שינוי צועד

[פלוני_אלמונית*]

איך היא?
מקווה לענות על זה בהמשך כי לא נשלף לי מהשרוול לענות. למרות שאני מבינה שזה יביא אותי לאבסורד שלוגית יגרום לי להבין (אבל לא להפנים) שזה לא ריאלי ואולי אף סותר.


מה שרציתי לכתוב בשעה זו של לילה זה שחבל שלא הכרתי את באופן עוד לפני שהיו לי ילדים, ובכלל לפני שהתחתנתי. כי רק פה פגשתי לראשונה דברים שהתחברו לי ללב ולערכים, ורק עם הילדה האחרונה אני מרגישה בזרימה יותר הרמונית עם האמהות שלי והצמיחה שלה והגידול שלה. כמובן זה גם יכול להיות בגלל שהיא לא ראשונה, וילדים ראשונים הם מועדים ממילא מעצם חוסר הנסיון והראשוניות.
והניסיון הזה לנסות לשחזר מה בעצם אני מאמינה בו מבפנים, מה אני אוהבת ומה פוגש אותי ודרכו ודרכי יכולות להשתלב, ואיך זה יכול בכלל להתחבר לחיים בפועל, הוא קשה קשה קשה!
חרטה על העבר אף פעם לא ממש יעיל או עוזרת. ובכל זאת מוצאת את עצמי כל כך אובדת עיצות, כל כך אבודה ולא יודעת מה יהיה איתי הלאה. שזה פשוט ייאוש.
וזה לא יבוא משם. זה לא יבוא מהדחיפה הזו של הלחץ. כך אני לא אמצא. ולא יכולה שלא להלחץ.
ושיחה עם בעלי שהבהירה לי שיש אי הבנות בנינו בנושא הזה לגבי מה עושים הלאה, ממש עשתה לי רע. אני חשבתי שהבהרתי את זה בשיחה קודמת שהיתה לנו, והוא בכלל לא הבין. וגם ככה כל הנושא קשה לי, אז ההשלכות שיש לזה על המשפחה שלי בכלל גורם לי לאכול את עצמי כל פעם מחדש.

אורי

[רסיסים_של_אור*]

אם חברה טובה היתה משתפת אותך באותם דברים שאת מתארת כאן מה היית מייעצת לה?

אני מניחה שהיית רואה שהיא זקוקה לחיבור גדול ולזמן. אני חווה אותך כמישהי בתהליך החלמה. אחרי שניסית ופעלת בעולם באופן שקצת רחוק או אפילו דורסני כלפי הנפש שלך עכשו הזמן להחלים. בחוויה שלי, השהייה עם הילדים שלי מצד אחד חשפה יותר שכבות של ה"פצע" אבל גם איפשרה לי מקום וזמן לרפואה

[גוונים*]

(פתאום כשאני כותבת אני חושבת שבמידה מסויימת דוקא השתפרתי. אפילו עם הגדולה. אז טוב שאני כותבת.)
מצוין!
אז תמשיכי לכתוב! וככה גם אנחנו נצא נשכרים:-)

[אישה_במסע*]

אני חווה אותך כמישהי בתהליך החלמה. אחרי שניסית ופעלת בעולם באופן שקצת רחוק או אפילו דורסני כלפי הנפש שלך עכשו הזמן להחלים. בחוויה שלי, השהייה עם הילדים שלי מצד אחד חשפה יותר שכבות של ה"פצע" אבל גם איפשרה לי מקום וזמן לרפואה

[תפילה_לאם*]

לא פנויה להתעמק עכשיו בקריאה ולהשקיע בתגובה, אבל רלוונטי לי מאוד!!!

[פלוני_אלמונית*]

אני חווה אותך כמישהי בתהליך החלמה. אחרי שניסית ופעלת בעולם באופן שקצת רחוק או אפילו דורסני כלפי הנפש שלך עכשו הזמן להחלים.
כן
אוף זה כל כך עצוב לי
כי זה היה זמן ארוך כל כך שאני לא זוכרת דבר אחר, וגם מה שאני זוכרת מלפני-גם שם היתה איזו פגיעה או חסר והליכה לא מתאימה לעצמי לחלוטין (רק לא באופן הדורסני של השנים האחרונות)
ואיך בכלל מוצאים דרך חדשה?
והכי מטרדי אותי - איך נותנים לעצמי את הזמן להחלים אבל לא גורמים לכל המשפחה לשלם מחיר כבד מדי לזמן ארוך? איך אני יכולה לקחת לעצמי את הזכות להחלים בדרך שנראית לי אבל בדרך לגרור את בעלי לכל מיני מקומות שלא מתאים לו בכלל להיות בהם?? כולל מקום פיזי, כולל מקום חברתי, כולל מקום כלכלי. ועוד לתקופות ארוכות ארוכות.

רגשות האשם אוכלים אותי לגמרי
אורי


אורי

[תפילה_לאם*]

חבל שלא הכרתי את באופן עוד לפני שהיו לי ילדים, ובכלל לפני שהתחתנתי.
פעמים רבות אני חושבת שאולי היה לי פשוט יותר בחיים, אילו הייתי מתמסרת לתפיסות ה"באופניות" לפני נישואיי במקום להתקטב מול בעלי על חינוך ביתי.
אבל באמת? מי יודע?

חוזרת קצת לזה:
_לא להשוות את הפנים שלי עם החוץ של מישהו אחר
את כל כך צודקת ואני כל פעם מחדש טועה שם וחושבת בכל זאת כמה החיים שלי גרועים וכמה אני גרועה_
אחרי שבעלי שאל אותי איך יכול להיות שרק לי קשה, שרק אני לא מספיקה, שרק אני לחוצה, שרק אני מתלוננת, שרק אצלי מבולגן וכו', ושלח אותי לשמוע מאחרות את דרך התנהלותן, יצא לי לשוחח עם שתי ידידות ולגלות שהן לא רושמות לחוגים, כי הטרטור הזה הוא יותר מדי בלו"ז שלהן, שהאחת קורסת ב-22:00, שוקלת לבקש מבעלה לוותר על לימוד דף יומי כי אין להם זמן לעצמם ושהוא האחראי הבלעדי על הכביסה, ואצל השנייה היא מתאמצת לקפל כביסה כי אחרת בעלה יקפל והיא לא אוהבת את התוצאות. וכן הלאה.
כל כך מכניס לפרופורציה.
נא להתחיל לשנן (בלב וגם בקול רם. אפשר ורצוי גם מול המראה ) בגוף ראשון ובגוף שני:
אני עושה הכי טוב שאני יכולה! את עושה הכי טוב שאת יכולה!

[תפילה_לאם*]

איך נותנים לעצמי את הזמן להחלים אבל לא גורמים לכל המשפחה לשלם מחיר כבד מדי לזמן ארוך? איך אני יכולה לקחת לעצמי את הזכות להחלים בדרך שנראית לי אבל בדרך לגרור את בעלי לכל מיני מקומות שלא מתאים לו בכלל להיות בהם?
נקודה אחת שעולה לי: הרי ההחלמה שלך היא החלמה של כל המשפחה! שווה להשקיע בה!
ונקודה שנייה: להמשיך וללבן את הנושא עם בעלך. (אם כי מניסיוני אני יודעת, שלפעמים אי ההבנה היא עצומה מדי וממש לא מצליחים לתקשר.)

[רסיסים_של_אור*]

מסכימה עם תפילה לגמרי !!

וגם רוצה להזכיר ששינוי לא יכול לבא באמת ממקום של ביקורת, שיפוט אח רגשות אשם. לא ייאמן כמה יכול לקרות כשאנחנו רכות עם עצמנו !!

אני חושבת שכבר שיתפתי בזה אבל אנימדוב ושוב חווה את התופעה שבה כשאני סופסוף מעזה לאמר על משהו : "את זה אני לא יכולה לעשות" משתחרר איזה לחץ עצום ופתאם אני מצליחה לעשות את זה.

אני חושבת שהנפש שלי נשברת מעצם התחושה שאני חייבת לעשות משהו. ברגע שהחובה נעלמה ויש לי אוויר ואפשרות לבחור גם לא לעשות, זה מאד משחרר אותי לעשות...

(יצא לי מבולגן ולא ברור, מרגיש לי שמתחבר לדיון אצל בשמת על צריכה/רוצה וכו')

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחשבה:

המצב כן יותר טוב עכשו מפעם
גם ביני לבין הילדים
גם ביני לבין בעלי
אפילו ביני לבין עצמי
ואפילו מצב הילדים עצמם

מה לא יותר טוב?
המצב ביני לבין הכסף שלי
מה לעשות שזה מהותי


מחשבות גם על הטיפול שעוזר לי, אכן
אבל כבר שנתיים וחצי אני בטיפולים שעולים המון המון כסף. אופק פרקטי אין. מרגישה יותר טוב , הכל משתפר. אבל כסף מאיפה יהיה
(הכסף ישנו איכשהו בגלל צמצום מאוד גדול שלנו. אבל קשה ככה לחיות לנצח. וכמה אפשר לשלם עבור טיפול שנועד לעזור לי כשעצם מה שעוזר לי בכלל זה זה שאני לא עובדת. אבל זה שאני משלמת על טיפול מלחיץ אותי יותר שאני צריכה כבר לעבוד כי הכסף מתמעט לאט לאט)

מקווה להגיב לכן בהמשך

[טלי_ב*]

אורי, המטרה העיקרית של הטיפול מבחינתך היא שתחזרי לעבוד?

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

המטרה של הטיפול זה לחיות באיזון מכל הבחינות
אבל לחיות באיזון כלכלי זה בסיסי בסיסי אי אפשר להתעלם מזה ואי אפשר להזיז את זה הצידה
ושנתיים וחצי זה הרבה מאוד זמן
(למרות שהחלפתי טיפול באמצע בדיוק בגלל התחושה שהראשון כבר לא מקדם אותי)

להרגשתי גם כשאנחנו גרים פה בצפיפות ובצמצום מאוד ולכן אני יכולה לא לעבוד. וגם המסגרת החלקית מאוד ששמתי את הקטנה שלא עולה הרבה. ואנחנו מאוזנים על הקצה ממש ולפעמים חורגים אל החסכונות (שמזל שיש, אבל גם להם יש מטרה ולא כדאי לאכול אותם במשך שנים. וכרגע אני לא רואה את הסוף).

אני לא יודעת מה לעשות זה מייאש כל כך כל זה. ואני לא מרגישה שיש לי כיוון ממשי

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_הרי ההחלמה שלך היא החלמה של כל המשפחה! שווה להשקיע בה!
ונקודה שנייה: להמשיך וללבן את הנושא עם בעלך. (אם כי מניסיוני אני יודעת, שלפעמים אי ההבנה היא עצומה מדי וממש לא מצליחים לתקשר.)_
תודה על זה. זה נכון.כמה שזה קשה ההחלמה הזו.
והליבון עם בעלי כל כך קשה לי. כי הוא באמת לא מבין. וכל שיחה כזו היא קשה לי כל כך. כי בכל שיחה הוא מצפה לאיזו אמירה מתי יהיה הסוף של זה. מה הלאה. לאן אנחנו הולכים מה שזה לא יהיה. משהו פרקטי ממשי. ואני אין לי תשובה, וזו הרי בדיוק הבעיה.
אז הוא מאפשר את זה כי יש לו איזו הבנה כללית שזה מה שאני צריכה בלי להבין את הפרטים, והאמת היא שאני הרי גם לא מותירה לו הרבה ברירה. אבל שיחה על זה זה כל כך קשה לי. כל שיחה כזו מאיצה בי ודורשת ממני תשובות שאין לי.


גם רוצה להזכיר ששינוי לא יכול לבא באמת ממקום של ביקורת, שיפוט אח רגשות אשם. לא ייאמן כמה יכול לקרות כשאנחנו רכות עם עצמנו !!
כן. אבל זה כל כך קשה להיות שם
את השאר לא הבנתי כל כך למען האמת

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גוונים ואישה במסע תודה גם לכן

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תכלס אין מה לומר לי.זה מין אין מוצא כזה.
אם רק הייתי יכולה לדעת שיום אחד יהיה לזה סוף. אבל אני לא בטוחה בזה, וגם אם כן מה אם זה יקח עוד 3 שנים, 5, 10.
אז אני גונבת כאן עוד קצת זמן של להיות מחוץ למרוץ ולסבל שהייתי בו פעם, אבל בעצם אני מפחדת מהרגע שאצטרך לחזור. ויודעת שאם כלום לא יתקדם בכיוון לא תהיה לי ברירה אלא לחזור לזה יום אחד. לחזור כמעט לאותו הסבל שהייתי בו פעם. ולהמשיך לשרוד את זה כמו פעם, בלי נשימה.

[רסיסים_של_אור*]

אבל אורי, נשמע לי שאת מנסה לבחון דברים כשאת בתוך איזה תבנית קבועה. מתישהו, תהיי חייבת לחזור למירוץ.

ואולי יש עוד אפשרויות בין להיות בבית ולא לעבוד לבין לחזור למשהו שמעורר בך סבל עצום ?

היה שלב שכתבת על זנט, מחשבות על דברים שאת אוהבת לעשות ודאולי היית רחצה לקדם.
הנסיון הזה לבחור בין שחור ל- לבן מוחלטים באמת יכול להכניס למצוקה איומה.

אנשים עושים כל מיני דברים החיים שלהם ומתפרנסים בכל מיני דרכים. נסי להכניס קצת אוויר וקצת אמונה בין השחור והלבן כדי שתוכלי לאפשר למשהו חדש וטוב יותר לבא.

אני מנסה להגיד לך להאמין שיכול להיות לך טוב, שיכול להיות לכם טוב. החיים הם יותר מחיבור וחיסור של ההוצאות וההכנסות. ואני לא כותבת הניתוק מהמציאות.

מחבקת אותך בתהליך שלך

[אישה_במסע*]

אורי

בעיניי, האפשרות של לחזור לחיי סבל היא לא אפשרות. פשוט לא אפשרות. מכאן, שאפשרות אחרת חייבת להימצא. להישאר בבית זו אפשרות בעיני, וגם למצוא עבודה שהיא לא סבל, וכל מיני דברים באמצע. אני בטוחה שתמצאי אפשרות כזו!

