פרשת התינוק המאומץ

[אילה_א*]

נו באמת בתור תקדים זה יפה אבל מה בתכלס ?
הבחור חייל בסדיר הוא יקח את התינוק ? לאן בדיוק ?
ומה הוא יעשה איתו ?
לא עדיף שהתינוק יגדל אצל אנשים שיאהבו אותו ? ויוכלו לגדלו
חבל שאיאפשר לתת אותו למי שלקח את אחותו .

[קורניליה*]

בעיני יש חשיבות עליונה שילד יגדל אצל הוריו הביולוגיים אלא אם כן אין ברירה. השופט ביקש לברר אם באמת אין ברירה. בפרשת התינוק המאומץ הרשויות התעלמו מהאם שחזרה בה בהסכמתה לאימוץ והמצב התגלגל לכך שהילד היום בן שנה וחצי כמדומני.
יפה בעיני ששופט קורא את משרד הרווחה לסדר ומורה להם לאתר את האב.
חבל ששוב מתגלה שהרשויות מזדרזות למסור תינוק לאימוץ, למרות שאולי זה לא הכרחי.

[קורניליה*]

בעיני יש חשיבות עליונה שילד יגדל אצל הוריו הביולוגיים אלא אם כן אין ברירה. השופט ביקש לברר אם באמת אין ברירה. בפרשת התינוק המאומץ הרשויות התעלמו מהאם שחזרה בה בהסכמתה לאימוץ והמצב התגלגל לכך שהילד היום בן שנה וחצי כמדומני.
יפה בעיני ששופט קורא את משרד הרווחה לסדר ומורה להם לאתר את האב.
חבל ששוב מתגלה שהרשויות מזדרזות למסור תינוק לאימוץ, למרות שאולי זה לא הכרחי.

[פלונית*]

החלטת בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי קבע שהתינוק יוחזר להוריו הביולוגים.
ההורים המאמצים מתכוונים לערער לעליון.
וכל הזמן הזה, התינוק היה אצל ההורים המאמצים, עם הסדר ראיה להורים הביולוגים.
התינוק כבר בן 19 חודשים.

[פלונית*]

החלטת בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי קבע שהתינוק יוחזר להוריו הביולוגים.
ההורים המאמצים מתכוונים לערער לעליון.
וכל הזמן הזה, התינוק היה אצל ההורים המאמצים, עם הסדר ראיה להורים הביולוגים.
התינוק כבר בן 19 חודשים.

[ברונית_ב*]

העליון קבע שהפעוט (כבר בן שנתיים) ישאר אצל הוריו המאמצים

[ברונית_ב*]

העליון קבע שהפעוט (כבר בן שנתיים) ישאר אצל הוריו המאמצים

[טרה_רוסה*]

מעניין שהשופטים היו בעד להשאירו אצל המאמצים, והשופטת בעד להחזירו להוריו הביולוגיים.

[טרה_רוסה*]

מעניין שהשופטים היו בעד להשאירו אצל המאמצים, והשופטת בעד להחזירו להוריו הביולוגיים.

[אמא_ל_5*]

מעניין שהשופטים היו בעד להשאירו אצל המאמצים, והשופטת בעד להחזירו להוריו הביולוגיים.
אולי השופטת מזדהה יותר עם האמא הביולוגית, כאשה.

[אמא_ל_5*]

מעניין שהשופטים היו בעד להשאירו אצל המאמצים, והשופטת בעד להחזירו להוריו הביולוגיים.
אולי השופטת מזדהה יותר עם האמא הביולוגית, כאשה.

[בשמת_א*]

"המומחים קבעו שניתוק הפעוט מההורים שמגדלים אותו עלול לגרום לו נזק בלתי הפיך שיהפוך אותו מילד רגיל לילד בסיכון שזקוק להורים מטיבים במיוחד".
אני מסכימה עם המומחים (לשם שינוי!). מעניין מי המומחים שנבחרו. אכן, ניתוקו ממי שהוא מרגיש שהם "הוריו" היחידים עלול לגרום לו (בסבירות גבוהה ביותר) נזק בלתי הפיך שיהפוך אותו לילד בסיכון.
חיפשתי במאמר, ולצערי לא מצאתי שום מלה על הסדרי הראייה של ההורים הביולוגיים.
אני מקווה שיימשך הקשר עם ההורים הביולוגיים, כי אז הפעוט ייהנה מכל העולמות: גם יגדל כראוי במשפחתו האהובה והאוהבת, וגם יהיה בקשר רציף עם הוריו הביולוגיים, שיהיו לתמיד חלק ממשפחתו (דבר זה ימנע את הבעיה העיקרית של ילדים מאומצים: הנתק ממקורותיהם הביולוגיים והתעלומה המציקה לגבי משפחתם הביולוגית והגנטית).

[בשמת_א*]

"המומחים קבעו שניתוק הפעוט מההורים שמגדלים אותו עלול לגרום לו נזק בלתי הפיך שיהפוך אותו מילד רגיל לילד בסיכון שזקוק להורים מטיבים במיוחד".
אני מסכימה עם המומחים (לשם שינוי!). מעניין מי המומחים שנבחרו. אכן, ניתוקו ממי שהוא מרגיש שהם "הוריו" היחידים עלול לגרום לו (בסבירות גבוהה ביותר) נזק בלתי הפיך שיהפוך אותו לילד בסיכון.
חיפשתי במאמר, ולצערי לא מצאתי שום מלה על הסדרי הראייה של ההורים הביולוגיים.
אני מקווה שיימשך הקשר עם ההורים הביולוגיים, כי אז הפעוט ייהנה מכל העולמות: גם יגדל כראוי במשפחתו האהובה והאוהבת, וגם יהיה בקשר רציף עם הוריו הביולוגיים, שיהיו לתמיד חלק ממשפחתו (דבר זה ימנע את הבעיה העיקרית של ילדים מאומצים: הנתק ממקורותיהם הביולוגיים והתעלומה המציקה לגבי משפחתם הביולוגית והגנטית).

[בשמת_א*]

אולי השופטת מזדהה יותר עם האמא הביולוגית, כאשה.
אני מסכימה.
השופטת מזדהה יותר עם האמא הביולוגית.
אני, לעומת זאת, אף על פי שאני אמא (או לא אף על פי בכלל...) חושבת יותר על הילד מאשר על האמא. למעשה, גם האמא ממשל שלמה היתה מוכנה לתת את תינוקה לאשה השנייה ולו רק שיחיה.

[בשמת_א*]

אולי השופטת מזדהה יותר עם האמא הביולוגית, כאשה.
אני מסכימה.
השופטת מזדהה יותר עם האמא הביולוגית.
אני, לעומת זאת, אף על פי שאני אמא (או לא אף על פי בכלל...) חושבת יותר על הילד מאשר על האמא. למעשה, גם האמא ממשל שלמה היתה מוכנה לתת את תינוקה לאשה השנייה ולו רק שיחיה.

[מונו_נוקי*]

שמעתי ברדיו תאוריה מעוררת מחשבה. טענה עירית לינור כי לדעתה הממסד במתכוון עיכב את ההליך.

[מונו_נוקי*]

שמעתי ברדיו תאוריה מעוררת מחשבה. טענה עירית לינור כי לדעתה הממסד במתכוון עיכב את ההליך.

[קמה_לרקוד*]

_חיפשתי במאמר, ולצערי לא מצאתי שום מלה על הסדרי הראייה של ההורים הביולוגיים.
אני מקווה שיימשך הקשר עם ההורים הביולוגיים, כי אז הפעוט ייהנה מכל העולמות: גם יגדל כראוי במשפחתו האהובה והאוהבת, וגם יהיה בקשר רציף עם הוריו הביולוגיים, שיהיו לתמיד חלק ממשפחתו (דבר זה ימנע את הבעיה העיקרית של ילדים מאומצים: הנתק ממקורותיהם הביולוגיים והתעלומה המציקה לגבי משפחתם הביולוגית והגנטית)._
ובכן, השופט אהרון ברק פסק שלהורים הביולוגיים ל א יהיו הסדרי ראייה של הילד.
(אני לא מוצאת כרגע את הציטוט, אבל זה מהארץ).
בעיני זה רק מדגיש את עיוות הדין המתמשך שהיה כאן. אני חושבת שברור שהזמן שיחק לטובת ההורים המאמצים.
ממליצה לקרוא את המאמר של שולמית אלוני בנושא.

[קמה_לרקוד*]

_חיפשתי במאמר, ולצערי לא מצאתי שום מלה על הסדרי הראייה של ההורים הביולוגיים.
אני מקווה שיימשך הקשר עם ההורים הביולוגיים, כי אז הפעוט ייהנה מכל העולמות: גם יגדל כראוי במשפחתו האהובה והאוהבת, וגם יהיה בקשר רציף עם הוריו הביולוגיים, שיהיו לתמיד חלק ממשפחתו (דבר זה ימנע את הבעיה העיקרית של ילדים מאומצים: הנתק ממקורותיהם הביולוגיים והתעלומה המציקה לגבי משפחתם הביולוגית והגנטית)._
ובכן, השופט אהרון ברק פסק שלהורים הביולוגיים ל א יהיו הסדרי ראייה של הילד.
(אני לא מוצאת כרגע את הציטוט, אבל זה מהארץ).
בעיני זה רק מדגיש את עיוות הדין המתמשך שהיה כאן. אני חושבת שברור שהזמן שיחק לטובת ההורים המאמצים.
ממליצה לקרוא את המאמר של שולמית אלוני בנושא.

[אמא_ל_5*]

אני מאד מסכימה ען המאמר של שולמית אלוני. כרגע אולי טובת הילד היא להשאר היכן שהוא נמצא, אצל הוריו המאמצים, אבל כל זה רק בגלל הסחבת של המערכת. סחבת זו מאד מקוממת. האמא הביולוגית ביקשה את התינוק בחזרה בגיל 4 חודשים. מאז עברה מעל שנה וחצי.

[אמא_ל_5*]

אני מאד מסכימה ען המאמר של שולמית אלוני. כרגע אולי טובת הילד היא להשאר היכן שהוא נמצא, אצל הוריו המאמצים, אבל כל זה רק בגלל הסחבת של המערכת. סחבת זו מאד מקוממת. האמא הביולוגית ביקשה את התינוק בחזרה בגיל 4 חודשים. מאז עברה מעל שנה וחצי.

[בשמת_א*]

ובכן, השופט אהרון ברק פסק שלהורים הביולוגיים ל א יהיו הסדרי ראייה של הילד.
למה?
)-:
זה לא לטובת הילד.
ברור שהזמן שיחק לטובת המאמצים, אבל ההורים הביולוגיים בעצמם בזבזו את זמנם, עוד לפני שה"ממסד" עשה זאת (איך זה שדנים בדיני נפשות באיחור כזה גדול? הבקשה הוגשה באוקטובר, ונדונה ביוני שאחריו! ככה גם דנים בחולה גוסס שמבקש לנתק אותו ממכונת ההנשמה?)

