לא מוריש לי

טוב, מקווה שבחרתי שם דף מספיק מעניין. וסליחה על הפלמוניות אבל זה מתבקש מהנושא

יש לי בעיה מוסרית, ערכית, כלכלית - לא בטוחה איך לקרוא לזה ורציתי לשאול לדעתכם.
בן זוגי בא ממשפחה אמידה אני הגעתי ממשפחה נחמדה אבל לא אמידה, כלומר הוא הגיע עם כסף ואני בלי כלום. לאחרונה הוא ערך צוואה ובצוואה ציווה לבננו המשותף כמעט את כל רכושו, ואילו לי השאיר חלק קטן ביותר.
אמרתי לו שלדעתי הוא דילג עלי. כלומר שבני יורש אותי בעודי בחיים. ושאין סיבה שמצבי הכלכלי ישתנה עקב מותו (חס ושלום) במידה ויתרחש לפני מותי.
הוא אמר שהוא רואה את הכסף הזה ככסף שלו והוא רוצה להוריש אותו לילדו ולא רוצה לקחת את הסיכון שאני אתחתן שוב למשל וכך הרכוש שאבא שלו הוריש לו עשוי להגיע לזרים גמורים בעוד שהוא רוצה להוריש אותו לילדו.

אשמח לשמוע מה דעתכן /ם
תודה

נשמע לי לגיטימי אבל "קר"

יש לזה פתרונות, אם אתם רוצים. אפשר להתייעץ עם עו"ד, אני די בטוחה שאפשר נניח להוריש לבן בתנאי שהוא ידאג לך לרמת חיים מסויימת בעזרת הכסף הזה כל עוד את חיה, או להוריש לך אבל לאפשר לך להוריש רק לו. השאלה היא אם אתם מחפשים פתרון טכני, או שיש כאן בעיות יותר רציניות שזה מעלה מבחינתך.

נשמע לי לגיטימי אבל "קר"
נשמע יותר מ"קר".
נשמע חסר אמון.

העניין הוא שאני לא עובדת. אנחנו מגדלים את הילד בבית. אני לא מסתכלת קדימה ורואה את עצמי בונה קרירה וחוסכת לפנסיה.
תמיד התיחסתי למה שיש לו כאל מה שיש לנו.
אבל מהצוואה שלו עולה שאני כמו איזה פרוטזה משהו חיצוני.
אגב אבא שלו כתב צוואה דומה. וחלק מהפחד שלי הוא שלא הייתי רוצה למצוא את עצמי במקומה של אמו.
אני אוהבת את בעלי אוהבת את חיינו המשותפים.
אבל נראה לי שהוא לא מתייחס אלי ברצינות ולא באמת מעריך אותי.
למשל אחת הטענות שלו נגד להוריש לי הכל הייתה שאני לא מבינה בעסקים ולכן אני לא אדע מה לעשות עם זה.
מזכיר לי קצת, להבדיל אלף אלפי הבדלות, את הכלות ההודיות שעולות על המוקד עם מותו של הבעל.

רחל - את הרעיון של להוריש לי בתנאי שאני אוריש לילד כבר העלתי והוא לא התלהב מזה.

והכי מבאס זה לחשוב על דברים כאלה.

יש פה שני ענינים - אם הוא מת לפני שהילד בן 18, הכל הולך אלייך בינכה וכה. אם הוא מת אחרי, את בחסדי הילד. תפתחו את זה. דברו על זה. אולי הוא מסמן לך משהו על עצמך - שאת צריכה לדאוג לעצמך.
במקרה שהוא מת, דרך אגב, מה קורה עם קרן הפנסיה שלו? האם את רשומה שם?

וואי וואי. טוב. אני לא יודעת אם זה מתאים לך שיתעצבנו עליו פה, ואת מ-מ-ש מוזמנת להתעלם ולמחוק אם לא, אבל עם כל הכבוד, הוא כרגע פשוט מנצל אותך. אולי ממש לא במודע, והוא בטח לא חושב על זה במונחים האלה, אבל אם הוא מתכוון להתייחס אלייך כמו למטפלת שמגדלת את הילד שלו ומתחזקת את הבית שלו, אז במטותא, שישלם לך בהתאם - החל מאתמול, תודה.

במילים יותר עדינות: יש לכם פה בעיה מהותית באיך אתם רואים את הקשר שלכם. הייתי קודם כל מציעה טיפול זוגי, אבל קחי בחשבון שכרגע אין לו סיבה לשנות משהו, אז לא בטוח שזה יעזור. האפשרות השנייה היא שאת תשני: תמצאי דרך להתפרנס ולדאוג לעתיד שלך. אם הוא לא רוצה שתעשי את זה, נו, אז שידאג לעתיד שלך בעצמו. ואם לא אכפת לו, אז לא אכפת לו, וכדאי שתתחילי כמה שיותר מוקדם.

שליחה על ידי תרה* » 14 דצמבר 2007, 13:39

אולי הוא מסמן לך משהו על עצמך - שאת צריכה לדאוג לעצמך

בדיוק.

זה קשה מאד לנהל שגרה כשיש את העננה הזו רובצת מעליך (בעיקר), אבל באמת זה רמז לעשות מעשה ולדאוג לעצמך.
אמרת ש תמיד התיחסתי למה שיש לו כאל מה שיש לנו
וכנראה שזה לא מדוייק מבחינתו. תתחילי לייצר עבור עצמך כדי שמה שיהיה לך אכן יהיה שלך, גם אם זה מעט ממה שיש לו.

ובהחלט יש מקום לדעתי להעלות את עניין האמון.

שליחה על ידי מ_י* » 14 דצמבר 2007, 13:39

אם הוא מת לפני שהילד בן 18, הכל הולך אלייך בינכה וכה.
משפטית זה לא נכון. אם אין צוואה, בן הזוג יורש חצי והילדים מתחלקים בחצי הנוסף, ובגלל שהם קטינים, בית המשפט מפקח על מה שההורה האלמן עושה בכסף שלהם. זוהי, אגב, סיבה מצויינת לכתוב צוואה, כי בלי צוואה במקרה של מות הורה לילדים קטינים ההורה שנשאר פתאום צריך אישור בית משפט כדי למכור, למשל, את הדירה שלו.

אם יש צוואה, הוראות הצוואה קובעות, והילד יירש גם אם הוא לפני גיל 18. יתכן שבית המשפט ימנה אפוטרופוס שישגיח על מה שנעשה עם כספי הירושה שלו עד שהוא יגיע לבגרות. זו יכולה אפילו להיות האם, אבל האפוטרופוס הכללי ידרוש דיווח על מה שהיא עושה עם הכסף.

ואילו לי השאיר חלק קטן ביותר
האם החלק הקטן הזה יבטיח לך את התנאים הכלכליים להם את רגילה כעת?

הצעה פרקטית: תוציאי עליו ביטוח חיים, שישלם לך חודשית את מה שאת צריכה כדי לשמור על רמת החיים שלך אחרי מותו, אם הוא מת לפנייך. יש כאלה ביטוחים, צריך לברר עם מומחה בעניין מה האפשרויות בדיוק. אז את צריכה לדאוג להכנסה עצמאית מאד קטנה עכשיו, רק כדי לכסות את הפרמיה.

