המשך חיינו באפריקה 4

מן יום כזה.
עושה ג'גלינג בין המחשב למטבח- לשרותים (לנגב ל...)- לגדולה שחולה.
בין משימה למשימה נכנסת לקרוא עוד משהו, איזה דף שמצאתי שמוצא חן בעיני באתר הזה (כבר אין הרבה כאלה ).
בין שניצל אחד לאחר, רצה להוסיף לדף עוד משהו שכתבתי, בין קילוף תפוחי האדמה לפירה, מצליחה להשחיל עוד שתי שורות .
בעוד הגדולה שוכבת חולה ומרחמת על עצמה , השניה והקטנה מצאו האחת את השניה כפרטנריות למשחקים.
פעם הגדולה והשניה היו משחקות ביחד.
נראה לי שהגדולה מתבגרת. כבר פחות מתאימים לה המשחקים של פעם.
פעם הקטנה היתה נידחקת הצידה כגלגל שלישי מהמשחקים.
ואז, הפסקת משחקים מאז התקנת הכבלים. שביתה ממש.
והנה זה חוזר, רק בשינויי קל...

לא מספיקה להיכנס הרבה בימים האחרונים אבל מאוד התרגשתי לקרוא על המסיבה. כל כך שמחתי. וכמה דברים שנראים פשוטים לאחרים הם קשים למתבונן האחר. לנגן בחלילית ולהופיע בפני האורחים! וואו! בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. גם מכיוון שאין לי שום כישרון אמנותי כזה וגם מטעמי בושה וחוסר ביטחון. כל הכבוד. בעיניי תכנית שהרכבת לבד ללא אומן חיצוני וכו' מראה על התמודדות גדולה מאוד שלך. מה יותר קל מלהביא בדרן מבחוץ? לך זה בטח נראה עניין של מה בכך שהרכבת את התכנית לבד.

_אני חשבתי שירצו להיות נסיכים, נסיכות, מכשפות, אבירים, פיות וכדומה.
נחשו למה כולם התחפשו...
לתלמידים ולמורים_
קצת באיחור אבל...
אני לא חושבת שצריך לקחת קשה את עניין המורה תלמידים. גם אנחנו אהבנו לשחק בכך, ואני זוכרת שזה היה בגלל שזה נראה לנו אז נורא "קול". היה לה לוח וגירים וכל מיני עזרים טקטיים כאלה (למי היו אז דברים כאלה בבית?) ומעולם אבל מעולם אני לא זוכרת את עצמי מתעניינת ומשחקת בפיות נסיכות וכו'. אני נשבעת שאפילו לא הייתי קרובה להתחפש באיזשהו פורים לאיזה סוג של נסיכת כוכבים או משהו בסגנון.

נראה לי שהגדולה מתבגרת. כבר פחות מתאימים לה המשחקים של פעם.
ובגלל זה שוב כל כך נהדר שהרכבת כזו מסיבה מוצלחת בעבורה וחוג חברותיה גדל.

_כלומר, חשבתי שהכל משתפר, כי יש לנו מפגשים ואני מאוד מחבבת את האמהות שם, יש לנו חוף ים כייפי וזמין, ובריכה גם.
אבל משהו מרגיש עדיין ריק, חסר. וזה עמוק בפנים._
אבל יש שיפור, לא יעזור לך כלום. יש שיפור. ואם את נשארת באפריקה אז זה משהו. וזה הרבה. ואני מסרבת לתת לך לשקוע.
ודרך אגב, מידי כמה ימים, שבועות, את מתארת נפילה אצלך וכו'. אני לא באפריקה וגם לי יש כאלה ירידות ועליות כל הזמן, כל החיים. ייתכן שזו נגזרת גדולה מאופיינו. ממבנה האישיות הבסיסי. כשטוב אז מאוד טוב, וכשקשה אז מאוד קשה.

חוזרת ואומרת שתחפשי איזה חיזוק/טיפול אלטרנטיבי. תבדקי סביב בקהילה הלבנה, ייתכן שאת מפספסת משהו. עכשיו את מכירה הרבה יותר אנשים ויכולה להתעניין במעגל גדול יותר. לא כך?

אני אמרתי שהגדולה כבר גדולה מידי למשחקים של פעם?
האידיליה חזרה לביתינו , ושלושתן משחקות ביחד בברביות, או מה שזה לא יהיה.
שששששש, ש"לא אפתח להן עין"...

. מה יותר קל מלהביא בדרן מבחוץ?
בעלי ואני פשוט לא אוהבים את זה.מה גם שזה עולה כסף.
בניירובי נאלצנו לעשות את זה, כי הבנות התעקשו.
כאן, חזרנו לפשוט והנעים.
תודה על הפירגון.

אבל יש שיפור, לא יעזור לך כלום. יש שיפור.
שוב תודה.
יש שיפור בחוץ.
לא בטוחה שבפנים גם.

חוזרת ואומרת שתחפשי איזה חיזוק/טיפול אלטרנטיבי.
אוההה (אנחה).
חוזרת ואומרת שפשוט ריק כאן מהבחינה הזאת.
אני יודעת שיש קצת עיסויים, אבל זה לא מה שאני מחפשת.
ובכל זאת, אשמע בעצתך ואנסה לשאול את הנשים במפגש.

חוזרת ואומרת שפשוט ריק כאן מהבחינה הזאת.
כמו גם מהרבה בחינות אחרות

(הייתי חייבת להוסיף לאחר שקראתי את מה שכתבתי

)

דיווח יומי.
לקטנה היה חום בלילה. התחיל אחה"צ. עלה, ירד, שוב עלה, ושוב ירד. נשאר כל הלילה. בבוקר- כאילו כלום.
גם התנהגה כרגיל כל אתמול.
הגדולה מרגישה יותר טוב.
וגם אני.
המועקה נרגעה.
יום רגוע בבית. לא צריך לצאת לשום מקום, לא צריך למהר לשום חוג. כמו שאני אוהבת.
בבוקר עשינו שיעורים באנגלית, והשניה התקדמה קצת גם בחוברת בעברית. זה כיף לראות איך הן מתקדמות בלימוד.
זה נתן לי הרגשה של "עשינו משהו מועיל סוף סוף".
טוב, לצערי אני לא משוחררת לגמרי מתפישות שבי למיניהן.

עכשיו הן שוב משחקות ביחד.
וזו נחת גדולה עבורי.

הגדולה עושה שיעורי ציור לשניה.
פעם זה היה שיעורים בעברית, שדעכו לאט לאט.
עכשיו זה שיעורי ציור. והשניה, שלא העזה לצייר המון זמן, נהנית כל כך. הן מציירות בעיקר (או יותר נכון- רק) נשים, או גברות ליתר דיוק. עם כל מיני שמלות בצורות שונות ותסרוקות מתסרוקות שונות. יש צורות עיניים שונות ומשונות, וצורות לפה.
השניה מתמוגגת מה"טכניקות" החדשות ונהנית מכל רגע. הגדולה נהנית גם כן, להרגיש גדולה, ללמד את מה שהיא יודעת, לראות שהשניה שמחה בזה.

אני באמת מרגישה פתאום כאילו ירד ממני איזה עול.
כנראה שכל האירועים והמפגשים החדשים והארוחים שחדשים לי באופיים היו כבדים עלי.
מרגישה מן קלילות.
איזה כיף.
מחכה לחנוכה. מחכה לאחי שיגיע.
לא מחכה לעוד התחממות ועליה בלחות, שמתהווה בכל יום.
אבל זה כבר חלק מהדיל.

_אני באמת מרגישה פתאום כאילו ירד ממני איזה עול.
כנראה שכל האירועים והמפגשים החדשים והארוחים שחדשים לי באופיים היו כבדים עלי.
מרגישה מן קלילות.
איזה כיף.
מחכה לחנוכה. מחכה לאחי שיגיע.
לא מחכה לעוד התחממות ועליה בלחות, שמתהווה בכל יום.
אבל זה כבר חלק מהדיל._

איזה יופי!
@}

היי אורית
נמצאת פה כל הזמן...
גם אם לא תמיד מגיבה...

אתמול במפגש.
שוב היה נעים.
סוף סוף הקטנה שלי התחילה לשחק עם הבת של איזבלה (המארחת). הן בערך באותו הגיל. זה שימח אותי.
השניה קצת השתעממה הפעם. הגדולה ניסתה את כוחה על הקורקינט בחוץ.
הבאנו איתנו את המאפינס שאפיתי אתמול. יצאה כמות גדולה, אז שמרנו חלק למפגש.
זה היה רעיון טוב, כי אף אחת אחרת לא הביאה כלום הפעם.
ואז, הפלאפון שלי צלצל. אח שלי.
שמעתי את זה בקולו עוד לפני שהוא אמר במפורש.
לא יוכל להגיע אלינו לחג.. הבוס שלו נוסע, והוא חייב להישאר.יגיע אחרי החג. שבוע מאוחר מהמתוכנן.
כל כך התאכזבתי.
כבר ראיתי אותו בעיני רוחי אוכל איתנו סופגניות, מדליק איתנו נרות, פותח את סביבון הפלא עם הבנות..
רק אז הבנתי כמה אני מצפה לזה ורוצה את זה.
טוב, חצי נחמה- לפחות הוא אכן יגיע אחרי החג ויהיה איתנו כמעט שבועיים.
עדיין יש הרבה דברים כייפים שאפשר לעשות ביחד, אבל איכשהו יש משהו מיוחד יותר באוירה של חג...

מבינה אותך!!
קשה לדחות את הכיף בשבוע, כשכבר ציפינו לו.
ועוד להיות בלעדיו בערב החג.

