סיפור הלידה של תותיק

[אנונימי]

^דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידה שהתאחרה^

[טרה_רוסה*]

רציתי לספר את סיפור הלידה הזה.
לאחר הלידה הקודמת, לא הרגשתי צורך לכתוב סיפור לידה, אך הפעם, משום מה, היה ברור לי שצריך.
אבל, סיפור הלידה הזה, מתחיל בלידה הקודמת, ולכן עלי קודם לספר את סיפור הלידה של פוקהונטס .

[טרה_רוסה*]

כשהייתי בחודש שלישי בערך, עברנו לביתינו החדש. שמחנו מאוד שבניגוד ללידות הקודמות, לידה זו תתרחש סוף-כל-סוף בבית שהוא שלנו באמת. הדירה הקטנה בה גרנו חזרה להיות המשרד של בן זוגי.
במהלך ההריון עבדתי הרבה בגינה, הרגשתי טוב ובכושר. בכלל, ההריון עבר הרבה יותר מהר ובקלות מהריונות קודמים, ולא היו לי הדכאונות ומצבי הרוח שהיו לי בהריון השני (כנראה שככה זה כשיש עוד ילדים, ובמיוחד קטנטנים, בבית). נפגשתי עם המיילדת הנהדרת שלי - ליהי - שהייתה המילדת גם בלידה הקודמת. מעקב ההריון היה קליל ורגוע. אני לא הייתי מוטרדת מדי מהלידה. ידעתי בדיוק מה אני רוצה, אבל לא היו לי איזשהם דרישות מיוחדות. ידעתי שזה הולך להיות קל, מהיר, ומהנה. בלידה הקודמת היה כל כך כיף, שכבר שבועות מספר אחריה כבר ידעתי שאני רוצה שוב להיכנס להריון וללדת.
בהריון הייתי באטרף של עשייה. כל יום רציתי להספיק לעשות. אם זה בגינה, אם זה בתפירה. הצלחתי לסיים כל מני פרוייקטים מותחלים שעמדו ולא נגעתי בהם שנים - סוודר לא גמור, כבשה סרוגה, ואת כל סל התיקונים! זאת הייתה הרגשה נהדרת. ידעתי שכל יום שאני לא יולדת, אני מספיקה עוד כמה דברים.

[דנה_ה*]

איזה יופי!
מחכה להמשך...

[טרה_רוסה*]

כחודשיים לפני הלידה הרגשתי שהעבודה בגינה מוגזמת. התלבטתי יחד עם ליהי מה עדיף, לא לעשות כלום חודשיים ולהגיע ללידה רופסת, או להתייחס אל העבודה כאל פעילות פיסית הכרחית כדי להגיע ללידה בכושר. המסקנה היתה שצריך להקשיב לגוף. אם אני מרגישה שזה לא טוב, אז זה כנראה לא טוב. בבדיקות דם ההמוגלובין היה נמוך. בדיקת הדם שעשיתי בתחילת ההריון הייתה טובה יחסית, ונכנסתי לשאננות. פתאום הבנתי שאני חייבת להתחיל לקחת איזו תוספת ברזל ולשפר את המצב בחודשיים שנותרו.
אחרי כשבועיים שלא עבדתי בגינה הרגשתי טוב יותר וחזרתי לעבוד לפחות שעה וחצי כל בוקר (בדיעבד אני מבינה שפשוט הייתי בחוסר ברזל ובגלל זה התחושה הלא-טובה). בשבילי זה היה במקום יוגה. קיוויתי שהעבודה בכריעה תאפשר לי ללדת בכריעה, כמו שדנה סיפרה בבלוג שלה על היולדת האתיופית. אחרי הלידה הקודמת, בה הרגשתי שהראש היה תקוע ולא היה לי נוח, חשבתי על זה, והיה נראה לי הכי הגיוני לשבת בכריעה. לא הבנתי למה במקום לעמוד כדי ללדת, לא התיישבתי לאחור לכריעה, מה שהיה פותח את האגן (בתחושה שלי) למעבר של התינוקת.

[טרה_רוסה*]

סוף ההריון התקרב. בסוף השבוע ה-39 הייתי אצל הרופא. הוא מבחינתו אמר לי לא לחזור אליו יותר. מעכשיו זה כבר חדר לידה. חשבתי לעצמי איזו עבודה מוזרה זו. הוא מלווה אותי כל ההריון, ואז אני נעלמת לו והוא לא רואה אותי יותר. לא מעניין אותו לדעת מה סוף הסיפור? אם באמת התינוקת נולדה קטנה מדי כמו שאמר האולטרסאונד כל ההריון, או במשקל טוב ואף יותר, כמו שאני אמרתי?
כיוון ששני ההריונות הקודמים שלי הסתיימו כשבוע וחצי אחרי התאריך, הוא צייד אותי בהפנייה למוניטור בתחנת אחיות של קופת החולים, ואמר לי ללכת לעשות את המוניטור אם חולפים מהתלמ יום או יומיים, ואני הוספתי "או שלושה-ארבע....". נפרדנו לשלום, וכשכבר עמדתי בדלת שאל אותי פתאום איפה אני מתכוונת ללדת. "בבית" עניתי לו. הוא נאלם דום לשנייה, ואז פרץ בצחוק מתגלגל. כנראה שפתאום כל חלקי הפאזל נפלו למקום. עד לאותו רגע, לא שאל אותי איפה ילדתי בלידה הקודמת (שגם את ההריון ההוא הוא ליווה), איך הייתה הלידה, או שום שאלה אחרת מהסוג הזה, ולכן גם לא סיפרתי.

[טרה_רוסה*]

בינתיים בבית, אנחנו בהתכוננויות. מכינים את חדר השינה, מתקינים דלת חסרה, דואגים לווילונות מסתירים, מודאגים מהחימום בחדר, מנפחים את הבריכה, מכינים סלסילות עם כל הציוד הדרוש ללידה. אני מריצה בראש תסריטים, מה עושים עם הבנות כשמתחילים הצירים, איך מתארגנים. שבוע לפני התלמ התחלתי לדאוג ממצב שמתחילים צירים, אני בבית עם הבנות, בן זוגי בתל אביב והמיילדת בלידה אחרת. ייקח לו כשעתיים להגיע הבייתה, ואני הרי הפעם תוך שעתיים יולדת! החלטתי שאני לא מסכימה שייסע יותר למרכז (בגלל העבודה שלו הוא נוסע 3-4 פעמים בשבוע). ממש התעקשתי על זה. כל ערב אחרי שהבנות נרדמות אנחנו מנקים ומסדרים את הבית, שאם בלילה יתחיללו צירים, הכל כבר יהיה מוכן ומסודר ללידה. ומחממים עוד קצת את המים בדוד (פברואר בגליל).

[הללו_יה*]

נו באמת אני במתח!!!
אוהבת נורא סיפורי לידה ואת כותבת מקסים

[טרה_רוסה*]

בהריונות הקודמים, ההליכה למוניטור רק גרמה לי למצוקה ובלבול. הפעם החלטתי שמיותר לי ללכת. בשבוע הראשון שאחרי התאריך זה ממש מיותר, ואחר כך, זה כבר קרוב ללידה, אז מה זה משנה? הרי בבדיקות הכל בסדר, זה לא שיש איזושהי בעיה, זה סתם כי "עברתי את התאריך". וחוץ מזה, זה שהלידות הקודמות התאחרו, לא אומר שגם הלידה הזאת תתאחר, נכון?
נכון???

הימים עברו, ואני הייתי רגועה. ההחלטה לא ללכת למוניטור הוכיחה את עצמה. היה לי נעים וטוב, ידעתי שהכל בסדר עם התינוקת וכלל לא הייתי מודאגת. רק תהיתי באיזה תאריך אלד. התלמ היה ארבעה ימים לפני יום הולדת שנה של אחייניתי הקטנה. אולי אז היא תיוולד? לא. התאריך חלף לו.
החזאים צפו שלג ליום חמישי. אולי היא תיוולד בשלג? בכל זאת, שבוע אחרי התאריך, אין סיבה שלא יהיו לי צירים. זה יכול להיות נורא רומנטי, ללדת בבית החמים, מסביב הכל שלג לבן ורומנטי, ולא תהיה בעיה למצוא לה שם, שלגיה! הלכנו לישון בערב. כל הלילה בן זוגי התהפך והתהפך, קם לבדוק אם יש שלג, בהתרגשות כמו ילד קטן. בארבע לפנות בוקר לוחש לי "יש שלג!" בואי לראות!" אני קמה, מציצה מהחלון, רואה עדיין אדמה מבצבצת בין השלג. "אה, זה לא רציני". בטח גם לא יהיה עוד יותר מדי שלג עד הבוקר. חוזרת לישון. בשבע הוא מעיר אותי שוב, אני קמה, הולכת לסלון, ודרך החלונות הגדולים הצופים לנוף אני רואה את אחד המראות היפים שראיתי בחיי! הכל לבן, כולל העצים, והמרפסת והכל. מהחלון רואים גם את הכביש הראשי, התאורה בצומת עדיין דולקת באור צהבהב, ושלג יורד. הכל שקט ושומם. בהתחלה אני מתלהבת. אבל לאט לאט אני קולטת מה זה אומר... אם עכשיו יש לי צירים, אין למיילדת איך להגיע אלי! אין לנו איך לקחת את הבנות לשום מקום. אם חס וחלילה יש מקרה חירום, אין איך לנסוע לבית חולים. אנחנו מנותקים. ללדת בשלג, איזו רומנטיקה ואיזה בטיח? מזל שלא התחילו לי צירים הלילה!
מדברים בטלפון עם המשפחה על השלג. הם גרים באותו יישוב, אבל רחוק מאיתנו, במרחק של כ-2 קמ וחצי מטר עומק שלג. אחי מבין שאני מודאגת מזה שהמיילדת לא יכולה להגיע אלינו. "מה את דואגת? אני ובן זוגך ניילד אותך!". "ואיך תגיע לפה?" "בריצה!"
אחרי כמה שעות השמש יצאה, השלג נמס, והחזאים לא צפו המשך שלג.

