עקרון החינוך

אנונימי

עקרון החינוך

שוב, כפי שנאמר בעבר, ההגדרה הקולעת ביותר לחינוך תהיה דוגמא אישית.
עקרון ה דוגמא האישית, או עקרון החינוך מתקיים בהכרח. בכל מקרה. נקודה.
חינוך הוא מושג, כמו אהבה, כמו תוצאה, כמו סיבה. חינוך הוא כמו צל. הוא נוצר עם ההורות, ומלווה את החניך והחונך כל עוד מתקיים תהליך החניכה.
כמו אויר, החינוך מתקיים. מתהווה, נוצר בהווה, מתוך החיים, כפועל יוצא ומובן מאליו, נובע החינוך, מבטא את ההכרה במהות ההמשכיות של החיים, ומספק את הצורך בהגשמת יחסי בורא (ההורה) ונברא (הילד).
מתוך כורח ההמשכיות, הנובע באופן טבעי אצל הבורא-ההורה, יהיה הנברא-הילד, בעל עניין, להידמות ככל הניתן אל בוראו-ההורה, וחשוב מכך, האינטרס הראשון במעלה של הנברא-הילד יהיה לרצות, לספק את רצון בוראו-ההורה.
כאן, כאשר הבורא-ההורה איננו מרוצה, אינו מצליח לבוא על סיפוקו, היות ואינו עומד בציפיותיו הוא, נבעת הנברא-הילד ומתוך חרון האף של הבורא-ההורה, הוא מסיק שהסערה המתחוללת אצל הבורא-ההורה, נובעת בשל משהו שהוא (הנברא-הילד) גרם בעצמו.
כך כאשר עולה תסכול עצמי אצל ההורה, בהכרח עולה תסכול אצל הילד, תסכול שעשוי לעלות גם בדרך האשמה.

באותן פעמים שאנחנו משליכים קונפליקטים על פני ברורם והבנתם, אנו משליכים אותם אל עבר הצבת תנאים, העמדת מטרות ופיתוח ציפיות כלפי עצמנו וכלפי הילד בו זמנית. למעשה אנחנו משליכים את הפתרונות אפשריים לאותו קונפליקט, פתרונות שיסופקו על ידי הילד או הסביבה בעתיד.
אנו משליכים הווה אל עתידו.
העלאת ציפיות לעצמנו, באשר לעצמנו ומכאן גם הפיכת ילדינו לקורבנות מאוויינו, מעלה בו זמנית גם את הפוטנציאל לאכזבה.
אכזבה היא בחירה כמעט מודעת של דפוס חוזר ונשנה אשר מוביל בהכרח מאכזבה לאכזבה, והפוטנציאל הטמון באכזבה – ההאשמה והאשמה העצמית, משמשות כלי רב עוצמה בידי מי שמעוניין לאלף את הילד שעליו להצליח להגשים שאיפות מוכתבות מראש – כערך, כמטרה, גם כאשר אילו אינן שאיפותיו שלו.
זוהי מהות העולם המערבי, ומכאן, קורה שההורה, מתוך תפישתו שתפקידו כולל את הצורך להיות גורם מאלף, יקבע אותו הורה בעבור ילדו גם מה יהיה עליו להגשים וגם מתי ואיך.

בכל מקרה, התכלית והסבה לצורך להשליך הווה מתקיים אל עתיד אפשרי, תהיה לשם הגעה לאיזה שווי משקל, מקום בו תנוח דעתנו. כך, קונפליקטים פנימיים רבים אינם נפתרים אלא מונחים לפתרון בעתיד, מעלים איזו הנחה ערטילאית, עתידית, שאינה מחייבת נקיטת עמדה.
אלא שהעמדת קונפליקטים לפתחנו בעתיד, השלכת בעיות אל יום אחר, רחוק ככל שיהיה פוגעת באופן קרדינלי בילדינו.
כאשר אני מתוסכל ועובד "בעל כורחי" בעבודה שממררת לי את החיים, ואני מתנחם בכך שאולי לפחות ילדי יוכלו להנות מעבודתם, הריני מטיל עליהם עול שאינם ראויים לו. במילים אחרות: עקב נחמתי המעוגנת בעתיד ורוד לילדי אני בוחר בעבורם בנתיב שאין כל ודאות לחשוש שזהו נתיבם הטוב ביותר או זה שהיה נבחר על ידם. בכך עולה אותה פגיעה. זהו אותו עול.

