני לא אומרת (כמובן) אבל איך בכלל פלשו מחשבות כאלה לראש שלי?
אחרי שנת צהריים קצרצרה ליאור קמה והסיפור פחות או יותר חוזר על עצמו רק בלי מילים ועם הרבה מאד לכלוך. את הפירה היא שמחה מאד לאכול ומיד לירוק, על האורז היא אפילו לא מסתכלת, מזל שנשאר קצת עוף מאתמול והיא אוכלת אותו בהנאה אך לא בכמויות.
פינת האוכל נראת ומרגישה כמו אחרי מלחמה ואני מזדהה איתה.
ועכשיו לנקות. קודם אותה, ואח"כ את פינת האוכל. אין מה לדבר על לשטוף כלים. שיחכו בסבלנות.

נכון שזה לא מבצע צבאי מתוחכם, אבל דרושים לו הרבה כוחות נפשיים. אני גמורה, ומדהים אותי לחשוב שבאותו זמן מתבצעים מבצעים דומים בהמוני בתים מסביבי. לא להאמין שעוד יש היום גם ארוחת ערב.

[רותי_קליין*]

אני רוצה חלוקת תפקידים ברורה. אני רוצה שתיקח על עצמך את כל האחריות הפיסית. זאת לא בקשה גדולה, נכון? אני רוצה שאתה תחליט מה הן צריכות לאכול (לא אכפת לי להכין), תגיד כשצריך לקחת לרופא, תבחר רופאים, שיטות, טיפולים, תיקח אותן (לא אכפת לי לתת את התרופה כשאתה לא נמצא?). לא רוצה לראות רופאים. כל פעם שהולכים לרופא עם אחת הבנות אני מרגישה שקראו לי לחדר המנהל ושהולכים לנזוף בי. אמא חסרת אחריות אני. לפעמים אני חושבת שאם היו נותנים רשיונות כדי להיות הורים, לא הייתי עוברת גם טסט חמישי. אני מתמוטטת מכובד המשקל. אני מוכנה להכל אבל לא לאחריות. אחריות חינוכית כן. אני מוכנה להיות זאת שאומרת מה מותר ומה אסור, שמחבקת כשבוכים, שרבה כשרבים. אפילו מוכנה להיות זאת שישנאו אותה. רק לא האחריות הפיסית הזו. תיקח אותה אתה. אפילו בכסף אני מוכנה להתעסק ולדאוג שלא נחרוג, אבל מענייני בריאות אני נגמרת. אתה מוכן?
כמה שזה ילדותי מצידי לבקש. הרי גם בזה כמו בשאר הדברים אנחנו יחד.

[רותי_קליין*]

אני רוצה חלוקת תפקידים ברורה. אני רוצה שתיקח על עצמך את כל האחריות הפיסית. זאת לא בקשה גדולה, נכון? אני רוצה שאתה תחליט מה הן צריכות לאכול (לא אכפת לי להכין), תגיד כשצריך לקחת לרופא, תבחר רופאים, שיטות, טיפולים, תיקח אותן (לא אכפת לי לתת את התרופה כשאתה לא נמצא?). לא רוצה לראות רופאים. כל פעם שהולכים לרופא עם אחת הבנות אני מרגישה שקראו לי לחדר המנהל ושהולכים לנזוף בי. אמא חסרת אחריות אני. לפעמים אני חושבת שאם היו נותנים רשיונות כדי להיות הורים, לא הייתי עוברת גם טסט חמישי. אני מתמוטטת מכובד המשקל. אני מוכנה להכל אבל לא לאחריות. אחריות חינוכית כן. אני מוכנה להיות זאת שאומרת מה מותר ומה אסור, שמחבקת כשבוכים, שרבה כשרבים. אפילו מוכנה להיות זאת שישנאו אותה. רק לא האחריות הפיסית הזו. תיקח אותה אתה. אפילו בכסף אני מוכנה להתעסק ולדאוג שלא נחרוג, אבל מענייני בריאות אני נגמרת. אתה מוכן?
כמה שזה ילדותי מצידי לבקש. הרי גם בזה כמו בשאר הדברים אנחנו יחד.

