סוף סוף התחלה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי את חרא ואת החלום ואני אוהבת אותך ואת הכתיבה שלך. געגועים

באמת יש לי שיער חלק וחום (לא קצר ולא ארוך)
"הנה מיץ פטל צווחה הג'ירפה. מיץ פטל שמע את הצעקה ו...."
את באה במאי, כן? באמת תני התראה מספקת כדי שנוכל לתאם יומנים. אני מפנטזת על מדורה בים. אבל. (יש גם אבל)..
ביזו, א ז'ולי למון.

מארס בארז
מישהי מתקשרת אלי אתמול. היא רוצה להראות לי שני בתים למכירה באיזור. אנחנו קובעות להיום, יום שבת אחר הצהרים, בבית קפה שנקרא "פאצ'ה מאמא".
אני מגיעה לפניה ומתיישבת בחוץ בשמש ליד שולחן של היפים שיושבים ומגלגלים סיגריות. על השולחן שלהם כוסות קפה, בירות ומישהו עם ראסטות שותה סירופ מנטה. אף אחד לא ניגש אלי. אני הולכת פנימה ומזמינה מהמלצר אספרסו. כשאני חוזרת לשבת המלצר יוצא עם כוס הקפה ומחפש אותי. נדמה לי שהוא שכח איך אני ניראת. מאחורי יושב זוג עם פעוטה בת שנה וחצי או שנתיים, היא יושבת על הברכיים של אמא שלה ומשחקת בקשית שבכוס, האמא ניראת רגועה ומאושרת, מחייכת ומנשקת את הילדה ללא הרף. הבעל יוצא מהשירותים, הוא נוגע לה בחולצה, נגיעה כזאת אינטימית, היא צוחקת.
אני חושבת לעצמי שהם ניראים שמחים מדי להיות מקומיים...בטח תיירים. כשהם קמים ללכת הם חוצים את הכביש ונכנסים למשרד התיירות מול בית הקפה. בינגו.
הקפה מגיע ומיד אחריו גם האישה איתה קבעתי. היא מרכיבה משקפי שמש שחורים ואי אפשר לראות לה את העיניים.
היא מתיישבת מולי ואומרת בקול סדוק "איאן מת הבוקר"
"מי זה איאן?" אני שואלת בבהלה
באמת שאין לי מושג. לרגע אני לא בטוחה בעצמי, אולי אני אמורה לדעת?
"איאן הוא חבר טוב מאד שלי, אומנם אנחנו לא מאהבים, הוא בן 79, אבל אנחנו מאד מאד קרובים. בשנתיים האחרונות הוא היה חולה בלוקמיה ואני טיפלתי בו. הבתים שאני הולכת להראות לך הם שלו"
"אני מאד מצטערת לשמוע. את בטח בשוק. את בטוחה שאת רוצה ללכת לבתים שלו עכשיו?"
"אתמול רציתי לחזור לבקר אותו בבית חולים, ראיתי אותו בצהריים וזה היה ניראה כמו הסוף. הוא נחר בקולי קולות. הוא היה בסוג של קומה אז צרחתי לו באוזן איאן, תתעורר זו פיטה פארקר
עוצמת הצעקה הקפיצה אותו והוא פתח זוג עיניים מבועתות, את מאמינה? אני הוצאתי אותו מהקומה. אחר כך הלכתי לארוחת ערב אצל חברה ורציתי לחזור לבית חולים להיפרד, כי ידעתי שזה הסוף, אבל הייתי עייפה מדי אז חזרתי הביתה לישון והבוקר כשהתקשרתי לבית חולים נודע לי שהוא נפטר"
"זה מאד עצוב" אני אומרת
"יש לו ילדים?" אני שואלת
"יש לו שני ילדים אבל הם לא ביחסים כבר שנים. אני לא יודעת בדיוק מה קרה שם. לבן שלו יש חוות דובדבנים בניו זילנד והבת שלו גרה באוסטרליה"
אני לא ממש יודעת מה להגיד.
"נזוז?" שואלת פיטה.

