ביקור החסידה

[אמא_נמרה*]

מזל טוב!

[סיגל_ב*]

מזל טוב למשפחת העצים!!!

http://www.perfectflower.com/EN/Guatemala/[po]product images[/po]/Hand+Tied+Seasonal+Bouquet-st mini.jpg

התאוששות מהירה וקלה לאם ולתינוק

[מיכל_שץ*]

מזל טוב למשפחה. ברוך בואך בן חדש למשפחה, והתאוששות מהירה לכולם (לבן, לאם, לאב ולשאר המשפחה), וכמובן - יציאה מהירה מבית החולים)

[עירית_לוי]

מזל טוב!

התאוששות מהירה וקלה לאם ולתינוק

[נגה_סיון*]

המון המון מזל טוב .

[אישה_אחת*]

מזל טוב

[רונית_סלע*]

מזל טוב והתאוששות קלה @}

[חסרי_הרכב*]

מזל טוב
למשפחת העצים
מאחלים לכולכם
התאוששות קלה ומהירה

מבאי המפגש של שיפרה
כרגע בביתם של חסרי הרכב

גברת נוי ( איננה חברת קהילה )
גברת תבשיל
וכל ילדיהם

[חסרי_הרכב*]

אה וגם לסוכנים המהממים

[אמא_שלה*]

עדכון אחרון:
אלה התעוררה והיא כבר מיניקה.
היא מרגישה טוב, נינוחה ומאושרת.
התינוק נראה טוב ומרגיש טוב.
תודה לכולם!

[עדי_רן*]

מזל טוב... מקווה לראותכם בקרוב.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ואו, מזל טוב! @}
איחולי החלמה מהירה לאלה, ויומולדת שמח לגור.

[שלומית_ואחיק*]

המון מזל טוב, שפע ברכות.
מצפים בסקרנות לסיפור שמאחורי הסיפור להתאוששות האם והתינוק.
מזל טוב! מזל טוב!

[יעל_צ*]

מזל טוב לכל המשפחה והחלמה מהירה! @}

[אנונימי]

איזה מרגש!

וכמובן מזל טוב

[נועה_בר*]

מזל טוב, מזל טוב @}@}

התאוששות מהירה וקלה לאם ולתינוק

[זו_אורית*]

[אורה_גבריאלי*]

מזל טוב!

[בשמת_א*]

מזל טוב!
מחכים לעידכונים נוספים, מקווים להתראות בקרוב.

[הילדים_של_שיפרה*]

אלה, אלון והשתיל עוד בבית החולים. לפי מה שהבנתי, הכול בסדר.
משפחת שיפרה והסוכנים עומדים לשוב הביתה.

[אם_פי_3*]

מזל טוב!!!!
התאוששות מהירה, והרבה אהבה לכל משפחת העצים...
(וכל הכבוד לסוכנים על הדיווחים מהשטח!)

[תאשור*]

יש בלגן גדול במפקדה החדשה (הסוכנים עברו מפקדה)
סוכן 003 מפצפץ חייזרים, סוכנת 002 אוכלת מלפפון חייזרי, סוכנת 001 מעבירה ציוד אל החללית,
שיפרה מעבירה עוד ציוד, מפקדת המיפקדה מכינה אוכל, מפקד המפקדה הלך לישון,
אמא של אלון עוזרת בכל הדברים, תדהר שואל שאלות.
סיכום: הכל בלגן

כרגע סוכנת 001 שולפת את סוכן 003 מפצפוץ החייזרים שלו, והסוכנים נוסעים אל מפקדה אחרת.
ביי ביי להם
ברוש עדיין ישן בבסיס הקודם.

מחכה לחזרה של אלה אלון והשתיל הקטן.

[אמא_שלה*]

אחרי התמונות בטלפון הסלולרי הגיעה תמונה גם בדוא"ל.
ומה אני אגיד לכם - אפילו אחרי ניתוח קיסרי אלה פשוט יפהפיה וקורנת!
מחר אסע בעצמי לבדוק אם הצלם לא עשה מקצה שיפורים.

לסוכנים המקסימים - היה כיף אתכם!

[תבשיל_קדרה*]

מזל טוב!
התאוששות מהירה לאלה, ושפע חלב

[הילדים_של_שיפרה*]

כאן סוכנת 001. כל שאר הסוכנים במצב חידוש אנרגיות.
אנחנו בביתם של החברים מפינת האצבע.
מצלמת ריגול מכוונת אל פרצופה של סוכנת 001, אז היא צריכה להזהר בדבריה.
כולם מותשים ומרוצים מהיום העמוס.
אלה אמורה לחזור הביתה עוד 5 ימים וכולם מחכים.
סוכנים בהופעת אורח מחמיאים לסוכנת 001 על כישורי הכתיבה שלה. סוכנת 001 מוסרת בתגובה להזהר שמא זה יעלה לה לשכל.

עד כאן להיום, כבר כמעט מחר.

[תמר_מתחילה*]

מזל טוב, מזל טוב!!! לכל משפחת העצים ולשתיל הרך

[ורד_לב*]

מזל טוב
החלמה מהירה לכולם!

[תמרול_ה*]

מזל טוב!
החלמה מהירה והרבה אושר!

[אגודל*]

מזל טוב למשפחת ה|עץ|ים
החלמה מהירה
לילה טוב
וד"ש לתאשור

[אמא_בבית*]

מזל טוב והתאוששות מהירה לאלה @}

[הדוד_מירושלים*]

מזל טוב סיס
החלמה מהירה
ונבוא לבקר בקרוב

[ש*]

למה זה נראה שכ-ו-ל-ם פה יודעים במי מדובר, ורק אני לא?

אולי תואילו לחשוף שמות לטובת 'שולי החברה'?
(לפחות רמז...)