למחרת, יום שישי היה יום ההולדת של אבא שלי. אולי היא תיוולד בתאריך שלו? נראה לי שזה היה מאוד מרגש אותו. יום שישי זה גם מאוד נוח, אין לבן זוגי עבודה. בלילה אני קמה לעשות פיפי, בן זוגי קופץ "מה? מה?", "זה כלום, תחזור לישון". מתעוררים בבוקר, כנראה שזה לא היום. משום מה ברור לנו שהצירים יתחילו בלילה. כל בוקר שמתעוררים בלי שהיה משהו בלילה, זה כאילו שהיום זה כבר לא יהיה, וממשיכים כרגיל. אני ממשיכה בתפירה, מנסה להספיק כמה שיותר לפני הלידה.

יום שבת - נאדה. הולכים לישון. אולי הלילה יהיו צירים? זה יכול להיות ממש נחמד, כי זה יום ההולדת של בן זוגי. אני ממש רציתי ללדת ביום הזה. מתחילת ההריון, כשידעתי מה התלמ, חשבתי לעצמי שזה יהיה נחמד ללדת ביום הזה. זה יוצא בדיוק שבוע וחצי אחרי התלמ, כמו שילדתי בפעמיים הקודמות .

יום ראשון - מתעוררים בבוקר - טוב, אולי בהמשך היום? ממש רציתי ללדת ביוםהולדת של בן זוגי. בערב אני מבינה שזה כבר לא יהיה. התאכזבתי.
כך עובר לו גם יום שני. מה קורה? אמנם אני מרגישה ממש טוב, ולא אכפת לי בכלל להמשיך להיות בהריון, אבל בכל זאת.

[עולם_קטן*]

אני במתח...

[תמרול_ה*]

גם אני במתח הכיפי הזה שיודעים שיש סוף טוב אבל נורא במתח לשמוע את כל הפרטים...

[gani*]

גם אני במתח הכיפי הזה

[טרה_רוסה*]

ביום שלישי התקשרתי להתייעץ עם המיילדת אם היא חושבת שחשוב ללכת למוניטור. מצד אחד היה נראה לי שצריך, ומצד שני לא ממש רציתי להיכנס ללחץ שהמערכת הזאת יוצרת וגם לא התחשק לי לקבל מהרופאים שטיפה מסוג "למה לא באת עד עכשיו". בהתחלה ניסינו למצוא פיתרון איך לעשות מוניטור בלי להגיע למיון של בית חולים, אבל אחרי הצהריים המילדת התקשרה שבדקה את התיק שלי וקלטה שאני כבר 41+5, והתייעצה עם הרופא הנחמד, שאמר שאם כבר אז כדאי לעשות בדיקה שכוללת גם אולטרסאונד, ולא רק מוניטור. באולטרסאונד בודקים את מצב השליה ואת כמות מי השפיר. הבעיה היא שהוא עבד בבית החולים בדיוק באותו יום, והפעם הבאה שהוא יהיה היא רק עוד שבוע. זה היה נראה כל כך רחוק.

החלטנו שלמחרת ניסע לבדיקה בבית חולים. אחותי הציעה שניסע לבית חולים שהוא קצת יותר רחוק מהבית, אבל נחשב יותר ידידותי ליולדות (שם גם עובד אותו רופא שהמילדת דיברה איתו). אני לא הייתי מודאגת, חוץ מזה שעברתי את התאריך, מהריונות קודמים ידעתי שאין לי בעיות עם השליה או מי השפיר.

[טרה_רוסה*]

הרופא שבדק אותי היה מצחיק מאוד, וגם לא נזף בי. הבעיה הייתה שהוא מצא שיש לי מיעוט מי שפיר, ומיד המליץ לעשות זירוז. אני כמובן לא הסכמתי, חתמתי על סירוב אשפוז והשתחררתי.
עכשיו כבר לא יכולתי להמשיך בגישת ההמתנה הפאסיבית, ומבית החולים נסענו לחמותי, לטיפול בדיקור. גם קבעתי תור למחרת לטיפול אצל מיכל (בהריון הקודם התחילו צירים 4 שעות אחרי שהייתי אצלה). חזרנו הביתה והלכתי קצת לחפור ולעדור. שתלתי שני עצים, הגדלתי את הבור של הקומפוסט ועקרתי לפחות 30 גדילנים. אבל לא היו לי צירים.

נזכרתי בעוד משהו.
בערב לפני שנסענו לבית החולים אמרתי משהו על השליה של הבת הקטנה, ובנזוגי אמר "לא, לא שתלנו אותה, היא עדיין בפריזר של המשרד". "מה? אתה בטוח? לא יכול להיות! חייבים לשתול אותה מחר בבוקר לפני שנוסעים לבית החולים". ברור שזאת לא תיוולד עד שלא נשתול את השליה הקודמת, נכון? הייתי בטוחה שאחרי שנשתול את השליה יתחילו הצירים. לקחנו אותה מהפריזר וחזרנו לשתול אותה מתחת לעץ האלון בחצר, איפה ששתלנו את השליה של הגדולה (אפילו שגרנו בתל אביב אז, כבר היה לנו את המגרש ופה קברנו את השליה).

[טרה_רוסה*]

לפני שהשתחררתי מבית החולים ביקשתי מהרופא שיכתוב לי על פתק בדיוק מה הוא ראה בבדיקה, "כדי שאוכל להתייעץ עם הגניקולוג שלי ". המילדת אמרה שזה נשמע לה כמות מים סבירה, אבל ליתר ביטחון התייעצה עם הרופא. הוא גם אמר שזה בסדר והגיוני לשלב זה של ההריון, אבל עדיף שאני לא אשאר בהריון עוד הרבה זמן. בבית החולים הבטחתי לחזור למחרת למוניטור, אבל לאור זאת, החלטנו שאפשר לדלג יום. הרי בכל זאת צירים יכולים להתפתח ספונטנית, וכל יום שנמשוך מעלה את הסיכוי שאלד ולא אצטרך לחזור לבית החולים.
שאלתי את המיילדת איזה עוד שיטות זירוז היא מכירה, חוץ מהדיקור והעידור. היא אמרה שרק שמן קיק, אבל זה עלול לעשות לידה מבאסת עם הקאות ושלשולים, ואני החלטתי לוותר על התענוג. בהריונות קודמים כבר הייתי עם תינוקת בידיים בשלב זה, והייתי בטוחה שאם לא הלילה אז לילה אחרי אני כבר אלד.
זה היה יום ההולדת של אח שלי, וחשבתי שאולי היא תיוולד ביוםהולדתו.

התעוררנו בבוקר יום חמישי - עוד לילה עבר בלי צירים. טוב, נו, לא רוצה להיוולד ביומולדת של אחי, אבל אולי היא רוצה להיוולד היום? יום הולדתו של בוב מארלי! אם כן, אז כבר היה לנו שם טוב בשבילה מעולם הראגיי.

התחלתי את היום בהליכה נמרצת מאוד. הלכתי מהבית לתוך החורש, בהליכה מהירה מאוד, עליתי ירדתי וחזרתי לכביש. עדיין הרגשתי רעננה ולא עייפה. זה היה נראה לי לא מספיק אגרסיבי כדי לגרום צירים. נואשת, התחלתי לרוץ, עם הבטן של חודש עשירי. מהבושה שפועלי הבניין סביב יראו אותי, חזרתי להליכה והוספתי עוד ירידה ועלייה. הייתי בכושר יותר מדי טוב
לבנזוגי היה רעיון - לדבר עם המילדת שיילדה אותי בלידה הראשונה. בזמנו היא המליצה על טינקטורה מצמחי מרפא שייתכן שעבדה. כששמעה את כל הסיפור, אמרה מיד להתחיל עם שמן קיק! לא לחכות, כי אם המצב יתמהמה יתר על המידה, הרופאים לא ישחררו אותי כל כך בקלות פעם הבאה. מיד בנזוגי נסע לקנות את המצרכים הדרושים, ואני לגמתי את השיקוי (זה פחות מגעיל ממה שפחדתי. כמו לשתות וזלין נוזלי). בהתחלה פחדתי להתחיל עם זה, כדי שלא יהיה לי שלשול באמצע הטיפול של מיכל, אבל אחרי שהבנתי שלוקח לזה כמה שעות עד שזה עובד, סתמתי את האף, ושתיתי.

[תמרול_ה*]

מותח...

[נהלל_במעגל*]

ממש מותח! מה קורה עם תותיק,לא רוצה לצאת?

[טרה_רוסה*]

ממש כך. בניסיונינו להבין למה היא לא רוצה לצאת הועלתה ההשערה ש - כמה שהבנות שלנו עקשניות, זאת הולכת להיות הכי עקשנית (תכונה שהן ירשו מהצד שלי של המשפחה, הידוע בקשיות העורף שלו). אחר כך שינינו את ההשערה והחלטנו שאולי היא פשוט אסטרונאוטית ולא שמה לב שכבר הגיע הזמן לצאת (עוד תכונה שקיימת בצד שלי של המשפחה. כמו שאת שמה לב, איך שלא מסתכלים על זה, הבעיה היא בצד שלי של המשפחה ).

