מקום לנשום

[אוליב*]

מצטרפת בהתלהבות למה שבשמת כתבה, הכנה להנקה זה כל כך חשוב! אני קראתי מלא מלא מלא וגם חלק ממפגש בקורס ההכנה ללידה היה על הנקה והיה מאוד מועיל. אבל בעיקר הקריאה וסרטוני יו טיוב. במיוחד עזר לי לדעת על הנקה אינסטינקטיבית, לשים את התינוק עור לעור באיזור והוא כבר מוצא את דרכו ומתחבר.

[קרן_שמש_צהובה*]

פרח מקסימה
כל כך מתרגשת לקרוא אותך
מזכירה לי חויות מעצמי.
גם אותי עד שלב כלשהו סיפורי לידה לא עניינו, עד שהם כן...
ממליצה כן לנסות לחשוב על אנשים נוספים שתוכלי לראות, בבית או לצאת למקום קרוב. בחוויה שלי זה צליל להיות רלוונטי מגיל חודשיים בערך.
אני מבינה שאת לא מאוד רחוקה מירושלים. יש בבסנימה ברביעי בבוקר מפגשים לאם ולתינוק. חלקק מאוד קונבנציונאליים אבל היו גם שיעור עיסוי.

לא ניראה לי הכי רלוונטי לך כעת אבל זה משהו שטוב לדעת.....

[פרח_בית*]

התייעצות לגבי החרדה התורנית.
ביום שבת כשהתחלתי לא להרגיש משהו קצת הציק הגרון. אחרי מי מלח וכאלה זה עבר.
אתמול התחלתי להרגיש שזה נמוך יותר, כלומר באיזור החזה. קצת שיעול, ונשימה כבדה.
כל השבוע אני קצת חלשה, אבל לא היסטרי, סך הכל מתפקדת רגיל ורק נחה קצת יותר.
אין חום או איזה כאבים כלליים.

אבל מתלבטת אם ללכת לרופא, שיבדוק אם זה נשמע כמו דלקת ריאות.
לא בהריון, בחיים לא הייתי הולכת... מרגיש לי שזה לא מתפתח יותר מדי ויעבור תוך כמה ימים.
אבל, פתאום התחילו לי חששות , שאולי זה יכול להשפיע על העובר? או שהחיידק יגיע אליו והוא יהיה חולה (זה יכול לקרות?), או שהקושי בנשימה ישפיע על אספקת החמצן אליו.

מצד שני, אם אלך לרופא סיכוי גבוה שאצא משם עם מרשם לאנטיביוטיקה (שלא לקחתי 5 שנים נראה לי...).
ובכלל, הרי גם לאנטיביוטיקה ייקח כמה ימים להשפיע. זה לא יעבור עד אז לבד כבר?

בינתיים אני משתדלת לקחת כמה שיותר נשימות עמוקות, לאכול בצל עם דבש (שהרגשתי שעזר), והרבה פירות וירקות.

מתייעצת איתכן פה כי בעולם האמיתי כל מי שאני מכירה יגיד שברור רופא ואנטיביוטוקה. הם גם ככה לא מבינים למה אני לא הולכת כל פעם שאני חולה, בלי קשר להריון... (וגם למה לא התחסנתי לשפעת ...)

[פרח_בית*]

לגבי הכנה להנקה, מדי פעם אני קוראת או רואה סרטונים. את הדף הנקה אינסטנקטיבית קראתי מזמן, אולי אקרא שוב.
נתקלתי בקורס הכנה להנקה לא רחוק, אבל מקם לא הכי נוח ונגיש לי מבחינת חניה אז לא בטוחה שיהיה ליסבלנות להגיע לשם.
האמת שעד עכשיו הרגיש לי מוזר ללכת לקורס על הנקה לפני הלידה, אבל לאחרונה זה נשמע לי כמו משהו שאולי כן ארצה לעשות. ובכל מקרה תכננתי לאסוף לי שמות ומספרים של מדריכות הנקה שיהיו לי מראש, כדי לא לחפש בלחץ שניה אחרי הלידה.
אם יש לכן המלצות למדריכות ספציפיות באיזורי אז אשמח.

גם אותי עד שלב כלשהו סיפורי לידה לא עניינו, עד שהם כן...
האמת שהם כבר שנים מעניינים אותי , רק מלחיצים אז לפעמים אני נמנעת.
עד עכשיו הלחיצו אותי בעיקר העניינים מול המערכת הרפואית, התחושה שיידרשו ממני הרבה כוחות לעמוד על מה שחשוב לי, והקושי לדעת מתי להקשיב להם כי יש צורך אמיתי, ומתי ללכת עם הנטייה שלי לכמה שפחות התערבויות.
לאחרונה אני מרגישה שהפחד הופך להיות מהלידה עצמה. מההתמודדות עם הכאב הפיזי.

בבסנימה ברביעי בבוקר מפגשים לאם ולתינוק. חלקק מאוד קונבנציונאליים אבל היו גם שיעור עיסוי.
הכוונה לסינמה סיטי?
יש מצב שיש דברים בסגנון גם יותר קרוב אליי, בטח אבדוק בהמשך.
למרות שמרגיש לי שחוץ מהפונקציה של לפגוש אנשים הדברים האלה לא ייתנו לי הרבה... הסתכלתי עכשיו וראיתי את רשימת הנושאים. יש דברים שאני יודעת מהלימודים והעבודה (על התפתחות וכאלה), ועיסוי תינוקות אני די מכירה, נראה לי בערך ברמה שמלמדים בקורס (מהספר ידיים אוהבות וקריאה נוספת. הייתי עושה לבן דוד שלי כשהיה תינוק והייתי שומרת עליו). הרצאות על שינה וכאלה, זה נראה מסוג הדברים הקונוונציונליים שפחות אתחבר אליהם. יש אולי כמה הרצאות ספציפיות בנושאים אחרים שיכולות להיות לי מעניינות.

האמת שחשבתי ללכת מתישהו לעשות את הקורס מדריכות לעיסוי תינוקות, שנה שעברה היה באחד ממקומות העבודה שלי וכמעט התפתתי ללכת, אבל זה היה סביב תקופת הטיפולים וחשבתי שזה יהיה לי קשה מבחינה רגשית.

ובכלל, מתחשק לי כל הזמן לעשות קורסים מקצועיים על הגיל הקטן. אני עובדת בעיקר עם גילאי שנתיים+, אבל יצא לי לעבוד גם עם שנה וקצת ואני כל כך אוהבת את זה. יש קורס מסויים על התפתחות תינוקות שאני ממש רוצה לעשות, הייתי צריכה להתאפק לא להירשם אליו השנה. היה נראה לי דווקא שזה יהיה לי מאוד מעניין לעשות את זה לפני הלידה, אבל הרגשתי שגדול עליי להתחייב לקורס (הוא די ארוך) , כי אני גם ככה בקושי עומדת במה שאני אמורה לעשות (ללכת לעבודה, להכין אוכל וכאלה...)
אבל בעתיד נראה לי שזה אחד הכיוונים שמעניינים אותי.

אולי זה מה שאעשה כשארצה לצאת מהבית, אלך לימי עיון וקורסים מקצועיים (שאפשר להביא אליהם תינוק...). הבעיה שזה בילוי יקר...

[בשמת_א*]

למדריכות ספציפיות באיזורי אז אשמח
אופס, תזכירי איפה זה "איזורך"?

[פרח_בית*]

איזור ירושלים

[פרח_בית*]

סה"כ אני מרגישה יותר טוב מבחינת החולי הזה, הנשימה עוד קצת כבדה, קצת שיעול וליחה. אבל לא משהו מדאיג לדעתי.

מה שכן, כל היום אני בדאגות והיסטריה לפיציק הקטן. בתחושה שהוא זז פחות מבד"כ וכל הזמן דואגת אם הכל בסדר.

בגלל שלא ישנתי טוב בלילה קמתי רק ב9 בבוקר. והוא לא בעט להגיד לי בוקר טוב.
ממש דאגתי, אז שמתי לו מוזיקה כדי שירקוד קצת.
בעלי אמר לי שאני אמא נודניקית, כי הוא ישן ואני מעירה אותו עם המוזיקה רק כדי להרגיע את עצמי...
הוא לא בעט, אבל זז כולו ימינה כמו שהוא אוהב, ממש הרגשתי את כל הגוף שלו בצד ימין. הפלאפון היה בצד הזה וכנראה זז לכיוון המוזיקה (כשהזזנו את המוזיקה לצד שמאל הוא חזר לאמצע, אבל משום מה לא הלך לשמאל באותה מידה, לא יודעת מה יש לו נגד הצד הזה... ).

אז הלכתי ליוגה, קצת מודאגת עדיין. בתחילת השיעור כששכבנו על הגב נשמתי עמוק והוא כן בעט.
בהמשך היום הוא זז מדי פעם, אבל בתחושה שלי פחות מבד"כ... לא ידעתי אם זאת סתם היסטריה או באמת.
אחרי ארוחת הערב הוא זז קצת, אבל לא מספיק לטעמי.
ועכשיו סוף סוף הוא משתולל כהרגלו.

במקביל הבטן שלי עוברת משהו. נמאס לי קצת מכל ענייני העיכול האלה, קשה לי שהקיבה כל כך רגישה... כל פעם שאני אוכלת משהו פחות טוב (יותר מדי לחם למשל) אני פשוט סובלת... מרגישה שזה כל כך מכביד עליי. אבל לפעמים לא מצליחה להתאפק, בעיקר בסופ"ש כשיש יותר לחם סביבי.

מקווה שהלילה אשן טוב, ומחר יהיה יום מנוחה כיפי בבית.

[בשמת_א*]

איזור ירושלים
אברר!

[גוונים*]

פרח,
אני הייתי מאוד חרדתית בהריון הראשון. עניין התזוזות והבעיטות היה מקור בלתי פוסק להתעסקות ודאגה עבורי.
קודם כל רוצה להגיד לך שזה לגיטימי. חלק מהקושי שלי היה שכל הזמן ירדתי על עצמי שאני פסיכית כמה שאני מייחסת משמעות וחשיבות לכל דבר ובטח כל שאר נשות העולם פשוט לא כל כך במודעות ופשוט חיות את חייהן ורק אני שמה לב לכל פיפס ובגלל זה מכניסה את עצמי למעגל של דאגות וחרדות שלא נגמר. נורא נורא ירדתי על עצמי. באמת מעט מאוד חסד היה שם... וחבל. אני חושבת שאם הייתי קצת יותר רכה עם עצמי היה לי קל יותר. אז מקווה שאת יותר סלחנית כלפי עצמך ממה שאני הייתי כי סך הכל זה הכי מובן ולגיטימי בעולם להרגיש לדאוג ולחשוש אם משהו משתנה.
דבר שני, אני גיליתי את זה:
https://www.facebook.com/%D7%90%D7%95%D ... 040003965/
וואו אימאלה, מקווה שזה יצליח לקשר. אני הלכתי אליה פעמיים כשכבר ממש הרגשתי שמשהו לא בסדר (וכמובן שהכל היה בסדר) היא היתה מאוד נעימה ורגועה (ולא צחקה על החששות שלי כמו שפחדתי שיקרה) וזה הרבה הרבה יותר נוח מללכת לבדוק במרפאה.
ואני חושבת שאח"כ גם עצם הידיעה שאני יכולה (תמורת תשלום פעוט כמובן) בכל רגע נתון כמעט בלי מאמץ לבדוק אם הכל בסדר, הרגיעה אותי בפני עצמה ועזרה לי להתמודד כשעלו לי גלי חששות.

[תמרוש_רוש]

האמת שעד עכשיו הרגיש לי מוזר ללכת לקורס על הנקה לפני הלידה,
לי הרגיש קצת מוזר לקחת שעורי נהיגה לפני שקניתי אוטו משלי.
מבינה את ההיגיון?

אני מנסה למצוא את סיפור הלידה הראשונה שלי בשבילך, אבל הוא קבור אי-שם בתפוז...
(למה לא שמרתי אותו אצלי - לאלוהים פתרונים)

[פרח_בית*]

גוונים תודה על הקישור! כרגע אני לא צריכה, ביומיים האחרונים הוא חזר לזוז יפה אז נרגע הלחץ (יש מצב שגם בשישי הוא זז רגיל וסתם כבר הייתי בלופ של חרדות..).
אבל משהו שממש טוב שיהיה לי כאופציה, בעיקר לשקט הנפשי.
השם שלה מוכר לי, נראה לי שהיא עובדת גם בקופ"ח.

לגבי הגישה לעצמי, לפעמים ככה ולפעמים ככה.. היה שלב ששאלתי את בעלי אם אני ממש פסיכית או שזה נורמלי לדאוג ככה. הוא אמר שזה הגיוני בהריון אחרי 4 שנים של ניסיונות (למרות שאני חושבת שהוא כן חשב שאני קצת פסיכית...).
העניין הוא שכשאני בתוך חרדות קשה לי להסתכל על עצמי בחוץ, כל התפיסה שלי מתשנה... עכשיו אני חושבת שהגזמתי קצת בלחץ, אבל מצד שני - הרי אם באמת יהיה משהו יוצא דופן ואני אלך לבדוק וחס וחלילה יראו שזה היה סימן מקדים למשהו, אז אני ממש אשמח שהייתי ערנית ולא התעלמתי מהתחושות שלי.

לי הרגיש קצת מוזר לקחת שעורי נהיגה לפני שקניתי אוטו משלי.
ההבדל הוא, שהנקה אמורה להיות משהו טבעי כזה (בניגוד לנהיגה...), אז יש לי בראש איזו מחשבה שזה פשוט יעבוד... אבל אני יודעת שמלא פעמים זה לא פשוט עובד, ומכירה הרבה נשים שבילד הראשון התקשו בהנקה, ואו שלא הניקו או שהשתמשו ביועצת. אבל באמת לרוב התקשרו אליה רק אחרי שבוע שבועיים שכבר היו בתוך הקושי ומבואסות מזה מאוד.
אז אולי באמת יותר חכם להקדים תרופה למכה.

בשמת שלחה לי מספרי טלפון ואני אצור קשר לקבוע מראש (שוב תודה בשמת!).

אני מנסה למצוא את סיפור הלידה הראשונה שלי בשבילך, אבל הוא קבור אי-שם בתפוז...
אני ממש אשמח

---

סוף סוף הייתי היום בפיזיותרפיה. היא נראתה לי אחלה, שאלה שאלות מקיפות, בדקה יציבה וטווחי תנעוה. הייתה נחמדה ונעימה.
עשתה עיסוי כ-ואב בצד האגן והרגל, איפה שהכאבים בד"כ.
לשמחתי היא גם פיזיותרפיסטית של רצפת האגן (ממה שהבנתי זאת ההתמחות העיקרית שלה, וזאת אחת הסיבות שהחלטתי ללכת דווקא אליה), וקבענו שפעם הבאה היא תעשה בדיקה גם לעניין הזה.
זה משהו שחשבתי לעשות אחרי הלידה (עוד לפני ההריון הרגשתי שאני צריכה לבדוק את זה), אבל נראה לי שעדיף באמת עכשיו, כי יכול להיות שזה גם משפיע על היציבה והכאבים שיש לי, וגם נראה לי שזה יהיה טוב לטפל בזה לפני הלידה עצמה.
וגם התחילו לי לאחרונה קצת בריחות שתן... לעיתים רחוקות מאוד, קרה בערך 3 פעמים בזמן התעטשות, אבל לא רוצה שזה יתגבר.

יצאתי בתחושה טובה, שאני דואגת לעצמי ולגוף שלי, ובתקווה שזה יעזור לכמה דברים שמפריעים לי ואני מרגישה שקשורים אחד לשני.

כל היום לא הרגשתי טוב כל כך ונשארתי בבית לנוח. מהחולי נשארו רק שיעולים וליחה, ומאתמול גם חזרו כאבי הראש שהיו לי לפני חודש-חודשיים.. מקווה שהם יעלמו מהר.
נראה לי שמחר כבר אצליח ללכת לעבודה.

[מיכל_בז*]

כמעט בלת״ק. אני לא יודעת מה קראת ביאללה בוא שהלחיץ אותך, לא נכנסתי לשם, אבל היום ממרומי רק שני ילדים אבל היכרות עם הרבה יותר תינוקות, אני יודעת שהייתה לי תינוקת קשה בצורה יוצאת דופן. היום כשעלמה בת ארבע והיא מרהיבה, אני עדיין רואה עליה עקבות של התקופה ההיא שהיא לא יכלה לדבר את כל מה שהפריע לה. ההתחלה קשה וטוב להתכונן אליה עד כמה שאפשר אבל היא גם מתוקה. מתוקה כל כך.

[פלוני_אלמונית*]

ששאלתי את בעלי אם אני ממש פסיכית או שזה נורמלי לדאוג ככה. הוא אמר שזה הגיוני בהריון אחרי 4 שנים של ניסיונות

תשמעי, אני נכנסתי להריון בערב שבו החלטנו לעשות ילדים, ההריון עבר ממש בקלילות, ותכלס, גם ממש בלי חרדות, ועדיין היה איזה יום שהרגשתי פחות תזוזות ונסעתי לבי"ח לבדוק את העניין. מותר!
הן גם ממש עודדו אותי שם (בדקו אותי מיילדות) ואמרו שמוטב לבדוק פעם אחת יותר מדי מאשר פחות מדי, והיו סופר נחמדות (את יודעת, כאן חו''ל... אולי בישראל זה אחרת).
את לגמרי נורמלית.

יצאתי בתחושה טובה, שאני דואגת לעצמי ולגוף שלי
איזה יופי. איך בא לי תחושה כזאת גם...

<ליאור>

[בשמת_א*]

ההבדל הוא, שהנקה אמורה להיות משהו טבעי כזה (בניגוד לנהיגה...
חחח מה פתאום.
היא משהו טבעי אבל נלמד.
גם במין האנושי, ההנקה אמורה להילמד מאז שאת קטנה, את יונקת, את צופה בתינוקות יונקים סביבך, את גדלה עם זה, וככה את לומדת להניק.
האם זה תיאור הולם של הסביבה שלך? הניחוש שלי: מה פתאום...

אחת מיועצות ההנקה הבכירות בעולם היום, דיאן וויסינגר, היתה חוקרת טבע (זואולוגית) לפני שעברה לעסוק בייעוץ הנקה בלבד. ואחד מסיפוריה המפורסמים, שמצוטט גם בספר Our Babies, Ourselves מאת מרדית סמול SMALL, הוא שכאשר היתה קשורה לצורך עבודתה בזואולוגיה לגן החיות בבוסטון (נדמה לי שבוסטון), הגורילה בגן החיות ילדה גור, שזה דבר מאוד יקר בגני חיות (ילודה בשבי). אבל היא לא ידעה מה לעשות איתו )-: החזיקה אותו הפוך (עם הראש צמוד אליה ועם הפנים החוצה), והוא פשוט מת כעבור כמה ימים )-:
אחרי זה היא הצליחה להיכנס שוב להריון.
ואז דיאן גייסה את קבוצת לה לצ'ה של בוסטון, והביאה איתה סוללה של נשים מיניקות שישבו ויניקו את התינוקות שלהן מול הכלוב של הגורילה שבהריון.
ואז, כשהגורילה ילדה שוב (לא יכולה לכתוב "המליטה" על פרימאטית...), היא החזיקה והיניקה את הגור שלה בדיוק כמו אמהות לה לצ'ה, והגור הזה ינק יפה וגדל ושרד (-:
המסקנה?
אולי ההנקה טבעית, אבל היא מיומנות שנלמדת באופן חברתי. לא רק במין האנושי אלא אפילו בפרימאטים אחרים. הגורילה הזאת גדלה בשבי ולא ידעה מה עושים עם תינוק. רק אחרי שצפתה במשך שעות באמהות-אדם מחזיקות ומיניקות את הגורים שלהן, חיקתה אותן עם הגור שלה.

אז את חושבת שייוולד לך גור וישר תדעי מה לעשות?
אני למשל הייתי בטוחה שלא יהיה לי מושג ירוק. עד שנולדה הבת שלי, ולא בגיל צעיר, בכלל לא החזקתי בחיים אף תינוק. לא ידעתי מה עושים עם הדבר הזה. אז להניק? הלכתי לקורס הכנה ללידה כבר בחודש שישי או משהו כזה, כדי שאספיק ללמוד את השיעור של ההנקה לפחות שלוש פעמים עד הלידה... P-: ואיזה מזל שהיא לימדה גם הנקה בשכיבה, בעזרת בובה. וגם איך שוטפים תוסיק בכיור. מזל שהתאמנתי על בובה. ככה ירדו 90% מהחרדות שלי והרגשתי שאני אצליח גם עם התינוקת שלי.

[גוונים*]

אבל משהו שממש טוב שיהיה לי כאופציה, בעיקר לשקט הנפשי.
בדיוק

השם שלה מוכר לי, נראה לי שהיא עובדת גם בקופ"ח.
כן, בכל אופן עבדה כשאני הייתי בהריון.


ואמרו שמוטב לבדוק פעם אחת יותר מדי מאשר פחות מדי, והיו סופר נחמדות (את יודעת, כאן חו''ל... אולי בישראל זה אחרת).
זה בדיוק זה. לי היתה חוויה חיובית גם בארץ מבדיקות דומות (לאו דווקא של תנועות, כבר לא בדיוק זוכרת, אולי בדימומים, בכל אופן תמיד התייחסו ברצינות ולא זלזלו בכלל.)

[תמרוש_רוש]

ההבדל הוא, שהנקה אמורה להיות משהו טבעי כזה (בניגוד לנהיגה...), אז יש לי בראש איזו מחשבה שזה פשוט יעבוד...
בהמשך לבשמת:
גם הליכה זה משהו טבעי.
והנה, קחי גור אדם ותגדלי אותו עם זאבים (וכבר היו כמה מקרים בהיסטוריה), והוא ירוץ-על-ארבע יותר מהר משאת רצה על שתיים, אבל ללכת זקוף הוא לא יילך.
אז מה אם השלד שלנו מותאם להליכה על שתיים...
אנחנו גם פרימאטים וגם הומו ספיאנס. הדבר הכי טבעי לנו הוא ללמוד מהזולת. גם דברים בסיסיים, פיזיולוגיים ו"אינסטינקטיביים" כביכול. הם היו אינסטינקטיביים לפני חמישה מיליון שנה. היום הם כבר רק 20% אינסטינקט.

[תמרוש_רוש]

יצאתי בתחושה טובה, שאני דואגת לעצמי ולגוף שלי, ובתקווה שזה יעזור לכמה דברים שמפריעים לי ואני מרגישה שקשורים אחד לשני.
|Y||Y|

[אלמונית*]

_גם הליכה זה משהו טבעי.
והנה, קחי גור אדם ותגדלי אותו עם זאבים (וכבר היו כמה מקרים בהיסטוריה), והוא ירוץ-על-ארבע יותר מהר משאת רצה על שתיים, אבל ללכת זקוף הוא לא יילך.
אז מה אם השלד שלנו מותאם להליכה על שתיים...
אנחנו גם פרימאטים וגם הומו ספיאנס. הדבר הכי טבעי לנו הוא ללמוד מהזולת. גם דברים בסיסיים, פיזיולוגיים ו"אינסטינקטיביים" כביכול. הם היו אינסטינקטיביים לפני חמישה מיליון שנה. היום הם כבר רק 20% אינסטינקט._

זה בסדר לגריין קטע ארוך כל כך? כי אני ממש רוצה!

