לא יהיו לי עוד ילדים

לא יהיו לי עוד ילדים.

יש לי נסיך אחד, אהוב ומקסים ונפלא, ויש לי גם מחלה שהיא תורשתית מאד ונוראית, על אף שאני למזלי מגיעה לתפקוד כמעט נורמאלי לחלוטין בעזרת תרופות.
אם הייתי יודעת על הנגע הזה שמקנן בי לא הייתי עושה אפילו אותו.

הרופא המטפל שלי אמר לי בחוסר רגישות כלשהו שההחלטה שלי לא להביא עוד ילדים לעולם היא מוגזמת, כי יש "רק" סיכוי של כ20 אחוז שכל ילד שלי יהיה חולה. כלומר את הגן הפגום (שעוד לא מופה אבל ידוע שהוא שם) כולם ישאו, אבל "רק" אצל 20 אחוז תהיה התפרצות.
אבא שלי גם חולה. התרופות לא עוזרת לו כמו לי. הוא לא יודע שגם אני. אני לא חושבת שהוא מבין שזה מצב תורשתי.
וגם סבתא שלי. כבר המון שנים.

חוץ מבן זוגי, אמא שלי וכמה חברות קרובות מאד אף אחד לא יודע על המחלה.

בן זוגי מקבל באהבה את ההחלטה שלי, אבל אמר כמה פעמים שיקבל גם באהבה את ההחלטה ההפוכה.
הצעתי לו כמה פעמים להתגרש, מתוך האהבה הגדולה שלי אליו, כדי שיוכלו להיות לו עוד ילדים, ולנסיך לפחות אחים למחצה. הוא לא מוכן לשמוע מזה בכלל. אני שמחה על כך.

חברה טובה שלי בהריון, ואני לא תומכת ושמחה כמו שהייתי רוצה להיות. אני שמחה בשבילה כל כך, ובא לי לבכות עלי.

והכי גרוע-
כל מי שמסביר לי בנדיבות וטוב לב (מי אמר הנשמות הטובות ?) שהגיע הזמן לעשות עוד ילד.
כולל אנשים זרים (כלומר מהכרות עבודה מאד מאד שיטחית) והיום גם חמי וחמותי שהסבירו לי שהגיע הזמן לתת לנסיך אח או אחות קטנים.
מילא חמי וחמותי, אבל מה גורם לאשה זרה כמעט לגמרי להגיד לי שהגיע הזמן לעוד ילד? מה היא חושבת, שהרעיון לא עלה בדעתי? שלא ידעתי שאפשר?
מה היא כבר יודעת על החיים שלי? אותי אני מנסה ולא מצליחה? אולי עברתי שמונה הפלות ספונטניות בשנתיים האחרונות? אולי זוגי ואני עקרים, והנסיך מאומץ?
כמה חבטות בבטן אני צריכה לספוג במהלך היום יום?

אישה יקרה!
קודם כל, אני רוצה לחזק את ידייך, כי התמודדות עם המחלה לא קלה, מן הסתם. וגם ההחלטה שקבלת קשה מאוד.

האם חשבת על אופציה של PGD? נכון, שזה קשה, אבל כך את מקבלת סיכוי טוב ללדת תינוק בריא.
חברים שלנו, שגם נשאים של מחלה תורשתית, הלכו על פתרון קשה יותר (בעיני) והחליטו שהם לא רוצים הפריות, אלא בכל הריון מבצעים בשלב מוקדם דיקור סיסי שיליה ופועלים לפי המצב: אם העובר חולה, מבצעים הפלה, אם העובר בריא - ובכן, ממשיכים את ההריון.

אני לא באה להטיף, חו"ח, ובכל מקרה ההחלטה היא בידכם ומה שתחליטו - תבורכו!

תודה מטפחת ירוקה , אבל לצערי הגן הפגום ככל הנראה יעבור בכל מקרה לעובר, והשאלה היא רק אם תהיה התפרצות של המחלה. ובכל מקרה, הפגם לא מופה עדיין, כך שהטכנולוגיה לא קיימת לאיתורו.

כל הכבוד לך על החלטתך האחראית. לרופא שלך תגידי שאם מישהו היה משחק רולטה רוסית עם תוף של חמישה כדורים - איך הוא היה מרגיש עם זה? אז למה זה שונה לפני הלידה? יישר כוחך.

אני אמא לאחד. גם לי לא יהיו עוד ילדים. אני יודעת שצרת רבים לא ממש עוזרת. סתם משתפת.
למה את שומרת בסוד את מחלתך??

אשה יקרה , ההחלטה היא שלך ורק את יודעת מה טוב בשבילכם. אני באופן אישי הבאתי לעולם שני ילדים אחד בהפריה רגילה והשני מתרומת ביצית . במשפחתי עוד ילד שנולד כתוצאה מתרומת ביצית. כל הילדים הם ילדים שלנו לחלוטין בלי שום הבדלים. אני שמחה על שני ילדיי היתי מאוד רוצה עוד ילדים , אבל לצערי לא אוכל להביא יותר ילדים לעולם. מסיבות אחרות משלך.
מאחלת לך ולמשפחתך כל טוב בעולם. שימחי בבנך ובבעלך שאוהב אותך מאוד.

למה את שומרת בסוד את מחלתך??
הרבה סיבות, אבל העיקרית בהן היא שזה ישבור את ליבו של אבי האהוב אם הוא ידע שהוא "העביר" לי את זה. שגם אני סובלת כמוהו. ואני מכירה את דרך המחשבה שלו - אין סיכוי שהוא לא ירגיש שזו אשמתו.

ולגבי התערבות אנשים קרובים וזרים בחלקים האינטימיים ביותר של חיינו . זה אופיני מאוד לחברה הישראלית. פעם רופא אמר לי שאם מישהוא מרשה לעצמו להיכנס אליי לחיים ולמיטה ואומר שהגיע הזמן לעוד ילד. לענות לו שבנתיים אנחנו נהנים מסקס. במקום להיות מובכים להביך אותו בחזרה.
מחזקת את ידייך.

תרומת ביצית
חשבתי על זה. אבל את התרופות שאני לוקחת אי אפשר להמשיך לקחת בהריון ובהנקה, ואחרי שהגעתי סוף לאיזון תפקודי אני פשוט מפחדת להפסיק לקחת אותם.

אבל את התרופות שאני לוקחת אי אפשר להמשיך לקחת בהריון ובהנקה,
את בטוחה?
את בטוחה שאין תחליף שמותר לקחת בהריון והנקה?

את בטוחה?
כן.

לבי איתך, וכל הכבוד לך על ההחלטה האמיצה והאחראית!
לפעמים אין מנוס אלא להחליט החלטות כואבות.
ולנסיך המקסים שלך, ולבן הזוג האוהב שלך, מגיעה אם ורעיה שמצליחה לתפקד - בוודאי אף אחד מהם לא היה רוצה להעמיס עלייך ולסכן אותך בשום צורה בגלל הריון נוסף!
הריון והנקה הם עומס על הגוף, גם אם יש תרומת ביצית, וגם אם אפשר לעשות את זה עם תרופות. יותר חשוב לשמור עלייך בריאה ומתפקדת יחסית, כדי שתוכלי ליהנות בשלמות מהאושר שכבר ישנו, מאשר לרדוף אחר הקשת בענן.
כל הכבוד לך. את אשה חכמה ואוהבת,
ואני רק רוצה להגיד שאני מבינה אותך ואת הצער שלך על מה שהיה יכול להיות.

הרבה סיבות, אבל העיקרית בהן היא שזה ישבור את ליבו של אבי האהוב אם הוא ידע שהוא "העביר" לי את זה. שגם אני סובלת כמוהו. ואני מכירה את דרך המחשבה שלו - אין סיכוי שהוא לא ירגיש שזו אשמתו.
ולא שובר את ליבו שאין לך עוד ילדים?? והוא עוד חושב שאת יכולה ולא עושה עוד?
חשוב לך להגן עליו ולפגוע כל כך בך??
אני חלילה לא אומרת לפגוע. אבל שמירת סוד לפעמים פוגעת המון. את לנצח תקבלי תגובות מאנשים שבאמת רוצים את טובתך (גם אם חסרים טקט) וכמה שנים את חיה בסוד? כמה שנים עוד תחיי בסוד??
והיום גם חמי וחמותי שהסבירו לי שהגיע הזמן לתת לנסיך אח או אחות קטנים.
מה עם הפגיעה בחמך וחמותך??
אני שואלת לא כי אני חושבת שאת צריכה "לדאוג" לכולם. אלה ההפך. אני חושבת שמתי שהוא אבא שלך עלול לגלות את הסוד. בנתיים כלכך הרבה נפגעים ובעיקר את. ימשיכו לשאול אותך על ילדים. ותמשיכי להיפגע. וחבל.
אני מקווה שלא לחצתי. אם כן מחקי.
מרגישה מאוד "איתך" מרגישה שאכפת לי. ומאחלת לך הצלחה ובעיקר הרבה בריאות.
מאוד מזדהה איתך בהרגשה שיש חברה בהריון ושמחים עבורה ועצובים עבורינו.
אישית אני משתדלת לראות את האחד שכן פה. ולהודות עליו ולהיות מאושרת בקיומו.

אני שמחה בשבילה כל כך, ובא לי לבכות עלי
תודה מותק. אני לא מצפה שתתעלי על עצמך, מותר לך... ואני לא אכעס על כלום. את חברה נהדרת בכל מקרה.

והנסיך שלך פשוט עולה כפורח, שמתי לב בכל הפעמים שראיתי אותו לאחרונה.

מה עם אימוץ? אולי שווה להשתיק את כולם (רק הקרובים, כמובן) ב"אנחנו עקרים", כרתו לי את ה....., קשרו לי את ה..... משהו כזה. וללכת לאמץ?!
יש בטח מלא ילדים מקסימים בעולם שהיו שמחים לאבאואמא ואח גדול...