[בשמת_א*]

ובכן, השופט אהרון ברק פסק שלהורים הביולוגיים ל א יהיו הסדרי ראייה של הילד.
למה?
)-:
זה לא לטובת הילד.
ברור שהזמן שיחק לטובת המאמצים, אבל ההורים הביולוגיים בעצמם בזבזו את זמנם, עוד לפני שה"ממסד" עשה זאת (איך זה שדנים בדיני נפשות באיחור כזה גדול? הבקשה הוגשה באוקטובר, ונדונה ביוני שאחריו! ככה גם דנים בחולה גוסס שמבקש לנתק אותו ממכונת ההנשמה?)

[אחיטוהר_לנצח*]

אני לא מאמינה ממש קיבלתי כאב בטן!!! היתי בטוחה שיתנו להורים הביולוגים דרך נאותה ודיסקרטית לשמור על קשר.
איזה עולם הפוך..הרי הילד ,כך נאמר בעיתונים,קיים איתם מפגשים קבועים בזמן שהתנהל המשפט...אני ממש מתקשה להאמין...
עצוב עצוב עצוב.

[אחיטוהר_לנצח*]

אני לא מאמינה ממש קיבלתי כאב בטן!!! היתי בטוחה שיתנו להורים הביולוגים דרך נאותה ודיסקרטית לשמור על קשר.
איזה עולם הפוך..הרי הילד ,כך נאמר בעיתונים,קיים איתם מפגשים קבועים בזמן שהתנהל המשפט...אני ממש מתקשה להאמין...
עצוב עצוב עצוב.

[קמה_לרקוד*]

אמנם אפשר לומר שזו דמגוגיה, אבל כשאני קוראת ידיעה כזאת אני רותחת על העיוות החברתי הזה: ידעו שהילד הזה מוכה, אבל המשפחה "נורמטיבית" כביכול, אז לא הוציאו אותו מרשות הוריו, עד שאלה על פי החשד הכו אותו למוות.
אבל כשאם חד הורית עומדת להביא ילד לעולם - המערכת נעמדת על רגליה האחוריות כדי להצילו מגורלו הרע ולשתול אותו בחיק משפחה נורמטיבית. לטובתו.

"בחצי השנה האחרונה אושפז הבן פעמיים בבתי החולים בעיר, על פי החשד בשל התעללות הוריו. במקרה הראשון אושפז הילד לאחר שזרועו נשברה. במקרה אחר אושפז בעקבות חבלות בגופו. הרופאים בבתי החולים מיהרו לעדכן את רשויות הרווחה, אך אלה לא הוציאו את הבן מחזקת הוריו".

[קמה_לרקוד*]

אמנם אפשר לומר שזו דמגוגיה, אבל כשאני קוראת ידיעה כזאת אני רותחת על העיוות החברתי הזה: ידעו שהילד הזה מוכה, אבל המשפחה "נורמטיבית" כביכול, אז לא הוציאו אותו מרשות הוריו, עד שאלה על פי החשד הכו אותו למוות.
אבל כשאם חד הורית עומדת להביא ילד לעולם - המערכת נעמדת על רגליה האחוריות כדי להצילו מגורלו הרע ולשתול אותו בחיק משפחה נורמטיבית. לטובתו.

"בחצי השנה האחרונה אושפז הבן פעמיים בבתי החולים בעיר, על פי החשד בשל התעללות הוריו. במקרה הראשון אושפז הילד לאחר שזרועו נשברה. במקרה אחר אושפז בעקבות חבלות בגופו. הרופאים בבתי החולים מיהרו לעדכן את רשויות הרווחה, אך אלה לא הוציאו את הבן מחזקת הוריו".

[tאמא*]

מישהוא צריך לתת את הדין, ולצערי היחידים שנותנים כאן את הדין הם ההורים הביולוגים, הילד ואפילו ההורים המאמצים.

אך איפה כל אלה שנירדמו בשמירה, מעלו בתפקידם וגרמו לעוול הנוראי הזה?

איפה היו רשויות הרווחה כשהאישה ילדה והיתה במצוקה? כיצד זה שאחרי 10 ימים הילד הוכרז כבר אימוץ? האם מישהוא מהממונים על "טובת הילד" עשה צעד ולו הקטן ביותר בנסיון לתמוך באישה במצוקה שילדה במפתיע תהה הסיבה אשר תהה?

כיצד זה שבניגוד לחוק הילד נימסר להורים שאינם מאותה דת של האם?

כיצד זה שלמרות הזכות להתחרט במשך 6 חודשים, לא קיבלו את החרטה של האם? כן כן גם אם ויתרה מרצונה החופשי על הילד.

לא, האם הביולוגת והאב הביולוגי אינם אשמים, גם אם הגישו את הבקשה שלהם באיחור,
מעט לפני הזמן שבו מותר להם להתחרט על פי חוק.

גם לא ההורים המאמצים שנילחמו על הילד שבצדק רואים כבנם.

הפושעים האמתיים הם אלה שהביאו את המצב למצב כזה. ולצערנו אף אחד לא יתן פה את הדין. עולם כמנהגו נוהג .

קשה לי להשתחרר מהמחשבה כי השרות למען הילד תמך לאורך כל הדרך בהורים המאמצים, לא משום עיקרון טובת הילד אלא לטשטש את המחדלים שנעשו בדרך.

אנחנו כחברה אשמים. אנחנו אדישים למה שקורה סביבנו, הפכנו ל"אטומים" כי אחרת אך דברים כאלה קורים ואף אחד לא נותן את הדין. ואנחנו ממשיכים הלאה.

צריך לשנות את החוקים והנהלים של האימוץ. אולי לכל אמא שמוסרת את הילד לאימוץ להצמיד עובדת סוציאלית מטעמה, ולא מטעם השרות על מנת שתבדוק ביחד איתה האם באמת היא רוצה למסור את הילד לאימוץ, ולבדוק אלטרנטיבות. (זה אמור להיות כך אך כנראה שזה לא קורה).

אך לצערי במדינה שלנו גם מי שמפשל ממשיך כאילו לא קרה כלום.

האם אנשי השרות שנרדמו בשמירה יתנו את הדין?

האם אנשי הרווחה במקרה של הילד שמת מהתעללות , יתנו את הדין?

האם בפרשת רמדיה מישהוא יתן את הדין ולא רק הבעלים של רמדיה שכיום שטים להם ביכטת תענוגות ומוכרים את החברה כדי למזער נזקים. גם אנשי משרד הבריאות שנירדמו בשמירה.

כן מישהו צריך לתת את הדין אך לצערי מי שנותן את הדין הוא בדרך כלל הקורבן, ולא האשם.

[tאמא*]

מישהוא צריך לתת את הדין, ולצערי היחידים שנותנים כאן את הדין הם ההורים הביולוגים, הילד ואפילו ההורים המאמצים.

אך איפה כל אלה שנירדמו בשמירה, מעלו בתפקידם וגרמו לעוול הנוראי הזה?

איפה היו רשויות הרווחה כשהאישה ילדה והיתה במצוקה? כיצד זה שאחרי 10 ימים הילד הוכרז כבר אימוץ? האם מישהוא מהממונים על "טובת הילד" עשה צעד ולו הקטן ביותר בנסיון לתמוך באישה במצוקה שילדה במפתיע תהה הסיבה אשר תהה?

כיצד זה שבניגוד לחוק הילד נימסר להורים שאינם מאותה דת של האם?

כיצד זה שלמרות הזכות להתחרט במשך 6 חודשים, לא קיבלו את החרטה של האם? כן כן גם אם ויתרה מרצונה החופשי על הילד.

לא, האם הביולוגת והאב הביולוגי אינם אשמים, גם אם הגישו את הבקשה שלהם באיחור,
מעט לפני הזמן שבו מותר להם להתחרט על פי חוק.

גם לא ההורים המאמצים שנילחמו על הילד שבצדק רואים כבנם.

הפושעים האמתיים הם אלה שהביאו את המצב למצב כזה. ולצערנו אף אחד לא יתן פה את הדין. עולם כמנהגו נוהג .

קשה לי להשתחרר מהמחשבה כי השרות למען הילד תמך לאורך כל הדרך בהורים המאמצים, לא משום עיקרון טובת הילד אלא לטשטש את המחדלים שנעשו בדרך.

אנחנו כחברה אשמים. אנחנו אדישים למה שקורה סביבנו, הפכנו ל"אטומים" כי אחרת אך דברים כאלה קורים ואף אחד לא נותן את הדין. ואנחנו ממשיכים הלאה.

צריך לשנות את החוקים והנהלים של האימוץ. אולי לכל אמא שמוסרת את הילד לאימוץ להצמיד עובדת סוציאלית מטעמה, ולא מטעם השרות על מנת שתבדוק ביחד איתה האם באמת היא רוצה למסור את הילד לאימוץ, ולבדוק אלטרנטיבות. (זה אמור להיות כך אך כנראה שזה לא קורה).

אך לצערי במדינה שלנו גם מי שמפשל ממשיך כאילו לא קרה כלום.

האם אנשי השרות שנרדמו בשמירה יתנו את הדין?

האם אנשי הרווחה במקרה של הילד שמת מהתעללות , יתנו את הדין?

האם בפרשת רמדיה מישהוא יתן את הדין ולא רק הבעלים של רמדיה שכיום שטים להם ביכטת תענוגות ומוכרים את החברה כדי למזער נזקים. גם אנשי משרד הבריאות שנירדמו בשמירה.

כן מישהו צריך לתת את הדין אך לצערי מי שנותן את הדין הוא בדרך כלל הקורבן, ולא האשם.

[מיצי_פיצי*]

לדעתי אימוץ הוא תהליך הרבה יותר מורכב ממה שנראה על פניו ואני מאמינה שתחושת התלישות מלווה מאומצים רבים במשך שנים, אולי אפילו כל החיים ומהווה חלק מהעיצוב שלהם (ואני מעריכה שחלק מכביד או מעיק, אולי במקרים מסויימים אפילו כזה שמעיב על כל הטוב שמרעיפה המשפחה המאמצת, גם בהנחה שהיא באמת משפחה חיובית). לכן לדעתי אימוץ צריך להתקיים רק אם הוא ממש ממש חיוני, אפילו פיקוח נפש ולא בשום מקרה אחר ואם צריך לתקן עיוות שנעשה לפני שנתיים עדיף לעשות זאת עכשיו מאשר להשאיר אדם לגדול ולהתפתח בתנאי חסר נפשי כל כך קשה של שורשים. לדעתי אין פה טובת הילד וגם לא טובת ההורים הביולוגיים וספק אם יש אפילו טובת ההורים המאמצים.

[מיצי_פיצי*]

לדעתי אימוץ הוא תהליך הרבה יותר מורכב ממה שנראה על פניו ואני מאמינה שתחושת התלישות מלווה מאומצים רבים במשך שנים, אולי אפילו כל החיים ומהווה חלק מהעיצוב שלהם (ואני מעריכה שחלק מכביד או מעיק, אולי במקרים מסויימים אפילו כזה שמעיב על כל הטוב שמרעיפה המשפחה המאמצת, גם בהנחה שהיא באמת משפחה חיובית). לכן לדעתי אימוץ צריך להתקיים רק אם הוא ממש ממש חיוני, אפילו פיקוח נפש ולא בשום מקרה אחר ואם צריך לתקן עיוות שנעשה לפני שנתיים עדיף לעשות זאת עכשיו מאשר להשאיר אדם לגדול ולהתפתח בתנאי חסר נפשי כל כך קשה של שורשים. לדעתי אין פה טובת הילד וגם לא טובת ההורים הביולוגיים וספק אם יש אפילו טובת ההורים המאמצים.

