הקשר בין הילדים שלנו להורינו

[מויה*]

הקשר

[מויה*]

היום בתי אמרה לי שהיא לא אוהבת את אמא שלי, מצד אחד שמחתי שחלקה איתי, מצד שני לא היה לי טוב עם זה, יחסיי עם אימי מאד מורכבים- היא אימי אני יודעת שאני חשובה לה, אבל היא גם האדם שפגע בי הכי הרבה בחיי, בלי כוונה רעה....וכוונתי לנזק גדול מאד וכואב מאד...וכנראה שאנחנו לא מצליחות לעשות תיקון. הילד שלי שונא את אבי, גם את זה אני יכולה לצערי להבין. לגבי הצד השני, יותר טוב אבל עדיין בני אמר שאינו אוהב אף סבתא, ובתי אחרה שאוהבת רק את זו מצד בעלי, הם התחילו בשיחה על זה, ניסיתי לשאול למה, וגם להסביר שסבתא וסבא זה דבר חשוב מאד אבל אני שומעת אותם, ולא יודעת מה עושים עם זה.

[תרה*]

באמת לא נעים, אבל יש לילדים את החירות לאהוב את מי שהם רוצים, למרות שזה לא תמיד מסתדר עם התבניות המשפחתיות שלנו.
יתכן גם שיש על הילדים שלך רפלקציה של איך שאת מתחברת (או לא מתחברת) להורייך. זה מאד משמעותי.

לדעתי, חשוב לתת להם את הזכות לאהוב את מי שהם אוהבים, ויתכן שבבגרותם (אפילו המוקדמת) הם ימצאו נקודות השקה עם הסבים והסבתות.
לפעמים יש איזשהו חוט יחיד שמחבר בין נכד לסב, וזה משאיר את הגחלת ואולי גם מעורר רגשות חיוביים.

[אמא_של_מויה*]

אני בהחלט לא מסוגלת להגיד להם לאהוב אותם, אני בהחלט מחייבת אותם להתנהג אליהם בכבוד (לפחות כל פעם שהם מתנהגים לא נעים אני מעירה ומתרה שלזה אני לא מוכנה), אני ממש לא יכולה לשלוט על מה שיש ביני לבין אימי, אני ממתנת ומאפקת כעסים, ודברים מאד קשים שבליבי, כי זה בלתי פתיר מולה אלא בדרכה: ע"י הסתרה, התעלמות, הדחקה. אני לא יכולה למנוע ממנה לראות את ילדיי, היא גם עוזרת לי יום בשבוע, אבל זה לא נעים לי כאמא שילדיי לא נהנים עם הסבתא (מה עוד שאני יודעת איפה היא "לא רואה" אותם, איפה היא נוקשה איתם....זה לא חדש לי).
אבל דווקא עודדתם אותי. אני צריכה לשמר את הקשר, לתת לו את הגבולות שלו ואת ההתנהלות שלו, ולהמשיך לאסור התנהגות לא נעימה (שאינה מופנית רק לאימי אלא לעוד אנשים, ובאופן גורף אני אוסרת על כך, אבל עם אימי זה קצת מודגש יותר), ולהדגיש להם שהם חייבים לכבד אפילו אם לא אוהבים (לי זה נראה לגיטימי להגיד לילד את הדברים כלשונם, אני טועה לדעתכם? וצריך לעדן את "לכבד גם אם לא אוהבים")

[אמא_של_מויה*]

כוונתי בהתנהגות לא נעימה: (וגם אם מישהו אחר עושה דברים אלו לילדיי אני לא מרשה באותה מידה)

• בעיקר לאחרונה להגיד למישהו "אתה מגעיל/ה", "את/ה קקה/חרא", זה מאד חזק אצלנו בבית לאחרונה.... כל פעם אנחנו מגיבים בקונקרטיות שזה לא נעים, או בהפוך ואומרים ואת/ה ילד/ה מקסים/מה.....
• או אם הילד/ה שלי חוטף/פת משהו למישהו מתוך עמדת כוחניות אני לא מרשה, (קרה במקרה אתמל לבן שלי אז זו דוגמא)
• אם הוא לועג למישהו- אני יותר מסבירה מ"לא מרשה" (לאחרונה ילדה מהגן החלה להרכיב משקפיים, בהשפעת הסביבה קראו לה משקפופרית הסברתי לו שגם לי יש משקפיים, ומאד לא הייתי אוהבת כילדה להיקרא כך, ושיש המון אנשים עם משקפיים כי העיניים שלהם לא כ"כ טובות ושעל כל אחד אפשר ללעוג על משהו...וכו' וכו')

הבהרתי עצמי?

