איך מנקים בחינוך הביתי

אנונימי

ראו גם: חינוך ביתי.
האם לשכנע פעוט לסדר אחריו
לבשל בשיתוף הפעוט

שאלת תם:
איך ההורים של חינוך ביתי מצליחים אי פעם לנקות את הבית? או בכלל לעשות...משהו...
אני עכשיו במצב של חופש הגדול עם 3 בבית ומוכרחה להגיד שזו משימה בלתי אפשרית בעליל (ומי שלא מאמין שיבוא לבקר אצלנו...)
לא שאני לא אוהבת את זה. כיף לי שהם בבית. רק שטכנית...לא מבינה איך אפשר.

אני עושה את זה בשעות הבוקר והערב
בבוקר אחרי ההתעוררות, הם מול הטלויזיה (הבייבי סיטר הזמני), בזמן זה אני מסדרת את החדרים והמיטות שלהם, מנקה עם סמרטוט וסבון את השירותים והמקלחת.
שואבת שטיחים בחדרים, ובסלון (שטיחים מקיר לקיר).
תולה כביסה ומקפלת אחת- כל זה בפחות משעה משום שאח"כ הם ממש כבר מחוץ למסך.
בערב- אירגון הצעצועים למקומם שיהיו מוכנים ליום המחר- והעברת סמרטות בבית.
בין לבין בישולים וכלים.
אבל הכי כייף זה שהם רוצים לעזור ואז הנקיון הוא לא מי יודע מה אבל חוייתי במיוחד.

אני מתארת לעצמי שלרוב ההורים בחינוך הביתי יש סלון כמו שלנו - "איזור אסון" בשליטת הדור הצעיר. תפקידנו מסתכם בלנקות ולסדר כדי לאפשר עיצוב מעניין חדש בסיגנון דומה - תוך 5 דקות מסיום הסידור.

אתן גם מרגישות (דגש על 'ות') שכל היום מנקים ומסדרים וזה לא נגמר?

ו-הופ - עבר לו עוד שבוע!

למה לא להביא מנקה?
פעם בשבועיים - גם לא יקר וגם דואג לנקיון בסיסי בבית ומאפשר לנוח מהמרוץ המטורף ולדעתי גם המיותר של נקיון בבית.
אצלנו המנקה ממוקם במקום מאוד גבוה בסדרי עדיפויות בהוצאות על הבית, כי הוכח בוודאות ששלוות הנפש שלנו מופרית שאני זו שצריכה לנקות.

השיטה שלנו בניקוי הבית:
טוב, עכשיו, במצבי, מצאתי עוזר-בית נהדר, ובתי (עוד חודש וחצי בת חמש) אוהבת מאוד "לעזור" לו: היא לוקחת מטלית לחה ומנקה את הצעצועים שלה, לוקחת את המטאטא הקטן שלה ויעה (יעה רגיל, שלנו) ומטאטאה ואוספת וזורקת, ועוד.
אבל לפני שכיבת-ההריון הזאת פשוט שיתפנו אותה.
היו כמה אפשרויות:
כשהיתה ממש תינוקת, ניקינו את הבית כשהיא במנשא הווילקינט על הגב, שלי או של רני. עם הפסקות הנקה, כמובן...

כשכבר גדלה (לילדה שהולכת) אני התחלתי לנקות ולשטוף, רני בא (מסידורים או מהעבודה, תלוי אם זה בשישי בבוקר או בערב של יום חול) ומצטרף, ככה שנגיד אני עובדת על הסלון והוא מנקה את האמבטיה והשירותים ושוטף שם, והילדה מוצאת לעצמה פרוייקט משלה בחדר אחר, או מסתכלת ומפטפטת איתי (היא מפחדת מהרעש של השואב, אז בכל מקרה היא בורחת מהשואב לחדר אחר, וחוזרת כדי "להחזיר את הכבל" שלו למקום, כי את זה היא אוהבת).
או:
אני התחלתי לנקות ולשטוף, רני בא הביתה, ולוקח את הילדה לסידורים או לגינה כדי שאוכל לנקות בשקט.
או:
אני מתחילה את הניקוי בבוקר, רני בעבודה, אני עובדת ביסודיות, משתפת את הילדה במה שמתאים, או שהיא עסוקה לה במשהו. פה הערת ביניים: גיליתי עוד כשהיתה תינוקת, וגם שמעתי אותו דבר מהורי רצף רבים, שכשאני עסוקה בפעילות פיזית, במשהו שאפשר לראות ולהבין מה אני עושה, היא משתתפת או מעסיקה את עצמה - בניגוד ל"הידבקות" שלה כשאני עושה משהו פסיבי ושכלי, כמו לעבוד במחשב או לקרוא.
בחדר שלה:
אנחנו מסדרות ומנקות יחד : שמות את כל הצעצועים במקום - בעיקר אני, כמובן, אבל היא עוזרת ובינתיים לומדת.
מנקות את האבק מהרהיטים שלה - היא כבר למדה את זה כל כך טוב שהיא מנקה בעצמה כיום, כפי שאמרתי. במיוחד היא אוהבת את סמרטוט הנייר הרב פעמי "ויוה", שהיא מרטיבה וסוחטת בעצמה, ומנקה איתו לא רק צעצועים ורהיטים שלה אלא גם את רהיטים שלנו. במיוחד היא אוהבת לנקות את המראה הגדולה בכניסה, ועוד.
זורקות הרבה דברים לפח - מטאטאות, עושות מיון של מה ש"שומרים" (ציורים יפים) ומה שזורקים (גזירי ניירות, קישקושים שלא נחשבים "ציורים", וכו').
ובסוף: מוציאות מהחדר את הפריטים שאפשר להוציא, ושוטפות.
בפעמים האחרונות בתי שטפה בעצמה את החדר שלה. אילתרתי לה מגב מהמטאטא הקטן שלה (כזה מפלסטיק ושערות ניילון צבעוניות שקונים בחנויות צעצועים) ומסמרטוט רצפה לא גדול, ואפילו צילמתי אותה שוטפת את החדר שלה. כמו בטיאטוא, הטכניקה שלה הולכת ומשתפרת בהדרגה. קנינו לה את המטאטא בגיל שנה ומשהו, ואם בהתחלה היא היתה בעיקר "מפזרת" איתו, היום היא כבר מטאטאה באמת, בהחלט לפי הסטנדרט שלי.
ואני מחזיקה את עצמי שלא לעבור אחריה עם סמרטוט, אני רק "סוחבת" את המים עם המגב שלי (הטכניקה שלי: עם סמרטוט ביד לאורך הפאנלים והארונות, אח"כ כל החדר עם סמרטוט רטוב, אח"כ לסחוב את כל המים עם המגב, אח"כ לעבור עם סמרטוט סחוט היטב, ולאסוף את המים המלוכלכים). ברור שהנטייה שלי היא לעשות "מקצה שיפורים" עם המגב והסמרטוט שלי, אבל זה הרי לא תואם את תפיסות החינוך שלי: שלפיהן, הנזק מהמסר לילד יותר גדול מה"נזק" שבשטיפת רצפה לא מושלמת (אפשר לחשוב שכל כך נקי פה. זה לא שאני מצליחה לנקות את הבית כל שבוע, כמו שהייתי רוצה...).

מתסכל אותי שאין בארץ מגב ומטאטא קטנים אמיתיים, שמותאמים לילדים. מטאטא הפלסטיק מתאים בגודל, אבל זה לא מטאטא טוב (הרי הוא לא באמת נועד לניקוי... ). ומגב קטן - אין. ואין לי חשק להזמין מחו"ל באחד הקטלוגים האלה של החינוך האנתרופוסופי, שבהם יש כלי ניקוי מוקטנים מותאמים לילדים. גם בגלל שרוב מה שאני מוצאת באינטרנט הוא אמריקאי (וזה אומר - אין מגב בכלל, אלא הדברים הלא-שווים שהם משתמשים בהם), וגם בגלל שהמחיר ודמי המשלוח הופכים את העניין ליוקר מבהיל.
תחשבו על היקואנה, שכשהילדה הקטנה רוצה לגרד קסבה עם שאר הנשים, מייד מושיטים לה פומפיה קטנה מתאימה לידיים הקטנות שלה, ומוצאים לה פיסה קטנה שתתאים לה לעבודה.
אחד הרעיונות שלי הוא לקנות מגב רגיל, ואז ללכת לנגר שיחתוך אותו וגם ישייף את הפינות החדות, אבל אין נגר בשכונה שלנו אז זה פרוייקט שבשבילו צריך לנסוע לדרום העיר, ועוד לא יצא לנו (לא הייתי שם כמה שנים).
אגב, גם מגיל צעיר מאוד שיתפתי את בתי בדברים כמו קיפול הכביסה. שוב, הגישה היא לשתף, כשבהתחלה הילד בעצם לא עושה כלום, או עושה רע מאוד. היא כבר לא רק יודעת אלא אוהבת לעזור להחליף כלי מיטה במיטתנו, וזה כולל להוריד את הסדין, לשים סדין נקי, להפשיט את הכריות מציפיות, להלביש אותן בציפיות נקיות, וכדומה. בגילה היא כבר מקפלת מגבות וכלי מיטה (בעזרתי החלקית, ולפעמים - אם היא מעדיפה - בלי עזרתי כלל) מצויין (יותר טוב מחמותי...), והיא גם מקפלת בגדים שלה ושמה בארון שלה. מובן, שבגילה, היא מקפלת כשאני מציעה והיא מעוניינת, או כשהיא מציעה. זה לא כל פעם.
אבל הגישה שלי היא ארוכת טווח: אני מעוניינת שתהיה לה תחושה של שיתוף ושיהיה לה חשק לעשות את זה וזיכרון טוב של "דברים שעושים עם אמא". הכמות תבוא עם השנים. כלומר, אין לי ציפיות שהיא "תעזור בבית" בשלב זה, עזרה ש"תחליף" אותי. אלא המטרה שלי היא שיהיה לנו נעים לעבוד יחד, ושאפשר יהיה לעשות את כל העבודות האלה בצורה טובה ונינוחה, איתה או בלעדיה, ולא במצב שאני נאבקת לעשות אותן - והילדים מפריעים ודורשים תשומת לב.
אני חושבת שגם אני גדלתי כך, כי בכל עבודות הבית (בישול, שטיפת כלים, כביסה - מכונה, תליה, הורדה, קיפול, סידור בארון, ניקוי, שאיבת אבק, שטיפת רצפה וכו') בעצם המורה שלי היה אבא שלי, והגישה שלו גם היא נינוחה, מלמדת ולא כופה, משתפת ולא מפקדת.
אולי בגלל זה אני מאוד אוהבת לסדר, לנקות, לכבס וכדומה.

בשמת,
אני פרקתי את המטאטא הקטן של עידו והרכבתי במקום החלק שמטאטא מגב קטן ששימש אותי במטבח (הקטנים האלה שמושכים איתם מים מהשיש).
אמנם זה לא איכותי במיוחד אבל לבן שנתיים זה מספיק. אולי עם קצת יותר יצירתיות אפשר לעשות משהוא יותר טוב אבל אני עשיתי את זה בחמש דקות כשנימאס לי לחטוף מכות מהמקל של המגב הגדול כשהוא "שוטף" איתי.