[פרח_בית*]

מיכל מה זה בלת״ק?

היו כמה דברים שהלחיצו אותי בקריאה, כמובן שהיה ברור שלעלמה היה קושי ובכתה מץיותר מתינוקות אחרין. אבל במקום הזה אני חושבת שמה שהכי הלחיץ אותי היה הלא נודע... הרי אני לא יודעת איך יהיה התינוק שלנו.. רגוע וחייכן או שמשהו יפריע לו ויבכה המון... ואם אצליח להבין מה מפריע ומה מרגיע או שפשוט אשתגע...
והיו עוד דברים שלא ספציפיים לסיפור שלכן, שפשוט צפו בקריאה. הפחד מהעייפות למשל... ומקושי בהנקה. והיו עוד כמה שאני לא זוכרת כרגע.

מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן שגם אם יהיה הכי קשה בעולם, גם בתוך זה יהיו רגעים טובים ויפים כי הוא בטוח יהיה כזה מהמם!
הרי גם עכשיו קשה חלק מהימים, ויש הרבה עייפות.. ובכל זאת אני בהתרגשות בכל פעם שמרגישה אותו זז, גם אם הוא ממש לוחץ ומכאיב לי (היום הרגשתי כאילו העור בבטן ייקרע עוד רגע מרוב שהם זז שם).

ואמרו שמוטב לבדוק פעם אחת יותר מדי מאשר פחות מדי, והיו סופר נחמדות (את יודעת, כאן חו''ל... אולי בישראל זה אחרת).
האמת שסביב הדימומים הייתי רצה לבדוק כל דקה, ואז תכלס זה היה פחות משמעותי כי לא באמת היה מה לעשות עם זה.. זה היה רק כדי להרגיע את עצמי.
אני חושבת ששבוע שעבר מה שהרגיש לי היסטרי זה שהפחד נבע פחות בגללו (היה יום אחד שהוא זז קצת פחות, אבל זה לא שלא הרגשתי אותו בכלל), אלא שהחשש נבע מזה שנכנס לי לראש שבגלל שאני חולה הוא יכול להידבק או להיפגע או משהו, ואז כל שטות הרגישה כמו סימן...

בימים האחרונים הוא זז באמת המון,
ואז זה עובד ככה:
הוא לא זז, אני נלחצת. נשכבת ונושמת, שמה יד על הבטן. מרגישה בעיטה. מרוצה ונרגעת. הוא מתחיל לזוז הרבה, פתאום זה מרגיש לי יותר מדי. חושבת שאולי זה בגלל שמשהו מפריע לו, או שהוא במצוקה (מחשבה שבעלי הכניס לי לראש, מהתחלה זה מה שמלחיץ אותו...). נלחצת. הוא נרגע. אני נרגעת. עוברות כמה דקות שהוא לא זז ואני שוב נלחצת שאולי זה כי קרה לו משהו...

זה לא ככה כל הזמן, יש זמנים שאני פשוט נהנית מהתנועות, מניחה יד על הבטן או מדברת איתו. אבל מדי פעם נכנסת ללופ הזה..

בשמת נראה לי שקראתי פעם שכתבת את הסיפור על השימפנזה. כנראה אתן צודקות.
בראש שלי כאילו ראיתי נשים מניקות (משפחה, חברות), אבל בתכלס כשאני חושבת על זה לרוב הן עם סינר הנקה, אז מה שאני רואה זה בד זז כי מתחתיו יש תינוק אוכל... יצא לי לראות מדי פעם, אם למשל נכנסתי עם אחותי לחדר כשהניקה. אבל לא בתדירות גבוהה במיוחד, ובטח לא הסתכלתי אז יותר מדי לעומק.
רק בסרטונים ביוטיוב באמת התסכלתי מה הולך שם.

---

אני כבר לא חולה, אבל כן יש קצת שיעול שלפעמים מתגבר לרמה מוגזמת...
ובאופן כללי מרגישה קצת מעוכה (אבל גם לא ישנה משהו כבר שני לילות אז זה הגיוני...).
היום ישנתי צהריים, לא הצלחתי להקים את עצמי ויצאה שינה ארוכה מדי... מקווה שאצליח לישון בלילה.
מה שכן, הצלחתי לעשות כלים ולבשל סוף סוף, אחרי יומיים שאני אוכלת רק לחם עם אבוקדו וירקות כי אין כלום בבית ולא הספקתי להכין... ממש לא היו לי כוחות ודי הכרחתי את עצמי.. בעלי עזר וגם עשה כלים בסוף.
אז יש לי אוכל לימים הקרובים, יצא טעים.

בעלי שאל היום אם אני אוהבת להיות בהריון, ועניתי שזה לא יום טוב לשאול. בדיוק קמתי מהשינה והרגשתי ממש מעוכה... עם כל מיני כאבים מוזרים.. כנראה גם התאמצתי קצת יותר מדי בעבודה היום וקצת כואבים לי השרירים.
אבל בכלליות, חוץ מעייפות /ענייני עיכול וסמרטוטיות מדי פעם, אני מאוד אוהבת את העובדת שאני בהריון.
אוהבת להרגיש אותו ובכלל לדעת שהוא בתוכי.
מתרגשת מאוד מלפגוש אותו.
ובהחלט מעדיפה את זה על המצב בכל השנים הקודמות.

מה שכן, באופן שמפתיע אותי - לפעמים אני מתגעגעת לשתות יין (לא חשבתי שזה יהיה לי חסר, שותה לעיתים רחוקות), ולפעמים מרגישה קצת מוגבלת כשצריכה לחשוב ולשקול כל דבר שעושה או מכניסה לפה. מתגעגעת למן חופש כזה, שלא כל דבר שאני עושה עלול להשפיע גם על העובר, ואין לי מושג איך (וגם עליי, שמאכלים שונים משפיעים עליי בדרכים הזויות שאני לא מכירה ולא יודעת לצפות מראש. ..)

[יולי_קו]

רעיון שמתייחס לדאגה שלך לחמוד הקטנטן:
יש דרך לתקשר ולברר- אם מתאים לך תנסי אם זה פועל לך!

כשאני הייתי בהריון עם הבכור שלי, אז כל פעם שדאגתי לשלומו או תהיתי אם הכל בסדר אצלו, הייתי פשוט מתרכזת ושואלת אותו (לא מילולית, אלא באופן טלפתי, מין מחשבה+רגש שנשלח אליו), או מבקשת ממנו לסמן לי שהוא בסדר. זה היה מדהים כי הוא תמיד, אבל תמיד(!) ענה לי תוך שניות עד דקה, והתשובה שלו היתה בתנועה - הוא זז, או בעט או התמתח. גם בתקופות שהוא ישן כמה שעות רצוף זה פעל.
זה היה לי מאוד טוב גם לקבל אות חיים ממנו, וגם לדעת שאנחנו מתקשרים וקשובים זה. כשהוא היה זז הייתי מלטפת אותו, לוחצת עליו קצת, במין עיסוי דרך העור והקרומים, כדי לגעת בו ולהנעים לו.

[פרח_בית*]

יוליקו אני עושה את זה אנחנו מדברים הרבה בטלפתיה.
לרוב זה עובד, ואז אני אומרת לו תודה שהוא כזה חמוד ומרגיע אותי! אבל יש פעמים שהוא לא מגיב (כנראה הוא ישן בדיוק...)

וגם, אני מרגישה תנועות בעיקר כשאני בשכיבה, אז בימים שאני כמעט לא בבית ומאוד פעילה יכול להיות שלא ארגיש אותו כמעט בכלל... רק לאחרונה התחלתי להרגיש אותו קצת גם כשאני יושבת.

נזכרתי עכשיו שלפני כמה ימים הוא זז ממש, ואמרתי לבעלי שיבוא להרגיש. הוא משום מה החליט לשים את האוזן על הבטן, וחטף בעיטה בפנים... היה מצחיק

[הולכת_והרוח_בפניי*]

פרח בית - קפצתי לרגע, וקראתי המון ברצף. אני כל כך מכירה את החששות האלו. איך אלד, איך אסתדר, איך אניק... אני מציעה לך את התשובה - שאת לא יודעת. את באמת לא יכולה לדעת,ולא לדמיין - אפילו לא את הצירים, גם אם תנסי לעשות הקבלה ל"כאבי מחזור חזקים" (שזה מה שאמרו לי). זה תהליך כל כך מדהים ומטלטל וסוחף ובלתי ניתן לחיזוי, שכל מה שאפשר לעשות לפני הוא להתכונן להיות רגועים כשיגיע הרגע. הקיפי את עצמך באנשים שאת סומכת עליהם, שאת מרגישה אהובה, רגועה ומחובקת בסביבתם, ותזכרי להיות בעיקר עם עצמך, להתבונן פנימה ולנשום. זה המון, לנשום. ולזכור שאת עושה את הכי טוב שאת יכולה בכל רגע, והשאר כבר לא תלוי בך. לא היה שום קשר בין איך שחשבתי שיהיו הלידות לבין איך שהן היו, והכי טוב שיכולתי לעשות היה לסמוך (על עצמי, על השאר), להיות עוגן לעצמי, לסנן בצורה ברורה החוצה את מה שמפריע ולהקיף את עצמי בהמון עזרה. כל עזרה שאפשר (ושוב תודה לבשמת שהחדירה לי קצת שכל כשניסיתי להיות פולניה בשיטת ה"לא נעים לי"). את תהיי בסדר, הכל יהיה בסדר... זה נשמע כל כך קלישאתי, אבל הגוף באמת ממקד את תשומת הלב בזמן הלידה בעזרת הצירים - זה מאוד ברור מה מקל עליהם, מה נוח, מה טוב, מתי יש צורך לזוז, מתי לנוח. לגבי יין - הדולה שלי המליצה לי לשתות כוס יין כשיתחילו הצירים וללכת לישון (ואם זה לא עוזר - לשתות עוד אחת). בסופו של דבר שתיתי שלוש, זה לא עזר לי לישון, אבל מאוד עזר להעביר כמה שעות טובות עם צירים (עד כדי כך שאת חלקם לא הרגשתי בכלל, וחשבתי שהם עדיין לא סדירים, ועד שבא אחד משכנע, ועד שהתארגנו להגיע לבית חולים, ופקק של 8 בבוקר - והופס, פתיחה מלאה אין כמו לעשות פרצופים בשמשה האחורית לנהגים מאחורה תוך כדי ציר...
הכל יהיה בסדר, למרות שאין לך ממש מושג איך בדיוק, וזה בסדר לכשעצמו...
בשמת - ממש מסכימה. הקטן הזוחל - כמעט לא זוחל, מאלתר, מתאמץ, מנסה לזחול על הטוסיק. ואני חושבת - אם היו מסביב עוד שבט של תינוקות זוחלים, זה היה הולך הרבה יותר פשוט...

[אמא_של_מוש*]

בשמת מאוד מעניין הקטע שכתבת על הגורילות, תודה!
.
פרח יקרה,
בקורס של הדולה כשלמדנו על ההנקה הראו לנו סרטון מדהים שמסביר ממש טוב על הנקה, אני אחפש אליו קישור ואשים לך פה. לדעתי זה סרטון חובה לכל הרה ויולדת.
אחד הדברים שעזרו לי בסופו של דבר להצליח להניק את מוש אחרי 4 שבועות של חלב שאוב בבקבוק הוא סרטון שראיתי שהסביר והדגים בצורה הכי פשוטה שיש איך מניקים, איזה חלק אמור להכנס לפה של התינוק וכו'.
כשאני מניקה בחברת נשים אני תמיד מניקה גלויה ואת אחיניות של בעלי מילדות קטנות ועד נשים צעירות (יש לו מלא) אני מזמינה לבוא להסתכל מקרוב.
.
פרח אני כבר הרבה זמן רציתי לכתוב לך על נושא הקורס הכנה ללידה וליווי של דולה. אני ממש ממליצה לך למצוא דולה שאת מתחברת אליה ולעשות איתה גם את הקורס הכנה ללידה. אם יש לך שאלות בנושא או שאת רוצה להתיעץ כאן או באופן פרטי את מוזמנת, אשמח לעזור לך.
.
אני כל כך נהנת לקרוא אותך ושמחה איתך ממש (-:
<קוראת כל מילה, לא תמיד מגיבה>

[גוונים*]

פרח,
בעניין מחלקה ג' וחדר הלידה טבעית. בגדול, אם אין בעיות אז באמת יש אפס הפרדה. המיילדת עושה את הבדיקות הבסיסיות עוד בחדר הלידה (מעט) והתינוק איתך כל הזמן, עוברים יחד לחדר וכל הבדיקות הבאות נעשות בחדר עצמו או בחדר אחר (חדר אחיות? לא זוכרת איך קראו לו, כשאת יחד עם התינוק, דברים בסיסיים למדי) אבל את איתו כל הזמן. מה שכן, יכולה להיות בעיה אם המחלקה מלאה. ואז שמים אותך במחלקה אחרת עד שמתפנה מקום. זה קרה לנו. לא זוכרת כבר מה היתה הבעיה אבל לא היה ממש מקום. רצו לתת לי מיטה במסדרון ולשים את פיצקית בתינוקייה. אני לא הסכמתי להיפרד ממנה אז הלכנו לתינוקייה והתיישבנו לידה. היה לא קל (שעתיים אחרי לידה... יממה ללא שינה וכו') נמרחנו שם איזה שש שעות עד שמצאו לנו חדר במחלקה א' ואז עברתי לשם עם פיצקית ואחרי עוד איזה ארבע שעות התפנה חדר גם במחלקה ג' ועברנו. להגיד שהיה כיף? ממש ממש לא. היה קשה ולא נוח והיה אפילו מרמור (הרי שילמנו לא מעט לחדר לידה טבעית וזה חלק מהדיל...) אבל למה זה לא זכור לי כמשהו נוראי? כי לאורך כל השעות האלו התייחסו אלינו יפה. אף אחד לא הרים גבה לגבי הרצון שלנו להיות עם פיצקית, לא ניסו לשכנע אותנו לא לעשות את זה ואפילו בתינוקייה כשהיינו תקועים להן שם (היינו אני והאיש ועוד זוג במצב דומה) ופיזית הפרענו להן, הן היו בין אדיבות סתם לבין ממש נחמדות. דאגו לי (וליולדת השניה) שיהיה לנו נוח. הסבירו לנו כל מה שקורה עם פיצקית (החליפו לה טיטול, שמו אותה קצת מתחת למנורה, הסבירו לי על מלא הפרשות שיצאו לה מהפה, מי שפיר שהיא בלעה ואותי אישית זה נורא הלחיץ אז באותם רגעים אפילו קצת שמחתי שאני שם ויש מענה מיידי של אחות) ממש ניסו לדאוג לי לחדר במהרה וכד'. לא הרגשתי שום תחושה של בדידות אל מול נהלי ממסד רפואי גדול ואטום, ואפילו להפך, הרגשתי שרואים אותי. אז כן הכל שם נורא מערכתי והשעות שלי בתינוקייה חיזקו אותי מאוד בהחלטתי לא לשים שם את פיצקית (לא קרה שום דבר נורא, פשוט זה מה שזה תינוקייה... המון תינוקות שהרגע נולדו שוכבים לבד במיטות) אבל היתה שם גם הרבה אנושיות וסך הכל לא זכור כטראומה.
אני חושבת שמה שקרה לנו הוא יוצא דופן, לא קרה לאף אחת שאני מכירה שילדה בחדר לידה טבעית, כולן עברו ישירות למחלקה ג'. וגם אני בלידה הראשונה, אפילו שילדתי בחדר רגיל, ביקשתי את מחלקה ג' והגעתי אליה בלי בעיה. לדעתי זאת לא סיבה לשנות תכניות אבל כן חשוב לדעת שגם תסריט כזה יכול לקרות ולהיערך לו.
וכן, ברור, לתדרך את בעלך ואת המיילדת/דולה, אחיות וכו' לגבי מה אתם רוצים או לא רוצים שיקרה, בחוויה שלי יחסית קשובים שם ליולדת. מקווה שזה עדיין ככה:)

[פרח_בית*]

רציתי להספיק לכתוב היום, אבל במקום זה ישבתי שעתיים לסיים שני דוחות של העבודה שאני דוחה כבר חודש! שזה כיף גדול כי סוף סוף זה ירד לי מהראש.
אז אכתוב הערב או מחר.

[אמא_של_מוש*]

תענוג להוריד משימות כאלה מהראש (-:
.
פרח גם אני ילדתי בעין כרם והייתי במחלקה של הביות מלא ואני מאוד מאוד מרוצה.
ילדתי בשלוש בבוקר ואז לא היה מקום במחלקת הביות מלא אז שמו אותי במחלקה אחרת לכמה שעות ואחרי השחרורים של הבוקר העבירו אותי לביות המלא. מבחינתי זה לא היה בעיה כי עד שעליתי למחלקת הביות גם ככה כולן כבר קיבלו את התינוקות אז מושית היתה איתי בחדר.
אם הייתי מגיעה באמצע הלילה זה באמת היה קצת מבאס כי כמו שגוונים אמרה הייתי צריכה לשבת איתה בתינוקיה.
היחס שם ממש נעים ומכבד מה שעשה את הלידה והשהות בהרגשה טובה.

[אוליב*]

גם אני ילדתי בעין כרם, פעמיים. בשתי הפעמים ילדתי בארבע בבוקר ונשארתי בחדר לידה עד סביבות שש. בפעם הראשונה לא היה מקום במחלקה ג' אז עליתי עם התינוק למחלקה אחרת, ישבתי איתו קצת בתינוקיה לבדיקות ואז קיבלנו מיטה באיזה חדר צדדי (לא חדר רגיל במחלקה אבל גם לא ברור או מקום לא נעים) עד השחרורים ובסביבות תשע עברנו לג'. הפעם הזאת (לפני שבוע) היה מקום ישר ועלינו למחלקה. אבל בשני המקרים היינו באפס הפרדה ועם תמיכה ויחס מעולה של הצוות. האמת שהפעם הזו יצאתי פשוט נפעמת ומתפעלת מנשות הצוות שפגשתי. החל מהמיילדת שהייתה מדהימה ובדיוק מה שהיינו צריכים ולתחושתי סייעה מאוד לזה שהלידה הסתיימה בצורה טבעית ובלי זירוז או אפילו ניתוח, למרות שהיה חשש כזה בהתחלה, ועד הצוות במחלקה שהיו מקסימות, מקצועיות ונעימות. השתחררתי אחרי יום כי רציתי הביתה וגם בזה תמכו וסייעו. הייתה לי חוויה מאוד מאוד טובה הפעם ואני ממש ממליצה ללדת שם.

לגבי הנקה - מאוד מאוד עוזר ללמוד ולדעת מראש. מה שהכי חשוב לדעתי - להבין איך התינוק צריך לתפוס את השד ולעזור לו לעשות את זה נכון מההתחלה. מונע פציעות ואי נעימויות שמקשות על ההנקה והופכות אותה לסבל. ועוד חשוב - לסמוך על עצמך ועל הגוף שלך וגם על התינוק שלך ופשוט להניק כמה שיותר בהתחלה ולדעת שאת מספקת לתינוק שלך את מה שהוא צריך. ההכנה שעשיתי מאוד עזרה לי לפני הלידה הראשונה, במיוחד בהיבט הראשון שהזכרתי. מבחינת ההיבט השני, זה הגיע רק הפעם, כי הפעם הקודמת כן דאגתי שאולי אין מספיק חלב והוא לא שבע. הפעם כבר ידעתי שההיצמדות הזו והרצון לינוק המון היא דבר טוב ותקין ולא מעיד על בעיה אלא להיפך.

[פרח_בית*]

הפעם הזאת (לפני שבוע)
אוליב מזל טוב!! @}
איזה יופי, על התינוק החדש, על החוויה החיובית.

ממש משמח ומרגיע אותי לקרוא כל מה שאתן כותבות על עין כרם. באמת מכל מה שאני קוראת נראה ששם סבבה ביחס להרבה בתי חולים אחרים (באיזור ובכלל).

הרבה דברים שקראתי והלחיצו אותי ואני רואה ששם זה לא ככה.
הדבר היחיד שראיתי זה שאחרי קיסרי כן יש הפרדה, שזה משהו שחשוב לדעת מראש. אבל בכל שאר המקרים נראה שהם באמת מאפשרים ועושים מאמצים ללכת עם רצון ההורים.
כן מלחיץ אותי קצת ענין הלחכות בתינוקיה אם אין חדר פנוי, מהיכרותי עם הגוף שלי יהיה לי ממש קשה להיות בישיבה לאורך זמן (בתקופה של הדימומים הישיבה בחדרי המתנה לבדיקות הייתה סיוט מבחינתי), אבל לפחות יש את האופציה לבחור להישאר יחד.

מאוד משמעותי לי לדעת שאין שם אווירה של צורך להילחם עם הצוות, שזה הדבר שהכי מפחיד אותי במערכת הרפואית ודורש ממני הכי הרבה כוחות.

גוונים, אם יתחשק לך לפרט קצת על החדר לידה טבעית אשמח לשמוע.

---

מאתמול הבטן שלי בחרפון טוטלי, לא יודעת מה אכלתי שעשה לה את זה. ברמה שאני מרגישה כמו חולה אז שוכבת במיטה ונחה... ודווקא יום יפה והייתי מעדיפה להיות קצת בחוץ.

מקווה לפחות להצליח לסרוג עוד קצת. אני מתקדמת לאט אבל די יפה, יש לי 18 ריבועים ואני צריכה 25-30, ואז לחבר אותם נראה לי שייקח לי די הרבה זמן.
ואולי גם להמשיך לקרוא קצת את לידה פעילה. התחלתי לפני יומיים והאמת שהוא מעניין יותר ממה שחשבתי שהוא יהיה.

[פרח_בית*]

הולכת,
אכן0 אני מציעה לך את התשובה - שאת לא יודעת. את באמת לא יכולה לדעת,ולא לדמיין_
ואני חושבת שזה מה שעושה את הכל לכל כך מפחיד. חוסר הידיעה...
לבעלי למשל יש יותר חששות מאחרי, איך יהיה עם התינוק, איזה אופי יהיה לו, איך יהיו היחסים ביניהם. וגם זה הרי פחד שנובע מהלא נודע... (והוא ממש מעולה עם ילדים, ואני באמת מאמינה שיהיה אבא מעולה לא משנה מי הילד).