מבינה אותך.
לי לא יהיו יותר מילד אחד בגלל הגיל.
אני מאד שמחה במה שיש ובכל זאת הלב מאד מאד נצבט מדי פעם.
אפילו כאן באתר כשאני קוראת שיחות של הריוניות וכל מיני מזל טובים.
זה כואב ברמת התא.

לגבי ה"נשמות הטובות" . אני מתייחסת אליהם ואל הערותיהם כמו נייר לקמוס:
כשאני במצב רוח טוב- ההערות לא מזיזות לי. כשאני לא במיטבי- קשה לי עם ההערות ואז אני הולכת לבדוק מה שלומי ולמה לא טוב לי.

ואז אני הולכת לבדוק מה שלומי ולמה לא טוב לי.
אני מבינה על מה את מדברת. ואני יודעת מה לא טוב לי. אני רוצה עוד ילד כל כך שזה כואב.

מכירה מקרוב את נושא האימוץ - אצלנו במשפחה זה מאוד מאוד הצליח!
מה דעתך?

לבי איתך, וכל הכבוד לך על ההחלטה האמיצה והאחראית!
גם אני הוצאתי את עצמי ממעגל הילודה. גם לי יש מחלה שביומיום אני חיה איתה בשלום בעזרת תזונה, פעילות גופנית, דיקור ותרופות, ובהריון כלום לא עוזר והיא מתפרצת ובום. אני רואה נשים שהבכור שלהן בגיל של הצעירה שלי (שדי צעירה, למעשה), והן כבר בדרך לילד רביעי או כבר כמעט שם. מבחינת הנג'סת מהחברה שפר עלי מזלי ואני גרה בחו"ל, כאן (א) לא ממש מקובל לחקור למה מספר הילדים הקיים אצלך אינו תואם את המספר התקני ו(ב) הרבה מאוד משפחות כאן כוללות שני ילדים או אחד, וזהו.

_אני מאד שמחה במה שיש ובכל זאת הלב מאד מאד נצבט מדי פעם.
אפילו כאן באתר כשאני קוראת שיחות של הריוניות וכל מיני מזל טובים.
זה כואב ברמת התא._ כן. אני שמחה מאוד מאוד מאוד עם כל חברה שעוברת הריון קל ותקין ויולדת בזמן תינוק ענקי (דהיינו יותר מקילו), בריא ויונק. לא סותר את העובדה שאני גם עצובה בשבילי.

אולי שווה להשתיק את כולם (רק הקרובים, כמובן) ב"אנחנו עקרים", כרתו לי את ה....., קשרו לי את ה..... משהו כזה. וללכת לאמץ?!
גם אני בעד שתילת הנשמות הטובות במקום - בזמנו הייתי עונה "אנחנו בטיפולים" או שמספרת את האמת למי שלא ידע... זו היתה שתילה מספקת.
עד היום אנשים לא מתביישים לשאול למה יש רווח כ"כ גדול. אני עונה שלא תכננו שימות לנו ילד באמצע - זה משתיק את האנשים וההומור השחור עוזר לי להתמודד עם הסיטואציה הלא קלה (פתאום באמצע הרחוב, בוקס בבטן, זה באמת חסר התחשבות!)

אין לי באמת דברים חכמים להגיד, מבינה אותך מאוד ומאחלת לך שתמצאי משהו אחר ללדת ולגדל - אני בזמן ההמתנה הכפוי ילדתי וגידלתי עסק - עד היום הוא איתי ואני מאוד נהנית.

מישהי מכאן{{}}, אני קוראת וכואבת. כמה קשה. מאחלת לך הרבה שמחה בבן ובבעל. ונשמות הטובות, שנואות נפשי, אני מאחלת קצת רגישות וטיפה מחשבה )-:<
(גם לי לא יהיו יותר ילדים, מסיבות מסוג אחר לגמרי אמנם, וגם אני לא תמיד מאושרת מזה)

נו, התכוונתי ):<

מאחלת לך הרבה שמחה בבן ובבעל.

עד היום אנשים לא מתביישים לשאול למה יש רווח כ"כ גדול מענין לדעת, מה יכולה להיות התשובה שזה ששואל מצפה לה?
בדרך כלל רוח גדול בין הילדים לא מגיע מסיבות משמחות. הם באמת מצפים שאם יש שם סיפור של אובדן או טיפולים או גם וגם, את תשטחי אותו לפניהם? ולמה כשיש רווח קטן בין הילדים תמיד שמחים לשאול האם הצעיר התפנצ'ר?

<נימוס וטקט בסיסיים, או שגם את זה מוגזם לצפות?>

אני לא מכירה אותך וזאת רק הנחה , שאולי לא מונחת טוב:
לפעמים אנשים מטרידים אותנו במקום שבו אנחנו לא בטוחים בעצמנו ולא שלמים.
אולי בשביל אישה בגילך מצב של לא להיות בהריון ולהיות עם ילד אחד, הוא סוג של אובדן.

אני חושבת שטוב שאת פותחת את הלב ומישירה מבט אל הקונפליקט/דילמה/מצב/איך שתקראי לזה.
את תעסקי בזה ,כמה שתצטרכי לעסוק בזה .תלכי להתיעץ ,תלכי לטיפול והכי חשוב : תהיי עם המשפחה שלך ועם הבן זוג שלך ועם עצמך .
המטרה (אם הבנתי נכון):להיות לגמרי שלמה עם הדברים שאת מחליטה , בלי ששום דבר יזיז אותך .

אנחנו חברה שמחטטת בעיניני הפרט באופן גס.
אנחנו חברה שמאוד מקובל בה משפחות מרובות ילדים מכל מני סיבות.
אז מה?!
לפי דעתי כל אחד צריך לעשות חשבון טוב עם עצמו ורק עם עצמו לגבי הבאת עוד ילד לעולם.הרי זו האחריות הבלבדית של ההורים לטפל בילד הזה.
אף נשמה טובה שעובדת איתך /עומדת איתך בתור בבנק ..לא תרוץ לבתי חולים עם ילד במקומך.היא לא תצטרך לסבול יום אחרי יום בהריון כשהתרופות לא יכולות להנתן וההתפרציות איומות ויש ילד שישנו ,ברוך השם,וצריך לטפל בו.

כשמדברים בספרות המקצועית על התמודדות עם מחלה כרונית /חולי גנטי וכ' מדברים על התמודדיות עם דחק מסוגים שונים.תני לעצמך את המקום ברוחב יד לקבל כמה שיותר עזרה ותמיכה לעבור את מה שאת עוברת.

מאחלת לך הצלחה וכמובן: רק בריאות.

גם לי יש בן אחד יחיד ומיוחד. גם לי לא יהיו יותר ילדים בגלל הגיל ומצב הורמונלי שלא מאפשר. והסביבה מעיקה כל הזמן. שאלות שאפשר להתפוצץ מהן. אני חולמת בלילות שאני בהריון ולא מסוגלת לוותר ולהניח לזה. פעם ראשונה עכשיו שכתבתי שלא יהיו עוד. תרומת ביצית זו אופציה אבל זה לא אותודבר. בעיני. וזה מכאיב מעבר לכל דבר. גם התחושה הזו שהנשיות שלי פגומה.זה כאב יומיומי מתסכל ומחלחל לכל דבר. אבל כדאי לקבל,להשלים ולנסות ליצור משפחה שטוב בה גם כך. כשטיילנו בחו"ל היה נהדר רק מהבחינה שפגשנו המון משפחות עם ילד אחד. מבחירה. רק בארץ הדביקה והחטטנית שלנו זו נכות להיות משפחה קטנה. אין דבר שהייתי מייחלת לו יותר מאשר להרגיש תנועות עובר שוב. ללדת שוב ולתקן את הלידה הקודמת. לגדל תינוק שוב. הכל הייתי מחדשת ועושה שונה. אבל כמו שאמרה לי אישה מבוגרת שנעזבה ע"י בעלה - בפשטות ובעצבות היא אמרה - צריך לקבל אחרת קשה יותר. תודה שחוויתי הריון ולידה. תודה שיש לי את הילד החמוד שלי. זה מה יש. אני מאחלת לך בריאות טובה ורפואה שלמה במהרה כן ירצה השם.

אולי הדף הזה הוא הזדמנות לשקול אפשרויות אחרות? כמו אימוץ באמת?
אולי הוא הזדמנות לדבר על המחלה שלך ועל הרגשות שלך בחופשיות ובאלמוניות יחסית? ככה אבא לא ייפגע ואת תרגישי בטוחה ומוגנת.
מה דעתך?

הבוסית שעבדתי אצלה באוניברסיטה אימצה ילדה לפני שנתיים.

יש לה ילד ביולוגי בן 15 וילדה מאומצת בת 3 ואין מאושרת ממנה.

כשהיא חזרה איתה מאוקראינה היא אמרה לי: "איך שבזבזתי 8 שנים.... הייתי יכולה לאמץ כבר אז...".

היום כבר מתכננת אימוץ של ילד שלישי.

לא לכל אחד, אבל כן משהו שיכול להיות נהדר בסוף...

מישהי מכאן, קבלי חיבוק, באמת אין לי תובנות חוץ מתרומת ביצית או אימוץ. זה לא מתאים לכל אחד וזה לא אותו הדבר אני יודעת. את אשה אמיצה. אני חושבת שהייתי לוקחת את אותה ההחלטה. קשה מאוד. תשמחי בבנך ואני בטוחה שתגדלי אותו לתפארת. אולי הפיצוי יהיה בנכדים? דרך אגב, להשכלה כללית, אם אין אבחון בעצם אז איך יודעים אם מישהו הוא נשא?

אימוץ נשמע נכון גם מבחינת הנסיך- לתת לו או אחות. מצד שני ממש אי אפשר להיות במקומכם ולהחליט בשבילכם מה נכון... היי אמיצה בכל דרך שתבחרי והלוואי שתיהיו משפחה בריאה ומאושרת בלי קשר לגודל. אגב, יש לצערי נשים שהיו מוכנות לעשות הכל בשביל שיהיה להן ילד אחד...יש לך מזל גדול!

