מעורבות בן הזוג בהריון

[אלמונית*]

הנושא הזה מכה בי שוב ושוב
יש לי חברה שבעלה לא מעורב בהחלטות ה"שוליות"- כן מי שפיר, לא מי שפיר, סקירה פה או שם, ללדת בבי"ח הזה או אחר, שם הילד. אבל הוא יגיע ללידה ועזר לה להזמין פרקט ומבחינתה זה מספיק.
לי יש ציפיות
אחרות
אני מצפה שבן הזוג ישתתף בהתלבטויות האלו, שיהיה אכפת לו, שיתרגש מכל בדיקה. אז מה אם ההריון בגוף האשה?זה דבר זוגי, משותף.
אולי יש לי ציפיות יתר? איך זה אצליכם?

[הפעם_אלמונית*]

אני מצפה שיהיה לו אכפת,כן. אבל אני לא מודדת את האכפתיות לפי מידת המעורבות בקבלת החלטות. אני מודדת את האכפתיות בעד כמה הוא עוזר לי בשליש הראשון והעייף,למשל. תראי, מבחינתי הריון הוא לא תקופה של לעשות המון בדיקות ואני לא תופסת את עצמי כחולה. אני מנסה להמנע מכמה שיותר בדיקות ולהתמקד בבדיקות שמרגישות לי נחוצות. מכיוון שתחושת הבטן שלי היא הקו המנחה במשך כל ההריון-אין לי ממש צורך בבן הזוג לשם קבלת החלטות שקשורות בבדיקות שאמורות לאשר לי שהכל תקין/לא תקין.
כמובן שאכבד את דעתו לגבי מקום הלידה אבל גם כאן אין לזה ממש משקל. כי אני היא היולדת ככה שאני רוצה להיות בחלל הלידה שמתאים לי.
בקיצור,עם כל הכבוד לגבר שלי שהוא אהוב ומוערך
בגדול
אין לי בו צורך ממשי כשותף לקבלת החלטות הנוגעות להריון וללידה. ההריון והלידה הם ערוץ אינטימי ביני לבין הקוסמוס/הקב'ה. כל זמן שערוץ זה פתוח וזורם-הכל בסדר.

[אוריה*]

יש משהו מתסכל, אני חושבת, לשני הצדדים בסיטואציה הזו. אני רוצה אותו שותף מלא. הוא עושה כל שביכולתו. מלטף, מטפל, שואל, מתרגש. ובכל זאת - ברגעים מסוימים אני לבד. אני מרגישה שהוא לא שם כי הוא לא מצליח לשאת את ההריון באותו אופן. פיסי, רגשי, מנטלי. הוא חי את הרעיון, את האפשרות. הוא לא חי כל תזוזה וכל רגע. אני לא מרגישה שזה ציפיות יתר. אני מרגישה שהריון זה הדבר הכי זוגי שיש. הוא תמצית של יחד. אני חווה את זה כראוי לשותפות מלאה ואני לא אקח בעניין הזה החלטות לבד. בחיי מחוץ להריון אני אדם עצמאי מאוד בכל תחום. פה בשבילי זה שדה אחר. אני לא רוצה את המקום של להחליט לבד. הוא לא נכון לי. זה של שנינו. אני כלי עבור היצירה הזוגית שלנו. זה לא שלי יותר מאשר שלו.

[אנונימוס*]

אני מצפה שיהיה לו אכפת,כן. אבל אני לא מודדת את האכפתיות לפי מידת המעורבות בקבלת החלטות
גם אני כך , אני גם יודעת שאכפת לו ,אבל הבנתי שאי אפשר למדוד את רמת המעורבות שלו בהחלטות .
בהתחלה הרגשתי שאני ממש נעלבת ,איך זה שהוא לו רוצה לשמוע מה קורה לעובר עכשיו ,איך זה שהוא לא קורא את הספרים שליד המיטה .
אבל אז הבנתי שהחוויה הפנימית שעוברת עלי לעולם לא תהיה דומה לחוויה שלו . אחרי הכל העובר גדל בבטן שלי ,ובכל זאת אני יודעת שגם אם הוא לא פה בשביל לקרוא איתי על התפתחות העובר ,הוא כאן בשביל לעבוד קשה יותר כי הוא אמר שעכשיו זה חשוב עוד יותר .והוא כבר בקש לתת שם . והוא מחבק ואוהב .הוא רק לא מסוגל להיות מעורב בהתפתחות הביולוגית וההחלטות על הבדיקות אלו ההחלטות שלי .
ואתן יודעות זה ממש בסדר לי עכשיו ,אני ממש אוהבת אותו ככה . הוא אמיתי כל כך שלא יכולתי לבקש יותר .והוא יהיה שם תמיד לצידי .

