פתח לשינוי

כולנו ניזוקים בכל מקום ויחד עם זה גם גדלים , מתחזקים ומתעצבים בכל מקום

ממש נכון. השבח לאל!

שליחה על ידי טלי_ב* » 30 מרץ 2015, 15:16

אורי יקרה,

וגם לך תפילה

זה באמת נהיה כל כך הרבה יותר קשה כשהם כבר לא תינוקות. במובנים רבים זה קל יותר, אבל באמת בתור אמא לתינוק הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי.
היה לי יותר קל להבין מה הוא צריך, כי הצרכים שלו היו פשוטים יותר וגם היהלי יותר ברור איך למלא אותם.
ויותר מהכל, היה לי הרבה הרבה יותר קל לתת מעצמי בלי חשבון ובלי טינה.
אני זוכרת שפעם קראתי שיש הורים שמתרגזים על התינוקות שלהם, בגלל דברים כמו בכי וממש תמהתי על זה וזה היה נראה לי מוזר כי זה כל כך לא הגיוני לכעוס על תינוק. מה, הוא בוכה בכוונה?!.
וזה כי כאמא לתינוק באמת לא כעסתי עליו אף פעם, היה לי קשה אבל לא היה שם כעס בכלל.
היום יש בי בהחלט כעס ואני יכולה לראות כמה גם הוא לא הגיוני (ילד בן שלוש מתארגן לאט בכוונה?! ברור שלא) אבל זה לא מפריע לו להתקיים ולו במעט.
היה לי היום בוקר זוועתי ממש, פשוט התנהגתי בעצמי כמו ילדה בת שלוש, צעקתי וזעמתי ונזפתי. אמרתי דברים שגם בזמן אמת היה לי ברור שאין בהם גרם של פרודוקטיביות, סתם פגיעה לשם הפגיעה, ובכל זאת לא הצלחתי להפסיק. כל כך מבאס.
כבר שכחתי מה הייתה הפואנטה של כל זה, אז כרגע רק מזדהה...

_ליחסינו אל הילדים: "אם תאכילי את הילד ב-X, הוא יינזק"; "אם תציירי לילד דמויות מורכבות..." וכו'.
כאן אין מקום לרכות,_

אני אומנם לא אמא, אבל ברור לי שיש סוגי נזק שאין לי בעיה לגרום אותם. ואני בטוחה לחלוטין שיש סוגי נזק שגם לך, אורי, וגם לך, תפילה, אין בעיה לגרום, ואין רגשות אשם וכו'. אתן כנראה פשוט לא מקטלגות אותם כנזק.

קראתי פה באתר כמה דפים על לימודי מוזיקה ובעיקר כפיית אימונים, ובין היתר ראיתי גישה שעל פיה לימודי מוזיקה זה דבר נורא חשוב. רק מה - אני לא מנגנת, אין לי כרגע כלי נגינה ולא ברור שאי פעם יהיו לי. בעצם זה שהבית שלי לא יהיה מוזיקלי באופייו ומזה שמוזיקה לא כזה חשובה לי אני מונעת מהילדים שאין לי התפתחות במוזיקה.
ולא אכפת לי. כי מוזיקה מבחינתי היא תוספת נחמדה, משהו אופציונלי ותו לא. אני לא מונעת מוזיקה, אני פשוט לא נותנת אותה בעצמי. זה נכון גם לגבי ציור. מי אמר שלצייר דמויות מורכבות יותר משבש ציור מלא לחשוף למוזיקה אמיתית ולחשוף למוזיקה מודרנית? רק כי אין דף שקוראים לו עקרון הרצף במוזיקה של ילדים ?
גם אין לי בעיה לשבש את התפתחות הציור של ילדיי. גם את התפתחות הציור אצלי שיבשו, ושיבשו בצורה ברורה. נו אז מה? לי זה לא מפריע. יש כל כך הרבה צורות ביטוי אומנותיות, שלדעתי זה לא נורא לשבש אותן ולחסום אותן. היצירתיות פשוט תזרום לערוץ אחר, ויש לה מספיק ערוצים. חלק גדול מהם לא נחשבים "אומנות".
סיפור סיפורים זה הרבה יותר באופן טבעי מכתיבת סיפורים, אבל מי מחשיב המצאת סיפורים לאומנות? ויש גם ריקוד, ושירה, וכתיבת שירים, ופיסול, וגילוף בעץ, ורקמה, ותפירה, וסריגה, ועוד כל מיני דברים שמשום מה נחשבים ל"מלאכה" ולא ל"אומנות".

כך שאני יכולה בקלות לנהוג ביד רכה כלפיי פגיעות שלדעתי הן זניחות ולא חשובות. ומה חשוב ולא זניח? אני מודדת כרגע על עצמי. כשיהיו ילדים אני אמדוד גם לפי התגובות שלהם, אבל הדעה הבסיסית שלי מתעצבת לפי מה שאני חושבת פוגע או לא פוגע בי.

ואם אני, שלמדתי במוסדות חינוך ולא חינוך ביתי, והורים שנוהגים בהרבה פחות כבוד לילדים והרבה הרבה פחות נכונות להשתנות מהאמהות פה, יצאתי לא סתם בסדר אלא ממש מצויין <לדעתי>, אז מה כבר יכול לקרות לבת שלי?
באופן כללי אני מאמינה שלכל אדם יש גרעין, נשמה אם תרצו, שלא ניתן לפגוע בו ולא ניתן להרוס אותו, והוא קייםפ והוא מקור אנרגיה ומעיין נובע, וממשיך להתקיים כל עוד חיי האדם. ואפשר לשבש את הזרימה ולזהם את המים אבל כל עוד זורמים מי המעיין - אפשר לתקן, ושום דבר בלתי הפיך לא קרה.

אני קוראת פה כבר המון זמן בשקט.
בשקט כי בקושי יש לי כוח להכיל את עצמי.

אמרתי לפסיכולוגית שאני רוצה לסיים את הטיפול. הרבה זמן זה מתבשל בי וכבר דיברנו על זה אבל לא היה לי אומץ. והנה ראיתי שזה מעכב אותי בדברים אחרים. שזה מעיק עליי נורא המרחק שאני צריכה לנסוע אליה והצורך למצוא סידור לקטנה בזמן הזה. ובעיקר זה מעכב כי רציתי לנסות דברים אחרים, כי נמאס לי לדבר ואני רוצה סוג אחר של טיפול. כי יש לי שאיפות גדולות שיהיה לי טוב באמת והטיפול כבר מרגיש לי נמרח, עוזר, אבל לא מספק, ונגמרו לי המילים,ואני מרגישה חוזרת על עצמי. ומשתפר אבל לאט, ואולי משהו אחר כן יפרוץ לי קצת את הדרך.
זה ממש ממש שימח לי בלב.
בהרגשה שלי, נדמה לי כאילו יש שם מפתח ענקי מזהב.
ביכולת הזו לעזוב עכשיו משהו שכבר לא מדוייק.
וממה שאת מספרת, לי אישית זה מרגיש אכן לא מדוייק...

בגדול,אני מרוצה מתפקודי כאמא לתינוקת, אבל ממש לא מרוצה ממנו כשהם גדלים
שומעת אותך מאוד כשאת אומרת את זה.
שומעת, כי את חוזרת על זה, כי זה מטריד אותך, כי אני מאמינה לך.
מאמינה לך, שיש שם משהו, שגם אם מבחוץ מישהו יגיד אחרת ושאת נפלאה יש שם משהו שאת מרגישה שהוא לא.
אולי, תספרי במה את מעולה כאמא לתינוקות?
איכשהו יש לי תחושה שמתוך הסיפור של מה שכן אולי יהיה אפשר לדייק את מה שלא, את החסר, בגילאים הגדולים יותר.
זה בטח מסוג המובן מאליו ואכן מובן לי מאליו שאת טובה מאוד לתינוקות, אבל איכשהו אולי לפעמים מלים כן יכולות ליצור איזו הבנה חדשה.

(שולחת חיבוק. סתם כי אני חבקנית כזו, וכי מזמן לא נפגשנו וירטואלית..)

אורי יקרה, וגם לך תפילה
היי, טלי, באתי לחבק ויצאתי מחובקת...

אמרתי דברים שגם בזמן אמת היה לי ברור שאין בהם גרם של פרודוקטיביות, סתם פגיעה לשם הפגיעה, ובכל זאת לא הצלחתי להפסיק
זה בהחלט קורה לי.
ובעצם אפשר לראות בזה התקדמות מסוימת. כי על אף שזה כל כך מבאס , נראה לי שפעם לא ממש קלטתי בזמן אמת את חוסר הטעם ואף נזק שבאמירות, רק בדיעבד. אם עכשיו אני קולטת את זה תוך כדי אמירה, יש סיכוי שיגיע היום ש... אה, בעצם, לפעמים אני באמת מצליחה לבלום את עצמי פני שמוציאה את המילים מפי.

כשיהיו ילדים אני אמדוד גם לפי התגובות שלהם
אישה!
אזכור שכתבת כך...

יצאתי לא סתם בסדר אלא ממש מצויין
אבל בזכות מה יצאת מצוין?
האם לא נראה לך שבנסיבות אחרות, נגיד, פחות נגישות למידע או אינטליגנציה פחותה או משהו, היית עלולה לצאת סתם בסדר או בסדר מינוס?

_באופן כללי אני מאמינה שלכל אדם יש גרעין, נשמה אם תרצו, שלא ניתן לפגוע בו ולא ניתן להרוס אותו, והוא קייםפ והוא מקור אנרגיה ומעיין נובע, וממשיך להתקיים כל עוד חיי האדם. ואפשר לשבש את הזרימה ולזהם את המים אבל כל עוד זורמים
מי המעיין - אפשר לתקן, ושום דבר בלתי הפיך לא קרה._
טוב, זה כבר יצא ממש שירי. @} מרגש ומחמם את הלב. באמת.
אבל אני לא יכולה להסכים לגמרי למרות הקסם שבניסוח. יש דברים שהם בלתי הפיכים, או לפחות מצריכים מאמץ מיוחד כדי לתקנם. למשל, יחסי פתיחות, קרבה, הערכה בין אם לבת.

בגדול,אני מרוצה מתפקודי כאמא לתינוקת, אבל ממש לא מרוצה ממנו כשהם גדלים

אורי, לדעתי - בעצם הרבה יותר קל להיות אמא לתינוקות. למרות הקשיים בשלב התינוקות, יש לנו כאמהות הרבה כלים והרבה עצמה ויכולת לעזור לתינוקות שלנו, לספק להם את מירב צרכיהם, להרגיע, לנחם, לעשות טוב. בגלל שהם כל כך מחוברים אלינו, חלק מאתנו.

כשהם גדלים, חלק מהצרכים והבעיות שלהם הם מחוץ לתחום וליכולת שלנו. הם שלהם.
תהליך הגילוי העצמי שלהם, הנפרדות שלהם - מעלה להם קשיים, לפעמים כאבים, וזה באחריותם הגמורה להתמודד אתם. כאמהות אנחנו יכולות להיות שם, להכיל, לחמול, להציע עזרה בכל מיני צורות. אבל אנחנו לא יכולות לקחת מהם את הקשיים, לא יכולות "לפתור ולתקן".

חלק מתהליך ההיפרדות מעלה גם התנגדות וחיכוך עם ההורים. זה לגמרי נורמלי לדעתי, ואפילו רצוי. ויכוחים ועימותים עם ההורים הם אימונים במחשבה עצמית, בעצמאות, בעצמיות. ולדעתי זה ממש טוב שהתרגול יקרה בבית, עם ההורים האוהבים, ופחות בזירות אחרות.

זה קשה. קשה לראות את הילד כואב. קשה כשהוא מתחכך ומתכתש. זה מתיש. וככל שהם גדלים, זה נהיה יותר "אישי" - הם נתפסים יותר כאנשים בוגרים, וכתוצאה מכך, עלבונות מהם יותר מעליבים

ואפשר בקלות להגרר לויכוחים ומריבות ותגובות שלא היינו רוצים שיקרו.

אני חושבת שעוזר אם זוכרים כמה שיותר שזה תהליך טבעי ורצוי. לצפות לילדים "מרוצים ואסירי תודה" כל הזמן, זו גם ציפיה שחייבת להביא אכזבה ותסכול, וגם, בעצם מטרה לא רצויה. הם צריכים את השלבים האלה. זה חיוני להם. (כמובן שצריך לשים לב, לפעמים יש קשיים ובעיות שמעבר לכך).

אורי, הזכרת כמה פעמים את הרעיון של הפרדה בין קושי לסבל. אולי התבוננויות כאלה יעזרו לך לתפוס את התפקוד האמהי שלך לילדים הגדולים יותר כקושי, ופחות כסבל, וגם פחות בביקורת ושיפוט עצמי.

נוודית קיבלתי הרבה מהמילים שלך מקווה שיתנו גם לך אורי קצת אור

שליחה על ידי תמי* » 31 מרץ 2015, 09:41

תהליך הגילוי העצמי שלהם, הנפרדות שלהם - מעלה להם קשיים, לפעמים כאבים, וזה באחריותם הגמורה להתמודד אתם. כאמהות אנחנו יכולות להיות שם, להכיל, לחמול, להציע עזרה בכל מיני צורות. אבל אנחנו לא יכולות לקחת מהם את הקשיים, לא יכולות "לפתור ולתקן".
משפט כל-כך מדויק.
אני מתמודדת עם זה בעוצמה רבה בשנה האחרונה. והמשפט הזה מאוד חשוב עבורי.
אורי - סליחה אם נדחפתי לך (:

תודה נוודית

_אני חושבת שחלק מהחשיבה שלי היא שאני ממילא מזיקה להם בעצם היותי מי שאני
אז אני מנסה למזער את הנזק על ידי להתאמץ מאוד בנושאים אחרים_

אוי את פשוט כל כך קשה עם עצמך

תסכימי לאהוב את אורי הלא מושלמת ולקבל אותה פשוט ככה? זו הדרך, ולא לנסות להיות עוד יותר "מושלמת", כלומר חסרת ערך עצמי. את יודעת, אני קוראת אותך ואוהבת אותך בלי להכיר אותך בכלל

שליחה על ידי אורי* » 31 מרץ 2015, 13:49

כולנו ניזוקים בכל מקום ויחד עם זה גם גדלים , מתחזקים ומתעצבים בכל מקום
זה נכון, בשכל, והלואי והייתי מאמינה בזה גם בלב. בלב יש לי המון פחד.
וכשאני חושבת למה, יש לי תושבה לגמרי טובה. כנראה בעיקר בגלל עצמי, אני בנסיבות חיים רגילות לגמרי מרגישה שיצאתי שבורה מפוחדת ומחוסרת יכולת התמודדות, אז מבחינתי כל נזק יכול להיות נזק. והרבה התמודדויות שלי מרגישות לי כאילו הם שברו אותי עוד יותר.
וגם בעלי שיצא 'מתמודד' שבור וחסר בדרכו הוא.
אבל אני באמת יותר גרועה. כי בעיניי מה שקובע בסוף זה שני דברים: 1. היכולת לתפקד (להתפרנס, לגדל ילדים למי שרוצה, להחזיק קשרים ויחסים) 2. להרגיש סביר. ואני בשני הדברים נכשלת. אני לא מתפקדת, אם אני צריכה לעבוד ואני לא מסוגלת,אז אני לא נחשבת מתפקדת.(לגבי הטיפול בילדים אני כן מחשיבה את עצמי 'מתפקדת סביר') ואם אני מרגישה לא טוב,בגלל העבודה או לא,לא יודעת,אז זה לא נחשב טוב.
אז אני ניזוקתי בדרך כלשהי אין לי מושג על מה ולמה. אז לומר לי שכולם נפגעים וגדלים וצומחים בכל זאת,לא משכנע אותי. אולי הילדים שלי יצליחו יותר ממני,הלואי,אבל זה מה שאני ומתאמצת בשבילו כל כך.