אנחנו נכנסות למכונית של פיטה. מאחורה יושב כלב עצום, סוג של סאן בארנארד. אנחנו נוסעות לבית שבו איאן העביר את השנים האחרונות.
הבית הוא וילה משנות השבעים עם תריסים מוגפים ובריכה גדולה מכוסה יריעת פלאסטיק כחולה, מסביבה מפוזרים כמה מיטות שיזוף. אנחנו נכנסות לבית. פיטה מראה לי חדרים. ריקים. חשוכים. מיטה. תריסים מוגפים. שירותים. אמבטיה. אני מנסה להריח ריח של מחלה או מוות אבל אני לא מריחה כלום. משהו נטראלי. לא טחוב. לא חולה. ומצד שני לא מזמין. אני רוצה לברוח. בקומה למטה יש רמזים. קרטונים של תרופות. מסמכים רפואיים. מסמכים נוטריוניים. על השולחן אני רואה תדפיס של הזמנה מהאינטרנט למלון בגאטוויק ל-29 לאפריל. לילה אחד. ארוחת בוקר לא כלולה במחיר. על השולחן מפוזרים מסמכים רשמיים. בנתיים פיטה מקשיבה להודעות מהמזכירה האלקטרונית ורושמת אותן על פיסת נייר. הודעה בצרפתית מבית החולים "מר איאן כהן" לפקיד יש קול אנושי וחם. בחדר השינה מדפים עם רומנים אנגלים עם כריכה רכה. דניאל סטיל. העיניים שלי נתקלות בספר עב כרס, כתב גדול, אדום על גבי שחור "היטלר".
אני יוצאת מחדר השינה.ֿ ונכנסת למטבח, על הבר שני בקבוקי יין "קוט דה רון" ואחד מקומי.
"מענין אם הם שווים משהו" עוברת לה מחשבה בראשי "מענין מי ישתה אותם" עוברת לה עוד מחשבה.
פיטה סיימה להקשיב להודעות ופוגשת אותי במטבח. היא פותחת ארון ומוציאה חבילה של ביסקוויטים אנגלים שקשה להשיג בצרפת. פיטה בוחנת את חבילת הביסקוויטים ומצרפת אותה לחבילה של מסמכי הנוטריון שאספה מהמשרד. היא מפשפשת עוד קצת בארון ואז שולפת חבילה משפחתית של "מארס בארז".
"הילדים שלך אוהבים שוקולד?" היא שואלת ודוחפת לי את החבילה. אני לא מספיקה לענות והיא מוצאת עוד חבילה חצי פתוחה של מארס בארז.
"קחי" היא דוחפת את החבילה הפתוחה. באינסטינקנט אני מסרבת ואז חוזרת בי. מה זה משנה. "מענין מתי הוא פתח את החבילה" עוברת לה מחשבה.
זהו. פיטה מגיפה תריסים, סוגרת את הבית. רגע לפני שנכנסים למכונית אני ניזכרת ומוציאה מהתיק את המצלמה שלי ומצלמת את הבריכה עם יריעת הפלאסטיק הכחול שמכסה אותה ומיטות השיזוף הכסופות שמפוזרות סביבה, בצורה שניראת ראנדומלית, פה שני כסאות שם בקצה אחד בודד.
פיטה פארקר מסיעה אותי למכונית שלי. אני קצת המומה ולא ממש מדברת. היא מדברת הרבה. היא מספרת לי על זה שהיא עצמה חלתה בסרטן השד וניצלה ואז שנה אחרי, כלתה אלכס, אשתו הצרפתיה של בנה שון, התחילה לסבול ממגרנות ותופעות אחרות לא מובנות ושמונה עשרה חודשים אחרי היא מתה בגיל שלושים ושלוש מסרטן בראש "לא במוח" היא מדגישה "היא היתה צלולה עד הרגע האחרון רק שהגידול לחץ לה בין העינים, לאוזניים. בסוף היא כבר התעוורה. גידול בגודל אשכולית. כשגילו זה היה מאוחר מדי. היא סבלה כל כך. אם רק היתה מקשיבה לי ונבדקת בזמן...היא השאירה מאחוריה תינוקת בת שלוש, קיארה"....
פיטה ממשיכה לדבר אבל אני מתנתקת. אני מסתכלת על היופי שנשקף מהחלון. שדות של פרחי קולזה בצבע צהוב פלורוסנטי. שמים כחולים. ציפור ענקית, בז, פורשת את כנפיה ועפה ממש מעל השמשה, לרגע נדמה לי שהיא תתנגש בנו. אני עוצרת את נשמתי. אני מחזיקה עדיין את חבילות המארס בארז. את החבילה הפתוחה ואת החבילה הסגורה.
פיטה מקפיצה אותי למכונית שלי. אני נוסעת אחריה לראות את הבית השני של איאן. בדרך פתאום תוקף אותי חשק עצום לשוקולד. נדיר שמתחשק לי מתוק.
מתי פעם אחרונה אכלתי מארס באר? אני לא זוכרת.
תוך כדי נסיעה אני פותחת את הפלאסטיק המרשרש, לוקחת ביס. הקרמל נדבק לי לשיניים ולחיך.

יו אמא דבש...מזמן לא ביקרת פה. או אולי רק נדמה לי...
מרב שנסחפתי פה עם הסיפור מהיום לא שמתי לב שביקרת. התגעגעתי.
קומזיץ על החוף נשמע כמו פנטזיה מושלמת. ^{אז מה זה האבל?}
נשיקות וזה וזה

מזמן לא, נכון.
אבל התעדכנתי.
ולדעתי גם פספסת ממני הודעה, ^{שבעקבותיה נטיקה דוקא נתנה לי מחמאה נעימה..}
וזה שעכשיו הצצתי זו בכלל שערורייה כי יום ראשון ופה בציון זה אומר שמאחרת לעבודה..

הסיפור פשוט נפלא! ידעתי שתגיע שעת הבציר של סיפורי בתים.
נותרתי עם טעם של עוד...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי לימונייד, מאד אהבתי את הסיפור שלך
תוך כדי נסיעה אני פותחת את הפלאסטיק המרשרש, לוקחת ביס. הקרמל נדבק לי לשיניים ולחיך
איזה משפט סיום נהדר. גם אני נשארתי עם טעם של עוד

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בזמן האחרון אני כמעט ולא קוראת וכותבת בבאופן
אבל סוף סוף התחלה הוא עדין סיבה טובה בשבילי לקרוא מה חדש

בלי לשים לב יצא לי סיפור על מוות מתוזמן עם יום הזכרון.
קואלה, שמחה שוב לראות את השם שלך וכמובן ששימחת אותי עם המחמאה.
מזמן לא כתבת...מה שלומך? מקוה שאת בטוב

שיהיה יום זיכרון עצוב ויום העצמאות שמח

בית, קפה, משפחה, מוות, חברים, דובדבנים, שוקולד, נשים, יין, חיים. לימונדה.

כן,
יום הזיכרון
ומוות,
וכל הסיפור שלך מבעבע חיים.

אבל סוף סוף התחלה הוא עדין סיבה טובה בשבילי לקרוא מה חדש
נפלא הסיפור

יש לסיפור המשך...
היו לאיאן ז"ל כאמור שני בתים
בקרוב...

חיבוק לימונדקה.
אנחנו נכנסות למכונית של פיטה. מאחורה יושב כלב עצום, סוג של סאן בארנארד. אנחנו נוסעות לבית שבו איאן העביר את השנים האחרונות.
איזו הזיה...
הבית עם הבריכה מזכיר לי את sweaming pool של פרנסואה אוזון.
עם קריאת התיאור של הבית, המוח המוזר והמופלא שלנו העלה אצלי את תמונות הבית מהסרט עם שרלוט רמפלינג אהובתי.

היו לאיאן ז"ל כאמור שני בתים
מצפה @}

ורק אני מדמיינת את הבית, ומתה להגיש הצעה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אהבתי מאוד את הסיפור. ממש מההתחלה עם דמויות המשנה בבית הקפה

ועד הסוף, המעבר מהפטפוט על הסרטן דרך הנוף בחלון ועד למתיקות הצמיגית של המארס. נגעת לי בכל החושים..

שלא תהיה כאן כל אשליה...כל התפרצות הכתיבה הבלתי נשלטת הזאת זה רק אסקפיזם...בעצם אני בורחת מטבלאות אקסל ועבודה משרדית משעממת.
מה שאירוני זה ששנים אני מסתובבת סביב הזנב של עצמי עם העינין הזה של כתיבה, אם רק הייתי יודעת שהדחיפה שהייתי צריכה היא כמה טבלאות אקסל ודד-ליינים מאיימים (-:
ציפורי, נגעת לי בכל החושים.. ריגשת אותי עם התגובה שלך [-:
נטע, דווקא הבית לא היה משהו...סגנון בניה של שנות ה-70 זה קצת מדכא. במיוחד שיש פה חוות עם היסטוריה של מאות שנים. אבל נתת לי כיוון שיווקי. אולי אני צריכה לנצל את הפלטפורמה הבאופנית ההזויה הזאת למכור בתים לחמשת הקוראות שלי D-:

אולי אני צריכה לנצל את הפלטפורמה הבאופנית ההזויה הזאת למכור בתים לחמשת הקוראות שלי
למונייד... את מי את לא מחשיבה?
למה חמש?
חמישים אולי?