[דקל*]

שלום לכל הנשים וכל הגברים שאולי נכנסים, קצת מוזר שאין כאן גברים הרי זה גם הילד שלנו לא?? בכל אופן אישתי בשבוע 13 והכל עובר טיפ טופ!!! היא כמובן עייפה לגמרי ואין כח לסקס אבל אני מקבל ומבין את העניין האם הבעלים שלכן מעורבים או כמו שזה נראה כאן ממש לא?

[חדשה_בעסק*]

אני בשבוע שמיני, מתה כבר להתקדם ושתצא לי הבטן... אבל בעינייננו, אני חושבת שהגבר צריך להיות שותף מלא וחשוב שאנחנו ניתן לו את המקום שמגיע לו, הוא היה 50% מהעסק, לא? בעלי המקסים מתרגש כמעט כמוני מכל פיפס קטן (אי אפשר להגיע לרמת התרגשות שלי...), ואני שמחה לחלוק איתו כל רגע, כל עייפות, כל מכאוב וכל רגע של אהבה... מקווה שלכולן יש בדיוק את מה שהן רוצות וצריכות (כל אחת וה"פינוק" שלה...)

[דלת_אחורית_נוה*]

אשתי?

[הצד_השני_של_הדלת*]

נו, רואים שיקירי לא מכיר אותי עדין ומשייך לעצמו נשים זרות. לא נורא. הוא מתרגש יותר ממני...
אני חושבת שההורמונים של ההריון משפיעים עליו (או אולי אבקת התמרים?) בכל מקרה אני מפגינה רכושנות כלפי הדלת הסהרורית במקצת

[מבקש_להתחדש*]

בעלי המקסים

דלת אחורית נוה , אני הייתי חושב שזה אתה
לילה טוב

[רומי*]

אוקי,
הזדמנות טובה להבהיר מספר הביטים...
אז אנחנו בשבוע 9
הריון לא מתוכנן אבל מתקבל מאוד בשימחה.
והחצי מאוד עייפה
קצת אולי מוותרת יותר מידי אבל אני תומך ונותן תחושה של אנחנו יחד
סקס אין וגם מגע בקושי יש,
בדרך כלל אנחנו ישנים מחובקים
אבל לאחרונה לא נוח לה...
קשה לה עם מגע.

מישהו נתקל בZה?
יש לזה השלכות להמשך?

אני מאוד סבלני ומבין, אבל קצת חושש שהמצב לא יחזור לקדמותו...
טיפים?

[סמדר_נ*]

מישהו נתקל בZה?
כן.
יש לזה השלכות להמשך?
לא.
קצת חושש שהמצב לא יחזור לקדמותו...
יחזור.

אני מאוד סבלני ומבין
הכי חשוב.

[אשתו_של_קרייריסט*]

מכתב לבעל קרייריסט...
עוד לילה של הריון מלא בתחושות וחששות,ואני לבד.לבד. כבר כמעט ששה חודשים של ההריון הזה, ההרגשה הרעה הזאת, הזרות הזאת ואין מי שיתמוך או יבין או סתם יהיה לצידי. אני נטושה. ושום דבר שתעשה כבר לא ימחה את החרפה הזו שעברה בינינו עכשיו. את הדרך האיומה הזו שבה התחלנו את דרכנו כהורים. שני יחידים חיים ביקומים מקבילים. איך יתכן שאתה לא כאן איתי עכשיו? שלא הייתה עד עכשיו ושלא תהיה אח"כ?איך אין לך זמן? איך אתה לא מפנה זמן? איך אתה לא מסוגל לברור את האפשרויות והבחירות שלך? תתביש לך. אני מתביישת בך. מתבישת בנו. מצטערת על התינוק/ת שגדל/ה בתוך ים הורמוני הצער הכעס והעלבון שלי הזה בגללך. איפה אתה? איפה אתה? איך נטשת אותי כך אחרי שאני נטשתי עבורך את עמל כפי ואת חיי החדשים שבניתי לי בדם יזע ודמעות. אני לא רציתי לשאת באשמת התיסכול שלך, אפשרות שאותך כלל לא הרתיע במקרה שלי... ועכשיו מציאות חדשה. אין לי מה ואיך לאמר לך את הדברים האלו בשיחה. זה משפיל מדי.אני לא מאחלת לך לעבור את שעובר עלי במישור הפיזי והנפשי בכמה חודשים האחרונים ובמיוחד לא את תחושת הנטישה שאני חובה. בגידה. אין דרך למחות, אין דרך לפצות. הכאבים, כאבים והזמן עובר ואני לבד. לבד.