אני נשמעת רע,אני יודעת.אבל זה מה שיש בי עכשו
מקווה להמשיך תכף

שליחה על ידי אורי* » 31 מרץ 2015, 13:52

וגם-תודה לכן כולכן
אתן מקסימות אחת אחת. ואני ממש רוצה לנסות לענות על הכל. מקווה להצליח לענות ולקבל משהו מהמילים ולא רק לענות בהתרסה שזורקת את כל המילים ממני והלאה כמו בתשובה הקודמת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אורי הנפלאה,

גם אני כמו קודמותיי מתחברת לתשובה של נוודית, אך יכולה לראות למה אולי תרגישי שהיא לא עונה לגמרי על מה שמטריד אותך (אותי).
אבל לא מתעכבת על זה עכשיו. (הפסקה בלימודים)
רוצה להגיב לזה:
אם אני צריכה לעבוד ואני לא מסוגלת,אז אני לא נחשבת מתפקדת.
אבל הרי עבדת, ולו היית חייבת , היית עושה זאת שוב. היית מבואסת, היית מותשת, אבל היית עובדת, ואחר כך חוזרת הביתה ומאמבטת ילדים ותולה כביסה והכול.
ואם אני מרגישה לא טוב - אז את עובדת קשה כדי לשנות את זה!

<תפילה>

שליחה על ידי אורי* » 31 מרץ 2015, 14:47

היום יש בי בהחלט כעס ואני יכולה לראות כמה גם הוא לא הגיוני
טלי
זה כל כך נכון מה שאת אומרת
על הקטנה אני באמת לא כועסת, לרוב אין בי כעס בכלל בתוכי, ומול הגדולים יש לי כל כך. ממנה אני לא מצפה לכלום, ומהגדולים כן, כמה טיפשי שזה כי הם קטנים בעצמם.
אני חושבת, כהמשך לזה, וגם כתשובה לך לב שומע שאני טובה עם קטנטנים כי גם ממני לא מצופה לעשות משהו מורכב. אני רק צריכה להכיל לגמרי לגמרי ולתת לגמרי לגמרי, אני לא צריכה לדרוש משהו, אני לא צריכה להגיב להתנהגויות כמו מכות,קללות (של ילדים,נו, קקי פיפי) ביחסים שלהם זה לזה וביני לבינם. עם תינוקות אני מרגישה יודעת מה אני צריכה לעשות. וכשלא ידעתי, עם הגדולה, כשחשבתי שגם לתינוקות צריך להציב גבולות וללמד אותם איך להתנהג (לאכול ולישון בזמנים מסויימים, בדרכים מסויימות), אז באמת הרגשתי רע עם עצמי. היום אני מרגישה לגמרי בסדר עם עצמי על זה שהקטנה צריכה אותי כדי להרדם ומתעוררת כמה פעמים בלילה, וגם על זה שהיא יונקת בלילה.
יוצא שיותר קל לי לתת לגמרי מאשר לדרוש משהו, וגם אם תגידו שלא,אז אני מרגישה שכבר כן צריך לדרוש משהו. כשאני חושבת על זה, גם עם הקטנה יש לי גבולות, משהו הרבה יותר זורם וטבעי לי, למשל אם היא רוצה לקחת את כל הטושים ולאכול את כולם ולקשקש איתם על התיק של אחותה הגדולה,אני מרגישה לגמרי בסדר לקחת לה אותם ולומר לא. גם אם היא בוכה. ואם היא בוכה כי היא רוצה משחק של אחיה הגדול והוא לא רוצה לתת לה כי מפחד שהיא תהרוס לו,אז אני מרגישה עם זה לגמרי בסדר,גם אם היא בוכה, ואפילו לא מרגישה צורך לנסות לפתור שם משהו או לשכנע אותו או משהו (סבתא או דודה למשל, היו מנסות לפתור, אני פשוט אומרת לה שזה של האח וזהו).
לב שומע
אני חושבת שאולי משהו מכאן צריך לעבור לשלבים מאוחרים יותר. כי אם אני מצליחה להציב גבול מסויים,של החיים הטבעיים,ובעיקר מרגישה מצויין עם עצמי בלי שום נקיפות מצפון על הבכי, אז איך זה עובר גם לגיל גדול יותר, איך הופכים את אותו עיקרון למורכב יותר?
ואם אני מסוגלת להכיל לגמרי לגמרי ולא לצפות לדבר,אולי גם עם הגדולים צריך לעשות את זה. ואני לא מצליחה כי יש בי כל כך הרבה רגשות שם משלי. וגם פחדים.
זה קצת שונה בין הילדים, עם הגדולה בכל זאת הכי קשה לי. עניין ההכלה הכי קשה לי. בעיקר איתה. אני פשוט לא מסוגלת.
נורא מעורפלות לי המחשבות, וגם התחושה שזה לא זה וזה לא שם. ויש משהו מאוד בסיסי שנמצא בקשר וביכולת ההכלה שלי, ושם הקושי. גם הסבלנות. אולי זה קשור בזה שאני מרגישה לא פנויה בגלל הקושי שאני מתמודדת איתו, אז כמה שכל היום אני איתם,אני פשוט לא פנויה אליהם, ואין לי סבלנות, ואין לי איך להתנהג אחרת. ועל זה אני מרגישה רגשות אשם.

אתן כנראה פשוט לא מקטלגות אותם כנזק.
זה נכון
באמת כבר כתבת גם קודם שתלוי מה ההגדרה של נזק. וגם שאיכות חיים באופנית זה משהו אחר
חוץ מזה שכל הגישה לנזק באה מההגדרה לנזק. מי שמעוניינת בבריאות נפשית במובן הבאופני שלה שונה ממי שרוצה לגדל לוחם - מישהו שלא מגלה רגשות, שסובל בשקט, מי שקשיח ולא גמיש. בחברות מסורתיות רואים בפינוק - נזק.
ואני צריכה להחליט מה חשוב לי, והם כמובן יצטרכו להחליט מה חשוב להם כשיגדלו ומקווה שלא יהיה להם חסר בדיוק זה.

_אם אני, שלמדתי במוסדות חינוך ולא חינוך ביתי, והורים שנוהגים בהרבה פחות כבוד לילדים והרבה הרבה פחות נכונות להשתנות מהאמהות פה, יצאתי לא סתם בסדר אלא ממש מצויין <לדעתי>, אז מה כבר יכול לקרות לבת שלי?
באופן כללי אני מאמינה שלכל אדם יש גרעין, נשמה אם תרצו, שלא ניתן לפגוע בו ולא ניתן להרוס אותו, והוא קייםפ והוא מקור אנרגיה ומעיין נובע, וממשיך להתקיים כל עוד חיי האדם. ואפשר לשבש את הזרימה ולזהם את המים אבל כל עוד זורמים מי המעיין - אפשר לתקן, ושום דבר בלתי הפיך לא קרה._
זו באמת שאלה מה הופך אדם לחזק ומה הופך אותו לחלש. ואת באמת מקסימה ובאמת יצאת מצויין , גם לדעתי:-). והלואי גם שהילדים שלי ירגישו מספיק חזקים עם עצמם.
אבל אני לא יכולה להסכים לגמרי למרות הקסם שבניסוח.

אני חושבת שעוזר אם זוכרים כמה שיותר שזה תהליך טבעי ורצוי. לצפות לילדים "מרוצים ואסירי תודה" כל הזמן, זו גם ציפיה שחייבת להביא אכזבה ותסכול, וגם, בעצם מטרה לא רצויה. הם צריכים את השלבים האלה. זה חיוני להם.
נוודית
כתבת כל כך יפה
ובעיקר זה תפס את מבטי, ואנסה לזכור את זה ברגעי אמת.

כאמהות אנחנו יכולות להיות שם, להכיל, לחמול, להציע עזרה בכל מיני צורות. אבל אנחנו לא יכולות לקחת מהם את הקשיים, לא יכולות "לפתור ולתקן".
אני מתקשה בקטע של ה להכיל מאוד קשה לי עם גדולים. לפעמים אני יודעת שאני לא יכולה לתקן,אבל מתקשה גם להכיל ולחמול. גם אם ה"ראש יודע" .

שליחה על ידי אורי* » 31 מרץ 2015, 14:56

אורי - סליחה אם נדחפתי לך (:
בשמחה
שמחה שהמילים האלה בדף הזה תורמות גם לאחרות ולא רק לי

תסכימי לאהוב את אורי הלא מושלמת ולקבל אותה פשוט ככה? זו הדרך, ולא לנסות להיות עוד יותר "מושלמת"
תודה
היו לי דמעות בעיניים, וכמובן הזכיר לי שיחות עם עירית לוי בדיוק על הנקודה הזו
את יודעת, אני קוראת אותך ואוהבת אותך בלי להכיר אותך בכלל
וגם על זה (כמה שזה לא מובן לי)

יש לי הרבה דמעות שלא נבכו, ואין לי זמן לבכות
ותודה לכולכן
ומרגישה שאני צריכה לקרוא את הדף שלי שוב מהתחלה, כי יש דברים שבהחלט נכונים שוב ושוב,ואני פשוט שוכחת

אבל הרי עבדת, ולו היית חייבת , היית עושה זאת שוב.
אני לא יודעת. באמת שאני לא יודעת. אני לא מרגישה שאני מסוגלת לזה שוב. עשיתי את זה המון זמן, וזה פצע אותי בצורה שלוקח לי שנים להחלים ממנה. אני לא מסוגלת לעשות את זה שוב לעצמי.

אני לא מסוגלת לעשות את זה שוב לעצמי.
המילה האחרונה היא המשמעותית פה בעיניי.

שליחה על ידי טלי_ב* » 31 מרץ 2015, 20:28

בהחלט, גם אצלי שתי נקודות מרכזיות זה הציפיות והקושי להתמודד עם כל מיני התנהגויות לא רצויות. מעניין אם הן קשורות אחת לשנייה.
באמת כאמא לתינוק לא היו לי ספקות לגבי מה נכון, באופן שאפילו הפתיע אותי קצת. למרות שהתחלתי לקרוא כאן רק כשהיה בן כמה חודשים ולפני הלידה בכלל לא התעניינתי בכל מיני גישות "באופניות", בעצם נהגתי בדרך הזו פשוט כי זה עלה מתוכי בצורה ברורה כל כך. והייתי מאוד שלמה עם עצמי (חוץ מהעניין של חזרה לעבודה, שזה נושא שלם בפני עצמו).
והיום מול כל מיני התנהגויות שאין אצל תינוקות, לא עולה לי שום דבר ברור מתוכי (יותר נכון לומר שאת מה שעולה לי אינסטינקטיבית אני לא רוצה) ויש לי מלא קולות סותרים בראש ויוצא שאני אף פעם לא בטוחה שנהגתי נכון ולמען האמת אני גם לא לגמרי עקבית.
ואני לא יודעת אם זה באמת קשור או שזה פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני רואה בול את אותו הדבר אצל אמא שלי. נתינה אינסופית לתינוקות וקושי עצום להציב גבולות לקצת יותר גדולים. כסבתא זה כמובן בסדר גמור ואף מעולה, אבל זה פשוט מעניין לראות איך היא לא מסוגלת להוציא מהפה את המילה לא, איך קשה לה עם דיסהרמוניה.

אורי יקרה יקרה, מרגישה שאת שופטת את עצמך כל-כך בחומרה ורוצה רק לחבק אותך ולנסות להכניס קצת אור בתוך השיפוט הזה.

סליחה אם אני חוזרת על עצמי אבל מרגיש לי שכיוון שהבחירה שלך נחווית על ידך ככל-כך קיצונית זה ישר מעלב את רף הציפיות מההוה. כלומר: אם את לא עובדת איך זה שלא קל ונעים וזורם לך עם הגדולים ולמה גם עכשו את לא מאושרת ובכלל אין לך זכות להתלונן כי את בחרת בשינוי הזה וכולם משלמים את המחיר וכו' וכו'.

את בחרת בברירה היחידה שהייתה לך. ויש לך זכות קיום נתונה מראש בלי קשר לבחירות שלך.זכותך להיןת בטוב וכאמא אולי אפילו נכון לאמר שחובתך לעשות שיהיה לך טוב כי כל כך הרבה תלויים בך.

מהנסיון שלי קשה מאד לעשות שינוי ממקום של הלקאה עצמית ומבט על כל מה שעוד לא טוב אצלנו... וכולנו כאן כל-כך כל-כך מאמינות בך ואוהבות את מי שאת.

ממש. את כזאת אחלה ואני אפילו די בטוחה שאת אמא אדירה גם לגדולים שלך.

איך יכול להיות שלא?

ובעניין ההכלה: זה כזה דבר אמורפי. כאילו, אם את פורטת לפרוטות, מה זאת הכלה? למה את מצפה ממך באופן קונקרטי?

כאילו, אם את פורטת לפרוטות, מה זאת הכלה? למה את מצפה ממך באופן קונקרטי?
האמת שאני מצפה ממני להרגיש יותר מאשר לעשות. לומר את המילה הנכונה או לשתוק אני מסוגלת, אבל הילדה שלי לא קונה את זה, היא מאוד רגישה (כמוני כנראה) ומרגישה אם אני איתה שם או לא.
ההרגשה הזו אני לא יודעת אם היא איננה בגלל שאני לא פנויה רגשית או ספיציפית בגלל הילדה הזו. אני חושבת שגם וגם, כי עם הבן שלי יותר קל לי, אבל אולי הוא לא עד כדי כך רגיש כמוה אז זה שונה בסופו של דבר?
ותודה על האמונה והפרגון, זה קצת משכנע אפילו שאת לא מכירה אותי במציאות

סליחה אם אני חוזרת על עצמי
זה דוקא טוב לי שאת חוזרת על עצמך, כי את עקבית בדעתך וזה נכנס כל פעם עוד קצת. והמילים שלך טובות לי
את בחרת בברירה היחידה שהייתה לך. ויש לך זכות קיום נתונה מראש בלי קשר לבחירות שלך.זכותך להיןת בטוב וכאמא אולי אפילו נכון לאמר שחובתך לעשות שיהיה לך טוב כי כל כך הרבה תלויים בך
כשאומרים את זה הרבה, מצד הרבה נשים מקסימות כאן זה כן חודר לאט לאט. אני הרבה יותר מאמינה היום לעומת העבר שזכותי להיות בטוב,שאני גם קיימת וגם אם אני אחרונה בתור,אז בכל זאת יש כאן תור וגם תורי מגיע לפעמים.
אבל מרגישה שכאן נקודת הקושי שלי מזדקקת, נכון שזכותי והכל, אבל הפחד שלי מ ה נזק עדיין נשאר בעינו לגבי הילדים שלי. כי התחושה שלי עצמי לגבי עצמי היא חלשה מבפנים. הרבה אמרו משהו על גרעין בסיסי יציב פנימי שלא מתערער כל כך מהר, ואני לא יכולה להאמין בזה בגלל עצמי ואיך שאני מרגישה ואיך שהחיים שלי עוברים עליי, וחסרונו של הגרעין הזה בחיי.
אני מרגישה שלא נעים לי לכתוב שוב ושוב, כי אתן כל כך מקסימות כולכן וכל כך מנסות לעזור ולעודד, ובאמת עוזרות. אבל הפחד הזה קיים כל כך.