[טרה_רוסה*]

ואם צריך לתקן עיוות שנעשה לפני שנתיים עדיף לעשות זאת עכשיו מאשר להשאיר אדם לגדול ולהתפתח בתנאי חסר נפשי כל כך קשה של שורשים.
מסכימה.

[טרה_רוסה*]

ואם צריך לתקן עיוות שנעשה לפני שנתיים עדיף לעשות זאת עכשיו מאשר להשאיר אדם לגדול ולהתפתח בתנאי חסר נפשי כל כך קשה של שורשים.
מסכימה.

[פלונית_אלמונית*]

כן? נראה שמאד קל לכן להגיע למסקנות נחרצות כל כך. הכרתן פעם ילד מאומץ? הורים מאמצים? מה תרגישו אם יקחו לכן את הילדים שלכן בגיל שנתיים? זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שירגישו ההורים המאמצים. והילדים, אגב, יחיו בתחושה דומה.
ועד שלא תדעו מה זה לחכות 7, 8, 9 שנים לילד, ואחר כך לקבל אותו כמו בנס אבל להענש כל יום עם הערות נדיבות כמו שלכן - אולי כדאי שתשקלו שנית את הקלות שבה אתן מוכנות לקחת ילד בן שנתיים מאמא שלו.
וזה בלי שום קשר לעובדה שצריך לשנות את חוקי ונהלי האימוץ, לטובת כל המעורבים בדבר, וכדי שלא ישנו מקרים כאלה.

[פלונית_אלמונית*]

כן? נראה שמאד קל לכן להגיע למסקנות נחרצות כל כך. הכרתן פעם ילד מאומץ? הורים מאמצים? מה תרגישו אם יקחו לכן את הילדים שלכן בגיל שנתיים? זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שירגישו ההורים המאמצים. והילדים, אגב, יחיו בתחושה דומה.
ועד שלא תדעו מה זה לחכות 7, 8, 9 שנים לילד, ואחר כך לקבל אותו כמו בנס אבל להענש כל יום עם הערות נדיבות כמו שלכן - אולי כדאי שתשקלו שנית את הקלות שבה אתן מוכנות לקחת ילד בן שנתיים מאמא שלו.
וזה בלי שום קשר לעובדה שצריך לשנות את חוקי ונהלי האימוץ, לטובת כל המעורבים בדבר, וכדי שלא ישנו מקרים כאלה.

[שאקטי*]

כדאי שתשקלו שנית את הקלות שבה אתן מוכנות לקחת ילד בן שנתיים מאמא שלו.
לא לקחת, להחזיר.

[שאקטי*]

כדאי שתשקלו שנית את הקלות שבה אתן מוכנות לקחת ילד בן שנתיים מאמא שלו.
לא לקחת, להחזיר.

[קמה_לרקוד*]

הכרתן פעם ילד מאומץ? הורים מאמצים?
אני מכירה כמה. המחשבה על לקחת ילד מאימו המאמצת היא שוברת לב ומזעזעת.
אף אחד אינו מקל ראש בטרגדיה של ההורים המאמצים אם בנם יוחזר להוריו הביולוגיים, ובקשיים שהם עברו בכל התהליך. אין ספק שהתביעה של האם הביולוגית לקבל את בנה בחזרה היא סיוט עבור ההורים המאמצים, שלא חטאו כלפי איש.
אבל במקרה הספציפי הזה של התינוק המסוים הזה, לדעתי צריך להשיב אותו להוריו הביולוגיים. ולא בקלות אלא בקושי.

[קמה_לרקוד*]

הכרתן פעם ילד מאומץ? הורים מאמצים?
אני מכירה כמה. המחשבה על לקחת ילד מאימו המאמצת היא שוברת לב ומזעזעת.
אף אחד אינו מקל ראש בטרגדיה של ההורים המאמצים אם בנם יוחזר להוריו הביולוגיים, ובקשיים שהם עברו בכל התהליך. אין ספק שהתביעה של האם הביולוגית לקבל את בנה בחזרה היא סיוט עבור ההורים המאמצים, שלא חטאו כלפי איש.
אבל במקרה הספציפי הזה של התינוק המסוים הזה, לדעתי צריך להשיב אותו להוריו הביולוגיים. ולא בקלות אלא בקושי.

[פלונית_אלמונית*]

לא לקחת, להחזיר
ממש פותר לך את הבעיה, מה?
בואי תספרי את זה לילד בן שנתיים. בואי תגידי לו: האמא שלך, היחידה שאתה מכיר, זו שאליה אתה קם בלילה בבכי, אז לא, מעכשיו היא לא אמא שלך.
ואני שוב שואלת אותך: איך את היית מרגישה אם היו לוקחים לך את בן השנתיים שלך?

ל קמה לרקוד
אף אחד אינו מקל ראש בטרגדיה של ההורים המאמצים
קראתי את כל הדף, ועד כה הדמות המצטיירת שלהם היא של חוטפי ילדים שנהנים מזרוע מדינית שעובדת עבורם. אז קודם כל, כן, התגובה של שאקטי רק מוכיחה שהטרגדיה שלהם פשוט לא מעניינת אף אחד.
ושנית, רק לידיעתכם: השרות למען הילד עושה את המוות להורים מאמצים. הורה מאמץ צריך להוכיח במליון ואחת דרכים למה העובדה שהטבע התאכזר אליו לא אומרת שום דבר על "מסוגלותו ההורית". זה כולל גם השפלות חוזרות ונשנות מידי שלוחיה של אלה בלאס, לאורך שנים (בממוצע חמש שנים ויותר).
הורים מאמצים הם הורים הם הורים הם הורים. אופנתי ורגיש להזדהות עם האם הביולוגית, ואין ספק שנעשה לה עוול. אבל דבר אחד איננו ניתן לערעור: בשלב מסויים ולמשך תקופת זמן ניכרת, היא ויתרה על ילדה. האם המאמצת לא ויתרה על הילד מעולם.
יכול להיות שפשוט צריך לבטל את מוסד האימוץ. אם הורים מאמצים לא יכולים לדעת בוודאות שהילד שנקשרו אליו לא ילקח מהם, פשוט אין טעם בכל הסבל הזה.

[פלונית_אלמונית*]

לא לקחת, להחזיר
ממש פותר לך את הבעיה, מה?
בואי תספרי את זה לילד בן שנתיים. בואי תגידי לו: האמא שלך, היחידה שאתה מכיר, זו שאליה אתה קם בלילה בבכי, אז לא, מעכשיו היא לא אמא שלך.
ואני שוב שואלת אותך: איך את היית מרגישה אם היו לוקחים לך את בן השנתיים שלך?

ל קמה לרקוד
אף אחד אינו מקל ראש בטרגדיה של ההורים המאמצים
קראתי את כל הדף, ועד כה הדמות המצטיירת שלהם היא של חוטפי ילדים שנהנים מזרוע מדינית שעובדת עבורם. אז קודם כל, כן, התגובה של שאקטי רק מוכיחה שהטרגדיה שלהם פשוט לא מעניינת אף אחד.
ושנית, רק לידיעתכם: השרות למען הילד עושה את המוות להורים מאמצים. הורה מאמץ צריך להוכיח במליון ואחת דרכים למה העובדה שהטבע התאכזר אליו לא אומרת שום דבר על "מסוגלותו ההורית". זה כולל גם השפלות חוזרות ונשנות מידי שלוחיה של אלה בלאס, לאורך שנים (בממוצע חמש שנים ויותר).
הורים מאמצים הם הורים הם הורים הם הורים. אופנתי ורגיש להזדהות עם האם הביולוגית, ואין ספק שנעשה לה עוול. אבל דבר אחד איננו ניתן לערעור: בשלב מסויים ולמשך תקופת זמן ניכרת, היא ויתרה על ילדה. האם המאמצת לא ויתרה על הילד מעולם.
יכול להיות שפשוט צריך לבטל את מוסד האימוץ. אם הורים מאמצים לא יכולים לדעת בוודאות שהילד שנקשרו אליו לא ילקח מהם, פשוט אין טעם בכל הסבל הזה.

[טרה_רוסה*]

הכרתן פעם ילד מאומץ?
איך ירגיש אותו ילד כשיתברר לו הסיפור הזה כשיתבגר?

[טרה_רוסה*]

הכרתן פעם ילד מאומץ?
איך ירגיש אותו ילד כשיתברר לו הסיפור הזה כשיתבגר?

[פלונית_אלמונית*]

איך ירגיש אותו ילד כשיתברר לו הסיפור הזה כשיתבגר?
ואיך הוא היה מרגיש בלי כל הסיפור הזה, כשהיה פותח את תיק האימוץ ומגלה שיולדתו ויתרה עליו?
כנראה שהוא לא ירגיש טוב בשני המקרים.

אבל לפי ההגיון הזה, באמת צריך לבטל את כל מוסד האימוץ. לפחות ילדים לא רצויים שגדלים במוסדות לא צריכים "לגלות" שום דבר. הכל כבר ברור, מהתחלה.

[פלונית_אלמונית*]

איך ירגיש אותו ילד כשיתברר לו הסיפור הזה כשיתבגר?
ואיך הוא היה מרגיש בלי כל הסיפור הזה, כשהיה פותח את תיק האימוץ ומגלה שיולדתו ויתרה עליו?
כנראה שהוא לא ירגיש טוב בשני המקרים.

אבל לפי ההגיון הזה, באמת צריך לבטל את כל מוסד האימוץ. לפחות ילדים לא רצויים שגדלים במוסדות לא צריכים "לגלות" שום דבר. הכל כבר ברור, מהתחלה.