הי אורית!
קפצתי ל"ביקור" באפריקה שלך,וגיליתי שבין עידוד לעידוד שלך אותי,גם לך לא קל. עד מתי את שם?
מעולם לא הייתי באפריקה,והיא בשבילי מושג . ולך-אלו החיים,וגם ים ומשפחה . את כותבת גם עם הילדות ? יש לכן יומן משותף? זה יכול להיות כיף למשל לצלם מקומות ונופים ואחר כך לפזל אותם למשל,לפרק ולהרכיב..להמציא כל מיני משחקי זיכרון על קלפים שידגישו את החוויה במקום.
כמה זמן אתם כבר שם? אולי בעצם כבר מיצית סוג כזה של חוויה?
יצירה מחומרים מקומיים-כמו ציור על קליפות עץ...אני מנסה להיות שם איתך,לדמיין את הנוף וחלקיו,וליצור בתוכו או איתו אמנות ... כמו לצייר על החול ולצלם את הציור. אולי כשתחזרו הדברים ייראו אחרת,ויקבלו צבעי געגוע.
אני כותבת את כל זה,בשעה שלא ממש מכירה את הסיפור השלם. אז מתנצלת אם אני נשמעת טרחנית מדי...

אורית, יש לי המון מה לכתוב לך. אבל כרגע זה מאוד מבולבל ולא מגובש, ואני בעצמי לא יודעת איך ומה לכתוב לך.
אבל רק שתדעי שאני איתך
שולחת לך |חיבוק| ענקי.
ונשיקה

ועוד משהו: בזמנים הכי-הכי קשים שלי. ימים איומים באמת. אחד הדברים שהחזיקו אותי היו : לשיר! לשיר! D-:

תודה על ההבנה, עדית.

אם במדבר, איזה כיף לראות אותך כאן.
מעניין איך שכל אחד נותן עיצות מהתחום שלו, מהכיוון שלו.

ןבעצם, טיבעי מאוד שכך.
לא טרחני בכלל.
אולי בעצם כבר מיצית סוג כזה של חוויה?
אני תוהה בעצמי...
כמה זמן אתם כבר שם?
כאן, בדאר -א-סאלם שבטנזניה, אנחנו 10 וחצי חודשים בערך.(אבל מי סופר...).
לפני כן היינו כשנה וחצי בניירובי שבקניה.
קצת יותר משנתיים מאז שעזבנו את ישראל.
סיפור ארוך...
הצעות מעניינות "משחקים שידגישו את החוויה שבמקום".
אני צריכה לחשוב על זה.
תודה.

אנהאטהההההההה,
מחכה למילותייך.

הימים עוברים.
אתמול היינו בריכה.
כבר כתבתי כמה אני אוהבת בריכה. המים מרגיעים אותי.
הבנות שיחקו בנחת, ואני צפתי לי על הגב, אוזניים בתוך המיים, שקט, רק המים, השמיים ואני.
ניסיתי להסתכל על עצמי מהצד.
רואה את עצמי כמו בטיול, מסע.
זה כייף לטייל, יש הרגשה של זמניות להכל, הכל מרגש ומסקרן וחדש.(ותמיד אפשר לחזור הביתה).
אבל לאורך כל כך הרבה זמן, זה כבר הופך לתקופת חיים ממשית. זה כבר לא ממש מרגיש טיול.
אז מה כן?
איך מתמודדת עם טיול שהפך לצורת חיים?
איך נהנית מהכיף והטוב מבלי שיעיקו עלי הדברים הקשים.? שהרי בשגרת היום יום לא תמיד יש התרגשויות וחידושים.
במים הרגשתי מן קלילות נעימה.
תשובות לא באו.
ועכשיו, כשהמים היחידים סביבי זו הזיעה הניגרת

,מנסה לעשות חשבון נפש.
הבחירה בידי, בסופו של דבר(,לקח לי הרבה זמן להבין את זה, ותודה לכל אלה שלא הירפו).
כבר דיברתי עם בעלי על חופשה ארוכה בקיץ.
הסברתי לו שאני זקוקה לזה כמו אויר לנשימה.
שאני כבר עובדת על ריק, ואין לי מאיפה להתמלא, וזה לא בריא לי ולמשפחה.
הוא, פרקטי כהרגלו, מיד חשב על ההוצאה הכספית.
את זה אני עדיין צריכה לברר.

_אני באמת רוצה לחזור הביתה, עדיין יותר מכל דבר אחר.
אני באמת לא רוצה לחזור ללא בעלי._
המשפטם האלה מלווים אותי כל הזמן.
ואיתם המשפט הנילווה
אני במלכוד. ייתכן ואצטרך לחשוב על פשרה. אני שונאת פשרות. הן תמיד מן משהו כזה באמצע.

אני משערת שבנתיים הפשרה היא ביקור ארוך יותר בארץ.
לא יודעת לאן זה יקח אותי הלאה.

אני מודה בליבי על הכתיבה כאן.
הכתיבה עוזרת לסדר את המחשבות.,ולעיתים אף מעלה מתוכי דברים שסרבתי לחשוב עליהם במודע.
והמילים שלכן ,כולכן, שעוזרות, מעלות רעיונות, תומכות.
גם אם לעיתים לא אוהבת את מה שכותבים, זה תמיד רלוונטי, תמיד נוגע.
תודה.

הוא, פרקטי כהרגלו, מיד חשב על ההוצאה הכספית
טוב, הוא גבר...

אבל מה הקשר בין הארכת החופשה שלך להוצאה הכספית? אם את במילא נוסעת ומתארחת את המשפחה? או שמא מדובר על חופשה נוספת, הקדמת החופשה?

אבל מה הקשר בין הארכת החופשה שלך להוצאה הכספית?
אני שוקלת להאריך את החופשה השנתית, שהיא בדרך כלל כחודש, ולשכור דירה.
לגור אצל המשפחה חודשיים-שלושה...לא נראה לי.
ואז יש גם הוצאות של אוכל, נסיעות קצת.

מתסכל.
הבכורה צריכה לראות רופא עיניים.
לך תמצא כאן רופא עיניים נורמלי.

בניירובי, הלכנו בהתחלה לרופא אחד, שעשה טעות נוראית באיבחון. זה כמעט עלה לנו בראיה בעין הבעייתית. בסוף מצאנו רופא טוב, ובעזרתו הצלחנו לתקן את הנזק.
עד עכשיו הכל היה בסדר.
פתאום בימים האחרונים היא שוב מתלוננת על כאבים בעין.
הלכנו לאופטמטריסט, שאמר שהראיה בסדר, כלומר המשקפיים מתאימים לרמת הראיה של העין.
אבל עדיין כואב.
צריך בדיקה של רופא.
ניסינו באיזה בית חולים שבו יש רופאים טובים, כך נאמר לנו, מאירופה, שעובדים שם בהתנדבות עבור המקומיים.
כל אחד יכול לבוא.
ניגשנו עם שם של רופא מומלץ.
יש תור רק לעוד חודש וחצי!
נו באמת, אני לא אחכה חודש וחצי עם העין שלה כואבת!
להגיע לרופא אחר שם זה לחכות שעות ארוכות בתור, בחום הנוראי (כמובן שאין מזגנים ), עם כל המקומיים.
תודה, אבל לא תודה.
בא לי לבכות.
יש עוד בית חולים אחד, שבו יש רופאים בסדר.
עכשיו צריכה לברר אם יש שם היום רופא עיניים.
הולכת לכתוב מכתב לרופא שיפל בה בניירובי, לשמוע את חוות דעתו.
בזמניים כאלה אני שונאת לגור כאן ב"מדבר" הזה...

טוב, היינו אצל איזה רופאה בבית חולים.
אמנם מקומית, אבל זה מה יש.(ציפינו להודית. זה בית חולים של הודים- "אגא קאן").
לפחות אמרה שלא מוצאת כלום.
נירגעתי.
איזה יום משוגע.
התרוצצתי בחום הזה עם שלוש בנות בכל העיר

.
חזרנו הביתה.
מזל שקניתי להן פיצה בצהריים.
עכשיו הולכת לאכול משהו ולהרגע.

תבינו שאנחנו כמעט ולא משתמשים בשירותי רופאים.
בעלי מטפל ברפואה סינית, וזה פותר לנו את רוב הבעיות.
אבל בעיות עיניים זה משהו שאנחנו רוצים עליו לפחות חוות דעת של רופא.
ואחרי ההיסטוריה שלה העין המדוברת, קצת נילחצתי.
0-|

אהלן
לי יש בעיות ראייה חמורות ביותר. משהו שמאד מאד עזר לי זה תרגילים בשיטת שניידר
מאד פשוטים ומאד אפקטיביים
את יכולה לכתוב למאיר שניידר אימייל
הכתובת היא
[email protected]
ספרי לו במילים פשוטות מה הבעייה עם העין
אולי יש לו רעיונות בשבילך
בהצלחה
אה, וגם הייתי אומרת, בטח לעשות את התור לעוד חודש וחצי, אבל גם לצלצל ולראות אם יש ביטולים שאפשר לקבל תור במקומם? אולי יותר טוב מכלום, לפחות תדעו שהיא מתישהו תראה רופא טוב

תודה על הדאגה חמוטל.
בנתיים, אחרי שנרגענו והבנו שאין בעיה רפואית, החזרנו לעצמנו את האחריות.
בעלי עשה לה קצת דיקור אתמול בערב (שלווה בצרחות שלה ובדמעות, אבל מתוך הסכמה לעשות את זה...).
היום כבר אינה מתלוננת על כאבים.
אני חושבת שיש לנו את הספר על שיטת שניידר, אבל לא ידעתי שאפשר פשוט לפנות אליו .
תודה גם על המידע.