[שולמית_ש*]

מאז שקראתי "אותך" בפעם הראשונה, לפני כשבוע, אני שמחה לגלות את הדף שלך ברשימת ה"מה חדש", ומיד קופצת לקרוא את הפרק החדש!
קראתי על צירי הלידה של הכתיבה - כל הכבוד שהחלטת לקפוץ למים. זה בהחלט מהווה לי השראה. לילה טוב.

[שולמית_ש*]

מאז שקראתי "אותך" בפעם הראשונה, לפני כשבוע, אני שמחה לגלות את הדף שלך ברשימת ה"מה חדש", ומיד קופצת לקרוא את הפרק החדש!
קראתי על צירי הלידה של הכתיבה - כל הכבוד שהחלטת לקפוץ למים. זה בהחלט מהווה לי השראה. לילה טוב.

[נועה_ברקת*]

רותי
אני נהנית לקרוא אותך - זאת כתיבה אמיתית וטובה. תמשיכי. אני בעיקר נהנית כשאת מספרת על אפיזודות קטנות שרוויות במשמעות - זה כל כך נכון וחשוב

[נועה_ברקת*]

רותי
אני נהנית לקרוא אותך - זאת כתיבה אמיתית וטובה. תמשיכי. אני בעיקר נהנית כשאת מספרת על אפיזודות קטנות שרוויות במשמעות - זה כל כך נכון וחשוב

[סימונה_ואבנר*]

רותי: מצחיק ואמיתי.
איך היה בפוריה? יש מסקנות?
שתפי.

[סימונה_ואבנר*]

רותי: מצחיק ואמיתי.
איך היה בפוריה? יש מסקנות?
שתפי.

[רותי_קליין*]

הראש שלי ריק. אני מודעת לזה שיש מי שקורא את מה שאני כותבת אז קשה לי לזרום. כל הזמן אני מצנזרת את עצמי. הקלות הבלתי נסבלת של המחיקה. זה לא מנוסח מספיק טוב, זה משעמם, את מי זה יעניין בכלל, מה יחשבו עלי, שלא יפגע אף אחד...
מחשבות מסרסות.
איך מתגברים על הההצלחה?
כתבתי וכתבתי והכנסתי לאתר בלי לחשוב יותר מידי, ומטר התגובות המפרגנות תפס אותי לא מוכנה. עכשיו אני לא יודעת איך להמשיך.
אני לא רגילה להצלחות. בטח שלא על משהו שהוא כל כך אני.
תמיד ראיתי את עצמי כמי שמדברת יותר מידי. שמעתי את עצמי יותר מידי. דמיינתי איך מי שאיתי חושב – רק שתשתוק כבר.
מכירים את השיר של פופלקס? כל הזמן את מדברת לא סותמת את הפה. הייתי בטוחה שנכתב עלי.
חוסר בטחון מוגזם? כנראה. ואני לא יכולה להגיד שהשתחררתי מזה לגמרי.
אז לקבל כאלה תגובות על המחשבות האלה? כמה שאני שמחה זה גם מפחיד. מי אני בכלל? מה זה אומר עלי?
אז לנסות לכתוב ספר? אני? שנכשלתי במתכונת בהבעה? שלאף אחד אין כוח וחשק לשמוע את כל הרעיונות והתאוריות והדיבורים שלה? שלי?..
אני רוצה לכתוב דברים אישיים אבל אני מפחדת לפגוע במי שקרוב אלי, לחשוף את עצמי וגם אותם. זה לא פייר כלפיהם, ומצד שני – כל מה שמישהו כותב הוא חשיפה, גם אם זה סיפור בדיוני. איך מתמודדים עם זה?
אני קוראת כל כך הרבה ואף פעם לא חשבתי על הצד של הסופר. מה זה עושה לו. הצילו!
אני סופרת? אפילו להגיד שאני כותבת קשה לי.