[מיצי_פיצי*]

פלונית אלמונית יקרה, את מתייחסת בעיקר אל ההורים המאמצים וומעט גם אל הילד המאומץ והאמפטיה שלך כולה אליהם כאן ועכשיו.
אם נתעלם רגע מההורים וממסכת האומללות שעברו ועוברים (ביולוגיים ומאמצים) ונתייחס רגע אחד אל טובת הילד, שהיא הדבר הרלוונטי היחיד, נמצא שיש שתי משפחות שיכולות לתת לו תנאי מחיה נאותים מכל הבחינות (עובדה שאף אחד לא חושב שצריך למסור לאימוץ את התינוק החדש שעומד להיוולד למשפחה הביולוגית). משפחה אחת היא משפחה אקראית שרוצה לגדל ילד מאוד מאוד ואכן תגדל אותו בצורה נהדרת אבל לעולם תחסר את אחד הדברים המשמעותיים בחייו של אדם "מניין באתי ומי אני (או מי אני אמור להיות)". והמשפחה השניה שיכולה לספק לו את זה. וכמה שהמשפט הזה נשמע קטן וחסר משמעות הוא יכול להיות חיים שלמים של אדם. ניתוק בגיל שנתיים הוא טראומטי אבל חיים בצל חסר של שורשים ומקורות עלולים להיות קשים הרבה יותר, בעיקר אם יוודע לו יום אחד שהמשפחה שלו דווקא רצתה אותו ויכלה לגדל אותו ובעצם הוא גדל אצל המאמצים סתם, כי ככה קבעו השלטונות וככה רצו המאמצים והחיים האמיתיים שלו למעשה "פוספסו". תארי לעצמך שאותך מישהו היה מעיר פתאום ואומר לך שכל מה שעברת עד כה היה למעשה מציאות מדומה והחיים האמיתיים שלך היו כל הזמן הזה במקום אחר. זה כמובן החלק המעיב על כל אימוץ, אבל יש אימוצים בילתי נמנעים שהם פיקוח נפש. האימוץ הזה אינו נכלל בקטגוריה הזאת.
אז אולי תתני דעתך לא רק על הילד והסבל שלו היום אלא על מכלול חייו.

[מיצי_פיצי*]

פלונית אלמונית יקרה, את מתייחסת בעיקר אל ההורים המאמצים וומעט גם אל הילד המאומץ והאמפטיה שלך כולה אליהם כאן ועכשיו.
אם נתעלם רגע מההורים וממסכת האומללות שעברו ועוברים (ביולוגיים ומאמצים) ונתייחס רגע אחד אל טובת הילד, שהיא הדבר הרלוונטי היחיד, נמצא שיש שתי משפחות שיכולות לתת לו תנאי מחיה נאותים מכל הבחינות (עובדה שאף אחד לא חושב שצריך למסור לאימוץ את התינוק החדש שעומד להיוולד למשפחה הביולוגית). משפחה אחת היא משפחה אקראית שרוצה לגדל ילד מאוד מאוד ואכן תגדל אותו בצורה נהדרת אבל לעולם תחסר את אחד הדברים המשמעותיים בחייו של אדם "מניין באתי ומי אני (או מי אני אמור להיות)". והמשפחה השניה שיכולה לספק לו את זה. וכמה שהמשפט הזה נשמע קטן וחסר משמעות הוא יכול להיות חיים שלמים של אדם. ניתוק בגיל שנתיים הוא טראומטי אבל חיים בצל חסר של שורשים ומקורות עלולים להיות קשים הרבה יותר, בעיקר אם יוודע לו יום אחד שהמשפחה שלו דווקא רצתה אותו ויכלה לגדל אותו ובעצם הוא גדל אצל המאמצים סתם, כי ככה קבעו השלטונות וככה רצו המאמצים והחיים האמיתיים שלו למעשה "פוספסו". תארי לעצמך שאותך מישהו היה מעיר פתאום ואומר לך שכל מה שעברת עד כה היה למעשה מציאות מדומה והחיים האמיתיים שלך היו כל הזמן הזה במקום אחר. זה כמובן החלק המעיב על כל אימוץ, אבל יש אימוצים בילתי נמנעים שהם פיקוח נפש. האימוץ הזה אינו נכלל בקטגוריה הזאת.
אז אולי תתני דעתך לא רק על הילד והסבל שלו היום אלא על מכלול חייו.

[פלונית_אלמונית*]

מיצי פיצי,
אני שומרת כאן על אלמוניות משום שאחד מאחי הוא מאומץ ואין לי שום חשק לחשיפות כפויות. כך שבוודאי תוכלי להבין שהידע שלי בנושא רגשותיו של ילד מאומץ והוריו הוא ממקור ראשון והנגיעה שלי בנושא היא לא אקדמית.
בעניין "טובת הילד" כבר דנו בדף הזה, והגענו למסקנה שפשוט אין לנו מושג מהי בגיל הזה (כלומר, מה עדיף לו, להישאר אצל הוריו או להיות מוחזר אל הוריו הביולוגיים). לצערנו עלינו (על בית המשפט) לקבוע עבור הילד מהי טובתו, כי כך הוא המצב.
אני מתייחסת אל ההורים המאמצים כי לא מצאתי כאן בקרב הכותבות שום הבנה, אמפטיה או אפילו ידע בסיסי בנושא. "משפחה אקראית"? את צוחקת? מה אקראי בהורים שגידלו את הילד הזה במשך שנתיים? אקראית??? אני מודה על כך שאמא שלי לא קוראת כאן ולא תקרא את המשפט הזה.
לגבי שורשים וחיים של ספקות:
לכל ילד מאומץ יש את הספקות הללו. לכולם. בלי קשר לשאלה אם יולדתם התחרטה, כן רצתה אותם או לא רצתה אותם. זה הופך ל"טראומה" רק אם עושים מזה טראומה.
בעולם מושלם אמהות לא היו מוותרות על ילדיהן. זהו איננו עולם מושלם. אז מה את מציעה?

אז אולי תתני דעתך לא רק על הילד והסבל שלו היום אלא על מכלול חייו
תודה על העצה. אני אתקשר לאח הרלוונטי ואשאל אותו באמת לגבי מכלול חייו - אולי יש משהו שאני לא יודעת.

[פלונית_אלמונית*]

מיצי פיצי,
אני שומרת כאן על אלמוניות משום שאחד מאחי הוא מאומץ ואין לי שום חשק לחשיפות כפויות. כך שבוודאי תוכלי להבין שהידע שלי בנושא רגשותיו של ילד מאומץ והוריו הוא ממקור ראשון והנגיעה שלי בנושא היא לא אקדמית.
בעניין "טובת הילד" כבר דנו בדף הזה, והגענו למסקנה שפשוט אין לנו מושג מהי בגיל הזה (כלומר, מה עדיף לו, להישאר אצל הוריו או להיות מוחזר אל הוריו הביולוגיים). לצערנו עלינו (על בית המשפט) לקבוע עבור הילד מהי טובתו, כי כך הוא המצב.
אני מתייחסת אל ההורים המאמצים כי לא מצאתי כאן בקרב הכותבות שום הבנה, אמפטיה או אפילו ידע בסיסי בנושא. "משפחה אקראית"? את צוחקת? מה אקראי בהורים שגידלו את הילד הזה במשך שנתיים? אקראית??? אני מודה על כך שאמא שלי לא קוראת כאן ולא תקרא את המשפט הזה.
לגבי שורשים וחיים של ספקות:
לכל ילד מאומץ יש את הספקות הללו. לכולם. בלי קשר לשאלה אם יולדתם התחרטה, כן רצתה אותם או לא רצתה אותם. זה הופך ל"טראומה" רק אם עושים מזה טראומה.
בעולם מושלם אמהות לא היו מוותרות על ילדיהן. זהו איננו עולם מושלם. אז מה את מציעה?

אז אולי תתני דעתך לא רק על הילד והסבל שלו היום אלא על מכלול חייו
תודה על העצה. אני אתקשר לאח הרלוונטי ואשאל אותו באמת לגבי מכלול חייו - אולי יש משהו שאני לא יודעת.

[בר_עדש*]

משפחה אחת היא משפחה אקראית שרוצה לגדל ילד מאוד מאוד ואכן תגדל אותו בצורה נהדרת אבל לעולם תחסר את אחד הדברים המשמעותיים בחייו של אדם "מניין באתי ומי אני (או מי אני אמור להיות)". והמשפחה השניה שיכולה לספק לו את זה.
מי ניא המשפחה האקראית? האם אותם הורים שגידלו את הילד בחום והאהבה, עיצבו את נפשו, העניקו לו את הכשרים הבסיסיים כאדם, אלו שנפשו תהיה מוטבעת בחותמם לכל חייו הם "אקראיים"? הרי הם בדיוק התשובה לשאלה מניין באתי ומי אני.
מצד שני עומד תורם זרע, שמעולם לא הכיר את הילד, ותורמת ביצית, שבמשך יותר מחצי שנה לא היתה מעוניינת בו. מה יותר אקראי מזה? מה קשר שלהם לילד, מעבר לתרומת הגנים?
השאלה היא מהו הילד - האם הוא אדם עם זהות, בעל נפש, או האם הוא פשוט אוסף של נתונים בילוגיים וגנטיים. התשובה לשאלה זו קובעת האם מקומו עם ההורים שגידלו אותו או עם הוריו הגנטיים.

[בר_עדש*]

משפחה אחת היא משפחה אקראית שרוצה לגדל ילד מאוד מאוד ואכן תגדל אותו בצורה נהדרת אבל לעולם תחסר את אחד הדברים המשמעותיים בחייו של אדם "מניין באתי ומי אני (או מי אני אמור להיות)". והמשפחה השניה שיכולה לספק לו את זה.
מי ניא המשפחה האקראית? האם אותם הורים שגידלו את הילד בחום והאהבה, עיצבו את נפשו, העניקו לו את הכשרים הבסיסיים כאדם, אלו שנפשו תהיה מוטבעת בחותמם לכל חייו הם "אקראיים"? הרי הם בדיוק התשובה לשאלה מניין באתי ומי אני.
מצד שני עומד תורם זרע, שמעולם לא הכיר את הילד, ותורמת ביצית, שבמשך יותר מחצי שנה לא היתה מעוניינת בו. מה יותר אקראי מזה? מה קשר שלהם לילד, מעבר לתרומת הגנים?
השאלה היא מהו הילד - האם הוא אדם עם זהות, בעל נפש, או האם הוא פשוט אוסף של נתונים בילוגיים וגנטיים. התשובה לשאלה זו קובעת האם מקומו עם ההורים שגידלו אותו או עם הוריו הגנטיים.

[אחיטוהר_לנצח*]

פלונית אלמונית,מתוך הכרותך מקרוב ,כמו שאת מספרת ,היתי רוצה לדעת מה דעתך לגבי הידיעה שקראתי כאן שלא יתאפשר המשך קשר עם הוריו הביולוגים(אני לא מצטטת במדויק כך שאם ישנה טעות סליחה)
כמוך אני חושבת שלחלוטין המשפחה איננה אקראית לא הביולוגית ולא המאמצת,וכן בעינין הטראומה, שאם הסובבים משדרים שישנה טראומה אזי היא קימת.
יש צורך בתעצומות נפש כדי לעבור חויה קשה כזו כאילו לא משנה איך נהפוך את זה זה נשאר פצוע.

[אחיטוהר_לנצח*]

פלונית אלמונית,מתוך הכרותך מקרוב ,כמו שאת מספרת ,היתי רוצה לדעת מה דעתך לגבי הידיעה שקראתי כאן שלא יתאפשר המשך קשר עם הוריו הביולוגים(אני לא מצטטת במדויק כך שאם ישנה טעות סליחה)
כמוך אני חושבת שלחלוטין המשפחה איננה אקראית לא הביולוגית ולא המאמצת,וכן בעינין הטראומה, שאם הסובבים משדרים שישנה טראומה אזי היא קימת.
יש צורך בתעצומות נפש כדי לעבור חויה קשה כזו כאילו לא משנה איך נהפוך את זה זה נשאר פצוע.