[י*]

רמז (אני בעצמי רק מנחשת מי ילדה): זה שהדף שורץ קרובי משפחה מכל הסוגים, זה לא במקרה, אלה קרובי משפחה שמסתובבים פה תמיד.

[הדוד_מתל_אביב*]

• חלק מקרובי המשפחה אכן מסתובבים פה לא מעט;
• חלקם היו פעילים בעבר, ובתקופה האחרונה קולם נדם;
• חלקם כתבו באתר בפעם האחרונה כשנולד ברוש;
• וחלקם אאל"ט, כותבים בפעם הראשונה באתר - בעקבות הדואל שקיבלו עם המצביע לדף הזה.

בכל אופן, כפי שכתב אלון בראש הדף, אלון ואלה מעדיפים כרגע להסתתר מאחורי ניקים.

[תזמורת_הים*]

מזל טוב והרבה אושר

[נונה_בי*]

מזל טוב לכל המשפחה
התאוששות מהירה והחלמה מלאה לאלה ולשתיל הרך
|תינוק||אפרוח||תינוק||אפרוח||תינוק||עץ|

[ה_עוגיה*]

מזל טוב @}
התאוששות מהירה ואיחוד בבית במהרה.

[הבת_דודה_של_אלה*]

מזל טוב! התמונות שקיבלתי לסלולרי חיממו את הלב!
תרגישו טוב כולכם!

[נוסעת_סמויה*]

מזל טוב @}

[מחשבות*]

מזל טוב לשתיל הנולד ולשפע העצים המאושרים

[חוט_השני*]

מזל טוב לכל המשפחה{@

[עוד_טכנאי_מבאר_שבע*]

מזל טוב! עד 120 (ילדים).

[טרה_רוסה*]

מזל טוב!

[אביב_חדש*]

מזל טוב!

[במבי_ק*]

מזל טוב!

[אל_דנטה*]

מזל טוב!

[איבי_כ*]

@} @} @}

[לילה_טוב*]

_מזל טוב!
החלמה מהירה והרבה אושר!_

[אמא_שלה*]

אלה קיבלה את הדף הזה מודפס מתחילתו ועד היום אחה"צ, קראה אותו בחיוך ושמחה לברכותיכם.
תודה בשמה לכל הדואגים, המשתתפים והמברכים.
גם התינוק מוסר שהעולם נראה חביב וחיובי ומעניין באופן כללי. יש צורך, כמובן, לעיין בדבר בכובד-ראש, ואחר-כך לישון על המסקנות לעומק, והוא מבצע את המשימות האלה ביסודיות.
אבא של אלה מציע שם לרך הנולד: יחדיו. למה יחדיו? כי "ברוש תדהר ותאשור יחדיו".

[אם_פי_3*]

אבא של אלה מציע שם לרך הנולד: יחדיו

גמני חשבתי על זה, אבל לא העזתי להציע בכתב....

[אמא_מתחדשת*]

מזל טוב |פרח|
מתרגלת למרגיעונים - יצא לי כולנו משפחה אחת וזה צמרר אותי כי מרגישה כ"כ קרוב לאלה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

גם התינוק מוסר שהעולם נראה חביב וחיובי ומעניין באופן כללי. יש צורך, כמובן, לעיין בדבר בכובד-ראש, ואחר-כך לישון על המסקנות לעומק, והוא מבצע את המשימות האלה ביסודיות

איזה כייף לו לתינוקי הזה. רק אושר ובריאות למשפחה כולה.

[בשמת_א*]

אבא של אלה מציע שם לרך הנולד: יחדיו
אני מקווה שאלון ואלה ידאגו
לעיין בדבר בכובד-ראש, ואחר-כך לישון על המסקנות לעומק
ולהחליט על שם יותר ברוח השמות הקודמים P-:

<ואני חשבתי : יחדיו, מפני שהוא נולד כשכולם יחדיו מצפים לו און-ליין ומאחלים שיוולד בשלום>

[אמא_שלה*]

גמני חשבתי על זה,
אני דווקא חשבתי על "עץ שמן" ("אתן במדבר נטע ארז, שיטה והדס ועץ שמן"), אבל אלה פסלה את השם הזה על הסף... מעניין למה.

[אנונימי]

מזל טוב! נהניתי לקרוא את מהלך העניינים.

החלמה מהירה והרבה בריאות.

[אלודאה_בלבן*]

מזל טוב והמון אהבה ממשפחה אחרת, נטול עצים (אבל יש עציץ גרניום במרפסת, והוא מ-א-ד גדול!)

הרבה אושר ושמחה,
מכולנו

(וגם - תודה על העדכונים של הסוכנים המופלאים!)

[אלון*]

תודה לכולם על הברכות והאיחולים! זה מאד מרגש.

שבתי בשביל לעדכן בקורותינו מאז שהלכנו לבית החולים, ולהוסיף לעבודה הנאמנה שעשה הדוד מתל אביב.

---

שפרה הייתה מוטרדת ממספר דברים: ירידה משמעותית בקצב פעימות הלב של העובר בכל פעם שהיה ציר (זה דבר רגיל, אבל ההשתפרות לאחר מכן לא היתה משביעת רצון), מים דמיים, והתקדמות איטית של הלידה. ההתקדמות האיטית אופיינית לאלה, אבל בשילוב עם הגורמים האחרים זה נראה כאילו נוצר כאן מצב של מצוקה עוברית, כתוצאה מהדילדלות במאגרים של העובר. שפרה הזהירה מראש, וכשהגיע הזמן קיבלה את ההחלטה במהירות: עוברים לבית החולים.

