כניסה לגן בגיל 4

[מונו_לוגית*]

ואת תגידי שאת צריכה לקנות משהו ותלכי
איזה יופי.
עצתי - גם אם הוא חוזר בו תדבקי בתוכנית. זכרי שהפרידה עצמה היא חלק משמעותי מהקושי (גם שלך..). תני לו את הזמן להתגבר על הקושי הזה ואז תחזרי (ז"א לא תוך כדי בכי, אלא, בתקווה, כשיהיה כבר אחרי זה - עסוק במשהו). כך יכול להתחיל להבנות לו זכרון חיובי של בגרות ושל כיף בגן גם לבד.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אז זהו, שאני שואלת את עצמי במה זה נבדל מגישת המיינסטרים שמאפשרת ללכת ולהשאיר אותו בוכה
זה תלוי בסיטואציה. לי ממש אין בעיה להשאיר ילדה בוכה אם אני יודעת שדקה אחר כך היא תהיה בסדר, כי אני יודעת שקשה לה עם מעברים וקשה לה להיפרד. בינתיים עוד לא השארתי בוכה בבוקר ודווקא יש שם ילדים שבוכים בבוקר בגן, גם אם זו לא שנה ראשונה שלהם, קשה להם להיפרד וקשה להם הבוקר והמעבר. מה שמשנה בעייני הוא שיש אמון עם מי שמטפל. אני מניחה שלאמא שלך את יכולה להעביר אותו בוכה לפעמים. אם יש אמון ויודעים שהילד מכיר את הגננת (לא שבוע, שנה או שנתיים) ואם יודעים שהיא תכיל ולא תגיד "תפסיק לבכות" או תכעס על הבכי, אז אני לא מבינה מה הבעיה, גם אם קשה לי עם זה, הרי שלפחות בשכל אני יודעת שזה בסדר (כרגע זה עוד לא בסדר, גן חדש ואני נשארת מספיק זמן בבקרים).
מסכימה מאד עם מה שמונו לוגית הציעה.
ועוד משהו, ילד בגיל הזה הוא לא תינוק. בעיני יש חוויה של הצלחה גם בזה שהוא מצליח להסתדר ולהתגבר וטוב לו גם כשאת אינך, ועד עכשיו לא התאפשר לו לחוות את זה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

תודה לכולן על העצות הנבונות @}

עדכון מהיר מהבוקר לפני שאני שוקעת בים של עבודה:
הכנתי אותו בערב וגם הבוקר שיישאר לבד חצי שעה בהשגחה, שאני אחזור וכולי. בבוקר יילל קצת כשיצאנו מהבית, אבל הייתי נחושה ופשוט לקחתי אותו על הידיים החוצה. בעגלה קיטר "אני רוצה גן אחר". אמרתי לו שחיפשתי בהמון גנים ומצאתי את הגן הזה, והוא הגן הכי נחמד בעיניי (זה אחרי שאתמול בערב אמר "הגן שלי נחמד").

נכנסנו, הוא עבר ישר לזרועות מנהלת הגן, אני נתתי נשיקה חפוזה ויצאתי. לא היה שום בכי. דיווחו לי בסמ"ס שהוא יושב ועושה פאזל ולא בוכה. חזרתי על הדקה, הוא חיכה לי, מאוד שמח וכולם החמיאו לו.
נשארנו עוד קצת כי היתה א. בוקר ומפגש, אח"כ סבתא החליפה אותי (בניגוד לעצת נועה דווקא חשבתי שעדיף לשמור על סדר היום של הגן ושהוא יהיה נוכח).
מחר ניפרד לשעה...
אני חושבת שחל בימים האחרונים שינוי מנטלי ורגשי בנושא הזה, גם אצלו וגם אצלי.

[אילה_א*]

חשבתי על שיחתנו
ואפשר לומר לו שזה אמיץ להשאר בגן לבד
אומץ זה תכונה חיובית ולא קשורה למצב המשפחתי שעומד להשתנות
וכל זה
כל הכבוד לך אתה אמיץ מאוד ממש גיבור

[לי_אורה*]

ואפשר לומר לו שזה אמיץ להשאר בגן לבד
זה עלול להעביר את המסר שיש איזו סכנה בגן, שהגן הוא מצב מפחיד שיש להתגבר עליו באומץ. אולי עדיף: אני מאוד מעריכה את הבגרות שלך.

וחוץ מזה, נראה לי שכדאי להדגיש את הכיף. כלומר, לשאול אותו איך היה בגן, ומאוד להתפעל מכל הפעילויות: ואוו!!! נשמע ממש כיף! איזה כיף לך שעשית כך וכך בגן! מעניין מה תעשה מחר!
ואם מדובר בציור שהוא צייר והוא מראה לך, אפשר להתפעל: ואוו, איזה ציור יפה! בטח גם מחר תצייר ציור ואשמח מאוד אם תראה לי!
וכמובן, מייד לתלות את הציור המהולל שצייר בגן על המקרר או במקום אחר.

וגם, חשוב מאוד וקראתי שאת כבר התחלת לעשות זאת - ליזום מפגשים אחה"צ עם ילד או עם ילדה מהגן, כאלה שיש ביניהם כימיה או עניין משותף. וכמובן, שגרים קרוב ככל האפשר.

ומזל טוב! (קראתי את הדף הזה, ועכשיו זו הודעה מרוכזת ) לי יש בת אחת, אבל מניסיון של אימהות לשניים, יש לעתים נסיגות בכל מיני מישורים, כולל בגן. כלומר, זה יכול להיראות לו מוזר ומאיים שאימא יושבת בבית עם התינוק ושהוא צריך ללכת לגן. מאחלת לו ולך הצלחה במעבר הזה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

זה יכול להיראות לו מוזר ומאיים שאימא יושבת בבית עם התינוק ושהוא צריך ללכת לגן
האמת - גם לי זה בעיקר נראה לי לא יעיל עבורי. אבל מה שמתאים כרגע למוצקו זה גן.

[מיצי_החתולה*]

אני חושבת שחל בימים האחרונים שינוי מנטלי ורגשי בנושא הזה, גם אצלו וגם אצלי. פה קבור הכלב, לדעתי. גם אצלנו בכור התחיל להישאר ברגע שהתחולל אצלי איזה סוויץ' במוח.
איזה יופי! מחזיקה אצבעות שימשיך ככה.