הקיפי את עצמך באנשים שאת סומכת עליהם, שאת מרגישה אהובה, רגועה ומחובקת בסביבתם
לאחרונה יש לי המון מחשבות על האנשים סביבי, מי האנשים האלה שאני מרגישה קרובה ובטוחה איתם? מרגישה שאלה בעיקר בעלי ואמא שלי, ומנסה לחשוב עם עצמי אם יש עוד כאלה... נשים הייתי רוצה שיהיו לידי אחרי הלידה למשל. אולי דודה אחת, אבל אני לא בטוחה שהיא תצליח להתפנות לזה (לא גרה ממש קרוב, חד הורית, וגם מטפלת הרבה בסבא ובסבתא שלי...ועובדת... )

ותזכרי להיות בעיקר עם עצמך, להתבונן פנימה ולנשום. זה המון, לנשום. ולזכור שאת עושה את הכי טוב שאת יכולה בכל רגע, והשאר כבר לא תלוי בך. לא היה שום קשר בין איך שחשבתי שיהיו הלידות לבין איך שהן היו, והכי טוב שיכולתי לעשות היה לסמוך (על עצמי, על השאר), להיות עוגן לעצמי
מנסה בימים האחרונים קצת להפנות תשומת לב פנימה ולהתחיל עם חשיבה חיובית של לסמוך על הגוף שלי.
זה משהו שממש קשה לי בהריון הזה. ואני מרגישה שזה קשור לטיפולים... כל פעם שאני מזכרת בזה, או שומעת על מישהי שבטיפולים, או קוראת משהו שמזכיר לי את זה, ממש עולות לי דמעות בעיניים. אני לא מצליחה להבין למה, אבל ממש קשה לי עם העובדה שההריון הזה הצליח רק עם ivf... כי הרי העיקר שזה הצליח סוף סוף. אבל זה עדיין ממש לא פתור אצלי...
וגורם לי לסמוך פחות על הגוף שלי. מרגישה שזה הדבר העיקרי שאני צריכה להתמקד בו. האמונה שהגוף שלי יצליח להוציא את התינוק הזה בריא וחמוד ובדרך הכי טובה שנצליח.

נשימות... עדיין מרגישה שהנשימה קצת תקועה. מנסה להפנות לזה תשומת לב מדי פעם במהלך היום.

הראו לנו סרטון מדהים שמסביר ממש טוב על הנקה, אני אחפש אליו קישור ואשים לך פה.
אמא של מוש, אשמח! ראיתי קצת סרטונים והבנתי בכלליות, אבל כמובן שאשמח לעוד.

כשאני מניקה בחברת נשים אני תמיד מניקה גלויה ואת אחיניות של בעלי מילדות קטנות ועד נשים צעירות (יש לו מלא) אני מזמינה לבוא להסתכל מקרוב.
איזה מעולה, כיף להן

אני ממש ממליצה לך למצוא דולה שאת מתחברת אליה ולעשות איתה גם את הקורס הכנה ללידה
אם אחליט על החדר לידה טבעית לא אקח דולה נוסף , ואז אחפש רק קורס הכנה ללידה. אם לא אז אולי כן אשקול לחפש.
אני שמה לב שיש לי עניין עם דולה/חדר לידה טבעית, שזה מרגיש לי כמו אולי פינוק? לא מצליחה לשים את האצבע... כאילו, למה שאני לא פשוט אלך ואלד בלי... זה לא הכסף, אין לנו המון ממנו אבל כן יש לנו אפשרות להוציא את זה. וגם, אם אבקש מאמא שלי היא תשלם על זה (וגם ככה הוצאנו כל כך הרבה על הטיפולים וההריון הזה שמה זה עוד קצת בשביל הלידה), זה משהו אחר. משהו בהרגשה שאולי לא צריך? שאני יכולה להסתדר גם בלי.
אולי כי סביבי אין נשים שילדו עם דולה. אולי כי רובן בכלל ילדו בקיסרי... ורובן גם נפרדו מהתינוק אחרי (ליותר או פחות זמן) ובכו והיה להן קשה אבל פשוט ככה זה היה והן לא הרגישו שיש ברירה (בחלק מהמקרים באמת לא הייתה). והתקשו בהנקה אבל לרוב בסוף כן הצליחו, והניקו חלקית (לא בטוחה שאני מכירה או יודעת על נשים שהניקו הנקה מלאה.. לפחות לא מהקרובות אליי, תמיד שילבו תמ"ל).

יצא מן בלגן של מחשבות.
ככה המוח שלי חושב לאחרונה... שברי מחשבות ולפעמים גם חרדות. אתמול חשבתי שאולי מסוכן לי לנהוג כי אני לא מרוכזת במאה אחוז...
ביוגה הרגשתי שאני די אאוט, וגם פיציק ממש השתגע והכאיב בכל מיני מקומות אז היו תנוחות שהיה לי קשה לעשות. הוא מפצה על הימים שהייתי לחוצה ועכשיו זז בלי הפסקה. ביום רביעי בעבודה היה לי ממש קשה לתפקד כי כל רגע לחץ לי במקום אחר, וגם הייתי צריכה פיפי כל רבע שעה בערך...
נראה לי שהוא שינה תנוחה, אולי הוא עם ראש למעלה, אז בועט כלפי מטה וזה לוחץ.

[בשמת_א*]

אני שמה לב שיש לך כל הזמן תחושה שאת צריכה יותר מדי, דורשת יותר מדי, מרגישה לא טוב ומצפה מעצמך "לתפקד" כמו איזה חייל, כואב לך ואת מצפה מעצמך לטפל בעצמך לבד ולהיות נטושה שעות, ועכשיו את פתאום כותבת "אולי פינוק" על דולה וחדר לידה טבעית.
אני מציעה לך להתבונן בדפוס הזה של הקטנה עצמית ולהתחיל לנקות אותו. ויפה שעה אחת קודם, לפני שאת הופכת לאמא (משהו שמטבע הדברים מאתגר את הטיפול שלנו בעצמנו ובצרכינו כי תינוק קטן וחסר אונים שבוכה יכול בקלות לגרום לזה שלא נגיע לשירותים או לאכול במשך שעות...).
קודם כל תני לעצמך לגיטימציה מלאה לצרכים שלך!
הלידה היא אחד המאורעות החשובים ביותר בחייה של אשה. אם לא ה-
כל אשה זוכרת את הלידות שלה עד המוות.
ולתינוק שלך, זה רגע היציאה לאוויר העולם! האם זה לא משמעותי אם זה יקרה בלחץ, בסטרס, בכל מיני בלגנים מיותרים בלידה שקרו מפני שנפלת על מיילדת לחוצה או על רופא מתחיל או על נוהל אידיוטי ולא היה מי שישמור עלייך - או ברוגע, בלידה טבעית טובה, פיזיולוגית, שבה בכל שלב מבינים בדיוק מה נחוץ לך ותומכים בך במקצועיות ובחמימות ללדת בדרך המעצימה והבטוחה ביותר לך ולתינוקך?
זה לא פינוק.
פינוק, זה אם תלבשי אחר כך את החלוק האידיוטי של בית החולים או תביאי פיג'מה מהבית.
אני דווקא בעד פינוק אבל זה בעיני ממש לא מהותי. ראיתי יולדות שהביאו לעצמן בגדים מהבית. אני לעומת זאת לא טרחתי על זה, חשבתי שעדיף שבית החולים יטפל בכביסות... (הלידה השנייה היתה בבית אז מצאתי שיטות אחרות לחסוך לי כביסות).

"אני יכולה להסתדר גם בלי", זה לא מומלץ. אל תסתדרי בלי.
השאלות הטובות יותר לחיים הן לשאול:

• מה יעשה לי טוב?
• מה ייתן לי תחושה של ביטחון, שלווה, אמון ואמונה ביכולת של הגוף שלי?
• מה הדברים שהכי יעזרו להרגיע את הפחדים שלי ולתת לי תחושה של תמיכה ועיטוף?

[יולי_קו]

בשמת, זו תשובה מעולה.
פרח בית, אני שולחת לך חיבוק גדול!

[גוונים*]

גוונים, אם יתחשק לך לפרט קצת על החדר לידה טבעית אשמח לשמוע
בשמחה. מה את רוצה בעיקר לדעת? תכווני אותי במה להתמקד.
בלי קשר, ממליצה מאוד מאוד ללכת לסיור מקדים (לא עכשיו, עוד חודשיים - שלושה). יש פעם בשבוע, לא זוכרת באיזה יום, אולי צריך להירשם מראש ואולי אפשר פשוט להגיע (לא בעיה לברר את זה). אנחנו עשינו שם גם את הקורס הכנה ללידה אז הסיור היה חלק מהקורס אבל אפשר לבוא גם רק לסיור. זאת הכנה מעולה. עוברים במיון יולדות, בחדרי לידה, גם בחדרי לידה טבעית, בכל המחלקות וגם במלונית ומקבלים הסבר על הכל. לנו זה מאוד מאוד עזר. בנוסף אני חושבת שאפשר לתאם גם ביקור אישי בחדר לידה טבעית אם את רוצה. גם ככה יזמינו אותך לשם לפני, לפגישה ורישום אבל לדעתי עדיף גם את הסיור כדי לראות הכל בצורה מסודרת. אנחנו ביום של הסיור גם בדקנו בדיוק את כל אפשרויות החניה ואפילו צילמנו כדי להסתכל על זה בבית כי פחדתי שלא אזכור את הדרך (חששתי ממצב שהאיש יצטרך להוריד אותי ולנסוע לחנות רחוק ושאני אצטרך להגיע לחדרי לידה לבד, בסוף, בשתי הלידות, זה לא קרה).
לי מאוד עזר שהקורס היה שם והסיור ושבאנו עוד פעם או פעמיים לחדר לידה טבעית בנפרד, כל הביקורים האלו הפכו את המקום ממאיים וענק ומפחיד ליותר מוכר ואפשרי. בתוך כל האי וודאות של לפני הלידה מאוד עזר לי שכל ההיבט הטכני הזה הפך להיות מוכר, ידוע ולכן גם מעט יותר בטוח וידידותי.

[גוונים*]

אוליב, המון המון מזל טוב!!
מקווה שעוברת עליכם הסתגלות נעימה וקלה.
אם יבוא לך כשיבוא לך מוזמנת לספר יותר (אפשר בדף שלי בשמחה)

[תמרוש_רוש]

_אני שמה לב שיש לך כל הזמן תחושה שאת צריכה יותר מדי, דורשת יותר מדי, מרגישה לא טוב ומצפה מעצמך "לתפקד" כמו איזה חייל, כואב לך ואת מצפה מעצמך לטפל בעצמך לבד ולהיות נטושה שעות, ועכשיו את פתאום כותבת "אולי פינוק" על דולה וחדר לידה טבעית.
אני מציעה לך להתבונן בדפוס הזה של הקטנה עצמית ולהתחיל לנקות אותו. ויפה שעה אחת קודם.
קודם כל תני לעצמך לגיטימציה מלאה לצרכים שלך!_
"אני יכולה להסתדר גם בלי", זה לא מומלץ. אל תסתדרי בלי.
בשמת, הוצאת לי את המילים מהפה.

ופרח, אין לי מילים בכלל להתחיל לתאר עד כמה תנאים טובים ותומכים-רגשית ללידה זה דבר נחוץ, חשוב ואלמנטרי.
התנאים האלה משתנים מאשה לאשה (גיסתי, שתחיה, ילדה בעין כרם במחלקה רגילה עם כמה-שיותר-רופאים-בכירים שהחזיקו לה את היד. אמא שלה עבדה שנים בעין כרם, הכירה את כל הקודקודים, ולכן ככה גיסתי הרגישה הכי בטוחה, מוגנת ו"בבית". מיותר להגיד מה אני הייתי מרגישה במצב כזה , אבל אני לא הולכת להכחיש שזה באמת-באמת מה שהתאים לה),
.
אז אני לא הולכת להגיד לך "חדר לידה טבעי זה must!!". במקום זה אני כן אצטרף לבשמת ואומר:
כל מה שיעשה לך טוב, שייתן לך תחושה של מוגנות ועיטוף, שיעזור לך להרגיע את הפחדים - חשוב, חיוני וצריך לתעדף אותו.
.
חדר לידה טבעי - תלוי מה הוא נותן לך שחדר רגיל לא נותן. לכי לסיורים, תרחרחי בכל המקומות. אין כמו מראה עיניים. אם את מרגישה שם שונה וטוב יותר - לכי על זה בלי שהיות ופהיות, ובלי לבלבל לי את המוח שזה "פינוק". זה לא. מקום תומך באווירה טובה משפרים את הפרשת ההורמונים מקדמי הלידה. וזהו.
אישית, אני הייתי במרכז לידה משפחתי (בחו"ל) וזה היה שדרוג היסטרי של בית החולים הרגיל, בעיקר בגישה של המיילדות, וגם בתנאים הפיזיים. הרגשתי שם נינוחה. הרגשתי שם "יולדת" ולא "פציינטית", ואת יודעת מה ההבדל בין זו לבין זו.
.
דולה - לי לא היתה מלווה בלידה הראשונה, רק זוט. הוא היה נפלא, אבל בדיעבד הוא לא הספיק. בלידה השניה ביקשתי מחברה שלי, שבדיוק עשתה קורס מיילדות, שתהיה הדולה שלי. הכרתי אותה, הרגשתי נוח בקרבתה, וידעתי שיש לה פה גדול ויכולת להתווכח עם רופאים בלי בעיות (הגישה החביבה עליה לכל שטות שגניקולוג-מיילד אמר לה בהריון: "האם זה מבוסס-ראיות?" הו, כמה שהם התפתלו בתגובה ). היא לא עשתה שום דבר "מקצועי", רק היתה לידי, הגישה לי את הגז-צחוק, ופטפטה עם זוט. הפטפוטים שלהם היו ממש חשובים לי, כי הם יצרו סביבי הרגשה של בית.
לעומת זאת, חברה שלי שעומדת ללדת ממש עכשיו, בשום אופן לא רצתה דולה, כי אצלה גורם-הרגעה מספר אחד זה פרטיות. מבחינתה, כמה שפחות אנשים סביבה, יותר טוב. גם מישהו מוכר ואהוב מהווה הפרעה פוטנציאלית. אז היא בחרה (בחרה, לא קיצצה והתקמצנה!!) שלא תהיה לה דולה. ובשביל זה שיקול נכון ולגיטימי.
אז שוב: את צריכה לעשות מה שטוב לך. ומה שטוב לך חשוב מאוד. כי את חשובה. את אמא. אין אפס.

[אוליב*]

תודה רבה גוונים ופרח!
מצטרפת למה שגוונים כתבה לגבי הקורס בעין כרם - זה הפך את המקום ליותר מוכר, אפילו ברמת האיפה לחנות ומאיפה נכנסים ולאיזה קומה להגיע. וגם עשה לי טוב לפגוש את המיילדת שמעבירות את הקורס וההדרכות, התרשמתי מהן לטובה וזה עזר לי להרגיש ביטחון לגבי הצוות. גם עכשיו כשעשינו קורס רענון שמחתי לשמוע על כל מיני הכשרות מקצועיות (ספציפית בנושא של ספינינג בייביס, מיילדות מדסה נסעו לאחרונה לקורס בגרמניה ולמדו כל מיני תרגילים שעוזרים לשיפור המנח של התינוק, גם במהלך הלידה) ובכלל להתרשם מהגישה שלהן. התלבטתי אם לקחת דולה הפעם והחלטתי שלא ובדיעבד אני מאוד שמחה על זה, הרגשתי שה"צוות" שלי - אני, בן הזוג והמיילדת - עבד מעולה ביחד והייתה דינמיקה חזקה וטובה ונראה לי שלהכניס אדם נוסף לא היה נכון לנו. ללידה ראשונה הייתי כן לוקחת (ואכן לקחתי).
לגבי קיסרי זאת באמת בעיה - ההתאוששות היא משותפת לכל בית החולים ויש הפרדה. מאוד חששתי מזה. אם הייתי צריכה ללדת בקיסרי מתוכנן לא הייתי הולכת להדסה (ולצערי לא לאף בית חולים בירושלים, רק במרכז יש אפשרות לאפס הפרדה הקיסרי וגם אז זה לא תמיד פשוט ומתבצע בפועל).

[פלוני_אלמונית*]

גם אני כמעט הפכתי לבת בית בבית יולדות לפני הלידה הראשונה.
עשינו שם קורס הכנה ללידה וגם באתי לשם לדיקורים, כך שיצא לי לפגוש את רוב המיילדות (כולן עברו קורס דיקור בסיסי).
זה היה לי מאוד טוב להכיר את המקום, לא מבחינה לוגיסטית, כי הוא ממש קטן, אלא מבחינה רגשית.
בלידות האחרות בכלל לא היה לי את הצורך הזה יותר (למרות שילדתי במקומות אחרים).

כי הרי העיקר שזה הצליח סוף סוף. אבל זה עדיין ממש לא פתור אצלי... וגורם לי לסמוך פחות על הגוף שלי
ממש מבינה ומזדהה איתך.

<ליאור>

[פלוני_אלמונית*]

יו, כתבנו ביחד, אוליב! מצחיק.
(ומצחיק גם שהזכרת את הקורס בגרמניה, כי שם ילדתי...)
לילה טוב...

[פרח_בית*]

אני שמה לב שיש לך כל הזמן תחושה שאת צריכה יותר מדי, דורשת יותר מדי, מרגישה לא טוב ומצפה מעצמך "לתפקד" כמו איזה חייל
אני חושבת שביום יום אני יחסית מאפשרת לעצמי, לפחות ביחס לאנשים אחרים שאני מכירה. אם אני לא מרגישה טוב מאוד בקלות מוותרת על יום עבודה ונשארת בבית (כשבעבודה אני כל הזמן רואה בנות שמגיעות כשברור ממש שהם חולות ואמורות לנוח...). אחה"צ משתדלת לנוח, לא עובדת ימים ארוכים.

מה שכן, אני ממש מעדיפה לעשות דברים... נעים לי בימים שבהם אני מצליחה לבשל, לארגן את הבית, לעשות דברים... ולא רק לישון צהריים ולנוח...

שמתי לב שלאחרונה אני כמעט לא רואה טלוויזיה, אולי פעם בכמה ימים. על הפלאפון בעיקר בבאופן, ושאר הזמן או עושה דברים או וכשצריכה לשכב אני סורגת או קוראת את "לידה פעילה" (ממש התקדמתי עם השמיכה! יש לי 22 מתוך 30 ריבועים, ואז אצטרך לחבר הכל) .

כל כך הרבה יותר נעים ככה, מאשר הימים שהרגשתי ממש סמרטוט וכל מה שהצלחתי לעשות זה לבהות במחשב... זה מאוד מנוון את הגוף ואת המוח.

מה שניסיתי להגיד, זה שהמקום של לדחוף את עצמי לעשיה לרוב הוא לא מתוך של "צריך", אלא באמת כי ככה יותר טוב לי... וכשהגוף לא מסוגל זה מתסכל.

_כל אשה זוכרת את הלידות שלה עד המוות.
ולתינוק שלך, זה רגע היציאה לאוויר העולם! האם זה לא משמעותי אם זה יקרה בלחץ, בסטרס, בכל מיני בלגנים מיותרים בלידה שקרו מפני שנפלת על מיילדת לחוצה או על רופא מתחיל או על נוהל אידיוטי ולא היה מי שישמור עלייך - או ברוגע, בלידה טבעית טובה, פיזיולוגית, שבה בכל שלב מבינים בדיוק מה נחוץ לך ותומכים בך במקצועיות ובחמימות ללדת בדרך המעצימה והבטוחה ביותר לך ולתינוקך?
זה לא פינוק._
לגבי זה, הספר גורם לי להבין את זה לאט לאט.
אני באמת חושב שהאמונות האלה בתוכי זה בגלל מה שאני רואה סביבי, לא מכירה נשים שממש רצו ללדת טבעי, או שלקחו דולה... וצריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שגם ביום יום אני חיה אחרת מהן, לא לוקחת משככי כאבים כמעט בכלל, מאוד מתקשה לבחור רופאים או אנשי טיפול שארגיש איתם בנוח.
אז הגיוני שגם בלידה הדברים שיהיו חשובים לי יהיו שונים.

הקריאה בספר על החשיבות של תחושת הרוגע והביטחון של היולדת על התקדמות הלידה והכאבים, ההשפעה שלהם על הפרשת ההורמונים בגוף וכו', די איפסו אותי על זה שזה לא סתם כדי שיהיה לי יותר נוח, אלא באמת יכול לעזור.

מה ייתן לי תחושה של ביטחון, שלווה, אמון ואמונה ביכולת של הגוף שלי?
זאת שאלה טובה שאני מתקשה לענות עליה...

גיסתי, שתחיה, ילדה בעין כרם במחלקה רגילה עם כמה-שיותר-רופאים-בכירים שהחזיקו לה את היד.
אוי נשמע נורא... נראה לי במצב כזה התינוק היה מתצבר אצלי בפנים ומסרב לצאת...

לעומת זאת, חברה שלי שעומדת ללדת ממש עכשיו, בשום אופן לא רצתה דולה, כי אצלה גורם-הרגעה מספר אחד זה פרטיות. מבחינתה, כמה שפחות אנשים סביבה, יותר טוב
נשמע לי שזה מה שאני צריכה. האמת שזאת הסיבה שאני שוקלת את החדר הטבעי, כי לפי מה שהבנתי בגלל שהמיילדת מלווה רק לידה אחת היא מתפקדת כמו דולה, וזאת נראית לי דרך טובה להפחית אנשים סביבי. שיהיו רק בעלי והמיילדת, בלי עוד דולה ובלי רופאים שיוצאים ונכנסים. ובכללי נראה לי שמה שיהיה לי הכי טוב זה כמה שפחות התערבויות ודיבורים, וכמה שאפשר שקט ולאפשר לי להיות כמה שמתאים לי בכל רגע.
זה משהו שאני מרגישה ביוגה, שכשאני מתרגלת בבית יש לי איזו חופשיות שאין לי בשיעור. למרות שלפעמים יהיה חסר לי איזה פידבק חיצוני מהמורה, לרוב אני מרגישה שאני מעדיפה לעשות "פחות טוב" אבל כמו שמרגיש לי נכון באותו רגע בגוף, מאשר שמישהי חיצונית תזיז או תתקן וזה לא יהיה לי נוח. ואני אתעסק במה היא חושבת במקום במה אני מרגישה.

הפטפוטים שלהם היו ממש חשובים לי, כי הם יצרו סביבי הרגשה של בית.
זה למשל נשמע לי כמו משהו שיפריע לי (למרות שקצת קשה לי לדעת מראש באיזה מצב אהיה).

[פרח_בית*]

גונים ניסיתי לחשוב על כיוונים של שאלות ואני רואה שלא עולים לי הרבה דברים ספציפיים...
אולי קצת על ההבדל בחוויה בין החדר הטבעי ללידה הקודמת. מעבר לנוחות החדר עצמו, יותר מבחינת ההתנהלות מול המיילדת, הצוות. האם יש עוד צוות שנכנס? רופא מתערב?
וכמובן אם יש עוד דברים שעולים לך, מתקשה לנסח לעצמי מה הייתי רוצה לדעת...

לגבי הקורס, אולי באמת נעשה בבית חולים. מתלבטת אם שם או לחפש משהו אחר, יש לי עוד זמן להחליט אז עוד לא ממהרת עם זה.
אם לא נעשה בבי"ח, אולי פשוט ניסע לשם כמה פעמים כדי להכיר את המקום. זה נראה לי משהו שיכול מאוד להרגיע אותי.