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אנשים עושים כל מיני דברים החיים שלהם ומתפרנסים בכל מיני דרכים. נסי להכניס קצת אוויר וקצת אמונה בין השחור והלבן כדי שתוכלי לאפשר למשהו חדש וטוב יותר לבא.

אני מנסה להגיד לך להאמין שיכול להיות לך טוב, שיכול להיות לכם טוב. החיים הם יותר מחיבור וחיסור של ההוצאות וההכנסות. ואני לא כותבת הניתוק מהמציאות.

מחבקת אותך בתהליך שלך_

מכאן, שאפשרות אחרת חייבת להימצא.

אתן צודקות בתיאוריה. זה נשמע נורא הגיוני ונכון
אבל בפועל אני לא מגיעה לזה
כבר שנתיים וחצי (יותר, כבר לפני כן אני במחשבות על תחום אחר ומקצוע אחר ושינויים)שאני בטיפול, וכבר שנה וחצי של שינויים דרסטיים בחיים שלי. ואני לא מוצאת את האפשרות האחרת, שאני לא מוצאת משהו אחר להתפרנס ממנו, או דרך אחרת לחיות (והדרך הבינתים שאני חיה בה כרגע זו לא דרך. אי אפשר לחיות ככה. כבר עכשו זה קשה בטירוף, וכבר עכשו זה מחיר מאוד מואד כבד לי ולבעלי, לפחות. לילדים פחות)
זה פשוט לא קורה. למרות שהשתניתי ושהרבה דברים השתנו. אבל פרנסה, או אפשרות אחרת לא מוצאת. לא מוצאת.
כמה אפשר למשוך כך?

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אורי, אני לא יודעת במה עבדת קודם אבל נשמע שהנושא הכלכלי מאוד מרכזי ומלחיץ
יכול להיות שזה מאוד פשטני ולא מתאים, אבל חשבת אולי להעזר בייעוץ כלכלי ? עמותת פעמונים למשל?

כל כך קשה לך ובא לי להגיד לך משהו מעודד ואני לא יודעת מה...
אבל אני מכירה מעצמי שלפעמים אחרי שנכנסים לעומק הקושי האפל ונדמה שאין שום דרך לצאת, פתאום מופיעה איזו נקודת אור קטנטנה והולכים לכיוונה ואז מגלים פתח מואר ענק...
ונשמע שעכשיו את בעומק הקושי ועדיין לא רואה את נקודת האור.
ואני מאחלת לך שתמצאי אותה והיא אותך

[טלי_ב*]

ויודעת שאם כלום לא יתקדם בכיוון לא תהיה לי ברירה אלא לחזור לזה יום אחד.
מנחשת איזה כיוון, תראי אם זה מדבר אלייך...
כל עוד את בראש שיום אחד תצטרכי לחזור לעבודה הקודמת שלך, או לתחום הזה, אז לא באמת עזבת.
ולפעמים קשה להמשיך הלאה ולראות הזדמנויות חדשות לפני שממש באמת עוזבים את המסלול הקודם.
אם זה נראה לך ממש לא אפשרי להמשיך עוד תקופה ארוכה לא מוגדרת בלי שתעבדי בכלל (ומה עם האפשרות של להמשיך כך בלי טיפול? או עם תדירות נמוכה יותר? כי כתבת וכמה אפשר לשלם עבור טיפול שנועד לעזור לי כשעצם מה שעוזר לי בכלל זה זה שאני לא עובדת. אז נראה שעדיף בלי טיפול ובלי לעבוד מאשר לעבוד עם טיפול), תמיד תמיד תוכלי לעבוד במשהו טכני יחסית ופשוט ואין בו הרבה סטרס. מותר לך לעבוד במשהו שאת אובר-קווליפייד בשבילו אם את מעדיפה לשמר את האנרגיות של ההשקעה והמאמץ לדברים אחרים. עשיתי את זה אגב בעצמי במשך כמה חודשים וזה היה לי מצוין. כנראה לא לבריאות הנפשית של כל מיני נשמות טובות (-; אבל כן בשבילי.

[אישה_במסע*]

כל עוד את בראש שיום אחד תצטרכי לחזור לעבודה הקודמת שלך, או לתחום הזה, אז לא באמת עזבת.
בדיוק.

אני אישית חושבת שאם טיפול רק מלחיץ אותך יותר - תוותרי עליו. את משתנה ומתפתחת גם בלי טיפול, ובתור מי שאוהבת מאוד ללכת ללא לווי, אני מאמינה מאוד בשינויים שמתרחשים גם ללא מטפלים למיניהם.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תמיד תמיד תוכלי לעבוד במשהו טכני יחסית ופשוט ואין בו הרבה סטרס. מותר לך לעבוד במשהו שאת אובר-קווליפייד בשבילו
כמו מה?
ברצינות שגם על זה אני חושבת. אבל אפילו רעיון לדבר כזה אין לי. ושאני לא אהיה חייבת לעבוד בו משרה מליאה ואוכל לחזור בצהרים לילדים. ואני כבר לא מדברת על שכר שבטח יהיה מצחיק ותנאים סוציאלים שאין מה לדמיין בכלל שיהיו נורמלים.
גם זה לא כל כך פשוט כמו שזה מצטייר. (או שאולי יש רעיונות טובים יותר בקהל?)
לפעמים העבודות הכאילו פשוטות הן גם מאוד מאוד אינטנסיביות ודורשות ומתישות ולא מחוסרות סטרס בכלל (סתם דוגמאות שעולות לי:מטפלת במעון, סייעת בגן, קופאית בסופר) רק שיש בהן פחות אחריות ובזה אכן יש פחות סטרס. מצד שני מרוויחים כלום על עבודה די קשה וארוכת שעות - שזה גורם לי סטרס כשלעצמו.

כל עוד את בראש שיום אחד תצטרכי לחזור לעבודה הקודמת שלך, או לתחום הזה, אז לא באמת עזבת.
יש בזה משהו


אני אישית חושבת שאם טיפול רק מלחיץ אותך יותר - תוותרי עליו. את משתנה ומתפתחת גם בלי טיפול,
מפחיד אותי מדי
יש לי איזו מחשבה (אולי אשליה ואולי דוקא אמת אצלי) שעם טיפול אולי התהליך הזה יקרה מהר יותר מאשר בלי
אבל זה באמת יוצא קצת אבסורדי כל הסיפור של ללכת לטיפול בשביל (בראש ובראשונה) למצוא פרנסה מתאימה ולהוציא על זה כל כך הרבה כסף.





_נשמע שעכשיו את בעומק הקושי ועדיין לא רואה את נקודת האור.
ואני מאחלת לך שתמצאי אותה והיא אותך_
הלוואי

חשבת אולי להעזר בייעוץ כלכלי ? עמותת פעמונים למשל?
לא נראה לי קשור כל כך
להתנהל כלכלית אנחנו יודעים, אין לנו בעייה בהבנת המציאות ובהתאמת ההתנהלות וההוצאות שלנו בהתאם להכנסות. אנחנו מחושבים ומאוזנים כלכלית. (ושנינו כאלה) ובעצם זה מה שייעוץ כלכלי ופעמונים נותן.
מה שלא הלכתי אף פעם זה ייעוץ תעסוקתי. ואני תוהה אם משהו כזה יכול לעזור או שזה ממש יהיה סתם והבעיה שלי היא במקום אחר.

[רסיסים_של_אור*]

חשבתי על עוד משהו, תראי אם מתאים לך :

כיוון שאת אכולת רגשות אשם על כך דאת לא עובדת ולא תורמת להכנסה המשפחתית ואולי אפילו רק נוגסת ממנה חתיכות גדולות, על הטיפול למשל, את בוחנת בארבע עיניים את מה שאת כן עושה ואז מטדגת את השהטת שלך עם הילדים תחת זכוכית מגדלת מאד מוקצנת. כאילו אם את כבכ בבית, וחיה על חשבון אחרים (סליחה סליחהדאני בוטה כל-כך, זה לצורך ההמחשה ...) אז לפחות תעשי את זה "כמו שצריך"...

יכול להיות שאלה הקולות שמשתוללים בתוכך והורסים כל חלקה טובה ????

רוצה להאיר לך שרק לפני דור או שניים זה היה מאד מקובל ואפילו ה " נכון החברתי" שאמהות לא יצאו לעבוד ו הפרנסה תיפול כולה על הבעל.
יותר מזה, גם כיום יש לא מעט אמהות שבוחרות שלא לצאת לעבוד מעבר לכתלי הבית, בלי שזה יחייב חינוך ביתי .

[מיכל_בז*]

ואני רציתי לכתוב שיימצא פתרון. כי פתרונות כן נמצאים בסופו של דבר ובטוח יש משהו שאפשר לעשות שהוא לא לחזור לעבודה הישנה שלך.

אני מסכימה עם מי שכתבה לך שזה פשוט לא אופציה ואולי חשוב להבהיר את זה לבעלך. (אני היום נוסעת שעה וארבעים לכל כיוון לעבודה ובכדי להבהיר לבנז שאני לא אמשיך לנסוע, ממש לא משנה מה, אמרתי לו שככה מקבלים סרטן. פשטני בטירוף, כמובן. אבל אם הולכים באופן קבוע נגד הגוף / הנפש שלך יהיו השלכות. ולטווח הארוך הן יהיו הרבה יותר גרועות.)

ימצא פתרון. אני פשוט משוכנעת.

[רסיסים_של_אור*]

אני נמצאת בסיטואציה דומה סביב עניין טיסות העבודה של האיש שלי. אחרי הרבה משברים סביב זה ואחרי הצטברות שהותירה אותי ממש מפורקת (כן, אני יודעת, מלא נשים מתמודדות עם זה בגבורה, אפילו אמהות בחינוך ביתי, עברתי עם זה מליוני סיבובים אבל ככה אני, מנסה ללמוד לקבל את עצמי על אף החריגות והקשיים שלי... ) אני עכשו במקום הזה שבו השכל יודע שיש רק שחור ולבן אבל הנפש לא מוכנה לקבל את זה ואני מתפללת שיפתחו עוד אפשרויות כשבמקביל אני לא מניחה יותר ש"אני פשוט אלמד לחיות עם זה"...

[טלי_ב*]

כמו מה?
אני לא חושבת על משהו מוכן מראש, אבל אם זה כיוון שמעניין אותך אפשר להתחיל לבדוק סביבך. אגב, מוסיפה לרשימה שלך עבודות משרדיות למיניהן של פקידות ומזכירות. וגם כל מיני עבודות הדרכה (פה זה כבר לא משהו טכני כמובן אבל ההכשרות לדברים כאלה הן לא מאוד ארוכות בדר"כ) שעובדים בהן הרבה פעמים סטודנטים ואז לא מדובר במשרה מלאה.
וכן, הדגש הוא על זה שיש פחות אחריות ולכן זה פחות סטרס.
מרוויחים כלום על עבודה די קשה וארוכת שעות - שזה גורם לי סטרס כשלעצמו הרעיון בעיני הוא להסתכל על זה אחרת. מרוויחים את הסכום שחסר לכם כרגע, בעבודה שלא גובה ממך מחיר נפשי שאת לא יכולה לשלם. כמובן שאם העבודה לא עונה על תנאי הסף הזה, אז אין על מה לדבר. אבל אם כן, אז בעיני זו החלטה טובה. ואגב, חוויה טובה בעבודה כלשהי, יכולה כשלעצמה להיות משהו מרפא, ולתת לך אחרי כמה זמן את הביטחון והשלווה שאת צריכה בשביל לעבור הלאה ולשנות אותה לעבודה עוד יותר טובה.
ואגב, ייעוץ תעסוקתי זה רעיון מצויין. נכון, זה סיכון מסוים כי אולי יתברר בסוף שזה לא תרם לך הרבה, אבל ברמה שהנושא הזה הוא מהותי בשבילך ומטריד אותך, נראה לי שווה את הסיכון. או לפחות את המאמץ לברר במה בדיוק זה כרוך.
בכל אופן, המפתח לדעתי הוא להיות פשוט משוכנעת_ ש _ימצא פתרון .

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אורי,
אני עבדתי במלא מלא מלא עבודות שונות ומשונות שחלקן היו מאד מאוד מאוד רגועות ונעימות ולי היה מאוד חשוב עבודה שאני לא "אקח הבייתה". לא משהו שיתקשרו אליי בערב, או שאני אדאג בגללו.
רציתי לבוא, לעשות את מה שצריך הכי טוב שאני יכולה ולשכוח מהעבודה עד היום הבא.
כי זה בפירוש מה שהזמנתי לעצמי מהיקום.
כשאני רואה במודעת דרושים מילים כמו "שעות נוספות" "פלפלית" "דינאמית" "יכולת עבודה תחת לחץ" - יש לי צמרמורת ואני מתרחקת מזה כמו מאש.
עבדתי שנה וחצי בספריה, לא כספרנית אלא כמקטלגת. זו הייתה עבודה נהדרת, מאחורי הקלעים, רגועה ושלווה ונהנתי מאד מאד.
הייתי הולכת לשם ברגל חצי שעה לכל כיוון ומאזינה לספרים ומוזיקה ב-mp3.
וזה היה בחצי משרה, בשעות די גמישות. הייתי צריכה לעשות נדמה לי 4-5 שעות ביום (4 ימים בשבוע) ויכלתי לאחר או לצאת מוקדם חופשי.
אף אחד אחר לא היה תלוי בקצב העבודה שלי או בנוכחות שלי שם אז אם פספסתי יום כי הייתי חולה או סתם בא לי להבריז לא היה לי לחץ ולאף אחד לא היה אכפת בכלל
(לעומת זאת כשעבדתי כסייעת בגן ילדים זה היה נוראי מהבחינה הזו, ידעתי שלא יהיה מי שיחליף אותי ופחדתי להיות חולה)
אז אני מספרת לך את זה כי אני באמת מאמינה שכשמזמינים במדוייק (וכתבתי לעצמי לפני זה בדיוק מה הפרמטרים שאני מחפשת בעבודה ודמיינתי את עצמי נהנית ורגועה בעבודה) אז מוצאים...
וכן, לקח לי זמן למצוא את כל העבודות המשונות והמיוחדות שלי, אבל זה בהחלט אפשרי.
עבדתי גם תקופה במזכירות ולמרות שזה לא ממש הקטע שלי ואני מתביישת להרים טלפונים (ועשיתי את זה מלא בעבודה ההיא)
האנשים היו מאד מאוד נחמדים, זה היה באוניברסיטה בקמפוס נעים וירוק ונהנתי מאד (וזה גם היה בשעות של משרת אם).
זו הייתה החלפה לחופשת לידה, וזו אופציה טובה להכניס רגל למים ולראות איך זה, כי את יודעת שזה ל3-4 חודשים.