קראתי לאמבולנס להתקרב מהחניה לבית, ומיהרנו לצאת. השארנו את הכל בבית כמו שהיה, הסדיניות עם הדם, הנדנדה, תיק הציוד של שפרה פתוח, ציוד מפוזר. פועה ואמא של אלה סידרו אחרינו, וסגרו. אנחנו כבר היינו באמבולנס בדרכנו לבית החולים. תוך כדי הנסיעה, שפרה מבקשת מנהג האמבולנס חמצן בשביל אלה. אלה מקבלת את הדין בצייתנות, אבל דומעת מתחת למסכה. האמבולנס נוסע במהירות תוך הפעלת סירנות. נהגים מפנים את הדרך, חוצים צמתים באור אדום, לאמבולנס פשוט יש עדיפות, כאילו הוא נוסע על כביש אחר, משלו. בדמיוני עולה לרגע תמונה של הסוסים האגדיים משר הטבעות, דוהרים על מישור אחר, במציאות אחרת.

במהלך הנסיעה, שפרה בודקת את דופק העובר מדי פעם. בין לבין, היא מתארת לאלה מה הולך לקרות כשנגיע לבית החולים: "קודם כל הם ירצו לבדוק מחדש את הכל, יחברו אותך למוניטור, יבדקו באולטרהסאונד. אל תבהלי מזה, זה חלק מהפרוצדורה הקבועה שלהם. כנגיע, אני אבקש חמצן בשבילך, כי נראה שזה עוזר לדופק של העובר." ואז היא פונה אלי, ואומרת: "אני לא אוכל להגיד שם כלום. אבל כנראה יתנו לי להצטרף. אז אם אני דורכת לך על הרגל, תדע שאפשר לחכות עם מה שהם מציעים באותו הרגע. בסדר?" אני מהנהן.

שפרה בודקת את דופק העובר שוב, אבל מתקשה למצוא. מנסה באי-הצלחה עוד מקום, ועוד אחד, ואני מרגיש איך החרדה מתחילה להשתלט עלי. אני מקווה שאלה לא שמה לב, אבל קשה לדעת מתחת למסכה. עוברת דקה לחוצה, ופתאום שומעים דופק. שפרה פולטת אנחה ארוכה. מסתבר שגם היא הייתה מודאגת.

מגיעים לבית החולים, נהג האמבולנס מסיע את אלה על כסא גלגלים פנימה, לכיוון המעליות. הוא מבקש משפרה לרוץ ולהשיג את המעלית. במעלית לקומה 4, מחלקת יולדות. שם ממתין לנו כבר צוות: נעמה ראש המחלקה, דרורה המיילדת שיילדה את תדהר (בננו השני), ורופא. דרורה ושפרה מחליפות שלום-שלום לבבי, מכירות אחת את השניה. שפרה מדווחת לה ולנעמה את התפתחות הלידה עד כה. הן מקשיבות בקשב רב, ואני מרגיש איך חומות ההגנה שבי מתחילות להתרופף ברגיעה. משכיבים את אלה, ובודקים אותה. מחברים למוניטור, בודקים לחץ דם, בודקים באולטרהסאונד. האחות רושמת אותנו במיון באמצעות הטלפון. מצמידים לאלה ולי צמידים מפלסטיק עם פרטיה של אלה. הכל רגוע מאד, מקצועי מאד.

נכנס רופא בכיר, בודק את המוניטור. הוא מוטרד, אבל מבקש את אלה לבדוק אותה וגינלית. אלה מסכימה, והרופא בודק, ומכריז על פתיחה של 5 אצבעות. הוא מוציא את היד, ורואה על הכפפה דם. "מה זה?" הוא שואל בקול רם. מפה הדברים מתחילים לזוז מהר: "אני ממליץ ללכת לניתוח קיסרי." דרורה מיד מתחילה בהכנות. מכניסים לחדר אלונקה על גלגלים. מעבירים את אלה. דרורה נגשת לגלח אותה "בקו הביקיני". הרופא השני שולף טופס ומגיש לאלה לחתום. היד של אלה רועדת, ואני רואה אותה מתחילה לבכות. היא לא מצליחה לכתוב את שם המשפחה. נתקעת אחרי האות הראשונה. הרופא מרגיע אותה: תוכלי להתחרט גם אחרי שחתמת. אבל היא לא מצליחה לזוז.

אני מתייעץ עם שפרה בלחישות, והיא אומרת לי: תלכו עם זה בינתיים, ואז, כשיגמרו את ההכנות תבקשו עוד עשר דקות להמתין, לראות אולי זה מתפתח טוב יותר. אני לוחש את הדברים לאלה, ואומר לה "את לא תצאי מהחדר הזה לפני שתהיי ודאית במאה אחוז שאת רוצה". היא מהנהנת, ומסיימת לחתום לרופא.

ההכנות נמשכות, ואז נגמרות. הרופא הבכיר חוזר לחדר, ואומר "בואו נלך". אני אומר לו "רגע, אנחנו לא בטוחים עדיין שזה מה שאנחנו רוצים." הוא סוף סוף מסתובב אלי, מביט לי בעיניים לראשונה. אני שואל: "במוניטור, לאחר כל האטה, אחרי שהציר עובר, יש השתפרות בדופק, נכון?"
"כן, בהחלט. אבל כל ציר כזה שואב מהמאגרים של העובר. ואלה הולכים ונגמרים. אם הייתה פתיחה של 9-10 אז הייתי מציע להמשיך בלידה רגילה, אבל עם פתיחה של 5 זה עלול לקחת עוד זמן רב, ולא ברור שהמאגרים של העובר יספיקו."
ההסבר הזה, דומה כל כך להסבר של שפרה, מכריע את הכף מבחינתי. אני רוכן לאלה, ולוחש לה: "מה את רוצה לעשות?"
אלה לוחשת: "בסדר, אבל תשאר איתי".

הולכים לחדר ניתוח. אח אחד ואני מסיעים את האלנוקה. אני מתכופף אל אלה ואומר לה: "אני מקווה שיתנו לי להיכנס לחדר הניתוח. אבל אם לא, אז אמתין לך ביציאה." אני רואה אותה דומעת שוב.