לגבי קיסרי זאת באמת בעיה - ההתאוששות היא משותפת לכל בית החולים ויש הפרדה. מאוד חששתי מזה. אם הייתי צריכה ללדת בקיסרי מתוכנן לא הייתי הולכת להדסה
זה באמת משהו שמטריד אותי, שיהיה פתאום קיסרי חירום... אם מאיזושהי סיבה אצטרך קיסרי מתוכנן אחפש בית חולים בהתאם, אין לי בעיה לנסוע קצת בשביל זה, זה נראה לי משמעותי מאוד.

[פרח_בית*]

כתבתי עוד הרבה ואז נכבה הטלפון והכל נמחק...
מקווב שמחר יהיה לי כוח לשחזר.

לילה טוב @}

[תמרוש_רוש]

קראתי ושמחתי מאיך שאת חשה ויודעת מה טוב לך עכשיו ומה כנראה יהיה טוב לך בלידה

[פרח_בית*]

מרוב שהשווצתי שאני בשתשומת לב לכוחות שלי, היום ממש עברתי את קצה גבול היכולת וב4 וחצי קרסתי למיטה באפיסת כוחות...

אני חושבת שפיציק פה באיזו קפיצת גדילה. אני יודעת שזה משהו שאומרים על תינוקות מחוץ לבטן, אבל אני די בטוחה שזה מה שקורה. מרגישה שהבטן ממש גדלה ונמתחת בימים האחרונים, אני מרגישה כבדה ואיטית ובאפיסת כוחות טוטלית. כאילו הוא צריך ממש המון אנרגיה.
גם אתמול וגם היום חזרתי מהעבודה מותשת ונרדמתי לצהריים (היום למזלי בעלי חזר הביתה וזה העיר אותי אחרי חצי שעה, כי אתמול ישנתי שעה וחצי...ואז היה לי קשה להרדם בלילה).
קמתי מהשינה כשכל הגוף כואב, השרירים ברגליים ובידיים, כאילו אני מרוקנת מאנרגיה.
הבטן שלי קצת נרגעה , אחרי יומיים שהייתה ממש משוגעת. חשבתי שזה קשור למשהו שאכלתי, אבל לא הצלחתי לעלות על מה זה היה. ועכשיו נראה לי שזה קשור אליו, אלה היו יומיים שהוא זז והשתולל ממש הרבה ואולי זה משפיע (או להפך, שהעיכול המשוגע שלי הפך אותו לתזזיתי, לא יודעת מה הביצה ומה התרנגולות..). בכל מקרה, זה פשוט עבר פתאום וגם הוא קצת יותר רגוע.

אתמול אחרי השינה הצלחתי לעשות דברים קטנים בבית, כאלה שלא דורשים הרבה וכל פעם משהו קטן - לפנות כלים מהמתקן ייבוש, להפעיל מכונה, להעביר למייבש. להחזיר כל מיני דברים למקום. כשראיתי שזה יותר מדי עצרתי, למשל לא שטפתי כלים כי לא היה לי כוח לעמוד.

היום לעומת זאת משכתי את עצמי יותר מדי, בעבודה ממש הרגשתי שאני מותשת כבר. לא יודעת איך אצליח לעבוד עוד 3 חודשים, זה ממש קשה לי פיזית ודורש ממני המון מאמץ (ואני מאוד משתדלת להוריד הילוך, וגם הצלחתי להשאיר קצת שעות איוורור במערכת, אבל זה עדיין יותר מדי לי...).
אחרי העבודה קפצתי שניה לבדוק משהו בקופת חולים, ואז למסור שקיות בגדים שהיו בבגאז' (הייתי צריכה לפנות אותו כי היינו צריכים להכניס לשם משהו היום), ואז עברתי בירקן ובאתי הביתה ופרקתי קניות. וכבר הייתי הרוגה לחלוטין וסוף סוף שכבתי במיטה...
אחרי שקמתי והתאוששתי בעלי הכין לי פרוסה ואכלתי קצת. ואז הצלחתי לעשות את הכלים של אתמול והוא החליף מצעים.

בשמת, מאוד התחברתי למה שכתבת אצלך בדף היום.
חשוב לי שהסביבה תראה מאורגנת ויפה, אז כן משקיעה את האנרגיות שלי בלשמור על סדר וארגון ברמה בסיסית. אבל באמת בניקיון מאוד מחפפת, מתחילת ההריון לא ניקיתי באופן יסודי ובכלל כמעט ולא.
מקפידה לנקות רק את השירותים/מקלחת (על הדרך, לא איזה ניקיון מטורף), ואת הכיור והשיש במטבח.
הריצפה באחריות בלעדית של בעלי, מזל שיש את השואב החדש ככה שהיא נשמרת במצב סביר, הייתי שמחה אם הוא היה שוטף לעיתים יותר קרובות אבל אני יודעת שזאת משימה שממש קשה מבחינתו. קבענו שהוא יעשה את זה השבוע.
ואני חשבתי שאם יהיה לי כוח אנקה קצת אבק, ממש הרבה זמן לא ניקינו. לא משהו יסודי אלא רק באיזורים שבולטים לי, ואיפה שפחות נגיש בעלי יעשה. זה לא אמור לקחת יותר מ10 דקות.

וגם התחברתי למה שכתבת לגבי האוכל, כי באמת מרגישה שהרבה פעמים אני צריכה לבחור בין לבשל ושיהיה לי אוכל נורמלי, לבין לנוח ואז לאכול פרוסה עם אבוקדו במשך 3 ימים...
לפעמים יוצא שאנחנו קונים בחוץ (לפני ההריון הייתי אוכלת בחוץ פעם ב... עכשיו קצת יותר) או שאני אוכלת את האוכל בעבודה (שהילדים שם אוכלים כל יום ומבחינתי הוא כמעט אף פעם לא אכיל, מבחינת מה שאני אוהבת וצריכה...). אבל מרגישה שזה לא באמת עושה לי טוב ותמיד מתחשק לי אחרי זה אוכל שאני מכינה... אלה רק פתרונות לסתום את הרעב עד שיהיה לי כוח לבשל.
בעלי משתדל לקחת יותר חלק בעניין האוכל, ומכין מדי פעם או עוזר לי. אבל זה משהו שלא בא לו טבעי וקשה לו להחזיק את זה לבד.

[פרח_בית*]

שבוע הבא עמוס בענייני בדיקות וכאלה, חלקן קצת מלחיצות אותי.

הראשון זה הפיזיותרפיה, שקבענו שהיא תבדוק את ריצפת האגן. קצת מלחיץ אותי העניין, לא יודעת איך זה יהיה.
כשסיפרתי לאמא שלי היא מאוד הופתעה שפיזיותרפיסטית עושה את זה. אמרה שבזמנה לא היו דברים כאלה. אמרתי שאולי לא הייתה מודעות, אבל עובדה שלסבתא הוציאו את הרחם בגלל צניחה. היא הופתעה ואמרה שהיא לא ידעה שזה קשור. אמרתי שאני לא יודעת מה בדיוק היה הסיפור אצל סבתא, אבל נשמע לי שאולי זה קשור לזה שעברה 5 לידות ועבדה בעבודה פיזית ואני בספק שהייתה במנוחה טובה בזמן משכב לידה. ובטח לא הייתה מודעת למה צריכה לעשות כדי לשמור על האיזור.

הדבר השני זה העמסת סוכר, שאני מפחדת שתרגום לי להרגיש ממש רע...
תכננתי לעשות ליד העבודה כדי שאוכל ללכת ישר אחרי, אבל בסוף החלטתי שאולי עדיף קרוב לבית, כדי שאם ארגיש לא טוב לא תהיה לי נסיעה ארוכה (תכלס מהקופ"ח אני יכולה אפילו לחזור ברגל הבית, קצת הליכה אבל משהו שאפשר לעשות אותו אם אחשוש לנהוג). נראה לי שאלך ביום ראשון.

בהמשך השבוע יש תור לרופא, ממנו אני דווקא לא חוששת כי יש לי הרגשה שהכל טוב.
פיציק ערני ובועט ומגיב אז נראה לי שהוא אחלה. אתמול קצת פחות הרגשתי אותו ובערב טיפה דאגתי, אבל בלילה הוא חזר לזוז, די חלש אבל ברגע שאמרתי לו את זה הוא מיד נתן בעיטה חזקה כדי להרגיע אותי.

והיום בעלי שכב לידי ושר לו שירים וזמזם מנגינות, והוא השתולל בטירוף, בעט וזז בלי הפסקה. זה היה ממש חמוד.

החרדות די נרגעו, אבל היו כמה ימים השבוע שנכנסתי למן חוסר שקט ועצבים, בעיקר על בעלי... בהתחלה הוא לא הבין מה עשה וזה רק יותר עצבן אותי. אבל שלשום כבר הגעתי ממש לבכי והוא הבין שהוא צריך להיות קצת יותר רגיש ומאז מנסה לדייק ולבדוק מה בדיוק אני צריכה ממנו (אני לא תמיד בטוחה, אבל בגדול פשוט תשומת לב וקצת פינוק...).

מחר יש לי בוקר חופשי ואז יום קצר בעבודה.
זה אומר שאוכל לנוח קצת, אולי להצליח לתרגל קצת יוגה (בימים האחרונים ממש לא היה סיכוי, למרות שרציתי כי כאב לי הגב. פשוט לא הייתי מסוגלת להחזיק את עצמי בעמידה...). והלוואי ואצליח להכין גם פשטידה ועוגה או עוגיות, מתחשק לי.

בערב יש לי דיקור, מקווה שזה יעזור קצת לעיכול, שינה ומצבי הרוח. ואולי גם לאנרגיה בכלליות.

[בשמת_א*]

[תמרוש_רוש]

קצת מלחיץ אותי העניין, לא יודעת איך זה יהיה.
אצלי זה היה מאוד ענייני וקל. היה בזה משהו נעים יותר מאשר אצל גינקולוג, כי היא ביקשה ממני לכווץ ולהרפות תוך כדי, וגם נתנה לי פידבק מה היא מרגישה, אז את חלק מהצוות, לא פאסיבית.
גם עוזר שהיא בודקת בעמידה. פיזית זה משונה, אבל פסיכולוגית זה מרגיש יותר טוב.

בעלי שכב לידי ושר לו שירים וזמזם מנגינות, והוא השתולל בטירוף, בעט וזז בלי הפסקה. זה היה ממש חמוד.
(()) איזה חמוד!!

[בשמת_א*]

אגב, מה שהיה לי הכי קשה בשמירות ההריון שלי, היה שהבית היה מגעיל בטירוף ואני שכבתי במיטה ולא יכולתי לעשות כלום. לא השתגעתי להעביר סמרטוט אם המחיר יהיה לאבד את ההריון היקר הזה.
בעלי סרב באופן מוחלט לנקות.
וזה תיאור עדין וורוד...

[פרח_בית*]

קצת על עניין הטיפולים,
כי חלמתי על זה הלילה...
אז אולי הגיע הזמן לנסות לפרוק את זה קצת.

היה לילה עמוס חלומות, לא זוכרת את כולם.
מאחד התעוררתי.
חברה אחת שיש לה ילד בן שנה בערך, ואני לא בקשר איתה די הרבה זמן, ועוד מישהו כנראה חבר משותף אבל אני לא זוכרת מיהו ולא מצליחה לחבר לאף אחד שאני מכירה.
והם שמחו שנפגשים ודיברו ביניהם על עניין הילדים ומשהו על זה שהנה כולם כבר עם ילד או מצפים, והתייחסו אליי ולעוד כמה.
בשלב מסויים התייחסו לחברה נוספת, נשואה, שלא נראה לי בהריון כרגע ולא יודעת אם הם מנסים, אבל בחלום הם דיברו עליה כאילו הם ניסו הרבה זמן ובסוף גם עשו טיפולים.
אני הייתי בצד בגלל שהשיחה הייתה לי קשה, אולי אפילו בחדר ליד, אבל שמעתי אותם.
ופעמיים במהלך השיחה לא הצלחתי להתאפק ונכנסתי להתערב, כי אמרו משהו על זה שלא נורא והעיקר שבסוף מצליחים וזה לא כזה קשה או משהו בסגנון.
ואני נכנסתי וצעקתי שמה הם בכלל יודעים, ואם היו פעם בדיכאון ויודעים איך זה מרגיש. והכאבים והסבל וכו וכו. לא יכולתי לשמוע אותם מדברים על זה כשהם לא מבינים בזה כלום.
מסתבר שאני בקושי זוכרת את השיחה, כלומר מה נאמר בפועל, רק את הכעס שעלה בי למשמע הדברים.

---

מרגישה שזה משהו שמאוד נמצא אצלי, ואני לא ממש מבינה למה. מנסה לחשוב על מה בדיוק גורם לזה להיות עדיין כל כל נוכח אצלי, למרות שכרגע לא נמצאת בכלל בטיפול הורמונלי , ההריון רגיל ואין השפעה של הטיפולים (בניגוד לתחילת ההריון, שעוד לקחתי כדורים והם מאוד שיבשו אותי).

אני שומעת על הרבה זוגות שלוקח להם זמן, מסיבות שונות. לפעמים שנה ויותר, לפעמים לוקח זמן עד שיכולים לנסות בכלל כי צריכים לסדר כל מיני עניינים בריאותיים קודם.
ועדיין בסוף מצליחים להיכנס באופן טבעי, פתאום ככה...
בהן אני תציד מקנאה בסוף (למרות שמאוד מתבאסת עבורן בתקופת הנסיונות, ואם הן חברות קרובות גם מדברת איתן על זה, משתפת מהחוויה שלי ושמחה מאוד כשהן מרגישות בנוח לפרוק קצת).

שומעת גם על נשים בטיפולים, שמנסות הרבה יותר זמן ממני ולא מצליחות. שעברו כמה שאיבות והחזרות, ולא יודעת מאיפה יש להן כוחות לעבור את זה שוב ושוב.
מאוד עצוב לי לשמוע ואני תמיד אומרת לפיציק שנקווה ביחד עבורן ומקווה שבזמן הלידה אצליח להכניס אותן לשנייה במחשבות שלי.

ומצד שני, שומעת על נשים שנכנסות להריון ברגע, קצת אחרי החתונה. אולי גם אצלן היו כמה חודשי נסיונות, אבל כנראה שלא רבים.
פעם אמרה לי מישהי שניסו ממש מעט זמן, שהיא מבינה את הקושי שלי כי בכל חודש שלא הצליחה האכזבה הייתה ממש קשה. ואני חשבתי לעצמי שהיא לא מבינה כלום , כי חודשיים שלושה שלא מצליחים לא מייאשים אותך וגורמים להרגיש כאילו זה לעולם לא יצליח ולא תהיי אמא. ולא דורשים לשנות את כל החיים סביב זה ולרוץ הלוך חזור לרופאים ולבדיקות.
אז במקרים כאלה אני עדיין מרגישה שבמקום ממש לשמוח מהבשורה, מתכווץ לי קצת הלב.
כמובן ששמחה עבורן, אבל זה מעלה לי את הקושי שלי והקנאה לא מרפה.
איך הן הצליחו ככה מהר ואני הייתי צריכה לחכות שנים ולעבור כל כך הרבה כאב בשביל זה...
איךבכלל מישהי מצליחה להיכנס להריון סתם ככה. ועוד נשים שנכנסו להריון בטעות! איך??

קשה לי עם זה שלקח כל כך הרבה זמן. שדרש כל כך הרבה ולא פשוט הגיע.
קשה לי עם זה שבימים הראשונים שלו העובר לא היה בתוכי, אלא בצלחת במעבדה.
קשה לי עם זה שתכלס, אני לא יודעת למה לא הצלחנו.. וגם הרופא לא באמת יודע, וזה הכל היה ניסוי וטעייה.

---

ובצד הקונקרטי, הפחדים שעולים:

פחד שזה השפיע עליו, כי ב ivf יש סטטיסטית יותר סיכוי להפרעות שונות (נראה לי שאנחנו שנינו מפחדים בעיקר מהסיכוי לאוטיזם שגדל, באופן כללי יש יותר סיכוי לכל מיני מומים אבל מבחינה פיזית כרגע נראה שההתפתחות שלו דווקא אחלה אז זה די מרגיע).

פחד עליי, מהשפעת ההורמונים לטווח הארוך. למרות שהרופאים אומרים שזה לא אמור להשפיע, ראיתי איך הגוף שלי מגיב אליהם. אז יושב לי מאחורי הראש הפחד הזה מסרטן ועולה לי מדי פעם... סבתא שלי נפטרה מסרטן השד בגיל די צעיר (לפני שנולדתי, לא הכרתי אותה).

פחד מהעתיד, שנצטרך לעבור את זה שוב בשביל הילדים הבאים. שוב זריקות ושאיבה והחזרה והורמונים, שישגעו לי את הגוף עוד יותר. ואיך אצליח לעמוד בכל זה כשיהיה לי תינוק בבית.

פחד שזה לא יצליח שוב. הרי הפעם הזאת בקושי היו ביציות מופרות להחזיר, רק במקרה פיציק פה כזה חזק והצליח לשרוד. ואם זה לא יקרה שוב?
או שנצטרך ולעבור כמה סבבים כאלה?

או שנצליח עוד פעם אחת (הלוואי הלוואי, מהר ובקלות) , ואז נרצה עוד ילדים אבל נוותר כי זה יותר מדי כאב ומאמץ ופחדים.

---

ונסיים בזה שהוא ממש מתוק וחמוד,
ואני אוהבת אותו הכי בעולם.
והלוואי והוא ימשיך להיות חזק ובריא,
וייצא בזמן ובקלות. ויינק בקלות.
ויגדל בשמחה ובנחת.
ואני אוכל לחבק ולנשק אותו בלי הפסקה.

אתמול היינו בדיקור והוא הרגיש לי די מבסוט, רוב הזמן הרגשתי אותו, אבל לא השתולל מדי, רק זז ושחה לו בפנים.

ביום רביעי נלך לרופא לראות אותו.

[פרח_בית*]

גם עוזר שהיא בודקת בעמידה.
וואלה? לא ידעתי.
האמת נראה לי שמה שאני חוששת ממנו בבדיקה זה שאני לא יודעת איך זה יהיה...

מה שהיה לי הכי קשה בשמירות ההריון שלי, היה שהבית היה מגעיל בטירוף
נשמע קשה... בחודש שממש לא יכולתי לזוז בהחלט היה פה יותר מלוכלך וזה הפריע לי מאוד.
נראה לי שהייתי משתגעת אם בעלי היה בשביתה טוטלית.. כן יש דברים שהייתי רוצה לנקות ואני מוותרת כי יודעת שזה לא בשבילו.. אבל ברמה הבסיסית הוא כן מנקה (ריצפה, כלים וכאלה, ואבק אם אני מבקשת נקודתית).

לפני הלידה חשבתי אולי להביא מישהי חד פעמי שתנקה פה קצת יותר, זה יהיה לפני פסח. לא עפה על זה שמישהי אחרת תנקה, וגם זה נראה לי מצחיק להביא מנקה לדירת 2 חדרים... אבל יש דברים שהייתי רוצה שינוקו פה פעם בשנה ואני לא אוכל לעשות את זה...

מהבחינה הזאת היה נוח בזמן שהייתי אצל אמא שלי כי שם תמיד נקי ומסודר (לפעם מים היא אומרת שהיא חייבת לנקות כי ממש מלוכלך אצלה, ואני מסתכלת וחושבת שהיא כנראה מדמיינת...).
יכול להיות שאחרי הלידה נהיה אצלה קצת. מצד אחד ממש הייתי רוצה להיות בבית, אבל מצד שני אולי כן יהיה עדיף שמישהו אחר יהיה אחראי על בישולים/נקיונות/כביסות.

[פלוני_אלמונית*]

אני ממש מבינה את האכזבה שההריון הצליח רק בעזרת טיפולים, למרות שמעולם לא הייתי שם (אבל כן במקומות דומים).
ומזדהה גם עם תחושת חוסר הביטחון בגוף, שבגלל שכל זה לא קרה באופן טבעי, אז למה שזה יצליח להמשיך באופן טבעי... אבל עובדה! התינוקי החמוד חיוני וחזק ובועט וגדל ומתוק! וגם הלידה תהיה מהממת.

האמת נראה לי שמה שאני חוששת ממנו בבדיקה זה שאני לא יודעת איך זה יהיה...
כן, זה בעמידה. היא מכניסה אצבע ומבקשת לכווץ, או לזוז קצת. וזה רק חלק קטן מהטיפול, איתי היא עשתה גם תרגילי נשימה, שהיו לי ממש ממש חשובים, ולימדה אותי להשתעל ולהתעטש, ועוד.
אני לא הרגשתי חוסר נוחות או מבוכה. זה המקצוע שלה... אבל אני עמידה בעניינים כאלה (כל עוד המטפלת חביבה, ואישה).
אני חושבת שזה חכם מצידך מאוד לעשות את זה לפני הלידה (שתיתן לך טיפים לאח"כ!). וזה גם יכול לעזור לך לגב.

<ליאור>

[פלוני_אלמונית*]

(אוף, לא התכוונתי שתצא תגובת גוש... זו הבעיה המעצבנת עם הרווחים)

[בשמת_א*]

הביא מישהי חד פעמי שתנקה פה קצת יותר, זה יהיה לפני פסח. לא עפה על זה שמישהי אחרת תנקה, וגם זה נראה לי מצחיק להביא מנקה לדירת 2 חדרים... אבל יש דברים שהייתי רוצה שינוקו פה פעם בשנה ואני לא אוכל לעשות את זה...
נפלא.
איזה כיף ללדת לבית נקי. זה יקנה לך עוד הפוגה אחרי הלידה.

[תמרוש_רוש]

נראה לי שמה שאני חוששת ממנו בבדיקה זה שאני לא יודעת איך זה יהיה...
טוב, אנסה לשחזר למענך.
זה מה שהיה אצלי, יכול להיות שיש ווריאציות.
כשאני הגעתי אליה, קודם כל היא מיפתה את הרגלי השירותים שלי, ונתנה לי הרצאה על איך ומתי עושים את זה בשביל אופטימיזציה של השימוש בשרירים.
(כתבתי על זה בדף עם השם הארוך על צניחת אגן. מתעצלת לחפש).
(על קצה המזלג: לכרוע בשירותים, ולהשתין כשהשלפוחית 2/3 מלאה (או יותר), אחרי הדחף השני להגיע לשירותים. כי הדחף הראשון מגיע כשהשלפוחית רק 1/3 מלאה, ואפשר להתעלם ממנו)
רק אחר כך היא בדקה אותי.
בתכלס, אני שכבתי על מיטת בדיקות רגילה, והיא הכניסה שתי אצבעות וביקשה ממני ללחוץ ולהתהדק עליהן. היו לזה כמה ווריאציות, היא כל הזמן נתנה לי פידבק, ואחר כך היא ביקשה ממני לעמוד ואמרה שבעמידה זה יותר קשה (נגד כוח הכובד) וביקשה שאכווץ כנ"ל. ואז היא אמרה לי מה המצב.
אז כל האווירה היא נורא, נו, יותר כמו חדר כושר מאשר כבדיקה קלינית


לפני הלידה חשבתי אולי להביא מישהי חד פעמי שתנקה פה קצת יותר, זה יהיה לפני פסח. לא עפה על זה שמישהי אחרת תנקה, וגם זה נראה לי מצחיק להביא מנקה לדירת 2 חדרים... אבל יש דברים שהייתי רוצה שינוקו פה פעם בשנה ואני לא אוכל לעשות את זה...
רעיון מעולה |Y||Y|

[פרח_בית*]

היה לי קצת קשה לשחרר לפה את מה שכתבתי אתמול בבוקר.
הרגשה שזה קצת מתלונן מדי, שלילי, ביקורתי, צר עין, כפוי טובה...
אבל בכל זאת, זה מה שאני מרגישה. לא כל הזמן, לא תמיד. אבל רגשות שעולים מדי פעם וכנראה צריכים מקום...