[פלונית_אלמונית*]

שלום אחיטוהר לנצח. כעקרון אני תומכת בהמשך הקשר עם ההורים הביולוגיים, תמיכה מסוייגת: רק בליווי פסיכולוגי (או אחר) של כל הצדדים המעורבים, כי אחרת לדעתי יקשה על כולם להוציא מכך את המיטב. אם אחד מזוגות ההורים יראה בכך מנוף וזירה להמשך המאבק, אני לא רואה איזה טוב יצא מזה.
גם ובעיקר במקרים אחרים, אם ההורים הביולוגיים מעוניינים, אני חושבת שיכול להתפתח כאן קשר מיוחד. אם כי נראה לי שלעמוד מול ילד ברגע שהוא מבין שוויתרת עליו הוא לא חויה שמשהי תרצה לעבור. יכול להיות גם שקשר כזה רק יגביר את הכאב. אבל זה כבר צריך להיות נתון להחלטת האם הביולוגית (וכשהילד מתבגר, גם להחלטתו).

[פלונית_אלמונית*]

שלום אחיטוהר לנצח. כעקרון אני תומכת בהמשך הקשר עם ההורים הביולוגיים, תמיכה מסוייגת: רק בליווי פסיכולוגי (או אחר) של כל הצדדים המעורבים, כי אחרת לדעתי יקשה על כולם להוציא מכך את המיטב. אם אחד מזוגות ההורים יראה בכך מנוף וזירה להמשך המאבק, אני לא רואה איזה טוב יצא מזה.
גם ובעיקר במקרים אחרים, אם ההורים הביולוגיים מעוניינים, אני חושבת שיכול להתפתח כאן קשר מיוחד. אם כי נראה לי שלעמוד מול ילד ברגע שהוא מבין שוויתרת עליו הוא לא חויה שמשהי תרצה לעבור. יכול להיות גם שקשר כזה רק יגביר את הכאב. אבל זה כבר צריך להיות נתון להחלטת האם הביולוגית (וכשהילד מתבגר, גם להחלטתו).

[לילה_טוב*]

מסכימה עם בר עדש לגמרי.
חושבת שטראומת הניתוק בגיל שנתיים היא מאוד משמעותית.
חושבת שכן צריך לשמור על קשר עם ההורים הביולוגיים כדי למזער את נזקי טראומת האימוץ.
חושבת שכולם מפסידים בסיפור הזה, ובאמת האשמים האמיתיים הם המוסדות והנהלים, שחייבים להשתנות. אין לי מושג איך. זה נושא כל כך מורכב ואני לא מתמצאת בו מספיק.

[לילה_טוב*]

מסכימה עם בר עדש לגמרי.
חושבת שטראומת הניתוק בגיל שנתיים היא מאוד משמעותית.
חושבת שכן צריך לשמור על קשר עם ההורים הביולוגיים כדי למזער את נזקי טראומת האימוץ.
חושבת שכולם מפסידים בסיפור הזה, ובאמת האשמים האמיתיים הם המוסדות והנהלים, שחייבים להשתנות. אין לי מושג איך. זה נושא כל כך מורכב ואני לא מתמצאת בו מספיק.

[לילה_טוב*]

חושבת שוב על עניין הקשר עם ההורים הביולוגיים אחרי מה שפלונית כתבה. זה באמת כנראה מסובך מאוד.

[לילה_טוב*]

חושבת שוב על עניין הקשר עם ההורים הביולוגיים אחרי מה שפלונית כתבה. זה באמת כנראה מסובך מאוד.

[בשמת_א*]

כי לא מצאתי כאן בקרב הכותבות שום הבנה, אמפטיה או אפילו ידע בסיסי בנושא
קראת את מה שאני כתבתי? או שהתעלמת מדברי באופן שיטתי?

[בשמת_א*]

כי לא מצאתי כאן בקרב הכותבות שום הבנה, אמפטיה או אפילו ידע בסיסי בנושא
קראת את מה שאני כתבתי? או שהתעלמת מדברי באופן שיטתי?

[קורא_ת*]

שלום לכותבים (כותבות - מעניין...).

שלחתי את ההודעה בתחילה בשם "פלוני אלמוני" בטעות. אני בעצם "קורא ת", וכעת תיקנתי.

לא ידעתי שהדף פעיל. נכנסתי הנה כי רציתי להעביר את הקישור למישהי שאני מכירה שמכירה מישהי המתעניינת בנושא מזווית מקצועית, וספרתי להן שהיה כאן דיון ער... ובכן, אני רואה שעדיין יש.

עבר זמן, עקבתי אחר הפרשה, נוספה לי פרספקטיביה ומידע. כיום דעתי מגובשת ביותר.

אולי הדעה שלי תחשב לראדיקלית - אינני יודעת.

דעתי היא ש-"טובת הילד" זהו מושג דמגוגי ולא רלבנטי. אני לא יודעת מה מקורו של המושג הזה. אנחנו מכירים אותו בעיקר מהתחום המשפטי, כאשר יש מחלוקת על גורלו של ילד בין הורים גרושים, או הורים מאמצים וביולוגיים.

חברה הומאנית צריכה לדאוג לחלשים שבה, כולל ילדים, ובכלל חברה הומאנית דואגת לילדיה כי הם עתידה, וכי זה רגש אנושי טבעי, גם של חברות. אבל אין לזה שום קשר לזכות להפקיע ילד מידי הוריו, וגם לא לזכות לקבוע איזה הורה רשאי לגדל ילד. לפי דעתי, כאשר ישנה סוגיה למי שייך ילד, השאלה צריכה להיות בדיוק זו: למי הוא שייך. זה הכל. "שייך" לא במובן של אובייקט, אלא במובן של הזכות להכרה של החברה בקשר, בזכות לגדלו, ולקבוע את גורלו כמעשה הורי.

משפט שלמה הוא משל רלבנטי ועם זאת צריך להזהר בשימוש בו.
בזמן השואה היו הורים אשר שלחו את ילדיהם לארצות מבטחים או למקומות מסתור, וותרו על הסיכוי לראות אותם,
כדי להציל את חייהם. הם לא ידעו בודאות שהם, ההורים, ימותו - רק ידעו שיש סכנה, והעדיפו בטחון פיזי לילד על פני השארת הילד בחזקתם.

אבל בהרבה מקרים לא מדובר בחיים או מוות, אלא פשוט מאד בזכות לגדל ילד ולהיות מוכר על ידי החברה כהורה שלו. ובכן, ילדים לא "ניתנים" להוריהם לא על סמך מסוגלות הורית, ולא על סמך כישורים אחרים. הם גם לא "ניתנים" להורים על ידי אנשים בשר ודם, פרט למקרה של אימוץ. כל הורה הוא בעצם "תורם ביצית או זרע" כפי שהזכירה כאן אחת הכותבות. דבר זה מקנה לו את הזכות לגדל את הילד.

האם זכות זו ניתנת להפקעה על ידי החברה? כן, במקרים קיצוניים. לא במקרים של ספקולציות בעלמא בדבר "מסוגלות הורית". אני גם לא חושבת שמסוגלות צריכה להיות עניין יחסי, איזה הורה "יותר טוב". למשל, אם הורים גרושים, זה לא משנה איזה מהם הוא "הורה יותר טוב". לשניהם יש זכות להורות - השאלה רק באיזו מתכונת יוכלו לשתף פעולה. כמובן שאין צורך לפגוע בילד אבל ברור שהצורך והרצון בקשר הוא של ההורה, בין אם אב או אם, ביולוגי או מאמץ. לנסות לתרגם רצון של הורים בילד, או זכות שלהם, למונחים של "טובת הילד" זהו פתח לצביעות - של רשויות הרווחה, של הממסד, של החברה כולה. לדעתי, הגיע הזמן שהזכות של הורה על ילדו תוכר בחוק יסוד - זכות מול הממסד, זכות טבעית שאיננה ניתנת להפקעה אלא במקרים קיצוניים. זכות שאיננה דבר יחסי מול גורם אחר המעוניין לאמצו או לגדלו, או של הורה מול הורה במקרה של גרושין.

באשר לאימוץ - דבר זה יכול להכנס לתמונה כאשר חל אחד מאותם "מקרים קיצוניים", או במקרה שההורה באמת ובתמים איננו מעוניין לממש את זכותו כהורה של הילד. לצערי (הכן) עבור כל מי שזקוק לאימוץ כדי להיות הורה, זה כנראה יפחית את המקרים של ילדים הנמסרים לאימוץ.

על אף שזה מצער, אני מאמינה שרצון (צורך) של אנשים בילדים לאמצם לא צריך להיות סבה להעמיד בסימן שאלה את הזכות הטבעית של הורים לילד. "אתם לא מי יודע מה ויש אנשים כל כך טובים שיכולים לתת לילד הזה בית חם". זה לא רלבנטי. אפילו שזה נשמע אכזרי.

מסירת ילדים לאימוץ צריכה להיות פתרון למצב קיצוני ולא כפי שנעשה היום על ידי השרות למען הילד - מטרה בפני עצמה, מטרה המצדיקה שידול אמהות חד הוריות במהלך ההריון וסמוך ללידה, ערעור בטחונן, ערעור זכותן, אי תמיכה נפשית בהן.

ולאחר שהאם "חתמה" - הפעלת כל הכח והאמצעים אשר בידי הממסד כדי להלחם באדם מוחלש זה ולמנוע ממנו לשנות את המצב, למנוע ממנו לתקן את העוול שנגרם לו ולקבל בחזרה את ילדו.

אני מאמינה שכך עשה השרות למען הילד, אם מתוך שחיתות, ואם מתוך אמונה פטרונית ב-"טובת הילד", שהיא בעיניו משפחה מבוססת ו-"נורמטיבית". השרות למען הילד גרר זמן, דבר אשר פעל לרעת ההורים בהשבת ילדם. השרות למען הילד גם ניסה למנוע מההורים להפגש עם ילדם כאשר בית המשפט נתן להם את הזכות הזו. השרות למען הילד הוא השרות למען העברת ילדים לאימוץ.
י
לא יתכן שאותה יד תהיה אחראית על תמיכה באמהות במצוקה ועל "איתור ילדים לאימוץ". האינטרסים העצומים הפועלים
כאן, ביחד עם אמונתם הפטרונית של קברניטי הממסד הזה, חוברים יחד להוצאת ילדים מידי אמהותיהם. זהו דבר לא מוסרי, דבר שאסור שיקרה בחברה חופשית והומאנית, ואין לו שום קשר עם מה שקרוי בדמגוגיה "טובת הילד".

[קורא_ת*]

שלום לכותבים (כותבות - מעניין...).

שלחתי את ההודעה בתחילה בשם "פלוני אלמוני" בטעות. אני בעצם "קורא ת", וכעת תיקנתי.

לא ידעתי שהדף פעיל. נכנסתי הנה כי רציתי להעביר את הקישור למישהי שאני מכירה שמכירה מישהי המתעניינת בנושא מזווית מקצועית, וספרתי להן שהיה כאן דיון ער... ובכן, אני רואה שעדיין יש.

עבר זמן, עקבתי אחר הפרשה, נוספה לי פרספקטיביה ומידע. כיום דעתי מגובשת ביותר.