כעת, הייתי מבקש להרחיב ולנסות להצביע על טעות נפוצה בהסתכלות על ילדים. ילדים אינם מבוגרים קטנים. ילדים הם בני אדם שאינם בשלים ואינם נדרשים להיות בשלים (כשהמציאות כופה את זה עליהם הם מתבגרים מהר מאוד), בני אדם שעדיין אינם עומדים בזכות עצמם בעולם, וזקוקים בעיקר להגנה ותמיכה, מכאן זקוקים הילדים לחונכות.
חונכות זו תהא הזדמנות בלתי רגילה לחונכים – ההורים (אשר נתפשים בעיני הילדים כבוראיהם), וככלל ניתן לומר שרצוי שתהיה זו חונכות מינימליסטית, אשר אינה מתערבת כלל או ממעטת להתערב בבחירותיו של אותו אדם לא בּשֶל, שהוא הילד שלנו.

כאשר אנו מפתחים ציפיות כלפי ילדינו, למעשה, מתחת לפני השטח אותן ציפיות הן כלפי עצמנו. כאשר אני מצפה מילדי להיות רגישים, סקרנים, בעלי מעמד, מצליחים וכן הלאה... בפועל הריני מעלה שאיפה לראות את עצמי כאב לילד מצליח, ילד שיגשים את כל מה שהייתי רוצה להגשים בעצמי, או, כל מה שהורי רצו שאני אגשים למענם הם.
לכשילדי ימלאו אחרי ציפיותיי, אוכל לרוות נחת מהצלחתם כשאני גורף את ההכרה שאני מצליח דרך הצלחתם.
יוצא מכך שיש אפשרות, שלאו דווקא במזיד, אני עלול לחטוא באי התחשבות ברצונם הפנימי, האישי הנפשי, אלא כאשר זה מתיישב יחד עם צרכי להצליח כהורה, בעולמי שלי.
אמת, כל הורה רוצה לילדו את הטוב ביותר. אלא שהטוב שנראה לנגד עיני בעבור ילדי, לעתים נדירות יחפוף את הטוב שהוא יראה לנגד עיניו.
לפיכך העניין כל כך חשוב:
אל לנו לבחור בעבור ילדינו את בחירותיהם הם, אין זה מתפקידנו.
בעולמנו הקפיטליסטי, המערבי, כמעט מן ההכרח לתייג את ילדינו ולבחור בעבורם את "הטוב ביותר". זה אולי השעור הגדול של ההורות: להניח לילדינו את בחירותיהם - בכל תחום בחיים.
ניתן לסמוך עליהם שיידעו לבחור לעצמם את החיים הנכונים להם לכשיהיו עצמאיים, בוגרים. ניתן לסמוך עליהם שהם יודעים מה הם רוצים כבר היום. אלא שכעת, בהיותם תחת אחריותנו, ניתן לנו הכבוד ללוות אותם. לשרת אותם.
כבוד זה, הוא החובה לשרת את ילדינו, חובה הכוללת גם את זהוי אותן בחירות אשר אינן באחריות הילדים ומכך בהכרח הופכות להיות באחריות ההורים.