בכניסה לאזור חדרי הניתוח, זוג דלתות גדולות, ומאחוריהן, אני רואה כשאחת נפתחת, מסדרון ארוך. אנחנו מתקרבים לדלתות, והאח אומר לי: "כאן אתה צריך לעצור". אני נפרד מאלה, והוא לוקח אותה דרך הדלתות. הדלת מתחילה להסגר, ואני עוד מספיק לראות אותו משאיר אותה במסדרון, ליד אחד החדרים. ליבי יוצא אליה.

---

פועה הגיעה. נחמד מאד מצידה. היא אחרי לידת בית בלילה, ובכל זאת באה אחרינו. היא ושפרה ואני ממתינים, תוהים האם יעבירו את התינוק דרך חדר ההמתנה, או שישלחו אותו ישירות למחלקת ילודים. אנחנו מסכימים שלא ייתכן שישלחו אותו ישירות. בינתיים אני עושה כמה שיחות טלפון, לעדכן את ההורים של אלה ושלי, וחוטף משהו לאכול.

לפתע אנחנו רואים את הרופא הבכיר חוצה את חדר ההמתנה. אני רץ אחריו, שואל אם הניתוח כבר נגמר. הוא עונה שכן, ושהתינוק במחלקת ילודים. שפרה, פועה ואני רצים למעלית. בקומה 4 רצים לתינוקיה. אני פורץ בדלת, ובפנים ממתין לי קצב אחר: חדר קטן, אחות יושבת רגועה קוראת משהו, שמש משתקפת מהחדרים הסמוכים. אני שואל: "התינוק שלי כבר הגיע? ניתוח קיסרי?"
"כן, הוא כאן, אבל אתה צריך קודם כל להרשם במיון. הנה, קח את הטפסים האלה."
"לא, אני רוצה לראות אותו קודם."
"טוב בסדר, אבל אתה צריך לחתום כאן קודם איזה טיפולים אתה רוצה."
"לא, אני רוצה לראות אותו קודם."
"תראה, אנחנו צריכים לדעת מה אתם רוצים שיעשו לו."
"אני לא רוצה שתעשו לו כלום, אבל קודם כל אני רוצה לראות אותו."
"בסדר, אם לא תרצו לא נעשה לו כלום, אבל אתה צריך לחתום."
"לא הבנת. אני רוצה לראות אותו. הוא כאן בכלל?"
"כן, הוא פה, בחדר הזה." מצביעה על חדר.
אני חולף על פניה, ורואה עריסת תינוקות שקופה מפלסטיק, ריקה. אני מביט מסביב, ולפתע רואה ילד שלי על מגש מתכת, מתחת למנורת חימום. בעליל ילד שלי, אפילו שלא בדיוק תאשור, ולא תדהר, ולא ברוש. אבל ילד שלי לא פחות. אני מוריד חולצה, ולוקח אותו, מניח אותו עלי. אושר צרוף. הגנה.

האחות באה אחרי, מושיטה לי כל מיני ניירות. אומרת כל מיני דברים. אני לוקח את הניירות ושם אותם בצד. מהנהן בלי להבין מה שהיא אומרת. היא באה עוד כמה פעמים, ובסוף מצליח לחדור אלי הרעיון שהיא רוצה שאלך משם, שאני לא יכול להשאר. אני אומר לה: "אין בעיה, אני יכול ללכת, אבל אני לוקח אותו איתי."
"לא, הוא לא יכול לצאת מכאן עד שנעשה שיוך עם האמא."
"אין בעיה, אז אני נשאר."
"לא, אתה לא יכול להשאר כאן, צריכים להגיע תינוקות נוספים."
"אין בעיה, אז אצא איתו."
"לא, זה לא אפשרי, אנחנו צריכים ..."
"...שיוך עם האמא." אני משלים אותה. "כן, הבנתי. אבל אין שום מצב בעולם שאני עוזב אותו עכשיו. את מבינה?"
היא מבינה. היא מפנה אותי לחדר סמוך. שם פועל מזגן, אבל יש שמש נעימה דרך החלון. אני מכבה את המזגן בלי לשאול אף אחד.

שפרה ופועה בינתיים הלכו לאלה. פועה חזרה כעבור כמה זמן, מדווחת שאלה בהתאוששות, ושהיא בסדר. מועקה יורדת ממני. פועה מצלמת את הילד עלי באמצעות הטלפון שלה, והולכת להראות לאלה.

"מה אתה רוצה שנעשה לו? איזה בדיקות, חיסונים?" חוזרת האחות של התינוקיה.
"שום דבר."
היא עוברת איתי על רשימת החיסונים, ובסוף, לאחר התייעצות טלפונית עם שפרה, אני מסכים להזרקת ויטמין K, עקב הלידה הקשה עבורו. לכל השאר אני מאשר בחתימתי שאני מוותר.
דבר אחד הסכמתי: לשקול את הילד, והוא יוצא 3.645 ק"ג. האחות מטפלת בו בעדינות.