[רותי_קליין*]

הראש שלי ריק. אני מודעת לזה שיש מי שקורא את מה שאני כותבת אז קשה לי לזרום. כל הזמן אני מצנזרת את עצמי. הקלות הבלתי נסבלת של המחיקה. זה לא מנוסח מספיק טוב, זה משעמם, את מי זה יעניין בכלל, מה יחשבו עלי, שלא יפגע אף אחד...
מחשבות מסרסות.
איך מתגברים על הההצלחה?
כתבתי וכתבתי והכנסתי לאתר בלי לחשוב יותר מידי, ומטר התגובות המפרגנות תפס אותי לא מוכנה. עכשיו אני לא יודעת איך להמשיך.
אני לא רגילה להצלחות. בטח שלא על משהו שהוא כל כך אני.
תמיד ראיתי את עצמי כמי שמדברת יותר מידי. שמעתי את עצמי יותר מידי. דמיינתי איך מי שאיתי חושב – רק שתשתוק כבר.
מכירים את השיר של פופלקס? כל הזמן את מדברת לא סותמת את הפה. הייתי בטוחה שנכתב עלי.
חוסר בטחון מוגזם? כנראה. ואני לא יכולה להגיד שהשתחררתי מזה לגמרי.
אז לקבל כאלה תגובות על המחשבות האלה? כמה שאני שמחה זה גם מפחיד. מי אני בכלל? מה זה אומר עלי?
אז לנסות לכתוב ספר? אני? שנכשלתי במתכונת בהבעה? שלאף אחד אין כוח וחשק לשמוע את כל הרעיונות והתאוריות והדיבורים שלה? שלי?..
אני רוצה לכתוב דברים אישיים אבל אני מפחדת לפגוע במי שקרוב אלי, לחשוף את עצמי וגם אותם. זה לא פייר כלפיהם, ומצד שני – כל מה שמישהו כותב הוא חשיפה, גם אם זה סיפור בדיוני. איך מתמודדים עם זה?
אני קוראת כל כך הרבה ואף פעם לא חשבתי על הצד של הסופר. מה זה עושה לו. הצילו!
אני סופרת? אפילו להגיד שאני כותבת קשה לי.

[גילה*]

הי רותי, בשמחה!
אני אתקשר, או - אנחנו מופיעים בספר של משגב.

[גילה*]

הי רותי, בשמחה!
אני אתקשר, או - אנחנו מופיעים בספר של משגב.

[נועה_ברקת*]

העיצות שלי: תשכחי מקהל הקוראים, אל תתייחסי אליו. תכתבי כי את חייבת לכתוב, כי זאת הדרך היחידה שלך להוציא את מה שקורה בפנים. תכתבי הרבה ותדעי שחלק גדול מזה לא שווה כלום, תכתבי בידיעה שכל משפט שלך חלק יאהבו וחלק לא וזה לא מה שחשוב, אלא חשוב שאת צריכה לכתוב את זה. תשכחי מכבוד ותהילה ואהבה - כל אלו הם לא אמיתיים והשאיפה אליהם מעוותת ומשתקת ומאכזבת. תכתבי כי פשוט אין לך ברירה אחרת. יכול להיות שתקבלי המון אהבה, אולי גם כבוד, אולי גם כסף, אלו לא הדברים הכי חשובים, אפשר בהחלט גם בלעדיהם ולפעמים אפילו עדיף - כי הם כובלים אותך לתוך מה שכבר כתבת ועשית ואת רוצה להיות חופשייה.
התגובה המיידית באינטרנט עלולה להיות בעייתית - ומה אם לא יגיבו? מה אם כן יגיבו? אל תהפכי להיות תלויה בקהל שלך. את רוצה לכתוב כי את רוצה לכתוב, לא בגללנו, לא כדי לרצות אותנו.
כתיבה טובה צריכה התבשלות צריכה זמן צריכה לשכב באפילה, בתת מודע, צריכה להזדכך. אבל האם מה שאת רוצה זה לכתוב טוב? אולי מה שאת מבקשת זה פשוט לשתף מהרהורי יומך? מדוע ישר ללכת על משהו כל כך שאפתני כמו ספר? למה לא להתחיל בקטן? ולראות מה קורה?
בהצלחה

[נועה_ברקת*]