שליחה על ידי בשמת* » 21 יולי 2002, 20:55

רעיון, נורית, אבל בדקתי את זה אצלנו: לבת החמש זה לא יספיק...

נעה גל: לא כל אחד אוהב שמישהו זר מנקה אצלו.
אצלי זה כרגע אילוץ, כי אסור לי בשום אופן לנקות (אני מודה שאני עדיין עושה פה ושם דברים קטנים בגניבה, שששש אל תספרו לאף אחד... ), והעוזרים שלי גם עסוקים מספיק בלטפל בי ובילדה ובכביסה ובכלים ובכל מיני סידורים, וגם, ניקוי הבית איננו התפקיד שלהם.
עד שמצאתי מישהו טוב (טוב? מעולה! משהו נדיר! אחד שמנקה בסטנדרטים שלי וגם לא צריך להגיד לו מה לעשות וגם מנקה דברים שאני בכלל לא יכולה, בזכות מינו וגובהו - הוא גבר וכמעט שני מטר, כך שהוא מוריד בקלות את החלונות הגדולים ומנקה אותם, משהו שאני פשוט לא יכולה גם אם מתחשק לי, ועל גג ארון הספרים הוא מנקה את האבק בלי כסא או סולם, וכן הלאה...) גם די סבלתי מכמה מנקות שאפילו גרמו נזק.
בוודאי אמשיך להעסיק אותו עוד כמה זמן אחרי הלידה, ואולי אח"כ אדלל לפעם בחודש לפרוייקטים מיוחדים (כל הדברים הכבדים שאני פשוט לא יכולה לעשות), אבל אני אישית מעדיפה לנקות בעצמי את הבית שלי. בכל זאת זה קשה לי, אני מרגישה עם זה מין פלישה לפרטיות שלי.
עכשיו, בשמירת ההריון, אין לי שום פרטיות. כל הזמן מסתובבים אצלי "זרים" בבית (זרים זה כל מי שאיננו בעלי, בתי, הורי ואחותי), אז אני מסתדרת יופי עם קיומו של המנקה.
האלטרנטיבה, ש"אכלתי" כמה חודשים, היא דיכאון פיזי אמיתי מהטינופת בבית - שתבינו, שבחודשים שני-שלישי הייתי רצה להקיא [בפועל ממש, אני לא צוחקת] מלראות את הכתמים והפירורים על הרצפה, משהו שנשפך, את השולחן בסלון, או את מצב השירותים, עד כדי כך זה הגעיל אותי.

בשמת, גם אני הרגשתי כך פעם כלפי מנקה בבית. עבר לי ברגע שהבנתי שכשאני מנקה גם מאוד חשוב לי שישמרו על הנקיון. וזה בלתי אפשרי עם ילדים ובטח לא עם הילדים שלי, ועל אחת כמה וכמה כשהילדים היו בבית.

שליחה על ידי רותי* » 21 יולי 2002, 21:56

כשאני עסוקה בפעילות פיזית, במשהו שאפשר לראות ולהבין מה אני עושה, היא משתתפת או מעסיקה את עצמה - בניגוד ל"הידבקות" שלה כשאני עושה משהו פסיבי ושכלי, כמו לעבוד במחשב או לקרוא.
בשמת, חותמת על כל מילה.

הסיפא של ההודעה הראשונה שלך מעוררת מחשבה, רעיון טוב. אותי גידלו אחרת. גם הבית תמיד מבולגן, וגם תמיד מכריחים אותי לנקות או לסדר או עושים איזו תורנות שטיפת כלים/ רצפה, ועדיין הבית תמיד מבולגן ואמא כועסת.

והיום? אני לא מנקה. כשאין עזרה בתשלום אז לא מנקים את הבית. נקודה. ולכן יש עוזר פעם בשבוע. בעניין הזה אני מזדהה עם נעה.

בשאר הזמן אנחנו תורמים לאחזקת הבית שלושה דברים:

שטיפת כלים - ביחד, היא על כיסא קטן לידי, מסבנת ברצינות תהומית, במשך חצי שעה, שני פקקים כחולים של קנקל.

כביסה - היא עוזרת לי בכל הקשור בניוד הכביסה והכנסתה/ הוצאתה אל המכונה / המייבש/ החבל (לוקחת בגדים שאני מוציאה מסל הכביסה ודוחפת אותם למכונה, מוציאה מהמכונה ומביאה לי לתליה על החבל וכו'..)

בישול - עומדת לידי על כסא קטן או יושבת על השייש (וזה מסוכן) ומסתכלת. חוץ מזה היא עוזרת לי לערבב וזה אושר גדול (אני מניחה את ידי על ידה על הכף ואנחנו מערבבות יחד).

אני צריכה לקנות לה מטאטא קטן. בפעם האחרונה שהיא ניסתה לטאטא את המטבח במטאטא שלנו בקבוק של שמן זית סיים את תפקידו בטרם עת.

הילדים יודעים לזרוק כביסה לסל הכביסה לבד, ואפילו למיין כביסה לפי שייכות (עקב כמות בגדים גדולה שלהם, אני מכבסת רק כשהבגדים שלהם כמעט נגמרים, ואת שלנו באופן שוטף, ככה אני מרגישה רודפת פחות אחרי-הזנב-של-עצמי).
ולפי צבעים (לבן וצבעוני). הם תולים את בגדי הים והמגבות שלהם אחרי הבריכה ועבורי זו עזרה גדולה.

ככל שאני משתפת אותם יותר, הם רוצים להשתתף יותר, וזו ברכה נפלאה. בזמן האחרון הם אפילו מסדרים יפה את החדר, ומודעים לכך שכשחדר המשחקים שלהם מסודר (וזה אומר שגם נקי יותר) כיף לשחק בו, ולמצוא דברים (ואם אני משתתפת בסידור, אנחנו ממיינים ברצינות את המשחקים).

אז ככה
אצלי המנקה היתה פעמיים בשבוע - ירד לפעם בשבוע - והיום פעם בשבועיים.
אני חייבת ביית נקי ומסודר בשביל בריאות הנפש שלי.
הילדים עוזרים לי המון- אבל לא תמיד הם רוצים.
בעיקר זה מתבטא בהכנת האוכל ונקיון עם מיים (שטיפה, כלים, שירותים ומקלחת וכו').
עזרה בתליית הכביסה ובקיפול.

לגבי הנקיון, אייי... זו בעיה כואבת, בעלי האסטיניסט פשוט מכתי בקטע של הנקיון, כשהוא איננו בשעות היום אנחנו עושים חיים ולא דואגים לסדר ולנקיון, אבל כשהוא מגיע רצוי שהבית יהיה מוכן למסדר המפקד ובכלל הוא די משגע אותי בעניין הנקיון (לא רק של הבית אלא גם של רועי), אני תמיד אומרת לו להפסיק לרוץ עם המגבון הלח אחרי רועי ולתת לילד להיות ילד, אבל נראה לי ששורש הבעיה עמוק יותר ונעוץ בחינוך לנקיון שהוא קיבל בבית. למישהו יש עצה בשבילי??????????

אצלנו פעם זה הלך טוב יותר . כשאוהד היה קטן היה יותר שיתוף פעולה מצידו. כיום זה כמעט לא מתאפשר.
היתה לנו מנקה עד לא מזמן אך היא פוטרה בשל קיצוצים.אז נכון לעכשיו אני משתדלת לנקות כשהוא לא בבית, ולהתחיל את הנקיון כהידים רק מתעוררים. ואז אני מספיקה לארגן את החדר שינה ואת חדר המשחקים.וכשהקטנה ישנה את חדר העבודה (רק לסדר), ואת המטבח . וכשהיא מתעוררת לשים אותה במנשא ולשטוף או לשים אותה על שמיכה בחדר אחר עם משחקים או בנדנדה לידי.
אני גם חייבת בית מסודר ונקי ( יותר מסודר ?) לביראותי הנפשיץ אבל מאז שהטנה נולדה ירדתי ברף שלי בצורה ניקרת.

כן! אם זה מפריע לו - שינקה.

שליחה על ידי גילה* » 22 יולי 2002, 08:51

בשמת - מטאטא קטן שממש מטאטא - יש מקש (כמו המטאטאים של פעם), בלי מוט, באורך של 60-70 ס"מ.
אמא שלי משתמשת בכזה בשביל טיאטואים קטנים (במקום המברשת של היעה) (ואפילו קנתה לנו, כי הטריף אותה שאין אצלינו בבית כזה).
אם תרצי, אני יכולה לבקש ממנה לקנות אחד לטליה- אני חושבת שזה נקנה בסופר, לא טירחה גדולה עבורה.

מטאטא קטן - זה לא ילך אצלנו. מגיל שנה בערך יונתן פיתח פטיש למקלות ארוכים בכלל ולמטאטאים ומגבים בפרט. לא רק בקבוקים כמעט סיימו את חייהם אצלנו, גם כמה ראשים נערפו.
היום, בגיל המופלג של שנה וחצי, הסתמנה שליטה מוחלטת במטאטא ומגב בגודל טבעי. מה שמפחיד אותי זה הדלי עם המים.

שליחה על ידי גילה* » 22 יולי 2002, 09:56

כן, גם אצלינו. כשבאה המנקה, דולב עוקב אחריה (ומרשה לה, ברוב נדיבות, להשתמש בכלים שלו).

שליחה על ידי ליאת* » 22 יולי 2002, 13:02

במקום לשלם לגן אנחנו מפרנסים יפה שתי מנקות, אחת ליום שני ואחת ליום חמישי....
וזה אפילו זול יותר מגן.

אנחנו פירנסנו 2 עוזרות חביבות, אחת חזרה למולדתה והשניה היתה קרציה אז ניפרדנו כידידים. מאז אני המנקה הנאמנה (או שלא כ"כ נאמנה), אני יכולה להתפנות לנקיון רק כשרועי נירדם לשנת צהריים, כי רועי מת על השואב ופשוט לא נותן לי לנקות כשהוא באיזור (כמה אפשר לשאוב את השטיח, הספות, הרצפות והצעצועים, עד שעולה עשן מהשואב.....) שטיפת רצפות לא באה בחשבון (מטעמי בטיחות) והכלבה רודפת אחרי המטאטא, הקיצר, כשרועי ישן שנת צהריים , הנקיון יותר פשוט. הבעיה אצלנו שבנזוגי "חולה נקיון" ולא בעניין של צעצועים מבולגנים ובית הפוך כשהוא מגיע מהעבודה. יונת שרון, הצעת לי שהוא ינקה בעצמו. אכן הוא מנקה וגם משתתף בנטל אבל יש ביננו חילוקי דיעות בנושא הזה ואם אני אגיד לו : "תנקה" כשלדעתו מלוכלך ולדעתי "נורמלי" אז זה סתם לעשות לו "טיזינג"....יש לנו בעיה באיך ששנינו רואים את המונח מלוכלך.