---

שפרה מתקשרת אלי: "אלה עברה למחלקת יולדות. בוא נעשה איחוד משפחות."
אני הולך לאחות, ואומר לה שאלה כבר כאן, במחלקה, ושאפשר לעשות שיוך. היא מסכימה, אבל מבקשת שאשים את הילד בעריסה, כי אסור ללכת איתו עלי. אני מתרצה, ובהזדמנות זו לובש בחזרה את החולצה. האחות נעשית מרוצה שוב -- עכשיו אנחנו שוב נורמליים בעיניה, הולכים בתהלוכה: העריסה בראש, אני לצידה, יד על ראשו של התינוק, ויד שניה אוחזת בידו, והאחות בסוף. אנו חוצים את המסדרון, ואני מאתר את שפרה באחד החדרים. נכנסים לחדר, ואלה שוכבת שם, מסתכלת בתקווה. האחות מוציאה את התינוק מהעריסה מושיטה אותו לעבר אלה. אלה מרימה את ידיה, אבל האחות לא מסכימה לתת לה אותו. קודם כל היא רוצה לעשות שיוך. היא מקריאה את כל פרטי הפתקית שמוצמדת ליד של התינוק, ומשווה את זה לפתקית על היד של אלה: שם האם, מספר תעודת הזהות שלה, שם האב של האם. אלה מרוכזת בדבר אחד בלבד: בתינוק. אפשר להרגיש את הצפיה שלה כמו חוטים עדינים שהולכים ונורים ממנה לעבר התינוק, קושרים אותו, מושכים אותו לעברה. ועוד חוט, ועוד חוט, ועוד חוט, ענן של חוטים, ובסוף התינוק נכנע למשיכה העדינה ויורד לאלה, והיא מחבקת אותו, ובוכה בהתרגשות.

שפרה שמה את התינוק על צידה של אלה, כך שלא ישען לה על הבטן. אלה חושפת פטמה, והתינוק עט עליה כמוצא שלל רב. ויונק. ויונק.
אחר כך שפרה מראה לה עוד תנוחה: מונח על הכתף, עם הראש לעבר הפטמה, והרגליים לצד הראש של אלה. בשביל התינוק זה אותו הדבר: הזדמנות לינוק, והוא עושה את זה בשמחה. אלה מסניפה אותו, מרגישה את חומו לצד ראשה.

אני מצלם אותם ככה, בטלפון של אלה, וזו התמונה הראשונה שלהם. אמא של אלה תגיד לי אחר כך שאלה ממש קרנה בתמונה הזו. ובמציאות כך אכן היה.

[אלון*]

פרט חשוב ששכחתי: בניתוח ראו שחבל הטבור היה כרוך סביב צווארו של התינוק שלוש פעמים, ושהיו מים מקוניאליים.

[אם_פי_3*]

וואו.
כל כך נוגע ללב.
ד"ש חם לאלה (רק הניק שלי חדש, אני לא).

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אלון, תודה על התיאור המרגש כל כך.
דמעתי איתכם והתרגשתי מאוד לקרוא הכל.
אתם מקסימים.
שוב המון מזל טוב ואושר גדול לכל משפחתכם המקסימה.

[תבשיל_קדרה*]

מרגש מאוד.
תודה שכתבת, וחלקת אתנו.

[ההולכת_בדרכים*]

וואו, אין לי אוויר...איזה סיפור מותח ומרגש!
אתם פשוט מדהימים כולכם-
אלון, שפרה, ובראש ובראשונה כמובן אלה, שעברה דרך השינויים הלא צפויים באומץ לב מעורר השראה.
תודה על השיתוף, אני בטוחה שיולדות לעתיד ימצאו בו תועלת. @}

שיהיה המון מזל טוב וימים מאושרים ושלווים עם הרך הנולד

[תבשיל_קדרה*]

אגב, מותר לי לתייג בשבילכם - דף סיפור לידה ?

[פלוני_אלמונית*]

_אלון, תודה על התיאור המרגש כל כך.
דמעתי איתכם והתרגשתי מאוד לקרוא הכל_

[POOH_והתוספות*]

הרבה הרבה מזל טוב....

[בשמת_א*]

_אלון, תודה על התיאור המרגש כל כך.
דמעתי איתכם והתרגשתי מאוד לקרוא הכל_

[אימא_של_אלון*]

"ודבורה אישה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא. ..ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם מקדש נפתלי ותאמר אליו...לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון...ויאמר אליה ...אם תלכי עמי והלכתי ..ותאמר הלוך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אישה ימכור ה' את סיסרא...וברק רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה עד חרושת הגויים ויפול כל מחנה סיסרא לפי חרב ולא נשאר עד אחד..וסיסרא נס ברגליו אל אוהל יעל אשת חבר הקיני..." (והשאר ידוע).

כך היה השבוע שהיה.

תודה - מיוחדת ממני - לשפרה !
תודה לסוכניה ששמרו עם-על העצים הצעירים, ושימחו את כולנו.
תודה לבכירים שהביאו את שתיל.
תודה - מיוחדת ממני - להורים-שלה שתמכו בכל ובכולם, ובכלל שאתם שם לידם.

תודה לאל ולעולם.
ושבוע טוב.

[יוחננ_ית*]

אלון - איזו אסרטיביות מול האחות!!!
בפעם הבאה שאני מגיעה לבית חולים, אני לוקחת אותך איתי.

מזל-טוב גם לאמא של אלון ולכל המשפחה, ולאמא של אלה ולכן המשפחה.

[Manty_T*]

שטופת דמעות פה..
מזל טוב
(מרגיעון - קחו זמן להפנמה)

[אישה_אחת*]

דמעתי איתכם והתרגשתי מאוד לקרוא הכל
אתם פשוט מדהימים. החלמה מהירה.

[שלומית_ואחיק*]

וואו, ללא מילים
מכאן הדברים רק משתפרים, גם ביקומים מקבילים.
אושר ואושר

[הדוד_מתל_אביב*]

מרגש. כל כך מרגש.

[נהר*]

ליבי יוצא אליה.
וליבי יוצא אליכם, אשרי הבנים הנטועים על פלגי מים

[נועה_בר*]

שטופת דמעות פה.. כמה מרגש!

אתם פשוט מדהימים כולכם-
אלון, שפרה, ובראש ובראשונה כמובן אלה, שעברה דרך השינויים הלא צפויים באומץ לב מעורר השראה.