העיצות שלי: תשכחי מקהל הקוראים, אל תתייחסי אליו. תכתבי כי את חייבת לכתוב, כי זאת הדרך היחידה שלך להוציא את מה שקורה בפנים. תכתבי הרבה ותדעי שחלק גדול מזה לא שווה כלום, תכתבי בידיעה שכל משפט שלך חלק יאהבו וחלק לא וזה לא מה שחשוב, אלא חשוב שאת צריכה לכתוב את זה. תשכחי מכבוד ותהילה ואהבה - כל אלו הם לא אמיתיים והשאיפה אליהם מעוותת ומשתקת ומאכזבת. תכתבי כי פשוט אין לך ברירה אחרת. יכול להיות שתקבלי המון אהבה, אולי גם כבוד, אולי גם כסף, אלו לא הדברים הכי חשובים, אפשר בהחלט גם בלעדיהם ולפעמים אפילו עדיף - כי הם כובלים אותך לתוך מה שכבר כתבת ועשית ואת רוצה להיות חופשייה.
התגובה המיידית באינטרנט עלולה להיות בעייתית - ומה אם לא יגיבו? מה אם כן יגיבו? אל תהפכי להיות תלויה בקהל שלך. את רוצה לכתוב כי את רוצה לכתוב, לא בגללנו, לא כדי לרצות אותנו.
כתיבה טובה צריכה התבשלות צריכה זמן צריכה לשכב באפילה, בתת מודע, צריכה להזדכך. אבל האם מה שאת רוצה זה לכתוב טוב? אולי מה שאת מבקשת זה פשוט לשתף מהרהורי יומך? מדוע ישר ללכת על משהו כל כך שאפתני כמו ספר? למה לא להתחיל בקטן? ולראות מה קורה?
בהצלחה

[מרב_אמא*]

שלום רותי, ברוכה הבאה.
בקשר לחזיות- אנילא יודעת מה ההיקף שלך ואם זה מתאים אבל אני לא מהגדולות ולי מאד נח להשתמש בגופיות חזיה [גוזיה, שמעתי איזה מוכרת קוראת לזה] בתור חזיית הנקה. זה גם זול יחסית.

[מרב_אמא*]

שלום רותי, ברוכה הבאה.
בקשר לחזיות- אנילא יודעת מה ההיקף שלך ואם זה מתאים אבל אני לא מהגדולות ולי מאד נח להשתמש בגופיות חזיה [גוזיה, שמעתי איזה מוכרת קוראת לזה] בתור חזיית הנקה. זה גם זול יחסית.

[סימונה_ואבנר*]

רותי, השארתי לך הודעה בטלפון...
היה מקסים בשישי.
(-:

[סימונה_ואבנר*]

רותי, השארתי לך הודעה בטלפון...
היה מקסים בשישי.
(-:

[רותי_קליין*]

לנעמה יש חבר דמיוני. היא מצאה אותו בדרך לסופר בתוך האוטו. האמת היא שאז היו שניים – ללה ואוגי. עכשיו נשאר רק אוגי והוא כנראה חבר טוב כי היא חוזרת אליו מידי פעם, בעיקר ברגעים קשים.
הוא בן, וגם לו יש חורים בשיניים, אבל הוא לא מפחד.
היום הוא היה התינוק שלה והיא נתנה לו ציצי.

[רותי_קליין*]

לנעמה יש חבר דמיוני. היא מצאה אותו בדרך לסופר בתוך האוטו. האמת היא שאז היו שניים – ללה ואוגי. עכשיו נשאר רק אוגי והוא כנראה חבר טוב כי היא חוזרת אליו מידי פעם, בעיקר ברגעים קשים.
הוא בן, וגם לו יש חורים בשיניים, אבל הוא לא מפחד.
היום הוא היה התינוק שלה והיא נתנה לו ציצי.

