לתהות מה את היית רוצה לקבל בכל הרגעים שבהם את לא מצליחה להתעלות מעל המצב וכו' וכו'. לא בטוחה שהבנתי...
אבל כן, 15 שנה... אני מבינה, גם אני שם כבר שנים. אולי נכון יותר יהיה להגיד שאני לא ביקורתית כלפיו, כי כבר התחלתי את תהליך סתימת הפה המבוקר, ועכשיו אני נושכת אצבע בכל פעם שמתחשק לי להגיד משהו ביקורתי. אבל זה עדיין שם. כלומר, אם אני נוכחת בסיטואציה שבה בדרך כלל הייתי אומרת משהו - הוא עדיין מרגיש את הביקורת, אפילו שאני לא אומרת כלום (מספיק שהוא יסתובב ויראה שאני מסתכלת חזק לכיוון השני ונושכת אצבע
) אני כאילו לא מבקרת, אבל שומעים את הביקורת בשתיקה המהדהדת... מדוייק יותר יהיה להגיד שאני לא מבקרת, אבל גם לא לגמרי שחררתי - אני יכולה להציע משהו, או להעיר, או לתווך, אבל ברקע זו כנראה עדיין ביקורת.
_שיעורי בית חלק ראשון - תראי את עצמך. לאחרים יהיה קשה מאוד לראות אותך בלי שתראי את עצמך. מתי הבאת לעצמך מנחה? מתי אפילו רק ביקשת אחת כזאת?
שיעורי בית חלק שני - תגדירי היטב וברור ובלי התנצלות מהם הצרכים שלך. אל תצפי שאחרים ינחשו אותם.
חלק שלישי - רוצה לנחש? happy_
באמת קשה לי עם זה. כל צורך שלי נתקל בחומת השיקול "האם זה הכרחי עכשיו" ובדרך כלל התשובה היא לא, למעט דברים בסיסיים כמו קניית אוכל מוכן ותשלום למטפלת שתבוא ותארח לי חברה כמה שעות בשבוע - שאת שני אלו אני מפרגנת לעצמי. כל השאר נתקל בסירוב ממני לעצמי, גם כי אני לא משאירה את הצעיר עם אפאחד (פיתח חיבה יתירה לבכות עד שאני מגיעה. גם יותר מעשרים דקות) וגם בגלל שיקולים כלכליים. זה בהחלט יוצר משקע לא כיפי שכזה, אבל מצד שני שיקולים כלכליים תמיד יהיו.
_גם אני מעדיפה לישון על פני לראות סרט, בטח אם אני מאוד עייפה. אבל אם יציעו לי כל מיני דברים אחרים אני דווקא אשמח מאוד. זה לא שאני מעדיפה את השינה על פני בן הזוג. אני מעדיפה את השינה על פני הסרט, זה הכל.
אולי גם זוגך כזה?_
נראה לי שהוא מותש באמת ובתמים, ברמה ששינה מגיעה לפני הכל, אבל אשאל.
בפועל - זו פשוט תופעה מוכרת מאוד ולי אישית היה מאוד מועיל לדעת את זה לפני שהוא נולד ולא בדיוק שנה אחרי happy והרגשת שזה נכון? משהו מהותי השתחרר בסוף השנה הראשונה?
אני מקדישה הרבה יותר זמן ומחשבה לנושא, ולכן גם צודקת יותר בהצעות שאני מביאה
התסכימי לשחרר? התסכימי לחלוק את שמחת ההורות עם שותף אמיתי ולא רק את הקשיים והמשימות? אני באמת מנסה. וחלק מהדברים מתנהלים ככה. עד שהם לא. עד שלדעתי הוא מתחיל להתנגח עם הבכור במקום שאפשר היה לפתור בדרכים אחרות ויעילות יותר, עד שאני מגיעה לנקודה שבה לדעתי צורת ההסתכלות שלו על נושא מסויים פחות מעמיקה משלי ואני לא רוצה לתת לדברים ליפול. בקיצור, חצי משחררת.
_אם תפסיקי לבקר ולחלק ציונים התהליך הזה ייגדע מיידית. זה באחריותך כי נראה שזה מאוד משנה לך ושאת מאוד פעילה בזה. אז תפסיקי.
הערת אזהרה מנסיון שכבר רמזתי עליה למעלה - לוקח לאחרים לא מעט זמן להבין ולהפנים שאת כבר לא המורה יותר. שאת לא תרביצי עם סרגל הביקורת, לא תהיי עסוקה באכזבות, לא תגידי מה לעשות ותחלקי משימות.
כל כך מתרגלים לזה, ובעיקר מי שחווה את זה כבר בבית, שזה לא שכאשר תפסיקי זה מייד ישתנה. בהתחלה זה יהיה אולי נורא ואיום, כי את תפסיקי, ובצד השני לא יהיה מישהו שיודע בכלל איך לוקחים בחזרה את מושכות אבהותו ושותפותו.
זו למידה לא פשוטה, אבל ערכה... לא יסולא בפז.
לבן הזוג שלך אין שום סיבה שיבער בו ללמוד דברים כאלה. את לקחת לעצמך את כל הבערה הזו. אם זה לא בוער בו באופן טבעי, מה לו לרוץ אחרי הידע הזה אם מישהי מוכשרת ואהובה שהוא מכבד כבר עושה את זה? חבל על הכפילות, לא? שתגיד מה לעשות וזהו.
לא תקבלי פרטנר עד שלא תהיי פרטנרית בעצמך. כלומר - אישה שיודעת לעבוד בשותפות, לכבד דעות אחרות, להקשיב בסבלנות, לכבד טעויות או מה שנראה בעינייך כטעות וכו'..._
אני יודעת, יודעת, יודעת - רק שלא יודעת איך לשחרר בלי להרגיש שיש מישהו בצד השני שיעשה עבודה טובה מספיק, שזו דרישה לא הוגנת בעליל כמובן, כי זו צריכה להיות עבודה טובה מספיק - לדעתי. איך אני הופכת לפרטנרית בלי שאני רואה שמישהו בצד השני מוכן לקבל את מה שאני משחררת? מילא אם הייתי מרגישה שמעניין אותו בכלל לקבל כלים להתמודד עם מה שלא עובד טוב כרגע, אבל העניין תכלס הוא בעיקר מהצד שלי, מקסימום הוא מסכים לקרוא איזה מאמר או ספר בנושא שאני מציעה - וזה בהנחה שאניח את הספר אצלו ביד.
שמחה בשבילך שאת רואה את כל זה. שאת רואה לאן את רוצה להגיע ומזהה את הנקודות הכואבות ושואפת לשנות אותן. אתם ממש בתחילת הדרך ובעיניי זו דרך טובה לדאוג שפוטנציאל הזוגיות והמשפחתיות שלכם ימומש. הלוואי...
דרך צלחה לך ולכם... תודה