מזל טוב לכל המשפחה הגדולה @}

[סיגל_ב*]

_דמעתי איתכם והתרגשתי מאוד לקרוא הכל
אתם פשוט מדהימים. החלמה מהירה._

מזל טוב! @}

[עדי_יותם*]

מזל טוב! {@{@

[נונה_בי*]

כבר כתבו הכל-
_אלון, תודה על התיאור המרגש כל כך.
דמעתי איתכם והתרגשתי מאוד לקרוא הכל_
אתם מעוררי השראה: אלון, שפרה, ובראש ובראשונה כמובן אלה, שעברה דרך השינויים הלא צפויים באומץ לב מעורר השראה.
מזל טוב!

[עירית_לוי]

ואוו. מרגש מאוד מאוד.
מזל טוב והחלמה מהירה!

[חוט_השני*]

_אלון, תודה על התיאור המרגש כל כך.
דמעתי איתכם והתרגשתי מאוד לקרוא הכל_
מזל טוב

[תמר_מתחילה*]

_אלון, תודה על התיאור המרגש כל כך.
דמעתי איתכם והתרגשתי מאוד לקרוא הכל_
התאוששות מהירה וטובה, והרבה אושר

[רונית_סלע*]

מרגש עד דמעות! מאחלת לכם ימים טובים ביחד @}

[מיכל_שץ*]

התרגשתי ובכיתי עם אלה.
תודה שסיפרת.
מזל טוב, ובריאות שלמה!

[מא_צ'י*]

אלון אתה כזה מתוק!
איזו רגישות ו איזו אסרטיביות מול האחות!!!
ג'נטלמן אמיתי.
מרגש עד דמעות!

גמאנחנו מאחלים התאוששות מהירה וטובה, והרבה אושר
{@{@{@

[יולי_פעלולי*]

אלון, תודה על התיאור המרגש כל כך
הרבה, הרבה מזל טוב, התאוששות מהירה וטובה

[סמדר_נ*]

מזל טוב לכולכם!

[תמר_א*]

מזל טוב,
שאו ברכה

[אלה*]

והנה הדברים כפי שנחוו אצלי. לא היה קל לכתוב את סיפור הלידה הזה. כל פעם כתבתי קצת, והנקתי, וכתבתי עוד קצת, ובכיתי, ועוד כתיבה, ועוד שחרור. הרבה נוזלים ...

מתנצלת מראש שבחלק מהקטעים לא ברור מה בדיוק קרה ומי אומר מה אם בכלל, אבל ככה אני זוכרת את זה.

---

לא הרגשתי מוכנה בכלל. עוד לא קנינו דברים ללידה, עוד לא עשיתי סדר בניירות הרפואיים, עוד לא סידרתי את הארגזים עם הבגדים לתינוק, אפילו עוד לא מיינתי את הבגדים של הילדים כדי שיהיה מקום בארון לעוד ילד. ועוד יותר מזה, לא הרגשתי מוכנה לגדל עכשיו עוד תינוק.

ואז ברוש החליט פתאום לישון אצל ההורים שלי. כבר כמה פעמים ניסינו להשאיר אותו אצלם למשך הלילה, אבל בסוף הוא תמיד חזר לישון בבית. ועכשיו, למרות שהאחים שלו לא נשארו איתו, הוא אמר לי "ביי ביי" ונשאר לישון אצל ההורים שלי. כנראה שהוא כבר מוכן. איזה לחץ.

למחרת מיהרתי למיין את הבגדים של הילדים. ארזתי בשקיות את בגדי החורף, אירגנתי מחדש בארונות את בגדי הקיץ, וניפיתי את כל מה שכבר לא נצטרך. הרווחתי שתי מגרות לתינוק. התוכנית למחר: למלא אותן בבגדים של התינוק.

אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. עד הערב הפנמתי שהצירים שאני מרגישה הם כבר אמיתיים ולא מדומים. בבוקר מיהרתי להכין לאלון רשימת קניות, לארגן כביסה, ולצאת למכבסה. ואז, פתאום בדרך: ירידת מים. לי? ירידת מים??? אף פעם לא ירדו לי המים! מה קורה פה? נו טוב, צריך לחזור. אלון יצטרך לטפל בכביסה, ובינתיים אמיין את הבגדים לתינוק.

בבית אני רואה שלא רק שירדו המים, הם גם ורודים. שפרה, זה בסדר? בטלפון קשה לדעת, אבל כששפרה מגיעה היא מסתכלת ואומרת שכנראה יש היפרדות חלקית של השיליה, ושנצטרך לראות אם הצבע משתפר או מחמיר. בכל מקרה, ברור לי שאם אני מאבדת דם אז לא אוכל למשוך את הלידה הזאת לאיטי, אלא היא תצטרך להסתיים תוך זמן סביר. לחץ.

שפרה מצמידה לי דופלר בזמן שאני ממיינת את הבגדים לתינוק עם אמא שלי, מהר-מהר לפני שהוא נולד. זה לא נשמע דופק מהיר במיוחד. שפרה, זה אני או התינוק? זה התינוק. כמה זה, 100? פחות. לא טוב.

נו בטח שלא טוב, הרי אני לא נושמת. לחץ. אני עוזבת את הבגדים, עוזבת את כל הסידורים, והולכת למיטה לעשות פאולה. שמה ידיים על העיניים ונותנת לנשימה להסתדר. יש לי אוויר, קח אוויר ילד. שפרה שוב בודקת את הדופק, והפעם הוא בסדר. היא אומרת: אני לא יודעת מה בדיוק את עושה, אבל תמשיכי.