יש לי עוד רעיונות לעבודות (עשיתי פעם רשימה של כל העבודות שניסיתי אי פעם, יצא איזה 30!) אז אם תרצי אני אסתכל שם (שכחתי מלא מאז ההנקה) ואתן לך עוד כיוונים

[גוונים*]

לי אישית קשה להיות פשוט משוכנעת ש ימצא פתרון . כשאני מרגישה שאין פתרון ושחשבתי כבר על הסוגיה מכל הכיוונים ועדיין אני מרגישה שאין פתרון... (לופ, ברור...)
ולא מאוד עוזר לי לדבר על זה באוויר, ברמה של להאמין, ומחשבה בוראת מציאות וכאלה. מה שכן עוזר לי (לפעמים) אלה הצעות פרקטיות. בגלל זה אני אכתוב לך בכיוון הזה.
לדעתי כדאי לך לחשוב בכיוון של עבודה מהבית, עם גמישות מסוימת.
ממש לא הייתי הולכת לכיוונים של סתם דוגמאות שעולות לי: מטפלת במעון, סייעת בגן, קופאית בסופר אלה עבודות קשות בטירוף, בעיקר פיזית אבל לא רק. ובהרגשה שלי הן שוחקות לא פחות מכל עבודה אחרת אם לא יותר (כי כמעט ואין סיפוק, למידה, תחושת התקדמות אישית וכד').. כן הייתי הולכת לכיוונים של עבודות אינטרנטיות או טלפוניות שאפשר לבצע מהבית.
אלה אולי לא עבודות מספקות או תורמות באופן אישי, אבל כן, עבורי לפחות, נתפסות כקלות ואם הצורך המרכזי כרגע הוא השלמת הכנסה, זה בדיוק זה, לא יותר ולא פחות.
נכון זה לא המון כסף, אבל יש מצב שזה ירגיע קצת את ייסורי המצפון שלך. ייתן לך את הנשימה שכל כך חסרה לך, כי הנה, את כן גם מכניסה ולא רק מוציאה.
כיוונים: הקלדה או העברת מידע למחשב. לדוגמה יש (עדיין) אנשים שלא שולטים טוב בהקלדה או בתוכנות אופיס ומחפשים אנשים שיעשו זאת עבורם. אני עשיתי את זה פעם וזה היה נחמד מאוד (וגם מעניין! הקלדתי וסידרתי עבודת הדוקטורט של גברת חביבה, וזו היתה לא מעט עבודה!) יש משרות של הקלדת נתונים פשוטה, או לעבור על נתונים כלשהם ולוודא שהכל בסדר דברים כאלה.
סקרים טלפוניים, מכירה מישהי שעשתה את זה כהשלמת הכנסה.
יש לי חברה שעבדה בעבודה פשוט חלומית, עבור אתר שמפרסם סרטונים (סטייל יו טיוב אבל משהו אחר, אין לי מושג בפרטים) והיא היתה בעצם הצנזורה, פשוט ראתה את הסרטונים ואישרה שהם בעלי תכנים לגיטימיים. העבודה היתה במשמרות והיא לא היתה צריכה להיות כל הזמן מול המחשב אלא רק פעם ברבע שעה-חצי שעה להתיישב לכמה דקות ולצפות. אם אני זוכרת נכון אפילו הכסף היה לא רע... אז אולי זה ספציפית לא מתאים, אבל על כיוונים כאלה אני חושבת. והיא הגיעה לזה סתם דרך חיפוש עבודה באינטרנט. בלי שום כישורים או רקע.
מה דעתך? אם בכלל יש על מה לדבר, ומתאים לך לרדת לרמת הפרטים, אפשר לחשוב עוד באופן הפרקטי הזה, ולנסות אפילו לדייק עבורך יותר.
אגב, באחד המקומות שאני עובדת כרגע, אני חושבת שהיא מחפשת עוד מישהי. זו עבודה מהבית מאוד גמישה. אם את במקרה קשורה לתחום של כתיבה וחינוך, תגידי לי:-)

[גוונים*]

כשאני רואה במודעת דרושים מילים כמו "שעות נוספות" "פלפלית" "דינאמית" "יכולת עבודה תחת לחץ" - יש לי צמרמורת ואני מתרחקת מזה כמו מאש.
כנ"ל!!

עבדתי שנה וחצי בספריה, לא כספרנית אלא כמקטלגת. זו הייתה עבודה נהדרת, מאחורי הקלעים, רגועה ושלווה ונהנתי מאד מאד.
אחלה רעיון!! גם לסדר ספרים בספריה באוניברסיטה תמיד היה נראה לי כיף, משהו כמעט מדיטטיבי ( וגם ראש קטן, מאוד ממוקד, נראה לי שבטח יש גמישות מסוימת, אפשר לשמוע מוזיקה באוזניות, לעלעל מדי פעם בספרים, בכלל להיות מוקפת כל היום בספרים, מה יכול להיות רע?)

[טלי_ב*]

ולא מאוד עוזר לי לדבר על זה באוויר, ברמה של להאמין, ומחשבה בוראת מציאות וכאלה.
גם אני לא מתחברת לכיוונים האלה. אנסה למקד קצת את מה שהתכוונתי להעביר. אני חושבת שכשמישהו בהלך רוח של, אין שום פתרון באופק, ולכן יהיה רע בסוף, והחיים פשוט נורא קשים ולא מהנים, וככה זה, כי פה רע ושם רע והכל בעצם רע (ברור שאני קצת מקצינה פה לשם ההבהרה)... אז אין לו פניות רגשית ושכלית לחפש הזדמנויות ואפשרויות לדברים טובים, או אפילו לשים לב אליהן אם הן במקרה חוצות את הנתיב שלו.
זה גם הלך רוח שמתמקד נורא מהר בלמה כל אפשרות היא או לא אפשרית או לא טובה או שניהם גם יחד. הרי אין שום אפשרות שהיא בטוחה וגם נטולת חסרונות אז ברור שאפשר תמיד למצוא את הנקודות של איפה זה לא בטוח יתאפשר ואיזה חסרונות יש.
לכן אני חושבת שלצאת מנקודת הנחה שיימצא פתרון, זה משהו שמתחילים איתו, משהו שמשפר קצת את סיכויי ההצלחה. ברור לי שרק אופטימיות לבדה לא תעשה איזה קסם ותיצור יש מאין פתרון (אם כי פה זה לא כזה ברור שלא מאמינים בזה, אז באמת חשוב להבהיר (-; )
אגב, לפעמים חלק מהפתרון הוא לעשות שלום עם חסרונות מסוימים. אבל חשוב לדעת עם מה יש פוטנציאל שנוכל לחיות איתו בשלום, ומה יהיה כל כך מאמלל שאסור לשקול אותו.
אני באמת כותבת מתוך זה שהמקום הזה שאורי מתארת מוכר לי מאוד מאוד. ועם כל הפסימיות הקשה מאוד שיצא לי לחוות (לצד רגעים של אופטימיות), בסוף מצאתי כמה פתרונות שחייתי איתם בשלום כל פעם לתקופה מסוימת. למרות שוויתרתי על דברים שהיו לי חשובים בהחלט, וזה כן צובט לי לא פעם, הפסקתי לחצות קווים אדומים מסוימים, שאילו הייתי חוצה אותם הייתי מרגישה שאני מתאכזרת לנפש שלי.
בקיצור, אני לא באה להגיד שהכל פרפרים ופרחים, ושרק צריך להאמין וכל משאלותינו יתגשמו וכו'... אבל לפחות את הדבר-שניים-שלושה שבראש רשימת סדר העדיפויות שלנו, כדאי להאמין שנוכל להשיג.

ואורי - אם תרצי מתישהו לדבר במייל, כדי שתוכלי לפרט דברים מסוימים ואני אוכל לפרט דברים מסוימים, תני סימן.

[טלי_ב*]

מוסיפה מחשבה שעלתה בי בעקבות הפסקה האחרונה שכתבתי - אני חושבת שלקח לי הרבה זמן ללמוד להבחין בין פשרות או ויתורים שאני יכולה להשלים איתם, לעבור תהליך בקשר אליהם וכו', לבין דברים שהם ממש הולכים באופן קבוע נגד הגוף / הנפש שלך .
בגלל שראיתי את החסרונות בכל הפתרונות שהצלחתי למפות, לא זזתי מהמקום שהייתי בו, ושהפר בעצם את הקווים האדומים של הנפש שלי (אני מדברת על התקופה שעבדתי משרה מלאה מאוד עם תינוק קטן). ולא זזתי מהרבה סיבות, אבל אחת מהן הייתה ששאר האפשרויות גם לא נראו משהו-משהו. ואחר כך, כל אפשרות שלא הייתה בול מה שרציתי הרתיעה אותי מאוד, כי חששתי לחזור למקום הזה של לחצות קווים אדומים של עצמי. כלומר, ראיתי בכל מקום סכנת חצייה של קווים אדומים. וממש רק לאט לאט התחלתי להבחין בין התחום האפור לתחום השחור.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נשים יקרות
המון חומר למחשבה והמון אמת יש בדבריכן. זה פוקח את עיניי. ועוזר לי עם הראש בקיר שלי

לכל הרעיונות וההצעות שלכן וכן שיחות יותר אישיות כי אני לא מעוניינת באאוטינג פה על המקצוע שלי וחיי וכו'
אני אשמח
מייל לצרכי באופן
anipo30
ב
walla.co.il

מקווה להמשיך לענות אחר כך

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_כיוון שאת אכולת רגשות אשם על כך דאת לא עובדת ולא תורמת להכנסה המשפחתית ואולי אפילו רק נוגסת ממנה חתיכות גדולות, על הטיפול למשל, את בוחנת בארבע עיניים את מה שאת כן עושה ואז מטדגת את השהטת שלך עם הילדים תחת זכוכית מגדלת מאד מוקצנת. כאילו אם את כבכ בבית, וחיה על חשבון אחרים (סליחה סליחהדאני בוטה כל-כך, זה לצורך ההמחשה ...) אז לפחות תעשי את זה "כמו שצריך"...

יכול להיות שאלה הקולות שמשתוללים בתוכך והורסים כל חלקה טובה ????_
יכול להיות מאוד
זה חכם מה שאמרת. ומכניס קצת פרופורציה, ונכנס ויושב שם באיזה מקום אצלי להמשך עיבוד. עוד שכבה. עוד משהו מהאישה עם האור שמפזרת כלפיי רסיסים מדי פעם


_רוצה להאיר לך שרק לפני דור או שניים זה היה מאד מקובל ואפילו ה " נכון החברתי" שאמהות לא יצאו לעבוד ו הפרנסה תיפול כולה על הבעל.
יותר מזה, גם כיום יש לא מעט אמהות שבוחרות שלא לצאת לעבוד מעבר לכתלי הבית, בלי שזה יחייב חינוך ביתי ._
זה כמובן נכון. וכמובן שיש בי משהו גם מזה שקשה לי עם התדמית הזו. אבל נראה לי שלו זה היה אפשרי הייתי מסתדרת ולומדת להסתדר עם זה. העניין הוא לא התדמית שלי והקושי להתמודד עם זה שאני בבית. העניין הוא כלכלי באמת. זה לא אפשרי שלא אעבוד, זה לא אפשרי. רק לתקופה קצרה יחסית ועם מחירים שאף אחד לא יוכל לשלם לאורך זמן,כולל אני.
את יודעת כמה עולה דירה היום? כמה עולה שכירות היום? אפילו בפריפריה זה יקר ויכול להגיע לרוב המשכורת שאני יכולה להשיג.