[אילה_א*]

בשיחת הטלפון הצעתי בוגר בגרות וכו אבל חשבנו שזה לא מתאים עכשיו כי עוד רגע הוא גם הופך לאח בכור

[סאלוש*]

תודה (-:

אתם עדיין בבית?

[פלוני_אלמונית*]

תכף האתר נסגר לשבועיים ואולי דבריי ירדו לטמיון. אולי. לא נורא.
קראתי את הדף שלך בסקרנות רבה. מאוד מאוד שמחתי עם הסוף הטוב בעיקר בשבילכם וקצת בשבילי...
יכול להיות שפשוט עכשיו היא בגיל יותר מתאים וכשהתחלת זה היה עוד טיפה מוקדם מידי.
אני לגמרי מסכימה איתך שאחד החסרונות הגדולים של חינוך ביתי הוא ההצמדות לדמות אחת על כל שגעונותיה ויתרונותיה- יותר מידי חד גוני ודמות האם (לרוב) נהיית מרכזית מידי.
כמו כן חסרון שני הוא הקושי לספק חברה למרות שיש מי שכתב פה נכון- כמה חברה כבר אדם צריך שיהיה. מי אמר שהמודל הנכון הוא קבוצה.
אבל- בתור היותנו יצור דומה לקוף, כניראה שקהילה זה איזה צורך פנימי.
נדמה לי שמודל השבט באפריקה הוא הוא האדיאל (כמה חבל שלא יישים)

אני בגדול מעדיפה את החינוך הביתי על הגנים וכמובן בתי הספר במודל הרווח.
אך בשל היותי פרודה טריה, אני לא מאמינה שאוכל ושזה יהיה נכון להחזיק במצב הנוכחי לאורך שנים.
מה שמוביל אותי למחשבה: כן לשלוח את ילדיי שנה הבאה לאיזו מסגרת ולצאת לעבוד.

אני מאמינה שכשילד לא בוכה והוא בגיל שמבין את מושג הזמן , כך שהוא נפרד בשימחה מתוך ידיעה שבעוד כמה שעות ניפגש שוב ונחמד קצת להיפרד- או אז מבחינתי הילד בשל מוכן וניתן "לשחרר"

בכל מקרה לא נראה לי נכון להיפרד מילד לפני גיל 3-4

אני לא אפתח פה את דעתי בסוגיית הבכי בפרידה בבוקר ובפגישה בצהריים (זה יהיה ארוך)-
החששות שלי הם:

• מהדברים הקטנים שהם צריכים "לבלוע" בגן ולקבל כי אין להם ברירה וידיעה שיש אפשרות אחרת.
• השתלבות חברתית לא טובה- כי אז, מי צריך גן?? שיישארו בביתם-מבצרם .
• חוסר היכולת שלהם וחוסר הידע שלהם לבטא מצוקות (אני רואה עכשיו את ביתי שהיא כמעט בת 4 איך

היא מעוותת עובדות שקרו לפני 5 דקות ומבינה שאי אפשר לסמוך עליהם מהפן הדווחי).

שלב בית הספר אצלי יהיה ככל הנראה מורכב מאוד ואינשאללה עד אז יהיה בי"ס אלטרנטיבי באיזור טבעון- עמק יזרעאל.
שנה נעימה לכולכם. @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

זו אני פה למעלה (-:

[עינת_גל*]

החלטתי לצאת מהמסתור ולכתוב. הזכרת לי את הימים הראשונים שלנו בגן, לפני שנה, וכמה זה היה מעייף. אז פשוט מזדהה...השנה איתי כבר יודע להגיד שהוא מאד אוהב את הגן ורוצה ללכת, אבל הוא לא אוהב להיפרד. זה עוזר לי לקבל את הקושי שלו.
לא משנה שזו בדיחה, שאף ילד בן שנתיים לא יחלום לגעת בו, כי הם הרי לא מרביצים למי שגדול מהם בעליל. אני לא בטוחה שזו בדיחה. הבוקר הבן שלי אמר לי שהוא מקווה שאחד הילדים החדשים לא יבוא לגן כי הוא אומר כל הזמן שהוא אריה וזה מפחיד. אני לא חושבת שזה שהילד הזה קטן ממנו בהרבה בכלל רלוונטי עבורו.
אני מסכימה עם לי אורה. גם אני הייתי נזהרת עם המחמאות (כל הכבוד לך אתה אמיץ), זה נראה לי מלחיץ ובעייתי בעיקר בשלב שבו יש כל הזמן שינויים. היום הוא היה גיבור אבל מחר מותר לו להיות שוב "פחדן". לא חושבת שכדאי לתת לו הרגשה שהוא באיזה סוג של מבחן. טוב, אבל אני בכלל מפנטזת על לגדל ילדים בלי "כל הכבוד" (ולצערי לא מצליחה בכלל).
בהצלחה!

[סאלוש*]

אהלן נקודות,

אני לא חושבת שהיא היתה קטנה מדי. מתי? בגן הפרטי הראשון (גיל 4.5)? העירוני, שנה ראשונה (4.8 עד 5.6)?

בשני המקרים היא לא היתה קטנה מדי לדעתי. אני אומרת את זה בגלל סוג החוויות שהיא עברה והקשיים שהיא חוותה. בגלל הפרטים.

בפעם הראשונה היא פשוט פחדה מהגננת. לא התאים. היה צריך לקטוע את זה מהר, אני מצטערת שלא עשיתי את זה.