(ושוב, זה לגמרי נפרד משאלת האמון).

יכול להיות שזו דרכו להשאיר אותך אתו? יכול להיות שהוא מפחד שתעזבי אותו? בעצם אם הוא אמר שאת יכולה להתחתן עם מישהו אחר וכל הכסף שלו ילך לאחר, אולי הוא מביע חשש עכשווי.

יש פה גם שאלה, במה מדובר.
האם הדירה המשותפת, שאתם גרים בה שלושתכם, רשומה רק על שמו, והוא רשם אותה בצוואה רק לבנכם המשותף?
אם כן, צריך להתיעץ עם עורך דין. יש לך זכויות בתור אשתו ואם בנו, וצריך לברר אותן.
האם הוא רואה בכסף שבחשבון הבנק את כספו שלו, כי הוא עובד ומרוויח ואת מגדלת את הילד?
אז שוב, יש חוקים במדינת ישראל לעניין זה. חצי מהכסף שהוא מרוויח הוא שלך, העבודה שלך כעקרת בית ואם מוכרת בחוק לצורך זה. צריך להתייעץ עם עורך דין שמומחה בירושות, ולברר מהן זכויותייך החוקיות ואיך לתת להן ביטוי בצוואה.
האם מדובר בדירות/בתים/נכסים נוספים, שאתם לא גרים בהם? האם נכנסים מהם כספים כעת, כספים שבמקרה מותו יגיעו ישירות אל הבן ולא אלייך?
מה עם פנסיה, ביטוח לאומי, קופות גמל וכו'? את לא רשומה שם כמוטבת?
כל זה צריך ייעוץ עם עו"ד.
זה שהוא לא העלה בדעתו להתייעץ קודם בצורה שתשמור על זכויותייך, וישר חושב על האפשרות שאת תקחי את הרכוש ותבזבזי אותו על גבר אחר ולא תורישי לבן שלו - זה רע מאוד. ייעוץ זוגי, וייעוץ משפטי. דחוף.

דומה משהו למשפחה שלי
לאמא שלי יש הרבה כסף שהיא קיבלה מאמא שלה שקיבלה אותו כפיצויים על נזקי המלחמה מהגרמנים.
אבא שלי בוגדני לגמרי ולאמי ברור שאם היא תמות קודם הוא יכיר אשה אחרת ולכן היא ציוותה את רכושה ואת כספה לנו הילדים היקרים שלה ולנכדיה היקרים.
מתוך מחשבה שהכסף שהיה של אמה אינו אמור להגיע לילדים של אשה אחרת אם תיהיה לאבי כזאת. (מה שכן אבי לא יודע על כך)
נראה לי שהשאלה היא מה מקור הכסף אם מדובר בכסף שהוא קיבל מעבודה שבאופן עקיף את מאפשרת לו לבצע הרי שברור שחלק בה לגיטמי
אבל אם מדובר בכסף שהוא למשל קיבל מהוריו הרי שבאמת מה סיבה לכך שאת תוכלי להוציאו על בעל אחר שאולי יהיה לו
לצורך הבטחת רמת החיים שלך כדאי לך מאוד לעשות לו ביטוח חיים סכומי הפרמיה הם נמוכים יחסית (משהו כמו 5 שעות שמרטפות בחודש)
את יכולה גם לבקש ממנו שזה יהיה הסידור ולהסביר לו שהצוואה הזאת גורמת לך לחשוש מפני עתידך.

נשמע לי לא אוהב. כואב.

משהו ביחס שלו אלייך לא מריח לי טוב.

ואללה, גם למיטב ידיעתי, מה שבשמת אומרת נכון - הרכוש שלכם, כעת, משותף. הירושה שלו יכולה להתיחס רק לחצי שלו, ולא לחצי שלך. ובמקרה זה - לא בלי סביר להוריש חצי לילד (לעומת 3/4 לך, ורבע לילד), אבל עדיף כמובן (וכאן הקטע של "עיוץ זוגי דחוף") לקבל החלטות כאלה במשותף.

אני לא חושב שאפשר להסיק ממעשהו שאין לו אמון בך, כי במקרה כזה הוא היה עושה הסכם ממון טרם הנישואים. יש בעיני הגיון במעשהו. עד עכשיו הסתדרת עם חצי מהרכוש (יודע שזה לא בדיוק כך) ואין שום סיבה שלא תמשיכי להתסדר עם חצי פלוס. חוץ מזה אם יש לך אמון בבנך תמיד תוכלו להגיע להבנות. מסכים עם תבשיל קדרה לגבי הליך קבלת ההחלטות.
אגב אבא שלו כתב צוואה דומה. וחלק מהפחד שלי הוא שלא הייתי רוצה למצוא את עצמי במקומה של אמו.
אז למה את לא מחזירה את הכסף לאמו?

פלונית, אין לי כל כך מה להוסיף על קודמותי, רק

בעצם- רק דבר אחד- לא הייתי מוותרת על החינוך הבייתי, אלא מבהירה לו בצורה חד משמעית שאתם צוות. וזה לא כסף שלו לבד (מדברת בעיקר על משכורות, נכסים שנתווספו לאחר נישואיכם, וכו').
לי זה נראה עיניין של חוסר ביטחון- את לא בטוחה שמגיע לך הכסף, הרי הוא זה שעבד בשבילו, ומה את עושה- כל היום יושבת בבית P-: ...

אגב- אצלנו המצב דומה (הוא מפרנס עיקרי)- ובשלב מאוד מוקדם הדגשתי לו שבנישואין אין "שלו" ו"שלי" אלא רק "שלנו". (האמת זה עוד היה אפילו בשלב טרום נישואין- גרנו ביחד, אני למדתי והוא עבד...) כל המשכורת (חחח כאילו כמה כבר יש אבל נו, טוב...

) נכנסת אלי לחשבון ואני מנהלת איתה את משק הבית. בהתחלה גם אני הייתי חסרת ביטחון- כי למה שאקח כסף שהוא עבד בשבילו? אבל אז הבנתי- שאם הוא אוכל טוב כשהוא חוזר מהעבודה כי אני קניתי אוכל ובישלתי, ואם הוא יושב בסלון מסודר ונח או רואה טלוויזיה כי אני ניקיתי וסידרתי, ואם הוא ישן טוב בלילה כי אני קמה לילדים... זאת הסיבה שהוא יכול בכלל לצאת ולעבוד כמו שהוא עובד. בלעדי, הוא היה צריך או לשלם עבור הוצאות עוזרת בית או לעשות זאת בעצמו, על חשבון הזמן שהוא ישן או נח אחרי העבודה, והיה לו הרבה יותר קשה. אז בבקשה, תעריכי את עצמך קצת יותר...

אחרת- לדעתי יש כאן הבדל עצום- במקרה שלך אני מניחה שאבא שלך עובד...
במקרה שכאן האשה יושבת בבית בגלל הבעל כי זו חלוקת התפקידים ביניהם- היא דואגת לבית, לילד, והוא יוצא לעבוד (ככה אני רואה את זה- זה כמו קיבוץ

)...
וחוץ מזה את אומרת שזה בגלל שהיא יודעת שאבא שלך בוגדני, אז מה זה אומר על הבעל בסיפור שלנו?