אני עכשו במקום הזה שבו השכל יודע שיש רק שחור ולבן אבל הנפש לא מוכנה לקבל את זה ואני מתפללת שיפתחו עוד אפשרויות כשבמקביל אני לא מניחה יותר ש"אני פשוט אלמד לחיות עם זה"...
לא הבנתי עד הסוף.
את מכוונת שבאמת ש רק שחור ולבן? (השכל יודע)

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני היום נוסעת שעה וארבעים לכל כיוון לעבודה ובכדי להבהיר לבנז שאני לא אמשיך לנסוע, ממש לא משנה מה,
מבינה כל כך
ותודה על התמיכה
ותודה גם על זה שאת בטוחה כל כך. זה עוזר שמישהו אחר בטוח גם אם זה לא הגיוני כי את לא מכירה אותי בכלל:-)


וגם כל מיני עבודות הדרכה (פה זה כבר לא משהו טכני כמובן אבל ההכשרות לדברים כאלה הן לא מאוד ארוכות בדר"כ) שעובדים בהן הרבה פעמים סטודנטים ואז לא מדובר במשרה מלאה.
לא בטוחה מה הכוונה בעבודת הדרכה. אבל הדרכה זה לא כל כך בשבילי. אני ממש לא טובה בלעמוד מול קהל (אלא אם זה הדרכה אישית או משהו) וזה כשלעצמו גורם סטרס אצלי.
לגבי עבודות סטודנטים. זו אולי יכולה להיות איזו עבודה ראשונית כזו, רק בשביל באמת לחזק את עצמי שאני באמת יכולה לעבוד ב משהו ולא משנה מהו, כי אני כבר כל כך לא סומכת על עצמי ומפוחדת שכל דבר מרתיע אותי. לאורך זמן זה ממש לא יכול להיות בשבילי. אני הרי כבר אמא לילדים ואני צריכה משהו קבוע שאפשר לסמוך עליו, עם תנאים סוציאלים כלשהם.
הרעיון בעיני הוא להסתכל על זה אחרת. מרוויחים את הסכום שחסר לכם כרגע, בעבודה שלא גובה ממך מחיר נפשי שאת לא יכולה לשלם. כמובן שאם העבודה לא עונה על תנאי הסף הזה, אז אין על מה לדבר. זה מה שאני חוששת שלא אמצא.
ואגב, חוויה טובה בעבודה כלשהי, יכולה כשלעצמה להיות משהו מרפא, ולתת לך אחרי כמה זמן את הביטחון והשלווה שאת צריכה בשביל לעבור הלאה ולשנות אותה לעבודה עוד יותר טובה.
זה משפט חכם מה שאמרת

כן, לקח לי זמן למצוא את כל העבודות המשונות והמיוחדות שלי, אבל זה בהחלט אפשרי.
אז למה בעצם היו לך כל כך הרבה עבודות? למה לא נשארת באותה אחת?
אני חוששת מעבודות כאלה כי הן באמת נראות לי בשכר מינימום,מה שלא יספיק לי בכלל בכלל לאורך זמן בטח לא בחצי משרה. ומשרה מליאה כבר ישר גוררת עוד הוצאות על צהרון וכל מיני (חוץ מה שאני ממש ממש לא רוצה את זה )
עבודה בספריה נשמעת לי חלום לגמרי
(חלק מהבעיה שלי עכשו זה שאני גרה ממש בחור, ואני לא עם רכב כל הזמן. אז האפשרויות שלי מצומצמות ביותר. להגיע בתחבורה ציבורית פשוט לא אספיק. ולעבור למקום אחר בשביל עבודה בשכר של כלום זה ממש לא יספיק לי אפילו לשכר דירה. אבל נו, אני מדברת על בעיות שגם את עצמך מתלבטת איתם)


כיוונים של עבודות אינטרנטיות או טלפוניות שאפשר לבצע מהבית
זה באמת מדבר אליי. היתה תקופה שחיפשתי משהו כזה אבל אני לא יודעת איפה לחפש את זה בכלל.
בכלל לא חשבתי שעוד יש עבודות הקלדה, חשבתי שזה עבר מן העולם כי זה בסיסי כל כך היום. סקרים לא נראה לי בא בחשבון - באמת להתקשר לאנשים ולדבר איתם ולנסות לשכנע אותם לענות על שאלות? זה ממש לא בשבילי. (מה גם שאין לי בכלל טלפון בבית כרגע, אלא רק פלאפון, גם ככה אני בקושי מדברת)

ככל שאני כותבת עולה בי מחשבה שאני לא כל כך מחפשת עבודות זמניות לא מעניינות שבקושי מרוויחים בהן. שכרגע זה לא בטוח שווה לי להוציא את כל זמני על זה. שהזמן שלי כל כך יקר לי כי כל היום אני נמצאת עם הילדים, אז הזמן לעצמי פשוט קריטי.
שאני מחפשת פתרון קצת יותר כולל ויותר רציני ולאורך זמן (שאולי גם יש בו קצת קשרים חברתיים שחסרים לי ביומיום). לעשות עבודות זמניות עכשו יכול אפילו להרוס לי כי זה יקח לי את כל הזמן היקר הזה שאיכשהו פיניתי לי, ועוד תמורת שכר מינימום ובלי איזה סיפוק מיוחד , זה ממש לא יהיה שווה את זה. שאם אנחנו מאוזנים איכשהו כלכלית כרגע,אפילו אם על הקצה-אז זה לא שווה את זה.
עוד חושבת...

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_שכשמישהו בהלך רוח של, אין שום פתרון באופק, ולכן יהיה רע בסוף, והחיים פשוט נורא קשים ולא מהנים, וככה זה, כי פה רע ושם רע והכל בעצם רע (ברור שאני קצת מקצינה פה לשם ההבהרה)... אז אין לו פניות רגשית ושכלית לחפש הזדמנויות ואפשרויות לדברים טובים, או אפילו לשים לב אליהן אם הן במקרה חוצות את הנתיב שלו.
זה גם הלך רוח שמתמקד נורא מהר בלמה כל אפשרות היא או לא אפשרית או לא טובה או שניהם גם יחד. הרי אין שום אפשרות שהיא בטוחה וגם נטולת חסרונות אז ברור שאפשר תמיד למצוא את הנקודות של איפה זה לא בטוח יתאפשר ואיזה חסרונות יש.
לכן אני חושבת שלצאת מנקודת הנחה שיימצא פתרון, זה משהו שמתחילים איתו, משהו שמשפר קצת את סיכויי ההצלחה_
זה חכם מה שאמרת
אני לוקחת לי ללב את זה


ולא זזתי מהרבה סיבות, אבל אחת מהן הייתה ששאר האפשרויות גם לא נראו משהו-משהו. ואחר כך, כל אפשרות שלא הייתה בול מה שרציתי הרתיעה אותי מאוד, כי חששתי לחזור למקום הזה של לחצות קווים אדומים של עצמי. כלומר, ראיתי בכל מקום סכנת חצייה של קווים אדומים.
תיארת באופן מאוד מדוייק

כולכן נתתן לי חומר למחשבה וגם כמה דחיפות לנפש המפוחדת
וגם פרופורציות שזה איכשהו תמיד ה דבר שאני נופלת בו
הכל תיאורטי כרגע, אבל מאוד מדבר אליי
נראה מה יקרה עד שאצליח להגיע לפרקטיקה כלשהי

[תמי_גלילי*]

תודה על הדיון המרתק. אני קוראת בשקט ומחכימה.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אחרי שבעלי שאל אותי איך יכול להיות שרק לי קשה, שרק אני לא מספיקה, שרק אני לחוצה, שרק אני מתלוננת, שרק אצלי מבולגן וכו', ושלח אותי לשמוע מאחרות את דרך התנהלותן, יצא לי לשוחח עם שתי ידידות ולגלות שהן לא רושמות לחוגים, כי הטרטור הזה הוא יותר מדי בלו"ז שלהן, שהאחת קורסת ב-22:00, שוקלת לבקש מבעלה לוותר על לימוד דף יומי כי אין להם זמן לעצמם ושהוא האחראי הבלעדי על הכביסה, ואצל השנייה היא מתאמצת לקפל כביסה כי אחרת בעלה יקפל והיא לא אוהבת את התוצאות. וכן הלאה.
כל כך מכניס לפרופורציה._
תפילה
היה טוב לקרוא את זה
באמת פרופורציה (במיוחד לאנרג'ייזרית שאת נראית לי תמיד. שבאמת כל פעם מחדש אני חושבת שבעלך פשוט לא קולט על איזו אישה הוא נפל, ואין לו מושג כמה הוא בר מזל)

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_כשאני רואה במודעת דרושים מילים כמו "שעות נוספות" "פלפלית" "דינאמית" "יכולת עבודה תחת לחץ" - יש לי צמרמורת ואני מתרחקת מזה כמו מאש.
כנ"ל!!_
שכחתי להדגיש את זה
תמיד כשאני קוראת את שתיכן בנושאים כאלו אני מתמלאת הקלה כמו אחיות ל (לא רוצה לכתוב 'צרה' למה זה צרה? אולי זה משהו טוב דוקא)

[רסיסים_של_אור*]

מצטרפת אלייך לגבי הבעל של תפילה. בהתחלה כשקראתי את השאלות שלו ממד התעצבנתי עליו בכלל בלי להכיר אותו באמת. וגם, מה פתאם שרק לך קשה (תפילה, כל הזמן הייתי בטוחה שאכ לי קשה ושאצלך העל הרבה יותר נינוח וגם ההספקים שלך... חבל על הזמן...)

[רסיסים_של_אור*]

לגבי ה- שחור ו- לבן. למשל בדוגמא שלנו, לכאורה זה או שהוא לא יסע , אני אשמח והוא יהיה אומלל ו מתוסכל או להיפך. תחושה תקועה וקשה נורא.

אבל אני רוצה מאד להאמין שיש עוד אפשרויות, כאלה שקשה לנו אולי לחשוב עליהן כשאנחנו בתוך השחור-לבן הזה. אני רוצה להאמין שיש אפשרות שבה לשנינו יהיה טוב. כרגע , אין לי מושג מה האפשרות הזו אז אני מבקשת מאלוהים שיעשה לי נס

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש בכלל אפשרות שהוא לא יסע? זה לא תנאי כזה שמציבה עבודה מהסוג שלו וזהו?

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תמי
תודה

[תפילה_לאם*]

_תפילה
היה טוב לקרוא את זה
באמת פרופורציה_

לא יודעת אם זה בדיוק המקום המתאים להוסיף ולכתוב על ה"גילויים" שלי:
רק הערב סיפרתי לו על השיחות האלה. ועוד נזכרתי ואמרתי לו גם מה שאמרה לי עוד ידידה, שבעלי די מעריץ את בעלה/ את משפחתם - שבעלה חושש מעוד ילדים נוסף על השלושה שיש להם, כי זה קשה מאוד כבר עכשיו. וזה מישהו שבעלי מכנה אותו בינינו "סופרמן".

ושאצלך העל הרבה יותר נינוח
D-: @} @} @}


כמו אחיות ל (לא רוצה לכתוב 'צרה' למה זה צרה?
מזכיר לי שאתמול הקטן שלי שאל אותי אם זה מעצבן יותר להיות אבא או אמא. (איך תמיד הם נזכרים לפתח את הדיונים המרתקים ביותר בדיוק כשמשכיבים אותם לישון?! אתמהה... )
אז אמרתי לו שמעולם לא הייתי אבא, אבל זה לא מעצבן להיות אמא. זה מעייף. לפעמים זה קשה. אבל זה לא מעצבן. זה כיף!
והגדול יותר הקשה והעיר שלפעמים אני כועסת. עניתי פחות או יותר שאני לומדת להתגבר על כך. (כשאני ברגע טוב, אני מסוגלת לנסח תשובות שאני גאה בהן...)
<סליחה אם אני הופכת את הדף שלך לבלוג שלי. הנושאים שאת מעלה מעוררים אצלי מחשבות ותחושות רבות.>

[תפילה_לאם*]

ובכלל נכנסתי להציע משהו בענייני העבודה:
האם את יכולה לערוך רשימות, שמרכזות את מה שהלחיץ אותך בעבודתך (עמידה בלוחות זמנים, קשר עם הגורמים הממונים, ענייני תקציב...) וגם דברים שאולי בכל זאת נהנית מהם (ימי גיבוש לעובדים, סיפוק מעמידה ביעדים, יחסים בינאישיים, התפתחות מקצועית, ימי חופש :-; ...)?
אולי זה יעזור לך לפענח איפה העוקץ או שייתן פרופורציה וימקד אותך בחיפושייך.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תמיד כשאני קוראת את שתיכן בנושאים כאלו אני מתמלאת הקלה כמו אחיות ל
אחיות לטמפרמנט
שאלת שאלה טובה, למה עברתי בין כל כך הרבה עבודות. לקח לי רגע לחשוב על זה...
האמת שחלק גדול מהעבודות היה בתקופה שלמדתי ולכן חיפשתי עבודות זמניות שלא יקחו יותר מדי אנרגיה וישתלבו טוב עם הלימודים
וגם למדתי את עצמי, אילו עבודות מתאימות לי ואילו פחות (ולכן בחלק מהעבודות באמת עבדתי תקופה מאוד קצרה)
בעבודות המוצלחות (בספריה, בגן ילדים כסייעת, בעוד עבודה עם ילדים והורים ובגינון נשארתי בין שנה לשנתיים בכל אחת...)
כתבת דברים חשובים על זה שאת לא רוצה עכשיו עבודה זמנית ובכסף מועט, את מדייקת לאט לאט מה את כן צריכה ומה לא מתאים.
אגב יש גם עבודות תמלול, עבדתי בזה (גם) וזה כסף לא רע מהבית.
להתקשר לאנשים מהבית זה לגמרי לא נשמע לי רגוע ונעים. אני תמיד נחמדה ומנומסת כשמתקשרים אליי כי אני די מרחמת על מי שעובד בזה...

[אישה_במסע*]

להתקשר לאנשים מהבית זה לרוב לא מוסרי. אני לא אאשים מי מכן אם תבחרנה לעבוד בזה, אולם אני מנסה לקטוע את השיחה במהירות האפשרית, ואם אני לא עושה את זה אני לעיתים קרובות מגלה את הסרחון המוסרי העולה לרחוק מהשיחות האלו, שכוללות מחירה באמצעות רמאות ממש, אסיפת מידע למען מכירה במסווה של סקר, פרסומות, ושאר מעשים לא מוסריים בעיניי.

[מיכל_בז*]

גם אני חשבתי שזה מגניב שאת מתחילה לדייק לך מה מתאים ומה לא.
ואני חושבת שגם הרעיון של תפילה אדיר.

(ורק שתדעי שהדף הזה מאוד מאוד עוזר לי עכשיו כשמעבר הדירה פתאום מאלץ אותי גם לצאת לדרך חדשה / אחרת )

[פלוני_אלמונית*]

להתקשר לאנשים מהבית זה לרוב לא מוסרי

לא יודעת בקשר ל מהבית , אבל כאן, גרמניה, זה בכלל לא חוקי להתקשר לאנשים הביתה או לנייד (כמובן בקטע של סקר, פרסומות וכ״ו)

[תפילה_לאם*]

אחיות לטמפרמנט
אני חשבתי: אחיות להתמודדות, או מוטב: אחיות לדרך.