מה שהרגיע אותי היה שהמילדת שוחחה עם חברה שלה מילדת אחרת, והיא הרגיעה אותנו ואמרה שהיא עדיין לא פגשה אשה שהחזיקה מעמד יותר מ-43+3. אם כך, אז רק צריך לחכות. סבלנות דווקא יש לי. בעצם, אולי לא. מה שבטוח הוא שלא הרגשתי עדיין אפילו קצה קצהו של ציר. שום-כלום-כלום.

באותו זמן גם התחלתי לקחת תרופות הומאופטיות. אחותי הומיאופטית, והיא הביאה לי את התיק עם כל הרמדיז שלה, ומאותו יום ועד ללידה שוחחנו בטלפון כל כמה שעות לראות אם הרמדי עובדת, וכל פעם לפי ההתפתחויות היא החליטה אם להמשיך עם אותו רמדי או להחליף. לגמתי, טפטפתי וגלגלתי תרופות הומיאופטיות כל הזמן.

[כרמל_האורחת*]

נו?!?

[טרוש_קה*]

באמת נו...
השארת אותנו במתח...

[פלוני_אלמונית*]

כאילו מה? זה סיפור ללא סוף

[טרה_רוסה*]

אני צריכה להמשיך...

[פלוני_אלמונית*]

אני צריכה להמשיך...
את הלידה או את הסיפור?

[טרה_רוסה*]

המשך יום חמישי-
אחרי המנה הראשונה של השמן קיק הלכתי לטיפול אצל מיכל. מאז הפעם הקודמת היא עברה לקליניקה יפיפה ומפנקת. היא שאלה אותי שאלות, העליתי אסוציאציות, קצת טלטלה אותי בעדינות, בכיתי הרבה, ובסוף התובנה הייתה שאני לא נחתי מספיק, ושאני זקוקה לשקט כדי להתכונן ללידה. המשפט היה "אני מסוגלת לתת לגוף שלי את מה שהוא צריך כדי להתכונן ללידה" (או משהו כזה, אני כבר לא זוכרת בדיוק). הסכמנו שאני לא אעשה כלום עד הלידה, רק אנוח, ושאין שום דבר שצריך להיעשות שרק אני יכולה לעשות. יצאתי מהטיפול והלכתי, ובדיוק בן זוגי בא לקראתי! איך הוא ידע מתי אני אסיים את הטיפול? התפלאתי לראות שהייתי שם שעתיים. סיכמנו שהוא יקח חצי יום חופש ויהיה עם הבנות מחוץ לבית כדי שאני אוכל לנוח. חזרתי הביתה. היה לי קשה לראות את הכביסה ולא לקפל וכדומה, זה ממש דרש ממני מאמץ.
המשכתי לשתות את השמן, אבל כלום לא קרה. לא רק שלא היו צירים, גם לא היה לי שום שלשול ושום כלום. רק בערב היה לי טיפה שלשול.
אחרי שהבנות הלכו לישון, החלטתי להתחיל עוד סיבוב של שמן קיק, כמו שהסבירה המילדת. אמנם לא מומלץ לעשות את זה בערב, אבל כבר הייתי לחוצה, ורציתי ללדת לפני שצריך לחזור לבית החולים. וממה שהבנתי, השיטה של השמן קיק תמיד עובדת.
הפעם זה השפיע וכל הלילה ביליתי בשירותים. בין לבין ישנתי קצת, אבל אפשר לומר שהיה לי לילה לבן.

אה, צירים לא היו.

בבוקר יום שישי החלטנו לנסוע שוב לבית החולים. כשהיינו ביום רביעי הבטחנו לחזור כל יום פעמיים למוניטור, אבל עדיין הרגשתי מספיק ביטחון שהכל בסדר, והרי צירים יכולים להתחיל בכל רגע. כיוון שזה לא קרה, נסענו שוב. גם הפעם היה מיעוט מי שפיר. הרופא המליץ על זירוז, אבל החלטנו שוב להשתחרר. הוא היה מאוד נחמד וניסה לשכנע אותנו לפחות להישאר בבית החולים כדי שנוכל לעשות מוניטור שלוש פעמים ביום, אבל לא רציתי. עדיין קיוויתי שיהיו לי צירים. הוא החתים אותנו על טפסים שאנחנו מודעים לכך שאנחנו מסכנים את חיי העובר, ונסענו הביתה.

ביקשתי מהמילדת לעשות לי סטריפינג. בהתחלה היא לא כל כך רצתה, אבל בסוף הסכימה. אם השמן קיק לא עבד, אולי זה יעזור? הייתי כבר בשבוע 43 ובלי שום סימן ללידה. היא באה אלי אחר הצהריים לעשות את זה. זה קצת כאב אבל לא נורא. היא נסעה ואנחנו קבענו שאני אתקשר אליה בלילה כשיתחילו הצירים.

[טרה_רוסה*]

יום שבת
התעוררנו בבוקר לאחר לילה ללא צירים וללא הרבה שינה. כבר היינו מודאגים בגלל מיעוט מי השפיר. השארנו את הבנות אצל אמא שלי ונסענו לבית החולים למוניטור. הפעם היה רופא פחות נחמד. הוא בדק את כמות מי השפיר, ולמרות ששתיתי המון, לא עלתה הכמות. ביום שישי חשבתי שאולי בגלל כל השלשולים של השמן קיק הייתה כמות מים מעטה, אבל גם כנראה שהשתיה המרובה לא עזרה. כשהוא עשה את הבדיקה הוא הראה לי שחבל הטבור עובר בתוך כיס המים היחיד שנותר, ושלמעשה כמעט אין מים (מדד 3 בלי שמפחיתים את חבל הטבור). כשרציתי להשתחרר הביתה בכל זאת, הוא התחיל להכין את הניירת והדגיש בפני שוב ושוב: "את מבינה שהתינוק שלך יכול למות?!?"

אחר כך הוא קרא לסגן ראש המחלקה שהיה שם במקרה, והוא עמד מעלי ונזף בי, והפחיד אותי שאני ממש מסכנת את חיי העובר. הוא אמר לי שאני צריכה לעשות זירוז. ביקשתי לשמוע את האפשרויות, והוא פירט. זה לא היה נשמע טוב. יש כמה סוגי זירוז, וכל סוג מתאים למצב אחר. במצב שלי, של חוסר מי שפיר, עושים קודם טסט של פיטוצין - מייצרים צירים באופן מלאכותי כדי לראות איך העובר מגיב, והאם הוא בכלל יכול לעמוד בלידה. אחר כך, אם הכל בסדר בטסט (כלומר, האמירה המובלעת כאן היא שאם לא הכל בסדר אז עושים ניתוח), ואין פתיחה, אז נותנים נר של פרוסטגלנדינים, שאי אפשר לדעת אם איך וכמה הוא יעבוד, ואין על זה שליטה. כלומר, זה יכול לא לעשות צירים בכלל, זה יכול לעשות צירים אחרי 10 שעות וזה יכול לעשות צירים חזקים וכואבים ביותר תוך חצי שעה, ואי אפשר למתן אותם, כי כל החומר כבר נספג בגוף (בניגוד לזירוז עם פיטוצין, שהוא בעירוי ואפשר להפסיק או להפחית לפי הצורך). בקיצור, לא מפתה. לא התחשק לי לעשות לעצמי צירים ולכאוב סתם ללא מטרת לידה, לא התחשק לי ניתוח, לא התחשק לי צירים כואבים שלא אתמודד איתם ואיאלץ לקחת אפידורל.

ביקשתי לצאת להתייעץ עם בעלי שחיכה בחוץ (כי אסור לגברים להיכנס לחדר שהוא מיון יולדות). לא ידענו מה לעשות.
התקשרו למילדת והיא חשבה שאולי זה דווקא בסדר לעשות את הטסט, ככה נדע שהתינוקת תוכל לעמוד בצירים של לידה. החלטנו ללכת על זה, ולהמשיך להחליט מה עושים אחר כך. אפשר לעשות את הטסט ולסרב לזירוז, להתאשפז ולחכות עוד יום, אולי יתחילו הצירים באופן ספונטני, הרי אני כבר 42+2 ודי הגיוני שזה יקרה. המצב של חוסר מי שפיר הלחיץ אותנו וכבר לא תכננו לחזור הביתה.

[פלוני_אלמונית*]

שיו איזה מתח! איך ילדת בסוף, ואיפה?

[במבי_ק*]

שיו איזה מתח!

[טרה_רוסה*]

נכנסתי חזרה ואמרתי להם שהחלטתי לעשות את הטסט. הייתי צריכה קודם לעלות למעלה להתאשפז במחלקת יולדות. עליתי למעלה, בוכה, ואחות מהמחלקה קיבלה אותי ורשמה את הפרטים בטפסים. היא שאלה אותי איפה ילדתי את הלידות הקודמות ואמרתי לה שבבית. "אה, בגלל זה את בוכה! אני יכולה להבין אותך! ציפית בכלל למשהו אחר..." היא הייתה מאוד נחמדה ואמפתית. היא ליוותה אותי ל"מיטה שלי". הלכתי איתה במסדרון, ולא האמנתי שאני באמת שם. על הקירות עבודות "אמנות" חסרות טעם עם פתקי תודה, עציצים עם פרחי פלסטיק מכוערים ומדף ספרי קודש ותמונות בבא-סלי. הרגשתי לא שייכת למקום הזה ולא יכולתי להפסיק לבכות. שלחו אלי אחות שתראה אם אני רוצה לאכול, כי זה היה בדיוק אחרי ארוחת צהריים. איך שהיא ראתה אותי היא אמרה "גם את בוכה! בחיי, כל מי שמתאשפזת במיטה הזאת בוכה!"