חוצמזה שזו אופציה לא רעה בכלל, לשווק את זה בכלל.
ואם היית בפייסבוק (למיטב זכרוני את לא, נכון?) אז בכלל היית מגלה עולם ומלואו

^{אני חופשי מפנטזת יום אחד ליצור איתך קשר לגבי איזו חווה דרומית שמחכה שאגדל בה ירקות.. אבל זה כנראה ייקח עוד זמן}

אני הכי אהבתי את זה:

_"אתמול רציתי לחזור לבקר אותו בבית חולים, ראיתי אותו בצהריים וזה היה ניראה כמו הסוף. הוא נחר בקולי קולות. הוא היה בסוג של קומה אז צרחתי לו באוזן איאן, תתעורר זו פיטה פארקר
עוצמת הצעקה הקפיצה אותו והוא פתח זוג עיניים מבועתות, את מאמינה? אני הוצאתי אותו מהקומה._

הצחיק אותי נורא.

סיפור אדיר, לימונדה. יש לך את זה.

פיקניק
אני נוסעת אחרי פיטה פארקר, שדוהרת לה קדימה בכבישים המתעקלים כל כך מהר שאני ממש מתקשה להדביק את הקצב. בתחנת הרדיו "נוסטאלג'י" מייק בראנט יורד על ארבע ומתחנן למישהי שתתן לו.אנחנו נוסעות לראות את הבית השני של איאן, איפה שהוא התגורר בשנים לפני המחלה. אחרי חודש של גשם הכל מסביב ירוק ומבריק. שדות ענקיים של קולזה בצבע צהוב מסנוור. העצים בצדי הדרכים פורחים. האביב סוף סוף הגיע. פה ושם פרות ועגלים מרימים את הראש מהדשא ומסתכלים במבטים אדישים. סוסים צרפתיים כבדים רועים באחו. חוות ישנות מפוזרות במרחקים גדולים האחת מהשניה. כביסה תלויה להתייבש בשמש. "מה שחסר פה זה אנשים" אני חושבת לעצמי. באחד העיקולים החדים, פיטה מאותת לפתע שמאלה ומתחילה לטפס בדרך לא דרך, שביל עפר תלול כל כך. אני נוסעת על מהלך ראשון ומתפללת שלא אחליק, זה בכלל כביש לארבע על ארבע. בצידי הדרך צומח לו ג'ונגל שלפעמים גולש לו לכביש. אנחנו מטפסות במעלה ההר. כשאנחנו מגיעות לפיסגה אני מסתכלת סביבי ומשפשפת את העיניים. אנחנו על הר גבוה עם נוף פתוח לכל הכיוונים, על ההר עצמו מפוזרים כמה מבנים עתיקים, פעם זאת היתה חווה. האנגר ענק עם קורות עץ מאסיביות, בית אבן צנוע שפונה לנוף, עוד מבנים לחיות ומאחוריו עוד בית עם מבנים משלו. למעשה מהבית השני נותרו רק קירות אבן עתיקים. פיטה לוקחת מפתח שמוחבא מתחת לעציץ בגראז' ואנחנו נכנסות לבית שבו איאן היה גר. היא מנסה להדליק את החשמל אבל הוא לא עובד. "איאן היה קמצן מטורף, הוא פשוט שנא להוציא כסף, לקראת הסוף הוא אפילו התקמצן על שירותים רפואיים, זאת ממש מחלה. הוא היה עשיר מאד אבל לא ביזבז פרוטה". הבית טחוב. חדרים צנועים. יש משהו בבית הזה שמזכיר לי בית אחר, בעיקר בריח. בית של חבר אנגלי רווק של ההורים שלי שהיה גר בצריף קטן בירושלים. בית שבתור ילדה תמיד שמחתי ללכת אליו. יש כל מה שצריך ואין שום דבר נוסף. כמו צריף של רועה צאן בהרים. היא פותחת דלת חורקת ישנה מעץ שנפתחת למין גג, מרפסת מבטון שפונה לנוף עוצר נשימה. הרי הפיראניים במלוא תפארתם מנצנצים מושלגים. אני לא אומרת מילה והיא ממשיכה להראות לי עוד ועוד. בית ישן לתרנגולות. מבנים לסוסים. לחזירים. מבנה ליבוש נקניקים ולאחסון שימורים. אנחנו עולות במעלה ההר לבית השני. חירבה עם אבנים עתיקות מתקופת נפוליאון לפחות. תקרות גבוהות עם קורות מעץ. הכל מתפורר אבל אפשר לדמיין את הפוטנציאל של החדר הגדול שפתוח ככה לנוף. מאחורי הבית יש יער. "יש לבית שבע עשרה הקטאר" מציינת פיטה "כל היער פה מאחורה, עד להר הבא. איאן היה חוטב את העצים לעצמו והוא היה נותן לאיכרים רשות לתת לפרות שלהם לרעות בשדות שלו וככה העשב נישאר גזום"
אני אומרת לפיטה שהבית הזה על ההר הוא מאד מיוחד. צריך מישהו עם חזון שירצה לגור במקום כזה.
"את מכירה מישהו כזה?" היא שואלת
"האמת שכן, אני חיה איתו"
"אז למה שלא תקחי אותו לפה להראות לו? את יודעת איפה למצוא את המפתח"
"יתכן שזה מה שאני אעשה" אני אומרת.

למחרת, יום ראשון, הבחור הולך לעבודה ואני לא מספרת לו כלום על הבית. בבוקר אני מכינה פיקניק. אני מגררת בפומפיה גזרים ומוסיפה לימון, חרדל, שמן זית וקצת פטרוזיליה לצבע. עוד סלט סלק. גבינות. בקבוק יין. בקבוק מיץ פטל קר לילדים. באגט. מכניסה הכל לסל. יש פיקניק. כשהבחור חוזר הביתה לארוחת צהריים אני אומרת לו "למה שלא נעשה פיקניק? יש מקום שאני רוצה להראות לך". אנחנו יוצאים לדרך. הבית הוא בערך עשרים דקות מפה. בדרך אני מתקשרת לקבל רשות מפיטה, שלא יהיהו אי נעימויות "זה רעיון נהדר" היא אומרת "לעשות פיקניק אצל איאן"
הילדים מתרגשים ממהרפתקאה. אנחנו מטפסים במעלה ההר. כשאנחנו מגיעים למעלה אני נותנת להם להסתובב ולגלות לבד את כל המבנים. את הגג שפונה לנוף. את הבית השני.
הילדים מטפסים על עץ אלון ענקי. הם משחקים עם שלד של ראש של כבשה שמצאו באחד המבנים.
אחר כך אנחנו מסדרים את כסאות הפלאסטיק מסביב לשולחן ואוכלים את ארוחת הפיקניק שלנו.