אולי הדעה שלי תחשב לראדיקלית - אינני יודעת.

דעתי היא ש-"טובת הילד" זהו מושג דמגוגי ולא רלבנטי. אני לא יודעת מה מקורו של המושג הזה. אנחנו מכירים אותו בעיקר מהתחום המשפטי, כאשר יש מחלוקת על גורלו של ילד בין הורים גרושים, או הורים מאמצים וביולוגיים.

חברה הומאנית צריכה לדאוג לחלשים שבה, כולל ילדים, ובכלל חברה הומאנית דואגת לילדיה כי הם עתידה, וכי זה רגש אנושי טבעי, גם של חברות. אבל אין לזה שום קשר לזכות להפקיע ילד מידי הוריו, וגם לא לזכות לקבוע איזה הורה רשאי לגדל ילד. לפי דעתי, כאשר ישנה סוגיה למי שייך ילד, השאלה צריכה להיות בדיוק זו: למי הוא שייך. זה הכל. "שייך" לא במובן של אובייקט, אלא במובן של הזכות להכרה של החברה בקשר, בזכות לגדלו, ולקבוע את גורלו כמעשה הורי.

משפט שלמה הוא משל רלבנטי ועם זאת צריך להזהר בשימוש בו.
בזמן השואה היו הורים אשר שלחו את ילדיהם לארצות מבטחים או למקומות מסתור, וותרו על הסיכוי לראות אותם,
כדי להציל את חייהם. הם לא ידעו בודאות שהם, ההורים, ימותו - רק ידעו שיש סכנה, והעדיפו בטחון פיזי לילד על פני השארת הילד בחזקתם.

אבל בהרבה מקרים לא מדובר בחיים או מוות, אלא פשוט מאד בזכות לגדל ילד ולהיות מוכר על ידי החברה כהורה שלו. ובכן, ילדים לא "ניתנים" להוריהם לא על סמך מסוגלות הורית, ולא על סמך כישורים אחרים. הם גם לא "ניתנים" להורים על ידי אנשים בשר ודם, פרט למקרה של אימוץ. כל הורה הוא בעצם "תורם ביצית או זרע" כפי שהזכירה כאן אחת הכותבות. דבר זה מקנה לו את הזכות לגדל את הילד.

האם זכות זו ניתנת להפקעה על ידי החברה? כן, במקרים קיצוניים. לא במקרים של ספקולציות בעלמא בדבר "מסוגלות הורית". אני גם לא חושבת שמסוגלות צריכה להיות עניין יחסי, איזה הורה "יותר טוב". למשל, אם הורים גרושים, זה לא משנה איזה מהם הוא "הורה יותר טוב". לשניהם יש זכות להורות - השאלה רק באיזו מתכונת יוכלו לשתף פעולה. כמובן שאין צורך לפגוע בילד אבל ברור שהצורך והרצון בקשר הוא של ההורה, בין אם אב או אם, ביולוגי או מאמץ. לנסות לתרגם רצון של הורים בילד, או זכות שלהם, למונחים של "טובת הילד" זהו פתח לצביעות - של רשויות הרווחה, של הממסד, של החברה כולה. לדעתי, הגיע הזמן שהזכות של הורה על ילדו תוכר בחוק יסוד - זכות מול הממסד, זכות טבעית שאיננה ניתנת להפקעה אלא במקרים קיצוניים. זכות שאיננה דבר יחסי מול גורם אחר המעוניין לאמצו או לגדלו, או של הורה מול הורה במקרה של גרושין.

באשר לאימוץ - דבר זה יכול להכנס לתמונה כאשר חל אחד מאותם "מקרים קיצוניים", או במקרה שההורה באמת ובתמים איננו מעוניין לממש את זכותו כהורה של הילד. לצערי (הכן) עבור כל מי שזקוק לאימוץ כדי להיות הורה, זה כנראה יפחית את המקרים של ילדים הנמסרים לאימוץ.

על אף שזה מצער, אני מאמינה שרצון (צורך) של אנשים בילדים לאמצם לא צריך להיות סבה להעמיד בסימן שאלה את הזכות הטבעית של הורים לילד. "אתם לא מי יודע מה ויש אנשים כל כך טובים שיכולים לתת לילד הזה בית חם". זה לא רלבנטי. אפילו שזה נשמע אכזרי.

מסירת ילדים לאימוץ צריכה להיות פתרון למצב קיצוני ולא כפי שנעשה היום על ידי השרות למען הילד - מטרה בפני עצמה, מטרה המצדיקה שידול אמהות חד הוריות במהלך ההריון וסמוך ללידה, ערעור בטחונן, ערעור זכותן, אי תמיכה נפשית בהן.

ולאחר שהאם "חתמה" - הפעלת כל הכח והאמצעים אשר בידי הממסד כדי להלחם באדם מוחלש זה ולמנוע ממנו לשנות את המצב, למנוע ממנו לתקן את העוול שנגרם לו ולקבל בחזרה את ילדו.

אני מאמינה שכך עשה השרות למען הילד, אם מתוך שחיתות, ואם מתוך אמונה פטרונית ב-"טובת הילד", שהיא בעיניו משפחה מבוססת ו-"נורמטיבית". השרות למען הילד גרר זמן, דבר אשר פעל לרעת ההורים בהשבת ילדם. השרות למען הילד גם ניסה למנוע מההורים להפגש עם ילדם כאשר בית המשפט נתן להם את הזכות הזו. השרות למען הילד הוא השרות למען העברת ילדים לאימוץ.
י
לא יתכן שאותה יד תהיה אחראית על תמיכה באמהות במצוקה ועל "איתור ילדים לאימוץ". האינטרסים העצומים הפועלים
כאן, ביחד עם אמונתם הפטרונית של קברניטי הממסד הזה, חוברים יחד להוצאת ילדים מידי אמהותיהם. זהו דבר לא מוסרי, דבר שאסור שיקרה בחברה חופשית והומאנית, ואין לו שום קשר עם מה שקרוי בדמגוגיה "טובת הילד".

[יונת_שרון*]

נזכרתי במקרה של הילדה המאומצת ברוּנה-קרולין, לפני שנים. זוכרים? במקרה שלה בית המשפט הורה בסוף להחזיר אותה.

[יונת_שרון*]

נזכרתי במקרה של הילדה המאומצת ברוּנה-קרולין, לפני שנים. זוכרים? במקרה שלה בית המשפט הורה בסוף להחזיר אותה.

[טרה_רוסה*]

פלני אלמוני, אני מסכימה עם דבריך.


נזכרתי במקרה של הילדה המאומצת ברוּנה-קרולין, לפני שנים. זוכרים? במקרה שלה בית המשפט הורה בסוף להחזיר אותה.
לא מזמן הייתה איתה כתבת המשך בעיתון העיר. חייה לא האירו לה פנים במיוחד. חיה בעוני, אמא צעירה (חד הורית, נדמה לי) לשני ילדים. (זה הכל מהזיכרון הרעוע. נדמה לי שגם איזה טוק שואו הביא אותה לארץ לפני כמה שנים, לא?).

[טרה_רוסה*]

פלני אלמוני, אני מסכימה עם דבריך.


נזכרתי במקרה של הילדה המאומצת ברוּנה-קרולין, לפני שנים. זוכרים? במקרה שלה בית המשפט הורה בסוף להחזיר אותה.
לא מזמן הייתה איתה כתבת המשך בעיתון העיר. חייה לא האירו לה פנים במיוחד. חיה בעוני, אמא צעירה (חד הורית, נדמה לי) לשני ילדים. (זה הכל מהזיכרון הרעוע. נדמה לי שגם איזה טוק שואו הביא אותה לארץ לפני כמה שנים, לא?).

[פלוני*]

אולי יעזור פה בדיון הדף של אמא מאמצת.
במיוחד התוספות מהיום.

[פלוני*]

אולי יעזור פה בדיון הדף של אמא מאמצת.
במיוחד התוספות מהיום.

[אמא_של_יונת*]

טרה,
בדיוק כמו שאת זוכרת. אמא צעירה מאוד (בת 17) לשני ילדים. נוסף לכך היא גדלה אצל סבתה. אביה הסתלק מיד אחרי שהוחזרה, ואמה לא היתה פנויה לטפל בה.
מצד אחד, זה מחזק את התחושה שהיה צריך להשאיר אותה בארץ אצל ההורים המאמצים.
מצד שני, בראיון הטלביזיוני היא נראתה נעימה, רגועה ואמהית מאוד, ובכלל לא נראתה אומללה, למרות העוני המרוד וחוסר התקוה שבהם היא חיה.

[אמא_של_יונת*]

טרה,
בדיוק כמו שאת זוכרת. אמא צעירה מאוד (בת 17) לשני ילדים. נוסף לכך היא גדלה אצל סבתה. אביה הסתלק מיד אחרי שהוחזרה, ואמה לא היתה פנויה לטפל בה.
מצד אחד, זה מחזק את התחושה שהיה צריך להשאיר אותה בארץ אצל ההורים המאמצים.
מצד שני, בראיון הטלביזיוני היא נראתה נעימה, רגועה ואמהית מאוד, ובכלל לא נראתה אומללה, למרות העוני המרוד וחוסר התקוה שבהם היא חיה.

[קורא_ת*]

שלום לכן,
בקשר לפרשת ברונה קרולינה, הנה מה שאני זוכרת.
בזמן הפרשה, כאשר הוחזרה, הוריה באו יחד לארץ למשפט, אבל היה די ברור שהם בעצם כבר לא ממש זוג. ובאמת, הם היו פרודים, וזו הסבה שהאב כביכול "יצא מן התמונה". הם הציגו את עצמם כזוג כדי שעובדת הפרוד שלהם לא תשמש עילה למנוע מהם לקבל את הילדה בחזרה.
הילדה גדלה אצל אמה ולא אצל סבתה. אבל בגיל צעיר, נדמה לי 15, היא הרתה מחוץ לנישואין לחבר שלה. נדמה לי שאמה רצתה שתעשה הפלה והיא לא הסכימה, כך או אחרת, האם כעסה עליה מאד וגרשה אותה מן הבית!
הרשויות בברזיל חייבו את האב לדאוג לה לאחר שאמה גרשה אותה מהבית (האב היה מזמן נשוי מחדש עם ילדים מאשתו השניה), ולכן הוא כנראה השתתף בפרנסתה, אבל ממה שאתן מספרות אני מבינה שהיא בפועל חיה אצל סבתה. בראיון עיתונאי היא ספרה זמן קצר לאחר לידת אותו תינוק ראשון, שהיא מאד אוהבת את התינוק ורוצה לגדל אותו.
האירוניה בסיפור היא כמובן בעובדה שאותה אם שכל כך נלחמה עליה בסופו של דבר גרשה אותה מהבית...
אבל אנחנו לא מכירים את התרבות שם - לא שזה מוצדק חלילה אבל חומרת המעשה נמדדת בפרספקטיבה תרבותית.