בשנה הראשונה בגן העירוני היה לה הרבה טוב וגם קשיים שנבעו מכמה דברים.
אחד מהם הוא באמת כמו שאומרים כל המיינסטרימים, "פיתוח כישורים חברתיים". אי אפשר להתחמק מזה, זה דבר שצריך מתישהו להתבצע, אם רוצים להשתלב בקבוצה. אולי בגיל גדול יותר זה יהיה קל יותר לפתח את זה, יתכן. אבל זה צריך לקרות מתישהו. זה לא קורה בבית, עם חברה שמבקרת, או עם בני דודים. זה לא קורה במפגש חינוך ביתי של כמה ילדים, מעטים, רגועים, שמשחקים ליד הוריהם (לפחות ממה שאני חויתי). אלו סיטואציות שצריך ללמוד. להיות בקבוצה עם ילדים שחלקם נחמדים מאוד וחלקם מאוד לא נחמדים. ללמוד לשחק משחקי כדור בקבוצה. משחקי קלפים עם ילדים (לא דומה למשחק עם מבוגרים!). ללמוד לתפקד בסיטואציות האלה של חבורת ילדים בחצר. זה פשוט דבר נרכש. וזה לוקח קצת זמן. לא שבוע, לא חודש. אני חושבת שזה לקח לסתיו את כל שנת הלימודים (שהיא כידוע 8 חודשים, ממש לא 12. זה לא כל השנה. נחמד בעיני). השנה הזו התחלפה הקבוצה (רובה). וסתיו התחילה על נקי, עם הרבה יותר בטחון וכישורים. ומרגישים את ההבדלים. כמו שאחת הגננות אמרה לי, בתחקור היומי שלי על איך היה, השנה סתיו במרכז החבורה. וזה לא משהו שאפשר היה לומר בשנה הקודמת. בשנה הקודמת היו כמה חברות. ועל האחרות, כמו שהיא אמרה, הן לא רצו לשחק איתה. השנה זה שונה. משחקת עם מספר הרבה יותר גדול של בנות.

האם היה אותו דבר השנה הזו, בלי השנה הקודמת "בכיס"? כשרק הגיל התקדם, והנסיון לא?
לא חושבת. כי עם הגיל עולה האנטלגנציה, ואולי הבטחון העצמי (לא בטוחה), אבל לא הלמידה הזו היום יומית, התרגול. זה לא קורה בבית.

כמה חברה כבר אדם צריך שיהיה. מי אמר שהמודל הנכון הוא קבוצה
לא רוצה להכנס לתיאוריות, אבל אפשר לראות על ילד כשהחברה שמספקים לו לא מספיקה. אם הוא אומר כל הזמן שהיא לא מספיקה, כנראה שהיא לא מספיקה.
למשל סתיו היתה משחקת עם ילדים אחרים מגיל שנה בערך. בטח שעם ילדים שהיא מכירה. בגיל שנה, זה הדהים אותי כמה שזה היה צעיר, חברה שלי היתה מגיעה עם בתה, בת אותו גיל, ושתינו הינו יושבות ומדברות המון זמן, והבנות היו משחקות יחד על השטיח, לידינו, אבל בעולם שלהן. בגיל שנתיים, אני חושבת, בכל אופן מאוד מוקדם, הן היו הולכות יחד לחדר (!) ומשאירות אותנו בסלון, המומות מאושר. לדון ילדה כזו לימים שלמים בבית בלי חברים, למשל בחורף גשום כשהחברים רחוקים ולנו אין אוטו זמין, זה היה ממש לא לטובתה, מגיל מסוים. על הבן שלי אני רואה טמפרמנט שונה, בינתיים. הוא הרבה פחות צריך חברה בגילו. אני מקוה שהוא יסכים להכנס לגן בגיל 3.8, בעוד שנה, שזה מה שאני מתכננת בשבילו. מקוה שהוא יהיה שמח שם. אני בטוח אשמח לצאת מהבית (-:

השתלבות חברתית לא טובה- כי אז, מי צריך גן?? שיישארו בביתם-מבצרם
יתכן שאז באמת לא צריך גן. אם ההשתלבות לא טובה, ואין תהליך שיפור, אולי זה לא טוב.
אחותי תמיד שנאה גנים וקייטנות. אני אהבתי בד"כ. אולי עדיף היה לה להשאר בבית ולחסוך את כל הסבל.

_אני רואה עכשיו את ביתי שהיא כמעט בת 4 איך
היא מעוותת עובדות שקרו לפני 5 דקות ומבינה שאי אפשר לסמוך עליהם מהפן הדווחי_
אבל את רואה עליה מה מצבה. גם הבת שלי לא מדווחת יותר מדי טוב. אבל רואים אם היא שמחה או עצובה. וזה בעיקר מה שחשוב, לא?

מה שלא חשבתי עליו פעם כשדחיתי ודחיתי את הכניסה לגן, היה עד כמה הסיפוק וההנאה שילד יכול לשאוב מהחברה בגן יכולים להיות גדולים. זו יכולה להיות ממש חגיגה. זה יכול להיות גם לא מוצלח, אני מסכימה, אבל אם זה מוצלח, זו ממש חגיגה. כשאנשים אמרו לי שהילד שלהם מת על הגן, רוצה ללכת לגן גם בשבת, לא האמנתי להם. היום אני יודעת שזה יתכן, יש ילדים שזה ממש כיף להם. עכשיו איזה חינוך הם מקבלים שם, זה נכון, זה אולי לא מושלם. אבל זה לא תמיד כל כך גרוע. ובעיקר אם זה לא הרבה שעות, אולי זה לא נורא (אני לא יודעת). אגב, נקודה נוספת, זה לא שכל יום הם עוברים שטיפת מוח של 5 שעות אצל הגננת. יש בגן די הרבה דברים שקורים, והגננת היא רק חלק מזה. יש גננת ויש סייעת. יש מנגנת. יש חצר ומשחקים עם הילדים. יש גננת משלימה יום או יומיים בשבוע, בגן עירוני, שזה אדם אחר עם תפיסות שונות. ככה שזה די מגוון.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

את יודעת, שבעיקר לאור כך שאנחנו באתר הספציפי שאנו נמצאות, וגם ספציפית לכם (המקרה האישי), זה מאוד משמח לשמוע שהילדה מאושרת ומצאה עצמה בגן.
אני מאוד מקווה שכך גם יהיה אצלי-
אני הייתי שמחה להישאר מחוץ למערכת מסיבות שונות-אבל נסיבות החיים כניראה לא מאפשרות.
אני תפילה שאצליח לראות את ילדיי משתלבים- פחות או יותר אחרת אהיה חסרת אונים לגמרי!!
תודה לך

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

גם אני הייתי נזהרת עם המחמאות (כל הכבוד לך אתה אמיץ), זה נראה לי מלחיץ ובעייתי בעיקר בשלב שבו יש כל הזמן שינויים. היום הוא היה גיבור אבל מחר מותר לו להיות שוב "פחדן". לא חושבת שכדאי לתת לו הרגשה שהוא באיזה סוג של מבחן.
טוב, עם המחמאות כבר מאוחר מדי בגן הציפו אותו ב"איזה בוגר" וכולי.