אני כתבתי צוואה ובה אני מורישה הכל לילדים ולא לאבא שלהם שהוא בעלי האהוב.
אני מקווה בשבילו שאחרי מותי חו"ח הוא יכיר אישה אחרת יתחתן ויהיה מאושר.
שנינו לא יודעים איזה מין יחסים אלו יהיו ומה הכוחות שיפעלו עליהם ולכן אני מבטיחה ככל יכלתי את עתידם הכלכלי של ילדי.
אצלנו אין את הסוגיה של פרנסתו שלו ברור שהוא יוכל להמשיך להתפרנס כראוי, זה שונה מאצלכם.

אלמנה אחת שאני מכירה טוב נישאה בשנית ויוצא בגלל אופי היחסים עם בעלה השני שילדיו נהנים מירושת המת והילדים שלה שאבא שלהם מת לא נהנים מהירושה.
הכרתי אלמן שלא השכיל לדאוג לילדיו ואשתו השניה דאגה לאינטרס של הילדים שלה, אולי זה בסדר מאיפה שהיא רואה את הדברים, אבל זה לא נעים לילדים שאמא שלהם מתה.

אני מצטרפת למי שטענו שנראה כאילו יש לכם בעיה של אמון ושל הערכה מצידו אליך למרות שאני מורישה כמוהו. את צריכה לדאוג לעתיד הכלכלי שלך. את צריכה לדאוג להווה שלך עם כבוד מבעלך. סליחה על הישירות.

בן זוגי בא ממשפחה אמידה אני הגעתי ממשפחה נחמדה אבל לא אמידה, כלומר הוא הגיע עם כסף ואני בלי כלום.
וכך הרכוש שאבא שלו הוריש לו

הי פלונית,
לפי מה שכתבת בהתחלה, נראה כי חלק משמעותי מן הכספים בהם מדובר הם כספי המשפחה שלו, אשר הגיעו לידיו בלי קשר לנוכחותך את בחייו. בעיני, דינם של כספים כאלו אינו שווה לדינם של כספים שאדם מרוויח תוך כדי חיי הזוגיות שלו, בהם, למשל, אישתו מסדרת סביבו את התנאים כך שיוכל לצאת לעבוד. אני יודעת שהדיעה שלי עשויה לא להיות פופולרית, אבל... למה בעצם הוא צריך להוריש לך את כספי אבותיו? למה עליו לדאוג לכך ש ושאין סיבה שמצבי הכלכלי ישתנה עקב מותו (חס ושלום) , אם מצבך הכלכלי כיום מבוסס על כספים שהושגו ללא קשר אליך?

חסרים הרבה פרטים בתמונה, ולכן אל נא תקחי את תשובתי באופן אישי מדי. ממה שכתבת, נראה שהתמזל מזלך בלא מעט מישורים: הגעת בלי כלום, ואת חיה חיים מפנקים של אחת שיש לה. אינך עובדת, ועדין את משוחררת מדאגות קיומיות בסיסיות, אותן אלו למשל אשר מונעות מנשים רבות אחרות את הפריבילגיה של להישאר בבית עם הילד. בנוסף, אינך צריכה לדאוג לעתידו הכלכלי של הילד, כי זה כבר סודר מעצמו, מבחינתך. את יודעת איזו הקלה עצומה זו?

_העניין הוא שאני לא עובדת. אנחנו מגדלים את הילד בבית. אני לא מסתכלת קדימה ורואה את עצמי בונה קרירה וחוסכת לפנסיה.
תמיד התיחסתי למה שיש לו כאל מה שיש לנו._

למשל אחת הטענות שלו נגד להוריש לי הכל הייתה שאני לא מבינה בעסקים

על פי עדותך, את לא עובדת וגם לא רואה את עצמך עובדת, לא חושבת על חסכון לעתיד ולוקחת את מה שיש לו כמה שיש לשניכם. ככה בדיוק את אומרת. ובכן, בעלך שונה ממך. הוא כן עובד וכן חושב קדימה, ולכן אך טבעי שיחשיב את עצמו לאחד שכן מבין בעסקים, ויחשוב שאת לו. שאלה: האם הוא באמת לא מעריך אותך באופן כללי, או רק בעניני כספים? ואם רק בעניני כספים, למה שכן יעריך? זו לא שאלה קנטרנית, אלא באמת בכדי לעודד מבט פרקטי - האם אי פעם היתה לו ההזדמנות להיווכח שאת כן מבינה בעסקים? (לא שזו סיבה כן או לא להוריש, אבל נראה שאת מביעה פגיעה מן האמירה, ולכן אני מחדדת כאן).

ולדברים נוספים - ככל שאני יודעת ומבינה, אבל זה לא מוסמך, רכוש שיש לכם כיום במשותף, כמו למשל דירה ותכולתה, שייך לשניכם ואין לו אפשרות להתייחס לחלקך שלך בצוואה שלו. אני מניחה שיש לכם לא מעט רכוש משותף, ומכאן שחצי ממנו שלך כך או כך. אני חושבת שחשוב לבדוק את הנושא של ראיית עולמו לגבי כספים שהוא מרוויח כיום - במו ידיו - האם נראה לו שאלו שייכים רק לו? אם כן - אין ספק שיש כאן בעיה מהותית, ויש טעם רב לברר אותה. אם לא, וההתייחסות שלו היא בעיקר לכספי ירושה מצד משפחתו, האמת היא שאני די מבינה אותו, ולא רואה בכך בהכרח סימן לחוסר אהבה או אמון או צורך מיידי בייעוץ זוגי.

לפני שהתחתנו ערכנו ביננו הסכם ממון, כי הפער בהון שכל אחד מאיתנו הביא בשלב ההוא היה גדול ולא היה ברור אם נתחתן בכלל. זה לא היה קל, ודרש הפרדת רגשות שהובילה אותי למקומות מאד חשוכים. אבל זה לקח רק שבוע או משהו כזה, עד שהבנתי שהאהבה אמנם עיוורת, אבל בכספים כדאי להיות עם העיניים פקוחות, ואיכשהו אני זוכרת את עצמי מצליחה לדלג על הטופס ההוא ולשוב לעולם הרגשי כאילו כלום, ואפילו בנוחות יחסית. אחרי הכל, טוב לפעמים לדעת שדברים מסודרים מראש למקרה שכך וכך, וראי איך פועל עולם שלם של ביטוחים רק על הסעיף המציק הזה.