ירדתי חזרה למטה, קראתי לבעלי והכניסו אותי לחדר לידה. הרופאים הסבירו שזה עניין של שעה בערך. באה אחות נחמדה וחיברה אותי לעירוי במקום כואב מאוד. כל תזוזה של היד הכאיבה. שכבתי על המיטה, העירוי מחובר לעמוד בצד אחד והבטן עם המוניטור מחוברת לצד שני. כמו פרפר מפוחלץ שתקעו בו סיכות. מה שעושים בטסט זה מכניסים לדם פיטוצין במינון שמעלים כל 20 דקות, עד שמגיעים למצב שיש שלושה צירים "טובים" בפרק זמן של עשר דקות, כדי לראות שאין ירידות דופק כתוצאה מהצירים, ואז מנתקים את העירוי של הפיטוצין.

בהתחלה המינון אפסי. אחרי כחצי שעה המילדת חוזרת להעלות את המינון, וחוזר חלילה. די הרבה זמן לא היו לי שום צירים. לאחר לא מעט העלאות של המינון התחילו צירים חלשים. זה לקח בערך שעתיים להגיע לשלב הזה. הייתי צריכה פיפי (להזכירכם, אני כבר בחודש עשירי, ועושה פיפי כל חצי שעה, בערך). כדי ללכת היה צריך לנתק אותי מהמוניטור, לעצור את העירוי ולגרור את העמוד של העירוי לשירותים, לחזור, ואז שוב המילדת מחברת אותי. אחרי העלאה נוספת של המינון התחילו צירים יותר חזקים. המילדת באה, אמרה שזה רק עוד ממש קצת לסוף הטסט, ושהיא צריכה ללכת כי אחרי שלוש, ומתחלפות המשמרות.

בעלי ואני החלטנו שישאיר אותי שם וייסע הביתה לבנות, כי ממילא זה כמעט סוף הטסט, ואם ייסע יספיק להגיע להיות קצת עם הבנות ולהרדים אותן בעצמו. אני החזקתי יפה ולא היתה לי בעיה להישאר עוד קצת לבד בצירים כאלה. העדפתי שיהיה עם הילדות בשעת ההשכבה, יישן ויחזור בבוקר, כי החלטנו ממילא לא לעשות זירוז לפני הבוקר.

הוא נסע, והמילדות התחלפו. אחת המילדות במשמרת החדשה היתה חברה של מילדת הבית שלי, אז קצת נרגעתי כשראיתי אותה, וחשבתי שהיא "תדאג לי". אבל היא לא נכנסה יותר לחדר שלי אחרי כמה זמן מילדת אחרת נכנסה לחדר והעלתה את המינון. ואחרי כמה זמן היא שוב נכנסה להעלות את המינון. עכשיו כבר היו לי צירים חזקים וכואבים. לא הבנתי למה לא משחררים אותי כבר, הרי האחות כבר שעה קודם אמרה שזה כבר הסוף, ורק בגלל זה בעלי נסע הביתה. שכבתי עקודה על המיטה, עם צירים לא נעימים, בלי יכולת לזוז. כבר התחיל להחשיך ולא היה מי שיכנס וידליק את האור (לא שהזדקקתי לאור, אבל אני פשוט זוכרת את עצמי שוכבת שם שעות, היום מחשיך, ואף אחד לא בא להציל אותי). שמעתי את המילדות עובדות בחדרים ליד. בזמן שהייתי שם היו שתי לידות של תאומים ועוד לידה. נראה לי שזה יחסית הרבה לבית החולים הזה. הן היו עסוקות ופשוט שכחו ממני. אחרי כמה זמן כשנכנסה המילדת אמרתי לה "מה קורה?" יש לי צירים כבר המון זמן, למה זה נמשך?" "אה, באמת? במוניטור לא רואים כלום." מסתבר שהמוניטור לא היה מחובר טוב, אז מבחינתם לא היו לי צירים, למרות שכבר שעה שכבתי עם צירים. אז היא תיקנה את המוניטור ויצאה, כי צריך שיהיה רשום לפחות 15 דקות, "אז אני עוד רגע חוזרת וכבר זהו". היא נעלמה וחזרה אחרי חצי שעה. ואני בינתיים בצירים לבד. עכשיו רק צריך שימשיך לרשום עוד טיפה, כדי שנראה שיש ירידה בצירים, ושוב נעלמה לחצי שעה. בשלב הזה אני הייתי כבר במצוקה נוראית. הרגשתי נטושה על ידי המילדות. כאב לי, הייתי צריכה פיפי ולא היה אפילו מי שיקרא למיילדות, וגוועתי ברעב. בכיתי קצת מתחושת העלבון על השקר שזו בדיקה של שעה. הייתי מחוברת מאחת ועכשיו היה כבר שש וחצי בערב. כשהמילדת חזרה ואמרה ש"רק עוד קצת שנראה שיש בייס-ליין" אמרתי לה שתשחרר אותי מייד, שאני רעבה ועוד מעט מתעלפת (באמת), ושאני צריכה לעשות פיפי כבר שעתיים ושאני לא מוכנה לשכב פה יותר, שהטסט יצא בסדר ואין צורך להמשיך בזה. היא שיחררה אותי. הלכתי לעשות פיפי וחזרתי לחדר הלידה. ישבתי על הכיסא ורעדתי מרעב ומעלבון ומכעס. חשבתי לעצמי שאני לא מוכנה להישאר במקום שמתייחסים אלי ככה. שכל ההפחדות האלה שעשו לי כשהשתחררתי מהבית חולים הן חסרות כיסוי כי גם בבית החולים לא ממש שמו לב למה שקורה איתי. משאיר אותי בלי אוכל שש שעות. זה לא מסוכן לעובר? כשהמילדת נכנסה אזרתי אומץ ואמרתי לה שאני רוצה ללכת הביתה. היא יצאה להביא את טופסי הסירוב אשפוז, ושמעתי אותה אומרת לרופא "כאשר יגורת בא לך, היא רוצה ללכת הביתה".

לא רציתי להלחיץ את בעלי, וגם תיארתי שבדיוק בשעה זו הוא מרדים את הבנות, אז התקשרתי לאחותי ואמרתי לה "תבואו לקחת אותי, אני לא נשארת פה". הם בדיוק היו בדרך לצאת מהסבתא לנסוע הביתה, ובאו כל המשפחה לאסוף אותי. הייתי לגמרי ב"היי" של אדרנלין מכל הסטרס ולא הפסקתי לדבר כל הדרך ולספר להם מה קרה. הגעתי הביתה בסביבות תשע וחצי. בעלי היה מופתע וגם קצת לחוץ מזה שעזבתי את בית החולים.

[דרכים_צדדיות*]

נו? וללדת? תמיד אומרים שבסוף הם יוצאים... השאלה איך ומתי?

[אליס_בארץ_המראה*]

ככה עושים? זה יותר קשה מלחכות ל-DVD הבא של "הסמויה"

ומה קרה אז?

<אייקון כוסס ציפורניים>

[טרה_רוסה*]

אם תותיק תירדם בקרוב, אני אמשיך...

[אל_דנטה*]

את כותבת כמו שאת יולדת

>לוקחת את הזמן ביג טיים<

[יסכו_נט*]

אוי.. אני במתח

[במבי_ק*]

יאללה, תותיק, לישון

[דנה_ה*]

גם אני במתח. אמנם קראתי את הפרק האחרון בספר, אבל נורא מסקרנים הפרקים הקודמים...

[ה_עוגיה*]

יאללה תותיק לישון

[טרה_רוסה*]

יום שבת בלילה:

טוב, אז כבר מהדרך התקשרתי למיילדת לראות אם היא עדיין מוכנה ליילד אותי. היא מוכנה. נראה לי שהיא אפילו הייתה גאה בי שחזרתי הביתה. אני, בכלל, הרגשתי כמו איזו אסירה נמלטת, וכבר הכנתי לסיפור הלידה שלי את השם הבריחה מאלקטרז . בנינו על זה שש שעות של פיחטוצין אולי יזיזו משהו במערכת. (התפלקה לי ה-ח', אבל נראה לי שאני אשאיר את זה P-: )

התקשרתי מהדרך גם לבעלי וסיפרתי לו בקצרה מה קרה. כשהגעתי הביתה, היתה אש דולקת באח ומרק חם וטעים על האש. לא היה לי תאבון, אבל אכלתי קצת. הייתי עייפה אבל בהיפר. ניסיתי להירדם על הספה ליד האח (שם ישנתי כבר שני לילות, רציתי לישון לבד).
חזרנו ל-פלן A. אחרי שכבר הפנמתי את הרעיון שאני בבית חולים וויתרתי על לידת הבית, הייתי צריכה עכשיו להיכנס מחדש לראש של לידת בית. שמנו לב שירד האוויר בבריכה שהייתה מוכנה ומנופחת. אני ניסיתי להירדם בזמן שבעלי ניסה לתקן בדבק ופיסת פלסטיק את החור שנפער בבריכה.
נרדמתי והתעוררתי אחרי כשעתיים. היה לילה ושקט. בסביבות חצות. לא הצלחתי להירדם חזרה. הרגשתי חלשה. ניסיתי להבין אם זה רעב או עייפות קשה. החלטתי לקום ולאכול מהמרק. אכלתי. חזרתי לספה. ניסיתי לראות אם אני מרגישה תנועות עובר. לא היו תנועות חזקות. אכלתי שוקולד, ושכבתי שוב. ההרגשה הרעה החמירה. כבר הרגשתי ממש לא טוב. אני לא ממש זוכרת מה הרגשתי, נדמה לי שזו הייתה חולשה נוראית, כאילו אני הולכת להתעלף. התקשרתי לאחותי, לשאול אותה מה לעשות. התקשרתי למיילדת לשאול אותה אם זה יכול להיות תופעות לוואי של הפיטוצין - לא. הערתי את בעלי. כבר הרגשתי ממש-ממש לא טוב. זה היה מפחיד. החלטנו שאין מה לעשות, שצריך לנסוע לבית החולים. אחותי הגיע תוך דקות ספורות עם התינוקת שלה, ונשארה לישון אצלנו כדי להיות עם הבנות, ואנחנו נסענו.