אבל היום למשל הוא לא התלהב להיפרד ובכה לרגע (בזרועות הגננת), ובכל זאת הלכתי משם. עם קצת רגשות אשם, אבל אמרתי לעצמי (כמה דברים שלמדתי מכן):
א. מותר לו גם לבכות - או להיות "פחדן"
ב. גם אם הוא חוזר בו תדבקי בתוכנית.

כי חלק גדול מהקושי הקודם היה באי-ודאות, גם שלי וגם שלו - משום מה כשישבתי איתו ברצף, כל הזמן חיפשתי רגע שהוא יהיה עסוק, כדי שאוכל להיפרד ממנו בחטף ובלי דרמות. זו לא שיטה טובה - היא עובדת אצלנו נהדר כשהוא בבית עם בייביסיטר מוכרת, אבל לא טובה כשהוא בסביבה חדשה עם פרסונות פחות מוכרות. הוודאות שבתוכנית המפורטת, איך בבוקר נבוא, ניפרד ואח"כ אמא תחזור, מאפשרת לצבור קצת יותר ביטחון.

הפעם נשאר שעה שלמה - עזר לה למרוח כריכים לילדים, וישב לאכול עם כולם. כשבאתי ישב אחרון בחדר האוכל עם הכוס שלו, וקשקש בשמחה עם הסייעת. נשארנו לקבלת שבת. בדרך החוצה הוא אומר לי "היה לי כייף להיות לבד".

אני חושבת להעביר בקרוב את הדיון מכאן ל פרידה מילד בגן או ל כניסה לגן בגיל 4 .

[סאלוש*]

גם אני לא יודעת מה אעשה אם אגיע למסקנה שהילדים שלי סובלים בכל מסגרת שהיא וזה לא מתאים להם בכלל.
לא היה מתאים לי להיות בבית כל השנים, לקחת על עצמי את כל משימת הלימוד כולה.

שיהיה בהצלחה (-:

[מונו_לוגית*]

היה לי כייף להיות לבד

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אז מה מצבנו? (לפני שאני מחליטה לאן להעביר את הדיון).

הוא לא התלהב להיפרד ובכה לרגע (בזרועות הגננת)
השלב הזה שתיארתי נמשך בדיוק יומיים. ביום השלישי הוא כבר נתן יד לגננת והלך אתה, בשמחה ובחיוך. כך גם בכל הימים שבאו לאחר מכן. לפני מספר ימים גם התחיל להישאר לישון שם צהריים (מה שמקשה עלי דווקא, למרות שמעירים אותו לאחר זמן קצוב, כי זה גורם לו ללכת למיטה בערב רק בסביבות עשר, ומשאיר לי זמן מאוד מועט לעצמי. אבל ידעתי שכך יהיה).
בקיצור, הילד שמח. שר את השירים, מדבר על ילד זה או אחר כעל "חבר שלי", מדבר בשמחה על הגננת והסייעות ובקיצור יופי טופי.

המסקנה שלי לגבי ניהול הפרידה דומה לדברים החכמים שנכתבו פה: ברגע שהוודאות היתה אצלי, ברגע שהצגתי לו תוכנית מוגמרת שהיתה מקובלת עלי, הוא קיבל אותה, שכן היה צריך כנראה שאחליט בשבילו ואתווה לו (כמו שהייתי נחושה שיהיה בבית גם אם היה נראה לי שזה "לא מספיק לו" מדי פעם). גם הלחץ שלי, בימים שישבתי לידו, להמתין לרגע שהוא מתעניין במשהו ואז לנסות לצאת, עבר אליו מן הסתם.

מי שצריך עדיין להסתגל זה הסבים, שעדיין מחפשים זמן איתו... שעות גנובות אחרי הצהריים. נשאר באמת מעט מאוד זמן יחסית. אני אוספת אותו כשאפשר, בין שלוש לארבע. בכוונת מכוון גם ביליתי איתו את רוב אחרי הצהריים בבית, רק שנינו, להתרגעות ועיבוד של הדברים.
כבר חטף שלשול... מעניין מאיפה מחלת גן ראשונה. הוא גם מסרב לעשות פיפי בגן, האיסטניס הקטן, למרות שהציעו לו לעשות בכל מיני מקומות, ושומר הכל לרגע שבאים לאסוף אותו. מקווה שזה יעבור עם הזמן.

אני עדיין לא לגמרי שלמה עם הפרש הגיל הגדול בינו לבין השאר - רוב החברים הרלוונטיים קטנים ממנו בשנה אם לא יותר.
התכנים הם תכנים "של קטנים", מה שדווקא לא מפריע לי, זה לא בדיוק ילד שצריך לדאוג לגבי התפתחותו השכלית או משהו, וממילא בבית הוא מגיע בעצמו למה שהוא רוצה, מבחינה זו. רכישת ביטחון בקבוצה היתה חשובה לי יותר, ומבחינה זו הגן עושה את העבודה. כן מפריע לי שכ"כ הרבה ילדים שם עדיין בשלב גבולי מבחינת ניהול תקשורת מורכבת, וגם שרובם עדיין בחיתולים (רק כחמישה מהם כבר גמולים). כמו רוקדת, אני די סנובית מהבחינה הזו, מה לעשות.

אמרתי לעצמי שאולי בעוד חצי שנה נעשה חושבים - הוא יהיה כבר בן ארבע ורבע, שאר הילדים יגדלו גם כן - ונראה אם עדיין נשאר הפער או שהוא פחות חשוב.
אבל אין כאן אלטרנטיבה לא-עירונית אחרת לגיל הזה (חוץ מהאנתרופוסופי שלשם לא רציתי להכניס מכל מיני סיבות, והדמוקרטי שהיה גדול עליו כמסגרת ראשונה, כנראה שארחרח שם לקראת השנה הבאה).

[מיצי_החתולה*]

איזה יופי לשמוע!