למעשה, כאשר נדע להגדיר לעצמנו את עצמנו, את דרכנו, את ייחודנו ואת יכולתנו להיות חלק מאחדות חובקת-כל; כאשר לא נתפשר על דרכנו אלא נפלס אותה תוך פגיעה מינימלית בסביבתנו על כל רבדיה; כאשר נגיע למצב בו המתח המתחייב על מנת לקיים חיים ולשמור על איזון, ישרת את דרכנו ויתמוך בשלמותנו; זוטות כמו מה יהיו תחומי העניין של ילדינו, עושרם ואפילו אושרם לא יעסיקו אותנו כלל. היות ונתיב חייהם בהיותם מבוגרים - עומדים בזכות עצמם בעולם, איננו בתחום אחריותנו, (לאחר גמר הלימודים אצל המורה – אין זה מעניינו או מאחריותו לאן הולך התלמיד). כך נתיב חיי הילד איננו באחריות ההורה / החונך, ולפיכך אין כל צורך במטרה חינוכית או מטרה שתגדיר את תכלית החינוך או כל מטרה הישגית שתוצב בעבור הילדים.
החינוך בכל מקרה מתקיים. חונכות ילדינו איננה כפי שמקובל לעתים לחשוב, חלק נפרד ממערך החיים הכולל, חונכות זו מתקיימת בהווה מעצם היותנו הורים. מעצם היותם ילדים.
יש לקדש את הרגע ולהניח לילדים להתפתח על פי כישוריהם, להתפתח בתוך ההזדמנויות הנקרות לפניהם בתולדות חייהם (השזורים בחיינו בהכרח ולפיכך יהיו פועל יוצא מחיינו אנו), כשאנו מהווים דוגמא אישית יומיומית.
יש להיות מודעים להיותנו דוגמא אישית (ברצוננו או שלא ברצוננו) ולהצמד עד כמה שניתן לנאמנות עצמית.
מושג זה של נאמנות עצמית, גם הוא לעתים מעורפל, שכן בעת הנסיון להבינו עולים קונפליקטים פנימיים בין נאמנויות שנראות לכאורה סותרות.
כאן, שוב אנו חוזרים לאותו תסכול פנימי עצמי אשר מתוך עקרון הדוגמא האישית יהווה בעיה כלפי ילדינו. אלא שההתעקשות לפתור קונפליקטים אלה, וחיפוש אחר הדרכים לפתרון תסכולים, הם הדוגמא האישית הנכספת.
שכן כאשר אני נאמן לחיי, לעצמי ולדרכי, כאשר בפועל נאמנות זו באה לידי ביטוי בחיים עצמם, תוך פגיעה מינימלית (אם ניתן ללא פגיעה כלל) באחר או בסביבה;
כאשר מתוך נאמנות לחיי מתיישבים גם קונפליקטים הנוגעים ביחסי אחדות-אחד, חברה יחיד, כלל-פרט, ומאפשרים לי חיים;
אז אולי יתקימו התנאים שיניחו מופת ראוי לילדי בדבר החיים. שכן החינוך לחיים מתרחש בתוך החיים, והדוגמא האישית הראשונית והפשוטה ביותר היא: לחיות את החיים.

ברור שאני רוצה שיהיה לילדי טוב, ברור שאנחנו מעונינים ברווחתם ובאושרם, ואפילו בכך שיהיו נאמנים לעצמם.
אלא שאין זה מתפקידנו.
תפקידינו בעולם זה רבים ומגוונים.
בתוך תפקיד ההורות, או, אם תרצו, למידה, שכלול והאדרת האלוהות הפנימית, אין זה מתפקידנו לבחור בעבור ילדינו את דרכם.

צפריר שפרון

צפריר, הקדמת אותי.
כבר כמה ימים אני רוצה לפתוח דף שבו אגיד את הדברים הבאים:
אני בעצם לא מתעסקת בציפיות או בשאיפות או ברצונות שלי לגבי בתי. כשהיתה תינוקת קניתי לה בגדים. היום אני הולכת איתה והיא (בת 4) בוחרת לעצמה בגדים. הטעם שלה שונה קצת משלי, ואני אפילו למדתי ממנה (למדתי לחיות עם הצבע הכתום!). זו דוגמא אחת מני רבות. אנחנו חיים את החיים, ואני בכלל לא מעסיקה את עצמי בדברים האלה. אני מעריצה אותה כפי שהיא.
אני כן מסתכלת על כל מיני דברים בהווה שלה, שמהווים מראה לי.
אם אני רואה דפוס התנהגות שנראה לי לא טוב (אתן דוגמא: כשילדים אחרים מנסים לחבק, לנשק או ללטף אותה היא מגיבה במצוקה חריפה).
האם אני מחפשת מייד איך ללמד אותה לשנות את זה?
ממש לא.
אני מקבלת לחלוטין את הזכות שלה על גופה, תומכת בה ועוזרת לה להבהיר את רצונה לחבריה.
אבל אני כן חושבת שתגובתה מרמזת על בעיה.
הבעיה היא שלי. אני מבינה שאני צריכה לעבוד על עצמי ולתקן את עצמי, "ויפה שעה אחת קודם". כשאצליח לתקן את עצמי בקטע הזה, הבת שלי תשתנה מאליה.