אחרי כמה זמן שפרה בודקת פתיחה. 2 או 3, לא זוכרת בדיוק. לא מספיק. והצוואר ארוך והראש גבוה. אני קמה לעבוד על זה: מעגלת אגן, כורעת בצירים, עושה תרגילים פותחים. יש הרבה צירים, חלקם חזקים והכאב משמח אותי: אנחנו מתקדמים. וכל הזמן אני מקפידה לנשום, לתת חמצן לתינוק שלי. שפרה מקשיבה לדופק מדי פעם. הוא מאט בכל ציר, אבל אני נושמת היטב ואחרי הציר הדופק עולה חזרה.

ובכל הזמן הזה הוא לא זז. אין בעיטות, אין תנועות, דממת אלחוט. איפה אתה ילד? אתה בסדר? קח עוד חמצן, רק תהיה בסדר.

אני מתחילה להתעייף. יש ציר חזק וטוב, ולקראת סופו אני מרגישה פתאום תנועה! לא בעיטה חזקה ונמרצת, אבל בהחלט תנועה ברורה. שפרה, הוא זז! ילד שלי, הנה אתה! אני כמעט צוחקת משמחה.

מעוּדדת, אני ממשיכה לעבוד. לנשום, לפתוח, להוריד. הלידה הזו היא ממש labor -- עבודה. הילד מצידו מתגמל אותי בעוד תנועות. יפה מצידך, חמוד!

אבל זה מעייף. אני צריכה הפסקה. אני הולכת למיטה לנוח כמה דקות. שפרה בודקת שוב. הצוואר התרכך אבל עדיין שמנמן, הראש ירד יפה, הדופק עדיין יורד בכל ציר (והם ממש כואבים! איזה יופי!) אבל מצליח לעלות אחר כך חזרה. אבל הפתיחה היא רק ארבע. חייבים להתקדם -- גם לתינוק קשה בצירים, וגם אני ממשיכה לאבד דם. שנינו לא נוכל להמשיך כך הרבה. לחץ.

אני קמה לעבוד. עושה שוב את כל הדברים -- לנשום, לפתוח, להוריד. שפרה בודקת דופק אחרי ציר, ואני שומעת בעצמי שהוא לא עולה כמו שצריך. אוויר! אני מנסה לתת לו חמצן, אבל בעצמי לא מצליחה לנשום. הגוף מתחיל לרעוד לי. ילד שלי, אתה מחזיק מעמד?

שפרה מסתכלת אלי ומנידה בראשה לשלילה. אנחנו נצטרך להתפנות, היא אומרת, והדמעות שלי כבר זולגות. גם פועה ליידי עם הדופלר שלה, וגם הוא מסכים עם שפרה.

יוּ, בית חולים. לא הכנתי תיק. אני לוקחת מהר תעודת זהות וכפכפים והולכת לאמבולנס. חצי שעה נסיעה. תחזיק מעמד חצי שעה, ילד שלי? אני אנשום לך, אני מבטיחה.

באמבולנס שפרה מבקשת מהנהג חמצן בשבילי. אבל הוא מארגן שם כל מיני דברים. לאט. למה לא נוסעים כבר? אנחנו ממהרים! עזבי, אלון ושפרה ידאגו לזה, תנשמי לילד.

סופסוף נוסעים. אני עם מסכת חמצן על הפנים. שפרה בודקת שוב דופק, והוא טוב. מה זה טוב, מצוין! עדיין יורד בציר, אבל אחר כך מיד עולה בחזרה כמו שצריך. כל הכבוד, ילד שלי! תחזיק מעמד עוד חצי שעה. אני אנשום לך, ואתה תחיה.

מדי פעם אני מנסה להציץ החוצה לראות איפה אנחנו, אבל זה מפריע לי לנשום אז אני מוותרת. הדבר היחיד שחשוב עכשיו זה לנשום חמצן לילד עד שנגיע. ואז יהיה בסדר.

יהיה בסדר? פתאום אני קולטת שאין לי מושג מה יהיה בבית החולים ואם באמת יהיה בסדר. אני שואלת את שפרה, והיא אומרת: או שתגיעי מהר לפתיחה מלאה ותוציאי אותו, או שיוציאו אותו בקיסרי. אני יודעת שבבית חולים אני רק נסגרת, ושממילא אני לא עושה דברים מהר, ומבינה שיוציאו אותו בניתוח קיסרי. אל תדאג, ילד שלי, עוד מעט יוציאו אותך.

אנחנו מגיעים לבית החולים, ושפרה אומרת לנהג להוציא את החמצן כדי שאוכל להמשיך לנשום לילד בדרך למחלקה. כשאנחנו מגיעים למחלקה, דרורה בחדר הקבלה. דרורה! את הלידה השניה שלי היא הפכה מעינוי בטוח עם סיכוי טוב לקיסרי ללידה טבעית מדהימה ומעצימה. יכול להיות שתצילי אותי גם הפעם?

דרורה מחברת אותי למערכת המכשירים המקומית בשקט וביעילות. חמצן, אני מבקשת, אולי רק בלב. גם שפרה מבקשת, בקול. עוד רגע, אומרת דרורה וממשיכה בשקט בנהלים. כל מיני אנשים מודדים ובודקים כל מיני דברים, ובינתיים אני מקשיבה לפעימות הלב במוניטור ונושמת כמיטב יכולתי. איפה החמצן? בסוף מעבירים אותי לחדר לידה, ושם סופסוף דרורה נותנת לי חמצן. הנה, ילד שלי.

שפרה מספרת לדרורה ולשאר האנשים מה המצב. לא, בעצם היא לא מספרת; היא מדווחת. זה לא המונחים הרפואיים אלא משהו בטון שלה או משהו בסיטואציה שהופך את המלים שהיא אומרת לבלתי קשורות אלי, מין תיאור של משהו אחר, לא המציאות שלי.