---

בספר היא מתארת את המצב של היולדת כהתכנסות פנימה, מעין ניתוק לפעמים, צורך בפרטיות, בשקט.
ולי היה קצת קשה להתחבר לזה, כי איך אני אצליח להתנתק ועוד כשיש סביבי אנשים (גם אם ממש מעט), לא לחשוב מה חושבת המיילדת, ואם אני עושה "בסדר" או להיזכר בדברים שקראתי ועוד ועוד. גם כשאני עושה יוגה או מדיטציה או נשימות מאוד מתקשה להפסיק את המחשבות אפילו לרגע.

ואז אתמול נזכרתי בזמן ווסת, איך התחושה הראשונה שאני מרגישה לפני זה מן ערפול כזה בראש. קושי להתרכז, בלבול.
וכשכואבת לי הבטן התחושה הזאת מתגברת וכל מה שאני צריכה זה לשכב במיטה עם רגליים פתוחות לפרפר וכרית חמה על הבטן עד שזה יעבור. וכמעט ואין מחשבות מעבר לכאבים והרצון שזה יעבור כבר (לפעמים כן חושבת על כמה אני מסכנה...)

ואז חשבתי שאם זה המצב שאהיה בו בלידה, מבחינת הראש והגוף, אז אולי באמת אצליח להתנתק קצת ממחשבות, כי זה לא כמו במצב רגיל שבו המוח שלי משתלט בלי הפסקה, אלא מצב אחר, שאני לא נמצאת בו ביום יום.
וזה הרגיע אותי קצת.

(כל המחשבות האלה עלו בזמן ההרפיה בשיעור יוגה. המצב הזה שאני לא מצליחה לנתק בו מחשבות בכל שבוע מחדש...)

---

ואז נזכרתי איך בעלי הגיב בפעם הראשונה כשראה אותי בזמן ווסת. זה היה כשהיינו יחד מעט זמן, אולי חודשיים-שלושה. הוא היה לדעתי די מופתע ובטח חסר אונים, ראה אותי שוכבת במיטה ומתפתלת מכאב.
ואני לא הייתי רגילה שאנשים מתקרבים אליי בווסת, לרוב הייתי מתסגרת עם עצמי בחדר ומנסה לשרוד את הכאבים. ולא חשבתי בכלל שיכול להתאים לי שהוא יהיה שם (אולי הייתי קצת מובכת..).
והוא בא לידי וניסה להרגיע ולעזור, ובסוף מה שהכי עזר זה שהוא שכב לידי ואני התכרבלתי סביבו ושמתי ראש ולאט לאט הגוף קצת נרגע ואולי אפילו נרדמתי ככה.

וחשבתי כמה טוב יהיה לי כשהוא יהיה איתי בלידה, שהוא יניח יד או אני אשים עליו ראש, רק להרגיש את הנוכחות שלו. ושאין אף אחד אחר בעולם שאני יכולה להרגיש איתו ככה בנוח.
ועד שפגשתי אותו גם לא האמנתי שיהיה אי פעם.

והתמלאתי הודיה.
על בעלי האהוב, ועל התינוק הזה שגדל בתוכי. שהוא ממש פלא מבחינתי.
ועל אמא, שמדי פעם אני חושבת על איך היא סחבה אותי ככה בתוכה. ולא ייאמן ולא נתפס בכלל שיצאתי מהגוף שלה.
ועל כל האנשים שעזרו לי כדי לקבל את ההריון הזה. המדקרת שלי, והמורה ליוגה ואפילו הרופא (מעולם לא הודתי לרופא...).
ולפעמים אני גם חושבת על האישה במעבדה, שלא ראיתי כמעט ורק שמעתי את הקול שלה דרך החלון. שהכינה לנו אותו בצלחת קטנה ושמרה עליו בזמן שגדל ועד שנכנס אליי.

וזה השיר שמתנגן לי בראש כבר יומיים
https://youtu.be/GI4GsYyofas

[פרח_בית*]

ליאור ותמרוש, תודה על השיתוף לגבי הבדיקה!

לכרוע בשירותים, ולהשתין כשהשלפוחית 2/3 מלאה (או יותר), אחרי הדחף השני להגיע לשירותים. כי הדחף הראשון מגיע כשהשלפוחית רק 1/3 מלאה, ואפשר להתעלם ממנו
לכרוע - בבית אני לרוב כורעת בשירותים, בחוץ פחות. מה שכן, עכשיו בהריון זאת בעיה כי כבר קשה לי לטפס על האסלה... משכתי כמה שיכולתי אבל עכשיו כבר מרגישה חסרת יציבות. מרגישה שזה משפיע מאוד על ההתרוקנות..

לגבי עניין ההיענות רק בדחף השני , מעניין , לא ידעתי.
עכשיו לא בטוחה שאצליח להתאפק (הוא לוחץ לי די הרבה על השלפוחית ויש תחושה שעוד רגע בורח...), אבל אנסה אחרי ההריון.

מחר הבדיקה. מעניין איך יהיה ומה היא תגיד.

לגבי הדף, התחלתי לקרוא אותו מתישהו ולא סיימתי. אני צריכה באמת לחזור אליו.

אני חושבת שזה חכם מצידך מאוד לעשות את זה לפני הלידה (שתיתן לך טיפים לאח"כ!). וזה גם יכול לעזור לך לגב.
אני שמחה שאני עושה את זה עכשיו.
האמת שחשבתי על זה גם לפני ההריון, או לפיזיו או לחפש מטפלת בשיטת פאולה. אבל עם התקופה של הטיפולים לא יצא ודחיתי.
אם לא הייתי עושה את זה עכשיו בטח הייתי הולכת אחרי ההריון, אבל נראה לי שעדיף כמה שיותר מוקדם.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

גורם לי לסמוך פחות על הגוף שלי. מרגישה שזה הדבר העיקרי שאני צריכה להתמקד בו. האמונה שהגוף שלי יצליח להוציא את התינוק הזה בריא וחמוד ובדרך הכי טובה שנצליח.
אני מבינה אותך מאוד - כי ההריון הראשון הסתיים בקיסרי, למרות שעשיתי כל מה שיכולתי, כולל הכל ועוד קצת כדי להגיע ללידה רגילה. שיעור בענווה.. שנתיים אחר כך הייתי שומעת ומתכווצת מול כל מכרה שילדה רגיל. למה היא כן ואני לא? אז בהריון השני היה לי מאוד קשה לסמוך על הגוף שלי. רציתי מאוד, וחששתי. והנה - לידה רגילה וטובה (ומצחיקה למדי). את יכולה לעשות רק הכי טוב שאת יכולה, ומעבר לזה - ליפול אחורה על זרועות חסונות מושטות אלייך...

[תמרוש_רוש]

_הרגשה שזה קצת מתלונן מדי, שלילי, ביקורתי, צר עין, כפוי טובה...
אבל בכל זאת, זה מה שאני מרגישה._
נו??? ככה מותחים אותנו עם טיזרים? יאללה, תשחררי! נשמע אותך מתלוננת לשם שינוי
אני כבר הכנתי את עצמי לקטע עסיסי עשיר בתלונות וקיטורים, ומה אני מקבלת? הודיה בלי כתמים.
נו, באמת...

(לא שזה רע להודות. ברור שזה מעולה. וגם השיר. אבל היי, מה בקשר לחצי הכוס הריקה? אם לא נתייחס אליה, איך נדע במה למלא אותה?)

אבל אם כבר בהודיה, הנה הגרסה החביבה עלי:
https://www.youtube.com/watch?v=alI7YGMOMH8

<ולגבי הלידה, ממש לא נראה לי לעניין להייחס למה שהיא כותבת כ"את צריכה להתנתק" וכו'. היא פשוט מתארת מצב שקורה הרבה פעמים, וכשהוא קורה - המטרה לא להפריע. ואם את דווקא תרצי או תצטרכי להיות מחוברת וקונקרטית? אל תעמיסי על עצמך את העול של "אני צריכה להגיע למצב מנטלי כזה-וכזה". פשוט תמשיכי לחשוב מה בסביבה יעזור לך להרגיש בטוחה ומוגנת, לארגן לך את הדברים האלה (גם מראש וגם בזמן אמת) ולתת לשאר לקרות.

לילה טוב! @}

[פלוני_אלמונית*]

יאללה, תשחררי! נשמע אותך מתלוננת לשם שינוי blink
אשכרה! (:
אני כבר מזמן, עוד בתקופת הנסיונות הקשה, נדהמתי מאוד מיכולות הפירגון שלך.
אני למשל, יש לי את ההיסטוריה שלי, ואני שונאת תאומים. מזל גדול שאין כאלה בסביבתי הקרובה. אף אמא לא תצליח בכלל להכנס איתי לשיחה על תאומים, וככל הנראה לעולם לא אצליח לשמוח בשמחתו של מישהו על זה.


ואז חשבתי שאם זה המצב שאהיה בו בלידה
הלידה, רק רציתי להגיד, היא לא איזה טרנס אחד ארוך ומתמשך או איזשהו "מצב".
הלידה היא הרבה מצבים משתנים, ואת עדיין את, ורוב הזמן אפשר פשוט לעצור רגע, ולהגיד את שעל ליבך.
לפחות ככה אני חוויתי את זה...
ובכלל, אני חושבת שהכי כדאי זה לקרוא וללמוד על זה ולבוא בראש פתוח.

ליאור

[פרח_בית*]

או אני מרגישה שיצאתי לא מובנת.
הקטע שהתכוונתי עליו היה הקטע על הטיפולים
מקום לנשום (2018-12-28T06:43:53)

ככה שכרגע אין עוד מה לשחחר כי הוא משוחרר פה כבר. ומאודצלאצאהבתי אותו אחרי שהוא נכתב (ועדיין לא אוהבת אותו כשהוא עולה לי בראש מדי פעם...)

ומרגישה שאני דווקא צריכה את המקום של ההודיה והחיוביות, כי במהלך היום גם ככה יש לי יותר מדי זמן של קשה לי/מפחיד לי/מעצבן לי, וצריכה קצת להתנקות מהם.

עוד בתקופת הנסיונות הקשה, נדהמתי מאוד מיכולות הפירגון שלך.
מעניין שככה זה נשמע פה. בפועל ניתקתי קשרים עם חברות, הרחקתי מהרבה אנשים בגלל זה. נמנעתי מסיטואציות שונות.
אבל לא יכולה ממש להתנתק מזה, כי זה סביבי ממש כל הזמן. אני כל היום עם ילדים, וכל הזמן כולן סביבי בהריון (ירושלים ודתיות וכאלה...)

לגבי הלידה,
הכוונה כמובן היא לא ש צריך להתנתק, אלא שכשקראתי זה היה נראה לי כל כך מוצלח ומשהו בלתי מושג עבורי (באופן כללי, לא ספציפית ללידה).
וכשהבנתי שיש זמנים שאני כן במצב הזה (כאבי ווסת) זה דווקא שימח אותי. כי אשמח מאוד להיות קצת מנותקת מאשר כל הזמן רק לחשוב על מה חושבים אחרים, איך אני נראית/נשמעת, מה אני חושבת על אחרים וכו (כמו שאני מכירה מעצמי משיעורי יוגה למשל, אבל לא רק).

אני למשל, יש לי את ההיסטוריה שלי, ואני שונאת תאומים.

[גוונים*]

כי אשמח מאוד להיות קצת מנותקת מאשר כל הזמן רק לחשוב על מה חושבים אחרים, איך אני נראית/נשמעת, מה אני חושבת על אחרים וכו (כמו שאני מכירה מעצמי משיעורי יוגה למשל, אבל לא רק).
גם אני כזאת, עם ראש שעובד בלי הפסקה. חייבת להודות שבלידות לא כל כך התנתקתי, אולי רק לרגעים... לא זכור לי שהיו שלבים שהייתי מאוד מכונסת בתוך עצמי ולא שמה לב למה שקורה סביבי. אולי בצירי לחץ בסוף באמת היו רגעים שכל האנרגיות, משאבים ותשומת הלב שלי היו בציר ובהתמודדות ופחות שמתי לב למה שקורה סביבי. אבל זה היה לגמרי מבחירה מודעת, עכשיו לעצום עיניים, להתעלם מהכל ולהתרכז בציר כי אני יודעת שזה מה שהכי יועיל וטוב ברגע הזה. זה לא היה האינסטינקט שלי וזה לא קרה מעצמו. אז לא יכולה להגיד שהחוויה שלי בלידות היא של התנתקות, התכנסות וכו'. בהחלט הייתי מודעת וערה למה שקורה סביבי, וסביר מאוד להניח שהיו לי מחשבות בסגנון ה מה חושבים אחרים, איך אני נראית/נשמעת, מה אני חושבת על אחרים וכו (לא זוכרת במדויק, אבל אני בטוחה שהיו לי כאלו מחשבות).
ובגלל שאני כזאת החדר לידה טבעית היה לי מאוד טוב. קודם כל הוא אפלולי (את יכולה לבקש את מידת התאורה) ודבר שני אין בו אף אחד חוץ ממך, מי שהבאת כמלווה והמיילדת, שאצלי גם חלקים גדולים מהזמן לא היתה בתוך החדר וגם כשהיתה הנוכחות שלה היתה מאוד מינימלית, מה שלי היה מצוין. בתנאים האלו, מחשבות על העולם החיצון פוחתות משמעותית כי באמת את בתוך מן בועה. בחדר לידה רגיל בלידה הראשונה, למרות שהייתי בחדר הטוב ביותר (לטענת המיילדת) ולמרות שכמעט ולא נכנסו אנשים חוץ מהמיילדת וממיילדת מתלמדת שהיתה שם, ולמרות שהמיילדת היתה נהדרת והכי מנוסה שאפשר והפכה לי את הלידה לממש ממש טובה (התמזל מזלי והאחראית על החדר לידה טבעית עשתה באותה שבת משמרת בחדרי לידה הרגילים, אכתוב בשמחה את השם שלה אם את רוצה) בכל זאת היתה אווירה אחרת. קודם כל תאורה חזקה בהרבה (אם כי אני חושבת שהן הורידו אותה קצת) דבר שני שמעו קולות מבחוץ, כולל יולדות אחרות, וזה כמובן משפיע. אני מתייחסת כאן רק להיבטים החיצוניים כי כמובן שהיתה השפעה ענקית לזה שהייתי עם אפידורל ונאלצתי לשכב, אבל גם אם לא הייתי צריכה לשכב, הכל שונה, מיטת בית חולים, ציוד רפואי מסביבך וכו'. בחדר לידה טבעית לא שמעתי כלום מבחוץ (הוא יותר מרוחק וגם אני חושבת שבכוונה אטום לרעשים) מיטה רגילה, כמעט ואת לא רואה סביבך ציוד רפואי ודברים שיכולים להלחיץ וכד'. יכול להיות שיש כאלו שכל התפאורה הזאת לא משפיעה עליהן, לי זה היה מצוין. אז זה חוזר לעניין של הסיור המקדים, שבו פשוט אפשר לחוש את המקום.

עוד כמה דברים שעולים לי לגבי החדר הטבעי -
בזמן הצירים, אני לא יכולתי לשכב או לשבת, אפילו לא על הכדור, אפילו לא לכרוע, רק לעמוד. בחדר לידה טבעית המוניטור שבודק את הדופק (ככה קוראים לזה? כבר שכחתי...) הוא אלחוטי, כלומר אפילו בשביל הבדיקה הזאת לא צריך לשכב או לשבת. בחדר רגיל, גם אם יאפשרו לך להסתובב ולעמוד בשאר הזמן, בשביל הבדיקה הזאת תאלצי לשכב.
והדבר המהותי ביותר שאם הייתי יודעת בלידה הראשונה, הייתי בוחרת בחדר לידה טבעית ולא בחדר רגיל (ודולה) הוא שגם אם הלידה מסתבכת ואת נאלצת לעבור לחדר רגיל עם מכשור המיילדת עוברת אתך היא מלווה אותך לאורך כל הדרך. בלידה הראשונה לא ידעתי את זה, חשבתי שאם מסתבך לך משהו מעבירים אותך לחדר לידה רגיל ואם לא היתה לך דולה את בעצם נשארת לבד ברגעים הכי קשים (של הסתבכות כלשהי חס וחלילה) בלי אף ליווי יותר מקצועי או מבין או מישהו שיכול לתווך בינך לבין הרופאים והמערכת. אז מסתבר שזה לא ככה והמיילדת ממשיכה ללוות אותך. ויותר מזה, הן אמרו לי שגם אם קורה משהו ומעבירים אותך לחדר רגיל גם בו אם את בוחרת בכך המיילדת תעזור לך להמשיך את התהליך בצורה כמה שיותר טבעית (נניח לא לשכב אם מתאפשר, לקפוץ על הכדור, עיסויים בגב וכו')
צריך לברר שזה עדיין ככה אבל אני אישית הייתי די בשוק שלפני הלידה הראשונה לא ידעתי את הפרט הזה. ואני די חושבת שאם הייתי יודעת את זה הייתי בוחרת בחדר הטבעי גם בלידה הראשונה וה-כ-ל היה נראה אחרת (מאמינה שהייתי מצליחה ללדת באופן טבעי כמו בלידה השניה ולא כמו שקרה בפועל, שעות של שכיבה במיטה מחוברת למוניטור, זירוז ואפידורל:-( )

[שקטה*]

גוונים, איפה ילדת?

[פרח_בית*]

היה יום ארוך ועמוס מאוד.

בבוקר הייתי בבדיקות דם וסוכר.
עבר בסדר סה"כ, הרגשתי קצת מסוחררת אחרי, אז חזרתי הביתה לחצי שעה לאכול משהו ואז יצאתי לעבודה.

תוצאות הסוכר ממש בסדר, חלק מהשאר לא משהו.
הברזל נמוך, ברמה שלא מדאיג את הרופא שלי, אבל אותי כן מטריד שגם במאגרים הערך נמוך.
נראה לי שאנסה לקחת סוג אחר של ברזל, שגם אולי ייספג טוב יותר, וגם אולי יהיה לי טוב יותר לבטן.
כמה ימים לפני הבדיקה לא לקחתי והבנתי שכנראה חלק מענייני העיכול כן קשורים אליו, כי בימים האחרונים הבטן שלי יותר סבבה.
זה סוג שלקחתי בעבר ודווקא היה לי בסדר, אבל אולי בשילוב עם ההריון הוא לא מתאים כרגע... לפני זה לקחתי משהו שהרופא המליץ עליו וממש הרג אותי, אותו הפסקתי ממש מהר.
הפיזיותרפיסטית המליצה לי על אקו-סאפ, אמרה שלה זה היה טוב בהריון. אולי אזמין לי לנסות.

גם בי 12 יצא נמוך. אני לוקחת פעמיים-שלוש בשבוע כמו בדרך כלל, וכנראה בהריון זה לא מספיק. אקח כל יום.

בעבודה היה רגוע יחסית , כי איחרתי אז לא נשאר לי המון זמן. היה לי קצת קשה בטיפולים כי עוד לא הייתי מאה אחוז, אבל הצלחתי את הרוב לעשות עם פחות מאמץ. והספקתי אפילו להתקדם קצת בדוחות ואבחונים! (לא נגמר העניין הזה..).

הגעתי הביתה לאכול ולהתקלח, ויצאתי לפיזיותרפיה. בדרך עברתי לעשות איזה שני סידורים.

הבדיקה אצלה עברה ממש בסדר. לא היה מביך או לא נעים.
המסקנה שלה זה שאין חולשה רצינית, רק צריך להגביר סיבולת. כלומר אני מצליחה לכווץ אבל לא לאורך זמן. אמרה לי לתרגל כיווץ בספירה עד 5 ולשים לב שאני מרפה בבת אחת (ולא שזה "בורח" לאט לאט).
אמרה שבהריון קשה להגביר סיבולת, אז שרק אתרגל את התנועה הנכונה ואחרי ההריון אנסה להאריך את הספירה כדי לחזק.
חוץ מזה היו נקודות כואבות בחלק הפנימי יותר, היא אמרה שזה בגלל כיווץ יתר. קבענו שאגיע אליה לקראת סוף ההריון כדי לשחחר את זה, היא אומרת שזה יכול לעזור ללידה נגד קרעים (יותר מעיסוי פירנאום באיזור החיצוני).
אחרי זה עשתה עיסוי באיזור הירך העליונה ובגב התחתון, יש שם מקומות ממש כואבים! אבל סה"כ טווח תנועה בסדר ומרגישים שיפור מפעם קודמת. גם ביום יום אני מרגישה שיפור בכאבי גב.

נכנסתי אליה תשושה ויצאתי עם אנרגיות!
זה מאוד הפתיע אותי.
קפצתי לקניון להחליף משהו שחיכה די הרבה זמן, ובדרך קניתי כמה דברים שתכננתי. וחזרתי הביתה כמעט ב9.

בין לבין סעדתי את בעלי.
חטף איזה וירוס, כל היום שכב במיטה חלש ועם חום. השתדלתי להתקרב כמה שפחות, ורק למלא מים/להכין תה/לחמם מרק. הכנתי לו בצל בדבש ומי מלח שיגרגר.
לא היה אקמול אז הוא לא לקח למרות שהוא רצה. קניתי לו אקמול אבל בינתיים החום ירד לבד.

כל רגע אני רק שוטפת ידיים ומנקה כל מה שהיה קרוב אליו... בד"כ כשהוא חולה לא עד כדי כך אכפת לי, אבל עכשיו מאוד מפחדת להידבק.
הגלתי את עצמי לישון בסלון. הוא הציע להחליף, אבל לא התחשק לי להיכנס למיטה מלאת חיידקים... אז חיממתי את הסלון, סידרתי את הספה ואני אשן פה. כשהוא יבריא נחליף מצעים ואני אחזור למיטה.

מזל שסיימנו את הסופ"ש עם בית יחסית מסודר, כיור נקי ואוכל במקרר. מחר צריכה רק לעשות עוד כביסה אחת, וכשבעלי יבריא הוא ינקה את הריצפה.

מחר יום רגוע יותר, רק עבודה ואז הביתה.
מקווה שגם הלילה אשן רצוף יחסית (אני מתעוררת כל לילה כמה פעמים, אבל בימים האחרונים נרדמת חזרה ולא נשארת ערה שעה-שעתיים).

[פרח_בית*]

גוונים ממש תודה על הפירוט!
מאוד עוזר.

קודם כל תאורה חזקה בהרבה (אם כי אני חושבת שהן הורידו אותה קצת) דבר שני שמעו קולות מבחוץ, כולל יולדות אחרות, וזה כמובן משפיע
ממש משמעותי עבורי. בעיקר עניין הקולות מבחוץ, לא חשבתי על זה בכלל וטוב לדעת שבחדר הטבעי יותר שקט. אני רגישה לקולות ורעש, זה יכול לשגע אותי.