מתקרב חג המולד.
מתקיימות מסיבות ציבוריות בכל מקום.
למשל, במועדון היאכטות אליו הצטרפנו לא מזמן.
התלבטתי מאוד אם בא לי להשתתף.
כל זמן שלא קיבלתי כל הודעה על אירוע, החלטתי להתעלם.
אתמול פתאום היגיע מהם אי מייל עם הודעה על המסיבה אצלם.
תתקיים ביום ראשון אחה"צ..
לא ידעתי שהם מקיימים את המסיבה לפני החג עצמו. אז זה כבר בעוד כמה ימים.
סנטה קלאוס אמור לחלק מתנות לילדים.
ההורים צריכים לקנות מתנה לילדים שלהם ולהביאה למועדון מבעוד מועד.
פתאום החלטתי שנלך.
כל כך יבש כאן ומשעמם. זה יהיה משהו נחמד לעשות. לבנות זה בטח יהיה כיף.
טוב. צריך לקנות להן מתנות.
בעלי עסוק בעבודה עד מעל הראש ואין לו זמן לזה.
איך אקנה להן מתנות בלא ידיעתן?
בלית ברירה סיפרתי להן מה הולך להיות במסיבה והיסברתי שאני רוצה לצאת לבדי בכדי לחפש להן מתנה שתהיה להן הפתעה. שתי הגדולות הסכימו בהתלהבות. הקטנה הסכימה בהתחלה, אבל ברגע האמת, כשכבר הייתי בדלת, התחרטה ובכתה "אני עוד קטנה, אני צריכה לבוא איתך".
אין מה לעשות.
נכנסתי אית לאוטו ונסענו.
הלכתי לבסטות שיש על הכביש, בהן מוכרים דברים אפריקאים.
הסתכלתי והסתכלתי. היה קשה להחליט מה לקנות. והקטנה נכנסת, נוגעת, בודקת כל דבר, ואני, נוסף להתלבטות, גם צריכה להשגיח שלא תקלקל כלום. מזל שהמקומיים אוהבים ילדים קטנים...
בסוף בחרתי לכל אחת כרית יפה וארנק קטן, עשוי ממשהו כמו קש בצבעי אדמה. מצא חן בעיני.
לא זול, אבל חג המולד יש ק פעם בשנה, לא?

הסברתי לקטנה שהיא לא מקבלת את זה עכשיו, וגם שלא תגלה לאחיותיה מה קניתי.
חזרנו הביתה.
הגדולות קיבלו אותנו בהתרגשות, הסתכלו על השקיות בסקרנות.
ואז הקטנה אומרת: "אמא קנתה לנו כריות"...

התעלמתי.
נכנסתי לחדר השינה, עטפתי הכל.
נביא מחר למועדון.

אני שוקלת להאריך את החופשה השנתית, שהיא בדרך כלל כחודש, ולשכור דירה.
לא חייב לייקר באופן משמעותי לדעתי. האם ניתן לשכור למשל חדר פנוי בקיבוץ שלך? או באזור?

אני מבררת את זה.
תודה על ההתעניינות.

אורית,

אני שמחה לשמוע שהחלטת ללכת למסיבת ה"כריסמס" במועדון.
זו חוויה נהדרת- משהו אחר, שונה, מעניין. אני בטוחה שכולכם תהנו מאוד.
פרט לזה יהיו גם המון אנשים וילדים והמון שמח.
מקווה שיהיה רק כיף!
בינתיים שולחת לכולכן המון אהבה|L|

חוזרת לספרים של פייבר ומייזליש.
מבינה כמה התרחקתי מהדרך שלי.

איך אפשר לתרגל תיקשורת מקרבת וגישור, להיות רגוע ולא ליפול לתוך כל ריב מטופש כשאני עסוקה בלשרוד, כשאני עצמי אינני רגועה וממוקדת?
מרגישה חנוקה ולא בטוחה מה המוצא.
לפעמים אני חושבת לעצמי "הלואי ולא הייתי מגיעה לכאן לעולם. הלואי והאופציה הזאת מעולם לא היתה מגיעה".
בעלי בטח יתרעם על כך "בטח, את לא מפרנסת אז לא אכפת לך".
אולי. לא יודעת.
הלואי והייתי יכולה לחזור שנתיים וקצת אחורה....
פשוט רוצה את החיים שלי בחזרה.
וזה לא בגלל שהכל היה מושלם. וזה לא בגלל שלא היו גם בארץ ימים מחורבנים.
זה פשוט בגלל שאני רוצה הביתה, ואני רוצה את כל המשפחה שלי איתי.
ואני מפחדת לחזור עכשיו לבדי. זה לא מה שאני רוצה. אבל גם אין לי ברירה.

התלבטתי מאוד אם להוסיף את הקטע האחרון.
בסוף ...

_חוזרת לספרים של פייבר ומייזליש.
מבינה כמה התרחקתי מהדרך שלי._

נראה לי שלכולנו יש ימים כאלה לא ??
זה פשוט בגלל שאני רוצה הביתה, ואני רוצה את כל המשפחה שלי איתי.

אווווף, כמה קשה ומורכב

עירית_לוי

תודה לכולכן.

כל כך מבינה. יכולה להזדהות עם כל מילה.
ובכל זאת אני מאז עברתי כברת דרך לא קצרה....
מה אומר לך יקירתי....מאחלת לך רק טוב. נסי להקשיב לליבך ולכי אחרי נטיותיו.

ואני מפחדת לחזור עכשיו לבדי
אני חושבת שעניין החופשה הוא רעיון נפלא. כך תוכלי לבדוק באמת האם את רוצה ומסוגלת לחיות רחוק מהאיש.
חופשה היא תקופה מוגבלת- זה גם הופך את הניסוי לקל יותר.

שולחת לך המון אנרגיות ואהבה|L|

בכל פעם שאני חושבת על החופשה הארוכה, אני מתמלאת התרגשות.
המחשבה על זה כאילו עושה את השהות כאן עכשיו, את היום יום יותר נעימים לי.

אוריתקט, לאחרונה מרגישה יותר ויותר כמוך..
גם לי נמאס וקשה ויש ימים מבלבלים שהחיוך שלי מתמהמה...
גם לי פתאום עולה בראש לחזור לבד בלי בנזוגי לכמה זמן..
גם לי מחכה חופשה באופק שגורמת לשהות כאן להיות נעימה יותר
מצד שני מרגישה מאוכזבת שזו רק שהות קצרה ולא לתמיד.. כמו שתיכננתי ממש לא מזמן לעשות.
החזרה לארץ ללא אישי קורצת ומפחידה, מתעתעת... הפחד חוסם את הראיה קצת.
מה יהיה איפה אעבוד איך אסתדר ללא האיש (לך עוד יש 3 בנות לכלכל).
פתאום חשבתי על הדף להטיל ספק בפרדיגמות שפתחה בעבר עירית לוי ואני נעניתי לאתגר וניסיתי ללמוד משם משהו,
ונראה שזה מה שחוסם אותי כרגע, הפרדיגמה: זה לא ילך, זה יהיה קשה לי מידי וכו וכו
בין השאר פרח מציעה "להפוך" את המשפט לטוב: זה ילך בטוח, אני מצליחה בלי בעיה וכו, מנסה לעבוד על זה כרגע. מציעה לך לקרוא שם,
אולי יתעורר משהו, אולי יעזור. אני בנתיים עדיין בהרהורים ועיבודים... עידכון בקרוב, אצלך.

תודה גמד.

אתמול, מפגש.
השניה היתה התורנית שלא רצתה ללכת הפעם.
גם לי היתה מחשבה כזאת לרגע, אבל ברגע הבא החלטתי שאני לוקחת את עצמי ואותן והולכת בכל זאת.
בכי וצרחות כל הדרך.(שבע דקות בערך

)
נכנסנו.
ישבו בחוץ הפעם, יש להם חצר כייפית עם דשא וארגז חול. מוציאים משחקים לקטנים, הפעם הוציאו ניירות וצבעים לצייר.
ובניגוד לחצר שלנו, שבעיקר חם ומחניק בה, אצלם אחה"צ תמיד יש רוח נעימה שבאה מהים ומנעימה את האויר.
כל אחד התמקם.
היו רק עוד שתי אמהות חוץ ממני. אינטימי כמו שאני אוהבת.השתיים שאני מכירה הכי טוב.
ואז הן התיישבו בכדי להקריא את הקטע שבחרו (תמיד מוצאות איזה קטע שקשור באימהות מקריאות ומדברות עליו כל אחת מחוויותיה, ומייסמות, כמובן, באלוהים...