[רוקדת_לאור_ירח*]

איזה יופי, נשמע נחמד.
טוב לשמוע שאני סנובית בעניינים מסויימים (אין לך מושג, קצה קצהו ).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הוא גם מסרב לעשות פיפי בגן, האיסטניס הקטן, למרות שהציעו לו לעשות בכל מיני מקומות, ושומר הכל לרגע שבאים לאסוף אותו. מקווה שזה יעבור עם הזמן.
גם זה עבר לאחרונה. הוא מבקש פיפי ועושה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אז מה מצבנו?
שנה אחרי... מוצקו בן 4.8.
מהגן הקודם הוצאתי אותו בתחילת יולי (היתה לשנינו רווייה ממנו), ובילינו יחד את הקיץ בבית.

היום היה היום הראשון לגן החדש - גן עירוני לחצי יום. הבדל של שמים וארץ מבחינת ההסתגלות שלו למקום ולפרידה ממני.
הוא "נתן לי אישור" ללכת אפילו בלי שביקשתי, עוד בפגישת ההיכרות הקצרה לפני יומיים... וממש לא הזיזה לו הפרידה הבוקר, אמנם פרידה קצרה ל-45 דקות בלבד, אבל פרידה. לא היתה שום היצמדות לסינר שלי.
המסקנה שלי: לגן הקודם נכנס טיפה'לה מוקדם מדי, בגיל 3.8 היה כבר "כמעט בשל" אבל זו היתה דחיפה קצת חזקה מדי בשבילו. לו הייתי מתעלמת לגמרי מלו"ז שנת הגנים (טוב, חכמה בדיעבד), היה טוב להכניס אותו טיפה אחרי גיל 4. גם הגננת שם אמרה שרק בסביבות חנוכה (גיל 4.1) הוא התחיל להיפתח ולהשתתף יותר.

הרזולוציות שלי לשנת הגן הקרובה: להמשיך לתת מקום ראשון למשפחה. להתייחס לגן כאל "חוג ארוך" ולא הרבה יותר מזה. לנסות לתמרן מול הגננת - דיברתי אתה למשל על כך שימי שישי מוקדשים בד"כ לנסיעה של מוצקו לסבים. עיקמה את האף (הידעתם שיום שישי הוא יום מאוד חשוב?!) אבל הסכימה שאפשר "מדי פעם". מכאן זה כבר נתון לפרשנות

[רוקדת_לאור_ירח*]

גם אותי גירשו הבוקר מהגן. הילדה, כשכל ההורים האחרים עוד שם: "אמא את יכולה ללכת". טוב, השינוי היחיד בגן חוץ מכמה אביזרים חדשים ושעברו חודשיים והחול בארגז התמלא הוא שילד אחד עזב, לא נוסף אף ילד חדש.

אצלנו יום שישי הגן סגור, אבל לעומת זה אחרי שבשנה שעברה שמתי לב שכמה וכמה מהילדים רשומים ל 2-3-4 ימים בשבוע, השנה גם אנחנו על ארבעה ימים. היום באנו למרות שזה היום החופשי שלנו, אבל בשבוע הבא לא נבוא, אם יהיה לי קשה אז נשנה, אבל אני רוצה לנסות.
מאחר ואני מתכוונת גם לא מעט לעבוד דווקא בשעות אחה"צ והערב, זה נראה לי סידור לא רע בכלל שיהיה לנו בוקר שלנו, שלא לדבר על זה שהפוגה באמצע השבוע נראית לי דבר הכרחי אחרי שהיינו שנה אחת במתכונת של 5 ימים והרגשתי שזה יותר מדי.

[עולם_ומלואו*]

(הידעתם שיום שישי הוא יום מאוד חשוב?!)

(((((-: זה ה- א'-ב' של כל גן. זה היום ה-כ-י חשוב בשבוע. ימי הולדת ושבירת שגרה. כמעט כמו בבית....
ולא קשור לגן - אבל קשור לא'-ב'- אנחנו התחלנו כתה א היום.

[רוקדת_לאור_ירח*]

את מתכוונת היום שבו מלעיטים ממתקים שחלילה לא ירעבו (ילדי ישראל במקום 2-3 בעולם בעודף משקל) והמקום בו כולם צריכים להביא צעצועים מפלסטיק שעולים 5 ש"ח ונשברים תוך כמה דקות כדי שיהיה אפשר להביא מי הביא מה ואם אפשר תחרות אז עדיף?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תודה על הדף הזה.
מכיוון שאני בתוך רעש התחלתי ואין לי מושג לאן נגיע (הילדים שניהם בגן לראשונה!), אני מעדיפה רק לקרוא . עוד לא יכולה לבטא שום דבר. יום מסעיר לכל הדעות, עבר עלינו היום.
אשמח לשתף בהמשך.

[משתפת*]

גם ביתי ניכנסה לגן
היא בת 3.5
כל התנאים מושלמים לכאורה:
היא באותו מקום עם שני אחיה (חינוך בייתי בלי הורים)
26 ילדים (כולל שלושתם)
4 אנשי צוות (לכל הפחות)
מקום מקסים
גננים מקסימים (היו אצלנו בבית)
היא מכירה את כל הילדים מהקהילה

ו.....
היא צורחת בבוקר ולא רוצה להישאר בלעדינו

היום השארתי אותה על אף הצרחות.......
למישהו יש תובנות??

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בהצלחה לכולם @}

_היום השארתי אותה על אף הצרחות.......
למישהו יש תובנות??_
כן, לא להשאיר אותה צורחת, ובטח לא ביום הראשון.

[משתפת*]

ומתי להיפרד?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יש המון עצות בדף פרידה מילד בגן

אני הייתי עושה reset, מדברת עם הילדה, אומרת לה שאני מצטערת שהלכתי והיא בכתה, ומגבשת יחד איתה תוכנית הדרגתית לפרידה. אפשר להיעזר גם באחים הגדולים (למשל שבזמן הפרידה יחבקו אותה, או יחזיקו ידיים, או כל מה שהולך אצלם לפי טיב היחסים, ולפי הסכמתם).

[תזמורת_הים*]

26 ילדים זה המון בעיני, ו 4 אנשי צוות זה ממש מעט.
אני יודעת שזה סטנדרטי לגמרי בארץ. ועדיין, בעיני זה המון.
כך שלא הייתי קוראת לזה "תנאים מושלמים"...
אני בעד הסתגלות הדרגתית. מאד. (אני הייתי עם הבן שלי ב-קבוצת משחק שלנו כמה חודשים, עד שהוא נשאר לבד).