אגב יש גם עבודות תמלול, עבדתי בזה (גם) וזה כסף לא רע מהבית.
ניחוח, תוכלי לספר על זה עוד קצת.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

שבוע טוב!
לגבי תמלול,
עשיתי תמלולים של סוג של ראיונות עומק ואני יודעת שיש גם בתחום של ראיונות (נגיד כשמראיינים אנשים בשביל מחקר אקדמאי).
זה די קל, צריך שמיעה טובה, שלא יהיו שגיאות כתיב ורצוי גם הקלדה מהירה (אחרת זה יוצא לא משתלם).
יש תוכנות שמקלות משמעותית על השילוב של הקלדה והאזנה (אני השתמשתי בתוכנה חינמית שאפשרה לשלוט בקובץ שמע ולהקליד תוך כדי)
בנוסף לזה, פעם כמעט עבדתי בתמלול עבור ערוץ 10 או 2 - לעשות את הכתוביות לאיזו תכנית.
(החלטתי לא לעשות את זה בסוף כי לא רציתי לצפות בתכנית טראשית וגם זה היה מחייב -
היה צריך להגיש את הקובץ כל יום עד שעה מסוימת. לא משהו מטורף אבל אז בנוסף לעבודה העיקרית שלי הרגשתי שזה ילחיץ אותי)
את שתי העבודות האלו מצאתי באתרי דרושים רגילים.
זה לא כסף מטורף אבל כתוספת הכנסה זה נחמד.

[תפילה_לאם*]

מגניב! תודה.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי עוד רעיונות לעבודות (עשיתי פעם רשימה של כל העבודות שניסיתי אי פעם, יצא איזה 30!) אז אם תרצי אני אסתכל שם (שכחתי מלא מאז ההנקה) ואתן לך עוד כיוונים
ניחוח
אני אשמח שתכתבי לי רעיונות משם. פה או במייל שכתבתי למעלה יותר.


את שתי העבודות האלו מצאתי באתרי דרושים רגילים.
איזה אתרים
האמת שאף פעם לא מצאתי עבודה דרך אתר דרושים. למרות שעבדתי בכל מיני,גם עוד לפני שהיה לי תואר. תמיד מצאתי מפה לאוזן ודרך חברים ועמיתים. אז אני אפילו לא יודעת איפה כדאי להסתכל. ומכיוון שאין לי בכלל כיוון ויש בי המון המון פחד , גם קשה לי לפרסם לחברים ומכרים שאני מחפשת עבודה, כי אין לי מושג מה לומר להם שאני מחפשת בכלל.

התמלול זה רעיון נחמד. אני כותבת די מהר ושגיאות כתיב אין לי , אבל תוהה אם זה מספיק מהיר בכדי שיהיה שווה כמו שאת אומרת.

ורק שתדעי שהדף הזה מאוד מאוד עוזר לי עכשיו כשמעבר הדירה פתאום מאלץ אותי גם לצאת לדרך חדשה / אחרת )
שמחה שכך
וזה עוזר לי שיש עוד כאלה איתי בדרך


אולם אני מנסה לקטוע את השיחה במהירות האפשרית,
גם אני כך לרוב. בעלי עונה רק בגלל שהוא חושב שיש שם סטודנטים שבטח צריכים לעבוד וצריכים כסף אז למה לא לעזור להם.
שכוללות מחירה באמצעות רמאות ממש, אסיפת מידע למען מכירה במסווה של סקר,
את זה לא ידעתי. ואז זה באמת לא נראה לי מוסרי. דוקא לענות על סקרים מעבר לנודניקיות שבזה לא נראה לי כל כך נורא, כי אפשר לומר לא ולנתק. (אבל זה תלוי כמה מתקשרים לכל מיני דברים אחרים ועד כמה זה מנג'ז. כל מיני ביטוחים וכאלה, וכל מיני התרמות וכאלה)
אבל כמו שכתבתי אני לא מסוגלת להיות הנודניקית הזו שמתקשרת. לא מתאים לי וקשה לי (היתה דוקא פעם מזמן מזמן בגיל 20 לדעתי שעבדתי במכירות כאלה שעומדים בסופר ומנסים לדחוף מוצר ספיציפי. באמת עזבתי אחרי לא הרבה זמן.)


אחיות לטמפרמנט
כן
זה נשמע לי מדוייק


האם את יכולה לערוך רשימות, שמרכזות את מה שהלחיץ אותך בעבודתך (עמידה בלוחות זמנים, קשר עם הגורמים הממונים, ענייני תקציב...) וגם דברים שאולי בכל זאת נהנית מהם
זה רעיון. אנסה. כי בינתים באמת לאט לאט אספתי לי כל מיני תובנות על מה היה לי קשה בעבודה, ואולי זה יעזור לי לרכז את זה, ויתן לי נקודת מבט רחבה יותר. כי עד עכשו המסקנות היו בערך כאלה: אני לא מסוגלת לעמוד בעומס ויש לי גם ילדים בבית וכל עבודה דורשת מאמץ ועומס שהוא בלתי אפשרי בשבילי, ולכן שום עבודה היא לא אפשרית לי. נקודה.

שבעלה חושש מעוד ילדים נוסף על השלושה שיש להם, כי זה קשה מאוד כבר עכשיו. וזה מישהו שבעלי מכנה אותו בינינו "סופרמן".

פרופורציות פרופורציות
אני יש לי חברה שבעלי מעריץ את בעלה ואותה וחושב שהם מדהימים. ותמיד כשקשה לנו עם הילדים והוא רוצה להתחיל 'לחנך אותם באמת' ביד קשה, אני מזכירה לו את זוג המופלאים האלו, ו"מוכיחה" לו שזה לא תמיד עובד טוב אפילו אם משתמשים ביד קשה (יש להם ילדים שממש קשה עם השינה שלהם, והם קמים קבוע ב3-4 בבוקר, ועוד כל מיני כאלה)


זה לא מעצבן להיות אמא. זה מעייף. לפעמים זה קשה. אבל זה לא מעצבן. זה כיף!
אמא חמודה את. אשרייך. וחמודים הילדים עם השאלות שלהם:-)
אני חייבת לומר שאצלי זה כן מדוייק להגיד שזה הרבה פעמים מעצבן להיות אמא:-( (היום בבוקר היה מן יום מעצבן כזה. אחר כך בעלי טען שלדעתו זה כי הם היו רעבים כי בקושי אכלו בבוקר משהו)

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד דבר שקפץ לי
שבעלה חושש מעוד ילדים נוסף על השלושה שיש להם, כי זה קשה מאוד כבר עכשיו
אגב שלושה ילדים
כל מי שאני מכירה עם שלושה ילדים סביבי מרגיש ככה. לא יודעת אם יעזור לך להזכר כי ממילא היו לך תאומות וזה לא מייצג. אבל כל אלו שיש להם שלושה ילדים שאני מכיר כורעים תחת העומס והרבה מהם אומרים שהם בהפוגה עכשו, או שהם סיימו (גם אם הם לא בהכרח סיימו, אבל נכון לעכשו אין להם כוחות אז מצהירים הצהרות כאלו).
להרגשתי אלו עם השלושה ילדים כורעים יותר מאלו עם הארבעה ילדים. אולי זו נקודה כזו. לי היה הכי קשה אחרי הולדת הילד השני-בשנה הראשונה. לא נשמתי. בשלישית לכאורה היה יותר קל, אבל העומס נמשך לאורך זמן רב יותר, והפיצול הזה והצורך לדאוג לכולם ולכל צרכיהם. והעומס הכלכלי גם כן מתחיל להיות מורגש יותר כי יש יותר ילדים והילדים גדלים וצריכים יותר.
ובכלל,נראה לי שכשיש כבר שלושה ילדים אז הגדול מביניהם מספיק גדול שמתחילים כבר עניינים של ילדים קצת יותר גדולים, שזה כבר לא הצרכים הבסיסיים של תינוק או פעוט שצריך המון אינטנסיביות והמון טיפול,אבל יחסית ברור ופשוט מה הוא צריך. הצרכים של ילד גדול יותר מורכבים יותר (ולך בטח יש יותר מה לומר ממני...) . ואז זו התמודדות עם זה לראשונה במקביל לאינטנסיביות של טיפול בקטנטן שלישי.
טוב,השתפכתי קצת עם תיאוריות.
נראה לי שעל כל ילד אפשר להגיד את זה שכשנולד היה הכי קשה בסופו של דבר:-) (עם הראשון הכי קשה כי הוא הראשון. עם השני הכי קשה כי זה פתאום שניים, ועם השלישי הכי קשה כי... )

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועוד דבר
הדיונים פה ממש תרמו לתחושת הבטחון שלי ולתחושת המסוגלות שלי
פתאום כן נראה לי שיכול להיות פתרון
שאולי זה יקח זמן, ואולי זה לא יהיה בדיוק. אבל כן יכול להיות פתרון. ובעיקר-כן אני אצליח להתמודד עם דבר כזה.
(ברגע שאני כותבת את זה, אני נסוגה מבפנים כי קשה לי לעמוד מאחורי מה שאמרתי. אבל זה כן שם עדיין,איכשהו)

ואני אשמח למיילים דלכם ולכל מיני רעיונות
הכתובת שלי כבר נשכחה אי שם למעלה מרוב מילים

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

_ועוד דבר
הדיונים פה ממש תרמו לתחושת הבטחון שלי ולתחושת המסוגלות שלי
פתאום כן נראה לי שיכול להיות פתרון_
אני כל כך שמחה לשמוע
הולכת לכתוב לך מייל ! אשתדל היום...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אתרי דרושים:
קודם כל, את מכירה את שתיל ? יש שם עבודות מגוונות ומיוחדות, הרבה עמותות, בתחומים חברתיים, חינוכיים וגם כל מיני פנינים משונות
http://www.shatil.org.il/modaot/[po]joboffer lastweek[/po]

יש גם את
http://www.jobnet.co.il/allprofcategories.aspx
שהוא לא רע

ואת
http://www.jobmaster.co.il/

ויש את alljobs שהוא בתשלום. יש בתפוז פורום מחפשי עבודה ולפעמים אנשים שלא מנויים על האתר מבקשים ממי שכן מנוי לתת פרטי התקשרות של מודעה מסויימת.

[תפילה_לאם*]

המסקנות היו בערך כאלה: אני לא מסוגלת לעמוד בעומס ויש לי גם ילדים בבית וכל עבודה דורשת מאמץ ועומס שהוא בלתי אפשרי בשבילי, ולכן שום עבודה היא לא אפשרית לי. נקודה.
רגע, ונראה לך שאולי את בכיוון של שינוי המסקנות?
כי אחד הדברים שחשבתי אולי לכתוב בין הצעותיי להסבר הקושי שבעבודה הוא בדיוק זה.
והראייה הזאת שלי את המציאות רק הולכת ומתחזקת. זה נראה לי מעוות כל כך לעזוב את ילדיי על משבריהם ועל רגעי האושר וללכת להשקיע את הסבלנות ואת תשומת הלב שלי בילדים אחרים (או בכל עניין אחר שעובדים בו) ואז לחזור וללהטט את המשך היום. מ-ע-ו-ו-ת!

אני חייבת לומר שאצלי זה כן מדוייק להגיד שזה הרבה פעמים מעצבן להיות אמא
אבל אולי זה רק עניין של טרמינולוגיה?

מצטערת שלא מרחיבה. בעלי יצא לנסות להרדים את הקטנה בעגלה, ואני הולכת להתרחץ...

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רגע, ונראה לך שאולי את בכיוון של שינוי המסקנות?_ _אחד הדברים שחשבתי אולי לכתוב בין הצעותיי להסבר הקושי שבעבודה הוא בדיוק זה.
כן. כי אני מרגישה קצת יותר חזקה. וחושבת שאם אמצא משהו שכן אוהב לעשות, שכן אשמח במידה כלשהי לקום בבוקר (לפחות לא אבכה לקום בבוקר) אז זה יכול להיות לי נחמד. כי כן מרגישה שחסר לי משהו, שאני כן מחפשת עוד משהו להכניס לחיי כדי שיתן קצת טעם וכוח לכל השאר. והדרך שאני מרגישה שאפשר למצוא את זה בימינו זה למצוא עבודה (או עיסוק אחר,אלא שאני גם צריכה להתפרנס) שיהיה לי נחמד ללכת אליה, שיהיו בה גם אנשים מבוגרים שיהיה לי נחמד לפגוש (ולא רק ילדים קטנים כמו שיש לי בבית). אולי בעולם אחר היה לי נחמד להשאר בבית ולפגוש עוד נשים בבית מתוך עבודות הבית השונות, אבל זה לא ריאלי,זה לא קורה כל כך כיום, וזה לא ריאלי כי אני צריכה להתפרנס.
זה נראה לי מעוות כל כך לעזוב את ילדיי על משבריהם ועל רגעי האושר וללכת להשקיע את הסבלנות ואת תשומת הלב שלי בילדים אחרים (או בכל עניין אחר שעובדים בו) נכון. אבל אם זה משהו שיהיה גם לי נחמד בו,אז זה לא מעוות, אז זה יהיה טוב לי.
זה אוטופיה קצת. כי אין לי את המשהו הזה שנחמד לי לצאת בשבילו מהבית. וגם הדרישות שלי לא פשוטות לגבי טיב וסגנון עבודה ומספר שעות עבודה.
אבל זו איזושהי תחילה של הבנה פנימית של משהו, ומשם אפשר להמשיך.

ואז לחזור וללהטט את המשך היום.
זה הקטע הקשה בכל העסק


בעלי יצא לנסות להרדים את הקטנה בעגלה
זוכרת ימים שזה בכלל לא היה ריאלי לנסות אפילו:-)
נרדמה?

[גוונים*]

כתבתי לך סוף סוף.