אמא של רועי, לא כתבתי את זה סתם - גם אצלנו יש הבדלים עצומים בתפיסת הנקיון, ואין שום סיכוי שאני אגיע לעשירית מהסטנדרטים שרועי (בעלי) גדל בהם. זה לא שאני מצפה ממנו "להשתתף בנטל" (אני לא בטוחה שאני מבינה מה זה אומר) אלא פשוט שאני לא מאמינה בניהול בשלט רחוק - מי שאכפת לו שיהיה מעורב בעצמו. זה לא רק לגבי נקיון, אלא בכלל. (ואולי חשוב יותר בנושאי חינוך.)

אז לא מדובר בדרך לתמרן אותו לעזור לך. הרי באותה מידה יכול לקרות בדיוק ההפך - הוא יבין שזה לא עד כדי כך חשוב לא ויוותר על הלחץ בנושא. מדובר בקשר בין השפעה לבין מעורבות. (ונראה לי שזה מתאים לדף שיש לו חינוך ביתי בכותרת...)

איך מנקים את הבית?

שה תלוי בכמה דברים יסודים.

כמו- האם הבית צריך להיות נקי?

עד כמה?

ומי המנקה?

אז נגיד כך - הבית שלי צריך להיות נקי, במידה שאני לא אהיה שפוטה לנקיונו, ובלבד שכל מי שיכול שותף לתחזוקה השוטפת.

אין לנו מנקה, משום שילדי לא שומרים על נקיון, וכך גם אני, ולכן פעם בשבוע ממש לא ישיגו את המטרה, אז חבל על הכסף.

עכשיו בחופש, כל ילד (משלושת הגדולים) מטאטא את הבית ביום אחר, וכל ילד שוטף את הבית ביום אחר. השטיפה היא הדובדבן שבקצפת, וכולם מתים לשטוף את הבית. גם הורדת כביסה הוכנסה לתורנות.

שני הצעירים נהנים להכניס כביסה למכונה, להוציא כלים מהמדיח, לעזור לי לתלות כביסה, וכו'.

וסבתא שלי אומרת שבית הוא מוזיאון של החיים, הוא צריך לשקף את העובדה שחיים בו.

צפי
אהבתי את מה שסבתא שלך אמרה

.

שליחה על ידי בשמת* » 23 יולי 2002, 15:32

אמא של רועי, אני מאוד מסכימה עם מה שיונת כתבה לך.
זה שהוא יראה בזה "טיזינג" זה רק אומר שצריך לעבוד על התקשורת ביניכם. יונת לא אמרה את זה בנימה של כעס או תוקפנות או "להשליך לו בפרצוף". היא העלתה כאן נקודה מאוד מהותית שקשורה ב גבולות .
גם אצלנו יש הרבה פעמים חילוקי דיעות על הנקיון: אני רואה ליכלוך נורא, ובעלי פשוט לא רואה.

חילוקי הדיעות האלה היו בעבר, בתקופה שחשבתי שניקוי הבית צריך להיעשות בשותפות (עכשיו הם חזרו טיפונת, פשוט מפני שעם ההריון שלי אני לא יכולה לנקות בעצמי).
ואז השקעתי בעניין הרבה מחשבה.
והנה תקציר המחשבות שלי (שאני מקווה שיעזור לך, במיוחד מפני שהמקרה הפוך - כלומר, אני זו שהנקיון חשוב לה):

חשבתי: הנקיון של הבית חשוב לי, מאוד. אני רוצה שהבית ינוקה פעם בשבוע. אני מוכנה להשקיע בנקיון הבית פעם בשבוע.
חשבתי: אבל לרני שלי, הנקיון של הבית לא ממש חשוב. יהיה לו נעים אם הבית ינוקה, אבל הוא לא מעוניין להשקיע בנקיון הזה באופן קבוע, ובמיוחד הוא לא מוכן שיכתיבו לו מתי זה ייעשה או מה התפקיד שלו.

חשבתי: ניסיתי במשך כמה שנים לשבת איתו ולקבוע איתו הסכמה משותפת לגבי הנקיון, כי אני לא רוצה לכפות עליו. שיגיד בעצמו: הוא מוכן פעם בשבועיים? פעם בשלושה? בחמישי בערב? בשישי בבוקר? אחר? הוא מוכן לשאוב? הוא מעדיף שאני אשטוף? שיגיד!
אבל: הוא סרב. כל השנים. הוא פשוט לא היה מוכן להגיד מה הוא כן מוכן לעשות.

חשבתי: אמרו לי שהכל בגללי. שאני בטח מנדנדת, מלחיצה, מבלבלת לו במוח, תובעת ממנו, וברגע שאני אפסיק לדרוש שהוא יהיה שותף לניקוי הבית - אני אראה שהוא מנקה. שאני אתן לו קצת אוויר ומרחב ליזום בעצמו.
חשבתי: אוקיי, ניסיתי גם את זה. כשעבדתי על סיום הדוקטוראט שלי פשוט עזבתי במודע את הנקיון. שהבית יהיה מלוכלך, מצדי. זה לא בסדר העדיפויות שלי. שבעה חודשים תמימים לא נגעתי בבית . בכוונה לא אמרתי מלה לרני, והורדתי גם ממני את העניין. הוא יזם איזשהו ניקוי? טיאטא? שאב? העביר סמרטוט? ניגב אבק? כלום. שום דבר.

אז הבנתי, שזה לא תלוי בי. זה באמת קטע שלו. הוא לא מנקה לא מפני שאני נודניקית או לא נודניקית. הוא לא יוזם שום ניקיון כי הוא לא רוצה, נקודה.

אז המסקנה שלי מכל הניסיונות שלי היתה מה שיונת אמרה:
בשמת, אם זה חשוב לך, אז תנקי את.
תעזבי את כל ה"אבל זה צריך להיות עבודה משותפת שלנו", את כל הכעס על חוסר הנכונות שלו לשתף פעולה.
תשאלי את עצמך: זה חשוב לך? איך את מרגישה כשהבית נקי? איך את מרגישה כשמלוכלך?
תשאלי את עצמך: זה חשוב לרני? איך הוא מרגיש?
והחלטתי במודע פשוט לקבל אותו כמו שהוא.

נכון, זה לא מה שרציתי.
זה לא התאים לפנטזיה שלי על "המשפחה האידיאלית" (אני מקצינה וקצת צוחקת על עצמי, אבל אני מקווה שהבנת מה הכיוון) - שבה "הוא והיא מנקים ביחד בהרמוניה את הבית שלהם, בשיתוף פעולה ובחלוקת תפקידים שיוויונית".
אבל במציאות אני בחרתי לי מישהו, שמסתבר שהפנטזיה שלי היא לא הפנטזיה שלו. הפנטזיה שלו, מה לעשות, ממש הפוכה.
וזה לא שהוא דורש ממני לנקות. לא, מצידו שנעסיק עוזר/ת, העיקר שלא יבלבלו לו במוח בעניין הניקיון.

את המחשבות האלה שלי חשבתי בתקופה שעבדתי מאוד חזק על נושא הגבולות (נושא שעולה פה כל הזמן בהקשר של חינוך הילדים).
מה אני רוצה? מה טוב לי? מה השני רוצה? מה טוב לו? איפה אנחנו צריכים להיזהר מלהיות שתלטנים ולכפות על אחר את הרצונות שלנו, איפה אנחנו צריכים להיזהר ולא להקריב למען רצונו של מישהו אחר. חומר קשה מאוד בשבילנו, איך שאנחנו גדלנו בחברה שלנו.
אז המחשבות שלי הביאו אותי למסקנה ברורה:
אני זו שהנקיון חשוב לה.
אני זו שרוצה לנקות.
אז מעתה והלאה אני אנקה. מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה, את מה שאני רוצה, בסטנדרט שאני רוצה. בלי לשאול אותו, בלי להגיד לו, בלי לבקש ממנו - והכי הרבה: בלי לצפות ממנו לשום השתתפות. כי ההחלטה שלי אמרה: הנקיון חשוב לי, אז זה העסק שלי.

התוצאות של המחשבות וההחלטות שלי:

התחלתי לנקות את הבית מתי שהרגשתי שמתאים לי.
ירד ממני כל הכעס שהיה מחובר לניקיון ולציפיות ממנו, והיה לי יותר נעים וקל בנשמה.
נהניתי לנקות כמו שנהניתי תמיד, בלי הכעס שהתלווה לזה בשנות נישואי הראשונות, כשפתאום הרגשתי רע בגלל העדר השיתוף ו/או הריב שהתלווה לניקוי.
זכיתי לשיתוף פעולה מפתיע ונעים: הוא היה מגיע הביתה ומוצא אותי מנקה. קיבלתי את פניו בשמחה, וכל כולי שידרתי חוסר ציפיות שהוא ישתתף. אז מייד הוא היה משתתף, בלי שביקשתי, במשהו שהוא החליט עליו - או שהיה לוקח את בתנו החוצה כדי שאוכל לסיים בשקט, או שהיה לוקח שואב, מגב או משהו, ובוחר לנקות חדר אחר. לא היה שום ריב, קיבלתי הרמוניה ושיתוף פעולה, הכל בגלל שהוא בא הביתה וגילה שאיש לא דורש ממנו לנקות.

האם הוא יוזם ניקיון?
לא, אף פעם לא.
האם עבודות הניקוי מתחלקות באופן "שיוויוני"?
לא, ממש לא.
האם זה מפריע לי היום?
לא, ממש לא. להיפך, אני מרגישה שותפות, הרמוניה ואהבה כשהוא נותן כתף אפילו שלא ביקשתי בכלל.

אז אמא של רועי, את תיארת בעיית גבולות: הוא רוצה נקיון וחושב ש את צריכה לספק לו את זה, ואת בעצם מסכימה "להקריב" למענו, אם נציג את זה בצורה ממש קיצונית ובוטה.
אני מקווה שהתיאור המאוד מפורט שלי, שגם התייחס לכל הדברים שניסיתי ולא עבדו, ולמחשבות הלא-נכונות שהיו לי, יעזור לך לגבש את מה שמתאים לך ולכם.

ואגב, אני חושבת שזה עובד גם עם ילדים...
קחו לדוגמא את הנושא "חדר ילדים מסודר": למי חשוב שהחדר של הילדים יהיה מסודר? אם לאמא, אז שהאמא תקפיד על זה. כדאי שהיא תשתף את הילדים בצורה המתאימה לגילאים שלהם, ובצורה נחמדה ונעימה, כדי שכשהם יהיו גדולים הם יידעו איך עושים את זה, אבל לא מקובלת עלי התפיסה הנפוצה, שבה לאמא חשוב שהחדר של הילד יהיה מסודר - אז מה היא עושה? פוקדת על הילד לסדר את החדר שלו בעצמו! וגם צועקת ומענישה כשהרצון שלה , שאיננו הרצון של הילד, לא מתמלא ואין ציות.

מה פספסתי?
יונת שרון, הצעת לי שהוא ינקה בעצמו.
איפה יונת הציעה את זה? בדף אחר? אני רואה כאן רק תגובה אחת של יונת וזה כבר אחרי הציטוט שנתתי כאן.

שליחה על ידי גילה* » 23 יולי 2002, 17:10

אני לא רואה את זה עכשיו, אבל אני בטוחה שזה היה כאן איפושהו. אולי.

הדיון הזה התחיל בדף אחר - העברתי לכאן את ההערה שלי משם.