לגבי זה שהמיילדת ממשיכה גם אם צריך לעבור לחדר לידה רגיל, קראתי את זה איפשהו וזאת באמת אחת הסיבות שאני שוקלת את זה (ועם הזמן נוטה יותר ויותר לכיוון).

אכתוב בשמחה את השם שלה אם את רוצה
אני זוכרת מי זאת קראתי את סיפור הלידה שלך מתישהו, ואז ראיתי סרטונים על החדר לידה הטבעי והיא מדברת שם, וזה שם די זכיר.

[פרח_בית*]

ף שוב לא ישנה ומשתגעת משעמום.
כבר הפרעתי קצת לבעלי לישון, אבל אחרי לא הרבה זמן הוא נרדם שוב...

היה שבוע מתיש, סוף סוף נגמר.
חצי ממנו ביליתי בגלות בסלון, היה קצת לא נוח אבל העדפתי מאשר לישון במיטת החיידקים.
ברביעי סוף סוף החלפנו מצעים וניקיתי את איזור המיטה וחזרתי לישון פה כמו בן אדם.
חוץ מזה שאני ישנה גרוע...

בעבודה מתיש מתיש. סך הכל הולך טוב ואני מספיקה דברים ומרגישה שלרוב סבבה עם הילדים. אבל הכוחות פשוט נגמרים לי באמצע כל פעם... ואני מגיעה הביתה תשושה ועייפה ונמרחת לכמה שעות.
לחמישי הגעתי ממש באפיסת כוחות, זה הבוקר החופשי שלי ופשוט שכבתי כמו זומבי במיטה.
חשבתי לבטל את העבודה אבל בסוף ישנתי קצת, התקלחתי והצלחתי ללכת, ודווקא היה סבבה.
כשחזרתי אפילו הצלחתי לעבור בירקן, להכין פשטידת תירס (פתאום התחשק לי, לא הכנתי או אכלתי שנים), לקפל כביסות, לשטוף כלים ולארגן קצת את הבית.

היום בעלי ישטוף פה סוף סוף כי הריצפה מטונפת.

ביום רביעי היינו אצל הרופא.
פיציק בסדר, כרגיל שיגע אותו ולא הפסיק לברוח מהמצלמה והוא בקושי הצליח לתפוס תמונות נורמליות כדי למדוד.

בבדיקת שתן אמר שאולי יש דלקת בשתן והפנה אותי לתרבית.
אמרתי שאני לא מרגישה כלום והוא אמר שזה יכול לקרות בהריון (שיש דלקת ולא מרגישים).

תכננתי לבקש אתמול הפניה מהרופא משפחה אבל לא הייתי מסוגלת להתקשר, והלילה כשאני לא נרדמת זה מה שנכנס לי לראש והתחיל לשגע אותי.
אין לי בד"כ דלקות בשתן, הייתה לי פעם אחת לפני שנים לשבוע בערך.
אז קראתי מה עושים, ועל דלקת בהריון.

ואז התחלתי להילחץ כי אומרים שזה יכול לגרום לצירים מוקדמים וכל מיני זוועות.
וגם שהכאבים כמו של ווסת שיש לי בימים האחרונים (די בקטנה לפעמים בערב) יכולים להיות קשורים, וגם אולי קצת התחלתי לדמיין שאני מרגישה משהו למרות שאין צריבה בשתן ועד עכשיו בכלל לא הרגשתי כלום.

ממש לא בא לי אנטיביוטיקה...
החלטתי שאנסה להגיע לאיזו חנות טבע היום, ממש מבאס כי אין פה ממש קרוב אז נצטרך לנסוע לאנשהו ויום שישי ועומס ובלגן במקומות כאלה.
נקנה מיץ חמוציות ותה סרפד (שרציתי בכל מקרה לברזל), ונקווה שאם יש משהו זה יעביר אותו עד שאעשה תרבית ביום שני.

---

וכל הזמן הזה שאני לחוצה ומריצה סרטים פיציק משתולל פה, רוקד ומשייט בבטן מצד לצד.
גילה טריק חדש, מזיז את הטוסיק מצד אחד של הבטן לצד השני, ואז קופץ קצת וחוזר.
בעלי הרגיש קצת בעיטות כשהפרעתי לו לישון, אבל נרדם רגע לפני המופע המרכזי. ונשארתי לבד עם לצחוק מהקפיצות האלה.

---

בימים האחרונים כל היום קוראת סיפורי לידה ודברים בנושא. בעלי כבר צוחק עליי שזה הדבר היחיד שאני מתעסקת בו.
נראה לי שצריכה כבר להתקשר לברר על קורס הכנה, אבל עוד לא הגעתי לזה... אולי שבוע הבא כשיהיה רגוע יותר.
סך הכל יותר רגועה לגבי העניין.
מרגישה שהכיוון כן יהיה חדר לידה טבעית, כדי להרגיע את החששות והלחץ. נלך לשם מתישהו לראות (מצד אחד מרגיש לי שעוד מוקדם ומצד שני כבר ממש רוצה).

כבר ממש מחכה שזה יגיע, להיות אחרי, כשאני יודעת שהכל הלך בסדר ולפגוש כבר את התינוק הקטן והשובב הזה. ממש קשה לי לחכות.

אבל לפעמים גם מרגישה מוזר שהוא כבר לא יהיה בתוכי, והבטן הזאת תעלם. היא קצת מכבידה אבל אני כל כך אוהבת אותה. לראות כמה היא עגולה ויפה. להרגיש אותו זז בפנים.

רוצה לפגוש אותו, ולראות שהוא בסדר, ולדעת שההריון עבר בשלום. אבל גם יודעת שאחרי זה יהיו מיליון חששות חדשים...

רוצה כבר לארגן את הבית לקראתו, לנקות ולסדר ולהביא לו דברים.
אבל זה עוד מוקדם אז מחזיקה את עצמי. בינתיים כשיש טיפת כוח עושה קצת דברים מסביב, רשימות וניקיון כללי ומיונים וכאלה (אין הרבה כוח..).
עם הסריגה בכלל לא התקדמתי השבוע, אחרי ששבוע שעבר סרגתי מלא.

---

הלוואי ואצליח לישון קצת.
יש לי היום עוד יוגה ואחרי זה להגיע לאיזו חנות ואז לארוחה עם המשפחה.. מחר ננוח אולי.

[פרח_בית*]

אז אין דלקת בשתן, לא יודע. אם הייתה ועברה עקב 3 ימים של מיץ חמוציות או לא הייתה בכלל. בעיקר שלא צריך אנטיביוטיקה.

מה שכן יש, זה כבר יומיים של כאבי בטן, כמו כאבי ווסת. לא חזקים מאוד, כמו נגיד של יום לפני שהיא מתחילה. מציקים כאלה, אבל לאורך כמעט כל היום, מתגבר אחרי צהריים.
היו לי קצת בשבוע שעבר, בעיקר בערב לפני השינה, אבל היה תור לרופא וראינו שהכל בסדר, ואז, ואחרי כמה ימים זה הפסיק. אז לא דאגתי.

שלשלום אחרי העבודה הם התחילו להיות ברצף, וגרמו לי פשוט לשכב במיטה עד שהלכתי לישון.
אתמול בבוקר קמתי עם כאב חזק בגב התחתון. עשיתי קצת תרגילי יוגה לשחרור וזה עזר, אבל הרגשתי שקשה לי לתרגל יותר מכמה דקות כי הגוף חלש.

החלטתי ללכת לקופ"ח לבדוק, למרות ששבוע שעבר בבדיקה אצל הרופא הרגשתי שפיציק לא אוהב את האולטרסאונד וחשבתי עם עצמי שעשינו יותר מדי אולטרסאונדים בהריון הזה ומעכשיו ננסה לצמצם למינימום (נגיד הערכת משקל ואם צריך משהו ממש בסוף).
אבל הייתי לא רגועה והעדפתי ללכת לבדוק.

עוד לא הצלחתי להחליט אם אלך לעבודה אחרי, אז התארגנתי ליתר ביטחון כאילו אני הולכת.
ביליתי שעה וחצי בבוקר במרפאה. לחץ דם בסדר, אולטרסאונד בסדר, כולל אורך צוואר.
היא כמעט לא ראתה תנועות, אמרתי לה שכנראה הוא עייף ונח כי יום לפני הוא זז ממש המון (השתגע לגמרי, ממש הכאיב לי), וגם בלילה ובבוקר קצת. היא הזיזה קצת את הבטן והוא זז טיפה (נראה לי שניסה לרמוז לה שהיא מעירה אותו ותפסיק), וזה הספיק לה והיא נרגעה.

אחרי זה הם שולחים אותי לרופא. הץלבטתי אם להיכנס או פשוט לחתוך הביתה, אבל זה לא היה הרופא הממש מגעיל אז משום מה החלטתי להישאר. זה היה רופא שהייתי אצלו פעם, הוא די הזוי אבל לא לא נחמד.
איש מבוגר עם מוזיקה קלסית ברקע.
חיכיתי די הרבה בחוץ, ואז גם בפנים לקח יותר מדי. הןא מדבר לאט, מקליד לאט, באמצע זה יצא לו מהתיק שלי ולקח לו זמן להיכנס, באמצע ענה לטלפון מהבת שלו (שהזכירה לו שאתמול היה יום הולדת לנכד). ואני יושבת שם עייפה עייפה ורק רוצה ללכת הביתה (בשלב בזה הבנתי שלעבודה אני לא אלך).

אמר שזה יכול להיות אחת מ3 אופציות.
או דלקת בשתן, שאין לי.
או התכווצויות, ולפי האלוטרסאונד הכל בסדר.
או שאני לא שותה מספיק. אז כנראה שאני לא שותה מספיק.
רק שזה לא הגיוני כי אני שותה מספיק...
הוא התעקש ואני וויתרתי לו. טוב, אשתה יותר...

נתן לי איזו תרופה. לא ברור למה כי אין שום דבר לא בסדר. שאלתי למה והוא אמר שזה יעזור לי לרחם... אני בספק אבל חייכתי ואמרתי תודה. וחיכיתי עוד 5 דקות עד שהוציא את המרשם...

סוף סוף יצאתי לחופשי, עשיתי שני סידורים קצרצרים בדרך והגעתי הביתה לפיג'מה ולמיטה.
עשיתי תשבצים ונמנמתי קצת. קמתי רק לשירותים או כדי להכין לי סלט פירות לצהריים וסלט ירקות עם ביצה לערב (זה מה שהתחשק לי וגם כל מה שהיה לי כוח להכין).

בבית ערימת כלים בכיור וערימה כביסה לקפל, בכל פעם שקמתי דגדג לי באצבעות אבל החלטתי שזה לא מתאים ואני מתאפקת.

הכאבים האלה הם כאילו כלום, רוב היום די חלשים. אבל באים, כמו בווסת, עם חולשה כזאת בגוף ומצב רוח לא טוב. כמה פעמים אתמול הייתי על סף בכי, והכל ביאס אותי ועשה אותי מסכנה.
לקראת הערב גם התחלתי להילחץ, שלא יתחיל פתאום דימום. וגם שמתי לב שלא הרגשתי אותו הרבה במהלך היום (זז קצת אבל ממש לא כמו בדרך כלל).
בעלי ראה שאני נלחצת והציע מוזיקה. שמנו לו קצת מוזיקה קלסית וישר הוא התחיל לרקוד, והמשיך עוד קצת גם אחרי שהפסיקה המוזיקה.
בעלי טוען שהוא נעלב יום לפני כשאמרתי שהוא מכאיב לי ובגלל שה היום זז פחות...

הדברים היחידים שאני חושבת שהשתנו השבוע זה שהתחלתי ברזל מסוג חדש, ולשתות תה סרפד. קראתי שהסרפד משתן, וחשבתי אולי יש סיכוי שבגלל זה יוצאים המון נוזלים ואז אני כאילו לא שותה מספיק (קשה לי לעקוב אחרי זה כי אני עושה מלא פיפי כל הזמן גם ככה...).
מתבאסת להפסיק איתו, כי הוא אמור לעזור לברזל. אבל אעשה כמה ניסיונות לראות.
בכל מקרה לא בטוחה שזה קשור, כי שבוע שעבר גם הרגשתי ככה, אמנם פחות אבל אותו סוג כאב, ואת הסרפד קניתי רק ביום שישי.
אין שום דבר אחר שאני חושבת עליו, חוץ מסתם תגובה של הגוף למאמץ בעבודה אולי. אבל זה לא השתנה השבוע באופן מיוחד...

בכל מקרה, היום כנראה גם אשאר לנוח בבית, ומקווה שאצליח גם ללכת לדיקור (אני צריכה לדבר איתה בבוקר ולקבוע). מקווה שמחר כבר אוכל לחזור לעבוד.
מוזר לי פתאום לחזור למצב הזה של לשכב חלשה במיטה, כבר התרגלתי לתפקד די סבבה וקיוויתי שאצליח להמשיך ככה עד סוף ההריון.

[אמא_של_מוש*]

תרגישי טוב יקרה

[פרח_בית*]

היה יום קשה מאוד רגשית.
מבחינת הכאבים די נרגע, אני חושבת שזה באמת מהסרפד (היום לא שתיתי). כן קצת כאב הגב ולא הרגשתי במיטב כוחותי, אבל אני חושבת שהמצב רוח מאוד השפיע.

ישנתי גרוע. קמתי באמצע הלילה עם כאב בטן מטורף, בגלל שאתמול הכנו לזניה וזאת הייתה ממש טעות לאכול ממנה (כנראה ההריון לא אוהב יותר מדי גבינה...).

קמתי בבוקר מבואסת קצת, וזה רק הלך והתגבר לאורך היום.
סוף סוף דיברתי עם עין כרם לגבי קורס הכנה ללידה. מסתבר שכבר אין מקומות לקורס הקרוב, אלא רק לקורס במרץ. נראה לי מאוחר וצפוף מדי ולא מתאים לי.
סיימתי את השיחה עם דמעות בעיניים וזה התגבר לאט לאט לבכי ממש.
היה לי בראש מה אני רוצה - לעשות שם קורס, ולבדוק לגבי מרכז הלידה הטבעית שם.
צריך עכשיו למצוא פיתרון אחר.
נזכרתי שיש אפשרות גם לקורס פרטי שם, וחשבתי שאולי זאת אופציה אבל בכיתי יותר מדי אז היה קשה לי להתקשר לבדוק.

הבכי רק התגבר וכבר לא ידעתי ממה אני בוכה בכלל.
הרגשתי שאין לי כוחות יותר, הכל מלחיץ ומפחדץיד ואני לא יודעת מה יהיה. וכל הזמן עולה בי פחד להגיע לקיסרי, ומרגישה שאין אף אחד שמתאים לי לדבר איתו על זה חוץ מבעלי (שלא מבין בזה כלום אבל מאוד מכיל ותומך בהכל. רק שהוא היה בעבודה ולא יכל לדבר).

וכל רגע פחד שמשהו יהיה לא בסדר עם פיציק. ומזל שהוא כל פעם כזאת מבין שצריך להרגיע אותי ומתחיל להשתולל כדי שאזכר שהוא ממש בסדר.

בסוף הצלחתי להתקשר. יש שם קטע מעצבן שמשאירים הודעה והיא חוזרת אח"כ. היא חזרה אליי וביררתי על הקורס הפרטי וחשבתי שאולי זה יותר יתאים לבעלי ואז הוא באמת התלהב מזה (מעדיף בלי זוגות נוספים).

אחרי זה לבעלי הייץה הפסקה אז דיברתי איתו, בכיתי לו בטלפון וזה קצת הרגיע אותי אבל לא לגמרי.
כל היום המשכתי ככה לדמוע. שמתי לי שירים ברקע, הרבה שולי רנד שהתחשק לי פתאום.
ועשיתי תשחצים בין הדמעות.

בצהריים הצלחתי להכין לי קצת אוכל וחזרתי למיטה לבכות...

אז עכשיו הסתכלתי בפייסבוק ומה מסתבר? שסוגרים את המרכז לידה טבעית בעין כרם בסוף החודש.
מה שאומר ששוב הכל משתנה לי ואני צריכה לחשוב מחדש מה אני רוצה.
אולי כן לבדוק על דולה. למרות שלא רציתי.
ובכלל ללכת לראות את החדרי לידה הרגילים בעין כרם.
ולקוות שהכל יהיה בסדר ורגוע וכמה שיותר טבעי ושרופאים לא ישגעו ויציקו לי כל הזמן. אוף אני כל כך לא אוהבת רופאים...

ואם אחליט על דולה אז אולי רק מפגש הכנה ללידה איתה ולא קורס בנוסף, לא יודעת כמה אני צריכה גם ככה כי אני קוראת די הרבה.
בעיקר רוצה שגם בכלי יהיה איתי וישמע את הדברים מבחוץ, ותהיה לו הזדמנות לשאול שאלות.

מרגישה שהכל עובר מהר מדי ומלחיץ מדי ורק רוצה להיות אחרי לדעת איך הכל התפתח וקרה.
חוסר הידיעה משגע אותי...

ומתה כבר לפגוש אותו ולראות אותו ולהריח אותו. למרות שיודעת גם שאני אתגעגע להרגיש אותו בועט ככה וזז כמו דג קטן.

[פלוני_אלמונית*]

וואו, פרח פרחוני...
מבינה נורא את חוסר הידיעה משגע אותי...
כשהיה לי איזה וירוס בטן באמצע ההריון של הגדולה, ייחלתי שאוכל להוציא אותה מהבטן לרגע, לראות שהכול בסדר ולהחזיר מהר פנימה.
וגם מיליוני התרחישים האפשריים ללידה, שאי אפשר לדעת איזה מהם יתממש.
השיעור שהיה לי בהריון/ לידה האחרונים היה עניין שכמובן ברור וידוע, ובכל זאת לא קל להפנים אותו (ועד עכשיו יש לי על מה לעבוד P-:): שאשתדל כמה שאני יכולה מצדי, והשאר יהיה נתון בידי שמיים, וככה זה. (כמובן שלא פשוט לדעת כמה אני יכולה מצדי, למשל). ולכן אולי כדאי להקדיש זמן, בעיקר בנקודות משבר, לתפילות/ לקריאת תהלים/ למדיטציה/ ליוגה/ לדמיונות חיוביים של הלידה/ להאזנה לשירים - דברים שאת עושה גם ככה, אבל אולי לזכור לראות בהם כלי שלך לבקש שגם מה שלא תלוי בך יצא לטוב ולמוטב.
@} @} @}

<תפילה>

[גוונים*]

אני בשוק שסוגרים את המרכז לידה טבעית!

[גוונים*]

פרח, איפה ראית שסוגרים? נכנסתי עכשיו לדף פייסבוק של הדסה ושל המרכז לידה טבעית ולא כתוב שם כלום על זה!
תוכלי להפנות אותי? אני מכירה לפחות עוד שתי הריוניות שמתכננות ללדת שם בחודשים הקרובים...

ובכלל ללכת לראות את החדרי לידה הרגילים בעין כרם.
כן, כדאי בלי קשר לכלום. וגם שמעתי שנפתחו עכשיו חדרי לידה חדשים ומצוינים בהדסה הר הצופים. אולי שווה לברר גם שם?


_מרגישה שהכל עובר מהר מדי ומלחיץ מדי ורק רוצה להיות אחרי לדעת איך הכל התפתח וקרה.
חוסר הידיעה משגע אותי..._
מאוד מאוד מזדהה... גם לי היה כל כך קשה ההריון הראשון. יצאתי מדעתי מהחוסר וודאות ומהדאגה ומהלבטים.
אין לי הרבה איך לעודד... צריך פשוט לעבור את זה. איכשהו. עם מה שעושה לך הכי טוב (גם תשחצים זה מצוין!)

בעיקר רוצה שגם בכלי יהיה איתי וישמע את הדברים מבחוץ, ותהיה לו הזדמנות לשאול שאלות.
בעיני חשוב מאוד מאוד מאוד. שווה לעשות אפילו אם זה רק בשבילו (ובטוח זה לא יהיה רק בשבילו, אלא גם את תקבלי מזה משהו)

[גוונים*]

סליחה על הודעה מברקית ולא זורמת, אני גמורה מעייפות.
חזקי ואמצי פרח@} יום עסל יום באסל, הלוואי שמחר יהיה טוב יותר!

[גוונים*]

תפילה, שלום!!!!

[פרח_בית*]

ממש תודה על התגובות.
צריכה את זה מאוד.

ייחלתי שאוכל להוציא אותה מהבטן לרגע, לראות שהכול בסדר ולהחזיר מהר פנימה.
ממש. לפעמים נראה לי שהוא גם מרגיש ככה ועוד רגע יוצא מדופן הבטן, ממש דוחף את עצמו בכוח ומרגישים את הטוסיק והרגל (משערת שזה מה שזה...).
היה לי חלום לפני יומיים, שהוא מצמיד את הפנים לבטן (מבפנים) ורואים את הצורה שלהן דרך הבטן. זה היה מאוד מיוחד ומהר חיפשתי מישהי שתצלם את זה כדי להראות לבעלי כי הוא לא היה לידי.

ולכן אולי כדאי להקדיש זמן, בעיקר בנקודות משבר, לתפילות/ לקריאת תהלים/ למדיטציה/ ליוגה/ לדמיונות חיוביים של הלידה/ להאזנה לשירים
אוף רק שכשקשה יותר קשה לי להביא את עצמי לעשות משהו בקשק לזה... יותר קל להישאר במסכנות.
מנסה לדמיין דברים טובים, אבל לאחרונה הרבה מרגישה שאני בחוסר אמונה שהגוף שלי יצליח ללדת. אומרים שהגוף יודע. אבל מרגיש לי שאצלי זה לא תקף. וברגע האחרון הכל יסתבך וממש מפחדת להאמין אחרת כדי לא להתאכזב...

זה קשור גם לזה שמרגישה שאין לי אף אחת שאני מרגישה בנוח לדבר על הכל. כי כולן סביבי כמו שכתבתי בראש אחר. כלומר לא נגד טבעי, אבל כן רואות את זה כ-אם מצליח יופי ואם לא אז לא סוף העולם. המון קיסרי ובספק אם מישהי מהקרובות לי הייתה ב0 הפרדה.
כמובן שבטח אני מכירה גם נשים שילדו טבעי וכו, אבל לא מספיק קרובות בשביל שבכלל אפתח איתן שיחה על זה (כדי לבדוק איך ילדו). מרגישה שאני ביישנית מדי ומדברת רק עם מי שמרגישה ממש ממש בנוח. ולצערי כל אלה סביבי ילדו בעיקר בקיסרי...

למשל לגבי 0 הפרדה, משערת שיבינו שאני רוצה להיות עם התינוק, אבל לא נראה לי שאף אחת למשל חושבת שזה סוף העולם להיפרד לאיזה שעה אחרי הלידה אם צריך מסיבה כלשהי ושבעלי יהיה איתו בבדיקות. ולי זה מרגיש כמו משהו שיפרק אותי לגמרי, כי אני כל כך רגילה להרגיש אותו כל רגע.
אפילו לא מנסה להיכנס לשיחות כאלה כי לא מתחשק לי לשמוע משפטים שירגיזו אותי.