לימונדה את חייבת להוציא ספר!

ndbhc!
thzv prj zv ekluzv?

ובעברית: מגניב!
איזה פרח זה קלוזה?

לפתית, משפחת המצליבים

Colza]קולזה oil[/po] עושים מזה שמן קנולה.
לפתית זה מצחיק (-:

לימונדה את חייבת להוציא ספר!
זו גם דעתי

אם את מוכרת בתים כמו שאת כותבת אז אין לך בעיה, ואם לא אז לחיי טבלאות אקסל (-:

התיאור הכי מדויק הוא
נגעת לי בכל החושים..

זה בית למכירה או להשכרה?
<כביכול שאלה עניינית ובעצם מוציאה לאוורור חלומות ישנים, סתם בשביל הכיף >

(אבא של בעלי גר במרסיי כבר הרבה שנים, ובביקורים שלנו שם, כשנסענו בנופים אותם את מתארת כה יפה, הייתי מפנטזת הרבה על איך יום אחד נקנה/נשכור לנו את אחד מהבתים המהממים האלו ונחיה שם שנה שנתים..

)

o.m.g זה אוובר וואלמינג!!
דברים שרואים משם...

למרות שאני לא דוברת וגם לא מבינה צרפתית ולא מכירה שם אף אחד, בכל זאת, יש שם עבודה לישראלים? יש שם הייטק בסביבה?

איזה מטר של שאלות פרקטיות...
חכו רגע, הגופה של איאן ז"ל עוד לא הספיקה להתקרר וכבר גונבים לו שוקולדים מארונות המטבח, עורכים אצלו פיקניקים ללא רשות ומתכוונים גם לעבור לגור אצלו על ההר (-:
יש שם הייטק בסביבה? D-: אין כאן הייטק, אלא אם כן הכוונה לעבודות שאפשר לעשות מכל מקום בעזרת מחשב. אין כאן ישראלים- ב כ ל ל חוץ מאיתנו.

למי שעוקבת אחרי הבלוג המגורים פה זה קצת חלום מפוקפק, או אולי זה רק שחלומות רומנטיים מטבעם נוטים להתנפץ.
מאד מבודד פה, זה האיזור הכי פחות מאוכלס בכל צרפת. יש כאן בעיקר חקלאות....וזהו. רב האוכלוסיה פה מאד מבוגרת. שישים ומעלה.

ציפורי, הבית אולי יהיה למכירה, זה תלוי ביורשים של בעל הנכס. יש פה גם בתים להשכרה (אנחנו שוכרים) אבל המשרד שלי מתעסק רק עם מכירה. השוק עכשיו ממש במשבר וזה מתבטא במחירים. זה זמן טוב לקנות. ואפשר לקנות במחיר של דירת שיכון בעירת פיתוח בישראל בית קטן עם מקום לגינת ירק.
השאלה היא מה עושים פה...אני בכלל צריכה לעבוד. שמתי את הילדים על סרט וזה בערך הזמן שנותר לי לסיים את העבודה.

יאללה ביי (אה ותודה על מטר המחמאות, רק שמרב שהובכתי אני מתעלמת באלגנטיות [-: )

_המגורים פה זה קצת חלום מפוקפק, או אולי זה רק שחלומות רומנטיים מטבעם נוטים להתנפץ.
מאד מבודד פה, זה האיזור הכי פחות מאוכלס בכל צרפת. יש כאן בעיקר חקלאות....וזהו. רב האוכלוסיה פה מאד מבוגרת. שישים ומעלה._

כן, זה מה שבעלי המעשי אמר כששיתפתי אותו בחלום שלי באותן נסיעות

(והוא הוסיף גם שהצרפתים אנטיפתים כלפי זרים, במיוחד באזורים הכפריים האלו).
בגלל זה אפילו הפנטזיה הייתה עם מגבלת זמן- שנה שנתים

.

(והוא הוסיף גם שהצרפתים אנטיפתים כלפי זרים, במיוחד באזורים הכפריים האלו). אולי באמת באיזור הפרובאנס ליד מרסיי (שזה איזור קצת רווי תיירים), פה (דרום מערב, קרוב יותר לספרד) המקומיים הם פשוטים, אותנטיים ובכלל לא אנטיפטים, אומנם אין פה מנטליות ים תיכונית, אבל המקומיים בהחלט מקבלים אותנו.
אבל בגדול אני מסכימה שפנטזיות רומנטיות זה עסק בעייתי (-:

player]השיר הזה embedded[/po]&v=VELferPHZIo הצחיק אותי הבוקר
something will change and that change will change you

פה (דרום מערב, קרוב יותר לספרד)
אה, איזה קטע. חשבתי שאתם בפרובאנס..לא יודעת למה..

אפשר להחשיב אותי בתור הקוראת השישית?
אני קוראת תמיד אבל לא כותבת
ונהנית תמיד אבל לא רוצה לגרום לך להסמיק.

עוד!
עפתי לתוך הסיפור שלך, כאילו אכלתי אותו.
והשיר מעולה ומצחיק. ראיתי אותו בדיוק אחרי שדיברתי עם חברים שמאמצים תרנגולות מגזר דין מחושב כלכלית ונפשע כללית.

ולצד הטכני- מתי נדבר על מאי?

אני עוברת פה ימים הזויים לגמרי, אבל תדעי שאני כאן קוראת ומחייכת וחושבת על מאי (הספיק לי מהאפריל הזה לגמרי, הגיע לי עד לכאן)

מתי נדבר על מאי?