בשמת - מרתק לראות איך הגלגלים אצלך עובדים - למדתי הרבה.
גם אני בעד סבתא של צפי.
שאלה - מישהו נתקל פעם בזוג ששניהם משוגעים לניקיון?

שליחה על ידי גילה* » 24 יולי 2002, 14:31

הם בטח לא היו נשארים חברים שלי (-;

כן, אני נפגשתי בזוג כזה כשגרנו בקיבוץ הקודם, ובקיבוץ הזה עברנו לגור בדירה של זוג כזה.
בשני המקרים, האשה "הדביקה" את הגבר במחלת הנקיון, למרות שהגבר לפני זה היה חולה קל יותר.
(תארו לעצמכם לקבל בית לאחר מעבר נקי ללא רבב)

שליחה על ידי בשמת* » 24 יולי 2002, 20:16

תגדירו "משוגע לניקיון".
אצלי, שני ההורים שלי מאוד נקיים. אבל ניקוי הבית נעשה פעם בשבוע, ביום קבוע. שניהם חושבים שמי שמנקה לעתים יותר קרובות חשוד במופרעות (כאלה ששוטפות רצפה כל יום, למשל...), ושניהם מרגישים שבאבק ובלחות של תל-אביב, לנקות לעתים רחוקות יותר זה קצת מוגזם. וגם גורם ליותר עבודה: קל מאוד לנקות קצת ליכלוך ואבק, קשה לקרצף ליכלוך שכבר הצטבר.

בשמת,
אני מסכימה עם מה שכתבת.
אני הבנתי בערך אחרי הפעם הראשונה שניקינו ביחד (אני והאיש שלי) שזה לא זה.
עדיף לנקות לבד ולא לבדוק איך יותר טוב לסחוט את הסמרטוט כשאוספים אותו באופן מסודר או לא (רעיון של דני). כשהבנתי שאין לי פרטנר לניקיון, פשוט ניקיתי בעצמי והשתדלתי שזה יתבצע כשהוא לא נמצא בבית פשוט כי כך היה לי נעים יותר ופחות מרגיז.
בתקופות שלא יכולתי לנקות (כשכתבתי עבודות או כשעשיתי את התיזה האין-סופית), הבית היה יותר מלוכלך. אבל אז מאחר והיתה לי שותפות מלאה בעניין הטיפול בילדים ובעניין כתיבת תוכנות שקשורות בתיזה, זה לא הזיז לי את קצה הציפורן. אפילו לא חשבתי להעיר משהו בעניין הניקיון. נכון, לא כיף כשמלוכלך, אבל הכל היה עניין של סדר עדיפויות.
היום יש לנו מנקה כבר שלוש שנים (זה באג שלי שלא הייתי מוכנה להכניס מנקה אלי הביתה לפני כן). היום, פחות כואב לי הגב, יש לי יותר זמן עם הילדים או לעסוק בענייני, והבית כמובן נראה כמובן אחרת לגמרי.
מנקה זה לא רק לעשירים!!! אפשר להעסיק מנקה שלוש שעות פעם בשבועיים (עלות של 180 ש"ח), והבית יראה לא אחרי הפגזה תמידית. למי שזה חשוב יכול להדק חגורה במקומות אחרים.
לגבי הפערים בין בני הזוג בעניין הניקיון. דני יודע שמאד מפריע לי שמלכלכים (מטפטפים על הריצפה, לא רוחצים ידיים אחרי האוכל, אוכלים בחדרים וכו') והוא נורא מתחשב!!
הבית נשמר יותר נקי (לא באופן היסטרי) וזה עושה הבדל גדול.
הגעתי למסקנה שמשחקים שמפוזרים בכל חור קל יותר לאסוף מאשר להתחיל לחפש שאריות אוכל מרוחות בכל מקום, דבר שלפעמים אין אפשרות לנקות (במקרה שזה על הספות).
ולכן למען בריאותי הנפשית, גם הילדים וגם דני עושים את המינימום של לאכול במקום אחד ולשטוף ידיים. ואני לא נשמעת כמו עקרת בית משנות החמישים. נכון?

אני מוכנה לתת דוגמאות למשוגעים לנקיון:
לפרוס עיתונים מתחת לכסאות הילדים כשהם אוכלים (שזה עוד סביר) ואחרי שמרימים את הלכלוך עם העיתונים, שוטפים.
לשטוף את הקירות החיצוניים של הבית פעמיים בשבוע.
לשטוף כל יום את כל הבית (מה שנקרא אצלם "רק לרענן את הרצפה" חחחחח)
לא להשאיר כלי מיותם בכיור, מיד לשטוף אותו.
לקפל כביסה רק אחרי מקלחת, ולגהץ תחתונים (לא קשור לגמרי בנקיון, אבל הייתי חייבת להכניס את העניין)
מבחינה התנהגותית - חוסר יכולת לישון טוב כשהפח מלא והרצפה לא שטופה בסוף היום.
מסרים לילדים - אסור להתלכלך, לאכול עם סינר עד גיל 7 או יותר, להתפשט מחוץ לבית, בכלל הבית הוא מוזיאון שאסור להזיז ולשחק בדברים.
אני חושבת שמספיק לי. הגיע הזמן לשטוף רצפה ולנקות אבק. רק אתמול ריעננתי את הרצפה, עכשיו צריך לרענן שוב...

נורא קשה למצוא עוזרת נורמלית (והדרישות שלי ממש לא גדולות: שלא היהי צריך לנקות אחרי שהיא הלכה והשאירה כמה דברים שזועקים הצילו, ושלא תבריז כשאני מצפה לה, בלי להודיע. מה, זה מוגזם, נראה לכם?)
אבל-
גם כשהייתה לי היא לא פתרה את הבעיה.
להלן סדר יום של חופש- שאצל אנשים של חינוך ביתי הוא סדר יום רגיל או מה?

לפזר קורנפלקס או חטיף אחר ליד הטלוויזיה
לשחק בבוץ/מים/חול עם מים
עבודות יצירה- גזירה של נייר לחלקים קטנטנים שיהיה קשה במיוחד לאסוף, בצק או פלסטלינה (בעלי כבר הטיל חרם על המוצרים האלה כמה פעמים אחרי שהוא ניקה את כל הרצפה מחתיכות, אבל אני לא מסוגלת להגביל את היצירתיות של הצאצאים), צבעי גואש ("אמא תראי איזה מגניב הצבע הזה!"בום, טרח.)
ארוחת צהרים- קטשופ, מיץ תפוחים שפוך, צלחת הפוכה של התינוק (ככה הוא מסמן שהוא גמר לאכול)- שולחן ומה שמסביב...מחיר העצמאות.
הפוגה קצרה- אנחנו נחים והם רואים טלוויזיה...
פאזל משחק זיכרון ולוטו מעורבבים בצורה שדורת עובד מיון מאומן.
עקבות בוץ כי הם נכנסו הבית מהבריכה בחצר ועברו דרך תלולית חול. מים+חול=? תרגיל לאמא מתחילה.
אה ושכחתי שאנחנו באופן טבעי אז התינוק הולך ערום הרבה ולפעמים עם חיתול בד ואז יש גם שלוליות חשודות.
בגדים מלוכלכים שהם מחליפים לבד מגיעים לכביסה רק אם אני תופסת אותם בשעת המעשה ומזכירה. כנ''ל סידור מיטות, משחקים וכו'.

ה-צ-י-ל-ו!
אז אני מודה שאני לא מוסגלת לרדוף אחריהם שינגבו רגליים, לא יאכלו בסלון, לא יגעו בזה ויפרסו מפה לפני שהם יוצרים יצירות (אם כי אם אני מספיקה אני בכל זאת פורסת עיתונים באזור האסון המיועד.) אולי אני אמא לא -מספיק- חולת -נקיון?
מקסימום שיש לי כוח זה בערב לשתף אותם בנקיון וסידור הסלון. אבל גם זה לא תמיד. לפעמים אני מותשת מדי.
אז הכביסה הכלים והבישולים זה לא בעיה, מחלקים את זה בינינו ועושים את זה כשהם רואים טלוויזיה/מחשקים בחוץ,
אבל מה עם הטינופת? ניסינו לנקות כשהם בבית- עסוקים. זה מזכיר מאוד את האיש שניסה לנקות את השלג מחצרו בזמן סופת שלגים.
לחכות שהחופש יגמר ורק אז לנקות?
ועוד טוב שאצלנו יש "יהרג ובל יעבור" נקיון לשבת. אחרת היינו טובעים בבוץ ואין מציל.
ואגב שגית אצלנו לשטוף כל יום את כל הבית זה לא שגעון זה חובה , רק שאין לנו כוח.

שגית,
גיהוץ התחתונים כן קשור לנקיון אצל המשוגעים ממש. כשעידו נולד חמתי התעקשה שאני אגהץ את הבגדים שלו כי לטענתה זה עושה סטריליזציה.

רגע רגע רגע
אני ממש לא חולת ניקיון- גילה תעיד

.
אבל אני משתדלת כל יום לשטוף את הבית אם לא אז כל יומיים אחרת חגיגת נמלים.
וכך גם לגביי כלים- הכיור לא מסוגל להאכיל בתוכו יותר מארוחה אחת.
אז זה אומר שאני חולת ניקיון?- ממש לא.
מה שכן- נעים לי יותר שהבית נקי.

שגית,

אמא שלי קוראת לזה "למרוח את הרצפה" (לא כל יום, אבל פעמיים בשבוע)

ביום שישי האחרון היא שאלה אותי אם כבר מרחתי את הרצפה (אני??? אני מתעבת שטיפת רצפה!)
עניתי לה שתסיר דאגה מלבה הרצפה שלי מרוחה תמיד (-:

לחבצלת

היות וגם אני אמא שלא מסוגלת לרדוף אחרי ילדיה כל היום עם הסמרטוט, אנימרשה להם ללכלך חופשי, ופעם ביום שוטפת את הבית, בטח עכשיו בחופש.

כאשר עושים זאת יום יום, זה באמת לוקח פחות זמן.

וצבעי גואש זה כלום. איתי שפך היום על הרצפה צבע לגדר שקניתי. מה זה התעצבנתי עליו על זה.

שלשום הוא צבע לי את כל קירות הבית בטושים שרחצים אבל הסבון לא שמע על כך.

אחרי החופש אני איה" אסייד.

שליחה על ידי בשמת* » 25 יולי 2002, 20:11

שגית, להתפשט בחוץ??? זה הרס אותי. מה? למה?

אחרי שקוראים את התיאור של חבצלת ואת הערתה של אלה, אז צריך לסייג את עניין ה"לשטוף את הבית כל יום":
בבית כמו אצל הורי, שאנחנו כולנו שמרנו באופן שוטף על הנקיון (אנחנו כאלה באופן טבעי... D-: ) , באמת לא צריך לשטוף רצפה יותר מפעם בשבוע.
בבית שלי כשאני מתפקדת - גם כן.
אבל השכיבה הזאת גם גרמה לי לתפוס מה וכמה אני עושה בלי לשים לב: כמה אני מרימה, מסדרת, שמה במקום, אוספת לכלוך וכדומה פשוט בדרך מפה לשם (מה שעכשיו אסור לי), וגם כמה אני מנהיגה מניעה : למשל, כשאני אוכלת עם הילדה שלי ועוזרת לה, כמעט אין ליכלוך. ואם נפל משהו על הרצפה, אני אוספת בטישו בצ'יק, ועל השולחן מעבירה סמרטוט, ושלום על ישראל.