ועצה נוספת לי אליך - זכית בפריבילגיה נוספת, של 'להציץ' לצוואה שלו. קחי לך קצת חירות מחשבתית, אם דבר זה יניח את דעתך, ובררי באופן עצמאי ואחראי על זכויותיך. אני רוצה להגיד עוד שאמנם יכול להיות שאת נשואה לאדם קר ומחושב ולא מתחשב, ומאידך יתכן שמדובר באדם שמביע בך אמון רב, למשל בכך שמשתף אותך במסמך שרוב האנשים שומרים כחסוי, שמקנא לך ברוב אהבתו, שמביע את פחדיו וכמיהותיו בפניך באופן אמיץ וחופשי ובעיקר שדואג לעתיד ילדיו, במקום שיתכן מאד שמאזן אותך ונותן לך להמשיך ולחיות כפי שאת כיום, ללא דאגות כלכליות עכשיוויות.

מקוה שהובנתי כהלכה...

טוב זה מתבלגן כשמתחילים לדבר על זה
רכוש משותף אין לנו. אין לנו דירה אין לנו בית אין לנו נכסים משותפים כל מה שיש לנו רשום על שמו וגם מגיע מירושתו.
הוא עובד ומרוויח משכורת שאנחנו חיים ממנה. ולא חוסכים ממנה כלום. לא מצליחים. אני מקבלת ממנו כסף מזומן לפי בקשתי וגם מחזיקה ברשותי כרטיס אשראי שרשום על שמו.
כספי הירושה המדוברת אינם נזילים כרגע.

בקשר לשוויון של עבודות הבית. בעלי לא מרוצה מאיך שאני מחזיקה את הבית. הוא היה רוצה בית נקי יותר ומוחזק בצורה טובה יותר.ולכן כשהוא חוזר מהעבודה הוא גם מנקה ומסדר את הבית. הוא מבקש כל הזמן להביא עוזרת ובעבר אכן הייתה לנו עוזרת רק שלאחרונה אמרתי לו שאני מעדיפה ללמוד לעשות את זה בעצמי גם אם זה יקח לי זמן ללמוד. הוא כן מרוצה מתפקודי כאמא.
אתמול בעת השיחה הסוערת שניהלנו בנושא הצוואה יצא לו פתאום המשפט, במילא את כל תשומת הלב שלך ואת כל מה שיש לך את נותנת לילד, אז גם אני רוצה לתת את כל מה שיש לי לילד.

החשש שלי הוא שאני אכן משקיעה את כולי בגידול הילד ועושה כמיטב יכולתי לתחזק את הבית, אבל לפי הצוואה שלו אם חס ושלום יקרה לו משהו, אז אני לא אוכל לפרנס את עצמי. ואהיה תלויה בחסדיו של בני. כפי שקרה לאמו. (למי ששאל למה אני לא מחזירה לה את הכסף, אני שואלת בחזרה איך אני יכולה להחזיר לה משהו שאינו שלי ושאין לי בו דריסת רגל?)

בנוגע לנושא ה"מבינה בעסקים". לא מבינה ולא מתיימרת להבין. אבל אני כן בנאדם איטלגנטי ומאמינה שבעת הצורך אוכל לשכור את שירותיו של מי שכן מבין על מנת שיעזור לי להגיע להחלטות הנכונות במידה ויהיה בזה צורך. ובכל מקרה מה שצורם כאן, זה ההנחה שבני שהוא ילדון קטנטון שעוד לא ברור איזה בן אדם יהיה, נחשב מבין יותר ממני רק בגלל שהוא גבר. אני מאמינה שהורים הם אלה שצריכים לדאוג לילדיהם ושצריכים לרשת אותם אחרי מותם. לא הייתי מעלה בדעתי לקחת משהו מהרכוש של הורי כל עוד אחד מהם בחיים.

ומעבר לחשש הכלכלי. שהוא ניתן לפתרון בכל מיני צורות שעלו כאן. יש כאן עניין רגשי שמאוד צורם לי. אני מרגישה שאני לא משפחה. שהוציאו אותי שלא רואים אותי כחלק. אני חולקת את כל חיי עם בעלי אנחנו אמורים להיות צוות איך יתכן שהוא לא רואה אותי ממטר בצורה כל כך בוטה? איך יכול להיות שמייד עם מותו רווחתי הכלכלית הופכת לחסרת משמעות בשבילו? מה זה אומר על הכסף שלו שעכשיו אני משתמשת בו?
ואיך בכלל אפשר לצאת מזה? אני צריכה ללכת לעבוד? אני צריכה לבנות לעצמי עתיד כלכלי פרטי? אנחנו מסתדרים היום על המשכורת שלו. החינוך הביתי חשוב לי מאוד. חשבתי שגם לו.
אם אני אלך לעבוד בגלל מה שהצווואה שלו משקפת לי על החיים שלי, זה יצור אצלי הרגשה של פירוד. שכאילו כל אחד דואג לעצמו. זה שונה מאוד מהמשמעות שיש לזוגיות בעיניי.

_החינוך הביתי חשוב לי מאוד. חשבתי שגם לו.
אם אני אלך לעבוד בגלל מה שהצווואה שלו משקפת לי על החיים שלי, זה יצור אצלי הרגשה של פירוד. שכאילו כל אחד דואג לעצמו. זה שונה מאוד מהמשמעות שיש לזוגיות בעיניי._

זה משהו שאת חייבת לדבר איתו ולהבין אם אתם רואים עין בעין.
חוץ מזה, תציעי לו לעשות ביטוח חיים ושאת תהיי המוטב שלו.
הפרמיה תשולם מההכנסה שלו (ולא מהירושה של אביו) ולכן זה הגיוני שאם יקרה לו משהו אז לך יהיה ממה לפרנס אותך ואת בנכם.
האם יש לו הפרשה לפנסיה מהמשכורת? האם את רשומה שם כמוטב?

אגב, אם הוא גם רוצה שאת תהיי בבית ולא תעבדי אז הוא צריך לחשוב איתך על פתרון הולם.
השאלה אם הוא מנסה "לרמוז" לך משהו. אפילו בלי להיות מודע לכך.

ובכל מקרה מה שצורם כאן, זה ההנחה שבני שהוא ילדון קטנטון שעוד לא ברור איזה בן אדם יהיה, נחשב מבין יותר ממני רק בגלל שהוא גבר.

האם הדברים נאמרו בצורה כזו, האם זו הסיבה? שהילד בן? ונניח והוא צודק (אולי לאו דוקא בגלל שהילד בן, אלא בגלל שהוא מאמין שבתור אביו הוא יצליח להחדיר בו תכונות של 'מבין בעסקים'), האם בעיניו זו הסיבה להגדיל את חלקו של הילד, או שהוא מאמין כמוך, שהורים הם אלה שצריכים לדאוג לילדיהם ושצריכים לרשת אותם אחרי מותם .

כל מה שיש לנו רשום על שמו
זה לא בהכרח אומר שזה רק שלו. יש חוקים מאד מסודרים לדברים האלו, ורוב הסיכויים שעדין חלקך ברכוש מוגן לפי חוק.

במילא את כל תשומת הלב שלך ואת כל מה שיש לך את נותנת לילד, אז גם אני רוצה לתת את כל מה שיש לי לילד.
הנה משפט המפתח. האיש נתן לך גם את התשובה, גם את הכלים. מה מזה את מוכנה לקחת?

את צריכה להתייעץ עם עורך דין. ולהיות כנה לגבי זה - להגיד לו "אני הולכת להתייעץ עם מומחה כי אני חוששת לעתידי". נקי. על השולחן.