היום מול כל מיני התנהגויות שאין אצל תינוקות, לא עולה לי שום דבר ברור מתוכי (יותר נכון לומר שאת מה שעולה לי אינסטינקטיבית אני לא רוצה) ויש לי מלא קולות סותרים בראש ויוצא שאני אף פעם לא בטוחה שנהגתי נכון ולמען האמת אני גם לא לגמרי עקבית.
כל כך מוכר

עוד שתי מחשבות

בלי לקרוא יותר מדי מביירון קיטי
אחרי שכתבתי על חסרונו של הגרעין בחיי, עלתה כמו מאליה השאלה: האם זו האמת? האם את בטוחה שזו האמת? (אני לא זוכרת את השאלות האחרות,רק את אלה)

דבר שני
משהו על היכולת להיות לא מושלמת ולחיות עם זה
מחפשת דרך לזה
נראה לי זה מפתח מאוד חשוב ונקודה לתהות עליה

אני מרגישה שלא נעים לי לכתוב שוב ושוב, כי אתן כל כך מקסימות כולכן וכל כך מנסות לעזור ולעודד, ובאמת עוזרות. אבל הפחד הזה קיים כל כך.
את לא בדפוס מרצה, וזה מצוין (-:
מכירה היטב את ההרגשה, שאם מישהו וכל כך מנסות לעזור ולעודד אז זה "לא יפה" לא להתעודד כמצופה P-:
אבל אני לא חושבת שלמישהי כאן יש ציפייה כזו ממך (ואם הייתה, אז פה כידוע ציפיות הן רק לכריות) וכל תגובה שלך למה שכותבים היא לגיטימית לגמרי.

בנושא ה"נזק " לילדים
מה שלי עזר מאד מאד לפני שנים כשהרגשתי אשמה על הנזק שאני גרמתי לבנותי בהיותי מי שאני- בת לאב ניצול שואה ולאם לא יציבה נפשית היו כמה דברים. משתפת אולי תיעזרי בזה.
שנתתי לעצמי להרגיש את האשמה.
שהבנתי שאני אמא קצת יותר טובה ממה שהייתה אמא שלי, ושהיא הייתה אמא קצת יותר טובה ממה שהייתה אמא שלה ושבנותי יהיו אימהות קצת יותר טובות ממני וכו'
שהבנתי שהדוגמה שאני יכולה לתת להן הוא ב להיות בחמלה לרגישויות שלי ולטעויות שאני עושה. (שיעור רב שנתי

)
אני מאמינה שילדים בוחרים להגיע להורים שלהם וככאלה אני לומדת לכבד את בנותי על האתגרים שהן לוקחות על עצמן.

אורי (וכולן),

הדיון הזה נישא אתי בימים האחרונים וצץ במחשבותיי גם כשאני לא מול המחשב.

הרהורים שעלו אצלי:
אולי הקושי מול הילדים הגדולים יותר עולה ככל שהם שונים מאתנו? אולי יש אצלי רכיב של צורך בשליטה?
בעצם... אני נזכרת שחשבתי כבר בעבר, שאני חשה ביקורתיות מול התנהגויות ומול העדפות של בתי שהן שונות משלי, אך גם מול כאלה שדומות לשלי, אם אלה צדדים שאני לא מרוצה בהם אצלי.
וזה כבר כמעט lose-lose situation...

וכשיש כל כך הרבה ביקורת, כל כך הרבה ציפיות מהילדה/ ים שלא ממולאות, עולים בתוכי כעס ואכזבה, ואלה דוחקים סבלנות, הכלה, קרבה.

ועם כל זה, אני מרגישה שאני מצליחה להתקדם, אם בוחנים את ההתקדמות בקנה מידה של שנים. זה לא טוב דיו בעיניי, אבל זה משהו, ואולי מתישהו אכנס לשוונג והקצב יואץ.

ועוד משהו -
לומר את המילה הנכונה או לשתוק אני מסוגלת, אבל הילדה שלי לא קונה את זה, היא מאוד רגישה (כמוני כנראה) ומרגישה אם אני איתה שם או לא.
כחלק מההתקדמות שהזכרתי, אני מגלה שיש תועלת בגישת "מתוך שלא לשמה - בא לשמה". כלומר, אם אגיד את המילה הנכונה (ובמקרים רבים אפילו זה לא קל לי, כך שאת יכולה לראות את עצמך במקום טוב), אם ארבה במגע, עם הזמן זה יכול להשפיע גם בכיוון ההפוך, אליי פנימה, ולמלא בכוונות הנכונות.

רק להגיד שאני קוראת, אפילו שלא מספיקה להגיב...

הנה חזרתי לשתף בתהליכים שלנו:

באמת לא קל להבדיל מתי לקחת ומתי להתעקש. ואני מתרשמת שאת מסוגלת לוותר כשהמציאות דורשת, כמו החינוך הביתי או השינה.איך עשית את זה? מעניין אותי איך הגעת לזה,מה עברת כדי להצליח להשלים עם זה.

קודם כל לא קל (גם לי) להשלים עם כך שהמציאות מושלמת בחוסר שלמותה.
מה שמשחק תפקיד חשוב זה מי שאני ומי שהעזר שנגדי.
קודם כל חשוב לנו להבין מה חשוב מאוד לכל אחד מאיתנו, ומה פחות חשוב.

דוגמה אחת: אני רציתי כבר ילדים והוא היה בכייף מחכה עוד, אבל התגמש כי לי כבר בער.
דוגמה שניה: אני הייתי נגד ברית מילה, ואילו הוא, המצווה היחידה ביהדות שהיה לו חשוב לקיים זה ברית (אבל למה מצוות על הבולבול של הבן שלך? לא מבינה עד היום). בשבילו זה היה או הסכמה מראש לברית או לא להכנס להריון.
פה ויתרתי. לא היה לי קל. בסוף לא היתה ברית, אבל היו 3 ניתוחים שעולל היה חייב לעבור. באמת יותר כואב מברית.

אז בקשר להנקה, היה ברור לי מראש שאני רוצה להניק לפי דרישה, והיה לי ברור שהעבודה שלי תתגמש ותצטמצם בגלל הילדים שלי, וזה מה שהיה.
העזר התגמש למרות שהיה מעדיף פרנסה שמתחלקת יותר שיוויוני וכך לבלות יותר בספורט וטיולים. על זה לגמרי לא התפשרתי.
ברור ששילמנו מחיר: אבא פחות בבית כי הוא עובד בחוץ, ואמא שעוסקת פחות במה שהיא אוהבת.
אבל היה לי נורא חשוב, ולו קצת פחות.

_למשל כשהיינו מותשים וישנו רע הוא דחף לשינה נפרדת, וזה שיפר את השינה של כולנו מאוד מהר (תוך ימים). הכל בעדינות וחיבוקים, ועם תמיכה. אדגיש שבלי התעללות 5 הדקות.
וואי יוליקו, אני ממש חייבת קצת הרחבה על המשפט הזה אנחנו מותשים וישנים רע ואני תוהה אם לא כדאי לעבור לשינה נפרדת, אבל לא יודעת אם זה נכון ואם זה בכלל קשור.
ולא יודעת איך להתחיל בכלל לגשת לזה, ואיך מתחילים, וגם, עברתם לשינה נפרדת והמשכת להניק?_

אני יכולה לתאר קצת, ואפשר לשאול אם משהו לא ברור.
אני הנקתי הנקה מלאה עד גיל 6 חודשים (התהליכים די דומים לשלושת הילדים), ואז הם התחילו לאכול (תהליך מאוד הדרגתי שנמשך כמה חודשים עד שנה), והמשכתי להניק כמה שרצו עד גיל שנה.
אז גמלתי מהנקת לילה כי עם הילד הראשון חליתי מתשישות (הוא ינק המון בלילות: שלוש עד שמונה פעמים בלילה וכל פעם בין 40 דקות לשעה ועשרים).
מכיוון שהיה לו קשה לתפוס טוב הייתי חייבת לקום כל פעם ולהתארגן עם כריות (כשהנקתי בשכיבה זה פשוט לא הלך).
הכי חשוב היה לי לברר אם מגיל שנה הוא יכול לצום לילה שלם בלי להפגע. (נניח 6 שעות רצופות). ביום המשכתי להניק לפי דרישה.

כשאני הייתי שלמה עם זה (ובעידוד בעלי שרצה להפריד שנת הורים וילד) דיברתי עם בני והסברתי לו (הוא כבר דיבר קצת, והבין המון).
אז עברנו לילה של 2 התעוררויות עם שעה כל פעם של הסתובבות על הידים (בלילה ישנים... ציצי ישן...),ולמחרת 2 התעוררויות קצרות (20 דקות ו 10 דקות).
בלילה השלישי היה לו סיוט, אבל הוא לא התעורר, ומאז הוא ישן בלילות. קצת קודם העברנו אותו לחדר משלו (עוד הרבה זמן המשכתי להשכיב לישון בהנקה).

המשכתי להניק עד גיל שנתיים בערך. מובן שהם ינקו פחות ואכלו כבר סדיר לגמרי (אוכל מגוון, הסתדרו גם שעות בלעדי, ינקו בכיף כשהייתי והסתדרו בלי בקלות).
עם הבכור הפסקנו באמצע ההריון עם השניה, כי החלב נגמר וכאב לי. הוא לא מאוד שמח, אבל הבין שכואב לאמא, והסכים להפסיק. היתה יניקת טנדם של כמה ימים ששמחה אותו מאוד.
השנייה לא רצתה להפסיק והייתי זקוקה לעזרה ותמיכה מאבא שלה בלילות ארוכים של גמילה מהנקות לילה (היא ינקה בין פעמיים לשלוש בלילה, ובצורה יעילה, אבל אני הייתי הרבה יותר עייפה).
היא ינקה עד גיל שנתיים וחצי, ולא רצתה להפסיק. גם פה הספיק לי, וגם פה אבא שלה עזר ותמך בי. לפי הרגשתי היא היתה יונקת עד היום לו יכלה.
עם השלישית נסעתי לכמה ימים ללמוד כשהיתה בת שנתיים, וכשחזרתי היא שכחה לבקש לינוק, ואחרי כמה ימים כשבקשה, אמרתי שנגמר. וזהו. היה קל מאוד.

לי אישית קשה יחסית עם ממתקים ואוכל לא איכותי לילדים שלי. הבעיה היא שאני והעזר לא מסכימים על מה זה אוכל טוב. אז לפעמים קשה לי ולפעמים הוא מתוסכל, אבל מסתדרים. הילדים בסך הכל די בריאים כך או כך.
העזר גם עזר לי לצאת מהשכבות ארוכות עד אינסופיות בלילה, שפשוט הרדימו גם אותי גם כשלא הייתי עייפה קודם.
מכיוון שממנו היה להם יותר קל להפרד (אין לו ציצי...) הם התחילו להסתדר עם הרדמות קצרות יותר, ובלי יניקה.

לילה טוב.

חני כתבת כל כך יפה

ממש עלו בי דמעות.

את לא בדפוס מרצה, וזה מצוין

דוקא אני כן ובגלל שאני כל כך משתדלת כאן להיות בכנות עם מה שאני מרגישה, אז אני מכריחה את עצמי שלא,אבל אז לא נעים לי
תודה על הכרת הלגיטמיות זה חשוב לי

חני בונה
תודה על דברייך, הם באמת מרגשים
שנתתי לעצמי להרגיש את האשמה.
אנסה. כי כמובן באוטומט אני בורחת מההרגשה, אבל אנסה את הכיוון ההפוך
לגבי מהלך הדורות,אני לא סגורה על זה שכך זה אצלינו בהתקדמות הדרגתית כזו, וכמובן שאני חוששת שאני אהיה בדיוק כמו אמא שלי. אבל מעניין שכך את רואה את זה אצלכן.

שהבנתי שהדוגמה שאני יכולה לתת להן הוא ב להיות בחמלה לרגישויות שלי ולטעויות שאני עושה. (שיעור רב שנתי )
או, זה. זה חשוב. ואני כל הזמן שוכחת למרות שאני כאילו יודעת את זה. אז אני קודם כל רוצה להיות מושלמת ומתוך המושלמות לחמול על טעויות קטנות ולא חשובות של החיים. כאילו, אני מוכנה ללמד אותה שיש דברים שאני לא יודעת ויש דברים שאני לא מצליחה ומבינה שזה חשוב, אבל אז אני עושה את זה בדברים הלא חשובים ולא משמעותיים לי (למשל,אם היא שואלת אותי שאלת ידע על משהו ואני לא יודעת,אז ממש אין לי בעיה להגיד שאני לא יודעת ובואי נחפש ומרוצה מעצמי שאין לי בעיה להודות בזה, אז זה יופי, אבל זה לא באמת קושי שלי,) וכנראה החוכמה היא להיות מסוגלת להיות רגישה וחומלת על עצמי באמת במקומות של קושי, ואת זה אני לא יודעת לעשות:-( אבל טוב שאמרת, ואנסה לפחות להבחין בזה

אני מאמינה שילדים בוחרים להגיע להורים שלהם
אני קוראת את זה הרבה שאמהות אומרות. לא יודעת מאיפה צמחה האמונה הזו,אבל אני לא בטוחה עד כמה אני מאמינה בזה...

_בעצם... אני נזכרת שחשבתי כבר בעבר, שאני חשה ביקורתיות מול התנהגויות ומול העדפות של בתי שהן שונות משלי, אך גם מול כאלה שדומות לשלי, אם אלה צדדים שאני לא מרוצה בהם אצלי.
וזה כבר כמעט lose-lose situation...
וכשיש כל כך הרבה ביקורת, כל כך הרבה ציפיות מהילדה/ ים שלא ממולאות, עולים בתוכי כעס ואכזבה, ואלה דוחקים סבלנות, הכלה, קרבה._
זוכרת שכתבת את זה (כתבת לי,אני חושבת)
הזדהיתי אז וממזדהה עתה

אני מגלה שיש תועלת בגישת "מתוך שלא לשמה - בא לשמה". כלומר, אם אגיד את המילה הנכונה (ובמקרים רבים אפילו זה לא קל לי, כך שאת יכולה לראות את עצמך במקום טוב), אם ארבה במגע, עם הזמן זה יכול להשפיע גם בכיוון ההפוך, אליי פנימה, ולמלא בכוונות הנכונות.
לא חשבתי על זה כך,אבל אולי יש בזה משהו. זה מעודד
האמת שגם אני לא תמיד מסוגלת לומר את המילה הנכונה או לשתוק,אבל גם כשאני כן מסוגלת לא תמיד אני עושה כי 'מה זה כבר שווה אם זה לא אמיתי מבפנים' , אז אולי זה כן שווה משהו

יוליקו
תודה על כל הפירוט זה מאוד מעניין מה שאת כותבת ועל התהליך שלכם מול חילוקי דעות
_מה שמשחק תפקיד חשוב זה מי שאני ומי שהעזר שנגדי.
קודם כל חשוב לנו להבין מה חשוב מאוד לכל אחד מאיתנו, ומה פחות חשוב._
אנסה לחשוב על זה , נשמע לי דרך שאפשר לנסות(כל כך הרבה דברים חכמים אומרים לי ואני מנסה לזכור ובסוף שוכחת)
במיוחד בגלל שזה נשמע שזה בא איכשהו בהסכמה של שניכם, אצלינו אני מרגישה נלחמת כל הזמן אבל מתוך תחושת נחיתות כלשהי שלי, וגם תחושת קדושה מעונה כזו ו"צודקת" כל כך. נראה לי שטוב לי כשאני בטוחה בעצמי ורוצה לעשות דברים בדרכי ומשתדלת להיות מסוגלת למצוא את הדרכים לקיים אותם. ולא לנסות לענות גם על צרכיו וגם על צרכיי, ובסוף לכעוס. (לא יודעת אם אני ברורה אבל יש לי משהו קצת מבורר בראש,ברגש)

לב שומע
תודה{@

היו לי כמה מחשבות, מקווה שאזכור מה רציתי לכתוב

קודם כל יש לנו חברים שהילד שלהם לוקח ריטלין ולא כל כך מרוצה מזה,ויצא לנו לדבר איתם לאחרונה
אחרי זה בעלי אמר שהוא חושב שהדרך שלי טובה, שטוב שאני לא מאפשרת לילדים לראות הרבה סרטים (אותו ילד ראה המוווווון סרטים מגיל צעיר,וגם נרדם עם זה) ושהילדים מגיעים הביתה בצהרים (מה שלא היה עם אותו ילד) ונמצאים עם אמא. כי נראה לו שהתוצאה של זה עבור הילדים היא טובה יותר. (האמת היא שאין לו הרבה ידע והכרות עם הנושא של קשב וריכוז הכל איזה השערות שלו שלא ברור על מה הן מבוססות,אבל בעיניו הן עובדות. אבל טוב,לפעמים הוא עושה את זה,ובמקרה הזה לא בטוח שהוא טועה). אני אמרתי שאני מפחדת על הילד שלי שיש לי קצת חשדות לגביו, והוא אמר שהוא חושב שהדרך שלי תעזור לו עם זה ואולי הוא לא יגיע לזה.
אני שתקתי, ואחרי זה הוא שוב חזר על זה ואמר שהוא מפרגן לי (כאילו,ניסה לומר לי שאקשיב לאיך הוא אומר משהו שהוא בדרך כלל טוען כנגדו), ושוב שתקתי. (למה? לא יודעת. שאלה טובה)
ואחרי זה חשבתי לי למה אני שותקת,זה הזמן לומר תודה. אז אמרתי לו תודה על הפרגון, ואז הוא הוסיף עוד קצת לפרגן:-) . נכון נחמד?