[פלוני_אלמונית*]

ההנקה בשלבי סיום
ויש בי עצב וצער, למרות שזה החלטה שלי ואני די שלימה עם הבחירה עצמה
מההתחלה לא חשבתי שאניק כל כך הרבה, פה באתר זה לא כל כך הרבה אבל בסביבות אחרות זה בהחלט כן. זה די הגג. ואני לא חשבתי שאגיע לגיל הזה בכלל, שנה וחצי היה נראה לי לגמרי מספיק, לא חשבתי שיהיה מעבר.והמשכתי עוד ועוד מכוח זה שזה פשוט היה.
ובעצם מאז שהיא אוכלת לגמרי והכל, שזה ממש מזמן, ההנקה גם ככה הופחתה והתמסגרה לה בעיקר סביב הלילה עד בוקר ועוד קצת בצהרים. בקיצור,סביב השינה. ורק לפעמים אם היתה מאוד נודניקית אז הייתי מניקה כדי להרגיע. או אם היתה חולה. לרוב היא בכלל לא ביקשה כי זה היה כל כך ברור העניין הזה, ואם ביקשה לפעמים הייתי מניקה אם התאים לי, ולפעמים הייתי מסרבת ומסבירה שלא מתאים מכל סיבה שהיתה. וגם עם זה הייתי די שלימה כי ידעתי שזה מה שאני מסוגלת לו ושבגלל זה ככה עדיף לשתינו.(חוץ מזה שממילא הרגשתי שאני מניקה בגיל מופלג שלא חשבתי שאגיע אליו).
וכל ההנקה של החודשים האחרונים כל הזמן שאלתי את עצמי בראשי מתי לסיים, בעצם מאז שקיבלתי מחזור (נראה לי כשהיא היתה בת שנה ושמונה זה היה). כל עוד ההנקה מנעה את המחזור היה לי מאוד מאוד נוח להמשיך. ואחרי כן היה לי נוח להמשיך כי זה עזר לי מאוד סביב השינה, ככה היא נרדמה בלילה ובצהרים וככה הייתי מחזירה אותה לישון אם התעוררה בלילה. וגם בכלל לא ידעתי איך אפשר להפסיק הנקה לילדה שרוצה ואוהבת.
אבל לאט לאט השינה שלה הפכה רצופה יותר (כן,זה קורה לפעמים גם אם ממשיכים להניק בלילה בלי חשבון והתינוקות מורגלים ב"הרגלים רעים" של לינוק בלילה) וההתעוררות היתה פעם עד פעמיים ולפעמים גם בכלל לא. ועדיין זה עזר לי מאוד סביב השינה, מרגישה שממש השתמשתי בזה לצרכיי (שזה גם לצרכיה כמובן).
ובכל זאת קרו לאט לאט גם מקרים שלא הנקתי כדי להחזיר לישון באמצע הלילה אלא רק חיבקתי או ליטפתי, בעיקר כשהייתי חולה ולא היו לי כוחות, וגם אם הביעה מורת רוחה בקול ואפילו בבכי אז אמרתי לה שאמא לא יכולה כי היא חולה, והיא קיבלה את זה בסופו של דבר ונרדמה עם חיבוק (אני העדפתי שתרדם עם חיבוק של אבא ואני אוכל פשוט להיות חולה בשקט, אבל זה היה מוגזם לבקש את זה). היא גם מסוגלת להרדם בעגלה, אז כשהייתי חולה העדפתי שבעלי יקח אותה לטיול ושלא תינק.
אז ההנקה התמעטה והתמעטה. אבל עדיין הילדה אהבה מאוד לינוק ונהנתה גם לדבר על זה. ולי כן כבר התחיל להעיק שככה היא נרדמת, ושרק אני יכולה להרדים אותה (טיול בעגלה לא תמיד רלוונטי כשיש עוד ילדים קטנים בבית שצריכים ללכת לישון). והתחילו להעיק עליי ההנקות הליליות והשינה הזו המסורבלת במן חיבוק כזה לא נוח (שמשום מה היה לי מאוד נוח כשהיתה קטנטנה. אולי כי אז זה היה או כך או להתיישב להניק אז עדיף כבר לשכב, ואולי הגודל שלה גם משפיע על הנוחות שלי להניק בשכיבה, היא ארוכה מאוד ואני לא מצליחה להתארגן סביבה בצורה שנוחה לי). אבל המשכתי,כי פשוט ככה, אנרציה.

עד שלא מזמן היה לי פצע שכאב לי בצורה נוראית, ולמרות שההנקה מעטה גם ככה זה היה סיוט להיניק את מה שכן הנקתי
(מוזר במידה מסויימת. הייתי מצפה שהפצע יחלים מהר כי יש מעט מאוד הנקות והוא יכול לנוח לו לנפשו, אבל זה ממש לא היה ככה. להרגשתי כשהיו לי פצעים בשלבים מוקדמים יותר כשלא היתה ברירה אלא להיניק כי היא חיה על זה, אז הפצעים החלימו מהר יותר. כאילו דוקא בהנקה יש משהו שעוזר להחלמה).
בקיצור, אותו פצע נוראי ומתמשך גרם לי קצת לטראומה ולהחלטה שזהו, אני רוצה להפסיק. אבל הרגשתי שגם הילדה חוותה את הטראומה יחד איתי, כי הסירוב שלי להניק היה הרבה יותר חזק מבדרך כלל, וכשכן הנקתי ממש נדרכתי וחשקתי שפתיים, וקרה שגם בכיתי תוך כדי הנקה מרוב כאב. והיא היתה עדה לכל זה, והיא גם גדולה מספיק כדי להבין ולדבר על זה. ("אם כואב לאמא אז אוכלים חלב מצד שני").
אז בגלל זה נתתי עוד קצת זמן להנקה כדי לתת עוד קצת חוויה חיובית להנקה שלא יסתיים ככה (וגם לא ידעתי איך להפסיק כי היא נרדמת עם הנקה). אבל זה כבר לא היה זה. אני כבר לא הייתי שם. אני כבר רק חשבתי בראשי איך אני עושה את זה, איך אני מפסיקה, והשלמתי עם זה שזה יכול לקחת זמן ושאני נותנת את הזמן,אבל שאני מכוונת לסיום.

ואז קרה די מהר ובלי תכנון. איכשהו שערב אחד היא לא ינקה כי חזרנו מאיזה מקום והיא נרדמה בדרך, ובאותו לילה משום מה היא לא ביקשה למרות שכן התעוררה, הסתפקה בחיבוק (למרות שבדרך כלל היא אומרת:חלב חלב), והיא לא ינקה כל אותו הלילה. בשעות הבוקר המאוחרות כן ביקשה חלב,אבל זה היה בשעה שהיא לא יונקת בדרך כלל ולא אחרי או לפני שינה,אז סירבתי. ובאותו הצהרים היא לא ישנה כי קמה מאוד מאוחר בבוקר ואני לא התאמצתי מדי להניק ולהשכיב אותה לישון,אז לא נרדמה, ובערב פשוט נרדמה מוקדם כי לא ישנה בצהרים. וכשהתעוררה בלילה לא ביקשה חלב אלא הסתפקה בחיבוק וליטוף ולא אמרה כלום.

ואני הייתי עם קצת גודש ושחררתי אותו במקלחת (איך גודש?איך? כל כך מעט היא ינקה). והיה לי עצוב כל כך על הזהב הלבן הזה שככה מתבזבז לו בשפריצים אל עבר הביוב.
וגם, מי יודע אם אניק עוד אי פעם, אם יהיה לי עוד תינוק בכלל . ואני כן הרי אוהבת כל כך להניק. צער גדול על מה שאולי לעולם לא יהיה שוב.
והניתוק ממנה, שכבר רציתי אותו,ובכל זאת זה קשה להפרד מזה
ובעיקר הצורה והטראומה שזה זה נגמר

יש לי הרגשה שהיא פשוט מרגישה שזהו, שאמא לא רוצה יותר, שהיא חווה את זה ולכן משתפת עם זה פעולה. וזה עצוב לי כל כך. מרגישה שבכל זאת זה נגמר ברע, רציתי שההנקה הטובה הזו לא תסתיים בטראומה, לא תסתיים בצורה כזו,אלא מתוך הטוב הזה שהיתה רוב הזמן, ובכל זאת זה כנראה מה שקרה, לא הצלחתי לרכך את הטראומה הזו. וגם היא מרגישה את זה. וזה מצער אותי כל כך שזה מה שהיא חווה.

ועדיין זה לא נגמר רשמית. כי אם היא תבקש חלב בצורה מפורשת בלילה נראה לי שאתן לה לפחות בימים הקרובים (לפעמים אני אפילו מקווה שהיא תבקש כי כל כך קשה לי שהיא מרגישה שזה נגמר ככה, ברע).
ועכשו עולה בי מחשבה אולי בכל זאת להמשיך להניק עוד קצת. אולי אצליח לתקן את הדבר הזה אם אתן לה עוד קצת זמן של הנקה?
ומצד שני,כבר יש פרק זמן שבו היא לא ינקה, לא בטוח שתבקש עוד, אני כבר רוצה להפסיק. למה למשוך את זה? למה להציע לה עכשו, בשביל לתת עוד שבועיים ואז לעשות את הניתוק הזה? וחוץ מזה ההרגשה שלי לא השתנתה,אני לא רוצה יותר, כנראה הילדה מרגישה את זה. אז מה זה כבר משנה?
עצובה
(בוכה)

אורי

[פלוני_אלמונית*]

כרגע אני גם מתאמצת שלא תראה אותי מתלבשת כדי שלא להזכיר לה. וזה גם מוזר.
("אמא, אני רוצה לראות אותך מתלבשת. אמא ,את מורידה פיג'מה? אמא, הנה חלבי" ככה בדרך כלל היא אומרת)

[גוונים*]

אבל למה את מרגישה שזו טראומה? לא היה שום דבר במה שכתבת שאפשר להבין ממנו שזו טראומה בשבילה... בגלל שהיא כבר לא מבקשת? אני לא בטוחה שזו טראומה.. עצוב, כן. מוזר? כן, מאוד. אבל בהכרח טראומתי? אני מאוד מזדהה עם העצב והתחושה הקשה של לראות אותה מסתדרת בעצמה או בדרכים אחרות איפה שלפני כן היתה פשוט יונקת. גם לי זה ממש שבר את הלב... אבל, האמת, אחרי המון מחשבה על זה, לא יודעת אם יש דרך אחרת להפסיק הנקה, בעיקר לנשים כמונו שמאמינות בהנקה. ואולי בשבילה זה לא כל כך קשה, אלא פשוט שינוי כמו כל אחד מהשינויים שהיא עוברת, כמו שעד שלב כלשהו היא רק יונקת ופתאום מתחילים לתת לה גם אוכל, אולי היא מתייחסת לזה באופן טבעי יותר ממה שאנחנו האימהות מתייחסות כשמעמיסות על זה כל כך הרבה רגשות ויסורי מצפון. ככה אני קיוויתי בכל אופן, וגם אם זה קצת תירוצים, בכל זאת עזר לי לחשוב ככה... (סליחה על הגוש, אני מהנייד ולא מצליחה לרדת שורה ולעשות שורה רווח!!)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אורי
חיבוק ענק..
כל כך מבינה אותך, אפילו שאני עוד לא בשלב הזה ...
אבל לפני כמה זמן לקראת התחלת הטעימות היה לי קשה עם סוף ההנקה הבלעדית והתחלתי לדמיין איך מתישהו אני לא אניק יותר בכלל
וזה כל כך העציב אותי

אני מבינה שאת מרגישה שזו טראומה לשתיכן וזה באמת קשה כשהסוף היה לא הכי בנעימות
אבל אל תשכחי את מאות ההנקות הנעימות, המכורבלות, המתוקות, הקרובות....
וזה מה שיישאר בזכרון ובגוף שלה לתמיד...

"אמא, אני רוצה לראות אותך מתלבשת. אמא ,את מורידה פיג'מה? אמא, הנה חלבי"
איזה מתוקה...

מה דעתך לכתוב לה ספר קטן על ההנקה שלכן אולי עם תמונות שלה יונקת או ציורים ?
אולי בשלב טיפה יותר מאוחר כשממש תסיימו עם ההנקה, או אולי תוך כדי אם תרגישי שהיא צריכה לדבר על זה
ולספר את הסיפור הנקה בצורה חיובית, כולל את סיום ההנקה קצת למסגר אחרת
ואז כשתחזרי שוב ושוב על הסיפור אז זה ייטמע במקום הסוף הלא כמו שהיית רוצה
וזה יכול לעזור גם לך באותו אופן ! זה ישפיע עלייך לטובה לשמוע את עצמך מספרת את זה (כמובן שתנסחי משהו שאת שלמה איתו ומאמינה בו)


(ערכתי טיפה את ההודעה של עצמי)

@}

[אישה_במסע*]

לא היה שום דבר במה שכתבת שאפשר להבין ממנו שזו טראומה בשבילה...
רק בשבילך זה נקרא קצת טראומה.

[טלי_ב*]

אורי
גם אני חשבתי על משהו דומה למה שניחוח כתבה. אם ספר זה מסובך, גם סתם לדבר על זה זה טוב בעיניי.
להפסיק לינוק זה שינוי גדול, נראה לי שכדאי לתת לו הכרה מפורשת בזמן אמת איכשהו, בצורה שמתאימה לכן, גם אם זה יכול להפוך עניינים לקצת קשים יותר. ואז גם לא תצטרכי לקוות כל הזמן שהיא לא תבקש (או כן תבקש) כי זה יהיה מוגדר ומדובר. והיא לא תרגיש שאסור לה לבקש כדי להקל עלייך, אלא היא תהיה חופשיה להגיד את מה שהיא באמת מרגישה, גם אם את מסרבת והיא בוכה. ואם את תדעי שהיא חופשיה להגיד אם היא רוצה, יהיה לך את השקט שאין פה איזו טראומה לא מטופלת, אלא שכל מה שעולה אצלה מקבל תגובה ממך ומטופל.
מקווה שיצא לי ברור...

[טלי_ב*]

גם לי להפסיק להניק זה עצוב וגם משמח. משמח - כי הרגשתי שהגיע הזמן וכי יש בעיניי שמחה גדולה בכל שלב התפתחותי שילד מסיים, בתנועה הזו קדימה.
ועצוב - כי בכל זאת מאבדים משהו, אין דרך מסביב לזה. עד היום אני מדי פעם מתגעגעת לקשר המיוחד הזה של ההנקה, אחרי כמעט שנה.