_ואיך בכלל אפשר לצאת מזה? אני צריכה ללכת לעבוד? אני צריכה לבנות לעצמי עתיד כלכלי פרטי? אנחנו מסתדרים היום על המשכורת שלו. החינוך הביתי חשוב לי מאוד. חשבתי שגם לו.
אם אני אלך לעבוד בגלל מה שהצווואה שלו משקפת לי על החיים שלי, זה יצור אצלי הרגשה של פירוד. שכאילו כל אחד דואג לעצמו. זה שונה מאוד מהמשמעות שיש לזוגיות בעיניי._

עוד דבר - אפשר גם להיות בבית, וגם להרוויח כמה מעות. למשל, לצרף אליך פה ושם פעוט נוסף שתשגיחי עליו ביחד עם זה הפרטי שלך. גם אם זה לא יהפוך אותך לעשירה, המסר שזה עשוי להעביר יכול להיות ברור מאד: לא, לא מדובר על בנית עתיד כלכלי פרטי , אלא מדובר על שותפות בקיום כלכלי משפחתי. האם שותפות כזו קיימת כיום? ואגב, שותפות כזו יכולה להיות גם בצמצום הוצאותיך העכשוויות (קניות, חשמל, עוזרת, טלפון וכד'). האם יתכן שהוצאותיך מופרזות בעיניו, ומשדרות לו זלזול ברווחיו? האם יתכן שענין כזה גורם לו לרגשות קשים של זילות בכספו, ואפילו אם הוא סתם פרנואיד והכל באויר, זה פוגע בו?

לא יפה.

הוספת הרבה פרטים, ואני מניחה שיש עוד מורכבויות שעוד לא ידועות לנו, אבל בשורה התחתונה:
אם הוא גם רוצה שאת תהיי בבית ולא תעבדי אז הוא צריך לחשוב איתך על פתרון הולם.
חד וחלק. או שיפריש לך "משכורת", ממנה תוכלי לחסוך, או שישנה את הצוואה, או שתצאי לעבוד (לא מחייב ש תצאי , אבל אולי כשתגידי שאת מפסיקה את החינוך הבייתי אז הוא יתעורר כי זה חשוב גם לו...).

במילא את כל תשומת הלב שלך ואת כל מה שיש לך את נותנת לילד, אז גם אני רוצה לתת את כל מה שיש לי לילד.
אולי בעצם מתחבאת כאן בעיה זוגית רצינית? הרבה פעמים גברים מרגישים זנוחים כי כל המשאבים שלנו נתונים לילד. מהבחינה הזו (לדעתי האישית בלבד, כמובן) כדאי לדאוג ל"זמן איכות" גם עם הבעל- אפילו לשכור בייביסיטר פעם בשבועיים- חודש וללכת לאכול ארוחה ביחד בחוץ. הילד לא יינזק מזה, ולעומת זאת נשמע שהיחסים ביניכם כן יינזקו אם לא תתעוררו...

טוב מדברים על זה. הוא אומר שרוצה לדאוג לי כמובן.
אני מחלקת את הבעיה לשניים:

את הבעיה הפתירה, לדאוג שיהיה לי ממה לחיות אם הוא לא יהיה.

הבעיה הלא פתירה
אני לא מבינה למה כל עוד הוא קיים אני יכולה להנות מכסף מסויים וברגע שהוא לא יהיה קיים יותר מייד הכסף הזה ילקח ממני. זה גורם לי להרגיש לא שווה, מישהי שלא באמת קיימת. גורם לי להרגיש שהוא עושה לי טובה. שאני תופסת טרמפ על החיים שלו. שאני נתונה לחסדיו

הבייבי סיטר זה רעיון טוב. גם למצוא אחת כזו בשבילנו וגם לעשות בייבי סיטר לעוד ילד. בעקרון אני גם יכולה למצוא לי עבודה לשעות אחר הצהריים ולהודיע לו שהוא יצטרך לצמצם את שעות העבודה שלו. אולי זה יגרום לו להבין כל מיני דברים.
בטוח שיש בינינו דברים לא פתורים, שצריך לפתוח.
לאיים ביציאה לעבודה, לא יעזור. הוא אומר שזו החלטה שלי ושהוא תומך בה וחושב שהיא נכונה (החינוך הביתי) אבל זה תלוי בי. ואם אני רוצה להפסיק אז שאפסיק. מסתבר שעל אף היתרונות שיש בבעל שנותן לי להחליט את כל ההחלטות שקשורות לחינוך הילד יש לזה גם חסרונות, זה לא בעצמותיו והוא לא רואה את עצמו כשיר להחליט בעינין. אולי כמו שהוא רואה אותי לא כשירה להחליט בעיניני כספים.
מתוך השיחה אתו עולה שזו דאגתו עיקרית.

ומשדרות לו זלזול ברווחיו?
אני עושה כל שביכולתי כדי לא לזלזל ברחויו. אני לא מוציאה שום סכום של כסף בלי להתיעץ אתו. אני שואלת אותו כל הזמן אם זה בסדר שנקנה את זה או את זה, אני מקשיבה לו כשהוא מסביר שעכשיו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. כשהמצב שלנו קשה אני תמיד מציעה שאלך לעבוד - זה אף פעם לא מצליח, כי הוא עובד שעות ארוכות.

ביטוח חיים הוא יעשה. לרשום אותי כמוטבת בפנסיה, הוא טוען שאני רשומה. אני אבדוק את זה, אם זה לא כך אז הוא יעשה את זה.

אני יכולה להפריד את החיים הכלכלים שלי מאלה שלו. אולי זה מה שאני צריכה לעשות.
וזה עדיין מרגיז אותי!!!! יש לו כל כך הרבה, למה מכל האנשים בעולם דווקא איתי הוא לא רוצה לחלוק את זה? למה דווקא אני מאיימת עליו?
זה מזכיר לי ילד עשיר ומפונק.

את צריכה להתייעץ עם עורך דין. ולהיות כנה לגבי זה - להגיד לו "אני הולכת להתייעץ עם מומחה כי אני חוששת לעתידי". נקי. על השולחן

המצחיק הוא, שמשם בדיוק זה התחיל.
המשפחה שלו הוציאה איזה נייר שדרש ממני להצהיר על הסכמתי לאיזה צעד כלכלי שהם לוקחים. אני אמרתי שבלי יעוץ של עורך דין אני לא חותמת להם על כלום. (לא הייתי בטוחה מה זה אומר במידה של גירושים והאם אני מוותרת שם על כספים שמהם יכולים לבוא מזונות)
מזה התפתחו איזה שלוש מאות ריבים מכוערים ואחת הטענות שהעלתי הייתה הצוואה של בעלי, שלא השתנתה מאז שבננו נולד ומאז שהתחתנו כך שאף אחד מאתנו לא היה מוזכר בה.
בעלי לקח את טענתי לתשומת ליבו והשקיע את לילותיו בעריכת צווואה חדשה. ואז שמח וגאה בא להראות לי אותה. ושם חשכו עייני.