בתור חסרת טקט לחלוטין,
אני יכולה לספר לך שאני שואלת שאלות כאלה כשאני פשוט רוצה לדעת. בדרך כלל זה שילוב של סקרנות ואכפתיות. ז"א, שאם זו מישהי לגמרי לגמרי זרה, ולא אכפת לי ממנה עדין, אני גם לא אשאל.
לכל אחת יש סיבות שונות, והן מעניינות אותי מאד.
ואולי אפילו יהיה לי מה ללמוד מהן.
כמעט תמיד באמת יש.

וכשאין סודות יש מקום להתנהלות ישירה ופשוטה.

_לכל אחת יש סיבות שונות, והן מעניינות אותי מאד.
ואולי אפילו יהיה לי מה ללמוד מהן._
אבל למה את חושבת שזה בסדר לשאול?

באמת למה?

היינו אתמול אצל חברים קרובים של הבעל.
לפני שנה היא אמרה שהם כבר מנסים ורוצים.

לא העזתי ולא מעזה לשאול למה אין עדיין....

אם הם היו רוצים הם היו מספרים לי.

למה?
כי:
אם אני לא אשאל, אני לא אדע.
להבדיל מכן, יש כאלה שאם אני לא אשאל, יחשבו שלא אכפת לי מהן.
להבדיל מכן, יש כאלה שאם אני לא אשאל, לא ידעו שאני אשמח להקשיב להן. להקשיב באהבה, כבוד, אמפתיה.
אז זו הבחירה שלי בד"כ.
אחרי דפים כמו זה, כשאני מקבלת תזכורת על החוצפה בלשאול, אני מתלבטת לפני ששואלת, ואז בוחרת לפי תחושת בטן.

למרות שאני לא מצליחה להבין מה כל כך פוגע בלשאול.
ז"א, אני מאמינה שרוב מי ששואל, שואל מאכפתיות.
ותמיד אפשר לענות שזה ענין פרטי, או לא לענות, לא?

למרות שאני לא מצליחה להבין מה כל כך פוגע בלשאול.
כי התשובה לשאלה "למה" כוללת ברוב המקרים טיפולים, נסיונות כושלים ו/או אובדנים. כי כל פיסת מידע כזו נראית לך אולי טריוויאלית, אבל כשהייתי במצב הזה כל דיבור עם מישהי "מבחוץ" (לא החברות שהיו שם/עדיין שם/יודעות על מה אני מדברת ויודעות לתמוך ולחזק) שואב המון כוחות נפש. כי צריכה להיות לבת שיחך הזכות לשתף או לא (ולא, התשובה "זה עניין פרטי" לא מוחקת את הנושא מסדר היום ואי אפשר להמשיך אחריו כאילו כלום. תאמיני לי, ניסיתי).

ועוד משהו: אני לא רוצה שקורותי ייפרשו בשיחה של צד ג' עם צד ד', מה שנקרא "שמעת מה קרה לזו-וזו?". גם אם המניעים שלך טהורים ואכפתיים, לא רוצה שמה שעולה לי בדם ליבי יהיה נושא שיחה עסיסי לג' וד' שממש לא אכפת להן ממני אישית, אבל מאוד נעים להן לגלגל שיחה בנושאים גניקולוגיים של אחרות.

ביקרתי חברה עם שלושה בנים בהפרשים לא גדולים. במסדרון שלה יש קיר מלא תמונות משפחה, וכמובן הרבה תמונות ינקות של הבנים. אני מצביעה על תמונה אחת של תינוק ישן - ומי זה? היא עונה לי "זו הבת שלי. היא נפטרה". וזהו. לא שאלתי יותר, אולי אשמע את הסיפור ואולי לא.

אני ממש לא מהמסתירות, האירועים שקרו לי לא בדיוק היו ברי הסתרה ולא ביצעתי שום פשע שאני צריכה להחריש. אבל אני רוצה שהיוזמה לשיתוף תבוא ממני. אני מבינה שהכוונות שלך טובות, אבל מרגישה שאת לא ממש מבינה מה עומד מאחורי הבקשה לא לשאול.

והנה התפתח לו פה דיון לגביי 'תרבות השאלות', אני לא יודעת אם זה מתאים למי שפתחה את הדף שזה יגע בכלל הנושא,אם מפריע ,אפשר לערוך את הדיון החוצה.

אני יכולה להגיד שגם אני לפעמים סקרנית.אבל באמת שלספר על החיים בכל הזדמנות זה לא מתאים.
לכן אני מראש מודיעה על אופציה :את לא חייבת לענות וזה יהיה בסדר גמור.
לפעמים אני רואה שזה עשה טוב,לפעמים פחות.
צריך להבין שהאדם שעומד מולנו לא מוכן לרגשות שעלולים לעלות ,עמוס מדברים אחרים וכ'
בקיצור ,אם רשום לי ביומן שיש לי פגישה טיפולית ,אז באמת אני נותנת לכל מה שבא לבוא,אם אני רצה לתפוס את האוטובוס,או ילדה מהמגלשה ,,קצת פחות.

והנה התפתח לו פה דיון לגביי 'תרבות השאלות', אני לא יודעת אם זה מתאים למי שפתחה את הדף שזה יגע בכלל הנושא,אם מפריע ,אפשר לערוך את הדיון החוצה
זה בסדר גמור מבחינתי.

"זו הבת שלי. היא נפטרה". וזהו. לא שאלתי יותר
אין חשש ששתיקה כזו תהפוך להר של שתיקה ביניכן?
אולי במצב כזה כן עדיף לומר משהו כמו "את רוצה לספר?", לפתוח צהר.
לא יודעת
אני רחוקה מלהיות מומחית בנימוסים, אבל לא בטוחה שעדיף - ליתר בטחון - לשתוק.

אני לא חושבת שכל שאלה "למה הרווח בין בילדים גדול" או "למה לא מביאים עוד ילד" באה ממקום חטטני ווחצוף.
במקום אחד (אנגליה, למשל) זו תהיה שיא החוצפה ובישראל, הרבה פעמים, זו תהיה חוצפה לא להתעניין בחיים שלך.
מה גם שאנשים לא תמיד נשמעים כמו שהם היו רוצים או שהתכונו מהתחלה. יכול להיות שהם התכונו להיות הכי קרובים וחמים שיש.
במילים אחרות, לא הכל מכונות רעות ולרוב אנחנו רגישים לנושא ולכן אולי אנחנו לוקחים את זה בפרופורציות הלא נכונות.
אם לי אומרים שהילדים ברווח גדול ביניהם (ואני באנגליה, פה רק רומזים, אם בכלל) אני אומרת שניסינו וזה מה שהצלחנו ולא מתחילה לספר שנפטר תינוק ביניהם. למה לעשות רע למישהו שאולי רק בחוסר טאקט שאל שאלה תמימה? גם אם היא נאמרה בצורה חטטנית.

אני גם מציעה רעיון של אימוץ. מישהי מכאן , זה נשמע לך מעשי?

באמת החלטה קשה. אני כל כך מבינה את הרצון לעוד ילד תוך ידיעה שזה לא יהיה.
אני מספרת לך סיפור שאני מכירה, אך אם לא מתאים לך - תמחקי. אולי יתן לך רעיונות, או שדווקא יגרום לאי נחת. מצטערת אם זה לא מתאים.
מכרים שלנו עשו מאמצים גדולים להכנס להריון לאחר הילד הראשון, וכעבור 10 שנים, כאשר מבחינת גיל כבר לא היתה אפשרות, פנו לפונדקאות עם תרומת ביצית (לאמא היו הפלות חוזרות, כך שלא יכלה גם לשאת הריון עם תרומת ביצית), וכן פנו לאימוץ בחו"ל. נכון להיום יש להם ילד בן 10, בת מקסימה בת שנה וחצי שהגיעה מאימוץ, ועוד כמה שבועות יהיו הורים לתאומים שיוולדו בתהליך הפונדקאות. מאחר ולא ידעו אם אחד המהלכים יצליח הלכו לשני הכוונים, והנה, ממשפחה של ילד אחד עם חוסר יכולת ללדת ילדים נוספים, הם יהיו בקרוב משפחה עם ארבעה ילדים.
אין ספק שזה לא קל, אבל זו אפשרות. לא כל המשפחות הן אותו דבר, ויש יותר מדרך אחת להגדיל את המשפחה.

ובתכלס, יהיו לך עוד ילדים!

נכון, זה לא אותו דבר, אבל זה עדיין גור אדם קטן שאת מגדלת ממש מינקותו, אף אחד בעולם לא יוכל לומר שזה לא הילד שלך!

אם כך אז אולי גם אני נשמה טובה... אבל בלי ציניות , גם אני:
_בתור חסרת טקט לחלוטין,
אני יכולה לספר לך שאני שואלת שאלות כאלה כשאני פשוט רוצה לדעת. בדרך כלל זה שילוב של סקרנות ואכפתיות. ז"א, שאם זו מישהי לגמרי לגמרי זרה, ולא אכפת לי ממנה עדין, אני גם לא אשאל.
לכל אחת יש סיבות שונות, והן מעניינות אותי מאד.
ואולי אפילו יהיה לי מה ללמוד מהן.
כמעט תמיד באמת יש.
וכשאין סודות יש מקום להתנהלות ישירה ופשוטה_

ו _אם אני לא אשאל, אני לא אדע.
להבדיל מכן, יש כאלה שאם אני לא אשאל, יחשבו שלא אכפת לי מהן.
להבדיל מכן, יש כאלה שאם אני לא אשאל, לא ידעו שאני אשמח להקשיב להן. להקשיב באהבה, כבוד, אמפתיה.
אז זו הבחירה שלי בד"כ.
אחרי דפים כמו זה, כשאני מקבלת תזכורת על החוצפה בלשאול, אני מתלבטת לפני ששואלת, ואז בוחרת לפי תחושת בטן.
למרות שאני לא מצליחה להבין מה כל כך פוגע בלשאול.
ז"א, אני מאמינה שרוב מי ששואל, שואל מאכפתיות.
ותמיד אפשר לענות שזה ענין פרטי, או לא לענות, לא?_
מאז שקראתי פה ושם על אנשים מאוד רגישים, עם פצע פתוח בלב, שכל שאלה עלולה להכאיב להם יותר מידי אז גם אני:
מראש מודיעה על אופציה :את לא חייבת לענות וזה יהיה בסדר גמור.
על מנת להשאיר להם פתח מילוט משיחה שאולי לא מתאימה להם (בינתיים לא זכור לי שמישהו העדיף שלא לדבר...).