[בשמת_א*]

[בת_אור*]

האמת שאני קצת בשוק עדיין מכל ההריון הזה.לא מבינה למה ואיך.לא מעכלת את הזכות הענקית הזאת שזכיתי בה בתוך כל המצב העגום הזה.שהקדוש ברוך הוא זיכה אותי להביא נשמה זכה וטהורה של יהודי לעולם הזה.
אומרים שהנשמה כשהיא למעלה היא בוחרת את ההורים שאלייהם היא רוצה להיוולד.מישהו למעלה בחר בי להיות אמא שלו.מישהו רצה בי כל כך שכנגד כל הסיכויים נכנסתי להריון.מישהוט למעלה התעקש כל כך עד ששינו את דרך הטבע בשביל שזה יקרה.
הרגשות שלי מאוד מעורבים.מצד אחד שמחה ענקית ענקית.
איך אפשר להסביר,אפילו לעצמי,מה קורה לאשה,לא משנה באיזה גיל,לא משנה באיזה מצב ולא משנה העיתוי,ברגע שנודע לה שייש לה תינוק בבטן. בשנייה כל ההויה שלי השתנתה.בשנייה הפכתי להיות אמא.מגוננת,אוהבת,דואגת,רכה,פשוט אינסטינקט מדהים.ידיעה עצומה,כוחות מטורפים שלא משנה מה,את כל החיים שלי אני אתן לילד הזה שלי,את הנשמה שלי,וכלום לא יחסר לו בעולם כלום.
ומאידך גם חששות ופחדים ושינויים פיזיולוגיים בגוף,והורמונליים.כל המצב רוח משתנה בשניות.
זו התקופה הכי רגישה לאשה,תקופה שבה האשה צריכה הכי הרבה רוגע ושמחה ושקט ובטחון. להרגיש שהיא מוקפת באהבה ובאור,כי הכל עובר לתינוק.
ואני כל כך משתדלת שלא לבכות,ולהעביר לו מסרים חיוביים וטובים מלאיי אהבה ובטחון אבל מצד שני אני כל כך רגישה עכשיו בתקופה הזאת,ופגיעה,ודואגת,מאיך יהייה ומה יהייה,ואיך אני יעבור את הריון הזה לבד,בלי בעל תומך שאוהב אותי בכל נפשו וליבו,שרוצה רק להקל עליי ולשמח אותי,להיות לצידי,לראות את הבטן שלי גודלת,ללטף אותה,לצפות לילד הזה יחד איתי.לחשוב על התינוק הזה ביחד,לצפות לו,לדמיין אותו,לשמוח בו,לחכות לו בכליון עיניים,לתת אהבה,אלו דברים שאי אפשר להסביר את העונד שלהם. להיות שותף בכל החוויות של הילד שלך מהרגע שהוא נוצר בבטן,ממשיך ברגע שהוא יוצא לעולם ומלווה אותו לאורך כל חייו.
ילד זה הקסם הכי מופלא בעולם הזה וכל שנייה שאתה לא עם הילד שלך אתה מפסיד עולם ומלואו,מפסיד את תכלית החיים.ולא פשוט לזכות בזה.לא כל אחד מקבל את העונג והמתנה הזאת.לא כל אחד ראוי לה.
אי אפשר רק להית הורה מבחינה ביולוגית.ה לא אומר כלום.לפי התורה מי שמגדל את הילד הוא זה שנקרא אביו או אימו. ולהורים האלו יש עוד מליון תפקידים נלווים חוץ מאשר לקחת את הילד לפעמים לגן חיות או לשחק איתו במשהו.
זה להיות שם בשבילו.תמיד.זה לתת את הנשמה כדיי לזכות בזכות הענקית הזאת לחיות ליד הילד שלך,ללות אותו,לראות אותו גודל,לחנך אותו,לקרוא לו סיפור לפני השינה,לשמח אותו,לראות חיוך על הפנים שלו,לתת לו נשיקה כשהוא קיבל מכה,לעשות הכל כדיי להקל את מכאוביו ולצמצם את סיבלו עולם. זו זכות שאין כדוגמתא וצריך להיות באמת אהוב ע"י השם וזכאי כדיי להיות ליד האור הזה.
וככה אני מאגישה.שכל כך זכיתי,שיהייה לי ילד.
שבורא עולם מחר בי,בגוף שלי,בחר בנשמה שלי להיות כלי ומרכבה להביא דבר כל כך מופלא וטהור לעולם הזה.
ילד שאני צריכה להגן עליו מכל משמר,להקיף אותו רק בטוב ואהבה,לתת לו את כל כולי. וזה גם כולל אמא מאושרת ורגועה ושמחה,שתהייה מספיק חזקה עד שהוא יוולד ותגמור לאסוף את כל השברים של החיים שלה עד אז כדיי שתוכל להתמודד לבדה עם כל הקשיים והפחדים והסכנות שאורבות לה ולו לבד בעולם.
בשביל זה אני צריכה להיות עכשיו גיבורה אמיתית וחזקה מאוד ואני מאוד משתדלת לעשות את זה ולחזק את עצמי למען הדבר הטהור הזה שמגיע לעולם דרכי.
הדבר שהכי קשה לי בכל העניין הזה זה הבדידות הזאת שאני מרגישה.
שאין לי על מי להישען. אני לא יכולה להסביר עד כמה אני מתגעגעת לחיבוק אמיתי ומרגיע,זה נורא שאין לך אף אחד בעולם שיחבק אותך,ולו לשנייה שתתבשם לך בתחושה של רוגע ושהכל שפוי והכל בסדר....רק חיבוק.
וחיבוק כזה אי אפשר לקבל מכל אחד...ואפילו מאף אחד...
האמת? כבר הייתי מוכנה להתפשר ולהכניס את עצמי בין ידיים של כל אחד שהיה פורש אותם מולי....אבל אין...
אז נשאר רק לקוות ולדמיין עתיד טוב יותר,ימים טובים ושמחים שעוד וודאי יגיעו,ימים שירפאו את כל הכאב וינשקו את כל הפצעים.
ימים טובים.