להתיעץ עם עורך דין זה משהוא שאני כנראה באמת צריכה לעשות
אבל כל כך לא רוצה להכניס את הצורה המחושבת הזו למערכת היחסים שלנו.
אני אוהבת אותו ורוצה אותו עם או בלי כסף.
למרות שהכסף נחמד וכולי אבל זה לא הסיבה שאני נשואה לו, לא הסיבה שאני חולקת איתו את חיי. אני טוטאלית. אני אשתו. אני רוצה להיות לצידו בטוב וברע ורוצה לחשוב ולהאמין שבשבילו זה אותו דבר.
עורכי דין מלאים בשיקולים זרים, רואים את המקרה הגרוע ביותר, וגם הופכים את זה לעניין של צדדים.
עורך הדין שלו רואה רק את טובתו ועורך הדין שלי רואה רק את טובתי. זה נראה לי מציאות מעוותת. הטוב הוא מה שעובר באמצע ביני לבינו ובין הילד שלנו.
נאיבית? מחושבת? לא יודעת

את מדברת פה על "המשפחה שלו אמרה לי תחתמי", ועל "עורך הדין שלו, עורך הדין שלי".

כשיש משהו בין המשפחה של בעלי וביני, בעלי בצד שלי. שלנו.
זה נראה לי בסיסי לגמרי. זו המשמעות של נישואין. זה "ודבק בה".

הייתי מציעה לך לברר את הסוגיה הזו עם עצמך, ועם בעלך. אולי באמצעות יועץ זוגי, אולי באמצעות מגשר (יכול להיות עו"ד).

איך זה :
יש לו כל כך הרבה, למה מכל האנשים בעולם דווקא איתי הוא לא רוצה לחלוק את זה? למה דווקא אני מאיימת עליו?
מסתדר עם זה :
אני שואלת אותו כל הזמן אם זה בסדר שנקנה את זה או את זה, אני מקשיבה לו כשהוא מסביר שעכשיו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
?
מצטערת אם במקרה הוצאתי דברים מהקשרם, פשוט באמת קשה לי להבין את הסיטואציה.

אגב, יצא לי בשנים האחרונות לגלות שזוגות נשואים (+) רבים מחזיקים חשבונות נפרדים.
הייתי קצת המומה מזה בהתחלה, אבל נראה לי שזו תופעה שמתפשטת.
נדמה לי שאפילו קראתי על זה פה באתר איפשהו.
בעיני זה גם מעיד על סוג של חוסר אמון, אבל אם זו תופעה שרבים חיים איתה בשלום, אולי יש פה קאץ' שקוטנתי מלהבין (ושדווקא עשוי לעזור לך).

יש לי רושם שבעלך גם לא מבין שצוואה היא משהו שצריך לעדכן כל הזמן.
כרגע - יש לכם ילד קטן מאוד. בגיל הרך.
אם הוא נפטר כרגע - הוא לא יכול להוריש לילד קטנטן הכל! איך את תגדלי אותו, בכבלים כאלה?
לא יודעת עם מי הוא התייעץ, אבל זאת בטח לא עו"ד שהיא אמא לילדים קטנים.
הוא יכול להגדיר תנאים לירושה - למשל, שאת תרשי אותו אבל את לא יכולה להעביר מזה זכויות לגבר אחר או לילדים שאינם משותפים לכם. או כל מיני דברים. הרי מה אם חס וחלילה חס וחלילה הוא ילך לעולמו בשבוע הבא ואת בכלל לא תתחתני בעשרים השנים הבאות? סתם תסריט (אני תחת ההשפעה של אסון במשפחתי המורחבת - האבא ישב על המחשב בלילה, האם והבן כבר ישנו, הבת חזרה מבילוי ומצאה אותו מת. דום לב. השבעה הסתיימה אתמול). שווה ערך בדיוק לתסריט החשדני שלו, שבו את קושרת נגדו עם גבר זר לגזול את רכוש אבותיו שמגיע לבנכם.

כשייוולד לכם עוד ילד - צריך יהיה לשנות את הצוואה.
אם ישתנה משהו בסידורי הרכוש - צריך יהיה לשנות את הצוואה.
כשילדיכם יעברו את גיל 18 - צריך יהיה לשנות את הצוואה.
הוא כבר כתב היום צוואה שרלבנטית למתי שהבן יהיה גדול. זה לא מתאים. זה לא רלבנטי לעכשיו. וזה לא לוקח בחשבון המון דברים בחיים שלכם.
חוזרת ומציעה ללכת לייעוץ זוגי. דחוף. לפתוח את חוסר האמון, את תחושת הנטישה שלו, את התחושה שאת לא מטפלת בו וכו'.

למרות שהכסף נחמד וכולי אבל זה לא הסיבה שאני נשואה לו, לא הסיבה שאני חולקת איתו את חיי. אני טוטאלית. אני אשתו. אני רוצה להיות לצידו בטוב וברע ורוצה לחשוב ולהאמין שבשבילו זה אותו דבר.

בטח! הרי הוא התחתן איתך בלי נדוניה כספית. הוא אוהב אותך נטו!

אם הוא בא ממשפחה עשירה, יש שם דינמיקה משפחתית שונה כנראה מאצלנו, הרגילים.
יכול להיות שהם חושדים במישהי עניה שמתחתנת עם מישהו עשיר.
יכול להיות שהוא הפנים את זה מילדות, את החשדנות הבסיסית הזאת.
ואם יש חשדנות מובנית כזו בחינוכו- אז אולי עצם זה שאת "חיה על חשבונו", מעצים את החשדנות.
אולי באמת שווה להראות לו שאת יודעת להתפרנס גם. אולי להראות לו שאת צנועה בהוצאות.

משהו מכל זה מדבר אלייך?

אולי באמת שווה להראות לו שאת יודעת להתפרנס גם. אולי להראות לו שאת צנועה בהוצאות.
לדעתי, א. הוא יודע את זה, ב. לא פה הפיתרון, וג. אני אישית הייתי ממש מתנגדת לפעול בניגוד לכל דרכי החינוכית כאם רק בשביל "להוכיח" למישהו שאני שוות ערך לו כלכלית, כשזה גם מנוגד לחשיבתי על העולם (מה, זה הערך היחיד לדברים? ערך כלכלי שנמדד בכסף? כל דבר אחר לא חשוב?).

לדעתי אין צורך להוכיח לו כלום.
אבל יש צורך לתקשר בצורה גלויה כדי לרפא את הזוגיות, להתמודד עם הבעיות שמתגלות פה. לדעתי נחוצה לתיקשורת הזאת תמיכה מצד שלישי מקצועי, כמו יועצת זוגית, כדי לרפא את הזוגיות.
מה שקרה עם הצוואה הוא רק סימפטום.

_כשיש משהו בין המשפחה של בעלי וביני, בעלי בצד שלי. שלנו.
זה נראה לי בסיסי לגמרי. זו המשמעות של נישואין. זה "ודבק בה"._

הוא יכול להגדיר תנאים לירושה - למשל, שאת תרשי אותו אבל את לא יכולה להעביר מזה זכויות לגבר אחר או לילדים שאינם משותפים לכם. - נראה לי הכי הגיוני...