וכשאני שואלת, כמובן שאני משתדלת לעשות את זה רק אם הסיטואציה נראית לי מתאימה, ולרוב לא עם אנשים זרים...
אבל כן, קורה ואני פוגשת אדם זר ומרגישה אליו חיבור נפשי, ומרשה לעצמי לשאול שאלות מסוימות שהן עמוקות, מתוך תמימות שלי ורצון להיות אוזן קשבת ומבינה, באמת, בשום אופן אין לי כוונה לפגוע!
אני מודעת עכשיו (אחרי שאני קוראת כאן) שיתכן והיו אנשים שאולי פגעתי בהם?
אבל דווקא תמיד אחרי שיצא לי לדבר עם אנשים על כאלו דברים אז סיימנו בחיוך ואף בחיבוק... (ולעיתים גם בבכי של שתינו, שפרק הכל)
אני חושבת ומרגישה שדווקא עשיתי את הדבר הנכון...
ולפעמים גם לי יש דברים קשים שיושבים לי בלב, ואני מתה לפרוק ולדבר על זה עם מישהו, אפילו זר שיבין ויתעניין באמת מכל הלב... בזמנים כאלו הייתי שמחה לפגוש נשמה טובה באמת...כי יש דברים (אצלי לפחות) שאני שומרת בפנים ומדחיקה... ואם מישהו רק ישאל, ילחץ על הנקודה הנכונה (כמובן שבסיטואציה המתאימה...!) נראה לי שזה יכול לעשות רק טוב (לכולנו, אפילו אם אנחנו לא מודים בזה לפעמים בפני עצמנו, או שלפעמים בתווך הקצר זה קצת קשה אבל לתווך הרחוק זה עושה רק טוב).
לשמור סודות בבטן, אפילו אם הם אישיים מאוד, זה לא דבר בריא,
אני מאמינה שנפש שחיה בשלמות עם עצמה, עוזרת לגוף להיות בריא יותר.
מישהו אמר לי פעם: be good and good will come,
אני מאמינה שלהיות טוב, זה להיות תמים וכנה כמו ילד, אפילו אם זה נראה על פניו חסר טאקט לפעמים לאחרים,
תמיד כשנהגתי כך אז באמת הגיע רק טוב בעקבותיו...

אמא אינקובטור , כתבת- ביקרתי חברה עם שלושה בנים בהפרשים לא גדולים. במסדרון שלה יש קיר מלא תמונות משפחה, וכמובן הרבה תמונות ינקות של הבנים. אני מצביעה על תמונה אחת של תינוק ישן - ומי זה? היא עונה לי "זו הבת שלי. היא נפטרה". וזהו. לא שאלתי יותר, אולי אשמע את הסיפור ואולי לא.

וכמו שתבשיל קדרה הציעה- אני רחוקה מלהיות מומחית בנימוסים, אבל לא בטוחה שעדיף - ליתר בטחון - לשתוק.
כך גם אני מרגישה, אם היא תלתה את התמונה על הקיר (ולא שומרת אותה במגרה ובארנק בלבד), אולי זו דלת שהיא פתחה, שהיא מנסה שאנשים יוכלו לעזור לה ולדבר איתה על נושא שקשה לה להתחיל לדבר עליו אבל היתה שמחה לאוזן קשבת? (כמובן שצריך טאקט ורגישות)
אני לפעמים רגישה לכיוון השני וחושבת לעצמי שבטח לא יעניין אנשים אחרים להקשיב לצרות שלי ולכן לא מספרת למי שלא ממש חופר...

מישהי מכאן - כל הכבוד לך על האומץ להחלטה כל כך קשה ונטולת אגו כמו שהחלטת,
אני מקווה שאולי תצליחי להבין חלק מ הנשמות הטובות
שאולי הן לא באות מתוך רשעות ולא תמיד שעמום, כי אם גם מתוך איכפתיות אמיתית ונסיון להתקרב אליך.
שולחת לך המון אהבה ואומץ

אני מרגישה שההבדל נעוץ בקירבה לשואל. אם זה אדם קרוב , לאו דוקא חברה הכי טובה, גם מכרה שמרגישה אתה קירבה, אז יש מקום לשאלות מהסוג הזה אבל כשסתם מכר שטחי זורק את זה... זה אגרוף לבטן לפעמים.
כשרק חזרתי לחיות בארץ הבכור היה בן שנה ועשרה חודשים ואני הייתי חודש וחצי אחרי הפלה (ספונטנית בשבוע 10 ) . מכר שטחי ביותר השתכשך על ידינו בבריכה וקישקשנו סתם ואז הוא אמר לי "עכשיו אני אגיד לך מה שאני אומר לכל החברים שלי שיש להם ילד אחד: נו?!" "ניסינו," עניתי לו ,"זה נפל" .
זה סגר את הדיון בנושא.

סיפרתי לבעלי שפתחתי את הדף הזה, ושהנזיפה שקיבלתי מההורים שלו היתה הטריגר. הם באמת חושבים שאני לא עושה עוד ילד כי אני "מפונקת". כי נראה לי שיהיה קשה עם העבודה והנסיך וגם עוד תינוק. (לא שזה עינינם אם זו הסיבה...)
אז הוא אמר שבשבת הקרובה שנהיה אצלהם הוא פשוט יתפוס אותם לשיחה, ויגיד להם שירדו ממני, שהם סתם מכאיבים לי כי יש דברים שהם לא יודעים, ושזה הוא שעומד בדרך לעוד ילדים. כי הוא לא רוצה.
זה כזה מעשה נטול אנוכיות וטהור בעיני. וכן, אני יודעת שלשקר להורים זה לא מעשה טהור במיוחד, ואם ילד שלי היה מרגיש שהוא לא יכול לדבר איתי הייתי כועסת ונפגעת. אבל ההורים שלו צריכים לקצור את הפירות של איך שהם גידלו אותו. עובדה שלאמא שלי סיפרתי, ולא העלתי בדעתי לא לספר, ואבא שלי לא יודע למה אבל יודע לא לדחוף את האף למקומות שיכולים להכאיב.
ורק חמי וחמותי חושבים שזה בסדר לנזוף בי באמצע ארוחה משפחתית על זה שאני עושה כזה עוול לבן שלי ולכל המשפחה כשאני לא עושה לו אחות קטנה.

איזה חצופים!

אני הייתי פשוט אומרת להם: אתם עושים לי עוול בזה שאתם דוחפים את האף לאברי הרבייה שלי, תודה":.

ואני לא חושבת שבעלך צריך ללכת ולקחת את זה על עצמו, ממש לא.
סליחה, אבל אתם לא חייבים להם שום דין וחשבון.
שיחשבו שזו את, מה אכפת לך.

אולי יירדו ממך ואולי לא, מה שבטוח, הם אלה שיפסידו כי הם יראו פחות את הנכד שלהם.
את לא חייבת להם הסברים על דרך חייך, בטח לא לשקר כדי לרצות אותם.

_למרות שאני לא מצליחה להבין מה כל כך פוגע בלשאול.
ז"א, אני מאמינה שרוב מי ששואל, שואל מאכפתיות.
ותמיד אפשר לענות שזה ענין פרטי, או לא לענות, לא?_
אני חושבת שרק חברות טובות וקרובות מן הראוי לשאול. כל השאר--להתאפק! חשבי אם את באמת שואלת מרוב אכפתיות, או יותר מסקרנות (או אפילו מציצנות).
אם זו לא חברה קרובה, את בעצם לא יכולה לדעת אם הסיטואציה מתאימה ומה התוצאות שלה.
הרי רוב האנשים לא יעיזו להגיד שזה עניין פרטי, ואז ימסרו פרטים שהם לא מעוניינים וירגישו פגועים לאחר מכן.
רוב האנשים לא רוצים תזכורות קבועות לבעיות שלהם. וגם אם הם עונים שזה עניין פרטי, עדיין את מזכירה להם משהו שהורס להם את היום.
אני חושבת שבישראל אנשים חטטנים בצורה פשוט פוגענית.
האמינו לי שאני לא מי יודע מה רגישה, ועם חברות קרובות מדברת על הכל. ויש לי הרבה חברות קרובות.
אבל רק בשבועיים האחרונים אנשים סמי-קרובים אלי (מנהלת של מקום שאני עובדת בו, שומר בגן של הילדה שאני מפטפטת איתו, ועוד) שאלו אותי שאלות על למה אני לא מנסה להוליד עוד ילד, ואם אני ובעלי גרושים, ועוד ועוד. כל שאלה כזאת היא כמדקרה בבטן. במקום להעביר בוקר בסבבה או ללכת לישיבה מפוקסת על העניינים, אני מקבלת תזכורות קבועות לדברים שלא בא לי להתעסק בהם כל הזמן ונהיה לי כואב בלב.
ולמרות שאני בחורה די מפוקסת, פעמים רבות אני לא חושבת מיד על המקום על התשובה הראויה, ואחר כך מצטערת שסיפקתי פרטים שאני רוצה לשמור לעצמי.

השיטה שלי, אם אני רוצה לבדוק אם אם הסיטואציה מתאימה לשאלות אינטימיות, היא קודם לספר משהו על עצמי, ואם אם הצד השני באמת רוצה לשתף או להשתפך הוא מרגיש נוח לעשות זאת. אבל אני לא אשאל.

הי מישהי,
אני מתרשמת שהדברים מתכוננים לכיוון שאת רוצה ,אני שמחה בשבילך.