[בנצ100*]

מצטרפת לדילמות ומעמיסה לכאן גם את החבילה שלי (ברשותך...)

הילד שלי מאוד אוהבת את ההורים של בן-זוגי, ולא ממש אוהב את ההורים שלי. וגם פה - יש לי ולהורי מערכת יחסים מורכבת. הם אנשים טובים, הם לא פגעו בי, אבל הם, איך לומר את זה? זקנים באופי. זזים מעט מאוד, לא אוהבים לצחוק או להשתולל. מעדיפים תמיד לשבת בבית על כוס קפה, לראות טלויזיה, לקרוא עיתון. קצת משעמם איתם. כנראה שגם לילד...

מצד שני - הם עברו לגור לידינו כדי לעזור בגידול הנכד... בהתחלה באנו אליהם פעמיים בשבוע, אבל לאט לאט הילד התנגד לזה יותר ויותר והרגשתי רע עם הפיתויים שהצעתי לו תמורת ביקור אצלם. החלטתי לדלל את זה לפעם בשבוע - וזה עובר איכשהו. אבל תמיד כשאני מציעה שסבתא תבוא לקחת אותו מהגן - הוא מבקש את הסבתא השניה (שדווקא כמעט ולא זמינה...). הוא מאוהב בסבא השני - ואל האבא שלי כמעט ולא מתייחס. זה הדדי - גם ההורים שלי כשהוא בא, מעדיפים לראות אותו משחק ולא לשחק איתו בפועל.

ניסיתי פעם לדבר עם אמא שלי על זה. היא נורא נפגעה. החלטנו ללכת יחד לייעוץ. היינו בפגישה אחת, אצל דיאנה אידלמן. היא הייתה מקסימה, והפגישה הייתה טובה, והיה ברור שאנחנו בגדול רוצות את טובתה אחת של השנייה... אבל עם הזמן הדברים זלגו להם וחזרנו למסלול הזה.

גם בן-זוגי לא ממש אוהב להיות אצל ההורים שלי, למרות שהם מאוד אוהבים אותו. משעמם לו. דברים שאנחנו אוהבים כמו טיולים, מסעדות, נסיעות לחו"ל - רחוקים מהם מאוד, והם לא שותפים לשיחות עליהם. כמעט ואין לנו נושאי שיחה משותפים. הם הפכו להיות זקנים שמתעסקים בעיקר במצב הבריאות שלהם, בביקורי רופאים וכאלה.

אני מרגישה קצת כלואה. מתוך כבוד אליהם אני באה, נמצאת, מנומסת. אני בלב קצת כועסת שבגלל שהם עברו לגור לידינו (ובגלל שלא אמרתי לזה "לא") אז לא הוגן שנעשה רילוקיישן, או שנעבור לגור במקום אחר בארץ - גם אם נרצה. מרגישה שאם הם היו רחוקים כמו בעבר, היה לי קל יותר עם התחושות האלו, אבל כשהם פה קרובים - זה מעיק עלי.

הילד שלי רק בן שנתיים ועשרה חודשים. אבל לא ירחק היום שהוא יגיד את המילים שגם את שמעת, והן יהיו ממש לא נעימות ולא קלות להתמודדות...

[שרית_אמיר*]

הבן קיבל מעיל חדש-
הבן:"אני לוקח אופנעים ונוסע להראות לסבא וסבתא"
הבת התקבלה לתחרות סייף חשובה
בת" אני רצה לספר לסבא וסבתא"
גם לפני שגרנו יחד כל דבר מיד הועבר דרך טלפון לסבא וסבתא למרות מאות ק"מ שהפרידו הם היו מאוד מחוברים להורי
עם הורי בנזוגי קצת פחות

[אוד_ליה*]

את אבא שלי אוהב נורא. גם את אמא של בעלי.
את אבא של בעלי ואת אמא שלי פחות.
ביני לאמא שלי מערכת יחסים מורכבת.