).
איזבלה פנתה אלי קודם, ושאלה איך עבר השבוע, כי דיברתי איתה ביום הלחוץ בו חיפשתי תשובה לבעית העין של הגדולה.
אני התחלתי לענות, ופתאום התמלאתי דמעות ולא יכולתי לעצור.והתחלתי לספר כמה קשה לי בכלל, על הגעגועים הביתה, על הבדידות,על החוסר בחברה לבנות, שמעיק עלי.
והן ישבו והקשיבו. אמרו שזה בסדר לבכות ושלא אעצור. אמרו שישימו היום את קטע הקריאה בצד ויקשיבו לי היום.
ואני סיפרתי הכל על מה שעובר עלי, ועל הרצון לחזור הביתה, ועל הקושי לחזור ללא בעלי.
לא האמנתי שזה קורה.
זה היה מופלא.
אחר כך ניסו לעודד, להבין, להזדהות.
בין לבין התפניתי לרגע לילדה צועקת, או שסתם צריכה עזרה.
וזה הרגיש לי כל כך טוב.
תוך כדי הצטרפה עוד אמא, שהגיעה.
בסוף קינחו בתפילה שלהן. ביקשו אם אפשר להתפלל עבורי. הסכמתי. תפילות מגיעות ליקום (או לאלוהים), ונישמעות..
ניסו להציע פתרונות לבדידות. אולי לעשות ברביקיו ולהזמין גם אותנו ביחד עם עוד אנשים.
לקראות חג המולד, חברי הכנסיה של איזבלה יתכנסו על החוף בשבת לבלות ביחד את היום. אמרה שתזמין אותנו לבוא.
זה מפגש חברתי בלבד. יכול להיות נחמד.
הודיתי להם מאוד כשנפרדנו.
עדיין קשה לי לעכל את מה שקרה ואני הופכת בזה בראשי.
ממש כמו קרן שמש זוהרת מבעד לעננים. והיא אמיתית ומוזהבת.

בערב הלכנו להצגה.
יש כאן תיאטרון חובבים שמעלה הצגה בכל כמה חודשים.
הלכנו כל המשפחה והיה נפלא.
הצגה ססגונית, מצחיקה ומשעשעת שהתאימה גם לילדים.
הבנות התמוגגו, וגם אנחנו.
צחקנו ונהננו כל כך.

בלילה היה לי קשה להרדם.
כל אירועי היום עדיין הדהדו בי.
מישהו אמר לי פעם, לא זוכרת אם כאן באתר או חברה בארץ, שרק כאשר ארפה לגמרי ואפסיק להתנגד לחיים כאן, רק כאשר אבין ואקבל שזה מבחירה שלי, אז אוכל גם להנות והרגיש טב.
אולי זה מה שקורה לי,
עכשיו, כשהבנתי שהבחירה בידי אם להישאר או לא?

הבוקר נסעתי עם איזבלה. היא הראתה לי חנות ספרים ומוצרי כתיבה.
יש באזור שלנו, אבל יקר מאוד ודל.
החנות הזאת קצת רחוקה יותר, אבל לא יקרה כל כך.
מקום לא גדול. אבל יש הרבה דברים שחשבתי שלא אוכל למצוא כאן, או שיש רק ביוקר.
יכולתי לבלות שם שעות...
בסוף הצלחתי לבחור כמה חוברות עבודה, כמה מחברות, בועות סבון (מצרך יקר ערך) ועוד כמה דברים קטנים.
כל כך שמחתי לגלות את החנות הזאת, שיש בא קצת חומרי יצירה, חוברות עבודה בחשבון ובאנגלית, חוברות יצירה, ועוד ועוד. באמת דברים שחשבתי שאין כאן בכלל.

זו הפעם הראשונה שאני מתחילה להרגיש באמת שאולי, אולי...מאוד בזהירות....אולי אוכל להרגיש כאן יותר טוב.

מחר שבת.
סופ"ש.
ביום ראשון מסיבת חג המולד במועדון היאכטות.
שבת שלום.

_עדיין קשה לי לעכל את מה שקרה ואני הופכת בזה בראשי.
ממש כמו קרן שמש זוהרת מבעד לעננים. והיא אמיתית ומוזהבת._

וואו, כמה חיכינו לקרן השמש הזאת, ואני בטוחה שאחריה הן יתחילו להגיע בזוגות ובשלשות ובסוף נצליח לראות את השמש במלוא הודה. אותה שמש שזורחת באפריקה, בישראל, באוסטרליה וכו' וכו'

שבת נהדרת לכם

וואו, את כותבת כל כך מרגש.
כל כך שמחה בשמחתך!!

והיא אמיתית אני עדיין מחכה למפגש כזה כאן..

יש כאן תיאטרון חובבים שמעלה הצגה בכל כמה חודשים
א. אמרתי שאתם בעיר הגדולה?
ב. יש הצגה ולא תלית הרשמה על לוחמודעות?

כאן הייה חוג והתמוסס עם עזיבת השחקנית הראשית לפני כשנתיים.

<ירוקה מקינ(ו)אה>

תודה רסיסים וגמד.
נעים לדעת שאתן שם.

אחד מהדברים שקניתי זה חוברת קטנה לקיפולי נייר עם ניירות צבעוניים ליצירה.
הגדולה התיישבה לבדה והתחילה לנסות. פתאום באה להראות לי חתול, איש קטן.
כולה קורנת מאושר ומחדוות יצירה.
אמנם עושה את זה מול הטלויזיה, אבל בכל זאת...

אחרי הרבה חסר כל מגע אנושי כזה מחלחל עמוק למקומות פתוחים , לא?!

עירית_לוי

כל כך שמחה בשמחתך!!

אחרי הרבה חסר כל מגע אנושי כזה מחלחל עמוק למקומות פתוחים , לא?!
ואוו, קראתי כמה פעמים עד שהבנתי.
כן, נראה לי שהתיאור מדוייק.

פתאום יש לי הרגשה שאני ממש חוששת להתמכר ל
מגע אנושי כזה מחלחל עמוק למקומות פתוחים.
כאילו לא בטוחה שזה נכון לעשות. כאילו הולכת על מדרון תלול מנסה לא להחליק.
כאילו, מה יהיה אם...
אחרי כל כך הרבה זמן, נהייתי ממש חשדנית וזהירה.
בודקת כל צעד 20 אלף פעמים.
לפחות יש את מה לבדוק.

תודה עינת ופרח.

דגנית, סליחה שלא ראיתי אותך.
אמרתי שאתם בעיר הגדולה?
חחח.
כאן זה כבר לא חוג דרמטי. זה ממש מועדון חברים, ויש מיתחם ומבנה תאטרון אמיתי!
וההצגות הן נראות אמיתיות כאלה, כמו בערים הגדולות באמת.

גרמת לי לצחוק. תודה.

ממש כמו קרן שמש זוהרת מבעד לעננים. והיא אמיתית ומוזהבת.

<קוראת>
ליזה ליזה.

שלום לך אורית. כבר הרבה זמן שאני עוקבת בדריכות אחרי הבלוג, ולא ממש מגיבה , בעיקר משום שהתחושה היא של בלוג פרטי שלך ושל חברותייך. בקיצור , לא הרגשתי נוח להגיב. הפעם החלטתי בכל זאת לכתוב. אם ולא מתאים לך תמחקי.
אז ככה, שמי הדר ואני נמצאת בשליחות בארצות הברית. נכון שארצות הברית ואפריקה נמצאות בשתי קצוות, אבל הגעגועים העזים זהים. הגעגועים למשפחה, לחברים למפגשי אחר הצהריים עם חברות. לגן השעשועים הומה בילדים, לאופניים ועוד ועוד. אנחנו כאן עם שני ילדים בני 5 ו- 4 והתחושה שלי היא שאני גוזלת להם את ילדותם, כי אין כמו לגדול בארץ ולא משנה באיזה שפע חיים. (בעלי אגב לא חושב כך).
הסיבה שבגינה החלטתי להגיב היא המשפט: "החוסר בחברה לבנות, שמעיק עלי", וחשבתי לעצמי איך הן מרגישות באפריקה, האם הן מדברות על הקשיים, האם הן רוצות לחזור לארץ? האם החוסר בחברה מעיק גם עליהן? ואם כן מדוע לא לרשום אותן לאיזה מסגרת חינוכית. שלא תביני אותי לא נכון, אני מאוד מכבדת ומעריכה את עקרונות החינוך הביתי ובאמת ובתמים מאמינה שהבית הוא המסגרת הטובה ביותר. אבל לפעמים יש אילוצים. הבנות לא נפגשות עם חברים קרובים אחר הצהריים, לא הולכות לבילויים שאליהם מורגלים הילדים בארץ. הן אחת עם השנייה והשלישית וזה בסדר גמור אבל לא מספיק. בעיקר בגלל שהן בארץ זרה.
גם אני לא מיהרתי לרשום את ילדיי למסגרת חינוכית, וכאן האפשרויות לחוגים ובילויים בשעות הבוקר הן בלתי מוגבלות. יש מבחר עצום של חוגים בשעות הבוקר. ובכל זאת, הם רצו לפגוש חברים קבועים ולהיות במקום קבוע. כיבדתי את בקשתם והם הולכים למסגרת שלא על בסיס יום יומי, אבל זה מקל עליהם (ומקשה עליי, כי אני שונאת לקום בבוקר ומעדיפה שהם איתי). הם מתגעגעים אחד לשני, חולקים חוויות, פוגשים חברים בגילם, ולא כמו בהתחלה שבני בן החמש וחצי נאלץ לשחק עם ילד בן שלוש, וזה מאוד מאוד תיסכל אותו.
וחשבתי על זה בעיקר משום שהגדולה נהנתה במסגרת חינוכית שהייתה בה בקניה.
זהו, יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל אני לא יודעת אם מתאים לך לשמוע, בכל מקרה גם אם תמחקי אני אבין.
שבת שלום, והמשך שהות נעימה ככל שניתן.
הדר

הי הדר.
הבלוג אינו "שלי ושל חברותי".
אינני מכירה כלל את רוב הנשים שכותבות כאן, אלא הכרות וירטואלית בלבד.
מצטרף מי שרוצה להגיב, וכולם מוזמנים.
אז ברוכה הבאה.