בית החולים רחוק 30-40 דקות נסיעה. כל הדרך הרגשתי רע מאוד, פחדתי שהתינוקת מתה. לא ידעתי אם אצליח להגיע בהכרה עד לבית החולים (זו היתה החוויה שלי בנסיעה). באמצע הדרך הרגשתי תנועות עובר טובות וקצת נרגעתי, אבל עדיין הרגשתי רע.
כשהגענו כבר היה צוות אחר של אחיות. הן לא ממש התרגשו ממני, בדקו לחץ דם, חלבון בשתן, מוניטור. הכל תקין. וזהו. אה, וביקשתי שיבדקו פתיחה. האחיות והרופאים כבר הכירו אותי ואפילו לא העלו על דעתם לבדוק. פתיחה - אפס.

הרופא רצה שאני אקח זירוז. לא הסכמתי. הייתי עייפה מאוד מאוד, לאחר לילה של שלשולים ולילה של שינה טרופה ועכשיו לילה של בילוי במיון יולדות. אמרתי לו שאני לא רוצה ללדת במצב כזה. שאני צריכה את הכוחות שלי כדי ללדת. שאני הולכת לישון, ובבוקר אקח את הזירוז.
האחות ליוותה אותי למעלה למחלקת יולדות, שם המיטה שלי עדיין חיכתה לי. הם בכלל לא ידעו שהשתחררתי וחזרתי.
נכנסתי למיטה וניסיתי להירדם, ללא הצלחה. רעש. עניינים. נשים מדברות בטלפון. כריזה קוראת לאחות. אבל בכי של תינוקות, אין.

[טרה_רוסה*]

בבוקר גם מנג'סים. עוברת אחות לבדיקת לחץ דם.
אחר כך יש ארוחת בוקר.
אחר כך קוראים לי לרדת למיון לעשות מוניטור.
אחר כך מחפשים אותי כדי שאלך לעשות אולטרסאונד במחלקה. יושבת בתור עם עוד מלא נשים בהריון. כל אחת והבטן שלה, הקלסר פלסטיק שלה, הפלאפון שלה. גם אני בטלפון, מנסה להסביר לחברות מה קורה איתי. אני כבר באמצע שבוע 43.
האולטרסאונד משוכלל יותר מהנייד שמשתמשים במיון. הטכנאית (אולי רופאה?) בודקת, הכל בסדר. "רגע, מה עם המי שפיר?", "הכל בסדר. למה? היה מיעוט? עכשיו יש 8" - "יש!!!" איזו הקלה. טוב, אם לא החוויה של אתמול בלילה, הייתי חוזרת הביתה, אבל עכשיו זה לא בא בחשבון.

חוזרת למיטה לחכות לסיבוב רופאים. בא רופא יחד עם אחות. מדבר קודם עם האשה הראשונה בחדר (יש וילונות, אבל שומעים הכל). היא כל הלילה דיברה בטלפון נתנה הוראות לבעלה. "תקח ת'ילד לגן בבוקר. אל תלביש לו את החולצה האדומה. הוא לא אוהב אותה.... הילד... והילד" סוג של פרחה טבריינית בשנות העשרים, עם רינגטון מזרחית. יש לה פתיחה חמש בלי שום צירים. שבוע 37. היא רוצה ללכת הביתה. הרופא לא מסכים. לדבריו היא יכולה ללדת תוך חצי שעה. אז היא רוצה פקיעת מים. הוא לא מסכים. היא רק שבוע 37. יש לה ילד קטן בבית, והיא לא רוצה עכשיו להתאשפז. או ללדת או לחזור הביתה. היא סוגרת עם הרופא שאם עד שבע בערב אין לה צירים, הוא פוקע לה את המים. אחרת! היא הולכת הביתה. היא השאירה את הבית בבלגן והיא רוצה לעשות ספונג'ה. מתאמת בטלפון עם אמא שלה שתביא ת'ילד. היא רוצה לראות את הילד. היא בוכה. היא חייבת שיביאו לה היום לראות את הילד!!!!

השניה גם בהריון עודף. הרופא מציע לה זירוז. היא לא רוצה. דיברתי איתה בלילה, אשה חרדית, צעירה דקת גזרה. אנחנו משוחחות על ההריון. היא שואלת אותי אם כבר יש לי ילדים. מתוך נימוס אני שואלת אותה כמה ילדים יש לה. "שבע" אני - " !! " לובשת משקפיים כדי לראות אותה טוב יותר! אני לא מבינה איך אפשר להסתדר. לי קשה למצוא סידור לשתי הבנות שלי, אז על מי מפילים 7 ילדים?? הרופא לוחץ על זירוז. "את סתם תופסת פה מיטה. חבל, אני פוקע לך את המים ותוך שעתיים את יולדת". היא לא רוצה. עד היום כל הלידות היו טבעיות. אחר כך באה לבקר אותה אישה כלשהי מהקהילה שלה שבמקרה ביקרה מישהו אחר ושמעה שהיא מאושפזת. היא משכנעת אותה לרדת איתה עכשיו לחדרי לידה ולגמור עם זה, והיא תהיה איתה במקום בעלה - כי הוא ממילא לא יכול להחזיק לה את היד, אז יאללה בואי, אני כבר כאן. הן הולכות, והיא באמת יולדת תוך שעתיים.

מגיע תורי. אמנם כבר אין מיעוט מי שפיר, אבל החלטתי לקחת זירוז. עד כה לא הרגשתי אפילו צל צילו של ציר. אין לי פתיחה, אז האופציה היחידה זה נר של פרוסטגלנדין. בגלל שלא יודעים איך זה ישפיע, בהתחלה נותנים רק חצי נר. הרופא מכניס את הנר והולך. אני נשארת לחכות. קצת מפחדת שפתאום יבואו לי צירים חזקים ביותר בבת אחת ולא אוכל להתמודד איתם. תיחקרתי את המיילדות, והן אישרו שזה עלול לקרות.

[תמרול_ה*]

_אל דנטה (06.04.2008 21:04):
את כותבת כמו שאת יולדת?_
(-:
וואוו.
איזו דרמה!
ולי בינתיים כבר אין צפרניים...

[רונית_סלע*]

קוראת מרותקת @}

[טרה_רוסה*]

בכלל, ראיתי על עצמי ועל האחרות שמאושפזות, שאת אף אחת לא עניין ההריון, הלידה או אפילו התינוק בתינוקיה. כולן היו עסוקות רק במה שקורה לילדים שנשארו בבית. זה קטע קשה. לא ראיתי שמדברים על זה. אני, למשל, פשוט פרצתי בבכי בכל פעם שראיתי ילדה שבאה לבקר את אמא שלה. בשעות הביקור שמתי אוזניות כדי לא לשמוע את הילדים. לא רציתי שיביאו את הבנות לבקר אותי, כי לפי איך שאני מבינה את תפיסת הזמן של הילדים, יום או יומיים בלי אמא זה אותו הדבר, אבל להיפרד ממני שוב ושוב רק יקשה עליהן. במיוחד שלא יכולתי להגיד להן מתי אני חוזרת הביתה, פשוט כי לא ידעתי. ואפילו לא הכנתי אותן למצב כזה! רק תכננתי איפה יוכלו להיות 4 שעות בזמן שאני יולדת בבית P-:

[טרה_רוסה*]

_את כותבת כמו שאת יולדת
צ'טערת על הפירוט, יש לי הרבה מה לעבד..

[תמרול_ה*]

לא לא אל תצטערי לרגע.
זה מאד מאד מרתק.
אולי דווקא בגלל זה...
מעורר כל מני מחשבות שונות מהרגיל.
תודה לך.

[יסכו_נט*]

קוראת

[לוטם_מרווני*]

אוי טרה רוסה איזה שיעור עמוק ויסודי קיבלת מתותיק!
אמנם אני מחכה (ומתענגת על כתיבתך המשובחת) להמשך אך מאידך אבין אם תלכי לישון|ZZZ|

[טרה_רוסה*]

יום ראשון.
קיבלתי את הזירוז, ועכשיו מחכים. לא זוכרת כל כך מה היה באותו יום. לא הצלחתי לישון וזה התחיל להלחיץ אותי. הייתי עייפה. בית החולים ממש לא מקום מתאים לנוח. ניסיתי עם מוסיקה באוזניות ולא הצלחתי. אחר הצהריים הרגשתי מין צירונים זעירים. התחלתי לתזמן אותם והם היו כל 8 דקות בערך. הם היו כמעט בלתי מורגשים, אבל לעומת דממת האלחוט שהיתה עד כה, זה היה שינוי מרענן. קשלא התרכזתי, הם נעלמו. כששכבתי והקשבתי להם, הם חזרו. המשכתי לנסות לישון, ללא הצלחה. כל פעם שהיתה ארוחה, הלכתי לאכול למרות שממש ממש לא הייתי רעבה. רציתי להיות מוכנה ללידה. שלא פתאום תתחיל לידה ואני אהיה אחרי יום בלי אוכל. בחדר האוכל הקטן שולחנות לפי קבוצות: רוסיות, דתיות, פרחות, ערביות עם כיסוי ראש, בדואיות עם לק. לא היה שולחן של באופניות P-: כולן מכופפות כאלה.