[רותי_קליין*]

עישנתי אתמול את הסיגריה שהבטחתי שתהיה האחרונה. מחר ראש השנה ואני מאחלת לעצמי שנה טובה.
שאהיה יותר בטוחה בדרך שלי ופחות עצבנית
שלא אצעק אף פעם יותר – על הבנות, על טמיר, על עצמי
שלא יהיה לי משעמם וגם לא יותר מידי עמוס
שיהיו לי חברים טובים ושאמצא את הזמן להיות בודדה
שאצליח לירצות פחות ופחות במקום יותר ויותר (לפי עצתו של הונדרטוואסר)
שנאכל רק אורגני ושלא נתרושש
שנדע מה טוב בשבילנו ושנכבד את זכותם של אחרים לחשוב אחרת
שנמצא איזון
שיהיה לי הרבה זמן. ביחד ולחוד
שאני אצליח לבשל ושהבנות יאכלו
שאני אפסיק לכעוס כשדברים קורים לא בדיוק כמו שאני רוצה
שאדע להעריך את מה שאנשים אחרים עושים בשבילנו ושלא אנסה לשנות אותם או לרצות יותר
שאכיר חברים חדשים ושאדע להיות קרובה לחברים הקיימים
שיחזירו כבר את השטחים ושלא נאבד תקווה
שיהיה שלום ושנעמה לא תגלה שאפשר לתקן את הוידאו.
שנה טובה לכולם. אמן.

[רותי_קליין*]

עישנתי אתמול את הסיגריה שהבטחתי שתהיה האחרונה. מחר ראש השנה ואני מאחלת לעצמי שנה טובה.
שאהיה יותר בטוחה בדרך שלי ופחות עצבנית
שלא אצעק אף פעם יותר – על הבנות, על טמיר, על עצמי
שלא יהיה לי משעמם וגם לא יותר מידי עמוס
שיהיו לי חברים טובים ושאמצא את הזמן להיות בודדה
שאצליח לירצות פחות ופחות במקום יותר ויותר (לפי עצתו של הונדרטוואסר)
שנאכל רק אורגני ושלא נתרושש
שנדע מה טוב בשבילנו ושנכבד את זכותם של אחרים לחשוב אחרת
שנמצא איזון
שיהיה לי הרבה זמן. ביחד ולחוד
שאני אצליח לבשל ושהבנות יאכלו
שאני אפסיק לכעוס כשדברים קורים לא בדיוק כמו שאני רוצה
שאדע להעריך את מה שאנשים אחרים עושים בשבילנו ושלא אנסה לשנות אותם או לרצות יותר
שאכיר חברים חדשים ושאדע להיות קרובה לחברים הקיימים
שיחזירו כבר את השטחים ושלא נאבד תקווה
שיהיה שלום ושנעמה לא תגלה שאפשר לתקן את הוידאו.
שנה טובה לכולם. אמן.

[בשמת_א*]

רותי, לפעמים יש משפטים שלך שאני בודקת שזו באמת את שכתבת ולא אני...

[בשמת_א*]

רותי, לפעמים יש משפטים שלך שאני בודקת שזו באמת את שכתבת ולא אני...

[רותי*]

רותי,
ממליצה לך לקנות את הספר "עצם הכתיבה" מאת נטלי גולדברג (הוצאת פראג).
ספר שמדבר על כתיבה.
מתנה לראש השנה.
אני בטוחה שלא תצטערי.

[רותי*]

רותי,
ממליצה לך לקנות את הספר "עצם הכתיבה" מאת נטלי גולדברג (הוצאת פראג).
ספר שמדבר על כתיבה.
מתנה לראש השנה.
אני בטוחה שלא תצטערי.

[ענת_גביש*]

בשמת , לקחת לי את המילים !! זאת אומרת , רותי ...לקחת לבשמת שלקחה לי ...(-:
קראתי מה שכתבת על פארק הירדן . כמה חבל שלא נפגשנו . אולי באמת במפגש הבא . אני הייתי אמיצה ולקחתי אויר רק פעם אחת במפגש ,הלכתי "להציג את עצמי " זה באמת מביך בשבריר שניה הראשונה .(לא היית כאן בשנה שעברה ,התפתח דיון על מדבקות עם שם לזיהוי ,שהפף לויכוח עצבני ביותר .בסוף באתי רק אחרי שכמעט כולם הלכו מרוב שלא היה לי אומץ .)
בכל אופן - שנה טובה ומתוקה ופורייה .