היתה לי שיחת לב אל לב עם חברה יקרה וטובה, שבגלל המרחק הפיזי ביננו אנחנו לא "מעדכנות" בתדירות שאנחנו היינו רוצות. אבל הלב קרוב, וזה מה שחשוב בעצם.
בכל מקרה, היא בת ארבעים והרבה, אם לילד בן 13, גרושה בכאב רב מאיש שהיא מאד אהבה והסתבר פשוט כחלאה, שבנוסף לכל הבגידות והרשעות פשוט מעך אותה לכדי כך שלקח לה זמן רב להבין שלא כמו שהוא שיכנע אותה, היא לא מכוערת וטפשה ודוחה וכולי.
אישה מדהימה, אגב. יפיפיה, נבונה, אמפתית. ממש אוצר.
היא קרובת משפחה שלי בעקיפין, דרך האקס המגעיל שלה.
ולמה כל הסיפור?
כי היא סיפרה לי - ממש בכאב - שחמי נזף בה, בארוע משפחתי, (הלוויה של זקנת השבט), אחרי שהוא לא ראה אותה אולי 6-7 שנים, שהיא עושה עוול לבן שלה שהיא לא עושה עוד ילדים.
שוב: גרושה. בת עוד מעט חמישים. ב10 שנים האחרונות הוא החליף איתה אולי 10 משפטים. היא אפילו לא קרובה שלו, אלא קרובה רחוקה של אשתו.
על מה לעזאזל האדיוט חשב?

חשבתי על זה אתמול, כששוב תיבלו לי ארוחה משפחתית בבדיחות לא מוצלחות על כמה אני מפונקת שאני לא עושה עוד ילד. כמה שהבן שלי מסכן שאין לו עוד אח או אחות.
והלב שלי נשבר לרסיסים עם כל בדיחה. קרביים שלי נקרעים.

והחלטתי שאני חייבת לדבר איתם, כי מכל הערב הנעים מאד נשאר לי רק הרצון להוריד להם כיסא על הראש.
ואני צריכה עזרה.

איזה סוג של עזרה את צריכה? למשל להתייעץ פה איך לדבר איתם, מה לחשוף ומה לא?
בינתיים

. נשמע נורא מה שאת עוברת עם המשפחה הזאת.

כן , זו תכונה בלתי נסבלת של החברה (הישראלית, או שזה ככה בכל העולם?). גם אני סובלת ממנה, אבל על מנת להתמודד מול זה, צריך לנסות לחשוב שכוונותיהם טובות, גם אם זה בהכרח נכון, כדי שהקרביים שלך לא יקרעו, אישה מדהימה את, אל תתני להם להכאיב לך כ"כ. נסי להתנתק ולקבל זאת בהבנה. רק למענך. כמובן שתמיד קיימת האפשרות לספר על המחלה, אולי זה יקל עליך? בכל מקרה אני עוקבת אחרי הפאנל הזה זמן מה, ואני רוצה לחזק אותך ולשלוח לך המון כוח, למרות שניחנת בכל הכוחות הדרושים.

לי לא יהיו בכלל ילדים.
צר לי שלא יהיה לי נסיך או נסיכה. לאהוב, לגדל ולטפח.
עברתי תהליך ארוך של השלמה עם המצב.
זה לא שלא יכלתי פיזית. כנראה שיכלתי בעזרת טיפולים. רק שהחלטי שאני לא עושה את זה לבד. אחרי חיפושי נפש, החלטתי שאני מוותרת על החלום.
אני מניחה שחלקכן חושבות שאני איזו מפלצת שוויתרתי על האימהות. שלא עשיתי את כל המאמצים האפשריים.

לא מזמן קלטתי שהאחינית הגדולה שלי שעכשיו בת 24, בעוד כמה שנים אולי תהפוך לאמא ואני אהיה כעין סבתא שלישית. כמו שהייתה בשבילי הדודה הרווקה של אבא שלי. אליה התייחסתי כאל אחת הסבתות שלי. כנראה שהרווקות הזאת עוברת אצלינו בתורשה (-:.

לא יודעת למה שיתפתי.

איזה איש מוגבל ואטום.
קראתי את הסיפור שלך, וחשבתי. ניסיתי לדמיין את עצמי במצב כזה ולחשוב מה הייתי עושה. הנה מה שיצא לי, אולי יעזור לך, אולי לא: במפגש המשפחתי הבא שבו יעירו או יתלוצצו על הנושא, הייתי מסתכלת למי שדיבר בעיניים ואומרת בקול ברור, כזה שמשתיק את כולם במבוכה גדולה: "אני לא מוכנה לשמוע עוד הערות בנושא הזה". ומשתתקת. ולא מוסיפה יותר שום דבר בנושא. אם אין ברירה ולוחצים, אולי רק חוזרת ואומרת: "אני לא מוכנה לשמוע יותר שום דבר בנושא הזה". ומכאן והלאה, בכל פעם שהנושא יעלה, הייתי פשוט הולכת. הם לא בסדר, ש{{}}הם יסבלו. שהם יובכו ושיהרס להם הערב. לא לך. כי בלי קשר למה באמת הסיבות שלך, אין להם זכות! אוף! אין להם!

במצבים כאלה רצוי וכדאי להגיד "צאו לי מהרחם והשחלות" אם את קצת תוקפנית.

אם את פחות, אפשר פשוט לא להגיע לכמה זמן, אם ישאלו למה, שיואיל להודיע בעלך שלא נעים לך במחיצתם עם השטויות שלהם.

איזה סוג של עזרה את צריכה? למשל להתייעץ פה איך לדבר איתם, מה לחשוף ומה לא?
כן.

אני מניחה שחלקכן חושבות שאני איזו מפלצת שוויתרתי על האימהות. שלא עשיתי את כל המאמצים האפשריים.
לא. ממש ממש לא.
אפילו מתוך הטוטליות של האמהות שלי, אני לא חושבת שזו ההגשמה האישית האמיתית היחידה ואין בלתה.
וכואב לי מאד על אנשים שנסחפים במרוץ המטורף הזה, של טיפולים והפריות וכולי, בלי לעצור ולחשוב אם זה באמת מה שהם רוצים וצריכים. אם באמת השמיים יפלו והשמש תכבה אם לא.

יש לי ידיד שמתמודד עכשיו עם ההחלטה הזו. אם אחרי שהוא יודע שהוא עקר מצעירותו, ובנה חיים עם בן זוג וילדה מאומצת (שכבר גדולה), לעבור עכשיו פרוצדורה פולשנית מורכבת כדי לזכות בסיכוי לילד ביולוגי, שהוא יהיה בן שישים וזוגו בן יותר משבעים כשהוא יגיע לבגרות.

וזו הסיבה שאני לא פונה לאימוץ. דבר ראשון, אני לא חושבת שאני אאושר ממילא. (אני, אם הייתי הפקידה האחראית על אימוץ, לא הייתי מאשרת.) שלא לדבר על למשכן את כל עתידנו הכלכלי (שהוא לא משהו גם ככה) בשביל אימוץ חו"ל.

מסכימה עם כל מילה של אלטר, ושל רוקדת.

קודם כל

וזו הסיבה שאני לא פונה לאימוץ. דבר ראשון, אני לא חושבת שאני אאושר ממילא. (אני, אם הייתי הפקידה האחראית על אימוץ, לא הייתי מאשרת.)
יקירתי, תגידי, את נורמלית? את אחת האמהות הנהדרות שאני מכירה. למרות שיש הרבה דברים שאנחנו עושות אחרת, את אחד האנשים שהייתי נותנת להם בלב שקט לגדל ילדים בתריסרים. כמה חבל שאין צדק בעולם לעניין זה

ואם כבר, אני צריכה לדבר אתך בנושא הזה בקרוב.

_אני מניחה שחלקכן חושבות שאני איזו מפלצת שוויתרתי על האימהות. שלא עשיתי את כל המאמצים האפשריים.
לא מזמן_
חס וחלילה.

אני מניחה שחלקכן חושבות שאני איזו מפלצת שוויתרתי על האימהות. שלא עשיתי את כל המאמצים האפשריים.
מה פתאום??

_אני מניחה שחלקכן חושבות שאני איזו מפלצת שוויתרתי על האימהות. שלא עשיתי את כל המאמצים האפשריים.
מה פתאום??_

אולי זאת אני ששופטת את עצמי.
כנראה שלא השלמתי לגמרי.

במצבים כאלה רצוי וכדאי להגיד "צאו לי מהרחם והשחלות" אם את קצת תוקפנית

צאו לי מהרחם!! - חזק!!!

אני מניחה שחלקכן חושבות שאני איזו מפלצת שוויתרתי על האימהות. שלא עשיתי את כל המאמצים האפשריים.
מה פתאום? אישית אני לא כל כך מבינה את המירוץ אחר הטיפולים וכו', הייתי מעדיפה שהמדינה תיתן עדיפות לאימוצים על פני עדיפות לטיפולים. בכל מקרה, אני ממש לא חושבת שהורות זה הדבר היחיד בחיים.
אישית מאד רציתי להיות אמא ואני מאד מקווה שיסתדר לי להיות אמא ליותר מהאחת שלי, אבל מה פתאום לשפוט מישהי אחרת שבחרה אחרת? ובתור אחת שנשפטת לעיתים (או נגיד מציעים לי בנדיבות) לעשות "אח או אחות" אני כבר יודעת מה שלא ידעתי לפני כן- וזה כמה קשה לי לגדל לבד וזה שאני ממש לא חושבת שאני מסוגלת לעוד אחד לבד במצב הנוכחי.

יקירתי, תגידי, את נורמלית? את אחת האמהות הנהדרות שאני מכירה. למרות שיש הרבה דברים שאנחנו עושות אחרת, את אחד האנשים שהייתי נותנת להם בלב שקט לגדל ילדים בתריסרים. כמה חבל שאין צדק בעולם לעניין זה
אבל את גם יודעת איזה סטיגמה יש למחלה שלי.