[עולם_ומלואו*]

את מתכוונת היום שבו מלעיטים ממתקים שחלילה לא ירעבו (ילדי ישראל במקום 2-3 בעולם בעודף משקל) והמקום בו כולם צריכים להביא צעצועים מפלסטיק שעולים 5 ש"ח ונשברים תוך כמה דקות כדי שיהיה אפשר להביא מי הביא מה ואם אפשר תחרות אז עדיף?

ברור
הוא שאמרתי. היום הכי חשוב בגן....
<זה היה באירוניה>
<עולם בטוחה שרוקדת הבינה אבל מוודאה ליתר בטחון>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לא הבנתן כלום! זה היום הכי חשוב בגן בגלל שיש קבלת שבת! עם אבא שבת ואמא שבת, והוריהם של המאושרים הנ"ל צריכים להביא בעצמם מצרכים לאפיית חלות.

כשהלכתי ל"יום הפתוח" להתרשם מהגן, היתה פעילות מיוחדת באותו יום שישי: הילדים הביאו פירות הדר ומסחטות והגננות נתנו להן לסחוט אותם למיץ.
כאילו, זו פעילות מיוחדת? יש ילדים שלא עושים את זה בבית? כי... מה?
(רק עכשיו נכנס אצלי לפרופורציות סדר פסח בבי"ס, יומיים לפני החג, אחה"צ, צריך להביא מצה ועלה חסה. למה בעצם? כי יש ילדי מעמד בינוני שלא חוגגים פסח בבית?)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כאילו, זו פעילות מיוחדת? יש ילדים שלא עושים את זה בבית? כי... מה?
אוי קרוטונית, אני עוד בתחילת הדרך ומנסה לשמור על חיוביות ופתיחות ולכן לא אוסיף. אבל קבלי הבנה מלאה ממני

לגבי 26 ילדים בגן, כפי שנכתב נדמה לי פה במעלה הדף או בדף אחר, יש כאלה (נראה לי שדווקא בגיל הגדול יותר -5) שדווקא יעדיפו את הגן הצפוף והמלא - זה פותח אפשרויות חברתיות, בחירה וכמובן "משפר" את ההמולה וכאמור יש ילדים שמרגישים דווקא בזה - נוח.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

איזה באסה שהאתר נסגר דווקא בימים הקריטיים האלה (אני יודעת, זה אתר חינוך ביתי, אבל מה לעשות שיש הורים שנאלצים ללכת להתפרנס...), בכל אופן יש מקום חילופי שבא לכם לתקשר בשבועיים הקרובים?

[תזמורת_הים*]

יש את באופן זמני

[משתפת*]

הילדה חזרה מאושרת
וביקשה בעקשנות ללכת מחר לגן!

אני מאמינה שיהיה לה שם טוב
הכי טוב שאני יכולה לתת לה

הפרשנות שאני נותנת לקטע של הפרידה במקרה שלנו היא:
אמא תחליטי בשבילי
תגידי לי שטוב בגן
אני רוצה להיות שם
תאשרי לי
אני רגילה להיות איתבם ורק איתכם עד היום
מהיום אני עוברת שלב
וכמו כל מעבר ושינוי
זה תהליך של גדילה
אני גדלה
פורסת כנפיים
אני מסוגלת לזה
רק צריכה את השיחרור מכם
למעט שעות ועם האחים שלי
כייף שם
אני נפגשת עם חברים שלי
שעד היום כשנפגשתי איתם
אתם הייתם בסביבה
ומהיום אתם סומכים עליי שאני מסוגלת ובשלה להיות בלעדיכם

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

למשתפת. וואלה, איזה כיף. שימשיך לכם ככה @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני נותנת עוד כמה ימים לתהליך, לפני שאתחיל לפלוט. אבל - האתר יצא לחופשה, כך שאצטרך להתאפק יותר משתכננתי ואולי זה לטובה (-:

[סאלוש*]

שלום לכם כולם,

חוזרת עם שיתופים מסיבוב שני (-: (למי שסקרנית לפואנטה - אז כמו שהבת שלי אומרת, so far so good)

הבן החמוד שלי בן 3.8. בדיוק שנה קודם מהסיפור הקודם עם ביתי.
הם נולדו באותו יום בשנה כמעט, ככה שהכל מקביל אצלם.
אחרי שהשנה הזו (בין 3.8 ל - 4.8) של ביתי היתה די משעממת בבית, והיא בערך מגיל 4 התחננה ללא הפסקה ל"עוד חברים, חברים בבוקר, חברים כל יום, חברים פעמיים ביום"... החלטתי שהשנה מנסים את הגן בגיל 3.8. גן עירוני ליד הבית, 35 ילדים (או קרוב לזה - עוד לא ברור). גננת שנראית אחלה אישה צעירה, אינטלגנטית, חמה, שאפשר לדבר איתה. לא זו שבחרתי אומנם, אבל גם כן נראית לעניין. אחרי ששקלתי את הגנים הפרטיים המתאימים לגיל הזה, לא בחרתי באפשרות הזו. הקבוצות שם גדולות מאוד, קרוב למה שבגן העירוני (או יותר!), וזה שיש יותר צוות לא נראה לי מספיק משכנע. גנים פרטיים קטנים יותר הם בגילאים מאוד משולבים - הרבה קטנים ומעט גדולים - שלילד מילולי וחכם כזה לא מושך אותי. גם ככה המשחקים הרגילים של הגיל הזה קצת קטנים עליו. מה גם שגן פרטי מסבך אותי מאוד מאוד, כי בד"כ אני בלי אוטו. זה אולי אפילו היה מצריך קניית אוטו ושינוי גדול בחיים.

בקיצור אמרתי לעצמי, ננסה גן עירוני. טוב - נפלא. לא טוב - עוד שנה בבית.