עשיתי לך סקייפ, גם בענייני מאי, עלה לי רעיון חתרני אבל מי יודע

הי בנות ושלום לך נובה

הסתקרנתי וקראתי לראשונה אצלך ונשאבתי פנימה לבלוג היפה שלך @} תודה
אז ככה, מגיעה באמצע מאי לשבועיים (עד ה-28). מניסיון זה באמת תמיד יוצא צפוף (משפחה, חברים בלה בלה בלה) אבל...ממש רוצה להיפגש. א
ז פשוט נעשה שזה יקרה, כמו שאומרים. זה בטח יקרה בשבוע השני (מה-19). יאללה...איזה כיף! משהו לחכות לו...בליינד דייט באמצע החיים עם קבוצה של נשים (מי היה מאמין (-: )

ימים לא משהו. חוסר ריכוז. תחושה שזה מין זמן של החלטות גורליות, דאגות, חוסר מנוחה, לילות שבהם אני מתעוררת ובוהה לחלל מחכה לבוקר ובבוקר מחכה ללילה
היה פה קיץ לרגע...עכשיו שוב גשום, רטוב ואפרורי. מחכה לקיץ

הי במבי, רק עכשיו ראיתי שכתבת. חתרני זה מסקרן...
אולי אני אעלה על סקייפ אחר כך. הילדים הגיעו ולא זזתי מהמחשב כמה שעות ברציפות P-:

לא דחוף, תקראי עד יום ראשון מתישהו

במבי ק, סליחה שדוחפת את האף אבל..
רעיונות חתרניים מעלים בי ישר אסוציאציה אחת.
אבל לא נראה לי שלזה כיוונת...?!
<ים, מדבר, שמש, חופש, אזהרות מסע חמורות.>

אם היית מכירה בעולם האמיתי את במבי ק, היית יודעת שכף רגלה לא דרכה מזה שנים בעיר העתיקה בירושלים, כי זה מסוכן וסיני זה בכלל לא אופציה...
אני באופן אישי בעד חומוס בעיר העתיקה, אבל בשלב זה של החיים הייתי מתה מפחד לרדת לסיני (למרות שאין דבר שאני רוצה, עזבי רוצה, צריכה יותר)
מסתבר שכל אחד והחתרנות שלו (-:

יש לי סיפור מצחיק בקשר לחתרנות ונסיעה לסיני.
אבל לא עכשיו.
<לאמאשלטוסיקדבש יש עוד רעיון חתרני שקשור למפגש. וסיני זו אכן לא אופציה. לפני כן או לא פחד, ברור לה שהיא לא יכולה לעשות את זה לאבא שלה.

>
(וידוי שמצריך גוף שלישי).

כל הכבוד על האומץ להפגש. אני ממש הייתי מפחדת לפגוש מציאות וירטואלית.
ותודה שקראת ושביקרת אצלי.

דווקא לעיר העתיקה אני שוקלת מחדש... אבל כן, אני פחדנית. הרעיון התחרני שלי היה להיפגש בקונקשן של שתינו ולעשות סופשבוע בעיר אירופאית. מה שנפל על אותו יום, וחשבתי שאולי אולי על אותו לוקישן, אבל לא..

דווקא לעיר העתיקה אני שוקלת מחדש
אני מבקרת בעיר העתיקה בקביעות.
מקום מרחיב לב.
והחומוס, של לינה, אין עליו...

לא חלמתי על אחיות החמלה הלילה, במקום זה דוד המלך בא לבקר אותי והתעוררתי עם הקול שלו שר לי את השיר הזה
מתחילה להאמין בהשגחה אלוהית

הי קן, בקשר ללינה...נדמה לי שכבר גילינו את החיבההמשותפת למקום. אני מסכימה לגמרי שהעיר העתיקה זה מקום שמרחיב את ה

וגם את הנשמה

העברתי את סוף ההריון של הבכור בירושלים בהתמכרות קשה ללינה. הפנים של המוכר השמן, שעומד על במה מוגבהת מאחורי קערות החומוס, נחרטו לי לנצח בתודעה.
פעם כבר כתבתי על החבר שלי, דיימונד, שהיה משתמש בטרמינולוגיה של סמים לחומוס. אז המוכר היה "הדילר" שהיה קוצב למכורים מנות ואחרי מנת חומוס משובחת, כשהקריז נרגע, מגיע ה"חוטול".
אולי בכלל ניפגש בלינה או על הגג של הכנסיה האתיופית...

אשכרה השגחה אלוהית

שולחת לך השגחה אלוהית ממרס
ו-

הבוקר נתקע לי הפין (?!) של הכבל שמחבר בין הרמקולים למחשב ועכשיו אני צריכה למצוא מישהו שיוציא לי אותו כי בינתיים זה תקוע ובולם את יציאת הסאונד מהמחשב, אני לא יודעת אם זה סימלי או שאולי בכל זאת יש כאן השגחה אלוהית כי באופן ספיציפי מאד קשה לי עם קאברים של בואי (למעט אולי קורט קוביין) ובטח אם מדובר בקאברים נשיים... (רק המחשבה מצמררת)...
אבל תודה על השיר והחיבוק גבירה אהובה

קניתי היום בחנות טבע את התמצית ששבע המליצה, מלמלתי תודה וסליחה, השמש יצאה, בחנות יד שניה מצאתי ספר על "טאו" ופתחתי בעמוד ראנדומלי שהתאים בול.
בל שום קשר היה יום יפה עם מזג אויר מקסים וילדים חופשיים ועוד מעט יחשיך והייתי שמחה לשאחטה אבל מסתפקת ביין לבן @}

קראתי אותך בספרינט וקרעת אותי מצחוק
והשכטה שלנו, שאני בכלל לא עושה בד"כ, אבל אלוהים יודע! שיש יוצאי דופן מיוחדים במיוחד, קרבה ובאה.

(אני איתך בענייני קאברים לדיוויד, קורט זה קורט, ובכלל וידוי- יש לי עניין עם females vocals, את אלה שאני אוהבת אני אוהבת בדם, ואלה שלא, ממש מעוררות בי איכסוש. כן. כתבתי איכסוש. אני הולכת לבדוק מה קורה איתי)

בבקשה על החיבוק ואין בעד מה על השיר (-:
גם אני לא מתה על קאברים באופן כללי וחושבת שזה ממש קשה לעשות קאבר טוב. אבל כשזה טוב זה טוב לפעמים יותר מהמקור (להלן קורט וכיוב')
לא הייתי משאירה לך כאן קאבר שאני לא מחבבת ובטח שלא של מורנו רבנו הצדיק דיויד בואי מלובביץ' אבל יש משהו בנונשלנטיות הצרפתית הזאת של קרן אן ובאיך שהקול יוצא לה מהשרוול/ גרון בלי שמץ של מאמץ שמחבב אותה עלי מאוד.
שמעתי את הקאבר הזה כסיומת לאיזה סרט עם ההפתעה הזאת שבלשמוע שיר אהוב של מישהו אחר והאפקט הפסיכדלי משהו שהקול שלה נותן לשיר (לא שמעת, אז את לא יודעת)
אולי יום אחד כשתשתחררי מן הפין התקוע תשמעי, ואולי לא, ואולי גם זאת לטובה, ואולי לא היו הדברים מעולם ואמרו אמן (-:
נשיקות כל טוב וד"ש לקטן (מוזמנת לבחור את הקטן האהוב עליך (-:)

"קורט זה קורט" זה על משקל "שטראוס זה שטראוס" ? D-:
לצערי הפין עדיין תקוע... אז בנתיים אני לא שומעת כלום. אבל אני עדיין שומרת לי את הזכות להיות סקפטית. יש משהו בצרפתיות המתקתקה שמעלה לי את הסעיף....אבל יבדק. אגב מה הסרט?