זו תכונה בלתי נסבלת של החברה (הישראלית, או שזה ככה בכל העולם?).
זאת החברה הישראלית, רק הישראלית. זה מורכב מהחוצפה שרואים בהרבה תחומים (ע"ע הערות לגבי תינוק במנשא או משהו כזה...) ביחד עם ההאדרה של הילודה. זה הרי התחיל כשהיו פה רק מעט יהודים וכל נפש היתה חשובה, והרעיון לא נשכח ולא הותאם לעידן שלנו. למעלה מ-60 שנים וכאילו כלום....
גרנו בארה"ב מספר שנים, וחברות בדרגות קרבה שונות שאלו אותי שם אם אני מתכננת עוד ילדים (היו לי אז ויש לי עכשיו שניים). אבל זה תמיד נעשה בשיחות אישיות, לא יעלה על הדעת להעיר משהו בפורום רחב יותר! בשום אופן!

_אני מניחה שחלקכן חושבות שאני איזו מפלצת שוויתרתי על האימהות. שלא עשיתי את כל המאמצים האפשריים.
מה פתאום??
אולי זאת אני ששופטת את עצמי.
כנראה שלא השלמתי לגמרי._

הי רווקה, אני שולחת לך חיבוק תומך ומחזק אם צריך.

אני באמת לא חושבת שמישהי פה שפטה אותך לכאן או לכאן, לא אותך ולא אף אחד אחר. כל אחד במקומו עושה את הבחירות שלו. אשרינו שיש לנו יכולת לבחור.
מקווה שזה במקום, רציתי להגיד שגם אני מתרשמת שלא השלמת לגמרי עם הבחירה הלא קלה, וכתבת על עצמך - והעברת אלינו כביכול - במשפט אחד הרבה מאוד שיפוטיות: השתמשת במלים מפלצת, ויתרתי, כל המאמצים, אפשריים..
במקום זה, אני מציעה: אני מבקשת שתתמכו בי עם הבחירה שבחרתי שלא להשקיע עוד כוחות ואנרגיות בניסיונות להביא ילד לעולם.
אנחנו תומכות!

ומכאן והלאה, בכל פעם שהנושא יעלה, הייתי פשוט הולכת. הם לא בסדר, שהם יסבלו. שהם יובכו ושיהרס להם הערב
אני אהיה קיצונית, ואומר שהייתי עושה את זה בפעם הבאה שזה עולה. לא מנסה לחנך אותם עד שיגיעו מים עד נפש, נראה לי שהם כבר הגיעו לשם, לא?
אין להם זכות! אוף! אין להם!
<וסליחה שאני פותחת תיבה לכל תגובה. יש לי תירוץ - אני חולה, עם חום. לא יודעת מה זה קשור ולא מוצאת את האייקון עם הלשון בחוץ>

מישהי מכאן יקרה, את מרשה לי לדלג רגע על החיבוק החם שאני רוצה לתת לך ולכתוב טיפה בתקיפות?
אני רוצה שניה להגיב לעניין אביו של בעלך: מה הוא בסך הכל אומר? חבל שאת לא עושה לו עוד אח? זו אמירה כל כך כל כך שגורה! כמו "מה את שוב בהריון?" לנשים עם בטן, כמו "כמה את מרויחה?" "למה התגרשת?" "נורא שמנת, לא?" - מה, חסרות דוגמאות? זה נורמלי. (לא רצוי, לא כיף, אבל אנושי, ורווח הרבה יותר ממחוות רגישות ושותקות. )
אלמלא היית כ"כ עצובה וכואבת סביב הנקודה הזאת בדיוק, היית מגיבה בחיוך ובביטול וזה לא היה נוגע בך. (כמו רבות, רבות, ששומעות הערות כאלה ומחליקות, כי לא צורב להן בדיוק שם כמו לך).
הכאב שלך, הבעיה שאת מסתירה מתוך אהבה ובאצילות כזאת, הופכת אותו לגס רוח, איכשהוא יותר ממה שהוא באמת.
אני ממש לא מסכימה עם נשמע נורא מה שאת עוברת עם המשפחה הזאת._ וחושבת שזה לא רק קיצוני מאד אלא גם לחלוטין בלתי יעיל להציע ש _מכאן והלאה, בכל פעם שהנושא יעלה, הייתי פשוט הולכת. הם לא בסדר, שהם יסבלו. שהם יובכו ושיהרס להם הערב (סליחה עם המייעצות, אבל איזו מין עצה זו? עומדת במבחן המציאות? טראח שהיא תקום בעצבים ללא הסבר באמצע הארוחה, בעלה יתכווץ ויחוש אחריה, אמו תבכה ואביו ייבהל וכולם ייכנסו למצב לא נעים שלא ידעו איך לגשר עליו? )
מה שאת באמת רוצה ביחסים איתם, הוא שהם יפסיקו לשאול ולהתבדח על הריון נוסף, נכון?
מה דעתך להגיד להם בצורה פשוטה, בלי לשקר ובלי לחשוף את האמת במלואה, שיש לך בעיה פיזית שלא מאפשרת לך ללדת עוד. והם יפסיקו לצפות ולנדנד לך! איך זה נשמע לך? (הם ירצו לדעת פרטים, אבל אתם יכולים לעמוד איתן ולהגיד "אנחנו לא רוצים לדבר על זה. זה כואב לנו מאד. בבקשה תכבדו את הפרטיות שלנו. " איך נראה לך שהם יגיבו?

או טוב מזה: לכתוב להם את זה! וממש לבקש מהם במכתב, שכשתיפגשו שרק יחבקו אתכם, ויכבדו את רצונכם לא לדבר על זה.
(זה תמיד קל לתת עצות וקשה ליישם ואולי זה לחלוטין לא רלוונטי לחיים שלכם, ואת יודעת מה, אולי דווקא לקום ללא אומר מהשולחן זה כן רלוונטי לחיים שלכם. אני מקווה שהעצה הזו תועיל לך בדרך שמתאימה לך וששום דבר ממה שכתבתי לא פגע בך.)

סליחה, אלטר אגו, רק עכשיו ראיתי שציטטתי אותך בלי לראות את כל המשפט: "אני לא מוכנה לשמוע יותר שום דבר בנושא הזה". ומכאן והלאה, בכל פעם שהנושא יעלה, הייתי פשוט הולכת" (זה מעמיד את העזיבה מהשולחן באור קצת אחר ולא כמו שכתבתי עליה, . אבל עדיין עדיף בעיני לבקש את ההבנה שלהם, לא? בהתחשב בזה שהם בכלל לא קולטים שהם פוגעים!)

גרנו בארה"ב מספר שנים, וחברות בדרגות קרבה שונות שאלו אותי שם אם אני מתכננת עוד ילדים (היו לי אז ויש לי עכשיו שניים). אבל זה תמיד נעשה בשיחות אישיות, לא יעלה על הדעת להעיר משהו בפורום רחב יותר! בשום אופן! מצטרפת לבלה. בדיוק כך, ואין שום מצב לזרים, מכרות אקראיות או אמהות בגינה לתשאל אותי לגבי תוכניותי להמשך. בונוס: כאן מאוד מקובל להסתפק בשני ילדים. לא חסרות משפחות עם שלושה-ארבעה ילדים, אבל לפחות חצי מהמשפחות של מכרינו הלא-ישראלים כאן הן עם שני ילדים בדיוק.

אני מרגישה קצת שונה.
לא מפריע לי ששואלים אותי שאלות אישיות גם לא מכרות מגינת השעשועים ובטח לא משפחה, זה טבעי בעיני ואפילו חיובי. זה סוג של התעניינות, של יחס. הרבה פעמים השאלות ביקורתיות רק בעיני הנשאל, השואל לרוב באמת מתעניין, לפעמים לומד משהו או רוצה לאמר משהו על עצמו.
זה פשוט קשר.
אי אפשר לדבר רק על מזג האויר! כלומר אפשר אבל לא מעניין ולא יוצר קירבה.
אולי כי גדלתי כאן וזה טבעי לי אני לא מרגישה מאוימת מהשאלות האלה.

אה, מצאתי מישהי שחושבת כמוני והבאתי ציטוטים:
_להבדיל מכן, יש כאלה שאם אני לא אשאל, יחשבו שלא אכפת לי מהן.
להבדיל מכן, יש כאלה שאם אני לא אשאל, לא ידעו שאני אשמח להקשיב להן. להקשיב באהבה, כבוד, אמפתיה_

ובעניין פותחת הדף האמיצה, נראה לי שאת מנסה להגן על אבא שלך מהאמת במחיר מאוד גבוה בשבילך. הרי אם המשפחה שלך תדע את האמת, תקבלי רק אמפטיה ותמיכה. אולי גם לאבא שלך זה יהיה יותר קל? אולי הוא כבר חושד במחלה שלך ולא מעז לשאול? הוא בטח מרגיש שמשהו לא בסדר ושכל הנושא הזה רגיש וסודי אצלך.
סליחה אם כתבתי דברים שלא מתאימים לך. את מוזמנת למחוק חופשי.

אלמלא היית כ"כ עצובה וכואבת סביב הנקודה הזאת בדיוק, היית מגיבה בחיוך ובביטול וזה לא היה נוגע בך.
אני בכלל לא חושבת ככה. אני לא חושבת שמועיל או שצריך לתת לאנשים לחטט לך ברחם ולא משנה מה מצבך הבריאותי. הנורמה הזאת, גם אם היא נורמה, עלי אישית לא מקובלת בכלל.
סליחה עם המייעצות, אבל איזו מין עצה זו? עומדת במבחן המציאות? טראח שהיא תקום בעצבים ללא הסבר באמצע הארוחה, בעלה יתכווץ ויחוש אחריה, אמו תבכה ואביו ייבהל וכולם ייכנסו למצב לא נעים שלא ידעו איך לגשר עליו?
אם זה מצריך התנצלות, למה לכתוב את זה בצורה הזאת, ואם את עומדת מאחורי ההתנסחות הזאת, למה סליחה?
ולעצם העניין, התשובה שלי היא: כן. "עומדת במבחן המציאות", כמו שכתבת בעצמך, תלוי במציאות הספציפית שאנחנו לא יודעות עליה מספיק. "ללא הסבר" זה לא, אני חושבת שההסבר מספיק. ואם "אמו תבכה ואביו יבהל", זו בעיה שלהם, למה שזה ימשיך להיות בעיה של מישהי מכאן{{}}?