זה כבר קרה בעבר, עם התגובה שלה למכות ולדחיפות מצד בן דודה, כשהם היו תינוקות. היא היתה נאלמת דום, משותקת, ובוכה. לא זזה ממנו, לא עוצרת אותו באמירה (היא כבר דיברה) "זה לא נעים לי", למרות כל מה שיעצנו לה. עד שתפסתי שהיא מגיבה את התגובה שלי, התגובה שאני מגיבה בפנים על התקפות (התגובה שלי כלפי חוץ נראתה אחרת לגמרי). ברגע שתפסתי את זה, והתחלתי לעשות שינוי בי (לא דיברתי על זה, פשוט שיניתי מצב הוויה, קשה לי להסביר) - היא השתנתה מיידית! זה היה מדהים! הוא שוב ניסה לדחוף אותה - והיא הושיטה יד, קראה בשמו ואמרה בתקיפות שקטה: לא! זה לא נעים לי! והוא מייד הפסיק ונסוג.

בקיצור, אין "חינוך ילדינו". יש רק חינוך עצמנו. ומחינוך עצמנו, שיפור עצמנו, תיקון עצמנו, ילדינו מתקנים את עצמם בתהליך הגדילה שלהם, שמתרחש לאור הדוגמא האישית שלנו ובחומה של הקבלה, התמיכה והאהבה שלנו.

אכן, הדוגמה האישית המפורסמת -- ואנחנו רואים את התוצאות יומיום במדינה שלנו ובעולם.

אם מישהו שובת -- כולם שובתים.
אם מישהו שורף (מבעיר) צמיגים -- כולם שורפים (מבעירים) צמיגים.
כולנו רוצים להיות צמודים לשכר הבחירים.
אנחנו רואים את הדוגמה של הפוליטיקאים -- וכל המדינה מחקה אותם.
וכו', וכו' . . .

רק חבל שאלה הם המודלים שלנו . . . ושל ילדינו.

X מדינת אטַטיזם של הרווחה -- מדינת בוזזים.

בשמת,
רק הערה קטנה, כתבת:
אני מעריצה אותה כפי שהיא.

נראה לי שבהגדרה זו טמונה ציפיה קשה מנשוא, ילדתך היא מושא להערצתך, אם ניתן להפוך את ההערצה (מה שעלול להפוך את ילדתך מן הסתם לעריצה חו"ח) למשהו פחות מחייב כמו "אני מקבלת אותה כפי שהיא", יהיה הדבר לתועלת רבה.

אני מקבלת את התיקון שלך ו"מקבלת אותה כפי שהיא".
אבל אני גם חושבת במקביל על "הנבואה השמיימית". קראת את הקטע שבו הוא מדבר על ההתבוננות המתפעלת, המעריצה, על העץ או על הצמחים שמגדלים, בתור ראייה שעוזרת לך למקם את עצמך בכאן ועכשיו, בתור משלוח אנרגיה חיובית מאירה כלפי ה"אובייקט" המוערץ, אנרגיה שמחזקת אותו ועוזרת לו לגדול, ובתור אנרגיה שבזמן שאתה "מעריץ" אתה גם מאיר ומחזק את האהבה שבתוכך, שמחזקת אותך? כשאתה שולח "אהבה" אתה מגדיל את כמות האהבה שיש גם בעולם וגם בך.
זו היתה האסוציאציה שלי, ולכן השתמשתי במלה "מעריצה".
אני לא רואה שזה הופך אותה לעריצה

אני כן רואה שזה אור שאני שולחת.

צפריר, אם אני לא טועה, פיתחת את נושא הציפיות מדף מה אנחנו רוצים להשיג בחינוך ילדינו ?
דיברנו על הנושא במסגרת המשפחה והבת שלי (13) שואלת אותי "מה הציפיות שלך ממני?"
שאלתי אותה אם היא רוצה שיהיו לי ציפיות ממנה והיא אמרה שכן.
חשבתי איך לנסח את זה ואמרתי "שתממשי את הפוטנציאל שלך".
"ומה הפוטנציאל שלי?" היא שואלת, ועניתי "את זה את צריכה לגלות בעצמך".
למרות שלא רציתי, בהרגשה שלי, להכביד עליה, היא ביקשה לדעת.
הילדים מבקשים את האישור שלנו, ואנחנו צריכים לתת אישור ולא משהו אחר.
ציפיות לגבי איך שאנחנו רוצים שיתנהגו, (כל אחד לפי הדברים שחשובים לו), זה צריך להיות ברור מדרך החיים שלנו.