וגם, לפעמים מרגישה שלא עושה מספיק יוגה למשל. קצת נותנת לגוף להתנוון כי אין לי כוח להזיז אותו. ולא יוצאת מספיק החוצה כי קר. למרות שלפעמים מרגישה צורך, בסוף מוותרת ונשארת במיטה כי ככה הכי נוח.
לפחות מבחינת אוכל כן מצליחה לאכול נורמלי לאחרונה. ושותה מספיק ומקפידה על הברזל ובי 12.
ומשמיעה לו קצת מוזיקה שהוא אוהב מדי פעם.

[פרח_בית*]

לגבי עין כרם, הבנתי שהם פירסמו בדף שלהם ןאז מחקו את זה.
ראיתי את זה בקבוצה של לידה טבעית, קישרו לפוסט שהיה בדף לפני המחיקה, וגם למה שכתבה אחת המיילדות אצלה בדף.

לגבי הר הצופים, ראיתי באמת שפתחו חדרי לידה חדשים פעם אחרונה שהיינו אצל הרופא. נראה מבריק ויפה.
אבל לא סגורה על עניין האשפוז שם, לפי מה שקראתי צריך יותר לדרוש 0 הפרדה וכאלה, הם לא בהכרח מעודדים את זה (קראתי סיפורים כאלה וכאלה). ולא בטוחה שבגלל שפתחו חדרי לידה חדשים שינו משהו גם במחלקת יולדות... מבחינת גישה של הצוות.

קראתי עכשיו המלצות על סנט גוזף. אולי נלך לראות גם שם. מהסיפורים נשמע ממש טוב. הדבר היחיד שבנות כתבו זה עניין השפה (דוברים רק אנגלית או ערבית) וזה לא כזה מפריע לי.
והדת, אבל דווקא התמונות של הנזירות עשו לי חשק.

[פרח_בית*]

סליחה על הודעה מברקית ולא זורמת, אני גמורה מעייפות.
גוונים התגובה ממש אחלה
ולילה טוב!

ותפילה, ממש כיף שקפצת!!

[פרח_בית*]

ןמכזרתי בסיפור על הפרה שהמליטה אז אניח אותו פה.
יש לי הרגשה שהוא מאוד השפיע על איך אני רואה את אחרי הלידה ולמה חשוב לי כל כך שלא ייקחו את פיציק רחוק ממני אפילו לרגע (נראה לי שאם אני אגיד אץ זה למישהו בחיים האמיתיים יחשבו שאני משוגעת...)

לפני שנה-שנתיים ראיתי המלטה של פרה.
ההמלטה עצמה הייתה מאוד התערבותית, נראה לי קשרו את העגל ומשכו קצת החוצה, לא זוכרת בדיוק.
דווקא החלק של אחרי היה יותר משמעותי עבורי.
הזיזו את הפרה והעגל הצידה, שיהיו רחוקים קצת משאר הפרות ברפת.
העגל שכב והפרה ליקקה אותו. הוא ניסה להעמד שוב ושוב וכל הזמן נפל (זה לקח המון! זמן. לא ייאמן כמה תושיה הייתה לו...). כל הזמן הזה אמא שלו לא עזרה לו, רק ליקקה אותו. אולי הוא ניסה קצת לינוק.
לידם עמדה פרה נוספת. כנראה הדולה שלה.
כל תפקידה היה להשגיח. היא לא התערבה, אבל כל פעם שפרה אחרת התקרבה קצת היא הזיזה אותה.
נתנה לפרה ולעגל החדש זמן להיות יחד.

אני הסתכלתי מוקסמת.
וכל הזמן ישב לי בראש, שאיזה מסכנים הם, כי תכף הם ייפרדו. ככה זה ברפת, נותנים להם קצת זמן להיות יחד ואז לוקחים את העגל לאיזור של העגלים. מאכילים אותו מבקבוק וזהו... האמא נשארת לבד...

זאת הייתה מחשבה נוראית מבחינתי...

הדבר שהכי מחזק אותי לדמיין זה את הרגעים שאחרי הלידה. כשפיציק עליי, מנסה לינוק או סתם מתכרבל. לראות את הפנים המתוקות שלו.

[פרח_בית*]

קצת חזר הכאב בטן... ממש מבאס, חשבתי שנפתרתי ממנו.
אם זה ימשיך או יתגבר אולי אלך לעשות מוניטור (בקופ"ח עשו רק אולטרסאונד. ורק אח"כ הבנתי שעדיף גם מוניטור כדי לוודא שאין צירים. כנראה אין להם שם...).

מה שכן, אמרו שהכי חשוב זה לעקוב אחרי תנועות, וזה לפחות משהו שלא חסר ממנו. הוא זז פה מלא וכל רגע מכאיב לי במותן (לא יודעת מה יש לו ממותן ימין שלי, הוא ממש אוהב להידחס שם...)

[פלוני_אלמונית*]

יותר קל להישאר במסכנות.
אה, בטח, מכירה גם את זה טוב למדי.
אבל הקטע שאת יכולה להתפלל (או לשיר או מה שלא יהיה) גם מתוך אומללות. יצא לי לא פעם בחיים לקרוא בשיא הכוונה ותחושת המצוקה למשל את תהלים ק"ל = "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" וכו'. אף אחד לא יחליט חוץ ממך מתי להשתחרר מהחששות או מהעצב. ואולי תחושי הקלה לאחר מעשה.

אני בחוסר אמונה שהגוף שלי יצליח ללדת. אומרים שהגוף יודע. אבל מרגיש לי שאצלי זה לא תקף.
אחותי ילדה לפני כחודש. הלידה שלה התחילה בירידת מים כמו כל הלידות שלי, וגם אצלה לא התפתחו צירים, כמו שקרה אצלי ברוב המקרים, אלא שאצלה חלפו 48 שעות מתחילת ירידת המים עד הלידה בשעה טובה. העניין הוא שבסוף התינוק יצא. אין דבר כזה שהגוף לא יודע. למה שהוא לא יֵדע? אולי תיאלצי להסכין עם התערבויות מסוימות, אולי ובעז"ה לא תצטרכי (וככה אני מדמיינת את הלידה שלך - הכי טבעית שיש), אבל בסוף תלדי. מה האחוזים של קיסריים לא מתוכננים?

כמובן שבטח אני מכירה גם נשים שילדו טבעי וכו, אבל לא מספיק קרובות בשביל שבכלל אפתח איתן שיחה על זה (כדי לבדוק איך ילדו).
אם זה עוזר - אוכל לשלוח לך למייל שני סיפורי לידה שלי שהעליתי גם לאתר, אבל עכשיו בדקתי וראיתי שמאחד נשמט קטע והאחר נמחק לגמרי ונותרו רק התגובות.
ואשמח גם להתכתב אתך במייל, אם זה יתרום.

קצת חזר הכאב בטן... ממש מבאס
באסה. אולי באמת "צירצורים". מקווה שזה יותר בגנון של גזים ושיסתדר מעצמו בקרוב.

ותפילה, ממש כיף שקפצת!!
אני פה יותר ממה שזה נראה...

תפילה, שלום!!!!
שלום, גוונים יקרה.

<תפילה>

[פלוני_אלמונית*]

היה לי חלום לפני יומיים, שהוא מצמיד את הפנים לבטן (מבפנים) ורואים את הצורה שלהן דרך הבטן.
אוי! פתאום כשקראתי את זה נזכרתי שגם לי היה חלום דומה באחד ההריונות שלי. נחמד!

אומרים שהגוף יודע
נו, באמת, המשפט הזה הוא כזה קלישאתי.
אוף, כתבתי כמה מילים על זה ומחקתי, כי לא הצלחתי לבטא את עצמי לשביעות רצוני...
לידה זה לא כמו ללמוד ללכת. לידה היא הליך מסובך ומורכב! ברור שישנן נשים שאצלן זה הולך יותר חלק, וההפך, ולפעמים ישנם גם הבדלים בין לידה ללידה אצל אותה אישה. ככה זה.
את לא יכולה לדעת איך זה יהיה אצלך.
את יכולה ללמוד על לידות, ללמוד על מקומות ועל גישות ועל רופאים ומילדות, ובעיקר לנסות לא לתת לפחד ולדאגה להשתלט.

_אם זה עוזר - אוכל לשלוח לך למייל שני סיפורי לידה שלי
ואשמח גם להתכתב אתך במייל, אם זה יתרום._
מציעה גם את עצמי.

איזה מסכנים הם, כי תכף הם ייפרדו. ככה זה ברפת
אוי......... שובר את הלב.
אני עבדתי תקופה בדיר כבשים, גם שם הם הופרדו מיד או קצת אחרי הלידה, ואפשר היה לשמוע את האמהות זועקות לתינוקות שלהן, ואלה היו פועים בחזרה. בררר... מזעזע. אמאל'ה.
התינוקיות בבתי החולים הן דבר כל כך כל כך כל כך הזוי. פשוט לא יאמן.

אפילו לא מנסה להיכנס לשיחות כאלה כי לא מתחשק לי לשמוע משפטים שירגיזו אותי.
גישה מעולה.

הדבר שהכי מחזק אותי לדמיין זה את הרגעים שאחרי הלידה. כשפיציק עליי, מנסה לינוק או סתם מתכרבל. לראות את הפנים המתוקות שלו.
הו! זה בדיוק ה-דבר לדמיין! איזה כיף לך! עוד קצת אורך רוח והתמונה תהפוך למציאות (קל לי להגיד כרגע בלי תינוק בבטן...).

_קצת חזר הכאב בטן... ממש מבאס, חשבתי שנפתרתי ממנו.
אם זה ימשיך או יתגבר אולי אלך לעשות מוניטור (בקופ"ח עשו רק אולטרסאונד._
באמת מבאס. סתם כי מבאס...
תכלס, לא הבנתי למה לא שלחו אותך מיד למוניטור (וגם כתבתי לך אתמול, אבל מיד מחקתי, כי מי אני שאעוץ כאלה עצות...).

מקווה שעובר עליך לילה טוב, ושיהיה יום נעים וקליל מחר.
<ליאור>

[אוליב*]

זה קשור גם לזה שמרגישה שאין לי אף אחת שאני מרגישה בנוח לדבר על הכל. כי כולן סביבי כמו שכתבתי בראש אחר. כלומר לא נגד טבעי, אבל כן רואות את זה כ-אם מצליח יופי ואם לא אז לא סוף העולם. המון קיסרי ובספק אם מישהי מהקרובות לי הייתה ב0 הפרדה.
הי פרח, אולי את רוצה לדבר או להתכתב איתי?

גוונים, גם אני ראיתי בפייסבוק שסוגרים את מרכז הלידה הטבעי בעין כרם. אני לא יודעת מה הסיבה לכך, אבל מקווה שזה לא יעלם אלא פשוט יהיה זמין גם ללא תשלום על בסיס מקום פנוי כמו שמקובל בבתי חולים אחרים.
פרח, אם זה מעודד, אני ילדתי שתי לידות "טבעיות" (קשה לי קצת עם המינוח הזה, אבל הכוונה ללידות פעילות, תנועתיות, ללא משככים או מזרזים כימיים) בחדרים רגילים בהדסה עין כרם עם הרבה שיתוף פעולה ועידוד מהצוות, במיוחד בלידה האחרונה שבה הייתה לי מיילדת נהדרת, רגועה ומאוד בגישה של לידה פעילה.
פרח, מאוד מבינה את החששות והחרדות. נורא קשה שאין דרך באמת לדעת מה יהיה. אני הרגשתי ככה בשתי הלידות ובמיוחד לגבי האפס הפרדה, פשוט הרגשתי שאני לא אעמוד בפרידה מהתינוק וחששתי מזה נורא ולא הפסקתי לחשוב על זה.
לגבי סנט ג'וזף, יש לי חברה שילדה שם ואני יכולה לקשר ביניכן אם את רוצה. הייתה לה חוויה מאוד טובה.

[פרח_בית*]

אז בלילה ישנתי טוב, 4 שעות...
לפחות לא התעוררתי מחלום עצבני ועם לסת כואבת (אתמול התעוררתי מחלום שאני צועקת את בעלי ומגרשת אותו מהבית וסוגרת אחריו את הדלת...).
לקח לי 3 שעות להירדם חזרה... ואז ישנתי עוד איזה שעתיים.

תכננתי שנלך בבוקר למוניטור, התקשרתי לקופ"ח ואמרן שאפשר להגיע עד 10 ורבע.
אבל בבוקר לא היו כאבים, והרופא שלי אמר שאם יש צירים יראו רק בזמן הכאב. אז החלטנו לא ללכת. וכמובן שאחרי חצי שעה התחיל לכאוב קצת והיה כבר מאוחר לצאת מהבית... כנראה שיותר מאוחר אם יכאב נלך פשוט לבי"ח (כרגע זה כאב חלש עמום כזה, בערב בד"כ יותר מורגש).

תכלס, לא הבנתי למה לא שלחו אותך מיד למוניטור (וגם כתבתי לך אתמול, אבל מיד מחקתי, כי מי אני שאעוץ כאלה עצות...).
תעוצי!
כשהייתי בקופ"ח לא ידעתי שצריך מוניטור, והם לא אמרו על זה כלום...
רק אחותי אמרה לי אחרי זה, ואז הבנתי שזה פשוט כי אין להם שם. די דבילי שלא הציעו לי ללכת לבדוק במקום אחר. במקום זה הרופא הציע כדורים שהיו גורמים לזה שלא יהיה כאב... נראה לי קצת אידיוטי כי אם זה באמת צירים לא עדיף שארגיש את זה ואלך לבדוק? מאשר לקחת כדור ולא להרגיש כלום.. גישה מוזרה של רופאים.
גם הרופא שלי לא אמר ללכת למוניטור, רק אחרי ששאלתי אותו אמר שאפשר.

[פרח_בית*]

אין דבר כזה שהגוף לא יודע. למה שהוא לא יֵדע? אולי תיאלצי להסכין עם התערבויות מסוימות, אולי ובעז"ה לא תצטרכי (וככה אני מדמיינת את הלידה שלך - הכי טבעית שיש), אבל בסוף תלדי. מה האחוזים של קיסריים לא מתוכננים?
לא יודע למה שלא יידע, מן חוסר אמונה שיש לי בו. סומכת על התינוק שפשוט יזנק החוצה...
לא רוצה התערבויות, כי יודעת כמה כל מיני דברים חיצוניים כאלה משפיעים עליי לרעה.. אבל כמובן שיודעת שאם יהיה צורך אצטרך להתגמש.
רק איך אדע מתי הצורך אמיתי ומתי לחץ של רופאים? (שמציעים כדור על כל דבר ולא מבינים מה יש לי נגד זה... כמו אחרי הצילום רחם, שלא שאלו אם אני רוצה כדור, אלא איזה כדור אני לוקחת...).

רוב מי שאני מכירה אחרי קיסרי (במשפחה שלי זו ה-שיטה ללדת...) לא הגיעו לקיסרי חירום, אלא מסיבות שונות לקיסרי מתוכנן (לא כי הן רצו, אלא בגלל עניינים רפואיים שונים, שכמובן שאני לא יודעת אם כולם היו הכרחיים או רק ליתר ביטחון כזה של רופאים).
אם אדע מראש שאצטרך להגיע לקיסרי (הלוואי הלוואי שלא), אחפש בית חולים שמאפשר לפחות מינימום הפרדה, אפילו אם אצטרך לנסוע רחוק בשביל זה.

בונה על זה שהתינוק יצליח לצאת, הוא מהיר ותזזיתי ונראה לי שירצה לקפוץ החוצה.
אני נולדתי בלידה רגילה ודי קלה לפי מה שאני יודעת (אנסה לתחקר יותר את אמא שלי).
בעלי נולד בלידה מהירה, יצא חצי שעה אחרי שהגיעה לבית חולים (בדיוק בסופ"ש אמא שלו סיפרה לי קצת על הלידות שלה, מאוד כללי ולא הכל ברור אבל אמרה שהוא הלידה הכי קלה שהייתה לה).
אז אולי התינוק גם יזרום על מן מהלך לידה פשוט שכזה... אני מדברת איתו על זה לפעמים, מנסה לשכנע...

[פרח_בית*]

התינוקיות בבתי החולים הן דבר כל כך כל כך כל כך הזוי. פשוט לא יאמן.
אני חושבת שעד השנים האחרונות שאני קוראת פה, זה היה נראה לי ממש רגיל. לא ממש חשבתי שיש אופציה אחרת...
כלומר לא נראה לי שממש חשבתי על זה, אבל פתאים זה נראה לי ממש הזוי, להשאיר תינוק שרק נולד לבד בתינוקייה..
אפילו בגיל שנתיים קשה לי לראות אותם 10 ילדים בגן על 2 גננות... (למרות שהשנה התמזל, מזלי והגן הצמוד אלינו זה הגן עם הגננת המקסימה, והילדים כמעט ולא בוכים וכל הזמן מחבקים אותם. זה ממש כיף לראות. אחרי שנה שעברה שהשתגעתי כבר מהבכי...והם אותם כמות ילדים על אותה כמות צוות)

לפעמים נראה לי שהוא חיכה עד שאפס הפרדה יהפוך למשהו יחסית נורמטיבי בארץ כדי להגיע (אני כל הזמן מנסה לשכנע את עצמי בדברים הטובים שקרו בכל שנות ההמתנה האלה, שלא ירגיש לגמרי מיותר...).

_אפילו לא מנסה להיכנס לשיחות כאלה כי לא מתחשק לי לשמוע משפטים שירגיזו אותי.
גישה מעולה._
בדיוק בעלי אמר לי שדיבר אתמול עם חבר, ואמר לו שהתבאסתי שסוגרים את החדר לידה הטבעי. והחבר ענה - מה באמת? היא רוצה לידה טבעית? למה??.
אישתו אחרי 2 לידות, כנראה עם אפידורל (אף פעם לא דיברתי איתה על זה) .
לא הפריע לי כשהוא סיפר לי, אבל אלה בדיוק סוג השיחות שאני לא מעוניית לקחת בהן חלק, ובגלל זה לא מדברת על זה עם אף אחד... אין לי בעיה שהוא ידבר על זה עם אנשים.

הוא גם שאל אותי מה זה שמן פינראום, כי החבר אמר לו שזה עזר לאישתו בלידה.
בעיקר הצחיק אותי שעל זה הם דיברו אתמול כשישבו על בירה אפילו אני לא מדברת על זה עם חברות.


תפילה, ליאור ואוליב, אשמח לסיפורי לידה ושיתופים במייל
בינתיים אני קוראת המון בפייסבוק ומרגישה שזה עוזר לי. אבל ממש לא מרגישה בנוח לכתוב או לשאול שם שאלות.

[פרח_בית*]

אם זה מעודד, אני ילדתי שתי לידות "טבעיות" (קשה לי קצת עם המינוח הזה, אבל הכוונה ללידות פעילות, תנועתיות, ללא משככים או מזרזים כימיים) בחדרים רגילים בהדסה עין כרם עם הרבה שיתוף פעולה ועידוד מהצוות, במיוחד בלידה האחרונה שבה הייתה לי מיילדת נהדרת, רגועה ומאוד בגישה של לידה פעילה.
כן אני קוראת הרבה סיפורים טובים משם.
אני באמת צריכה להתגבר כבר על החשש שלי וללכת לשם לראות.
יש לי איזו תקיעות אם לעשות דברים כאלה. קל לי לקרוא מלא, אבל בפועל - לקבוע וללכת, זה יותר קשה לי...
כנ"ל לגבי לדבר עם דולות (כדי להחליט אם אני רוצה בכלל). ולהתקשר ליועצת הנקה לקבוע פגישה מראש.

אולי היום אם נלך לבי"ח למוניטור נלך לעין כרם ואז תהיה לי הזדמנות לראות קצת את המקום. האמת שזה הבי"ח שאני הכי פחות מכירה בירושלים...

למרות שסנט גוזף פתאום נשמע לי אופציה ממש טובה, ואני ממש מחכה ללכת לראות שם. כנראה נלך בסופ"ש הבא, אמצע השבוע בבוקר בעייתי לנו, ומחר יש לנו משהו משפחתי.
ממה שקראתי יש שם הרגשה מאוד טובה מצד הצוות, מבחינת כבוד והתחשבות באישה. וגם אחרי הלידה, מאוד מעודדים להישאר עם התינוק והנקה וכו. וזה מה שהכי משמעותי לי, שלא ארגיש צורך להתעקש מול הרופאים.
בעין כרם מה שקצת מדאיג אותי זה המצב שגוונים תיארה, שאין מקום במחלקה ג ואז צריך לחכות לשחרורים בישיבה בתינוקייה. נראה לי שזה יתיש אותי אחרי לידה וזה לא משהו שהם יכולים להתחייב אליו מראש.
ואני לא יודעת באיזה שעה תהיה הלידה... קראתי על מישהי שישבה שם ממש כל הלילה, ועל עוד מישהי שהרגישה לא טוב אז בסוף השאירה אץ התינוק והלכה לנוח בחדר..
אם בכל מחלקה שם היה אפשר להיות עם התניוק בחדר בלילה אני חושבת שזה היה מרגיע אותי.


מרגישה גם שממש הייתי רוצה כבר להתחיל לארגן את הבית והדברים לתינוק, ממש יש לי חשק.
אבל מפחדת שזה מוקדם מדי. משהו כמו עין הרע... שלא יראה שהכל מוכן ויחליט לבוא מוקדם...
רוצה לקנות שידת החתלה (ראיתי בפייסבוק יד שנייה בגדול שמתאים לנו, צריך פה גודל די ספציפי. וגם רוצה עיצוב מאוד פשוט וצבע שמנת ולא לבן...). מתלבטת אם כבר לקנות או לחכות בתקווה שיפרסמו עוד אחת כזאת (אני רואה שיש מדי פעם אבל לא המון).
ולבדוק כבר את המיטת תינוק שיש לנו כי אם היא לא תתאים להיצמד אחפש מיטחברת יד שנייה.
ויש קצת דברים שאני ורצה להזמין באינטרנט ואז צריך מראש כי ייקח לזה זמן להגיע...
דווקא בגדים וכאלה פחות מרגיש לי שצריכה שיהיו פה כרגע. יותר הדברים שצריך למצוא להם מקום בבית ולעשות שינויים במרחב. לראות איך הכל נכנס ומסתדר.
וגם רוצה למיין ולסדר עוד כמה פינות וגם את המחסן (שחצי, ממנו צריך ללכת לפח...) וכל הזמן דוחה את זה.

[פלוני_אלמונית*]

פרח, מה שלומך?

אפילו אני לא מדברת על זה עם חברות.
מצחיקות, אז על מה אתן מדברות?!

לי איכשהו נשמע שעדיף להתמקד במחלקות נחמדות, על פני חדרי לידה חביבים.
אני ממש לא ממעיטה בערכה של לידה רגועה, בלי רופאים על הראש ומכשירים והתערבויות וכ'ו, מצד שני תמיכה בהנקה וסביבה רגועה ונחמדה זו תרומה לא פחות חשובה להקלה על התחלת החיים החדשים.
אבל, כאמור, לא ילדתי בישראל (וגם יולדת בקלות, למזלי הטוב).
ומצד שלישי, אם הכל הלך בסדר, אז את יכולה פשוט לשחרר את עצמך, להפרד בידידות מהאחיות, ולנסוע הביתה. הכי טוב...