ניסיתי להמשיך לישון. אבל ללא הצלחה. חשבתי שזה תאריך טוב ללדת, בעשירי. אחת בעשרים, אחת בחמש עשרה ואחת בעשירי. מאוד עגול. מדהים על איזה שטויות נתפסים. ככה כל הערב. קיוויתי שאחרי "כיבוי אורות" יהיה קצת שקט ואוכל להירדם. שכבתי במיטה והקשבתי לצירים. הם עדיין היו חלשים, אבל צפופים יותר. התקשרתי לבעלי בחצות, שידע ויהיה מוכן לבוא. רציתי לרדת לחדרי לידה. ניגשתי לאחות לילה וביקשתי את התיק. "את לא נראית בצירים". "זה בגלל שאני קולית". המילדת שבדקה אותי אמרה שפתיחה 2.5, שאלך ואחזור כשיהיו צירים יותר חזקים. המיילדות באותה משמרת לא מצאו חן בעיני. חזרתי לחדר. חצות. חברתי לחדר ערה (פתיחה חמש בלי צירים - אנחנו כבר חברות והיא אחלה. אני בצירים, אני מעדכנת אותה. אני עושה חשבון. תוך כמה שעות אני יולדת, עד שמונה בבוקר אני בבית עם הבנות שלי! זה כל מה שמטריד אותי, לחזור לבנות שלי כמה שיותר מהר. שמתי לי מוסיקה באיי פוד שהיה לי, למזלי. קצת נייבינגי של ראס מייקל. נמאס לי ואני רוצה לצאת החוצה. איך שאני פונה לכיוון הדלת, בעלי בא לקראתי. אנחנו יוצאים ביחד החוצה. קר, אבל נעים לי. אני רוקדת עם המוסיקה (שוב ושוב שינאייד אוקונור בקאברים לשירי ראגיי, גרסת הדאב. דיסק שגורם צמרמורות. אני נשבעת לכתוב לה מכתב אחרי הלידה. כמובן שלא עשיתי זאת).

כבר יש צירים כואבים. מדי פעם אני נכנסת למחלקה להיות קצת במקלחת. מדי פעם אני נכנסת למלא את התרמוס בתה. כשאני נכנסת הצירים נפסקים. אני לא רוצה להיראות בצירים, שלא ישלחו אותי לחדר לידה. נעים לי בחוץ באוויר הקריר. לילה, חושך, אנחנו לבד. יש! אני חושבת לעצמי. בשמונה אני כבר יולדת ואנחנו מחליטים להעביר כמה שיותר מהלידה בחוץ. מרגישים ממש חתרניים. האור עולה. אנשים מתחילים להגיע לעבודה. כבר אין את הפרטיות שהייתה בחוץ בלילה. מנסים למשוך עוד ועוד זמן בחוץ. הצירים כואבים ואני הולכת הלוך ושוב בשביל. הלוך ושוב. שלא יראו אותי וישלחו אותי לחדר לידה! מפנטזים ללכת ללדת לבד בחורשה הקטנה שיש בחצר בית החולים. שבע בבוקר אני מתקשרת לעדכן את אחותי. שיהיה האחת עשרה. תאריך מוזר, אבל מה זה כבר משנה?!?! אם כבר בוקר, אז נחכה שתבוא משמרת אחרת של מיילדות. אני בצירים, מסתכלת מהגשר לראות מי מגיעה לעבודה. אני כבר מכירה את חלקן.

בשמונה אני נכנסת לקחת את התיק ולרדת לחדר לידה. הרופאה שבתחנת אחיות לא רוצה לתת לי את התיק. "הצירים סדירים?", "אה...לא מדדנו." (זה מסוג הדברים שעושים בבית, אבל אם אני כבר בבית חולים, למה לעשות?) "את סתם יורדת למיון". (תודה על התמיכה, @#$%).

[טרה_רוסה*]

יום שני בבוקר
אני נכנסת למיון יולדות. המיילדת בודקת פתיחה - " 2 ", היא חורצת! מה?!?! פחות ממקודם? אז מה זה היה כל הצירים האלה? אני לא מאמינה. כל הצירים הכואבים האלה לא עשו כלום! פתאום אני קולטת שמה שעד עכשיו כאב, זה עוד כלום לעומת מה שיהיה. אני רק רוצה ללדת ולהגיע כבר הביתה. כבר יש צירים, אז קדימה. אני מבקשת שתעשה לי סטריפינג. זה כואב. המיילדת אומרת לי ללכת ולחזור כשיהיו לי צירים סדירים. "אה!" אני חושבת לעצמי, "סדירים! למה לא אמרתם לי קודם? הייתי עושה שהם יהיו סדירים." בשלב זה אני מרגישה דיי חזק שאני שולטת לחלוטין בצירים, ושבאמת, אם הייתי יודעת שרק צירים סדירים הם יעילים, הייתי מתזמנת אותם ועושה שיהיו סדירים.

טוב, מאותו רגע שהצירים שלי קיבלו ציון לא מספיק, הם פשוט נפסקו.

בעלי הלך לישון באוטו. הוא החליט שהוא לא חוזר יותר הביתה עד שאני לא יולדת. אני חוזרת למיטה ומנסה מאוד לישון. אני ממש במצוקה מהעניין הזה שלא הצלחתי לישון כבר כמה ימים. אני מנסה את המנטרה "אני יכולה לתת לגוף שלי את המנוחה שהוא צריך כדי להתכונן ללידה", וזה לא עוזר. כמובן שלא הצלחתי להירדם. כשעבר הסיבוב רופאים הרופא רצה שאני אקח עכשיו נר שלם של פרוסטגלנדין, ולא הסכמתי. הרגשתי שכבר יש לי צירים ואפילו טיפה פתיחה, ושאין צורך. אמרתי לו שבית חולים זה ממש לא מקום מתאים ללדת. אין פרטיות. אין שקט, אי אפשר לישון, לעזאזל. הוא הסכים איתי.

הצירים נפסקו ואני בבאסה. אני מנסה לגרום להם לבוא כמו שעשיתי ביום קודם, ולא מצליחה. אני קולטת שאני מתה מפחדת מהכאבים של הלידה. הרגשתי טעימה של צירים, והם לא עשו כלום. אני חושבת שאני עוצרת את הצירים בגלל הפחד.

[יסכו_נט*]

אוי.. אני עייפה. ומחר עוד יום. אנסה להסית את דעתי בקצת ספר.. לילה טוב טרה רוסה , את ממש גיבורה. אני הייתי מג'דננת

[טליה_טקאוקה*]

את ממש גיבורה!! @}

[טרה_רוסה*]

יום שני
בוקר, ואני שוב מנסה להירדם. אני כבר כל כך עייפה. בעלי הלך לישון באוטו. יורד גשם.
אני חייבת להחזיר את הצירים. מתרכזת, וזה לא מצליח. עושה עיסוי פטמות שעות על גבי שעות. הנקודות בגוף שמזרזות לידה כבר כחולות. מחליפה רמדי. שום דבר לא עוזר.
חייבים לעשות משהו!

אני יוצאת לאוטו לדבר עם בעלי. גם הוא לא מצליח לישון.
אני מבקשת ממנו שידבר איתי, שיעזור לי. אנחנו מדברים על מה שקורה. פתאום אני מבינה שזה לא כמו בהריונות הקודמים, בהם כבר לא היה לי כוח להיות בהריון וכל יום אחרי התאריך, שלא ילדתי, היה סיוט. אז המנטרה הייתה שאני צריכה להחזיק מעמד, עד שהתינוקת תהיה מוכנה לצאת. שאני, כאמא, צריכה לאפשר לעובר להישאר בפנים כמה שהוא צריך. עכשיו, תוך כדי השיחה עם בעלי, הבנתי ש היא רוצה לצאת. אני זאת שלא מאפשרת לה, שעוצרת את הצירים. הרגשתי נורא! איזו אמא גרועה אני. היא שם בפנים, מיובשת בלי מים, רוצה לצאת, ואני אגואיסטית, מפחדת מהצירים ועוצרת אותם. (אבל זה גם לא הגיוני - אם כל אשה שהיתה מפחדת מצירים הייתה עוצרת אותם, לא היו ילדים בעולם...)

אני חייבת לעשות משהו, להתגבר על הפחד. אני מבינה שאין איך לצאת מזה עכשיו. אני פשוט צריכה לעבור את זה. הבנות בבית אומללות בלעדי, התינוקת בבטן גם כן כבר אפויה מספיק, רק אני לא מוכנה עדיין. אני מתחילה בסבב טלפונים. לאחותי, למילדת, למילדת הראשונה שלי, לחברות. לכולם אני אומרת שאני מפחדת מהצירים. הן מחזקות אותי. שאין לי מה לפחד! שעשיתי זאת כבר! שאני עושה את זה בקלילות! הן לא מבינות למה פתאום זה מפחיד אותי. אני זוכרת בבירור את המחשבות שעברו לי בראש בשעה האחרונה לפני שפוקהונטס נולדה. שאני לא עומדת בזה יותר.

ממשיכים לשבת באוטו, בגשם. בעלי ואני עושים לעצמי מין שיחות מוטיבציה. אני מגיעה למסקנה ש-להיות אמא זה גם לסבול. שעכשיו, התפקיד שלי הוא לסבול, לסבול את הכאבים האיומים האלה, כדי שנוכל לצאת כבר מהסרט הזה ולחזור לחיים נורמליים. אני, הביתה. הבנות, הביתה. בעלי, לעבודה. אמא שלי ואחותי, להוריד מהן את הנטל של טיפול בשתי בנות שמתגעגעות לאמא ואבא. ובית החולים, שיקבל חזרה את המיטה שאני תופסת

[טרה_רוסה*]

למרות שאני מוכנה להם נפשית, אין לי שום צירים. אני ממש מזמינה אותם, מתחננת שיבואו להכאיב לי!