בנושא ההערצה יש בעיה נוספת מאשר ציפייה מכבידה,
יש ילדים שמרוב שאומרים להם, או לידם, או משדרים להם כמה מעריצים אותם,
אכן מאמינים שהם ראויים להערצה, ואז מה שנקרא

אתה מקבל אותה בהפוכה.

ורד,
אכן תחילת כתיבת הדברים החלה בעקבות הדף שציינת, עם זאת הנושא קצת התרחב בעת הכתיבה, והוא מוגש כאן לטעמי עדיין מצומצם מדי, ואולי אף מחייב התעמקות יתר בשל לקוניות זו.
לגבי מימוש הפוטנציאל, ובכן גם זו ציפיה ככל השאר.
העניין העיקרי הוא לא לזייף "אין ציפיות" מהילדים מחד, ומאידך להנמיך את הציפיות ולנסות לברר האם כאשר אני מבקש מילדי ל"ממש פוטנציאל עלום", אני למעשה מחפה על כך שאני עצמי לא מממש פוטנציאל, או לחילופין אני מצדיק את התנהגותי הבסיסית בתור אחד שכן מממש פוטנציאל.
רוצה לומר, שוב, כאשר אנחנו קולטים מהן הציפיות המוסוות, מה למעשה כן היינו מצפים שילדינו "ישיגו", מונחת לנו ההזדמנות לבחון את ההיבטים העולים מסביבת אותה ציפיה שאנו משליכים הלאה... כאן, כאשר נברר מה מתרחש באמת בתוכנו, ביחס לנושא הספציפי - יהיה אשר יהיה, נקל על ילדינו באופן ברור כשנברר מהן עמדותנו, ובכך נפתור אותם מלהוכיח את צדקת דרכנו.

וכאשר הילדים מבקשים עצה, יהיה עלינו להסב את כל תשומת הלב - באחת ולהתייחס לשאלתם באופן הרציני ובשקול הדעת המעמיק ביותר, שכן אז, כאשר אנו מתבקשים לנתינת עצה, משהו שאנו מאמינים בו כנכון, מחובתנו להיענות לשאלותיהם. אז תתממש תמיכה וכל עוד אנו מתבקשים לכך, כך נהווה להם את אותו גיבוי שהם כל כך זקוקים לו.

היי צפריר
מצד אחד אתה כותב יפה, ומצד שני אני לא מבינה חצי ממה שאתה כותב

הנקודה שלי במימוש פוטנציאל, היא שזה בעצם פתוח לפרשנות של הילד,
ולכן הוא לא יכול לעשות משהו שהוא לא נכון.
בלי קשר למה שאני עשיתי, מימוש הפוטנציאל שלי, הרי פתוח גם לפרשנות שלי.
אם הילד מרגיש שטוב לי בחיי, נראה לי שזה עונה לו על השאלה.
יש הבדל בין בקשת עצה שאז מתפתחת שיחה, דיון וכו',
לבין בקשה לאישור ע"י הילד , שאז אני מעונינת להביע תמיכה ולא דעה.
אני רוצה להגיד שאני סומכת עליו אבל לא להראות את נקודת המטרה, שיכולה להיות שלי ולא שלו.

ורד,
אני מתנצל, גם לי לא כל כך ברור למה הסתבכתי כל כך.
זה פשוט, עדיף להיות מודעים לנושא הציפיות, ולטפל בהן מתוך מודעות.
צפריר.