, וכאן האפשרויות לחוגים ובילויים בשעות הבוקר הן בלתי מוגבלות.
ואוו, הלואי עלינו...
בכל מיקרה, אחזור ואומר שעל דרך חינוך בנותיי אינני מתפשרת.
אם לא נצליח להסתדר כאן גם מבחינה חברתית, אחזור לארץ בלי בעלי, עם כל הקושי.
הבעיה החברתית אינה רק של הבנות אלא גם שלי.
אנחנו מדברים על זה ועל כל הקשיים שלנו בכלל, כל אחת מביעה את התסכול והקושי שלה , כולל אני.
מדברים על הגעגועים לישראל ועל החברים שהשארנו שם.
כמו שאנחנו מדברים בגלוי גם על האפשרות לחזור לישראל בלי אבא.
כרגע נראה שאולי דברים יכולים להשתנות לטובה. הלואי שכך יקרה.
מקוה מאוד שדרך הנשים הנעימות שפגשנו , נפגוש עוד ועוד אנשים וילדים.
נותנת לזה עוד קצת צ'אנס. אולי עד הביקור בארץ.
נראה מה יביא לנו הזמן.
דוקא ביתי הגדולה נהנית מחברה בכל הגילאים.
במפגש האחרון היא התחברה עם ילדה בת שש ונהנתה מכך מאוד.
השניה שלי, שהיא בת שש וחצי, מאוד ביישנית וקשה לה להתחבר לאנשים חדשים, בכל גיל. לוקח לה יותר זמן.

מה שכן נעים כאן זה שמקבלים את החינוך הביתי עם הרבה פחות הרמות גבה.
זה לא נפוץ יותר מבישראל, אבל אני לפחות לא מקבלת הרגשה של "איזו פסיכית משוגעת" מהסביבה.
חצי נחמה

קראתי פעמיים את הקטע של המפגש ואני חייבת
להגיד לך שמשהו פה משתנה... ל-ט-ו-ב-ה-!!
@}
כל הכבוד על היכולת להפתח, לספר לאנשים על המצוקות, על הבדידות,
על הגעגועים הביתה, לשתף.
זה לא פשוט. הרבה יותר קל לחייך החוצה ולבכות פנימה.
הצלחת להושיט את היד למישהו זר ולבקש ממנו עזרה.
הצלחת להראות למישהו זר שאת עם כל הקשיים, מנסה, מחפשת,
לא מוותרת בכזאת קלות.
והצלחת להראות לעצמך עד כמה את בעצם חזקה !! (הרבה יותר ממה שאת חושבת....

)
תהיי גאה בך! מגיע לך!
@} @} @}

הי מנג בין. בסוף היגעת לכאן להתעדכן בעצמך...
תודה על המחמאות.

אתם מכירים את מרפי?
הוא מבקר אותנו לעיתים תכופות כאן באפריקה.
למשל:
אתמול, יום שבת בצהריים, כבר מתחיל סופ"ש, רגע לפני שאני יוצאת עם הבנות לבריכה, הפסקת חשמל.
אממה, הגנרטור לא נידלק

.
מזל שהיינו בדרך לבריכה.
כשחזרנו שעתיים אחר כך, כבר היה חשמל.
והיום (שבתון- יום ראשון), שוב הפסקת חשמל, באמצע הצהריים, שיא החום והלחות. הגנרטור עדיין מקוקל.
ישבנו והיזענו. כל אחת מהבנות מיבבת ומקטרת בתורה, ואני מתפללת כל הזמן שיחזור כבר החשמל.
לשמחת כולנו, סבלנו רק כשעה אחת.
מקוה שמחר יגיע טכנאי לתקן את הגנרטור.

הי אורית , המון זמן שלא כתבתי. במאי אני מתכננת לנסוע עם עלמה לביקור בארץ.אני מאוד רוצה להישאר בישראל כמה שיותר זמן אבל הבעיה היא שבעלי לא ממש משתגע על הרעיון. הוא רוצה לנסוע למקסימום שבועיים (ואני מדברת על מינימום חודשיים!). אני בתהליכי שכנוע נמרצים. נורא קשה לי לחשוב על כך שבעלי לא ייראה אותי ואת עלמה כל כך הרבה זמן ,האמת שזה ממש כואב. אנחנו מנסים למצוא פשרה (אוף הפשרות האלה!!!) אני אהיה איתה שלושה שבועות והוא יגיע לעוד חודש. הבעיה היא נושא המגורים. אנחנו לא רוצים לגור תקופה ארוכה אצל ההורים (שלו גרושים , שלי קצת מתישים) אז אנו מנסים למצוא איזה פיתרון לחודש בערך. חברים מבררים לי על דירות נופש ,בקיבוץ ועוד. אני אעדכן אותך.
נראה לי נורמלי להעביר את החיים בציפייה למשהו כמו לביקור בארץ?????????? זה מה שקורה לי. אני חולמת על הרגע שבו אני נוחתת עם עלמה בנתב"ג ופוגשת את המשפחה והחברים (מה גם שהחברים עדיין לא מכירים אותה). הימים עוברים עליי בחלומות בהקיץ על התקופה שאני אבלה בארץ. לא נראה לי שזה בריא מה שאני עושה. במקום לאהוב את הרגע בו אני נמצאת עכשיו אני מתנה כל דבר ב"כשאגיע לארץ". בעלי ממש נטרף מהקטע הזה אבל הוא מאוד משתדל להבין אותי ולתמוך. לא מבינה מה קורה לי. משתדלת להישאר אופטימית ולמצוא בכל קושי את ההזדמנות.
מקווה לקרוא בקרוב שורה מסכמת שלך : " חסכנו מספיק כסף ,אנחנו חוזרים לארץ".

מקווה לקרוא בקרוב שורה מסכמת שלך
זה לא יקרה כל כך בקרוב, לצערי.
נשמע שאת עוברת תקופה קשה, איילת.

נראה לי נורמלי להעביר את החיים בציפייה למשהו כמו לביקור בארץ
זה מתיש ולא בריא לחלוטין. מנסיון

הגדולה החליטה לעשות סיפור בקומיקס.
על הכלב-בובה שלה, שמו וובי (wavi), כשהוא מבקר בארץ הפיות.
היא ישבה וציירה כמה עמודים.
ביקשה ממני עזרה רק עם הכתיבה.
סיפור מתוק שכזה, מלא תמימות ילדותית ויופי פייתי.
היום נקרא אותו לפני השינה.

אני צריכה להזכיר לעצמי שדבר שכזה הוא עשייה לשמה. מלא יצירתיות, דמיון, כתיבה, תכנון.
פשוט כי לפעמים נראה לי שהן "דורכות במקום"," לא עושות כלום עם עצמן", וזה מתסכל.
אבל זה לא באמת נכון.
כי אם מתסתכלים בפוקוס הנכון הן כל הזמן בעשיה.
השניה, למשל, לומדת עכשיו כתיבה בעברית ובאנגלית, וגם מספרים.
כשהיינו בבריכה, היא התחילה לכתוב עם אצבע רטובה על קירות הבריכה מספרים. והמשכתי איתה הלאה אל מספרים שעוד לא כתבה מעולם.
ומידי פעם היא פותחת חוברת עברית, ואני רואה שהיא זוכרת את מה שלמדנו לפני שבועיים! ואז אנחנו מתקדמות עוד שלב קדימה.
וגם באנגלית, היא מזהה אותיות ברחוב ועל כל מיני דברים.
כל אלה התקדמות גדולה עבורה.
והגדולה, מידי פעם אנחנו לוקחות ספר ילדים קל ומקריאות אותו ביחד. ואני רואה שכבר הרבה יותר קל לה לקרוא בעברית.
והיא קוראת באנגלית על אריזות מזון, ובכל מקום, ולומדת מילים חדשות מהטלויזיה כל הזמן, וגם מאנשים שאיתם מדברת.
והקטנה, מתחילה לקלוט את השפה האנגלית, מוסיפה לעצמה לאט לאט עוד מילה ועוד מילה ללקסיקון הפרטי שלה.

זה קורה כל הזמן, גם אם לא נראה לעין ולא ניתן למדידה.
<מזכירה זאת לעצמי>

היום היה יום שקט ונעים.
הבנות פשוט היו בענייניהן כל היום ולא הזדקקו לי. מינימום חיכוחים בינהן. כיף.
אחה"צ הלכנו לים.
אךךךךךךך, מה אני אגיד לכם, אם יש משהו שכן אוכל להתגעגע אליו כשנחזור לארץ, זה הים כאן, ובפרט החוף במועדון היאכטות.
אין, אין עליו. מים צלולים ונקיים, חולות לבנים , היאכטות שעוגנות במרחק, נקי, שקט. מדהים.
נהנו במים שציננו אותנו מחום היום.
קינחנו בפיצה.
שלוש פעמים בשבוע יש שם "ערב פיצה". אמרו לנו שבימי שני לא עמוס.
ישבנו ליד המים, הסתכלנו על השמש ששוקעת מעבר למעגן היאכטות ואכלנו פיצה טעימה.
סוף מהנה ליום מהנה.

ואיך היתה מסיבת הקריסמס במועדון ?