בשיחה האחת לפני האחרונה עם הפסיכולוגית דיברנו על זה שאני כבר לא מפנטזת וחולמת יותר. כשהייתי קטנה הייתי חולמת הרבה מאוד, וגם בתור נערה ואישה צעירה הייתי הרבה מפנטזת על מה שאני רוצה,וחושבת שזה עשה לי טוב, למרות שבעצם זה הראה לי אז עד כמה אני לא נמצאת במקום שאני רוצה בו.
אבל הפסקתי לפנטז באיזשהו שלב,חושבת שזה קרה עם החתונה או עם הולדת הילדים. לא ברור כל כך למה, רק שזה נראה לי כבר טיפשי.וכמובן,שאין לי זמן אפילו לחשוב.
אתמול ישבתי וכתבתי לי פנטזיה על איך אני רוצה שהחיים שלי יראו, לפירוטי פרטים. וזה עשה לי כל כך נעים, שאני חושבת שאעשה את זה שוב:-)

הילדים בחופש, ויש משהו כל כך נינוח בזה. לא צריך לקום בבוקר ולמהר,וגם לא למהר בצהרים לאסוף. וחוץ מזה שהם קצת גדלו,והם קמים בבוקר ולא מיד מעירים אותי,או לפחות לא מצפים ממני לקום איתם. אפילו הקטנה מתעוררת ויורדת מהמיטה שלי אליהם ומסוגלת קצת לשחק בחברתם ואני יכולה לגנוב עוד קצת שינה (כמובן שאני ממש שומעת אותם לידי בביתינו הקטון).
רק מה שאני לא מבינה זה למה בחופש הם קמים לפני 7 ,אבל בימי לימודים צריך ממש לנער אותם מהמיטה כשזה כבר 7 חצי??

דוקא אני כן ובגלל שאני כל כך משתדלת כאן להיות בכנות עם מה שאני מרגישה, אז אני מכריחה את עצמי שלא
לזה התכוונתי בערך. את מסוגלת להשאר בתוך מה שאת באמת מרגישה וגם לבטא את זה. גם אם זה בא במאמץ מסוים, זה לגמרי נחשב (-:

וגם אצלי הדיון הזה נישא אתי בימים האחרונים וצץ במחשבותיי גם כשאני לא מול המחשב.
ואפילו הביא לשיפור מסוים. מקווה שיחזיק מעמד.
לקחתי לי ברוב חוצפתי כמה שעות לבד רק כדי לחשוב ולקרוא על הנושא, קצת על חשבון הסבתא וקצת על חשבון העבודה. היה שווה מאוד מאוד.
עשיתי לי סדר בראש ובמחשבות ויותר משגיבשתי אסטרטגיה ברורה, גיבשתי הלך רוח ברור.
חלק גדול ממנו קשור לאי מירכוז, פחות בהיבט המעשי שהיה בסדר גם ככה ויותר בהיבט המחשבתי. גיליתי שהתמקדות מחשבתית רבה מדי בילד מביאה לעודף ביקורתיות (גם כלפיו וגם כלפי ההשפעה שלי עליו), גם אם לצידה יש איזו עלייה ברגישות (ואני לא בטוחה שיש). הגעתי למסקנה שעדיף לוותר על השניים.

_אני מאמינה שילדים בוחרים להגיע להורים שלהם
אני קוראת את זה הרבה שאמהות אומרות. לא יודעת מאיפה צמחה האמונה הזו,אבל אני לא בטוחה עד כמה אני מאמינה בזה..._
גם אני. זו מחשבה מאוד מנחמת, ואין לי שום דרך להגיד שהיא לא נכונה, אבל אינטואיטיבית היא לא מרגישה לי נכונה. מה שכן, גיליתי שכשאני מרוצה מאיך שאני נוהגת בהווה (בכל תחום), הדרך לסלוח לעצמי על טעויות העבר מגיעה מהר ובקלות. וזו עוד סיבה מבחינתי למקד מאמצים בהווה.

אתמול ישבתי וכתבתי לי פנטזיה על איך אני רוצה שהחיים שלי יראו, לפירוטי פרטים. וזה עשה לי כל כך נעים, שאני חושבת שאעשה את זה שוב
וואו איזה רעיון מעולה. אולי אאמץ.

רק מה שאני לא מבינה זה למה בחופש הם קמים לפני 7 ,אבל בימי לימודים צריך ממש לנער אותם מהמיטה כשזה כבר 7 חצי??
לא יודעת, אבל זוכרת גם את ההורים שלי מתלוננים על זה (-:

טבע ותרבות באהבת אם
אושר אמיתי ואושר סינתטי

קישור לעצמי

כתבתי אתמול ומשום לא היה לי חיבור והכל נמחק

_ואפילו הביא לשיפור מסוים. מקווה שיחזיק מעמד.
לקחתי לי ברוב חוצפתי כמה שעות לבד רק כדי לחשוב ולקרוא על הנושא, קצת על חשבון הסבתא וקצת על חשבון העבודה. היה שווה מאוד מאוד._
יופי:-)

חלק גדול ממנו קשור לאי מירכוז, פחות בהיבט המעשי שהיה בסדר גם ככה ויותר בהיבט המחשבתי. גיליתי שהתמקדות מחשבתית רבה מדי בילד מביאה לעודף ביקורתיות (גם כלפיו וגם כלפי ההשפעה שלי עליו),
מעניין
יש לך דוגמאות מעצמך או מאחרים?

היום הלכנו יחד לאיזה מקום, והיה שם חצץ והקטנה כל כך נהנתה, שנזכרתי בגריין אחד שתמרוש רוש כתבה על איך החול זורם בין האצבעות דרך יד פתוחה,שליש פתוחה ,משהו כזה לא זוכרת בדיוק. הקטנה פשוט ישבה ואספה חצץ ושחררה ככה מלא זמן, ואחר כך מצאה איזה מקל וחפרה בחצץ וערבבה,ואחר כך ישבה על מדרגה ואספה חצץ על המדרגה ואז זרקה אותו. היה פשוט תענוג להסתכל עליה. ולא התערבתי, ולא 'שיקפתי' ולא תמללתי ולא עשיתי כלום כלום, רק ישבתי לי (ונחתי למען האמת, הגדולים הלכו עם אבא לפעילות כלשהי) והסתכלתי, והיא בריכוז כזה של ילדים שיחקה בסביבה בכזו הנאה (שכבר חשבתי לי שאולי אני צריכה איזה ארגז חצץ בחצר של הבית,אבל ברור שזה לא יהיה אותו דבר).
וחשבתי על הגדולה שאם היא היתה עושה את זה בשלב הזה, אז קודם כל הייתי חושבת על כמה שהיא מתלכלכת והייתי נותנת לה לשחק אבל זה היה לי בראש כל הזמן, ואחר כך היה לי קשה להניח לה לבדה פשוט ורק להסתכל, הייתי איכשהו מצטרפת קצת, או מתמללת או משקפת או משהו כגון זה, דידקטי קצת שכזה.
זה בהקשר של האי מרכוז, וכמובן שזה לא שאני לא מדברת איתה ומתמללת לה ומשקפת לה את החיים כל הזמן כל הזמן, פשוט יש הרבה חיים,מה לעשות. לא צריך תמיד. זה בא ממש טבעי בשאר הזמן, ואם היא מבקשת אותי וזה כמובן קורה,אז אני עושה את זה. ועכשו פשוט נחתי לי. וכשבאה קבוצה של ילדים וחסמה את הראות מאיפה שהיא ישבה כבר חששתי שהיא תלחץ שהיא לא רואה אותי, אבל היא היתה כל כך מרוכזת ולא היה אכפת לה.

אחריות מול אשמה
איך מלמדים אחריות בלי לגרום רגשי אשמה
הילד חולה האמא אשמה
חרטה ואשמה מעיקה
ערכים אידאולוגיה ורגשי אשמה
רגשות אשמה
רגשות אשמה בקשר לחנוך לא ביתי

עוד קישור לעצמי

_פעמים זה פשוט נראה לי מטורף-לנסות לעשות גם וגם.
מה שמצופה מאמא מערבית "נאורה" היום,זה פשוט מוטרף-
גם להיות אמא טובה-אוהבת, סבלנית,לשאת במנשא,להניק תקופה ארוכה,גם להחזיק בית ,גם להכניס קצת כסף(כי משכורת אחת זה לא מספיק וגם כי מה,את עקרת בית?...) ולהיות אקולוגית,ולאפות,ולהנביט,גם שתהיה לך זוגיות מלאת תשוקה,אהבה וכבוד הדדי עם תקשורת נהדרת,גם לפתח את עצמך-שתהיה לך מודעות,שתעשי עבודת נפש,שלא לדבר על עבודת ה'...שיהיה אכפת לך גם מהזולת,שלא תהיי אנוכית(תמיד יש בסביבה מישהו יותר זקוק ממך...)ושתמצאי גם זמן לעצמך כמובן,לעשות יוגה(כי הגב,הגב...)לצייר,לרקוד,משהו לנשמה...

אני חושבת לפעמים שלנשות "באופן"-יש את הציפיות הכי גבוהות מעצמן,עם כל הטבעיות,והמודעות העצמית הזאת._

מתוך החידה הגדולה של גידול ילדים

ויש שם עוד הרבה מילים שהתיישבו לי בדיוק כך בתוך הנקודה הלחיצה שלי

מחשבות על טבע ותרבות באהבת אם שאני קוראת עכשו,וזה ממש לקרוא ספר
ניסיתי לספר לבעלי כמה נקודות מתוך הדף,הוא הסתכל עליי כמו מישהי מכוכב אחר, אני כל כך בתוך זה,זה מרתק אותי,זה החיים שלי, זה יושב אצלי על הנקודות הכי משמעותיות וקריטיות לחיי, ואצלו הוא צריך להבין על מה אני מדברת בכלל ומה הקשר. רק כשאמרתי שגם הים נשים 'נוטשות' את הילדים שלהם בדרך כלשהי ב'מוסד' המעון הוא טיפה התחיל להבין,אבל מה זה לא בתוך זה

אמרתי לו תודה על הפרגון, ואז הוא הוסיף עוד קצת לפרגן . נכון נחמד?

אתמול ישבתי וכתבתי לי פנטזיה על איך אני רוצה שהחיים שלי יראו, לפירוטי פרטים.
איזה יופי! (וגם... בא לי לקרוא.)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלחתי לך מייל. ראית?
<תפילה>

היו לי כמה מחשבות היום על לחיות בהווה (בטח יש דף כזה)
בהקשר של הנזק שאני כל כך חוששת ממנו וכתבתי עליו ואולי טוב שכתבתי כי זה מה שהוביל אותי כנראה למחשבה על ההווה.
חשבתי לי שכל מה שאני עושה אני עושה למען ולקראת העתיד, ושם נמצאות המחשבות על הנזק הלא ידוע שאני עלולה לגרום להם, ושם נמצאות כל הדאגות וכאב הלב והאשמה.
אבל הילדים שלי חיים עכשו, ודוקא כרגע הם נראים לי די בסדר, עם כמה קשיים פה ושם,אבל סך הכל די בסדר, מקסימים,שמחים רוב הזמן,סקרנים,חכמים,מתוקים, למה לחשוב מה יהיה כשיהיו בני 15 או 30? למה לא לחיות איתם עכשו?
זו נשמעת קלישאה באופנית די קלאסית, באמת שלא המצאתי את הנושא של המשפט האחרון, אבל וואלה יש הבדל עצום בין שזה בא מבפנים כמסקנה מתוכי ובין שזה בא מבחוץ כאמירה שנשמעת לי מה זה חכמה ונורא נכונה בשכל,אבל מה זה לא מתחברת לי לנשמה.

רסיסים יקרה
זה משפט בסגנון שלך שאת חוזרת עליו, ויש לך עוד כמה משפטים חכמים כל כך שאני פוגשת וכמהה גם להרגיש אותם, וכבר היו עוד כאלה שכשהרגשתי אותם את עלית בתודעתי. אולי כי כמו שאת אומרת,עברת בדרך הזו או בדומה לה.

יש הבדל עצום בין שזה בא מבפנים כמסקנה מתוכי ובין שזה בא מבחוץ
מבינה את זה. רלוונטי לי בעוד הקשרים, למשל, תזונה.

ורוצה להוסיף לך נקודה למחשבה:
אם כרגע הם נראים לי די בסדר_ ... _מקסימים,שמחים רוב הזמן,סקרנים,חכמים,מתוקים_ , אולי אפשר לשער שגם _כשיהיו בני 15 או 30 המצב יהיה דומה, שהרי כל חששותייך נולדו מההנחה שיידפקו בגלל חוסרים בילדות, לא?

אבל וואלה יש הבדל עצום בין שזה בא מבפנים כמסקנה מתוכי ובין שזה בא מבחוץ כאמירה שנשמעת לי מה זה חכמה ונורא נכונה בשכל,אבל מה זה לא מתחברת לי לנשמה.

לגמרי !!!
הולכת לנסות לקרוא קצת בדף ההוא.

_חלק גדול ממנו קשור לאי מירכוז, פחות בהיבט המעשי שהיה בסדר גם ככה ויותר בהיבט המחשבתי. גיליתי שהתמקדות מחשבתית רבה מדי בילד מביאה לעודף ביקורתיות (גם כלפיו וגם כלפי ההשפעה שלי עליו),
מעניין
יש לך דוגמאות מעצמך או מאחרים?_
רציתי לכתוב שבגלל שזה משהו יותר בראש מאשר התנהגות מסוימת, אני יכולה לתת דוגמאות רק על עצמי, אבל אז בדיוק נתת דוגמה מדויקת כל כך (-:
זה בדיוק מה שתיארת על ההבדל בין איך היית נוהגת עם הבכורה לבין איך נהגת עם הקטנה. אולי ההבדל היחיד הוא שלפעמים אני רק יושבת בצד בלי להשתתף/לתמלל או משהו, אבל זה רק כי אני במודע "לא ממרכזת" אבל עדיין זה היה לי בראש כל הזמן .
בעקבות הקישור ששמת פה (וזה ממש כיף אגב לקבל הפניות לדפים מעניינים) הלכתי לקרוא ב טבע ותרבות באהבת אם . היה שם משפט על זה שאנחנו בחברה שלנו צריכות מאוד להתאמץ כדי למצוא את האיזון המדויק בין מתן תשומת לב לאי מירכוז (בערך, לא זוכרת את הניסוח המדויק). והמאמץ הזה למצוא את האיזון המדויק הוא בעצמו המירכוז המחשבתי הזה שהתכוונתי אליו. ואני מנסה קצת יותר פשוט לסמוך על עצמי ועל הילד שלי, שגם אם לא אהיה כל הזמן עסוקה בבחינה עצמית ובבחינה שלו (כדי לראות אם הוא בסדר, כי זה משקף אם אני עושה בסדר) וגם אם לא אתאמץ כל הזמן למצוא את האיזון המדויק - יהיה ממש בסדר וזה אפילו עדיף.
וזה ממש מתקשר למה שכתבת על לחיות בהווה.