לעומת זאת, כשאני שוכבת, אוי וי! בעלי שף במטבח, כישרון לא נורמלי, אבל איך שהמטבח נראה אחרי שהוא עובד בו (שיש, קירות, רצפה...)...
כשהילדה ננטשת לנפשה לאכול (ואצלנו אין שולחן אוכל, אוכלים על השולחן של הסלון) - כל השולחן והכסא והבגדים שלה והרצפה אכלו... ברדיוס של מטר וחצי במקרה הטוב.
אז כן, בהחלט הבית נראה כאילו לפחות הסלון והמטבח זקוקים שם לשטיפה אחרי כל יום.

שליחה על ידי מור* » 26 יולי 2002, 02:07

לשטוף כל יום????? אלוהים, מתי בדיוק? ואיך? ומאיפה הכוחות???????????????????????????????????????????
אני מורידה את הכובע............

צפי- אחרי החופש הגדול- אנחנו צובעים, מסיידים ועושים שיפוץ כללי אם ישאר למה.

באופן כללי, החלטתי שאני לא מוותרת יותר והתחלתי לרדוף קצת יותר אחרי החבר'ה שיעזרו במה שהם יכולים. כמו כן המזגן שלנו מטפטף אז בערב תמיד יש שלולית יפה ואז לוקחים סמרטוט ומעבירים אותו בלילה, ב- 12 -11, על סלון-מטבח-פינת אוכל...אני מקווה שהמים של מזגן מתאימים לשטיפת רצפה...שמעתי שהם מעולים לעציצים אבל עציצים אצלי לא שורדים יותר מיום וחצי אז אין לי.

חופש נעים לכולם! ולאנשי החינוך הביתי- עדיין אל קלטתי איך אתם מסתדרים אבל אני מורידה את הכובע...

שליחה על ידי בשמת* » 26 יולי 2002, 14:40

למען הסר ספק:
זה שהמצב אצלנו עכשיו נראה כאילו חצי בית זקוק לשטיפה כל יום - ממש לא אומר שזה מה שמתרחש פה...
כשהמנקה שלנו מגיע הוא שוטף רצפה. זהו.

מור
לרוב אני שוטפת בערב אחרי שהילדים במיטות- או נחים, או משחקים בשקט
או סתם עם בעלי מול הטלויזיה.
וזה לוקח לי בדיוק רבע שעה.
חוץ מזה שבערב לפני שהם ישנים אני משתדלת לשתף אותם בסידור הצעצועים שלהם.
ואחרי שהכל מסודר אני מרשה לעצמי לשטוף.

אנחנו חיים בין תקופות ארוכות של בלגאן ולכלוך והפוגות של כמה שעות, או דקות, שהניקיון מחזיק. זוגי אומר שזו עבודה סזיפית.

הלוואי והייתי יכולה לשטוף כל יום. אני מסתפקת בשטיפה רצינית פעם בשבוע ובשטיפה של "להעביר סמרטוט" פעם נוספת אחרי סידור ושאיבת הרצפה בשואב .
אלה - אז את מיד שוטפת או קודם מטאטאה את הרצפה? כי אם כן אז זה מלא עבודה. או שיש לך בית קטן.
הדירה שלי גדולה ואני לא עומדת בקצב. במיוחד אחרי שישישבת.....
יש לי תמיד גבעות של כביסה שמחכה רק לי. ואם אני מקפלת ולא מכניסה מיד לארונות אז בני היקר דואג שאדגים שוב את קיפוליי המרהיבים....
חוץ מזה יש לנו כלבה שנשירת השיער שלה היא חלק מהתפריט היומי שלנו ותינוקת שזוחלת זחילת קומנדו בכל הבית ובן רגיש שבכל פעם שהוא כועס עלינו הוא משאיר שלולית על הרצפה....
יש תמיד מה לעשות בבית ולא דיברנו על הבישולים והכנת מוצרי מזון שבדרך כלל היינו קונים כמו גלידות, מיצים, ריבות, גרנולה, עוגיות, חמוצים, סלטים,וכ' ומה לגבי קניות בסופר ובשוק, לכן אני משתדלת רק במשך היומיים הללו לנקות ,אחרת א צ א מ ד ע ת י !!!!

חבצלת,
מה קשור עניין החינוך הביתי לניקיון? בזמן שילדי הלכו לגן, הרבה פעמים היתה לי יותר עבודת קיון,בגלל גישות שונות בגן ובבית והתנגדות למלא את בקשותי.
אני בהחלט לא חולת ניקיון אבל אני מנהיגה פעילות מניעתית (כפי שבשמת תארה, רואים שנפל משהו, הילדה עם ידיים מלוכלכות, נעליים עם בוץ וכו', מטפלים באותו רגע).
אפשר לחכות, לא לנקות, ולתלוש את השערות בסוף היום כי במקום ס"מ מרובע של לכלוך, עכשיו כל הבית מרוח (ולא במרכאות: "רצפה מרוחה").
מה שנדרש זה טיפונת מודעות:
לא להגביל את הילדים במה לשחק אלא איפה
לא להגביל איך לאכול אלא מה עושים אחרי (שוטפים ידיים)

וכך גם לאנשי החינוך הביתי עדיין יש שערות על הראש ואפילו די הרבה (-:
והגב לא שבור משטיפת ריצפה יומיומית סיזיפית ומיותרת (לדעתי כמובן)

הי, הי, לא להיסחף.
זו לא אני חולת נקיון!!! אלו כמה נשים שאני מכירה.
אני במצב סביר.

איזה יופי!!! דף במיוחד בשבילי...
נו, איך לאמר, אני מ"חולות הנקיון" שנמצאות בתהליך הבראה... מור היקרה, מה השוק? אני שוטפת כל יום (לפעמים אפילו פעמיים ביום - אבל אל תגלו) מה, לא ידעת? או שחשבת שאני העוף המוזר היחידי באזור? כן, אני בהחלט מאלה שקשה להן ללכת לישון בלילה לפני שהרצפה נקיה ויחד עם זאת אני באופן חד משמעי מאלו שלא מוכנה לרדוף אחרי שני בנים יצירתיים ומאושרים ב:"תזהר שלא יפול/ישפך/ימרח" או כדומה. אז אני מעדיפה לנקות.
ומילה קצרה על התפשטות בחוץ... בימי הקיץ החמים, ליתר דיוק בערבי הקיץ החמים, כשהילדים עסוקים בעיסות בוץ/חול/מים/עלים וכדומה אחרי שאני כבר שטפתי אז... כן, מורידים בגדים בחוץ (אם הם בכלל עדיין לבושים) ועל הידיים של אמא "מ-ט-ו-ס" עד לאמבטיה. נורא? אולי, אבל זה נותן להם עוד חצי שעה עם אמא אחר כך במקום שהיא תשטוף שוב.

ובהתייחס לשאלה הראשונה של חבצלת, איך מנקים בחינוך הביתי, אז במקום תשובה יש לי עוד כמה שאלות...
איך מבשלים בחינוך הביתי? איך עושים קניות? איך מכבסים? איך מדברים בטלפון? איך עושים את כל הדברים האלו? הגישה שאי אפשר לעשות כלום עם הילדים נטועה בנו כנראה מילדות (אולי כי לא עשו איתנו?), תמיד צריך "למצוא סידור" לילדים. אני למשל למדתי לבשל עם הילדים (לנקות ידעתי תמיד). המסקנה העיקרית שלי היא שזה לוקח הרבה יותר זמן אבל אם שמים בצד את רגשות האשם (למה אני מבשלת במקום לקחת אותם לטיול, למה אני תולה כביסה במקום לספר סיפור, למה אני מנקה אבק במקום לעשות אתם פאזל וכו') אז זמן הרי יש לנו המון, לא? ומי אמר שאלו דברים פחות חשובים? (אמרה רונה ברגע של חוזק)

שליחה על ידי גילה* » 28 יולי 2002, 08:12

רונה - למה קשה יותר לנקות מלבשל?
כי כשמבשלים הילדים נהנים מחציכת בצל שאני מפרישה להם, ואילו באמצע הטיטוא הם מתישבים על הערמה.

לכולם - אני מסרבת להעיד על אלה כ"לא חולת ניקיון".
אלה - אני מצטערת, אבל בסקאלה שלי, את כן (-:

כל פעם שאני נכנסת לדף הזה אני מתלבטת: לכתוב או לא? מי אני שאכתוב בדף על נקיון? הרי זה הדבר האחרון שאני מבינה בו!
אבל בסוף החלטתי שאולי כן יעניין מישהו לשמוע - לא בדיוק על נקיון, אלא על לכלוך. (ובזה יש לי נסיון רב!)

אחת הדרכים להסתדר עם רמת הבלגן והלכלוך היא להוריד סטנדרטים - פשוט לא לצפות שהבית יראה כפי שהתרגלנו. (אני מראש לא הייתי רגילה למשהו אחר, אז זו לא היתה בעיה...) העניין הוא שגם כשמורידים סטנדרטים יש דרכים לעשות את זה שבהן הנזקים פחות חמורים. הנה דוגמאות:

כשלא שוטפים כלים מיד אחרי הארוחה (או אפילו באותו יום ) אז כדאי להשפריץ עליהם מים כדי שהאוכל לא יתייבש ויידבק עליהם. אם נוהגים להשאיר אותם עד שערמת הכלים תהיה גבוהה יותר מהכיור, כדאי לסדר יפה את הצלחות אחת בשניה, את הקעריות בערמה נפרדת, ובאופן כללי לדאוג ליציבות מבנה הערימה. (זה מאפשר לדחות את שטיפת הכלים ליותר זמן >:))

אם לא שוטפים רצפה כל ... יום? שבוע? כמה שזה לא יהיה - אז כדאי להבדיל בין לכלוכים "סתם" (בוץ, חלקי משחקים, עטיפות) לבין מה שמושך חרקים (אוכל, קרטיבים). ככה מספיק לדאוג לנקיון רק בדברים האלה (למשל לאכול רק ליד השולחן או בחוץ, או לנקות מיד אחרי שאוכלים).

את הספות אפשר לכסות בכיסוי כביס ולדאוג שיהיו לפחות שניים כאלה. המגדילים לעשות שמים שמיכת פיקה או סדין על הספה, ומחליפים כל שבוע.

אפשר שיהיו "אזורי נקיון" ברורים (כמו למשל המיטה של ההורים) שאליהם לא נכנסים עם לכלוך. (לחילופין, הנקיים והמסודרים יותר בינינו יכולים להגדיר "אזורי לכלוך" ששם כן יהיה מותר לעשות מה שרוצים.)

בקיצור, גם לחיות בבית לא נקי כדאי ללמוד!

שליחה על ידי גילה* » 28 יולי 2002, 09:30

יונת - כל מילה אמת!
(ומהשאלות של חבצלת - נשמע כאילו זה בדיוק מה שהיא רצתה לשאול).