כמובן שהפעם אני כבר מנוסה בגנים עירוניים. מכירה את כל הנהלים ואת כל החבילה. זה take it or leave it כמו הרבה דברים בחיים. ביום הראשון נשארים עד 9 בגן ואז מסתלקים עד 10, ביום השני והלאה כבר ב - 8:30 כל ההורים מגורשים, צרחות או לא צרחות, עד 11:00. יום השלישי - "הלימודים בגן כסדרם". הפעם גם החלטתי שהנסיון הוא אמיתי. לא הולכים יומיים ועוזבים. אלא מנסים, נניח, חודש. משהו משמעותי שיאפשר לי לדעת אם הוא מצליח להתארגן שם או לא. לא משהו שרק מבטא את זה שלא קל להפרד מאמא. אלא ממש לבדוק איך הולך לו במסגרת, מעבר לעניין הפרידה.

קצת הקדמות על הבן החמוד - חברותי ככה-ככה. לא מחפש חברים יותר מדי. אם הם נמצאים, טוב. אם לא, אין שום בעיה. לא ביקש גן. כשסיפרתי לו שילך לגן, הגיב בשמחה. כי כבר מכיר את נוהל מאחותו. מילולי מאוד ואפשר לדבר איתו על הכל וגם לקבל דיווחים מפורטים, שזה טוב.

אוקיי, הגיע יום הראשון לגן. כבר קודם כמובן מודיע שהוא לא רוצה ללכת. אוקיי, הולכים. שם נצמד לאמא כמו כולם (כולל "שועלי הגנים הותיקים"), אבל לא בטירוף. יושב לידי ומשחק. הגיע זמן ללכת. קצת מו"מ, הראיתי לו על השיש את העוגה שתיכף יחלקו להם (כן כן מי היה מאמין שאני מבסוטה מהטריק הישן ביותר בספר, ובד"כ טריק שלא משמש אותי), והלכתי. חזרתי אחרי שעה, מצאתי ילד עם פנים עצובים. חיבוק חזק, ואז מתחילה השמחה. מספר לי בהתלהבות על העוגה. איך הגננת? חיוך על פניו. "נחמדה". איך היה בגן? "קצת לא כיף והרבה כיף". ועוד כהנה תיאורים חיוביים. רוצה ללכת מחר? לא. אין דבר, הולכים בכ"ז. המשכתי להסביר לו את כל העניינים ולמה הוא הולך לגן ולמה אמא צריכה לעזוב.

בוקר שני - היום. נכנסים לגן, משחקים קצת. הגיע הדד ליין - ההורים מגורשים. צרחות אימים! לא רוצה שאמא תלך. אני משתפת פעולה כמו אמא מאולפת טובה - מוסרת אותו לידי הגננת, תוך כדי שהוא צורח ומנסה להאחז בי, אומרת לו שאחזור בעוד שעתיים והולכת. התכוננתי לתסריט הזה כבר שבועות.
יוצאת החוצה בהלם, בדיכאון, לא מבינה איך עשיתי את זה. פעם שניה בחיי השארתי ילד צורח. (פעם ראשונה עם הבכורה בגיל שנתיים, ואח"כ ויתרתי). איך אני מפרה את האמון שלו בי. הוא צורח אלי ואני הולכת. ואיך יחזיק שם שעתיים וחצי. מחכה בחוץ, שומעת אותו צורח. אחרי שתי דקות של עינויים לכל הצדדים משתרר שקט, ואני הולכת הביתה, לא יודעת איפה לשים את עצמי.

איכשהו הצלחתי להחזיק מעמד שעתיים וחצי. מגיעה לאסוף אותו, הראשונה בתור ליד השער, פותחים ואני רואה את הסייעת, שואלת איך הוא היה? אומרת בסדר גמור! טוב, רץ אלי הבן שלי - ואני רואה ילד שמח! מרימה אותו בזרועותיי והוא מראה לי בהתלהבות את החצר, מספר שהיו בחצר, מספר לי סיפורים על הילד הזה ועל הילד ההוא. יש שני ילדים בשם עופר. בהמשך שאלתי אותו על כך שהוא בכה בבוקר, אז הוא אמר לי: "כן, אבל זה היה קצר מאוד". שאלתי אם היה יום ארוך בגן - "לא, קצר". האם שיחקת עם מישהו? "לא, אולי מחר אשחק עם שמוליק". כל היום שיחקתי איתו במסירות, הזנחתי את כל שאר המשימות, מחבקת, מנסה לבחון אותו, לראות סימנים לטראומה, למשהו שלילי מודחק, ולא מוצאת. שאלתי אם רוצה ללכת מחר לגן, אמר, לא. אחרי איזה חצי שעה הוא אומר לאחותו בטון שמח, שמחר, כשהוא ילך לגן, הוא ישחק עם שמוליק. אני יודעת שזה נשמע קצת מופרך אבל אני רואה עליו עוד שינויים! ממש מהיומיים של הגן. מדבר עברית עם אחותו שזה מדהים (בד"כ הם באנגלית ורוסית), שר שירים בעברית ששמע מאחותו, אבל פתאום תופס אומץ לשיר גם הוא, וכשחזר מהגן, הלך לעשות פיפי לבד בגינה. מה שעד היום עשה רק עם אבא, ואיתי נהנה להתפנק ולקבל שירות החזקה VIP... אז פתאום לבד. בהתלהבות.

בקיצור, משהו שם מסתדר לו טוב. למרות הפחד וחוסר הרצון להיות שם בלעדי, כנראה ש"עולם הילדים" הזה מושך אותו. שזה משמח מאוד. אני לא משלה את עצמי שהכל חיובי בגן, אני יודעת היום על הרבה שלילה שלא היתי מודעת אליה לפני כן, אבל אני יודעת שלפחות אפשרי שהמאזן הכולל יהיה חיובי (בלי להכנס כרגע לשיקולים ארוכי טווח). כך שאני מאוד מאוד שמחה. ומתרגשת.

[סאלוש*]

למשתפת, לגבי צרחות בבוקר.

אני חושבת שלעזוב ילד צורח זה לא טוב. ואם יש אפשרות להשאר איתה בגן ולחכות עד שתסכים להפרד ממך - זה נראה לי הכי טוב.
מכירה אמהות שנשארו חודש בגן בבקרים - נשמע לי נהדר, ואישית היתי שמחה לעשות את זה.
ואני לא קונה את כל הדיבורים על זה שזה קשה לאמא יותר מאשר לילד (למרות שהבוקר - לא מדברת על הפרידה - זה בטוח היה נכון במקרה שלנו, הוא חגג ואני סבלתי). ולא חושבת שרק בצורה אכזרית כזו אפשר להסתגל לגן.