אני קראתי את טבע ותרבות באהבת אם במזוכיזם מסוים. עוד אחד מהדפים בבאופן שגורם לי להרגיש כמו אמא מחורבנת במיוחד.

אבל אני באמת תוהה, לאור העלייה התלולה ביוקר המחייה, כמה מהאמהות שנשארו בבית של אז היו יכולות להישאר בבית היום? אני, למשל, ממש לא יכולה. ובנז עובד בהייטק!

אני קראתי את טבע ותרבות באהבת אם במזוכיזם מסוים. עוד אחד מהדפים בבאופן שגורם לי להרגיש כמו אמא מחורבנת במיוחד.
מעניין, דוקא אני כשקראתי אותו התעודדתי למדי. (אמנם לא הצלחתי עדיין לקרוא את הכל, אני באמצע. ) כי זה נתן לי את חותמת האישור על זה שזה פשוט נורא קשה עד בלתי אפשרי לעשות את מה שאידיאלי בעיניי, ועל כן אני פטורה, כי מה שלא אעשה זה יהיה הפסד לכיוון כלשהו ועל כן אפשר לבחור מה שיותר נוח לי. משהו כזה
אבל ל אמא שאוהבת יותר אני מפחדת להכנס למרות שקראתי אותו מזמן, וגם לא ל תזונה ללידת תינוק בריא או משהו כזה

אבל אני באמת תוהה, לאור העלייה התלולה ביוקר המחייה, כמה מהאמהות שנשארו בבית של אז היו יכולות להישאר בבית היום?
זו באמת בעיה מאוד בעייתית, במיוחד למי שלא קנה דירה לגור בה והמחירים רק נעשים תלולים יותר ויותר בכל מקום.
אני מתחילה לאט לאט להפנים משהו בסגנון של לפעמים מה שיש זה מה שיש ועם זה צריך לחיות. עוד לא גמרי,אבל טיפה מטפטף וממיס את גבולות הפרפקציוניזם.

ואני מנסה קצת יותר פשוט לסמוך על עצמי ועל הילד שלי, שגם אם לא אהיה כל הזמן עסוקה בבחינה עצמית ובבחינה שלו (כדי לראות אם הוא בסדר, כי זה משקף אם אני עושה בסדר) וגם אם לא אתאמץ כל הזמן למצוא את האיזון המדויק - יהיה ממש בסדר וזה אפילו עדיף.
יפה. יופי לי שניסחת את זה

_ורוצה להוסיף לך נקודה למחשבה:
אם כרגע הם נראים לי די בסדר ... מקסימים,שמחים רוב הזמן,סקרנים,חכמים,מתוקים , אולי אפשר לשער שגם כשיהיו בני 15 או 30 המצב יהיה דומה, שהרי כל חששותייך נולדו מההנחה שיידפקו בגלל חוסרים בילדות, לא?_
את מותק תפילה
בהחלט נשמע הגיוני ובהחלט אנסה לחשוב על זה

_אתמול ישבתי וכתבתי לי פנטזיה על איך אני רוצה שהחיים שלי יראו, לפירוטי פרטים.
איזה יופי! (וגם... בא לי לקרוא.)_
טוב,זה די ארוך וגם די אישי. אבל בגדול זה על זה שאני יכולה להשאר בבית ולא חייבת לעבוד, ובכל זאת יש לי גם עזרה בכל התחומים שאני זקוקה להם. ועדיין יש לי זמן וכסף לפתח תחומי עניין שמעניינים אותי.

וגם די אישי.
אה, ברור. לכן בחרתי לנסח ש"בא לי" כגחמה שאינך צריכה למלא ולא כתבתי בנוסח בוגר כמו "את מוזמנת לחלוק ולשתף". @}

חג שמח ושבת שלום!

להיות כאן ועכשיו במלואי
עוד קישור לעצמי
שמצאתי בעודי מחפשת איזשהו דף על לחיות בהווה (אגב,לא מצאתי בינתים,אבל לא עשיתי עדיין הרבה חיפושים)

חג שמח ושבת שלום!

אני מתחילה לאט לאט להפנים משהו בסגנון של לפעמים מה שיש זה מה שיש ועם זה צריך לחיות. עוד לא גמרי,אבל טיפה מטפטף וממיס את גבולות הפרפקציוניזם.

צריכה לגזור ו לתלות לי על המקרר או מעל לכיור

וואי, עוד לא גמרתי לקרוא את הדפים הקודמים שציטטת... בזכותך אני הולכת ומחכימה!!!

חג שמח עם הרבה נחת ומנוחה.

וואי, עוד לא גמרתי לקרוא את הדפים הקודמים שציטטת..
גם אני לא
אני פשוט מניחה לי אותם כאן כדי שאוכל לקרוא אותם לאט לאט. יש דפים שהם ממש כמו לקרוא ספר,לוקח זמן

אני חושבת שיש משהו בדפים כמו אמא שאוהבת יותר ו{{}}תזונה ללידת תינוק בריא שנקרא בצורה שונה לחלוטין לאמהות. יש לי מזל שקראתי את הדפים האלו הרבה לפני שאני אפילו מתכננת ילדים

אולי זו הסיבה שהדפים האלו לא מתקשרים לי לאשמה. בכלל.
הדף על התזונה בעיקר מעציב - כל האוכל שלנו מורעל

באמת כל! הרעלנו את האדמה, והאוויר, והמים. ופשוט אין תזונה מתאימה. יש רק פשרות. כשניסיתי לתכנן תזונה לאישה לפני ובמהלך ההריון היה לי ברור שיש כמה פשרות אפשריות שונות, ושאין שום דרך לדעת כרגע מה הפשרה האופטימלית.
כך שכל מה שנשאר לכל אישה הוא לבחור פשרה כלבבה. ואיכשהו, יש הבדל בין להתפשר פשרה פחות מוצלחת ללא להתפשר בכלל. ההבדל בין 99% ל-100% נתפס גדול מההבדל בין 80% ל-90%.
בעצם, זה לא הבדל כמותי אלא מהותי. יש הבדל בין תזונה אופטימלית לפשרה מוצלחת יותר או פחות.

ואם בלאו הכי אאלץ להסתפק בפשרה, אז זה ממש לא נורא אם הפשרה קצת פחות מוצלחת.

זו המסקנה שלי מהדף, מבחינה מעשית. מבחינה פחות מעשית התבאסתי מכמה שזיהמנו את כל מה שאפשר לזהם וגם כמה דברים שלא חשבתי שאפשר

אמא שאוהבת יותר זה דף תיאורטי מקסים, שמציג ציר חדש למדידת אהבה. במקום למדוד את הרגשות למדוד מעשים. זה מקסים ממש. מה לזה ולרגשות אשמה?
יכול להיות שיש בדף הזה גם הסברים על כמה שהחברה שלנו חולה ומקשה על אימהות.

כך שלדעתי גם שני הדפים האלו חמודים ואמורים לנחם אמהות-לא-מושלמות.

מחקתי את מה שכתבתי וגם את מה שבשמת כתבה כי פתאום זה נהיה לי נורא יותר מדי אישי שיתנוסס כך באינטרנט.
סליחה, תודה ולילה טוב!

אישה במסע
תודה על גישתך הנעימה והמעודדת, זו דרך מעניינת להסתכל על העניין
אני מרגישה שאני כרגע בעניין של 'להכנס בזה' לנסות להבין מה עומד מאוחר כל הרגשות והאשמה והפחדים שלי, ולמצוא לי אולי איזה נתיב לנשום בו

מיכל
קצת חבל לי על המחיקות כי מה שכתבת ממש דיבר אליי ואל הקושי שלי עצמי, אבל מבינה בהחלט בהחלט

רציתי לאמר בתור אחת ש"על הנייר" עושה הרבה דברים בדרך ה"באופנית" ובכלל מסתובבת במרחבי באופן שנים רבות, הדברים לא תמיד אידיליים כמו שהם נשמעים וכולנו עושות מליון טעויות ובסופו של דבר אין הרבה קשר בין הציון שנקבל במבחן ה"באופן" לציון שנקבל במבחן החיים.
אזתעשו חיים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אזתעשו חיים
תודה על מה שאמרת
אין ספק שיש כאן ממד של שליטה וקושי לשחרר אותה ולתת לחיים לעשות את שלהם גם ולאלוהים לעשות את שלו
זה באמת מאוד קשה, כי התחושה היא שכן יש תוצאה למה שעושים, לא הכל מופרך לגמרי. אבל את צודקת שאי אפשר לדעת באמת , וגם שזה מאוד קשה ליישום אפילו אם נדמה שיודעים
ונו, אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת, יש פה חומר למחשבה בשבילי
ואולי תספרי לי את איך את רואה את זה? כי אם אין הרבה קשר בין הציון שנקבל במבחן ה"באופן" לציון שנקבל במבחן החיים אז למה את עושה מה שאת עושה ואיך את חיה עם זה

אורי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אתמול בעלי אמר שוב משהו על עוד ילד,מדי פעם זה עולה (אחת לשבוע בערך...

)
אמר שעכשיו כבר קל יותר, שהקטנה גדלה וקצת יותר קל. וההתחלה תמיד קשה. (מה שנכון שהיא כבר מצטרפת לחבר'ה ומשחקת איתם והם נותנים לה תפקידים).
ואני אמרתי בהרבה סלידה עצמית שאצלי דוקא קשה ככל שהם גדלים וכשהם קטנים קל לי לאהוב ולטפל, אז להחליט על עוד ילד קל לי,אבל אחר כך הוא גדל.
והרגשתי רע מאוד עם עצמי,וגם עכשיו בא לי לבכות על כל הרגשות האלה שלי, שאני לא מפסיקה לכתוב אותם. ואני מרגישה שככל שאני כותבת ואומרת את זה במקום להחביא, אז זה רק יותר מתקבע,זה לא מקל וזה לא מתמסמס זה רק מקבל ממשות מפחידה על כמה שאני נוראית.

למה אנשים יולדים ילדים למה?
אני מכירה הרבה אנשים שזה פשוט לא ברור. זה לא מספיק לאהוב את הילד שנולד לך ולהלביש אותו בבגדים יפים. צריך גם להיות איתו ולא להראות לו סרטים בגיל שנה כדי שישב קצת בשקט (אמיתי - שני אנשים שקרובים אליי קרבת משפחה עושים את זה)
ואני רואה את זה. מתעצבנת.ואז גם מתעצבנת על עצמי.

אורי

למה, כי ככה מרגיש לי ככה טוב לי, שאני יכולה להיות פשוט אמא והם פשוט ילדים,
זה מה שאני עושה עכשיו.

אוי, אורי..

כמה שאני אוהבת אותך..

יש אולי איזה משפט שאת יכולה להגיד לעצמך בשקט בשקט, לא כלפיו, כלפי עצמך, מנוסח באופן פוזיטיבי, על למה את לא רוצה עכשיו ברגע זה עוד ילדים?
נגיד משהו כמו, אני מרגישה עכשיו שלמה ומסופקת עם מספר הילדים שיש לי, לא מרגישה חלל שדחוף לי למלא אותו בילד נוסף?
רק לעצמך. לא אליו.

אליו - את יכולה אולי לראיין אותו? לשאול אותו מאיפה הצורך בעוד ילד?
ניחוש שלי - זו השלמה שלו עם כך שמי שאת זו בעיקר וקודם כל אמא, מן התחייבות שלו כלפייך לזון ולפרנס אותך ואת הילדים שלכם, ראייה מאוד חיובית של מי שאת כאמא - ושוב, ברמת ההשערה והניחוש שלי, פשוט מן דהירה כזו הלאה אל המסקנות המתבקשות בעיניו, שאם מי שאת זו אמא, ואם בעבר אולי הבעת רצון בעוד ילד (היה דבר כזה? או שסתם נדמה לי??) אז הנה למה לא עכשיו כי צריך לתרגם מחשבות ורצון טוב למעשים אז בואי נדהר לתכנון הבא.

אני זוכרת נכון שבעבר כן היה מן מצב קצת הפוך, שהוא נרתע מהרעיון של עוד ילד?

מרגיש לי קצת כמו מצב שבו אני מרגישה לא מושכת ולא אטרקטיבית ומישהו מנסה להתחיל איתי ברחוב.
על אף שזה ממש לא מתאים לי (לא האיש לגופו, לא הסיטואציה מטעמי צניעות ועולם ערכים שאני נושאת איתי) אני יכולה להרשות לעצמי להרגיש מוחמאת לרגע מהסיטואציה. ולהעצים את זה אחר כך בדמיוני, הרחק ממנו.

לא יודעת האם אני אקטואלית (הדף שלך לאחרונה דהר לי נורא מהר קדימה, הרגשתי שאני לא מספיקה לעכל את כל מה שהוא מעלה. וזה נפלא בעיני - כאילו משהו בתוכך זז ומניע המון נושאים ואישויים שהיו בתוכו המון זמן וחיכו, שוב ככה אני פירשנתי לי, לא יודעת האם יתאים לך..) אבל לי היה נדמה מדברים שסיפרת בעבר שהחלק היחיד בתוכך שבעלך לא מוכן לקבל ולהכיל בשום צורה הוא החלק שבו את חושבת דברים שליליים באופן גורף על עצמך.
אז יאללה, נראה לך יש סיכוי שתוכלי פשוט לראיין אותו על מאיפה הבעת הרצון או המחשבה על עוד ילד?

לא הייתי ממהרת להגיד שאני לא רוצה באופן גורף, מתוך הנחה שמאוד יכול להיות שפעם כן תרצי, ואילו הוא בינתיים ישתכנע שלא.. רק שכרגע את מרגישה מאוד מסופקת במספר הנוכחי, בהרכב הנוכחי. ממקום מסופק.

אה, והעיקר: אני לא חושבת שיש קשר בין המידה שבה אנחנו חושבים על עצמנו דברים טובים כהורים ובין צורך או רצון בעוד ילד או לא.
אני לא תמיד חושבת שאני אמא טובה לא לקטנים ולא לבינוניים ולא לגדולים ולא למתבגרים, ומאוד מאוד כמהה לעוד תינוק להחזיק בידיים. וזה לא לגמרי קשור לכמה אני חושבת שאני טובה.
טוב אולי יש קצת קשר אבל זה ממש לא הטריגר העיקרי, או היחיד.
צורך וכמיהה לעוד הם בעיני משהו שעומד בפני עצמו, ורק על גביו באות התהיות האם עכשיו, והאם אהיה אמא טובה, וזה שהם גדלים בסוף, וכל זה..

רוצה מאוד גם לכתוב לך משהו על הקושי כשהם גדלים.
אבל זה דורש לטפס אחורה במעלה הדף ולקרוא שוב דבירם שכתבת שם ולא הייתי מסוגלת אז להעמיק בהם.
ולא בטוחה שאני מספיק עמוקה עכשיו...