הכניסו מישהי חדשה לחדר שלי. כאלה נחירות עזות עדיין לא שמעתי בחיים. טוב, לישון אני כבר לא אצליח. אבל כבר לא אכפת לי.

בלילה שולחים אותי למיון לעשות מוניטור. אני בבאסה כי אין שום צירים. המיילדת שבודקת אותי מוצאת יותר פתיחה בטיפה (נדמה לי, אני לא זוכרת בדיוק מה היה, רק שיצאתי משם אופטימית בהרבה ממה שהגעתי). אני זוכרת את המיילדת מלפני כמה ימים מתרברבת בסטריפינגים המוצלחים שהיא עושה. אני כבר בדרך חזרה למעלה, ובמסדרון אני שואלת אותה אם אולי תעשה לי סטריפינג. אמרתי לה שעשו לי בבוקר ולא קרה כלום. "זה כאב? אם זה לא כאב זה לא סטריפינג טוב." אני מסבירה לה שממש לא אכפת לי שיכאב כמה שצריך. היא עושה לי סטריפינג ואני די בטוחה שעכשיו יהיו לי סוף סוף צירים. אני מבקשת ממנה שתשמור לי את החדר שליד המקלחת, שאני עוד מעט חוזרת עם צירים.

כמובן שאין שום צירים.

מה קורה?!?! כבר שלוש סטריפינג עשו לי. נתנו לי זירוז. אני עשיתי את כל השיטות, דיקור, הומיאופטיה, ריצה, קפיצה, עבודה בגינה, חוקן, עידור, לחיצות, שמן קיק, הילדה לא רוצה לצאת!! אני מרגישה שהיא תפוסה לי ברחם כמו רקפת. אתם מכירים את זה שפקעת של רקפת מתחילה לצמוח בתוך חריץ בסלע, גדלה וגדלה עד שאי אפשר לעולם להוציא אותה משם, כי הפתח של החריץ צר יותר מהעומק שלו?

ועם הנחירות האלה אני ממש לא אצליח להירדם. זאת עם הפתיחה 5 בלי צירים ירדה לפקיעת מים וחזרה אחרי שעתיים עם תינוק. היא גררה את עצמה למיטה במסדרון וישנה שם, בגלל הנחירות.

[טרה_רוסה*]

יו, איזה אורך הסיפור! ועדיין לא התחילה הלידה אפילו

[יסכו_נט*]

קמתי בבוקר ועוד לא ילדת..

[יוחננ_ית*]

וואו! כשסיפרת לי את סיפור הלידה בטלפון, ככה בדקה או שתיים, אמרת לי "וזה רק על קצה המזלג." עכשיו אני מבינה למה התכוונת.
מחכה לקרוא את ההמשך.
את מדהימה, איך מצאת את הכוחות להסתדר כך בתוך מערכת בית החולים!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מרתק!
לא פייר לעשות את זה בהמשכים...
תתחשבי בנו ותסיימי כבר!
(-:

[פלוני_אלמונית*]

אורך הסיפור (ועד שהוא נכתב ) כאורך הלידה?

[אמא_ל'ה*]

קוראת אותך

[טרה_רוסה*]

יום שלישי
התעוררתי בארבע בבוקר.
הי! הצלחתי סוף-סוף להירדם! אבל אין שום צירים
אחרי לא מעט ימים שלא ישנתי, זאת היתה הקלה. מסתבר שהנחירות דווקא עזרו לי D-: עכשיו למשימה הבאה. צירים. יצאתי לאוטו, שם ישן בעלי. הוא גם היה ער. אני חייבת לשיהיו צירים או איזשהו שינוי עד לסיבוב רופאים. כמה אני יכולה להמשיך למשוך אותם ולסרב לזירוז? כדאי שיקרה משהו בקרוב. הוא עושה לי לחיצות בפעם האלף. אחר כך יוצאים מהאוטו ומתחילים בהליכות. אני הולכת והולכת במדרכות האקרשטיין שסביב כל שטחי החניה. הליכה נמרצת ומהירה. אני מסתכלת על האדמה שלצד המדרכה. מדמיינת את עצמי הולכת שם יחפה, ואת הבוץ מתקווצ'ץ' בין האצבעות. יש טיפה טפטוף של גשם, ודי קר. אחר כך פתאום נעשה בהיר. אין לי שום צירים. עברו כבר 24 שעות מאז שהיו לי צירים כלשהם. זה לא טוב.

היום הרופא שמיילד לידות בית עובד בבית החולים. זוכרים אותו מלפני שבוע? כשיום שלישי הזה היה נראה כל כך רחוק ובכלל לא רלוונטי למצבי? אז מי היה מאמין, הגעתי עד ליום הזה עדיין בהריון. מעניין אם דנה במשמרת? היא בטח מסדרת לעצמה את המשמרות ככה שתעבוד בימים שהוא עובד...אני חושבת לעצמי.

אני נכנסת לאכול ארוחת בוקר. קיר אחד של החדר כולו חלונות. יש שמש. אוכלים. בשולחן שיחה על התינוקיה. ההדחקה של האמהות מדהימה. כולן אמהות טובות ואוהבות, אבל משכנעים אותן שהתינוקות בסדר שם. אני אומרת להן "הרי בבית בחיים לא הייתן משאירות את התינוק בחדר אחר וסוגרות את הדלת כדי לא לשמוע אותו בוכה. אז למה כאן בבית החולים זה בסדר?", "לא, זה לא ככה! האחיות ממש משתדלות. לא משאירים תינוק לצרוח." כן, ממש... בעלי מספר שעבר שם במסדרון, היה שקט דממה, ואז, נפתחה הדלת של התינוקיה, וקול צווחות נוראי עלה משם. כנראה שזאת דלת אטומה במיוחד לרעשים. אם לא היינו רגילים למצב הזה שיש תינוקיות, זה ממש לא היה נראה לנו הגיוני שיש דבר כזה. איך זה שהמוסד הזה ממשיך להתקיים?

מסתבר שאחת הנשים בשולחן היא מאלה שילדו תאומים כשעשו לי את הטסט פיטוצין. מסתבר שהראשון נולד טבעי ואת השני הוציאו בקיסרי. איזה באסה.
תוך כדי שאנחנו יושבות שם, פתאום בשנייה נהיה ערפל סמיך ולא רואים כלום מהחלון. כולן מסובבות את הראש להסתכל. ואז שוב מתבהר. ובטלוויזיה שפועלת על הקיר בפינה מספרים שהיתה רעידת אדמה בבוקר, אבל לא הרגשנו כלום.

אחרי הארוחה אני יורדת למיון למוניטור הרגיל שאני עושה אחרי כל ארוחת בוקר וכל ארוחת ערב. ומי נכנסת לעשות לי את המוניטור???
נכון מאוד! דנה ה המהוללת!

[טרה_רוסה*]

היא מופתעת "מה את עושה פה?"
אני "אה......... סיפור ארוך....... אני הרבה אחרי התאריך"
היא "אז?"
אני "אה...."
היא "מה, אף אחת לא מוכנה ליילד אותך?"
אני "אה... לא, זה לא זה... פשוט.."
היא "טוב, בואי נתחיל במוניטור"

היא קוראת למילדת נוספת "בואי רגע, זאת חברה לי, היא בדרך כלל יולדת בבית, אבל עכשיו היא פוסט-דייט.."
המילדת השניה "אז מה את עושה פה?"
אני "אה..."

ממשיכים במוניטור. נכנס הרופא. דנה מתקצרת לו מי במיון.
"כאן טרה, היא בדרך כלל יולדת בבית, אבל עכשיו היא פוסט, היה מיעוט מי שפיר"
הרופא "אז מה את עושה פה? תלכי הביתה"
אני "אבל אני כבר 42+5!" (ולעצמי- ואין לי צירים! עוד יומיים אני מתחילה שבוע 44! עוד עשרה ימים אני מתחילה את החודש האחת עשרה להריון! מה, אני סוסה? פילה? סססאמממק. מה כבר ביקשתי? שיהיו לי צירים? למה כל הריון אני צריכה להגיע עד הקצה-קצה ורק אז אני יולדת? וכל פעם הקצה נהיה יותר רחוק!).
הרופא "אז?"
:-O
?Now you tell me

[טרה_רוסה*]

מיותר לציין שהרגשתי קצת אדיוטית. באמת! מה אני עושה שם? איפה חוט השדרה שלי. האמונה בגוף שלי וביכולת שלו ללדת? מה לי ולבית חולים? האמת, אחרי כל הזמן שביליתי שם, כבר התחלתי להתרגל להיות שם.
זה לא שהאפשרות לברוח שוב מבית החולים לא עלתה בימים האחרונים. רק שמאז הלילה הקודם שחזרתי הביתה והרגשתי לא טוב, האפשרות הזאת לא נראתה מפתה במיוחד. ההפחדות עשו את שלהן, ולמרות שבעצם הכל בסדר ואין שום בעיה, ידעתי שאם אחזור הביתה, אחשוש בזמן הלידה שמשהו לא טוב יקרה, ולכן לידת בית כבר לא הייתה אופציה. ללדת בפחד זה לא טוב.

אני עושה חושבים, אבל רק לשנייה. לא, אני לא חוזרת הביתה עכשיו. אני רוצה ללדת, היום, פה ועכשיו. עכשיו ממש. דנה פה, המיילדת השניה גם היא עושה לידות בית, הרופא פה. אני יכולה לסמוך עליהם. יד הגורל היא שהם שלושתם פה עכשיו, זו הזדמנות שלא תחזור שוב, ואני חייבת לנצל אותה. אני רוצה כבר להיות בבית עם הבנות שלי. חלאס.