בעקבות האתר ( @} ) הפסקתי עם ה"לא נעימים"... לדוג'-
אמא שלי תופסת בכוח ומנשקת... אמא שלי אומרת "בוא הנה תביא חיבוק/נשיקה" וכשהוא לא בא היא פונה אלי "תגידי לו לבוא", "תני לו עונש" (העונש- בצחוק אבל עדיין מבחינתו זה איום...)

בכל מקרה- במקום להכריח את הילד ללכת אליה "כי לא נעים"- התחלתי לדבר בכנות-
כשהיא "מתחילה" אני אומרת לה- בפניו- שאם הוא לא רוצה לבוא הוא לא חייב, וחס וחלילה אני לא אכריח אותו לנשק או לחבק. מוציאה לה את הילד מהידיים אם נראה שלא טוב לו... כשהיא אומרת "עונש" וכאלה אני אומרת לה "נו, את רואה למה הוא לא בא?", בנוסף מציעה לה דברים שהוא אוהב לעשות, ושלא דורשים ממנה מאמץ מיוחד (קשה לה פיזית להשתולל)- למשל לספר סיפור, לעשות פאזל, לצייר וכו' או סתם לדבר ולהנות מחברתו...
המעשים נעשו ע"מ להגן על הילד (היא יכולה להיות ממש מאיימת לפעמים), אבל בסה"כ הפלא ופלא- היחסים ביניהם השתפרו מאוד- גם מבחינתה כי היא יודעת שלא אתערב (לטובתה) והיא צריכה לנהל איתו מע' יחסים "שלהם" ולעשות איתו כיף, וגם מבחינתו כי הוא יודע שאני מגנה עליו ומתי שהוא רוצה הוא יכול לקום וללכת...

בהתחלה הרגיש לי לא נעים- כי כאילו אני נותנת לילד לגיטימציה לא לאהוב אותה, וגם "כבד את אביך ואת אימך..."- וכאן אני ממרה את פיה, וגם הרעיון שאני באה אליה בטענות שהיא לא משחקת איתו מספיק (כי מה היא חייבת לי בכלל?), ואומרת לה שזאת אשמתה שהוא לא אוהב אותה...
אבל אצלנו זה היה הפתרון הכי טוב. השינוי צריך לבוא מהם. לא חייבים להשתולל, אבל כן לעשות בשבילו דברים שהוא אוהב. לקחת אותו לסיבוב בשכונה. לקרוא סיפור. משהו. ואם לא- זה בסדר , רק אל תצפו שהוא יאהב אתכם (הסבים)...

אמא שלי גם נפגעה כי באמת ההורים שלי מטפלים, קונים עושים- והצד השני לא ממש (באים לבקר פעם בשבוע אם אנחנו לא מגיעים אליהם אבל לא תומכים כלכלית או בייביסיטרים וכאלה)- הסברתי לה שאת העזרה שלה הוא לא בשל להבין, והוא אוהב את מי שמשחק איתו באותו הרגע. כזה פשוט. וזה עזר.

[עוד_נועה*]

אם הם מתנהגים ככה ליד הורייך תני להורייך לקבוע מה הגבול שלהם בכל מה שקשור לאיך שילדייך מתייחסים אליהם.

לא בטוחה שזה כל כך טוב. מנסיון אישי.
בני הבכור אהב מאד להיות אצל הוריו של בעלי. גם שם היו התנהגויות בסגנון, ולאחר זמן מה של נסיונות לעצור זאת, והתלבטויות, החלטנו להוריד הילוך ולסמוך עליהם ועל המצב שיגיעו לאיזון כלשהו.
לא רק שזה לא קרה, אלא שהמצב רק החמיר והלך, ללא ידיעתנו- כיוון שהוא שהה שם הרבה גם בלעדינו, והם לא רצו לספר לנו- כנראה חששו שננזוף בו.
השיא היה כשאחותו של בעלי סטרה לו. כן, ממש. לשמחתי נודע לי שהוא מיד סטר לה בחזרה...
לסיכומו של דבר- לדעתי לא רצוי "להיעלם" בנושאים כאלו, במיוחד כשהיחסים גם ככה לא חזקים ואוהבים, ולהשאיר לסבים ולילדים גם את מלאכת הצבת הגבולות בנוסף לשמירת הקשר. נכון שזה מתיש וקשה, אבל את בוגרת מילדייך, ומודעת יותר מהורייך. את בעמדה הרבה יותר טובה לזה (-: .