אני חושבת על הדברים שאת כותבת על ילדים גדולים ובודקת איך זה מרגיש לי בפנוכו;
אני חושבת שבתינוק יש מין שלמות כזו. התינוקות שבו, התלות שלו בנו ואיך שאנחנו כל העולם עבורו . המתיקות הכובשת שבראשוניות של הדברים שהוא עושה ועוד כהנה וכהנה. וכשהם גדלים ( אני ממש זוכרת את הרגעים הטחה מאחד הילדים שלי) וואו... פתאם התיפיות שלנו עולות ונקודות החוחשה או החיכולך גדלות. אני כבר לא כל העולם עבורו והוא מאתגר אותי, לםעמים עושה דווקא ועוד ועוד. הרבנ יותר קשה מהאהבה המוחלטת הזו של תינוק קטן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_למה, כי ככה מרגיש לי ככה טוב לי, שאני יכולה להיות פשוט אמא והם פשוט ילדים,
זה מה שאני עושה עכשיו._
טוב, תשובה טובה
הווה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אורי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא הייתי ממהרת להגיד שאני לא רוצה באופן גורף, מתוך הנחה שמאוד יכול להיות שפעם כן תרצי, ואילו הוא בינתיים ישתכנע שלא..
האמת שאני לא אומרת את זה מקום הגיוני או שקול או חושב אני אומרת את זה מתוך הרבה כאב, בהתרסה. וזה נראה לי די ברור שזה בהתרסה

אני זוכרת נכון שבעבר כן היה מן מצב קצת הפוך, שהוא נרתע מהרעיון של עוד ילד?
כן. בעבר אני רציתי יותר ילדים ממנו, ואחרי שהקטנה נולדה והיה ממש ממש קשה איתה, הרושם ממנו היה שהוא לא יכול יותר עם העומס שנופל עליו כשאני איתה, והוא לא רוצה יותר (למרות שתמיד הוא אמר את זה עם פתח לשינוי)

אמשיך אחר כך

אני חושבת שבשנה הראשונה עם תינוק ולא משנה מה מספרו, מנש לא מומלץ ( רציתי לכתוב אסור...) לקבל החלטות הרות גורל.
יש הגורסים בשלוש השנים הראשונות

אפשר להגיד משהו לא מקובל?
למה את צריכה לרצות ילד נוסף? הרי הזמן, הכסף ושאר המשאבים הם מוגבלים. אין מה לעשות, כשהזמן מתחלק בין ילדים רבים, אז קשה. קשה לתת להם תשומת לב ראויה, קשה לפרנס, קשה לדאוג לעצמך. לגוף גם קשה לעבור הריונות רבים. יאו, כמה זמן לקח לי לחזור לכושר ולהצליח לחזור לרוץ אחרי הלידה--שנים!
אני רואה אצל כל החברים שלי שמשוגעים על ילדים שלילד הקטן יש הכי פחות כוח, תשומת לב, התלהבות ועוד.
זה לא מחויב המציאות. אבל זה בכלל לא מובן מאליו שאת חייבת ילד נוסף!
שיהיה ברור שאני אוהבת ילדים אהבת נפש ודווקא נורא מתחברת לילדים יותר גדולים ואפילו נוער.
אמא שלי אהבה אותי ללא גבול. אבל יש לי אחים גדולים, ופשוט היה לה זמן מועט אלי. תמיד עייפה ומותשת עם פניות נפשית מוגבלת. היא היתה אמא טובה ואהובה. אבל זה היה קשה מאוד מאוד!
ואם הכסף מוגבל, אז גם קשה לעזור לילדים להתבסס אחר כך.
יש כאלה שהכי מסתדרים בעולם עם ילדים רבים וזה נפלא. אבל את לא חייבת ילד נוסף! יש לך כבר אוצרות לטפח!

לפני שאני קוראת את שאר התגובות, רוצה לכתוב משהו שחשבתי עליו בתגובה לדברייך (כשהסעתי את הגדולה שלי לחוג אחה"צ).

אקדים ואאמר שלמרבה הגיחוך (לכאורה!) די ברור לי שהרעיונות שאעלה לא היו משכנעים אותי, ולכן טיפשי (לכאורה!) שאכתוב לך אותם.
אלא שאני סבורה שיש בהם מן האמת, והקושי להשתכנע אינו מפחית מאמתותם או מהתאמתם. אולי הוא דווקא מצריך חזרה וחזרה עליהם עד שיופנמו, כי הקושי הראשוני עמוק כל כך ומהותו לדחות כל סברה נגדית.

ולעצם העניין:
והרגשתי רע מאוד עם עצמי,וגם עכשיו בא לי לבכות על כל הרגשות האלה שלי, שאני לא מפסיקה לכתוב אותם. ואני מרגישה שככל שאני כותבת ואומרת את זה במקום להחביא, אז זה רק יותר מתקבע,זה לא מקל וזה לא מתמסמס זה רק מקבל ממשות מפחידה על כמה שאני נוראית.
הבנתי מה שאת טוענת. הבנתי והזדהיתי.
אבל הרי את רחוקה מאוד מרק לאהוב את הילד שנולד לך ולהלביש אותו בבגדים יפים.
אוף, אני כותבת ומוחקת. מתקשה לנסח במדויק את הרעיון שאני רוצה להעביר.
...
נו...
אמא שיש לה מודעות גדולה להשפעה שלה על הילדים, אמא שחשוב לה להיות טובה, אמא שמשנה היבטים חיצוניים ופנימיים בחיים שלה ושל בני משפחתה כדי לשפר את איכות חייה-חייהם, אמא שמשתדלת להיות קשובה לילדים שלה, ושבסך הכול רואה שהם מקסימים,שמחים רוב הזמן,סקרנים,חכמים,מתוקים - הייתי אומרת עליה: "כמה שהיא נפלאה וגדולה"!!!

יש אולי איזה משפט שאת יכולה להגיד לעצמך בשקט בשקט, לא כלפיו, כלפי עצמך, מנוסח באופן פוזיטיבי, על למה את לא רוצה עכשיו ברגע זה עוד ילדים?
לא מוצאת משהו פוזיטיבי:-(

את יכולה אולי לראיין אותו? לשאול אותו מאיפה הצורך בעוד ילד?
דיברנו על זה
הוא, קשה לו יותר כשהם קטנים וכשהם גדלים קל לו יותר לאהוב ולטפל. אז אולי זה חיובי שאנחנו משלימים אחד את השני. תמיד ידעתי שעם גדולים הוא יהיה טוב יותר, ברמת המתבגרים. אני עדיין בונה עליו בקטע הזה, כי אם אני לא מסתדרת עכשיו, מה אעשה כשהם יהיו מתבגרים?
ולכן, הוא מרגיש הקלה עכשו ונפתח אצלו מקום לעוד, וככל שהם גדלים זה נראה לו יותר שווה את ההשקעה. וקשה לו לראות את עצמו בגיל מבוגר של ההורים שלנו עם מעט ילדים להגדרתו.
וכן,הוא חושב שאני אמא טובה
אבל הוא הרבה פחות רגיש ממני, שזה גם טוב כמובן,אבל הילדים יותר קשורים אליי ואולי זה קשור ברגישות הזו (היום הבן אמר לו שאת אמא הוא הכי אוהב בעולם ואת אבא לא,כי הוא מציקן. הגדולה יותר מנומסת,אבל גם היא מעדיפה את אמא), ואולי זה סתם עניין של היקשרות ראשונית וכל זה.

אני מרגישה לא אמא טובה בגלל הרגשות האלה שלי
בגלל שכל כך הרבה פעמים אני לא רוצה להיות פה בכלל
עייפה ומוצפת ונמאס לי מהכל, ולא בא לי לדבר איתם ולא לשחק איתם ולא לטפל כל הזמן

כאילו משהו בתוכך זז ומניע המון נושאים ואישויים שהיו בתוכו המון זמן וחיכו, שוב ככה אני פירשנתי לי, לא יודעת האם יתאים לך..
כן. זה די נכון. ואני ברגרסיה עכשיו

צורך וכמיהה לעוד הם בעיני משהו שעומד בפני עצמו, ורק על גביו באות התהיות האם עכשיו, והאם אהיה אמא טובה, וזה שהם גדלים בסוף, וכל זה..
זה נשמע הגיוני
ואת אמא מעולה. ממש

רוצה מאוד גם לכתוב לך משהו על הקושי כשהם גדלים.
כשתוכלי,אם תוכלי. אשמח לקרוא מה שיש לך לכתוב
ואם יהיה לי כוחות אולי אראיין אותו

אני חושבת שבתינוק יש מין שלמות כזו. התינוקות שבו, התלות שלו בנו ואיך שאנחנו כל העולם עבורו . המתיקות הכובשת שבראשוניות של הדברים שהוא עושה ועוד כהנה וכהנה. וכשהם גדלים ( אני ממש זוכרת את הרגעים הטחה מאחד הילדים שלי) וואו... פתאם התיפיות שלנו עולות ונקודות החוחשה או החיכולך גדלות. אני כבר לא כל העולם עבורו והוא מאתגר אותי, לםעמים עושה דווקא ועוד ועוד. הרבנ יותר קשה מהאהבה המוחלטת הזו של תינוק קטן.
זה נכון
ואני לא מצליחה להתמודד עם זה:-(
והם אוהבים אותי הילדים שלי,ואני מרגישה שאני מאכזבת אותם במימד מסויים. שיש משהו ריק באמהות שלי,עם כל העשייה שלי

_אפשר להגיד משהו לא מקובל?
למה את צריכה לרצות ילד נוסף?_
את צודקת. ואני בשנה האחרונה מנסה להשלים בתוכי עם זה שיכול להיות שכאן אני עוצרת,למרות התכנונים הקודמים שלי. ובאמת את צודקת שאני ממש לא צריכה לרצות עוד אחד ומספיק לגמרי גם כך.
אבל האמת (וזה גם אל לב שומע ואל רסיסים) שהאישיו פה הוא לא כל כך הילד הבא שיהיה או לא, אלא יותר הילדים הקיימים. הרמזים של בעלי על עוד ילד הם טריגר, זה רק מעלה לי את הכל ושם את זה מול הפרצוף יותר חזק. והאמת שגם בעלי לא מתכוון ברצינות לכרגע, וגם לא בהכרח מכוון כלפיי, אלא באופן כללי מעלה הרהורים של עצמו ומחפש איפה זה פוגש אותי,אותנו.
ואני יודעת שכתבתי כאילו אני חווה את האמירות שלו לגבי ילד נוסף כלחץ ,אבל אני בכלל לא מרגישה שהוא לוחץ אותי, אני רק מרגישה שזה מעלה כל פעם מחדש את הלגיטימיות של זה שהבאתי לעולם כבר ילדים. וגם התגובות שלי אליו בכלל לא מכוונות לילד הבא,אלא מדברות על הילדים הקיימים והקושי הקיים.
זה רק טריגר כל זה.

אמא שיש לה מודעות גדולה להשפעה שלה על הילדים, אמא שחשוב לה להיות טובה, אמא שמשנה היבטים חיצוניים ופנימיים בחיים שלה ושל בני משפחתה כדי לשפר את איכות חייה-חייהם, אמא שמשתדלת להיות קשובה לילדים שלה, ושבסך הכול רואה שהם מקסימים,שמחים רוב הזמן,סקרנים,חכמים,מתוקים - הייתי אומרת עליה: "כמה שהיא נפלאה וגדולה"!!!
מרגישה שכל ההשתדלות שלי, שמשתקפת בדברייך לא מצליחה לחפות על הפנים שלי. כי זה לא בעשייה, זה בהרגשה.

לא מתעכבת עכשיו לקרוא הכול. בעז"ה עוד אחזור.
בינתיים מבקשת לברר: כי זה לא בעשייה, זה בהרגשה.
את מתכוונת שלדעתך ההרגשה שלך כלפיהם חסרה וצריכה להשתפר? (דווקא בזה אני מרגישה שאני לא לוקה) או שאת מתכוונת שאת מרגישה שאת חסרה ושזה לא נמדד בעשייה בצורה שתשכנע אותך שאת עושה די?

חושבת שכל הקושי הזה שצף ועולה מאוד חזק קשור בחופש שמסתיים לו.
בעלי היה בחופש כל החג,רק היום חזר לעבודה. מה שאומר שבמשך שבוע היו ארבע ידים ושני אנשים לטפל בילדים , והיה עם מי לחלוק את הכל. לחלוק את הטיפול וגם את החוכמות והחיוכים.
וגם הילדים כבר שבועיים בבית, ואני מרגישה יותר טוב עם זה. כשהם הולכים למסגרות אני מרגישה שהם חוזרים עם המון בתוכם שהם עברו בבוקר שלי אין מושג, ושזה מתפרץ בחוצה בחזרה הביתה לפעמים. לא יודעת איך להסביר
ובכלל לא הרגשתי שהם כבר משתגעים מהחופש ושכדאי שהם יחזרו למסגרת (כמו שהורים מסביבי כבר אומרים)
והיום היה יום טוב יחסית, למרות שבעלי כבר חזר לעבודה,ולמרות שנשארנו כל היום בבית, כי הגשם לא הפסיק, והיה די קשה בסופו של דבר להעביר את היום, ובכל זאת היה יום די טוב. הם שיחקו די יפה רוב הזמן. וזה שלא הייתי חייבת לצאת כדי לפזר ולצאת כדי לאסוף (ולשגע את הקטנה שצריכה לישון) ולא לספוג את כל התפרצות הרגשות כשהם חוזרים-רק הקל עליי.
ולא בא לי שיסתיים החופש. מרגישה שכולם הסתדרו מצויין והמתח של לחזור ולהתאים את עצמי לשעון ולכל השאר לא עושה לי טוב.
והקושי שלי (ושל הקטנה) להיות כל היום בתוך הבית בגלל הגשם בחוץ,גם כנראה עשה לי רע.
ועכשו נשאר בבית רק אני והקטנה (והשאלות והתהיות המטרידות לעתיד) ,והקטנה כבר גדלה הרי,והשינה שלה כבר לא מתאימה לשעות שהילדים חוזרים בהם,וזה קשה 'להעסיק' אותה, כי היא צריכה תשומת לב תמידית אם רק אני איתה. כשהילדים נמצאים היא הרבה יותר מסתדרת,גם אם הם לא ממש משחקים איתה.

בקיצור,החזרה לשגרה לא עושה לי טוב, והתחלתי להרגיש את זה כבר בשבת לקראת הערב מין שביזות יום א כזאת,אבל רצינית. ובכלל אני לא עובדת (רק לתאר מה הייתי מרגישה לו הייתי עובדת,והכל מתכווץ בתוכי ואין לי אויר)

ונרדמתי הערב עם הבן שלי לשעתיים ואחר כך קמתי משינה מתוקה שאולי הייתי צריכה להשאר בה,אבל רציתי להתקלח. וזה גם כנראה לא שיפר את הרגשתי הקימה הזו.