נשיקות כל טוב וד"ש לקטן (מוזמנת לבחור את הקטן האהוב עליך ) 0-: מה זה בחירתה של סופי?! (אלא אם כן את עדיין עם הפינים וזה).
היום אגב הצעיר הצחיק אותי רצח. היינו בסופר, שזה די עינוי איתו כי תמיד הוא מתעקש שאני אקנה לו משהו וזה נגמר בבכי או מריטת שערות או שניהם. היום הוא שלף איזה ספר מהמדף והכריז שזה ספר שהמורה, מסייה רדונדון, המליץ עליו ושהוא רוצה לקרוא ספר אמיתי בחופש וזה ספר על ילד שגר בשוק. על העטיפה היתה אכן תמונה של שוק ושם הספר היה בעל ניחוח אוריינטלי : "מסייה איבראהים ופרחי הקוראן". אני כבר הותשתי וויתרתי לו ואיכשהו הספר עשה את דרכו לעגלה ואז לקופה מבלי שאני פתחתי אותו. כל הדרך הביתה באוטו הוא קרא את הספר ואז בבית איבד עינין. אני החלטתי להציץ ופתחתי את הספר בעמוד הראשון...להלן משפט הפתיחה:
"בגיל אחת עשרה שברתי את חזרזיר החיסכון שלי והלכתי לבקר את הזונות...." 0-: (האמת שהתפוצצתי מצחוק)

)הערת שולייים- עשו מהספר הזה סרט עם עומר שריף

אבל אני עדיין שומרת לי את הזכות להיות סקפטית. יש משהו בצרפתיות המתקתקה שמעלה לי את הסעיף....אבל יבדק. אגב מה הסרט?

סקפטיות זה חשוב.
זהו שגם אני לא ממש לא אוהבת מתקתקות, אבל כן אוהבת אצל יוצרים מסוימים איזו תחושה שהקול מחליק להם, זולג להם, כאילו לא הם שרים אותו אלא הוא מושר מגרונם. לא יודעת איך להסביר את זה.

אה וגם אני אוהבת קולות חרוכים קלות עם מן צרידות דקה... שוב, לא אצל כולם זה עובד. רק אצל אלה שיש להם charm .

לגבי הסרט, אני לא ממש זוכרת. חושבצ שזה היה שיר הסיום של איזו סדרה שראיתי בערוץ 8 אבל לא מצליחה לקשר.

מה זה בחירתה של סופי?! (אלא אם כן את עדיין עם הפינים וזה)
נראה לי איחול לגיטימי בהימצא מבחר קטנים אפשרי בשטח (-:

"בגיל אחת עשרה שברתי את חזרזיר החיסכון שלי והלכתי לבקר את הזונות...."
אדיר!
לאתגר קרת יש סיפור שמתחיל (או נגמר?) בזה שההורים מבשרים לו שאפשר לשבור את חזרזיר החיסכון אז ממהר לקחת אותו ולשחרר אותו לחופשי בשדה. (-:

אבל קרן אן ממש לא מתקתקה! הקול שלה מחלחל לנימֵי הנימים וזה קורה במין רכות ועדינות חסרת מאמץ שׁ-אצלי בכל אופן- עוקפת את השכל.
אבל אני מכירה רק דיסק אחד שלה. והיה עוד אחד שקניתי ולא אהבתי.
(גבירה, עד היום קורה מדי פעם כשאני שומעת אותה שאני חושבת עליך ומודה לך שהכרת לי אותה..הרגע שבו השמעת לי את זה הוא מהרגעים האלה שזוכרים..)לימונדה, אני מקווה שההערה הזו בסדר מצדך, בהתחשב בפין התקוע ובהסתייגויות שהעלת

ורק חייבת להוסיף, אם כבר, שזה מרגש אותי עמוקות.

מבטיחה לחזור לבדוק את קרן אן כשיצא הפין ויחזור לי הסאונד...
בינתיים ברשותכן חוזרת לזונות..
נזכרתי בסיפור שהוא אחד מהאהובים עלי על בת של חברה טובה שלי, שגרה במושב אי שם בהרי ירושלים. בכל מקרה היה להם שכן בעייתי שנכנס לכלא עקב סירוב בתשלום מזונות.
הילדה (שבטח היתה בת שש או שבע) שמעה את השמועות על השכן שלא שילם מזונות והסתובבה בשכונה וסיפרה לכולם שהשכן בכלא כי הוא לא שילם לזונות D-:

עומר שריף זה גדול (יש לי חולשה לגברים עם שפמים) אבל עכשיו הכל התערבב לי. רומן גארי ואמיל אז'אר ומומו והספר הזה שהצעיר דג בסופר של אריק-עמנואל שמיט....

ולגבי אתגר קרת...איכשהו יש לי התנגדות ענקית. משהו בכתיבה שלו שוב נופל לקטגוריה המתקתקה והחמודה שמיד מעלה אצלי את הסעיף.
אבל הבעיה אצלי זה ברור. לפני כמה זמן ירד לי האסימון שכל הסיפור עם האלרגיות זה שוב אני וההתנגדויות שמציפות אותי.

והנה שיר שמתנגן לו בראש שלי ללא הפסק בשבועות האחרונים : המוהלת

המוהלת
ניגשתי לדלת גיבור קטוע לב
גיבור שנטוע בתוך הכאב
הגיבור מפוקפק התיקרה נמוכה
הילדה מתפצלת
המוהלת קשוחה
מקיאה את מוחי מקיאה ובוכה
אה הא

התאהבנו בזוגות בודדים בשיגרה
עם אמונה של חולים מנשקים את ידה
את זונה
את יפה
את זונה

נפל היום והלילה לא לילה
וכך עמדנו בין לילה ליום
מציאות של תנשום היא אמרו לו תנשום כן תנשום
נפל היום והלילה לא לילה
וכך עמדנו בין לילה ליום
מציאות של תנשום היא אמרה לו תנשום כן תנשום

התאהבנו בזוגות בודדים...