[גוונים*]

חזרתי כי הרגשתי שלא הבעתי מספיק הזדהות במה שכתבתי קודם (זה היה בלילה וכל כך לא נוח מהסלולרי אז מאוד קיצרתי).
אז רק רוצה להגיד שאני מבינה בדיוק מה את מרגישה ומזדהה מאוד מאוד. עד היום כשאני נזכרת איך היא היתה מבקשת 'נו נו' (ככה היא קראה ללינוק) ואני לא נעניתי לה עולות לי דמעות בעיניים.
והיא היתה לדעתי בשנה או יותר קטנה מהקטנה שלך (היא היתה בת שנה ושלוש, לא יודעת בדיוק בת כמה הקטנה שלך עכשיו).
הבנתי (אחרי זה, כשחשבתי על זה - המון!) שלסיים הנקה זה ממש פרידה רצינית ממשהו גדול מאוד בחיים של התינוק/ת ושל האמא ושהכי לגיטימי ומובן שיהיה תהליך שיכלול גם אבל וגם עצב גדול (בסביבתי לא כל כך הבינו מה אני עושה עניין, היא כבר גדולה מאוד יחסית לנורמה והיו כבר כאלה שגם ככה הרימו גבה שאני עדיין מניקה ובגלל שכבר הייתי בהריון זה היה בכלל מובן וציפו שאעשה את זה עוד בשלב מוקדם יותר של ההריון).
אז אני עם עצמי נתתי לעצמי לגיטימציה ממש להתאבל להתעצב לבכות (פתח בב') את מה שהיה ולא יהיה עוד איתה.
עד שזה עבר...
מבחינתה, לפחות מאיך שזה נראה, הכל היה מהיר יותר ודרמטי פחות (קצת נשמע לי שגם אצלכן זה ככה) ומאוד מהר היא התרגלה למציאות החדשה (אולי משמעותי שהיא היתה הרבה יותר קטנה). וזה עזר לי גם להתגבר.

מאוד אהבתי מה שניחוח וטלי כתבו לך. מקווה לזכור את זה בעצמי לסיבוב הבא.

[פלוני_אלמונית*]

תודה לכן מקסימות
אני חושבת שכרגע עיקר הקושי שלי הוא זה שהיא חוותה אותי מאוד כואבת בהנקה שלה וברור לי שהיא ראתה את זה כי היא גם דיברה על זה. וכי היתה סיטואציה שממש הייתי צריכה לבקש ממנה להתנתק והיא סירבה בהתחלה ואני הייתי עם דמעות.
אני גם אתמול לפני שנרדמתי תהיתי אם יש צורך לעשות את הסיום הזה מילולי וברור או לתת לזה להתמסמס. הנטיה שלי היתה לתת לזה להתמסמס, להניק מתי שהיא מבקשת בלבד ולהעדיף לא להניק ולהרדים כמה שניתן בדרכים אחרות עד שאולי זה פשוט יגמר לו. ככה זה קרה עד עכשו שההנקה התמעטה והתמעטה.
לפנות בוקר היום היא כן ביקשה לינוק ונתתי לה. קצת הצטערתי וקצת שמחתי.
עוד חושבת על זה

בעלי מאוד תומך בסיום ההנקה. לא כל כך מבינה למה אולי סתם זה נראה לו יותר מדי זמן. משערת שהוא יסכים לעזור לי בזה במה שאבקש, כולל לצאת איתה לטיולים בעגלה (קצת קר עכשו).

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


עצובה ועצבנית היום. אחרי מריבה אתמול עם בעלי שהרגשתי שיושב עליו המון והוא טעון מאוד ולא בהכרח מה שנאמר הוא מה שהוא מרגיש, אלא יש כל כך הרבה מעבר, וכל המעבר הזה זה כל הכורח הזה שאני כופה על כולם עם המגורים פה וכמה שזה קשה לו. וכל זה שאני לא עובדת.
מרגישה חסרת אונים וחסרת מוצא ולא יודעת מה הלאה

ופשוט עצובה. דברים מתקדמים ואני משתנה אבל לא בקצב שאני מרגישה שמוביל אותי למשהו אופרטיבי שאפשר ליישם בחיים שלי. וכולם עוצרים כדי לאפשר לאמא הזאת את מה שהיא צריכה. וז כבר בלתי נסבל.

תכף צריכים לצאת. חופש חנוכה אחרי הכל

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רק לגבי ההנקה
בינתים היא ממשיכה לינוק כשהיא מבקשת
ובינתים אני משחררת את ההחלטה הזו להפסיק ואת התחושה שאני רוצה שזה יקרה מיידית. עדיין בראש שלי שאני לכיוון להפסיק אבל עוד נותנת זמן לזה כי לא מרגישה מסוגלת לקחת החלטה כזאת ולהפסיק באופן יזום. אולי בשלב מאוחר יותר. כרגע ההנקות התמעטו עוד יותר וכשלא חייבים והיא לא מבקשת אני לא מניקה. הלילה זה היה פעמיים, אבל בלילות הקודמים זה היה פעם אחת או לא בכלל.
אולי היא מרגישה הכל, לא יודעת, גם את חוסר ההחלטיות שלי. אבל מה לעשות שאני לא החלטית כרגע ולא מסוגלת להתמודד נפשית עם התגובה שלה להפסקה ברורה ויזומה שלי.

[טלי_ב*]

כולם עוצרים כדי לאפשר לאמא הזאת את מה שהיא צריכה.
וזה נפלא. ועל הדרך כולם לומדים לאפשר גם לעצמם את מה שהם צריכים.

_{אני יודעת שזה לא באמת רק נפלא. סתם רציתי להראות גם את הזווית הזו}

[תפילה_לאם*]

אורי,
מצטערת שאני לא יכולה להגיב ממש. חופש חנוכה אחרי הכל
שולחת חיבוקים וכרגיל גם מידה לא מבוטלת של הזדהות עם ההתלבטויות, עם חיפוש הדרך, שאחד הרכיבים הקשים ביותר בו הוא ההכרח להחשיב גם את צרכי הסובבים אותנו (או את של עצמנו = גם אם לא היו פה בעל וילדים סביר שלא הייתי זורקת פנסיה תקציבית לזבל בהינד עפעף).

משהו קטנטן אחר:
מחכה מאוד ל- (כן,זה קורה לפעמים גם אם ממשיכים להניק בלילה בלי חשבון והתינוקות מורגלים ב"הרגלים רעים" של לינוק בלילה)
D-:
<וכשזה יגיע - אתגעגע?>

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סביר שלא הייתי זורקת פנסיה תקציבית לזבל
ואוו, עוד הספקת את הפנסיה התקציבית. יפה לך. מבינה אותך מאוד.


על הדרך כולם לומדים לאפשר גם לעצמם את מה שהם צריכים.
חוץ מבעלי
יש לי איזו פנטזי שכזאת שאחרי שהכל יסתיים בסוף טוב ונפלא ואמצא את מקומי באיזו דרך, אז אולי אולי אוכל לאפשר לבעלי גם את הדבר הזה. למרות שכשחושבים על זה הוא הרבה יותר עושה את זה לאורך החיים (יוצא עם חברים. לוקח זמן לנשימה בדרך אחרת), לא מספיק אולי אבל הוא כן לוקח את זה. ואני כן מנסה לאפשר, כמה שאני מסוגלת. (ולא תמיד אני מסוגלת).



ביום שאחרי העצב הגדול. בכיתי בזמן שהיה לא כל כך נראה מתאים מצד אחד, ומצד שני הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך בלי לתת מקום לבכי הזה. ואז גם דיברנו קצת בעלי ואני. לא הרבה מילים, כי תכלס אין הרבה מה לומר שלא נאמר כבר. אבל אחרי שיום קודם כעסתי ורק התחשק לי לעשות ברוגז על כל הדברים המעצבנים שאמר (על גידול הילדים בעיקר, ועוד קצת). ראיתי שאין לי כל כך טיעונים ברי תוקף אובייקטיבי,אלא רק דעות ואמונות שלי+קשיים שלי מול האמונות שלו.
והרגשתי שמה שנותר, ומה שיהיה נכון, גם בשבילי, זה פשוט להצטער ולומר לו שאני מצטערת על כל המחירים שהוא משלם בכל הסיפור הזה.
וזה באמת היה הכי נכון. וזה לא בר תיקון כרגע לצערי, מעבר לצער הזה. והוא קיבל את זה אני חושבת, יחד עם הצער שלו באמת על המחירים.
בכל מקרה יותר טוב, גם אם לא שונה דבר, והכל עדיין לגמרי תקוע.

כל כך הרבה אני רוצה לקרוא פה מסביב ולא מספיקה. חבל.

[תפילה_לאם*]

ואוו, עוד הספקת את הפנסיה התקציבית.
כן, בשנה האחרונה!

אז אולי אולי אוכל לאפשר לבעלי גם את הדבר הזה.
נראה לי שיש סיכוי טוב שתגלי שהוא לא רוצה! לא "לא זקוק" אלא "לא רוצה". ולא כיוון ש{{}}הוא הרבה יותר עושה את זה לאורך החיים אלא כי התפיסה של איך אמורים לחיות היא אחרת.

כל כך יפה שהצלחת להתבונן ולהבין והתנצלת ושעכשיו יותר טוב
@}
גם אצלי יש תנודתיות כזאת.
וגם אני כל כך הרבה אני רוצה לקרוא פה מסביב ולא מספיקה._ וגם לכתוב. _חבל. (לפחות על הקריאה ועל התגובות. כתיבה משלי גם ככה הרי אני לא בטוחה אף פעם עד כמה היא טובה כשאני גולשת לפרטים שחושפים.)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי, מה שלומך ? @}

[גוונים*]

מצטרפת לשאלה...

[אישה_במסע*]

מה שלומך ?

[תפילה_לאם*]

אי, שמחתי כשראיתי את הדף ב{{}}מה חדש...
אז... מה חדש? מקווה שרגוע ושאת מרגישה בכיוון הנכון.

[פלוני_אלמונית*]

הי לכן
רק עכשו אני רואה שכתבתן לי. בטח כשקפצתי להציץ ועניתי בכמה דפים, וכלל לא נכנסתי לדף שלי.
אז תודה על ההתעניינות

מסתכלת על ההתכתבות האחרונה בקשר לעבודה. ומרגישה באותו מקום. עומדת. שוב היו כמה פנינים שקראתי שכתבתן שצדו את עיניי מחדש לחשיבה נוספת.




_כיוון שאת אכולת רגשות אשם על כך דאת לא עובדת ולא תורמת להכנסה המשפחתית ואולי אפילו רק נוגסת ממנה חתיכות גדולות, על הטיפול למשל, את בוחנת בארבע עיניים את מה שאת כן עושה ואז מטדגת את השהטת שלך עם הילדים תחת זכוכית מגדלת מאד מוקצנת. כאילו אם את כבכ בבית, וחיה על חשבון אחרים (סליחה סליחהדאני בוטה כל-כך, זה לצורך ההמחשה ...) אז לפחות תעשי את זה "כמו שצריך"...

יכול להיות שאלה הקולות שמשתוללים בתוכך והורסים כל חלקה טובה ????
יכול להיות מאוד
זה חכם מה שאמרת. ומכניס קצת פרופורציה, ונכנס ויושב שם באיזה מקום אצלי להמשך עיבוד. עוד שכבה. עוד משהו מהאישה עם האור שמפזרת כלפיי רסיסים מדי פעם_

רסיסים
העתקתי את ההתכתבות הזו כי בלי משים כנראה נכנסו לי המילים שלך טוב טוב והתחלתי לומר את זה לעצמי מדי פעם. שזה שאני בבית לא אומר שהכל מוכרח להיות מושלם מושלם ושצריך להסתכל על הכל בזכוכית מגדלת, ושבסיטואציה אחרת שבה הייתי עובדת יש סיכוי שהייתי מוותרת לעצמי. וכשאני חושבת לעצמי אז הוקל לי בעקבות המחשבה הזו שנכנסה. ובכלל שכחתי שאת זו שאמרת לי אותה. אז תודה לך יקרה. חיבוק.



_ככל שאני כותבת עולה בי מחשבה שאני לא כל כך מחפשת עבודות זמניות לא מעניינות שבקושי מרוויחים בהן. שכרגע זה לא בטוח שווה לי להוציא את כל זמני על זה. שהזמן שלי כל כך יקר לי כי כל היום אני נמצאת עם הילדים, אז הזמן לעצמי פשוט קריטי.
שאני מחפשת פתרון קצת יותר כולל ויותר רציני ולאורך זמן (שאולי גם יש בו קצת קשרים חברתיים שחסרים לי ביומיום). לעשות עבודות זמניות עכשו יכול אפילו להרוס לי כי זה יקח לי את כל הזמן היקר הזה שאיכשהו פיניתי לי, ועוד תמורת שכר מינימום ובלי איזה סיפוק מיוחד , זה ממש לא יהיה שווה את זה. שאם אנחנו מאוזנים איכשהו כלכלית כרגע,אפילו אם על הקצה-אז זה לא שווה את זה.
עוד חושבת..._
זה אני כתבתי
וכנראה שיניתי את דעתי
אני חושבת שאני במצב כרגע שאני כן מחפשת עבודות זמניות, לא מעניינות שאפשר להרוויח מהן קצת. שכן שווה לי להוציא על זה את זמני בעיקר כי
אגב, חוויה טובה בעבודה כלשהי, יכולה כשלעצמה להיות משהו מרפא, ולתת לך אחרי כמה זמן את הביטחון והשלווה שאת צריכה בשביל לעבור הלאה ולשנות אותה לעבודה עוד יותר טובה. (, טלי, לדעתי זה את כתבת)
כי אני חושבת שהגעתי לשלב שמשהו נוסף צריך לדחוף אותי. שאם אעשה משהו זה יתרום לי ויתן קצת אנרגיות ולאו דוקא יקח ממני כמו שאני תמיד חוששת. הבעיה שנותרה היא שאני עדיין לא רוצה שזה יאכל את כ--ל זמני הפנוי אלא רק את חלקו. ומכיוון שגם ככה הוא די מועט וסגור לזמנים שבהם הילדים לא בבית והקטנה לא באופן חלקי, אז מתקשה לחשוב שאמצא משהו כזה מושלם. (מה גם שאני גרה במקום רחוק ובלי רכב רוב הזמן)