[ענת_גביש*]

בשמת , לקחת לי את המילים !! זאת אומרת , רותי ...לקחת לבשמת שלקחה לי ...(-:
קראתי מה שכתבת על פארק הירדן . כמה חבל שלא נפגשנו . אולי באמת במפגש הבא . אני הייתי אמיצה ולקחתי אויר רק פעם אחת במפגש ,הלכתי "להציג את עצמי " זה באמת מביך בשבריר שניה הראשונה .(לא היית כאן בשנה שעברה ,התפתח דיון על מדבקות עם שם לזיהוי ,שהפף לויכוח עצבני ביותר .בסוף באתי רק אחרי שכמעט כולם הלכו מרוב שלא היה לי אומץ .)
בכל אופן - שנה טובה ומתוקה ופורייה .

[רותי*]

האם את יכולה לספר עוד על היעוץ ההדדי.
איפה עושים את זה? באיזה מסגרת?

[רותי*]

האם את יכולה לספר עוד על היעוץ ההדדי.
איפה עושים את זה? באיזה מסגרת?

[דגנית*]

תותי,
סיפרת לי אתמול, קראתי הכל היום.
אני חושבת (וידעתי גם קודם) שאת עולם מופלא מרהיב, צבעוני ואמיתי שמתקיים באשה אחת.
גם אם ההחלטות שאני אקבל בקשר לחיים שלי יהיו שונות מההחלטות שלך, אני מאוד מאמינה בדרכך ובאמת שלך. הכתיבה שלך, כמו השיחות איתך, מאוד מרגשת אותי ומחברת אותי אל מקומות בתוכי שקודם לא חשפתי בפני עצמי.
יכולתי כמובן לצלצל ולהגיד לך את כל זה, אבל מכיוון שדברנו על כתיבה ועל המקום שהיא מתחילה בו, אני כותבת.
את לי מקור של השראה, אהבה וכח.

[דגנית*]

תותי,
סיפרת לי אתמול, קראתי הכל היום.
אני חושבת (וידעתי גם קודם) שאת עולם מופלא מרהיב, צבעוני ואמיתי שמתקיים באשה אחת.
גם אם ההחלטות שאני אקבל בקשר לחיים שלי יהיו שונות מההחלטות שלך, אני מאוד מאמינה בדרכך ובאמת שלך. הכתיבה שלך, כמו השיחות איתך, מאוד מרגשת אותי ומחברת אותי אל מקומות בתוכי שקודם לא חשפתי בפני עצמי.
יכולתי כמובן לצלצל ולהגיד לך את כל זה, אבל מכיוון שדברנו על כתיבה ועל המקום שהיא מתחילה בו, אני כותבת.
את לי מקור של השראה, אהבה וכח.

[אנונימי]

רותי,

אפשר קצת לנדנד לך שתמשיכי, מבלי להצטייר כנודניקית?

וחג שמח!

[אנונימי]

רותי,

אפשר קצת לנדנד לך שתמשיכי, מבלי להצטייר כנודניקית?

וחג שמח!

[ענת_גביש*]

רותי ראיתי ששאלו אותך על פורייה , גם את ילדת שם ?

[ענת_גביש*]

רותי ראיתי ששאלו אותך על פורייה , גם את ילדת שם ?

[גילי_רעי*]

קודם כל רציתי להגיד לכל מי שקורא ומתלהב: רותי קליין היא החברה הכי טובה שלי, ואני כל כך גאה בה שהייתי חייבת לכתוב את זה.

רות
מאז שנעמה נולדה, והחלטת ללכת בדרך המיוחדת לך, אני מוצאת את עצמי כל הזמן צריכה להסביר אותך לאחרים שמרימים גבות ושאר תגובות- התגובה הכי ראשונית שלי לאתר זה היא כמה אני שמחה שיש גם מפרגנים- ואני יודעת גם שיש על מה לפרגן- ומצטערת שלא הצלחתי להראות את זה בעצמי.

מדהים אותי לגלות עד כמה האופן שבו את כותבת ומתארת את המציאות שלך/ן הוא כל כך תואם את הקצב, האווירה והתחושה שאכן קיימת כל הזמן בבית שלך. אני חושבת שזה אתגר מדהים שעמדת בו- להצליח להעביר את החוויה באופן כל כך אותנטי. אני גם חושבת שאחרי שקראתי את זה הרבה יותר מובן לי הכל, למרות שזה לא חדש, הכתיבה שלך חידשה עבורי את כל מה שכבר ידעתי עליייך ועל הגישה שלך, אבל לא היו לי העיניים לראות, האוזניים להקשיב והמקום להפנים בלב .