אבל צריך לראות את התמונה כולה, אני חושבת. לשקול את האפשרויות.
ולנסות לראות על מה הצרחות. האם זה על הפרידה? או על עוד דברים?
ביומיים הראשונים זה יכול להיות רק על הפרידה. כי עוד אין משהו אחר.
אבל כמו שהיה עם ביתי (אם קראת את הסיפור בראש הדף), היא המשיכה לבכות עוד הרבה זמן. זה לא היה בגלל הפרידה. זה היה בגלל גננת לא מתאימה. וכשהוצאתי אותה מהגן, ושמתי בגן עירוני, הבעיה נפתרה. גננת שונה זה מה שהיה צריך.

אני חושבת שצריך להסתכל על הילד בשאר היום. ובמשך כמה ימים. מה מצבו? ולתת לבכות בבית עד כמה שאפשר. כלומר לא לדכא את הבכי בבית, לא בעזרת טלויזיה, או ממתקים, או סיפורים. לאפשר ולחבק ולתת לכל הבכי לצאת. כך יהיה קל יותר בגן. (זה מה שניסיתי היום לעשות, ללא הצלחה, כי לא היה לו שום בכי עצור).

אין משפט שנכון תמיד. ולפני ששמתי את ביתי בגן, וגלשתי כאן הרבה, גיבשתי לעצמי את הקונספט השולט כאן, שלעזוב ילד צורח, במקום שהוא לא רוצה להשאר בו, זה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות לילד. היום אני לא חושבת ככה. בטח שלא בכל מצב ולכל ילד, ובכל גיל (אנחנו מדברות על 3 וחצי, כן? גיל שמבינים. לפחות הבן שלי. לא שנה ולא שנתיים ואפילו לא 3). יש אלף פרמטרים שונים שצריך לשקול. ויכול להיות שהצרחות מעידות על בעיה ממש קשה בהפרדות, ויכול להיות (כמו אצלנו הבוקר לדעתי) שזה פשוט היה חוסר רצון להשאר, ורצון להשאיר אותי שם, ולא יותר מזה. לא טראומה ולא סבל. רק ניסיון נחוש וכן לשנות את המצב - נסיון שאני מעריכה מאוד - לא משהו חמור שקרה לו.

עוד משהו שחשבתי עליו. תמיד אומרים משפט ששנאתי מאוד - הבעיה היא עם האמא, אם אמא לא שלמה זה מקשה על הילד. ואפילו גננות אומרות שזו כל הבעיה. רק האמא היא הבעיה. אז כמובן שלא אנחנו כל הבעיה. ואם יש לנו בעיה, זה כי לדעתנו לילד יש בעיה. אבל אני רואה שגם אם זה נסיון - צריכים להיות שלמים עם הנסיון. שכן, מנסים. כמו שאני שלמה כרגע. ומקציבים מראש כמה זמן, פחות או יותר. ולא שכל דקה מתפרקים ליד הילד. כי אני חושבת שזה באמת מקשה עליו, מדאיג אותו - מה קורה לאמא.

[סאלוש*]

איזה קטע, משתפת, פיספסתי את הקטע שכתבת שהיא היתה מאושרת בגן.
מדליק, איזה כיף.

אז אולי זה יעזור למישהי אחרת.

[רוקדת_לאור_ירח*]

<עולם בטוחה שרוקדת הבינה אבל מוודאה ליתר בטחון>
רוקדת הבינה כבר בפעם הראשונה אבל הוסיפה ביאורים למתקשים...

[רוקדת_לאור_ירח*]

כאילו, זו פעילות מיוחדת? יש ילדים שלא עושים את זה בבית? כי... מה?
תתפלאי, את רוצה שאני אקח אותך לבתים שבהם הילדים לא עושים את זה? או כי בחיים לא סחטו שם מיץ , על דעת ההורים לא עולה לקנות משהו שלא בא מוכן בבקבוק, או כי המטבח מחוץ לתחום לילדים כי הם מפריעים ובדרך כלל שני הנ"ל.

[סאלוש*]

אחרי שבועיים אני יכולה לסכם שאפשר לומר שזה "סוף ההתחלה". הילד שמח ללכת לגן וחוזר שמח. מדבר על ילדים מהגן, שר שירים. בסה"כ הוא בכה פעמיים כשהשארתי אותו שם, ועוד בוקר אחד היה עצוב מאוד. אח"כ בכלל לא, שמח להשאר שם.

אני שמה לב לצדדים החיוביים והשליליים של החברות.
שלילי: אומר לאחותו: "מי שבוכה לא מקבל!" (פתח לשיחה ארוכה ומעניינת בנושא...).
חיובי: הגיעה חברה. לקחו דומינו, שיחקו בעצמם שני סיבובים בשיתוף פעולה שמעולם לא ראיתי כמותו, החזירו הכל לקופסה והחזירו למקום.

כך שמבחינתי הילד הולך לגן השנה, אלא אם כן יקרה משהו דרסטי. אני רואה שבגיל הזה הפער בסגנון החברתי (לא רוצה לומר "כישורים חברתיים" כי זה לא מדויק) בינו לבין הילדים האחרים שנמצאים "במסגרת" כבר שנים לא גדול בכלל. כל המחשבות החיוביות שהיו לי לגביו התבררו כדי נכונות. למשל, שבגלל שהוא ילד שני והוא לא רגיל להיות במרכז, זה יהיה לו קל יותר מלאחותו. וזה שהוא בסה"כ ילד שמח ונענה למה שקורה סביבו.

יום יום קמנו מוקדם מאוד כדי להגיע איתו מוקדם לגן, ושנוכל להשאר יחד בגן הרבה זמן, בד"כ 45 דקות. עד שכולם צריכים ללכת. הגננות כבר הבינו שאני שם כמעט עד הסוף (עד שחייבים ללכת) וקיבלו את זה. שיחקנו בנחת ולא לחצתי עליו לשחק עם ילדים אחרים. רק שיחקנו יחד באותם משחקים. כתבתי קטע על זה כאן מיום ליום הוא הכיר יותר את המשחקים ואת הסביבה הפיזית. בוקר אחד אחרי כמה דקות של משחק, ראיתי אותו מרים את הראש ומסתכל סביבו, לראות מי שם. איזה כיף.