את מתכוונת שלדעתך ההרגשה שלך כלפיהם חסרה וצריכה להשתפר?
כן
אני לא ממש יודעת להסביר
אבל חוסר רצון להיות איתם באמת (לפעמים חושבת שאולי זה העומס ולפעמים חושבת שאולי לא) חוסר הנאה מזה
רק אחריות גדולה גדולה ועצומה על הכתפיים שמרגישות שלא מסוגלות לשאת
שאת האחריות הזו אני משתדלת לפרוט ולתרגם כמה שיותר למעשים, אבל זה לא זה, וזה מרגיש לי לא מספיק ושמשהו אחר חסר. בסיסי יותר.
והמון המון בדידות בתוך כל זה

_כאילו משהו בתוכך זז ומניע המון נושאים ואישויים שהיו בתוכו המון זמן וחיכו, שוב ככה אני פירשנתי לי, לא יודעת האם יתאים לך..
כן. זה די נכון. ואני ברגרסיה עכשיו_

אולי אני לא ברגרסיה אולי אני נעה פנימה יותר. מתמודדת עם מה שלא התמודדתי. זה רק מרגיש רגרסיה, כי זה ממש לא נעים בתוך זה

אולי אני לא ברגרסיה אולי אני נעה פנימה יותר. מתמודדת עם מה שלא התמודדתי. זה רק מרגיש רגרסיה, כי זה ממש לא נעים בתוך זה
יש את הדימוי של הספירלה שבה את חוזרת לאותם מקומות אבל ממקום יותר גבוה או במילים שלך: יותר עמוק

הגבירה בחום (26.05.2009 17:24):

הי שלווה,
את יודעת יש מן תרגיל כזה שמלמד לשלוט באנרגיה שלנו.
אם יש לך רגישות אנרגטית גבוהה, יכול להיות שתתחברי אליו.
מומלץ קודם לתרגל אותו קצת בבית ואז אפשר להתשמש בו "על רטוב" ולפחות אצלי הוא עובד הרבה פעמים.
בעצם כולנו מסתובבים עם הגוף האנרגטי שלנו ויש אנשים שהגוף האנרגטי שלהם מאוד גדול ואז נדמה לנו שהם חודרים לפרטיות שלנו גם כשהם במרחק של כמה מטרים מאיתנו, ולפעמים אם האנרגיה שלנו דלילה ופרוצה, אנחנו מרגישים בקלות איך אנרגיות שליליות חודרות אלינו.
מה שעושים, זה מנסים קודם כל להרגיש איפה הגוף נגמר. מנסים להתמקד בתחושה של העור, ולראות (עוזר לעצום עיניים) האם אנחנו מרגישים שאנחנו נגמרים ממש איפה שהגוף נגמר או קצת קדימה יותר.
אח"כ מנסים להרגיש איך כל שאיפה מרחיבה את הגבול שלנו ומנפחת אותו. וכל נשיפה מרכזת חזרה פנימה את האנרגיה למקום ההתחלתי. עושים את זה בהדרגה ולפעמים, ההנחיה היא לנסות להרחיב את הגבול שלנו ולמלא את כל החדר ואז לצמצם חזרה.
בסופו של דבר אם להגיע לנקודה שיכולה לעזור במקרה שלך, כשאת נמצאת בסביבה שבה יש אנרגיה שלילית או כזו שלא מתאימה לך. תירצי לדמיין שאת מרחיבה את הגבולות האנרגטיים שלך ובו בזמן הופכת את האנרגיה שלך בתוך הגבולות, לסמיכה מאוד, ובלתי חדירה לאנרגיות מבחוץ, ממש כאילו את עטופה בשכבת מגן צפופה. במצב כזה, אנשים אחרים פשוט ירגישו שיש בך משהו (או באנרגיות שתשדרי) בלתי חדיר ופשוט לא יכנסו.
לא תאמיני באיזה מקרים זה עובד...: זה עובד בחברת אנשים, והדבר הכי הזוי, שזה עובד עם זבובים וחרקים, בעצם עם כל דבר שקולט אנרגיה.
אני מוצאת את עצמי נעזרת הרבה בתרגיל הזה, ובחלק גדול מהמקרים הוא ממש עובד כמו קסם.
אולי יעזור גם לך...

כותבת בבלגן.
כי קראתי ואז הלכתי לארגן לי את המחשבות ועכשיו שהן התארגנו אני לא בטוחה שאני מדייקת את מה שאני זוכרת שקראתי.

אולי אני לא ברגרסיה אולי אני נעה פנימה יותר. מתמודדת עם מה שלא התמודדתי. זה רק מרגיש רגרסיה, כי זה ממש לא נעים בתוך זה
לגמרי! ברור.

_אבל חוסר רצון להיות איתם באמת (לפעמים חושבת שאולי זה העומס ולפעמים חושבת שאולי לא) חוסר הנאה מזה
רק אחריות גדולה גדולה ועצומה על הכתפיים שמרגישות שלא מסוגלות לשאת_
טוב זה לב העניין בעיני.
אני ממש מאמינה שהנאה זה ה-מפתח לכל דבר, ובמיוחד בילדים.
נכון שזה לא יעזור לך אם אספר לך שאני מכירה המון אמהות שזה מה שהן מרגישות, אולי רוב האמהות שאני מכירה, ושהן אמהות מאוד טובות בעיני? זה לא מנחם, כי זה לא אמור להיות ככה. באמת שלא.
לא יודעת איך לספר לך את מה שאני מרגישה.
קוראת אותך פה, וחזרתי גם אחורה בדף לקרוא את מה שכתבת קודם, על המורכבות שיש בגידול של גדולים.
איך עם קטנים מאוד פשוט בעינייך למה הם זקוקים ומה צריך, ועם גדולים יש כל הזמן משימות מורכבות כאלה כמו לשים גבולות, להתערב במצבים, ועוד כל מיני.
אני זוכרת גם שכשקראתי אז קראתי נורא ברפרוף, כי מיהרתי, וקלטתי אז רק את המילה גבולות ולא את כל התמונה, ותהיתי לי האם זה גבולות או שזה הקושי להגן עליהם במצבים שונים, הקושי להכיל את זה שאין לנו אפשרות להגן עליהם מול כל מיני סוגי מצבים. לפעמים יש לנו אפשרות ולפעמים לא. בשונה מקטנים. לא יודעת האם זה רק שלי או יהדהד לך
אני לא יודעת איך לספר לך את התחושה הזאת שבי.
אני יודעת מול הילד שלי שזו מן תחושה כזו נורא ברורה, ברגעים הטובים שלנו (באלה שאני כן אמא טובה בעיני עצמי, וזה דורש ממני המו כיוונון, ואנרגיה..)
כאילו - הוא מורכב. ואני רק פרט אחד בתוך החיים שלו. אני לא יכולה ולא אמורה וזה נזק התפתחותי אם אהיה יכולה (מזמינה אותך לדפים שלי על אמהותת שמנסות להעניק הכל, וחוסר האונים הנרכש שהן מלמדות את הילדה שלהן..) לתת לו את כל מה שהוא צריך. אני נפגשת איתו במקטע מאוד צר מתוך הסך הכל שהוא - הוא. ככל שהוא גדל המקטע הזה צר יותר. ככל שאני יכולה לקבל את צרות המקטע הזה, ככה הוא מעמיק. אולי לא גדל בשטח, אולי כן, אבל מעמיק.
אני לא יכולה ולא אמורה לתת לו את כל מה שהוא זקוק לו. אלא רק לשמוח במי שהוא. לפעמים אני מכינה לו אוכל. שהוא אוהב. (זה לא פשוט לי ולא מובן מאליו לי התעסקות עם אוכל של ילדים. לא אפרט כאן.). לפעמים אני מקשיבה לו. לפעמים אני מבינה אותו. לפעמים אני מלמדת אותו משהו שאני יודעת. חלק גדול מהזמן אני משתדלת בעיקר לא להפריע לו, כי אני עסוקה מאוד בענייני.
אני זוכרת שזה היה שם גם בגיל יותר צעיר. זה משהו שהתחיל עוד לפני גיל ההתבגרות, בהדרגה.
באמת כשהוא התחיל להיות גדול.

ממשיכה..
אני שוב לא יודעת להסביר למה אני מתכוונת.
אבל בעיני בגיל הזה להגיד אני אמא לא טובה זה סוג של להביע אי שביעות רצון מהתוצר, מהילד שלי.
(ושיהיה ברור שאני לא עומדת בדרישות של עצמי..)
כי על מה אני חושבת כשאני אומרת שאני אמא לא טובה כי אני מאוד לא אוהבת לבשל בשרי? על כמה הוא רזה באופן יוצא דופן. למרות שהיום הוא אוהב לאכול והרבה. על מה אני חושבת כשאני חושבת שאני אמא לא טובה בהתנהלות שלי? על איך כל העולם שלו סובב סביב תפילה ולימוד תורה ואין הרבה דברים אחרים שמעניינים אותו כרגע, ועד כמה זה משקף בדיוק את תחומי העניין שיש בבית שלנו.
כאילו, במקום להינות מזה שהוא חכם ועמוק ועם כוח רצון והתמדה ורציני מאוד וחזק נורא בתחומים שגם אני טובה בהם - דחף דתי, אינטלקט, התמסרות לדברים עד הסוף, דרישה עצמית - אני מנסה להגן עליו מפני עצמו והחיים ושואלת את עצמי מיליון שאלות ספקניות על למה אין כרגע שום תחום אחר שמעניין אותו מספיק. זה כאילו שאני אומרת שאני אמא לא טובה ובעצם זה משקף את איפה הייתי רוצה כל כך לראות אותו אחרת. ולא ברור אילו הוא היה אחר (אסרטיבי ובוטה יותר בהתנהלות שלו בדיבור, נניח) היתה לי היכולת להכיל אותו.
אני זוכרת כשהתגרשתי, זכרון עמוק מאוד. אמא שלי ישבה בתנוחת אבל והודיעה לכל העולם (לי) כמה היא מתחרטת על טעויות באיך שיהא גידלה את כולנו, שהם היו נוקשים מידי איתנו, במיוחד אבא (תמיד עדיף להאשים ליתר בטחון גם מישהו אחר) ובגלל זה... לא היו לי אוזניים לזה. הרבה מהדברים שהיא אמרה ברגעים ההם היא צדקה. אשכרה. אבל מה את אומרת לי??? שבגלל שאת היית כזאת וכזאת (והתחתנת עם אבא שלי שהוא כזה וכזה) אז אני יצאתי מישהי שגדלה בחינוך נוקשה ולכן הבאתי עלי את הנישואים לגבר שכל כך רע היה לי איתו?
אשכרה היא צדקה לגמרי בכל מילה, אבל כל המעמד היה כל כך.. מחליש. מחליש מאוד.
הייתי זקוקה לדעת אז שאני נפלאה ושכלום לא קרה בגללי. הזמן לפתוח דברים כאלה הוא כמה שנים אחרי, כשהפצעים מתחילים להגליד, לא כשצריך לגייס כוחות לתהליך משפטי. עם כל הכבוד...

אני זוכרת שיהתה תקופה שהבן שלי סבל נורא חברתית, בערך כשהוא היה בכיתה ב. מכל מיני סיבות. אני זוכרת ששעות ישבתי איתו, כשהוא היה בא אלי ובוכה לי שאמרו לו שהוא הכי חלש בכיתה והציקו וכל מיני כאלה, ואומרת לו שזה זמני. שיהיו לו חברים. שאצל בנים כשגדלים לא אלה התכונות שקובעות חברות, אלא דברים אחרים לגמרי. שהוא יראה. מספרת לו כמה הרבה חברים יהיו לו. וזה הכל אכן קרה. קורה עכשיו, מול העיניים. משנה לשנה יותר ויותר.
תשאלי אותי האם גם היום הייתי עושה ככה? אולי ממש לא. אולי הייתי אומרת הרבה פחות מלים. אולי הייתי יותר אסרטיבית מול המערכת שאז הייתי מולה בעמדת חולשה מאוד רצינית בגלל סיטואציה מסויימת בתוך הגירושין.
אבל אני ממש זוכרת את התמונה החזקה הזאת שהיתה לי בתוך הראש. כאילו משהו בתוכי התנתק לגמרי מהכאן ועכשיו וה%$^*7 של ההווה (והיה הרבה... לא סתם היה לו אז רע חברתית. עברנו לא מעט..) וגם מהפחדים והזכרונות ומהמה זה מציף אצלי ואיפה גם אני הייתי כזאת רק בגיל מאוחר יותר וכל מיני כאלה. משהו בתוכי פשוט התנתק מכל זה וראה את הילד המקסים שהוא. ושהוא יהיה.
אז היום אני כן מאמינה ביכולת לעזור יותר גם בהווה (אז באמת שלא היתה לי היכולת, שוב, היתה שם גם סיטואציה רחבה הרבה יותרמגבולות הקושי הנקודתי. וגם אני הייתי אחרת ממי שאני היום). אבל אני זוכרת את העמידה שלי מול המורה שלו בסיטואציות מסויימות ואת השדר, בעיקר בתוכי, בעיקר כלפי פנים, כלפי עצמי, שאני לא מוכנה לשמוע על הילד שלי מלים מקטינות. וזה עבד. לא רק כלפי המורה, גם כלפי עצמי.

טוב, אני לא יודעת אם אני מצליחה לספר לך את הלמידות שלי.
נורא מעניין דרך אגב הקישור ששמת בסוף של הגבירה בחום. צריכה להתעמק בו. רלבנטי לי.
אני יודעת: לפעמים אנחנו נאנקים תחת עול האחריות ולא נהנים מהילדים שלנו כי אנחנו רואים לעזאזל כמה הם דומים לנו, בפרמטרים הכי... הכי. ברגישות. בקצוות.
לגדל גדולים בעיני זה להרשות להם להיות גדולים. להרשות להם להתמודד עם הבעיות של עצמם כשאני לא אמורה לפתור אותן, רק לתת מתוך הזמן שלי והנוכחות שלי את מה שזמין לי באותו רגע לתת.
ובאמת זה מאתגר. בייחוד שהם לא מפסיקים לגדול. ככה שזה כל הזמן דינמי. וגם אין על מי לעשות את הסטאז', כי עם תינוקות תמיד תהיי מיומנת יותר ויותר ועם גדולים ככל שיגדלו תמיד תהיי מיומנת פחות ופחות, כי הם מפתיעים בדברים שלא היית חושבת עליהם.

סתם בקטנה - הבן שלי בא לפני כמה ימים הביתה בפנים זורחות מללמוד את ספר הכוזרי בבית כנסת והודיע לי שהוא קרא את המאמר הראשון על הויכוח בין המלך לפילוסוף ולא הבין בהתחלה כלום, אבל אחר כך הבין בזכות הפירוש של הרב אבינר. ואז הוא סיכם לי את כל החלק הראשון והודיע לי ש"אלוקים משתנה". הפילוסוף אומר שאלוקים לא משתנה, והחכם היהודי יגיד שאלוקים משתנה. זה ככה במלים שלו. (למדתי את זה פעם לפני שנים אז אני יודעת בכלליות שהוא תימצת לא רע).
כמו בום בבטן - אלוקים משתנה. המלים האלה הלכו איתי.
אין דבר יותר סטטי בעולם שלי מאלוקים. הוא גם נצחי. וגם הוא נקודת ה"אמור" (מה שאמור להיות...) של כל ה"אמורים" שבעולם. וגם מייצג איזה טוב מוחלט, שזה שוב חוזר ל"אמור". בקיצור בחוויה שלי הוא נורא סטטי.
עכשיו זה לא שלא שמעתי מיליון שיעורים בנושא שהוא לא. אבל הם לא חדרו אותי, זה נשאר בתיאוריה.
הילד שלי חדר אותי. במלים שלו.
הסתובבתי עם זה כמה ימים.
אלוקים משתנה.
מבחינתי, בעולם שלי, זה אומר שהכל זז. הכל משתנה. אם הכל משתנה, אז אין אמור, כי אין נקודת השוואה, אין נקודת ייחוס שממנה מתחיל כל אמור. לא יודעת לספר לך. הזיז לי משהו.
כמובן שלא הבנתי עד הסוף ואני עדיין חושבת שאני אמורה להכין לו קציצות בקר.
או אולי לקנות בקייטרינג טעים בשרי מוכן, אם אני בשרי דווקא לא אוהבת לבשל, בעצם. זו היתה אחת המסקנות אחרי פסח.

אלוקים משתנה

מפתיע כמה שאני מסכימה עם המילים האלו. מפתיע - כי אני לא ממש מאמינה באלהים. אלוהים שלי אולי קיימת ואולי לא, ואם כן אז היא היקום, והיא לא מתערבת. נקודת המבט היודעת הכל אך לא מודעת לעצמה, אם לצטט את ורנור וינג'י. אבל מתפתחת, ללא הפסק מתפתחת.

וקצת בנוגע לאוכל - בדפי החיוניות תמצאנה לא מעט נשים שחושבות שבשר תעשייתי הוא נזק מלא ברעלים, ואם את לא מכינה לו קציצות בקר זה פשוט מצויין.
אני לא אומרת שזו האמת, אבל לדעתי יש משהו בחוסר הוודאות שמשנה. אם פעם ידעתי מה זה תזונה נכונה, עכשיו אני יודעת בוודאות שאני לא יודעת, וזה צובע את הכל בצבעים אחרים.

אני משתדלת לפרוט ולתרגם כמה שיותר למעשים, אבל זה לא זה, וזה מרגיש לי לא מספיק ושמשהו אחר חסר. בסיסי יותר.