ד"א - בענין הכלים: לא להחזיק משולש עם זבל בכיור, לרוקן את הצלחות לגמרי לפח - עוד שיפור בתנאים של מי שירחוץ כלים מחר (-:
מהאמנית בסידור כיורים מלאים

שליחה על ידי בשמת* » 28 יולי 2002, 13:02

איזה דף מדליק!
אח, יונת כל כך צודקת. באמת, במקום להילחם בבעלי ובבתי שיחיו, שינסו "לשמור" על נקיון הספה, שמתי כיסויים כביסים וזהו. האמת, שאת בתי אני חינכתי, אז היא באמת די בסדר (החינוך שלי קצת "פג" בזמן שאני שוכבת פה כל החודשים האלה...), אבל בעלי גדל בבית הוריו, עם ספות עור שבטח גם שמו עליהן נעליים, אז לחנך אותו ייקח בכל זאת לפחות עשרים וחמש שנה...

אכן, גם אני מבדילה היטב בין ליכלוך מושך חרקים, שחשוב לי לנקות מייד, לבין סתם בלגן, שיכול למלא את כל הבית עד שיש כוח/חשק לסדר.

בעלי חושב שאני "היסטרית" בגלל שאני דואגת לנקות כל מפגע כזה תיכף ומייד. הוא חושב שזה יכול לחכות עד סוף הארוחה וגם עוד קצת זמן אחרי, עד שיהיה חשק לנקות - וזאת משום שאצלו לא מתרחש שום קישור בין סצינות שאצלי מחוברות בשרשרת:
סצינה א: "נפלו המון פירורים של שניצל ואורז על הרצפה מתחת ומסביב לכסא של הילדה",
סצינה ב: "הילדה מנדנדת את הרגליים וכל הפירורים נמרחים על הרצפה, לתוך חריצי הנעליים, ובכל הבית כי היא קמה באמצע האוכל שלוש מאות פעם",
סצינה ג: "משום מקום מגיחות שיירות של נמלים שצריך עכשיו למצוא ולשפוך סבון בחורים שלהן, וגם להרוג אותן, וגם לנקות את כל הטינופת שנמרחה על כל הבית", כמו שאומרת מיכל.
לא יותר פשוט לתפוס מייד איזה טישו או סמרטוט לח ולאסוף את הפירורים לפני שהם גדלו לפרוייקט ניקוי של כל הבית?

מה שרונה אמרה גרם לי לחשוב. האמת, כמו שתיארתי כבר, שאני גדלתי עם הדברים האלה: ניקוי, סידור, בישול, כביסה, קניות וכו' וכו'. ההורים שלי אף פעם לא עשו את הדברים האלה כשהילדות הלכו לישון או לא בבית. מה פתאום? זה חלק מהחיים. (ההורים שלי לא פולניים, אולי כבר קלטתם).

עכשיו, בתי ואחייני גדלים עם הבנות של הורי.
אתמול אחייני ביקר אצלנו (אחותי ואני גרות מאוד קרוב, הבכורים שלנו באותו גיל, והם חברים טובים מאוד). הם המציאו משחק אחר משחק, עד שהחליטו על משחק של ניקוי (מיוזמתם!). כל אחד מהם לקח נייר "ויוה" (מין מגבת נייר שמשמשת סמרטוט רב פעמי, מרטיבים, מנקים, שוטפים, מנקים, שוטפים, עד שהיא נקרעת או מתלכלכת מדי, שאני קונה בקופונים מוזלים) משלו, הרטיב, סחט, והלך לנקות. הם ניקו את המראות בבית, כיסאות, צעצועים, ולבסוף גם רצפה. בתי גם הלכה להביא סמרטוט רצפה יבש, שבו ייבשה (בהליכה על הסמרטוט) את האיזורים שהם ניקו ברטוב. הם נהנו מאוד, מדי פעם רבו "אני אנקה את זה" "לא, את זה אני רוצה לנקות" (כמו תום סוייר וצביעת הגדר...) ואנחנו עזרנו להזכיר להם את דפוסי הפיתרון, כמו חלוקת איזורים, פריט זהה לכל אחד, תורות וכדומה, והאמת שהם באמת ניקו!
עכשיו, שהם מתקרבים לגיל חמש, הם כבר הפנימו את עקרונות הניקיון שלי ושל אחותי, וגם הביצוע לא רע. ואם המראה נשארה עם קצת סימני טיפות, לי לא איכפת.
זה מה שיכול לקרות כשמשתפים ילדים בדברים האלה כחלק מהחיים.
ויותר מאוחר, כשבעלי הוריד את הכביסה מהחבל, בתי התעקשה לקפל את כולה, וגם הסבירה לאבא שלה שהיא מקפלת יותר טוב ממנו, אז שיסתכל וילמד ממנה...

מפתיע איזה כייף זה לקרוא על ניקיון.

מצאתי מטאטא.

בחנות שנקראת כלבו לגן, היו כלי עבודה לילדיםבגינה, ובין כלי העבודה היה מטאטא חצר רציני ביותר לילדים.

אם הוא החזיק את אחה"צ, זאת אומרת שהוא ברמת סבילות גבוהה.

גילה
אז מה הסטנדרט שלך?

- אצלי המשפחה אומרת לי שאני בלגניסטית- הוא נקי אבל בלאגן של צעצועים יש כל יום.

יונת- ממש ככה.

מיץ פטל
אחרי שהם אוכלים באזור המטבח - פינת אוכל, אני שולחת אותם לשטוף ידיים.
אחרי ארוחת הבוקר והצהריים אני מנקה את הליכלוך הגס שנשאר על הריצפה- וכאן הם מאד אוהבים לעזור לי.
ובערב אני שוטפת את הבית (אצלי יש שטיחים מקיר לקיר בחדרים כך ששם חסכתי את השטיפה).
ואז נותר לשטוף את המטבח, המעבר בין החדרים, חדר הטלויזיה, ולפעמים צריך גם את הסלון-( זה המקום הכי נקי בבית ).
אני מבקשת מהם פעמיים ביום לסדר אחריהם את הבלאגן (בעיקר אחרי שהם מרוקנים תאים שלמים של צעצועים).
נעה אוהבת לרחוץ את הכלים, ולנקות את כיור המקלחת, ונדב ונעמה אוהבים לשחק סתם במיים וסבון אז הם מנקים את דלתות המטבח או כל מה שבא להם).
אחרי שהם בונים בבית את ה'מחנה' שלהם לקראת סוף היום אנחנו מארגנים הכל במקום (והאמת שעכשיו אנחנו מיומנים).
לסיום- עיצה
התהליך של הניקוי יכול להיות לא ארוך משום שאם לא דוחים את סידור הדברים הקטנים ל'אחר כך' שיודעים שיהיה מבולגן יותר- הבית יכול להשאר בגדר הסביר- ובערב אפשר לסיים את השאר, (את זה למדתי מאז שהילדים איתי בבית).

עכשיו לגבי שאר הדברים.
אני גיליתי שאפשרי לעשות דברים בשילוב.
בזמן שאני מכינה את ארוחת הבוקר, והילדים אוכלים.
אם הם רוצים אנחנו מבשלים יחד צהריים מייד אחרי ארוחת הבוקר ובמידה ויש להם עיסוקים אחרים, אני שמה אוכל בסיר בזמן שהם אוכלים .
ומייד אח"כ ניגשת לאכול איתם.
בזמן שיש אוכל בסיר, והילדים עסוקים אני תולה כביסה אחת ומורידה אחת.
לפעמים אני משאירה את הקיפול לערב ולפעמים לא.
אז בצהריים הכל כמעט גמור ויש לנו זמן להיות ביחד עד הערב.

הערת ביניים
כייף לי בערב לדרוך יחפה על הריצפה מבלי למעוך משהו

.

לשטוף את הרצפה זה אחד המסובכים שבהם, מה גם שהקרמיקות של ימינו חלקות כמו אש כשהן רטובות.
לי יש רק ילד אחד בנתיים, ויש לו אח גדול (מהאבא) שנמצא אצלינו לפעמים ואז לפעמים מסתובבים בבית "עשרות" ילדים. (כשיש יותר משלושה נהיית לי כבר תחושת כאוס גמור בדרך כלל, בייחוד עם גם האמא והאבא של הילדים נמצאים ואני גם "מארחת" אותם).
והקטן, בן שנה ועשרה חודשים, מסתובב כל היום ערום, לעיתים רחוקות מצליח להגיע עם הפיפי לסיר. עם הקקי כן.

אחרי שהוא עושה פיפי על הרצפה הוא מחפש סמרטוט, עפ"ר הוא מוצא מגבת מטבח שנמצאת על הרצפה בשלב של סמרטוט מפיפי קודם, ומנגב בהתכוונות גדולה ובמידה לא מבוטלת של הצלחה.
בזמן רטוב זה של גמילה מחיתולים, אני מוצאת את עצמי מתייחסת לפיפי שלו כמו אל עוד סתם נוזל ולא ממש כמו ללכלוך. הרבה יותר גרוע בעיני כשנשפך מיץ תפוזים והכל נשאר דביק, כמה שלא מנגבים.

אנחנו מצליחים איך שהוא לשמור על הבית במצב סביר, בעבודה משותפת.
לפעמים אני מנסה לדמיין איך מסתדרים עם יותר מילד אחד פלוס, וזה עושה לי סחרחורת.
מה שלא מסתדר לי זה פרויקטים מיוחדים שפעם הייתי עושה בהנאה גדולה, והיום אני לא מגיעה אליהם, כמו בנייה של דברים, שיפוץ רהיטים, בניית סככה, תפירה ותיקון של בגדים וכאלה.

שליחה על ידי גילה* » 30 יולי 2002, 07:18

אתמול נמאס לי, וילדי היקרים קיבלו סמרטוט כדי לנגב בעצמם את המיץ ששפכו.
עכשיו אני חוששת שהם ישפכו בכוונה, כדי לנקות (לא שעכשיו זה בלי כוונה P-: ).

גילה - זה כנראה באמת יקרה.
אני משתדלת לעמוד ממש קרוב ולסכל נסיונות שפיכה כשהוא שותה מיץ ולהניח אותו לנפשו רק כשהוא שותה מים. אצלנו הסמרטוטים, כמו המגב, המטאטא והדלי, הם בעצם שלו וכמו שכתבת למעלה, הוא מרשה לי להשתמש בהם לפעמים.

יונת, נהנתי לקורא את מה שכתבת. את בעיית הספה פתרנו כפול- גם שמנו כיסוי וגם יש לנו 2 ספות לילדים : אחת קטנה כזאת נפתחת ואחת שהיא בעצם סתם מזרון. ככה הם "לא יושבים לנו" ואנחנו דוקא אוהבים "לשבת להם"

היום עבדנו בחימר אז פינת האוכל היתה נורא יפה;-) אבל הם סידרו אח''כ. גיליתי שהדרך לשמור על בית סביר זה לשתף אותם במידה הרבה יותר גבוהה ממה שעשיתי עד עכשיו. וזה גם מחנך והכל.
וגם- להשאיר הכל ליוסי

לפחות עכשיו כשאני בהריון וחם לי...