הרבה פעמים השאלות ביקורתיות רק בעיני הנשאל
אז אולי כדאי להימנע מהן, אם הנשאלת רואה אותן כביקורת? הרי רק חברים טובים יכולים לדעת אם את מבקרת אותם או לא (וגם בין חברים זה לא תמיד ברור).

לא מפריע לי ששואלים אותי שאלות אישיות גם לא מכרות מגינת השעשועים ובטח לא משפחה,
או שאת באמת חסינה, או שאין לך אזורים כואבים שנגיעה בהם יכולה להכניס אותך למצוקה קשה. וגם אם את פשוט לא כואבת כששואלים אותך על עניינים אישיים כואבים, זה לא אומר שלאחרים זה לא כואב.

אני ממש לא כל כך עדינה ומאוד משתפת את החברות הקרובות (ויש לי הרבה), ואני ממש סובלת ששואלים אותי:

על להביא עוד ילד (יש לי אחד) 2. על מצב הנישואין שלי. זה מכאיב לי בצורה קשה. זה לא עניינו של אף אחד. תמיד אני עונה יותר ממה שאני מתכוונת ומוסרת מידע יותר ממה שאני רוצה. וזה תמיד הורס לי את היום, גם אם אני זוכרת להגיד "לא רוצה לדבר על זה".

השאלות האלה, כשהן לא באות מצד אנשים ממש קרובים, הן גסות רוח. את אף פעם לא יכולה לדעת כמה תפגעי במישהו. אז הימנעי מזה.

אי אפשר לדבר רק על מזג האויר! כלומר אפשר אבל לא מעניין ולא יוצר קירבה.
סליחה? אפשר לדבר על ספרות, היסטוריה, פוליטיקה, אקולוגיה, מצב הנשים בכנסת, הקואליציה החדשה, הסכנות שמביא איתו ליברמן, על מה שהוא עושה למשטרה, על גידול ילדים, על תעשיית המזון, על משמעות ההגדה, על ההתגרענות של איראן, על תחרות הסיפור הקצר ב"הארץ", על התעוזה של אובמה, על המשפט של קצב, על ההשוואה בין ישראל לאירלנד, על האם "האח הגדול" הוא מדורת השבט החדשה או שזה פשוט זבל צרוף (התשובה, אגב: זבל)... לציין נושאי שיחה נוספים מעניינים ומרתקים? יש לי עוד מיליון.
זה יכול מאוד לקרב בין נפשות לדעת מה אנשים חושבים על נושאים חשובים. זאת גם דרך טובה להתקרב.

יש פה ערבוב בין חטטנות לאינטימיות.

יש פה ערבוב בין חטטנות לאינטימיות.
גם בחיים! אין נוסחאות להצלחה בהבחנה בין השתיים שיתאימו לכולם. את יודעת, יש אנשים, שדיבורים בעיקר על ספרות, היסטוריה, פוליטיקה, אקולוגיה, מצב הנשים בכנסת, הקואליציה החדשה, הסכנות שמביא איתו ליברמן, על מה שהוא עושה למשטרה, על גידול ילדים, על תעשיית המזון.... ייתפסו על ידם כעלבון? או כהכרזה "אני לא מעוניין בקרבתך?" האם זה נשמע לך הזוי? (אני מנחשת שלבשמת למשל זה עלול להישמע הזוי (-: ) אבל זה לא! זה מהחיים!
את יודעת שיש נשים ששיחת "מה המצב מה קורה איך ככה מה חדש" היא קוד ידוע ורצוי עבורן לשמירה על ערוץ תקשורת פתוח חם ואוהד?
אלטר, לשאלתך, כתבתי בבוטות ולכן ביקשתי סליחה, אבל הבוטות היתה חלק מתשובה שלי. ולכן כן עמדתי מאחורי ההתנסחות. לא במטרה להעליב.

אני לא חושבת שמועיל או שצריך לתת לאנשים לחטט לך ברחם
בעיני זה תיאור קצת אלים למצב שיכול להיות תמים לגמרי. (לא בהכרח במקרה של מישהי מכאן, אבל אולי גם? גם אטימות יש בה תמימות לפעמים. זה לא בהכרח משהו ברוטאלי.) זה מזכיר לי גישה של ידידה אמריקאית שלי, שהתקשיתי מאד להבין אותה כשגוננה על הפרטיות שלה מפני זרים שפגשנו במין חירוף נפש שנראה לי בזמנו מוגזם, ועכשיו אני מבינה שהוא קשור להבדלים תרבותיים עצומים.
אז כשזה "אמריקה וישראל" קל לנתח ולהבין את זה, אבל כשזה פרטים בתוך אותה תרבות (חה חה, כאילו יש כאן תרבות אחת, ויהיה מי שיאמר "כאילו יש כאן תרבות"), זה הופך בקלות למלכודת. כי נדמה שיש חוקים.
מישהי מכאן, אם זה מיותר לך כאן אל תהססי למחוק או לבקש שאמחק. זה קשור ולא קשור.

את יודעת שיש נשים ששיחת "מה המצב מה קורה איך ככה מה חדש" היא קוד ידוע ורצוי עבורן לשמירה על ערוץ תקשורת פתוח חם ואוהד?
כן. אני בהחלט מכירה תקשורת נשית, ואין דבר האהוב עלי יותר מתקשורת נשית. רק לפני יומיים ישבתי עם קבוצת חברות וכולן דיברו יחד על מצב חיי הנישואין שלי. וגם עם כאלה שלא מאוד קרובות אני מנהלת שיחות זורמות, חמות ומתעניינות. תהום פעורה ביני ובין האמריקאיות (ואני מכירה אמריקאיות).
ועדיין: יש הבדל עצום בין "מה חדש?" שכולל חיוך ומבט אוהד שמזמין ערוץ תקשורת חם ופתוח, לבין "מה עם עוד ילד?" ממישהו שלא מספיק קרוב אלייך. הראשון כללי ומאפשר לנמענת לבחור מה היא רוצה לספר, השני עלול לחטט לה בפצע פתוח ולגרום לה להתבלבל ולספק פרטים שהיא אולי לא מעוניינת לספק.

גם פוליטיקה היא נושא רגיש לחלקנו, אני מכירה נשים שמרגישות נבוכות או מאויימות להוציא חיתול חד פעמי בזמן שיחה על אקולוגיה, גידול ילדים הוא אחד הנושאים הכי רגישים שאני מכירה (להניק או לא, עד מתי להניק, לישון ביחד או לא, ללכת לאיבחון התפתחותי או לא וכו'), תעשיית המזון? אוהו! תנסי לשלב את זה עם גידול ילדים ותראי כמה אמהות שמחות לדבר על מה הן נותנות לילדים לאכול, במיוחד עם אמא באופנית שבאה לגינת שעשועים עתירת חטיפים מסחריים ובאמתחתה פירות טריים ויבשים. עצם הוצאת הפירות במקום חטיף, כבר נתפשת כביקורת אצל אמהות מסויימות עוד לפני שאמרת כלום.

_כי היא סיפרה לי - ממש בכאב - שחמי נזף בה, בארוע משפחתי, (הלוויה של זקנת השבט), אחרי שהוא לא ראה אותה אולי 6-7 שנים, שהיא עושה עוול לבן שלה שהיא לא עושה עוד ילדים.

חשבתי על זה אתמול, כששוב תיבלו לי ארוחה משפחתית בבדיחות לא מוצלחות על כמה אני מפונקת שאני לא עושה עוד ילד. כמה שהבן שלי מסכן שאין לו עוד אח או אחות._

ציטטתי כאן שני קטעים שמראים בדיוק את ההבדל בין שאלות כדי להכיר או לעזור, להתנשאות.
להעביר בדיחות בארוחה משפחתית על כמה מישהו מהמשפחה "מסכן" - זו התנשאות. אין לזה כל קשר לשאלות או לאינטימיות. לנזוף בקרוב משפחה רחוק בזמן אירוע משפחתי על אורח חייו - שוב, זו התנשאות.
כמובן שלא לזה אני מתכוונת כשאלות לגיטימיות.
לשאול למה הבן שלי לא מדבר בגיל שנתיים וחצי, זו שאלה לגיטימית בעיני שאולי באה מתוך רצון להציע עזרה או פשוט מתוך התעניינות.
לשאול למה יש פער גילאים גדול בין הבת השניה שלי לבן שבא אחריה זו שאלה לגיטימית בעיני.

_הרבה פעמים השאלות ביקורתיות רק בעיני הנשאל
אז אולי כדאי להימנע מהן אם הנשאלת רואה אותן כביקורת?_
ברור שאם אני יודעת שאמא מסויימת רואה כביקורת נושא כלשהו, אני לא אשאל שוב באותו נושא, אבל הרבה פעמים, אמהות בגן שעשועים רוצות להיות חלק אחת מהחיים של השניה, רוצות להתייעץ, לשאול ולייעץ מנסיונן וסתם להכיר טוב יותר. ברור שלכל אחת יש נושאים שהיא לא מתחלקת בהם אבל יש הבדל גדול בין שאלות שמטרתן ביקורת והתנשאות לשאלות ידידותיות. אני חושבת שזה בעצם העניין, פחות חשוב מה שואלים ויותר חשוב מה מטרת השאלה.

לשאול למה יש פער גילאים גדול בין הבת השניה שלי לבן שבא אחריה זו שאלה לגיטימית בעיני.
כבר כתבו כאן כמה אמהות בדף שזו שאלה מכאיבה עבורן.
בכלל, למה זה מעניין מישהו מעבר לרכילות?

פעם שאלתי אמא (שאני לא מכירה) עם פער של 4 שנים בין הילדים, איך היא מסתדרת לוגיסטית והאם זה פער שמקל או מקשה על הטיפול בילדים, והיא ענתה במפורט.
בחיים לא הייתי שואלת אותה למה הפער הוא כזה.

עורך, נא לא למחוק את דברי!!!

כן, אבל בתוך המשפחה זה מקובל לשאול שאלות על כמה ילדים ולמה וכאלה.