ואיך היתה מסיבת הקריסמס במועדון ?
היתה נחמדה.
היתה פינת יצירה לקישוטי קריסמיס. הבנות שלי ישבו ועשו. עכשיו יש לנו קישוטים לעץ

אחר כך היו משחקים. הגדולה השתתפה ב"חפש את המטמון" והשניה בכל מיני ריקודים ותחרויות קטנות כמו "פסלים מוסיקליים" ותחרות שקים קטנה. היא הכירה את המנחה, וכך היה לה יותר קל להצטרף. אפילו זכתה בפרס ובהרבה סוכריות

.
בעלי והקטנה ישבו ונהנו מאויר הים ומנוף הים.
ואז... מהאופק בים... התקרבה סירת "קטהמרן" מדהימה ועליה לא אחר מאשר סנטה קלאוס בכבודו ובעצמו.
כל הילדים רצו לחוף לקבל את פניו בשמחה וההתרגשות היתה גדולה.
הוא היגיע, וביחד עלו כולם בחזרה למעלה, לחלוקת המתנות.
מה שהצחיק אותי זה שסנטה שאל כל ילד וילדה "have you been good this year" , וכולם ענו לו פה אחד ,כמובן "yes".
הושיבו אותו על מן במה קטנה, מקושטת באייל שלו ובגרביים גדולים, וכל ילד נקרא לבמה בכדי לקבל את המתנה שלו.
טוב, לא הצלחתי לרצות את כולם עם המתנות... והיתה איזה סצינה של אי שביעות רצון מהמתנה, אבל עברנו גם את זה.

זהו. מעניין להשתתף בחג שלא שייך לנו. למשל, שרו קצת שירי חג המולד, שכמובן הבנות ואני לא מכירות בכלל. אולי קצת את המנגינות של חלקם. בזה הרגשנו את השוני שלנו. חוץ מזה, ילדים הם ילדים הם ילדים.

אם יש משהו שכן אוכל להתגעגע אליו כשנחזור לארץ,

הא!

אחה"צ.
התבטל חוג האירובי בגלל החגים.
הבנות מאוד רצו לצאת מהבית בכל זאת.
בים היינו אתמול...
חשבתי שאולי אפשר ללכת לאיזבלה. היא הזמינה אותנו המון פעמים, אבל לא הצלחתי להגיע אליה חוץ מבימי המפגש.
התקשרתי אליה.
היא אמרה שהבטיחה לביתה ללכת לבריכה אחה"צ. ואז היציעה שנצטרף אליהם. אמרה שתשמח מאוד אם נבוא גם, זה יעזור לה עם הילדים שלה, כי היא צריכה לרדוף אחרי הקטן כל הזמן.
למה לא?
הלכנו.
בריכה זה תמיד כייף.
הם חברים ב"מועדון האמריקאי". הם לא אמריקאים,הם מדרום אפריקה, כנראה שכל אחד יכול. הם באים בעיקר לבריכה.
(יש כאן המון מועדונים שכאלה. אני מנחשת שזו הדרך לוודא שלא יכנסו סתם אנשים מהרחוב...).
ההזמנה שלה היתה כל כך לבבית ומזמינה, שזה ממש עשה לי חשק להגיע.
ואמרה גם שיש לה משהו בשבילי. משהו שחיפשתי והיא מצאה וקנתה לי.
כולם נהנו בבריכה.
כשחזרנו לאוטו וכל אחד התכונן לחזור לביתו, היא הוציאה מהאוטו כמה ניירות קרפ צבעוניים.
באמת חיפשתי כאן ולא מצאתי. שמחתי מאוד לקבל אותם.
היא אמרה שהם ממילא נוסעים לדרוא"פ בעוד שבועות ספורים ושם תוכל לקנות לעצמה, אז היא לקחה את כל מה שמצאה בחנות בכדי להביא לי.
ואני די התרגשתי.
נכון, אלה רק ניירות קרפ, אבל עצם המחשבה עלי , והרצון להפתיע אותי במעין מתנה.
מודה שעמדו לי דמעות איפושהו, אבל עצרתי אותם.
פתאום הבנתי כמה הרבה זמן אני מחזיקה את עצמי כל כך חזק בבדידות חונקת, עד ששכחתי מה זה להיות בין חברים, בין אנשים שבאמת נעים איתם ולא רק עם אנשים ש"אין ברירה כי זה מה יש".
והחמימות הזאת שממלאת את הלב כשיש חברה כזאת, אפילו אחת.
כמעט ששכחתי איך זה מרגיש.
פעם זה היה לי כמעט מובן מאליו. עכשיו אני מעריכה את זה פי כמה.

איזבלה גם דיברה על יום ראשון, על בילוי משותף בים.
בסוף יסעו רק עם עוד שתי משפחות, וישמחו אם נצטרף אליהם. החוף המתוכנן אמנם קצת רחוק, אבל כנראה שנעים ושקט.
היזמינה אותנו ואמרה שתשמח מאוד בשבילנו אם נוכל להגיע וכך להכיר עוד אנשים וילדים.
היא באמת רוצה לעזור לנו, וזה נעים.

אני מניחה שאפשר להגיד שכבר יש לי כאן חברה אחת.@}

וואו! איזה בשורות משמחות!! דמעות עומדות לי בעיניים. איזה יופי.

תודה לאחרים.

אני מניחה שאפשר להגיד שכבר יש לי כאן חברה אחת.

בהחלט וואו גדול! איזה יופי. שמחה שהגיע היום!!!

רק מזכירה לך שוב שגם אני שם תמיד בשבילך...אומנם חלק מהמשפחה, אבל בכל זאת...

(())(())

תודה שרון.

כבר יומיים בלי עוזרת.
מה אני אגיד לכם, אני פשוט כבר לא רגילה לרוץ בין הכנת אוכל, כלים ,תלית כביסה, שוב הכנת אוכל, שוב כלים, קניות, לטאטא את הבית ולסדר קצת ואין רגע דל.
מתי אתן בכלל מגיעות למחשב??

יצאנו לקניות.
לקראת חג המולד, כאן כל הסופרים מלאים במתנות, נוצצים ושמוצעס. דומה למה שקורה בארץ לקראת החגים (רק קצת יותר דל). טעות לקחת את הבנות לקניות בזמן שכזה...
נכנסנו לסופר.
אני רואה את העיניים שלהן נפתחות לרווחה, והן מתחילות ללכת בין השמונצעס, מבובה לבובה, מרפרפות עם היד על כל אחת, ופולטות אנחות "ואוו" חרישיות ככל שמתקדמות הלאה בעיניים נוצצות ובמבט חולמני.
"הלך אלי", חשבתי לעצמי. ולא טעיתי.
כעבור מספר דקות, כל אחת "נידבקה" למשהו.
השניה הודיעה "טוב, אם את לא קונה לי את זה אני לא קונה כלום!".
כלומר, בתרגום חופשי "חבל לך על הזמן אם לא תיקני לי את זה, אני אעשה כאן צרחות שתירצי להתחבא מתחת למדפים".
התקשרתי לבעלי מתוך מצוקה והסברתי לו את המצב.
הוא פחות או יותר נתן את בירכתו לקניה המיותרת, וכל אחת זכתה בבובה\ קישוט\אביזרי עזר לבובות שבחרה.
האמת, זה די מעורר בי בחילה לעיתים, כל השפע הזה.
הרי אין להן עוד מקום לשים את כל השמונצעס האין סופיים שלהם. ערימות על ערימות!
אז בשביל מה עוד?

כשחזרנו הביתה הם פתחו במשחק בהשראת הדברים חדשים.
חצי נחמה...

עמדתי ליד הכיור ושטפתי כלים.
הקטנה נכנסת ואמרת "אמא, את נראית כמו...כמו עוזרת..."
אני מגדלת ילדה שחושבת שרק העוזרת שוטפת כלים.

אתמול היה מפגש.
השניה שוב לא רצתה ללכת.
שוב אמרתי לה ש אני רוצה ללכת, ומי שרוצה לבוא איתי, מוזמן.
היא לא אוהבת להישאר בבית לבדה, ולכן במקרה כזה תבוא איתי בכל מיקרה.
ארזה לה תיק עם דברים לקחת, וביניהם גם הבובות שקיבלה יום קודם.
הפעם לא נפגשנו אצל איזבלה.
תוכנן להיפגש באיזה חצר של מסעדה שנחמד להיות בחוץ בחצר ,עם קצת משחקים לילדים.
אבל... כשהיגענו לשם ירד גשם מבול נוראי. המשכנו לביתה של אמא אחרת.
השניה היתה עסוקה בלירטון.
התמקמנו שם. בית צנוע, בלי שום יומרות, ריהוט צנוע, מעט קישוטים. חצר נעימה.
ואז... השניה גילתה שאחת הבובות שלה חסרה.
מכיון שלא עצרנו בשום מקום בדרך, היה ברור שהיא נשארה בטעות בבית.
התחילה מסכת צווחות והשתוללות.. בסוף לקחתי אותה לאוטו עד שתרגע.
הרגשתי חסרת אונים. אני מחכה למפגשים האלה בקוצר רוח, פעם יחידה בשבוע, ובסוף, כשזה מגיע, אני עסוקה בילדה צורחת! זה ממש תיסכל אותי.
היה רגע שעזבתי את השניה באוטו וניגשתי עם הקטנה לאמהות והילדים.
איזבלה שאלה אם אני בסדר.
כמובן שמיד התמלאתי שוב דמעות, ואמרתי שלא ממש בסדר, והיבעתי את התסכול שלי בפניהן.
ואז אחת ענתה לי שזה בסדר. שאנחנו כאמהות צריכות לתמוך אחת בשניה, ושלא ארגיש לא נוח כלפיהן, ושזה בסדר גמור מבחינתן, גם אם יש ילדה צורחת.
הודיתי לה. ובעיקר הודיתי לה בליבי כל כך.
אם היה לי איזשהו ספק אם אוכל להרגיש טוב ושייכת לקבוצה הזאת, הוא הוסר באותו הרגע.
ואולי אני צריכה להודות לביתי השניה על שהתנהגה כמו שהתנהגה אתמול, ובזאת הראו לי האמהות את קבלתן אותנו .