"אני רוצה ללדת עכשיו, עם זירוז, ולעשות את זה כמה שיותר מהר, שזה יהיה במשמרת שלכם."

השעה תשע וחצי או עשר בבוקר. יש לי עד שלוש.

[דנה_ה*]

וואי, אפילו אני במתח. בחיי.

[טרה_רוסה*]

אני מחליטה שאני סומכת על הרופא, ולכן אעשה מה שהוא ממליץ. (פחות או יותר )
הוא ממליץ ככה. חוקן, אח'כ פיטוצין בעירוי ואח'כ פקיעת מים.
אני ממהרת, בואי דנה ה אין זמן. היא לוקחת אותי לחדר, לשמחתי ולהקלתי אין גבול - החדר שצמוד למקלחת פנוי! הרי אין לי מושג איך אפשר לעבור את הצירים שלא בתוך הבריכה, וזה דיי הטריד אותי לאורך הימים, שאני אבוא והחדר הזה יהיה פנוי. חדרי הלידה יוצאים ממין חלל גדול שכולו פתוח לחלוטין לאזור הקבלה של מיון יולדות. כלומר, כל מי שנכנס "מהרחוב" נמצא פחות או יותר באותו חלל שדלתות חדרי הלידה. רק חדר אחד, שצמוד לחדר אחר שבו יש מקלחת ושירותים, מאפשר למתוח מין וילון שמחבר בין החדרים.
סוף-סוף אני נכנסת לחדר לידה! כבר מזמן רציתי להיכנס לחדר, להתמקם, כמו חתולה שצריכה להכין את מקום הלידה שלה. איך ציפו ממני לפתח צירים קודם ורק אחכ לדעת איפה אני הולכת ללדת? זה אמור להיות הפוך!

כמה שניות אחרי שאנחנו נכנסים לחדר יש לי ציר אחד ספונטני, ונשמעים בפתאומיות כמה רעמים. בחדר יש כמה חלונות גבוהים קטנים שפונים החוצה. לא זוכרת אם גם ירד מטר גשם או לא. אחכ שוב בהיר.
אנחנו מתמקמים, דנה עוזרת לנו להסתדר ומארגנת את מה שצריך ללידה. אני עושה את החוקן. הרופא אמר שגם זה יזרז את הלידה (וביום אחרי הלידה שמחתי שלא הצטרכתי להתרוקן). דנה מסבירה שהיא לא תוכל לילד אותי כי היא בכלל אמורה להיות במשרד היום , אבל שהמילדת השניה היא סבבה. אנחנו מנסים להרכיב איזה דף עם הבקשות שלנו לפני שמתחיל כל הבלגן, ומנסים להסביר אותם למילדת. "כן זה, לא זה." היא קצת מתבלבלת.

מרכיבים לי את העירוי. המטרה היא להגיע לרמה מסוימת של צירים, ואז אולי להמשיך בלי פיטוצין. כמו בטסט, מעלים את המינון לאט לאט. אני מספרת לדנה על הפעם שעברה, ואנחנו מסכמות שנשים לב כמה זמן עובר, ואם אף אחד לא בא להעלות את המינון, נצלצל בפעמון, כדי שלא יימרח הזמן סתם. אני הרי חייבת ללדת כמה שיותר מהר.

יאללה, מתחילים. בהתחלה אין כלום. לאט לאט מתחילים צירים, אני בעמידה. דנה חיברה אותנו למוניטור הנייד. אנחנו הפעם מקפידים שהכל יירשם! הבנו כבר שבבית החולים מה שלא נרשם לא קיים. דנה נכנסת כל פעם להעלות את המינון. המילדת ההיא נעלמה. אני קולטת, שכנראה היא בכל זאת הולכת לילד אותי . הצירים עדיין חלשים ורחוקים. אין לי זמן לשטויות, אני צריכה שהם יבואו. כשאין ציר אני כורעת ומנדנדת קצת את האגן וישר כשאני נעמדת מגיע ציר. הצירים מתחזקים ואני עדיין בעמידה. התוכנית המקורית שלי היתה ללדת בכריעה על הרצפה. הצירים עדיין לא מאוד מאוד כואבים, ואני עושה לתוכם פו. אחרי כמה צירים חזקים יותר, פתאום באמצע הציר יש "פק" ומטפטפות כמה טיפות על הרצפה. כשדנה נכנסת להעלות שוב את המינון, אני אומרת לה שפקעו המים. היא בודקת את הצבע שלהם - צהבהב בהיר. יופי, לא נצטרך לעשות פקיעה מלאכותית.

[טרה_רוסה*]

התעייפתי...המשך מחר.

[ה_עוגיה*]

קריאות אכזבה מהיציע...
(לכי לישון )

[לוטם_מרווני*]

אם דנה במתח מה יגידו אזובי הקיר?
מחכה@}

[במבי_ק*]

יותר מותח מ"הסמויה", יותר ארוך מ"שר הטבעות", יותר מרגש מ"סיפורי דגים"

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יותר מותח מ"הסמויה", יותר ארוך מ"שר הטבעות", יותר מרגש מ"סיפורי דגים"
מצחיק מדמיע מותח מאלף ומרגש...
כמה תובנות וכמה כוחות...

מחכה @}

[רונית_סלע*]

גם אני
מחכה @}

[תמרול_ה*]

ואני כבר מזמן אזוב על הקיר.

[אמא_של_תות*]

אוף! איזה מתח!!

מחכה

[גברת_פלפלת*]

_גם אני
מחכה_ @}

[תמרי*]

באזניים כרויות %

[תמרי*]

ועיניים כלות

[פולה*]

נו......ממש התעללות.....

[יעלי_לה]

יואו, כמה אפשר למתוח? אפילו חלמתי על הלידה שלך בלילה (לא זוכרת בדיוק מה, הייתי שם בחדר לידה ואת היית במקלחת)

[יסכו_נט*]

דעתי טרה בודקת את היכולת שלה למתוח אותנו..

[חוט_השני*]

נו......ממש התעללות.....

[קרן*]

ראיתי הרבה כניסות אז הייתי משוכנעת שהלידה הסתיימה....
(מצד שני, אחלה מתח הכנסת כאן! תמשיכי לכתוב לאט-לאט )

[טרה_רוסה*]

אני ממש מרגישה אחריות לסיים את הסיפור, עם כל הקהל הזה

אתמול אחרי שכתבתי את ההודעה האחרונה, ארגנתי לי זרעים לזרוע מחר בגינה, ואחר כך חלמתי שאני בבית החולים ואני קוראת לדנה: "בואי לחדר לידה, יש שם המון סלקים שיולדות!"

[חלוקית_נחל*]

אני ממש מרגישה אחריות לסיים את הסיפור, עם כל הקהל הזה

אנחנו מחכות....

[טרה_רוסה*]

אחרי בערך שעה של עירוי פיטוצין עם צירים לא כואבים, ועוד חצי שעה של צירים כואבים יותר, מחליטים להפסיק את העירוי של הפיטוצין ולראות אם הצירים ממשיכים מעצמם. הם ממשיכים
אני כל הזמן מנסה לעשות כמה שיותר שהלידה תתקדם מהר ותסתיים לפני שדנה הולכת. אני רוצה שהיא תהיה איתי לא רק בלידה, אלא עד סוף הלידה. אני לא רוצה להצטרך לעמוד על המשמר שמיילדת תחתוך את חבל הטבור או תעשה משהו אחר. עם דנה אני יודעת שהיא יודעת מה אני רוצה ואני לא צריכה להסביר לה שום דבר. היא יושבת על שרפרף מאחורי ולא מתערבת.
מאז תחילת הלידה אני עומדת. בעלי עומדת מאחורי, ומוציא את המתח והכאבים מהגוף שלי על ידי כך שהוא מעביר את הידיים שלו על פני הגוף שלי מהכתפיים, לאורך הגב והרגליים.
כשהצירים מתחילים לכאוב, אני שמחה. כל ציר שמגיע, אני שמחה, כי זה מקדם את הלידה. אני רואה את צוואר הרחם, טבעת, שעליה מונח הראש של התינוקת שלי. הראש לוחץ על הצוואר ופותח אותו. בכל ציר אני עושה פו, ורואה את האוויר שעובר דרך צוואר הרחם ופותח אותו, והשוליים של צוואר הרחם מתבדרים ברוח כמו מין וילון, עם כל פו.

[לוטם_מרווני*]

מחכה להמשך...@}

[במבי_ק*]

מחכה להמשך...

[כל_כולי_אמא*]

מחכה להמשך...
כמה מתח.............ממש מריחים את הסוףףףףףףףףףףף - אני מקווה

[סמדר_נ*]

נו, ואני הייתי בטוחה שאם נכנסתי רק עכשיו לקרוא אני אקבל הכל בחתיכה אחת...

[טל*]

אויש נווווווו....... כבר לא יכולה לעמוד במתח....

[גברת_פלפלת*]

והשוליים של צוואר הרחם מתבדרים ברוח כמו מין וילון, עם כל פו
וואו! @}

טרה, את מתעללת בנו בכוונה? בונה את המתח...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

נו באמת...זה כבר יותר גרוע מסיפור הלידה שלי!
המשיכי!!!!

[איבי_כ*]

קוראת ומחכה... וקוראת...ומחכה...

[גשש_בלש*]

טרה נצפתה משוטטת בדפים אחרים באתר במקום לספר את סופה של דרמת המתח הזו.
טרה- big brother is watching you