אם הילדים שלי יבואו יום אחד וישאלו מה הציפיות שלי מהם, מה אענה?
אני לא מצפה מהם שיממשו את הפוטנציאל שלהם (אבא שלי, למשל, היה יכול להיות הרבה מאד דברים. הוא היה יכול להיות פיזיקאי מצוין. אבל הוא בחר להיות נהג סמיטריילר. הוא אולי לא "ממש את הפוטנציאל שלו" אבל הוא עושה דבר שהוא אוהב.)
אני לא מצפה מהם שיהיו מאושרים (זו ציפיה מאד כבדה. אני אשמח כשהם יהיו מאושרים, אבל כשהם לא יהיו מאושרים (ובטח יהיו גם זמנים כאלו), אני לא אהיה מאוכזבת, אם כי בודאי אדאג להם וארצה לעזור להם).
אני חושבת שהייתי עונה להם שאני מקווה שהם ידעו להסתכל על הצד החיובי של הדברים ולמצוא את הטוב בכל מצב. זו לא בדיוק ציפיה, אבל זו התקווה שלי בשבילם.

צפריר
אני מסכימה איתך

ואתה לא צריך להתנצל,
זה בסך הכל מאלץ אותי לקרוא יותר ביסודיות

.
כרמית
אני לא מרגישה שמימוש הפוטנציאל המשמעות שלו לעשות משהו מסוים.
אם מישהו מוכשר בפיסיקה, פסיכולוגיה וריקוד, האם לא יממש את הפוטנציאל שלו אם יבחר רק בדבר אחד?
לדעתי מימוש פוטניציאל זה בעצם לעשות את מה שאתה עושה, לא משנה מה, בצורה הכי טובה שאתה יכול.
התשובה שלך למשל היתה מתאימה לבת שלי, אבל לא לבן שלי, שהוא טיפוס קצת יותר פסימי,
זה יותר ענין של אופי.

אני חושבת, שזה לא עניין של אופי, אלא של בחירה, ושניתנת גם לשינוי מתוך מודעות.
ולגבי "לעשות הכי טוב שאתה יכול" - ומה אם אני רוצה לעשות דברים "בסדר" ולא "הכי טוב"? גם הציפיה לעשות את הכל "הכי טוב" היא כבדה...
נכון ש"לממש את הפוטנציאל" זה כללי, אבל לי הציפייה הזאת משתלבת היטב עם האכזבה "אתה מבזבז את עצמך, אם רק היית משקיע...."

כנראה שיש גם ענין של פרשנות אישית, כל אחד והיבלות שלו

הכי טוב שאתה יכול, זו הנקודה, זה גם ענין סוביקטיבי ונתון לפרשנות,
זה לא נתון שיכול להמדד על ידי מישהו אחר.
הקישור לצד השני של המשפט, זה שאת לא אוהבת, תלוי בנו, הוא לא חייב בהכרח להופיע.
לכל אחד יש כמה משפטים שמלחיצים אותו, זה בא מהבית.
כנראה שאין תשובה שיושבת טוב בבטן לכולם

אבל העקרון נראה לי ברור.

שאלה ספציפית שמכוונת לשאלה גדולה יותר, אני לא בטוחה שזה המדור הנכון בדיוק, אבל שאלתי גם מעידה לדעתי על שיטת חינוך באופן כללי (כלומר פן אחד של חינוך)
בני בן כמעט ה- 6 בגן חובה. יש לו קושי במעברים מסביבה לסביבה וממצב למצב. שאלתי היא האם תיקוף הקושי והכרתי בו, כמו בשעות הבוקר שאני מתעכבת איתו כמה דקות מנסה לצאת בלי שידמע (הוא נרגע כעבור רגע או שניים אחרי שאני הולכת), ולא "חותכת" את הפרידה, לא מקשה עליו עוד יותר. האם הכרתי בקושי שלו מעצימה ומגדילה את הקושי שלו? או שלדעתדם מסייעת לו לדעת שיש לו קושי ושאני מכירה בקושי ומכבדת קושי זה, או שהדרך להתמודדות היא דווקא ב "לא לדבר על זה", ולהמשיך הלאה וכך הוא יתמודד יותר בקלות?
אני גורסת בעמדה הראשונה של הכרה בקושי, ושהוא יידע שאני מכירה בכך.
אודה לתהייחסותכם.

שם דף מתאים?

חינוך על בסיס דוגמה אישית?

דף לעריכה (לשינוי שם)

דוגמה אישית בחינוך ?

אני בעד <אבל אני לא מצליחה לשנות שמות של דפים>