אנשים ממשיכים לעשות דברים מסביב, ומישהו מציג לי מישהו אחר, איזה ד"ר חשוב, מנהל משהו כזה או אחר. מגיע עוד ציר, חזק. אני שומעת את הדופק מאט, מאט עוד, ממש נעצר... ואז מתאושש, מאיץ, חוזר לעצמו. הציר עבר. ד"ר חשוב מדבר על ההאטות בדופק (נכון ד"ר, לכן באנו) מבלי להסתכל בי אפילו לרגע. הוא רוצה לבדוק פתיחה. בסדר. הוא מכניס יד מבלי להסתכל בי, ואומר חמש. לא ציפיתי ליותר. ואז הוא עושה משהו כואב, מאוד. עדיין בלי להביט בי. סופסוף הוא מוציא את היד, ורואה את הדם במי השפיר. מה זה?! הוא כועס. הוא לא שמע שהיתה היפרדות חלקית של השיליה (או לא הקשיב? שפרה ודרורה דיברו על זה). יש כאן דימום, אני ממליץ על קיסרי.

(בגלל הגילוי המרעיש הזה של ד"ר חשוב, אחר כך יהיה כתוב בכל הניירות שהסיבה לניתוח היתה דימום בעקבות היפרדות שיליה. זה נשמע מאוד דרמתי ומוצדק, כאילו עוד שניות ספורות הייתי מתה. רק שבמציאות ההיפרדות היתה קטנה והדימום היה מתון מאוד, וזו לא היתה סיבה לכלום. ההצדקה לניתוח היתה מצוקת התינוק. אבל במציאות המדומה של בית החולים נשאר רישום אחר, וזה מה שייכנס לסטטיסטיקות, וזה מה שישמש בעתיד לקביעת מצבי הרפואי. מי יודע עוד כמה נתונים שגויים כאלה נכנסים לתיקים הרפואיים ולאיזה עיוותים זה גורם?)

מרגע שד"ר חשוב אמר את דברו, כאילו ניתן אות והאנשים בחדר עברו ממצב המתנה למצב פעילות, כאילו ההכרזה שלו שינתה משהו במציאות ועכשיו פתאום המצב הפך מהליך שגרתי שיכול להתקדם לאיטו, למצב דחוף שבו אין זמן אפילו לחשוב. הביאו לי נייר לחתום. באמצע החתימה אני מרגישה שגם אני נכנסת למציאות המדומה הזאת, והיד שלי נעצרת. אני לא מצליחה לכתוב. אנשים מדברים אלי מסביב אבל כל מה שהם אומרים לא אמיתי וחסר משמעות. כמו לצפות בסרט זר.

ואז אני שומעת מהפינה את קולה של שפרה. זה מחזיר אותי למציאות הפשוטה: או שאני מוציאה אותו עכשיו, או שיוציאו אותו בקיסרי. הדמעות זולגות. אלון עומד לצדי, מחזק אותי, ואני מצליחה לגרום ליד לכתוב את סוף החתימה. תישאר איתי, טוב? אני צריכה את החיזוק.

האנשים מסביב עושים כל מיני דברים, מזיזים, מחברים מנתקים. ופתאום, בלי אזהרה, הדופק נעלם! ילד שלי!!! ואז אני מבינה שזה רק המוניטור שנותק, התינוק עדיין חי. אני חוזרת לנשום.

מריצים את המיטה שלי במסדרונות. בהתחלה אלון איתי, אבל בשלב מסוים הוא נושר והמיטה ממשיכה בעולם הבדיוני. מגיעם לחדר גדול וקר בלי חלונות ועם הרבה מכשירים, חדר שנמצא באין-מקום. שם מבודדים אותי מהגוף שלי בוילון. לי מניחים, ועל הגוף שלי עובדים במרץ. אני מנסה לשאול אבל לא באמת מצליחה לקבל תשובות או לקלוט אותן. שמים לי מכשיר נשימה על הפה והאף.......

zzz zzz zzz zzz zzz zzz zzz zzz zzz zzz zzz zzz

החדר הבדיוני... איש לבן..... שפרה? .... החדר הזה... שפרה מספרת לי משהו..... על מה היא מדברת?... היא אומרת מה עשו... מה קרה לתינוק... הוא חי... חבל טבור ומים מקוניאליים... תמונה בטלפון... זה אלון?... עם התינוק... אבל אני לא במציאות... החדר הבדיוני..... כלום לא מתחבר......

העולם הבדיוני זז סביבי וסביב שפרה עד שהוא עוצר בחדר עם שלוש מיטות וחלון גדול. מחלקת יולדות. מעבירים אותי, מנקים אותי, מסדרים אותי. אני מחוברת לצינורות, אחד מכניס ואחד מוציא. אני חלק מהצנרת, מחוברת לעולם הבדיוני. איפה המציאות?

ואז אני רואה את אלון נכנס לעולם, עם אשה לבנה. והאשה מרימה משהו... זה התינוק שלי!!! הוא חי, הוא בסדר, הוא אמיתי!

התרגשות והקלה מתערבבות זו בזו, וכאשר התינוק מונח עלי הן פורצות ממני בזרם דמעות בלתי נשלט. ילד שלי, אנחנו יחד! זה אמיתי!

שפרה מחברת אותו לפטמה. אתה יונק כל כך טוב, ילד חזק שלי, גיבור קטן! זרם הדמעות גובר ושוטף איתו את חומרי ההזיה. עכשיו זו מציאות, אני מרגישה. סופסוף הכל מתחבר.

---

המון דברים חוויתי במהלך הלידה הזו, רק לא לידה: נשאר חור של כמה שעות במקום לידה. כאילו שהתינוק לא נולד, אלא הגיע אלי ממקום אחר, עם החסידה.

[נגה_סיון*]

היי אלה הרבה מזל טוב שמחה שהכל נגמר בטוב

[תבשיל_קדרה*]

אין מילים.
כמה רגשות, איזו סחרחורת מרוב תהפוכות.

[אמא_שלה*]