שלוש פינות בקרקע זנוחה
שלוש רגליים של בודדים בשגרה
תנשום לא תנשום זעקה לבסוף
מעליה ענן מאחוריה מנוף
אם ניפול אז נשכח אם נרקוד נישבר
רק נפתח ונסגור מאוחר מאחר
לא גומר
או הא לא גומר

התאהבנו בזוגות בודדים...

לגבי אתגר קרת...איכשהו יש לי התנגדות ענקית. משהו בכתיבה שלו שוב נופל לקטגוריה המתקתקה והחמודה שמיד מעלה אצלי את הסעיף
עם זה שהוא מעלה לך את הסעיף אין מה להתווכח. דברים כאלה פשוט קורים כי הם קורים ורק אח"כ מנסים להסביר למה בדיוק (אותו הדבר עם דברים שמתאהבים בהם ממבט ראשון)
אני גם יכולה להבין שלא תמיד יש מצב רוח לכתיבה שלו, אבל לגבי המתקתקות... אני לא יודעת איזה סיפורים שלו קראת, אבל הכתיבה שלו היא הכל רק לא מתקתקה, היא צינית ואלגורית לגמרי ולפעמים כלכך ישירה עד כדי חוסר נוחות.
הנה 4 סיפורים מתוך קובץ סיפורים שלו שממש אהבתי.

ציפורי, אני לגמרי איתך בקשר לקרן אן, משהו בה מעורר בי אמון והערכה עמוקה.

עומר שריף זה גדול (יש לי חולשה לגברים עם שפמים) אבל עכשיו הכל התערבב לי. רומן גארי ואמיל אז'אר ומומו והספר הזה שהצעיר דג בסופר של אריק-עמנואל שמיט....
אפרופו מומו, לפני שנתיים, לקחתי לידיי שוב את "כל החיים לפניו שהיה כבר קודם ספר מסמורטט ומרוט מרוב שימוש ופשוט עברתי וסימנתי עם מרקר משפטים לאורך כל הספר הגדול הזה.
במיוחד זכור לי המשפט הזה: "גברת רוזה, אלה רק החיים, ואפשר לחיות עם זה עוד המון שנים" (-:

http://www.youtube.com/watch?feature=[po]player embedded[/po]&v=Nf9Bj1CXPH8

היה לי צורך להוסיף משו, על אף שאין לי מילים לכתוב...
שבת מנוחה

גבירצי, חלמתי עליך הלילה! נשבעת!!! חלום מוזר ובלתי ניתן לשחזור אבל בהחלט היית שם והתעמקנו בכל מיני שיחות.
אני מסכימה שלא כל כך דייקתי לגבי ההתנגדות שיש לי לאתגר קרת...הוא היה מורה שלי באוניברסיטה והוא אחלה מורה וגם אחלה בן אדם ואחלה סופר (אני שמה לב שעם כל אחלה אני מסתבכת קצת יותר... אז אני אניח לעינין P-: ) אולי באמת מתקתק וחמוד זה לא מתאים. לא סגורה על מה יש שם בסיפורים שלו שלפעמים מעלה לי את הסעיף...יש בי משהו שלא קונה אותו ואת האותנטיות שלו ומצד שני אני דווקא כן מאמינה לו. קשה לי להסביר. אולי אני מקנאה?! מצד שני דווקא ממש נהנתי מ הסרט הדוק' שגור בנטויץ' עשה עליו, הסרט צולם קצת אחרי המוות של אביו של אתגר וכל התהליך שאתגר עובר מאד נוגע ללב. חוץ מזה שממש נהנתי מנקודת המבט של גור ובכלל. מומלץ למי שלא ראה.
תודה על הסיפורים לשבת ותודה לאינטו על פס הקול @} אם יש משהו שנינה היא לא זה מתקתקה וחמודה... אני עדיין לא יכולה לשמוע אותה אבל אני מאמינה לה (-:

אגב ביקורתיות, לפני כמה זמן נסעת באוטו ושמעתי בפעם המיליון את הלהיט של אסף אבידן (הצרפתים פשוט שרופים עליו) וחשבתי לעצמי שכמו שיש מוסיקת מעליות אז יש עכשיו ז'אנר חדש של מוסיקה לחנויות המוניות כמו h&m. קראתי לה מוסיקת h&m. מוסיקה עם קצב מעצבן שעושה חשק למדוד ג'ינסים וסתם לבזבז כספים (זאת היתה מחשבה מרושעת ומדויקת)...

שוב בורחת מעבודה...

גבירצי, חלמתי עליך הלילה! נשבעת!!!
וואלה! זה מתחיל להיות תכוף העניין הזה עם החלומות שלנו עלינו (-:

ראיתי את הסרט הזה וגם אני ממש אהבתי אותו, למרות שאני ממש יכולה להבין את המשהו הזה שיש בקרת שמעצבן אותך ולמרות (!) שגור בנטביץ כבמאי לא משכנע אותי בד"כ.
הסרט הזה שודר קצת אחרי המוות של אמא שלי אז ברור שייבבתי לאורכו.

בריחה נעימה מהעבודה,
ואם עבודה אז פוריה ומועילה
ובכל מקרה גוד שעבס. @}

ואלה! זה מתחיל להיות תכוף העניין הזה עם החלומות שלנו עלינו זה באמת קצת הזוי...
עכשיו אני קוראת אחורה את מה שכתבתי אתמול וניזכרת כשכתבתי כאן בסוף היום הייתי קצת שיכורה (וודקה תפוזים) אז התגובות קצת מוקצנות וגם המילים של נושאי הנגבעת...נו מילא.
אם אין לי פס קול אמיתי לפחות יש לי כאן פס קול מילולי.

שתהיה שבת של שלום @}

לפעמים וודקה תפוזים זה גם רסקיו רמדי
לא הפסיק לרדת גשם כבר יומיים.
סופרת את הימים.
סופרת את הלילות.
סופרת כוכבים.
(ואת הירח גם)
בלילה חלומות.
ביום מציאות.
עוד מעט לילה.
בנתיים ערפל.
יום שלם עבר.
ארוחת ערב. ארוחת בוקר. ארוחת צהריים.
ומה שבינהם.
עדיין כאן
משאירה סימן

משאירה סימן
@}

(-:

זה נראה כאילו המחבק נותן למחייך נוגרה בקודקוד... אבל מילא (-:

אוהבת את השיר.