אני כבר רגילה ארבע שנים בערך להושיט מגבת נייר או סמרטוט ולהגיד, "הנה, תנקה/י" אחרי שמשהו נשפך - עד שהייתי בשוק לגלות שאחרים לא עושים את זה (-:
אם כי הבכורה עדיין לפעמים חושבת שדי בריבוע אחד של נייר טואלט לספוג חצי כוס שנשפכה.
עוד עזרה של הילדים - להושיט לי אטבי כביסה או לשים את אלה שאני הורדתי בקופסה שלהם.

אטבי כביסה הם האובססיה הפרטית של מור. הוא אוהב כל כך, שזה כיף מאוד.
אגם אוהב לעזור לי (חדש חדש) להוציא כלים מהמדיח ולסדר. זה מונע ממני התכופפויות מיותרות.
מעבר לזה, בדף כמה ילדים יש פתרון לאיך מנקים!

אלה, אלה - את כ"כ מאורגנת, אוף! אני בשלב ההפנמה. תודה.

הפתרון של כמה ילדים מדהים בעיני. שקלתי אותו היום כשאישי לקח את הגדולים לים ונשארתי בבית עם הקטן, אבל לפשוש היו תוכניות אחרות (לצאת לגינה) אז הסלון עדיין מחכה לישועה.

להוציא כלים מהמדיח - בטח! כבר מגיל שנה וחודשיים בערך אנחנו עושים את זה ביחד. אף צלחת לא נפלה ואף כוס לא נשברה.
אני רק מוציאה את הסכינים לפני שמתחילים. יש לזה גם ערך מוסף של מיון: "תן לי עכשיו רק מזלגות. ועכשיו רק את הכפיות עם הידיות הארוכות ועכשיו...'".

אתמול עודדותי את הגדול לשחק עם הקטנה . הם נהנו מאוד יחד והתפנתי לטפל בבית.....
לשמחתי הרבה זה עבד כל כך טוב שהספקתי אפילו לשטוף את כל הבית...

בדיוק אמרתי לאבאשלי שהיום נמאס לי להיות מבוגרת.
פעם היו לאשה (טוב, כנראה לא לכולן) טבחית, משרתת שתסדר ותנקה ומטפלת לילדים. אני מנסה לעשות את הכל יחד.
ואני ממש לא מצליחה. לא לנקות, לא לבשל, לא להיות סבלנית. אני רודפת אחרי הזנב של עצמי. בזמן שאני מקפלת מכונה אחת הבנות מלכלכות את בגדיהן, אני מטאטא חדר אחד ובמקביל הן זורקות בחדר השני (נירות, אוכל וכו').
אני רוצה שתהיה לי פחות עבודה אבל אני לא רוצה להגביל אותן. אני מנסה שלא יהיה אכפת לי איך הבית נראה, אני מנסה להגיד לעצמי שככה זה בית חי ונושם ובטח שלא היתה לי בעיה לשמור על בית מצוחצח (או לפחות סביר ועביר) אם היה לי לפחות שעה ביום בלי הבנות (ולא אחרי אחת עשרה בלילה) ובכלל אני מלכת הבלגן ותמיד הבית שלי היה מבולגן (עוד מהחדר כשהייתי ילדה). אבל, כשלא רק אני מבלגנת, כשאני רוצה שיבואו אורחים ושירגישו לפחות קצת בנוח (אני בטוחה שיש לפחות כמה נשים במושב שלא מגיעות אלי בגלל הבלגן), כשאם אני לא אעשה כלום אז גם לא יהיה מה לאכול...
נמאס לי.
אני מרגישה עוזרת בית מחורבנת.
היום התפרצתי על כולם, הזעקתי את בעלי מהעבודה בשתים עשרה בצהרים (בטח עוזרת זה יותר זול)
וכשיש לי כבר זמן לבד, מה אני עושה? שוטפת כלים. האמת, מה עוד יש לי לעשות?
אולי זה כבר לא מתאים לדף הזה אבל אין לי כוח לחפש דף הולם. (תערכו, תערכו)
מה נשאר ממני חוץ מעקרת בית? הרי אני לא מלמדת אותן ממש, אני לא ממש לומדת בעצמי (שוב, למי יש זמן)
ימים טובים הם ימים עם חברים וזה לא רע (וגם די ברור) אבל זאת מהותי? לקשקש עם חברות?
אוי, נמאס לי נמאס לי. כבר פעם שניה בחודש (או חודשיים) שאני חושבת על ויתור.
אבל אני לא רוצה שהן ילכו לגן, ואני לא רוצה להיות מנותקת מחייהן ושמישהו אחר יחנך אותן. ואני כל כך אוהבת לראות מה זה עושה להן החופש הזה. וגם אני בסך הכל, ללכת לעבוד???
כל עיסת חיי רובצת כאן (הדימוי הוא של דיסת עדשים).
וכבר אמרתי כבר. נמאס לי להיות מבוגרת.

אני לא רוצה להגביל אותן. אני מנסה שלא יהיה אכפת לי איך הבית נראה
אוי, רותי, כמה אני מבינה.
האמת שיש דפים אחרים שבהם דנו בזה, אבל לעת עתה בואי נחשוב ככה:
את מנסה שלא יהיה איכפת לך.
אבל כן איכפת לך.
כלומר, בבית שלך היית מעדיפה שהתושבים ישמרו קצת יותר על הסדר, אחרת החיים שלך הופכים להיות לא נעימים.
מה רע בלהגביל אותן?
הרעיון הוא באמת, לא להפוך לקורבן ולא להשתעבד. גם הן בני אדם, וכמו כולנו הן אמורות ללמוד ממך איך משתפים פעולה וחיים בצוותא. אם את לא מבהירה מה טוב לך ומה לא טוב לך, מה המנהגים אצלכם בבית ומה לא - איך הן ילמדו?
במקום שילמדו את הציפיות בביתכם, הן לומדות שאמא היא מישהו שמקריב את עצמו, וסובל דברים שהיא לא אוהבת, רק כדי שהילדים יעשו ככל העולה על רוחם. זה שיעור רע.
כדאי לקרוא שוב את עקרון הרצף, למשל, איך מלמדים את הילד שכבר נחשב מספיק גדול לדעת איפה לעשות את צרכיו, לצאת בשביל זה החוצה.
כל ילד מצפה ללמוד את הכללים בעולמנו.
את מנסה לא לכפות כללים טיפשיים, אבל למה לשפוך את התינוק יחד עם המים? יש גם כללים נכונים, שהילדות צריכות ללמוד: איך מתנהלים הדברים בבית שלנו.
זה על רגל אחת. יש עוד שפע דיונים ברוח זו באתר, נדמה לי שבדפים על איך לא להכריח ילדים. אולי מישהו יתן פה קישור.

להפתעתי,
כשנשבר לי מהפירוריות,
התחלתי להקפיד לאכול (אני עם הילדים) במטבח (או לפעמים בחדר העבודה, אבל זה עם צלחת, במקום מסוים).
זה לא הרמטי, אבל המצב עכשיו הרבה יותר טוב! (הכל יחסי! הבית שלי לא נראה יותר טוב מהבית של רותי, לדעתי גרוע יותר בהרבה /-: ).

אין לי שום בעיה עם להגביל ולהגיד מה לא נעים לי. הבעיה שלי היא עם להגיד מה החוקים בבית הזה כשבעצם אין חוקים..
גם לי קשה לוותר על לאכול רק על יד השולחן (וזה החוק הראשון בביתנו מאז אתמול). הבעיה היא לא להנחיל את ההרגלים שלי אלא למצוא אותם...

קשה להגיד להן לא לזרוק את המעיל על הרצפה כששלי מושלך שתי מטר משם...

אהה...
טוב, במקרה שלי: בחלק מהדברים הרפיתי וזהו. למשל, ידעתי שאם אני לא מסדרת איתה מגיל 0 את הצעצועים במקום, היא תלמד להשאיר בלגן. ואכן זה מה שהיא למדה. אבל פשוט לא היה לי כוח לסדר כל ערב איתה או אפילו בלעדיה, וויתרתי מראש. לא נורא, כמוני, היא תהפוך לילדה מסודרת בגיל ההתבגרות (אני כבר רואה סימנים). נו, אז מה.
יש דברים שלימדתי את עצמי כדי שהיא גם תלמד.
תזרמי עם מה שבא לך!
ואולי הכי חשוב: אני עצמי נהנית מניקוי וסידור הבית, הכלים וכו'. לכן בתי ואני הפכנו את זה למשחקים, והיא עוזרת יותר ויותר.
לפי מה שקלטתי ממך - את סובלת מהניקוי.
אז או שלא תנקי ותחיי עם זה.
או שתמצאי עוזרת.
או שתלמדי את עצמך ליהנות מזה ולשתף את הבנות במשחק!
ממליצה לך לצפות במרי פופינס לפני ההחלטה (just a spoonfull of sugar makes the medicine go down)

ברור שזה קודם כל לשנות את ההרגלים שלנו.
זה כמו שאני חייתי לי בבלגן שלי שנים, ולא היה אכפת לי, אבל שותפה מבלגנת? זה מעצבן! אז עכשיו יש לי שני שותפים קטנים ומעצבנים, שמתנהגים בול כמוני. יאק.

אצלנו זה לסדר את המיטות. כשהייתי ילדה הוריי לא סידרו את שלהם אבל כעסו כשאני לא סידרתי את שלי. היום אני כל כך מבינה אותם:-)

אצלנו מאז הלידה האחרונה חל שדרוג. הגדולים נעשו יותר מעורבים בניקוי בישול וכו'(גם כי אין ברירה וגם כי הם מסוגלים אז למה לא וגם...) היום הם אפו עוגיות ושטפו כלים, ואני הרגשתי אמא למופת.

יו! חבצלת! איזה כיף לשמוע ממך גם על רגעי הנחת!

אני אוהבת את הדף הזה.
למה? כי אני אוהבת נקיון וסדר. אוהבת מאד!

רציתי לאמר לכל בעלות הבתים המבולגנים שהסוד לנקיון וסדר הוא בכלל לא סוד. בעצם זה נורא פשוט. הענין הוא לנקות פעם אחת ואחר כך לשמור על זה. אני מנקה את כל הבית כל יום.
בטח תגידו וואו, איזו משוגעת אבל זה ממש לא ככה. כי אני דואגת לשים במקום כל דבר אחרי שאני משתמשת בו, מה שלוקח לי שניה בדיוק. והכל מסודר ואז אין בעיה לנקות, פשוט עוברים עם סמרטוט אבק ובצ'יק הכל נראה מבריק. הילדים יודעים שבחדר הצעצועים מותר לשחק במה שרוצים אבל אם רוצים לשנות משחק אז בצ'יק צ'ק מכניסים את המשחק המשומש לקופסא ואז אפשר לפתוח משחק חדש. קלי קלות.
במטבח אני מנקה תוך כדי בישול וככה לא נערמים כלים ויש לי חוק שאני לא הולכת לישון עם מטבח מבולגן ואני דואגת שהמטבח יהיה מסודר ונקי לפני שאני הולכת לישון. לא קשה (גם לא כיף) ולוקח מקסימום 10 דק'.
שירותים: כנ"ל.
כביסה: יש לי שני סלים לכביסה כהה ולבהירה. הם בגודל של מכונה אחת. כשאחד הסלים מתמלא אני עושה מכונה. אם מקפלים מייד כשהמייבש מסיים לעבוד אז אין קמטים בבגדים והכביסה חמימה ונעימה וזה לוקח שתי דקות. רק חשוב לשים אחר כך מייד בארון.
ריצפה. לשאוב הרבה ילדים אוהבים והם יכולים לעזור. אני שואבת את הבית כל יום (רק את השטחים הפנויים) ופעם בשבוע מזיזים רהיטים. עם בלטות זה יותר קל. פעם ביום להעביר סמרטוט לח על הריצפה (טיטוא רטוב) וכל יום לנקות טוב את הריצפה במקלחות ובמטבח ופעם בשבוע שטיפה יסודית. קלי קלות.
לא לאגור ניירות מיותרים.
לא לדחות לאחר כך ומחר כך.