הבוקר, פתאום נכנסה איזבלה לחצר שלנו, ללא הודעה מוקדמת, ובידיה עוגת הבננות שלה שבנותי אוהבות כל כך.
לא היה לה זמן להישאר.
רק אמרה לי שלא אדאג בקשר לאתמול.
אני תכננתי להתקשר אליה, אבל לא היגעתי לזה.
סיפרתי לה שמאז שעזבתי את ישראל, לפני יותר משנתיים, אני מרגישה כל כך בודדה ואומללה, שאני מרגישה ממש מרוקנת מבחינה נפשית, ולכן נוטה לבכות הרבה. ושהיום בו היא התקשרה והיזמינה אותנו להצטרף לקבוצה שלהם היה היום השמח ביותר שהיה לי מאז שעזבתי את ישראל. ושהן החברות הראשונות שלי כאן ובכלל מזה יותר משנתיים, אחרי שממש איבדתי תקוה וחשבתי ברצינות לחזור לארץ כבר עכשיו.
והיא הזדהתה, וחיבקה, והזילה דמעה גם, ואמרה שהן מקבלות אותנו כמו שאנחנו, אותי ואת הבנות, ושאני לא לבד אף פעם.
(והוסיפה גם שישו אוהב אותנו, וגם אלוהים... איזה מזל

)

זו באמת הפעם הראשונה מאז שעזבתי את הארץ, לפני שנתיים וארבעה חודשים, שאני מתחילה להרגיש שאני לא לבד.

הו... אורית. כמה מרגש לקרוא את המילים.
נשמע שיש לך כרגע גשם של הבנות, שעורים...
כמו הגשם שירד בחוץ. איזה יופי.

<גמד כמעט מתחילה לקנא באפריקה על פני ברלין...>

<גמד כמעט מתחילה לקנא באפריקה על פני ברלין...>
תודה גמד.
הישארי בכמעט...

ריגשת אותי אורית,
שמחה לשמוע שמצאת חברות חדשות, החיים שלכם באפריקה מזכירים לי את החיים שלנו שם...
למדתי את אחד השיעורים החשובים בחיים והכרתי שם חברים שלא האמנתי שאכיר
שולחת לך חיבוק ענקי

וכך להכיר עוד אנשים וילדים
לאט לאט המעגל מתרחב, לאט לאט.
חברה אחת, כמה ידידים טובים, שניים שלושה מכרים, זה עושה את החיים הרבה יותר מאירים.
יצאה לי לא בכוונה גם ברכה לחג האורים
אל תהרגי אותי בבקשה, אבל אולי תזמיני את האימהות האלה אלייך למפגש בחנוכה? לא מסיבה גדולה, מפגש נחמד עם הדלקת נרות, סופגניות ולביבות וכמה סביבונים, יהיה לילדות מאוד נחמד, אולי האמצעית קצת תרגע אם יהיה אצלכם מפגש?

"אמא, את נראית כמו...כמו עוזרת..."
זה בסדר אורית את ממש לא לבד... לבעלי יש ילדה מנישואין קודמים. בהתחלה כשרק הכרתי אותה והיא עוד לא ידעה שאני ואבא שלה זוג, היא ספרה לאימא שלה שיש להם משרתת בבית, לא פחות. וזה בגלל שנהגתי לשמור על הכלב ולהוציא אותו מידי פעם ולהכין מידי פעם אוכל כדי שכולנו נכיר ונתקרב. זמן רב אחר כך, כשכבר היינו נשואים ורחצתי כלים אצל חמותי אחרי ארוחה משפחתית היא אמרה שאני נראית כמו עוזרת... העלתה אותי לפחות בדרגה. אז לא רק באפריקה, גם בצפון תל אביב נשים עדיין נחשבות משרתות בעיני כל הדורות...

והוסיפה גם שישו אוהב אותנו, וגם אלוהים...
ובלי צחוק, הרבה פעמים גם אני מצאתי חברותא יותר אמיצה דווקא אצל הנוצרים המאמינים. יש לי זוג חברים אמריקנים קנדים מאוד דתיים שהכרתי עוד במעונות הסטדנטים לפני כחמש עשרה שנה, אנחנו עדיין בקשר מאוד הדוק! כנ"ל עם חברה מדרום אפריקה 18 שנה לערך, זה משהו מאוד מובנה בערכים. הקהילה החברות, התרומה לקהילה וכו'

באמת הפעם הראשונה מאז שעזבתי את הארץ, לפני שנתיים וארבעה חודשים, שאני מתחילה להרגיש שאני לא לבד.
איזה יופי. מרגש ומשמח לקרוא.

אל תהרגי אותי בבקשה, אבל אולי תזמיני את האימהות האלה אלייך למפגש בחנוכה?
כבר הזמנתי...

מיד כשאמרו שאין מפגש בשבוע הבא, קפצתי על ההזדמנות והזמנתי אלי, בתירוץ של החג שלנו.
את רואה, למדתי ממך משהו

נשים עדיין נחשבות משרתות בעיני כל הדורות

מבעס, לא?

תודה לך בתשל. כבר חשבתי שנעלמת לגמרי.
וגם לך, מיצי.

תמרי ל, את כאן?
תודה שקפצת לבקר.

חג חנוכה שמח לכולם.

כמה טוב לשמוע את השינויים הטובים שעוברים עליכם.

ערב חג החנוכה.
לא נסענו לפיקניק בים.
רק אתמול בעלי התפנה לחשוב על זה, והיגענו למסקנה שאין מספיק זמן להתארגן. עזבנו את זה לפעם אחרת.

ואז, בעלי היקר החליט שויא מזמין אלינו את הישראלים המעטים שנותרו כאן (חלקם בחופשה בארץ), לחגוג את חג החנוכה.
יום ראשון הוא בדרך כלל "יום החופש שלי". אני לא מבשלת בכלל. אוכלים חפיף או שיוצאים.
במקום זה, היום, עמדנו שנינו שעות במטבח וטיגנו מאכלי חנוכה. שעות.
הכנתי סופגניות עם ריבה, פעם ראשונה בחיי. בניירובי היה איפה לקנות סופגניות לא רעות. כאן, לא ממש.
הכנתי גם סופגניות לבן טעימות, ובעלי הכין לביבות.
הרבה עבודה.
בעוד כשעה כולם מגיעים, כולל איזה שני חבדניקים שהופיעו כאן פתאום.
טוב, הם לא אוכלים כלום (כי לא כשר. הביאו איתם שימורים כשרים לשהיה כאן), אבל יגיעו.
בעלי גם החליט לעשות "סביבון פלא" לקצת ילדים שיגיעו, שיהיה שמח ומתוק.

<הולכת לארגן את הבית ולהחליף בגדים>

פינת הקיטורים:

כואב לי הגב.
כואבות לי הרגליים.
אין לי כוח יותר.
איך אפשר לעמוד כל היום ולבשל או לטגן, ואחר כך להראות רעננה וחייכנית לאורחים??

סביבון פלא"
???
הסבירי בבקשה לאימהות צעירות??

איזה יופי אורית. נשמע שיהיה לכם שמח!

שולחים לכם ברכת חג שמח מאיתנו{@

חג שמח ומאושר!!
אורחים נחמדים ובכלל אוירת חג נותנת אנרגיות.
היי רגועה. עשית המון עבורם, את השאר תשאירי להם...
שיהיה כיף!

מה, את לא יודעת מה זה סביבון פלא?
ילדות עשוקה!!

עושים סביבון גדול וחלול מקופסת קרטון.
תולים אותו מהתיקרה ושמים בתוכו הפתעות לילדים.
הילדים מחזיקים שמיכה , כל אחד מחזיק חלק, מותחים אותה פרושה מתחת לסביבון, ושרים "סביבון, סוב,סוב,סוב...", בסוף. פותחים את הקשרים ו... ההפתעות נופלות על השמיכה, והשמחה גדולה.
עשו לנו כשהיינו קטנים, וזה מאוד כיף לילדים.

תודה לכום על הברכות.

איזבלה נשמעת מתוקה ביותר! יופי שמצאתן אחת את השניה

בחיים, אבל בחיים! לא שמעתי, לא שיחקתי, לא ראיתי! פ-: עדיין לא כל כך ברור לי איך זה עובד, מבחינה מכנית. אבל בהזדמנות אבקש הסברים מפורטים.

איך אפשר לעמוד כל היום ולבשל או לטגן, ואחר כך להראות רעננה וחייכנית לאורחים??

ומסל עצותי ונסיוני לגבי מסיבות חנוכה - הלביבות למרות שנראות תמימות מצריכות לא מעט עבודה, אי לכך ניתן ורצוי לקלף ולרסק את תפוחי האדמה ערב קודם. אחת לכמה זמן מבקרים את הקערה במקרר ומוציאים מים, למחרת ניתן רק להוסיף קמח, ביצים וכו' ולטגן. ואימא שלי הסבירה לי שאם תפוחי האדמה לא כל כך טריים הם לא מוציאים הרבה מים לכן כדאי להוסיף אליהם את הקמח והביצים אפילו כמה שעות קודם, והללו יגרמו לתפוחי אדמה להוציא את האים אימא של המים שלהם. מה שנכון נכון. בוצע בהצלחה. מה שהיה אבל הרבה יותר מעצבן, זה אחרי שטרחתי והכנתי מטבלים, וירקות, ופיזרתי מטבעות שוקולד וערכתי שולחן ממש יפה עם המון חנוכיות וסופגניות, זה לראות את חמותי יושבת וזוללת את ערמת הלביבות (כי זה עוד עניין עם לביבות, כמה שלא עושים אף פעם אין מספיק) ואומרת תוך כדי אכילה: "שלי יותר מוצלחות, למה לא ביקשת הייתי מכינה..."