אז עכשיו אני יכולה לאמר שאני רואה, שומעת, מרגישה ובעיקר מבינה ואוהבת ומקווה שגם תומכת. תמיד ידעתי למה אני חברה שלך, וכיף לי כל פעם מחדש לגלות: אני חברה שלך כי את אישה חושבת עם הכוח לשנות, והכוח לעשות אחרת והכוח לאהוב ולדבוק בדרכך באהבה נורא גדולה- ונכון שזה נורא אישי אבל גם לא יכולתי להתאפק ורציתי לחלוק את האהבה שלי אלייך והגאווה שיש לי בלהיות חברה שלך, עם כל קהל קוראייך האוהד.

רציתי גם להגיד תודה, כי מאז שרעי נולד (כלומר לפני שלושה חודשים) אני יודעת שחיפשת איך לתת לי תמיכה, ושאני חיפשתי את התמיכה שלך והתקשינו שתינו בלמצוא את הדרך הנכונה. עכשיו אני יודעת שהתמיכה שלך היא באותה אהבה גדולה וכוח עצום, ורק זה שאת זאת את והאמת הבלתי מתפשרת שלך זו עבורי תמיכה כללית, עוטפת וכל כך חיונית.

תודה

אוהבת

גילי

נ.ב
חייבים לעשות מזה ספר

[גילי_רעי*]

קודם כל רציתי להגיד לכל מי שקורא ומתלהב: רותי קליין היא החברה הכי טובה שלי, ואני כל כך גאה בה שהייתי חייבת לכתוב את זה.

רות
מאז שנעמה נולדה, והחלטת ללכת בדרך המיוחדת לך, אני מוצאת את עצמי כל הזמן צריכה להסביר אותך לאחרים שמרימים גבות ושאר תגובות- התגובה הכי ראשונית שלי לאתר זה היא כמה אני שמחה שיש גם מפרגנים- ואני יודעת גם שיש על מה לפרגן- ומצטערת שלא הצלחתי להראות את זה בעצמי.

מדהים אותי לגלות עד כמה האופן שבו את כותבת ומתארת את המציאות שלך/ן הוא כל כך תואם את הקצב, האווירה והתחושה שאכן קיימת כל הזמן בבית שלך. אני חושבת שזה אתגר מדהים שעמדת בו- להצליח להעביר את החוויה באופן כל כך אותנטי. אני גם חושבת שאחרי שקראתי את זה הרבה יותר מובן לי הכל, למרות שזה לא חדש, הכתיבה שלך חידשה עבורי את כל מה שכבר ידעתי עליייך ועל הגישה שלך, אבל לא היו לי העיניים לראות, האוזניים להקשיב והמקום להפנים בלב .

אז עכשיו אני יכולה לאמר שאני רואה, שומעת, מרגישה ובעיקר מבינה ואוהבת ומקווה שגם תומכת. תמיד ידעתי למה אני חברה שלך, וכיף לי כל פעם מחדש לגלות: אני חברה שלך כי את אישה חושבת עם הכוח לשנות, והכוח לעשות אחרת והכוח לאהוב ולדבוק בדרכך באהבה נורא גדולה- ונכון שזה נורא אישי אבל גם לא יכולתי להתאפק ורציתי לחלוק את האהבה שלי אלייך והגאווה שיש לי בלהיות חברה שלך, עם כל קהל קוראייך האוהד.

רציתי גם להגיד תודה, כי מאז שרעי נולד (כלומר לפני שלושה חודשים) אני יודעת שחיפשת איך לתת לי תמיכה, ושאני חיפשתי את התמיכה שלך והתקשינו שתינו בלמצוא את הדרך הנכונה. עכשיו אני יודעת שהתמיכה שלך היא באותה אהבה גדולה וכוח עצום, ורק זה שאת זאת את והאמת הבלתי מתפשרת שלך זו עבורי תמיכה כללית, עוטפת וכל כך חיונית.

תודה

אוהבת

גילי

נ.ב
חייבים לעשות מזה ספר