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.a ... Id=1321145

[אוהבת*]

חיבוק גדול

[פרקשית*]

[פלוני_אלמונית*]

יש לי בנזוג מאוד חמוד ותומך בדרך כלל, ועד השלב הזה של ההריון (אנחנו בתחילת חודש שמיני) היה מבין ותומך, עזר לי לעבור את התקופה הנוראית של החודשים הראשונים שלוו בבחילות והקאות מזעזעות (שלצערי באופן פחות עדיין ממשיכות להתקיים גם עכשיו), ירידה במשקל וחוסר רצון לחיות באופן כללי... בכל ענייני הבדיקות השונות והמעקבים הוא היה שם רוב הזמן ונתן לי להחליט איזה בדיקות חשוב לי לעשות ואילו לא.
ועכשיו, כשתקופת ההריון הולכת ומסתיימת לה (סופסופ...) ומועד הלידה מתקרב, ועימו החלטות שונות על המקום בו נלד, על המלווים שיהיו איתנו בלידה ובכלל על הלידה באופן כללי- מתגלה לה תופעה מטרידה ומאוד מאוד לא נעימה של התנגדות לכל דבר שאני רוצה ושטוב לי, תוך אמירה בוטה ומעליבה שהוא לא סומך עלי בהחלטות שלי! זה מתחיל מבחירת בית החולים שהוא אכן לא המקום האידאלי אך במקום בו אנו גרים מציע לי את התנאים שהכי קרובים לאופן בו הייתי רוצה ללדת. נמשך בקורס הכנה ללידה שבחרתי לעשות באותו בית-חולים בו אני מעוניינת ללדת, מתוך מחשבה על הכירות עם הצוות ועם המקום עצמו והגעה מוכנה יותר ליום הלידה, ונכון- הקורס קצת שיטחי לפעמים, קצת מעייף והאנשים הם לא החברים הכי טובים שלנו- אבל מכאן ועד לקום וללכת באמצע מפגש בהכרזה ש"אני לא מוכן להיות כאן יותר" יש קצת מרחק... ובסוף, ההחלטה שלי לקחת דולה מתוך המלצה חמה של חברה, ואחרי מפגש ושיחה של שעתיים אצלה בבית- שהיו לי מדהימים ופתוחים בצורה שקירבה אותי בביטחון ללידה בכלל ולעצמי בכפרט. והוא מתנגד, לא מוכן שהיא תהיה שם ומעמיד את זה בצורה של "זה או אני או היא!!!".
זה מעצבן ומעציב ומשאיר אותי במקום של חוסר אונים- כל מה שלי מרגיש נכון וטוב, מצטייר לו באופן שלילי ונוראי כל-כך. והכי גרוע- הוא לא סומך עלי בהחלטות!
אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עם התחושות האלה, עם הדילמה של מה ומי חשוב לי כרגע, עם ההורמונים המטורפים שמשתוללים לי בגוף ובנפש...