<ליאור>

[פרח_בית*]

הכאבים כמובן החליטו להופיע רק ב10 בלילה.
זה אחרי שאתמול והיום היו לי קצת סחרחורות ובחילות, אבל לא ממש כאבים. בבוקר היו טיפה ועברו.

אז הלכנו לבי"ח לעשות מוניטור.
כבר מהבית היה ממש מעצבן, התעצבנתי על בעלי, לא רציתי ללכת בכלל והרגשתי שזה יהיה סתם. הוא היה בלי מצב רוח בלי קשר (היה יום מעצבן בכלליות, משהו במשפחה שגרם למתחים). רק רצה לנוח והרגשתי שהוא לא מצליח להכיל אותי. המצבי רוח לאחרונה משתגעים גם ככה אז לא יכולתי אני להכיל אותו וזה יצא גרוע..

בסוף החלטנו ללכת.
מאוד חששתי שנגיע לשם ובכלל לא יכאב לי, ולא יראו כלום במוניטור וייצא שהלכנו סתם. חששתי מהתגובה של האחיות (שמה באנו בלי סיבה), וגם מהמתח עם בעלי, וגם מהבית חולים ובעצם מהכל.
יצא שקיוויתי שיכאב לי, ואולי אפילו שיראו איזה צירים במוניטור, סתם כדי שלא ארגיש משוגעת... למרות שהייתי בספק שיראו משהו.

בכניסה לבי"ח הסתבכנו, אני גם ככה לא מכירה אותו יותר מדי (למרות שכן הייתי בו בעבר, אבל באיזור אחר שלו), ובנוסף הכל שם בשיפוצים. חבר הסביר לנו איפה זה אבל לא הבנו איפה לחנות ואיפה הכניסה לבניין וגם בתוך הבניין הסתובבנו קצת עד שמצאנו ואני כבר הייתי מיואשת ופשוט התיישבתי על הריצפה באמצע הלובי ואמרתי שאני רוצה הביתה.
בסוף בעלי הלך לחפש את החדרי לידה ובא לקרוא לי.
הגענו, בכניסה לחדר ישבו כמה אחיות ודיברו, והיו כמה זוגות שלא היה לי ברור אם הם מחכים להיכנס או שכבר היו שם קודם. היה לי לא ברור אם להיכנס לחדר או לחכות בחוץ, אם הן באמצע או שאפשר להפריע... וגם הרגשתי מוזר כשכולן בצירים ואני סתם עומדת ומחכה בצד...

בסוף התייחסה אליי מישהי, שלחה את בעלי להירשם במיון והכניסה אותי מאחורי הוילון וחיברה למוניטור. אחריה נכנסה מישהי אחרת לשאול שאלות.
הייתה הזויה ביותר, לא יודעת אם הייתה עייפה במיוחד או מה, אבל שאלה כל שאלה לפחות 5 פעמים...
אם יש לי תיק מעקב הריון (לא הבאתי), ואם הקודמת עשתה לי בדיקת שתן (לא, אבל עשיתי לפני כמה ימים תרבית. אבל מסתבר שהם חייבים אחת שעשיתי פה). ואז עוד כמה שאלות , ועוד פעמיים אם יש לי פה תיק מעקב הריון. ואם הבדיקות שתן שהיא עשתה לי יצאו תקינות (אבל היא לא עשתה...). ואמרתי שלקחתי קלקסן , היא כתבה את זה ואז שאלה אם לקחתי קלקסן. ואם יש תיק מעקב הריון.
התאפקתי לא לצחוק לה בפרצוף...
את כל זה היא מקלידה במחשב, ומקפידה לשאול כל שאלה שוב ושוב. למרות שזה כתוב לה כרגע מול העיניים.

פיציק השתולל ממש בזמן ששכבתי שם, חשבתי שבסוף הבעיטות שלו יפילו את המוניטור כי הוא ממש הקפיץ את כל הבטן.

המוניטור יצא תקין, אין צירים.
גם השתן (בסוף עשיתי כדי לא לבאס אותה...).
גם לחץ דם וחום.

ואז - חכו לרופא.
שיעשה לי אולטרסאונד. שאני לא רוצה כי עשיתי לפני יומיים.
אבל חייבים לחכות. שעה בערך כי יש מישהי בפנים.

למה??
אם לא נחכה נשלם הרבה...
חיכינו.
סבלתי. כמעט נרדמתי על הכיסאות בחוץ.
רציתי כבר לחנוק מישהו.
ואם אפשר לא ללדת אף פעם רק כדי שלא אצטרך לחזור על הסיוט הזה עם השאלות והלחכות.
הטריד אותי אפילו יותר מהצעקות והכאבים של כל הנשים שהיו מסביב (לזה דווקא הייתי מוכנה. לבעלי לעומת זאת היה קשה לשמוע) .

בסוף נכנסתי לרופא. שאל עוד פעם את השאלות.
בהתחלה עצבן אותי (הייתי עצבנית וגם הוא בגלל מי שהייתה קודם כנראה). בהמשך היה יותר נורמלי.
למרות שהייתי נחושה לא לעשות שוב אולטרסאונד היא שכנע אותי לעשות, כי אם בימים אחרונים היו צירים אולי הוא התקצר מאז הבדיקה הקודמת ביום שלישי.
בדק, לקח הרבה זמן עד שהצליח לקלוט את הצוואר ובסוף יצא אותו אורך כמו פעם שעברה.

אמר לנוח, כמובן לשתות. כתב המלצה ל 5 ימי מנוחה בבית (שאל כמה אני רוצה, הציע 5).
הלכתי לאחיות עם הדף שהוא הדפיס. האחות ההזויה אמרה "בואי אני אנחה אותך" ואז פשוט הקריאה את ההנחיות שהוא כתב. מהדף שכרגע נתתי לה. כאילו לא יכולתי לקרוא את זה לבד.
טוב שחיכיתי בשביל זה...

בגדול כרגיל, הכל בסדר ואני עדיין לא מרגישה טוב.
אנוח, למרות שזה לא באמת עוזר.. רק שאיו לי כוח לעשות כלום גם ככה. וגם מפחדת לנהוג כרגע עם הסחרחורות האלה... הן באות פתאום.

לפחות אמא שלי תהיה רגועה, מסתבר שהיא ממש דאגה כל השבוע ולא ידעתי עד כמה. דודה שלי אמרה לי היום שכל השבוע אמא שלי אומרת לה כמה היא דואגת.
לי היא רק אמרה "אולי כדאי שתלכי לבדוק, כדי שתהיי רגועה".
מסתבר שהתכוונה "כדי שאני אהיה רגועה"...

עדיין קצת עצבנית וחסרת מנוחה. לא יודעת איך ארדם ככה.

[פרח_בית*]

מצחיקות, אז על מה אתן מדברות?!
האמת, אני לא מדברת עם חברות יותר מדי לאחרונה. או אם אף אחד... כי אני די במצב של להיות לבד ושיעזבו אותי.
חברה אחת טובה עברה קיסרי מתוכנן. חברות אחרות רובן בלי ילדים ואלו שכן לא דיברתי איתן הרבה זמן (עוד מההתרחקות בזמן הטיפולים...).
מי שאני כן מדברת איתה זה בעיקר חברות מהעבודה. הקרובות יותר בלי ילדים, אז השיחות הן או על עבודה או על דברים קונקרטיים (יותר על מה קורה כרגע, איך אני מרגישה פיזית וכאלה, ופחות על הלידה והחששות ממנה). ודווקא לאלו בעבודה שכן עם ילדים אני פחות קרובה אז פחות מרגישה בנוח לדבר על הנושא בכלל.
עם אלו שעכשיו בהריון יצא לי לדבר על ההריון עצמו (בדיקות, התמודדות וכאלה), אבל לא על הלידה.

חברה אחת מתחילה בירור פוריות, ודווקא איתה כיף לי לדבר כי מרגישה שיש לי מה לתרום, שסוף סוף יש שימוש לכל הידע שצברתי בשנים האחרונות...
כמובן שאני מאוד מקווה שהם לא יצטרכו להשתמש בו... אבל לפחות בינתיים כשהיא צריכה לפגוש רופאים וכאלה אני יכולה לעזור לה.
בהתחלה חששתי שאולי אני קצת חופרת לה יותר מדי, אבל אז היא אמרה שזה מאוד עזר לה אז אני מרגישה יותר בנוח.
מה שכן, פתאום קלטתי שיכול להיות מצב שהם יצליחו להיכנס להריון לבד, ואני ימשיך לשאול או לדבר על זה, ולה זה כבר לא יתאים, אבל היא עוד לא תרצה לספר לי.
אז אמרתי לה שכדי להימנע מזה אני לא מעלה את זה מעצמי, ושהיא מוזמנת ממש בכיף לשתף ולשאול מתי שבא לה.

בגדול, מאוד קשה לי לדבר על הלידה והעתיד בכלל עם אנשים אחרים. צותאץ שיותר קל לי לדבר על ענייני היום יום, מאשר על הדברים שבאמת מטרידים אותי (עליהם אני מדברת רק עם בעלי ועם אמא שלי). בגלל זה כותבת פה כל כך הרבה...


מצד שני תמיכה בהנקה וסביבה רגועה ונחמדה זו תרומה לא פחות חשובה להקלה על התחלת החיים החדשים.
בהחלט. ממה שהבנתי גם בעין כרם במחלקה של הביות מלא, וגם בסנט גוזף, זה המצב. מאוד מעודדים הנקה ומשתדלים לתמוך וכו.

מה שכן, אחרי הביקור היום דווקא אני חוששת מהשלב הראשוני של הלידה. אם יהיה זמן ארוך של צירים שאצטרך להעביר במקום שירגיש לי לחוץ ולא נעים. אני חושבת שזה יהיה לי מאוד קשה, גם אם אחרי זה הלידה עצמה והאשפוז יהיו טובים. אז זה גם שיקול חשוב (כמובן שיש סיכוי שאכנס לחדר לידה צ'יק צ'ק, אבל מי מבטיח לי שאצליח לזהות נכון ולא להגיע מוקדם מדי לבי"ח?...)

[דו_כיפת*]

פרח מקסימה,
לצערי קצרה בזמן, אז לא אתייחס דבר דבר,
רק רוצה לשלוח לך ענק, ולהגיד שממש כיף לעקוב אחריך!
את מרגשת והמסע שלכם... וואואו.

יכולה רק להגיד לך שמידי פעם את מזכירה לי אותי ואותנו (לקפוץ באמצע הלילה לבית חולים כדי לראות שהכל בסדר...)
ואת הפחדים שלי (אני לא בטוחה האם הגוף שלי יודע ללדת. אצלי הגדילה לעשות הרופאה שליוותה אותנו כשגם אמרה זאת בקול, שאנחנו למעשה לא יודעים האם הגוף שלי יודע ללדת. בררר...עד עכשיו יש לי צמרמורת מרוב פחד).
וגם אני לא דיברתי כמעט על הלידה, אבל חפרתי פה בהמון דפים.... ולקח לי זמן להתחיל. וכשהתחלתי, לא יכולתי להפסיק...

רציתי להגיד לך ששום דבר לא מוקדם/ מאוחר מידי, אין באמת כללים, לכי עם הלב ועם מה שמרגיש לך.
אני התחלתי מאוחר לחפש דולה, כי לפני כן לא הייתי בשלה, וערכתי ראיונות טלפוניים לכמה דולות, עד שהגעתי לאחת שהתאימה לנו ואנחנו לה.
ובסוף היתה לידה מקסימה...

הכל בסדר: גם הכאבים, והפחד, והלחץ, והחששות. אני חושבת שזה מאפיין ידוע של הריונות שכללו התערבות רפואית, אבל לא בטוחה שרק.

שולחת לך ו@} @} @]
תמשיכי לשתף!!!

[פרח_בית*]

דוכיפת ממש תודה על מה שכתבת. זה עשה לי ממש טוב לקרוא.

אצלי הגדילה לעשות הרופאה שליוותה אותנו כשגם אמרה זאת בקול, שאנחנו למעשה לא יודעים האם הגוף שלי יודע ללדת.
אוי איזה דבר נורא להגיד.

וגם אני לא דיברתי כמעט על הלידה, אבל חפרתי פה בהמון דפים.... ולקח לי זמן להתחיל. וכשהתחלתי, לא יכולתי להפסיק...
יש לי הרגשה, שאחרי הלידה אני אדבר עליה הרבה. אבל כרגע, לדבר על הלא ידוע זה קשה לי. במיוחד כשאני יודעת שהגישה שלי שונה משל אנשים סביבי.
גם בתקופת הטיפולים, בהתחלה שמרתי הכל בפנים ולא דיברתי בכלל. ובשלב מסויים זה נפתח והתחלתי לדבר עם כולם על הכל. עכשיו אני יכולה לדבר על זה ממש בחופשיות עם כל מי שאיכשהו זה עולה מולו.
האמת שתמיד היה לי מן זמן עיבוד ארוך כזה..
בתיכון למשל, כל השנה הייתי מרגישה שאני כאילו פחות מבינה מה הולך בשיעורים, ורק בסוף שנה לקראת הבגרויות הכל היה מתחבר לי בראש, ופתאום הבנתי דברים שהרגשתי שהם כמו סינית (זה זכור לי עיקר מלימודי פיזיקה. ועכשיו מי זוכר שלמדתי את זה בכלל..).
כאילו אני צריכה לאגור מידע (בגלל זה קוראת המון), ולאט לאט הוא מתמיין בראש, ובסוף כשקורה איתו משהו אני מרגישה שהבנתי כל מה שהיה אחורה.

_רציתי להגיד לך ששום דבר לא מוקדם/ מאוחר מידי, אין באמת כללים, לכי עם הלב ועם מה שמרגיש לך.
אני התחלתי מאוחר לחפש דולה, כי לפני כן לא הייתי בשלה, וערכתי ראיונות טלפוניים לכמה דולות, עד שהגעתי לאחת שהתאימה לנו ואנחנו לה.
ובסוף היתה לידה מקסימה..._
ממש תודה על זה.
בימים האחרונים לגמרי הפסקתי להתעסק בזה. מרגיש לי שאולי אני קצת דוחה יותר מדי אבל מרגישה שזה ממש לא מתאים לי...
מקווה שביום שישי נלך לראות את סנט ג'וזף. ואולי שבוע הבא לעין כרם.
ואז אולי שבוע הבא אביא את עצמי לבחור איזה קורס קצר להכנה ללידה, משהו פרטי רק לשנינו כי הבנתי שזה יתאים יותר (גם מבחינת זמנים ותאריכים, כי זה יותר גמיש ורק מפגש או שניים, וגם מבחינת בעלי שמעדיף ככה).
ואולי גם לברר לגבי דולות - שמרתי לי שמות שראיתי עליהן המלצות בפייסבוק, אולי אתקשר (שזה הדבר שהכי קשה לי לעשות הרי). כל שם שראיתי נכנסתי לראות תמונה, וניסיתי לחשוב אם הפנים שלה נראות לי. לא מבחינת יופי כמובן, אלא האם המבט/חיוך מדברים אליי.
ככה בחרתי את הפיזיותרפיסטית וזה עבד טוב... היא נעימה לי.

[פרח_בית*]

ביום ראשון עוד קמתי עם מצב רוח כזה, קצת בכיתי ועוד הרגשתי הרבה תסכול ועצבים וכעס על בעלי.
במהלך היו זה נרגע
וכשהוא חזר הביתה שאלתי אותו אם אפשר חיבוק ושנעשה שולם.
הוא אמר שלא היינו ברוגז, נתן חיבוק ואז דיברנו קצת על אתמול.
על הקושי שהיה בינינו, וגם על החוויה הלא טובה מהבי"ח.
הוא סיפר לחבר שאישתו ילדה שם, והוא אמר שזו רק תחנת מעבר ושהחדרי לידה אח"כ זה משהו אחר.
ובכל זאת הרגיש לי שזה מקום שלא נעים להגיע אליו במצב רגיש ומרגש של התחלת לידה. וזה לא משרד רישום שנמצאים בו 5 דקות, זה מקום שלפעמים מבלים בו כמה שעות... במוצ"ש היינו שם בערך 3 שעות, וזה היה די מעיק.
וזה בלי שהן אמרו או עשו משהו מגעיל במיוחד. סתם אווירה לא נעימה.

בבוקר הרגשתי שאולי סתם נשארתי בבית, ובשלב מסוים חזרו הכאבי בטן וככה באו והלכו כל היום. חוץ מזה לא היה משהו מיוחד.

אתמול בבוקר הרגשתי ממש יותר טוב, וכבר חשבתי שאולי אוכל לחזור לעבודה. הייתי עייפה כי לא ישנתי טוב בלילה, אז נשארתי וחשבתי שאולי אלך למחרת.
שאלתי את הרופא מה דעתו, והוא אמר שכדאי בינתיים להמשיך לנוח.
בשלב מסוים קמתי לעשות קצת כלים, החלטתי מראש לא לעשות הכל אלא רק לצמצם את הכמות כי בעלי לא הספיק לעשות יום לפני.
באמצע הרגשתי שאני כבר נחלשת והפסקתי.

ישבתי, ופתאום תקפה אותי כזאת סחרחורת ובחילה וצפצוף באזניים והרגשתי שאני ממש עוד שנייה מתעלפת.
איכשהו הגעתי למיטה, נשכבתי ושתיתי מים וזה נרגע.
בזמן שהרגשתי ככה התינוק ממש השתולל, בעט המון. תהיתי מה הוא הרגיש. זה היה רק לכמה רגעים, ובהמשך היום הרגשתי אותו כרגיל. אז נראה לי שהוא בסדר.

גם אחרי זה הסחרחורת נשארה. קמתי לאכול. הרגשתי צורך במתוק אז אכלתי גם פרוסות עם ריבה.
אחרי זה החלטתי שהגיע הזמן שאלך לישון כי הייתי גמורה מעייפות ועדיין מסוחררת. ישנתי בערך שעתיים וקמתי עדיין עם ראש קצת מסתובב.
ככה זה המשיך עד הלילה.
כמעט כל הזמן סחרחורת, כל פעם שקמתי לרגע זה התגבר. ומדי עם גם בחילה.

בערב היה לי ממש חשק לבייגלה עם גבינה לבנה. משהו שלא אכלתי שנים, ובכלל לא זוכרת מתי פעם אחרונה אכלתי בייגלה.
בעלי הלך להביא ואכלתי כמות מטורפת...
הביא גם תפוצ'יפס, מזה אכלתי 2-3 והרגשתי שזה עושה לי ממש מגעיל והפסקתי.
בתחילת ההריון היה יום שהתחשק לי תפוצ'יפס, קניתי חבילה ובטעות אכלתי את כולה. הייתה לי בחילה כל היום אח"כ...זה היה טיפול בשוק ומאז כמובן חזרתי לא לגעת בחטיפים - בכלליות אני לא אוכלת בכלל בכלל כבר שנים.

מה שכן, הגבינה כמו שחשבתי הייתה טעות. אני ממש רגישה לחלב לאחרונה וזה מדי משגע לי את הבטן.

היום אנסה לחזור לאכול כמו בן אדם...
מה שכן, כבר כמה ימים יש לי צורך חזק במתוק. אני מרגישה שזה ממש צורך של הגוף ולא סתם חשק (רגשי או משהו), אז נותנת לעצמי כשאני מרגישה את זה. אולי יש לי קצת נפילות סוכר או משהו.
משתדלת שזה כן יהיה מתוק בריא יחסית, אבל לא תמיד... בשבת היינו ביום הולדת והיו מלא עוגות, אכלתי המון... לפחות היו ביתיות וטעימות באמת.

אז היום כמובן אני עדיין בבית. תוהה כמה זמן זה מתכוון להמשיך ככה...
אני במחשב או סורגת, די מעסיקה את עצמי. יש לי פה גם כמה ספרים לקרוא.
יש לנו עכשיו גם נטפליקס במחשב, אבל באופן מפתיע אני לא משתמש בו בכלל. לפעמים רואה עם בעלי בערב, אבל בגלל שהוא רוצה וזה נחמד לבלות יחד. מעבר לזה לא ממש מתחשק לי לראות כלום. שזה מעולה מבחינתי.

הייתי שמחה לנצל את הזמן לעשות דברים בבית, עוד קצת מיונים וכאלה. אבל רואה שזה לא ממש אפשרי כרגע...
דווקא מבחינת תחזוקה שוטפת אנחנו במצב ממש טוב, לרוב מסודר ונקי.
אמא שלי הביאה קצת אוכל בסופ"ש, אז עד עכשיו זה גם היה מסודר. היום צריך לדאוג להכין משהו...
אבל רוצה להתחיל להניע את הבית עוד קצת לקראת התינוק. להעיף ולמיין קצת דברים שעומדים בצד.

התחלתי להזמין כמה דברים באינטרנט. גם כי ממש היה לי חשק וגם כי בטח ייקח להם זמן להגיע.
הזמנתי איזו שידה לנעליים כדי לפנות את הפינה שהן נמצאות בה עכשיו ואמורה להיכנס אליה השידת החתלה.
וקצת ציוד ראשוני לתינוק ועוד כמה דברים. השתדלתי לא להגזים, כמובן שקצת הגזמתי אבל נראה לי לא ברמה מטורפת (מדובר בעיקר על דברים קטנים, לא ציוד גדול או משהו), השתדלתי לקנות בעיקר דברים שתכננתי מראש ולעמוד בסכומים שהקצבתי לעצמי לכל דבר כדי שזה לא יהיה מטורף לגמרי, כי מתחשק לי הכל ויכולתי לקנות עוד ועוד בלי סוף.
בעלי כמובן מאוד התלהב, הוא אוהב שאני קונה חדש... ובכל זאת קניתי במינון נמוך במחשבה שעוד נקבל מתנות ויש דברים שכן אקח מחברה. ויש דברים שמראש אני מתכננת לבקש מתנה.

מאוד קשה לי להתאפק, רוצה כבר לסדר הכל במקום.
להביא את המיטה ולראות איך היא נכנסת פה וכאלה. אבל אז היא פשוט תהיה תקועה פה חודשיים (לפחות! שייקח את הזמן שהוא צריך).
אז בינתיים מתאפקת, מעניין כמה זמן אצליח.

בימים האחרונים יוצא לי לדמיין שהוא פה איתנו.
הרגשה מאוד מוזרה, שיגור איתנו עוד מישהו בבית. אני רגילה שאנחנו רק שנינו.
אתמול כשהלכתי לישון דמיינתי אותו לידי במיטה צמודה וזה היה לי כל כך מוזר.
כמובן תוך כדי הוא זז לו בבטן, ככה שלגמרי הרגיש שהוא פה. ועדיין זה אחרת.

המחשבה שאוכל לראות אותו להריח ולגעת. זה ממש מרגש.

[תמרוש_רוש]

כל שם שראיתי נכנסתי לראות תמונה, וניסיתי לחשוב אם הפנים שלה נראות לי. לא מבחינת יופי כמובן, אלא האם המבט/חיוך מדברים אליי.
שיטה מעולה
עיניים, פה וקמטים. שם יש את כל מה שאת צריכה לדעת על הבנאדם.