_מוסיפה מחשבה שעלתה בי בעקבות הפסקה האחרונה שכתבתי - אני חושבת שלקח לי הרבה זמן ללמוד להבחין בין פשרות או ויתורים שאני יכולה להשלים איתם, לעבור תהליך בקשר אליהם וכו', לבין דברים שהם ממש הולכים באופן קבוע נגד הגוף / הנפש שלך .
בגלל שראיתי את החסרונות בכל הפתרונות שהצלחתי למפות, לא זזתי מהמקום שהייתי בו, ושהפר בעצם את הקווים האדומים של הנפש שלי (אני מדברת על התקופה שעבדתי משרה מלאה מאוד עם תינוק קטן). ולא זזתי מהרבה סיבות, אבל אחת מהן הייתה ששאר האפשרויות גם לא נראו משהו-משהו. ואחר כך, כל אפשרות שלא הייתה בול מה שרציתי הרתיעה אותי מאוד, כי חששתי לחזור למקום הזה של לחצות קווים אדומים של עצמי. כלומר, ראיתי בכל מקום סכנת חצייה של קווים אדומים. וממש רק לאט לאט התחלתי להבחין בין התחום האפור לתחום השחור_ (טלי)
וגם את זה קראתי והחזרתי לתשומת לבי את המילים האלו. (הן נשארו בי באיזו דרך ועכשו חזרתי אליהן)

וקראתי שוב את המחשבה על ללכת לייעוץ תעסוקתי. ושוב מעבירה אותה בראשי (הכסף שאני מוציאה על הנושא הזה, מול הסיכויים של ה'אולי')


מרגישה עומדת באותו מקום. בדיוק. מקום שחשבתי שכבר אזוז ממנו שלושה חודשים אחרי.
אז כן זזתי . קצת. באופן מחשבתי או רגשי. באופן מעשי לא זזתי מילימטר. סיפור חיי

[פלוני_אלמונית*]

זאת אורי כמובן

[תפילה_לאם*]

שאם אעשה משהו זה יתרום לי ויתן קצת אנרגיות ולאו דוקא יקח ממני כמו שאני תמיד חוששת.
ע"ע הנושא החדש ש{{}}ציל צול העלתה ב{{}}מחשבות _ליבה קטנות.


שמחה לקרוא אותך. @}

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי אורי, בדיוק חשבתי עלייך אתמול בבוקר שלא כתבת מזמן ומה שלומך

_מרגישה עומדת באותו מקום. בדיוק. מקום שחשבתי שכבר אזוז ממנו שלושה חודשים אחרי.
אז כן זזתי . קצת. באופן מחשבתי או רגשי. באופן מעשי לא זזתי מילימטר. סיפור חיי_
מבינה אותך... השינוי הוא איטי אבל זה שהתקדמת במילימטר באופן מחשבתי כבר מקדם אותך לשינוי המעשי

תגידי, יש מצב לעשות ייעוץ תעסוקתי במחיר לא גבוה ? אולי אצל מישהי שרק מתחילה לעסוק בזה ? אולי במסגרת התנסות לימודית, כמו בקליניקה כזה ?

שאם אעשה משהו זה יתרום לי ויתן קצת אנרגיות ולאו דוקא יקח ממני כמו שאני תמיד חוששת.
גם פה ממש מבינה ומזדהה, יש לי ממש עניין עם פחד מ"לבזבז" את האנרגיה שלי ועשיתי עם זה הרבה עבודה, מרגישה שקצת קצת התקדמתי...
היו לי קצת תובנות בעניין הזה אולי אכתוב אצלי

@}

[אורי*]

תגידי, יש מצב לעשות ייעוץ תעסוקתי במחיר לא גבוה ? אולי אצל מישהי שרק מתחילה לעסוק בזה ? אולי במסגרת התנסות לימודית, כמו בקליניקה כזה ?
נראה לי שמצבי מורכב למדי ולא הייתי רוצה מישהו שרק מתחיל, אלא מישהו שממש מקצועי שיש לו ידע רחב מאוד על מקצועות רבים ושונים ושיוכל לפתוח לי את החשיבה והרעיונות.
עדיין חושבת על זה...
ובמקביל גם חושבת בעצמי
מנסה לחשוב לאן לבי נוטה מבלי לשים עדיין את הקשיים המעשיים (האם אפשר להתפרנס מזה, כמה זמן וכסף יקח ללמוד את זה, האם זה מעניין אותי מספיק גם בצורה הקונבנציונלית שבה זה מוגש כעבודה מפרנסת ולא רק כמשהו תיאורטי ומעניין..) . נמנעתי כל הזמן מלעשות את זה כי זה לא עוזר לי אופרטיבית ואז בשביל מה?
אבל מגלה בימים האחרונים שרק המחשבה על משהו שמעניין אותי מדליקה בי משהו, משהו שכבוי רוב הזמן ושבשאר הזמן אני מכבה אותו די מהר בעצמי. הדבר הזה שנדלק זה כוח, זה כוח שכדאי לי להרחיב ולתת לו מקום, זה כוח שיכול להניע אותי. להניע גם במקומות המאוד מפחידים (כמו: אני?? אני מסוגלת לזה?? אני טובה בזה?? מה כבר יש לי לתת? ועוד ועוד) וגם במקומות המאוד מגבילים (כמו:אני אמא לילדים קטנים מאיפה אקח זמן וכוחות?? ועוד ועוד)

כן עברתי שינוי מחשבתי-רגשי בתקופה האחרונה. מאז שהתחלתי לשים גם את הקטנה במסגרת חלקית. כנראה נחתי, אגרתי כוחות, החלמתי עוד קצת. כנראה התפנה מקום לרצות, אפילו מקום להשתעמם (וזה לא שחסר לי מה לעשות. הבית את שלו דורש ללא הפוגה ותמיד יש מה, לא חסר. ובכל זאת.. להשתעמם לפעמים גם מהבית כנראה טוב לי)
בכל הזמן הזה אני עדיין מרגישה שאני דוחפת באופן אקטיבי את העולם החיצון. העולם על דרישותיו וציפיותיו ונורמותיו, כולל האנשים הקרובים לי, כדי לאפשר לי את המקום הזה שלי, למען עצמי ולמען מציאת הפתרון שלי. וזה קשה

[אורי*]

_שאם אעשה משהו זה יתרום לי ויתן קצת אנרגיות ולאו דוקא יקח ממני כמו שאני תמיד חוששת.
גם פה ממש מבינה ומזדהה, יש לי ממש עניין עם פחד מ"לבזבז" את האנרגיה שלי ועשיתי עם זה הרבה עבודה, מרגישה שקצת קצת התקדמתי...
היו לי קצת תובנות בעניין הזה אולי אכתוב אצלי_
רוצה לכתוב לי פה?
בכל מקרה, אשמח לקרוא. יש לנו קוים כל כך דומים בכל מיני דברים שאני בטוחה שאמצא בזה תועלת ועניין
@}

עוד מחשבות על זה שקצת נמאסו עליי הבישולים. (וגם סידור וארגון הבית והכביסות והבגדים,אבל זה לפוסט אחר..)
אני מרגישה שכל היום אני מבשלת. כל הזמן יש משהו שמפשיר אצלי, כל הזמן בראש, כל הזמן בתכנון, כל הזמן מתעסקת עם זה.
מצד אחד, מרגישה שההשקעה שלי משתלמת, הילדים שלי כן אוכלים יותר טוב ויותר מזין , יותר פירות ירקות ובשר ופחות קמח ומוצרים מעובדים לגווניהם. מצד שני זה תקף בעיקר לצהרים, בערב הרבה יותר קשה לי לכוון לטעמם העדין ושגם יתאים לדרישות התזונתיות, ובעיקר נגמר לי הכוח (וחוץ מזה שהם רוצים רק חלבי ופחממתי בערב, לא יסכימו למשהו אחר), ועל הבוקר והסנדוויצ'ים בכלל אין מה לדבר.
ודבר נוסף ההשקעה הזו מרגישה לי לפעמים שמיניות באויר על מנת לקלוע לטעמם של הילדים, ומעבר לזה שזה מעייף אותי , אני גם לא בטוחה שזה טוב עקרונית. ולא בטוחה אם זה לא הופך אותם לעוד יותר בררנים. אבל, כשעבדתי בשיטה של 'זה מה שיש,תאכלו מה שיש' זה לא כל כך הוביל אותם לאכול את מה שהיה אלא לפתוח את המקרר ולחפש שם קוטג' ואת המקפיא ולהוציא משם פיתה וכגון אלה. (ולא, אי אפשר להוציא את הדברים האלה מהבית לגמרי. הלוואי. לא הכל בידיים שלי ולא הכל אפשר להוציא מהבית).
וזה אכן,גם מעייף אותי. החיפוש המתמיד אחר המזון המזין ואיך אפשר לשים אותו בתחפושת שהם יסכימו לאכול. דבר שלוקח הרבה יותר זמן ומאמצים בהכנת האוכל. מה גם שטעמם משתנה כל הזמן ומיום ליום ומרגע לרגע (פה צריך להיות פרצוף שהוא שילוב של מותש-מזיע-מיואש-מורט שערות-מתוסכל), ומה שהיה טוב ונהדר לפני יומיים לפתע נשאר בסיר.
מוכרחה כן לציין שאכן הצלחתי למצוע כמה מאכלים וכמה דרכים לשים את המזון בתחפושת שמתאימה להם ויהיה מזין וזה מאוד משמח אותי (כמו להשתמש ברוטב של מאכל מזין אחר, או ירקות טחונים-מרוסקים שמוספים לאוכל, או בתוך דמוי שניצל או דמוי בורקס וכאלה) אלא ש... זה לא מתמיד. וזה מתיש אותי להיות סביב זה כל הזמן.
וגם חושבת כל הזמן, שיש בריאות גם במקומות אחרים ולא רק באוכל, ובמיוחד לא בסטרס שסביבו. רק שאני לא מצליחה כל כך למצוא איך זה.
ובכל זאת,מרגישה שהתקדמתי

[אורי*]

תודה תפילה
@}
אני לא מצליחה לעקוב אחרי הדף הזה מרוב מהירות, למרות שיש שם דברים מרתקים באמת

[אורי*]

התכוונתי ל מחשבות ליבה קטנות

[תפילה_לאם*]

אלא מישהו שממש מקצועי שיש לו ידע רחב מאוד על מקצועות רבים ושונים
עדכני אותי אם תתקדמי בכיוון הזה.
לפני כמה ימים חשבתי, שהייתי שמחה להיוועץ עם מישהו כזה שיש לו גם הידע על סיכויי ההשתלבות במקומות תעסוקה, על סוגי משרות ועבודות שאני בכלל לא מכירה את הכותרות שלהן וכו'.

_המחשבה על משהו שמעניין אותי מדליקה בי משהו, משהו שכבוי רוב הזמן ושבשאר הזמן אני מכבה אותו די מהר בעצמי. הדבר הזה שנדלק זה כוח, זה כוח שכדאי לי להרחיב ולתת לו מקום, זה כוח שיכול להניע אותי. להניע גם במקומות המאוד מפחידים (כמו: אני?? אני מסוגלת לזה?? אני טובה בזה?? מה כבר יש לי לתת? ועוד ועוד) וגם במקומות המאוד מגבילים (כמו:אני אמא לילדים קטנים מאיפה אקח זמן וכוחות?? ועוד ועוד)
כן עברתי שינוי מחשבתי-רגשי בתקופה האחרונה._
וואו! מרגש.
רוצה לספר לנו מה מעניין אותך?...

עוד מחשבות על זה שקצת נמאסו עליי הבישולים. (וגם סידור וארגון הבית והכביסות והבגדים,אבל זה לפוסט אחר..)
אךךךך, מזדהה. וגם מרגישה טיפה צבועה, כשאני בתקופה של תנו-לי-שוקולד-עכשיו-ועוד-אחד... P-: אם כי המחשבה הבאה היא תמיד שהייתי שמחה אם מישהו היה דואג להמציא לי מאכלים מזינים ולשמור על גבולות הגזרה (אויש, הגזרה...).
אבל באמת, זה לא נגמר. בקושי גמרתי לפנות את השולחן מארוחת הצהריים ולנגב אותו לטובת מכיני שיעורי הבית במטבח, וכבר צריך לשטוף פרות לארוחת ארבע, ואז לקלף תפו"א לארוחת הערב ו...

וגם חושבת כל הזמן, שיש בריאות גם במקומות אחרים ולא רק באוכל, ובמיוחד לא בסטרס שסביבו. רק שאני לא מצליחה כל כך למצוא איך זה.
אז הערב אפיתי להם בורקס תפו"א מתועשים.

[אישה_במסע*]

עוד מחשבות על זה שקצת נמאסו עליי הבישולים
יש לי גם מחשבות בנושא. אבל הן מבולבלות ובלי איזשהי נקודה מסכמת. בעיקר על זה שאחרי תקופה של השקעה יש דברים שנשארים, והם קלים להכנה, ונוחים ונחמדים.
וגם על זה שאחד הדברים שאני אוהבת בפליאו זה בדיוק זה - אני אוכלת שתי ארוחות ביום. וזהו. זה כזה חופש!

[תפילה_לאם*]

וגם על זה שאחד הדברים שאני אוהבת בפליאו זה בדיוק זה - אני אוכלת שתי ארוחות ביום. וזהו. זה כזה חופש!
אבל, אישה, אני חושבת שרעיונות כאלה אפשר להחיל על עצמך. אני משערת (אבל לא בטוחה) שלולא הייתי צריכה להתעסק בהאכלה, הייתה האכילה שלי מסודרת יותר או קולעת יותר למה שבאמת הייתי רוצה לבחור בו.

[אישה_במסע*]

אני חושבת שרעיונות כאלה אפשר להחיל על עצמך
לדעתי ההורים ברוב המקרים כופים את סגנון התזונה שלהם על הילדים. הבעיה היא שבמקרה שלך (ושל אורי) מי שכופה זה בעצם הבעלים. ותכלס? הכל באמת מסובך יותר כשהילדים לא גדלו לתוך סגנון מסויים.