איזבלה נשמעת מתוקה ביותר! יופי שמצאתן אחת את השניה

ואיך היה המפגש עם הישראלים?

: "שלי יותר מוצלחות, למה לא ביקשת הייתי מכינה..."

גרמת לי לצחוק על הבוקר.
טוב, לי יש יתרון שאני רחוקה...

תודה על הטיפים.

ואיך היה המפגש עם הישראלים?
נחמד.
התקבצנו, חבורה של ישראלים, שאין ביני לבינם הרבה חוץ מישראליותינו-יהדותינו והחג המשותף.
אבל יש משהו נעים בלחגוג את החג עם אנשים שזה באמת החג שלהם, לעומת לחגוג חג עם אנשים שאין להם מושג במה מדובר.
אכלנו סופגניות ולביבות מכל הסוגים והמינים, הידלקנו נרות, שרנו שירי חנוכה.
היגיעו שני חבדניקים מדרום אפריקה שהצטרפו לחגיגה, והיסבירו לנו את המשמעות הרוחנית של חג החנוכה (אל תבקשו ממני לחזור על זה, כבר שכחתי הכל...), והיתה אוירת חג, שזה מה שחשוב.
חגים באמת מקבלים משמעות אחרת בגולה, ובמיוחד כשאין ממש שכונה יהודית או קהילה גדולה.
מה שאלמד את הבנות בקשר לחג, מה שנעשה בבית, זה מה שיהיה, זה מה שידעו.
בארץ "טוחנים" את החגים בטלויזיה בתוכניות הילדים, ברחוב, בחנויות, באויר.
אני זוכרת, עוד כשהיינו בארץ, ששמחתי שבעניין הזה אין לי מה לדאוג, כי הן לומדות מהסביבה.
כאן גם זה עלי. אבל זה דוקא חלק נחמד, במיוחד עכשיו,כשהן גדולות יותר.
למשל, קישוטים לחג, הוצאתי כמה דפי צביעה ועבודה לחנוכה שיו לי משנים קודמות, והגדולה כבר לקחה אחריות על קישוט הבית לחג, צבעה, תלתה והוסיפה משלה, הכינה לאחיותיה דפי צביעה. היה לי כייף לראות. תוך כדי זה התחלנו לשיר שירי חנוכה. דליתי מניבכי ילדותי את כל השירים שהצלחתי לזכור, והן הצטרפו אלי.

אני מניחה שאפשר להגיד שכבר יש לי כאן חברה אחת
דמעות. נפלא.
אני מגדלת ילדה שחושבת שרק העוזרת שוטפת כלים
צחקתי. את לא. את מבשלת ומנקה ומסדרת. כמה נשים היו עושות את זה במקומך? (אני יודעת שאני הייתי מתמכרת לעוזרות).
אם היה לי איזשהו ספק אם אוכל להרגיש טוב ושייכת לקבוצה הזאת, הוא הוסר באותו הרגע.
אני כבר כמעט בוכה. מגיע לך.

אורית, רק פעם בשבוע-שבועיים אני מגיעה להתעדכן, ולאחרונה השינויים גדולים וניכרים! @}
מגיע לך שיהיה לך טוב באפריקה ובכל מקום שתהיי בו בעולם.

תודה לך ליזה ליזה.
ריגשת אותי עד דמעות בחזרה.

קראתי כאן היום בשני בלוגים של שתי אמהות שלכל אחת שלושה ילדים.
הן מספרות על זה שיש עכשיו חופש לילדים, וכמה קשה להתרגל לחופש הזה, ואחת סיפרה שכולם בקריזה ולא כייף בנתיים, והשניה אמרה שיש הרגשה שאין ממש זמן לממש כלום, כי זה חופש קצר, כמו מנוחה מנסיעה ארוכה, ועוד מעט כבר צריך לחזור לאוטו ולהמשיך לנסוע.
וחשבתי לעצמי שכייף לנו שאנחנו "תמיד בחופש", שיש זמן להכל, שאין "לחץ בבוקר", שכל אחד לומד בזמנו ובקצב המתאים לו, שהילדים שלי יודעים למלא את הזמן שלהם בעצמם, אחד עם השני וכל אחד לחוד, ושלא הייתי מחליפה את זה בחיים !

היום שוב עומדת ומטגנת לביבות וסופגניות לבן.
תבוא איזבלה, ואולי עוד אמא אחת.
מה אני אגיד לכם, לעמוד שעות ולטגן בשיא החורף הישראלי זה דבר אחד.
לעמוד שעות ולטגן בשיא העונה החמה של אפריקה, בחום של לפחות 30 מעלות ובלחות של 90% , זה כבר משהו אחר...
טוב, לפחות הפעם זה כמות יותר קטנה, וגם המחשבה שזה עבור מפגש נעים מקלה על ההרגשה.

כשהיגענו לכאן, בסוף ינואר לפני כמעט שנה, רציתי למות מהחום והלחות כאן. לא הבנתי איך, איך אפשר לחיות בתנאים שכאלה, וקיללתי כל רגע.
עכשיו, כשהתרגלנו לחום והלחות בהדרגתיות, מוכרחה להודות שזה מרגיש קצת פחות נוראי.
כלומר מציק מאוד להזיע כל הזמן, ואין מפלט כמעט מהחום והלחות (חוץ מבים ובבריכה), אבל זה בהחלט פחות מעיק.

שליחה על ידי אמא* » 29 דצמבר 2005, 13:53

וחשבתי לעצמי שכייף לנו שאנחנו "תמיד בחופש", שיש זמן להכל, שאין "לחץ בבוקר", שכל אחד לומד בזמנו ובקצב המתאים לו, שהילדים שלי יודעים למלא את הזמן שלהם בעצמם, אחד עם השני וכל אחד לחוד, ושלא הייתי מחליפה את זה בחיים !

תדרכי לי על הפצעים חופשי למה לא?
את רוצה לפזר גם קצת מלח?

היייייייייייי,
כייף לראות אותך כאן.
מרגישה צורך להתנצל, אז הנה:
זאת לא היתה הכוונה, בכלל לא. סליחה, באמת.
סתם התרפקתי על ברכי החינוך הביתי .

איך היה?

לעמוד שעות ולטגן בשיא העונה החמה של אפריקה, בחום של לפחות 30 מעלות ובלחות של 90% , זה כבר משהו אחר...
בחיי שלא חשבתי על כך,
מזכיר לי כשהגענו לאוסטרליה ובפעם הראשונה ראיתי איך חוגגים כריסמס. העניין הוא ששם הוא יוצא להם בדיוק באמצע הקיץ. אבל אוסטרלים זה לא עם שמוותר בקלות על חגיגות, כך שהסנטה קלאוס ישבו מזיעים אפילו בקניונים הממוזגים, ועל חלונות הראווה הדביקו צמר גפן וריססו קצף מלאכותי. בהתחלה זה היה נורא משונה וקצת ריחמתי עליהם שאין להם בכלל קור בחג המולד.

היגיעו שני חבדניקים
אה! גם אלינו הגיעו שני חבדניקים! (בטח ראו את עץ חג-המולד מרחוק וחשבו איזה "מופקרים" גרים כאן...)
כיף לקרוא על המפגשים וההנאה שפזורה אצלכם בבית.
@}
(חג שמח!)

שליחה על ידי אמא* » 30 דצמבר 2005, 00:15

איך היה?
אחלה

אין צורך בהתנצלות.
<אמא מדברת מתוך קנאה>

שהסנטה קלאוס ישבו מזיעים אפילו בקניונים הממוזגים, ועל חלונות הראווה הדביקו צמר גפן וריססו קצף מלאכותי.
גם כאן זה כך.
באמת מצחיק, כי בכל הסרטים האמריקאים והאירופאים על חג המולד, תמיד קר מאוד ושלג... אז שוכחים שבחצי הכדור הדרומי זו העונה החמה.

תודה מנג בין.

תמיד בערב שבת נהיה שקט כאן.
כאילו מרגישים את השבת גם באתר, דרך מסך המחשב, וזה מגיע עד טנזניה הרחוקה.
מן שקט כזה של קדושה, של שבת.
כבר התרגלתי שמשישי אחה"צ ועד יום ראשון לא אקבל כמעט תגובות.
(לא שזה מונע ממני להיכנס ולבדוק כל שעה בערך...

).
שבת שלום. @}

הנה

לבדיקה הבאה שלך...

(אגב אצלינו השלג בגובה50 ס"מ.. ולא יצאנו מהבית חוץ מלקנות צרכי החתלה, כבר שבוע...כך שתיאורייך על הים והחום מפיחים תקוה שיש גם קיץ בעולם הזה... בנוסף, גם אני איכשהוא מרגישה את השבת כאן מעבר להרי האופל... שקט. אבל את החנוכה לא הרגשתי... שתהיה שבת נעימה{@).

כבר התרגלתי שמשישי אחה"צ ועד יום ראשון לא אקבל כמעט תגובות
מוזר, אני דווקא לא חושבת כך. אני דווקא חושבת שישנה פעילות מאוד ענפה ברשת דווקא בסופי השבוע וגם באתר זה. אולי בגלל שהבעלים יותר בבית אז האישה מצליחה לגנוב 5 דקות לשבת גם על המחשב... או לחילופין לא צריך לקום לעבודה אז אפשר להישאר על המחשב טיפה יותר מאוחר למרות שהגמדים הקטנים שנקראים ילדנו ממשיכים להתעורר בלילות כרגיל...