באשר לעניין עצמו, אני חושבת שבעת הפרשה אכן היו חייבים להחזיר אותה לאמה. לא יתכן שילד שנחטף לא יוחזר להורה. דבר זה נובע מעמדתי שפרטתי לעיל, ולא קשור בכלל לתנאים שיקבל בבית הוריו המולידים.

אני משערת שאלמלא ההשלכות הבינלאומיות של המשפט הזה, לא בטוח שהיו מחזירים אותה, ותוצאות "פרשת התינוק המאומץ" הנוכחית מחזקת סברה זו. אבל אין לדעת, שכן הנסיבות באמת שונות.

נדמה לי שבעבר, גם במשפטים של תביעת חזקה בין זוגות גרושים כאשר אחד ההורים לא חי בארץ, היו נוהגים הרבה פעמים להשאיר את הילד אצל ההורה הנמצא בארץ ומגדל אותו בפועל (אפילו אם הוא חטף אותו מההורה השני), בנימוק שזוהי טובת הילד. כיום יש אמנות בינלאומיות נגד זה ולכן ישראל לא יכולה לנהוג כך.

אני חושבת שיכולים להיות מקרים שלא יכפו על ילד לחיות עם הוריו, לא גבשתי לעצמי עד הסוף מה המקרים האלה, אולי כשמדובר כבר במתבגר בעל דעה משלו. אבל במקרה של הילדה מברזיל היה מדובר בילד קטן, ועצם העובדה שהילד גדל בתחילה במשפחה אחרת לא יכולה להיות בעיני סיבה לא להחזיר אותו להורה החוקי .

[קורא_ת*]

שלום לכן,
בקשר לפרשת ברונה קרולינה, הנה מה שאני זוכרת.
בזמן הפרשה, כאשר הוחזרה, הוריה באו יחד לארץ למשפט, אבל היה די ברור שהם בעצם כבר לא ממש זוג. ובאמת, הם היו פרודים, וזו הסבה שהאב כביכול "יצא מן התמונה". הם הציגו את עצמם כזוג כדי שעובדת הפרוד שלהם לא תשמש עילה למנוע מהם לקבל את הילדה בחזרה.
הילדה גדלה אצל אמה ולא אצל סבתה. אבל בגיל צעיר, נדמה לי 15, היא הרתה מחוץ לנישואין לחבר שלה. נדמה לי שאמה רצתה שתעשה הפלה והיא לא הסכימה, כך או אחרת, האם כעסה עליה מאד וגרשה אותה מן הבית!
הרשויות בברזיל חייבו את האב לדאוג לה לאחר שאמה גרשה אותה מהבית (האב היה מזמן נשוי מחדש עם ילדים מאשתו השניה), ולכן הוא כנראה השתתף בפרנסתה, אבל ממה שאתן מספרות אני מבינה שהיא בפועל חיה אצל סבתה. בראיון עיתונאי היא ספרה זמן קצר לאחר לידת אותו תינוק ראשון, שהיא מאד אוהבת את התינוק ורוצה לגדל אותו.
האירוניה בסיפור היא כמובן בעובדה שאותה אם שכל כך נלחמה עליה בסופו של דבר גרשה אותה מהבית...
אבל אנחנו לא מכירים את התרבות שם - לא שזה מוצדק חלילה אבל חומרת המעשה נמדדת בפרספקטיבה תרבותית.

באשר לעניין עצמו, אני חושבת שבעת הפרשה אכן היו חייבים להחזיר אותה לאמה. לא יתכן שילד שנחטף לא יוחזר להורה. דבר זה נובע מעמדתי שפרטתי לעיל, ולא קשור בכלל לתנאים שיקבל בבית הוריו המולידים.

אני משערת שאלמלא ההשלכות הבינלאומיות של המשפט הזה, לא בטוח שהיו מחזירים אותה, ותוצאות "פרשת התינוק המאומץ" הנוכחית מחזקת סברה זו. אבל אין לדעת, שכן הנסיבות באמת שונות.

נדמה לי שבעבר, גם במשפטים של תביעת חזקה בין זוגות גרושים כאשר אחד ההורים לא חי בארץ, היו נוהגים הרבה פעמים להשאיר את הילד אצל ההורה הנמצא בארץ ומגדל אותו בפועל (אפילו אם הוא חטף אותו מההורה השני), בנימוק שזוהי טובת הילד. כיום יש אמנות בינלאומיות נגד זה ולכן ישראל לא יכולה לנהוג כך.

אני חושבת שיכולים להיות מקרים שלא יכפו על ילד לחיות עם הוריו, לא גבשתי לעצמי עד הסוף מה המקרים האלה, אולי כשמדובר כבר במתבגר בעל דעה משלו. אבל במקרה של הילדה מברזיל היה מדובר בילד קטן, ועצם העובדה שהילד גדל בתחילה במשפחה אחרת לא יכולה להיות בעיני סיבה לא להחזיר אותו להורה החוקי .

[קורא_ת*]

שלום,

נתקלתי בהודעה הבאה בפורום בנושא חינוך של y-net. אני מקוה שמותר לצטט. בכל אופן, יש כאן גם הפניה לפורום.

מדובר בסיפור אישי של אם "ביולוגית" על המפגש שלה עם בנה כאשר פתח את תיק האימוץ.

קוראת

"אני מרשה לעצמי לפרסם מכתב מרגש זה תקראו ותקבלו שוק. " (כך כותב מי שהביא את הסיפור - הוא איננו הכותב של הסיפור, אלא הביא אותו, אינני יודעת מאין).
31/08/2005 22:59 :בתאריך

גוף ההודעה

פגישה ראשונה עם אם ביולוגית-מאת אם ביולוגית
07/05/2004 מאמאסאן ו
הדפס מאמר
טלפון מהשרות, תיק האימוץ נפתח, שואלים אם אני מעונינת בפגישה, מעונינת?שלשה עשורים אני ממתינה ליום המיוחל הזה, מישהו נעתר שם לתפילותי ? תחושות האין אונות, והחידלון, מתחלפות בין רגע, באושר עילאי, האכזבה הופכת לתקוה, והיאוש, לאמונה גדולה,
שלשה ימים, מאין שואבים סבלנות, אי אפשר היום ? עכשיו ?.
שיחת הכנה, בשרות למען הילד, כמה טיפים שמקורם בנסיון
אני מקבלת הכל באהבה, רק שלא יחזור בו.
עורכת עם כל בני הבית חזרות גנרליות, ובוכה מכל שטות, מה אומר, מה הוא יאמר, אולי אספיק לעשות דיאטה,?,לצבוע שער, ?
הפגישה היא בת שעתיים, בנוכחות עובדת השרות, קבענו בשלש ,אבל בתשע מאבדת את הסבלנות, בני הבית נרגשים, מנסים לשמור על שפיותי, העולם הזוי.
נגיע בזמן, עולם עצור מלכת,! אני עומדת לפגוש את פרי ביטני.
רעד בלתי נשלט, זוחל, ומתנחל בגופי,הנסיעה מתארכת,הכבישים פקוקים, או שנדמה לי, "לאן כולם נוסעים פתאום"? אני בדרך אל הנס של חיי, הבת הצעירה נוהגת, היא זו שתאחוז בעוז את ידי האחת, בת שניה תאחוז בידי האחרת, הן כל כך משתדלות להפיג את המתח, אני "תחובה" במושב האחורי, בודקת את מצב הטישו,? יש,
למרות סערת הרגשות,לא שכחתי לקחת עימי חמש תמונות,מימי ינקותו,חודשיו הראשונים, בשתיים מהן, הוא מעורסל בזרועותי, שלו ונינוח, ואני מביטה בו,אוהבת ורכה,אמא מאושרת, אושר גדול, שלא ארך.
יש גם שתי תמונות של אביו הביולוגי ,למקרה שיבקש לדעת גם עליו , מאד חשוב לי שיראה תמונות שמהן ניבט זוג צעיר ואוהב, שידע שהוא ילד של אהבה, פרי הילולים, ולא פרי התהוללות.
אני מנסה לשנן עצות שקיבלתי מהעו"ס של השרות, החיים חזקים מכל תאוריה.
מתנשפת במעלה המדרגות, העו"ס כבר ממתינה לי,הבנות ממתינות במסדרון,אני ממתינה בחדר אחר, השעון מתקתק בעצלתיים, הקדמתי כמובן, מי יכול לשבת בבית?.
הבנות נכנסות מידי פעם, אנחנו מסתודדות, מתלחשות,מתחבקות, היה שלש !
קיץ בעיצומו, ולי קר, מעניין למה ?
מתחבטת בשאלה קיומית? ללחוץ את ידו ? לחבק? "נעים מאד- אני מולידתך"
זה נשמע זר, "שלום אני x ", מחליטה לתת לדברים לקרות, אהיה אני, טבעית וזורמת, כך הכי טוב.
אנחנו שומעות צעדים, העו,ס טורקת את הדלת, אסור לבנות להיכנס,"אימאל"ה
מי יתן לי יד?.
הוא הגיע, בואי אחרי היא אומרת ,(אלוהים, סליחה על ההשואה,ממש מרתפי השב"כ. אני נכנסת לחדר,צעד מהוסס, הדלת מסתירה, הוא שם? אבל מי רואה מבעד לדמעות?

(הסיפור מופיע ב-3 חלקים על פני 3 הודעות רצופות באותו פורום).



להלן הלינק של הפורום, ניתן להכנס לדף ולמצוא את הפרסום:

http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-321 ... 83,00.html

[קורא_ת*]

שלום,

נתקלתי בהודעה הבאה בפורום בנושא חינוך של y-net. אני מקוה שמותר לצטט. בכל אופן, יש כאן גם הפניה לפורום.

מדובר בסיפור אישי של אם "ביולוגית" על המפגש שלה עם בנה כאשר פתח את תיק האימוץ.