מה שלא תקין כאן זה לא עצם ההתייחסות לנושא, אלא צורת ההתייחסות.
שאלתם, הערתם והארתם על כמות הילדים הרצוייה ותזמונם - יופי. קיבלתם תשובה קרירה- תבינו את המסר.
(מופנה להורים)...

מה שלא תקין זה שאדם מבוגר לא רוצה לדבר על נושא מסויים או מגיב בקרירות ולא משתף -
וכופים עליו עדיין להאזין להגיגים בנושא.
בטח שלא להאשמות כמו : "את מפונקת..." - איזו חוצפה.

האמת? אם חמותי הייתה אומרת לי בפנים (ולא בקודים פולניים) - "את אשה מפונקת כי את לא כך וכך..." -
הייתי באותו רגע קמה מהשולחן ויוצאת - אפילו בלי שום הסבר.

והאמת - אני לא יודעת איך באמת פותרים מצב כזה.
אצלי זה קורה הרבה עם אחי וגיסתי, שכל הזמן מתקילים אותי בעניין הגן לילד.
"למה הוא לא בגן?" "אז למה הוא לא בגן"?
ופעם כשאמרתי שאנו שוקלים גן כרגע, אבל רק כשזה יתאים לי ולילד, מה שהיה להם לומר זה:
"ומה, כשתרצי נראה לך שתמצאי גן? ככה פשוט? החיים לא עובדים ככה".

כן, אז את רואה, ואני כל פעם נגררת להסברים מייגעים ולתגובות נזעמות מאוד.

אז אולי בעצם העצה שלי אלייך היא לא להיגרר לויכוח או למתן הסברים.
הלוואי שידעתי איך עושים את זה.

כל זה בהנחה, כמובן, שזו לא גסות רוח גלוייה ומעצבנת - כמו: "את מפונקת"...
איכס. נהיה רע לי רק מהמחשבה על הסיטואציה.

_האמת? אם חמותי הייתה אומרת לי בפנים (ולא בקודים פולניים) - "את אשה מפונקת כי את לא כך וכך..." -
הייתי באותו רגע קמה מהשולחן ויוצאת - אפילו בלי שום הסבר._

תודה לכולכן.
שיחות - אני מנסה לשחזר סיטואציות בניטרול מרגשות, ונראה לי שיש משהו בדברייך.

והאמת היא, שאני מפחדת אפילו יותא מהאמפתיה שלהם. זוגי ואני החלטנו לא לפנות לנתיבים של אימוץ או תרומת ביצית, מטעמים שפרטתי למעלה ועוד אחרים, ואני לא מסוגלת לפתוח שוב את הכל לדיון. כואב מדי.

_לא מפריע לי ששואלים אותי שאלות אישיות גם לא מכרות מגינת השעשועים ובטח לא משפחה, זה טבעי בעיני ואפילו חיובי. זה סוג של התעניינות, של יחס. הרבה פעמים השאלות ביקורתיות רק בעיני הנשאל, השואל לרוב באמת מתעניין, לפעמים לומד משהו או רוצה לאמר משהו על עצמו.
זה פשוט קשר._
יופי שמישהו שהוא לא חבר קרוב מתעניין למה אין לי עוד ילד, אבל עליו להשאיר את ההתעניינות אצלו. מה בין זה לבין לשאול אותי? הוא רוצה לומר משהו על עצמו? שיאמר, אבל בלי להתחיל את הנושא ממני בבקשה.
מה, אני שואלת אותו כמה פעמים בשבוע היא/הוא עושים סקס? אני הרי מתעניינת. באמת. או אולי אני אפילו מביעה סוג של יחס, השאלה בכלל ביקורתית בעיני הנשאל..??!! מה ההבדל בין שאלות על סקס אוראלי או סקס אנאלי לבין הפער בין הילדים שלי או למה אין לי עוד תינוק עכשיו? באמת אני שואלת. למה אחד נראה לך מקובל והאחר לא?
למה מספר הילדים שיש לי, הפער ביניהם, הדרך בה הם שוכבים בעגלה או נישאים במנשא, המידה שבה הם לבושים, הגיל שבו נותנים להם במבה או תפוח, הגיל שבו הם עדיין יונקים.. כל אלה הם נשואים שבישראל מקובל לפתוח אותם לדיון ציבורי????? למה?????

כל אלה הם נשואים שבישראל מקובל לפתוח אותם לדיון ציבורי????? למה?????
כי אלה דברים שרואים, להבדיל מיחסי מין שמקובל להצניע.
אם הילד נישא במנשא שאני לא מכירה או במנשא מוכר אבל בתנוחה שעוד לא ראיתי, למה לא לשאול על זה? אם נראה לי שלילד חם או קר ואולי לא שמת לב, למה לא לשאול? מה, זה אישי? זה מביך? אם יש לך שני ילדים בהפרש של שנה ואני עם תינוק בהריון או שוקלת הריון אולי כדאי לי לשאול איך את מסתדרת ומה את מרגישה לגבי הפער ביניהם? מאיפה אני אלמד על מנשאים חדשים, מתי ואיך כדאי לעבור למוצקים, תחליפים טבעיים לג'אנק ורעיונות יצירתיים להתמודדות עם מריבות בין אחים אם אני לא אשאל כלום?
שוב, הכוונה היא החשובה וגם כמובן איך שואלים. אם אני רואה שני אחים רבים, אני יכולה לאמר שהבנים שלי רבים הרבה ביניהם ולשאול את האמא, מה היא עושה כשהם רבים ואם יש לה רעיונות איך להתנהל עם המריבות שלהם. חשוב אם עצם השאלה היא סוג של העברת ביקורת או שאלה כדי ללמוד, לדעת, להשתתף בקושי.
דרך אגב, השאלה למה אין לך עוד תינוק, גם בעיני לא לגיטימית בדיוק בגלל שהתשובה יכולה להיות רק מאד אישית. אני מקבלת את זה שלא מתאים גם לשאול למה יש פער מסויים בין ילדים אבל מאד מתאים בעיני לשאול איך מסתדרים כשיש בן עשרה וילדים קטנים בבית או אחים בגילאים קרובים מאד וכו'.

אמא בבית, יקרה,
כל מה שכתבת נכון - אם אני רוצה להתיעץ, ולשאול, ולהיתרם מהידע אז בכיף ,אבל לא על זה הרי הדיון, אלא על זאלות שהן בבחינת חדירה לפרטים הכי פרטיים שיש.
והנה מה שכתבת אתמול או שלשום, שהביא לדיון הזה ולמה שאני כתבתי (שמחה ששינית את דעתך (-:):
לשאול למה יש פער גילאים גדול בין הבת השניה שלי לבן שבא אחריה זו שאלה לגיטימית בעיני

ובעניי זה לא לגיטימי כי יכול להיות, רק יכול להיות - וזאת סיבה טובה ומספיקה למה לא לשאול - שזה יעורר קושי כי איבדתי בן זוג בין השניה לשלישי או עברתי גירושים קשים, או שהתעוררה אצלי אי פוריות משנית שהקשתה על כניסה להריון, או שאיבדתי עובר או תינוק... שלא נדע מאף אחד מאלה.

וכל הדוגמאות שנתת לעיל הן נהדרות, לאיך כן אפשר לשאול ובאיזו צורה, ובעיקר את מי.
ותמיד עדיף להתחיל לדבר על עצמך ועל הקשיים/התלבטויות/שמחות/התרגשויות שלך, ומזה לאפשר לאחר לשתף מעולמו אם הוא רוצה.

שבוע טוב!

מה, אני שואלת אותו כמה פעמים בשבוע היא/הוא עושים סקס? אני הרי מתעניינת. באמת. או אולי אני אפילו מביעה סוג של יחס, השאלה בכלל ביקורתית בעיני הנשאל..??!! מה ההבדל בין שאלות על סקס אוראלי או סקס אנאלי לבין הפער בין הילדים שלי או למה אין לי עוד תינוק עכשיו? באמת אני שואלת. למה אחד נראה לך מקובל והאחר לא? יפה אמרת. ויחס אפשר להביע גם בדרכים אחרות.

רגע, אז מה שאתן אומרות זה שאם נוח לי לדבר עם אותה אשה על יחסי מין אז זה בסדר שאני אשאל גם על זה?
(כמה פעמים בשבוע זה נושא דיי נפוץ בשיחה, לא? רק אצלי?)

ברצינות לגמרי....

ז"א שמפריע לכן שזרים גמורים שואלים?

ז"א שמפריע לכן שזרים גמורים שואלים?
כן. בהחלט. סאגת רעלת ההריון שלי והלידות המוקדמות והסיבוכים והמזכרות הבריאותיות שנשארו לי אחרי הם בהחלט לא סוד ואני ממש לא חושבת שיש לי במה להתבייש. אבל התשובה לשאלה "מה עם ילד שלישי?" ("בהחלט, ברגע שמישהו יבטיח לי שאחרי הלידה לא אקבל אירוע מוחי או אי ספיקת כליות ואם הילד יוולד לפחות בשבוע 36, לפחות 2 קילו") לא צריכה להסחט ממני. זה משהו שאני שמחה לשתף בו - כשלי מתאים. בהחלט לא כדי לספק את יצר הסקרנות-במסווה-קירבה של מישהי.

<לא נוטה לשתף בפרטי חיי המין שלי>
<<אפילו לא חברות קרובות>>
<<<אני מצ'עממת>>>

כמה פעמים בשבוע זה נושא דיי נפוץ בשיחה, לא? ברצינות לגמרי....
לא נפוץ בין אלה שאני מדברת איתם.
מה לא נפוץ - אף פעם לא דיברו איתי על זה, מאז פעם אחת בגיל 19.
לפעמים בשיחה אינטימית מישהי אומרת משהו על עצמה, אבל לא ששואלים מישהו אחר
ז"א שמפריע לכן שזרים גמורים שואלים?
זר/ה שהיו שואלים אותי על זה - זו היתה השיחה האחרונה בינינו.

_<לא נוטה לשתף בפרטי חיי המין שלי>
<<אפילו לא חברות קרובות>>_
גם.