מה שקרה עם הצוואה הוא רק סימפטום.

מה שקרה עם הצוואה הוא רק סימפטום.

הוא יכול להגדיר תנאים לירושה - למשל, שאת תרשי אותו אבל את לא יכולה להעביר מזה זכויות לגבר אחר או לילדים שאינם משותפים לכם.

בשמת (ואחרות) זו עיצה לא נכונה מבחינה משפטית ומאחר וחוזרת פה אני מרגישה צורך לומר זאת.
לפני שנה היתה פסיקה חשובה של בג"ץ בעניין דומה.
מרגע שירשתי כסף הוא שלי אי אפשר להתנות על מה אעשה בו אחרי קבלתו
( אפשר להתנות תנאים לעצם קבלתו )

לדעתי הבעיות שעולות ככל שמתפתח הדף הן בעיות זוגיות יותר ממשפטיות

ואגב אם הפעוט יורש בד"כ ההורה הנותר הוא האפוטרופוס ובהחלט יכול לגדל את הילד (וגם לדאוג לעצמו באופן לגיטימי ראוי והגון תוך כדי )

לדעתי האישיתץ אין בעיה עם הורשת כל הכסף לילדים - יש פה בעיה של התנהלות זוגית - כלכלית בהווה

מאחלת לכם חיים ארוכים

ואגב אם הפעוט יורש בד"כ ההורה הנותר הוא האפוטרופוס ובהחלט יכול לגדל את הילד (וגם לדאוג לעצמו באופן לגיטימי ראוי והגון תוך כדי )
אבל צריך לדווח כל הזמן מה הוא עושה עם הכסף...
מלבד זאת, אם הם לא היו נשואים היא הייתה מרוויחה משכורת ופנסיה וכו'... שעכשיו היא לא. ולדעתי היא ראויה לקבל תמורה עבור השנים אותן היא משקיעה בבית.

היא הייתה מרוויחה משכורת ופנסיה וכו'
זו טענה מוזרה.
הפנסייה אכן רשומה על שמה.
לגבי "מרוויחה משכורת" - טוב, כשקורה אסון כמו התאלמנות אי אפשר לצפות שתמשיך להגיע משכורת כמו קודם! זה חלק מהאסון! מקבלים את הפנסיה של בן הזוג, אבל אין יותר משכורת. בוודאי עניינים משתנים. בוודאי אי אפשר לחיות כמו קודם. זה הרי מובן מאליו! גם במצב שבו אין שום רכוש להוריש לילד, ויש "רק" הדירה שגרים בה ומשכורת של אחד מבני הזוג - ככה זה אם בן הזוג הולך לפתע לעולמו.
מה זה "תמורה" עבור השנים אותן היא משקיעה בבית? לא לבלבל מוות עם גירושין.
טפו טפו טפו חיים ארוכים.

סתם שאלה,בן כמה הבן אדם?
האם יש בינכם פער גילים גדול?

<מה גורם לאדם שחייו לפניו לכתוב צוואה ?>

אני קצת נאיבית אבל משהו כאן מוזר לי משורשו.

<מה גורם לאדם שחייו לפניו לכתוב צוואה ?>
זה שיש לו כסף או נכסים. במיוחד כשהם לא נזילים כרגע אלא רק בעתיד.

יש כאן עניין רגשי שמאוד צורם לי. אני מרגישה שאני לא משפחה. שהוציאו אותי שלא רואים אותי כחלק. אני חולקת את כל חיי עם בעלי אנחנו אמורים להיות צוות איך יתכן שהוא לא רואה אותי ממטר בצורה כל כך בוטה? איך יכול להיות שמייד עם מותו רווחתי הכלכלית הופכת לחסרת משמעות בשבילו? מה זה אומר על הכסף שלו שעכשיו אני משתמשת בו?

אם אני אלך לעבוד בגלל מה שהצווואה שלו משקפת לי על החיים שלי, זה יצור אצלי הרגשה של פירוד. שכאילו כל אחד דואג לעצמו. זה שונה מאוד מהמשמעות שיש לזוגיות בעיניי.

וזה עדיין מרגיז אותי!!!! יש לו כל כך הרבה, למה מכל האנשים בעולם דווקא איתי הוא לא רוצה לחלוק את זה? למה דווקא אני מאיימת עליו?

מאוד מתחברת לרגשות שלך בעניין הזה. וחורה לי בשבילך.
לדעתי את לא צריכה להסכים לקבל את היחס הזה ממנו !!!

כפי שאמרת: זה שונה מאוד מהמשמעות שיש לזוגיות בעיניי. - וזכותך להתעקש להיות בזוגיות שמכבדת אותך.

בהקשר זה מאוד מתחברת גם לדברי תבשיל:
_כשיש משהו בין המשפחה של בעלי וביני, בעלי בצד שלי. שלנו.
זה נראה לי בסיסי לגמרי. זו המשמעות של נישואין. זה "ודבק בה"._

וכמובן, גם מה שאמרה בשמת: מה שקרה עם הצוואה הוא רק סימפטום. בהחלט.

כדאי לך להיכנס עמוק פנימה וללבן את העניינים האלה - עם עצמך ואיתו, כי בסופו של דבר נראה שהעניין הוא הרבה יותר רגשי מכלכלי-טכני.

<מה גורם לאדם שחייו לפניו לכתוב צוואה ?>
מודעות למוות ולהשפעתו הכלכלית על התלויים בנו ,
וכמובן בעלות על נכסים (בלי קשר לנזילותם)
נכסים: נדל"ן, קרנות נאמנות, פנסיה, פיצויים ממקום עבודה (המוות יוצר זכאות להם)

בה במידה יכלת לשאות מה גורם לזוג מאוהב לחתום על הסכם ממן.
בעיני צוואה שכותב הורה היא חלק מהתנהגות כלכלית אחראית, מושכלת [כמו חסכון לפנסיה]
אפשר בצוואה לכתוב גם בקשות שאינן קשורות ישירות לממון

אבל צריך לדווח כל הזמן מה הוא עושה עם הכסף...
הדיווח לאפוטרופוס הוא לא על כל שקל, קובעים תקציב ראלי שמתאים לגובה הירושה ולסגנון החיים הקודם ואיתו פועלים
ואני לא בטוחה שזה כל כך רע שיש עם מי להתיעץ
גם במצב שהיורש הוא קטין הרי שההורה שנותר בחיים גר איתו בד"כ באותו מקום שגרו קודם וכו'

אמנם שומעים מידי פעם על מלחמות ירושה אבל אצל רוב האנשים זה לא מוביל לפעולות קיצוניות כמו לזרוק את אמא מהבית

יחד עם זה אני מודה שיש משהו שגורם לי אי נוחות כשאמא תלויה בילד שלה למחיה, מצד שני גם לא נוח לי שמישהי תלויה לגמרי למחייתה בבנזוגה או בהוריה - אני מאמינה שאנחנו צריכים לפתח יכולת השתכרות כלשהי בזכות עצמנו , לא מתוך חוסר אמון אלא מתוך שאינחנו לא יודעים מה צופן העתיד.