כשמתחילים רואים שזה בעצם נורא פשוט.

כיף אדיר לקום בבוקר לבית נקי או לחזור הביתה לבית נקי ומסודר.
שווה את המאמץ.

לא לדחות לאחר כך ומחר כך. זה המקום בו אני נופלת.
וחוץ מזה יש ים תירוצים - למשל אם מבשלים עם שני ילדים שדורשים תשומת לב - אין אפשרות (לפחות תיאורטית) לרחוץ את הכלים תוך כדי (ככה הייתי מבשלת פעם).

ובלי קשר - אתמול נשבר לי מהעוזרת. כמה אפשר?
היא שמה את כל מה שהיא מוצאת שכמה שקיות/סלסלות/ערמות - בלי שום מיון. לפחות אילו זו היתה ערמה אחת של מה שהיא לא יודעת איפה לסדר!
לפני כמה ימים מצאנו שקית של כובעים, שהיתה ככה כנראה כמה שבועות, ולא היה לנו מושג.
השבוע מצאתי גם את הסיר לחץ עם שסתום שבור! את לא יכולה להגיד שנפל ונשבר??? למה להסתיר? (זו לא פעם ראשונה שמשהו נשבר לה והיא מסתירה אותו היטב. אני יודעת שקורה שדברים נשברים ואני שונאת שמשקרים לי!).
אין לי מושג איפה היא שמה (לפני כחודש) את הצבעים של הילדים - היו שתי חבילות מפוזרות בחדר העבודה.
היא שמה בארונות כלים רטובים - הכל כדי לא להשאיר דברים על השיש (ל"מראה פנוי/נקי"). ניסיתם לאכול גרנולה בצלחת רטובה? (וזה לא שאני מקבלת בתמורה שיש מבריק).
וזה ממשיך וממשיך.....
הבעיה - כל הישוב מנוקה ע"י המנקה שלי, גיסותיה, ושכנותיה. בכלל לא ברור כמה קל יהיה למצוא מישהו אחר.

מה, אני לא היחידה שסובלת מבית מבולגן ומשאריות פתיתים מתחת לספה בסלון?
אכן דף נהדר. אצלנו הם עוד קטנים מכדי לעזור (שנה ורבע זה עוד קצת, לא?) ומאז שאני בבית אין לי זערה - זה לא ענין עקרוני כמובן אלא שהעוזר שלנו כל פעם שבר משהו ומעבר לכך לנטע יש כנראה איזה עסק מגלגול קודם עם שחורים, היא פשוט בוכה בהיסטריה כל פעם שהיא רואה מישהו שחור וכמובן שכל מפגש עם העוזר היה מאד בעייתי אז נפרדנו לשלום, קיויתי שיהיה לי זמן לנקות (???) ולא נמצא המחליף האידאלי. תקופה ארוכה שטפתי כל יום אבל עכשיו אני שואבת את הבית (המצאה מעולה!) פעמיים בשבוע לפחות ושוטפת רק פעם. הבעיה שחלונות וכד', הדברים הרציניים, אני פשוט לא עושה ובקרוב הם יהיו אטומים לגמרי (מקוה שיספיקו להאטם עד המלחמה)

אני בעיקרון ממש לא אוהבת "עוזרת בית".
אני אוהבת לנקות את הבית שלי בעצמי.
אבל אתם יודעים "מה סופו של כל בלון" אה סליחה "עיקרון", נכון?
(למי שלא קרא את "מעשה בחמישה בלונים" אז סופו - להתפוצץ).
לכן בשמירת ההריון שלי כבר לא היתה ברירה, ואחרי נסיונות נוראים ואיומים עם כל מיני הגענו למנוחה ולנחלה עם בחור ניגרי מקסים, שני מטר גובה ולומד מחשבים (יצא שכבר כמה פעמים הוא גם עזר לי עם המחשב...).
לבכורה שלי אין בעיה עם צבעים של אנשים, היא מאוד אוהבת אותו, ומה שהכי מלהיב אותה זה שהיא מנסה לדבר איתו אנגלית, וגם לעזור לו לנקות. לינוקא אין שום בעיה כי אין לו סיבה להבחין בין אנשים על בסיס צבע או שפה, ואת ק. הוא מכיר כמעט מיום היוולדו (למעשה, הוא נולד ביום הניקוי, אחרי שק. כבר הלך, אז הוא פגש אותו בגיל שבוע).

ק. מנקה אפילו יותר טוב ממני.
אין, אין עוזרות כאלה. והוא גם מוכיח את הטענה, שגם בשביל להיות עוזרת בית צריך אינטליגנציה. ולו יש, בשפע.
לא שבר פה כלום. כן תיקן כמה דברים.
מנקה יסודי, פרפקציוניסט יותר ממני (יש כזה דבר?), שיטתי, חרוץ, זריז, נחמד, דייקן, ישר וכיף לפטפט איתו (אני בבית, גם כן עושה דברים בזמן שהוא מנקה - מקפלת כביסה, מחליפה כלי מיטה, מטפלת בילדים, ועוד). בחיים לא שמעתי על מנקה כזה. והנה יש לי. עכשיו הוא בא פעם בשבועיים, ונעים בבית.
אגב חינוך ביתי - אני בהחלט מעודדת את בתי לעזור בניקוי (היוזמה שלה, ואני מעודדת), ומובן שאנחנו גם מסדרים את החדר שלה וגם בבית לפני שהוא בא, עד כמה שאפשר. וגם העובדה שאני לא יושבת פה ומתבטלת בזמן שהוא מנקה שולחת לבתי מסר ברור: ק. עוזר לנו, בתקופה שקשה לנו לעשות דברים בעצמנו, אבל הוא לא "משרת" של אף אחד והיחס אליו הוא כמו אל חבר.
זה דבר שמאוד חשוב לי, כי בין השאר הסלידה שלי מ"עוזרת בית" היא מהמצב של "בעלת בית" ו"משרתים".
גילה, רק חבל שאיפה שאת גרה רחוק מדי בשבילו.

נכון. באמת חבל.

בקי,
רק מלקרוא את התיאור הנמרץ התעייפתי..

איזה יופי! אני בטוחה שאפשר לאסוף קובץ יפה של חוכמות עמוקות של עוזרות בית. אני אתרום אחת מהעוזרת של חמותי: "מי שלא מנקה, לא שובר."

ומי ציטט פעם את העוזרת - "הידיים מנקות, לא החומרים"?

הנימה של הדף הפכה קלילה ואני לא בטוחה שמתאים להכביד. ובכל זאת, לא כל יום מוצאים את הזמן לרשום כמעט בשידור חי משהו באתר.
בקי, היום הבת שלי נגנה בשליש, בקסילופון, ובדרבוקה שבארגז המוסיקה, יחד עם קלטת. ואח"כ נגשה לשחק בקופה הרושמת. התכופפתי לאסוף את כלי הנגינה המפוזרים ונזכרתי בתאור שלך, על הילדים שלך שמשחקים במשחק אחד ואח"כ לפני שמחליפים משחק שמים במקום את המשחק הקודם. ועצרתי. לא סידרתי את כלי הנגינה. את הצורך הזה לנהל כל הזמן. שהכל יהיה מסודר וכמו שאני אוהבת. אולי הכלים ישמשו אותה מאוחר יותר?אולי היא לא תגע בהם ביחד בכלל אבל נהנת לראות את הדרבוקה, או להסתכל דרך הממברנה שלה ולראות את כל הבית בצבע אחר? המשפט היחידי שעולה לי לראש זה "זה לא נורא" לא נורא אם המציאות שלנו היא לא התממשות החלום של חיינו. אלו הם חיינו. תסתכלי לעצמך על חייך. אם משהו לא נראה לך. כשאני הייתי מאוד עסוקה בלסדר אותם את הצעצועים, הבית, החיים, לא היה לי זמן להסתכל עליהם הצעצועים הבית החיים, וכמעט שלא חוותי אותם. תמיד הייתי עסוקה בלעשות משהו, בלסדר משהו, יצא שלא הספקתי להיות.
למשל, היום לפח יש ריח ממש לא משהו. אז חשבתי, אנקה רק את הפח. ואז ידעתי שאם אני אתחיל לנקות, יצוצו עוד ועוד משימות חשובות לביצוע ומה שאני רוצה באמת לעשות, אני לא אגיע אליו. וזה יהיה הפסד של כייף, אחד קטן, אבל שווה ליום.

נו, באמת. קצת מוגזם להניח שאם לבקי חשובים הסדר והנקיון והם גורמים לה הנאה מרובה במה, שמבחינתה, הוא מאמץ קטן, אין לה זמן לחוות את החיים, להיות.

אבל יופי ש"שפת אילמים" גילתה משהו שיעשה את החיים שלה נעימים יותר.

שפת אילמים

באמת שלא ירדתי לסוף דעתך.
אני לא מסתובבת כל היום עם סמרטוט בבית. אני מרגישה שיש לי שפע של זמן עם ילדי.
אני סיפרתי איך סדר ונקיון יכולים להפוך לחלק מתרבות החיים בבית. אני לא מסדרת אחרי ילדי (קצת בערב אחרי שהם הולכים לישון) הם מסדרים. הדוגמא שנתת על ביתך מצויינת. אצלנו הבנים היו מחזירים את כלי הנגינה למגירה (יש לנו המון מגירות שקופות בחדר המשחקים) ופונים לשחק במשהו חדש, אם הם היו מעוניינים בטמבור הם היו מוציאים אותו ומשתמשים בו.
צריך לעשות הבדל גדול בין בית ל"בית מרקחת" בית הוא לא סטרילי ובטח לא בית שגרים בו ילדים.
אני מאמינה שסדר נותן לי חופש. אני לא מוטרדת שהפח שלי מסריח, או שהכביסה שלי לא מקופלת או ש"מה יקרה אם מישהו ידפוק בדלת" אני רגועה.
אני מרגישה שליכלוך, בלאגן ואבק בבית מפריעים לזרימה האנרגטית החיובית. סדר מביא נינוחות ושלווה אבל רק בתנאי שהוא נעשה בנינוחות ושלווה כמו במקרה שלנו.
מי שיש לו כסף מוזמן לשלם בעד השרות. אני פשוט מרגישה בנוח לנקות בעצמי. (מה גם שאצלנו בארה"ב שירות ניקיון עולה המון המון כסף שממש לא משתלם לי. בישראל זה שירות הרבה יותר זול)

תגידו - זו רק אני שבכל פעם שאני רואה את שם הדף, קוראת "איך מניקים בחינוך הביתי"?

לא, את לא היחידה...