[אמא_לעתיד*]

הי פלונית אלמונית

מבינה לליבך, זה מאוד קשה להרגיש שהבן זוג מתנגד לכל מה שלך מהותי וחשוב.
אולי הלחץ של ההורות המקרבת מלחיץ אותו וגורם גם לו לאבד סבלנות ולרצות כמה שיותר להיות מעורב ובשליטה על ההחלטות.
חשוב שתשבו לדבר ברוגע, תסבירי לו איך את מרגישה ושחשוב לך שתמצאו את האמצע במה שאפשר ושיתחשב בך במה שמאוד מאוד עקרוהני ומהותי לך.
בקשר לדולה תנסי לברר מה יוצר אצלו כזו התנגדות ואלי שווה לבחון עוד דולה שתהיה מקובלת גם עליו.
לכל בחירה שתעשי יהיה מחיר, גםאם תחליטי לעשות מה שאת מאמינה בלי להתחשב ברצונו וגם אם תדברו ותתפשרי על חלק מההחלטות.
מאחלת לך בחירה הכי טובה ומתאימה לך באופן אישי וכמובן לידה קלה וכמה שיותר שלווה לפניה.

[או_רורה*]

האמת, בלי להתייפייף, אין דבר כזה לא סומך עלייך. מהסיבה הפשוטה שזה הגוף שלך, הנפש שלך שהולכים ללדת ולא הוא.
כמובן שהוא שותף, כמובן שדעתו נחשבת אבל מכאן ועד התנהגות כזו - המרחק רב.
אני במקומך הייתי נעזרת בסוג של ייעוץ קצר טווח אפילו, להבהיר את טשטוש הגבולות הזה שנוצר אצלו, בין הגוף שלך לשלו.

ואם לא תקחי את הדולה הזו, ותרגישי רע בלידה ללא תמיכה של דולה (שכה נחוצה, מניסיון של לידה בלי ולידה עם), מי יסבול מזה? מי יסבול מההשלכות של ההחלטה הזו?
את. ברור שאת. הוא גם, אבל משני לך, משני להחלטות שלך.

[דינקה*]

יש המלצות למה הבן זוג יכול לקרוא שקצת יותר ייעודי אליו?

[תמרוש_רוש]

"דגים לא רואים את המים" של מרסדן וגנר, באתר של אמנות הלידה.

[אישה_במסע*]

אני במקומך הייתי נעזרת בסוג של ייעוץ קצר טווח אפילו, להבהיר את טשטוש הגבולות הזה שנוצר_ אצלך _בין הגוף שלך לשלו.

אין פה מקום לדרישות מצידו, כמו שאין לו זכות להגיד לך מה ללבוש ואיך להסתפר. זה שלך לא שלו. לו הוא היה מדבר על בטיחות בלידה, למשל, אז היה פה מקום להגיד שהתינוק הוא גם שלו. אבל דולה? מכאן, כל מה שנשאר זה להבהיר לעצמך שמה שהוא עושה שקול לכך שהוא יתחיל לקבוע לך מה ללבוש ולהגיד שאסור לך ללבוש בגד X או Y. ואחר כך להבהיר את זה לו.

דגים לא רואים את המים מדבר על לידה. מאמר מומלץ מאוד, אבל הקשר שלו למה שבעיני הוא החלר המרכזי - קלוש. והעניין פה לדעתי הוא גבולות, אחריות ובחירה. מה ששלך ומה ששלו. איפה הוא מסתיים ומתחילה את.