מה גורם לאדם שחייו לפניו לכתוב צוואה ?>
זה שיש לו ילד?

חשוב לכל אחד מאיתנו לכתוב צוואה.
אני סתם מתבחבשת עם זה כבר שנים, רק מפני שזה כל כך לא נעים!!!!!!! וכל כך מפחיד!!!!!!!!!!!
צריך להסדיר את זה. והכל צריך להיות רשום: מה עושים אם אני, מה עושים אם הוא, כל הפנסיות וקופות הגמל והכל (בזמן אסון, מי יידע לחפש את הנתונים?), מה עושים אם שנינו חס וחלילה. צריך לרשום מי אנחנו בוחרים שיגדל את ילדינו )-:
קרובתי עורכת הדין נוזפת בי כבר שנים שלא הסדרתי את זה. זה בסיסי וחשוב.
לכל אחד מהורי יש צוואה כבר שנים. אני זוכרת איך כל פעם שאבי טס לחו"ל הוא היה מזכיר לי איפה מונחת הצוואה שלו.

בעקרון אני גם יכולה למצוא לי עבודה לשעות אחר הצהריים ולהודיע לו שהוא יצטרך לצמצם את שעות העבודה שלו. אולי זה יגרום לו להבין כל מיני דברים.

כשהמצב שלנו קשה אני תמיד מציעה שאלך לעבוד - זה אף פעם לא מצליח, כי הוא עובד שעות ארוכות.

הי שוב,
המשפט הראשון שכתבת משדר מלחמה. אם הוא יסכים לעמוד בהודעה שלך, יתכן גם שהכנסתכם הנוכחית תיפגע (האם לדעתך תוכלי להרוויח יותר או שווה אליו באותן השעות? האם העבודה שלו גמישה באופן כזה, בו יוכל לתמרן ולעבוד רק בשעות הבוקר?). משני המשפטים אפשר להסיק שלדעתך, התנאי היחיד לכך שתרוויחי משהו הוא שהוא ימלא את מקומך בבית. ובכן, אם זה יעניין אותך, אני בטוחה שתוכלי ללקט לא מעט הצעות לעבודה מהבית, ולא חסרות כאן אמהות שגם מגדלות ילדים בבית, וגם מתפרנסות קצת, וודאי חלק מהן (גם אני) תשמחנה לחלוק אתך טיפים בנידון, אם רק תשאלי.

אני רוצה לכתוב לך שלמרות שרגשותייך ברורים ומדוייקים, ואני רוכשת כבוד רב אליהם, אני חושבת במקביל מה עובר על אישך באותו הזמן - ממה שאת מספרת. אני בכוונה מקצינה, חוזרת - בכוונה מקצינה, וסיכוי גדול שהדברים בכלל לא כך ורק עולים בעיני כך מהדברים שלך. על כן, אם לא נראה לך מה שאני כותבת, הרגישי חופשי למחוק.

ובכן, אישך נישא לך לא משיקול כלכלי, וכפי הנראה לא משיקול של איזו אמא תהיי, כי את זה הוא לא יכול היה לדעת. מן הסתם, הוא נמשך לדברים אחרים באישיותך. כיום, על פי דבריו שהבאת, הוא מרגיש שכל סגולותייך מופנות לבנך, ושהוא מוזנח על ידך ( במילא את כל תשומת הלב שלך ואת כל מה שיש לך את נותנת לילד_ ). בנוסף, הוא עובד שעות ארוכות מאד, ואז _כשהוא חוזר מהעבודה הוא גם מנקה ומסדר את הבית_ . את, מצדך, מסתובבת עם כרטיס האשראי שלו, ומתייחסת אליו כמקור כספייך וכאוטוריטה בלעדית להוצאותיך, כלומר זו שמבקשת רשות לפני כל הוצאה. על פניו, נראה שהתחום הכלכלי לא באמת מעניין אותך, ויתכן שזה סבבה ומתאים לשניכם. אבל אז הוא כותב צוואה, והיא לא נראית לך, והוא מתחשב כמיטב הבנתו ומשנה אותה וגאה בה ( _בעלי לקח את טענתי לתשומת ליבו והשקיע את לילותיו בעריכת צווואה חדשה. ואז שמח וגאה בא להראות לי אותה ), ופתאום המעשה הזה שלו הופך את הקערה על פיה, ופתאום את מאד מתעניינת בכספים, אבל לא באלו של עכשיו אלא רק באלו שיהיו לך אחרי שהוא ימות .
איך הוא אמור להרגיש עם זה?

מה שאני רוצה להגיד זה שיתכן מאד שבעלך לוקה בדברים מהותיים מאד, ברגשותיו, במחשבותיו, בחינוכו, בפחדיו או בהשד יודע מה. אני חושבת שהרגשות שלך מדוייקים ולגיטימיים, ושזה חשוב להעלות אותם ולטפל בהם. אני בהחלט חושבת כמו אחרות שכתבו מעלי שיתכן שיש כאן סימפטום למשהו עמוק יותר, שלא קשור לכסף כלל. ועם כל זאת, ממה שהבאת עד כאן, נראה כי יש סיכוי שבעלך נהג לגמרי בתום לב, ושהמשבר שנתגלע יוכל להיפתר בדרכי נועם, בין השאר בעזרתך הפעילה.

ואחרון, לגבי עורכי דין - התפקיד שלהם זה לייצג את מי ששכר את שירותיהם ולפעול בשבילו. לא נראה לי פסול בכלל - שלך יהיה עורך דין שלך, שלו ולמשפחתו יהיה עורך דין אחר, אלו ייכנסו באלו ואתם תמשיכו לאהוב לכם בשקט, משאירים את הסערות הרחק מאחור. מה אתם צריכים את זה בכלל?

רק טוב.

אני מאמינה שאנחנו צריכים לפתח יכולת השתכרות כלשהי בזכות עצמנו
יכולת השתכרות אינה זהה בהכרח לעבודה עכשיו בפועל. ייתכן שלפותחת הדף יש מקצוע שלמדה ושתוכל לחזור אליו אם וכאשר. אני מסכימה שכשאין, זה יותר קשה.

יכולת השתכרות אינה זהה בהכרח לעבודה עכשיו בפועל
על כך אנחנו מסכימות

_ציווה לבננו המשותף כמעט את כל רכושו, ואילו לי השאיר חלק קטן ביותר.
אמרתי לו שלדעתי הוא דילג עלי._
חסרים המון פרטים, ובכל זאת חלק קטן מהרבה כסף זה כנראה סכום מכובד, בכל מקרה לא ברורה לי ההשתלחות בבעל, כמו שהיא רשמה הבעל הגיע מבית עמיד זה לא כסף שהוא עשה בעמל כפיו, את הכסף שהוא מרויח בזמן הנשואים ע"פ חוק הוא מחויב להוריש 50 אחוז לאישה.

עוז עמך, מדובר בדיון מלפני 14שנה שדעך.

רוזה לא שמתי לב

בכל מקרה קפץ לי הדיון וקומם אותי קצת התמיכה האבסלוטית נגד הבעל...