וגם אני אוהבת את השיר.
במיוחד את
_סופרת את הימים.
סופרת את הלילות.
סופרת כוכבים.
(ואת הירח גם)_
@}

זה נראה כאילו המחבק נותן למחייך נוגרה בקודקוד... אבל מילא D-:

גבירצי, לקח לי קצת זמן להבין על מה את מדברת...אבל ממש הצחקת אותי בקול רם
תודה צפורי @} בכלל לא שמתי לב שיש כאן שיר... זה נקרא לי יותר כמו זעקה אילמת לעולם

בטלויזיה יש סרט מעולה על ז'אק דמי ואין כמו הגל חדש צרפתי להרים נפש שצוללת לקרקעית של סוף יום ארוך
זה והוודקה תפוזים (-:

זה והוודקה תפוזים
נמאס מהארמניאק? חוץ מזה, שאביב עכשיו..?

למונייד מתוקה שתמיד, בכאב ובשמחה, מביאה המון יופי במילים.

שיהיה יום של דאיה מרהיבה בגבהים.
חיבוק

המשפט הצהוב טוען ש: ערכו של דבר לעולם משתנה בהתאם לנסיבות ומתאים בצורה מיסטית ממש למה שעמדתי לכתוב... שארמאנייאק זה אכן משקה של חורף, וודקה תפוזים (תפוזים סחוטים מיינד יו) זה משקה של אביב ושבימי הקיץ אין כמו פאסטיס עם קרח... רק שהמחכימון הזה בא והוציא לי את המילים מהפה.
ואיזה מזל שבבוקר ויש קפה (-:

שיהיה יום של דאיה מרהיבה בגבהים הלוואי

יואו,
אל תגזימי עם האלכוהולים, הם קטנים אבל ערמומיים...

יום שלם עבר.
זה תפס אותי

וויסקי בחורף וודקה קפואה בקיץ
קפה שחור בכל ימות השנה
ולימונדה אחת מנצחת

זה נראה כאילו המחבק נותן למחייך נוגרה בקודקוד... אבל מילא
גדול

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בכלל לא שמתי לב שיש כאן שיר... זה נקרא לי יותר כמו זעקה אילמת לעולם
נראה לי שאין כאן סתירה

שיר/זעקה יפה כל כך

את פה? עכשיו מאי, בואי כבר.

סופרת את הימים

ואת הלילות גם

מה שיש לי לומר זה
|| || || || || ||

במקרה קוראים לחבר שלך אסי דיין?!
אל תשאלי למה נזכרתי בזה עכשיו, אבל לא, לחבר לא קוראים אסי דיין.
ביזו ויום דבש

אל תשאלי למה נזכרתי בזה עכשיו, אבל לא, לחבר לא קוראים אסי דיין. ועל זה נותר רק לומר "איזה מזל!!!" D-:
ועכשיו אני פה בדיליי מסוים נזכרת להגיב...
עוד יומיים אני נוסעת. הבטן מתהפכת לי מהתרגשות. חייבת להרגיע את הציפיות.
חוץ מזה שאני די הורמונלית. תלויה לגמרי בחסדים של מזג האויר. וכמו באביב רגע שמש ודקה אחרי ענן גדול ומאיים וגשם. נדמה שמזג האויר משתנה פה עשר פעמים ביום- אני גם.

שליחה על ידי נטע_ק* » 09 מאי 2013, 20:36

עוד יומיים, איזה כיף לך! תהני למונייד.

רגע, את נוסעת לבד? וואו. איזה כיף.
אם את מגיעה במקרה לגליל העליון- מוזמנת בחום לביקור

זה המייל שלי לפרטים נוספים- feyabe בג'ימייל

לימונדה יקרה איזו התרגשות!
אני לא יודעת עם מי את בקשר אבל הנה הטל' שלי והמייל אם תרצי להיפגש בתל אביב אצל שבע או במקום אחר... אני אשמח מאד:-)
תנסי ליצור קשר כמה שיותר מוקדם כדי שיהיה אפשר לתאם בינינו...
נשמע נפלא ביקור בעצמך.

אופס שכחתי
[email protected]

מחכה לך מותק. יש לך את הפרטים שלי (-:

יו איזה התרגשות... כאילו שאין מספיק אלמנטים מרגשים, עכשיו נוספו הנשים שמאחורי המילים שעם הזמן הפכו אצלי לחלק מהחיים. עדיין מוקדם בשבילי להתחייב על יום, אבל מאמינה שאחרי שאנחת אדע קצת יותר. מאד רוצה להיפגש, מה גם שאני לבד אז כל ההתנהלות קלילה הרבה יותר.
עכשיו בעיקר חושבת על ההורים שלי ועל אמא שלי בפרט והבטן מתהפכת מגעגועים והתרגשות.
שדה התעופה בטולוז נפרדתי מהילדים והבחור. שלושתם בולטים בחוסר האלגנטיות שלהם. שדה התעופה תמיד מייצר מין אשליה של סטריליות ושפע חומרי, בשמים, מזוודות יקרות, איפור. כל מה שאנחנו לא. הילדים ישר מהכפר. הבחור גם. אני סתם מעמידה לרגע פנים...אבל מי שמעמיק בפרטים יכול לזהות מיד שאני רק מתחזה. בכניסה פתאום אני שמה לב לכמה אנחנו לא ״יצוגיים״ אני אומרת שאנחנו נראים כמו משפחה של צוענים ״מה זה עושה?״ (תרגום חופשי פרנקו-עברי) שואל הצעיר עם השן הקדמית שמתנדנדת לה על חוט דק (השן הראשונה שתפול אחרי שאני כבר לא אהיה פה) האמת ששלושתם כאלה יפים ומתוקים ופתאום אני מוצפת באהבה אליהם וגעגוע. הילדים מתרגשים כי כשאני לא פה הם עושים דברים של בנים. ההפסקה תעשה לכולנו רק טוב.
זהו אני לבד. מסביבי אנשים אלגנטיים עם מזוודות וגאדג׳טים (או שאולי גם הם מעמידי פנים).
לפני לילה ארוך (נוחתת לפנות בוקר) מכריזים על טיסה מספר אחת. כולם נעמדים בתור.
בצהוב כתוב שהכל בתיאום מושלם