<בלת"ק>

ראיתי את זה בבוקר וחשבתי:
אם בעקבות אמא שאוהבת יותר השתכנענו, שכדי להראות אהבה אמתית לא מספיק להצהיר הצהרות אהבה מבוקר ועד ערב ולהרגיש פרפרים בבטן כשמראים לחברה מהעבודה את התמונה של הילד ואומרים "איזה מתוק!", אלא האהבה האמתית תתבטא בהקשבה לילד, בדאגה לתזונה שלו, בהצבת גבולות מבוקרת ונעימה וכן הלאה - אז אולי הקול הפנימי השיפוטי שלך, אורי, בא ואומר אמירה שהיא מעין הפוך-על-הפוך: "לא מספיק להרדים את הילד בעדינות; לא מספיק לצמצם את שעות המחשב שלו; לא מספיק לוותר על צהרון ולהיות אתו; לא מספיק ללהטט כך שיאכל גם שניצל ותפוז ולא רק פיתה, צריך גם להרגיש שאוהבים אותו. כאילו, מחזיר אותך לתפיסה הראשונית. כי בתפיסה החדשה את יוצאת לגמרי בסדר, אז אולי נבחן אותך מחדש ונחפש איפה אפשר להכשיל אותך.
ואני נותנת לך יד ולוקחת אותך לסיבוב בחדר הילדים הישנים.
נכון שכשאת מתבוננת בהם, את מרגישה רכות אוהבת בלב ומאחלת להם את כל הטוב שבעולם, ולא משפטי "או, סוף סוף הם ישנים. די, מה יש לי להסתכל או לחשוב עליהם עכשיו?" עולים לך?
מקווה שלא כתבתי מנותק לגמרי. סלחי לי אם כן. @}

ואחרי שכן קראתי...
אהבתי את זה:
ובאמת זה מאתגר. בייחוד שהם לא מפסיקים לגדול. ככה שזה כל הזמן דינמי. וגם אין על מי לעשות את הסטאז', כי עם תינוקות תמיד תהיי מיומנת יותר ויותר ועם גדולים ככל שיגדלו תמיד תהיי מיומנת פחות ופחות, כי הם מפתיעים בדברים שלא היית חושבת עליהם.

צריך גם להרגיש שאוהבים אותו. כאילו, מחזיר אותך לתפיסה הראשונית. כי בתפיסה החדשה את יוצאת לגמרי בסדר, אז אולי נבחן אותך מחדש ונחפש איפה אפשר להכשיל אותך.
קראתי את דברייך פעורת פה על עצמי
כאילו, את צודקת
באמת הפוך על הפוך יצא פה

ואז קראתי שוב וניסיתי להבין אותי. דבר ראשון שעלה לי זה שב אמא שאוהבת יותר אמנם דובר על מעשים ולא על רגשות, אבל לדעתי זה פשוט מתוך הנטיה להוציא את המעשים מהקטע של אהבה ולא בגלל שרגשות לא נחוצים שם. רגשות הם תנאי הכרחי אבל לא מספיק. וגם אם זה לא יוצא מן הדף. אז אני עצמי חושבת כך.
וכמובן האמירה הזו שלי היא עוד ערמת כעס על עצמי בתוך הערמה הגבוהה גם ככה, וקצת מתריסה.
אבל באמת, אחר כך חשבתי: אני מזיזה את הכעס על עצמי. אני מנסה לנקות אותו, ואז אני פשוט רוצה להבין למה, מה יש שם, ולמה זה קשה לי כל כך. בלי הכעס על עצמי בלי האשמה. פשוט: מה זה? ומה אפשר לעשות כדי שיהיה אחרת. וזה לא רק להפסיק לכעוס על עצמי.
משהו במה ש לב שומע כתבה זה שזה קשור בהנאה. זה נכון

אלוהים משתנה
לא יודעת מה זה אומר. האמת שלא התחברתי כל כך לאיך שהגעת לזה. (למרות שהילד שלך מקסים ופלא,באמת)
חוץ מהמשפט:
זה אומר שהכל זז. הכל משתנה. אם הכל משתנה, אז אין אמור, כי אין נקודת השוואה, אין נקודת ייחוס שממנה מתחיל כל אמור.
שזה נשמע מעניין ביותר, אבל באמת שאני לא יודעת איך להתייחס לזה עדיין. תמיד יש לי בראש את העניין של סדרי עדיפויות או של:זה מה יש אז צריך להוציא את המקסימום ממה שיש. שצריך לוותר במקום אחד כדי לא להפסיד במקום אחר. כאלה דברים. אבל זה שה'אמור' משתנה ואין נקודת השוואה, מעניין. אולי צריך לתת לזה לשקוע קצת.
אבל כל ההתחבטויות שלך על עצמך כאמא מעניינות ביותר

תכף אמשיך

אני ממש מאמינה שהנאה זה ה-מפתח לכל דבר, ובמיוחד בילדים.
אנחה גדולה
איך איך?? איך משנים?
(וזה לא רק, יש משהו ביני לבין הגדולה ששבור. זה לא רק הנאה או סבלנות או מקום. משהו שם שבור,או חסום. זה יכול להתרים לילדים האחרים,אבל הגדולה זה משהו אחר, משהו בי לא שמח בה אותו דבר, לא מתענג אותו דבר)

הקושי להגן עליהם במצבים שונים, הקושי להכיל את זה שאין לנו אפשרות להגן עליהם מול כל מיני סוגי מצבים. לפעמים יש לנו אפשרות ולפעמים לא. בשונה מקטנים.
כן. ממש כן. זה קושי איום ונורא בשבילי.
אבל אני מרגישה שאני לא עושה את המקסימום מספיק. שיש עוד מה שאפשר לעשות ואני לא עושה. ומרגישה שאת צודקת שלא תמיד אפשר להגן. אבל שלפעמים אפשר ואני לא עושה את זה. (הו,והאתר הזה לא עוזר לי להרגיש טוב עם עצמי בכלל בעניין)

הבן שלי לא תמיד הולך בשמחה לגן. ואני לא יודעת אם זה הוא או הגן. כי מצד אחד בשנים עברו גם כן לא תמיד היה קל בבוקר ואלו היו מסגרות שונות, אז אולי זה הוא. מצד שני אני לא מתה על הגננת שלו ועל הסגנון שלה. אמא שלי שאלה אותי למה לא העברתי אותו גן באמצע השנה. ישר הותקפתי ברגשות אשמה קשים. ואמרתי את מה שיש לי לומר להגנתי בעניין:שהאופציה היחידה לגן שיש פה עוד,לא בטוח בכלל שהיא טובה יותר. ושיש לו בגן שלו חברים טובים שהוא אוהב ואוהבים אותו מאוד ורצים לקראתו בשמחה בבוקר,אז לנתק מדבר כזה בשביל משהו אחר לא ברור, לא נראה לי.
אתמול הוא חזר לגן אחרי החופש,והיה לו מאוד מאוד קשה. ואני לא ידעתי איך לעזור לו. והרגשתי במעומעם שאולי נכון לו שאבוא ואשאר איתו שעה ואז נלך הביתה בדיוק כמו שעשינו בתחילת השנה. אבל לא הרגשתי מסוגלת לבקש את זה ולעשות את זה. (עכשיו אני חושבת שהייתי יכולה 'להמציא' משהו, שאני צריכה לקחת אותו מוקדם כי יש לנו משהו. )
אז עשיתי מה שיכולתי,שלא את הכל אהבתי, הצעתי לו סיפור ושאשאר איתו קצת בגן ואשחק איתו שם, שיאמר ל ישלום בדרך שעוזרת לו להפרד, שאקנה לו משהו כשיחזור מהגן. הוא לא רצה כלום כלום, לא רצה ללכת לגן וזהו! והיה לי קשה נורא. אבל האמת שהוא לא בכה ובסוף כן שחרר אותי בגן כשפגש חבר שהיה לו טוב להיות איתו, אבל הרגשתי שזה לא שלם בכלל, אלא בגלל הבהרה שלי שאני תכף הולכת אז הוא מצא לו דרך כלשהי,אבל שהייתי אמא לא טובה בכלל שם ושזרקתי אותו למקום שקשה לו כל כך. וזה כל כך אני שאני מרגישה שאני תמיד נזרקת למקומות שקשים לי כל כך בלי תמיכה ובלי הדרגה (שמותאמת לי אפילו אם היא מתאימה לשאר האנשים)
והרגשתי רע כל אותו יום. בעלי כמובן קיבל את זה כ'אין מה לעשות, ככה זה' 'בעסה,אבל זה מה יש'
ואני הרגשתי שבכלל לא אכפת לי שישאר בבית אבל ידעתי שזה לא נכון, כי אז למחרת יהיה לו גם קשה לחזור, ואם אני כן מתכוונת שיחזור לגן,אז חייבים להחליט את זה עבורו.
ואז צפו לי גם הפחדים עליו ועל זה שאני לא יודעת אם מסגרות מתאימות לו כי הוא לא מתמסגר כל כך ולא כל כך צייתן, ובכלל די היפר, וחשש שאולי יש לו בעיית קשב וריכוז, אבל שהוא מאוד חכם,אז משתעם מהר. ופחד שיהיה לו קשה בבית ספר
וכל זה,אם אני חוזרת לעניין ה'להגן' עליהם נראה לי ש אני לא עושה מספיק.
כמובן,בעקבות האתר הזה עלה לי שאולי הכי יתאים לילד כזה חינוך ביתי,אבל אז 'אני' נכנסת לתמונה, (עוד לפני הפרנסה והקושי שלי לתפקד בחינוך ביתי) שאני לא אהיה מסוגלת לעזור לילד כזה עם העניין החברתי. הוא אוהב חברה,הוא צריך חברה, אני מעצם היות בן אדם משתבלל מאוד(!!) לא אהיה מסוגלת לרדוף אחרי זה
(עכשו עולה לי בראש גריין של צילי משהו על תעדוף של צרכים בתוך המשפחה..)

אז גישתי לנושא של:אי אפשר להגן על הילדים כל הזמן
זה שנכון,אבל אני גם לא עושה איפה שכן אפשר לעשות
ולגבי זה שאני רק חלק צר מחייו,אני לא מסכימה עם זה. לא בגילו הצעיר. אולי בעתיד. זה מתאים לגיל גדול יותר. בשלב הזה אם אני רק חלק צר מחייו,אז משהו עקום ולא בסדר.

מקווה להמשיך יותר מאוחר להתייחס לעוד

תודה

אוי, אורי...
קצרה בזמן וגם לא עולות לי מילים כרגע.
רק שתדע שקראתי ושולחת חיבוק.

בינתיים עלו בי שני רעיונות:

האחד, עדיין לא מגובש ומנוסח ממש, מתייחס לריבוי ולמורכבות השיקולים שקודמים להחלטת החלטות. אני מתכוונת להחלטות באופן כללי ובמיוחד להחלטות שאנחנו צריכות להחליט באופן שוטף בלי הרבה זמן לחשוב ולשקול מראש (כמו: "מה לעשות בבוקר כשהילד לא רוצה להיפרד בגן?"). ובעצם גם ההחלטות ה"גדולות" (כמו: "האם להעביר לגן אחר?") הרי לא מגיעות עם איזו תזכורת מקדימה, שמרגע הופעתה יהיה לך פרק זמן של חודש לשבת ולשקול בכובד ראש את כל השיקולים.
ואחרי ההקדמה הזאת שהתארכה לי קצת...
אני מעתיקה מתוך הסיפור הקצר שלך שיקולים וקולות שעברו לך בראש, כשהתמודדת עם הסיטואציה והיית צריכה להחליט:
יש לו בגן שלו חברים טובים שהוא אוהב ואוהבים אותו מאוד
לא הרגשתי מסוגלת לבקש את זה
(לא הרגשתי מסוגלת) לעשות את זה.
יכולה 'להמציא' משהו
סיפור
שאשאר איתו קצת בגן ואשחק איתו שם
שיאמר ל ישלום בדרך שעוזרת לו להפרד
שאקנה לו משהו כשיחזור מהגן
אני מרגישה שאני תמיד נזרקת למקומות שקשים לי כל כך בלי תמיכה ובלי הדרגה
'אין מה לעשות, ככה זה' 'בעסה,אבל זה מה יש'
בכלל לא אכפת לי שישאר בבית_ / _זה לא נכון,
חייבים להחליט את זה עבורו.
אני לא יודעת אם מסגרות מתאימות לו
וכן הלאה...
הפואנטה שלי היא שבלתי אפשרי להחליט תמיד ברגע האמת את ההחלטה הנכונה, אבל אני רוצה להאמין שאנחנו משתפרות עם הזמן, לפחות עד לרמה "טובה דיה", ושמעוות כן יוכל לתקון, מה גם שלכתחילה הוא לא כזה מעוות ( ע"ע: הוא לא בכה ובסוף כן שחרר אותי בגן כשפגש חבר שהיה לו טוב להיות איתו_ ו- _הוא אוהב חברה,הוא צריך חברה ).
ואם שני המבחנים לאהבה הם הרגשות והמעשים - אולי בעיבוד מחודש היית נוהגת אחרת, אבל בסך הכול התנהגת כמו אמא אוהבת.

ורעיון שני - קצר יותר:
שמתי לב שאני ממעטת ליצור קשר עין עם בכורתי. ומאז אני משתדלת (כשזוכרת) להקפיד על זה. מפתיע עד כמה זה לא תמיד קל!
חשבתי... אולי רלוונטי גם עבורך?
אני מרגישה שזה חשוב מאוד.

הפואנטה שלי היא שבלתי אפשרי להחליט תמיד ברגע האמת את ההחלטה הנכונה
זה מקל במידה מסויימת

אם שני המבחנים לאהבה הם הרגשות והמעשים - אולי בעיבוד מחודש היית נוהגת אחרת, אבל בסך הכול התנהגת כמו אמא אוהבת.
יש בזה משהו...
מנסה לקבל

שמתי לב שאני ממעטת ליצור קשר עין עם בכורתי. ומאז אני משתדלת (כשזוכרת) להקפיד על זה. מפתיע עד כמה זה לא תמיד קל!
אצלי זה עם מגע
אני לא יודעת איך זה בגיל בת מצווה, אבל בגיל של הילדים שלי עדיין יש המון מגע,ואני,לצערי ממעטת ליזום מגע במיוחד עם הגדולה. עם הקטנה זה לגמרי טבעי (בדיוק מונחת כאן עליי עם הלחיים השמנמנות והרכות האלה..), ועם הבן זה כן יותר זורם לי
משתדלת יותר לאחרונה ואני רואה איך היא מתמסרת ויוזמת בעצמה וזקוקה לזה

קראתי חלקים מהדף הזה
ונראה לי שבלי לכתוב כלום חדש אני יכולה לקרוא הכל שוב וללמוד כל כך הרבה..
מחדש,ולהזכר

אני יודעת: לפעמים אנחנו נאנקים תחת עול האחריות ולא נהנים מהילדים שלנו כי אנחנו רואים לעזאזל כמה הם דומים לנו, בפרמטרים הכי... הכי. ברגישות. בקצוות.
זה כל כך נכון אצלי עם הגדולה בעיקר

לגדל גדולים בעיני זה להרשות להם להיות גדולים. להרשות להם להתמודד עם הבעיות של עצמם כשאני לא אמורה לפתור אותן, רק לתת מתוך הזמן שלי והנוכחות שלי את מה שזמין לי באותו רגע לתת.
אני לא יודעת בקשר לזה
אלף-כי נוכחות זה דבר שלא קל לי לתת בכלל
בית-מה זה אומר לתת להם להתמודד בעצמם? אני לא מבינה את זה, אני לא מבינה איך זה. מה גם שהם פונים אליי, וגם דורשים בתוקף שאפתור את בעיותיהם. מביאים אלי, מוציאים עליי את כל מה שקשה, והלוואי ויכולתי להכיל,אבל אני לא ממש
וזה גם קשששששה לי כל זה, במיוחד עם הרגישות שלי הבסיסית, במיוחד עם הקשיים שלי הקיימים ונוכחים ובועטים בהווה