קוראת

"אני מרשה לעצמי לפרסם מכתב מרגש זה תקראו ותקבלו שוק. " (כך כותב מי שהביא את הסיפור - הוא איננו הכותב של הסיפור, אלא הביא אותו, אינני יודעת מאין).
31/08/2005 22:59 :בתאריך

גוף ההודעה

פגישה ראשונה עם אם ביולוגית-מאת אם ביולוגית
07/05/2004 מאמאסאן ו
הדפס מאמר
טלפון מהשרות, תיק האימוץ נפתח, שואלים אם אני מעונינת בפגישה, מעונינת?שלשה עשורים אני ממתינה ליום המיוחל הזה, מישהו נעתר שם לתפילותי ? תחושות האין אונות, והחידלון, מתחלפות בין רגע, באושר עילאי, האכזבה הופכת לתקוה, והיאוש, לאמונה גדולה,
שלשה ימים, מאין שואבים סבלנות, אי אפשר היום ? עכשיו ?.
שיחת הכנה, בשרות למען הילד, כמה טיפים שמקורם בנסיון
אני מקבלת הכל באהבה, רק שלא יחזור בו.
עורכת עם כל בני הבית חזרות גנרליות, ובוכה מכל שטות, מה אומר, מה הוא יאמר, אולי אספיק לעשות דיאטה,?,לצבוע שער, ?
הפגישה היא בת שעתיים, בנוכחות עובדת השרות, קבענו בשלש ,אבל בתשע מאבדת את הסבלנות, בני הבית נרגשים, מנסים לשמור על שפיותי, העולם הזוי.
נגיע בזמן, עולם עצור מלכת,! אני עומדת לפגוש את פרי ביטני.
רעד בלתי נשלט, זוחל, ומתנחל בגופי,הנסיעה מתארכת,הכבישים פקוקים, או שנדמה לי, "לאן כולם נוסעים פתאום"? אני בדרך אל הנס של חיי, הבת הצעירה נוהגת, היא זו שתאחוז בעוז את ידי האחת, בת שניה תאחוז בידי האחרת, הן כל כך משתדלות להפיג את המתח, אני "תחובה" במושב האחורי, בודקת את מצב הטישו,? יש,
למרות סערת הרגשות,לא שכחתי לקחת עימי חמש תמונות,מימי ינקותו,חודשיו הראשונים, בשתיים מהן, הוא מעורסל בזרועותי, שלו ונינוח, ואני מביטה בו,אוהבת ורכה,אמא מאושרת, אושר גדול, שלא ארך.
יש גם שתי תמונות של אביו הביולוגי ,למקרה שיבקש לדעת גם עליו , מאד חשוב לי שיראה תמונות שמהן ניבט זוג צעיר ואוהב, שידע שהוא ילד של אהבה, פרי הילולים, ולא פרי התהוללות.
אני מנסה לשנן עצות שקיבלתי מהעו"ס של השרות, החיים חזקים מכל תאוריה.
מתנשפת במעלה המדרגות, העו"ס כבר ממתינה לי,הבנות ממתינות במסדרון,אני ממתינה בחדר אחר, השעון מתקתק בעצלתיים, הקדמתי כמובן, מי יכול לשבת בבית?.
הבנות נכנסות מידי פעם, אנחנו מסתודדות, מתלחשות,מתחבקות, היה שלש !
קיץ בעיצומו, ולי קר, מעניין למה ?
מתחבטת בשאלה קיומית? ללחוץ את ידו ? לחבק? "נעים מאד- אני מולידתך"
זה נשמע זר, "שלום אני x ", מחליטה לתת לדברים לקרות, אהיה אני, טבעית וזורמת, כך הכי טוב.
אנחנו שומעות צעדים, העו,ס טורקת את הדלת, אסור לבנות להיכנס,"אימאל"ה
מי יתן לי יד?.
הוא הגיע, בואי אחרי היא אומרת ,(אלוהים, סליחה על ההשואה,ממש מרתפי השב"כ. אני נכנסת לחדר,צעד מהוסס, הדלת מסתירה, הוא שם? אבל מי רואה מבעד לדמעות?

(הסיפור מופיע ב-3 חלקים על פני 3 הודעות רצופות באותו פורום).



להלן הלינק של הפורום, ניתן להכנס לדף ולמצוא את הפרסום:

http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-321 ... 83,00.html

[יונת_שרון*]

קישור מתוקן:
http://www.bsh.co.il/forums/ShowMessage ... 17&SunId=0

[יונת_שרון*]

קישור מתוקן:
http://www.bsh.co.il/forums/ShowMessage ... 17&SunId=0

[קורא_ת*]

יונת, תודה.

[קורא_ת*]

יונת, תודה.

[בעדינות*]

המשפחה המאמצת והילד מאושרים. אמנם יש מחלה כרונית של האבא המאמץ, אבל אפשר לחיות חיים טובים וארוכים למרות המחלה.
זמן קצר אחרי פסיקת בית המשפט העליון הם אימצו עוד בת.

[בעדינות*]

המשפחה המאמצת והילד מאושרים. אמנם יש מחלה כרונית של האבא המאמץ, אבל אפשר לחיות חיים טובים וארוכים למרות המחלה.
זמן קצר אחרי פסיקת בית המשפט העליון הם אימצו עוד בת.

[פלונית_לרגע*]

המשפחה המאמצת והילד מאושרים
האם את מכירה אותם? וכיצד אימצו עוד בת אם הוא חולה?

[פלונית_לרגע*]

המשפחה המאמצת והילד מאושרים
האם את מכירה אותם? וכיצד אימצו עוד בת אם הוא חולה?

[פלונית_לרגע*]

וכיצד אימצו עוד בת אם הוא חולה?
כלומר, אני מסכימה לגמרי שאפשר לחיות חיים ארוכים וטובים למרות המחלה וגם להיות הורים נפלאים. רק רציתי לדעת כיצד הם הצליחו לשכנע את הרשויות.
ושוב, איפה אפשר לקרוא על מצבם עכשיו עם הילד המאומץ?

[פלונית_לרגע*]

וכיצד אימצו עוד בת אם הוא חולה?
כלומר, אני מסכימה לגמרי שאפשר לחיות חיים ארוכים וטובים למרות המחלה וגם להיות הורים נפלאים. רק רציתי לדעת כיצד הם הצליחו לשכנע את הרשויות.
ושוב, איפה אפשר לקרוא על מצבם עכשיו עם הילד המאומץ?

[בעדינות*]

אמא שלי מכירה אותם.
וכיצד אימצו עוד בת אם הוא חולה? - לא יודעת.
יודעת שהם אנשים יוצאים מן הכלל. כל המשפחה מאד חמה (את המשפחה המורחבת אני מכירה באופן אישי)
לא חושבת שאפשר לקרוא. עד כמה שאני יודעת הם רוצים רק שקט, שיאפשרו להם לגדל את הילדים בשקט ובבריאות.

[בעדינות*]

אמא שלי מכירה אותם.
וכיצד אימצו עוד בת אם הוא חולה? - לא יודעת.
יודעת שהם אנשים יוצאים מן הכלל. כל המשפחה מאד חמה (את המשפחה המורחבת אני מכירה באופן אישי)
לא חושבת שאפשר לקרוא. עד כמה שאני יודעת הם רוצים רק שקט, שיאפשרו להם לגדל את הילדים בשקט ובבריאות.

[ה_מערוך*]

העברתי לכאן את הדיון מהדף החלטה תקדימית חיובית בנושא אימוץ.

ואולם, התקשיתי למצוא היכן מסתיים הדיון המקורי על התינוק המאומץ, כדי להכניס את החומר הנוסף לפי סדר כרונולוגי. כיוון שהדיון על התינוק המאומץ מתפרש על תקופה ארוכה.
לכן הוספתי אותו בסוף הדף, למרות שאינו מתאים מבחינה כרונולוגית.

מי שיש לו חשק לבדוק להיכן בדף זה אמור להיכנס (בלי לקטוע באמצע את הדיון על התינוק המאומץ) - תבוא עליו ברכה.

במקרה כזה - יש להעביר את כל המקטע לעיל שנמצא בין 2 הקווים הצהובים שהוספתי, כולל הקווים הצהובים (כדי שיראו היכן מתחיל ונגמר הקטע ששולב).

[ה_מערוך*]

העברתי לכאן את הדיון מהדף החלטה תקדימית חיובית בנושא אימוץ.

ואולם, התקשיתי למצוא היכן מסתיים הדיון המקורי על התינוק המאומץ, כדי להכניס את החומר הנוסף לפי סדר כרונולוגי. כיוון שהדיון על התינוק המאומץ מתפרש על תקופה ארוכה.
לכן הוספתי אותו בסוף הדף, למרות שאינו מתאים מבחינה כרונולוגית.

מי שיש לו חשק לבדוק להיכן בדף זה אמור להיכנס (בלי לקטוע באמצע את הדיון על התינוק המאומץ) - תבוא עליו ברכה.

במקרה כזה - יש להעביר את כל המקטע לעיל שנמצא בין 2 הקווים הצהובים שהוספתי, כולל הקווים הצהובים (כדי שיראו היכן מתחיל ונגמר הקטע ששולב).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ממש לא. דף מאלף.
}אדם (האם המוסרת). מניחים, שהוא לא נורמטיבי. שאין הוא דואג לילדו ואיננו אוהב אותו. שהוא עושה כן מרצונו, מתוך דחיה עמוקה לילד. שהוא שונה ממני, כי אני הרי לא הייתי נוהג כך לעולם (גם לו הייתי בנסיבות זהות לשלו). שהמעשה שעשה באותו רגע, גם אם כוונתו היתה לא שלמה, ועמד תחת לחצים, והרהר והסס, הוא גורף כל, ומבטל כל דבר שיעשה אחר כך - חרטה חמש דקות אחר כך, מלחמות ומאבקים משפטיים ממושכים, וחיים של סבל ואבדן. לכל אלה אין שום משקל בעינינו, לעומת אותו רגע פזיז של הרמת העט וחתימה על הנייר. אנחנו בית דין השופט את המעשה הזה בחומרה כל כך מוחלטת, עד שאין לגביו גם שום נסיבות מקלות: לא הריון מפתיע, לא נסיבות חיים קשות, לא דאגה אמיתית לעתיד הילד, או לחץ אימתני של הסביבה והממסד מול חוסר אונים, חולשה, מצוקה ופגיעות של אשה בודדה והלומה ברגע הקשה ביותר בחייה. אפילו תרמית והונאה של הממסד, אשר בד"כ מהווים חלק בלתי נפרד ממסכת הלחצים - כל אלה אינם מהווים נסיבות מקלות בעינינו, בואדי שלא מבטלות את תוקף המעשה או אמתיות הכוונה שאנו מייחסים, הכוונה הזדונית, השטנית, הבלתי מובנת, הלא אנושית, להסכים למסור ילד לאימוץ. וזאת מול כל עדות, תהיה חזקה ככל שתהיה, שהמעשה נעשה שלא מדעת, ושהרצון להורות לילד גובר לעין ערוך על אותו שיקול דעת פזיז ומוטעה.

ומה שיא הצביעות בעיני? שאותו מעשה שהחברה רואה בו טאבו כל כך מוחלט, שיא השליליות, דבר הפוסל אדם מלבוא בקרב בני אנוש כמעט - הוא בדיוק המעשה שהממסד מפעיל עליו לחצים כבדים לבצע! הרי ברב המקרים היזמה באה מצד הממסד. והממסד כאילו בא לאשה ואומר לה: בואי תעשי את מה שנכון... וטוב... ויהיה לטובת ילדך... את הרי אוהבת אותו, ולא רוצה שיגדל לחיים לא מאושרים, נכון? ואותו מעשה שכלפיו מפתים ומשדלים אותה - הוא בדיוק המעשה שהחברה רואה כאחד הדברים הנוראים ביותר שניתן לעשות, וברגע שתעשה אותו - היא לא תהיה ראויה לבוא בקרב בני אדם (אני אומרת זאת כדימוי כמובן), ואותו מעשה שאליו שדלו אותה, הוא אשר ישמש נגדה כהרשעה החזקה ביותר שיכולה להיות: את וותרת על הילד, משמע את פסולה להורות, ואינך יכולה להתחרט עוד, כי הרי את "אמא שמסוגלת לוותר על ילדה".

סליחה שוב על הדימוי הבוטה: אבל זה לא בערך כמו לאנוס מישהי ואח"כ לקרוא לה זונה?